שיעור ערב 09.03.26

קהילת הלומדים

מנחים: דודי וגלעד

בעל הסולם, מאמר "החרות" (כותרת: "חיוב השמירה על חרות היחיד")

בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ט"ו

גלעד: שלום לחברים הגדולים שלנו בקהילת הלומדים, דודי ואני רואים אתכם.

דודי: אורן קצת לא מרגיש טוב, אנחנו מתפללים שיהיה בריא ובכלל אנחנו מעלים תפילה לכל עם ישראל, שיחזיקו חזק את המצב הזה וירגישו עטופים במרחב מוגן.

גלעד: ושהכול בא לטובה כדי לחבר אותנו לאן שאנחנו כבני אדם נועדנו להגיע, למדרגת הבורא, לא פחות מזה. לשם כך אנחנו היום בקהילת הלומדים נפגשים למרות ומעל כל תנאי המצב, אנחנו לא מוותרים. מול דודי ומולי יש מסכים של כל החברים במערכת הערבות ובזום ואפילו את רוני אנחנו רואים שהיא תייצג לנו את מי שידבר בזום. נכון רוני?

רוני: ערב טוב לכולם, אני אשתף קודם כל שבקהילת הלומדים, בקבוצות הווטסאפ שלנו, החברים שיתפו שיש להם געגועים גדולים להיפגש והם כל כך שמחים על השיעור הערב ומצפים להיות ביחד, למשוך את המאור המחזיר למוטב, גם בטלפון בהודעות של קהילת הלומדים החברים שיתפו על ההשתוקקות להיות ביחד מעל כל המצבים, אז אנחנו כאן ויש בינינו תקשורת, אנחנו יכולים להרים יד לשאול שאלות, לכתוב בצ'אט, להעלות סימן שאלה במערכת הערבות, וכל הערב אנחנו יחד בתקשורת ואם יש למישהו בעיה טכנית תעלו את זה אלינו כי אנחנו רוצים לראות ולשמוע את כולם.

גלעד: במידה ונשמע כאן התראה או אזעקה, הכול כבר אפשרי וכולנו מנוסים ומכירים את האפשרות, נפסיק את השידור, נלך כולנו למקלטים ורק אחרי שתהיה הודעה מפיקוד העורף לחזור אז נחזור לפה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו ממשיכים את השיעור, תהיה לנו הפסקה של כמה דקות מזמן ההתראה ועד סיום האירוע. זה במידה ויקרה, בתקווה שלא יקרה, כדי שנוכל ללמוד ביחד בקהילת הלומדים. ואיפה אנחנו? קודם כל, שמחנו לראות ביום שישי הקודם חברים שכבר הגיעו לשיעור הבוקר ביום שישי. שם יש לנו קטע מיוחד שאנחנו לומדים ביחד את המאמר לסיום הזוהר וראינו שיש חברים וחברות שהתחברו דרך מערכת הערבות ואנחנו מאוד שמחים על כך וממשיכים ללמוד בימי שישי כרגיל גם השבוע. כן תהיה הקלה בהתאספויות או לא, אנחנו ממשיכים דרך המערכות הוירטואליות ולשם כך הן נועדו, לאפשר לנו להמשיך בחיי היומיום גם כשהמצב בסביבה לא מאפשר.

דודי: אני רוצה לשתף בהתפעלות שלי. ביום שישי ראיתי מהצד, אני יושב בזווית של הפינה, חברים חדשים שהגיעו לראשונה לשיעור הבוקר שזה מעמד מאוד מיוחד לשבת עם קבוצת המקובלים יחד באולם אחד, ואיך מזהים אותם? לפי המבט בעיניים, יש להם ככה צימאון והשתוקקות לבלוע כל דבר קטן וזה היה מאוד מיוחד. ריגלתי אחריהם והצצתי, וממש אפשר לשתות את החיסרון שיש להם וזה מה שגם עכשיו אנחנו צריכים לעשות, להסתכל על כל אחד, לקלוט ממנו את החיסרון ואת הרצון וזה יגביר בנו יותר את הכלי המשותף יחד.

גלעד: חסר לנו חיסרון. אין דבר כזה בטבע. בכל מקום אחר, אדם חסר לו משהו לפי טבעו, הוא רץ אליו. את זה נלמד בחלק השני של השיעור כשנלמד את הפתיחה לחכמת הקבלה. ואילו אצלנו אנחנו רוצים שיהיה לנו חיסרון חדש שאין אותו לפי הטבע הגשמי שנולדנו בו. הוא קיים אבל הוא שייך לטבע העליון אליו אנחנו רוצים להגיע. כדי להגיע לזה, נחלק את השיעור לשני חלקים. בחלק הראשון נמשיך את מאמר החירות. בחלק השני נחזור אל הפתיחה לחכמת הקבלה ונלמד חלק מאוד מעניין עם דוגמה שבעל הסולם נותן, מרתק. כרגיל, אנחנו רגילים לפתוח עם קליפ של הרב, המורה שלנו, שנותן לנו את ההנחיה איך ומה לעשות. קליפ מספר 6, בבקשה.

קליפ רב: במה האדם מחוץ לבורא

ב"מאמר החרות" התחיל בעל הסולם בשאלה האם קיימת "חרות הרצון", והסביר על "תענוג ומכאובים", על כך שאנחנו נמצאים בין תענוג לכאב, המשמשים כשתי מושכות שמובילות אותנו בחיים. אם האדם רוצה או לא, הוא נמשך לתענוגים ובורח מהייסורים, וזה לא חשוב כמה שכל יש לו, ועד כמה הוא מפותח, אלא תמיד זה מה ששולט עליי, ובלית ברירה כך הוא מתנהג. קל מאוד לנהל אותו בכל דבר. האדם יכול לספר לעצמו כל מיני שטויות, שזה בגלל סיבה זו או אחרת, אבל אני תמיד נמשך לתענוגים, ותמיד בורח מייסורים, אין מזה מנוס, הוא לא יכול לעצור את עצמי.

ולכן, אומר בעל הסולם, שאם כך אז איפה נמצאת ה"ברייה", שזה נקרא החוצה מהבורא? אלא אם הבורא, האור העליון, מנהל את הרצון שהוא ברא על ידי הנוכחות שבו, המורגשת ברצון כתענוג, או חוסר הנוכחות שבו, שמורגשת ברצון הזה כייסורים, דומה הדבר למשחק "יו יו", אם יש יותר אור - האדם נֵהֵנה, פחות אור – האדם סובל, ואי אפשר לעשות יותר מזה, אם כך, האם הוא קיים? המסכן רק מרגיש פחות או יותר ייסורים, אז איזו ברייה זאת? אם כך זה לא נקרא נברא, שהוא "מחוצה לבורא". זהו יצור שנמצא תחת השליטה הטוטאלית של הבורא, ואי אפשר להגיד עליו שהוא מחוץ לו. במה הוא מחוץ לבורא, במה יש לו עצמאות? בכך שמרגיש טוב או רע, ואפילו אם הוא מרגיש מאיפה זה בא, אבל אם אין לו שום תנועה ושום יכולת לעשות משהו מעצמו, הוא לא נקרא נברא.

גלעד: רב אומר לנו פה את מה שכל כך אמיתי. יש לנו יותר תענוגים, אנחנו נמשכים. יש ייסורים, אנחנו נדחים. ממש כמו כל יצור אחר עלי אדמות. הייתה לנו תקופה שארקדי דוכין היה בא, לומד ושואל את הרב הרבה שאלות, הרבה שעות ישב עם הרב ובסוף חודש מאוד אינטנסיבי הוא כתב אלבום בשם ספטמבר.

דודי: עוד בבניין הישן, הוא היה מגיע עם המון כאב, של המציאות הישראלית בעיקר, ומתוך זה התחיל לחבר שירים, שיר יומי, מדהים.

גלעד: ארקדי חבר גדול והוא עוד מדי פעם לומד איתנו. הוא כתב באחד השירים, אור מאיר יותר טוב לי, אור מאיר פחות רע לי, אולי בהפקה יוכלו לשלב את השיר הזה עוד מעט.

דודי: רב אומר שהבורא משחק איתנו, עם הנברא, יו יו. יותר אור, טוב לנו. פחות אור, רע לנו. ואז עולה שאלה מהותית, איפה העצמאות שלנו, החירות שלנו? זה בעצם לב כל המאמר הזה שהוא כתב כל כך הרבה ויפה. אם רק טוב לי או רע לי כי יש אור או פחות אור, מה זה עצמאות, איפה החירות של האדם ואיפה הבחירה שלו, זאת שאלה גדולה.

