שיעור בוקר 12.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח – 2

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 66, אגרת בעל הסולם, אגרת נ"ז. נתחיל ב"אין מצב יותר מאושר".

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

יהודה ליב

אין לנו ברירה, אנחנו חייבים ללכת תמיד בגילוי החיסרון להשפעה, לדבקות, למאור המחזיר למוטב, ולא חשוב באיזו צורה אנחנו נמצאים. כל עוד לא קיבלנו בחזרה את כוח ההשפעה שמחבר בינינו ומעלה אותנו לדרגה הרוחנית הראשונה, בזה שאנחנו הופכים להיות עשר ספירות, עד אז העבודה שלנו צריכה להיות בלתי פוסקת בתפילה. גם אחרי זה, אבל אז התפילה נקראת העלאת מ"ן, קבלת מ"ד, אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא, שיהיה לנו ברור, רשימות וכן הלאה.

שאלה: בפסקה האחרונה הוא אומר, "אפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"." מה זה "לא יגעתי ומצאתי"?

שאם לא מצאת, סימן שחסרה לך יגיעה. שאתה יכול להשיג משהו בלי יגיעה. שלא יגעתי ובכל זאת מצאתי, אין דבר כזה.

שאלה: כתוב "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו,". זה לא כל כך ברור לי, מה יש לו כל כך להיות מאושר?

זה סוף היגיעה הגשמית, שמזה אתה כבר מתחיל להיכנס לסולם. מה יכול להיות יותר גדול מזה? אתה נכנס להיכל המלך, כל היתר זה כבר עליות בתוך ההיכל.

תלמיד: למה אני מאושר מהייאוש של עצמי? אני שמח להיכנס להיכל המלך.

אתה שמח מהייאוש הסופי כשאתה רואה שאין יותר שום סיכוי באיזה גרם כוח שנשאר לך אולי. לא נשאר כלום, אפס כוחות, אפס יכולות, אפשרויות ובכלל הזדמנויות, אין, שום דבר לא יכול לעזור, רק מלמעלה, ירצה, יהיה, לא ירצה, לא יהיה. אבל אתה מגיע לזה עם חיסרון ענק, שהוא לא נותן לך להרפות ידיך ולברוח, אלא עם החיסרון הזה שהכול תלוי בבורא אתה נדבק בו וצועק. מצד אחד אתה מבטל את עצמך שזה ייאוש מכוחותיך, כמו שהוא כותב, ומצד שני אתה צועק אליו, אתה נדבק בו, זו הקליטה של הזרע בתוך הרחם.

תלמיד: הייאוש הוא חיסרון?

כן ודאי. מה זה ייאוש? ייאוש שאני לא מסוגל לעשות שום דבר. אתה רוצה להגיד שייאוש זה חוסר חיסרון, כאילו אין. לא. זה מיואש מכוחותיו, אל תמחק את המילים שאחרי. ממה הוא מיואש? שהוא בעצמו לא יכול להועיל לעצמו במאומה ואף פעם, ואז נשאר לו רק הבורא. זה כמו טיפת זרע שדבוקה בתוך הרחם, לה אין כלום, רק הטיפה הזאת, החיסרון הזה, וכל התקווה היא רק ברחם.

נקווה שנגיע לזה.

שאלה: מצד אחד במאמר נאמר שכל עם ישראל שהיה במצרים יצא כאחד, מצד שני ביררנו כרגע שיכול להיות שחלק מהעשירייה יוצא וחלק נשאר. אם כך יכול היה להיות שגם במצרים חלק מהעם יצאו וחלק מהעם יכלו להישאר.

למה אתם חכמים כאלה? אתם רוצים לצאת, כן, לא רוצים, לא, מה שיקרה, יקרה. כל אחד חייב להשקיע את עצמו. יש חשבון, החוקיות במערכת הזאת היא ממש שלמה, מלאה. אתה מסתדר לפי החוקים האלה, כן, לא מסתדר, לא, ובאיזה אחוז מסתדר, אבל הכול תלוי בך. איך יוצאים, חצי כן, חצי לא, את זה תראו בדרך.

