שיעור בנושא "פסח - קפיצת נחשון, קריעת ים סוף"
30 de mar. de 2021
שיעור בוקר 30.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
חוה"מ פסח תשפ"א
פסח - קטעים נבחרים מהמקורות
יש לנו כאן שני נושאים לא גדולים, קפיצת נחשון וקריעת ים סוף, דברים מאוד מעניינים. קודם כל הם באים בצורה פתאומית לאדם שבמשך הרבה זמן וגילוי של ההפרעות והתגברויות שלו עליהם, עושה את המאמצים ומשתדל להכין את עצמו להתנתק מהרצון לקבל שלו ולהשתמש בכמה שאפשר, אולי מה שנראה לו שזה רצון להשפיע. אז הדברים האלה כאילו באים לפי סדר המדרגה. זאת אומרת מתגבר הרצון לקבל והאדם משתדל להתגבר ברצון להשפיע עליו ואוסף את הקשרים שלו עם כמוהו ורוצה להתעלות מעל שליטת האגו שלו וכך הוא רואה שלפעמים פחות, לפעמים יותר אבל איכשהו עובד עם זה ומצליח.
מה שאין כן כשמגיעים לאיזה מצב כבר ביציאת מצרים, אז כאן הם מרגישים שמשהו שמתגלה לפניהם זה לא לפי סדר המדרגה, לא לפי סדר הפעולות אלא פתאום יש ים לפניהם, איזו הגבלה מאוד גדולה והם לא יודעים מה לעשות עם זה ויש פחד גדול, ברור להם שאי אפשר להיכנס ככה סתם למים. זאת אומרת כאלו תנאים לפניהם שהם לא היו עומדים עליהם אף פעם, ולא יודעים איך להתגבר עליהם, זה לא יעזור שהם יתחברו יחד וזה לא יעזור שהם יהיו כל אחד לחוד, ולא יעזור שכל אחד יתגבר על משהו שהיה לו קודם, אלא זו שיטת התגברות חדשה.
ואותה התכונה שנקראת "נחשון בן עמינדב" מתעוררת באדם והאדם כן מוכן לקפוץ למים האלו, לים, וכשהקופץ פועל במסירות נפש, צועק "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש" וזה בעצם מציל אותו. ומעביר אותו הלאה בתוך ים סוף. כי בזה הוא באמת יוצא ממצרים, עובר בגבול בין מצרים למדבר סיני וכך מתקדם.
מה שמעניין כאן שמצד אחד האדם צריך להחליט שהוא עושה את הפעולה, האדם צריך לבצע את הפעולה, ומצד שני הוא אומר, "תצילני, הושיעני", פונה לבורא. זאת אומרת יש כאן שיתוף פעולות מצד האדם ומהבורא יחד. אז בואו אנחנו נקרא את קפיצת נחשון ואחר כך נמשיך.
קריין: קטע מס' 261.
"כשעמדו ישראל על הים זה אמר איני יורד וזה אמר איני יורד. [...] מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים, עליו הוא אומר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש."
("ילקוט שמעוני". "שמות". פרק י"ד. אות רל"ד)
זאת אומרת שכל התכונות של האדם לא מסוגלות כאן לעשות כלום ולא לעזור לו בשום דבר, אלא רק תכונה אחת שלא הייתה קודם בעצם, מתגלה, אחת מהן שישנה באדם, מתעוררת ומוכנה לבצע את הפעולה הזאת. וכאן זו דוגמה מאוד יפה לזה שאם תכונה אחת כבר מוכנה וקופצת וצועקת שהגיעו מים עד נפש אז כבר אחרי זה כולם מקבלים עזרה וניצולים ממי הים הזדונים האלו.
אנחנו עוד נלמד על פעולה כזאת, היא מאוד נדירה אבל מדי פעם דווקא כמו קפיצת נחשון היא חייבת להתקיים והיא מה מובילה את האדם קדימה.
קריין: 262, אומר הרב"ש.
"מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' יתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון.
אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקבל עליו, מתחיל לנפול."
(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)
שאלה: לפי הקטע, הוא כותב שהוא משתוקק לעבוד להשיג את האמת אבל רואה שלא מסוגל, יחד עם זה הוא מתחיל לקרוא לעזרה. מהי אותה תכונה, הנחשון או השני?
קשה להסביר. כי כשזה מגיע, כשמתעורר באדם, מתעורר, כשלא לא. אנחנו רואים שהדוגמה הזאת היא דוגמה מאוד פתאומית שהתורה מציירת לנו שזה קורה. יש עוד הרבה כאלה דוגמאות אבל הן לא כל כך עוצמתיות, בולטות כמו עם נחשון. ולכן אנחנו נמצאים הרבה פעמים בתהליך שנראה לנו שאין מה לעשות. נמשיך מאין ברירה, נעזוב או נעשה משהו, ופתאום מתוך ייאוש, חוסר אונים, חולשה, אי הבנה, יש איזה ערפול פנימי בחושים ובשכל ובפעולות, מתעוררת איזו דחיפה מבפנים שאנחנו מבינים שאם אנחנו לא נעשה את זה, אז אנחנו באמת הולכים ונרדמים, זאת צורת נחשון.
ולזה אנחנו צריכים גם להיות ערים במשהו, לדעת שזה קורה. יכול להיות שזה מתעורר ואנחנו לא שמים לב או רוצים לדכא את הדחיפה הפנימית שמתעוררת. ואז צריכים להבין שאם לא נמשיך בצורה כזאת אז אנחנו לא נתקדם, כי כאן הבורא ממש מזמין בנו כאלו צורות, רצונות, מחשבות, פעולות אפילו, שהן כמו קפיצה לים.
אין ברירה, אני חייב כאן, למרות שאני לא רואה שום דבר שיכול לעזור לי אלא הכול נגדי, נגד הרצון להשפיע שלי, אבל אני בכל זאת משתדל כאן ללכת קצת יותר בכוח האמונה למעלה מהדעת, לעלות את עצמי למעלה מהשכל והרגש שלי וללכת בעיניים עצומות וכך נגיע. יש מצב בדרך שדורש כזה יחס.
תלמיד: אם הבנתי נכון אז צעקת נחשון, הצעקה הזאת לא הייתה אמונה בבורא, זאת אומרת הוא קפץ ולא האמין.
מה זה נקרא שנחשון לא מאמין בבורא, למה? לפי מה שאתה חושב אולי, אמונה בבורא זה שב ואל תעשה כלום עד שהבורא יעשה. אין עוד מלבדו, אני לא צריך לעשות שום דבר.
זאת אומרת, יש כאן פעולה מצד האדם שנדרשת למרות שהוא לא רואה לפניו שום דבר הגיוני שיכול לבצע, ושזה יהיה בדרך וזה יביא אותו למטרה. זאת אומרת הפעולה מתבצעת מצד האדם, אמנם שהוא מצידו לא רואה איך לעשות, מה לעשות. הוא לוקח רק את כוח האמונה ומצרף לכוח האמונה פעולה שהיא לגמרי לגמרי לא הגיונית, ואז קופץ ומצליח.
זאת אומרת איזה מין צעד קדימה, העברה ממצב למצב, שאתה לא מסתמך בשכל ואפילו ברגש שמתבססים על מה שיש לך, אלא אתה הולך רק להידבק לכוח האמונה למעלה מהדעת. אבל אתה עושה את זה בכוונה. אתה הולך להיות בכוח השפעה למרות שזה נגד ההיגיון.
שאלה: למה נחשון ולא משה קפץ אל תוך הים, האם אנחנו עובדים עם שתי התכונות האלה?
משה זו אמונה, כוח בינה באדם, שרק נמשכת קדימה, דבוקה בבורא ומשם היא מאירה לנו ומובילה אותנו, היא מושכת אותנו מהרצון לקבל. מה שאין כן לעשות קפיצות כאלה כמו באמונה למעלה מהדעת, אנחנו רואים שצריך להיות כוח אחר. בתכונות הקבלה ותכונות ההשפעה, שתי תכונות שנמצאים לפנינו בכלל בכל המציאות, יש הרבה אופנים, הרבה פרטים. אז אחד מהם זה נחשון ששייך לכוח הבינה, לכוח השפעה, אבל בצורה כזאת שנעתק מהרצון לקבל, שיכול לפעול רק לפי הרצון להשפיע. משה לא, משה קשור לעם, הוא לא מסוגל, אם אפשר כך להגיד, שלא מסוגל לכאלה פעולות.
שאלה: אני מרגיש כל כך חסר אונים כשאני משתוקק לעבודה ולאמת. מה עלי לעשות במצב הזה?
אנחנו אומרים שבמצבים כאלה הכי נכון זה להידבק בקבוצה, להשתדל למצוא במרכז הקבוצה איזה עוגן ועימו להמשיך. כמו שבעל הסולם כותב לנו במאמר "מתן תורה", "ערבות", "בחירה חופשית" ["החרות"].
שאלה: כשנחשון קופץ הוא אומר, "עזור לי הבורא כי הגיעו מים עד נפש". למה הכוונה?
מים שמגיעים, יש בכוח השפעה ויש בכוח קבלה מצבים קיצוניים, שאז הם מסוכנים לקיום הנברא. לכן אנחנו לא יכולים להיות בכוח השפעה נטו, נקי, מאה אחוז, כי זו תכונת הבורא. לכן כתוב ש"לא יראני האדם וחי", זאת אומרת שלא יכול הנברא להגיע למצב שהוא מכיר את הבורא בצורה הגלויה האמיתית השלמה, כי זה לא שייך לרצון לקבל שהנברא בעצם חייב להיות כלול ממנו. ככה זה בכוח ההשפעה, שמתנתק כביכול מכוח הקבלה, שאפילו שמנותק זה רק נקרא שמנותק.
