שיעור בוקר 28.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/lqXk8XMU?activeTab=downloads&mediaType=video

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

פרק א', אות א', עמ' 1

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמוד ב', אות ה קטנה מתייחסת למילים "אויר ריקני". אור פנימי בטור א', אות ה קטנה.

"ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו, אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים. אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר."

הוא מסביר לנו מראש על המצבים שהנבראים יהיו בהם. בינתיים יש את עולם אין סוף ששם לא חסר כלום, כלומר כל נוכחות הבורא, נוכחות האור, בכמה שרק יכולה להיות בכל האופנים, נמצאת שם בכלי, ברצון שנברא. כלומר רצון פשוט ואור פשוט. פשוט נקרא שאין הבחן מדרגות, יש שם הכול. לא שהוא פשוט במובן שאין משהו מהפשוט, אלא יש הכול אבל הכול באחדות אחת, ולכן אין הבחן מדרגות והוא כולל הכול. מה שאחר כך יתפשט מתוך המצב הזה אלו יהיו החלקים, המעטת המצב הזה שנקרא אין סוף.

במצב אין סוף המאציל ברא את הכלי ומילא אותו באור, והקדיש, כלומר זו הבריאה, אין יותר ואין פחות, זו היא. עכשיו הבעיה בבריאה הזאת לברוא את המרכיב השלישי שנקרא הדומה לבורא, כשההבחנה הזאת נקראת אדם. זה לא אדם חס ושלום כמונו, הצורה הזאת, אלא אדם זה הדבר היחידי שחסר בעולם אין סוף, זה כוח מיוחד, הבחנה מיוחדת שצריכים להוסיף בעולם אין סוף. ההבחנה הזאת נקראת אדם. אותו כלי ואותו אור שממלא את הכלי, שניהם יגיעו למצב להידמות למחשבת הבריאה שבראה אותם. היכולת הזאת להידמות והדימוי למחשבת הבריאה שבראה אותם היא נקראת אדם. זאת אומרת, תכנית ההתאמה, היגיעה של ההתאמה, התוצאה הסופית של ההתאמה, שאותו אין סוף משיג כלפי המאציל שלו, היא נקראת אדם - אין סוף פלוס אדם שווה למאציל.

למה אני אומר כך? כדי שתבינו שהמילה אדם מדברת על הבחנה מיוחדת מאוד, שהיא בעצם נמצאת בתוך האין סוף באיזה גרעין, באיזו התחלה, כי אין מה שיצמח לגמרי לבד ללא שום סיבה אלא רק מהמאציל. אבל ההתחלה הזאת בנויה על ההיפך מעצמה, ולכן כשהיא מתפתחת, יוצא שהאדם הזה, ההבחנה הזאת, כביכול צומחת על מקום ריק ללא שום בסיס, ללא שום תמיכה כביכול מצד הבורא, שהיא בזה עצמאית.

יוצא שיש כלי ויש אור, שניהם באים מהמאציל, ויש את האדם שנבנה על זה, שזה דבר עצמאי לגמרי השווה למאציל, לאותה מחשבת הבריאה שבראה אותו, שווה לה. שאז גם אור וגם כלי הם כביכול איזה יסוד, איזה שטח שעל פני זה האדם בונה את עצמו.

תלמיד: מה זה אור חכמה ואיך הוא מורגש בנו?

האור שממלא את עולם אין סוף הוא לא מתחלק לשום אורות, ועדיין אי אפשר להבדיל בו ואין מי שיבדיל. המקובלים שמשיגים את המצבים הללו הם מספרים לנו מתוך ההשגה שלהם, וההשגה שלהם היא בהתאם לכמה הם נמצאים בהשתוות הצורה למצבים. האדם שמגיע למצב שהכלי שבו נמצא בתיקון הגמור, וכבר מגיע להגדרה שנקראת אין סוף בכלי שלו, אז הוא מספר לנו על זה, מה זה נקרא עולם אין סוף.

עולם זה נקרא הרגשה פנימית של הנברא. המצב של המלכות נקרא עולם. והם אומרים לנו שהמצב הזה הוא אור פשוט שממלא את כל המציאות. אין שם אור חכמה, אין שם אור חסדים, אין חלל, אין אוויר ריקני, אין שום ההבחנות שאחר כך יבואו, אלא הכול אור פשוט ממלא כל המציאות.