גלעד: זה מוביל אותנו לקטע שעוד מעט נלמד. השאלה שדודי שאל היא השאלה המרכזית של המאמר, אנחנו מדברים על זה כמה שבועות. בעל הסולם הציג את התמונה הזאת של איפה חופש הבחירה של האדם ואז הוא דיבר על ארבעה גורמים, המצע שאיתו אנחנו נולדים, התפתחות המצע, השפעת הסביבה על המצע וגורמים חיצוניים, ההתפתחות שלהם בפני עצמם, ואחר כך הוא לוקח אותנו לסיפור שלם. דוגמה, כמו צמח, זרע קטן באדמה, הוא קודם צריך להירקב לחלוטין עד שנשאר בו רק המצע שלו ועל פי המצע הזה שוב מחדש, מתחילים לרדת שורשים ולצאת עלים, הוא מתפתח למשהו חדש ואז אנחנו מגלים את הצמח מחדש. בפרק הקודם, לפני שהגענו לחלק הזה שנקרא היום, בעל הסולם מדבר על כך שכל דבר בטבע לובש ופושט צורה, באותו זמן שאין לו כבר את הצורה הקודמת אבל אין לו עדיין את הצורה החדשה, ואני חושב שהוא לא סתם מדבר על זה, אלא זה אנחנו. כל מי שרוצה להגיע לתכונת ההשפעה לאט לאט מגלה בדרך עד כמה תכונת הקבלה מפריעה לו להגיע להשפעה, אבל השפעה עוד אין לו. אז מה הוא עושה? הוא לא פה ולא שם, זה בדיוק כמו אותו צמח שכדי לגדול, כדי להפוך מדומם, מגרעין שיכול להיות בצורה שלו אלפי שנים, ברגע שהוא מקבל את התנאים הנכונים כמו שכאן, תראה כמה חברים גדולים מסביבנו ומאור גדול עובד עלינו, התנאים המתאימים, הוא נכנס בשינוי יחס למציאות, מיחס של אני רוצה לבלוע את הכול לעצמי ליחס של אני רוצה להיות כמו המקובלים, משפיע. לכן המאמר הזה מאוד רלוונטי לחיים שלנו. על זה אנחנו דיברנו עד כאן. אנחנו בעמוד 421 בספר, אפשר לראות את זה בחומר הלימוד במערכת הערבות, אנחנו בכותרת שנקראת, חיוב השמירה על חירות היחיד. ואם תוכל לקרוא לנו דודי, נשמח.

דודי: אני אקרא לכם ואשמח אתכם. הכותרת היא חיוב השמירה על חירות היחיד. אני כבר מזהה את השאלה בכותרת. למה יש חיוב, חובה, לשמור על החירות של היחיד עצמו?

"ודע שזהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור לפגוע בו, או לשנותו."

דודי: חירות האדם זה הדבר, הרכוש האמיתי, היחיד, שאסור לפגוע בו או לשנות אותו. כמו שלמדנו בחלקים הקודמים, אנחנו כבר מבינים שאנחנו מושפעים מהסביבה. זה שיש זרע או גרעין, זו הנקודה הייחודית שיש בו, או יותר נכון המצע שבו. אבל כל מה שקורה לו, אם הוא ייפול באדמה כזאת או אחרת, אם יהיו גשמים מרובים או מועטים, זה לא תלוי באדם, אלא באיזה סביבה הוא נמצא זה מה שמשפיע עליו. ולכן הרכוש האמיתי של האדם זאת החירות שלו ולכן בה, בעל הסולם כבר מזהיר, אסור לפגוע בה או לשנות אותה.

"כי סופם של כל אלו הנטיות הכלולות ב"מצע", להתפעל ולקבל צורות מושכלות, כשיגדל אותו היחיד ויעמוד על דעתו."

דודי: זה שאנחנו עכשיו רואים, בוחנים, גרעין של אפרסמון או חיטה, כמו שהוא משתמש בקו של בעל הסולם, אז אנחנו רואים עכשיו בעין. אבל אנחנו הקטנים, אלא אם כן אני בוטניקאי, לא מבינים שהדבר הזה סופו להתפתח לחיטה שסופה להיות למאכל אדם, ללחם, שיתן לו כוחות וכו'. אני לא רואה את כל ההשתלשלות וההתפתחות הזאת. לכן יש לי חשיבות לשמור עליה כי אני עדיין לא יודע מה הצורה שהיא תקבל, שהיא תלבש בעתיד, מה המושכלות שהיא תרכוש.

"כמבואר לעיל. ומכח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא"

דודי: בכל שלבי ההתפתחות.

"הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום. נמצא עוד, שסופם של כל נטיה ונטיה, לההפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערוך."

דודי: כל נטייה ונטייה, כל רצון באשר הוא, אם לא נפגע בו ונשמור על הרכוש האמיתי שלו ולא נשנה, נעקור, נדכא, נעוות אותו, אם נשמור אותו בצורה כמו שהוא צריך להתפתח וכמו שהוא מושגח, סופו להפוך למושכלות מאוד גבוהות וחשובות לאין ערוך. סופן של הנטיות האלו בסוף לתרום לכולנו, כי בסוף כולנו כמו שהוא מתאר מחוברים, מקושרים, כמו שהוא מתאר בכתבים אחרים שלו, לכן התרומה של היחיד היא תרומה לכלל. אלי בסוף, לפרט הקטן.

גלעד: זה מדהים, כי איך יכול להיות דבר כזה? משהו שנשמע מנותק מהמציאות שלנו. יש אנשים שמעצבנים אותי, נודניקים, שתלטנים, קמצנים, כל אחד עם התכונה שלו שאתה לא יכול לחיות איתה, לא סובל, ולא יכול להיות רגע לידם. איך הוא אומר לנו שכל נטייה, ושלא לדבר על פסיכופטים או רוצחים, איך יכול להיות שכל נטייה כזאת בסוף תביא לאיזושהי תועלת?

דודי: שאלה טובה, הוא עונה על זה גם בעוד כתבים אחרים. קודם כל, יש פה כמה רבדים בשאלה הזאת, היא שאלה מעולה שהיא כמו חץ, קולעת בהרבה נקודות טובות. אנחנו לא רואים עדיין את כל המערכת כולנו אלא פרט קטן ולכן קשה לנו לנתח את המציאות מהמקטע הזה שכרגע שאנחנו תופסים. מה שעכשיו אני רואה, אדם מתנהג כך או אחרת, אני לא מבין לאן הדבר הזה לוקח, מה התוצאה הסופית. אנחנו לא מכירים את כל תוכנית הבריאה, אנחנו לא רואים עין בעין את גמר התיקון, איך שהבורא רואה את המצב השלם, ולכן מי אנחנו שנבוא לשפוט ונגיד אוי, זה מפריע לי? על המפריע לי הוא כותב בכל ההבחן של תפיסת המציאות, כשאני רואה שמשהו אחר מפריע לי בהתנהגות של האחר, זה לא אלא שיקוף של ההתנהגות שלי, כמו שכתוב, כל הפוסל במומו פוסל. אתה רואה את התכונות שלך, ההתנהגות שלך, ולכן אין לך מה לדכא ולהרוס שום דבר אלא לתקן את הכוונה שלנו, את היחס שלנו. לא פעם שמעתי את הרב אומר שאם יש לך בחברה אדם קמצן, שים אותו שיארגן כספים. אם אדם שתלטן, תן לו להנהיג ולהוביל. אדם משכנע ודברן שיודע להתבטא, תן לו לכתוב, להפיץ. כלומר איך להשתמש בתכונה שלו לטובת החברה?

גלעד: הוא מדבר כאן ממקום גבוה, לטובת החברה. אבל עדיין לכל אחד מאיתנו יש מגוון של רגשות כלפי כל תכונה שהוא רואה. אז הוא ממשיך ואומר לנו.

"נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו."

גלעד: אנחנו כנראה כל כך מיוחדים, כל אחד מאיתנו, כל פרט ופרט בבריאה, הוא כל כך מיוחד שאם נפגע ונדכא ונוריד מישהו מהתכונות שלו, כי זה לא נחמד או לא מוסרי או כי הוא מפריע אישית למישהו או מכל מיני סיבות שאנחנו ממציאים לעצמנו, אנחנו בעצם זה פוגעים בבריאה כולה. מדהים. אז בואו נמשיך.

"כאן צריכים להבין, שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכל,"

גלעד: זה מתחיל כנטייה ואז זה עובר למושכל.

"אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בזמן היותן נטיות או מושכלות בלתי בשלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהם, בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונמוקו."

גלעד: הוא אומר לנו כאן שהמושגים של טוב ורע, כמו שאנחנו מודדים אותם, זה כמו שדודי הסביר קודם שלי טוב ולי רע מתוך המקום הקטן האגואיסטי האנוכי ממנו אני מסתכל על המציאות. לכן אני מרשה לעצמי ברוב חוצפתי גם לשפוט אחרים ולהגיד להם מה נכון ומה טוב ומה לא טוב, כשאני לא רואה שכל נטייה כזאת היא לטובת הבריאה כולה, וכשאני פוסל את מי ומה שמחוצה לי אני בעצם פוסל את עצמי ובמקום לתקן את העולם עדיף לתקן קודם את האדם.

