שיעור בוקר 11.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/LJrS79jV?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', פרק א',

אות ג'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף ו', המשך של אור פנימי של אות נ' קטנה, שורה "והנה".

"והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור".

מובן לנו שלפי הצורה, שהנקודה היא הקטנה והאור סביבה הוא אינסופי, גדול, רחב, זה לא עניין של שטח, כמה הנקודה תופסת שטח ושהאור תופס שטח גדול. אלא מדובר על זה שהיא נמצאת באמצע האור, שהיא נמצאת ממש במרכז העניין, במרכז תשומת הלב שלו, חשיבותו. כלומר ברוחניות אנחנו לא מדברים על שטחים גדולים, קטנים, אנחנו מדברים על איכות מרכזית, זה כאן הדגש. היא כולה נמצאת בטיפול של האור, באהבה שלו, בתשומת הלב שלו. אליה, לנקודה הזאת, בעצם כל הפעולה של האור.

לא לחשוב שהיא קטנה, ואיפה היא נעלמת שם באור, אומנם לפי הצורה אנחנו כך יכולים לחשוב, אבל לא. האור ממלא אותה והאור פועל עליה, והיא בדיוק מתאימה לאור. אלא כאן מדובר, שכמו שהאור אינסופי, כך הנקודה הזאת אינסופית, אלא היא נמצאת במרכזו מפני שכל כל הפעולות שלו מרוכזות אליה.

"כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם".

אחרי צמצום א', כשאותה הנקודה המרכזית הצטמצמה כי הרגישה בתוכה שהיא לא נמצאת בהשתוות עם האור, היא הופכת להיות כבר לצורה אחרת כפי שאנחנו מבטאים את הצורות האלו. אצלה כבר יש גבולות, יש יחסים, מעלה, מטה, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, אנחנו כבר אומרים. פנים ואחוריים, מעלה ומטה - כתר ומלכות נמצאים בגובה שונה לפי המסכים, ימינה ושמאלה - חכמה וחסדים. יש כאן כבר שינויים, אבל שינויים מצד אותה הנקודה. מצד האור היא תמיד נקודה שנמצאת בטיפול שלו, באהבה שלו ומקבלת את הכול ממנו. האור לפי העוצמה והנקודה הזאת לפי עוצמתה זה אותו דבר, הם שווים, האור ממלא אותה לגמרי.

אלא כשהיא מתחילה להגביל את עצמה, אז כלפי ההרגשה הפנימית שלה היא כבר מתחילה לא לקבל, לא רוצה, אלא רק בתנאים כאלו ואחרים. יש הבדל בין הנקודה הזאת לפני הצמצום, שאז היא כלי אינסופי לקבלת אור אינסופי, מה שנקרא "הוא ושמו אחד". "הוא" זה אור, ו"שמו" זו אותה נקודה, הרצון שבה. ואחרי הצמצום הנקודה הזאת כבר הופכת להיות לפרצופים, לעולמות למיניהם, היא מתחילה לשחק את עצמה כמשהו עצמאי כלפי האור, אבל זו אותה נקודה.

כבר דיברנו על זה שהיא כלפי עצמה כך מרגישה, שמצטמצמת, שלא רוצה. היא בודקת את עצמה עד כמה היא יכולה להיות כל פעם יותר ויותר מתאימה לאור. בקיצור, מאין סוף עד כל הפעולות ועד כל ההרגשות שהיא עוברת בפנים, אלו ממש המצבים הפנימיים שלה, "איך הייתי יכולה להיות כמו האור שממלא אותי". ואז כל הכיווצים האלה, הצמצומים האלו, כל היחסים עם האור כאלו או אחרים, זו ההרגשה הפנימית שלה, הבירורים הפנימיים שהיא עושה מאין סוף עד גמר התיקון.

"והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף".

את זה אנחנו צריכים לא לשכוח. לכן אני אומר ומדגיש שזו ההרגשה הפנימית של אותה נקודה אמצעית שעוברת על חמישה העולמות בירידתם, שבירה ותיקונים. ותיקונים, זה שהחלקים שלה כבר מרגישים את עצמם כ-אנחנו, מתעלים כבר לאותה הרגשה.

למה צריכים כל פעם לדייק שהכול בעולמות, בהעלמות, בדמיונות של אותה נקודה הפנימית, שהכול כחלום אחד עובר עליה מתחילת הבריאה עד סוף הבריאה? כי זו הפנימיות שלה, אין פה שום דבר שבממשיות קורה, זה עובר בהרגשות הפנימיות שלה, זה דבר אחד. ודבר שני החשוב מזה, שאנחנו צריכים לא לשכוח שנמצאים באור אין סוף, בעולם אין סוף. העולם לא משתנה, המצב הזה לא משתנה, אין עוד מלבדו, ורק עלינו לשנות את היחס שלנו למה שקורה. זאת כל הבריאה.

