מאמרים לפסח

פרשת ויירא

וה' פקד את שרה

414. כל מה שעושה הקב"ה, אינו צריך לעשות אלא בדיבור. כיוון שאמר ממקום קדושתו יהא כך, מיד נעשה. כוח גבורתו של הקב"ה, כמ"ש, בדבר ה' שמיים נעשו. וכתוב, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך.

415. א"כ, כבוד גדול הוא זה למצרים, שאינו דומה מי שתפס אותו מלך למי שתפס אותו איש פשוט. ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, כמ"ש, אשר בשר חמורים בשרם. שהם חשודים על משכב זָכוּר, והם באים מחָם, שעשה מה שעשה לאביו, וקילל אותו ולכנען בנו.

והאם לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר, לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור, שהיה בנו של שם, כמ"ש, ובני שם עילם ואשור? שם היה כוהן גדול והתברך, כמ"ש, ברוך ה' אלקֵי שֵׁם. והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו. וכתוב, וייצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור, שעל ידי שליח נעשה. וכש"כ המצרים, שהם מזוהמים יותר מכל אומה, למה אמר, אני ולא מלאך?

416. מכאן למדנו כוח גבורתו של הקב"ה ומעלתו, שהוא גבוה על הכול. אמר הקב"ה, אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף, דבר קדוש, בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח. שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך, ומיד נעשה, מה שאין המלאך יכול לעשותו.

אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך, ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות. ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בגלל קלון המצרים, ולהראות גדולתו של מקום, שלא רצה שייכנס ביניהם דבר קדוש, ועד"ז אמר, אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך.

פרשת שמות

גלות למה ולמצרים למה

[גלותא למה ולמצרים למה]

246. למה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?

247. כתוב, שישים המה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. שישים המה מלכות, הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלכות. והם מלאכים הממונים על האומות. שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של שישים מלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מלכות.

ועלמות אין מספר, הוא כמ"ש, היש מספר לגדודיו? ועכ"ז כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאימָהּ. זוהי השכינה הקדושה, היוצאת מי"ב (12) אורות. והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ נקראת אמא, כמ"ש, אחת היא לאימה.

248. כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים. כמ"ש, אשר חָלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנ"י. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימה. זוהי שכינת כבודו, שהשרה ביניהם. אחת היא ומיוחדת לו.

כתוב, ראוהָ בנות ויְאַשְׁרוה, כמ"ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלנה. וכתוב, מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שהתמנו עליהם.

249. בעשרה מאמרות נברא העולם. העולם נברא בשלושה: בחכמה, בתבונה ובדעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם בחכמה, ליצחק בתבונה, ליעקב בדעת, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו. חג"ת, אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד.

ובאותה שעה השתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, השתכלל הכול בעוה"ז, כעין של מעלה באצילות.

250. כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים.

הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שהשתכלל הכול בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, כמ"ש, כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.

ובזה מיושבות השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מהפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מכבדים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.

לחם לא אכל ומים לא שתה

251. ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילים מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו יומיים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו יומיים שלא אכלו כלום.

קרא על זה רבי שמעון, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' יומיים, שלא ידענו היכן אנו. כש"כ משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה.

252. כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון הוא אריה, ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא. ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, כש"כ אנו. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר והוא מבטל. כמ"ש, מושל באדם צדיק, מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, והצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטל אותה.

בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים

317. מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי כמ"ש, ויאמר אל עמו, השר שלהם אמר להם, הֱיו יודעים, שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שייעשה דין על ידו באלוהיכם.

318. בשעה שאמר משה, בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים, הלך דוּמה, שרו של מצרים, 400 פרסה, מרוב פחד. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפניי ואין להשיב אותה, כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, והתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים.

319. ובאלוהיהם עשה ה' שפטים. האם יש שפטים באלוה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן? אלא אלוה של כסף ושל זהב היו ניתכים מאליהם, ושל עץ נרקבים.

320. אלוה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כמ"ש, פסילי אלוהיהם תִשְׂרְפוּן באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד כתוב, ראשו על כרעיו ועל קִרבו, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.

321. ובאלוהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם לקיים הכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכש"כ השר שלהם. כמ"ש, הבה נתחכמה לו.

322. הרבה עבודות זרות היו במצרים. ונהר נילוס היה אלוה שלהם, והוא היה בכלל אלוהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלוהיהם מוכים תחילה ואח"כ האומה. וכן הוכו בתחילה הנילוס והעצים והאבנים, שעבדו אליהם. כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש.

כתוב, על צבא המרום במרום, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. אלא לרוב מימיו של נילוס הם דומים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלוהיהם.

323. הכאת האומה של מצרים ממש, לא הייתה אלא בים. כמ"ש, לא נשאר בהם עַד אחד. ומקודם לכן נעשו שפטים באלוהיהם. וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, שניבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם.

וכתוב, ונוסף גם הוא על שונאינו, ניבאו על מחנות המלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. וכתוב, ונלחם בנו, ניבאו על מה שכתוב, ה' יילחם לכם ואתם תַחֲרישון. וכתוב, ועלה מן הארץ, כמ"ש, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

פרשת בוא

ועבר ה', וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות

74. ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. הרי הכול גלוי לפני הקב"ה. ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות?

75. כתוב, ויַרְא ה' ויִנְאָץ מִכעס בניו ובנותיו. וכתוב, ויַרְא ה', כי רַבּה רָעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה. וטרם שנעשה מעשה למטה, אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה, הכול, בין לטוב ובין לרע, תלוי במעשה.

76. כל שווקי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם.

77. כתוב, ולְקחתם אגודת אֵזוֹב וטְבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. אגודת אזוב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות, את האמונה השלמה. אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קווים ימין ושמאל. ואחד ביניהם על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה כתוב, ופָסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקווים.

78. אם רומזים על ג' הקווים, למה נעשה זה בדם, בצבע אדום, הרי צבע ג' הקווים הם לבן ואדום, וירוק הכולל ביניהם? שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים.

79. והחזיר הקב"ה את הדם ההוא לרחמים, כאילו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש, ואֶעבור עלייךְ, ואֶרְאךְ מתבוססת בדָמָיִיך, ואומַר לךְ בדמייך חֲיִי. ואע"פ שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב, בדמייך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, שרומזים על ג' קווים.

80. שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקווים חו"ג. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקווים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, הרחמים שבת"ת, ודם פסח, הדין שבת"ת.

81. בכמה מקומות ריחם הקב"ה על בניו. עשה אדם בית, והקב"ה אמר לו, כתוֹב שְמִי ושים לפִתְחך. ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב בחוץ בפתחך, לשמור אותך.

וכאן, בפסח, אמר, רשוֹם על הפתח האמונה שלי, ג' הקווים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב בתוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. כמ"ש, ואתם לא תצאו איש מִפתח ביתו עד בוקר. וכתוב, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.

82. כעין השם הקדוש, ה', עשו באותה שעה, ג' קווים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה', המלכות. וע"כ, כמו שהשם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, כמ"ש, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.

83. כעין למעלה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב, וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אשר דם רומז על דין. ולעת"ל כתוב, מי זה בא מאֱדום חמוּץ בגדים מִבּוֹצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

84. ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. מהו הטעם, שנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להימצא בשוק בשעה שהדין תלוי על העיר, כי כיוון שניתנה רשות למשחית, מי שפוגש בו, יינזק. וע"כ כאן, כיוון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לבחוץ.

85. בההוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וכן בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכול הוא בשעה אחת. כתוב, ונָגף ה' את מצרים נָגוֹף ורָפוֹא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. מהו, ורפוא? ממה שנימולו היו צריכים רפואה.

86. באותה שעה שניגפו המצרים, באותה שעה התרפאו ישראל. כתוב, ופסח ה' על הפתח. הלוא, פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? על הפתח, זהו פתח הגוף, שזו המילה, שריפא אותה.

87. בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות לבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכול בשעה אחת.

