שיעור בוקר 24.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/QDQIemoe?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 176,

"מי מעיד על האדם"

קראנו מאמר "מצוה זו היא להעיד בבית דין", מכרך ג', "שלבי הסולם", פרשת "שופטים". מה אומר הרב? שאדם אחרי שהוא מקבל מה שנקרא חן דקדושה מלמעלה, שעל ידי לימוד, על ידי השקעה בכל מיני מעשים, ב"כל מה שבידך, בכוחך" אז מגיע "תעשה"¹ כמו שכתוב, אחרי הכול הוא מתחיל להבין שבאמת הפעולות דלהשפיע כנראה שהן פעולות הנעלות והטובות ביותר, רק הוא לא מסוגל לעשות אותן.

ומה חסר כדי לבצע אותן, חסרה לו הרגשת גדלות הבורא, שהיא נקראת "אמונה" ומביאה בלב האדם כוח להתמודד, לעלות על הרצונות, על הכוונות בעל מנת לקבל, ולרכוש סוף סוף כוונה בעל מנת להשפיע. הרגשת הבורא היא זאת שהופכת את האדם מלחשוב על עצמו, ל-לחשוב על הבורא. ומאיפה לקחת את האמונה הזאת? אז הוא אומר שכאן יכולה לעזור לו רק סביבה. ולפי מה שלמדנו וכתוב ביתר המקומות, כאן הדבר היחיד שבאמת תלוי באדם לעשות, ואם הוא עוסק בזה, מקבל כוחות אמונה דרך עבודתו בחברה, אז זוכה לקנית הכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא שהוא עובר מחסום.

ובכל שלב ושלב שהוא עובר, בכל מצב ומצב צריכים להבדיל בין אורות לכלים. זאת אומרת, שאם הוא נמצא במצב מסוים, במצב הזה צריך להיות גם חיסרון וגם מילוי. ואם הוא רוצה להגיע למצב הבא, אז גם במצב הזה יש גם חיסרון וגם מילוי. ולא למילוי צריכים לדאוג, אלא לחיסרון. וזו כל העבודה שלנו - לדאוג לכלי, כי הכלי הוא הקובע באיזה מצב יהיה האדם.

תלמיד: הוא אומר פה ש"העוונות חקוקים בעצמות יותר מבשר גידים ועור". מה זאת אומרת?

העצמות הוא אומר שזה עצם העניין. הוא לא מפרש לנו "מוח", "עצמות", "גידים", "בשר", ו"עור" לפי מה שאנחנו לומדים, חמש בחינות שבפרצוף. בכל פרצוף יש לנו מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, שרוצים או לא רוצים הפרצוף כלול מהם. אלא הם בחינות שבאותה דרגת העביות מבפנים החוצה.

יש ספירות "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות", מלמעלה למטה. ויש אותן בחינות כתר, חכמה בינה, זעיר אנפין, מלכות מבפנים החוצה, בעובי, ברוחב. הבחינות האלה כדי לא להתבלבל נקראות בשמות מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. וכמו בגובה הפרצוף, גם ברוחב הפרצוף. חמש הבחינות האלו הן חובה שיהיו, לא יכול להיות פחות מחמש, אחרת לא יהיה חיסרון במלכות, ואז אין כלי, רק אנחנו משתמשים בשמות האלה, כדי להדגיש שיש סך הכול חמש בחינות או עשר ספירות. "עשר ולא תשע ולא אחת עשרה"² לא יכול להיות יותר או פחות. ואנחנו גם משתמשים בשמות האלה כדי להגיד באיזו קומה נמצא האדם. אנחנו לוקחים איזה פרצוף כדוגמה, וכלפיו אנחנו מודדים את יתר הפרצופים הסמוכים לו.

אז אנחנו אומרים, יש לו רק נגיד "בינה" ו"זו"ן", ואין לו "כתר" ו"חכמה". או הפוך, יש לו כתר וחכמה ואין לו בינה וזו"ן. וגם יש כאן בלבול לפי האורות או לפי הכלים, כמו שהם אומרים. כי גם לאורות אנחנו יכולים לקרוא בשמות של הכלים, ולכלים לקרוא בשמות של האורות. בקיצור, צריכים תמיד לחדור לתוך העניין ולהבין על מה מדובר. ולא המילים שבהן ודאי יש כל פעם חילוף, כשמחליפים מילה במילה.