מאוד חשוב לעבוד תמיד לעומת זה, כי בזה האדם כבר מחויב לגלות "אין עוד מלבדו". זה נותן לו תמיד קו ישיר לאותו מצב הקבוע, הקיים. והוא מצידו, שנקרא נקודת השבירה שלו, שלא בדיוק נכלל באותה הרגשה, באותו מצב, יודע שהוא צריך רק לתקן את כלי הקליטה שלו, ולא ממשיות מחוצה לו.

"והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.

ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה."

תלמיד: על פי מה שאמרת קודם, אם אדם מגיע למהות אותה הרגשה של אין סוף, שכל המציאות נמצאת באין סוף, זה לגמרי מנטרל את התפיסה של העולם הזה מבחינתו.

למה? ההיפך. אני יודע באיזה מצב אני נמצא לפי ההרגשה, ואני יודע באיזה מצב אני נמצא באמת.

אני לא מבין אותך. אתה איש דתי, אתה פותח סידור, אתה פותח ספרים, כתוב שם שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, אנחנו נמצאים בתוכו, אנחנו נמצאים בשליטתו. נמצאים או לא נמצאים? איפה אנחנו נמצאים? אם בעולם הזה אז לא נמצאים, אם בעולם אין סוף אז ודאי שנמצאים. אז איפה נמצאים? נמצאים בשני המצבים בבת אחת. המצב האמיתי נקרא אין סוף, ומצב הדימוי שלנו, איך שאנחנו לפי כלי הקליטה שלנו, נקרא העולם הזה.

וכל העבודה שלנו, לעורר עלינו אור שירפא את הקליטה שלנו לנכונה, שנחזור באמת בהכרה שלנו לאין סוף. אחד לא מבטל את האחר, וגם ההיפך, יחס כזה לשני המצבים האלו, האמיתי והמדומה, תמיד מעמיד אותי בצורה הנכונה כלפי הקבוצה, כלפי עצמי, כלפי הבורא, כלפי הכול. כשיש קבוצה, זו קבוצה דאדם הראשון המתוקנת, ואני מרגיש אותה הפוך. אני, אני באמת הנשמה המתוקנת, אני חלק אלוה ממעל. ואיך אני מרגיש את עצמי? אני מרגיש את עצמי בינתיים הפוך וכן הלאה.

זאת אומרת, האדם כבר מתחיל לכוון את עצמו, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא". אני העכשווי, קודשא בריך הוא זה איפה שאני נמצא וחייב לזה להגיע בהרגשה שלי. על ידי מה? על ידי תורה, אורייתא, על ידי המאור המחזיר למוטב. ההיפך, התפיסה הזאת חייבת להיות כל הזמן לעינינו בצורה ברורה, וממנה יהיה לנו כיוון נכון לעבודה.

תלמיד: מה שאתה אומר זה שכאשר אדם נמצא בהסתר, אז הוא יכול לכוון את התפיסה שלו לאותה נקודה שאתה מדבר עליה.

כן.

תלמיד: אבל בהנחה שביום מן הימים האדם מגיע לגילוי, איך הוא יכול להתייחס לכל העולם הזה כפי שהוא חש אותו לפני הגילוי הזה?

לא, ודאי שהוא לא יכול, אתה צודק. אם אני נמצא באיזו מדרגה רוחנית, אז כל מה שעברתי מהמדרגה הנוכחית נגיד עד לאיזו דרגה רוחנית, נגיד דרגה מספר 40, הגעתי לדרגה הזאת, אז כל מה שתחתיי אני כבר מצדיק, אני כבר אומר שזו שליטת הבורא, שזה אין סוף, במידה שלי זה אין סוף, בינתיים, במידת מדרגה 40, ואת הכול אני משייך לאור, ואת עצמי. אבל ממני ומעלה עדיין לא. זה עניין של המדרגות. לאיזו מדרגה אני עליתי, בכמה התקרבתי לאמת.

תלמיד: זאת אומרת, שאדם אמור להשתמש בעולם הזה בשביל לעלות מעלה מעליו.

כן.

תלמיד: זה אומר שברגע שהוא מגיע לאותה דרגה 40 נגיד, אז הוא משתמש במה שהוא טרם תיקן, ומה שהוא תיקן, הוא פשוט לא זקוק לזה יותר?

הוא משתמש בזה כביסוד שלו, הוא עומד על זה. הוא עומד על דרגה 40, שאותה הוא בנה מהמרכיבים שנתנו לו מצד ימין, מצד שמאל.

תלמיד: אנחנו רואים שכל היחסים בין הכלי לאור מורגשים רק בבחינה ד'.

כן.

תלמיד: מה זה בחינה ד' במצב שלנו? אפשר להבחין בזה?