יש הרבה שנשארים במצרים. מי שלא עושה את המאמץ הנדרש הוא נשאר, כי אין לו כלי. זה לא שנותנים להיכנס או לא, אתה בעצמך קובע את הכניסה או לא. כי אם יש לך חיסרון, אתה זכאי לדרגה הבאה. יש חיסרון, אתה עולה עוד דרגה, עולה עוד דרגה, הכול תלוי בחיסרון שלך לחיבור. כי בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע לכלי השבור שהיה בהתחלה, שיהיה בסוף כלי שלם של אדם הראשון.

מה אתם מחפשים תירוצים שאולי לא כולם יוצאים, כן כולם יוצאים. אבל יש ל"ב האבן, יש את כל הרצונות למיניהם. מה הם המצרִים? אותם הרצונות שמתגלים שלא רוצים לצאת. מה הם ערב רב? הם עוד יותר ערמומיים, מצד אחד הם רוצים את המצרים, מצד שני רוצים להיות כישראל, לאחוז בישראל כדי למצוא דרכם אבל להיות כמצרִים, זה נקרא "ערב רב". יש הרבה כאלו. מאיפה באים כל הכוחות האלה? הם באים מהכוחות של ישראל. אתה יכול להגיד, איך יכול להיות? הגיע אברהם, יצחק, יעקב, כאלה מדרגות, עברו כאלו דברים גדולים, ועכשיו פתאום זה קורה שיש מהם ערב רב, יש מהם מצרים, יש מהם כל מיני כאלו הבחנות? נכון. למה? כי כולם מגיעים מתוך הרצון לקבל הכללי, ובכל מדרגה ומדרגה יש בירורים.

הבירורים האלה נעשים יותר ויותר מדויקים, חדים, הדרישה יותר חזקה, ואז יש כמו בפילטרים, בסינון הזה, כמו במסננת יוצאת פסולת ועוד יוצאת פסולת. אמנם זו פסולת לא פשוטה, היא פסולת מיוחדת שיוצאת בדרגה מאה לעומת הפסולת שיוצאת בדרגה הראשונה, כי בתשעים ותשע דרגות זה היה בסדר, רק בדרגת מאה התברר שזו פסולת. לכן כנגד כל אבי"ע דקדושה יש אבי"ע דטומאה, וקליפה כנגד אצילות זו קליפה מיוחדת לעומת כנגד בריאה, יצירה או עשיה. אבל תמיד זה ככה, כי אנחנו מדברים על המערכת הכללית.

שאלה: איך הערב רב מיתקן?

בסוף. אל תחשוב שזה יהיה בקרוב, יהיו עוד מאבקים גדולים, לא עם אומות העולם אלא עם ערב רב. זאת קליפה מאוד ערמומית וקשה.

שאלה: איך אדם יכול להעריך האם הוא עושה כול מה שעליו לעשות? אפילו יש פחד לשאול את זה.

אין דבר כזה, הכול אני יכול לעשות. אם אנחנו אומרים שאין חברים, אלא אלה חלקי הנשמה שלי, ואני צריך לעבוד עם חלקי הנשמה הזאת והכל תלוי בי, שאני הקובע, ומה שנראה לי כאן חברים זה הכול מחוצה לי שכך מתראים לפניי התכונות הפנימיות שלי, אז אין חברים, זה אני בלבד ובורא, וביני לבינו ישנם כל אלו המקולקלים שאני צריך לתקן אותם. אם הם היו בי לא הייתי יכול לזהות אותם ולתקן, אם הם נמצאים מחוצה לי אני יכול לזהות ולתקן. איך? להתפלל עבורם, לבקש עבורם. עבור מי אני מבקש? אני מבקש עבור התכונות שלי שהם נמצאים כך לפניי ואני מזלזל בהם, דוחה אותם, אפילו שונא אותם, ועוד יתגלו כאלו ההבחנות כמו בתלמידי רבי שמעון, בשנאה, ואני מבקש עבורם.