אז מה שהוא אומר כאן על העצמות, הוא לא אומר על עצמות, מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, כי העצמות הן בעצם הדבר הכי הפנימי. למוח אנחנו כמעט לא מגיעים, אלא הוא אומר שאם אדם רוצה להגיע לחיסרון, החיסרון הזה חייב ממש מגיע ליסודו של הפרצוף, זאת אומרת לעצמות.

תלמיד: האם יש חיסרון מסוים שתמיד צריך לבקש אותו, שתמיד יהיה איתנו, שתמיד נחשוב עליו? מהו החיסרון?

אחרי כל החישובים שאדם עושה, יוצא שהחיסרון היחיד שצריך לדאוג שיהיה, זה חיסרון לגדלות הבורא, שרק הכרת גדלות הבורא, הרגשת הבורא, הכרת הבורא בכלל, בלי גדלות, עם גדלות, לא חשוב איך להגיד, בקיצור ההתרשמות מהבורא, יכולה לשנות אותי כך שבמקום שאהיה עבד לרצון לקבל שלי, אהיה עבד לרצון להשפיע שלו.

וכאן האדם צריך לעבוד דווקא על החיסרון הזה, שיבוא האור, מה שנקרא מלמעלה, במילים אחרות, וישנה אותי. שהבורא יתגלה כך שאני אשתנה. זאת אומרת, צריכה להיות בעצם ההכרה שאני רוצה להשתנות, במידה שאני מסוגל לפני שאני משתנה לרצות בזה, ולשם כך אני פונה לבורא שהוא ישנה אותי.

לשם מה אני צריך לפנות לבורא, אם לא מספיק לי הרצון להשתנות, והוא כבר יעשה את זה? מפני שלא השינוי שלי הוא המטרה, אלא זה שאני מבקש אותו, אני נדבק בו, זאת המטרה. השינוי הוא כביכול גם האמצעי.

תלמיד: אתה לא יכול לקבל אף פתרון כי תמיד תהיה בחיסרון. זה יגרום לך להיות תמיד בחיסרון, אבל הוא לא ייתן לך.

אז יוצא שאנחנו כל פעם עובדים על חיסרון אחד.

תלמיד: אותו חיסרון.

אותו חיסרון, איך להיות יותר דבוק, איך להיות יותר קרוב, כי מזה מגיע לי גם כוח להיות דבוק, גם חיסרון לדבקות. הכול באמת יוצא מאותו מקור.

תלמיד: רב"ש כותב שצריך לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו אהבת הזולת. השאלה היא, אם אדם יוצא מעצמו, ממה הוא מקבל אחר כך אהבת הזולת? הרי מעצמו הוא מקבל את אהבת הזולת.

אי אפשר ללא יציאה מעצמו לרכוש אהבת הזולת. הרצון הוא רצון אחד. מי נמצא בתוך הרצון הזה? או אני או מחוצה לי. מחוצה לי זה בעצם הבורא. אבל כדי לא להשלות את עצמי, לא לשקר לעצמי שאני כאילו רוצה את הבורא, אני צריך במקום הבורא לחשוב על הסביבה, על החברים. ואם אני יכול להתייחס אליהם באהבה, סימן שכך אני מתייחס לבורא.

כי מה שמחוץ לגופו של האדם לא חשוב לו, או הבורא או החברים או כל דבר זר שאין לי מזה שום תועלת ישירה, בשבילי הוא ממש לא קיים. לא קיים, זאת אומרת אני לא חושב על זה. מתי אני מתחיל לדאוג למישהו? כשאני רואה שאני תלוי בו, באיזשהו מקרה, באיזשהו מצב, באיזשהו קשר. אם אני לא תלוי בו, אז לא בא לי אף פעם לדאוג.

האם אתה דואג איך חיים באוסטרליה, מה קורה שם, מי יהיה שם ראש הממשלה? אתה בקושי נזכר בזה פעם בשנה. למה? כי אתה לא תלוי בזה. אבל אם נניח היה לנו מחסור במים והיינו יכולים לקבל מים רק מאוסטרליה, תראה כמה היו מדברים על זה בחדשות וכמה היינו חושבים מה קורה באוסטרליה, האם הכול בסדר שם, ואיך אנחנו צריכים להסתדר איתם.

זאת אומרת, מה שלא שייך אליי לא נמצא בכלל בשדה הראייה שלי. ככה זה בינתיים עם החברים. הם לא נמצאים בשדה הראייה שלי. זה סימן אמיתי במאה אחוז שגם הבורא באותו מצב אצלי, אם אני מתאר את הבורא נכון. אני יכול לתאר אותו כטוב ומיטיב שנותן לי ועושה לי, וזה נכון שככה הוא כלפיי. אבל איך אני אליו, את זה אני יכול לבדוק רק לפי היחס שלי לחברים. זו הבדיקה האמיתית.