דודי: במאמר השלום הוא כותב על פרי שכאשר הוא גדל, בשלבים הראשונים, אני עדיין לא רואה, מבין את הסוף שלו. אני לא רואה שהתפוח יהפוך להיות אדום, עסיסי, טעים. ואם אני קוטף אותו לפני הזמן ונוגס בו אז אני אומר, מה זה, זה מר, חמוץ, לא טעים, אפילו יכול להיות רעל. אני רואה בזה פגם עכשיו אבל אני לא מכיר את כל ההתפתחות. עד שאנחנו לא רואים את הדבר במצב השלם, המפותח, בשיא פריחתו ותפארתו, אני לא יכול לבוא ולשפוט אותו. אז אני כן שופט, ואז הוא אומר אתה רואה בזה טוב ורע כי גם אתה כזה, אבל כשתראה אותו שלם תראה אותו בצורה המושלמת. ולכן אסור לנו להשחית איזו נטייה מהיחיד.

גלעד: זה מה שאותי בתור מתחיל קנה בחכמת הקבלה ואחר כך ראיתי כמה זה חזק יותר ויותר, שחכמת הקבלה לא עוסקת במוסר, במותר או באסור, בעונשים, שבכלל אין עונשים, אין מה נכון ומה לא נכון. אומרים לך, אתה רוצה? קודם כל תבין שאתה משוחד ורואה את הדברים מהעולם שלך ואז תמיד יהיה לך מה לפסול, בזה לא תשתנה בכלום גם אם תחיה אלף שנים, אם לא תרצה לצאת מהטבע הזה, לא תראה נכון, ותגיע לתכונת ההשפעה אפילו במידה הקטנה ביותר ומשם תתחיל לדבר מה נכון ומה לא. לפני זה, עזוב. כל השיפוטיות שלך רק מפריעה בדרך, או להפך, היא מפריעה כדי שלא תאהב אותה ותרצה לצאת ממנה אל תמונת מצב חדשה.

דודי: לכן חכמת הקבלה לא דגש לנטיות של האדם או התנהגות כזאת או אחרת, היא לא שופטת, אין תנאי קבלה, זה פתוח לכל אדם כי מדברים פה על חלק הנשמה שבו. אתה בטח גם רואה את זה לאורך השנים על המורה שלנו, הרב לייטמן, איך היחס שלו לאדם הוא בלי שיפוטיות, הוא מקבל כל אדם וכל אדם מרגיש כאילו איך שהוא מתייחס אליו אישית, אבל בגלל שהוא כל כך חם ופתוח הוא נותן לכל אחד את המקום הייחודי שלו להתפתח, אלא אם כן זה פוגע בכלל, או הוא מקנטר על הכלל, רק אז הוא מתערב. אבל אם לא הוא נותן לאדם לפרוח בדיוק במקום שלו, בנתיב הייחודי שלו, שזה בסוף יתרום לכולם.

גלעד: יש לנו אלפי חברים שונים מן הקצה אל הקצה, מכל הגוונים, וכולם תורמים. כל אחד בסוף תורם כי גם המאור וגם היחס שלמדנו מהרב איך לתת לו, גורם לכך שאנשים לא נדחים מהדבר. גם כל אחד רוצה שיכבדו אותו, יקבלו אותו כמו שהוא, עד גבול מסוים של פגיעה בכלל.

דודי: נמשיך בקריאה, כאן הוא מתכתב עם האקטואליה של ימינו, כאילו הוא כתב את זה עכשיו. למעשה כך צריך לקרוא את זה.

"מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים מרותם על המיעוטים ועושקים את חרותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי נטיותיהם, שהגיעו אליהם בתורשה, מאבות אבותיהם, כי כרוצחי נפשות נחשבים. וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חרות היחיד, מתוך מערכות הטבע."

דודי: אנחנו לא צריכים להיות מאמינים גדולים בשיטתו, אלא הוא אומר שגם אם נצא ונחקור בעיניים שלנו, אנחנו רואים שלא רק יחיד אלא קבוצות, מיעוטים, אומות, עמים, עדות, לכל אחד יש את הייחודיות שלו וגם שם אסור לנו לפגום. ואנחנו רואים מה קורה היום כאשר אומה חזקה באה למיעוט כלשהו ולוקחת לו את החירות שלו. אנחנו לא רואים את זה עדיין כי נראה לנו שזה משחק בין חזקים וחלשים. אבל בעל הסולם, שרואה את המערכת כולה ומנתח את האנושות לעומקה עד גמר התיקון, כבר מצביע לנו על זה שאנחנו פוגמים במשהו גדול יותר. אפילו יותר מזה, העומק הוא שיש לנו גם מטען רוחני ואת זה אנחנו לא יכולים כרגע לראות בעיניים שלנו. אז אם מישהו מעצבן אותי ואני קצת אדכא אותו או ארגיע אותו, כאילו פגעתי במשהו. בסוף זה לוקח אותנו למקום מאוד ייחודי רוחני, שורש הנשמה הייחודי שיש לכל אחד שבו אסור לנו לפגום.

גלעד: לכל אחד וגם לכל קבוצות. אנחנו רואים עמים שמשתלטים, הורסים, מדכאים עמים אחרים ומכניסים להם בכוח את התרבות שלהם, והם לא מבינים, שכביכול הפרימיטיבים האלה שהשתלטנו עליהם ועכשיו גידלנו אותם, עד כמה הם מפסידים מזה שהם לא לומדים את היתרונות והתכונות והאיכויות שהתרבות השנייה נותנת. ועל זה הוא מדבר.

"כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה, אלא מתוך הכבדת עולם על המיעוטים, ועל היחידים. אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה, לא יהיה השלום בן קיימא. והחורבן ישתרר."

גלעד: זאת אומרת, יהיה חורבן בכל העולם ולא יהיה שלום כל עוד נדכא האחד את השני. כמובן שאנחנו לא לומדים פה שיעור בהיסטוריה ואנתרופולוגיה אלא על עצמנו. לכל אחד מאיתנו יש מגוון רחב של תכונות ואנחנו לומדים שאנחנו צריכים לעשות שני דברים. קודם כל, לייחס הכול לאין עוד מלבדו ומכיוון שכך אין לנו אלא להבין שאין לנו זכות להרוס שום דבר. אני מציע שאולי נשאיר קצת זמן לשאלות כי קראנו הרבה?

דודי: קדימה.

גלעד: אני מניח שיש הרבה שאלות שעולות מתוך מה שלמדנו.

תלמיד: אני מאוד נהנה לשמוע את הטקסטים שהקראתם ואני גם מאמין גדול בהם. אבל יש דבר אחד שממש צועק שחסר בהם וזה גבול. אם נניח היינו לוקחים את הפרוגרסיביים היום בעולם ונותנים להם את הטקסטים האלה, הם היו משתמשים בהם לשלטים בהפגנות שלהם. לתת למיעוטים זכויות ברמה כזאת, שאותו מיעוט יש לו למעשה עמוק בלב כוונות זדוניות. והשאלה היא איפה בכל הטקסטים האלה עומד הגבול של עד כאן, איפה כן עוצרים, איפה כן גודעים את אותה התפתחות של זרע שבא לפגוע בעולם, שטובת הזולת לא מניעה אותו? איפה הגבול ואיך אנחנו מוסיפים לכל הטקסטים האלה את הגבול הזה?

גלעד: תודה על השאלה, אתה צודק, והגבול הזה מאוד עדין אבל מכיוון שאנחנו לא הולכים לכלל העולם, ומה שבעל הסולם נותן לנו כפתיח לא נשאר ברמה הזאת, אלא הוא רוצה להראות לנו חוקיות שפועלת שאותה אנחנו צריכים קודם כל להפעיל בינינו, ביחס שלנו לחברים שלומדים איתנו ביחד. מי שיש לו עשיריות אז כמובן בתוך העשירייה. מי שאין לו, ביום רביעי בעוד שבועיים יתחיל קורס עשיריות, ואז נלמד איך לעבוד עם האזור המוגן שלנו שבו מתחילים ליישם את הדברים האלה. אז לפני שנטיף לפרוגרסיביים, לימנים ולשמאלנים מה לעשות, בואו נתנסה בינינו ביחס הנכון הזה בתוך העשירייה שלנו, בתוך סביבת הלימוד, ומתוך זה נרכוש את הניסיון איפה הגבול. בגדול, הגבול הוא לא לקנטר, לא להוריד את הסביבה שבה אתה נמצא. ואם אתה מוסיף לסביבה, תוסיף בדרכך, אולי אתה יודע לכתוב שיר יפה, אתה יודע לעזור טכנולוגית, אולי חבר שלך יודע לבשל טוב, נתחיל עם זה בעשירייה.

