פחד מאיום? החשבון עם הבורא
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.06.25 – אחרי עריכה
דודי: שלום רב, מה שלומך? אתה מעודכן במה שקורה בעולם, בחדשות?
כן.
דודי: ראית שישראל תקפה חזק את איראן, כבר לא מסביב, אלא את ראש הנחש כמו שהם אומרים, מבצע מנע שקוראים לו "עם כלביא", כדי לחזק את הכוח של עם ישראל. הם תקפו, כבר התחילו לתקוף בחזרה, כרגע מיירטים, אבל עדיין לא ברור מה יקרה, ומעריכים שזה לא מבצע חד פעמי אלא שזו מלחמה, הם מעריכים שנכנסים לתקופה של לפחות שבועיים של מלחמה, אבל גם לא ברור מה יקרה. כרגע יש איסור על התקהלויות, זו כמו מתכונת קורונה, אסור להתקהל, אין בתי ספר וכולי, עד מוצאי שבת, אבל נראה מה יהיה בהמשך.
נכון לעכשיו, מה שקורה מבחינת שיעורים, בשבת הקרובה לא תהיה כאן התכנסות פיזית, לא לשיעורי בוקר, לא לשיעורי צהריים, ביטלנו את הסעודה בבוקר. מחר הכול מבוטל, כולם בבתים, אבל אנחנו נשדר להם שיעורים, ונעביר שיעורים גם מפה. מאוד היינו רוצים שתעביר מחר שיעור, נראה לי החברים צמאים לרוח.
אני רציתי לשאול, איך אפשר לחזק את החברים בבני ברוך, אם תוכל להגיד כמה מילים על רקע המצב שאתה מרגיש? האם אתה מרגיש שזה איום ממשי, זה משהו דרמטי?
לא, זה לא איום ממשי ולא דרמטי, אלא אנחנו כאן בכלל לא במרכז העניינים.
מושי: אנחנו, אתה מתכוון לישראל, כן?
כן.
מושי: כלומר ישראל לא במרכז. אז מי במרכז, מה הם הכוחות שרבים ביניהם?
אני לא יודע, אבל לפי מה שהם התחילו וממשיכים, אז זה לא ממש נגדנו, שאנחנו היחידים ומקבלים על עצמנו את כל המכות, לא.
דודי: בדרך כלל אנחנו לומדים שישראל היא המרכז, היא בצומת, היא עושה את כל הבעיות, הכול סובב סביבה.
לא, בכלל לא.
דודי: האם יש מה לחשוש?
לא.
דודי: האם אתה מרגיש איזה איום גדול מתקרב אלינו?
לא.
מושי: איך להשתמש במצב הזה? כי אנשים כן חוששים, ילדים, נשים, יש חרדות, כי בכל זאת זה איום, ויש חוסר ודאות.
חוסר ודאות זה נכון וזה טוב, וגם נמצאים תחת איום מכל אנשי ערב, אבל אני לא רואה ולא מרגיש שום דבר.
מושי: זה נכון שבמצבים כאלו הכי חשוב זה לשמור על מסגרת, שיעורים, כמו שזה היה, ככל שזה ניתן, ככל שהחיצוניות מאפשרת, זה נכון?
לנו זה יהיה ניתן כל הזמן.
מושי: זאת אומרת אתה לא דואג, תמיד לימוד יתאפשר לנו.
כן.
דודי: מה התפקיד המיוחד של קבוצת בני ברוך העולמית בתוך המצב הזה?
שילמדו בשעות הרגילות, במצבים הרגילים.
דודי: לשמור על הסדרים.
כן.
דודי: אבל מבחינה פנימית, מה עוד אנחנו צריכים להוסיף בחיבור בינינו כדי לשנות את הגורל, את המציאות במשהו?
תמיד יש לנו בעיה אפשרות להוסיף בחיבור.
דודי: איך להשתמש במצב הקיים כדי להתקדם רוחנית? או זה עוד מצב רגיל ולא מצב מיוחד?