אומר בעל הסולם כך, כשאדם הוא קצת גדול, אז הוא דואג לקבוצה. קצת יותר גדול, הוא דואג לחברה. קצת יותר גדול, הוא דואג למדינה. קצת יותר גדול, הוא דואג לכל העולם. בהתאם לזה אתה יכול לראות כמה אתה דואג לבורא, כי זה הוא, מה שנמצא מחוץ לך. פשוט, הבדיקה מאוד קצרה, אין לאן לברוח.

תלמיד: לצאת מאהבה עצמית, זאת אומרת לדאוג לסביבה?

לצאת מאהבה עצמית אתה לא יכול סתם. אם אתה יוצא מאהבה עצמית אז אתה חייב במקום זה להיכנס לאהבת הזולת. אין באמצע בין זה לזה, לא יכול להיות. סך הכול יש שתי שליטות, שליטת הנברא או שליטת הבורא, רצון לקבל או רצון להשפיע, לכן תבחר.

אם אדם בסופו של דבר מחליט שהוא חייב לצאת להשפעה, אז כתוצאה מההחלטה הזאת, חייבת להיות החלטה שאני חייב להתעסק עם החברה, עם החברים, כי זה המנוף, הכלי היחיד, האמצעי היחיד שעל ידו אני מגיע לקשר עם הבורא. מה זה קשר? להשוואת הצורה. ואם עוד לא הגעת לנחיצות להתקשר עם החברה, אין לך שום לחץ אמיתי להתקשר עם הבורא, זה היינו הך ממש.

לפי זה תראה עד כמה אתה רחוק מרוחניות, עד כמה אין לך בזה עדיין שום נקודת קשר, גישה ובכלל נטייה. החברה, הכוונה היא לאותם אנשים שבאותו ראש כמוך, לא יותר טובים, לא יותר רעים, כמוך, סביבך, שגם הם כביכול רוצים אותו דבר. אתה רואה שאתה לא רוצה, גם הם יכול להיות שלא רוצים עדיין, אבל איכשהו יש בהם אותה מגמה, הבורא נתן גם להם אותן מחשבות ואותם רצונות.

תלמיד: למשל יש לנו מפעל, אז פה יש איזו מטרה.

במפעל צריכים לעבוד ביצירת החומר, התוצרת, ותוצרת זה כולל הפצה, כולל כל הדברים שעושים שם, הוצאת ספרים ועוד דברים שצריכים לעשות, לא חשוב מה. ובתוך הביצוע הזה יש גם יחסים בין האנשים, בשביל מה אני עושה את זה? למה אני נמצא במפעל הזה, מה זה נותן לי, מה הרווח שאני רוצה? אני גם עובד שמונה שעות במפעל שלי, שם אני מקבל נגיד, חמשת אלפים שקל. כשאני עובד כאן במפעל הזה, איזו משכורת אני דורש, ומה אני משקיע.

האמת, השקעה היא לא שמישהו עוסק באינטרנט ומישהו כותב ספר, ההשקעה היא ביחסים החברתיים במפעל, שם זו ההשקעה העיקרית. תתחילו בזה ותצליחו. לא תתחילו, אז כמו שכתוב, "כאן יהיה מקום קבורתכם". הגענו למצב שחבר צריך אנשים.

תלמיד: דיברת על איך לקנות את החבר.

נגיד אנשים בחרו בי להיות איש אחזקה, ואני לוקח איתי עוד כמה אנשים שיש להם "ידיים טובות". לתפקיד ראש אני אולי לא צריך כל כך אנשים, העיקר שיהיו להם ידיים טובות. אז בחרתי בחמישה אנשים, עשרה אנשים, שמסכימים איתי יחד, אנחנו עכשיו מחלקת אחזקה.

זה לא חשוב איזה אנשים, יכול להיות שאני מצטער כי אני רוצה להיות קשור לאלו שעוסקים באינטרנט או באיזשהו תפקיד אחר, במחלקה אחרת, כי שם יש אנשים אולי יותר עדינים, יותר מבינים, לומדים יותר או בכלל עם אופי טוב, אבל האמת שזה בכלל בכלל לא חשוב.

זאת אומרת, אם בחרת אנשים למחלקה שלך לפי הידיים בלבד, אז יכול להיות שאתה אף פעם לא היית רוצה להתחבר עם חבר מסוים, אבל הוא צבעי ואתה צריך צבעי, אז אתה לוקח אותו, אין מה לעשות לוקחים לפי העיקרון הזה.

