שיעור בוקר 10.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 05.09.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/vPzBxVUt?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "מהו למעלה מהדעת, בעבודה"

קראנו מאמר רב"ש, "מהו למעלה מהדעת, בעבודה". להגיע למצב הזה שהוא לרכוש את היכולת להיות למעלה מהדעת, זה נקרא שהאדם מגיע לראש השנה. מה זאת אומרת לראש השנה? הוא מגיע לראש של כל המצבים שלו, ומגלה שהבורא הוא 'ה' צבאות'. כלומר אדם עבר את כל המצבים של ירידות ועליות שנקראים "צא - ובא", 'צבאות', וכשעבר אותם הוא נעשה כחייל.

מכל הירידות, מ"צא", נכנס פנימה ל"בא", הגיע לבא, זאת אומרת בנה בתוך עצמו את הצבא הזה, ואת כל הצבא הזה הוא בנה בהתגברות בלמעלה מהדעת נגד כל ההפרעות. כל ההפרעות האלה נקראות "הר עשו", הר מלשון הרהורים שמגיעים אליו בהתאם לשורש נשמתו, למבנה של הנשמה. כשהוא מתגבר עליהם בלמעלה מהדעת, אז מגיע מ''הר עשו'' ל"הר ציון". ציון, כלומר מיציאות הוא מגיע לעליות. על ידי כל העבודה בהרהורים, בלמעלה מהדעת, הוא רוכש את כוח הבינה. לכן הוא נקרא ישראל, ישר-אל, כי את היושר הזה בכוונה לבורא הוא מקבל מהבינה.

מגילוי ההשגחה הכללית שהבורא הוא מלך העולם, הוא מגיע לגילוי ההשגחה הפרטית שהבורא הוא מלך ישראל. מלך העולם נקרא שהוא מגלה את זה מדעתו, מכל מעשיו שרואה. ומלך ישראל זה למעלה מהדעת, מגלה את זה מהעבודה. ישראל זה ישר-אל, לכן רק אם הוא בבחינת ישראל, בלמעלה מהדעת, אז הוא מגלה שהבורא הוא גם מסובב את כל המקרים שהוא עבר. ואז הוא מגיע מהר ציון לירושלים, ממלכות ציון למלכות ירושלים.

הסיום של המעמד הזה שבו מגלה שהבורא הוא "מלך על כל הארץ", על כל הרצונות שלו גם בעבר וגם בהווה, ובדק את הדביקות בבורא בכל הרצונות בנשמה שלו, נקרא שהגיע למצב שנקרא "ראש השנה". ראש הוא המצב הגבוה ביותר מכל מה ששינן ועשה בתוך רצונות הנשמה. זה החג של ראש השנה.

אפשר להגיד שזו התחלה של משהו חדש, ובאמת אחרי זה יש כבר עלייה ומצב שמעל כל התיקונים. ואפשר גם להגיד שזה הסיכום של מה שהאדם עבר בכל השנה שעברה עליו, וזו התוצאה מזה שתיקן את כל הרצונות שבנשמה. כשמגיע למצב הזה נקרא שמגיע לראש השנה.

תלמיד: מה הקשר של למעלה מהדעת לבין ההשפעה שזה גם סוג של קשר?

מה הקשר בין השפעה שאני צריך לרכוש, שאני לא יודע בשביל מה אבל אמרו שאני צריך, ובין למעלה מהדעת שאני גם לא יודע בשביל מה, אבל אמרו לי שאני צריך.

בי אין שום רצון ודחף להשפעה ולהיות למעלה מהדעת, אני לא יודע מה זה בכלל. אלא מכל המקרים שעוברים עליי, שאני מקבל דחייה, שזה נקרא 'ציון', הרהורים, מכל המקרים האלה אני מגיע למצב שאני חייב לגלות את הסיבה למה זה קורה לי, למה רע לי, ואחר כך ממה רע לי, מי עושה לי את הרע הזה. כשאני נתקל בשאלה הזאת, שזו אותה שאלה מה זה רע, למה רע וממי הרע, זו בעצם שאלה על המקור שלי, על הבורא, אז אני מתחיל להרגיש ולראות מכל המקרים שעוברים עליי שאני בצורה ישירה לא מסוגל לגלות אותו. בלי שאני אגלה אותו, אין לי לאן לברוח, אני לא יכול להתקיים סתם כך בשקט וברוגע. כל המצבים האלו מחייבים אותי בהכרח שאני אלך ואגלה אותו.

יוצא שאני יכול לגלות אותו לא בחמשת החושים שלי, אלא רק בלמעלה מהדעת. מה זה בלמעלה מהדעת? כמה אני מוכן ללכת לא בתכונות שלי אלא למעלה מהן. היינו שלא יתגלה בשכל שלי, בהבנה שלי, מי הוא הבורא, מה הוא עושה, ואראה בדיוק מה הוא עושה. בצורה כזאת אני אף פעם לא אקבל שום גילוי, אני אקבל הבנה בהמית שיש מישהו, אבל הכרה אני לא אקבל.