אני לא יכול להסביר. אני גם מבין שההסבר שלנו לא ייתן לעולם, להרבה אנשים שבעולם משהו, איזו תשובה.
מושי: כלומר לא צריך ללמוד משהו מיוחד, לא להתייחס לזה שבמיוחד עכשיו נלמד על תפקיד עם ישראל, פשוט להמשיך לפי מה שלומדים, כמו שלמדנו.
כן.
מושי: לא להתייחס לזה.
לא.
דודי: איך לתת ביטחון לחברים בארץ מבחינה רגשית, מבחינה רוחנית? יש חברים שזה אולי ברור להם, שזה עוד מצב שצריך לעבוד פנימה, לשמור על הסדרים, ויש חברים שבצורה טבעית גם מושפעים מהתקשורת ומהאווירה הכללית בישראל.
יש אנשים שמושפעים מאוד מהתקשורת, משמועות ומהויברציות האלה שהעם שדואג מעביר להם. אבל אני לא חושב שיש בזה משהו שצריכים לשבת וללמוד או לעשות משהו. לא, זה אני לא חושב.
מושי: תלמידים פה שואלים אם במצב המלחמה כדאי לצאת עכשיו לחו"ל לשבועיים, לחודש, עד שפה הכול יסתיים? מה אתה היית ממליץ? האם הכי בטוח כאן? כי יש דרך אגב התראות גם בחו"ל, יש פיגועים כלפי יהודים, לכן לא ברור מה.
אני לא יודע, אני לא פרשן.
מושי: מהצד הרוחני אין לך מה להגיד, אני מבין, אם לנסוע או לא.
אנחנו צריכים ללמוד מה שהם כתבו, והרב"ש כתב על מה שאנחנו צריכים לעשות.
דודי: אם הייתה לך האפשרות לצאת מארץ בתקופה של מלחמה קשה, האם היית עוזב את הארץ עד שהעניינים יירגעו, או שאתה בכל מחיר נשאר בישראל כי יש חשיבות להישאר בארץ ישראל גם בתקופות כאלה קשות?
אני לא יודע, אני לא חושב, בטוח שאני לא אסע.
דודי: למה?
למה שכן?
דודי: יש פה מלחמה, למה אתה צריך את כל הכאב ראש הזה?
מושי: לשמור על החיים.
דודי: לשמור על החיים, על הבריאות.
מושי: זה לא כמו שעכשיו, אלא יש ממש סכנת חיים, מתפוצצות פה פצצות. כדי לשמור על החיים, כי זו ממש סכנת חיים ויש אפשרות לצאת, לא? אנחנו רוצים ללמוד מה הסיבה?
אין לי על מה לשמור.
דודי: נגיד אנחנו, יש לנו כנראה על מה לשמור. אבל באופן עקרוני, כגישה, אם תהיה פה מלחמה בעוד כמה שנים, משהו קשה, קטסטרופה, האם לברוח מפה, או דווקא כקבוצת מקובלים אנחנו צריכים להישאר פה, ללמוד פה, להתחבר פה, גם אם זה במחיר לקידוש החיים?
רב"ש היה מוכן לצאת, מה שהיה עם ירושלים, אני לא זוכר איך זה היה.
מושי: כשהיה משפט על הזוהר, שאז הוא יצא לחו"ל?
דודי: שהיה איזה איום על ירושלים?
כן, משהו, אולי איום זה..
מושי: הייתה מלחמה ב-91.
דודי: מלחמת המפרץ?
במלחמת המפרץ, לא.
דודי: עוד קודם אולי, לא ברור לי איזה אירוע. אבל מה העיקרון שלו היה?
צריכים, לא יודע מי היה בזה כל כך מעורב.
מושי: אתה ראית איך הוא התנהג כשהייתה מלחמת המפרץ?
במלחמת המפרץ גם הוא וגם אני היינו כאן.
מושי: אמרת שהוא הראשון היה יורד לממ"ד.