אותו דבר כוח הקבלה, גם לא יכול להתנתק מכוח ההשפעה, ואת זה קל לנו יותר להבין. כי כשאנחנו פועלים, אפילו בלקבל ולקבל, אנחנו בכל זאת עושים משהו להשפיע. זה בעל כורחנו, שאנחנו לא מבינים, לא מודעים לזה, אבל זה קורה, כי אחרת לא היינו יכולים להתקיים בכלל. לא יכול להיות כוח אחד ללא הכוח השני. כי כוח ההשפעה זה הבורא בלבד, ואין עוד מלבדו, וכוח הקבלה יוצא מהבורא, זאת אומרת נובע מזה. לכן שני הכוחות האלה, אם זה בנברא, הם לא יכולים להיות אחד ללא השני.
שאלה: איך אנחנו יכולים לא להתבלבל כשמגיע נחשון, כשאנחנו בייאוש, איך אנחנו יכולים להבחין בזה? אתה אמרת שאנחנו יכולים להתבלבל.
תלוי ממה הייאוש. כאן זה ייאוש מזה שהוא לא רואה שום פתרון איך הוא יכול להתקדם ביציאתו ממצרים. ואז יוצא שהוא יכול לעשות את זה רק על ידי זה שהולך לפי תכונה אחת, לפי תכונת הבינה, לפי אמונה למעלה מהדעת, ואז זה קורה. אבל זה מה שנשאר לו לעשות. לחזור למצרים זה מוות. לקפוץ לים סוף זה גם כן מוות. מה שכן ניתן, זה לבחור משתי הצורות הללו צורה אחת שאיתה הוא יכול להיות דבוק בבורא. ולכן הוא קופץ וצועק, "תעזור לי כי באו מים עד נפש". לכן אי אפשר להגיד מהצד השני שהבחירה של נחשון היא לא בחירה, היא סתם צעקה, סתם איזה מעשה. אלא משתי אפשרויות הוא בוחר דווקא את הפעולה הכי קרובה לבורא והכי רוחנית.
לחזור למצרים זה ממש יותר גרוע ממוות, וללכת קדימה הוא לא מסוגל, אלא אם כן הוא ייתפס בבורא. אז כאן אנחנו יכולים להגיד שכל התהליך הזה וכל המעשה הזה שהבורא סידר לו, זה כדי שהוא יידבק בבורא בצורה שלא היה יכול להידבק מקודם. קודם היו כל מיני סיבות למה הוא היה צריך להיות דבוק בבורא, בגלל פרעה, בגלל בריחה, בגלל פחד, בגלל חושך. כאן אין שום דבר חוץ מדבר אחד, מגיעים מים עד נפש, וזה מה שמעורר אותו להידבק בבורא בכל וכל.
שאלה: בשני הקטעים שקראנו היום, הכרחי לזעוק לבורא מתוך זה שמגיעים מים עד נפש, מכך שהמטען מעבודה רוחנית עומד ליפול. איך בעשירייה להביא את עצמנו נכון למצב בדיוק כזה, שרק הבורא יכול לעזור? כי כל הזמן נשארת עוד איזו אפשרות עוד להוסיף בעבודה.
נכון, זה באמת ככה. אבל אנחנו לא יכולים לעשות מסתם מצבים כאלה שמגיעים לנו בסדר מדרגה, כאלו מצבים שאנחנו כבר צועקים וקופצים ומתארים לעצמנו איזה מצב ללא יציאה. זה מגיע, זה יבוא, המצב מגיע אבל לא עכשיו. אנחנו עדיין צריכים להשקיע "כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה". ואז מגיעים למצב שהוא כמו בריחה מרצון לקבל, וזה גם לא רחוק מהקפיצה לים סוף, זה שאדם בכל רצון ובכל פעולה ובכל מה שהוא עושה הוא משתדל לצאת מהרצון לקבל, לא לקחת אותו בחשבון, לא להיות בו, לא להתייחס דרך הרצון לקבל שלו לחברים ולחיים. זו בעצם בריחה ממצרים. ואחר כך כשמגיעים לים סוף אז עוד יותר, זו קריעת ים סוף, לפני קריעת ים סוף זו פעולת נחשון.
תלמיד: אם אפשר לדייק עוד קצת. האם יש מצבים כאלה בולטים שמקדימים את ההתעוררות הזאת של נחשון?
ישנם הרבה מצבים שבהם אנחנו נמצאים, שאנחנו מרגישים אותם כמצבים חדים, מאוד קריטיים, מאוד מיוחדים, זה נכון. אנחנו נגיע אליהם. זה לא יעזור לך שאתה עכשיו לומד, כמו שאת הסיפור הזה קראנו קודם, קוראים עכשיו, עדיין זה לא מתבצע בנו, אז אנחנו עוברים. כשיבוא, אז נעבור את זה. אתם תראו שברגע שזה בא, האדם יהיה מוכן לזה. ודאי שהוא ירגיש שזה משהו נורא. גם בחיים שלנו עכשיו אנחנו לפעמים צריכים לקחת איזו החלטה או פעולה כזאת שהיא נראית לנו מאוד מאוד מיוחדת, הייתי אומר אפילו טרגית אולי, אבל עוברים.
אנחנו צריכים להתייחס לכל הדברים האלו כמו לסדר שצריך להתבצע עלינו. ולכן העיקר זה לקום, שיעור, ללמוד, לעבוד, שוב להתקשר לחברים, שוב לקום, שוב שיעור וכן הלאה, הכול לפי הסדר. בתוך הסדר הזה יש לך מצבים פנימיים כמו לכולנו, שאנחנו עוברים אותם מפעם לפעם מיום ליום כך. לכן לא "לקפוץ" מה שנקרא, אלא יבוא הזמן שנקפוץ כמו נחשון.
שאלה: נחשון בעשירייה, האם זה דווקא כשבמצבים קריטיים שכאלה אנחנו עושים צעד לקראת החיבור?
את נחשון יותר קל לנו לתאר ככוח הפנימי שבאדם, פנימי, פרטי. שהוא אומר לאדם "זהו, אני חייב כאן לעשות פעולה אמנם זה נגד כל ההיגיון שלי". הרבה פעמים אני עבדתי נגד ההיגיון, אבל זה היה איכשהו בתמיכה מסוימת מההיגיון. כאן יש מעבר בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, לכן יש כאן עניין של הקפיצה, קפיצה למים, מים זדוניים, מים קשים, גבורות, ואדם חייב ללכת על זה.
שאלה: מה מסמל השם של נחשון?
אני לא יודע, אף פעם לא שאלתי. זה שם שהוא לא כל כך נפוץ בישראל, אבל זה שם. באמת תבררו.
שאלה: כשקראנו את הקטעים יש הרגשה שהזמן מוגבל ושצריך להזדרז. ומצד שני נותנים לאדם גם הרגשה שיש זמן ומה שאני עכשיו חייב לעשות, גם מחר אני יכול לעשות. איך בעשירייה אפשר ליצור אווירה שצריך להזדרז?
זה רק על ידי "איש את רעהו יעזורו". עד כמה שאנחנו מתקדמים יותר, אנחנו נצטרך יותר ויותר לגלות שהמצב הפרטי של האדם הוא נקבע אחר ורק מתוך העשירייה. ואם העשירייה מתקדמת, אני אתקדם בהתאם לזה, ואם לא, אז לא, כי זו הנשמה שלי, כלי. לכן אין לי כאן שום אפשרות לשנות הרבה, אלא רק להשפיע עליהם ויחד איתם אנחנו נוכל להתקדם.
שאלה: איך אני יודע שאני לא אמות כשאני קופץ קפיצת נחשון?
אתה לא יודע. עוד יותר, אם היית עושה את זה עם מחשבה, עם החלטה ברורה, עם שכל ורגש, אז אתה יודע שאתה הולך למות, ומה? אין לך רגעים כאלה בחיים שלך שאתה אומר, "אפילו שאני אמות"?
כאן אנחנו נמצאים בתפר, בין מעבר מהעולם הזה לעולם הבא. ולכן אתה צריך להחליט האם אתה רוצה להישאר ברצון לקבל, או "טוב לי מותי מחיי". כמו שנחשון אומר "הגיעו מים עד נפש", ואין מה לעשות, כי באו מים עד נפש. ואם בזה אני הולך למעלה מדעתי, באמונה למעלה מהדעת, ואני מוסר את עצמי לכוח עליון, אמנם לפי השכל והרגש שלי אני לא רואה שום סיכוי להתקדם, זה מפני שאני עובר מרצון לקבל לרצון להשפיע. ואז לפי הרצון לקבל שלי, אני ודאי שלא רואה שום אפשרות לעשות פעולה הגיונית אם אני אקפוץ לים. ומצד הרצון להשפיע לא יכולה להיות שום פעולה מצדי אם אני לא קופץ לים.
לכן כאן זה באמת מצב מאוד מיוחד. איך אדם שנמצא בחוף הים מצד אחד, וצריך לעבור לצד השני, שבצד השני אלה כבר פעולות על מנת להשפיע, בכוח הבינה, ובצד הזה כשהוא עומד עדיין במצרים הן פעולות על מנת לקבל, מצד הרצון לקבל, איך הוא עושה את המעבר? וכאן זו באמת בעיה. אנחנו נתקדם לזה, שנברח ממצרים ונתקדם לים סוף, אנחנו על זה עוד נדבר. יהיו שאלות. אנחנו נראה את זה גם בכל מיני מאמרים של רב"ש, לא הרבה, אבל ישנם כאלו שהוא מדבר על זה. ככה זה עובד.