88. ופסח ה' על הפתח. על פתח הגוף, שנקרא פתח משום שהוא הפתח להמשכת הרוח והגוף, שמשם נולדו. עד שלא נימול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיוון שנימול, נפתח בו הכול, ולא היה סתום כבתחילה.

89. והוא יושב פֶּתח האוהל, משום שנגלה הי'. שהוא הִשׁרה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י המילה, נגלה הי' של השם שד"י, שמורה, שנמשך החסד במלכות, צדק. וזהו הפתח של המשכן העליון הקדוש, המלכות. נמצא, כשכתוב האוהל, היא המלכות.

מטרם שנימול הייתה המלכות מקבלת מצד שמאל בלבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנימול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה, הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל להאיר. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל.

90. כשהתגלה הי' הזו, התבשר אברהם, והתברך בפתח האוהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. כלומר שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל כחוֹם היום. היום, הוא כששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האוהל, המלכות, נמתקה בחסד מכוח אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל, במלכות.

91. והוא יושב פתח האוהל. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. פתח האוהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר, פירושו, ספירה. כחום היום, פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האוהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אוהל, שתוכל להאיר.

וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האוהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

92. ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. הכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קיבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, והתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים.

ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים ולשמור את ישראל. וכך הוא בכל מקום שכתוב, ועבר, ועברתי, ויעבור, שמורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין, או לרחמים. וכאן כתוב, ועבר, כדי לעשות דין. ושם כתוב, ויעבור ה' על פניו, כדי לרחם.

ויהי בחצי הלילה

93. לעולם יהיה האדם זהיר בתפילת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תלוי על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו.

94. אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם.

95. ודאי כך הוא. כי כתוב, ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה', לא אדונים לאלֶה, ישובו איש לבֵיתו בשלום. כתוב ישובו, הלוא ישבו היה צריך לומר? וכן כתוב, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואיפה היה להם לשוב?

96. אם ראש העם לא זכה במעשיו, נתפס העם בעוונו. כי כתוב, ויאמר דוד, הנה אנוכי חטאתי, ואנוכי העוֵויתי ואלה הצאן מה עשו. הרי שדוד חטא, וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפס בעוונו, ניצולים העם, כי הדין אינו שורה עוד עליהם. כמ"ש, ויאמר ה', לא אדונים לאלה.

כלומר, אם אין ראשים לעם, ישובו מהדרך הזו איש לביתו בשלום. ואע"פ שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזו, מ"מ, כיוון שנהרג ראשם ונתפס בעוונו, ישובו בשלום. כולם ניצולים, אם ראשיהם נתפסים.

98. בחצות לילה, רבי חייא ורבי יוסי ראו איילה אחת, שעברה לפניהם והייתה צועקת, והרימה קולות. שמעו קול אחד המכריז ואומר, נֵעוֹרים קומו, ישנים התעוררו. עולמות, היכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים.

99. אמר רבי חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האיילה של מעלה, המלכות, ושל מטה. כמ"ש, קול ה' יחוֹלֵל אַיילוֹת. אשרי חלקנו, שזכינו לשמוע את זה.

100. בשעה שהקב"ה נגלה על הגן, מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומהעדן הזה יוצאים מעיינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. והגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עוה"ב. ובשעה ההיא הקב"ה מתגלה אליהם.

101. ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים. אמר רבי יוסי, כמה פעמים שאלתי, למה לא היה זה ביום, שיתגלה לכל פרסום הנס? ולמה מתו כל אלו החלשים, שלאחר הרחיים, ואלו הטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסַנְחֵרִיב? שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מהנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו. והלוא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר?

102. כיוון שזכינו לכל זה, והדרך נתקנה לפנינו, שמעתי, שרבי שמעון מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו, עד שהאיר היום. כשעלה האור, קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאו אותו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

103. פתח רבי שמעון ואמר, כל הגויים כאַיִן נגדוֹ, מאֶפס ותוהו נחשבו לו. כיוון שכתוב, כל הגויים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותוהו נחשבו לו? אלא דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ושׂמִים לעצמם אמונה של סִכלוּת, אבל, מאפס ותוהו נחשבו לו, כמוֹץ הזה המסתובב ברוח, ומתגלגל בקיץ בשׂדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה.

104. בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אֵת, זהו ימינו של הקב"ה, וְאֵת, זה שמאלו. שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמיים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ. כמ"ש, אף יָדִי יָסְדה ארץ, וימינִי טיפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.

105. מהו שכתוב, יעמדו יחדיו? האם שמיים וארץ, זו"ן, אינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, כמ"ש, את, ואת. ע"כ כתוב, יעמדו יחדיו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת, שהיא המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלוּל אֵת, חסד, בזאת, המלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.

106. כתוב, אֶת הכול עשָה יפֶה בעִיתוֹ. את, חסד דז"א. הכול, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין. רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. וכתוב, את הכול עשה, שיהיו מחוברים יחד, יפה בעיתו, בחצות לילה.

108. מי כה' אלקינו המגביהי לשבֶת, המשפילי לראות בשמיים ובארץ. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתיישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים, והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות נמשכים מבינה.

המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכֶתֶר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנֵזֶר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמיים, ובתחתונים בארץ. כמ"ש, ה' משמיים השקיף על בני אדם.

מדובר בהשגות המוחין של ז"א. בתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל דבינה, שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קווים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קווים דבינה יוצאים מאחד, ז"א. כמ"ש, מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. כי אע"פ שז"א בחינת ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.

ואח"כ, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, נמצא, שאחד עומד בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קווים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש, המשפילי לראות בשמיים ובארץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קווים, ועושה זה, כדי להשפיע בשמיים ובארץ.

קו ימין מכונה כתר. קו שמאל מכונה נזר. קו אמצעי מכונה הארה. המלכות מכונה מאור.

109. ויהי בחצי הלילה. הלוא, כחצי, היה צריך לכתוב, או כחצות, כמו שאמר משה? אמרו החברים, שלא יאמרו מגידי העתידות של פרעה, שמשה שקְרן הוא, כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. והרי השאלה במקומה עומדת בשלושה אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.

א. שא"כ היה צריך לכתוב, ויאמר משה, כחצות הלילה, למה כתוב, ויאמר משה, כה אמר ה', כחצות הלילה? והרי ה' אמר, בחצות? וכמה שלא יכוון את השעה, לא ייתפסו במשה, אלא באדון, שהרי כתוב, כה אמר ה'.

ב. כי משה אמר, עד בכוֹר השפחה, אשר אַחַר הרחיים, ולא היה כן, אלא עד בכור השְבי, אשר בבית הבוֹר. עכ"פ אפילו ישראל יאמרו שהוא שקרן, כי לא התאמתוּ הדברים כמו שאמר.

ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות. וכתוב, ויהי בחצי הלילה. ולמה לא כתוב, כחצי, כמו שאמר משה?

110. השאלה הכבדה יותר ממשא שבהמה יכולה לסבול: למה הייתה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים? אלא הכול סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שׂדה. והכול הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.

111. אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב, יוֹפְיָפִיתָ מבּני אדם, הוצַק חן בשִפתותיךָ, על כן מְשָׁחךָ אלקים אלקיך, שמֶן ששון מחבֵריך. יופיפית מבני אדם, משֵׁת ומחנוך. הוצק חן בשפתותיך, מנוח ומבניו. על כן משחך אלקים אלקיך, מאברהם ומיצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. והאם גבר, שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?

112. אלא, הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, נקראת אישה. כמ"ש, לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. האיש נקרא ז"ה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש, כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת נלקחה מזה, שנקרא זכר.

113. ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שמוֹרה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זכר בלי נקבה. כמ"ש, כתימרות עשן. כמו שעשן עולה בלבן ובשחור, אף כאן במלכות, הנקראת זא"ת, הכול כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת. לבן לישראל, רחמים, ושחור לעכו"ם, דין.

