שיעור בוקר 20.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח - 2
קריין: עמוד 259 בספר פסח. איגרת ס"ו של הרב"ש. בתוך כתבי רב"ש גם בעמוד 1535, איגרת ס"ו.
אגרת ס"ו
ב' ניסן תשכ"ג בני ברק יע"א
"שלום וכל טוב סלה לידידי היקר ...
בפסחים (קטז, ב): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכו'. וכן אנו אומרים בהגדה של פסח: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" וכו'.
להבין את הענין מה מלמד אותנו מה שהיו לפני כן, יש לנו לפרש זה על דרך המוסר. שהאדם צריך לדעת בזמן שהוא עוסק בענין יציאת האדם מגלות מצרים (שאנחנו רואים שכל המצוות תלויות בענין זה, כי בכל הדברים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים", שהכוונה שאי אפשר לקיים מצוה בשלמות מטרם שהאדם יוצא מגלות מצרים. הגם שבאופן כללי אנחנו כבר יצאנו ממצרים אבל באופן פרטי כל אדם מוכרח לצאת מהגלות הזו). שאי אפשר לצאת מגלות מצרים מטרם שנכנסים בגלות. שרק אז שייך לומר שיוצאים מהגלות.
ולזה מספר לנו בעל ההגדה שאנחנו צריכין לדעת שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, היינו שהיו בגלות תחת שליטת עובדי עבודה זרה - ורק אז קירב הקב"ה את אבותינו. מה שאם כן אם לא היו מרגישים שהם מונחים תחת שליטת עובדי עבודה זרה לא שייך לומר שהקב"ה קירב אותם. שרק בזמן שהאדם מרוחק מהקב"ה שייך לומר שהקב"ה מקרב אותו. כי תמיד צריך להיות ההעדר קודם להויה, שענין העדר הוא הכלי, וההויה הוא האור הממלא את ההעדר והחושך.
ולכן עלינו לדעת שאנחנו צריכין להכין את עצמנו בהכנה דרבה, היינו שהאדם יבדוק את עצמו בשבע חקירות ובשבע בדיקות לראות את מצבו האמיתי איך האמונה שלו בהקב"ה, אם יש לו אמונה שלמה, היינו שהיא על דרך האמת, או שזה אצלו באופן סתמי, היינו שהיא רק בבחינת "מצות אנשים מלומדה", שענינו הוא שהוא רק מטעם ההרגל ולא מטעם קניינו עצמו.
וכמו כן אם המדות שלו הם בסדר, שהכוונה האם הוא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", או חס ושלום להיפך, היינו שכל מה שהוא עושה הוא רק על כוונה להנות את עצמו. וכמו שדרשו חז"ל על פסוק: "וחסד לאומים חטאת - כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין" ואין הם מסוגלים לעשות שום דבר לשם שמים.
ואם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה."
אנחנו נמצאים במצב שהוא אומר "ועכשיו". מה הוא אומר "ועכשיו"? "היינו לאחר שהוא בגלות", מרגיש שהוא בגלות, במקצת, "והוא בבחינת עובדי עבודה זרה," בטוח שאנחנו רואים את זה על עצמנו, "שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה." זאת אומרת אנחנו יכולים לבקש. הכול תלוי בבקשה שלנו.
שאלה: הוא אומר שאי אפשר לצאת מגלות מטרם שנכנסת לגלות. אנחנו נמצאים בגלות?
כפי שאני מסתכל עליך, אני רואה שאתה נמצא באיזה "מזבלה".
תלמיד: אני לא מרגיש שאני בגלות.
לפי מה אתה בודק?
תלמיד: טוב להם, יש להם הכול.
תלוי באיזה כלים טוב.
תלמיד: אני מדבר עם העמך.
זה אתה שמסתכל. "כל הפוסל במומו פוסל". בא אלי חבר ואומר, מה חסר לך? תראה, הכול יש לך, כל דבר וכל דבר. מה חסר? ואני בעצמי מרגיש שאין לי כלום. מי יכול להגיד מה שיש לאדם?
תלמיד: הדבר היחיד שבאמת אנחנו רואים בכל העולם, וזה אצל האמנים ובעלי היכולת, הם אומרים לך, יש לנו הכול אבל אין לנו מילוי פנימי.
זה בדיוק נקרא "מצרים". שיש הכול, אני לא מדבר על אלו שממש אין להם מה לאכול, יש הכול. כמה אנשים יצאו עכשיו לחו"ל?
תלמיד: ייצאו מיליון ומשהו.
מיליון ומשהו. משבעה מיליון, יצאו מיליון. אין דבר כזה באף מדינה, באחוזים כאלו. כמה יוצאים צרפתים, ספרדים, איטלקים?
תלמיד: אין יחס כזה בעולם, אין.
כאן רק תן כמה ימי חופש ומטוס, גמרנו, זהו. אז רע לחיות? ואתה שואל, זו הגלות? אז אני אומר לך, זו דווקא הגלות, שבתוך החיים האלו מתחילים לגלות שאין להם את העיקר. אין מילוי, לכן הם רצים לכל מיני כיוונים, כדי לבלבל את עצמם. "איך אני אחר כך אצטער על זה שהשכן נסע ואני לא". יש לך בניינים שלמים שמתרוקנים בפסח, או לחגים כאלה. ממש ככה, כולם עפים כמו ציפורים.
תלמיד: כן, אבל לאנשים אין את המודעות. הם לא מבינים שהם בגלות. אף אחד לא מבין שהוא בגלות.
אבל התנאים לזה כבר ישנם, עכשיו רק צריכים שירגישו עד כמה שהריקנות הזאת אוכלת אותם. נסעתם? כן. חזרתם? כן. הכול היה יפה? מצוין. אבל מה יש לך מזה? אין לי כלום.
תלמיד: בשנה הבאה אנחנו שוב ניסע לחו"ל.
לפני שנה הבאה גם כן, יש עוד חגים.
זאת אומרת ההרגשה הזאת שאין להם כלום, זה הבורא רוצה לתת, כמו שנותן גם את כל זה. אבל זה מה שהוא אומר, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה." את זה, דווקא מתוך כל טוב. "גלות מצרים" נקרא שיש לך הכול, אתה יכול להיחנק מתוך כל טוב שיש לך, חוץ מרוחניות. אז רק חסרה לנו עוד נקודה, לגלות אפס במשמעות החיים. שכמה שאתה רץ, אתה רק רוצה למלא את הבהמה והיא לא מתמלאת.
קריין: עמוד 259, טור ב', פיסקה תחתונה.
"וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים"," כל המצוות ככה. זאת אומרת כי אפשר לקיים משהו, איזו פעולה בעל מנת להשפיע, רק אחרי יציאת מצרים, ולכן בכל המצוות אנחנו יכולים להוסיף זכר ליציאת מצרים. "שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.
וזה שאומר התנא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", שהכוונה היא שבזמן שהאדם רוצה להתחיל בעבודת הקב"ה הוא צריך להתחיל בגנות, היינו איך שאנחנו מונחים תחת שליטה של עובדי עבודה זרה, ואח"כ יכולים לבוא למדרגת "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", וזהו: ומסיים בשבח.
וסדר העבודה הוא בשני אופנים: היינו בבחינת אמונה בה', וכמו כן במידות, היינו שכל עשיותיו יהיו לשם שמים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "תנו רבנן, כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמר ליה ר' אלעזר בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר ליה ר' חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים וכו'. דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו'." תראו עד כמה הרב"ש חריף, איך הוא מכניס בכל דבר ודבר סכין כנגד היהדות העממית. ממש. אנחנו חושבים שרק שם או רק כאן הוא כתב על ערב רב, אבל [זה נמצא] בכל דבר ודבר. אתם תראו יותר ויותר. כי צריכים להבדיל ממש כל פעם עד כמה ששמירת המצוות לפי ההרגלים זה מנוגד לדרך האמת, "שאין לו א-לוה" זה נקרא. " דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו'. מאי ללא אלקי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה".
והמאמר הזה קשה להולמו. ויש לפרש כנ"ל, היות שעיקר מה שהאדם צריך לעשות בעולם הוא שיהיו כל מעשיו לשם שמים, והיות שהאדם נברא במדה של להנות אך לעצמו עד שאי אפשר לו לעשות שום מעשה אם הוא לא רואה שתצמח מזה טובה בשבילו - אם כן איך אפשר שתהיה יכולת ביד האדם לעבוד לשם שמים?
אלא שנתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחברו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו, ועל ידי זה הוא יבוא למדריגה יותר גדולה שתהיה לו יכולת לעבוד גם לשם שמים. אחרת אפילו שהאדם עוסק בתורה ומצוות אי אפשר לו לעסוק לשם הקב"ה. נמצא לפי זה, אם הוא עוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים, נמצא שאי אפשר לו לעסוק לשם שמים, משום שחסרה לו הסגולה של אהבת זולתו.
נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם היתה לו באמת הרגשת אלקות בטח שהיה עוסק לשם שמים - אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז היתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כח לעשות תורה ומצוות לשם שמים.
נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אח"כ לעבוד עם אלו המדות לשם שמים.
כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המדות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בענין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".
וה' יעזור לנו שנזכה לצאת מהגלות ולזכות לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן."
חבר, איך החברה משפיעה עלייך, למה הגעת, בין מי אתה נמצא? תראה מה שקורה, זאת הצורה שאליה הגעת?
תלמיד: זה המקום הכי טוב בעולם, אין שום דבר כמו זה. זה אירוע מאוד מיוחד. ההכנה של הפסח הייתה מאוד חזקה. וגם שיש רב כמוך שנותן לנו עצות בכל רגע, אתה ממש נפלא.
איך היה שם בבומבי בקהילה, מה הייתם עושים שם בפסח?
תלמיד אתה דיברת ללב שלי, מה שחשבתי. בקהילה שלנו אנחנו יושבים ביחד עם המשפחה שלי, אנחנו עושים אוכל הודי עם הרבה תבלינים שונים.
אבל כשר לפסח.
תלמיד: כן, הכול כשר לפסח. אבל אתה יודע, לא כמו פה.
לא כמו פה. עם הריקודים האלה.
תלמיד: אני חושב שבבני ברוך אנחנו צריכים יותר ריקודים מכל העולם.
בבקשה, תלמד אותנו, אני מוכן ללמוד. ריקוד הודי זה לפחות חצי שעה.
שאלה: האם גם אצלנו יש בחינת עובדי עבודה זרה?
בכל אחד יש גם, וודאי. ''בחינת הכלל'' ו''בחינת הפרט'', יותר טוב כך לשאול. ''בחינת הכלל'' זה שנמשכים אחרי הכלל, אחרי רצון לקבל שנמצא בכלל. ואז הם מוכנים לקיים מה שתגידו להם, חוץ מדבר אחד, מעל מנת להשפיע. זאת אומרת אנחנו נקיים הכול, תגיד לנו מה, אנחנו מוכנים לקיים תורה ומצוות במעשה, תפילה, כשרות, כל מיני דברים שאתה אומר, אין בעיה, למה? אומרים שיש על זה שכר.
כוונה' זה דבר פנימי, זה פנימי, אף אחד לא יכול לדעת למה אדם עושה את זה ולכן זה נקרא ''פנימיות התורה''. ולכן אין לנו לבדוק את זה אחרי האדם, כי איך אני יכול לדעת? יכול להיות שאדם עושה הכול ב''על מנת לקבל'' ויכול להיות שהוא עושה הכול ב''על מנת להשפיע'', ואני מבחוץ לא מזהה. איך תבדיל?
להבדיל אפשר רק בדבר אחד, האם הוא בפועל נוטה לאיחוד. רק בזה העניין, כאן זו כל הבדיקה. כי אי אפשר להגיע לגילוי הבורא, לעבודה הרוחנית, ללא איחוד בפועל. זו העבודה של ''המכבים'', המלחמה שלהם. כל מלחמות ישראל הן בעד האיחוד, בעד החיבור, כולן. וכל המלחמות שהיו נגד ישראל, בעבר, הן כולן כדי שלא יהיה איחוד. שום דבר. תחייה כמו פרעה, מה שאתם רוצים, חוץ מחיבור.
מה זאת אומרת שאנחנו רוצים להרוג את כל הילדים, הבנים. בנות לא, בנים כן. בן זה נקרא שהוא על מנת להשפיע, כוונה על מנת להשפיע. כוונה על מנת לקבל זו בת. לכן צריכים להרוג את הבנים.
תלמיד: האם אנחנו צריכים לזהות את בחינת עבודה זרה גם בקבוצה, גם בעשירייה, כדי לצאת?
כל אחד בעצמו. כל אחד בתוכו. כל מי שאומר לך שמספיק לך לעשות משהו במעשה ללא כוונה, העיקר המעשה, זה יועץ פרעה, שליח פרעה. כך פרעה אמר ליהודים, מה שאתם רוצים תעשו חוץ מהכוונה על מנת להשפיע, זה לא.
שאלה: רב''ש כותב שרק מתוך עבודה באהבת הזולת אפשר להגיע לאהבת ה'.
לא רק זה, שבתוך אהבת הזולת אתה יכול לגלות את אהבת ה'. זאת אומרת שזה הכלי לגילוי אהבת ה'. לא שזו כמדרגה שאתה קופץ ושוכח מזה, אתה כבר שם, לא, זה מתגלה בתוך זה. הבורא זה האור שמתגלה בתוך הכלי המתאים לו, שהכלי והאור יהיו שווים באותה המגמה.
תלמיד: צורך לעבוד בעבודת הזולת אנחנו מקבלים מהקבוצה, מהעשירייה. איך זה שמתחילים לעבוד באהבת הזולת, בכוונה נכונה, וזה לא גורם לך לברוח דווקא לאהבה עצמית? הגוף דוחה עבודה של אהבת הזולת.
תברח. אז מה?
תלמיד: לפי הכתוב פה זה הוא אמור להוביל אותך, להיות כלי לאהבת ה'.
אז אתה בורח, אתה חוזר, בורח, חוזר, כך כמה גיחות כאלו, אבל זה משפיע עלייך. זה שאתה בורח מהשפעה זה נקרא שאתה קלטת השפעה, שספגת אותה במשהו ואתה מרגיש כמה שהיא הפוכה מהרצון לקבל שלך ואתה לא יכול להסתדר עם זה, אתה נקרע לחתיכות מבפנים ואין לך ברירה, אז אתה בורח. אבל ספגת? כן. יפה. עכשיו זה כמו שאתה עובר ליד ריח של עבודה זרה, אתה מבין את הדוגמאות האלה, אז לאט לאט כך זה קורה. זה העניין של גיחות כאלו.
קריין: בעניין של הכוונות. מ"בא אל פרעה ב', רב"ש א'.
"ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.
אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה," זה מה שקורה לנו "ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.
מה שאין כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.
וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים".''
זו הבעיה. שאנחנו נמצאים מנוגדים ממש, בהיפוך, בניגוד לכל העולם ובמיוחד ליהודים.
תלמיד: האם הרצון לקבל אמור לרצות לברוח מעל מנת לקבל? איך קורה ''המהפך'' הזה שהוא רוצה להשפיע? מאיפה מגיע לו הצורך לברוח מתוך הכוונה על מנת לקבל? טוב לו שמה.
המאור המחזיר למוטב. ומה זה כוונה על מנת לקבל אם לא המאור מלמעלה? המאור משפיע על הרצון, רצון זה סתם חתיכת זבל, אין בו כלום, הוא רוצה רק להרגיש טוב. או שהוא מרגיש טוב מזה שמקבל או שמרגיש טוב מזה שמשפיע, אתה יכול לתכנת אותו איך שאתה רוצה, איזו תוכנה שתכניס בו, כך הוא יעבוד.
הרצון לקבל זה סתם מכונה שמוכנה לעבד הכול העיקר להרגיש טוב. להרגיש טוב אתה מתכנן ממה תרגיש טוב. כמו שאתה מתרגל עכשיו לפלאפל וחומוס ולג'חנון ומחר תתרגל לגפילטע פיש וצימעס. תזמין אותו להתארח פעם, שירגיש מה זה גלות.
תלמיד: האם אפשר לכוון ליהנות מעל מנת להשפיע, אפשר לדמיין טעמים?
הבורא עושה את זה לפי מה שאנחנו מבקשים. מתי אני יכול לבקש? איך אני יכול לבקש משהו שנגדי? אומרים קודם כל אם זה נגדך זה יכול לבוא במנות קטנות, קצת בכמה שאתה מוכן לסבול, שיהיה לך אולי אחר כך יותר טוב. קודם כל הטיפול הוא טיפול הדרגתי, במנות קטנות.
איך אתה יכול לסבול? רק בתנאי שזה יביא לך משהו שכנגד זה, אתה צריך איזה מנוף, זה כנגד זה. אם יש את זה אצלם, בקבוצה, בעשירייה, כי כך הם משחקים לפניי שהם בהשפעה, באהבת חברים, אז אני מתחיל להרגיש לא נוח, יש לי קנאה, יש לי תאווה, יש לי כבוד, יש לי כבוד עצמי. מה זה נקרא שיש במישהו ובי לא? זה אוכל אותי, אני לא יכול לישון. המכות הכי גדולות, הכי גדולות, הן באות מתוך קנאה. הוא כבר הגיע לרוחניות ואני עוד לא. לידך ישנם אנשים שנמצאים ברוחניות, ואתה מתחיל לחשוד שהם באמת כך ואז אתה מוכן לשרוף את כל העולם.
