שיעור בוקר 23.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.08.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/CjVFPxt1?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב, עמ' 1150,

"מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', מהמאמרים ששייכים ל"תלמוד בבלי", "תענית", מאמר שנקרא המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחת ירושלים, מה זה נקרא בעבודה.

הרצון לקבל שנברא כיחיד בבריאה שלא צריך חוץ ממנו שום דבר, לא נברא כולו בדרגה אחת, בעביות אחת, בעומק אחד, אלא יש בו דרגות שורש, א', ב', ג', ד'. הדרגות הקטנות ברצון לקבל, שלא מרגיש בהן את הרצון לקבל בעצמו, אלא מרגיש אותו כטבע שלו, הן דרגות שנקראות אצלנו דומם, צומח וחי. מפני שלא מרגיש את המקבל שבו, אז לא צריך תיקון. לא צריך להגיע להיות דומה, בהשוואת הצורה לבורא.

מה שאין כן, הרצון לקבל שבבחינות ג' וד' זה רצון לקבל שמביא לנברא הרגשה שהוא מקבל, ולכן הוא צריך תיקון. זאת עבודת האדם, לפי כמה שמתעורר בו רצון לקבל. אנחנו לא בעלי בתים על הרצון לקבל, אנחנו לא יכולים לעורר אותו בנו בעצמנו בצורה ישירה, אלא הוא מתעורר אחר כך על ידי החברה, על ידי השפעה צדדית.

איך שלא יהיה, לפי גודל הרצון, במידה שהאדם מרגיש שהרצון לקבל שלו הוא רצון לקבל, זאת אומרת שהוא מפריע ומפריד אותו מהבורא, שיש מישהו שברא את הרצון לקבל שלו ומנהיג את הרצון לקבל שלו, במידה שהאדם מכיר את הרצון לקבל בצורה כזאת, הוא מחויב לעשות עליו תיקונים. העבודה הזאת כבר מתחילה אצלנו בהתאם לכך שאנחנו גדלים במשך אלפי שנים ומרגישים את הרצון לקבל כל הזמן כגדל בוער ותובע.

הרצון לקבל שמגיע אלינו, מגיע לאחר השבירה. השבירה היא תנאי, כי בלי שיהיה קשר בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, שיכול להיות רק על ידי השבירה, אי אפשר לעשות שום דבר עם הרצון לקבל. כדי להביא את הנברא למצב שממנו אפשר לדרוש את התיקונים שלו נעשתה שבירה, ומה שאנחנו צריכים לעשות, זה להגיע לתיקון השבירה.

באותם הכלים שמתגלים לנו ככלים השבורים בכל העמקות שלהם, בכל הערבוביה ביניהם, אנחנו צריכים להבחין מה הרע שבהם, במה בדיוק מאובחן הרע, לפי איזה קנה מידה אנחנו מודדים את הרע. שלא הרצון לקבל הוא רע אלא כשאנחנו משתמשים בו בצורה שהיא לא לטובת הבורא, שלא כדי להתאים את עצמנו לבורא, זה נקרא "רע", ובמידה שאנחנו מרגישים את זה, יש לנו דחף להפוך את הרע הזה לטוב.

ההיסטוריה שלנו מסבירה לנו איך באמת מכינים את הרצון לקבל לתיקון. במשך אלפי שנים שהאנושות קיימת, הרצון לקבל שבגוף האדם, גם הבהמי וגם הרוחני גדלים. הרצון לקבל גדל מעביות דשורש, א', ב', וכשהוא מגיע לעביות ג' ואחר כך לעביות ד', בדרך יש לו שבירה. כשהוא נמצא עדיין במצבי קטנות, אז יש עניין של משפחת יעקב, כניסה לגלות מצרים, הרגשת גלות מצרים, יציאה מגלות מצרים.

עדיין כל השלבים האלה, המדרגות האלה היו בעביות הקטנה ביותר, בעביות א'. יש כלי שמקבל את האור, יכול ללכת אתו באיזו צורה, מגיע לבחינה ב', בונה את בתי המקדשים, עד שמתחילים להיכנס לעביות ג' ועביות ד', שזה שבירת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, כמו שהיה מגולה בהיסטוריה במעשה שקרה עקב התפרצות שנאת חינם.

מה זאת אומרת "התפרצות שנאת חינם"? אנשים שדווקא היה בידיהם כבר כלי מתוקן מהדרגה הקודמת של העביות, תלמידי רבי עקיבא למשל, שהחזיקו בתנאי "ואהבת לרעך כמוך" ככלל לתורה, והיו עומדים בזה, עקב זה שהרצון לקבל גדל, פרץ והם עברו ממדרגה למדרגה בזמנם, הם לא יכלו לעשות תיקון על דרגת הרצון לקבל החדשה, ואז התפרצה בהם שנאת חינם.

הדבר הזה לא קיים בדומם, בצומח ובחי במציאות סביבנו, וגם לא קיים בדרגות דומם, צומח וחי באדם שהרצון לקבל שבו עדיין לא מפותח. אלא בהחלט רק בדרגת המדבר ממש מתחיל להיות העניין של שנאת חינם. למה? כי האדם נברא, עוד מלכתחילה, מהשורש שלו של אדם הראשון, שהוא גם כתוצאה מכך שעבר חטא, שעבר שבירה בנשמה שלו, ששם התחברה המלכות עם הבינה, ורק באדם מעורבות יחד שתי התכונות, מלכות ובינה. עקב זה האדם נמצא ברצון לקבל שכל הזמן משתנה, מפני שמשפיעים בינה על מלכות ומלכות על בינה שבו, בצורה כזאת שאדם יכול להגדיל כל הזמן את הרצון לקבל שלו על ידי הבינה, על ידי הרגשת הזולת שיש בו. ולא רק להגדיל אותו, גם לשנות אותו לפי כל מיני צורות ואופנים שיש לסביבה ולחברה שסובבת אותו.

את הרצון לקבל שרואים בדומם, צומח וחי, בהמות, חיות וצמחים אי אפשר לשנות. הוא נמצא בצורה קבועה וידוע מראש מה יהיה ובאיזו צורה יתקיים היצור הזה. מה שאין כן, האדם, דווקא על ידי זה שבחינה ב' נמצאת בו ויש לו על ידי בחינה ב' הרגשת הזולת, הוא יכול לשנות את הרצון לקבל גם לפי הגודל וגם לפי האופן. זה מושרש באדם כדי שהוא ינהיג את צורת הרצון לקבל שבו על ידי תכונת הבינה שבו.

מלכתחילה מלכות ובינה נמצאות בו בצורות ההפוכות מהקדושה. גם מלכות וגם בינה פועלות לטובת האדם בלבד, ואז אדם נמצא בהתפתחות האנושית של הרצון לקבל ומשתמש בו כמה שיכול לטובת עצמו, ומנצל ככל האפשר את תכונת הבינה שבו. זאת אומרת, מנצל את החברה והזולת לטובת עצמו. אלא כשהערבוביה הזאת ב' וד' גדלות בעביות שלהן באדם אז הוא משתמש בהן ועובר מרצון לכסף, לכבוד ואחר כך למושכלות. הכול לפי גודל העביות של ב' ו-ד' המחוברות שבו.