114. ועד שהלילה הזה התחלק, אינו עושה פעולותיו. מאין לנו? מאברהם. שכתוב, ויֵיחָלק עליהם לילה. שנחלק, כדי לעשות פעולותיו. אף כאן משה אמר, כחצות, שפירושו, כשיתחלק הלילה. שמשה ידע, שלא יעשה פעולותיו עד שיתחלק.

115. וכך היה, שלא עשה הלילה פעולותיו עד שנחלק. כי במחצית השנייה של הלילה עשה פעולותיו. כמ"ש, ויהי בחצי הלילה. מהו בחצי? במחצית השנייה, בזמן שהמלכות שולטת. ונמצאת תמיד המלכות לעשות פעולות. וכל פעולה שנעשתה בלילה, במחצית השנייה נעשתה.

116. וה' היכה כל בכור. וה' ז"א, ובית דינו המלכות. וה' פירושו, הוא ופעולותיו. משה אמר, ומת כל בכור. מהו שכתוב, היכה כל בכור? אלא שהתעוררה מלכות דמדה"ד, שנקראת כה. כמו שהפחיד אותו משה, שכתוב, והנה לא שמעתָ עד כה. וע"כ כתוב, וה' היכה, שהוא השם כה, שהמית כל בכורי מצרים.

117. פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. והסתכל בזא"ת הזו, במלכות, שתעשה בו דין, ועתידה להחריב ארצו. כמו שאמר משה, בזאת תדע כי אני ה'. וכתוב, ויִיפֶן פרעה, שהפנה את ליבו מההרהור הזה. וכתוב, ויבוא אל בֵיתו ולא שָׁת ליבו גם לזאת. המילה, גם, רומזת, שאע"פ שידע שהשם זא"ת, המלכות, תחריב ארצו, עם זה לא שת ליבו אליה.

118. כל בכור. בכור הוא בחינת חכמה. וכל בכור, מורה, שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם. כל אלו המדרגות, השולטות מכוח החכמה שלהם, שהיא חכמת מצרים, כמ"ש, כל בכור בארץ מצרים. וכל המדרגות העליונות והתחתונות, שנשברו משליטתם, כולן נראות בכתוב, מבכור פרעה היושב על כיסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, וכל בכור בהמה.

119. מבכור פרעה היושב על כיסאו. הוא שליטה של ספירה תחתונה דקליפות, המקבלת ממלכות העליונה.

עד בכור השפחה, היא ספירה שמאלית, הנמצאת תחת השליטה, אחר ארבעה רחיים, ארבעה מחנות של הקליפות. כמ"ש, אחר הרחיים, ולא מן הרחיים.

וכל בכור בהמה, הוא תחת התחתונים. והיא נקבה מנקבות, הנמצאות באתונות בבהמות ובחמורים, בגסוֹת ובדקוֹת, שהם מדרגות הטומאה. ומקבלים מהם גברים ונקבות.

עד בכור השבי אשר בבית הבור. אלו היוצאים מהשפחה, שבהם עושים כשפים לאסירים, לעבוד עימהם לעולם ולא ייצאו לחירות.

120. ובביטחון על אלו המדרגות, מיאנו המצרים לשלח את ישראל, כי בהן עשו קשר של כשפים לישראל, שלא יוכלו לצאת מעבדותם לעולם. ובזה נראות הגבורה והשליטה של הקב"ה. וזיכרון זה לא יכלה מישראל לדורי דורות.

כי אם לא היה הכוח והגבורה של הקב"ה, כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם לא היו יכולים להוציא את ישראל מהעבדות. כי פָתח הקשרים שלהם ושבר כל אלו הכתרים של בכור השבי, כדי להוציא אותם לחירות. כמ"ש, מי לא יִירָאךָ, מֶלך הגויים.

121. בכה רבי שמעון, הרים קולו ונאנח, אמר כבר דֶבק נמצא. אתם חושבים, במה שהתדבק הקב"ה, ושיבח את עצמו כל כך הרבה פעמים ביציאת מצרים? שכתוב, אשר הוצאתיךָ מארץ מצרים. הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים. ויוציאךָ ה' אלקיך משם. זָכוֹר את היום הזה, אשר יְצאתם ממצרים. ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. הוציא ה' אתכם מזה. וחמישים פעם נזכרה יציאת מצרים בתורה.

122. עשרה כתרים, ספירות, יש למטה בקליפות, כעין של מעלה בקדושה. וכולם סתומים בשלוש קליפות. שהן בכור פרעה, בכור השפחה, בכור בהמה. ושלושה קשרים קשרו על ג' מדרגות אלו, שבהם עשו, שישראל לא ייצאו משעבודם לעולם.

123. אשריכם אברהם יצחק ויעקב, שבזכותכם נפתחו הקשרים, והקב"ה זכר את שלושת קשרי האמונה שלכם. כמ"ש, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, קשר אחד של אברהם. את יצחק, הקשר השני של יצחק. ואת יעקב, הקשר השלישי השלם של יעקב.

124. כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זיכרון ליציאת מצרים. ועל זה עומדים כולם. ואם זה לא היה, לא הייתה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה, לא כלה זיכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות.

דין זה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצוות, וכל האמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכרת יציאת מצרים הרבה פעמים בתורה.

125. למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב, היום אתם יוצאים. וכתוב, הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה, במלכות. שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקַבְּרים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.

126. עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, הבינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס, אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה, אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה? ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות?

זהו רבי שמעון, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את המדרגות העליונות. וכתוב, יֵירָאה כל זכוּרךָ את פנֵי האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רבי שמעון, שמי שהוא זכר מהזיכרונות, כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זיכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להיראות לפניו.

127. וה' היכה כל בכור. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על ד' מדרגות הקליפות שהמצרים נאחזים בהן. והכול היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו.

אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים. ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים הייתה מלאה כשפים, כמ"ש, כי אין בית אשר אין שָׁם מת.

128. ונעשה הדין בכולם, בשעה שהתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאוֹרה.

129. ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכול. ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם כתוב, ומצרַיִם מְקַבְּרים. וזה היה קשה להם מהכול, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכול היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.

130. כתוב, ליל שימורים הוא לה' להוציאם. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. למה כתוב ליל שימורים ולא שימור? למה כתוב בתחילה ליל, ואח"כ לילה?

131. אלא כתוב, כי יהיה נַעֲרָ בתולה. נער כתוב, משום שכל זמן שלא קיבלה זכר, נקראת נער. משקיבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקיבלה זכר, ז"א. וזה שכתוב בו, ליל שימורים, בלשון רבים, שמשמע שכלול בו גם ז"א, הוא משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עימה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עימה זכר, כתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. שימורים מורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב, הלילה הזה.

132. ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר. וכך שיבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש, זה אלִי ואַנוֵוהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש, זה ה' קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כך. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אַראנו נפלאות.

133. כך עתיד הקב"ה לעשות להם. כמ"ש, שוֹמר מה מלילה, שומר מה מלֵיל. כמו ששָם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. כמו ששם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.

134. ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש, אתה בוקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בוקר פירושו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, שמידתו חסד דז"א, שנקרא בוקר. וכתוב, ה' בוקר תשמע קולי. ג"כ בוקר ממש, ז"א במידת החסד.

וירַח את ריח בגדיו

155. אלא ב' דברים הם והכול הוא אחד. שכתוב, וייצא יצחק לשׂוּחַ בשׂדה לפנות ערב. והוא אחד עם השדה אשר בירכו ה'. האם לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל? אלא אותו השדה היה, אשר קנה אברהם סמוך למערת המכפלה, כמ"ש, השׂדה אשר קנה אברהם מאת בנֵי חֵת. ובשעה שהיה יצחק בא אל השדה, ראה השכינה עליו, והעלה ריחות עליונות קדושות. ומשום זה היה מתפלל שם, וקבע אותו למקום תפילה.

156. למה אברהם לא התפלל שם, בשדה מערת המכפלה, כמו יצחק? משום שקביעוּת של מקום אחר הייתה לו בתחילה, ודבר אחר של ריח ראה בהר המוריה, הנקרא ע"ש המור הטוב, שהיה שׁם.