כבר יש לך כמה הכנות כאלה שיכולות לעזור לך להגיע אפילו להשפעה, שזה הפוך, כי איך יכול להיות שאני אהיה משפיע, אני כל כך שונא את זה, אני כל כך לא רוצה את זה, איך אני מגיע לזה, איך אני מוכן לתת? קנאה ב''מלכות דאין סוף'', שהיא כולה כולה בעל מנת לקבל, היא רוצה לקבל, וכשמגיעה אליה הרגשת הבושה היא בהכרח עושה צמצום. כי קבלת האור מביאה לה בושה, אז אני מוכן להתפטר מקבלת האור אינסוף, כי הבושה יותר חזקה.
תשתמש בזה. אתה לא מקנא באחרים. אתה עד כדי כך גאוותן, שאתה לא מסתכל שלידך יושב חבר, ואתה לא מקנא בו.
תלמיד: בדיוק. אני נגיד אם אני רואה חבר שהוא ממש גדול, הוא כבר מקובל, נמצא בהשפעה, אני אפילו מקנא בו, איך לא לברוח מזה חזרה למצרָים, לאיפה שטוב לי, למקום שנוח לי?
זה מה שאתה עושה?
תלמיד: זה לא אני עושה, זה הבורא ברא טבע כזה שזה מה שהוא עושה. אז איך להשתמש בדבר הזה ולא לברוח חזרה?
הבורא לא דוחף אותך בחזרה למצרים, זה אתה בוחר. אתה לא מעורר את הכוחות שנתנו לך. במאזן הכוחות שלך עם הסביבה, בסך כול הכוחות, נתנו לך אפשרות לייצב מצב שזה יוציא אותך ממצרים, ואתה לא משתמש בזה. אתה אומר "זה יסתדר בעצמו". זה לא יסתדר בעצמו. אתה חייב לסדר את הכוחות האלה כך שהם יוציאו אותך משם. אתה לא עושה את זה. "קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם"1. זה נקרא שקנאה, תאווה וכבוד מוציאים אותו ממצרים.
ההבחנות הכי אגואיסטיות שיכולות להיות, קנאה תאווה וכבוד, שאני מסתכל על הזולת ואני משווה את עצמי עם הזולת, ואני רוצה להיות יותר מהזולת, אלה הדברים הכי אגואיסטיים, ממש, לא יכול להיות יותר מזה. דווקא אם אתה משתמש בזה נכון, זה מוציא אותך מהאגו. תשתמש בזה. ואתה יודע מה שמפריע לך? כי בפנים אתה חושב שאתה בסדר.
תלמיד: מה עושים עם הגאווה הזאת?
תתכופף כלפי החברים. תתכופף. כי אם לא תתכופף, אתה תהיה אחרון. זה לא מפריע לך? "לא, טוב להיות אחרון. אחרון זה צדיק, אני לא דורש כלום''.
תלמיד: זו הגאווה.
אם לא תסדר את הדברים, תישאר ככה.
שאלה: כתוב "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה", אתה יכול לחדד, מה זה נקרא "תורה בלבד"?
כתוב "מצווה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". גוף בלי נשמה זה נקרא "מת". תורה בלי כוונה על מנת להשפיע, גם נקראת "מתה". לכן צריכים לשים לב על הכוונה, בשביל מה אני עושה את זה, לָמה אני עושה את זה, מתי אני אגיע לעל מנת להשפיע, יש המון פסוקים על כך.
אם אתה פותח שולחן ערוך, ואתה מבצע את כל מה שיש שם בצורה מבריקה ביותר, מדויקת ביותר, אבל רק בכוונה איך לקיים את מה שכתוב שם, מה שנקרא "לצאת ידי חובה", זהו, אתה לא עשית שום דבר. אלא ההיפך, גרמת רע, כי אתה לא השתמשת בתורה לשם תורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, כי אתה על ידי זה משנה את הטבע שלך, כדי להגיע לעל מנת להשפיע, להזדהות עם הבורא. זה נקרא ש"אין לך אלו‑ה".
שאלה: שמעתי אותך אומר לחבר קודם שצריך להתכופף בפני החברים, מה זה אומר?
כן, בפועל. רב"ש כותב על כך, שראוי אדם להשפיל את עצמו לפני החברים ממש בפועל, כאילו שאני ממש משרת שלהם, שאני עושה כל מה שהם אומרים. על הרצון אני לא יכול להיות בעל הבית, על הפעולה אני יכול להיות בעל הבית. אבל אני עושה את זה בתקווה שגם הרצון שלי יתכופף כך.
תלמיד: מתוך נקודת המבט המקולקלת שלי נראה לי שאנחנו ממש עושים זאת כל הזמן בעשירייה, בלי הפסקה בכלל.
אני מרוצה מהעשיריות שלכם, אני מרוצה מההתקדמות שלכם. אבל אתה מבין שזאת עבודה שאנחנו צריכים יותר ויותר להוסיף. אנחנו צריכים לדחוס ממש ליום אחד יותר ויותר, כאלו כניסות לחיבור.
תלמיד: אם כך זו רק עוד כמות של יגיעה?
גם איכות, אבל גם כמות.
תלמיד: ומה באיכות?
בשביל מה אני עושה את זה, קצת יותר לברר, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא"2. "ישראל" זה אני, "אורייתא" זה הקבוצה ששם מתקיים המאור המחזיר למוטב וכל החיבור, ו"קודשא בריך הוא" זה השורש ששם הוא מתגלה לפי השתוות הצורה.
שאלה: נחזור רגע לנושא של המצוות. עד לפני עשר דקות, חשבתי שמצווה אמורה למלא את האדם. אחרי מה שדיברת יוצא, שהמצווה שאני מקיים אמורה לייצר חוסר יותר גדול.
למה? חוסר זה לא מילוי?
תלמיד: זאת השאלה, כי יוצא שאנשים מקיימים מצוות כדי להתמלא, כדי לקבל משהו.
אלה אנשים שכך לימדו אותם, אלה מצוות מלומדם, גירסא דינקותא.
תלמיד: נכון.
אתה נולדת עם כיפה?
תלמיד: לא.
הבנתי.
תלמיד: אנחנו עושים עבודה בינינו, ומה שבאמת מתגלה זה, שבכל פעולה שאנחנו עושים, נהיה יותר חוסר.
זה צריך להיות כך, ודאי. לקראת יציאת מצרים, אחר כך ביציאת מצרים יש לך חסרונות יותר ויותר גדולים, עד גמר התיקון יש לך עוד ועוד חסרונות. אתה אף פעם לא ממלא את החיסרון שלך, אתה כל הזמן חי למעלה מהחיסרון.
תלמיד: האם המטרה של המצוות היא לייצב את הרצון לקבל שיהיה יותר ריקני, או משהו אחר?
"מצווה" זה נקרא פעולה בעל מנת להשפיע לבורא. ברגע שאתה במשהו משפיע לו באמת, זה מעלה אותך בצורה איכותית לחיסרון יותר גבוה.
תלמיד: ומה קורה בשלב ההכנה, כל הפעולות שאנחנו עושים, לא יודע אם בכלל אפשר לקרוא להן מצוות, אבל נניח שאנחנו משתדלים לעשות בינינו איזו עבודה, איזה קשר, איזה חיבור?
כן. ואז אתם מגלים בשניים. ואז אתם מגלים מצד אחד, שאנחנו מתקדמים. מצד שני, שאנחנו מתקדמים בחיסרון.
שאלה: אמרת שאנחנו לא בעלי בית על הרצון, אבל אנחנו אחראיים על הפעולה, איך אני יכול להיות אחראי על הפעולה?
יש לך פעולה אחת בלבד, להתחבר בפנים עם הקבוצה, אין פעולות אחרות. אחר כך אתה תגלה שכל מיני חיבור הפעולות שלך בקבוצה דווקא הן נקראות "מצוות", וכל תרי"ג המצוות, זה באופני הקשר שלך עם החברים.
תלמיד: ומה לגבי פעולות ששייכות כביכול לעולם הזה, התחייבויות מסוימות שאני לא בעל הבית על הרצון, ולא משנה מה אני עושה, אני לא מצליח?
תעשה אותן כמו מכונה, מה הבעיה?
תלמיד: אני לא בעל הבית על הרצון, אני פשוט לא מצליח להתחייב.
על איזה רצונות גשמיים אתה לא יכול להתגבר?
תלמיד: נניח להגיע כל יום לשיעור בוקר, מה לא עשיתי בשביל זה.
זה חוסר חשיבות.
תלמיד: כל יום אני עובד על איך אני מגדיל את החשיבות, אבל עדיין זו ההתחייבות שלי.