עכשיו תתחיל לעשות שם מעשים, כמו במחלקה, בעבודה שלך, שהכול ידפוק כמו שצריך, כמו שעון, כמו במחלקה רגילה במקום אחר במפעל, בעסק אחר. וכשיש כבר קשרים, יש כבר הבנה, יש תוכנית כללית, אנחנו כבר יודעים מה לעשות ולבצע, מזה אף אחד לא יכול לברוח. אם מישהו בורח, בבקשה הוא מפוטר מהמפעל כולו, אלא אם כן יש אנשים לא מתאימים. אבל אם האדם מסרב לגמרי, אז אין לו מה לעשות כאן בכלל, שייצא לקבוצה חיצונית.

אחרי שיש לך צוות, מתחילים לדאוג לחיים הפנימיים בתוך הקבוצה הזאת, בתוך המחלקה, והעבודה היא כבר עבודה פנימית.

תלמיד: האם אפשר להגיד שבעבודה אין חברים ובקבוצה וברוחניות כולם חברים?

בעבודה אין חברים ובקבוצה יש חברים, כולם חברים, אז אני לא מבין מה הקושי. אם תהיה ישר עם עצמך ועם החבר, אתה לא תרגיש בזה שום קושי. תוריד את הבגדים ממנו ומעצמך, כך שאתם "ערומים", אין באמת שום דבר חוץ מלעשות כאן משהו ולהצליח במשימה העיקרית, במטרה.

אז מה כאן הבעיה? יש יחסים של עבודה ויחסים חברתיים. אני יכול לצעוק בענייני עבודה, תשאל את החבר שלך כמה פעמים ביום אני כועס עליהם, זה לא שייך לאיך שאני מתייחס אליהם כתלמידים. מי שיותר עושה, יותר זוכה ליחס כזה, זה ברור.

איזה קשר יש בין זה לזה? כשעובדים יחד אז ודאי שיש יותר אפשרויות לחיכוך בעבודה, אבל על פני זה דווקא בונים את יתר הקשרים. אתם לא רואים אבל עכשיו נתקלתי ב"קפה קבליסטי" בחבר שצועק עלי כל בוקר, בעדינות ככה אבל צעקה ועוד.

אתם לא מבינים שגילוי החסרונות זה הדבר הטוב ביותר, אם אין חיסרון אין יותר על מה להתקדם ואתה לא יודע לעשות שום צעד קדימה. וכך גם תיקונים, אם לא נגלה חיסרון, אם לא נגלה הפצע, אם לא גילית שאתה רע, אז איך תעשה טוב? כי אנחנו בעולם שלנו לא מייצרים מתוכנו שום דבר חדש, אנחנו רק מתקנים. כל העבודה שלנו בכללות נקראת תיקון, מתקנים.

אז קודם צריך לגלות את הרע ולתקן, לגלות את הרע ולתקן. ואם הוא לא נִגְלָה? אין מה לעשות. ובמידה שנגלה, רק במידה זו אתה יכול לתקן ואז להתקדם. אז ככל שרע יותר, ברוך השם. לא איכפת לי שצועקים, רק שלא צועקים נגד המגמה הכללית להתקדם, אבל בדרך כשצועקים ועושים ביקורת, זה מבורך.

וזה אף פעם לא יכול להרוס. אם זו ממש ביקורת טובה, עמוקה, מכל מיני צדדים, אלה בירורים. מתוך זה דווקא מתחילים לברר מי צודק, מי לא, למה ואיך, איך לעשות. אם זה קשור למטרה, רק ברכה תצא מזה ואין מה לפחד. הפוך, תחפור בזה. לא שתהיה כל הזמן בזה, תתחיל ליהנות מזה שאתה סובל, יש תופעה כזו, אבל זה טוב מאוד.

אנחנו לא יודעים, אבל זה ידוע גם ברפואה, גם בפסיכולוגיה, שכאב ושמחה זה אותו דבר. ייסורים ושמחה מורגשים בתוך הגוף אותו דבר, אי אפשר זה בלי זה. לא סתם אומרים בעם שאם אתה לא מתקוטט עם האישה, אז לא מתחדשת האהבה ביניכם. זה לא סתם, זה נכון. זה צריך להיות על פני משהו הפוך. זאת אומרת, אם לא הייתה הביקורת עם הקפה הזה, אז הם היו ממשיכים באותה צורה. עכשיו הם מבינים שצריכים באמת לטפל בזה ולעשות את זה מקצועי.

