שיעור בוקר 24.10.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.12.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/TbbwfTDN?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 623

מאמר קכ"ז "להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע"

יש לנו הרבה הבחנות במצבים שאנחנו עוברים, ותמיד אנחנו צריכים להבדיל בין העיקר שבמצב לתוצאה ממנו, תוצאות נלוות, תוצאות ראויות ולא ראויות. לחלק כל דבר ודבר ולראות מה עיקר ומה תפל, מה חשוב ומה לא, ממה לפחד, ממה להתרחק, למה להתקרב ולמה להידבק. כך אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בכל מצב ומצב.

קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע

ד' דחוה"מ סוכות תש"ג ירושלים

"זה ידוע שהסתלקות המוחין והפסק הזווג נוהגין רק בתוספות המוחין, ועיקר המדרגה בזו"ן הוא ו' ונקודה. זאת אומרת שהמלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה, שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר שהוא רוצה להפטר מזה, אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור, נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו, אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות.

ובזמן שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בבחינת נקודה שחורה, שאפילו בשחרות הכי גדולה במציאות שיש בעולם... אזי השכינה הקדושה אומרת: "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]". לכן "בחד קטירא אתקטרנא ביה [בקשר אחד מתקשרים בו]", "ולא אתפסק מיניה לעלמין [ולא נפסקים ממנו לעולמים]". ומשום זה אין לו שום הפסק מהדבקות. ואם באה לו איזו הארה מלמעלה הנקרא תוספת, אזי הוא מקבל את זה בבחינת "לא אפשר ולא קמכוין", מטעם שזה בא מהמאציל בלי התעוררות מצד התחתון. וזה פירוש: "שחורה אני ונאוה", באם שאתה תוכל לקבל את השחרות - אז תראה איך שאני נאוה.

וזה סוד: "מי פתי יסור הנה", וכשפונה מכל עסקיו ורוצה רק לעבוד לתועלת הבורא, ועובד בבחינת "בהמות הייתי עמך" - אזי הוא זוכה ורואה את תכלית השלמות. וזה פירוש: "חסר לב אמרה לו", היינו, משום שהיה חסר לב - בשביל זה היה צריך להיות פתי, אחרת אי אפשר לו להתקרב.

אבל לפעמים נתקלים במצב של שכינתא בגלותא, היינו שהנקודה יורדת לבי"ע דפרודא, ואז הוא נקרא בבחינת "שושנה בין החוחים" שיש לה צורה של חוחים וקוצים, אזי אי אפשר לקבלה, שזו שליטת הקליפות. וזה בא על ידי מעשי האדם, כי האדם על ידי מעשיו למטה - כך הוא גורם בשורש נשמתו למעלה בשכינה הקדושה. זאת אומרת שאם האדם למטה משועבד לרצון לקבל - כך הוא גורם למעלה שהקליפה תשלוט על הקדושה.

וזה ענין תיקון חצות, שאנו מתפללין לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר], היינו להגביה אותה למעלה, היינו שתהיה בחשיבות, שענין מעלה ומטה הוא בחשבון החשיבות. ואז היא בחינת נקודה שחורה. ובתיקון חצות הוא מתגבר ואומר שהוא רוצה לקיים את הפסוק של "לבני ושמעי", לבני - היינו בחינת לבן ולא שחור. ושמעי - היינו שמיעא לי, כלומר סבירא, שהוא ענין סבור ומקובל אצלו את בחינת קבלת עול מלכות שמים. וענין "תיקון חצות" הוא תיקון מחיצה, היינו תיקון להפריד בין הקדושה לקליפה, היינו לתקן את ההרגש הרע שנמצא בתוך הרצון לקבל, ולהתחבר לרצון להשפיע.

גולה הוא אותיות גאולה, וההפרש הוא באלף. זאת אומרת שצריכים להמשיך בחינת אלופו של עולם בתוך הגולה, אזי תכף מרגישים את הגאולה. שזה סוד "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו... לשלם תשלומי נזק במיטב". וזה ענין "כשיש דין למטה אין דין למעלה"."

נקרא שוב, ואז נראה מה אפשר להוסיף.

קריין: שוב, מאמר "שמעתי" קכ"ז, "להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע".

קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע

ד' דחוה"מ סוכות תש"ג ירושלים

"זה ידוע שהסתלקות המוחין והפסק הזווג נוהגין רק בתוספות המוחין, ועיקר המדרגה בזו"ן הוא ו' ונקודה. זאת אומרת שהמלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה, שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר שהוא רוצה להפטר מזה, אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור, נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו, אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות."

אם אדם רוצה לעבוד רק בהשפעה ולא יותר, רק שתהיה לו הזדמנות לתת, להשפיע ובזה הוא משתדל למצוא את היסוד שלו, את החיים שלו, את הקיום שלו בקבוצה, בעולם, בבורא, אז זה היסוד הנכון. הקטנות הזאת נקראת "לא יגונה ולא ישובח", ובצורה כזאת הוא יכול להתקיים, וזה היסוד הנכון להיות במציאות הרוחנית.

"זה ידוע שהסתלקות המוחין והפסק הזווג נוהגין רק בתוספות המוחין". אם יש יותר ממה שאדם צריך כדי להתקיים ברוחניות אז יש הפסק, האור מסתלק. "ועיקר המדרגה בזו"ן הוא ו' ונקודה". אור חסדים בכלים דהשפעה מחזיק את האדם ברוחניות בצורה שהוא דבוק לרוחניות, קטנות. "זאת אומרת שהמלכות בבחינת עיקר מציאותה אין לה יותר מנקודה", מהנקודה השחורה בתוך האור הלבן. כך היא יכולה להתקיים, פחות מזה היא לא יכולה להיות כי זה הטבע שלה, ויותר מזה היא לא רוצה להיות, כי היא רוצה להיות רק בתוך השפעה, רק בתוך עולם ההשפעה. לכן עיקר המציאות למלכות זה הנקודה השחורה. אם אני מבין שאני רצון לקבל וכלום אין לי מלכתחילה, אז אני רק רוצה להיות קיים באור הלבן, בכוח השפעה, שאני ממש אהיה בו כטיפת זרע בתוך הבורא, בתוך הרחם.