אני לא יודע מה להגיד. לזה צריכים לדאוג, על זה צריכים לעבוד, זה חייב להיות, איך להגיד, פחד גדול. הרב"ש לא נתן לי במשך שנתיים לעבור מרחובות לבני ברק. ואמרתי לו "מה הבעיה? אני כבר זהו, מנותק משם, אין לי שם כלום". הוא ענה לי "לא, תישאר שם. שם יש לך בית". היה לי פנטהאוז דו קומתי, משהו טוב, ועבודה והכול. הוא אמר "תישאר, מה יש לך?". כי הוא לא היה בטוח שאני אשאר, שאני אחזיק. לבוא לחור הזה בבני ברק? אני הגעתי לדירה בת שלושה חדרים שם, בקומה שנייה, ממש שיכון כזה בני ברקי, אם זה לא היה לידו, שזה כיפר על כל אי הנוחיות הזו, אז איך זה היה יכול להיות? ולכן הוא לא נתן לי. אבל אני עבדתי על זה חזק, על החשיבות. אחרי שהוא ראה שבאמת אני כך אחזיק, ונקווה שכבר עד סוף החיים אני אלך בצורה כזאת, למרות שכתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"3, אז הוא אמר "טוב, תעבור", כי הוא ממש לקח על עצמו אחריות.
זה לא שהיו לו הרבה תלמידים. לא היו תלמידים. היו שישה, שבעה זקנים, שכולם כבר בעולם האמת, ואני הצעיר, זהו. ופתאום כך עוררתי איזו מהפכה. והוא החזיק אותי כך, הוא אמר "אתה תבוא לכאן. אתה רוצה ביום, תבוא ביום, בבוקר, בבוקר, בערב, בערב". זאת אומרת, הוא לא נתן לי אישור. ואני מבין אותו. גם אז הבנתי אותו, הוא פשוט לא רצה שאתייאש, ושאני אחר כך אאשׁים אותו שעזבתי את העבודה, את הבית, את הכול.
תלמיד: אני לא מרגיש שיש עליי את המגבלה הזו.
אבל אני עבדתי על החשיבות, חשיבות העניין. בלי זה אין לי כלום, אני מת בלי זה, מה אתה רוצה שאני אעשה? אז כולם אמרו לי "אולי תיסע סביב כדור הארץ". הייתה לי אפשרות, יכולתי להשאיר את כל המרפאה שלי, את כל הדברים האלה ולנסוע. ככה ההורים שלי אמרו לי, "אתה חופשי". זה היה כשמונים אלף דולר, "קח וסע סביב העולם, כך בכל מקום. אין בעיה". אבל אני לא יכולתי, זה לא היה מושך. וכך עבדתי על עצמי. זה לא שאתה נעשה קדוש, ואתה כבר ממש מתנתק מכל העולם. אבל בקשר לחשיבות של שיעור הבוקר, אני לא יודע מה להגיד לכם. אולי תחפש מקום אחר? אולי מורה אחר, רב אחר, יכול לתפוס אותך יותר? כתוב שיש הרבה דרכים למקום. אני לא מחזיק אף אחד. אולי שם יהיה לך יותר טוב, תבדוק. זה מה שהרב"ש אמר לי גם כששאלתי אותו, "האם המקום שאני לומד בו זה מקום בטוח". שאלתי אותו ישר, כי היה חשוב לי, מה שאני עושה עם עצמי. הוא אמר, "תבדוק, אני לא יודע, אני לא יכול להגיד לך, את זה האדם צריך לברר".
תלמיד: מהיום שהגעתי לדרך, כל מה שאני עושה בחיים שלי, זה לנסות לסדר את החיים שלי לפי הדרך.
אז מה הבעיה?
תלמיד: שזה לא הולך.
תבקש מהחברים.
תלמיד: לפעמים אני חושב שהבורא לא רוצה שאני אהיה.
הבורא לא רוצה?
תלמיד: יכול להיות שהוא לא רוצה, אני מרגיש. יכול להיות שאני יכול להשתמש במכשולים האלה.
ונניח שהוא היה אומר לך "מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי, עזוב, אני לא רוצה אותך".
תלמיד: אז למה הוא אומר לי, "אתה רואה את זה, אתה צריך להיות שם"?
איפה שם?
תלמיד: פה בתוך החברה, בפעילות מלאה.
גם את זה הוא אומר.
תלמיד: הוא אומר לי את זה. יש מכשולים שאני מוכן להשתמש בהם, אין בעיה, אבל יש בסיס שצריך לייצב, של הגעה, של התחייבות, של נוכחות. באמת אני לא יכול לסבול את עצמי.
בקיצור, אתה חלש.
תלמיד: אני יותר מחלש, אני סמרטוט, מה אני יכול לעשות עם זה? אני לגמרי רוצה לפרוס את עצמי פה, על השולחן המרכזי, תעשו בי מה שצריך לעשות, כדי שזה סוף סוף יקרה.
אבל אתה צריך בשביל זה לבוא ולבטל את עצמך. "לבטל" זה נקרא שאתה יושב ומבטל את עצמך, ומתבטל כלפי אותה עשירייה שאתה נמצא בה. ולהתבטל זה נקרא שאתה כל הזמן מגיע אליהם מתי שצריך, ואתה נכלל מהם, ועוזר להם בכמה שרק אפשר. מה שהם רוצים, אתה מבצע. זהו, זה נקרא ש"אני בטל כלפיהם".
תלמיד: אני לא מרגיש שיש לי כזאת ביקורת או התנגדות נגד החברה, להיפך.
אני לא רוצה פילוסופיות. אני אומר כך, בפועל אתה צריך לבוא, וכל פעם להתבטל כלפי החברה, נקודה. את כל הפלפולים האלה, אתה יודע, אני כבר לא צעיר, שמעתי אותם מהרבה אנשים.
תלמיד: זה פרדוקס כזה שאני לא יכול להבין, יש לי תשעה חברים, אני מתנהל איתם לפי מאמרי הרב"ש. אני מתבטל, מתכלל, מגדיל אותם. ועוד דבר שיש לי, זו הקנאה, אז אני גם מקנא בהם. אני מקנא בהם בגלל שאני עשיתי אותם כאלה, זה משתלם לי שהם יהיו גדולים. זה בונה אותי שאחשוב עליהם שהם גדולים, אז אני חושב עליהם, איזה גדולים הם, ובמקביל אני מקנא בהם.
לא שמעתי שאלה.
תלמיד: יש שני קווים כאלה שאדם צריך לכלול בתוכו, אני לא מבין איך ליצור אותם. להגדיל את החברים זה ברור, להתבטל, להוריד את הראש. אבל איך לקנא במאמצים שאתה עשית, כמו אדם שצייר איזה ציור? קודם כל אני מגדיל אותם, ואז אני מקנא במה שהגדלתי.
אז מה למה זה רע? זה שאני מקנא בהם, זה מנוף שעל ידי זה אני אתקדם.
תלמיד: זה ברור שזה יקדם אותי. נניח שהגעתי לקבוצה אחרת, ואני רואה חברים אחרים, אז זה בסדר, אבל את העשירייה שלי, זה אני שהגדלתי אותם. כמו שהרב"ש כתב, לא לראות תכונות שליליות, לראות תכונות חיוביות, אז אני בצורה מלאכותית הגדלתי אותם. ומצד שני, אני מקנא, נשרף מקנאה מהגדלות שלהם. אבל הרי זה אני הגדלתי אותם.
אתה מתלונן, איך אני הגדלתי אותם בעיני, ועכשיו אני רואה שהם גדולים, אבל אני עשיתי את זה, כי את הציור הזה אני בניתי, ועכשיו אני סובל כשהם גדולים. אז חבל, בשביל מה אני הגדלתי אותם? אתה הגדלת אותם כדי לקנא בהם, ושהקנאה הזאת תאכל אותך, ואתה תוכל על ידי זה להתקדם. זה טוב. למה זה רע לקנא באנשים, ועוד באיזה אנשים? אתה מקנא בהם שהם מתחברים, שהם חושבים אחד על השני, שהם דואגים לבוא לשיעור, שהם לומדים ומסורים למטרה. אתה מקנא במה שיקדם אותך גם למטרה, אז זה טוב. זה כוח המניע להתקדם למטרה או לא? כן. אז מה אתה בוכה?
תלמיד: אני לא מהסס בהשגה של החברים שלי. זה משתלם לי, זה שווה שלי, ודבר שהוא יקר בעיני, אני מתחיל לקנא בו. השאלה היא, איך אני בונה מכלום משהו, מגדיל משהו, ואז אני מקנא בזה? הרי אני מקנא בעצמי כאילו, כי זה אני הגדלתי אותם?
זה לא חשוב. אני עשיתי כך גם בחיים שלי, כשלמדתי את המקצוע הקודם. הסתכלתי על הפרופסור שהיה מנהל הלימוד שלי, ומאוד קנאתי בו. היו מגיעים אליו כל מיני אנשים, אסטרונאוטים היו מגיעים אליו, לכל מיני המכשירים שהם היו בונים שם אצלו. ואני ראיתי, "מה זה? זה דבר גדול. אני מקנא". אז זה לא טוב שהייתי מקנא? למה הקנאה זה דבר רע? אם האנושות לא הייתה מקנאה, מי היה מתקדם? אתה מסתכל על פשוטי העם, הם לא מתקדמים, כי הם לא מקנאים בכלום. הם אומרים "יש לי משהו בצלחת שלי? תעזוב אותי מכל דבר. תן לי עוד כוס וודקה וגמרנו". אין בלי קנאה. אנחנו חייבים לפתח קנאה טובה וחזקה. דווקא ההפך, בחברה גדולה צריכה להיות ממש הרגשת הקנאה, היא מאוד חשובה.