בעצם אני מבקש עבורי כדי לראות אותם כחלקים אידאליים ולא שבורים, שאני המקולקל שכך אני רואה אותם. זה כל התיקון, להחזיר את כל החלקים האלה שבאהבה יהיו דבוקים בי, ואז כשאני אהיה השלם הבורא יתגלה בצורה השלמה. אבל אפילו בדרך כשאני מתחיל לאסוף אותם, להתייחס אליהם נכון, אני כבר מעמיד את הכלי. לכן אלה לא חברים, לא זרים, לא כלום, כולל בכלל כל העולם. רק ישנם כאלו בעולם שאני לא יכול לתאר לעצמי שהם חלק ממני שאני צריך לאהוב אותו, זה כל כך מגעיל, זה כל כך רחוק, כל כך שנוא, כל כך עוין, אבל כך זה יהיה, בסופו של דבר כך זה יתגלה, הכול זה הנשמה שלי.

תלמיד: מה הבקשה הכי נכונה, זה שאני מבקש עבור כל חבר וחבר כשאני נזכר בו, או שאני מבקש על כולם ביחד או מתאר את העשירייה הרוחנית, מהי הבקשה הנכונה?

הבקשה הנכונה היא לא לכיוון שאני מראה לבורא, אומר לבורא מה הוא צריך לתקן, אלא שאני מבקש ממנו שהוא יבחר ויתקן. נתחיל מזה. לא לברר ולהגיד "את זה תתקן ואת זה ואת זה", אנחנו עוד לא נמצאים בבירורים כאלה, זה אחר כך במדרגות, כשהמידות הופכות להיות ספירות. עכשיו לא, עכשיו אני פשוט רוצה תיקון כללי, לראות את כולם כחלקי נשמתי, שאני רוצה להיות מחובר אליהם, שאני מתחיל להרגיש אותם כך שאני חייב אותם בפנים בתוכי. אם הם קיבלו כאלה צורות של חברים, אז אני צריך לראות שהמקום של החברים זה לא סתם מתוך ליבי, אלא אני צריך לראות אותם, את הפנימיות שלהם, לא את הגופים, לא את הפרצופים, אני צריך לראות אותם כמו שרב"ש כותב, שהם עומדים בתוך ליבי. זה חלקי נשמה.

תלמיד: נניח מתחיל היום, אני הולך לעבודה, יש לי הרבה דברים, אחר כך אני אבוא לפה. איך אני יכול מראש לתכנן שאני אעשה את הכול במשך היום הזה, שמה שבכוחי לעשות אני אעשה ואז לבוא בערב לשיעור ולהגיד שעשיתי את זה.

להשתדל כך לחשוב, שאתה רוצה שכל החברים האלה יהפכו בחזרה להיות התכונות המתוקנות שלך, ויהיו כולם מחוברים ברצון אחד שהבורא ישרה בו.

שאלה: כשאנחנו מפיצים זה כמו המצב של "המיואש מכוחותיו עצמו", כי אנחנו משקיעים מאמצים וכלום לא יוצא מזה מצד אחד. מצד שני, יש תחושה של שמחה במצב הזה. האם זה אותו דבר כמו "המיואש מכוחותיו עצמו", כי אני לא מרגיש שאנחנו נמצאים במצב של חיסרון מזה, אלא שמחה?

זה שלא יוצא מזה כלום זה לא נכון, כי מישהו שומע, מישהו מקבל את זה. אנחנו לא רואים תוצאות בעיניים שלנו, אבל בעצם שום יגיעה לא עוברת סתם, לכן אני לא חושב שכך הוא המצב. אולי כדאי לעשות חשבון ולהשפיע בצורה אחרת, אבל לא צריכים לעזוב את זה.

הבעיה היא אחרת, גם אני הייתי יכול להסתפק בקבוצה קטנה ולא לעשות שום פעולות, ומכל שכן באמריקה וביפן ובכל המדינות האלה, בשביל מה להשקיע? אבל העניין הוא שהזמן דורש. הזמן מחייב אותנו לספר על שיטת התיקון, על מהות הקלקול, על כל הדברים האלה, לספר לכל העולם. ולכן אין ברירה, אנחנו חייבים לעשות את זה. התוצאה לא תלויה בנו, אנחנו צריכים לעשות כמה שיותר פעולות ושמהות הפעולה תהייה עם תוצאות יפות, אבל לעזוב אני לא יכול. זאת אומרת, זה יהיה הפוך מהמגמה הכללית שאנחנו רואים בעולם וממה שהמורים שלנו, רב"ש, בעל הסולם, רב קוק וכל המקובלים האלה חשבו. לכן לעשות כנגדם לא הייתי מעז לעשות.