"שהיא בחינת נקודה שחורה דלית [שאין] בה לבנוניתא", היא נקודה שחורה שאין בה לבן, זה הטבע של הנקודה הזאת. ואם האדם מקבל זאת הנקודה לבחינת עיקר ולא לדבר יתר", כלומר לא רוצה שום דבר. אמנם יש לי את זה, ואני בזה נפרד מהבורא, אבל אם אני מדביק את הנקודה הזאת ללובן אז אני לא נפרד, ויותר מזה אני לא רוצה. "שהוא רוצה להפטר מזה", אני מוכן להתקיים בצורה שאני מבטל את עצמי כלפי כוח השפעה מה שלא יהיה. "אלא אדרבה, שמקבל את זה לבחינת הידור", שזה דבר מיוחד מאוד, שאני כנברא לא יכול להיות במצב יותר קרוב לבורא, "נקרא זה בחינת דירה נאה בליבא".

למה לא יכול להיות יותר? כל התוספות שאני אקבל אחר כך ואני אגדיל את הנקודה השחורה, זה יהיה על חשבון האור העליון. אלא אני בעצמי, כשאני עושה חשבון עם עצמי איפה אני כלפי הבורא, אני נשאר בנקודה השחורה הזאת מבוטל לגמרי כלפיו. אם הוא רוצה כך להיות "שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו", רק להישאר מבוטל, וכל פעם שיש תוספות לבטל אותן, העיקר להישאר בנקודה שחורה בתוך האור הלבן, "אזי נקרא זה בחינת "לאוקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". לאט לאט כל ההבחנות שישנן במלכות אחרי חטא עץ הדעת, אחרי שבירת האדם הראשון, אנחנו צריכים את כל נקודות הקשר בין מלכות לבורא לתקן, זה נקרא "להקים שכינה מעפר". "וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו", שהעיקר זה להתבטל ולא יותר על פני כל המקרים שעוברים עליו, "אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות". זה נעשה כיסוד לקיום האדם, שאני תמיד צריך בכל מקום, בכל מצב להחזיר את עצמי לביטול. ואז מנקודות, ממצבים, ממקרים כאלה שאני מתבטל, מזה אני מקים את היסוד שלי, ולאחר מכן אני גם יכול לעלות למדרגות נוספות. זאת אומרת גם להתבטל, אבל במקרים כאלה שאני כבר לא נקודה כשאני מבטל את הכול, אלא אני יכול גם לקבל ובמה שאני מקבל גם להיות מבוטל, זה כבר נקרא שאני גדל ברוחניות.

שאלה: איך בדיוק להימצא במצב הזה?

בכל רגע ורגע אתה חייב לשמור על עצמך, לא לרצות שום דבר חוץ מביטול. וכשהגישה הזאת תהיה הגישה העיקרית שלך, שאתה באמת לא רוצה כלום חוץ מלהתבטל, אז יבואו מצבים שאתה תרצה עוד מצבים נוספים שבהם גם תוכל להתבטל, ועוד להתבטל, ועוד להתבטל. ומזה אתה תתחיל להרכיב את העולם הרוחני שלך.

תלמיד: להתבטל ביחס למה, ביחס לעשירייה, ביחס לחברים?

כלפי כל דבר ששייך לרוחניות. או בכלל כלפי היחס שלך לחיים, שאתה בכלל לא רוצה שום דבר מהחיים שלך חוץ מביטול כלפי הבורא. ולהרחיב את הביטול כלפי הבורא אתה יכול מהנקודה הראשונה, שזה דרך העשירייה. שאם אתה מבטל את עצמך כלפי העשירייה כדי להידבק בבורא אז אתה כבר בונה מהעשירייה מה שנקרא "שכינה". על זה בעל הסולם ידבר אחר כך.

תלמיד: מה זה נקרא שמקבל את הביטול ברגישות?

שאתה רוצה מעצמך שכך זה יהיה. לא שאתה עושה את זה מחוסר ברירה, אלא אתה עושה את זה מפני שאתה מעריך את זה, שבשבילך זה כמו תכשיט גדול, משהו חשוב. אומנם מהטבע שלך אתה לא רוצה את זה, כי הטבע שלך זה רצון לקבל ולכן לפי הטבע שלך אתה לא נמשך לזה, אבל אתה רוצה שזה יבוא אליך בתוספת כזו שזה יהיה הכי חשוב.

ולכן זה נקרא "תכשיט", כי תכשיט זה דבר יקר אבל לא חייבים אותו, אני יכול לחיות גם בלי זה. ולכן כך אנחנו צריכים להתייחס להתפתחות שלנו.

תלמיד: כתוב כאן שבגלל זה, הודות לכך הוא לא ייפול ממדרגתו.

כן, אם אדם מתייחס רק לעיקר, זאת אומרת רק לנקודה הזאת, שהיא העיקר בשבילו, ומתבטל למעלה מהנקודה הזאת יותר ויותר, וכאילו מרחיב את הנקודה הזאת עוד ועוד, אז הוא לא יפול, דווקא ההיפך, הנקודה הזאת הופכת ליסוד.

שאלה: להחזיק את הקישוט הזה זה כמו לב פתוח, זה אותו דבר?

לא, לא כתוב על זה כך, אז אל תשאל על דברים שלא שייכים לקטע הזה, תשתמש אפילו במילים שיש לנו כאן. לא, לב פתוח זה הרבה יותר.