אם העביות קטנה אז הוא מנצל את הזולת והחברה בצורה פחותה, ועד כמה שהעביות שבערבוביה של תכונות ב' ו-ד' שבו גדולה אז הוא מנצל את החברה בצורה גדולה יותר. זאת אומרת, עביות שורש, א' וב', בב' וד' שיש בו, נותנת לאדם התפתחות שעל ידה הוא מנצל את החברה, הסביבה, אבל שם הוא עדיין מרגיש רק את הסביבה והחברה שלו.

מה שאין כן, אם העביות של בחינות ב' וד', מלכות ובינה המחוברות בו, מתחילות לגדול בדרגות ד' וג' דעביות, אז האדם מתחיל להרגיש לא רק את הסביבה שמסביבו ורוצה לנצל אותה לטובת עצמו, אלא הוא מתחיל להתעורר להרגיש את הכוח העליון כדי לנצל אותו לטובת עצמו, ואז מתעוררת בו הנקודה שבלב. הוא מתחיל לחפש מקור תענוג יותר גבוה שנעלם בעצם, ומרגיש שהוא חייב לגלות אותו וליהנות ממנו בצורה ישירה.

מה זאת אומרת בצורה ישירה? כמו שאנחנו אומרים, ליהנות לא רק מהתענוגים אלא גם מנותן התענוגים. ומכאן כבר אדם מגיע לשלב לגמרי שונה בהתפתחות שלו, כי הוא משתוקק גם לתענוגים וגם למקור התענוגים שלא נמצא בהשגתו וכך הוא מגיע ללימוד הקבלה. הוא לא יכול להתקדם הלאה בקניית הרצון ומילוי בג' וד' בכלים דקבלה, אלא רק על ידי שיטת הקבלה. מפני שיש כאן תנאי, שהוא יכול להגדיל את הרצון שלו רק לפי מידת התיקון.

בדרגות הקודמות גם בהן אפשר להגיד שלא הייתה שבירה. בדרגות הקודמות לא הייתה לו ממש הרגשת הזולת. הרגשת הזולת האמיתית היא הרגשה ממה שנמצא לגמרי מחוצה לי שהוא בעצם הבורא. והרגשת הזולת, הרגשת הדומים לי, זו הרגשה אחרת. זו הרגשה של אותם הכלים, אותם הרצונות שאני קשור איתם יחד בכלי אחד, אבל אני והם מאותו חומר, ואני והם היינו יחד ונהיה יחד.

אפילו באנושות יש נטיות להיות שווים אחד לשני, לאהוב אחד את השני, לעשות בינינו קשר הדדי, ויתורים וכן הלאה. מה שאין כן, כלפי הבורא החוקים הם חוקים שונים מאלה שמתעוררים בין בני האדם, מפני שהקשר בין בני האדם הוא קשר כמו בין חלקי הכלי, והקשר בין האדם לבורא הוא קשר של כלי לאור.

לכן כשהאדם צריך לגדל את הרצון לקבל שלו כלפי הבורא, לתקן אותו כלפי הבורא, ולמלא אותו על ידי הבורא, כאן כבר פועלים חוקים אחרים. האור צריך לפעול על האדם, ורק על ידי משיכת המאור האדם יכול לעבוד עם הכלי שלו כלפי הבורא בדרגות שהן כלפי הבורא. וכאן אנחנו מגיעים לרצונות שבהם הייתה בעיקר השבירה ובהם אנחנו חייבים לבצע את מעשה התיקון. ומה שאנחנו עושים "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו עושים כדי לתקן את הקשר שלנו לבורא, כדי להדמות לו, ואם לא זה, אז לא היינו מחויבים לעשות את הסדר והתיקון ביחסים בינינו.

התיקון הוא בזה שעל הרצון לקבל הגדול של ג' וד' האדם קונה מה שנקרא "מסך", זאת אומרת כוונה על מנת להשפיע. היינו מהערבוביה של תכונות ב' ו-ד', בינה ומלכות שבו, הוא מברר את הפער ביניהן, את הפכיות הצורה, את הניגודיות שביניהן, ומתחיל להעדיף לעבוד עם תכונת הבינה שתהיה אצלו בצורה מתוקנת כחפץ חסד לעצמו, ונתינת הכול לבורא על ידי המלכות שבו. כך אדם צריך להתחיל לסדר את הרצונות שבו.

ומכאן עוברים לסדר הפעולות שאדם עובר ברצון לקבל בתיקון שלו. קודם הוא עובר צמצום, לא רוצה לקבל שום דבר לעצמו, לא להשתמש לא בב' ולא בד' שבו. אחר כך הוא קונה את תכונות הבינה, זאת אומרת הוא מתקן את תכונות הבינה שבו שהיו לניצול הזולת שמחוצה לו לטובת עצמו. הוא מתחיל להשתמש בתכונות האלה לטובת הבורא, אבל עדיין בתכונות הבינה בלבד, זאת אומרת, אין עדיין פעולה לטובת הבורא אלא רק כוונה. כי תכונות של השפעה זה נקרא שהוא משתמש עם בינה ועם המלכות שלו בעביות שורש, א' וב' שהן בינתיים רק ככוונות. זו לא הנתינה בעצמה, אין לו מה לתת, כי עדיין עביות שורש, א' וב' שבאדם זה לא רצון לקבל ממש שמרגיש בו תענוגים. רק תענוג שאדם מרגיש שהוא מקבל אותו מהבורא, אותו תענוג אדם יכול להפנות כלפי הבורא.

לכן רק בתענוגים שהם אחרי שתיקן גלגלתא ועיניים, בתענוגים שהוא מרגיש אותם באח"פ, בכלים של מלכות ממש, את התענוגים האלה הוא צריך לכוון כדי להרגיש אותם בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שהוא עושה בזה נחת רוח והנאה לבורא, ובזה מדמה את עצמו לבורא.

כאן כל התיקון. האדם צריך להתקין מסך, זאת אומרת כוונה על מנת להשפיע על כל הכלים דקבלה שלו, שתכונת הבינה תהיה הקובעת איך משתמשים בכלים דקבלה, באיזה גודל ובאיזו עביות שלהם. זה נקרא שהוא לוקח את קו שמאל, את הרצון לקבל שבו, ורק במידה שהרצון לקבל נכלל בימין, ברצון להשפיע שלו, במידה הזאת הוא משתמש בו, וזה כבר תוצאה של העבודה הזאת, של השיטה הזאת, שהיא קו אמצעי.

מפני שיש לנו כלים דקבלה בעביות ג' וד', אז יש לנו שני סוגי שבירות, שבירה באור חסדים ושבירה באור חכמה. זה נקרא שבירת שני בתי המקדש. בהתאם לזה יש לנו גם שוני בתיקון הכלים. כמו שאנחנו לומדים על שבירת הכלים, הכלים שנשברו לא נשברו רק בעביות ג' וד' שלהם, אלא נשברו כל הקומות, מפני שכל הכלים קשורים זה לזה, ואין כלי, אפילו הקטן ביותר, שלא קשור בעבודה שלו, בקשר שלו לכלי הגדול ביותר. לכן כל הקשר ביניהם וכל העבודה ההדדית ביניהם התקלקלה, כולה נעשתה על מנת לקבל.