שאלה: מה חסר במאמצים שלנו כדי להגיע למצב של הייאוש המוחלט, האם מגיעים למצב הזה במגוון סוגים עד שמגיעים לייאוש המוחלט?

קודם כל, זה שאנחנו יודעים שצריך להיות קדימה ייאוש מוחלט זה לא צריך להרפות אותנו, בזה שאנחנו יכולים עכשיו לחכות עד שיבוא הייאוש, "אני כבר מיואש, זהו", לא. הייאוש הזה צריך להיות בשיא של היגיעה וההצלחה, כך זה בכל המדרגות הרוחניות. אחרי שאני מצליח ומצליח, הגעתי לכל הביטוי של הסאה שלי, ואני מאוד מצליח ומאוד הכול, אז דווקא באור הגדול הזה מתגלה לי שאת הכלי האמיתי על מנת להשפיע אין לי, ואני יכול לבנות אותו רק על ידי מאור המחזיר למוטב מיוחד שנקרא "יציאת מצרים".

שאלה: לא פעם שמענו שעשירייה היא לא עשירייה אם היא לא משפיעה על החבר, ועם זאת מישהו יוצא ממצרים ומישהו כביכול נשאר שם. האם זה לא מצביע על עבודה לא מספקת בעשירייה? ואיך לזהות את הגבול הזה בין מצב שבו עשירייה צריכה לעבוד, לתת חשיבות וכולי ולעורר תחושת בושה בחבר, לבין מקום שבו עשירייה צריכה לתת מקום לאדם להשקיע את כל המאמצים?

אני לא חושב שאנחנו צריכים עכשיו לחלק את הקבוצות שלנו לחלק מוצלח יותר וחלק מוצלח פחות. אפילו אנשים שלא מגיעים נניח במשך השבוע אלא פעם פעמיים, אני לא חושב שלפי זה אנחנו יכולים להגיד שהם לא בסדר, אלא למשוך אותם, ובכל הכוח שלנו להשתדל להיות יחד, כל אחד כמה שהוא משקיע.

כי מאיפה אנחנו יודעים. אם הבורא בכל זאת מביא אותו לקבוצה, אם הוא לא מפריע לנו, זאת אומרת אם הוא לא מקטרג, אז יש לו מקום להיות כאן. אבל אם הוא במשהו מזעזע את היסודות של החברה שלנו, רוצה להזיק במשהו דרך כל מיני מערכות, אפילו לא בצורה ישירה, את האדם הזה אסור להחזיק בפנים. אבל סתם כך, שהוא לא בא או שבא רק לפעמים, או שלא מוצלח כל כך כמו שאנחנו אומרים, אולי יש לו רצון לקבל פי כמה יותר גדול מאחרים ואז הוא לא יכול לזוז, קשה לו, לא מסוגל. ודווקא זה אומר על זה שבעתיד הוא יהיה אולי מוצלח מכולם, כי הוא ייתן כוח גדול נגד האגו שלו ואז יצליח.

שאלה: איך יכול להיות שנגיע למצב שהחיסרון יתקיים מההפצה אם פעולת ההפצה היא כל כך מתגמלת, ומביאה שמחה. איך יכול להיות שנגיע לחיסרון מזה?

זה בכלל לא שייך רק להפצה, זה שייך לכל הפעולות שלנו. אנחנו מצליחים, בפסח נניח, התאספנו יחד, אנחנו עושים לעצמנו ארוחות, עושים קילופים, עושים כל מיני דברים, אפינו מצות, אנחנו ממש נמצאים במצב שבנינו לעצמנו איזו אימפריה קטנה, מדינה בתוך מדינה ועוד ועוד. אנחנו עוד מתפשטים ומתחזקים. אז איך יכול להיות שנגיע לייאוש? הבעיה היא שאתה לא לוקח בחשבון ממה בדיוק אתה צריך להיות מיואש. אתה יכול להצליח בכל דבר, בהפצה, בלימוד, בידיעת המקורות, בכל מיני דברים ממש הכל יפה, יפה מאוד, חוץ מנקודת החיבור הפנימית ששם כולכם מבטלים את עצמכם, ואז בביטול המשותף הזה יש שם מקום ריק, ושם נכנס בורא, שם מתגלה הבורא. זה הכל. אז כלפי האבחון הזה יש לנו ייאוש, בכל היתר מה פתאום, דווקא את הייאוש הזה משיגים על ידי הצלחה בכל הדברים מסביב.