דודי: אין לנו בעיה עם פרוגרסיביים ואנחנו לא רוצים לעקור אותם, לכל אחד יש את הייחודיות שלו ואת התפקיד בעולם, אנחנו פשוט לא רואים את המערכת כולה. נכון, אם ייקחו את הטקסטים וישתמשו בהם עכשיו אז מידת הייחודיות, יש לה מקום לכל אחד, והם צודקים במסר הזה לפי מה שבעל הסולם אומר. אבל הוא לא סיים להסביר את כל המסר שלו. זה לא סתם שיש לכל אחד ייחודיות ונשמור עליה כי זה כבר אגואיזם, שנחזק כל אחד את האגו שלו ונעזור אחד לשני לשמור עליו. אלא לשמור על הייחודיות של כולם מתוך מטרה משותפת. זה חסר לנו להבין, למה אנחנו בכלל צריכים לשמור על הייחודיות של כל אחד? כי אם ניתן את הייחודיות של כל אחד ויש לנו אותה מטרה, אז יהיה שלום, כשתהיה שלמות בינינו, כי כולנו חלקים ממערכת אחת וכולנו רוצים לחזור למקום שלנו, מה שנקרא לשחזר את נשמת אדם הראשון, לחזור להיות כאחד. צריך עוד ללמוד ולהתעמק בדבר הזה.

תלמידה: יש לי שאלה שהולכת איתי כבר הרבה זמן. הייתי רוצה לשאול אתכם, מתוך הניסיון שלכם שאתם הולכים את הדרך הזאת איזה יום יומיים קצת יותר ממני, ואני מרגישה שיש משהו בדרך שאנחנו עושים שאני עוברת דרך המון מצבים והייתי רוצה לדעת איך אני יכולה למדוד את ההתקדמות שלי? איך אני יודעת שאני עושה את הדרך הנכונה? אני מבינה שנדרש ממני כמו להסכים ללכת קצת לאיבוד בתוך מודל שהוא מאוד שונה מאיך שאני חיה את חיי. זה בסדר לי ומקובל עלי. הדבר שהכי מפחיד אותי זה לשחרר שליטה בצורה כזאת טוטאלית ולהתבטל כלפי החברה שאני מסכימה כרגע לקחת חלק בה, וכל זה מבלי שתהיה לי אינדיקציה האם אני מתקדמת או לא? מתוך הנסיון שלכם האם תוכלו לתת מדדים שאני יכולה להחיל על עצמי כדי לזהות האם הדרך שאני עושה היא באמת כמו שהתכוון הרב? איך אני יודעת? לפי מה מודדים?

גלעד: שאלה נכונה וזה תמיד כך כשאנחנו מתפתחים, גדלים, בטח שבדרך רוחנית. כשעולים מדרגה הצורה היא ששמים רגל על המדרגה הבאה ואז עולים ומורידים את הרגל מהמדרגה הקודמת ועד שאתה עולה ממקום למקום, אתה נמצא עם רגל אחת בלבד. קודם הרמת רגל ואחר כך את הרגל השנייה כי הרמת גם אותה. זה מצב של אי וודאות, לא ברור כל כך. זה נפלא, מצויין, סימן של התקדמות, ומאוד חשוב להחזיק בחברות שלך לדרך ולעשירייה. תראי שאם תתחילי לחשוב עליהן, הרי גם הן עוברות מצבים כאלה לפחות כמוך, יבואו לך הפתרונות לכל השאלות שאת שואלת על עצמך. עוד נדון בשאלה הזאת, היא פשוט לא כל כך קשורה למאמר. בימי רביעי בקורס העשיריות נתמקד בשאלות כאלה של איך עוזרים אחד לשני בעבודה המשותפת, איך מקבלים פידבק. תודה על זה. תכף ניתן לעוד חברים וחברות לשאול, אנחנו רק נסיים את הקטע שרצינו לקרוא.

"הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד, בתכלית הדיוק, אחרי הנכיון מכל מה שמגיע אליו מהצבור כמבואר. אולם, הועמדה השאלה סוף סוף איה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו. אולם, איה הוא היחיד עצמו, דהיינו, היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו?"

גלעד: מי זה היחיד הזה? אם אני חומר, כמו זרע שאמרנו, ומשפיעים עלי השמש, הסביבה, האדמה והמים, ואני גדל, איפה האני פה, מי זה שאני יכול להגיד שזה אני? זה לא דודי ולא מישהו אחר אלא אני, מה זה היחיד הזה? זה מה שהוא שואל. נכיון זה כמו ניכוי במקור, הפחתה. אתה לוקח מה זה אני, מה זו השפעת הסביבה, עושה זה מינוס זה ואז מה נשאר, מי זה האני פה?

"כי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו, את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית, ומה לי הגורם הראשון - שהוא שלשלת ארוכה, של אלפי בני אדם בזה אחר זה, מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש. ומה לי שאר שלושת הגורמים - שהם אלפי האנשים עומדים בזה אצל זה בדור אחד - - - סוף סוף נבחן כל יחיד, רק בדמות מכונה צבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הצבור לתשמישם, לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לשני מינים של צבור. מצד הגורם הראשון נעשה סביל לצבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה, ומצד שלושת הגורמים האחרים נעשה סביל לצבור הנמצאים עמו בדור אחד".

גלעד: שאלה ברורה, נכון? רק נפתח אותה קצת. הוא אומר לנו בעצם תסתכל עליי, מה אני? אבא נתן זרע, אמא נתנה ביצית, נולדו הגנים שלי. לפי הטבע היה ברור כבר איך אני אראה, גובה, קמטים, אופי ואפילו איזה נטיות טבעיות כאלה או אחרות.

דודי: ואתה מקפל בתוכך את כל הגנטיקה של אבות אבותיך. תמצית התורשה.

גלעד: כל אחד מאיתנו הוא בעצם תולדה של איזו מערכת שפעלה בלי שום שליטה שלנו. לא בחרתי להיוולד. מצד שני השפעות הסביבה, המורים, הילדים שהרביצו לי או שהרבצתי להם בגן, השפעות, רשתות חברתיות, טלוויזיה, כל זה משפיע עלינו בדור שלנו. יש לנו ציבור שלם, שמלפנינו אלפי דורות, ציבור שלם שמשפיע עלינו ככה. בסוף לי יש תעוזה לבוא ולהגיד הינה, הבחירה שלי חופשית? עכשיו בחרתי לשתות מכוס אדומה, זה אני בחרתי את זה?

דודי: אם ננתח את כל ההוויה שלך, נכיר את ההורים, סבא וסבתא, התנהגויות, משפחה, חינוך, בית הספר, רשתות שאתה צופה בהן, מקום העובדה, הכול, מאוד ברור שתשב פה עכשיו, תשתה את התה ואיזו בחירה? איפה האני שלי?

גלעד: יש את הסיפור, ילד בא לאמא ושואל מאיפה הגענו לעולם? האמא אומרת שהבורא ברא אותנו. הילד שואל אז למה אבא אמר שבאנו מהקוף? היא אומרת טוב, זו המשפחה של אבא. בקיצור, אנחנו לא בעלי בחירה בכלום.

דודי: הוא שואל פה מי אני בכלל, מי זה היחיד הזה שאתם קוראים לו יחיד ועוד יש לו חירות? איפה היא בכלל?

גלעד: מערכת אוטומטית.

"וזוהי אמנם שאלה כלל עולמית,"

גלעד: אומר לנו בעל הסולם, אל תחשבו שהמצאנו אותה, שאלה כלל עולמית.

"ומשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית,"

גלעד: הוא קורא לשיטה הזאת טבעית כי הוא מסביר את חוקי הטבע.

"אף על פי שמכירים היטב אמיתותה, ובוחרים ביותר בשיטות מטפיזיות או בדואליזם,"

גלעד: מטאפיזיות זה כשאנחנו מדמיינים כל מיני דברים וחושבים שיש שני דברים שקיימים בו זמנית. דואליזם זה שני כוחות שפועלים, כביכול יש טוב ורע.

"או בטרנסצנדנטליות, לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף, בתור נפש האדם. אשר הנפש הזאת היא המשכלת, והיא המפעלת את הגוף וכו', שהיא עצם האדם וה"אנכי" שלו."

גלעד: כל מה שלימדו אותנו עד היום שיש איזו נשמה נעלמת, יש דואליזם, שני דברים, יש את הגוף ויש את הנפש, כביכול, הוא אומר שזה תירוץ מכיוון שקשה להם להתמודד עם האמת שאני, בעל הסולם, מציג להם פה. אז מסבירים כל מיני תיאוריות. כי לך תוכיח אם יש לך נפש.

דודי: כדי ליישב ולהצדיק לעצמנו אנחנו מתחילים להמציא אלפי שיטות ותורות אחרות.