שאלה: בקטע הזה כתוב שאם תוכל לקבל את השחרות, אז תוכל לראות עד כמה אני יפה. מההסבר שלך נראה ברור איך לעשות את זה, אבל בפועל אני רואה שכשמגיע החושך אז אתה מחכה ללא הרף מתי הוא יסתיים, כלומר אי אפשר לבוא לשחרות כמו לאור.

אתה צריך להשתדל לראות בתוך החושך שהבורא נסתר שם, ואתה רואה חושך בגלל היחס שלך. בעצם אין חושך בעולם, במציאות, אלא היחס שלך הוא בונה את החושך. ולכן אין כאן שום בעיה, תשתדל לראות את מציאות הבורא בכל מצב ומצב ודווקא ככל שהמצב חשוך, אם תשתדל להתייחס אליו למעלה מהרצון שלך לגלות, להבין, להרגיש, דווקא ברצון להשפיע, אז מהחושך תתחיל לראות את האור, שזו הזדמנות שנותנים לך להגיע לגילוי, לאור.

שאלה: האם יש פה איזו דואליות? כלומר באופן טבעי אתה בכל זאת מבקש שיבוא שינוי אבל מתוך איזה שדה של העשירייה, כלומר זה משהו דואלי כזה?

ודאי שכן. יש לנו עביות, שזה רצון בכל זאת לגלות, להרגיש, להבין, ליהנות, לשלוט. יש לנו עביות, והעביות הזאת גדלה כל הזמן, ועל פני זה אנחנו בונים את היחס ההפוך שלנו. אנחנו רוצים שהבורא ישלוט, תכונת ההשפעה, שהמסירות שלנו תגדל, שנהיה מוכנים להישאר במצב הזה. ודווקא דרך החושך הזה, דרך השחור הזה אני רוצה לגלות שזה לא חושך, שהחושך הוא כלפי הרצון לקבל לשלי וכלפי הרצון להשפיע אני רוצה לגלות את זה כאור. אז איפה יש לי את הרצון להשפיע הזה שבחושך, "חשיכה כאורה יאיר", זה מה שאני רוצה.

כך אנחנו עובדים, לאט לאט מתוך החושך והניתוק מגלים יחס חדש, וכך מתקדמים.

תלמיד: יוצא שאני מתוכי עדיין נמצא בחושך אבל בתוך העשירייה זה אור.

לבד זה באמת מאוד קשה ואפילו בלתי אפשרי, אפשר להגיד, אבל תראה בבוקר או בזמן שיש לכם שיעור, כשאתה בא לשיעור ומתיישב ונמצא בקשר עם החברים, בצורה וירטואלית או בצורה פיזית, זה כבר לא כל כך חשוב, אנחנו רגילים עכשיו להרגיש אחד את השני דרך קווי האינטרנט, תראה עד כמה יש שינוי במצב שלך. ביחס לחיים, לרוחניות, בכלל, להכול. עד כמה ההתכללות עם החברים מביאה אותך לדרגה אחרת.

אתה מתחיל להתייחס אחרת לחיים, לחיבור, לבורא, למציאות. והכול לא בגלל החכמה שמגיעה אליך, אלא מגיע קשר עם החברים ובהם, בקשר הזה, אפילו שאתה עוד לא שולט בו כל כך, אתה כבר מתחיל להרגיש שמזה מתחיל להיות כביכול עולם חדש. זה קורה לכל אחד ואחד מאיתנו ברגע שאנחנו נכללים זה מזה לפני השיעור.

שאלה: אתה יכול בכלל לעשות את המעבר הזה? זה אפשרי לצאת מעצמי ולהיכנס כך לתוך העשירייה?

ודאי שכן, כל אחד יכול. אפילו אנשים שלא שייכים לחכמת הקבלה, כשהם נכנסים לאיזה אירוע שיש שם כמה אנשים, אז הם נכללים באותו אירוע. זה כל העניין של שליטת הסביבה על האדם. תצא אפילו לתהלוכה שיש ברחוב, הולכים אלפי אנשים ולא חשוב מי הם, הם יכולים להיות פאשיסטים, קומוניסטים או סוציאליסטים, ואפילו נגדך, לא חשוב מי ומה, ואתה תראה איך זה ישפיע עליך. זו שליטת הסביבה על האדם. תנסה להיות ביניהם, אתה תתחיל לחשוב כמו שהם חושבים. זה הטבע.

לכן כשאני מגיע לשיעור אני תמיד מודד את עצמי, איפה אני נמצא לפי השיעור. אני קם בדרך כלל שעה לפני השיעור לפחות, ואז אני מרגיש את עצמי. אומנם אני קורא מאמר ועוד כל מיני דברים כאלה לפני השיעור כדי להגיע לשיעור איכשהו מוכן מתוך עצמי, אבל אחר כך כשאני שומע אתכם מתחילים לפני השיעור את זמן החיבור, על אף שזה רק רבע שעה, אני הייתי מוסיף אולי עוד חמש דקות לפחות, אז אני נכלל בכם, בכל החברים. אני לא מרגיש שאתם תלמידים, אני מרגיש שאתם חברים שלי. ואז אני נכלל בכם ויש לי לקראת השיעור מתוך רבע השעה הזו מצב רוח והתרוממות והכנה אחרת לגמרי ממה שהכנתי את עצמי לפני זה.

זו שליטת הסביבה על האדם, ואנחנו צריכים להשתמש בזה.

תלמיד: כל יום מחדש אני צריך לצאת מעצמי ולהיוולד בעשירייה? צריך להסכים שזה יקרה כל יום מחדש?

אם אתה מתקדם בקצב טוב, זה יהיה כמה וכמה פעמים ביום, זה נקרא "ויהיו בעיניך כחדשים". עד כדי כך שאחר כך במדרגות רוחניות אתה תרגיש בכל רגע, בכל דקה נניח, שיש לך ניתוק ואתה צריך לחזור, ניתוק, ואתה צריך לחזור. כי בכל הגיחות האלו הלוך חזור, הלוך חזור מרוחניות ולרוחניות, אתה מתקן רשימו מהשבירה.