צריכים קצת יותר לתאר לעצמנו איך זה קורה. זה מאוד בריא לנשמה לחשוב על דברים כאלה, כי בזה האדם מתחיל יותר ויותר להבין מה ההבדל בין מלכות ובינה ואיך אנחנו מתקדמים. אבל באמת אין קשר ואין גשר בין הרצון לעבוד ברצון לקבל, מלכות, לרצון לעבוד ברצון להשפיע, בינה, אלא חייב להיות כאן כזה מעבר.
יש כאן הרבה שאלות. כי ביציאה ממצרים הם לא הלכו ביבשה, לא הייתה אז תעלת סואץ כמו שעכשיו יש לנו את התעלה ואי אפשר לעבור ביבשה, אלא הייתה יבשה. למה לא הלכו ברגל ממצרים לסיני ולארץ ישראל? זה כתוב, שבכוונה הבורא סיבב אותם שילכו בצורה כזאת, שלא יהיה קרוב אחד לשני. שהם ייצאו ממצרים, ולאט לאט יוכלו לעכל שהם הולכים לצאת ממנו. וכשמתקרבים לים סוף זה כבר למטה במפה הגיאוגרפית כביכול, אז יוצא שאין להם ברירה והם חייבים לעבור את ים סוף.
שאלה: ההרגשה הזאת של הבעירה מצד אחד והמשקולות שהבורא שם, מורגשות מאוד. איך מבצעים את הקפיצה, לקחת את האמונה למעלה מהדעת ולקפוץ? כי אני כל פעם כאילו קופץ ואז אתה מגלה שאתה באותה נקודה על שפת הים. איך לקפוץ?
לקפוץ זה נקרא שאדם מחליט שהוא הולך רק לפי כוח האמונה, מנתק את עצמו מהדעת. פשוט פעולה כזאת.
תלמיד: אבל אתה כל הזמן מגיע לנקודה הזאת, מחליט את ההחלטה הזאת, לוקח את הכוח גם מהחברים ופתאום משהו לא נותן לקפוץ.
צריכים עוד זמן. אבל זה יקרה, אל תדאג, רק להמשיך.
שאלה: נחשון זה המעבר לרוחניות ומשה זה כבר עבודה בעולם הרוחני?
כן.
שאלה: מי בתוכי מקבל את ההחלטה שאני הולך באמונה מעל הדעת, שהכרחי לקפוץ?
הלב מחליט מה אני עושה. העיקר זה הלב.
שאלה: מה עושה אדם שמפספס את ההזדמנות, היא לא תחזור?
היא תחזור, אל תדאגו. להמשיך ולהמשיך, לא בפעם אחת יכול להיות שאדם קופץ לים סוף, אבל קופץ.
שאלה: מהי הקפיצה עצמה, זו החלטה פנימית נחושה להפסיק לחיות למען עצמי?
כן.
שאלה: לא ממש ברור המרחק בתכונות בין היציאה ממצרים ומעבר ים סוף. נאמר שהחופש מהרצון לקבל זה יציאה ממצרים, אם כן למה המרחק הזה?
כדי להתרחק מהרצון לקבל, לא להיות ממש טבוע בו, ולהתקדם איכשהו במקצת לרצון להשפיע, לזה צריכים מאמצים, פעולות, זמן, וזה נקרא שלא הולכים בדרך קרובה אלא בדרך רחוקה. כך כתוב.
שאלה: משה הביא את העם דווקא אל מפתן ים סוף כנראה מתוך ידיעה מראש שלמישהו מהנוכחים יפעל הרשימו ויגרום לו לקפוץ אל הים והים ייפתח, האם זה כך?
לא כתוב על זה ולא מדברים בצורה כזאת. אלא הולכים בכוח אמונה כמה שאפשר.
שאלה: מה המשמעות של ים סוף?
ים סוף זה הגבול בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שעוברים אותו ואחר כך מתקדמים כבר לקראת על מנת להשפיע. "ים סוף" נקרא ים, זה ברור, וסוף, זה סופי, זה גבולי.
שאלה: האם האדם קופץ לים סוף או העשירייה? קשה להבין איך העשירייה עושה את זה.
אנחנו נגיע לזה ונעבוד על זה. בינתיים עוד לא ברור לנו, אנחנו רק עכשיו התחלנו את הנושא. אנחנו לא נלמד אותו ממש לעומק, אלא הוא בעצמו צריך להתבהר לנו ממצבים שאנחנו עוברים.
שאלה: בתחילת השיעור, עוד לפני המצב הזה של נחשון האדם ממש כבר בודק כל רצון, ובבדיקה שכל רצון הוא כבר לא רוצה להיות במצרים, אתה יכול להסביר מה זה העבודה הזאת?
גם את זה אנחנו נעבור בצורה מעשית, נצטרך לבדוק האם יש לנו כאלה רצונות או לא, האם אנחנו כולנו יוצאים ממצרים? כמו שכתוב ולמדנו את זה, שלא נשאיר שום דבר במצרים למטה מ"פרסה", נעלה את הכול למעלה מפרסה.
שאלה: למה נחשון לא נדבק בקבוצה וקפץ באופן עצמאי לים?
הוא קפץ באופן עצמאי לים, לפי הסיפור, אני לא מבין מה אתם שואלים. מתעוררת באדם הבחנה כזאת שהוא אומר אני לא חוזר, מה שלא יהיה אני לא חוזר למצרים. לא חוזר. זהו. רק זה מה שיש לי לפניי זה מה שאני. אני הולך לזה.
אנחנו עוד נלמד את זה, כי בא חיל פרעה, באים כל מיני אנשים שהם מחזיקים את עם ישראל ולא רוצים לתת לו לברוח ממצרים, שזה נקרא "ערב רב", מי הם? אנחנו קראנו, אנחנו נקרא שוב על מי שמפריע ביציאה מהמצרים. וההפרעות האלה הן גם צריכות להיות כאלה, אם לא [היו] כאלו הפרעות אז לא הייתה פעולת הנחשון, לא הייתה קפיצה לים סוף, לא היינו עוברים את ים סוף, היינו נשארים שם על חוף הים, לא היו יכולים לעבור.
כי לעבור מעולם התחתון לעולם העליון, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אפשר רק בהיסח דעת, בקפיצה, ובזה כל הנסיבות האלה עוזרות להם, למי שרוצה לעבור את הגבול, שיעבור. שיש לו פחד ולחץ מכל הצדדים ולחץ מאחורה שמושכים אותו בחזרה והכל הכל, מה שיש לפניו זה ממש מוות בתוך המים הזדונים האלה וכן הלאה. זה ממש שירה על הים.
שאלה: אנחנו אומרים שצריך לדון בשיעור הבוקר ולברר את מה שעברנו בעשירייה, ויש לנו שתי פגישות של 20 דקות שבהן אנחנו קוראים קטע ודנים עליו ואין לנו זמן לדון על מה שעברנו בשיעור הבוקר, מה אתה ממליץ?
אבל מה הקטע?
תלמיד: הקטע הוא משיעור הבוקר כנראה.
אם כנראה אז תבחרו שני קטעים נגיד, או שלושה, או כמה, ותקראו ותדונו עליהם אבל שזה יהיה שייך לנושא שאנחנו עוברים.
שאלה: איך התכונה הזאת של נחשון יכולה לעזור לעשירייה לעבור לאמונה למעלה מהדעת?
בלי שתדבר באדם תכונת הנחשון הוא לא יכול להתנתק מלעבוד ברצון לקבל ולהתחיל לעבוד ברצון להשפיע. הוא קורע בזה, חותך בזה את הגבול בין שני העולמות, העולם התחתון והעולם העליון. זה צריך לקרות, אנחנו רק צריכים ללמוד להתקרב לזה וללמוד איך שזה צריך להתקיים. אבל ברור בצורה רעיונית, לוגית, שכאן חייב להיות איזה מין מעשה שהוא למעלה מהדעת, שהוא למעלה מהשכל, שהוא לא לפי סדר המדרגה.
כי איזו קפיצה יכולה להיות ממצב למצב, ממלכות לבינה, איך? תראו עד כמה לא בסדר המדרגה.
שאלה: האם הקפיצה לים סוף היא החלטה או שמא החיים דוחפים אותנו ולא משאירים לנו שום אפשרות אחרת ואין פה כאילו קפיצה מעל הדעת?
רק לפי החלטת האדם. הוא צריך להחליט שהוא הולך על החיים ומוות, לא חשוב על מה, רק לא להישאר ברצון לקבל, זה הכרת הרע כזאת ברצון לקבל, במשהו רע, שיותר טוב מה שנקרא "טוב לי מותי מחיי". זה מה שהוא אומר, "כי באו מים עד נפש". אבל יחד עם זה הוא צועק "הושיעני אלוהים".
זאת אומרת הושיענו אלוהים, הוא פונה לבורא הושיעני, כי באו מים עד נפש, לא שהוא קופץ סתם לים ומה שיהיה יהיה, הוא מוסר את עצמו בפעולה כזאת לבורא. זה לא צריך להיות ים, ברור לנו שזה לא עניין של הגיאוגרפיה ואיזה תנאים כאלה שאנחנו מציירים אולי לעצמנו איך שקופץ הבחור לתוך הים וצועק, אלא זה אדם שנמצא איפה שהוא נמצא.
שאלה: בעשירייה הגענו להרגשה ותחושה, קראנו גם את כל הקטעים שעדיין לא הגענו אליהם, רוב העשירייה יודעת מה זה נחשון והנחישות לקפוץ לים מעל הדעת, וגם לגבי עמינדב שיש לזה סמנטיקה וכל הסימנים שישנם שקשורים לתהליך הזה והתחושה היא ברוב העשירייה שזה המצב של העשירייה, מה לעשות, איך להעביר את התחושה הזאת לכל העשירייה, כולם ירגישו את זה, לא רק מירב העשירייה?