גלעד: לפני שהגעתי לחכמת הקבלה למדתי רפואה סינית, תיאוריות הודיות, לכל אחד יש את השיטות שלו. אבל הוא אומר רגע, זה תמיד אפשר לדמיין ואי אפשר לסתור או להפריך את זה כי זה לא מדעי. תגיד לי שיש לך נשמה ואני אגיד לך שאין לך, לך תוכיח את זה.

"ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי,"

גלעד: הוא מתייחס לחכמת הקבלה כמדע. מדע זה אומר שאתה מניח הנחות, אתה יכול להוכיח, להפריך אותן.

"איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם והתעמקותם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקיע הרחב והעמוק הזה, הנמצא בין עצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו."

דודי: הוא נכנס כאן רגע למובלעת, שהוא מתחיל להסביר איך ניסו ליישב בין גוף לנפש, וכשנכיר יותר לעומק את כתבי בעל הסולם, כל מה שבשתי הפסקאות האלה הוא מסביר את זה בהרחבה במאמר לא ארוך שנקרא גוף ונפש, כדאי לכם לקרוא אותו, ששם הוא נכנס לעומק הדברים וגם עונה על חלק מהם.

גלעד: מטאפיזיקה זה מטא, מעל הפיזיקה, שאם בפיזיקה אני לא יכול לראות את זה, אני ממציא תיאוריה מעל הפיזיקה.

דודי: מהשיטות האלו התפתחו עוד הרבה שיטות. בעל הסולם בסוף מכסח את כולם וקורא להן פילוסופיה ארורה כי אי אפשר פשוט לבדוק אותה. נצפה בקליפ של הרב שלנו שיסביר מה כל נשמה ונשמה חייבת בשביל ההתפתחות שלה בצורה האישית. קליפ מספר 7 ואנחנו עם שאלות על הטקסט שקראנו. בבקשה.

קליפ רב: כל נשמה ונשמה חייבת להתפתח בצורה אישית

לכן צריכים להבין, שכל נשמה ונשמה חייבת להתפתח בצורה האישית שלה, ללא שום דיכוי מצד הנשמות האחרות. כמו בתא בגוף, שאם התוכנה הפנימית שלו לא מתבצעת בשלמותה, רואים פעולה לקויה מצד התא הזה כלפי הגוף, עד שהוא מזיק לגוף. כך ברוחניות צריכה להיות שלימות, לא יכול להיות שתיעשה עבודה חלקית. אם לא ניתן לכל נשמה לממש את עצמה במלואה, אז לא נגיע לשלמות של כללות הנשמה, לא נגיע לשלימות, לגמר התיקון של אדם הראשון, של מה שנקרא "הנשמה הכללית".

לכן חייבים לשמור על כל אחד ואחד כמו על תינוק יקר, לתת לכל אחד להתפתח בצורה חופשית, בלי לחץ, בצורה שהוא בעצמו קובע.

גלעד: אומר לנו הרב, חייבים לשמור על כל אחד ואחד כמו על תינוק יקר. כמה אהבה יש במילים האלה.

תלמידה: תודה רבה, שיעור מדהים. השאלה היא כזו. אנחנו אומרים ואהבת לרעך כמוך, להוריד את האהבה העצמית. כשאנשים הכי מקורבים לנו, אנחנו לא רואים את הקטע של ואהבת לרעך כמוך, ולפעמים זה מאוד כואב וחורה. מה אפשר לעשות במצבים כאלה בייחוד כשאסור לנו להעביר ביקורת על הזולת?

דודי: אני יכול להעביר ביקורת על עצמי, שאני לא רואה את המצב כרגע וזה בדיוק המקום לתפילה. אין לי מה להעביר על אחרים שום ביקורת, זה חלק מהותי במה שמלמד בעל הסולם.

תלמידה: אם אני רואה את הזולת, למשל בקטע של גזענות, וקשה לי לספוג את זה, מה עושים?

גלעד: את רואה שמישהו מדבר בצורה גזענית? חשוב לי מאוד לתקן אותו עכשיו, לשנות אותו? קשה לי עם גזענות. אז? אני צריך לשנות אותו, זה מה שישנה את העולם? שאני אשנה אותו, אהפוך אותו לגזען נסתר שפשוט לא אומר את מה שהוא חושב, שהוא יפחד ממני ולא יגיד לידי דברים גזעניים אלא ליד אחרים? מה אני אעשה לו?

דודי: כשבעל הסולם אומר לשמור על הייחודיות זה לא אומר שאני נותן לו מקום ובמה כי חשוב לי לתת לו את מידת הייחודיות שיש לו. אז ברור שאם זה פוגע בכלל אנחנו מגנים את זה. אבל יחד עם זה, כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, אנחנו מתחילים להבין את כללות המערכת ומאיפה אדם פועל, מתוך הרצון לקבל. וכל עוד הרצון לקבל לא מתוקן והוא מופיע בצורה של אגואיזם, זו הצורה השלילית של הדברים. אין לי מה לבוא ולתקן אותו. בעל הסולם מכנה אותם מתקני עולם, אם אני בא לתקן את האחרים סביבי. כלום לא ייצא מזה. לא נספיק לתקן את כל העולם בגלגול שאנחנו חיים בו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתקן את עצמנו, את הכוונה שלנו. לראות גם את התופעות השליליות כדבר שמגיע מהבורא. הפעולה הזאת נקראת להצדיק. צדיק הוא אדם שרואה גם את הפשעים ויחד עם זה יודע להצדיק ולראות שהכול מגיע ממקור אחד. אם נתקן את עצמנו נראה שאלו מצבים מאוד מיוחדים. אם תינוק מלכלך את עצמו אז אני בא ומנגב. אין מה לעשות, יש שלבים, אז עכשיו הוא מטנף בצורה כזאת. מבינים שזה שלב של התפתחות. מתישהו הוא יגדל ויהיה אדם שיתרום את כל כולו לחברה. אז הכול בפרופורציות ולהבין שהיחס זה עלינו.

תלמידה: בתחילת המאמר הסברתם שבגלל שאנחנו לא רואים את התמונה השלמה ואנחנו באמצע התהליך, אנחנו מרגישים את המרות שיש בחיים. אבל אני גם מניחה שעד שלא נהיה מקובלים אנחנו לא נראה את התמונה השלמה ונרגיש עוד הרבה פעמים מצב רע. מה שאני רוצה לשאול, וגם עכשיו עניתם לחברים, שרע שאני רואה או מרגיש מהזולת, הכול אני צריך לשייך לבורא. גם אם אני מקבלת רע ומשייכת לבורא אז יכול להיות שבמקום לא לאהוב את החברה, אני לא אוהב את הבורא עצמו כי אני מרגישה שהוא עושה לי רע. עד שתפיסת המציאות שלנו לא באמת מתוקנת, מה היחס הכי נכון לתת לרע שבא ומרגיש כרע ויש רצון גדול שזה יעבור?

גלעד: זה נקרא תפילה. לא מצפים מאיתנו לשום דבר חוץ מאשר בקשה שהיחס שלי למציאות ישתנה. ואם אדם באמת מרגיש שהרע הוא מזה שהיחס שלו למציאות הוא כזה שהוא עדיין שופט ולא יכול להצדיק. ומה זה צדיק או רשע? צדיק זה מי שמצדיק את הבורא ואת הבריאה שלו. רשע זה מי שמרשיע, זאת נקודת אמת. רגע אחד אני יכול להיות רשע ורגע אחרי צדיק. ההבדל הוא לבקש את המאור שיתקן. בזמן הלימוד לא החכמות שדודי או גלעד נותנים יפתרו לכם איזושהי בעיה. אלא הבקשה שלנו למאור בזמן הלימוד הוא שיתקן אותנו באמת.

דודי: כשאנחנו אומרים טוב ורע אז ביחס למה? אם יש לנו מטרה ברורה שאנחנו רוצים להיות דומים לתכונת ההשפעה של הבורא, אז לפי זה אנחנו צריכים למדוד טוב או רע. כשאת רואה תופעה כלשהי ואומרת רע, איך את יכולה להגיד את זה? האם את רואה את התכלית של הדבר הזה? ואולי התכלית טובה בסופו של דבר? אנחנו לא יכולים עדיין למדוד את הדברים של טוב ורע. לכן כדאי תמיד לחזור לכוונה שלנו, ליחס שלנו כלפי המציאות ולא לניסיון שלנו לתקן את המציאות.