שאלה: תיארת מצב שאנחנו רוצים ומחפשים את האפשרות לביטול, מה גורם לשינוי הזה ממצב שזה דוחה אותי למצב שאני מחפש ומשתוקק למצבים האלה?

אני רואה שאני נזרק כל פעם מהמחשבות שלי על רוחניות, שכל דבר ודבר שמחוץ לי בסביבה שלי, אפילו הגשמית, ברחובות, בכל מיני מקומות, מה שאני שומע, מה שאני רואה דרך חמישה חושים, כל הדברים האלו מסיטים אותי מהמגע הפנימי לרוחניות, לבורא.

אני בפנים בתוך ליבי רוצה להיות קשור לבורא, אבל כל החמישה חושים שלי מושכים אותי החוצה, נותנים לי כל מיני גירויים, באוזניים אני שומע משהו, ובעיניים אני רואה משהו, המחשבות באות וכל מיני דברים. איך אני יכול להחזיק את עצמי בקשר קבוע עם הבורא, דרך קבוצה, ברוחניות, לסדר את הדברים האלה כמו שצריך בצורה יסודית, קבועה? אני לא יודע מה לעשות, אני כל הזמן יוצא מעצמי, עד שאני מתחיל להרגיש שאין לי שום ברירה, אלא שנחזיק זה את זה בקבוצה.

אני בעצמי לא מסוגל, אני רואה משהו, אני שומע משהו, מתנתק, ואפילו שאני לא מתנתק אני מתחיל להרגיש שאני רוצה לברוח מנקודת הקשר שלי עם רוחניות. ואז אני מבין שרק אם נעבוד על זה יחד, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", שאנחנו יושבים בסירה אחת וכל אחד לא מסוגל להחזיק בסירה הזאת, אלא רק אם החברים יחזיקו בי ואני אחזיק בהם, אז בצורה כזאת אנחנו יכולים להינצל ואפילו להתקדם.

להינצל, זאת אומרת אם אנחנו מחזיקים זה את זה עם מה שיש בנו, ולהתקדם זה שמתוך החיבור בינינו אנחנו פונים לבורא ודורשים ממנו שימשוך אותנו, את הסירה שלנו, שאנחנו נמצאים בה. כשאנחנו מתחברים זו סירה, הקשר שלנו הוא דפני הספינה או הסירה, אז אנחנו מבקשים מהבורא שימשוך אותנו קדימה מתוך האגו שלנו, מתוך הפירוד, מתוך המצבים שלנו, וכך זה מתבצע.

שאלה: אמרת שהחברים מחזיקים האחד את האחר.

כן.

תלמיד: איך אני צריך להחזיק את החבר?

אני יודע שבצורה אגואיסטית אני תלוי בו, ואני בעצמי לא מסוגל לצאת מהמצב שלי, הוא יהיה כך לעולם ועד. בצורה אגואיסטית אני חושב, ואז אני אמות כמו עכשיו ללא תועלת, ללא תוצאה רוחנית. מה אני יכול להיות, איך אני מושך את עצמי מהמצב האגואיסטי הזה, רק על ידי שהחברים יעזרו לי, כי אני לא יכול, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אני חייב שהם יעזרו לי, שהם ימשכו אותי, שהם יזרקו לי חבל וכך אני קושר את עצמי לחבל, זאת אומרת, לקשר שלי אליהם ואז הם יכולים להעלות אותי, רק בצורה כזאת.

תלמיד: איך אני עושה את זה, אני מדבר איתם, מבקש מהם?

אפילו אם תדבר איתם, אנחנו צריכים לעשות הסכם בינינו, וההסכם בינינו הוא ה"ערבות".

תלמיד: בזמנו עשינו תקנון, השאלה אם זה משהו שצריך לעשות?

אז "עשינו תקנון", ומה איתו? פעם עשינו ושכחנו.

תלמיד: צריך לעשות שוב?

לא, צריכים כל הזמן לחדש אותו בתוכנו, זה שכתוב הוא כתוב, הכול כתוב.

שאלה: נגעת עכשיו בנקודה מאוד חזקה במשהו שקורה לי ולכולנו. כשאנחנו מחפשים את הניתוק הזה, אנחנו לא בקשר עם העשירייה, אנחנו בקשר עם הגשמיות. ובתוך הניתוק זה יש הרבה פחד, כאילו אין לנו נחיצות בו וזה גורם לנו לפחד. איך אנחנו יכולים לארגן קבוצה שבכל רגע יש גלגל הצלה שאנחנו יכולים להדליק אותו?

הבעיה היא שאנחנו לא נעזרים זה בזה. אחד לא יכול לעשות כלום הוא רק חתיכת אגו, רק האחר יכול להוציא אותו ממנו וגם לו אין מספיק יכולת. אבל אם יש תשעה כלפי אחד, כמו שלומדים בפרצוף הרוחני, כי התשעה כלפי האחד הם פועלים כאור כלפי המלכות, כלפי הכלי. יש ט' ספירות ומלכות, מאיפה יש ט' ספירות, היכן הם נמצאים? כי התשעה רוצים לעזור לאחד, הם כאילו מעבירים אליו ברצון הזה את האור העליון, והבורא נמצא בתוכם.

אבל העשירי שצריך את העזרה אין לו שום קשר, אין לו שום דבר, בלי שהם יתקשרו אליו הוא מת, הוא לא מסוגל לכלום. חוץ מהנקודה שבלב שהוא יכול להתקשר אליהם, הם יכולים להתקשר אליו, וחוץ מזה אין לו כלום. "נקודה" זה נקרא שאין לה "לבנוניתא", זאת אומרת, שהיא לא יכולה להיות בהשפעה בכלום. לכן כשמתקשרים החברים לאיזה חבר הם יכולים לספק לו את הכול, בתנאי שהוא מתבטל כלפיהם, וגם לעזור לו להתבטל כלפיהם הם צריכים להשפיע עליו, לתת לו דוגמאות, עזרה, וכך לעשות.