לבצע. אם אתם כאלו כבר קראתם ויודעים וחכמים ומבינים אז תבצעו את זה. אני לא אכנס לזה. בבקשה, תמשיכו. זאת נקודה שכדאי לעמוד עליה, נקודת ההכרעה.
תלמיד: זה לא חכמים זה פשוט בהרגשה של רוב העשירייה שבאמת אנחנו נמצאים במצב הזה.
בהצלחה לכם. בהצלחה.
שאלה: האם תמיד חייב להיות בסיטואציה הזאת "טוב לי מותי מחיי"? כמו נגיד במגדל בוער שהתושבים קופצים ממנו.
האדם צריך להרגיש שהוא נמצא באמת בנקודת הכרעה. אין מה לעשות. הרבה פעמים כך אנחנו מרגישים, אבל זאת נקודה מאוד חשובה. החשובה שבהם.
שאלה: במצב שמתואר, כשמאחור המצרים ומקדימה הים, מאיפה יש לו בכלל אמונה שבכלל מישהו יכול לעזור לו? מאיפה האמונה בבורא בכלל?
איך יכולה להגיע בכלל אמונה בבורא, אם לא ממצב כזה שמאחורה מוות, מקדימה מוות ויש רק לצעוק לשמיים? יש לך עוד איזו סיטואציה שאתה יכול לתאר, יותר טובה כדי לפנות לבורא?
תלמיד: לא, משום מה כך היה נדמה לי.
קריין: קטע הבא, קריאת ים סוף, 263, אומר הזוהר.
"בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.
בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה."
("זוהר לעם". "בשלח", מאמר "וייסע ויבוא ויֵט" סעיפים 180-179)
זאת אומרת, מה הם הרגישו? שמכל הצדדים, מבחוץ, מלמטה ומלמעלה, כל כוחות הטבע נגדם. למה? כי רק בצורה כזאת הם ביררו שרק בורא, אין עוד מלבדו, רק הוא מסוגל לעזור להם. ולכן זו הייתה צעקה אמיתית.
זאת אומרת, צריכים להביא אותנו למצב שנקרא שאנחנו עומדים על שפת הים ואין לפנינו כלום ואחרינו גם, וכך אנחנו יכולים, רק בצורה כזאת, להיות תלויים בשמיים.
שאלה: מה מייצג הים בחכמת הקבלה? "ים סוף", הסוף של מה, הסוף של פרעה?
כן, סוף של שליטת פרעה, לכן זה נקרא "ים סוף", ואנחנו נקרא פה ושם, איך המקובלים מסבירים את זה, זה הגבול בין שליטת פרעה שזה הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם וארץ ישראל, הרצון להשפיע שמתחיל להתגלות באדם.
שאלה: המצב של נחשון זה מאחורה מוות רוחני ומלפנים מוות לאגואיזם?
נברר את זה, זה מכל הצדדים מוות. חוץ מאשר אם הבורא לא יעזור לנו, אז אנחנו בזה מסיימים את הקיום שלנו. גם עם הרצון לקבל, גם עם הרצון להשפיע, אנחנו לא מסוגלים להמשיך בשום דבר אלא תלויים בבורא במאה אחוז. לא נשאר לנו ממצריים כלום ולא מארץ ישראל כלום, רק בנקודה שנמצאים עכשיו, שבין מצרים לישראל, אז בנקודה הזאת אנחנו עומדים ומזה אין שום התפתחות. אנחנו חזרנו למצב האמתי. ולכן יש מקום לצעקה בלבד. רק לצעקה.
שאלה: מהו המצב בעשירייה שישראל ניצב מול הים?
שהם לא יודעים מה לעשות. שיש לפנינו פעולה רוחנית, חיבור נגד כל היגיון, זאת אומרת באמונה למעלה מהדעת, נגד כל הרצון האגואיסטי שאני לא רואה בזה שום רציונאליות, וכשאני עומד עדיין במצרים, וחשבתי שאני אברח משם לדברים יותר טובים, נוחים, נעלים בוא נגיד, אבל אני עדיין נמצא במצרים, ואני רואה ושוקל את ארץ ישראל שנראית לי מצד אחד לצד השני, וכאן אנחנו ממש לא מבינים מה לעשות, לא מבינים.
אני רוצה שתנסו יותר ויותר לחשוב מה אנחנו עושים במעבר. במה שהיינו במצרים הכול היה ברור. פרעה היה יותר טוב, פחות טוב, יותר רע, יותר טוב, כך וכך, כל הסיפור הזה איכשהו מסתדר בתוך הרצון לקבל שלנו וכמה שאנחנו רוצים לצאת מתוך הרצון לקבל, אנחנו נמצאים עדיין ברצון לקבל.
מה שאין כן, עכשיו כשאנחנו נמצאים במעבר, האם לעשות את המעבר הזה או לא? אפילו שאדם נמצא במעבר וחושב מה הוא עושה, הוא גם שואל את עצמו, "אני עכשיו עוזב את החיים שלי, את כל מה שהיה לי קודם, את כל זה רכשתי בתוך הרצון לקבל שלי והרגשתי את זה והבנתי, זה הכול בגלל שחייתי במסגרת פרעה".
ומה קורה עכשיו? אני אלך? לאן אני אלך? על מה אני אבנה את עצמי? זה יוצא בצורה כזאת שהאדם לא יודע לאן הוא הולך, למה? אין לו כלים לזה, אין לו תכונות לזה, הוא לא יודע על מה לבנות את עצמו, וכתוצאה מכל הדברים האלה שעכשיו מתגלים לפניו, כתוצאה מזה זה זאת קריעת ים סוף.
זאת אומרת, זה המצב, שכבר לוחצים עליך כדי לעזור לך להחליט, את זה הבורא שולח, פרעה שולח אבל פרעה זה הבורא, הבורא שולח את חיל פרעה וכל אלו מעם ישראל שנשארו במצרים, שרצו להישאר, זה נקרא "ערב רב", כולם נשארים ועכשיו הם באים אחרי עם ישראל שבורח ממצרים והם רוצים לעצור אותם ולא לתת להם לעבור. "לא לתת להם לעבור" זה נקרא להרוג אותם כי הם יישארו ברצון לקבל על מנת לקבל.
שאלה: כשאנחנו מתחילים ללמוד על חכמת הקבלה אנחנו בעצם לומדים מיד על המעבר הזה, על המחסום הזה. ושמתי לב שבקטעים האלה אנחנו אף פעם לא מדברים על המחסום. האם המעבר הזה של ים סוף, זה גם מעבר המחסום או שזה משהו שקורה מאוחר יותר?
כן. זה מעבר המחסום ויש בזה עוד תהליך. לא אחד. אז המעבר בגבול הזה ממצרים לסיני זה מעבר המחסום. רק אני רוצה להגיד שהרבה פעמים אנחנו עוברים מחסומים כאלה בדרך גם ממצרים לסיני, גם בתוך סיני בתהליכים בקבלת התורה ומימוש התורה תוך ארבעים שנה בסיני, ואז הכניסה מסיני לארץ ישראל, אלה הכול מעברים, זה לא מעבר פעם אחת ולתמיד.
שאלה: כשאתה מדבר על לעזוב את מצריים, לעזוב את הרצון לקבל, זה אומר גם לעזוב את הרצון לתוצאות מהלימוד איתך? לבקש תוצאות כאלה?
הרצון לקבל שאתה חושב על עצמך ולא על הזולת אותו אתה צריך לעזוב במצרים. הרצון לקבל שאתה יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע לזולת אתה לוקח איתך.
שאלה: העמידה מול ים סוף היא אחרי היציאה, אחרי ההחלטה לברוח בחושך, בבלבול, האם התהליך הזה מול הקפיצה הוא חלק מהיציאה? הוא השלמה של היציאה או שהוא כבר שלב חדש?
ודאי שזו תוצאה מכל השלבים הקודמים.
שאלה: כשאתה ניצב בפני הנחיצות הזאת בכל זאת לקפוץ ומכל כיוון פרעה לוחץ עליך ואתה מבין שבזה היציאה, איזה תנאים צריכים להיווצר בעשירייה כדי שנוכל באמת לקפוץ?
דיברנו על זה, שאנחנו צריכים בעשירייה להיות בהרגשה ש"טוב לי מותי מחיי"1, שאני לא רוצה בשום אופן להישאר כמו שהיה אלא אני חייב לרכוש את תכונת ההשפעה, את תכונת הבינה בצורה כזאת שאני כבר לא חוזר. זו חייבת להיות ההחלטה בקבוצה או לפחות באדם אחד על ידי הקבוצה, בעזרת הקבוצה.
תלמיד: מה זה אומר? איך בעשירייה אפשר לדבר על המצב הזה בכלל ולהגיע אליו שטוב לי מותי מחיי?
דברו על זה יותר ויותר. זה יקרב ביניכם.
תלמיד: והמצב הזה של "טוב לי מותי מחיי" זה תהליך מצטבר?
כן. נכון. הכול בא כתהליך מצטבר. ואתם צריכים לדבר על זה ולא בצורה אישית על כל אחד אלא על מה שמדובר בפסוקים שרב"ש כותב.
שאלה: איך בבירור של העשירייה לא להכניס את עצמך למצב של חוסר אונים, ייאוש, דיכאון וכן הלאה? זה לא מורכב להגיד שאין שום דבר מאחורי, אין שום דבר לפני וכן הלאה?