157. והכול היה אצל יעקב. כי מלבד הריח שלו, גם גן עדן נכנס עימו, וע"כ בירך אותו. וע"כ לא תלה הדבר בלבושים, אלא ביעקב ממש, שראה שבו תלוי דבר הריח, והוא ראוי וזכותו עולה להתברך, ונכנס עימו גן עדן. ומשום זה, כשהתרעם עשיו, אמר, גם ברוּך יהיה.

החודש הזה לכם

158. ויאמר ה' אל משה ואל אהרון, החודש הזה לכם ראש חודשים. משום שהוא תחילת שליטת הלבנה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל לכתוב מכאן. כי בהקב"ה נקשר הדבר. כי הלבנה היא המלכות, שבשלמותה מתייחדת עם הקב"ה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל בתחילת שלמות הלבנה, שהוא, החודש הזה לכם ראש חודשים.

159. ולא כתוב, זאת, החודש הזאת. ששֵם הלבנה הוא זאת. כי ז"ה וזא"ת מתקשרים יחד. ובמקום שיש זכר ונקבה ביחד, אין השבח אלא לזכר. וע"כ כתוב, החודש הזה, ולא זאת. וע"כ כתוב, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. לחודשי השנה, שסובב על המלכות, הנקראת שנה. אבל תלה השבח בזכר.

כתוב, החודש הזה לכם. וכתוב, ראשון הוא לכם. למה פעמיים כתוב, לכם לכם? שמכְּפִילוּת לכם, נשמע יותר, שהוא רק לישראל, ולא לשאר העמים. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו. ההתקשרות הזאת של החודש, הוא לכם ולא לשאר העמים.

שֶׂה לבית אבות

160. דַברו אל כל עֲדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שֶׂה לבית אבות. למה בעשור לחודש? בזמן שהיובֵל, בינה, מאיר אל הלבנה, מלכות, כמ"ש, בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. ויוה"כ הוא הארת הבינה. הרי שהארת הבינה במלכות היא בעשור לחודש.

161. וייקחו להם איש שה לבית אבות. משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו. כי בלקיחת השה נשבר כתר התחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים דקליפה. ועל זה פירש משה ואמר, מִשכו וקחו לכם צאן. שהוא, כמ"ש, צאן ועֶבד ושפחה, הכתרים התחתונים דקליפות. וצאן כולל כולם. והמצרים עשו אותם לאלוהים.

162. אמר הקב"ה, עשו אתם מעשה למטה, שתמשכו ותיקחו צאן, ואני אשבור כוחם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרוף אותו באש, כמ"ש, כי אם צְלי אש, אני ג"כ למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.

163. למה נמשך בעשרה לחודש, ונשחט בארבעה עשר? בשֶׂה, שהוא אלוהי מצרים, נקשרו ישראל תחת שעבודו 400 שנה. ואע"פ שלא השתעבדו בהם 400 שנה, מ"מ, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם 400 שנה, לולא דילג הקב"ה את הקץ, נחשב כאילו השתעבדו בהם כל 400 שנים. משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל. ואח"כ, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קְהל עדת ישראל בין הערבּיים.

164. למה נשחט בין הערביים? משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה, של גלות מצרים, ע"י אברהם, כמ"ש, ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אֵימה חשֵׁכה גדולה נופלת עליו. אימה, כתר אחד של הקליפה. חשכה, כתר אחר. גדולה, זו שהיא גדולה מכל הכתרים.

ואע"פ שהתבאר הכתוב הזה, על שאר שעבודי ישראל, שאֵימה, זו בבל, חשכה, זו מָדָי, גדולה, זו יוון. והכול היה, שרומזים על ג' כתרים דקליפה, וכן על הגלויות. כעין זה שנאמר בשֶׂה, שאמר הקב"ה, אתם תעשו מעשה למטה ואני אשבור כוחם למעלה. כמ"ש, כי מָחׂה אֶמְחֶה, אתם תעשו למטה, ואני אעשה למעלה.

165. לא יצאו ישראל ממצרים, עד שנשברו מממשלתם כל השרים שלהם למעלה. ויצאו ישראל מרשותם, ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו. כמ"ש, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. מהו הטעם שעבדיי הם? הוא, כמ"ש אח"כ, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהוצאתי אותם מרשות אחרת, והבאתי אותם לרשותי.

שְׂאור וּמַחְמֶצֶת

166. אך ביום הראשון תשביתו שְׂאוֹר מבתיכם. כי כל אוכֵל מַחְמצת ונִכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. שׂאור זה ומחמצת זו, הם מדרגה אחת, וכולם אחד. רשות אחרת, אותם השרים הממונים על שאר העמים. ונקראים יצה"ר, רשות אחרת, אל נֵכר, אלוהים אחרים. אף כאן, שׂאור ומחמצת וחמץ, הכול אחד הוא.

אמר הקב"ה, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר. מכאן והלאה, שאתם בני חורין, אז כמ"ש, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יֵיראה לךָ חמץ, ולא ייראה לך שאור.

167. א"כ גם כל ימות השנה לא נׂאכל חמץ, למה רק שבעת ימים, כמ"ש, שִבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם? אלא כל זמן שהאדם מחויב להראות עצמו בן חורין, צריכים שלא לאכול חמץ, ובכל זמן שאינו מחויב, אינו צריך לאיסור חמץ.

168. זה דומה למלך, שעשה אדם אחד לשׂר. כל אלו הימים שעלה למדרגה הזו, היה שמח ולובש לבושי כבוד. אח"כ, לא היה צריך לזה. לשנה האחרת, שמר אלו הימים שעלה לכבוד הזה, ולבש אלו לבושים. וכן כל שנה.

כעין זה ישראל. כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא, שהם ימי שמחה, הימים שעלו לכבוד הזה, ויצאו משעבוד אחר. ומשום זה בכל שנה שומרים אותם הימים, שעלו לכבוד הזה, ויצאו מרשות אחר, ובאו לרשות הקדושה. וע"כ כתוב, שבעת ימים מצות תאכלו.

מַצׂת דין

[מצת דינא]

169. מַצׂת כתוב בלי ו', כמ"ש, מַרְאׂת אלקים, חסר ו', שע"כ רומז על דין. ונקראו מצׂת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני.

תחילה הייתה הנוקבא במצב של ב' מאורות הגדולים. ששניהם, ז"א ומלכות, היו בקומה שווה. ז"א היה מלביש קו ימין דבינה, והמלכות לצד שמאל דבינה. ואז היו בבחינת פנים קטנות. כי הם מוחין דאחוריים שאינם מאירים, והם בחינת דין.

ואח"כ ע"י מ"ן שמעלים התחתונים, המלכות מתמעטת וחוזרת לנקודה. ואח"כ נבנית בניין גדול ע"י או"א, וחוזרים למוחין דגדלות. ואע"פ שכבר עומדים ז"א ומלכות במוחין דגדלות, אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא חוזרים להאיר בבחינת הרחמים. וכל הארת החכמה שבמדרגה באים מאלו המוחין. ומצה היא אלו המוחין דאחוריים, בעת שכבר נתקנו במוחין דגדלות.

ונקראו מצׂת בלי ו', להיותם דין, כי הם מוחין דאחוריים, בעת שזו"ן היו במוחין דקטנות. אלא דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, כי כבר חזרו ובאו במוחין דגדלות, שהם קדוש ומאוחדים בג' קווים, יה"ו של השם הקדוש.

ולבוא למוחין דגדלות צריכה המלכות ב' תיקונים:

א. להתמעט לנקודה,

ב. לבניין הגדלות.

ועל זה יש ב' מעשים בהתעוררות מלמטה:

א. מילה,

ב. פריעה.

וכיוון שישראל מלו את עצמם בעת ההיא, ע"כ כבר באה המלכות בתיקון א', שהתמעטה לנקודה, במיעוט הלבנה. ואז כבר נמתקו בזה הדין דמוחין דקטנות שבמצה. וע"י פריעה, אותיות פרע י"ה, מעוררים למעלה בניין המלכות ע"י או"א, ומתגלים המוחין דגדלות.