אני צריך להגיע למצב שאני אקבל הרגשה ממנו אבל לא בחושים שלי, זה נקרא שאני מגיע כאילו לדעת אבל לא על ידי הגילוי שלו. זה נקרא שאני מגלה אותו בחוש השישי או בכוח האמונה, או באמונה למעלה מהדעת. מה זה בכוח האמונה? בתכונת הבינה שאדם רוכש, ולפני שרוכש הוא לא יודע מה זה. או בעל מנת להשפיע, שאנחנו גם לא יודעים מה זה, או בחוש השישי שאנחנו גם לא יודעים מה זה. אבל אם אני רוכש את התכונה הזאת, אז יש לי יכולת להתקשר לבורא על ידי תפיסה על טבעית שנקראת "אמונה למעלה מהדעת", משהו שאני לא יודע מה זה.

זה בלי הבנה, כלומר בלי השגה בכלים דקבלה, ובלי הרגשה, היינו בלי השגה בכלים דקבלה. כי הבנה והרגשה הם מה שאנחנו מקבלים בתוך הכלים שלנו, ומה שאנחנו מבינים שאנחנו מקבלים בכלים שלנו. אין לי את זה, יש לי משהו שונה לגמרי מעל זה, כלי קליטה שונה, לגמרי אחר, שנקרא "אור חוזר", כלי רוחני, החוש השישי, אבל אנחנו לא יודעים מה זה. נפתח בנו ערוץ אחר בקשר לבורא, והערוץ הזה פועל כך שבו אנחנו מגלים את הבורא, ובו אנחנו כן מסוגלים לעשות את זה. בחושים הרגילים, בערוצים הרגילים אף פעם זה לא יקרה. כדי לכנות את הקשר הזה, אנחנו אומרים 'אמונה למעלה מהדעת', זה כדי להגיד שלא בתוך החושים וההבנות ובמה שאתה רגיל זה קורה, אלא למעלה מזה, באופן אחר.

תלמיד: איזו פעולה ראשונית צריך לעשות?

זו פעולה ראשונית, זו פעולה שהיא כבר נמצאת אחרי המחסום. ואם אדם זוכה לפעולה הזאת, אפילו הקטנה ביותר מעל כל החושים והכלים שלו, זה נקרא שהוא כבר עבר מחסום, ואז נכנס לסולם המדרגות, והמדרגות הן עד כמה הוא יכול לרכוש את הקליטה הזאת בלמעלה מהדעת, מעל הדעת שלו. זאת אומרת, כל הזמן 125 המדרגות שבהן הוא עולה, זה נקרא שמתגלה לו דעתו, מתגלים לו כלים דקבלה שלו 125 פעמים, בזה אחר זה, כל פעם יותר ויותר דעתו, רצונות יותר גדולים וכן הלאה, ועל פני זה, במה שמתגלה, הוא רוכש את הכלי למעלה מזה, למעלה מהדעת.

וכשמגיע לקניית כל היכולת הזאת בלמעלה מהדעת כדי להיות בקשר עם הבורא, זה נקרא שהוא הגיע לראש השנה. לראש של כל השינויים האלה ששנה בתוכו. "שנה", כלומר עבר בתוכו, בכל המקרים האלו.

תלמיד: כלומר זה לא עוזר לי עכשיו שאני מרגיש עם השכל שלי מה זה למעלה מהדעת?

לא, למעלה מהדעת זה לא קנייה שכלית. זה קניין הייתי אומר, של יכולת אחרת שאין בנו. זה ערוץ אחר על טבעי, שהאדם מגלה שיש דבר כזה, ואנחנו לא יודעים עכשיו מה זה. יש דבר כזה ובהחלט זה מה שנקרא אצלנו "החוש השישי", "רוחניות", "תיקון של הדעת", "כלי קבלה של האדם", לא חשוב באיזו צורה לקרוא לזה, זהו "כוח הבינה" שאנחנו רוכשים. איך מגיעים לזה? רק מתוך מה שהוא אמר, מתוך ההרהורים, מתוך העבודה ב"צא ובא".

תלמיד: הוא אומר פה שיש את הדרך הראשונה שאנחנו מגלים, שהירידות והעליות הן גם לא שלנו וגם הן בעצם פעולה של ה', וכל זה, הוא רק סיבה כדי שאנחנו נגלה את העבודה של למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: אז בשביל מה כל התהליך הזה שאנחנו יודעים מראש שה' עושה הכול ואין לנו בעצם אפילו פעולה קטנה בתוך זה?

מאיפה אתה יודע כל כך בביטחון שה' עושה את הכול? וחוץ מזה סתם להגיד שהוא עושה את הכול, אתה אפילו לא מגלה שזה סתם רק שמות, רק מילים. זה לא שבהחלט אתה חי לפי זה, אלא כך כתוב, כך אומרים ש"יש לנו איזה מין כוח עליון שהוא מנהל את הכול ואין עוד מלבדו". בסדר, שמעתי.

אבל לא שאתה חי בתוך הגילוי הזה ואתה מזדהה איתו, וההזדהות איתו קובעת עכשיו את כל המחשבה שלי וכל המעשים שלי, ואני מרגיש את עצמי כמו כפפה שבתוכה נמצאת היד שלו, והוא מסובב וקובע בי את כל התהליכים.