אחורה וקדימה אין כלום. אם האנושות הייתה באמת מסתכלת בעיניים חכמות ברורות, היא הייתה מבינה שמה שהיא עברה אלה ימי חושך כי לא השיגה בזה שום דבר בעצם, ומה שלפניה גם אין שום דבר, ואנחנו כבר רואים את זה ומדברים על זה, אלא מתוך זה שאנחנו מרגישים כך בואו נחליט איך אנחנו צריכים להתקדם. לא להסתכל אחורה ולא להסתכל קדימה אלא להסתכל למעלה לתכונת ההשפעה. ולזה אנחנו צריכים להגיע, לכוח ההשפעה בסך הכול וזה יציל אותנו.
תלמיד: אבל אנחנו בדרך כלל אומרים שאנחנו אף פעם לא דנים בשום דבר באופן שלילי בעשירייה, ואילו כאן זה נראה כאילו אנחנו צריכים להכניס או לדחוף את עצמנו לשליליות או לשמאל ולהגיד טוב לי מותי מחיי. איך לעבור את הבירור באופן עדין?
אנחנו עוד לא הגענו לזה. אנחנו עוד רחוקים מקריעת ים סוף אבל לאט לאט נגיע לזה שאין לנו ברירה אלא חייבים להגיע לזה. כשאנחנו מפיצים את החומר שלנו לציבור הרחב אפילו שם אנחנו רוצים להסביר להם שאין לנו ברירה אלא אנחנו חייבים, פשוט חייבים להגיע למצב שאי אפשר להמשיך כמו שהיה ולא רוצים שיהיה כך בעתיד. אם עוד לא, אז כנראה שעדיין לא סבלנו מספיק במצרים.
תלמיד: אם אפשר לדייק, "נחשון" זאת תכונה שמפתחת את הנשמה ובכל דרגה של התפתחות זה אותו חודו של מחט שהוא המעבר למדרגה חדשה.
אני לא הולך לפרש את הפסוקים שלך שאתה ממציא, אלא לפי מה שכותב לנו הרב"ש, אם אתה רוצה להתבלבל עם חודו של מחט, זה עניינך, רק אל תביא לנו כאלה דוגמאות.
תלמיד: רציתי לדייק.
אין דבר כזה לדייק, אל תביא לנו דברים שלא דיברנו עליהם ואין להם שום קשר, רק כך נראה לך. לא צריך לבלבל אותנו בבלבול שלך, אתה רק תתבלבל מזה.
שאלה: המצב הזה לפני יציאת מצרים, אנחנו מגיעים אליו כעשירייה ביחד או שזה מאמץ מצטבר של אדם יחיד?
זה תלוי בעשירייה. זה תלוי בעשירייה עד כמה שאני מתקדם, כל פעם מצעד לצעד קדימה אנחנו יותר ויותר נרגיש עד כמה שכל אחד אם הוא רוצה להתקדם הוא חייב לגלות את הקשר שלו עם העשירייה יותר ממה שהיה קודם. זה נקרא "צעד קדימה".
שאלה: ממה הייאוש, ממה מגיע "טוב לי מותי מחיי", האם זה מתוך הניסיונות שלנו להתחבר?
לא. אנחנו נמצאים רק בייאוש שבמצרים אי אפשר להשיג כלום, ואנחנו דרוכים להשיג את החיים מעבר למצרים. זה מצב מיואש יחסית במשהו, ברוחניות אין דבר כזה לגמרי מיואש, כי אז זה דווקא הפוך, מזה שאנחנו מיואשים מכל מיני אמצעים אז יש לנו עכשיו אפשרות לפנות לבורא, וכל הייאושים האלה הם דווקא מכוונים אותנו למעלה.
קריין: הקטע הבא 264. אומר הרב"ש.
"בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.
ואז בא הזמן [...] שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה."
(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)
שאלה: איך לצעוק לבורא אם אני לא יכול לצעוק עבור עצמי, ואני גם לא מכיר את החסרונות של החברים שלי? אני רוצה לצעוק עבורם ושהם יעברו את הים.
אם אתה תצעק לבד בטוח שהצעקה שלך תהיה צעקה אגואיסטית, ולכן היא לא מועילה. אם אתה תצעק מהקבוצה בטוח שכבר יהיה מעורב שם גם כן רצון של האחרים, ולכן במידה הזאת זה יועיל. לכן לא כדאי לפנות לבורא לבד, בשום פנים ואופן. כמו שכותב רב"ש, שהעושה דבר כזה הוא לא בונה אלא אדרבא הוא הורס, אז זה קודם כל.
ואם כולנו צריכים לפנות, אז כבר מובן לנו שאנחנו צריכים לפנות לכולם, לבורא שהוא משותף בין כולם. ומה אנחנו מבקשים? שיעשה בינינו חיבור, שמהחיבור הזה אנחנו נוכל לפנות אליו עוד יותר ולבקש ממנו בתוך החיבור כוחות השפעה הדדיים בינינו, ומביננו אליו.
וכל הדברים שיקרו ביננו אתה יכול לקרוא להם שאנחנו "יוצאים ממצרים" שנמצא ביננו, שאנחנו עוברים ים סוף שנמצא ביננו, שאנחנו מתקדמים לתוך מדבר שנמצא ביננו, שאנחנו מקבלים תורה שהיא תהיה ביננו, וכך אנחנו מתקדמים. עד שאנחנו מגיעים לכזה מצב שכולנו יחד מחוברים בצורה יפה, טובה, ובהשפעה זה לזה, וכך אנחנו מתקדמים.
עד שמתחילים להרגיש שאנחנו בכוח ההשפעה הזה מתחילים לראות עולם חדש. לא כמונו שעכשיו רואים אלא פי מיליארד, פי אין סוף יותר גדול, גם נצחי, גם שלם, גם אנחנו מבינים, מרגישים, אנחנו נמצאים שם ללא עייפות, ללא שום צורה, אנחנו מתקדמים ללא הגבלות. תופסים, מרגישים, ללא שום צורת הפרעה.
הכול תלוי רק בחיבור בינינו. לכן על מה שאנחנו דברנו אתכם קודם, לפני שהתחלנו לדבר על פסח, יציאת מצרים, פרעה, נחשון עכשיו, ועוד כל מיני דברים, זה הכול נמצא בתוך עשירייה. שמתחיל כל מצב בפירוד של העשירייה ונגמר בחיבור הגמור בתוך העשירייה, שבתוך העשירייה לפי המצבים של החיבור שלנו אנחנו מגלים את הכוח העליון, את הבורא.
ולכן אם קשה לכם לדון במצרים באיזה מצבים אתם נמצאים שם וכן הלאה, מה שרב"ש מספר וכל המקובלים בכלל, אז אל תסתכלו על זה, תסתכלו על העשירייה. בסך הכול מדובר על העשירייה, זה מה שחשוב לנו, באיזה מצב היא נמצאת.
ואמנם מספרים שם על כל מיני כאלה דברים גדולים, קריעת ים סוף, חיים ומוות, ועוד ועוד נלמד על כל מיני מלחמות וכל מיני דברים, זה הכול נמצא בתוך העשירייה, אך ורק. ואין שום דבר אלא רק פרצוף אחד שעובר כל מיני מצבים כאלה.
שאלה: כשאנחנו נמצאים במצב שאין שום דבר מאחורינו וגם לא ברור איפה ארץ ישראל לפנינו, איך נתפוס בבורא ונשכנע אותו שייתן לנו את הכלים דהשפעה ולא נשתיק את המצב?
לך לחברים, דבר איתם ותתחיל לסגור איתם את הדברים.
שאלה: רב"ש כותב הכול בצורה כל כך מושלמת, אבל הבעיה היא שחסר לנו רגש. איך לרכוש את הרגשות שהוא מדבר עליהם, את ההשתוקקות הפנימית?
ישנם כאלו סיפורים, מצבים, הסברים של מקובלים שאין לנו בפנים תגובה, אין עדיין את התגובה הזאת בפנים על מה שאני שומע. וישנם כאלה שכבר אני יכול לתאר לעצמי. ישנם אפילו כאלה שהם משמחים אותי או אפילו מפחידים אותי וכן הלאה.
הכול תלוי בהכנת האדם. עד כמה שאנחנו מדברים ביננו יותר על זה בקבוצה, זה יותר משפיע. כמו שכתוב, "הרבה למדתי מרבותי ועוד יותר מחבריי ועוד יותר מתלמידיי". צריכים כמה שיותר לדבר, לדבר, על מה שאנחנו לומדים, ואז אנחנו נאתר נכון איפה זה נמצא בנו.
קריין: כתוב בקטע 264, "שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר. ואז בא הזמן [...] שה' נותן להם האור". מה זה נקרא שהכלי של הרע נגמר?
שהתגלה כל הרע לעת עתה, בינתיים. זה מה שבמצרים התגלה, מה ששייך למצרים נגלה ולכן זה היה מספיק כדי שהם יברחו משם, יתעלו לדרגה אחרת. שבסך הכול הרע שמתגלה במצרים זה מספיק כדי לברוח מהרע, להתעלות ממנו. ואחר כך יש להם רע במדבר, ורע אפילו בתוך ארץ ישראל, שזה נקרא "כיבוש הארץ", ועד גמר התיקון הרע מתגלה ומיתקן, מתגלה ומיתקן.
שאלה: כתוב "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום", לראות את ישועת ה' זה בדעת או באמונה למעלה מהדעת?
זה באמונה למעלה מהדעת. אתם שואלים נכון רק עדיין כשאני עונה תשובות אני לא רואה שיש איפה להבין, איפה לתאר את התשובות האלה.
שאלה: באיזה מצב רוחני אנחנו חייבים להימצא, כדי להיות מוכנים ולקפוץ לים סוף?
אנחנו דיברנו על זה הרבה, שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו שלמצב כמו שהיה קודם אי אפשר לחזור. וקדימה יכול להיות רק דבר אחד, שאנחנו רוצים להפטר, להתנתק מעל מנת לקבל, ובצעקה לבורא להגיע למצב שאנחנו קשורים אליו, תלויים בו, וזה מה שנותן לנו אפשרות להיכנס לעולם העליון.