ונקראו מצׂת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. כיוון שכבר מלו את עצמם, והלבנה, המלכות, התמעטה, אז נחלש כוח הדין שבמוחין דקטנות. ואח"כ, שיעשו הפריעה, ייצאו המוחין דגדלות.

ואין לתמוה על כך שבפסח כבר מאירים המוחין דגדלות, אע"פ שישראל עוד לא פרעו. כי המדובר הוא ע"י התעוררות מלמטה, ובליל פסח היה הארת המוחין מהתעוררות מלמעלה בלבד. וע"כ לא האירו אלא רק אותו הלילה. שנאמר, ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני. כי מבחינת התעוררות מלמטה עוד לא המשיכו המוחין דגדלות.

170. מה הטעם שהלבנה, המלכות, עמדה במיעוט? משום שלא נפרעו, ולא נגלה בהם אות הקדוש. כי ע"י הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות. ואז הלבנה במילואה. נימולים היו ישראל, ולא עשו פריעה. ומתי נפרעו? בשעה שכתוב, שָׁם שׂם לו חוק ומשפט ושָׁם ניסָהו.

171. ובימי יהושוע לא נפרעו. אלא הם, כמ"ש, וכל העם היִילוֹדים במִדבר בדרך, בצאתם ממצרים לא מָלוּ.

אחר שנפרעו, אמר הקב"ה, בתחילה אכלתם מצות, משום שעמדה הלבנה במיעוט, ונקרא לחם עוני. מכאן והלאה, לחם זה יהיה ממקום אחר, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים. לא מן הלבנה, המלכות, כמו בזמן ההוא, מטרם שנפרעו, אלא מן השמיים ממש, מז"א, כמ"ש, וייתן לך האלקים מִטל השמיים.

172. וישראל הקדושים, שומרים אלו הימים שנכנסו תחת כנפי השכינה. ושומרים הלחם הבא מצִידה, המצות, כמ"ש, ושְמרתֶם את המצות. שהוא כמ"ש, ושמרתם את בריתי, ברית מילה. והכול עולה ונאחז במדרגה אחת.

173. ואיך משה לא פרע אותם, אלא הניח אותם במילה בלי פריעה? משום שלא יתעכבו שם ישראל עד שיתרפאו. לכן לא פרע אותם. ועל זה כתוב, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים. וכן כתוב, ולא יכלו להתמהמה. וע"כ לא נפרעו. ומילה בלי פריעה ממשיך לחם עוני.

174. כשבאו ישראל לארץ, באו כשהם נימולים ונפרעים. כתוב, ארץ אשר לא במִסכנוּת תאכל בה לחם.

מסכנות הוא לחם עוני. ונקרא לחם עוני, משום שהלבנה, המלכות, עומדת במיעוט, ואינה מתברכת מן השמש, ז"א, ואינה מאירה מן השמש, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. אשר כל, יסוד ז"א, נאחז בשמיים, ז"א, ובארץ, המלכות, ומקבל מן השמיים ונותן לארץ. ולא האירה מן היובֵל, בינה, משום שלא פרעו את עצמם.

אבל כאן בביאת הארץ, שנימולו ישראל ונפרעו, כתוב, לא תחְסר כל בה, היסוד דז"א המאיר אל המלכות. וע"כ כתוב, לא במסכנות תאכל בה לחם, משום שלא תחסר כל בה, כמו שנחסרו ממנו במצרים.

175. ובכל שנה עושים ישראל זֵכר למצרים, ואוכלים מצות, ואינם מפסיקים מִדורי דורות. ומשום שלא פרעו את עצמם במצרים, חַסרו כל הזה, ועמדה הלבנה במיעוט, ונקראת לחם עוני. עוני, פירושו, מסכנות.

ומה שאכלו לחם עוני בארץ, אע"פ שכבר פרעו עצמם, הוא זכר למצרים. וזה נוהג לדורי דורות. ולעת"ל, כתוב, לא יבוא עוד שִמשֵךְ, וִירֵחֵךְ לא ייאסף, שלא יקרה עוד מיעוט בלבנה, במלכות.

176. כתוב, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה לבית אבות. וכתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. לקיחת השה תלוי בעשור, בבינה המאירה במלכות. כתוב, לחודש הזה. הלוא, בחודש הזה, היה צריך לומר? כשבאה ההארה למלכות, כתוב, לחודש הזה, לחודש בדיוק, למלכות, הנקראת חודש.

177. וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ג' קשרים הם: בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה. וכל שאר מדרגות הקליפה מתקשרים באלו ג' אופנים שלמעלה. ובזו שנקראת צאן, נקשרים הכול, והכול כלול בצאן, המדרגה העליונה שבכולם. ונקשרים צאן של מטה כצאן של מעלה. ולא יכלו להיפרד מקשריו.

ונמצא שכולם נקשרו בשֶׂה. וע"כ כתוב בו, והיה לכם למשמרת, קישרו אותו בקשר, ויהיה נמסר בידיכם ברשותכם, עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין. ולזמן שיבוא כתוב, מי זה בא מאֱדום, חמוּץ בגדים מבוֹצְרה. וכתוב, כי זֶבח לה' בבוצרה, וטֶבח גדול בארץ אדום. כלומר, שיבער כל הס"א מן הארץ. ואז, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לספר בשבח יציאת מצרים

[לספר בשבחא דיציאת מצרים]

178. ויישא העם את בְצֵקו טרם יֶחְמץ. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, ויישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב, שׂאור לא יימצא בבתיכם. והסוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצה"ר וזה יצה"ט.

179. המצווה שלאחר זו, היא חוב על האדם לעולם לספר בשבח יציאת מצרים. כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעוה"ב, שהיא שמחה מכל צד, שזהו אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

180. בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

181. אז מתווסף לו כוח וגבורה למעלה. וישראל בסיפור ההוא נותנים כוח לאדונם. כמלך שנוספים לו כוח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכול יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בסיפור הזה. כעין זה חובה היא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הניסים שעשה.

182. ולמה היא חובה לספר את הניסים? והלוא הקב"ה יודע הכול, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המילים עולות, וכל החבורה של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

183. כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיוון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

184. כיוון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, והתוודה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שייזהר האדם בכל אלו, כדי שיימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

185. המצווה שלאחר זו, היא לאכול מצה בפסח. משום שהיא זכר לדורי דורות על עניין האמונה. כי ישראל יצאו בזמן ההוא מאלוהים אחרים ובאו באמונה.

קורבן הפסח

186. ויאמר ה' אל משה ואהרון, זאת חוקת הפָסַח. מצווה זו, היא לשחוט את הפֶסח בין הערבּיים בי"ד (14) בניסן, זֵכר לפֶסח של מצרים. וזהו חוב על הכול, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים.

187. פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים ומעלה, כמ"ש, בעשור לחודש הזה. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ומעלה, עד שנשלמה בט"ו (15). ויהיה נשחט בי"ד (14), בשעה שהדין תלוי על העולם, בין הערביים.

188. העניין הוא להעביר את העורלה מפני הברית הקדוש, וליהנות בריח הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא ליהנות מהריח שבו. וע"כ אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ כתוב, כל עָרֵל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש, יאכל בו. כי זה שהוא מבּני ברית שובר כוחו של הס"א, ומעביר העורלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להיעשות בבני ברית, ולא בבני עורלה.

189. כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, כמ"ש, ולקחתם אגודת אֵזוֹב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אזוב, הוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו לגאולה העליונה של ישראל.

190. לזמן הבא, יבוא הקב"ה אל יצה"ר וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, זֵכר מהזמן הבא לגאולה העליונה ממצרים.

191. על שתי המזוזות ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על כל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

192. אם הקב"ה לבדו היה הורג, למה כתוב, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיוון שראה השבירה של העורלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם.

193. ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של הצד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכול שמר אותם הקב"ה, כְאב על בנים.

194. בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוּצה. מצווה זו היא לאכול את הפסח. וכתוב, על מצׂת ומְרוֹרים יאכלוהו. מצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חייב הכתוב לאכול אותם יחד. להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, כמ"ש, וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, על מצות ומרורים, הוא להראות כל מה שעשו להם במצרים, בגלות ההיא ובשעבוד ההוא.

195. כתוב, ועֶצם לא תִשברו בו. להראות בו ביזיון, ובכל אלוהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תיקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. כלומר, לאלוהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך ביזיון. וע"כ כתוב, ועצם לא תשברו בו. אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם.

196. המצרים היו באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, והיו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עכו"ם הגדול ביותר, מצידם. ובזה התעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעו כל כוחות האחרים של עבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר, כשביטול עבודה זרה נמצא מצידם עצמם, שהטמינו עצמות אלוהיהם בעפר. וע"כ ישראל לא ביטלו אותם, כמ"ש, ועצם לא תשברו בו.

קַדש לי כל בכור

197. קַדש לי כל בכור פֶּטֶר כל רֶחֶם, בבני ישראל באדם, ובבהמה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועַם הארץ צריך שני דברים, אחד, שיהיה פדוי תחת הממשלה של יצה"ר, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשיו, יעבור נא אדונִי לפנֵי עבְדוֹ, כלומר, בעוה"ז. הוא אדון מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שמבואר, הרשע, יצה"ר שופטו, הצדיק, יצה"ט שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, אח של יצה"ר ואח של יצה"ט. כמ"ש, אחִי, יהי לְך אשר לָך.

198. וכשהזכויות מרובות, הרוח שובר שתי אשמורות של הלילה, שהם חמוֹר נועֵר, כלבים צועקים. ועולה לאשמורת שלישית של השחר, שבו אדם, כלומר, אישה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות, כמ"ש, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שכתוב בו, ורְדוּ בִדְגַת הים ובעוף השמיים, וכתוב בו, ומוֹרַאכֶם וחִיתְכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים. וזהו הדבר השני, שעם הארץ צריך להגיע אליו.

פרשת בשלח

ויָסַר את אופַן מַרְכְּבותיו

127. לה' הארץ ומלואה, תֵבֵל ויושבֵי בה. לה' זה הקב"ה, ז"א. הארץ ומלואה, זו כנ"י, המלכות. וכל ההמון שלה המתחבר עימה, נקראים מלואה, כמ"ש, מלוֹא כל הארץ כבודו.

תבל ויושבי בה, זוהי ארץ שלמטה שנקראת תבל, ונאחזת בדין של מעלה, של המלכות, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. בין ליחיד, בין לעם אחד, בין לכל העולם. מדין זה הוא נידון, מדין המלכות, שנקראת צדק.

128. פרעה ינק מדין זה, עד שאבדו הוא וכל עמו. כיוון שדין זה של המלכות התעורר עליהם, הממונה ההוא, שהתמנה עליהם לשלוט, הוסר ועבר. ואז כולם שלמטה, אבדו, כמ"ש, ויסר את אופן מרכבותיו.

אופן מרכבותיו, כלומר מרכבותיו של פרעה. והאופן שלהם הוא הממונה השולט עליהם. וע"כ מתו כולם בים, בים העליון, במלכות, שהתעורר עליהם, ונמחו על ידו. וע"כ טבעו בים סוף, שפירושו, סוף המדרגות, המלכות, שנמחו על ידיה.

129. ויְנַהגהו בכבדות. בדרך שהאדם הולך, מוליכים אותו. בפרעה כתוב, ויכְבַּד לב פרעה, בדבר הזה הוליך אותו הקב"ה, בכבדות ממש. אמר לו הקב"ה, אתה הכבדת את ליבך, אני מוליך אותך בזה, וע"כ, וינהגהו בכבדות.

130. ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל. ויאמר מצרים, זהו הממונה שהתמנה על מצרים, השר שלהם במרום. כיוון שהעבירו אותו מממשלתו, איך היה יכול לרדוף אחרי ישראל?

131. ודאי כך הוא. אבל הכתוב, ויאמר מצרים, אינו הממונה שלהם אלא מצרים של מטה. כתוב, כי ה' נלחם להם במצרים, כלומר במצרים של מעלה, בממונה שלהם. כי כיוון שנשבר כוחם מלמעלה, נשברו כוחם וגבורתם למטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים. במצרים בדיוק, זהו כוחם של מעלה, הממונה שלהם.

במקום שכתוב, מלך מצרים סתם, ולא כתוב, פרעה, הכוונה היא על השר הממונה על מצרים. אף כאן במצרים, הוא הממונה על מצרים. וכאן שכתוב, ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל, כלומר מצרים שלמטה, שראו שנשברו כוחם וגבורתם שלמעלה, של הממונה שלהם.

132. כשמתעוררת כנ"י, המלכות, מתעוררים כל אלו האחוזים בה, וכל האחרים של מטה, כלומר כל האומות, וישראל למעלה מכולם, משום שהם לוקחים אותה בגוף האילן. כלומר, כשהיא מחוברת בז"א, שנקרא עה"ח. ומשום זה ישראל נאחזים בה יותר מכל אוה"ע. וכשהם מתעוררים להרע לישראל, נשבר כוחם של השולטים עליהם, הממונים שלהם של מעלה.

133. הממונה ההוא המושל של מצרים, הֵצֵר לישראל בכמה שעבודים. ולאחר שנשבר בתחילה, נשברו הממלכות של מטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים.

וייסע מלאך האלקים

134. מטרם שנמצא אוירא דכיא ולא האיר, היו האבנים הנקובות סתומות. ג' רוחות הכלולות בג' היו שקועות. ומים היו סתומים תחת הנקבים. בע"ב (72) אותיות חוזרות למקומן אלו האבנים.

סדר יציאת האורות הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. שבתחילה עולה המלכות לבינה, מתחת לחכמה שלה, ואז נופלים בינה ותו"מ שלה למטה ממדרגתה, לז"א. והיא נשארת רק בב"ס כו"ח, ובב' אורות רוח נפש. וזה נבחן שהתנקבה הבינה, שלא נשאר בה אלא אור נקבה המאיר מלמטה למעלה. וע"כ מכונות הספירות שלה בשם אבנים נקובות. וזוהי נקודת החולם.

ואח"כ, ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, חוזרת המלכות ויורדת מהבינה למקומה. ואז חוזרים הבינה ותו"מ ועולים מז"א אל הבינה, ושוב נשלמה הבינה בחמש ספירות כח"ב תו"מ, ובחמישה אורות נרנח"י. ונסתמו הנקבים, כי התבטלה הנוקביות שבה. אבל האורות סתומים, מחמת החיסרון של החסדים, שאין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות החסדים. וזוהי נקודת השורוק.

ומטרם שנגלו החסדים השלמים, המכונים אוירא דכיא, להלביש את החכמה שבקו השמאל של הבינה, היו האבנים הנקובות סתומות. כלומר שנסתמו הנקבים, מחמת חזרת הבינה ותו"מ למדרגתם, וכבר הייתה יכולה להאיר מלמעלה למטה בבחינת אור זכר, אבל גם האורות נסתמו בה, כי אין החכמה מאירה בלי חסדים.

ונודע, שבעת שהבינה מעלה אליה את הבינה ותו"מ שלה מתוך ז"א, עולים עימהם אליה גם חג"ת דז"א, המלבישים בינה ותו"מ אלו. ואז כשז"א בבינה, נבחן ז"א, לג' רוחות הכלולות בג'. ג' רוחות, חג"ת דז"א, שספירותיו רוח, הכלולות בג', בבינה ובתו"מ דבינה, שהם מלבושים עליהם. והארתם לא הייתה ניכרת, כי אם הייתה ניכרת הארת החסדים שבז"א, אז הייתה החכמה מתלבשת בחסדים, והאבנים דבינה לא היו סתומות.

ושנאמר, ומים היו סתומים, הוא שהחסדים דז"א היו סתומים. תחת הנקבים, אע"פ שיש בז"א בחינת נוקבא, כלומר המסך דחיריק, שעליו מתגלה אח"כ אור החסדים, אבל עתה היו המים סתומים, כי כל בחינת ז"א הייתה שקועה. אלא אח"כ מתעורר ז"א עם המסך דחיריק שבו, ומעלה מ"ן, ומוציא החסדים להלביש את החכמה.

