סעודה - שיחה עם רב

יורצייט רב"ש

שיחה 03.10.2019 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אנחנו רואים משנה לשנה עד כמה מה שהשאיר לנו רב"ש זה פתח לנו את הדרך למטרת החיים, למטרת הבריאה, להשגת הבורא. שבלעדיו כל הדברים של בעל הסולם הם היו, לא סתומים, הם היו ללא מימוש פרקטי, שלא ידענו מה אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו כדי שזה יתגלה בנו. לכן העבודה שהוא עשה היא כל כך חשובה, נחוצה, שבכלל אי אפשר לשקול אותה, אין סוף חשיבות למה שהוא עשה. כי זה לא חכמה, זה לא שכל, זה לא הסבר יפה, נכון, זה לא פלפולים, אלא זה תכלס תעשה כך וכך, ואז תקבל, תרגיש, תגלה את העולם הנסתר בך.

לכן אנחנו צריכים לראות את העבודה שלו ממש כמסירות נפש. הוא מוסר לנו את הנפש שלו, שנוכל דרכה לגלות את כל הרוחניות. אני לא יודע מה להגיד, לי נראה שהוא הכי חשוב מכל מי שנמצא לפניו, בשבילנו ודאי, ועד כמה הוא ענק אנחנו עוד נצטרך לגלות, עד כמה הוא הצליח להוריד את כל השיטה לדרגות פרקטיות נמוכות בשבילנו, לתינוקות, בצורה כזאת שאנחנו יכולים לממש את זה, והוא דואג לזה ועומד לזה.

וחוץ מזה, עם כל מה שדיבתי קודם יש עוד דבר, עוד יותר חשוב שהוא עושה, כי הוא עומד באמת בפועל כחי בינינו לבורא. והמנגנון הזה שנקרא "רב"ש" שהוא הקים בחיים שלו, הוא המקשר אותנו עם הכוח העליון ודרכו, אך ורק דרכו אנחנו יכולים להתחבר לבורא.

ולכן מקובלים הם חיים, הם מחיים את המציאות, מקשרים את הבורא אלינו. ולכן לא שהוא עשה והלך ויש לנו איזה מין יום הזיכרון, יורצייט. לא, עלינו להודות לבורא ששלח לעולמנו נשמה כל כך גדולה, שעשתה בשבילנו עבודה כל כך גדולה, שאם לא, אנחנו היינו ממש בחוסר אונים, מגששי קיר. לכן בואו נעשה תודה לבורא ששלח את רבי ברוך שלום הלוי אשלג לעולמנו, בשבילנו, ותודה לנשמה הגדולה הזאת שזה הרב"ש, שהם יעזרו לנו להגיע למצב שאנחנו נוכל להודות להם באמת מכל הלב, נהייה ראויים לזה.

לחיים בני ברוך.

(שרים "כי חילצת נפשי")

הוא ידע לשיר מאוד יפה. אבל לא חיבר, אלא רק "כי חילצת נפשי" ו"להגיד בבוקר חסדך", רק שני שירים. זהו, יותר מזה לא חיבר.

זה פלא עד כמה גם אני לא שמעתי ממנו, בכל זאת תוך שתים עשרה, שלוש עשרה שנה שהייתי לידו, וכך גם מקובלים אחרים, לא שקועים בעבר, הם לא מדברים על מה שהיה, אנחנו, היינו, חיינו משהו. לא, לא היה דבר כזה. הכול לעתיד, ואין כאילו עיניים להסתכל אחורה. אין להסתובב, אין להצטער, אין לעשות כלום. דווקא ההיפך. שאלתי אותו, "איך בכל זאת היה כשנפטר בעל הסולם?", הוא אומר, "כן, שמעתי בעבודה שאבא שלי נפטר, עבדתי אז במס הכנסה וכתבתי מיד מכתב התפטרות מהעבודה והלכתי הביתה. מהבית נסענו כבר לבית הקברות וכן הלאה", ככה בצורה כזאת.

יש לנו עבודה, הרבה עבודה. צריכים להבין שבזה אנחנו מחיים את הנשמות היקרות האלו. בכלל כשבעל הסולם נפטר, בערב כבר הייתה הלוויה, לקראת הלילה, כי זה היה יום כיפור. אבל אנחנו צריכים רק לראות קדימה. כמה שפחות לשים לב לכל מיני פעולות גשמיות, אלא אם כן עושים, טוב טוב להלביש עליהן כוונה, שהכול אם מקיימים אותן יחד ובכוונה ברורה להגיע לאיחוד, שבו מייצבים מקום לגילוי הבורא.