תלמידה: בעל הסולם התחיל עם זה שצריך לתת לאדם להתפתח באופן חופשי כדי שהוא יפתח את התכונות הייחודיות שלו. זה נראה לי ממש בעייתי, כי כל אחד מושפע מכל הסביבה שלו ממתי שהוא נולד, כל הילדות שלו, מההורים, מהמשפחה, אפשר להגיד אפילו מהדי אן איי המוקדם של המשפחה שלו, חינוך והמון השפעות. איך מנטרלים את כל ההשפעות האלה, איך אפשר לגדל בן אדם שיהיה חופשי מהשפעות?
גלעד: תודה, זאת שאלה חשובה. אנחנו לא מתייחסים אל העבר בכלל. כל מה שקיבלנו, אין עוד מלבדו. באמת לפי הטבע כמו שאמרת מהגנים וגם מהסביבה קיבלנו. הבחירה היחידה היא מכאן והלאה, אם אין אני לי מי לי. ברגע שבחרת, מכל הדברים בעולם, עכשיו, להיות איתנו כאן בשיעור וגם היית בכנס והרבה אירועים ושיעורים, כל הבחירות האלו יקרבו אותך אל הבחירות הנכונות בעתיד. מה שהיה, זו מתנה מלמעלה. אחד מקבל את זה בגיל שבעים והשני בגיל עשר. זה לא משנה. אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים היה. שאלה נכונה, אנחנו לא מנקים את זה אלא עובדים מכאן והלאה.

תלמידה: זה עניין אישי?

גלעד: לא, זה חוק של פועל על כולנו ועל כל אחד בדרכו. הבטחנו שיר, ארקדי דוכין מחכה לנו, בואו נשיר איתו ביחד. אחרי זה נעבור לחלק הבא של השיעור.

[שיר]

פתיחה לחכמת הקבלה

גלעד: נשלח לכם אחר כך את הלינק לשיר הזה, למי שאוהב אותו ורוצה.

בואו נעבור לפתיחה לחכמת הקבלה, מזמן לא למדנו אותה, נעשה תכף תזכורת קלה, אנחנו בעמוד 164 לבעלי הספרים או אות ט"ו למי שבחומר הלימוד הוירטואלי, אפשר לראות את זה בחומר הלימוד, בפתיחה.

תזכורת קלה ומהירה על מה שלמדנו בשיעורים הקודמים, למדנו שהבריאה נבראה יש מאין, נברא הרצון לקבל על ידי בחינת כתר והרצון הזה עבר דרך ארבעה שלבים, א', ב', ג', ד', עד שהגיע לרצון לקבל האמיתי, דרך זה שהוא רצה להיות דומה ויותר לבורא. בחינה א' רצתה להידמות לבורא אז היא הפכה להיות תכונת בינה, בחינה ב' רצתה להידמות יותר לבורא והתחילה להשפיע, זה נקרא בחינה ג', ואז היא גילתה שהיא שהיא באמת רוצה לקבל כי זה מה שיעשה טוב לבורא ואז היא הפכה להיות בחינה ד'. ואז, אותה בחינה ד' מזהה שכדי לעבוד נכון היא צריכה לעשות צמצום, לשנות את היחס שלה למציאות. במקום להיות המקבלת היא רוצה להיות זאת שמשפיעה כמו הבורא, היא עושה צמצום, אומרת אני לא מקבלת לעצמי ושמה מסך. כשהיא שמה מסך היא מתחילה לעבוד עם האור, התענוג שמגיע אליה, היא דוחה אותו, היא עושה חשבון, היא מתחילה להיות דומה לבורא. ורק בהתאם לכמה שהיא דומה היא יכולה עכשיו לקבל. אז המסך והצמצום זה נקרא להיות בהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ואם היא כבר מקבלת לעצמה, בשביל לעשות נחת רוח לבורא, זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. וכאן נותן בעל הסולם דוגמה באות ט"ו, נקרא אותה פעם אחת ברצף, ואז ננסה להבין מהי אותה דוגמה שהוא נותן לנו.

דודי: כן, אז באמת אחת הדוגמאות החשובות ביותר, משל "בעל הבית והאורח", רק אומרים את זה אז מצביעים על אות ט"ו בפתיחה לחכמת הקבלה, שגם ניתן למצוא בספר "למשל".

כותב בעל הסולם:

"טו) הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים".

גלעד: כן, דוגמה שהיא דורשת קצת הסבר אבל היא די מוחשית. בעל הסולם האמת לא מרבה לתת דוגמאות כאלה, ובטח לא בפתיחה ואם הוא משתמש בזה אז אנחנו יכולים להשתמש גם אנחנו בדוגמה הזאת. הוא אומר מאוד פשוט, אם אני רעב אז מה זה הרעב שלי? זה חוסר, חסרון. אני רוצה למלא את הכוס הזאת בתענוג, הכלי הוא הרעב שלי, מידת הכוס זה מידת הרעב. אומר בעל הסולם שטבעי שאדם יהיה רעב, זה הטבע שלנו, אבל אם חשוב לי לא למלא את הכוס אלא להיות בקשר טוב ואוהב עם בעל הבית שנתן לי את הכוס הזאת, את החיסרון הזה, אז אני מקבל החלטה שהקשר עם בעל הבית יותר חשוב לי יותר ממילוי הרעב, התענוג הזה, וזה נקרא צמצום, שאני לא מוכן לקבל כי ידוע לי וברור לי שאם אקבל אני מיד אשכח את בעל הבית, התענוג יהיה לי יותר חשוב מהקשר עם בעל הבית. אז אני מקבל החלטה שאני עושה צמצום ועל הצמצום רוכב מסך, זאת אומרת גבול שבתענוג הזה אני לא אקבל ישירות אף פעם, אבל הטבע הוא שאני רוצה לקבל. לכן מגיע אור ישר, תענוג שאני רוצה ישר לקבל אל תוך הכלי אבל המסך דוחה אותו, זה נקרא אור חוזר. אור ישר מיוחס לבורא כי הוא ברא את הטבע הזה והוא רוצה למלא אותי, ואור חוזר מיוחס לנברא כי הנברא עשה צמצום ומסך. ועכשיו, מתוך הקשר הזה, נוצרת השתוות צורה, השתוות כוונה, בין הבורא לנברא. במה ההשתוות? הוא רוצה להשפיע לנברא טוב ולמלא אותו והנברא מצדו רוצה להשפיע לבורא טוב ולמלא אותו, לכן הוא הוא מסרב לקבל. אז יש כאן אור ישר ואור חוזר שהם דומים זה לזה. מכאן הנברא לראשונה הנברא יוצא מתוך עצמו, שזה חיסרון, הוא רק רצון, אמרנו כל הזמן שהנברא הוא רצון והוא הופך מרצון לכוונה ועם הכוונה הזאת הוא לומד כמה הבורא אוהב אותו וכמה הוא רוצה לתת לו. זה נקרא השתוות הצורה, לא השתוות הרצון. הרצון של הבורא הוא תמיד לתת לנו והרצון שלנו תמיד יישאר רצון לקבל. אנחנו לא יכולים להשתוות עם הבורא ברצון אלא בכוונה, אור ישר עם אור חוזר, ומתוך זה הנברא מבין כמה נחת רוח הוא יעשה לבורא אם הוא יקבל ממנו. אז הוא מסכים לקבל בתוך הכלי אבל בתנאי שגדלות הבורא תהיה תמיד גדולה יותר מהתענוג שהוא מקבל, וזה מה שהוא מסביר לנו בדוגמה. אומר בעל הבית לאורח בוא תאכל אצלי, הנה כל האוכל. אומר האורח לא, אני לא רוצה לשכוח אותך, אתה בעל הבית, אני רוצה לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי, נכון שאני רעב ושמת לי בדיוק את מה שאני אוהב לאכול אבל אני לא מסכים כי אכלתי כל החיים וראיתי שכשאני אוכל ונהנה אני שוכח אותך, אתה נעשה לי פחות חשוב. לכן אני מעדיף להיות איתך בקשר מאשר לאכול. מה בעל הבית עושה?

דודי: בעל הבית מפציר באורח, תאכל גלעד, הכנתי לך את כל המנות אלה, אני יודע שאתה גווע ברעב, כל היום חיכית, אני יודע שאתה רעב.

גלעד: אני רוצה מאוד לאכול, אבל אם אני אוכל אני אשכח אותך, אתה עשית אותי רעב. תבטיח לי שבמידה שאני אוכל אני רק עושה לך תענוג ולא לעצמי.

דודי: אז אולי תאכל קצת מהזיתים.

גלעד: אתה מבטיח?

דודי: כן, אני מבטיח.

גלעד: אם אתה מבטיח, עליך אני סומך, עכשיו אז אני אוכל קצת.

דודי: איך אתה ממלא אותי, כמה נחת רוח, כמה תענוג נתת לי.

גלעד: איך אני שמח שאתה מלא. נכון שזה ממלא גם אותי אבל זה פחות חשוב, חשוב לי שזה ממלא אותך.