מזה שמסובב לי את כל האטומים, עד שמסובב לי את כל הרצונות והמחשבות וגם את התוצאות מהם, את הכול, גם בהתחלה וגם בסוף, אני מרגיש כך את התלבשות הבורא בי? זה נקרא שאני באמת יכול להגיד שהוא המלך? אני הגעתי לכזה גילוי? וחוץ מגילוי, אני הגעתי גם להסכמה על זה שאני מסכים, ולזה שאני אפילו אם לא היה מתלבש בי הכוח העליון הזה, הייתי מתוכי, מתוך עצמי אפילו ללא שום חיוב מבחוץ, גם מבצע אותן הפעולות כמו שהוא עושה? זאת אומרת, הייתי לא רק מסכים איתו, אלא הייתי בכוחי עושה אותו תהליך כמו שהוא עושה? אני הגעתי לזה? סתם אני אומר כך, אני אפילו לא יודע איך הוא עושה את זה, לא מכיר אותו ולא את הפעולות שלו.

אז לכן אומר רב"ש שיש מה שנקרא "מלך העולם" ויש "מלך ישראל". מלך העולם זה שסתם ככה העולם אומר, כל העמך אומר "כן, ה' גדול", אתה יודע, אבל "ישראל" זה נקרא מי שמשיג אותו על ידי ישר-אל, על ידי זה שממש משתוקק לגלות את זה. ומשתוקק לגלות את זה, זאת אומרת שמוכן לוותר על ידיעה וללכת באמונה למעלה מהדעת, זה ההבדל בין דעת תורה לדעת בעל בתים. זה סתם להגיד. כולם אומרים וחושבים שהם כבר נמצאים מתוקנים בגמר התיקון.

וישראל הם אלה שמגיעים לזה על ידי עבודה גדולה מאוד, שמיישרים את כל הכוונות וכל הרצונות שלהם כלפי הבורא כך שהם נעשים כמוהו. ואז כשמגלים אותו ונעשים כמוהו, אפשר להגיד שמגיעים למצב שיכולים להגיד "הוא מלך העולם". מה זה העולם? העולם זה אני כולי, ואני בדקתי והרגשתי והסכמתי לזה שהוא מוליך אותי. ובמה ההסכמה? בזה שאם לא הוא, אם לא היה קיים, הייתי גם מתקיים באותה צורה. זאת אומרת, בזה אני בונה את דמות ה' בי, אני בעצמי בונה. זה נקרא שאני גדל מאפס עד אין סוף, נעשה בקומה שווה אליו.

תלמיד: הוא ממש מסדר לנו את הכול, אדם בעצם עם הרצון לקבל לעצמו, מעולם לא יבקש לעצמו ייסורים.

נכון, הוא לא יבקש, אבל מביאים לו ייסורים, ומה זה ייסורים? על ידי זה שמתגלים בו כל הרצונות שלו שנמצאים באי התאמה לבורא, והם חייבים להיות כולם בהתאמה מלאה לבורא, זה כנגד זה. הבורא מאיר באור שלו כלפי כל הרצונות של האדם לאט לאט, בצורה הדרגתית, ואז אדם רואה בכל רצון ורצון, ומרגיש, ואולי עוד לא מבין, שמשהו לא בסדר. והייסורים האלה הם גילויים בשינוי שלנו מהבורא.

גם עכשיו כשאני סובל, לא חשוב ממה אני לא סובל, סתם דוקר לי משהו, זה סימן שאני במשהו שונה ממנו. זה יכול להיות במדרגות בהמיות עד הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. כל הסימנים של הכאב הן מחוסר ההתאמה בין הכלי לאור. והגילויים האלו דוחפים את האדם לתכלית. ואנחנו לא צריכים להיות חכמים, אלא אם שמים לב לזה, אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות, את ההכרה שלנו בזה, אם לא שמים לב, אז על ידי ייסורים יותר גדולים.

תלמיד: מה זה תשומת לב ואיך מזרזים?

תשומת לב, זאת אומרת, מה המקור של הייסורים.

תלמיד: בשכל אני יודע.

אתה לא יודע, סתם אתה אומר, מישהו אמר לך או קראת בספר, אם לא היית קורא בספר היית יודע? זה נקרא ידיעה? ידיעה זה נקרא קבלת האור בתוך הכלי. זה נקרא ידיעה. מה זו ידיעה? זה שאדם סתם סובל זה לא נקרא שהוא יודע. יודע זה נקרא להכיר את מקור הסבל.

תלמיד: אבל גם כשאני רוצה להכיר את המקור, זה לא תלוי בי בכלל.

לאט לאט מגלים לך איך אתה יכול להכיר את המקור שלך. הייסורים בעצמם מצביעים על המקור שלהם, ואתה צריך רק לרצות לחקור את זה. עליך לעבוד נגד הייסורים, מה זה נגד הייסורים? אם אני סובל, אז העניין הוא כך, או שאני רץ להיפטר מהייסורים, או שאני מסתכל על עצמי כמו על מעבדה. אני חותך את הבשר של עצמי, מסתכל ובודק למה אני סובל. בזה אתה קונה שכל למעלה מהדעת.

תלמיד: האם הדיאלוג שאני מנהל עם עצמי למה אני סובל, הוא באמצעות כלים רגילים שיש לי?