אחר כך יבואו הבחנות מצד הנברא, מצד הרצון, והרצון הזה יתחיל לעשות כל מיני פעולות, ולפי הפעולות שאיתן הוא ישנה את עצמו, הוא ירגיש את עצמו בכל מיני מצבים. פעם ריק, פעם באוויר ריקני, פעם באור חסדים, פעם באור חסדים שבתוכו מלובש אור חכמה, פעם באור חכמה. בכל מיני מצבים הוא ירגיש את עצמו. כל האירועים האלו, המצבים האלה, יעברו על הרצון לקבל שנמצא במצב אין סוף בינתיים, והמשחק בינו ובין האור - כך זה נקרא, משחק. הקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן, עם אותה המלכות דאין סוף שנקראת לוויתן, עם אור החכמה שבה - המשחק בין האור והכלי יאפשר את יצירת הנברא הזה שנקרא אדם.

תלמיד: אם בסוף מעשה אומרים "אין עוד מלבדו" או מגלים את זה, אז איך יכול להיות שיש שם משהו עצמאי שנקרא אדם? מה יש לו שהוא נשאר שלו?

מה יש באדם שנקרא שלו? על ידי שבירת הכלים האדם מגיע להבחנות, זה נקרא רצון לקבל. לפני זה אין רצון לקבל, הוא כולו כלול באור, האור הוא הראשוני, הוא המבצע, הוא העושה, הוא השולט, לכן בתוך האור לא מרגישים את הכלי.

כששוברים את הכלי מתחיל להיות מצב של גילוי החיסרון. לפני זה החיסרון לא נגלה, כי השפע נמצא בתוכו. אם התה ממלא את הכוס, אתה לא יכול לעשות שום דבר, אתה צריך לשפוך את התה, ואז אתה תעשה עם הכוס מה שבא לך. קודם כל צריכים לא שהשפע יהיה ויבנה את הכוס, אלא שהכוס תתקיים לחוד מהשפע. זה מה שאנחנו עושים בשבירת הכלים. שבירת הכלים זה לא שהכלי שבור, אלא אנחנו מנתקים מילוי מהרצון, ומגלים את הרצון המנוגד למילוי. הרצון שמנוגד למילוי הוא הופך להיות הקובע עכשיו את המילוי, ובקביעת המילוי הוא יכול להביע את עצמו ולבנות את היחס שלו, לבנות את האדם שבו, את ההבחנה החופשית, שחיסרון קודם לאור.

ודאי שגם האור פועל והחיסרון פועל בכל מיני אופנים, אבל הכול כבר מסודר בצורה כזאת שהאדם הגשמי מנותק מהמציאות הרוחנית, נמצא בעולם הזה מבולבל במיוחד ברצונות שלו, והאורות שהוא לא מרגיש משפיעים עליו, וכל זה אך ורק כדי לאפשר לרצון להיות הקובע למילוי, ולפתח את הרצון שידע במה כן להתמלאות. במה להתמלאות הכוונה כבר לא בתענוגים כמו מקודם, אלא באיזה אופן, באיזו איכות הוא רוצה למלאות את עצמו. זה כבר לא עניין של מילוי, על מילוי כבר לא מדברים, יותר או פחות, אלא העניין הוא מי אני. יש כאן מרכיב נוסף שנקרא אדם, שחשוב לי מהכול להיות דומה לבורא, ולא המילוי שכבר לוחץ עליי ורוצה לקבוע שאני אתקיים כך או אחרת.

אנחנו עוד לומדים, וכל פעם אנחנו יותר ויותר מכירים את המערכת. אי אפשר באמת להסביר אותה, נקווה שפעם נוכל להסביר בצורה פשוטה. אנחנו בסך הכול צריכים להביא תנאים ליצירת האדם כאן.

תלמיד: למה המקובל כותב על ההשגה האישית שלו אם כל אחד צריך להשיג בדרגה שלו וכל דרגה היא שונה?

זה לא נכון. האדם משיג את כל הדרגות בהתפתחות שלו כמו כל אחד ואחד. כל אחד שמגיע לכל 125 המדרגות מזהה בהן אותה תמונה. זה שכל אחד מתפעל בצורה אישית מאותה התמונה זה משהו אחר, זה לפי הכלי שלו. זה כמו שאנחנו שומעים מוזיקה מאותו מקור, אומנם אתה מתפעל אחרת ממני, אבל שנינו שומעים ושנינו מתפעלים, ובמשהו זה דומה. רק בצורה פנימית אישית אנחנו לא יכולים להשוות את עצמנו, כי אצלך תרי"ג הרצונות נמצאים בסדר, בהתקשרות ביניהם, בצורה אחרת מאשר אצלי. אבל זו התפיסה האישית בכל תא ותא מהגוף דאדם הראשון, שבזה אנחנו לא יכולים לעשות השוואה ולא צריכים. ההתפעלות היא התפעלות כללית לכולם.