לכן התיקון מתחיל מדרגות קטנות מאוד באדם כשמגיע עם השאלה "מה הטעם בחיינו", ומתחיל לתקן את עצמו בדרגות עוד הרבה לפני כניסתו לרוחניות, מה שנקרא בדרגות ההכנה. הוא עדיין לא מתקן את היחס שלו לבורא כי אין לו יחס לבורא. אלו דרגות שבהן יש רצונות שלא מרגישים בהם את הבורא, אלה רצונות קטנים שנקראים רצונות דעולם הזה. כלומר רצונות כאלה משבירת הכלים שבהם, כמו ברצון של דומם, צומח וחי, לא מרגישים מציאות כוח זר. רק האדם מרגיש מה שמחוצה לו, זר לו. הוא שונא את הקרוב או אוהב את הקרוב, על ידי זה הוא יכול להגדיל ולשנות את הרצון לקבל שבו כשרואה משהו באחרים, מרגיש סבל של אחר, יכול להתכלל בו, ליהנות מזה או לסבול מזה.

הדרגות של הרצון לקבל שבהן אדם מרגיש רק את עצמו, נקרא רצון לקבל בהמי. זה רצון לאוכל ולמין, כך זה מתבטא אצלנו, בהרגשה כזאת, ואלו רק תענוגים גופניים, או רצון לקבל שגם לא מרגיש את הבורא, אבל כבר מרגיש את הזולת במידת מה, זה הרצון לכסף, לכבוד, למושכלות. את הרצונות האלה האדם כבר ממלא על ידי הסביבה, הדומים לו, והרצונות האלה הם עדיין נקראים רצונות של העולם הזה.

למה? בעבודה אין הבדל ברצונות, שזה העולם הזה וזה העולם הרוחני. אלא ההבדל הוא, שכשהם פועלים בתוך האדם, האדם לא מרגיש בהם את מציאות הבורא, אלא או שהוא לא מרגיש בכלל את הזולת ברצונות גופניים, או שמרגיש את הזולת בלבד ולא את הבורא, ואלו רצונות אנושיים. שני סוגי הרצונות האלה הם כשאדם נמצא בעולם הזה. מה זה בעולם הזה? שעדיין הרגשת הבורא נשללת בו, והוא מרגיש את הסביבה אבל את הסביבה הקרובה לו.

רק כשגדל בו מתוכו הרצון לקבל של ג', ד', אז האדם מתחיל להתעורר לקשר עם הבורא. כי הרצונות האלה ג', ד' הם נולדו בנו כבר כתוצאה מזה שהרצון לקבל רצה להגיע להתאמה לרצון להשפיע, והם כבחינה ג' וכבחינה ד' מד' בחינות דאור ישר. ואז כשאדם מתחיל להרגיש רצון לקבל שמחפש משהו מחוצה למה שיש בגוף שלו או בסביבה שלו, אז הוא מתחיל להתנתק מלחפש משהו דרך הגוף או דרך הסביבה, ובהחלט מתעורר למה שאנחנו קוראים "רוחניות".

מפני שהרצון לקבל שלו כבר מביא אותו לקשר עם הבורא, לכן פועלים כאן חוקים, שלזה אנחנו קוראים כלים שמתפקדים על ידי האורות. האמת שגם קודם זה היה כך, אבל קודם לא היינו בדרגות כאלו, בהבנות כאלו, כך שהיינו צריכים לחקירות כאלה. אלא עכשיו מפני שהמקור של משיכת האדם, המקור של כוח ותענוג נמצא לא בסביבה שאדם משיג אלא מעבר אליה, אז נקרא שאדם משתוקק לעולם הרוחני.

למה אדם כשמשתוקק לתענוגים גופניים הוא מוצא אותם בגלוי, וכשמשתוקק לתענוגים אנושיים גם מוצא אותם בגלוי, וכשמשתוקק ליהנות מהבורא הוא לא מוצא אותם בגלוי? מפני שרק כלפי הבורא באמת יש לנו עניין של רצון לקבל. ואילו הרצונות לקבל לתענוגים גופניים או לתענוגים אנושיים הקודמים, הם לא נקראים עדיין דרגות של רצון לקבל ממש. לכן האדם לא צריך בכלל לשים לב אליהם, לטפל בהם ולתקן אותם, אלא את תשומת הלב שלו הוא צריך להפנות אל איך לתקן את היחס שלו לבורא.

לכן כל התקופה הזאת שהוא שרוי בעביות שורש, א', ב', בהתפתחות הרצון לקבל שבו, עד שמתעורר בו רצון לקבל למה שמחוץ לעולם הזה, נקראת "זמן ההכנה". אלו לא ממש תיקונים, לא ממש עבודה ולא מילויים, אלא אלו דרגות השבירה שגם נולדו על ידי השבירה ונמצאות בנו, אבל לא שאנחנו צריכים לתקן אותן בלקשור אותן לבורא בצורה ישירה. אחר כך אנחנו מתקנים אותן על ידי זדונות ושגגות שהופכים להיות לזכויות.

כל התיקון הוא רק מרגע שהאדם מרגיש שמשתוקק למישהו שבאמת מחוץ לעולמו, שזה הבורא. בינתיים, ודאי שלא ידוע לו והוא לא מרגיש למי הוא מתעורר, הוא לא מרגיש על ידי מי הוא מתעורר, למי הוא נמשך, מי הוא המקור שהוא רוצה למלא את עצמו או אפילו להידמות לו, הקשר בין אדם ובורא נסתר. הוא נסתר מפני שכאן צריך להיות באמת התיקון, והקשר הזה יכול להיות גלוי לאדם ולעבוד כלפי האדם, רק אם האדם עושה את הקשר הזה נכון, היינו בהתאמה ליחס הבורא אליו.

הקשר לא יכול להיות כאן בצורה מקולקלת. יש על זה צמצום ודרישה שמהדרגה הקטנה ביותר שנקראת "עיבור", כניסה לקשר אדם עם הבורא, ועד כל גדלות קומת הקשר, הוא חייב להיבנות רק בצורה נכונה. כי הוא נבנה משרידי השבירה, ויש את כל הנתונים איך לבנות אותו, יש לנו מהשבירה את כל התנאים, את כל הנתונים, ואנחנו יכולים להשיג את כל ההבנות מזה. חסר לנו רק אור עליון, משהו שכלפיו אנחנו יכולים למדוד את כל שרידי השבירה שבנו ולתת להם צביון נכון, זאת אומרת לראות בהם את השימוש הנכון, ההיפך ממה שהם נמצאים בנו.