הדיאלוג שלך עם עצמך הוא באמצעות הכלים הרגילים, נכון. אבל מפני שאתה עוסק בשיטה שכתבו אנשים שכבר נמצאים בגמר התיקון, אז מזה אתה מקבל מהם כוח, מה שנקרא "אור מקיף". ודאי שאם לא היה כוח מלמעלה, אז היית מסתובב סביב הזנב של עצמך, סביב כל העניין הזה עם השכל שלך, עם הרצונות שלך, ולא היית יוצא מהחקירות שלך לגובה, אלא היית כל הזמן בשטח כמו הפילוסופים.

מה ההבדל בינינו לבינם? הם משתמשים בשכל אבל לא מושכים לעצמם אור מקיף. אם אתה לומד מהספרים המיוחדים, מהמקורות המיוחדים, כדי למשוך אור מקיף, אז אתה מתחיל להשתמש כבר בגובה, בכוח שנמצא למעלה ממך, מהטבע שלך, זה ההבדל. או שאתה משתמש רק בשכל שלך, בחקירה שלך, אז זה כמו הפילוסופים באותו שטח. ואז וודאי שהתיקון על ידי אור מקיף לא מגיע, אתה רק נעשה יותר חכם בצורה שטחית בעולם הזה. זה לא נותן לך אפשרות להיפטר מהייסורים או להגיע למקור הייסורים, אלא רק לסיכומים שכליים בלבד. זה נקרא פילוסופיה.

אז למשוך כוח עליון שיתקן, שיעזור לי, שיעזור לי להיות לא בתוך כאב ולא למלא את הכאב, אלא כדי להכיר את מקור הכאב, זו כבר העבודה של האדם.

תלמיד: זה מה שאפשר לבקש מהבורא?

יש פה הרבה דברים. כי ברגע שמתחיל להשפיע עלינו הכוח העליון, האור המקיף, הבקשה שלנו משתנה, אנחנו מתחילים לבקש לא את המילוי, אלא תיקון. אנחנו מתחילים לרצות להיות דומים לאור הזה, קודם ללא הכרה במה שקורה לנו ואחר כך אפילו בהכרה. כמו שבחינה א' בד' בחינות דאור ישר, היא רוצה לקבל, רוצה ליהנות מהאור, ואחר כך לאט לאט היא רוצה להשפיע כמוהו. זו התוצאה מהשפעת האור עלינו. אם לא הסגולה הזאת, אז לא היינו יכולים להגיע לשום דבר.

ההבדל בין חכמת הקבלה לפילוסופיה ולשיטות אחרות, הוא בכך שהיא משתמשת באור מקיף, למשוך ממצבנו המתוקן את כוח התיקון שכבר קיים, כי אנחנו כבר נמצאים שם בצורה המתוקנת. אז מהצורה המתוקנת שלי, מהמעמד המתוקן שלי, אני מושך למצבי הנוכחי את הכוח הזה, את האור הזה, מפני שאני רוצה להיות מתוקן, אני רוצה להיות שם.

תלמיד: האם אמונה למעלה מהדעת זה אמצעי זמני בלבד כדי להגיע לגילוי הבורא, ולפיכך אין לו שימוש אחרי שעוברים את המחסום, וזה רק אמצעי זמני לעזור לנו לגילוי הבורא?

אמונה למעלה מהדעת זה נקרא "כלי רוחני", זו תכונת הבורא שמלובשת בי. בינה שבתוך מלכות, כשמלכות קונה את תכונת הבינה, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. דעת זו תכונת המלכות, אמונה זו תכונת הבינה, אז בינה בתוך מלכות זו אמונה למעלה מהדעת.

אם אדם משתמש באמונה למעלה מהדעת כדי למלא בסופו של דבר את מלכות, זה תהליך או נטייה של הקליפה. אם הוא משתמש בהחלט לפי אמונה למעלה מהדעת, זה תהליך שבזה משתמשים בקדושה. או שזה להשפיע על מנת לקבל, או שזה להשפיע על מנת להשפיע, או לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: האמונה הזאת היא בשימוש בשתי צורות לפני ואחרי המחסום.

אמונה למעלה מהדעת, כוח הבינה יכול להיות בשימוש בשתי צורות, כמו שאצלנו בעולם הזה יש גם תוצאה מזה. אני יכול כאילו להשפיע לאדם, ואני יכול בכך שאני משפיע לו לקבל ממנו. אצלנו בצורה סמויה זו כל הזמן קבלה, אבל נראה לנו שאנחנו כאילו נותנים, כאילו עושים משהו.

או שהכוונה שלי היא ניצול, אני רוצה לנצל את הבורא לטובתי, זה נקרא "פרעה", "קליפה". או שאני פונה אליו לטובתו ללא שום פנייה לעצמי, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת בצורה הנקייה שלה, זה נקרא "קדושה".

תלמיד: האם דעת ורגש הן שתי בחינות שונות?

דעת זו ההשגה בתוך כלים דקבלה, השגה ברורה נקראת דעת. אמונה למעלה מהדעת היא כשאני לא הולך להשיג בכלים דקבלה שלי, לא זאת המטרה, אלא המטרה שלי להיות בהשתוות הצורה, זאת אומרת להיות דבוק באמונה שהיא מעל הדעת, מעל כלים דקבלה.

תלמיד: האם ניתן לשלב שיטה אחרת כמו יוגה, מדיטציה עם שיטת הקבלה?