(שרים "להגיד בבוקר חסדך")

כתוב שהצדיקים חיים דווקא יותר במיתתם, זאת אומרת הכוונה שחיים בתלמידים שלהם, שכל מה שכתבו, כל מה שגילו לעולם, בזמנם ועל ידם זה לא כל כך יכול להתרחש, אלא תמיד זה מתרחש בדורות הבאים. אנחנו רואים משנה לשנה מה שכותב רב"ש, מה הוא עשה בשבילנו, הכין את הכלים, עד כמה אנחנו מגלים יותר ויותר מה טמון שם בו. אלה באמת דברים כל כך גדולים, שהוא כל כך הסתיר אותם, שנראה כאילו הוא כותב על דברים רגילים, פשוטים, אבי ומורי בלבד, משהו, הוא לא מרשה לעצמו לצאת קצת למעלה אלא כל הזמן מסתיר את עצמו. וגם איך שהוא מסביר, איך שהוא מגיש חומר, הכול בצורה כזאת שבעצמו לא קיים.

כשאנחנו קוראים את הטקסטים של בעל הסולם, אנחנו רואים את מהות האדם. בכל מקום, בכל מילה בולט כמה האיש הגדול שכתב את זה, איך הוא נמצא ברומו של עולם, איך מלמעלה הוא כותב לנו ומוריד לנו את הדברים האלו בצורה כל כך גדולה, בלהרכין את עצמו כלפינו, להגיש לנו את זה. רב"ש לא, הוא כאילו עושה את זה כאיזשהו סבא חם כזה, רך, קרוב לנו, בצורה כזאת הוא כותב, כך מורגש הטקסט שלו. כך הוא היה גם בחיים, מאוד מאוד רגוע, סגור. לא סגור ככה, בדינים, אלא ככה, שהכול בסדר, הכול יסתדר.

באמת נשמה מיוחדת מאוד, ואני מלא שמחה ותקווה מתוך זה שהיא מלווה אותנו.

תלמיד: האם הוא דיבר על התפשטות חכמת הקבלה בעולם?

על התפשטות הקבלה בעולם הוא לא דיבר, הוא דיבר רק על ההווה. כמה שדיברתי איתו על זה, מעט מאוד שמעתי דברים. במיוחד זה הכול מבעל הסולם. לא, לא רצה להגיד. רק קיבלתי ממנו את ההכוונה הזאת כלפי שמאל ימין בפוליטיקה, כל מיני דברים שכך היה מאוד נוקשה, מאוד חד כלפי אלו. כך זה היה.

שאלה: בעל הסולם בעצמו כותב שהוא עיבור של נשמת האר"י והוא גם יכל לפרש את הזוהר. יש אפשרות להגיד משהו על רב"ש, למי הוא דומה, שהוא יכול היה לפרש את זה, לתת הסברים כאלה על אהבת הזולת ואיך להשיג את כל זה?

אני לא יכול להגיד שום דבר על זה. על הנשמה שלו, על גובה הנשמה שלו אסור לי לדבר ואני לא יכול להגיד. בעל הסולם כותב, שהוא זכה לנשמת האר"י וכן הלאה. אבל אפילו שרציתי לדבר על זה עם רב"ש, על מה זה נקרא לזכות לנשמת האר"י ואיך הוא גילה, אני לא לחצתי עליו בשום דבר, כי אם אתה לוחץ והוא לא רוצה לענות אז נשארת איזו אי התאמה בינך לבינו. תמיד צריכים לעשות "תעשה רצונך כרצונו". ואם היה צריך להגיד אז הוא היה אומר, ואם לא אומר אסור לך ללחוץ. אלא לשאול ככה במקרה, בין היתר, אבל לא יותר מזה.

אל המקובלים צריכים להתייחס, לא בעדינות, אלא להבין שאתה תקבל מהם מתי שצריך ומה שצריך. וזה לא תלוי במילים שלך, בכמה שתבוא ותנדנד לו ותלחץ עליו ותביא לו מתנות או משהו, שום דבר לא יעזור, הכול הולך לפי דינים ורחמים. לכן אני לא שאלתי כל כך הרבה דברים, ואני לא מצטער על זה שלא שאלתי כי מה שצריך אז אני מגלה בעצמי, מה שמגיע לי לגלות.