כי אדם בטבע שהוא נמצא, הוא לא יכול לצאת מהטבע שלו, אלא הוא נמצא בתוך הטבע והטבע קובע מחשבה, התנהגות, רצונות, כיוון למה הוא נמשך ובאיזה אופן הוא נמשך. והאור שמופיע מרחוק כאור מקיף שפועל על הכלים השבורים בצורה שהם נמצאים אחר השבירה, מפני שהאור בא ממקור דלהשפיע, אז הוא מאיר על הכלים השבורים ונותן להם הבנה מהו הפער בינם לבין האור המקיף.

בהתחלה הפער הזה, כל ההבחנות האלה הן גם עוברות אותן דרגות האבחון שנקראות שורש, א', ב', ג', ד'. בהתחלה האדם משתוקק לאור, הוא חושב שעל ידי המאור הוא יכול למלא את עצמו, הוא חושב שהוא יכול להשתמש ברוחניות לטובת עצמו בצורה הרגילה כמו שהשתמש בעביות שורש, א', ב' - שאת כל התענוגים, גם גופניים, גם אנושיים, הוא ניסה לרכוש בעל מנת לקבל לעצמו, וכך ניצל את כל הסביבה. ועכשיו את אותה סביבה רוחנית שהוא מקווה להשיג, הוא גם מתכוון שזה יהיה כשימוש לטובת עצמו.

אבל האור שמאיר מאיר לו בשתי צורות הפוכות. פעם הוא מעורר באדם תאווה לעולם הרוחני, מגדיל לו את הרצון לקבל, ופעם הוא מראה לאדם עד כמה התאווה הזאת היא לא בהישג ידו של אדם. על ידי כאלה משחקים של האור עם הכלים, האדם מתחיל להרגיש שבהחלט היחס כאן כלפי הרוחניות צריך להיות שונה מאיך שהוא השתמש עם הרצונות הקודמים שלו בעולם הזה בצורה הגלויה, שיש לפניו גם כלים של הזולת וגם תענוגים שבזולת.

האור מלמד אותו שהצורה האמיתית של התענוג נמצאת בתכונה שעל האור עצמו. זה נקרא שאדם מתחיל לקבל חן דקדושה, זאת אומרת הוא רואה שככל שהכלים שלו גדלים יותר, כך הם מביאים לו סבל. ואז הוא מחפש איך להינצל מהסבל, זה נקרא שהרצון לקבל בעצמו קובר את עצמו, את השיטה הרגילה שלו בלחפש איך למלא את עצמו. הוא מתחיל לראות שהייסורים שהוא סובל, כלומר ככל שהרצון לקבל גדול יותר, כמה הוא לא מסוגל להתמלאות, הייסורים שהוא סובל הם כאלו שהרצון להשפיע ממש יכול להיות כהצלה בשבילו. "טוב לי מותי מחיי", הוא לא יכול להינצל מהרצון לקבל הגדול שגדל כל פעם, הוא לא יכול להגיע לשום תענוגים על ידי הרצון לקבל הזה, ולא יכול להפטר ממנו, לכן הוא מתחיל לרצות את הכלים דהשפעה.

בצורה כזאת היה אפשר להגיע לכלים דהשפעה בזמנים הקדומים, כמו שכותב בעל הסולם, כי הרצון לקבל לא היה גדול, אז על ידי העינויים, על ידי חיי צער, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל"¹, אפשר היה להגיע לתיקון של הרצון, דרך ההרגל.

ובמצבנו כשהרצון לקבל כבר גדל, אז על ידי המאור, ללא שום ייסורים אנחנו יכולים להביא לעצמנו, למודעותנו את ההבנה הזאת שצורת ההשפעה מועדפת על פני צורת הקבלה. אבל זה עדיין כהכרה של בריחה מהייסורים, ואת זה אדם לומד בצורה טבעית.

אבל מה שיש כאן, זה דבר נוסף שלא היה בתקופה הקודמת, כשאנשים דיכאו את עצמם רק כדי להגיע להידמות לבורא, ולנו יש. על ידי זה שאנחנו מתעוררים לקשר עם הבורא, ממש מתוך גדלות הכלים דקבלה, שבזמננו דווקא הם מתחילים לקום מהשבירה ולתבוע את התיקון והמילוי, יש בנו בנוסף מה שחכמי הגמרא עוד תיקנו, כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס" - יש בנו את "האור המחזיר למוטב", ואנחנו יכולים להשתמש בכוח האור עצמו שהביא לנו, ולא שאנחנו נשתוקק לכלים דהשפעה מפני שאנחנו רוצים להינצל מהצרות שיש לנו בכלים דקבלה, אלא אנחנו נשתוקק אליהם דווקא בגלל הגדלות, החשיבות, הייחודיות, שיש לנו במושג הזה דהשפעה. זאת אומרת שהאור מביא לנו גדלות המקור.

כמו שבד' בחינות דאור ישר, האור שמילא את בחינה א', הביא לא' הבנה מי זו בחינת שורש, וגם בחינה א' רצתה להידמות אליה, והפכה את עצמה לבחינה ב'.

ויוצא שמה שאנחנו עכשיו צריכים לתקן, זה את היחס שלנו עם הבורא, להתקרב אליו, להידבק אליו, וזה רק על ידי השתוות הצורה, וזה מה שאנחנו יכולים לעשות על ידי האור המחזיר למוטב. ואת זה אנחנו יכולים להשיג על ידי העבודה בלימוד הספרים הנכונים, בקבוצה, בכל התנאים שכוללים בתוכם את כל דרגות העביות של שורש, א', ב', ג', וד'.

יוצא שאותם הכלים שבהם דווקא הייתה השבירה, זאת אומרת כלים ג' וד' דעביות, שבירה על ארבעת המלאכים הראשונים בדרגת ד' דעביות, דאור דחכמה, שבירה על ד' המלאכים השניים, על ג' דעביות שנקרא "אור דחסדים", שזה גם לא חסדים, זה נקרא כך, אנחנו צריכים ללמוד מה זה בדיוק, כי על אור דחסדים לא יכולה להיות שבירה. אז בעיקר על שתי ההבחנות האלו אנחנו צריכים לעבוד.

יוצא שכדי להגיע לעבודה בדרגות העביות הגדולות האלו, אנחנו צריכים להכין את העבודה שלנו במישור העולם הזה, כי גם הדרגות האלו נשברו וגם הן שייכות לאותה קומת השבירה. והדרגות האלו של שורש, א' וב', איך לסדר אותן לעניין התיקון, זה נקרא שאדם משתמש בחיים שלו בצורה הגופנית, ובצורה האנושית, רק במידת הנחיצות להתקיים, והיה אפילו שמח לא להשתמש בהן לעצמו. וכל יתר הפעולות הוא עושה למען התקרבותו לבורא.

בתענוגים בהמיים אנחנו מבינים מה הגוף של האדם דורש, בתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, וכאן יש לנו כבר עבודה כלפי החברה, זאת עבודה שבה בהחלט האדם גם בדרגות האלה חייב להסדיר את היחס שלו לתענוגים כסף, כבוד, מושכלות, שזה נקרא שבהתחלה הוא עובד נגיד בכסף במעשר, ואחר כך משאיר רק מה שנחוץ לו, והיתר כמו שכותב בעל הסולם ב"מתן תורה", הוא מפזר לכל העולם, כדי להביא את כל העולם למצב המתוקן, הקרוב לבורא, כלומר בהפצת חכמת הקבלה איך שאנחנו מבצעים ומשתמשים בזה.