לכן מקובל שכותב לנו ספרים, הוא עושה לנו טובה גדולה, כי בזה אנחנו כבר איכשהו מזהים למה להשתוקק, מה מצפה לנו, ומתוך זה מגיע לנו רצון לאור מקיף.

קריין: אות ו למעלה בדברי האר"י "וחלל". למטה.

"ו) כדי להסביר המלה הזאת, צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית', ותדע, אשר מדת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל. באופן, שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר, כבר אינו מיוחס לבחינת החומר שלו, אלא לבחינת השפע שלו שמקבל מן המאציל. ולא עוד, אלא שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה".

אנחנו לא יכולים להתייחס לאור, אנחנו לא יודעים מה זה אור. אנחנו החומר, הרצון לקבל, ורק מתוכו אנחנו יכולים לדבר על מה שהרצון לקבל מרגיש, מה עובר בו, מה ממלא אותו. אנחנו לא יודעים אף פעם מה הוא המילוי עצמו.

אני יכול להגיד שהמילוי הזה נראה לי צהוב, למה הוא נראה לי צהוב? כי הוא סופג גלים כאלה שאני מזהה אותם כגלים בצבע צהוב. אצלי הם מעוררים כאלו רגשות, ובהסכמה החברתית אנחנו קוראים לזה צהוב. כלפי הגוף שלי זה נקרא חם, וכלפי ההבחנות שלי, הרצון שלי מבחין את המילוי הזה כנוזלי. אבל אם לא אני שמזהה שזה נוזלי, שזה חם, שזה צהוב, אז מישהו אחר יזהה את זה בצורה אחרת. לכן אנחנו לא מדברים אף פעם על המילוי בפני עצמו, כי אנחנו לא יודעים מה הוא, אלא תמיד איך הכלי מגלה אותו.

לכן האור שאנחנו מדברים עליו זה לא האור, אלא זה כשאני כבר תופס אותו, כשאני מזהה אותו. כלומר האור הוא תוצאה ממשהו, תופעה שבתוך הכלי, ההתפעלות שבכלי נקראת אור. אנחנו יוצאים נגיד ליקום, מתרוממים מעל האטמוספרה, הכול שחור, אין אור. אבל שם נמצאים השמש וכל הכוכבים, ובתוך כדור הארץ יש רק קצת מהאור שיש בחלל. אלא מה? זה בגלל שהאור לא נתקע במשהו. אם אני אשים דף נייר, אז אני מיד אראה עד כמה זה מלא אור. בגלל שהאור נתקע במשהו, הכלי מגלה אותו. צריך להיות משהו נגד האור, ואז אני מגלה שהוא קיים. ואם אני לא מגלה אותו בצורה כזאת, אז הוא לא קיים. בגלל שיש לנו כאן אוויר, בתוך האוויר יש לנו חלקיקים, אז אני רואה שיש אור. באה קרן אור דרך החלון ואני רואה אבק בתוך החדר, למה אני רואה? כי הוא נתקע בהם. אם הוא לא היה נתקע בכלום, אז לא הייתי מזהה ולא הייתי רואה, היה חושך.

האור והחושך הם כלפי הנברא, האם הוא יכול להיות כאיזו מחיצה לאור או לא. אנחנו היום רק מחיצה לגלים שאותם מזהים, גלי שמיעה, גלי ראייה, חושים של טעם, ריח, מישוש, אבל לא לגלים רוחניים, להם אנחנו לא יכולים להיות מחיצה. אנחנו צריכים לבנות בתוכנו התנגדות לאור העליון שנקרא מסך, ואם יהיה לנו מסך, אז נרגיש את האור. הוא מסביר זאת בכל מיני צורות, פתילה, אור ושמן, ובעוד כל מיני דברים. הכלי מגלה תופעה מיוחדת שנקראת אור, ורק בצורה כזאת אנחנו מדברים על האור עצמו. זאת אומרת אין בורא ללא נברא.

תלמיד: הוא מדבר פה על רצון והשתוקקות, מה ההבדל ביניהם?

רצון זה הכוח שנמצא בי מלכתחילה, שמתעורר בי על ידי גורם חיצוני או פנימי, אבל לא תלוי בי, אני רוצה משהו. השתוקקות היא שאני מפתח יחס נוסף, רצון נוסף, כוח נוסף, משיכה, נטייה מעבר לרצון שקיבלתי. הרגשתי טעם במשהו, עכשיו על ידי העבודה שלי, היגיעה שלי, אני מתחיל לגדל את הרצון שלי, לטפח אותו יותר ויותר לאותו מילוי. אז התוספת שמגיעה אלי מתוך היגיעה שלי על ידי העבודה שלי לאותו מילוי נקראת השתוקקות. הרצון בא מהבורא, את ההשתוקקות מפתח הנברא.