תלמיד: לא מקובל אצלנו להתרברב ולהראות שאני מוצלח. בעצם, לא מקובל אצלנו לעורר קנאה אצל אחרים.
אתה צריך לעשות את זה בפנים. זו עבודה פנימית, זו עבודה נסתרת.
שאלה: מה זה אומר שכל פעולותינו יהיו לשם ה'? זה לשם הבורא או החברים?
זה אותו הדבר, אין הבדל. לשם הבורא, או לשם החברים, אין הבדל, כי זה אור וזה כלי.
שאלה: מצד אחד המסגרת היא קריטית לכל מי שבדרך. מצד שני, יש תחושה שאולי אנחנו גם יוצרים איזה תבניות שדומות למצוות. האם צריך לפחד מהתבניות האלו?
לא. אנחנו עושים את זה רק כדי לעשות מסגרת שבתוכה אנחנו יכולים יותר להבין [מהי] עבודה רוחנית. אנחנו לא שייכים לקהל הדתי, אנחנו רק רוצים להבין, כמו נגיד באוניברסיטה, את המהות, התוכן הפנימי שבתורה מצד פנימיותה, מצד לימוד חכמת הקבלה כאנשים חופשיים.
אני לא מחייב אתכם להיות דתיים, ולא מחייב אתכם לעשות כל מיני פעולות דתיות. מי שרוצה, כן, מי שלא רוצה, לא. אלא אנחנו רוצים להבין בצורה מדעית, בצורה פנימית, איך זה שהאדם יכול לשנות את הטבע ולהגיע להכרת הבורא, להשתוות הצורה עם הבורא.
בדת, ביהדות אין דבר כזה, אבל אנחנו כן חוקרים את זה ועושים את זה. לכן אני לא מבין למה מגיעים אלינו עם כל מיני צורות ביקורת. אנחנו לא דתיים, לא גוף דתי, אנחנו לגמרי [גוף] חילוני. לא שאתה חייב להיות חילוני, חייב להיות דתי, או חרדי, כזה וכזה. יכולים לשבת כאן מוסלמים, נוצרים, זה לא חשוב.
אנחנו רק רוצים לברר איך אדם בעולם הזה, יכול לשנות את הטבע שלו, שיידמה עם הא-לוהות, עם הכוח העליון. עם כוח ההשפעה שבעולם שלנו לא קיים, ובעולם העליון רק הכוח הזה קיים.
יש שני עולמות, תחתון ועליון. בעולם התחתון כוח הקבלה, בעולם העליון כוח ההשפעה. אנחנו רוצים להבין, להרגיש, לחקור, להיות שייכים לכוח העליון. הדת לא נוגעת בזה, אף דת. לא היהדות, לא הנצרות ולא האסלאם. אלא ישנה שיטה שאף אחד לא מכבד אותה, שהיא גם לא שייכת ליהדות, היא משהו אחר,[היא עוד] מלפני היהדות, לפני כל הדתות, ונקראת "חכמת הקבלה".
היא מתגלה רק לאלו האנשים שרוצים להכיר את הכוח העליון. ולהכיר אפשר [על ידי] הזדהות עימו, אז אנחנו לומדים איך לעשות זאת. לכן כשמעבירים עלינו ביקורת, "מי אתם? מה אתם? כך וכך." אנחנו כאלו. מה יש, אסור?
שאלה: אז איך לא להפוך את התבניות האלה, ואת ההרגלים בקבוצה ובהפצה למין מצוות חסרות?
אנחנו משתדלים במקצת גם לעשות מצוות חיצוניות, אבל זה לא בגלל היהדות, אלא בגלל שאנחנו בזה רוצים להרגיש מה זה נקרא פעולה על מנת לקבל ועל מנת להשפיע. זה נקרא לקיים את הפעולות האלו עם הכוונה.
שאלה: מה עם פעולה כמו להגיע לשיעור בוקר, פעולה שהיא תבניתית שאני חייב לעשות אותה, או אני בוחר לעשות אותה כל פעם כל הזמן? מה ההבדל בינה לבין איזו מצווה?
כמו כל סטודנט שצריך להגיע לשיחות, להרצאות, למבחנים, לכל הדברים האלה, ככה גם אנחנו. רק אצלנו זה עוד יותר גרוע, כי אנחנו יכולים להתקדם בעבודה שלנו, בהתאם לכך שאנחנו עובדים יחד בחיבור בינינו, כי בחיבור בינינו מתגלה הכוח העליון, כוח ההשפעה, הבורא. ולכן, אנחנו צריכים אחד את השני.
ואם אני בא לכאן אחרי כמה זמן, אחרי קמפוסים וכל הדברים האלה, אז אני בא לקבוצה איפה שמתחייבים שצריכים להגיע. ואם אתה לא מגיע, אל תבוא לכאן. יש לך עוד כל מיני מסגרות [אחרות], לוויינים כאלה כלפינו. אבל כאן, זה רק קבוצה שחייבת להגיע בפועל בכל עת שקבענו מראש ואלו נקראים "בני ברוך". חברי "בני ברוך" הפנימיים.
שאלה: איך לא להפוך את הפעולה הזאת לסתם הרגל?
אתם צריכים כבר בפנים שכשאתם באים ומתאספים ולומדים, ואני עוד נמצא כאן, אז אתם צריכים להשתדל לקבוע מסגרת כזאת שהיא הכרחית כדי לגלות את הבורא. בשביל מה אתם נמצאים כאן? אל תתבלבלו. כאן זה לא חוג, כאן לא חובבנים. חובבנים לכו למקום אחר. כאן זה חוג שמגלה את הבורא בתוך חיבור בין בני אדם, כמו שכתוב בתורת הקבלה. זהו. מי שבא הוא חייב לקיים מה שכתוב שם, בכל התנאים. אין שאלה.
תלמיד: לגבי קנאה. כשאתה מדבר על קנאה באסטרונאוט, זה מובן, זו פנטזיה או הישג ממשי. פה בחברה שלנו לא תמיד רואים את זה. אני יכול לראות חברים גדולים, אבל כל אחד נותן מהכישרון שלו. אז אני לא רואה בזה קנאה, אני רואה בזה כמו תוספת, שטוב שיש לי חברים שמשלימים אותי במה שאני לא טוב.
מאיפה אתה יודע שאתה לא טוב? אני גם מתפלא מזה שאתם לא לוקחים דוגמה ממי שכותב, מאדם אחד שמתיישב ועושה תוך כמה ימים עיתון.
תלמיד: אבל למשל הוא לא יכול לבשל כמוני.
זה גם נכון. זאת אומרת, נתת תירוץ. בסדר גמור. אבל הוא אומר שהוא יכול לבשל כמוך.
תלמיד: בוא נבדוק את זה. אני אכתוב משהו והוא יבשל ונראה.
תעשו. אני בעד שכולם, שכל אחד יגיע להתפתחות כמה שאפשר.
תלמיד: אני לא יודע אם הוא מקנא בי בזה שאני מבשל, או חברים אחרים. אני לא יודע איך לעורר קנאה בחברים אחרים. נראה לי שהם רואים כמובן מאליו מה שאני עושה.
יש לך אפשרות להוסיף חוץ מחומוס ביום שישי?
תלמיד: אני מוסיף.
אתה מוסיף.
תלמיד: מבחינת מעשים?
מבחינת תענוג לחברים.
תלמיד: אני תמיד מנסה להוסיף. זאת אומרת, אני מקבל לפעמים גם סטירות על זה שאני רוצה להוסיף.
זה בדרך.
תלמיד: אני לא רוצה שזה יישמע כמו טענה, אבל למה הבורא לא גורם לי לקנא יותר? שיראה לי נגיד, חברים שאתה מגדיל אותם. או תיתן לי לראות שהשיגו משהו. לפעמים הוא מראה לי הפוך, חברים שראיתי בהם פעם דוגמה, כגדולים, כענקים ופתאום אני רואה אותם נרדמים כל שיעור בוקר. זו בעיה.
זה הבורא מראה לך.
תלמיד: אז איפה הקנאה, איפה הדוגמה?
אתה צריך לעורר את עצמך כדי לקנא. "כל הפוסל במומו פוסל". אתה חושב שיתנו לך כל הזמן לראות בו גדול? תראה אותו פעם פעמיים עושה עיתון, אחר כך אתה, "אה, בסדר, מה זה בשבילו? בשבילי לבשל סיר חומוס יותר קשה ויותר מומחיות מאשר הוא עושה עיתון". זה להוריד את השני.
תלמיד: אני לא רואה שאני יותר גדול ממנו, אבל אני רואה כאילו כל אחד נותן את השומשום שלו.
העיקר לא להצטער.