ובע"ב אותיות שבפסוק, וייסע מלאך האלקים, שהן קו ימין, גילוי החסדים, מתלבשת החכמה שבקו שמאל דבינה בחסדים האלו, והאבנים הסתומות שבה, חוזרות למקומן, כלומר, שנפתחה הארתן.

135. אחר ע"ב מדרגות, שהן ג' פעמים ע"ב אותיות, התבקעו והתנקבו האבנים תחת צְרוֹר, שהיה חקוק, והתקבצו המדרגות ונעשו קבוצה אחת.

ע"ב אותיות יש בכל פסוק מג' הפסוקים: וייסע מלאך האלקים. ויבוא בין מחנה מצרים, ובין מחנה ישראל. ויֵט משה את ידו על הים. והם עניין ג' קווים. כי ע"ב אותיות שבפסוק, וייסע, הן קו ימין. וע"ב אותיות שבפסוק, ויבוא, הן קו שמאל. וע"ב אותיות שבפסוק, ויט, הן קו אמצעי.

ושנאמר, בע"ב אותיות חוזרות למקומן אלו האבנים, הכוונה היא על ע"ב אותיות שבפסוק, וייסע מלאך האלקים, שהן קו ימין וחסדים. ויש ע"ב צירופים של שלוש שלוש אותיות, מצירוף כל שלושת הפסוקים. והן נקראות ע"ב מדרגות, היות שבכל צירוף ג' קווים, וג' קווים נחשבים למדרגה.

גם נודע, שע"י מסך דחיריק שבקו האמצעי, מתמעט קו השמאל דבינה מג"ר לו"ק דג"ר, שחוזר ומעלה את המלכות לבינה, והבינה מתבקעת שוב ונעשית ו"ק, אור נקבה.

אחר ע"ב מדרגות, שהן ג' פעמים כלומר, ג' קווים, המרומזים בפסוקים וייסע ויבוא ויֵט, חזרו והתבקעו והתנקבו הספירות דבינה, שנקראות אבנים, מסיבת הצרור שהיה חקוק בדינים, במסך דחיריק שבקו האמצעי.

והתקבצו המדרגות ונעשו קבוצה אחת, שע"י המסך הזה שהמעיט את קו השמאל לו"ק דג"ר, התקבצו והתייחדו ג' הקווים לקבוצה אחת, באופן שאינם מאירים זה בלי זה. ומטעם זה מכנה את המסך בשם צרור, מטעם היותו צורר כל ג' הקווים לאגודה אחת.

136. אח"כ התחלקו ונעשו ב' מדרגות של מים. מחצית המים קפאו, ומחציתם שקעו, אלו עלו ואלו ירדו. מכאן התחיל העולם להתחלק.

בשעת שליטת קו שמאל, קופאים המים שבים, משום שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. ואח"כ ע"י החסדים הם נפתחים וחוזרים לנוזלים, כלומר, שחוזרים להאיר.

אמנם לא כל החכמה חוזרת להאיר אלא רק הו"ק שבחכמה, והג"ר שבה נעלמים. ולפיכך נבחן כאן, שמֵי החכמה נחלקו לב' מדרגות: ו"ק וג"ר, שהו"ק קפאו בעת שליטת השמאל, ואח"כ ע"י גילוי החסדים חוזרים להאיר. והג"ר לא קפאו, אלא נעלמו לגמרי, שהרי אינם מאירים אפילו אחר גילוי החסדים.

וע"כ נאמר, שהתחלקו ונעשו ב' מדרגות של מים, ג"ר וו"ק. מחצית המים קפאו, כלומר הו"ק דחכמה שחוזרים להתגלות ע"י החסדים. ומחציתם שקעו, כלומר הג"ר שנעלמו לגמרי. אלו עלו, כלומר אותם שנגלו, היו מאירים מלמטה למעלה, שהוא ו"ק. ואלו ירדו, כלומר אותם ששקעו, היו מאירים מלמעלה למטה, שהוא ג"ר. מכאן התחיל העולם להתחלק, שלא נשארה בעולם אלא המחצית התחתונה של החכמה, שהיא ו"ק.

137. צרור אחר יש למעלה, והוא חקוק בע"ב חתימות מהטַבעת החזקה, ובהן שקועים גלי הים. כשנוסעים, נחלקים לד' זוויות, חלק אחד עולה, שמאיר מלמטה למעלה, כלומר הנוקבא, מערב. וחלק אחד יורד, שמאיר מלמעלה למטה, עם אור החסדים, ז"א, מזרח. חלק אחד לצד צפון, קו שמאל, גבורה. וחלק אחד לצד דרום, קו ימין, חסד. כשמתחברים יחד, גחלים לוהטות עומדות בלהט החרב המתהפכת.

המסך שבקו אמצעי הנקרא צרור, המשמש במקום בינה, וכן הוא משמש מחזה ולמעלה דז"א, להיותם מדרגה אחת. כן יש צרור, המשמש מחזה ולמטה דז"א, שבכוחו מכריע בין ב' הקווים אשר שם. וההפרש ביניהם הוא רב.

כי אותו הצרור, המשמש מחזה ולמעלה דז"א, אינו מגלה שם הדינים שבו, להיותו נמצא בסיום הקווים, ואין הדינים יכולים לפגום למעלה ממקום מציאותם. משא"כ הצרור שמחזה ולמטה דז"א, כבר כלולים בו הדינים מהצרור העליון, העומד למעלה ממנו במקום החזה.

והנה ג' הקווים חג"ת שלמעלה מחזה, נקראים ע"ב מדרגות, שהם ג' הפסוקים, וייסע, ויבוא, ויט. וע"כ מכונים הדינים אשר בצרור העליון, העומדים בסיום ע"ב מדרגות, בשם ע"ב חתימות מהטבעת החזקה, ע"ש הארתו. חתימות פירושו סיומים, משום שנמצאים בסיום המדרגות. הטבעת החזקה, הוא הצרור עצמו, שהוא המסך דחזה, שבו הדינים.

ע"כ נאמר, צרור אחר יש למעלה, הצרור שבקו האמצעי שמחזה ולמטה, והוא חקוק בע"ב חתימות מהטבעת החזקה. כלומר, הדינים שבצרור העליון, העומד במקום החזה, המכונים כן, המשפיעים לצרור התחתון.

אמנם עכ"ז אינם נחשבים לדינים שיפגמו במשהו את המדרגה, מטעם, שהדינים המתגלים בים, המכונים גלי הים, יושתקו ע"י הדינים שבקו אמצעי שלמטה מחזה, ולולא הדינים הללו שבצרור התחתון, לא היו הגלים נשתקים, והים, המלכות, לא הייתה יכולה להאיר. וע"כ אינם נחשבים לדינים אלא לתיקונים.

וג' הקווים הללו, אינם מגלים חכמה אלא בנסיעתם, שהארת כל אחד מהם מתגלה במיוחד בזה אחר זה, בג' נקודות: חולם, ואח"כ שורוק, ואח"כ חיריק. ואז מקבלת המלכות את גילוי החכמה מהם. אבל כשגמרו הארתם בזה אחר זה, המכונה נסיעה, אז הם נחים, שהארתם מתחברת ביחד תחת שליטת אור החסדים, והחכמה אינה מתגלה עוד.

וכשהם נוסעים, כדי לגלות הארת החכמה, הם נחלקים לד' זוויות, שכל אחד מג' הקווים מגלה הארתו במיוחד. בתחילה הימין. וכשנגמרה הארת הימין, מאיר השמאל. וכאשר נגמרה הארת השמאל, מאיר האמצעי, שהם מכונים, דרום צפון מזרח. ואח"כ המערב, המלכות, מקבלת מהם החכמה. ע"כ נאמר, חלק אחד עולה, שמאיר מלמטה למעלה, הנוקבא, מערב.