שאלה: אם אני עדיין במצרים איך אני מבין, רואה, את הפעולה של החברים שנקראת "קפיצת נחשון"?
אתה לא רואה את זה, אתה לא מקבל את זה בצורה כמו שכולם, אלא כל אחד "הפוסל במומו פוסל", זה הכול.
נשתדל לחזור לשיעור, אנחנו מרגישים שבכל זאת הזמנים האלה של פסח הם זמנים קשים, קצת יותר כבדים מהרגיל, ככה זה משנה לשנה, אין מה לעשות, זה מה שיש לנו, ונשתדל להעביר אותם נכון, אבל הם אחר כך נותנים תוצאות טובות, הימים האלה דווקא.
קריין: 265, אומר הרב"ש.
"ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"."
(הרב"ש. 939. "יציאת מצרים ומתן תורה")
שאלה: אם קריעת הים, כמו שקראנו קודם, זה קורה בזכות זה שמתעוררת תפילה, בקשה באדם, מתוך המצב של המבוי הסתום, חוסר אונים שבו הוא נמצא, אז למה פה זה כתוב שזה קורה הודות להתעוררות?
כי קריעת ים סוף זה הכול אתערותא דלעילא, ורק על ידי כוח מלמעלה יכול להיות דבר כזה, זה נס, שיש מעבר בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, שני כוחות הטבע הגדולים ויש מעבר ביניהם, שהאדם שמורכב משני הכוחות האלה, ובאמת לא שייך לאף כוח מהם כי הוא רק רצון לקבל קטן, איך הוא יכול להיות במעבר בין שני המחנות האלו הגדולים, של פרעה ושל בורא.
תלמיד: האם אני מבין נכון שיוצא שקריעת הים זה ממש נס גלוי. זו לא תוצאה מהבקשה שלנו ואז תשובה של הבורא. אלא אפילו אם לא היינו מבקשים, הבורא בכל רגע יכול כהרף עין לעשות את זה?
אם ישנם תנאים לפי תכנית הבריאה, אז ודאי שזה נעשה. סך הכול הבורא זה התוכנה שהיא מתבצעת עלינו.
שאלה: אנחנו מרגישים שכל העבודה היא מותנית או בזה שאנחנו מחפשים תענוג או בורחים מהכאב, אפילו בזה שאנחנו מגיעים לשיעור בוקר. אז מה זה השפעה אמיתית לעשירייה?
אמרת את זה יפה ונכון או שאני בורח מהרע או שאני נמשך לטוב. מהי השפעה אמיתית? כנראה שהשפעה אמיתית זה לא שאני בורח מהרע ולא שאני נמשך לטוב אלא שאני הולך לפי עיקרון אחר, שחשוב לי להשפיע. חשוב לי לראות בשני את התוצאה שלי. ומה שאני מרגיש או רע או טוב זה לא חשוב לי כרגע. זה כמו אמא כלפי התינוק היא קמה ומטפלת בו ולא חשוב לה איך היא מרגישה בזה, העיקר לטפל בו. לכן כך אנחנו עובדים.
שאלה: מה זה אומר "ואתם תחרישון"?
איך לתרגם את זה יותר טוב ונכון?
אורן: כתוב ב-265 בסוף "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ה' ילחם לכם עבורכם ואתם תהיו שקטים.
לא צריכים לעשות שום דבר, רק לתת לכוח עליון "ויהי עבודה לה'" מה שנקרא. אנחנו צריכים רק למסור את עצמנו. באמונה למעלה מהדעת אנחנו לא צריכים לעשות שום פעולות חוץ מפעולת הכנעה ומסירות נפש.
שאלה: כל שנה אנחנו עוברים את פסח. למה השנה נדמה שאנחנו עוברים את פסח הרבה יותר מבורר עם זאת הרבה יותר קשה?
זה שהוא יותר מבורר זה נותן לנו תוצאה, הרגשה שזה יותר קשה. ודאי. אנחנו לא עושים סעודות, אנחנו לא עושים חגיגות, אנחנו לא שולחים איזה מתנות זה לזה. אלא אנחנו באמת מדברים על הביצוע. והביצוע של פסח הוא הביצוע הכי קשה, זו היציאה מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. ואנחנו הגענו למצב שאנחנו באמת נמצאים בהכבדת הלב. תסתכל על האנשים איך שהם מרגישים, עד כמה שהם עייפים, עד כמה שהם מבולבלים אפילו קצת וקשה להם לתפוס את החומר, ואני מדבר על עצמי, גם אני חולה כל הימים האלה, זה מצב שכך הוא מתרחש. אין מה לעשות. כי עובדים עלינו אורות עליונים, קשים, שהם עובדים עלינו ואנחנו נמצאים תחתיהם במעבר ממצב למצב ולכן זה קשה.
תלמיד: רציתי רק לומר שאנחנו בעשירייה כל יום אפילו הארכנו את הזמן של המפגשים כדי שנוכל לברר יותר, והדברים ממש, הכול לקוח משיעור הבוקר מה שאנחנו לומדים ומהדברים שאתה אומר, והדברים לא פשוטים לנו. בכל מקרה אנחנו מתעקשים ומוסיפים לעשות את זה. האם ככה צריך להיות?
כן, כי יציאת מצרים היא יסוד לכל הפעולות. ולכן אנחנו צריכים כך לקבל את זה. זה בדרך כלל תקופה היא טובה מאוד, היא מאוד מאוד מציאותית כזאת לפריחה בדרך, אבל גם יחד עם זה עם מאמץ קשה. כמו שכתוב, מה שכתוב בכל הסיפור הזה כתובים כאלה דברים, כאלה מעשים, כאלה מעברים, שזה עובר על האדם ועל העשירייה ועל כולם. אנחנו היום גוף גדול מאוד, אף פעם לא היה לנו פסח עד כדי כך קשה ויחד עם זה מעשי. אני מאוד שמח שזה ככה, יחד עם זה שזה באמת קשה.
תלמיד: נכון. ככה אני באמת מרגיש. מה יקרא קפיצת נחשון בעשירייה?
שאנחנו מוכנים להתפטר מכל מה שהיה לנו אז בעבודה בעל מנת לקבל ורוצים רק על עבודה על מנת להשפיע בכל מחיר ולא רוצים לחשוב על שום דבר אחר. פשוט מסירות נפש "טוב לי מותי מחיי" אני הולך על הכול. זה קפיצת נחשון.
שאלה: לְמה צריך להשתוקק בזמן השיעור כדי לעורר את הרצון הנכון?
קודם כל לחיבור עם החברים. אחר כך לראות בקשר בינינו איך אני מבין את הנושא. אם שואלים, איך השאלה הזאת יכולה להתייצב בקשר בינינו, איך היא יכולה להיטיב לנו, להיטיב בינינו, ואיך אנחנו יכולים למצוא עליה תשובה יחד כולנו, וכל זה יחד עם זה שאנחנו רוצים שהבורא כל הזמן ינהל אותנו ויפעל בנו מכל וכול. ואם אנחנו לא מבינים ולא מרגישים אז אנחנו מצרפים שאלה ותפילה.
בקיצור "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". "ישראל" זה כל אדם ואדם. "אורייתא" זה הקבוצה, שבקבוצה הוא מברר את זה. "קודשא בריך הוא" זה הבורא שנמצא בתוך זה. וכך אנחנו מפענחים נכון גם את השאלות וגם את התשובות. והכול עומד על שאלה ותשובה שאלה ותשובה, כך בנויה הדרך וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: אנחנו עוד לא נמצאים במצב של קריעת ים סוף, אבל נראה שאתה מוביל אותנו לקראת המצב הזה. מהי ההכנה שאנחנו צריכים לעשות במצב שלנו כדי להתקדם למצב הזה של קריעת ים סוף?
רק חיבור בינינו חברים, אין כאן שום דבר. מה אתם חושבים, מה שאנחנו למדנו לפני פסח ומה שאנחנו לומדים עכשיו, יש הבדל בין הדברים האלה? לא. רק הפסח מברר לנו בצורה יותר פרטית, יותר מפורטת, מה היחסים בינינו בקבוצה, איפה יושב פרעה בתוך הקבוצה, איך אנחנו נלחמים עימו, איך אנחנו שומעים בקולו ולא שומעים בקולו, איך אנחנו יכולים להתחבר בינינו כדי להתחיל לברר עד כמה הוא רע. הכול בתוך הקבוצה.
עד שאנחנו מחליטים שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לברוח מהמצב הזה שנמצא בתוך הקבוצה, שזו צורה אגואיסטית, יחס לא יפה זה לזה, החברים לא אוהבים זה את זה ולא יכולים להתקרב זה לזה. איך אנחנו עושים את זה, איך אנחנו עושים כך שבקבוצה אנחנו מבררים שאנחנו חייבים לקפוץ לים סוף נגיד, חייבים לברוח ממצרים, אפילו שמקבלים מכות אנחנו מוכנים לקבל מכות, רק כדי שיהיו לנו כוחות לברוח ממצרים אחרת אנחנו לא נברח. כל הדברים האלה צריכים לקרות בינינו, בתוכנו, בעשירייה. ואז מתקרבים לים סוף.
ים סוף זה כבר החלטה, הכרעה סופית, זהו, יוצאים, גמרנו, לא יכולים יותר מזה. אנחנו לא יכולים להישאר בצורה כזאת, הגענו למצב או שאנחנו שוברים את העשירייה ואז חוזרים לכל הרוחות, למשהו שזה כמו בהמה, חיי בהמה, או שאנחנו ממשיכים.