אנחנו עכשיו יוצאים אתו לאמריקה, יש עוד חודש וחצי, אני נותן לו כבר עכשיו כל יום בראש, אני רוצה את סדר ההרצאה, איך אני אופיע, מה אתה חושב. כבר שלחתי את השאלות האלו להרבה אנשים, עד שאלות כמו באיזה לבוש להופיע, הכול אני מברר. אני יכול לעמוד כאן, ואם תגיד לי עכשיו שאני צריך לדבר שעתיים, אני אדבר. אני מתחיל משפט ומחפש איך לגמור אותו, ואין בעיה, זה יוצא. אבל עם זאת חייבת להיות הכנה. ושם לא הייתה הכנה מספקת, אז נגלה חסרון, יפה.

הלוואי שיגידו לי אחרי מה שאני עושה את החסרונות. ואתם שומרים עלי, אתם לא מדברים. זה לא לטובה, אין לי במה להשתפר, אני בחוסר בדיקה.

תלמיד: יש לי שאלה בקשר לכל נושא התפילה.

תפילה?

תלמיד: תפילה לחיסרון, תפילה לכלי, תפילה להכנסת אור לכלי.

תפילה נקראת חיסרון שכבר נמצא באדם בצורה מבוררת, חיסרון שכבר מוכן לקבלת המילוי, התשובה. להגיע לחיסרון הזה זאת היגיעה. החיסרון בעצמו, תפילה, זה כבר בסדר, כל העניין הוא העבודה לפני זה.

תלמיד: אני שואל על התפילה עצמה. תכלס מה זה תפילה? בעיקרון זו הכוונה הכי עמוקה שלי, זה הדבר שאני מחפש, זה דבר שאני רוצה?

אתה לא יודע מה אתה מחפש, תסלח לי. אני אגיד לך, יש לך, אצלנו זה נקרא גן רוחני, שרשרת רשימות שהן, כל השרשרת הזו נמצאת בך בגלל שהנשמה שלך ירדה מהמרום למצב הנוכחי, הנמוך, המקולקל. אז כל השלבים האלה, כל המדרגות האלה שהיא ירדה, נמצאות בתוכה, רק בבחינת רשימות. זאת אומרת אינפורמציה על כל מדרגה ומדרגה. אתה יכול לרכוש את המדרגה אם לאינפורמציה הזו אתה תוסיף כוח, לכבוש אותה. הכוח לכבוש את המדרגה נקרא "מסך", כוונה על מנת להשפיע.

העבודה שלנו בסך הכול, על ידי כל מיני מעשים, היא לגלות את הרשימו הבא בתור. מימשתי אותו? אחרי זה אני ממשיך, אני מגלה את הרשימו הבא בתור, יותר גבוה, יותר גבוה וכך אני חוזר לאותו מקום מאיפה שירדה הנשמה.

אני לא יכול לחפש איזה רצון יהיה לי כך שאני אגלה את הרשימו הבא. איך אני אראה כשאגלה את הרשימו הבא, מחשבות, רצונות, כל מיני מי אני, מה אני אהיה כשהרשימו הבא יתגלה בי. אני לא יכול. זו פשוט טיפשות לתאר עכשיו לעצמי מצב שאני עוד לא נמצא בו.

ממה? על סמך מה אני כך? ואנחנו רואים עד כמה המצבים שאנחנו עוברים הם כאלה שאף פעם כמעט ואי אפשר לשער או לצפות מה המצב הבא. אז אני לא צריך לחשוב על הרצונות העתידיים, על המחשבות העתידיות, לא לחינם כתוב "כשור לעול וכחמור למשא". ממש בצורה פרימיטיבית מאוד אני רוצה להגיע ליותר. ומה זה יותר? באמת אם אני אדמיין משהו, זה לא בסדר.

תלמיד: זו לא הייתה השאלה שלי. השאלה שלי הייתה מאוד פשוטה. בתפילה, כשאני מתפלל, כשאני רוצה לקבל משהו מה', לא משנה מה, לגדול, להתקדם קדימה, לבקש חיסרון, לבקש כלי, לבקש כל דבר שיקדם אותי בדרך שאני הולך. איזו התפילה הכי נכונה מבחינתי? האם זו הכוונה שלי לקבל חיסרון, הכוונה שלי שבאה מהמקום הכי זך, הכי עמוק, הכי טהור שלי? והאם היא מספיקה, זו כביכול תפילה אמיתית, או שאני צריך לצבוע את הכוונה במילים ולהגיד אותה במילים?

האם תפילה צריכה להיות במילים?