לכן כשאתה אומר שקשה לך, ואתה לא יכול, אתה צודק ודאי שאתה לא יכול, ולא רק קשה אלא בלתי אפשרי, העיקר הוא היכן השפעת הסביבה על האדם. אם לא תהיה השפעה האדם נשאר כמו שהוא. הבורא מסדר לנו השפעה אנחנו קוראים את זה במאמר, "מתן תורה" ו"הערבות". הבורא נותן כאלו מצבים מתן תורה וערבות אחרי שהאדם מגלה שהוא נמצא בחושך, שהוא נמצא במצרים, ומתוך זה הוא יכול להשתדל להתקשר בלית ברירה לאחרים. וכך כל אחד מהם, וכל אחד מתחייב לעזור לאחר מתוך החושך, כי אחרת הם לא יכולים לצאת.

וכך זו העבודה, אנחנו קראנו את זה, בכל דבר. אז בואו את הסיפור הזה, את התיאטרון הזה כל הזמן נממש בתוכנו. לי אין סיכוי לעשות דבר אם הסביבה לא תעזור לי, והעבודה שלי קודם כל היא להתבטל כלפי הסביבה, וכלפיה אני יכול להתבטל רק בתנאי שאני אקבל מהם דוגמאות. וכך אני נמצא ביניהם ורואה שהם משחקים כלפי, שהם גדולים, מחוברים וזה משפיע עליי, זה משפיע מאוד.

אין ברירה אנחנו צריכים להתחיל לעבוד כך בינינו. אנחנו חכמים, אנחנו קראנו כבר את רוב המאמרים של בעל הסולם ורב"ש, אבל צריכים להשתדל לממש.

שאלה: כשאנחנו בערבות בעשירייה, כשאנחנו תומכים אחד באחר, האם זה נחשב להתעוררות מלמטה?

אם זו העבודה שלנו, אז ודאי שזו התעוררות מלמטה. אם אנחנו מבינים שצריכים להתחבר בינינו ומשתדלים להתחבר ורואים שלא יכולים להתחבר, צועקים לבורא שיחבר אותנו, זו התעוררות מלמטה.

הבורא עוזר לנו, אנחנו קצת מתחברים, מה אנחנו עושים עם החיבור בינינו? אנחנו צריכים למשוך את עצמנו מלמטה למעלה, מקבלה להשפעה, אנחנו שוב פונים לבורא שיעזור אבל הפעם אנחנו פונים מכולנו יחד, כי התחברנו. עושים מאמצים כאלה, מרגישים משהו או לא? נניח לא מרגישים, אז אנחנו פונים לבורא ודורשים ממנו, תעזור לנו בבקשה להרגיש שאנחנו מחוברים ושאנחנו מבקשים ממך ואתה שומע אותנו ומושך אותנו למעלה מתוך הבור שלנו.

כבר מתחילים עם כל דבר אבל התפילות שלנו הן "תפילה בציבור", כי אנחנו יחד מתחברים ויחד מבקשים. זה אחרת לגמרי, זה באמת פועל על הבורא. צעקה של אחד לא פועלת, היא צעקה במדבר, "קול במדבר"¹ יש כזה מושג. אבל כשאנחנו מתחברים אפילו שאנחנו לא הרבה ומבקשים יחד וככל שאנחנו רוצים לקרב את הלבבות שלנו יחד, ומתוך הלב המשותף לדרוש ממנו, זה בטוח זוכה לתגובה.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על השפעת הסביבה על האדם, אבל בפרקטיקה אנחנו רואים שזה בכלל לא עובד. נניח חבר מגיע קבוע לשיעור מאמצע השיעור, כבר שינו את השעון והכול, ועדיין שום דבר לא משתנה. יש חברים שמקיימים את זה יושבים מהתחלה בשיעור, אבל להשפיע לחבר הזה הם לא מצליחים, ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה. מה אנחנו עושים לא נכון, היכן אנחנו לא עושים מספיק?

צריכים להתפלל שיהיה לו כוח להגיע יותר מוקדם. תתפללו, תבקשו מהבורא יחד, אתם לא צריכים ממש לעמוד ולבקש באותו יום ובאותו מצב, באותו שטח, אלא אתם קובעים איזו שעה, ובאותו זמן אתם כולכם פונים לקשר ביניכם, אתם מבקשים מהבורא שהוא יקשור ביניכם ואתם פונים אחר כך לבורא שבתוך הקשר שהוא הקים ביניכם, שמתוך הקשר הזה אתם מעלים לו בקשה, מ"ן עבור החבר שיתעורר ויתקשר אליכם ויצטרף אליכם בזמן לשיעור. תנסו כך לעשות ותראו איך זה עובד. אם לא עובד, תחפשו איזו בעיה יש ביניכם איך להתחבר.

שאלה: אתה אומר שהעביות כל הזמן גדלה, האם כשאנחנו משפרים את החיבור בינינו אנחנו מקטינים את העביות, או להיפך מגדילים אותה כדי שיהיה לנו מקום לתיקון נוסף?

לא. אנחנו לא פועלים על העביות בכלל, אנחנו פועלים רק על התיקון. איך להשתמש נכון באותה העביות שמתגלה. ולא חשוב לי.