תלמיד: מה זה אומר?
העיקר בשבילך זה לא להצטער. לעשות ככה שהכול בסדר.
תלמיד: אז איפה הקנאה?
קנאה, אתה מוחק אותה. אני מסתכל על מישהו שמגיע פעם בשבוע ואני צריך להגיד, "לאדם הזה יש הכבדת הלב מאוד גדולה מהבורא, הוא כל כך מקשה עליו שהוא לא יכול להגיע יום יום, ולא יכול להשתתף בכלום".
תלמיד: זו התפעלות, לא קנאה.
מה זה, התפעלות?
תלמיד: אני מתפעל מזה, אבל לא מקנא בו.
אתה לא מקנא בכוח ההתגברות שלו? אתה צריך לעורר את זה.
תלמיד: אני יכול לקנא רק אולי אם אני רואה חבר שהוא "דלוק", שהוא כולו אש.
זה הכול תלוי איך אתה רואה אותו, נקודה.
שאלה: אני יכול לקנא בהשפעה, זה נראה לי דבר מאוד מאוד חשוב. כלפי המצוות המעשיות יש לי דחייה. אני לא מבין איך זה קשור אלי, למרות שאני יהודי, גדלתי פה. ורב"ש אומר ש"כל העוסק בתורה בלבד דומה כמו שאין לו א-לוה". אבל תורה בלבד, זה אומר תוסיף על זה. אני לא מרגיש כל קשר לזה.
זה לא חשוב מה הוא כותב. תעשה בינתיים מה שאתה מבין שמקרב אותך לבורא, נקודה. אחר כך תברר יותר. העיקר מה שמקרב אותך לבורא. והעיקר חיבור בתוך הקבוצה עד שאתה נכלל שם ומאבד את עצמך.
שאלה: לגבי המשפט "ממעמקים קראתיך ה'". איך להיות לתולעת הזו שאכלה דרך הצנון והוציאה את הראש ונשמה את האוויר הזה, והפחד הכי גדול שלו הוא לא ליפול חזרה לתוך הצנון, למצב הרגיל שלו. מה הוא צריך לעשות, איך לעזור לו?
הוא צריך להמשיך ולא להסתכל על שום דבר חוץ מקדימה למטרה. והמטרה צריכה להיות במרכז הקבוצה, ושם נמצא הבורא ומחכה לכם. וברגע שתגיע למרכז הקבוצה, אתה תגלה שהוא יגיד לך, "סוף סוף הגעת. אתה יודע כמה אני מחכה לך?" זה במרכז הקבוצה. תתאר לעצמך את הציור הזה ותתקדם.
"אלא שנתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחברו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו," אך ורק בשביל זה.
קריין: מתוך כתבי רב"ש כרך ג'. מאמר חובת סיפור יציאת מצרים. עמ' 2089.
חובת סיפור יציאת מצרים
""ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".
ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה," זו באמת הנקודה החשובה ביותר, שהופכת ממש את כול החיים לפני זה והחיים אחרי זה. "משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך." גם לפני הנקודה הזאת, קודם ונמשך עד שמגיעים לנקודה של ההיפוך, וגם אחרי זה, הכול קודם ונמשך יהיה. רק הנקודה הזאת היא ממש מהפכה, יציאה מעולם לעולם.
"לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח.
לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפירש בזהר הקדוש פרשת בא, תירץ על מה שלא אוכלים מצה בכל השנה, ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים, אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים. זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר, אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט את שמחתו.
כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדים היפים. לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים."
זה מנהג שאנחנו עושים כך. זאת אומרת, פסח מסמל לנו את המעבר מהעולם הגשמי שעובדים בעל מנת לקבל, אבל מרגישים את עצמנו יותר ויותר ויותר בגלות, בשליטת הרצון לקבל, למעבר לעל מנת להשפיע, שמרגישים כבר את עצמנו בכוונה על מנת להשפיע.
המרבה לספר ביציאת מצרים
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש להבין מה יש להרבות על ענין יציאת מצרים, עד שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח. וכמו כן יש להבין מה שאומרים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
זה ידוע שבאור אין מה להוסיף אלא בהכלים. לכן "מרבה" שייך בהכלים, שהוא ענין חסרון הרגש הגלות. וכשבא להרגיש ענין הגלות, אז הוא מרגיש שהוא עצמו נמצא במצרים, ואם כן איך הוא יכול לומר את השבח של יציאת מצרים, בזמן שהוא נמצא במצרים.
וזה פירוש, חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וכמו שאמר אאמו"ר ז"ל, "צדיקים יאמרו שירה לעתיד לבוא, אז ישיר" וכו'."
זאת אומרת, לתאר לעצמנו שאנחנו כבר נמצאים מחוץ למצרים, ביציאת מצרים, שאנחנו כבר חופשיים מהאגו שלנו. להיות עם חופשי בארצנו, ברצון על מנת להשפיע, אנחנו חייבים להשתדל לעשות וכך לשחק כאילו אנחנו כבר כאלו. ואז ודאי שאנחנו נרגיש עוד יותר עד כמה אנחנו כלולים במצרים, אבל זה יקדם אותנו ליציאה.
תלמיד: זאת אומרת, אתה אומר, תהיה שקרן.
אלא מה?
תלמיד: אתה אומר, תדמיין שאתה נמצא בגלות.
לא לדמיין.
תלמיד: אלא מה?
אני לא מדמיין, אני נמצא בזה. אני נמצא בזה וזהו.
שאלה: מה זאת אומרת "נמצא בזה"? כאילו תספר שאתה יוצא ממצרים, אתה יוצא מגלות, אתה יוצא החוצה.
כן, כך אני. אני עכשיו רוצה להיות מחוצה למצרים.
תלמיד: אבל מצד שני אומר לך "זה ידוע שבאור אין מה להוסיף אלא בהכלים בלבד לכן "מרבה" שייך.."
בסדר, אבל עד כמה שאני משתוקק ומתאר את עצמי להיות כגדול, אני אהיה גדול, אני מעורר את המאור המחזיר למוטב. אם ילדים לא יעשו ככה הם לא יגדלו אף פעם. גם אני כך. זה אותו החוק.
תלמיד: אני עדיין לא מבין את הנושא הזה.
ההבדל פשוט. בילד הרצון להיות גדול מתעורר על ידי הטבע, ואצלי הרצון להיות גדול מתעורר אך ורק אם אני נמצא בחברה נכונה מתוך קנאה, תאווה וכבוד. ואם אני בעצמי רוצה לעורר אותו, זה כמעט ולא עובד. זה לא אמיתי. לכן אני שואל אותך, אתה מקנא בחברה שאתה נמצא בה? אתה מסתכל עליהם בעיניים שאתה פעם לא רוצה לראות אותם כאלה, פעם אתה מתפעל מהם, פעם אתה ממש מודה על זה שיש לך כזאת חברה? אתה מרגיש שמה שאוכל אותך זה כדי לקדם אותך?
תלמיד: ודאי. אבל אתה גונב את ההצגה.
מי, אני?
תלמיד: בוודאי. כי ברגע שאני רואה אותך אני לא רואה את החברים האחרים, אני רואה רק אותך.
אתה מקנא בי?
תלמיד: בוודאי.
יופי, וזה אוכל אותך טוב?
תלמיד: אוכל אותי מאוד חזק.
אתה מתפלל לבורא שאתה רוצה להיות כמוני לפחות?
תלמיד: לפחות בוודאי, מה זה? אם מישהו פה לא חושב כך, אז אין לו מה לעשות פה.
אבל כדי להגיע לזה אתה מוכן להתחבר עם החברים, כדי שיהיה לך רצון גדול?
תלמיד: אני מוכן להתאבד בשביל החברים. באמת, אני מוכן למות בשבילם.
ומה בפועל אתה אם כך עושה?
תלמיד: כלום.
זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל בשרו".
תלמיד: העניין הוא שאם אני חושב שאני בא ויושב איתם, זה מספיק. לא צריך יותר מידי לעשות מזה.
אז איך זה יכול להיות שאתה סובל?
תלמיד: אני לא סובל.
אתה ככה בנוח יושב.
תלמיד: זה העניין. אני מאוד נהנה מהקטע, אני לא סובל. יכול להיות שאני מחפש לפעמים את הסבל, באמת, אבל אין לי סבל יש לי תענוג. השאלה היא, איזה חיסרון אני יכול למצוא, אם אין לי את החיסרון הזה לקנא בחבר? בך, אתה דוגמה קלאסית שאפשר לקנא בו, אבל באמת בחבר אחר קשה לי לקנא בו, אין לי במה לקנא בו. יש אולי כמה בודדים אבל לא בחברה.
אני מקנא בחבר שלנו שיודע לכתוב מאמרים, ובעוד בכמה חברים אחרים כאן שיודעים לכתוב יפה וטוב, ואילו אני אטום לשפה. כך נולדתי, מה אני אעשה? הבורא עשה לי כך. כנראה שאני לא אהיה סופר.