והפעולה הזאת היא עבודה עם מסך ואור חוזר, זאת פעולה רוחנית. להתמלא זאת פעולה גשמית. כל בהמה, כל חיה וכל הולך על שתיים שרואה תענוג ולוקח אותו, עובד ככה. היחס הזה בין הבורא לנברא מתחיל להיות רוחניות, וזה ההבדל בין חכמת הקבלה שמלמדת איך לקבל, לבין חכמות שאומרות מותר אסור או מידות כאלה ואחרות, אותנו מעניין רק הכוונה. ברגע שנרכוש כוונה כמו הבורא אנחנו יכולים לקבל ממנו במידה שהתענוג לא יותר גדול מאשר הקשר עם הבורא, האהבה שנוצרת בין הבורא והנברא.

דודי: בוא נפרק את המושגים שהוא נותן כאן. כשבעל הבית רוצה למלא את האורח, נקרא לפעולה הזאת אור ישר, שהוא רוצה לתת לו. והאורח שמגיע ורוצה לאכול, יש לו רעב אמיתי. הוא מגיע עם רצון לקבל, זה הטבע שלו. והוא מפציר בו, כלומר מה זו פעולת ההפצרה?

גלעד: אור ישר.

דודי: הוא ממשיך כל הזמן כי האור לא פוסק מלהאיר ולרצות למלא, והרצון לקבל רוצה הנאה. למה הוא לא אוכל? הוא מרגיש את התאווה לאכול, אז למה אתה לא אוכל?

גלעד: כי הוא יודע, יש לו נסיון, הוא אורח מנוסה, הוא היה הרבה פעמים אצל בעל הבית, והוא יודע שברגע שהוא טועם את הטעימה הקטנה ביותר, בעל הבית נעלם וכל כולו טבול בתוך התענוג וישכח מהכל.

דודי: למה אני נעלם? אני עדיין פה. אני הכנתי לך את הכול.

גלעד: אני יודע שאם אני אוכל ולא אקבל ממך את הביטחון שאתה נהנה מזה, ואני לא אראה שאתה נהנה מזה, אבוד לי. כמו מכור. אם תתן לאלכוהוליסט סוכריה קטנה עם אלכוהול בפנים, הוא נשבר. הוא יודע שאסור לו אפילו להריח אלכוהול.

דודי: נכון. גם אני, כשנגמלתי מסיגריות, אז אמרה המדריכה שם זה לא השאכטה הראשונה שתחזיר אותך לעשן, זה שאתה רואה מישהו אחר שם שהוא מדליק, עם העשן, והוא נהנה, שם זה כבר מתחיל, עוד מרחוק קולטים את זה.

גלעד: רק פה זה לא אני מול אלכוהול, זה לא אני מול הסיגריה, אלא זה אני מול בעל הבית. את זה אני לא רוצה להפסיד. זה ההפסד הכי גדול שיכול להיות, שנעלם לך בעל הבית.

דודי: אז מה זה בעצם המסך כאן?

גלעד: כוח ההתגברות.

דודי: של מי?

גלעד: של הנברא, שהוא מקבל אותו מהבורא. דיברנו קודם על תפילה, נכון? צריך להתפלל שיהיה לנו כוח מסך כדי שנוכל להתגבר על התענוג על ידי גדלות בעל הבית, שגדלות בעל הבית היא תהיה יותר גדולה מהתענוג.

דודי: ואם יש לך, האורח, את כוח ההתנגדות, את המסך שאתה זוכה לו, אז אתה יכול לדחות את קבלת התענוג מהאוכל,

גלעד: וזה נקרא אור חוזר.

דודי: מה הפך פה לאור חוזר? איך נוצר פה אור חוזר?

גלעד: התענוג לא בא ממני, האור לא בא ממני, אבל החזרתי אותו, בכוח ההתגברות החזרתי אותו. זאת אומרת, אני רוצה לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי. מה זה בעל הבית? אהבה, נתינה, השפעה. אני גם רוצה להיות כזה אוהב, לא אכפת לי מה עכשיו אתה ממלא אותי, מה שאתה ממלא אותי לא מעניין אותי כרגע, אני רוצה להיות אוהב כמוך.

דודי: אז במה אנחנו משתווים?

גלעד: באהבה.

דודי: באהבה. באור חוזר שלך ובאור ישר שלי. מה קורה שם בין האורות?

גלעד: פתאום אנחנו מתחילים להבין אחד את השני. קודם בכלל לא הבנתי אותך, כי אני רק רוצה לקבל ממך, אני רק לנצל אותך בשביל עצמי. "ה' יתברך תמיד אוהב אותי", למה? כי זה עושה לי טוב. מה אכפת לי, תאהב אותי, זה טוב שתאהב אותי. אני נהנה ואתה איפשהו בדמיון שלי אבל אני לא בקשר איתך, כי אני חושב על עצמי.

דודי: נכון, אני מסובב את כל האהבה לטובת עצמי, מנצל את האהבה שלך לטובת עצמי. וכשאנחנו מגיעים להשתוות הצורה אז אנחנו מגיעים למצב שהאהבה שאני נותן לך, בעל הבית, שזה הבורא, והאהבה של הנברא שדחה את התענוג ומחזיר בחזרה, בזה אנחנו משתווים בתכונות שלנו.

גלעד: אבל זה לא מספיק.

דודי: מה חסר לנו?

גלעד: כי עכשיו אני מבין, כשהשתווינו, שיש מטרה לבריאה, שבראת אותי כדי לקבל ולא כדי להשפיע לך בחזרה.

דודי: אז מה אתה עושה?

גלעד: אני חייב לקבל ממך. את האוכל. לא נתת לי משהו אחר אלא רצון לאכול, רצון ליהנות, אז אני אומר אוקיי, עכשיו אנחנו אוהבים, אנחנו חברים, תבטיח לי דבר אחד. אני מוכן לאכול אבל אני רוצה שאתה תהנה מזה, לא אני.

דודי: מציב תנאי.

גלעד: מה לעשות? אחרת אין ברירה. אחרת ברור לי שברגע שאני אוכל ואני נהנה מזה, אתה נעלם, התמונה נעלמת, אני שוב בתוך אותה ג'ורה שהייתי בה.

דודי: מובן. יפה, שיהיה לך בתיאבון. טוב, נשמע אם לחברים יש לשאלות על הנושא הזה.

תלמיד: אני לא יודע איך לשאול את השאלה הזאת, זה נושא שאני יותר רוצה להעלות, כי התרגלנו לדבר על האגו כחלק בנו שנוגד את ההשפעה, שאנחנו צריכים להילחם בו, כמייצג של הקבלה. ומכל הדיבורים כאן קורה משהו שהוא די מדהים מראה לנו שבזכות האגו אנחנו בכלל יכולים להגיע להשפעה, כי האגו ברמה הכי גבוהה שלו, שזה רדיפה אחרי כבוד ויצירת בושה, הוא זה שלמעשה מוביל אותנו לרצון להשפיע לבורא, דווקא אותו אגו שיש לו "שם רע". הייתי רוצה שנדבר קצת יותר על זה.

גלעד: אותה מידת ייחודיות שאני מרגיש שזה אני ואני רוצה לקבל לעצמי את הדבר הזה, היא זו שתביא אותי בסוף לזה שאני משפיע לבורא. לכן האגו הוא חבר ולא אויב, אבל כל העניין הוא ההתהפכות, ונהפוך הוא, עולם אחר ראיתי. לא הרצון. האגו זה לא הרצון. זה שיש לי רצון לקבל זה לא אגו, העל מנת לקבל זה האגו ועל מנת לקבל מהבורא זה האגו הכי גדול. אם אני סתם רוצה להיות עשיר, מכובד, רוצה שיהיה לי בית גדול, זה לא אגו, אלא סתם רצונות אנושיים רגילים. כשאדם רוצה לנצל את הבורא לטובת עצמו, פה מתחיל האגו.

דודי: ואם הוא עובד עם זה נכון, שאנחנו לא מבטלים את זה ושומרים על הייחודיות הזאת, אז, כמו שהמקובלים קוראים לזה, הוא עזר כנגדו. זה בא רק לעזור לנו כדי להתקדם בסופו של דבר. כמו שלמדנו עכשיו בפורים, והגדיל המלך את המן. מה פתאום, למה הוא מגדיל אותו, על מה ולמה? כי יש לנו מקום עוד יותר להתעלות מעל הדבר הזה, נלמד את זה גם עם פרעה ומשה וכך כל הדמויות בתורה אלו מצבים שאנחנו עוברים בתוכנו, אז גם הרע, שנראה לנו בהתחלה כרע, בסוף התהליך הוא דווקא טוב, הוא עוזר לנו.

תלמיד: זיווג דהכאה במסך הכוונה זה שהאור מכה במסך וחוזר? זו הכוונה?

גלעד: כן. "ד" בארמית זה של, זיווג שהוא תוצאה של הכאה. בא אור ישר, אל הכלי, נדחה, זה המכה בכלי, כי הכלי דוחה אותו על ידי מסך שנמצא מעליו הוא דוחה אותו חזרה, זה מוליד אור חוזר, ואז יש זיווג, שהם דומים אחד לשני, שהבורא והנברא דומים בכוונה ביניהם. זה זיווג של הכאה, "ד" זה של.