האמת, אני צריך להבין, זו נקודה מאוד חשובה. לי לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, זה נקרא שהפרצוף, האדם עושה צמצום. לא חשוב לי, כל מצב שאני מקבל אני מקבל אותו מאין עוד מלבדו, מהבורא, ולכן לא חשוב לי מה לקבל, אלא חשוב לי איך נכון להגיב על מה שאני מקבל. לכן הראש שלי לא על מה קיבלתי, אלא איך אני מגיב על זה, זאת אומרת, אני כבר נמצא כאילו קופץ מעל מה שאני קיבלתי מהבורא, ומיד אני מסתכל על התגובה שלי. איך אני מיד אשפר את התגובה שלי שכל מה שאני מקבל הכול לטובתי וזה מ"אין עוד מלבדו", ומה אני יכול לעשות מתוך הנקודה הזאת לחיבור ולדבקות של כל החיבור הזה בבורא. זה בעצם הכיוון שצריך להיות בצורה פרקטית.

שאלה: בעה"ס כותב "לקבל את העבודה לבחינת הידור, לבחינת דירה נאה בליבו. שאינו מגנה את העבדות הזו אלא שעושה זאת לבחינת עיקר אצלו". איך לא לגנות את העבודה אלא ליהנות מהעבודה הזאת?

כי העבודה הזאת, אלה צעדים בהם אני מתקרב לתיקון שלי, לגמר התיקון של כולם. העבודה הזאת היא תיקון הנשמה הכללית. אין לנו יותר, אלא בכל רגע ורגע הבורא מגלה רשימות חדשות, ואנחנו חייבים לאתר אותן נכון, ולצרף אותן לתיקון. מה הוא מגלה? הוא מגלה רצון לקבל שבור יותר ויותר, ואנחנו צריכים לצרף אותו לתיקון, זו העבודה שלי. לכן צריכים לספור את כל השניות בחיים, כי בכל שנייה ושנייה אני מגלה עד כמה אני רחוק במשהו, ומתקן.

תלמיד: איך אתה קופץ על כל הזדמנות שמגיעה אליך בשמחה, מקבל את זה בשמחה ולא כעוד נטל שהגיע , עוד עבודה שצריך לעשות?

זה תלוי, אם אתה נמצא בתוך קומנדו שהולך להתגבר, להילחם וכך רואה את החיים שלו "איש את רעהו יעזורו", אז זה אפשרי. העיקר לא להיפרד בלב ונפש, ולהרגיש שכך אנחנו כל הזמן מבצעים תיקונים.

שאלה: כתוב בסוף של אותה פסקה "וכשמקיים את היסוד לבחינת עיקר אצלו, אזי אי אפשר לו ליפול ממדרגתו אף פעם, משום שבעיקר אין הסתלקות." למה הוא מתכוון שהוא מקיים את היסוד לבחינת עיקר, מה היסוד הזה?

היסוד הוא שיש לי קשר לאותה נקודת רצון חדשה שעכשיו מתגלה, שכל פעם מתגלה מחדש יותר ויותר, ואז אני משתמש בה כדי להתעלות. היא ניתנת לי כדי להוריד אותי, ואני משתמש בה כדי לעלות.

תלמיד: אבל איך יש מציאות שאין בה נפילה ממדרגה?

כשאנחנו מגיעים לחסדים, לדרגת בינה, כשכבר אין לי, זה תיקון כזה שהשגתי. כשאני נמצא בדרגת בינה באור החסדים, ואני מחזיק בה בצורה הקבועה. זה לא אומר שאני לא מתאמץ, אני נמצא במאמץ קבוע, ואז המדרגה הזאת כבר נמצאת בי, גלגלתא ועיניים, קטנות. ואני כבר לא נופל, אלא חושב איך להוסיף. גם קודם חשבתי איך להוסיף, אבל איך להוסיף לגלגלתא עיניים, ועכשיו אני חושב איך אני מתקן את האח"פ.

תלמיד: אבל בהתקדמות בין המדרגות, אין תמיד נפילה, אין איזו תוספת עביות, משהו שצריך לעבוד איתו?

כן ודאי.

תלמיד: וזה לא נקרא נפילה?

ודאי שזה נקרא "נפילה", כל פעם, "כל פעם ייפול צדיק וקם"².

תלמיד: אבל הוא כותב שאין נפילה, "שיש לו את העיקר אין נפילה ממדרגתו אף פעם".

כי הוא כל הזמן מתגבר על זה, אבל זה לא שעכשיו אין לו הרגשה שהוא נמצא בחושך יותר גדול. זה כל פעם כך, אחרת אין הבדל בין המצבים.

תלמיד: אז למה הוא מתכוון ב"שבעיקר אין הסתלקות", הסתלקות ממה?

העיקר זה גלגלתא ועיניים, קטנות, שאני כל הזמן משתדל להחזיק אותי בכוח השפעה מה שלא יהיה, ומתוך זה אני כבר מגלה במה אפשר להוסיף. מי שחושב איך להוסיף לכוח ההשפעה לא נופל, כי הוא כל פעם נמצא במגמה הפוכה מהנפילה.

תלמיד: ברור. ובמה השפעת הסביבה בונה באדם את הגלגלתא ועיניים האלה?

גלגלתא עיניים בעצמם הם כוחות ההשפעה.

תלמיד: אבל זו תוצאה מהשפעת הסביבה?

לא, ככל שהאדם מתחבר לסביבה, יחד עם הסביבה נעשה כאחד, ומתקשר לבורא, אז כשהבורא ממלא את הקשר ביניהם, מזה נבנה בהם גלגלתא ועיניים, כוח השפעה, קטנות. מזה שהם מחזיקים זה את זה.

שאלה: את מה שאנחנו מקבלים כייסורים בעולם הזה, אנחנו צריכים להחשיב כהארה מלמעלה?

כל מה שבא אלינו, בא מלמעלה, אין עוד מלבדו, ודאי. הכול בא מלמעלה, אבל השאלה איך אני מקבל את זה, איך אני מעבד את זה, איך אני מגיב על זה? ומה שהמקובלים ממליצים לנו, קודם תתחבר לאחרים, לחברים, קודם תבנה את הקשר ביניכם, ובתוך הקשר זה תקבל את כל ההבחנות החדשות, ואז תדע איך להגיב נכון.