בכבוד - הוא כבר מבצע את זה בחברה הקרובה שלו, בהשפלת עצמו והגדלת דמות החברה בעיניו, כדי לקבל מהחברה הכרת חשיבות הבורא. ובמושכלות - שעל ידי זה שהוא משתוקק לדעת את הרוחניות, העולם העליון, את הבורא, את הטבע שלו, הוא מסדר את זה כך שרוצה לעסוק בזה כדי בהחלט להגיע להשפעה לבורא על ידי האור העליון שמעורר כתוצאה מהלימוד.

יוצא שכל הרוחניות של האדם מלובשת בעולם הזה במה שנמצא סביבו, ביחס שלו לעולם הזה, או דרך הבהמה שלו, שנותן לה מה שהיא זקוקה ולא מתחשב ביותר מזה, או באנושי שבו, ביחס שלו לסביבה, ורוצה להשתמש באחרים ובחברה ובכול כדי להפנות את כל הכוחות שלו וכל התכונות שלו לקשר הדדי עם הבורא.

וזה נקרא שאת כל התוצאות מהשבירה שנמצאות בו, כתוצאה מהשבירה בצורת על מנת לקבל, הוא הופך לעל מנת להשפיע. זה נקרא כל מי שמצטער על חורבן ירושלים, "ירושלים" - עיר שלם, יראה שלמה, יראה השלמה זה נקרא "מלכות" שהגיעה לגובה של בינה ונשברה, ונמצאת במצב הפוך, כל הקשר הזה הוא של בינה ומלכות בכוונה על מנת לקבל.

אז כל מי שמצטער על המצב הזה, מגיע מתוך הצער שלו, מתוך העבודה שלו, לשמחת ירושלים, כי מתקן את הכלים וממלא אותם באורות ואז הכלי הזה עם הכוונה על מנת להשפיע ממולא באורות, זאת הנתינה כלפי הבורא.

"שמחת ירושלים", זאת אומרת עיר שלמה, שהכלי שלם, ביראה שלמה, באמונה, זאת אומרת בתכונת הבינה על כל המלכות. וכל ההבחנות האלו גם ירושלים השבורה, וגם ירושלים הבנויה, אלה בעצם שני הקצוות של הדרך שאדם צריך לעבור, דרך בזמן שהוא נמצא בעולם הזה, בחיים האלו מלובש בגוף שלו, ומתוך זה צריך לגלות את כל ההבחנות בדרך.

תלמיד: האם אחרי שבינה התערבה במלכות עדיין זה נקרא שהנברא הוא "יש מאין"?

יש לנו רצון לקבל, כפי שאנחנו לומדים, שנברא יש מאין. בבורא אין רצון לקבל, אלא הבורא הוא רק רצון להשפיע. ואצלנו יש רצון לקבל ביסודו, זה אנחנו.

הרצון להשפיע שאנחנו קונים, זה לא רצון להשפיע מהבורא, אני לא יכול לחתוך מהבורא תכונה שלו ולצרף אותה אליי, אין דבר כזה, זה טבע. אבל כשהבורא משפיע אליי, בהשפעה שלו אליי, כמו כשגדול משפיע לקטן, הוא משנה אותי עד כדי כך שהרצון לקבל שלי הופך להיות דומה לו. לא שהוא הופך להיות רצון להשפיע, אלא הוא עושה את הפעולות החיצוניות שלו כאילו שהוא רצון להשפיע. ואי אפשר להבדיל ביניהם אלא רק אם אנחנו מסתכלים מי הוא בפנים, או הבורא שזה רצון להשפיע ובפנים ובחוץ יש לו אותה צורה, אותה תכונה, או הנברא, שיש לו בפנים את התכונה של הרצון לקבל הטבעית שלו ומבחוץ התהפך, קיבל על עצמו צורה חיצונית כמו רצון להשפיע.

הרצון להשפיע שאדם קונה על פני הרצון לקבל שלו, הוא לא יש מאין, הוא יש מיש. הוא קיבל את זה מהבורא, הוא למד מהבורא איך להתנהג עם הרצון לקבל שלו כך, שהוא ייראה כרצון להשפיע. אבל כשהרצון לקבל קונה את הצורה החיצונית הזאת, הוא ממש זוכה לכל מה שיש ברצון להשפיע. הוא נעשה באמת דומה לא רק לפי הפעולות, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", אלא הוא מגיע גם להבנה הפנימית מי זה הבורא, להשגה הפנימית מי זה הבורא, למעמד האמתי כמו הבורא. אבל יחד עם זה, הרצון לקבל הזה נשאר כיש מאין והוא אף פעם לא ייעלם.

אנחנו לא יכולים לדבר אתכם ללא מסגרת הזמן על כך שהרצון לקבל כאילו לא היה ואחר כך הבורא ברא אותו, אחר כך קלקל, אחר כך תיקן ואחר כך נגיע לגמר התיקון. כלפינו אנחנו בודקים ומסובבים את זה לפי ציר הזמן בהיסטוריה, ושבעתיד לבוא נגיע לגמר תיקון ושם נהיה דומים לבורא. אנחנו מסתכלים על זה כמו משהו שעובר ומשנה את הצורות ופעם היה ופעם לא היה. אבל באמת הרוחניות נמצאת מעל הזמן, וכמו שאנחנו מדברים מחוסר הזמן שזה קורה ולא קורה, ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות פשוט הכול נמצא במצב אחד ואי אפשר לומר שיש זמן, אלא אין זמן, והאמת היא שאנחנו לא יכולים לתפוס את זה היום.

אומנם יש דבר כזה שאנחנו אומרים עליו יש מאין, זאת אומרת פעם זה לא היה ואחר כך נעשה יש, ומקודם היה אין, לא היה, אבל איך זה יכול להיות לא לפי ציר הזמן שלא היה וכן יש, אלא שקיימים בצורה נצחית גם זה וגם זה יחד, אנחנו במוח שלנו שכלול רק מתכונה אחת, מתכונת המלכות, וגם היא מקולקלת, לא יכולים לקלוט.

הדבר הזה בא בהתאם לזה שנתקן את הכלים שלנו, אז נבין מתוך הכלים שלנו שבכלל המושגים הרוחניים קיימים מעל הזמן. וכשנבנה בנו תכונות מתוקנות, אז נחיה לפי התכונות המתוקנות האלו מעל הזמן ולא נצטרך להסביר אחד לשני מה זה. זאת תהיה צורת החיים שלנו, יחס כזה לחיים.