תלמיד: המסך הזה מגיע תמיד בדיעבד. הרצון להודות, להיזכר בזה שאני באמת קיבלתי ואני מודה על מה שקיבלתי, זה תמיד בא אחרי. זה מאוד מתסכל אותי.

גלעד: אל תהיה מתוסכל, אתה צריך להגיד תודה על זה שאתה חושב מחשבות כאלה נעלות. דבר שני, אנחנו מדברים פה על מדרגה רוחנית גבוהה כבר, זה כבר מסך ואור חוזר. בעל הסולם לא מספר לנו פה על משהו הזאת שאתה עושה אותו עכשיו ברגע זה. צריך להבין את ההבדל בין מה שהוא מדבר עליו לבין איפה שאנחנו נמצאים ביחס לזה, לקחת את זה בפרופורציה הנכונה.

תלמיד: אז מה עושים כדי להימצא כשלא נמצאים?

גלעד: לשם כך באים לשיעור הבא ולזה שאחריו, ועובדים בעשירייה ונותנים הרבה כוח ואהבה לחברים, ורוצים שחברים ימצאו בזה ובאים למפגשים של ימי רביעי, שבקרוב נתחיל, של מפגשי העשיריות, קהילת העשיריות, ונכללים בחברה ומקבלים את המאור שמתקן אותנו. גם עכשיו, בזה הרגע כשאנחנו לומדים, כל אחד עושה את החשבון שלו, האם אני נהנה מאיזה תובנה חדשה שהבנתי או אני נהנה מהחיבור עם החברים שלי, שביחד איתם אנחנו לומדים, יש לנו הרבה חשבונות, שהמאור פועל עלינו ואנחנו רוצים מזה להשיג את התוצאה.

דודי: בעל הסולם גם כותב על זה, ונשמע שיש לך חשק גדול ואם יש לאדם חשק גדול להבין, להרגיש ולחוות את כל מה שאנחנו לומדים והוא קורא, אז מתוך זה הוא מושך אליו אור, מה זה מושך? זה ממלא, כבודו ממלא עולם, אלא מתוך החשק הזה הוא בונה בתוכו כלי, הוא עדיין אולי לא מרגיש אותו, אבל הוא מתחיל להרגיש טיפין טיפין איך האור מתחיל לפעול עליו, ובלי לשים לב איך זה קורה לו, הוא פשוט מתחיל להשיג, להבחין בדברים חדשים שקורים בתוכו. אז תן לאור לעבוד עליך ובהדרגה תראה איך הדברים האלה הולכים ונבנים בך.

תלמידה: ניסיתי לעשות משהו דומה למה שדיברתם על בעל הבית, יש מן הרגשה כזאת שאם אני עושה ככה כמו שדיברנו, נחת רוח לבעל הבית, אם אני נניח רוצה לשאול שאלה אבל לא בשביל לקבל לעצמי תשובה אלא בשביל לעשות נחת רוח לרב שלי ששאלתי אותו שאלה, אז יש כמו מן תחושה שזה סוג של משחק או צביעות.

גלעד: אני אענה בקצרה. אנחנו נמצאים בתקופה שנקראת תקופת ההכנה, זכינו כולנו שיש לנו נקודה שבלב שהתעוררה והגענו ללמוד על פי תורתו של בעל הסולם והרב"ש והרב לייטמן את השיטה איך להגיע לרוחניות ולעשות נחת רוח לבורא. עד שאנחנו לא נמצאים עם צמצום, מסך ואור חוזר, כל התהליך שאנחנו עוברים מלמטה למעלה זה תהליך שכל האנושות צריכה לעבור, אנחנו פה חלוצים, ראשונים, זכינו בזה, אבל התקופה הזאת נקראת תקופת ההכנה, זאת אומרת אנחנו עוד לא ברוחניות, אבל קוראים מהטקסטים על מצבים רוחניים שהמורים שלנו מתארים לנו ולזה אנחנו רוצים להגיע. לכן, במקום להיות מתוסכלים מזה שאנחנו לא שם אנחנו צריכים להודות שאנחנו מבינים פתאום את הפער בין איפה שחשבנו שאנחנו לבין איפה שאנחנו רוצים להיות. ובינתיים אם מגלים שאנחנו נופלים כל פעם מחדש אל תוך האגו ושאנחנו לא מצליחים, זה נהדר. גם ילד לא נולד ומיד הוא הולך ורץ. הוא קם, נופל, נופל וקם, נופל וקם, עד שמגיע לקו הסיום.

דודי: גם יפה מה שאת אומרת, שבזה שאת אומרת אני מרגישה את החיסרון של האדם מולי ורוצה למלא דווקא אותו, אפילו שאני לא צריכה את מה שהוא נותן, זה גם כן כחלק מההכנה היפה הזאת שיש בינינו. קודם כל אנחנו מתחילים ליצור את זה בחברה, אין לי עבודה ישירות מול בעל הבית, הרי הוא נסתר. בהדרגה אנחנו נלמד שכל העבודה היא מול החברים, מול הסובבים אותי, או מול החבריםבעשירייה, מי מכם שהתקדם כבר לשלב הבא, ואז אני מתחיל להרגיש את הרצונות של החברים ושל הזולת סביבי ואני באמת רוצה למלא אותם. אני רוצה רוצה קודם כל להרגיש מה הם רוצים ולא מה אני רוצה לדחוף להם. זאת הכנה טובה, להרגיש מה חסר למי שממולי. אז זה מעולה.

תלמידה: אז זה סוג של משחק? זה משחק, נכון?

דודי: אנחנו משחקים את הדרגה הבאה, אנחנו תמיד נמצאים במשחק. איך ילדים מתפתחים? על ידי משחק. בזה שהוא מנסה לעשות כך או כך, או כשאנחנו בני נוער ומתחקים אחרי דמויות ומעריצים כל מיני אחרים, וגם ביום יום שלנו אנחנו מחקים אנשים ומתנהגים בצורות שלא שלנו. הוא כותב על זה במאמר החירות, אני אוכל מה שהחברה אוכלת ומדבר כמו שהחברה מדברת, מתנהג כמו שכולם מדברים, לא כמו שאני הייתי רוצה. אז כן, ופה אנחנו רוצים ליצור משחק חדש של חברה חדשה, של התנהגות חדשה של השפעה. אנחנו יוצרים לנו חברה כזאת הפועלת בדגם של השפעה.

רוני: ביום רביעי בשעה 20:00 תאספו את כל השאלות שלא הספקתם לשאול, את כל השאלות והבירורים שעולים לכם במהלך השבוע ותביאו אותם אל המרצים הנהדרים שלנו שיושבים ומבררים כל שאלה שלכם באהבה רבה. זה ביום רביעי בשעה 20:00.

יש לנו שיעור חגיגי, ראשון, של קהילת העשיריות. העשיריות היקרות שלנו מהנקודה שבלב מגיעות אלינו לקהילת הלומדים ואנחנו מקבלים אותם בהתרגשות גדולה ביום רביעי ה-25.3 נקיים שיעור ראשון של קהילת העשיריות וכדי שכולכם תוכלו להצטרף לשיעור של קהילת העשיריות, אנחנו פותחים את קורס העשיריות שלנו ב-15.4 ויש לנו כבר לינק להרשמה. זה קורה ביום רביעי, 15.4, מיד תקבלו לינק להרשמה.

חוץ מזה יש לנו שיעור מאוד מיוחד לכל אלה ששואלים כל הזמן למה לא לומדים יותר פתיחה ותע"ס, יש לנו מתנה מגלעד ואורן שמלמדים בכל יום שישי בין 12:00-13:00 קורס חדש של מבנה עולמות עליונים, הם ילמדו מה מטרת הבריאה, ד' בחינות דאור ישר, צמצום א', כל הנושאים שאי פעם הסתקרנתם לדעת מה לומדים בתע"ס, אז גלעד ואורן מחכים לכם במערכת הערבות בין 12:00 ל-13:00. אז את כל הלינקים האלה נשלח להם שתראו את זה מול העיניים וניפגש ביום רביעי במפגש שאלות ותשובות.

גלעד: תודה רבה רוני, נסיים בשיר. אנחנו לומדים שיר חדש וזה שיר שאנחנו מכירים, הוא נקרא שמע ישראל. שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, והוא מושיענו.

מושיע אותנו מהרצון לקבל אל תכונת ההשפעה.

והוא ישמיענו, ברחמיו שנית, לעיני כל חי

לכל מילה יש משמעות מאוד עמוקה אבל הכי חשוב שנשיר את השיר הזה ביחד ונרגיש את הביחד שלנו בסיום השיעור. בבקשה.

(סוף השיעור)