זה בלתי אפשרי משום שכולן שיטות מנוגדות לקבלה. הן מנוגדות בכך שלא משתמשות בכלים דקבלה כדי להגיע לאיזו הרגשה, לאיזה מעמד, להכרה במשהו. כל השיטות משתמשות בדיכוי הכלים ולא בפיתוח הכלים, כולן כאחת.

כמו שהשיטה הזאת נקראת שיטת הקבלה, חכמת הקבלה, אז השיטות האחרות הן איך לא לקבל, כך כולן, כמה שפחות לקבל. יש כאלה עם נטייה לטבעונות, או פחות לנשום, פחות לחשוב, פחות לרצות, פחות מהרגיל, זאת אומרת להוריד את האדם מדרגת אדם לדרגת בהמה או לדרגת צומח או אפילו לדרגת דומם.

המקור לזה הוא במצרים העתיקה, שם היה השיא של זה, מגוף מת עשו דבר שלא מתפרק, מומיות, ואלו גם שיטות המזרח. יש לזה מקור רוחני, וודאי שיש לזה הצדקה גשמית. אם יש לך מסות של אנשים שאתה נותן להם אידיאולוגיה שאדם צריך לרצות כמה שפחות בחיים ויהיה לו טוב, אז הדבר הזה הוא מקובל, הוא מיד נותן פירות, הוא מובן לכולם. וכשלוקחים אותו ומוסיפים לזה איזה סמל רוחני, לא רק אידיאולוגי, אלא זה מגיע להצדקה רוחנית מעל חיים ומוות שלנו, שעל ידי זה אדם זוכה גם לשכר נצחי, אז אתה כבר הופך את זה לדת, וממש לכוח גדול מאוד.

מתי הכוח הזה יכול להתנפץ? רק מפני שבתוכנו, במשך כל אלפי שנות התפתחות האדם על פני האדמה, האגו שלו כל הזמן מתפתח. אומנם הוא נמצא בכל אחד מאיתנו, אבל הוא נפתח יותר ויותר מדור לדור וגורם להתפתחות. ואם אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו מממשים את האגו שלנו, וכך העולם מתפתח, אנחנו עושים כל מיני דברים טובים, חדשים, רעים, לא חשוב מה, אבל אנחנו נדחפים לעשות משהו חדש. זה מתוך הרצונות החדשים שמגלגול לגלגול מתגלים בכל אחד מאיתנו.

ואז אפילו האומות האלו שהייתה להן אידיאולוגיה לרצות כמה שפחות, הן מגיעות למצב שהן כבר לא מסוגלות יותר להחזיק את זה. ואפילו בסכנה כמו שסין עומדת, אנחנו רואים שהם כבר חייבים להתחיל להיות כמו כולם, לפתוח את הגבולות, לפתוח את עצמם ולהתחיל להשתמש ברצון לקבל כמו כולם. אי אפשר כל הזמן להיות בסגירות ובדיכוי. לכן כל התורות האלו במשך המאה הזאת ייפלו ולא יישאר מהן כלום.

אנשים שהיום מגיעים להודו, הם מגיעים לאיזה טריפ, אף אחד לא מסוגל להיות בזה ממש. ואם כן, אז הם עושים מעצמם חיה פרימיטיבית שלא משתמשת בכל היכולת שלה. אני לא רוצה יותר מדי לדבר על זה, אבל זו מין קליפה אחרונה שעדיין קיימת נגד ההתפתחות. אנחנו לא מסוגלים בכל זאת ללכת נגד ההילוך הזה של התפתחות הרצון לקבל, אז עוד עשר, עוד עשרים שנה הכול יעבור.

אלו שמסוגלים בינתיים לברוח מהייסורים שלהם לתורות כאלה, או מסוגלים לסגור את עצמם, לנתק חלק מהשכל ולהוריד את עצמם לדרגה כזאת נמוכה וממש להסתפק בזה, הם עדיין לא בשבילנו, הם עדיין אנשים עם צורת חשיבה פרימיטיבית ולא מפותחת, שיהיה. אבל העולם מתקדם מהר מאוד, וכל הדברים האלה הם נגד הטבע, זאת אומרת זה לא תיקון, זו בריחה מתיקון. על ידי זה לא נשיג שום דבר, אלא רוגע זמני, מלאכותי, לא יותר.

תלמיד: האם האגו חשוב להתקדמות העולם?

האגו לא רק חשוב להתקדמות, חוץ מאגו אין כלום.

תלמיד: האם הוא צריך להיות במידה?

אסור שהאגו יהיה במידה, אסור שהאגו יהיה מדוכא. האגו חייב להתפתח, ואנחנו צריכים לדאוג לתיקון שלו לשימוש הנכון ולא לדיכוי. כי אגו זה כל הטבע שלנו, רצון לקבל, ואתה לא יכול למחוק את הרצון לקבל, לא יעזור לך כלום, על ידי זה אתה תגיע לצרות.

כל העולם זה אגו אחד גדול בכל מיני רמות, דומם, צומח, חי, מדבר, והמטרה של העולם להביא לשימוש המלא בכוח הזה של האגו, לא למחוק אותו, אתה לא מסוגל למחוק את החומר. אם תעשה זריקה לאדם, תעשה ממנו צמח, אז וודאי שהוא לא ירגיש, אתה תוריד אותו בכלל למטה מסף ההכרה, ואז וודאי שהוא פחות יסבול. אבל עד כמה אתה מסוגל לעשות את זה על ידי כל מיני שיטות? לכן לא דת, לא חשוב איזו, ולא כל השיטות ההן הן פתרון. זה עוד צריך להתגלות, אבל זה כבר מתגלה.