על ידי זה שאדם מתקן את הכלי שלו, הוא זוכה להרגשה שאין זמן, שאין חיים ומוות, אלא יש זרימה נצחית, עד שמגיע למצב שאין זרימה אפילו, שהכול הוא מצב אחד נצחי. לזה אנחנו צריכים כבר להגיע כאן, בעולם הזה. לפי התיקונים שבתוכנו כך נרגיש וכך באמת נחיה. כל החיים שלנו הם תוצאה מההרגשה הפנימית שלנו, חיים, מוות, עליות ירידות, קיים לא קיים. בהתאם לכמה שאדם מגיע להיות דומה לבורא, הוא מפסיק לחשוב על עצמו, מפסיק להרגיש שהוא קיים או לא קיים, הוא עולה לנצחיות. ואז כל השאלות האלה נעלמות, אם זה יש מיש, יש מאין. אלה שאלות שקיימות רק עכשיו אצלנו.

תלמיד: רב"ש כותב שאם אדם לוקח תכונות מחבר, אז הוא מעלה תפילה. מה זה לקחת תכונות מהבורא ואיתן לעבוד?

איך אדם לוקח את תכונות הבורא ומתחיל לעבוד איתן? תכונות הבורא מגיעות אלינו על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו בעצמנו שנמצאים בתכונות שבורות, גם מלכות וגם בינה, לא יכולים להבין מזה איך לעבוד עם הצורה ההפוכה מזו שיש בנו. ההפכיות היא גם לא מושגת, אלא על ידי כך שמציגים את ההפכיות, מה זה ההפוך. מזה שאני רואה את השחור, לא תבוא אליי איזו השגה בלבן ורצון שזה יהיה לבן, אלא אני צריך לראות את ההבדל ביניהם, להכיר את ההבדל, ואז להשוות אותם בתוך הכלים שלי. מתוך ההשוואה הרגשית, השכלית, בהתאם לזה אתקדם לאחת מהצורות האלה, או לשחור או ללבן.

לכן אפילו שאנחנו נמצאים בשבירה, ויש לנו כלים של מלכות וכלים של בינה בצורת על מנת לקבל, אבל אנחנו לא יכולים להבין מזה מהי הצורה דלהשפיע, זה פשוט לא ניתן לנו. אנחנו אולי מרגישים לפעמים עד כמה אנחנו לא מבינים מה זה על מנת להשפיע, וזה כבר גילוי גדול שנותנים לנו, זה נקרא שהאור מתחיל להאיר מלמעלה כאור, כתכונה שלו. לא כמשהו שמושך על ידי תענוגים, שמראה לנו שיש בו תענוג בשבילנו, אלא מחוץ לתענוג מה שהוא בשבילנו, הוא מראה לנו גם מי הוא, זאת אומרת הבורא מראה לנו את האופי שלו, וזה כבר גילוי גדול. אז אנחנו רואים עד כמה אנחנו נבזים, וממש שקועים בעל מנת לקבל.

ההתגלות הזו שבאה לאדם, באה בהתאם לכמה הוא מכין את עצמו לדרוש מהאור העליון, מה הוא רוצה לקבל ממנו. אם הוא רץ אחרי התענוגים באור העליון, ברוחניות, אז כדי לתקן אותו, לעשות לו תיקון בדרך, בכיוון, האור העליון מאיר לו במקום תענוגים ייסורים, ומתחיל על ידי זה לכוון את האדם יותר נכון, שהאדם לא ישתוקק לתענוגים, אלא יחפש למה הוא יכול להשתוקק, צר לו. ואז האור מתחיל להראות לאדם שחוץ מתענוג וייסורים יש כאן דבר נעלה יותר שהוא תכונת ההשפעה, הבורא בעצמו, האופי שלו.

וכך הוא מכוון אותנו לא לדרוש ממנו את התענוג הרוחני, המדומיין בכלים הבהמיים שלנו כתענוג הדומה למה שיש לנו בעולם הזה. האור מלמד אותנו להבין שהתענוג האמיתי הוא ברכישת התכונה דלהשפיע. מי שרוכש את התכונה הזאת בעצמה, זה כבר תענוג, כי זו כבר צורת הבורא. בעולם הזה אנחנו חושבים שיש שני דברים, רצון ובתוך הרצון יש תענוג, וכך באמת זה מתרחש ברצון לקבל. ברצון להשפיע זה לא כך, הרצון להשפיע בעצמו הוא הוא התענוג. אבל מפני שאדם בונה את הרצון להשפיע שלו על פני הרצון לקבל, אז כאן אנחנו מדברים על מדרגות התיקון. כמה, חלק פחות או יותר, מתוך הרצון לקבל משתתף להיות כדומה למשפיע.

והעיקר, כמו שאנחנו לומדים, אלה הכלים, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. לכן אדם צריך להשתוקק לכלים הנכונים, להרגשה הנכונה שבכל פעם צריכה להיות בו כלפי הבורא. התחלת התיקון נקראת "כל המתאבל על ירושלים", זה כשאדם מבין מה הוא האבל שלו, על מה הוא בדיוק, על איזו הבחנה שנקראת "ירושלים", ומהו בעצם המושג הרוחני הזה "חורבן ירושלים" שעליו צריך להתאבל. זאת אומרת, הוא רוצה שכל זה יתקיים בו בצורה הנכונה.

אם אדם בונה כלי כזה, אז ודאי שלא צריך יותר מצד האדם, אז הוא זוכה שהכלי הזה יתוקן לפי גודל הצער שבו. כי גודל הצער שלו מכוון כבר כנגד האגו שלו, כנגד הרצון לקבל שבו, כנגד כל התכונות הנקראות ממש "ירושלים בחורבנה". והמצטער על כך, הצער הזה נקרא העלאת מ"ן, זוכה שמלמעלה האור מתקן לו את המ"ן הזה, ויהיה לו תיקון מסך על אותם כלים שמצטערים על כך שהם נמצאים בצורת חורבן, נמצאים ברצון על מנת לקבל.

תלמיד: אז במצבנו זה שיהיה הרצון הנכון, את זה אנחנו צריכים לבקש?

אנחנו צריכים שני דברים. האחד, להצטער שאנחנו נמצאים בכלים השבורים. משמע, שאנחנו חושבים ומשתוקקים רק למלא את עצמנו, והאחר, להגדיל בנו את גדלות הבורא, גדלות מידת ההשפעה, כי גדלות מידת ההשפעה צריכה להביא לנו השתוקקות לירושלים הבנויה. זאת אומרת, לא מספיק להצטער על המצב הרע, צריך גם להשתוקק למצב הטוב. זו עבודה לפי שתי רשימות הצריכות להיות בנו, רשימות דעביות ורשימות דהתלבשות, רשימו מהכלי ורשימו מהאור. רשימו מהכלי באיזה מצב הכלי נמצא לעומת מה שהוא צריך להיות, ורשימו מהאור, כמה צורת היחס שלי לבורא היא כזאת שהבורא הוא האידיאל והמושלם ביותר.

תלמיד: אם תכונת ההשפעה היא בעצמה תענוג, אז מה המילוי שלו?

המילוי של תכונת ההשפעה זאת השפעה, ולא יותר. לא צריך יותר שום דבר. אם אני משפיע זה התענוג שלי. רק שכדי להיות בדרגת המשפיע, אני צריך ודאי לדעת למי אני משפיע, ואיך הוא נהנה מהשפעה שלי. אני צריך לכלול בתוכי את הכלים שלו, החסרונות שלו. אני צריך להתאחד עם הבורא, ולקנות ממנו את כל הכלים שלו, את כל התענוגים שיש לו מזה שהוא ממלא אותי. זה תינוק שמגיע לדרגת אימא, ומרגיש את כל הדברים שיש באימא כלפיו, גם בכלים, וגם בתענוגים, איך היא מרגישה כלפיו, כשהוא מקבל את הכול ממנה, ונהנה במאה אחוז ממנה.