כן.
מושי: כן, כאילו נתת דוגמה שכאילו "אין עוד מלבדו", אבל "אין אני לי מי לי" ואתה חייב לשמור על החוקים.
כן.
מושי: איזה עוד דברים שאנחנו צריכים ללמוד? האם לא היה לו איזה פחד על המשפחה ועל עוד?
לא חושב.
דודי: אני מסכם את העיקרון, בעצם אנחנו צריכים להישמע להנחיות של פיקוד העורף, מה שהמדינה אומרת, אנחנו צריכים לשמור על הסדרים שלנו של הלימוד, להמשיך ללמוד באותן השעות, באותם התנאים, בצורה וירטואלית. ומבחינה פנימית להתחזק בחיבור בינינו וב"אין עוד מלבדו".
עכשיו, יכול להיות שיהיו כאלו מצבים שאסור יהיה כביכול סתם לצאת החוצה ולהסתובב ברחובות, אז אנחנו צריכים מראש לדבר עם כל החברים שלנו, שאנחנו לא מבטלים בגלל זה לימודים. ומי שלא יכול לבוא לשיעור בוקר, להשאיר את האישה בבית, ילדים קטנים, מי שלא יכול לבוא בבוקר אנחנו מבקשים להתקשר לטלפון מסוים ולהשאיר שם הודעה, שאני ואשתי או בלעדיה, לא יכול להשתתף בשיעור בוקר.
דודי: אבל אם אני לא יכול להגיע פיזית, או כמו שאתה אומר סגרו את הרחובות, יש עוצר, וגם אפילו האינטרנט נפל לי בבית, אין לי אפילו חשמל, אני הולך לעוד יותר קטסטרופה שתהיה לנו, אז במצב כזה האדם צריך להתחייב עם עצמו, אין איתי חברים, אין איתי רב, אני צריך להתחייב לעצמי לקום כרגיל באותן השעות, לפתוח "שמעתי" או איזה ספר ולקרוא. וללמוד עם עצמי? זאת אומרת, אדם צריך גם להתחייב כלפי עצמו.
כן.
דודי: מובן. נראה לי שאנחנו מכוסים עד לקיצון, סגורים, כאילו כיסית אותנו בכול.
כן.
דודי: אתה המרגיע. בחוץ, כמו שאתה אומר, יש ויברציות, מכניסים את כולם. אני הייתי בסופר, שעה שלמה עומדים, אין מים, אין נייר טואלט, אנשים בסטרס, איראן יכולה לתקוף.
איך אתה שומר על שלווה כזאת? אני מרגיש שיעברו טילים מעל העיניים שלך, ואתה יכול להסתכל על זה, לחייך, להרגיש איזה ביטחון בפנים, ולא כאילו כמו איזה עכבר לרוץ, כן?
אני לא יודע, אולי גם לפני פרוץ המלחמה הזאת. אין לי מה להגיד.
דודי: ואדם כשבהשגה, ברוחניות, הוא לא מפחד? לא?
יש לו חשבון עם הבורא, והוא ממשיך אותו חשבון.
דודי: אבל פחד גשמי, הגוף שלו לא רועד, משקשק כשקורה משהו גדול? עכשיו יש טילים, איומים, מחבלים ירוצו אליך, אין פחד בהמי?
הקדוש ברוך הוא מוכן, הוא מוכן להכין לאדם את כל הדברים המפחידים ואת כל הדברים המרגיעים שבעולמות, ואת הכול הוא מסובב את זה לפני אדם.
דודי: והאדם או שהוא מפחד או שהוא נרגע בהתאם למצבים?
האדם, כן.
דודי: ואיך להיות מעל זה, לא לפחד כשהוא מפחיד אותי, אלא להיות איתו בלי פחד?
אבל היינו כבר בכאלה ימים, כן?
דודי: כן.
אז מה?
דודי: מובן. תודה רבה.
טוב, תהיו בריאים.
(סוף השיחה)