תלמיד: האם אגו זה רצון להשתוות לבורא?

אגו זה לא רצון להשתוות עם הבורא, אגו זה רצון להיות במקום הבורא. "אני אמלוך", זה האגו של האדם, כל אחד ואחד כך רוצה להגיד. כמו שפרעה אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו?", זה הסמל של האגו שלנו.

תלמיד: אז אגו זה רק דרך בתהליך, חלק מהתהליך?

אגו זה לא חלק ולא דרך בתהליך, אגו זה אותו כוח שעל ידו אני בונה את התהליך שלי. אני יכול להישאר ב"אני רוצה להיות במקום בורא", במקומו למלוך ואני יכול להגיע למצב שאני מבין שאני צריך להיות דומה לבורא, לרכוש ממנו את התכונות שלו ואז במקומו למלוך. ובמקומו זה לא נגדו.

תלמיד: האם שיעור האמונה למעלה מהדעת בכלים שאנחנו רוכשים הוא על כל הכלים?

שיעור האמונה למעלה מהדעת חייב להיות על כל הדעת של האדם. זאת אומרת על כל הכלים דקבלה חייב להיות כיסוי של כלים דהשפעה. זאת אומרת תכונת השפעה, בינה, זו חובה שיהיה.

להגיע למצב "ואהבת את ה' אלוהיך" זה נקרא שאני עושה תיקון על כל הדעת שלי, על כל הכלים דקבלה שלי, כך שאני מגיע להתאמה מלאה. זאת אומרת באמונה למעלה מהדעת קניתי כלים שעכשיו אני נמצא ב"ואהבת את ה' אלוהיך", ובכלים דקבלה יש לי עכשיו בדיוק התאמה לתכונת הבינה. ואני משתמש בהם לא רק להידמות לבינה, אלא גם בכלים עצמם בלקבל על מנת להשפיע. לא רק בלהשפיע על מנת להשפיע, אלא גם בלקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה השוני בין שיטות מזרחיות שאמרת וצמצום?

אנחנו בתיקון שלנו מגיעים למצב שמצמצמים את הרצון לקבל ולא משתמשים בו, ואחר כך מתחילים להשתמש ברצון לקבל בלקבל על מנת להשפיע. מה השוני בין המצב הזה, הפעולה הזאת שאנחנו עושים צמצום על הרצון לקבל, לבין שיטות המזרח למיניהן שבהן אנחנו מדכאים את הרצון לקבל? השוני הוא פשוט. קודם כל, מרגע שאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מתחיל להתפתח ברצון לקבל שלו, ובאף מקום לא כתוב שאנחנו צריכים לדכא את הרצון לקבל, באף מקום.

במקום לעבוד על הרצון לקבל אתה חייב לעבוד על קרבה לבורא, על זה שהאור יתקן את הרצון לקבל. וככל שיהיה לך יותר רצון לקבל, כך אתה זקוק ליותר אור שיתקן אותו. אז כל פעם אתה הולך ומשיג יותר אורות לתיקון, כי הרצון לקבל כל הזמן גדל וכך אתה מתקדם.

אתה מגיע למצב שבאור שאתה משיג על ידי הלימוד, אתה משיג שכל הרצון שלך הוא בעצם נגד הרוחניות, נגד הבורא, הוא להנאת עצמך. ואתה מגיע למצב שכדי לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אתה חייב להפסיק להשתמש ברצון לקבל כמו שהוא, ואז אתה עובר לעל מנת להשפיע, זה רצון לקבל רק שהוא עובד בשיטה אחרת, בעל מנת להשפיע.

אז יש כאן באמצע פעולה שנקראת צמצום. מה זה צמצום? אני לא מצמצם את הרצון לקבל, כי אני לא יכול לצמצם אותו, לדכא אותו, ואני לא עושה את זה. אלא רק באור שמאיר אלי אני רואה שהשימוש הקודם שלו הוא רע. וכשאני רואה עד כמה הוא רע כנגד הבורא, אני מפסיק להשתמש בו. זה לא שצמצמתי אותו, אלא אני מפסיק להשתמש בצורה הקודמת של המילוי, של שיטת השימוש, ועובר לשיטת שימוש אחרת.

שוב, שיטת השימוש ברצון לקבל היא לא לדכא אותו, אלא לפתח אותו, ודווקא ככל שהרצון לקבל הוא יותר גדול, כך לקבל יותר ויותר, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". זאת אומרת, הצמצום הוא לא למחוק את הרצון לקבל, צמצום זה אומר להתנזר מהשיטה הקודמת ולהגיע לשיטה הרוחנית. ואף פעם אני לא שם לב לגודל הרצון, שיהיו לי רצונות כמה שיותר גדולים, לא אכפת לי, אדרבא. אני צריך לדאוג רק לתיקון, שיהיה רצון לקבל בהתאמה, שתהיה עליו כוונה על מנת להשפיע. רק לזה.