זאת אומרת, על ידי זה שהנברא רוצה להחזיר לבורא את התענוג הזה אפילו כקטן, הוא חייב לדעת ולהכיר את הבורא כגדול, בכל גדלות הבורא. אז מבחינת ההשפעה נראה לנו שזה משפיע, נותן, וזהו, לא חושב כלום. ההיפך, צורת ההשפעה מחייבת את האדם להגיע לכלים אדירים. וצורת הקבלה דווקא לא, כי קבלה, ברגע שהוא מקבל, הכלים כבר נסתמים ולא צריכים יותר. "טוב לי, מספיק לי", וכבר מתחיל לפחד שייעלם, הכלי כבר נסתם מהתענוג שרצה, ואם לא מתעורר יותר תענוג, אז גמרנו. זאת אומרת, דווקא תכונת ההשפעה מחייבת את האדם לגדול בלי די, ללא שום גבול, בצורה ממש קבועה, וכל הזמן להיות בעלייה.

תלמיד: אז איך הוא שומר על גדלות הבורא כל הזמן?

איך הוא שומר על גדלות הבורא בעיניו כל הזמן כשגדל? בזה שהוא גדל על חשבון הכלים של הבורא. הוא רוצה להרגיש איך הבורא, מה הוא מכין, ממה הוא נהנה, ואיך הוא מסודר כלפיי. הוא קונה מהבורא את הכלים שלו. ומה עם הכלים שלי? אין בי כלים. איזה כלים יש בנברא חוץ מנקודה שבלב? כל הגדלות של המלכות מעבר לנקודה שבלב היא רק על ידי חשבון עם הנותן.

תלמיד: איך זה מתקן את השבירה?

על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על התפתחות של תוך בחינה א'. אותה בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, איך שהיא מתפתחת. מה זה הגודל שלה? הגודל שלה הוא גודל הכרתה בהנותן. זו גדילה איכותית, הבנתית, בהשכלה, ולא בגדילה של הכלי בטונות. ברוחניות אין דבר כזה שאני רוצה גרם, ושני גרם, ושלושה גרם אותו הדבר. אני רוצה משהו שהוא נקודה מתענוג אחד, ואם יותר מזה אני כבר רוצה יותר לעומק, בסוג תענוג יותר עמוק, יותר גדול, יותר משובח, יותר קשור עם המשפיע.

כי כל התענוגים, חוץ מממש התענוגים שנמצאים בנקודה של תענוגים גופניים ואנושיים, חוץ מהתענוגים האלה הקטנים, כל יתר התענוגים באים על חשבון המשפיע, על חשבון הקשר שלי עם הבורא. הם באים מתוך זה שאני נמצא קרוב אליו.

בוא נגיד ככה, לקחו אותך לשרת בארמון בתור מנקה, ונותנים לך איזה שכר פעוט כדי שתחזיק את עצמך בחיים. וכל יתר התענוגים הם עד כמה אתה יותר ויותר מכיר איפה אתה נמצא, ועד כמה אתה נמצא במקום חשוב, ואז אתה מגדיל את המקום החשוב שבו אתה עובד. אנחנו רואים גם בעולמנו, שככה זה. יש אנשים שנמצאים ליד השלטון, אז יש להם, לא משכורת, אלא יש להם הרגשת חשיבות, הרגשת תענוג, של למה הם שייכים, שהם מעל, שהם מרום העם, איפה הם נמצאים, איפה הם עובדים, ולמה הם שייכים.

ובעצם אפשר לדמות את זה למה שקורה לנו עם תענוגים מעל העולם הזה. כל התענוגים ההם באים על חשבון גדלות הבורא בעינינו. וכל יתר התענוגים שיש לנו דרך הגוף, או לקבל דרך החברה שלנו, זאת אומרת דרך הסביבה, דרך העולם הזה, אלה תענוגים שהם כנקודה, כתשלום של מאה דולר שאתה מקבל בעבודה שלך, ותו לא, ומספיק לך רק ככה.

ואתה באמת צריך ככה להסתפק, ולא לדרוש יותר. כל דרישת יתר היא על חשבון החשיבות של איפה אתה עובד, ולמה אתה שייך. ושם אם אתה מגדיל באמת את חשיבות המקום, יש לך תענוגים אינסופיים. הכול תלוי רק בחשיבות. אתה יכול להיות ליד המלך, ובאמת את המאה דולר האלה אתה אפילו לא מחשיב, החשיבות שלו ממלאה אותך. כי אתה מרגיש עד כמה אתה דבוק שלם בשלם. גם בגשמיות, באגו, אנחנו רואים שזה עובד, ולא צריכים שכר גדול. גם בעולם הזה, במקרה כזה, דורשים מהאדם נאמנות. זה התשלום מצד האדם עבור זה שנותנים לו הכרת השייכות לדברים גדולים, נניח לשלטון. החוקים כאן הפוכים, זאת אומרת לפי השימוש, אבל אלה אותם חוקים.

תלמיד: אז תיקון השבירה זה רק אמצעי בשביל להגיע ליותר גדלות של הבורא?

כל השבירה היא בחוסר הכרת הגדלות, וכל התיקון שלה הוא בהכרת הגדלות. כי המסך, שאנחנו קוראים לו כוונה בעל מנת להשפיע, נבנה בנו כתוצאה מכבוד ה', לפי כמה שאני מכבד אותו. מכבד אותו יותר מעצמי, יותר מאת הרצון לקבל שבי. עד כמה אני שוקל אותו יותר מעצמי, בחשיבות, בגודל, ברוממות, ובכוח. זאת אומרת הכול תלוי ביחס שבעיניי, הוא ואני.

תלמיד: נגיד רואים את הגדלות של הבורא, ואפשר לראות באמת עד כמה שלא תופסים אותו, עד כמה הוא אינסופי וגדול, ורואים את גדלות המעשים שלו. אבל איך אפשר לראות את גדלות הכוונות?

איך אפשר לראות את גדלות הכוונות? גדלות הכוונות זו תוצאה מגדלות הבורא. אנחנו לא יכולים למדוד את הכוונות עצמן. אתה בעצם אומר כך, איך אני מודד את האור, אם הוא גדול או קטן? כי כוונה זה האור, ואני יכול למדוד את זה רק לפי הכלים. אין לי אפשרות אחרת.

כמה שהכלים יכולים להצטרף לכוונה בעל מנת להשפיע, כמה שקו שמאל יכול להתכלל בקו ימין, זו בעצם היכולת שלי להיות בכוונה. אני מודד הכול לפי הכלים. כי האור, אני בכלל לא יודע מה זה. יש לי איזו תופעה בתוך הכלים שלה אני קורא אור, סך הכול. לכן כל העבודה שלנו היא דרך הכלים.