יש הבדל גדול בין זה שאתה מקבל את זה לבד, או שאתה מקבל את זה בתוך הקשר בין החברים. לא בכל חבר וחבר, אלא בקשר בין החברים. שם נמצאת המציאות הרוחנית, שם נמצא הבורא, בין כולם, לא בתוך אף אחד, או כמו שאומרים "אחרי כל חבר נמצא הבורא".

תלמיד: אבל כשאני מחובר לעשירייה, ואני מקבל את ייסורים האלה, אני מתייחס אליהם כמו להארה, נכון?

אני לא יודע על מה אתה מדבר, ייסורים שאני מקבל כהארה? בוא נדבר בצורה פשוטה. אני רוצה להיות מחובר עם החברים, ואז בתוך החיבור עם החברים, אני מקבל שני דברים, או משהו שמעורר אותי לחיבור, או משהו שדוחה אותי מהחיבור. כך אני מפענח כל מצב ומצב, ואז אני דואג רק להיות יותר מחובר עם החברים.

כל מה שבא אלינו, ולא חשוב לי איזה מצבים באים, זאת אומרת התפעלויות, התרגשויות, ובאיזו צורה, חשוב לי רק שעל פניהם אני יכול לייצב חיבור יותר חזק בינינו, רק זה העניין.

ככה אני לא מתפעל מכל מיני תופעות נלוות לשינוי המצבים, אלא רוצה לברר איך אני בונה חיבור יותר חזק על פני כל מצב ומצב חדש שמגיע לי, כי לשם זה בעצם הבורא שולח לי אותו. הבירור לכיוון הזה, זה העיקר.

שאלה: האם זה תלוי בי להשתמש בנקודה השחורה הזו, האם אני מממש את זה בעשירייה?

כן, זה תלוי בך בלבד, תלוי בך, כך אתה צריך לקבל את זה.

שאלה: בתשובה קודם ציינת או הזכרת את הנקודה שבלב. וחלקנו מרגישים שהנקודה השחורה היא הנקודה שבלב, האם זה נכון?

נכון, זו הנקודה, נגיד שהיא נקודה שחורה, אחר כך נגלה אותה בצורה אחרת.

שאלה: איך לזהות שבחינת ההידור באה כתוצאה מהביטול כלפי החברים, ולא על ידי אתערותא מלמעלה?

הכול תלוי בנו, ההידור תלוי בנו, הוא לא בא מלמעלה.

שאלה: האם צריך להגדיל את הנקודה?

אנחנו לא צריכים לחשוב על הנקודה, אבל ככל שנהיה יותר קרובים זה לזה, נהפוך את הקשר שלנו משחור ללבן.

תלמיד: לפעמים אנחנו אומרים שצריך להתקדם על שתי רגליים. האם נכון להסתכל ככה על העבודה שלנו?

אפשר להגיד כך, אבל אני לא רוצה לדבר כך, זה רק יבלבל. חסר לנו? בינתיים אנחנו לא מסתדרים עם עקרון אחד, ואתה מכניס לנו עוד כל מיני דברים מהחכמה.

שאלה: אמרת פעם שאם אנחנו נגדיר את הבורא באמצעות היפוך המצבים של חוסר הקשר עם העשירייה, זה כאילו לנוע במקום. אם אני כל הזמן מחזיק את העשירייה בתחושה שאני כאילו מסובב, מופנה כלפי החברים בכל מצב אז יש תחושה שהבורא מגיע או הרגשת הבורא מגיעה כבר בצורה גלויה, ואז אני אפילו יכול לא להרגיש את שינוי המצבים?

תעבוד ככה ונראה מה קורה, זה גם בסדר גמור.

שאלה: מה העצה לחבר שמרגיש שהנקודה שבלב שלו כבתה, שהשיעורים לא מעוררים אותו, שהחברים לא פועלים עליו?

הוא חייב לדבר איתם על זה. אם הוא משתדל ככל שמסוגל ולא מסוגל יותר, והחברה לא משפיעה עליו אז צריכים לדבר על זה, למה לא? יש להם ישיבת חברים, הוא חייב לבוא לשם ולהגיד "חבר'ה אני מצטער אבל אני מנסה ומשתדל ותגידו לי מה לעשות. אני שמעתי שרק אתם יכולים לעזור לי ולהוציא אותי מבור עמוק. אז מה אני צריך לעשות כדי שאתם תזרקו לי חבל, שאני אוכל לקשור את עצמי ואתם תרימו אותי מבור עמוק?".

תלמיד: מה זה החבל שהעשירייה יכולה לזרוק לו?

קשר איתו, נכונות ממנו ונכונות מהם. נכונות ממנו לפחות להתבטל כלפי העזרה שלהם, יותר מזה הוא לא יכול. צריך להוריד לו חבל ושהוא לפחות יקשור את עצמו לחבל הזה, שירגיש את עצמו שהוא מוכרח עזרה, אחרת הוא נשאר כמו שעכשיו, את זה הוא חייב להרגיש.

תלמיד: את זה הוא מרגיש, אין בעיה. השאלה היא מה העשירייה זורקת לו, מה זה החבל, מה העצה שלה בשבילו?

הוא צריך להתקשר אליהם ועליהם להתפלל יחד, לעשות משהו, להכין את עצמם לשיעור, לעשות כל מיני פעולות קבוצתיות. מה החברה יכולה עוד לעשות? להתפלל עבורו.

תלמיד: מה זה אומר להתפלל עבורו?