אני זוכר כשהוא נפטר, באו אלי כמה אנשים, לא כמה, ממש הרבה אנשים, פה ושם, פה ושם מבית הכנסת, מהחסידים שלו ומהתלמידים שלו, "מה הרב'ה אמר לפני שנפטר? מה סיפר? מה דיבר?". חושבים שאת הדברים האלה אפשר להגיד בקול. לא, מרגישים את זה, יש שפה לעליונים, שפה לתחתונים, וכך מקבלים את זה.

שאלה: איך אנחנו, החברים שלא נמצאים בישראל פיסית, יכולים להידבק במורנו רב"ש ובך רב?

רק על ידי המעשים שהוא כתב, אם אנחנו מבצעים אותם בעשירייה. כל העבודה שלנו בעשירייה, לפי הכללים שרב"ש נתן לנו, אם אנחנו דבוקים לאותם הכללים, דבוקים בעשירייה לפי הכללים שלו, אין לנו שום בעיה, אנחנו מגלים את הרוח שלו בינינו שבו אנחנו מגלים את הבורא. זה כפרצוף העליון, הוא נותן לנו את הלבוש, שבלבוש הזה אנחנו מגלים כבר את הבורא.

כך אנחנו נלך קדימה ונצליח. העיקר בשבילנו עכשיו זה לבנות כלי אירופאי גדול ולהעביר את הכנס בצורה מוצלחת. זה מאוד חשוב.

שאלה: איך קורה שאותו כוח אם משתמשים בו בעל מנת להשפיע הוא בורא, ואם משתמשים בו בעל מנת לקבל הוא עמלק?

כי זה אותו כוח, רק תלוי בכוונה. הרצון הוא אותו רצון. אם זה על מנת לקבל שזה נקרא "עמלק", עמלק זו קליפה, ואם זה ההיפך על מנת להשפיע זה בורא.

צריכים להזדרז. כל אחד ואחד חייב לדאוג איך הוא נכלל בכלי הגדול הכללי שעכשיו מתגלה, זו הזדמנות מיוחדת פי כמה וכמה להרחיב את הכלים הפרטיים שלנו. אם אני נכלל בעיגול הגדול, העיגול הקטן שלי מתחיל להיות בעוצמה פי עשרה או פי עשרים, פי שלושים, ויותר. אז אני מרגיש בהתאם לזה מה שקורה לי בעוצמה כזאת. לכן זה כדאי. לא עולה לי בכל כך הרבה כוח להגדיל את היחס שלי לעיגול הגדול. כמו שאני נמצא עכשיו ביחס כלפי העשירייה, אם אהיה באותו יחס כלפי העשירייה הגדולה האירופאית, מיד אני ארגיש שבעשירייה הפנימית שלי אני אהיה פי כמה וכמה יותר מבין, מרגיש, מסודר ומרגיש תופעות חדשות.

תנסו, תראו עד איך שזה עובד. זה עניין של המדרגות, שכל מדרגה היא פי עשרה, אז תראו עד כמה שזה עובד. זה הכול בידיכם, אני לא מבין למה אתם לא כל כך מוכנים לזה, לא מעוררים את זה. אתם מבינים מה אני אומר? אם יש על זה שאלה בבקשה תשאלו, כי זה ממש לידינו.

שאלה: אתה יכול להגדיר מה זה לחיות בכלי הכללי במהלך היום? לחיות בתוך העשירייה יש איזושהי הרגשה.

שאני חושב כל הזמן על העיגול החיצון, העיגול הגדול, כמה אני רוצה שהוא יתחבר, כמה אני רוצה שכל הכלי הזה שהוא כל כך מחולק ושבור ולא מסודר, הכלי האירופאי, סך הכול מגיעים לכנס כ-300 איש מכל אירופה, אני כל כך רוצה שיתחבר יותר ויותר, כמה אני מעריך אותם, כמה אני רוצה להגדיל. זו שבירה אמיתית מה שיש, אז עד כמה שאני דואג להם, בצורה הזאת אני אחר כך חוזר לעשירייה שלי לדאוג ואז אני רואה שבעשירייה שלי הדאגה שלי, היחס לחברים, ההבנה איך אנחנו מתחברים היא פי כמה וכמה גדולה. אני מתחיל לראות, להעריך את הדברים.