אנחנו לא צריכים לשים לב לרצונות שלנו. ולא אכפת לנו איזה רצונות יש לנו, להרוג, העבירות הכי גדולות, זה לא חשוב, כולם באים מהבורא, זה הוא ששולח לי, ואני לא צריך למחוק את מה שאני מקבל ממנו. מה שאני מקבל, אני צריך להבין שמה שעכשיו מתגלה בי זה סימן שאני כן יכול לתקן. לכן כל השיטה נקראת "שיטת הקבלה", איך לעבוד עם הכלים דקבלה. וכל יתר השיטות כולן כאחת עובדות על דיכוי הכלים דקבלה. כמה שפחות.

מה שטוב בשיטות ההן, שמיד האדם מרגיש באמת טוב. זה כמו שהיה ברוסיה, כל כך הרבה אנשים חולמים על כמה היה שם טוב. ולא היה שום דבר טוב, אבל מה שהיה זה שאני יודע שיש לי כך וכך משכורת, בית, עבודה, ואף אחד לא זורק אותי מהעבודה, הילדים הולכים לגן, לבית ספר, כל דבר במקומו, הכול בסדר גמור, זה בטוח וטוב. אומנם אין לי הרבה, ואין עסקים גדולים או כל מיני דברים, כי הכול מדוכא על ידי הממשלה, אבל יש דיכוי כללי לכן "צרת רבים חצי נחמה".

היום רובם היו מוכנים לחזור לאותו מצב. בשביל מה אני צריך את כל החופש הזה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, עכשיו יש לי רק קנאה, שנאה והגאווה פורצת. הכול היה אז, גם התרבות הייתה כזאת שכולנו כאחד, וזה בסדר, זה מתוכנן, זה היה יפה מאוד. אם לא האגו של האדם שכל הזמן בוער וגדל, אז אפשר לבנות משטר כזה. אצל הסינים זה עבד עוד יותר טוב במשך אלפי שנים, אבל אי אפשר להישאר בזה.

תלמיד: כמו שכתוב, "אני מאמין באמונה שלמה". מה זה אמונה שלמה ומה הדרך לקחת את זה?

יש אמונה ויש אמונה שלמה. מה זה אמונה ומה זה אמונה שלמה? אמונה זה נקרא תכונת דלהשפיע, מה שהאדם רוכש מהבינה. אם הוא מגיע לקטנות, לגלגלתא ועיניים, ללהשפיע על מנת להשפיע, אז זה נקרא שהוא רוכש כוח אמונה. אם הוא יכול לצרף לגלגלתא עיניים גם אח"פ, זאת אומרת לקבל על מנת להשפיע, אז זה נקרא אמונה שלמה, שיש גם אור חכמה בתוך אור דחסדים.

תלמיד: האם נכון לומר שבשלבי הסולם, ההתקדמות, האמונה מעל הדעת הופכת להיות אמונה בדעת?

אמונה למעלה מהדעת אף פעם לא הופכת להיות אמונה בדעת. אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו כאילו מדברים על עולם שלא מרגישים ונדמה לנו, כמו במונחים שלנו, שככה זה קורה. אמונה למעלה מהדעת, תכונות דלהשפיע, תכונות רוחניות, הן לגמרי לגמרי מנותקות ממה שעכשיו כרגע יש בנו. אמונה למעלה מהדעת זה ממש למעלה מהדעת. אף פעם היא לא תהיה מורגשת בתוך הדעת. העבודה הזאת, בינה ומלכות, נשארת לעולם. מלכות אף פעם לא תוכל להשתנות. הרצון לקבל כמו שהוא נברא, כך נשאר. הוא אוהב ליהנות מהמילוי. והמילוי שלו זה הבורא או האור, זה אותו דבר. הרצון לקבל ככה נשאר ותו לא.

אתה יכול לשנות את השימוש בו אבל לא אותו עצמו. ולכן אסור להתייחס עליו, לדכא אותו או לשנות אותו במשהו. שום דבר. אתה רוצה להשתמש בו אחרת, בבקשה. תוסיף עליו כיוון. זאת אומרת, איך משתמשים בו, לשם מה משתמשים בו. אבל הוא עצמו כמו שהיה, ככה נשאר. ועכשיו תבין שכל ההבדל בין קליפה לקדושה זה לא המעשים, אלא כיוון המעשים. כמו שהרב"ש נותן דוגמה, אדם לוקח סכין, ומתחיל לחתוך אדם. אם זה לטובת האדם זה נקרא "כירורג", "מנתח", אם זה לטובת עצמו זה נקרא "רוצח".

המעשה נשאר אותו מעשה, הרצון לקבל חייב להיות מלא באור אין סוף. כמו שהיה באין סוף לפני הצמצום, כך אחרי הצמצום וכך בגמר התיקון. חייב להיות מלא. זה ההבדל, בשיטה שלנו שנקראת "שיטת הקבלה," זה הבדל מהותי. כי אנחנו לא מטפלים ברצון לקבל אף פעם. אנחנו רוכשים כוונה על מנת להשפיע. את הכוונה הזאת אנחנו לא מסוגלים לבנות אלא על ידי האור העליון, על ידי האור המקיף שמביא לנו את הכוונה. תכונת הבינה בתוך המלכות נקראת כוונה.