תלמיד: זה עניין ספציפי של הכתיבה.
כן.
תלמיד: אבל אנחנו מדברים על רוחניות, אנחנו לא מדברים על כתיבה. אני רוצה לזהות מישהו שהוא רוחני, ולקנא בו.
לא. אדם שקיבל כזו יכולת ומממש אותה בצורה נכונה. יש לך משהו שאתה מממש בצורה נכונה, חוץ מלשבת וליהנות להסתכל על אחרים?
תלמיד: אם אני מממש משהו בצורה נכונה? אמרתי, זה שאני בא לפה. הנה פסח, הגעתי.
אה, איזה תענוג יש לנו.
תלמיד: לא, אני מתענג באמת, אני נורא נהנה מהחברים, אבל זאת הבעיה שלי. אני לא מוצא חיסרון שאני יכול לבוא ולומר, זה יכול לדחוף אותי לרוחניות. אז אתה בשביל זה, דוגמה בשבילי.
איזה דוגמה אני נותן, אם אתה לא עושה כמוני?
תלמיד: אני משתדל נורא.
טוב, בסדר. מקרה של ההסתדרות.
תלמיד: מקרה אבוד.
כן.
קריין: עמוד 267 בספר הפסח, אגרת מ"ח של הרב"ש. מתוך "כתבי רב"ש", ב', עמוד 1508.
אגרת מ"ח
ב"ה ה' ניסן תשי"ט פה ת"א יע"א
"שלום וכל טוב סלה לידידי ..." כנגד ארבע בנים.
"בספר מה שכתבת לי עיינתי בו ונהנתי מזה כי זה ממש כמו שאמרת.
וענין הפסח שממשמש ובא. הנה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', ושאינו יודע לשאול את פתח לו". ויש לפרש את מילת לשאול, מלשון: "שואלים על הגשמים", שפירושו הוא תפילה. היינו: מי שאינו יודע להתפלל, והסיבה היא - מטעם שאין לו חסרון, כי תפילה שייך דוקא במקום חסרון, אז "את פתח לו", היינו שיפתח לו מקום חסרון, ואז יהיה לו על מה להתפלל, ואז ה' יתברך יכול להשפיע לו את אור התורה. ולכן דוקא כנגדו דברה תורה, כי מי שאין לו חסרון נקרא שאין לו כלי לקבל, וממילא לא יכולים לתת לו.
ו"דברה תורה" פירושו שהיא מלמדת אותנו איך להכשיר את עצמנו לזכות לאור ה' ית', שזהו כל היקר שניתן לנו, כמ"ש: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". שענינו הוא, שה' יתברך קרוב אלינו בזה שרוצה להשפיע לנו כל טובו ית', רק מה חסר - הקריאה, שהיא החסרון, שרק במקום שיש חסרון אז יש מקום לשאלה, שהוא ענין של תפילה, שזהו הכלי לקבלת השפע. וזהו פירוש: "שאינו יודע לשאול - את פתח לו", שיפתח לו מקום חסרון.
וכשיש לו החסרון, ושואל ומבקש שה' יתברך ימלא לו את החסרון, אז נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", נמצא שעל ידי מילוי מקום החסרון שיש לו על רוחניות נעשה אח"כ חסרון יותר גדול, היינו שמשיג אחר כך כלים יותר גדולים, שעל ידי הכלים הללו הוא מקבל אורות יותר גדולים משום שכבר יש לו מקום לקריאה לה'. כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" וכו', היינו שהאדם צריך לקיים את פתח לו אפילו שהוא רק כחודה של מחט.
ויש בזה שתי משמעויות: א) שהוא קטן כחודה של מחט. היינו שרק אם יש מקום חסרון על רוחניות, ואפילו שהחסרון הוא קטן, אבל כבר יש מקום שיכול לקרוא לה' שיעזור לו שימלא לו את החסרון. וכשה' יתברך ממלא לו את החסרון, אז "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ממילא זוהי סיבה שהאור בעצמו עושה את הכלי, היינו מקום החסרון, עד שה' יתברך מבטיח לו שהוא - היינו האור בעצמו - "יפתח לו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".
ב) ועוד משמעות יש במילים "כחודה של מחט", היינו שהחסרון הקטן ידקור לו ויכאב לו כמו חודה של מחט שדוקרין בה. כי מי שיש לו חסרון ואינו מרגיש את חסרונו זה לא מועיל לו עוד, אלא אם החסרון שיש לו כואב לו אז הוא שואל ומבקש לה' יתברך שימלא לו את חסרונו.
ה' יתברך ימלא את חסרוננו לטובה בגשמיות וברוחניות, ויהיה לנו חג כשר ושמח."
שאלה: היציאה בתפילה, כן?
יציאה בתפילה, ובעזרת האל.
שאלה: אני מרגיש כאילו החבר מבשל, כאילו החבר כותב, זה לא אשמתי. אבל איכשהו זה מסודר שיוצאת לי תפילה כזאת להרגיש את האחרים, שזה מרגש אותי. אבל אני לא מרגיש כאילו החברים פונים אלי עם הייאוש שלהם, שאני אוכל להתכלל בחיסרון שלהם לחיבור של לאהוב אחד את השני, להשפיע את האור לעולם. ומדי פעם הבורא נותן לי הרגשה גדולה ואני יכול לבצע תפילה כלפי החברים, ולפעמים החברים נותנים לי סנסציה כזאת גדולה, ואני יכול לפנות לכיוון אחר.
אני לא יודע איך לרוקן את עצמי מהכול ולבקש לא על עצמי, אלא "תמלאו אותי בחיסרון שלכם, כדי שכולנו נוכל לעשות את היציאה הזאת". איך הדרך הנכונה, אני מנסה לבנות את הצורה הנכונה לתפילה אחת?
כן.
תלמיד: איך?
איך בונים את צורת התפילה הנכונה?
תלמיד: איך אני משכנע את החברים להשקיע את החיסרון שלהם בכלי הריקני שלי?
אתה מתאר את החברים לפי הטבע שלך, "כל הפוסל במומו פוסל". תנסה לכלול אותם יחד שהם נמצאים יחד, לא חשוב איך שאתה רואה את זה בעיניים שלך. תנסה לכלול אותם יחד ושאתה נמצא איתם, וכולכם נמצאים ב 100% יחד. כך תפנה אליהם, ותפנה דרכם לבורא ותבקש מהבורא שהוא יגלה קשר ביניכם שנקרא "על מנת להשפיע". ואז בקשר הזה גם הוא יתגלה וייהנה מכם.
אתה לא צריך לראות אותם כאלו או כאלו או כאלו, תשתדל לראות אותם כבר מתוקנים. ומה נשאר לך? רק לקחת אותם, להתכלל איתם ודרכם להעביר בקשה לבורא, מ"ן, לקבל מהבורא כוח שיתחברו כולם יחד ממש "כאיש אחד בלב אחד" ממש כאחד. ואז עד כדי כך שהבורא יתגלה בהם, וייהנה מכם. יותר מזה אתה לא צריך.
תלמיד: כשמצב אמתי מגיע, כאילו אין פרצופים, הם לא קיימים, הכול הופך אחד.
אין מצב. המצב שאתה מתאר לעצמך, זה המצב. אין צורה שזה כך, כך, או כך. אתה לא יכול להגיד "אבל תראה איך שהם". ואני מסתכל עליהם, אין שום דבר. ואתה אומר, "אבל זה, וזה, וזה, זה החומוס, וזה כותב, וזה ככה, וזה ככה". לא, הם כולם לפי מה שאתה עושה אותם. אין להם צורה. לכן אני אומר, כמו שהם, תבוא ותראה אותם מחוברים יחד עד כדי כך שהבורא יכול שם להתגלות ולקבל תענוג מהעבודה שלך. זה הכול.
תלמיד: האם זה נכון לבקש מהם שהם יתפללו עבור התפילה שלי, או שזו הטעות שלי שאני כבר מתפלל על התפילה שלי, ואני לא מוסר אותה להם?
תתפלל עבור כולם. תהיה ש"צ, שליח ציבור, תתפלל עבורם.
תלמיד: אני רוצה להתפלל כל יום, אבל יש תקופות ארוכות של זמן באמצע בפנים שלפעמים יוצאת לי התפילה, ולפעמים אני הולך כמו זומבי.
בסדר. אבל מה אתה רוצה מהם? אתה לא תלוי בהם. תתאר לך את המצב הזה בתוכך, שזה כך כבר קורה.
תלמיד: ללא התפילה שלהם, איך אני יכול להעלות תפילה? בשביל לחשוב על איך לצאת מעצמי, אני צריך איזה כוח מהם?
אם אתה תשקיע בהם, אתה תתחיל לראות שהם מסכימים אתך, וגם משקיעים בך. תתחיל, אין כאן מה לעשות. כל העבודה שלך זה שאתה לא רוצה.. הבעיה היא, זה שאתה לא רוצה לראות אותם מחוברים אתך יחד.