וזה מה שנחשון אומר. כשהוא אומר "הגיעו מים עד נפש", הוא צודק. שאנחנו כבר לא מסוגלים יותר להחזיק בעשירייה שהיא לא מתקדמת לא לשם ולא לכאן. חזרה למצרים, זה בלתי אפשרי. זה כאילו לפרק את הכול ולהמשיך בצורת בהמה, לסגור את העניים כמו שסוגרים לחמור את העיניים וכך הוא הולך, לא יודע כלום חוץ מלעשות צעד קדימה. או שאנחנו באמת מתקדמים בצורה של בני אדם. ובני אדם, זה שאנחנו צריכים לקפוץ לים סוף ולעבור אותו ולקבל את כוח התורה שאנחנו כבר נעבוד עימו, עם הכוחות האלה נגד האגו שלנו ובעצמנו נתחיל לסדר את עצמנו בעל מנת להשפיע. הכול קורה רק בתוך העשירייה.
שאלה: האם היו רגעים שמשה הרגיש שהוא לא ראוי לקבלת התורה?
היו כאלו מקרים שמשה אומר לבורא "קח את זה ואני לא רוצה, ואני לא ראוי, ואני לא יכול לפנות אליך, ואני מפחד מפרעה". זה ברור, כתוב על זה בתורה הרבה פעמים, בכל מיני אופנים, אין בזה שום דבר מיוחד. ואנחנו רואים את זה על עצמנו. אני לא מבין אתכם, אתם חושבים שמה שכתוב בתורה, לא מדובר עליכם? מדובר עליכם ממש בצורה הכי ישירה וקרובה, ולכן כך אנחנו צריכים לקבל את זה. שם כתוב שמשה בורח, שהוא לא רוצה, שכל פעם הבורא מושך אותו לפרעה, "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו", והוא לא רוצה.
הכול כתוב. וזה אנחנו, זה כוח שמושך אותנו, שמוביל אותנו, ולכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו. גם אנחנו נמצאים במלא בירורים, ושאלות וקושיות, כדאי להמשיך? לא כדאי להמשיך? באיזה צורה להמשיך? נמאס לי, אני רוצה לנוח, אני לא רוצה להתאמץ, וכן הלאה. זה ישנו בכל אחד ואחד, אלה השאלות שאנחנו צריכים לברר בדרך. וכמה שיותר מתקדמים יהיו לנו שאלות ובעיות יותר קשות. כי בלקבל בחשבון את הניסיון שלנו, אז ודאי שכבר בקבוצה כל כך גדולה, בניסיון כל כך גדול, בכל המערכת שבנינו, ודאי שאנחנו יכולים להתקדם בצורה ממשית.
שאלה: כתוב שהם קיבלו כלים דהשפעה בקטע 265, במקום אורות דהשפעה. אבל האם השפעה זו לא הרגשה שנכנסת לכלים דהשפעה? מה ההבדל בין כלים דהשפעה, לאורות דהשפעה?
קשה להגיד. מה זה כלים דהשפעה? כלי זה רצון לקבל, שיש לו צמצום, מסך, אור חוזר, והוא עובד בעל מנת להשפיע בניגוד לטבע שלו, למעלה מהטבע שלו, זה נקרא ב"אמונה למעלה מהדעת", אז הוא נקרא "כלי דהשפעה".
כלי דהשפעה זה "תרתי דסתרי", זה מבטל את זה. כלי זה רצון לקבל, דהשפעה זה רצון להשפיע. אז איך יכול להיות זה עם זה יחד? אלא אם אנחנו לוקחים רצון לקבל, עושים עליו צמצום, שלא משתמשים בו כרצון לקבל, ואחר כך מסך, אור חוזר, שבונים אותו לעבוד למעלה מעצמו בעל מנת להשפיע, אז מקבלים כלי דהשפעה. שזה כבר נקרא "פרצוף" או "נשמה".
שאלה: לגבי ציטוט 265 "וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה.". מה זה בחינת ראייה, והאם אנחנו יכולים לקפוץ כשיש לנו ראייה?
נקרא שוב, "ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה," זאת אומרת צמצום, מסך, ואור חוזר, ויכולים מהרצון לקבל לעשות פעולות השפעה. זה נקרא קיבלו כלים דהשפעה, דחסדים. "וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא" בקריעת ים סוף. "כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון2"."
ואחר כך זה יהיה כבר לא על ידי אתערותא דלעילא אלא גם על ידי השתתפות מלמטה, אתערותא דלתתא. אז מה הוא שואל?
קריין: הוא שואל מה זה "ראייה", יש קפיצה מתוך ראייה? מה זה הראייה פה?
"ראייה" זה נקרא רצון שהוא מכוון להשפעה מצד הכלים דקבלה. "ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף" לא ביציאת מצרים, אלא אחר כך זה קריעת ים סוף, "היה בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה," כבר לא דחסדים. ואיפה הם מקובלים? בכלים דקבלה, "ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"." ואחר כך הם יצטרכו להשיג את זה בעצמם, על ידי אתערותא דלתתא.
קריין: קטע 266. אומר הרב"ש:
"בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם. לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן.
(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)
זה באמת זמן יפה מאוד, אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר וגם לא מחויבים לעשות משהו, מלבד דבר אחד, כשאנחנו לא עושים שום דבר, זה גם מאמץ. ואז בצורה כזאת, אנחנו נותנים לבורא באמונה שלמה, את זה רק הבורא יודע לעשות, רק הוא מחויב, וחייב, ויבצע עכשיו, ולכן אנחנו שותקים, לא נכנסים לשום פעולה. הפעולה שלנו היא רק האמונה שהבורא עכשיו "יגמור בעדי" מה שנקרא. לכן נגמרים כל הכלים, נגמרים כל המאמצים, בפעולה, ונמצאים בכזאת פעולה שבה אנחנו מצפים שהבורא, "ה' יגמור בעדי". מצד הטבע עשינו את הכול ועכשיו ישנה רק פעולה למעלה מהטבע.
שאלה: אמרת שבזה שאנחנו לא עושים כלום, זה המאמץ, איך לא להפריע לבורא?
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אני מגיע למצב שאני בטוח אחרי כל המאמצים שלי שאין לי יותר מה לעשות, אין, עשיתי את הכול, ומה שנשאר זה רק אמונה בבורא שהוא יעשה, ואני גם מבין שזה הזמן שהוא יכול לעשות, כי לי אין שום אפשרות. זה לא לומר לפני שאני עושה פעולות "הכול בידי שמיים וזהו", לא, זה אחרי שעשיתי את כל הפעולות, ועשיתי הרבה וראיתי תוצאות, והתוצאות האלה פעלו בי והביאו אותי לדרגת האמונה, ואני מדרגת האמונה עכשיו אומר, "רק הבורא עכשיו ממשיך".
זאת נקודה מאוד חשובה ומאוד מיוחדת, אני לא יודע איך להסביר אותה. נניח כמו אדם ההולך למות ואומר "זהו, עשיתי את הכול ועכשיו רק הבורא". לא יודע איך לתאר זאת, אבל זה אחרי מאמצים גדולים, שלאדם יש כלים, יש אור מיוחד, הוא צריך לקבל אור כמו שכותב כאן רב"ש להשלמת הכלים, והוא צריך שהכלים שלו יקבלו את צורת ההשפעה. והוא יודע שבדברים האלה, אין לו יותר מה לעשות מלבד למסור את הכול לבורא.
שאלה: כל פעם כתוצאה מזה שאנחנו מקבלים את האור העליון, אנחנו נופלים חזרה לקבלה. האם לכן אנחנו מרגישים שזאת ירידה?
כשאנחנו נופלים לקבלה, אנחנו מרגישים את זה כירידה אם אנחנו באמת יודעים לפענח נכון את המצבים, אבל זו לאו דווקא ירידה. אם אנחנו מקבלים רצון חדש אגואיסטי, תוספת למה שהיה קודם, בירורים אגואיסטים יותר טובים ממה שהיו קודם, ואנחנו כן מתקדמים בזה, אבל בצד שמאל, לא בצד ימין, אז למה זה נקרא כל כך ירידה? ירידות, עליות, את זה האדם קובע לפי איך שהוא מבין את הדרך שלו. יכול להיות שמתוך כל הירידות האלה אנחנו יורדים או עולים. דווקא אם אנחנו לא יורדים יותר עמוק, איך נעלה? לא יכולה להיות עלייה יותר מעומק הירידה שהייתה לפניה. הבורא בסך הכול ברא רצון לקבל כדי שנתעלה מאפס, אז אנחנו יורדים מאפס למינוס אחד, עולים לפלוס אחד, יורדים למינוס שתיים, עולים לפלוס שתיים, וכך אנחנו כל הזמן מתקדמים. זה נקרא "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
שאלה: האם אפשר לומר שמילוי הכלים על ידי האור זה מצב של איזון שהוא לא קבלה ולא השפעה אלא משהו שנמצא באמצע?
זה לא נכון, זה בין שמיים וארץ, לא זה ולא זה, צריכים להשתוקק כמה שיותר קדימה ואם נופלים אז נופלים, אבל בכל זאת גם הנפילה היא בכל זאת מצב בדרך, לא יכול להיות שהגלגל יסתובב קדימה בלי שחלק ממנו יסתובב אחורה, ככה זה, בצורה כזאת מתקדמים.
שאלה: אמרנו שהבורא עכשיו, במצב הזה, הוא הפועל והעושה, משלים בעדי, בעד עם ישראל. מה התוצאה פה? מה קורה בסופו של דבר, מה מתגלה לאדם בשלב הזה?
כל הזמן מתגלים חסרונות וכלים חדשים וכך כל הזמן.
תלמיד: מה הסיכום פה של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, האדם מקבל כלים דהשפעה, מה הוא עושה איתם, מה הוא מגלה בהם?