תלמיד: האור זה המעשה שלו, הוא גם כוונה, וגם מעשה?

אני לא מבין מה אתה שואל. אתה מדבר מילים שבכלל לא מובנות לי, "אור זה המעשה"? אני לא מבין.

תלמיד: כשאני מסתכל על גדלות הבורא, ומסתכל על מעשיו, אז מעשיו זה האור.

אני לא מבין מה אתה אומר. תשמע מה שאתה אומר, כשאני מסתכל על גדלות הבורא ועל מעשיו. מי מסתכל, איך מסתכל? אני לא מבין את המילים האלו. על איזה מצב אתה מדבר? מי מסתכל? אתה רואה? אתה מתפעל מזה? אני לא יודע על איזו מציאות אתה מדבר. אם אתה רוצה לדבר נכון, קודם כל תדבר מתוך הכלים. מי זה בורא שם?

תלמיד: הרגשת הכלי את האור זו לא הרגשה של הבורא?

הכלי מרגיש איזה תופעות שבו, ולתופעות האלה, הוא קורא "אור". מה אתה שואל על זה?

תלמיד: אז מבחינת הכלי זה אומר מעשים, או כוונות? נניח כמו החבר שאני רואה אותו בגשמיות עושה מעשים, ואני רואה את המעשים שלו, אבל אני לא יודע מה הכוונות שלו.

אתה רואה פעולות חיצוניות של משהו, או שאלו אנשים, או שזו חברה, או שזה עולם, או שזה בורא, לא חשוב איך לייחס את זה. ואתה אומר, שאתה יכול לראות פעולות, וחוץ מהפעולות יש כנראה עוד כוונות, אבל את הכוונות אתה לא רואה. אז מה אתה שואל?

תלמיד: אנחנו יודעים על גדלות המצב בכללות, רואים את גדלות הפעולות. האם אפשר אי פעם להגיע למצב שרואים את גדלות הכוונות? שמרגישים את גדלות הכוונות, שהכלי מרגיש את גדלות הכוונות?

כשהכלי מרגיש את גדלות הכוונות, זה אפשרי רק לפי התנאי "ממעשיך הכרנוך". איך אני יכול להעריך את האימא שנותנת לי, ונותנת, אם אני רק מקבל ומקבל, ואין לי שום תכונה דלהשפיע חזרה. אלא כשאני בעצמי מתחיל להכיר מה זה נקרא לתת, או שאני גדל ובצורה בהמית גם בי מתעוררים אותם הרצונות כמו באימא, אז אני מתחיל להיזכר מה אימא עשתה לי. עכשיו אני מכיר כמה שהיא אוהבת אותי, כמה שהיא באמת, וכל מה שהיא עשתה לי והכוונות שלה.

אני יכול להכיר את הכוונות של מישהו רק מתוך כך שיהיו לי אותן הכוונות. ברצון לקבל לא יכול להיות דבקות. כל אחד עם הרצון לקבל משלו. וכל אחד קבוע נמצא בתוך רצון לקבל משלו, ולא משתנה. הרצון להשפיע, שזה נקרא הכוונה שעל פני הרצון לקבל, הוא משתנה. ועל ידי זה שאני משנה את הכוונה שלי, זה נקרא שאני משנה את הרצון להשפיע שלי, אני יכול להבין את השני, להבין את הכוונות שלו.

עכשיו, בבורא לא שייך כוונות ומעשים. אלא כלפינו זה נקרא שהמעשה שלו יכול להיות כאילו רע, ואחר כך מתגלות לנו כביכול הכוונות שלו כטוב. מפני שאנחנו משיגים אותן מהכלים שלנו, כי ההרגשה שלנו מחולקת לכלי ולכוונה, יכול להיות מעשה קבלה, ובעצם הכוונה היא השפעה, וכל אופן המעשה הוא כהשפעה. זה יכול להיות כי אנחנו נמצאים כביכול משני חלקים הפוכים זה לזה.

מה שאם כן בבורא אין דבר כזה. אלא מפני שאנחנו תופסים ממנו בכלים שלנו, את מה שבא ממנו, אז אנחנו מחלקים את מה שבא ממנו לשני חלקים, איך שזה מורגש בכלים שלנו, ואיך שזה מורגש במודעות שלנו, בתפיסת הכוונה שלנו.

ואז באמת אנחנו חושבים "אה, הוא פועל רע, אבל חושב על טוב", אבל מצידו אין דבר כזה. מצידו יש רק פעולה אחת ישרה. מתי אני יכול לקבל ממנו בצורה ישרה את מה שבא בצורה כזאת ממנו אליי? כשאני מגיע לאותה כוונה כמוהו, והכלי שלי מיד תופס את הכוונה שלו, את הביטוי הנכון והישר שלו, אז אני לא מפענח את זה בכלל לפי הכלים דקבלה שלי, אלא רק לפי הכוונות שלי דהשפעה.

זה כמו אצל רופא. הייתי בניתוח, אני זוכר שלפני הניתוח הוא התיישב עליי, מי שזוכר היה שם אחד כזה בירושלים שקראו לו שמחה, שני מטר, כזה בחור של 120 קילו, ככה כזה חזק. אז הוא אומר "עכשיו תהיה לך הרגשה קצת לא נעימה", והתיישב לי כאן על בית החזה, ועשה לי מוות ממש. הכול כאן היה שבור, היו לי צלעות שבורות, ועוד כל מיני דברים. אבל אני לא הרגשתי כלפיו שום שנאה.

אני זוכר "עכשיו אני עושה לך חור בחזה", יש לי כאן סימן, הוא עשה לי חור, ממש חור. הרופאים בדרך כלל אין להם ידיים, הם עושים את זה בצורה כזאת בלי רחמנות. קרישמן היה עושה יותר טוב. באמת, לא, אין להם ידיים. גם להיות כירורגים, מגיעים כאלו שאין להם ידיים, לא יודע. בכלל אחר כך ראיתי איך שהם עובדים, הייתי עושה את זה הרבה יותר טכני, ויותר טוב. אז הוא לקח כזה מוט ברזל, כאילו, כמו איזמל, הכניס לי בחזה, ועשה לי חור. וזה היה ממש ללא הרדמה ללא כלום כי הייתי בצורה כזאת שאי אפשר היה לחכות.

אז אני זוכר, זה היה משהו, איבדתי הכרה וחזרתי, אבל לא הייתה לי שום שנאה אליו, את זה אני זוכר, שום שנאה. אחר כך דיברנו על זה איתו, והוא התפלא שאני זוכר את כל מה שקרה. כי בדרך כלל האדם מאבד מזה לגמרי את ההכרה. אבל את זה אני זוכר, וזו בשבילי הבחנה מאוד טובה. שהוא עושה לך כאבים, שאתה פשוט רוצה למות, לא להרגיש, להימלט מכל העניין, ושנאה אליו אתה לא מרגיש. זאת אומרת, הכוונה לגמרי שולטת על המעשה אפילו במישור דעולם הזה.

---

1. "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (משנה, מסכת אבות פרק ו', משנה ד')↩