שאלה: דברנו קודם על קינאה. איך זה הולך ביחד עם זה שאמרת שאין חברים, שהכול זה אין עוד מלבדו? איך להיות בקנאה אם האנשים לא קיימים באמת?

אז אני אסביר לך על אין עוד מלבדו. מה הוא כותב שם? "הנה כתוב אין עוד מלבדו", מה כתוב הלאה? שאין כוח אחר בעולם שיעשה משהו כנגד הבורא. כנגד הבורא, ואם בעד? יכול להיות שכן, אני לא יודע, כתוב "כנגד", "פמליא של מעלה" וכן הלאה. אז כוח אחר אין, אבל הנברא נמצא, בסך הכול נברא שכלול מ-600,000 נשמות, חלקים למיניהם וכן הלאה, זה נמצא.

הרצון נמצא, הבורא ברא אותו, הבורא מטפל בו בכל וכל חוץ מדבר אחד, שהוא נותן לאדם את מה שנקרא, בחירה חופשית. אתה רוצה להתקדם לבד? בבקשה. לפני הטבע שלי, אתה רוצה לרוץ לפני? בבקשה, תרוץ ותבקש שאני אעשה. זאת אומרת שאתה תרוץ לפני הבורא ותגיד, "אני רוצה את זה, אני רוצה את זה, ואני רוצה את זה" אם אתה תצביע על הדברים הנכונים שהוא צריך לעשות, הוא יעשה את זה לפי הזמנה שלך ואז אתה ממהר את הזמן. אז על ידי זה אתה כאילו פועל במציאות במקום בורא ואז יגידו שאין עוד מלבדך.

אני אומר ברצינות. אבל זה הבורא עושה? נכון, אבל העשייה שלו היא בסך הכל עשייה. אתה רוצה להשתתף בכוונה שלך? בבקשה.

תלמיד: אבל אם אתה כל הזמן משתדל לחשוב שיש רק כוח אחד לפני כולם, אז מה זה אומר להיות בקנאה למישהו?

בסדר, אז אני מקנא בך כי הבורא מפרגן לך יותר ממני. כן, אז אני מקנא, אתה הצלחת יותר. מה הבעיה?. נכון שזה מגיע מהבורא, זה נכון, אבל האם זה מוריד לי את הקנאה? לא.

תלמיד: אז למה אמרת שאין חברים?

אם אני מתקן את כל הדברים שלי, קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, אם אני מתקן את הכול והופך את כל התכונות האלו לכוח החיבור, אז באמת קורה שהם כולם נמצאים ככוחות הנפש שלי, ואין חברים אלא רק אני ובורא.

תלמיד: אז הכי חשוב זה כל הזמן לחשוב על אין עוד מלבדו?

כן.

תלמיד: ואומרים שגם קנאה זה הדבר הכי חשוב.

כי היא מקדמת את האדם.

תלמיד: לא הבנתי איך הם עובדים ביחד.

הקנאה ואין עוד מלבדו?

תלמיד: כן.

זה לא מפריע אחד לשני. אין עוד מלבדו מבצע את הפעולות, והקנאה מתעוררת גם בין הנברא לבורא, גם בבורא מקנאים. אני מקנא בבורא, אתה לא מאמין?

תלמיד: אני לא יודע מה זה בורא.

הכוח ששולט בהכול, אני מקנא בו. מאיזו נקודה אני מקנא? מנקודת פרעה, כי הוא אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", אני במקומו, או אני רוצה לשלוט במקומו. כן, אפשר לקנאות גם בזה. יהיה בסדר.

תלמיד: המשימה היומית, כל עשירייה דנה במהלך היום איך כל חבר משתדל לחשוב שחבריו מחוברים אליו כאילו עומדים בליבו.

(סוף השיעור)