הוא עדיין לא יודע איך להשתמש בהם, הוא עוד לא קיבל תורה. רק אחרי קבלת התורה, אנחנו יודעים איך להשתמש נכון, בצורה מועילה, אקטיבית, בכלים ובאורות. לפני זה אנחנו לא יכולים להזמין את הפעולות האלה עלינו, אנחנו רק פועלים לפי מה שאנחנו נפעלים.
תלמיד: אז פה נאמר גם שה' נתן, מה הוא נתן? מה הם קיבלו בעצם, זה עוד לא תורה, כלים דהשפעה, אבל מה הם מגלים בכלים האלה?
גם קודם הוא נתן אורות קטנים, תורה זה כבר אורות מיוחדים, גם קודם, במצרים, קצת הייתה תורה, האור, אבל לא בצורה שיטתית שיכולנו לעבוד עם זה בכלים שלנו. כשאנחנו כבר מחוברים בינינו באיזו צורה אנחנו מגיעים לאורות עליונים והם פועלים עלינו, גם לריחוק וגם לקירוב, בהתאם למאמצים, לתפילה שלנו וכן הלאה. אז אנחנו מתחילים לעבוד עם התורה.
תלמיד: אז בדיוק בשלב הזה, כאן לפני התורה, מה יצא? מה הסיכום של כל העבודה של האדם וההשלמה של הבורא? מה יש להם עכשיו, שלא היה קודם?
אנחנו עדיין לא יודעים איך לעבוד עם האורות, לא יודעים. בוא נגיד כך, ביציאה ממצרים כמו שכתוב "היינו כחולמים", זאת אומרת, אנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים, ומה קורה, כמו עכשיו נניח, אתם לא מבינים, ככה זה, כולנו מבולבלים, שומעים משהו, כמה ששומעים, שומעים, כמה שמבינים, זה עוד הרבה פחות ממה ששומעים וכן הלאה. אבל אחר כך זה מתברר. הכול מתברר רק על ידי התורה, זאת אומרת, כשאנחנו מזמינים את הכוח העליון, כשאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו פועלים, מאיזה כלים, באיזו דרגה אנחנו מתחברים בינינו, מה האור העליון משפיע, נותן ומוסיף לנו, זו כבר עבודה. עכשיו בינתיים משהו קורה עלינו, אבל מה בדיוק אנחנו לא יודעים.
שאלה: אז בשלב הזה, כאילו בשלב של קריעת ים סוף וביציאה הזו אנחנו פשוט מגלים את המציאות העליונה? רואים אותה, מבינים קצת באיזה מצב אנחנו נמצאים. זו המהות של היציאה פה?
המהות של היציאה שאנחנו בורחים, בורחים. כמו שקופצים לים סוף, כול זה בריחה, כול זה עדיין לא על ידי האורות שאנחנו מזמינים ומקבלים ומממשים.
תלמיד: כאילו יוצאים, העיקר לברוח, לא יודעים לאן אבל צריכים לצאת. זה הדחף?
יודעים מאין [בורחים], מהרצון לקבל. [אבל] מה זה רצון להשפיע, זה כבר לא ידוע, עדיין אין לנו את הכלים האלה שעליהם נוכל להצביע ולהגיד "את זה אני רוצה", לא, עוד אין לנו כוחות כאלה שנרצה ממש להיות בכלים דהשפעה. זה כמו לפני קבלת התורה, אנחנו עוברים כאלה דברים שאם, תקבלו בסדר, ואם לא, כאן יהיה מקום קבורתכם. אתה חושב שאנחנו כבר קדושים כאלה כשאנחנו יוצאים ממצרים?
לאט לאט. דווקא שיעור כמו של היום, שהיה אומנם מאוד קשה, מבלבל, וגם אני בחלקו בכלל הייתי רדום, כך לפי ההרגשה שלי, מרגיש קצת לא טוב, בכל זאת פעל יפה, קלטתם כאן כמה דברים דווקא בצורה כזאת שאני רואה שטוב שככה זה.
שאלה: אנחנו כביכול יוצאים ממצרים, מתחילים להוריד את ההגבלות, עושים חיסונים, חוזרים לחיים הרגילים, הטובים. השאלה היא, בשביל מה הבורא נותן לנו את המצבים האלה שמשחררים אותנו חזרה, מה אנחנו צריכים לעשות?
אתה לא יודע מה שקורה לך. אתה פשוט צריך להשתתף כמה שאפשר, יותר רדום, פחות רדום, יותר חכם, פחות חכם וכן הלאה, אלא רק להמשיך. ולהמשיך בצורה שכל רגע ורגע כמה שאתה יכול תשייך את עצמך לקבוצה, לחברה, להתפתחות, ואז אתה תראה שזה מצליח. "לא החכם לומד" אלא רק לפי ההתמדה.
לכן אני דווקא מאוד מרוצה מכאלה שיעורים, שחלק מהם עוברים בלא מאמץ שכלי, אלא ככה בחלום. "היינו כחולמים" כתוב על יציאת מצרים, שזה היה כמו בחלום.
שאלה: איך אפשר לדעת שעשינו הכול, ולא להתייאש באמצע הדרך ואז להגיד שלא צריך?
מה יהיה לך אם תעזוב? תגיד לי, אולי מצאת איזה מצב יותר טוב לברוח אליו אז גם אני אלך איתך, תשכנע אותי שיש לך משהו טוב.
תלמיד: שוב לצלול לחיים הגשמיים, אם כאן הבורא לא נותן כלום.
מה שאתה יכול לעשות זה להיכנס לאיזה טריפ, ושם זה או סמים או משחקים או משהו שאתה פשוט שוכח את עצמך, זה מה שאתה יכול לעשות. אבל בצורה הגיונית אין לך מה לעשות, אין. אז תירגע ותמשיך, ותראה עד כמה בכל זאת יהיה לך בידך דברים שאתה לא תוכל להרוויח באף מקום. אתה כבר בחיים האלה תתחיל להרגיש את העולם הבא וכל מה שיש לך, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך".
שאלה: על מה אנחנו מתבססים כשאנחנו בורחים ממצרים, האם על אמונת חכמים או אמונה למעלה מהדעת?
זה קשה להגיד, אין לך גם זה וגם זה. אבל בכל זאת יותר טוב אם אנחנו הולכים לפי מה שהם כותבים ומשייכים את עצמנו לאמונה למעלה מהדעת.
שאלה: כותב הרב"ש "הרע נגמר כל צרכו". מה זה המצב הזה "כל צרכו" ואיך מגיעים לזה בעשירייה?
כל צרכו, זה לפי מה שאנחנו צריכים בינתיים לגלות. כל אחד לפי מצבו, לפי זמנו כך צריך.
תלמיד: ובעשירייה?
גם בעשירייה, את זה אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל מודדים את זה. אנחנו צריכים לעשות מקסימום, מה זה מקסימום אנחנו לא יודעים, מתי זה יגמר אנחנו לא יודעים, אלא צריכים כל הזמן לעבוד כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה ובעוד כל מיני דברים. ומתי זה יגמר, מתי נגמרת הסאה, זה כשמתחילים כבר לגלות אתה האורות בתוך הכלי הגמור.
שאלה: דברת על רכישת כלים להשפעה שזה לא לברוח מהרע, אבל טוב לי מותי מאשר להישאר במצרים. ואתה אמרת שזה לא כך, אמרת שזה לפי איזשהו עיקרון אחר. מהו אותו העיקרון האחר שדברת עליו? מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה, מה הם אותם העקרונות שאנחנו צריכים כן לפעול לפיהם? אנחנו לא צריכים לברוח אבל לא להימשך, אז מה לעשות?
העיקרון בעשירייה הוא אחד פשוט, להגיע לעשר ספירות שהן מחוברות בפרצוף אחד, בעוצמה כזאת שכל הנרנח"י האמיתי העליון יתגלה בה, זה מה שאנחנו צריכים. גילוי הבורא לנברא בעולם הזה שזה יקרה במצבנו כאן כמה שאפשר בעוצמה האמיתית, זה מה שאנחנו צריכים, אין לנו מה לעשות אחרת. תסתכלו על הדברים האלה, שחוץ מזה שאנחנו לומדים כל מיני פעולות פרטיות, מצבים פרטיים שזה מבלבל אותנו, אבל חוץ מזה תראה את הכול בצורה כללית. יותר מזה אנחנו לא צריכים, רק גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.
שאלה: הטקסט אומר "ואתם תחרישון", אני עדיין לא תופס מהו המצב הזה ואיך לממש אותו בתוך העשירייה?
אנחנו נגלה, ייקח לנו עוד כמה שיעורים אבל אנחנו נתקרב להרגיש. היום אנחנו דיברנו על הרבה מצבים, וחלק מהמצבים האלה הם לא היו כל כך מובנים, מצרים, בריחה ממצרים, קריעת ים סוף, איך כל אחד בתוך הקבוצה. כל הדברים האלה עדיין לא מיושבים, לא מסודרים אצלנו לא בהרגשה ולא בהבנה אפילו במקצת. אבל לקראת סוף השיעור אני ראיתי שכבר אפשרי להגיד שכן נעשתה איזו הבנה כללית בזה.
אנחנו נמשיך מחר ואתם תיראו כמה שיהיה טוב. תכתבו את השאלות שיש לכם עוד לשאול, אנחנו לא נספיק לענות עליהן. ואני מצטער על זה שאני הייתי לא בדיוק בצורה בריאה ועוצמתית כדי להעביר את השיעור נכון. תסלחו לי, מה לעשות, אני אשתדל מחר להיות כבר אחרת, ומה שפספסנו היום בשיעור נשיג מחר.
(סוף השיעור)