תלמיד: כן ולא.
כן ולא, זה עדיין לא מספיק.
שאלה: מה המשמעות של זה שאני צריך לקבל את כוח האיחוד בשביל החברים? איך זה מתבטא, מה זה ההרגשה הזאת?
אני יכול לבקש מהבורא כוחות כדי לממש איחוד בין החברים. כי אם אני המלכות המתפללת עבורם, מגיע לי לקבל כוח שבו אני משתמש, כדי לאחד אותם.
תלמיד: זאת אומרת אני לא יודע איך זה קורה, אבל לבקש?
לבקש. כן.
שאלה: איך להילחם עם המגמה הפנימית להוריד ולהשפיל את החברים. איך להחליף את המחשבה הזאת בקנאה?
להשפיל את החברים?
תלמיד: להוריד.
זה לא טוב. צריכים להילחם נגד זה, אם זה כבר מתגלה לאדם. אם זה לא מתגלה, אלא זה נמצא אצלנו מבפנים, שאנחנו לא מגלים. ודאי שזה נמצא, אבל שלא מגלים, זה עניין אחד. אבל אם זה מתגלה, זה לא טוב. מה צריך לעשות? להביא קורבן. שיעשה משהו. אין דבר יותר גרוע מלחשוב רע על החברים, זה ממש הפוך מהמטרה.
אז מה אני עושה? אז יותר טוב לברוח? אבל בלברוח אני לא מתקדם. אז אני חייב להגיע בכל זאת לישיבות ולשיעורים ולכול, ולראות עד כמה שאני מסתכל על כולם בעין ביקורתית, ולעשות עבודה. זאת תקופה אינטנסיבית.
שאלה: מה זה להביא קורבן?
להתקרב אליהם, זה נקרא "קורבן". מה לעשות כדי להתקרב.
שאלה: איך משחק עוזר לנו לשנות את תפיסת המציאות?
איך משחק עוזר לנו לשנות את תפיסת המציאות? זה כמו עם כל המשחקים, שאנחנו על ידי זה מתפתחים. אבל כאן במשחק הרוחני, במשחק החיים, מפני שאנחנו על ידי משחק משנים את ההשפעה עלינו, את האור העליון שהוא מסדר לנו את כול החיים, שהוא משנה לנו את העולם שאנחנו רואים. לכן כל העניין הוא, על ידי שינוי באור העליון.
שאלה: למה דווקא משחק מושך את המאור? או איך משחק מצליח..
"משחק" זה נקרא שאני נמצא במצב מסוים, ואני רוצה להיות במצב אחר יותר טוב. שאני משתוקק מא' לב' ואני משחק את הב', אני עושה כל מיני מאמצים כדי להיות ב ב', זה נקרא "משחק". בעצם כל אחד מאתנו כל הזמן משחק, לכן אנחנו קוראים לעולם הזה "תיאטרון" שכל אחד משחק. אבל השאלה היא, האם באמת אני משחק במשהו כדי להיות בצורה יותר עליונה? זה ההבדל בין מה שאנחנו עושים לבין מה שכל העולם עושה.
שאלה: מה זה אומר לבקש על חיסרון של החבר, ואיך זה אפשרי בצורה של השפעה?
זה נקרא "להתפלל עבור החבר". פשוט מאוד. להתפלל עבור החבר.
שאלה: אם לא הרגשתי אף פעם מה זה ביטול עצמי, מה זה חיבור אלטרואיסטי, איך אפשר לדמיין שהחברים נמצאים במצב כזה?
אני לא הייתי מתאר את זה. אני מבין שאת זה אי אפשר לתאר. אני מדבר רק על דבר אחד, על זה שיש כוח עליון. כך אומרים. יכול להיות שאני גם מסכים עם זה קצת. אומרים שהכוח העליון הזה זה כוח השפעה, פלוס, והעולם שלנו הוא כולו במינוס ההפוך מכוח עליון הזה, הוא כולו אגואיסטי מושך לעצמו, וההוא כוח השפעה. יש שני כוחות במציאות, פלוס, מינוס, ואני צריך להגיע למצב שאני אהיה כלול גם ממינוס וגם מפלוס, זו צורה אידיאלית. איך אני יכול לעשות את זה? בזה שיהיה בין פלוס לבין מינוס נגד, ואז על הנגד הזה, על צורת ההתנגדות הזאת שאני בונה, שם אני אראה ההבדל בין פלוס לבין מינוס. אור וחושך בכל מיני צורות כאלה, שזה נקרא "החיים". "החיים אמתיים". זה מה שאני צריך לעשות. זה מה שחכמת הקבלה נותנת לי אפשרות לעשות.
אבל אני בשביל זה צריך שניים. אני צריך לייצב את העומס הזה, את הנגד, ואני צריך בשביל זה למשוך עוד כוח חיובי פלוס, שפלוס ומינוס יעבדו על הנגד שלי. ואז אני אהיה מסודר ממש בצורת קיום נצחית, שלמה, ידיעה, הרגשה, את כל מה שאנחנו בכלל לא מבינים בזה. אבל אנחנו יכולים לבנות את המערכת הזאת, זה מה שאנחנו עושים. אז זה לא חשוב שאני לא יודע, לא ראיתי, לא זיהיתי את זה אף פעם, ודאי שלא, ודאי שאם אין לי, אין לי. אם היה לי, אז כבר לא היה לי מה ללמוד ומה להשיג. אז אנו כאן עוסקים בזה.
תלמיד: פשוט איך להרגיש שהחברים גדולים? אני לא מקנא בהם.
לא, ודאי שאתה לא מרגיש אותם גדולים, אתה תמיד לנוחיותך עושה אותם איך שנוח לך. אבל אתה צריך בכל זאת להשתדל לקנאות בהם.
תלמיד: איך?
אם יש לך משהו בחיים שאתה רוצה. האם אתה יכול להרגיש אותם שהם יותר קרובים למה שאתה רוצה?
תלמיד: לא.
למה? נניח שאני ילד שרוצה לנסוע באופניים על שני גלגלים, ואני מסתכל על החבר שלי שהוא כבר יודע לרכוב על כאלה אופניים ואני עוד לא, אז אני מקנא בו. מה אתה אומר שלא? אפשר בזה לקנא בו או לא?
תלמיד: אני לא רוצה לרכוב על אופניים.
טוב, יש לך משהו בחיים שאתה רוצה בכלל, או לא?
תלמיד: פלפולים שכליים אני אוהב, חוץ מזה שום דבר אני לא אוהב.
בסדר. אז יש לך מישהו שהוא יותר מפולפל ממך. לא? גם לא.
תלמיד: אבל אני לא רוצה את זה גשמי, אני רוצה רוחני.
מה, איזה רוחני אתה רוצה? מה זה רוחני?
תלמיד: מעריך במקצת השפעה.
אתה מעריך את ההשפעה?
תלמיד: כן. מעריך.
אז אתה צריך דרך חברים להתקרב לזה, לחשוב שיש בהם את זה. איפה? בפועל שהם מתייחסים זה לזה במקצת, כך שזה מזכיר לי השפעה. אתה צריך להתחיל ממשהו בפועל, אחרת לא יהיה לך את העומס הזה, את הנגד. אם אין נגד, לא יתגלה האור החיובי כנגד האור השלילי. פלוס לעומת מינוס מתגלה בלבד, "זה כנגד זה עשה אלוקים'" ואנחנו באמצע. אז אנחנו נבין בין שני הצורות ה.. האלוקים ברא את יצר הרע הזה, שזה מינוס. הוא ברא את האור שלו המשפיע, שזה פלוס. ואנחנו צריכים לבנות את המערכת הזאת, שהיא סך הכול מאוד פשוטה. אבל בפועל אנחנו בונים את זה.
שאלה: אני רוצה ברוח השאלות של היום להמשיך עוד שאלה אם אפשר. כנראה "הפוסל במומו פוסל", אני שומע אותם החברים שואלים עשרות שנים בדיוק אותן השאלות.
כן.
תלמיד: מי שלא היה פה זמן מה, כשבוע שבועיים ועכשיו הוא שאל שאלה שאני זוכר שבפעם האחרונה כשהוא היה פה הוא שאל אותה. וגם כשהוא הגיע לפני עשרים שנה הוא שאל את אותה שאלה. ואני לא חושב שזה פגם שלו. השאלה היא, האם זה בדיוק תפקידנו, שאנחנו צריכים כל אחד את התפילה המיוחדת שלו? כי בסוף צריך להיות כל הזמן בתפילה דרך החברים, עבור החברים. האם פשוט כל אחד צריך את המשהו המיוחד שלו, ואת התפילה המיוחדת שלו, ובזה אנחנו משלימים אחד את השני.
גם זה נכון.
(סוף השיעור)
-
"הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם." (משנה, מסכת אבות, ד',כ"ז [כ"א])↩
-
" אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)↩
-
" הלל אומר, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להישמע" (מסכת אבות, פרק ב',ה')↩