זה כמו שאתה יוצא לאיזה מקום שבו כולם רבים, צרות, בעיות, משפטים וכן הלאה, אחר כך אתה חוזר למשפחה, ואומר "במשפחה ממש יפה וטוב", למרות שקודם היית בריב איתם. אבל לעומת מה שראית בחוץ בפנים הכול בסדר, אז אתה מתחיל להעריך את הדברים האלה. כך אנחנו תמיד בכניסות ויציאות, בהתרחבות והתכווצות כפי שלמדנו קצת, אנחנו יכולים להתחיל להעריך את הקשר בינינו בעשירייה.

בהתפעלות הזאת אנחנו נוכל באמת להרגיש יותר את הקשר בינינו, להעריך אותו. פתאום להרגיש עד כמה אנחנו קרובים זה לזה. שלעומתם, כמה הקשר בינינו יפה, טוב, התקרבות, חום, ידידות. ואז מהפער בין זה לזה, אתה אומר, "לא, בכל זאת אני צריך גם שם להגיע לאותם הרגשות, לאותם המצבים, בוא נצא לשם", אז אתה יוצא, אתה קצת משפר שם משהו, אתה חוזר לכאן, ואתה רואה פי כמה וכמה יותר ממה שהיה קודם. וככה אתה כל הזמן נמצא בלהגדיל את התפיסה שלך.

תלמיד: דווקא זאת הבחנה שמאוד בולטת, ככל שאתה מנסה לצאת כלפי הכלי הרחב יותר, כלפי החברים באירופה, אתה דווקא רואה שהיחס שלך לעשירייה הפרטית שלך הולך ונהיה יותר חזק.

יותר לבבי.

תלמיד: כן. אבל בכלי האירופאי אני לא רואה שכל מה שאני רוצה להביא לשם מביא לשם איזה תוצאות. איך אתה מביא לשם את מה שאתה רואה בעשירייה?

הבורא בינתיים לא רוצה שאנחנו נראה תוצאות. "עיניים להם ולא יראו", רק נותנים לי לראות שאין תוצאות. כן, את זה נותנים לראות. מה לעשות הלאה? להשתדל שיהיו תוצאות. להשתדל. אנחנו צריכים ללחוץ עליהם, לחמם אותם, לחבק אותם, לעורר, לקשור אלינו. להמציא להם כל מיני פגישות וירטואליות, כל מה שאפשר.

שוב אני אומר, אני מרגיש בעבודה הזאת שאני עובד על הכלי שלי. לא שאני עוזר להם, אני בעזרתם עוזר לעצמי.

נקווה שאנחנו בזה נקיים מה שרב"ש כותב לנו, ויהיה זכרו ברוך בנו וחי.

לחיים בני ברוך.

שאלה: המהלך הזה שאנחנו עוברים עם העשירייה האחת ועם אירופה, נותן תחושה פתאום של כלי בגודל שאף פעם לא הורגש כזה. זה כמו שאתה עומד בים על איזה סלע קטן והמים הולכים, ואתה רואה שזה הר ענק. ובסוף, כלומר כלי כזה גדול גם צריך שופר גדול, ואני מנסה מבחינת הרגשה להבין את הדבר הפנימי הזה שאנחנו עוברים, מה צריך להיות מורגש מזה בחוץ, בהרגשה שלנו של הזולת, של העולם?

בחוץ עדיין כלום. כי אנחנו עדיין לא הגענו להיות כלי. איך אתה יכול בחוץ לראות את הדברים?

תלמיד: אני שואל על כוונה בהפצה, לאו דווקא לראות תוצאות.

כוונה בהפצה, אני לא חושב שזה צריך להיות כל כך כלפי הכלי החיצון. במידה שאנחנו נתקשר בינינו כאן ועם הכלי האירופאי שלנו והכלי העולמי, מספיק שאנחנו נעבוד בינינו בכל מיני תנאים שהבורא יציב לנו, יבלבל אותנו, ירחיק בינינו, יעשה כל מיני הפרעות, במידה הזאת אנחנו בעבודה שלנו נשפיע למדרגות יותר תחתונות, זאת אומרת לעיגולים של כל אומות העולם והם פתאום יגלו אותנו, יתחילו להתחבר, להתקרב.

תלמיד: ובעתיד כן תהיה כזו הפצה משותפת, עולמית?

אני אומר שמתוך העבודה שלנו בתוך בני ברוך העולמי, הכוחות שלנו בחיבור שלנו בינינו בעיגולים בעולם, הם ישפיעו על כל האנושות והאנושות תתחיל לגלות עניין בנו.

כך בעל הסולם גם כותב בסוף ה"ההקדמה לספר הזוהר". אנחנו עוד נדבר על זה.

(סוף הסעודה)