תלמיד: האם לכוונה הזאת יש עוצמה משלה?

אתה יודע, הבורא לא רואה את הגוף.

תלמיד: נכון.

אז על איזה מילים אתה מדבר שאתה צריך בתפילה? במילים אולי אתה מתכוון לבירורים של הרצונות, של הכוונות. אבל מה זה מילים? אין מילים ברוחניות, ברוחניות זו הרגשה ערומה, ללא לבושים, הרגשות, אלה הבחנות שאין להן שמות. אתה יכול להדביק עליהן כל שם או כל מספר שאתה רוצה, רק שזה יהיה מקובל אצל האחרים אם אתה רוצה להתקשר אליהם.

אז כלפי הבורא אתה צריך להגיע לאיזו מין תשלובת סך הכול של הבחנות, הרגשות, מחשבות, כוונות, ואין בזה מילים. אתה יכול לקרוא לזה רשימו X דהתלבשות,Y דעביות, לא יודע. ובסך הכול מה שמתגלה ברשימו הזה, אנחנו קוראים לזה נר"ן דצדיקים, זה לא חשוב, אלה שמות, אבל בפנים זו הרגשה.

תלמיד: זו כוונה, ההרגשה זו כוונה. כל פעם כשאני מנסה איכשהו לתאר את הכוונה שלי במילים, אני ממש צוחק, צוחק על עצמי למה אני בכלל צריך מילים? הרי הכוונה הזאת מספיקה, והיא מגיעה לאן שהיא צריכה להגיע.

כן. זאת אומרת, תפילה זו הרגשה שבלב, לב זה נקרא לא הלב שלנו אלא כל הרצונות של האדם בסך הכול נקראים לב. אז אם כל הרצונות בסך הכול, ובתוכם יש איזו מין הרגשה כללית נכונה, המכוונת באמת לבורא, לבורא הכוונה לקבל כזאת צורה כמו שיש לו, זה נקרא שהיא מכוונת אליו, וזה נקרא תפילה.

תלמיד: גדלות הבורא זו הסביבה שתגרום לי לרצות להיות עבד של הבורא יותר מכל דבר אחר, להתבטל בפניו? זה המצב הסביבתי, זה נקרא גדלות הבורא?

הסביבה צריכה לגרום לי כל קשר, יש פה הרבה מילים, היא כל הקשר שלי עם הבורא.

תלמיד: אני שואל ספציפית, ומנסה להגדיר את גדלות הבורא.

החברה צריכה להגיד לי שבלי גדלות הבורא אני לא מגיע למטרה, שגדלות הבורא פותחת לי את הכלי החדש. בקיצור, היא צריכה לכוון אותי לבורא.

תלמיד: מה זה המושג הזה גדלות הבורא?

גדלות הבורא, זה שהוא שולט בי בכל פינה. תכנס בתוך עצמך בכל פינה, בכל דבר, איפה שאתה בפנים, ושם אתה תמצא אותו. את זה צריכה החברה לרמוז לך, ואחר כך אתה תמצא את זה. כשאתה תראה את זה, זאת אומרת כשתשמע את זה מהחברה, אז תתחיל באמת להבין. מה זה גדול? גדול זה יותר חזק ממני, ובזה אני צריך להתרשם מהחברה, שהוא יותר חזק ממני. זה שהוא סתם דופק אותי, יותר חזק ממני, אז אין מה לעשות, אז אני מקלל אותו, מתייאש, נופל. יותר חזק הכוונה, בגדלות.

תלמיד: על זה מתנהלת כל החברה. למה החברה צריכה לספק לך שמחה, מצב רוח? היא יכולה לגרום לך להרגיש גדלות הבורא בלי לספק לך שמחה.

החברה צריכה לספק ביחד עם חשיבות הבורא, התרוממות. חשיבות הבורא ללא התרוממות רוח זו לא חשיבות. בוא נגיד כך, במקום שהבורא נסגר, נסתם, נסתר, החברה צריכה לעשות את התפקיד הזה. בקיצור, הבורא נסתר, ובמקומו, במקום עצמו, הוא נתן לך את החברה. למה? כי איתו אתה לא יכול להיכנס למגע אם לא על מנת להשפיע, ועם החברה אתה יכול לשחק איך שאתה רוצה. אבל באמת משחק אמיתי עם החברה יכול להיות גם רק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת שיש לך בעולם הזה, במצבך האגואיסטי, אפשרות לעשות עבודה רוחנית.