וכל השיטות אחרות, בגלל שלא יכולים להשתמש באור מקיף, אין להן את הקשר עם המקור הרוחני שמשם יורד האור המקיף אלינו, אין את זה אז הם פונים לרצון לקבל עצמו. ורואים, הרצון לקבל הזה הוא מקור לכל הרע. אנחנו צריכים למחוק את הרע הזה. אנחנו צריכים כמה שפחות לרצות, להגביל את האדם להיות רע, כאילו שאתה חותך את הידיים מהאדם. בסדר, הוא לא יוכל עכשיו להזיק בכמה אופנים מסוימים. בסדר גמור, האם מזה תיקנת משהו? עשית עיוות בבריאה.

לכן הרצון לקבל יישאר והמעשים עליו, הכול נשאר. מה זה מעשים? יש לו תרי"ג רצונות, שכל תרי"ג הרצונות האלו חייבים להיות מלאים. עם כוונה, בלי כוונה, לא משנה, הם בעצמם תובעים את המילוי. בזמן הקרוב צריך להתגלות כל ההבדל המהותי בין שיטת הקבלה לבין יתר השיטות. זה עוד יתגלה. ובגלל זה יש עוד כל מיני שיטות אחרות סביב הקבלה, כמו כל מיני מכונים, מרכזים של קבלה למיניהם. כדי בדיוק לברר מה היא השיטה עצמה.

יהיו עוד הרבה שאלות סביב זה וכל מיני קמעות, וחוט אדום, כל מיני אמונות, קלפים, טארוט, מה לא. הכול כדי לברר את השיטה שתהיה ממש ברורה, נקייה ואמיתית. חייבים את זה. אני שמח שהכול פורח עכשיו. סימן שזה חייב עכשיו להתברר.

וגם את השיטות האלה אסור לדכא. למה? למה אנחנו צריכים לעשות את זה? אם לפי הרצון לקבל יש עדיין איזה חסרון בהן, אם מישהו יכול להסתפק בהן, אם מישהו יכול עדיין למצוא איזה מילוי על ידן, סימן שהוא לא בירר אותן עד הסוף. אם לא בירר אותן, חייב להיות בזה, חייב לברר.

לכן הקבלה לא הורסת ולא משנה שום שיטה אחרת, ואומרת שלכל אחת מהשיטות האלו יש מקום, בזמן מסוים. כי כל השיטות האלו צומחות מתוך הרצון לקבל של האדם. האדם מוציא אותן לעולם, מפתח אותן. הוא חושב שעל ידן הוא יכול להגיע למילוי. כול עוד לא יגיע להכרת הרע, שהשיטות האלו לא נותנות לו מילוי, אז הוא חייב להישאר בהן. לכן לכל דבר יש זכות קיום. הודים, סינים, אושו, לא מכיר אפילו את השמות.

כל דבר ודבר שיתקיים. ככל שניתן להן לפרוח, יותר מהר נגלה את האפסיות שבהן. זאת אומרת, כמו שאסור לנו לדכא את הרצון לקבל, כך אסור לנו לדכא כל שיטה שכאילו נראית לרצון לקבל שהוא יכול למלא את עצמו. כי אנחנו יודעים שבסופו של דבר אין ברירה אחרת אלא שיטת הקבלה, שיטת השימוש ברצון לקבל. כי זה כל החומר של הבריאה, לא יעזור לך ללכת נגד הטבע. הטבע הוא מעליך.

תלמיד: האם יש קנה מידה לדברים שכן נעשה או לא נעשה, כי יש כל מיני רצונות, איך אנחנו מתייחסים לרצונות?

אנחנו לא מתייחסים לרצונות, אלא מחפשים את נותן הרצונות. זה כל התיקון שלנו. מי שנמצא בתוך הרצונות שלנו נקרא שהוא נמצא בתוך הבהמה שלו, בתוך הטבע שלו. בזה הוא לא ימצא אף פעם שום מוצא ושום מילוי ושום רוגע ותיקון.

בתוך הרצון אין שום דבר, ריק. אם אתה רוצה למלא את הרצון, אז אפילו כדי למלא אותו אתה חייב לפנות למקור שלו. אתה חייב להגיע למקור המילוי, ולא לשבת בתוך הרצון זה. "כסיל יושב בחיבוק ידיים, אוכל את בשרו". זה מה שעושה מי שכל הזמן מסתכל בתוך הרצון. לכן אין ברירה. בזה שהבורא נותן לנו את הרגשת הריקנות בתוך הרצונות שלנו, הוא מביא אותנו בעצם לשאלה, מה עם המקור של התענוג, איפה המילוי?

בהתאם לזה אנחנו חייבים להשתוקק למילוי. לחשוב עליו, ולא על זה שאנחנו ריקניים. אז לא לדכא רצונות ולא לחשוב עליהם ולא להיות בכלל מחובר אליהם. להיות מעליהם. מעליהם, מחובר למקור איפה שאני יכול למלא אותם. אז אני נדבק לעליון. זה לא שאני בזה מתנתק מהמציאות, הרצון לקבל נקרא מציאות, אני לא מתנתק ממנו, אני רק יודע שבמציאות עצמה אין לי תשובה.

זו שיטה מאוד הגיונית, מאוד דייקנית ומדעית. לא מן הסתם זה נקרא שחכמת הקבלה כוללת את כל החכמות בתוכה. זה לא סתם מילים, מליצה יפה. רק עדיין קשה לבטא את זה ולהסביר.

(סוף השיעור)