בחינה ד' במצב שלנו זה הרצון לקבל שלנו. הרצון לקבל שבנו, פשוט מאוד. כל ה-ט' ראשונות, אם אתה כבר רוצה לשאול, אלו התכונות המקולקלות שלנו. כשאני מתחיל לקבל מלמעלה על ידי המאור המחזיר למוטב תכונות רוחניות, אז זה ט' ראשונות שלי, גם כלפי המלכות. אני זה המלכות. ט' ראשונות זה חלק הבורא, חלק התכונות האלו שבי.

קריין: אות ס' קטנה, "ונתרחק אל".

"ס) מרחק הרוחני נתבאר באות ל' ד"ה אמנם ע"ש. גם נתבאר שבא"ס ב"ה לא היה שום ריחוק ח"ו בין הנקודה האמצעית שה"ס הכלי ובין האור, ע"ש, אמנם אחר שצמצם האור מתוך הנקודה האמצעית, הנה נתגלה בזה, שינוי הצורה שבה מן האור, שהרי האור העליון אין בו מבחינת הרצון לקבל ולא כלום, אבל הנקודה היא בבחינת "רצון לקבל" המשונה מן האור כנ"ל, וכיון שנשתנתה צורתם זה מזה, הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה, כנ"ל, וז"ש הרב "ונתרחק" וכו'."

כל השינוי הזה הוא בהרגשת המלכות דאין סוף, כי הבורא ברא בחינה א' ומתוך בחינה א' השתלשלה בחינה ד' שהרגישה את עצמה הפוכה ממנו, מהאור שנמצא בכתר, ובפער בין "אני" ו"הוא" מתחיל להיות עכשיו כל התהליך הזה שאני אהיה כמוהו.

מלכות נקראת "אני", האור נקרא "הוא" ולכן הוא אומר "הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה," שמלכות מרגישה, וכל ההפרש הזה, כל השינוי הזה שמורגש באין סוף הוא בעצם נקודת ההפעלה של כל התהליך מהאין סוף הזה, עד שמלכות משנה את עצמה ומביאה את עצמה להשתוות.

תלמיד: אפשר לשאול על הכוונה בזמן הלימוד?

כוונה בזמן הלימוד, אנחנו עכשיו לומדים על מה שאנחנו צריכים לעשות. זו צריכה להיות הכוונה שלנו כל פעם, עם מה אנחנו יוצאים מהלימוד. ובלימוד הכוונה היא, מה עוזר למלכות דאין סוף לעבור את כל התהליך הזה. רק אותו האור יש בו כוח. הרצון תלוי במלכות, לממש את הרצון תלוי באור. האור נמצא במנוחה מוחלטת, מוכן לזה, ואת הרצון אנחנו צריכים לעורר. אנחנו חלקי אותה המלכות.

תלמיד: אם כל השינויים הם בנקודה הפנימית הזאת ובחוץ אין שום שינוי, אז מי קובע את זה, מי זה הצופה שמחליט פה?

אף אחד לא צופה, אנחנו כולנו נמצאים כל אחד מאיתנו בתפיסת העולם שלו. מפני שיש לנו הרגשות משותפות, אז כביכול אנחנו מזהים זה את זה, ואני מזהה שיש כמוני עוד הרבה חלקי אדם הראשון שאיתם אני צריך להתחבר ולהגיע לתיקון. יש כאלה חלקי אדם הראשון שעוד לא מזהים את עצמם, אבל בכל אחד יש נקודה שבלב, או בגילוי או בהסתר. אז העבודה שלנו היא להחזיר כל אחד את עצמו לאדם הראשון המתוקן.

בחזרה הזאת לאדם הראשון המתוקן יש שני שלבים. השלב הראשון הוא שאני מחזיר את עצמי בצורה אישית לצורה המתוקנת באדם הראשון המתוקן, שהוא נראה לי כמתוקן חוץ ממני. והשלב השני, כשמתגלה לי אדם הראשון הלא מתוקן, שאני צריך לתקן אותו, ואז להחזיר אותו כולו לגמר התיקון. השלב הראשון נקרא להשפיע על מנת להשפיע, והשלב השני נקרא לקבל על מנת להשפיע.

וחוץ מזה יש עוד שלב אחד שכל הנקודות שבאדם הראשון, כל הנשמות או כל הנקודות שבלב, הן עושות אותו הדבר כמוני. גם בשלב הראשון, גם בשלב השני ואז כולנו, כשכל אחד יתקן את עצמו, כאילו מתאספים לאדם הראשון המתוקן באמת.

לא כל אחד כלפי עצמו, אלא שמחוצה לנו, מחוצה לתפיסה שלנו, שזה נקרא גמר תיקון הכללי, שעליו בכה רבי חייא בזוהר, האם רבי שמעון נמצא בזה, ואיך יכול להיות שלא נמצא, העולם הגיע לגמר התיקון או לא? אנחנו עוד נבין איזו תפיסת גם מציאות צריכה להיות כדי בכלל להבין את השאלה. התשובה היא עוד לפנינו.