לחשוב עבורו איך אפשר לעזור לו. כמו שחבר לא מגיע או מגיע לחצי מהשיעור, אז אנחנו קודם כל נסכם בינינו, לא כל אחד ואחד, נסכם בינינו שאנחנו במשך היום נגיד, כל פעם חושבים על אותו החבר כדי לעזור לו שיתעורר. אז בהתעוררות שלנו כלפי החבר אנחנו מתקשרים בינינו, מבינינו לבורא, ואז הבורא שולח דרכנו לאותו החבר שאנחנו פתחנו עבורו דרך להתעוררות, כוח והתעוררות.

כך אנחנו מתקשרים לבורא ולחבר. לבורא אנחנו מתקשרים בזכות החבר הזה, נעשה קשר בינינו, ואנחנו גם כמו מעביר, גם בעל הסולם כותב כך. אנחנו צריכים באותו הסגנון לעבוד עם כל אומות העולם. עוד מעט נראה עד כמה העולם נמצא ממש בצניחה חופשית, נופל. המשברים, המחלות וכל מה שיש מתרבים בצורה כזאת שאנחנו לא יודעים לאן לברוח וגם אין לאן לברוח מהם.

לכן מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק להתחבר בינינו ולבקש מהבורא שדרכנו יעזור לכל אומות העולם. אנחנו מסבירים להם עד כמה חשוב החיבור, המחשבה יחד, ההתכללות יחד ועזרה הדדית יחד. ואז הבורא דרכנו, שמשתדלים כך לקשור את כולם יחד, ישפיע דרכנו לכל העולם. זה התפקיד שלנו ועוד מעט זה יתגלה עוד יותר בצורה של אנטישמיות גדולה מאוד, לא מגרמניה אחת או ממשהו אלא מכל העולם כלפינו, ממש כך יהיה.

תלמיד: נניח חבר שעוסק בהפצה, כותב מאמר, עושה קליפ, עושה איזושהי פעולה תומכת, מה זה אומר שהוא מצרף את התפילה שעכשיו תיארת, איך הוא עושה את זה?

אנחנו צריכים לכתוב על התפקיד של היהודים, קבוצת בני ברוך, עם ישראל ובכלל על העולם. על האנשים שמבינים שחיבור העולם זו ההצלה ושבסופו של דבר כולם צריכים להגיע לחיבור, רק בינתיים הנטייה הזאת לחיבור ניתנה רק לאיזו קבוצה, בני ברוך. אנחנו צריכים לפרסם זאת. אנחנו נמצאים עכשיו ממש בצניחה חופשית, בהתדרדרות שאין לה סוף. לא יהיה לה סוף כי אנחנו נמצאים כבר בתהליך האחרון של התיקון, לכן זה ימשך עוד ועוד ולא תהיה עלייה אלא רק ירידה. עלייה יכולה להיות רק בתנאי שאנחנו מתחברים. כי עכשיו לא דורשים מאיתנו, מכל בני העולם שום הצלחה, בכלום, אלא רק בחיבור בינינו, ואת זה אנחנו צריכים להסביר לכולם.

תלמיד: בצורה מעשית, חוץ מההסברה עצמה, איך אנחנו מציגים את הקשר הפנימי הזה?

בהתחלה לפחות שכל העולם יבין את המסר שעתיד העולם הוא בחיבור בין כולם, שהוא לא תלוי בהצלחה טכנולוגית ועוד דברים אלא בהצלחה בחיבור. כי על ידי החיבור אנחנו מזמינים את הכוחות הטובים שבטבע והם משפיעים עלינו רק בתנאי שאנחנו מתחברים בינינו. אם אנחנו לא מתחברים אז במידה שלא מתחברים, באותה מידה אותו הכוח הטוב פועל עלינו בצורה הפוכה.

כל העבודה שלנו היא להגיע לחיבור בין כולם, לא חשוב כחול, לבן, שחור, אדום, לא חשוב מי ומה, כולנו צריכים להרגיש את עצמנו שייכים למערכת אחת של אדם הראשון ולהשתדל להתקרב. במידה שאנחנו מתקרבים כך הכוח העליון, הטוב ומיטיב, ישפיע על כל האנושות וישמור עליה לא להיכנס למלחמה, לכל דבר, וכך נתקדם.

שאלה: אמרת שאם קשה אפשר לפנות לקבוצה, לעשירייה. אבל זה הרי תיקון פרטי שלי, האם אני לא צריך ללמוד לשמוח מזה באופן אישי, ואילו לקבוצה אני צריך רק לתת התפעלות וכולי, ולקדם את התיקון האישי שלי? איך לחבר את שני הדברים האלה?

אתה מדבר נכון. יש לנו עבודה שאנחנו פועלים על הקבוצה, מעוררים את הקבוצה, מחברים אותה יחד, מתפללים עבורה, שאני כאילו עבורם. וצורה אחרת שבה אני מתבטל כלפי הקבוצה ומה שיש בקבוצה אני מקבל בצורה השלמה. שני דברים יש בזה.

שאלה: אמרת שהחבר צריך לבוא ולהגיד "אני לא מצליח, תזרקו לי חבל". אם הוא לא מגיע והעשירייה משתדלת למשוך אותו, מתפללת לכך שהבורא יקרב אותו לעבודה בעשירייה, האם זה עובד בצורה כזאת?

יכול להיות שכן. אנחנו חייבים לעשות זאת, גם המקובלים כותבים כך. אבל רצוי לעשות את זה בכל מיני צורות. אפשר לרמוז לו, לדבר, להראות לו דוגמה עד כמה אתם מחוברים כדי שהוא יסתכל על זה דרך קנאה וגם זה ישפיע עליו.

תלמיד: החבר צריך לדעת על כך שאנחנו חושבים ומתפללים עליו או לא?

תעשו את זה קודם בלי לדבר עימו ואחר כך תגידו לו.

---

1. "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹוהֵינו". (ישעיה פרק מ', ג')↩

2. כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה (משלי כ"ד, טז)↩