תלמיד: אני יודע, במצבי האגואיסטי, שאם אני לוקח כל חברה בחוץ, אני יודע איך בנויה חברה שגורמת לי להרגיש רצון להשתייך למשהו או להתבטל בפני משהו, זו חברה שבונה לי שואו גדול, חברה שעובדת עליי על כל החושים שיש בה דבר טוב, ואז לא אכפת לי מעצמי, רק להיות דבוק בדבר הטוב הזה. הבעיה בשואו הזה, שהוא כל כך בתוך הרצון לקבל, הוא כל כך מלאכותי ואשלייתי. השאלה, איך משלבים את זה במקום כמו זה? מצד אחד צריכה להיות לך עבודה פנימית של החיפוש, מצד שני, צריך לגרום לאדם התרוממות.

הבעיה שלנו בחברה שלנו שאנחנו לא דואגים לבנות חברה. צריכים להתחיל מזה, אם אני רוצה שהחברה תשפיע עליי ותבנה אותי, אז אני צריך לדאוג שהיא באמת תהיה חזקה בכוונה נכונה, בהילוך הנכון, בהתרוממות רוח, שכל מה שאני רוצה לקבל ממנה, יהיה בה. כדי שזה יהיה בה אז אני צריך לתת לה את זה. מאיפה אני אתן? אני יכול לתת, את זה כל אחד יכול לתת. כל אחד, אם זה לא לעצמו, למישהו אחר הוא כן יכול. אתה נותן הרצאות, אתה בא להרצאה, הם חושבים שאתה מה זה צדיק, מה זה מתוקן. למה? כי אתה משפיע עליהם, אתה שופך עליהם על ימין ועל שמאל מה שקראת ולא קראת.

תלמיד: אבל אני עובד על הרצון לקבל.

על הרצון לקבל שלהם אתה עובד, אז אתה משפיע להם התרוממות שאין לך. אתה לפעמים, דפוק כזה, מתחיל לדבר איתם ואפילו בעצמך מתחיל להתפעל, "איך אני", סתם כך. זה לא סתם אבל עוד נדבר על זה. זאת אומרת אתה רואה שלא חשוב המצב שלך בזמן שאתה רוצה לתת לחברה אלא אתה יכול במילים שלך, לא מן הלב, רק מבחוץ, אתה יכול להשפיע אליהם התרוממות אמיתית. השני ששומע חושב שזה בא לו ממרום, ממש נחת אליהו הנביא.

אותו דבר תעשה בכוונה כלפי החברה שלך, וכל אחד שכך יעשה הדדית אחד על השני. אתה לא מתאר לעצמך איזה כוחות תקבל, לא תוכל לישון. כמו שהיו לך אולי כמה ימים כאלה כשהכרת את הרעיון הזה של הקבלה או בחג סוכות נגיד או בפסח, התרוממות כזו סביב השעון, אתה תראה שכך אתה תחיה.

והם יחייבו אותך, אתה רוצה או לא רוצה, הם ישפיעו עליך בצורה כזאת. הבעיה שהם לא רוצים להשפיע עליך וגם לא אכפת להם מעצמם, הם עדיין לא מבינים שממש כאן הנקודה העיקרית, וזהו, עוזבים.

תלמיד: אני חוזר שוב איפה הבעייתיות. נגיד אני לוקח מצב כמו שאמרת, שאני לא מסוגל לישון. אתה לא מסוגל לישון, אתה מרגיש שאתה חי כל הזמן. אתה מרגיש שהכול בוער בך בפנים.

אתה תרגיש שאתה חי ובוער כל רגע ורגע. איך זה קורה בך, באיזו צורה? יש חברה, שכולם יושבים, וכולם שומעים, ואני גם עובד שם שעות וכן הלאה. אתה שומע מבחוץ המון פעמים שזה חשוב, ושזה מיוחד, ואז אתה נדלק. ממה עוד? הרוחניות שבזה, הכוחות הרוחניים, תעזוב אותם בינתיים.

תלמיד: אבל איך אני בונה יחס במצב כזה? כי מצב שבו אני מרגיש חי, זה לא מצב שאני עושה בו בירורים, כי לא אכפת לי מבירורים באותו רגע.

אם תקבל התרוממות מהחברה, אתה אומר, "זה ימנע ממני בירורים". למה זה ימנע ממני בירורים? "הבירורים שלי הם במצב שאני דפוק". במצב שאתה דפוק, תדע שאין לך שום בירורים, אתה רק אוכל את עצמך. הבירורים צריכים להיות במצב שבא האור ואתה רואה הפרש בינך ובין האור הזה.

החברה לא תנתק אותך בכלל מהבירורים. אל תדאג. תהיה כל הזמן בהתרוממות רוח מקסימאלית, אל תדאג, הבירורים יבואו. אבל אם תיפול לאיזו מחשבה, לאיזו הבחנה, אתה תיפול לשנייה אחת, וזה מספיק. זה נקרא "לקצר את הזמן".

ובשבילך, "לא, בירורים זה נקרא שאני נופל לכמה ימים, ואני לא יכול לצאת מזה, ואז אני מבין לאיזה עומק הג'ורה אני נכנסתי, ואיזה דברים עכשיו אני מגלה בעצמי, איזה זבל". לא, לא צריך. לשנייה אחת, אפילו אם לא הרגשת ברגשות שלך, זה יכול לעבור בצורה כזאת, שזה רוחניות. אולי אתה תצטרך את זה, לא יודע איך ומתי זה יצטבר. אל תדאג אף פעם לרע. אתה צריך לדאוג כל הזמן להיות בהתרוממות ובמחשבה על הבורא. מזה יבוא לך בירור, האור מברר את הכלי.

תלמיד: ואיך יישמר הקו הדק בין אלה הדבקים במטרה לאלה הבאים בגלל אותה התרוממות? בבחינת טוב לי ברצון לקבל שבחברה לכן אני בא.

אתה אומר כך, בחברה שלנו יש אנשים הבאים באמת בגלל המטרה, ואחרים הבאים מפני שהם לא רוצים לשבת בבית. אני בא בערב ולפעמים יושבים פה אנשים, מה הם עושים? הם בורחים מהבית, שם נמצאת האישה והילדים הקטנים שצועקים. הם יושבים כאן ועושים משהו, יכול להיות שזה כך. ויכול להיות שכולנו כך, ובאמת כולנו כך, בורחים מהצרות. אתה אומר, "בחברה שלי לא חושבים על התרוממות רוח. לא חושבים על רוחניות". נכון שלא חושבים, קבל זאת כהנחה נכונה. גם אתה בסך הכול בורח מצרות. מה הטעם בחיינו? מזה באת ובזה אתה ממשיך.

אם נראה לך שזה לא נכון, אז סימן שבאמת עוד לא ביררת את עמקות הסיבה בגללה אתה נמצא כאן. כל מי שנמצא כאן, בסופו של דבר, בורח מהרע וזה טוב מאוד. זה בסיס מכובד ממנו מתחילים. אתה אומר לא, צריכה להיות השתוקקות לרוחניות, להשפעה, לאלטרואיזם, לקומוניזם. שטויות, לשום דבר לא צריכה להיות השתוקקות, חוץ מלדבר אחד, לברוח מהצרות.

תלמיד: אז אין הבדל בין זה לבית מלון באילת המציע לי עכשיו ליהנות סביב לשעון?

אתה שואל, מה ההבדל בין קבוצה העוזרת לי לא לחשוב על הצרות שלי לבין איזה בית מלון באילת שגם מציע לי עכשיו שבוע לא לחשוב על הצרות שלי? ההבדל הוא פשוט, אם באמת אלה צרות מטרתיות, באילת לא תוכל לברוח מהן. אתה תשב בבית המלון, עם כל הפאר, ותאכל את עצמך. לא יעזור לך כלום. רק כאן כן תוכל לברוח מזה. וטוב מאוד אם תברח, טוב מאוד אם אתה בא לכאן ושוכח מכל מיני צרות. בהמיות, רוחניות, לא חשוב איזה, ואל תזכור אותן.

אתה לא צריך לחשוב מתי תהיה לך הכרת הרע, היא תבוא רק כתוצאה מהאור, אם לא תזמין יתר אור על עצמך לא תגלה עוד ועוד רע. מי שרוצה להרגיש את הרע לפני שהוא מזמין את האור, פשוט אוכל את עצמו. זה לא גילוי הבחנות חדשות. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". יושב, לא מתקדם. הוא כותב על כך בהרבה מאמרים. אתה רק צריך להיות קשור למקור האור, לבורא. כתוצאה מזה יבואו אליך כל יתר הדברים. ואל תפחד שבזה אתה נפרד מהאני שלך, מהרצון לקבל שלך. השיטה מסודרת כך שיבואו אליך מכות ואל תפחד עוד באיזה קצב.

בקשר לבניית המפעל ובניית היחסים בתוכו, אני אומר שזה עכשיו הדבר העקרוני. יצא, יצא. לא יצא, שום דבר לא יצא.

(סוף השיעור)

---

1. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת, ט', י')↩

2. עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה (ספר יצירה)↩