אבל כשמתחברים יחד, לאחר שגמרו נסיעתם שמאירים כולם ביחד, גחלים לוהטות עומדות בקו השמאל, בעניין להט החרב המתהפכת, שהם שומרים את החכמה, שלא תתגלה שלא בשעת נסיעה. וע"כ אין גילוי אז, אלא לאור החסדים בלבד.

138. עמוד אחד תקוע בתוך הים. מדרגה, שהיא שליח של חלק המדינה העליונה, מלכות שמחזה ולמעלה, עולה בעמוד הזה למעלה למעלה, ומסתכל למרחוק לראות קשר של אוניות השטות בים. מי ראה הגלים עולים ויורדים, מחמת הדינים שבהם, ורוח, קו אמצעי, נושבת בהם ומשתיקה אותם, ודגי הים, המלאכים, מושכים את כל אלו האוניות לכל רוחות העולם, שבדרך זה נגלה החכמה.

ע"י עליית המלכות לבינה, נבקעות כל המדרגות לשתיים, שכו"ח נשארים במדרגה, ובינה ותו"מ נופלים ממנה, ויורדים ומתלבשים במדרגה התחתונה אליה. ולעת גדלות, יורדת המלכות מבינה למקומה, ואז עולים בינה ותו"מ של כל מדרגה מהתחתון, וחוזרים כל אחד למדרגתו. ויחד עם עלייתם מהתחתון, לוקחים עימהם גם את התחתון, ומעלים אותו למקום העליון.

ומתוך שאין היעדר ברוחני, הם נמצאים תמיד במקום התחתון, גם אחר שעלו למדרגתם, שבדרך זה עולה כל תחתון אל העליון שלו. וע"כ נבחנים בינה ותו"מ הללו לבחינת עמוד, שיש בכל מדרגה, שעל ידיו עולה למדרגה עליונה שלה.

עמוד אחד תקוע בתוך הים, כי הים, הנוקבא מחזה ולמטה דז"א, ואותם בינה ותו"מ של מדרגת מחזה ולמעלה דז"א, היורדים לשם, נבחנים לעמוד, שדרכו עולות כל הבחינות שמחזה ולמטה דז"א אל מדרגת מחזה ולמעלה דז"א.

והנה תחילה הייתה המלכות למעלה מחזה דז"א, בעניין רביעי לאבות, ששם מקום גילוי החכמה. ואח"ז התמעטה וירדה למטה מחזה דז"א. וכיוון שכל מקור גילוי החכמה הוא למעלה מחזה דז"א, ע"כ יש לה שליח, המלאך מט"ט, שעולה למעלה מחזה וממשיך החכמה למחזה ולמטה, לד' החיות של המרכבה התחתונה, המכונים, אלפֵי שִׁנְאָן.

מדרגה, שהיא שליח של חלק המדינה העליונה, מלכות שמחזה ולמעלה, כלומר מט"ט, שהוא שליח להמשיך ולקבל חכמה ממלכות העליונה שמחזה ולמעלה, בשביל המלכות שמחזה ולמטה, עולה בעמוד הזה למעלה למעלה, ומסתכל למרחוק, שמקבל חכמה, שנקראת הסתכלות מרחוק, כמ"ש, מרחוק ה' נראָה לי. ושטים לד' רוחות העולם, ומגלים חכמה ע"י מט"ט.

139. המדרגה ההיא, מט"ט, כשירד מלמעלה מחזה, עומדים אלף מימינו ואלף משמאלו, שממשיך חכמה המרומזת במספר אלף, בין בימינו ובין בשמאלו. והוא שב למחזה ולמטה, ויושב במקומו כמלך על הכיסא שלו. המדרגה ההיא בעת שהים, המלכות, שט לד' רוחות העולם, עימו יוצא בו שב, הוא שב בקיומו של המלך.

הקווים מגלים החכמה רק בדרך נסיעה על שלושה מקומות בזה אחר זה, בחולם שורוק חיריק, שזה רָצוֹא. אבל כשגמרו נסיעתם ומתחברים בהארתם במנוחה, שזה וָשוֹב, אז יש להט החרב המתהפכת בקו שמאל, השומר שלא יגלה חכמה לחוץ. וזוהי המדרגה, מט"ט, שבעת שהים, המלכות, שט לד' רוחות העולם, ומגלה חכמה בעת נסיעתו, עימו היא יוצאת לנסיעה, עימו היא שבה מנסיעתה. הוא שב, כדי לקיים המוחין של המלך בהארת החסדים, שבו מתקיימים המוחין.

140. ואז כשהים בבחינת ושוֹב, יוצאים כרוזים. מי שהוא מבעלי העיניים, יזקוף אותם למעלה למעלה. בעלי כנפיים יקומו בקיומם. בעלי הפנים, יכסו פניהם עד שנוסע במסעיו, אז וייסע מלאך האלקים.

עיניים הם ג"ר דחכמה והפנים הם ו"ק דחכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. מי שהוא מבעלי העיניים, יזקוף אותם למעלה למעלה, שיאירו למעלה למעלה בבינה, ולא ימשיך אותם למטה, מטעם היותם ג"ר דחכמה, שאינם מאירים אפילו בעת נסיעה.

בעלי כנפיים, המדרגות של חסדים מכוסים, יקומו בקיומם, שימשיכו הארתם, כי במצב ושוֹב, מאיר רק אור החסדים, שהוא הארת בעלי הכנפיים. בעלי הפנים, יכסו פניהם, שיכסו הארת הפנים בעת המנוחה שבמצב ושוֹב, כי אינם מאירים אלא רק בשעת נסיעה, עד שנוסע במסעיו, ואז מתגלה אור הפנים, כמ"ש, וייסע מלאך האלקים.

141. הייתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לַחְמָה. הייתה כאוניות סוחר, היא כנ"י, המלכות. ממרחק תביא לחמה, כמ"ש, הנה שֵׁם ה' בא ממרחק. ע"י הארת קו האמצעי במסך דחיריק, שהוא מרחיק הג"ר דחכמה, ואינו מאיר אלא בו"ק, תביא לחמה. כלומר ע"י מדרגה אחת השורה עליה, קו האמצעי, היסוד דז"א. ובו נמשכים כל אלו הנחלים והמעיינות, ההולכים בים. כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים.

142. כל הנחלים הולכים אל הים, אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. אע"פ שכל הנחלים נמשכים ע"י יסוד, שמוריד אותם לתוך הים, למלכות, אין לומר, שהוא שפך אותם הנחלים לים, ואחרים אינם שורים בו, ואין נמשכים בו עוד כבתחילה.

שם הם שבים, ששבים למקום המדרגה ההיא, שהנחלים הלכו משם פעם אחת. שם הם שבים ללכת. שם הם שבים מהמקום ההוא העליון, כלומר מבינה באים שוב ליסוד. שהשפע אינו פוסק משם לעולם. ומתקבצים כולם במקום ההוא ביסוד, ללכת לים, למלכות. ואותה המדרגה נקראת צדיק, יסוד דז"א.

143. שָׁם אוניות יְהַלֵכוּן לווייתן זה יצרתָ לשחק בו. שם אוניות יהלכון, שבַּים ההוא הולכות ושטות האוניות. עד שבאות להתחבר ביסוד, אז, לווייתן זה יצרת לשחק בו. כי לווייתן הוא יסוד דז"א.

144. למעלה למעלה ביותר יש זיווג אחר השורה ברֵעוּת, ואינם נפרדים לעולם. זיווג או"א עילאין, ג"ר דבינה. זוכה לזיווג ההוא, מי שיש לו חלק לעוה"ב, שהוא בינה.

145. אלא, לווייתן זה יצרת לשחק בו. זה, משמע יסוד. הרי שאפילו לא יזכה לבינה זוכה ג"כ לקבל מזיווג העליון. הכול הכין הקב"ה לענג בו את הצדיקים. כמ"ש, אז תתענַג על ה'.

146. כמה אלפים וכמה רבבות של מחנות קדושים יש להקב"ה. בעלי הפנים העליונים, בעלי עיניים, בעלי כלי זין, בעלי יללה, בעלי יבבה, בעלי רחמים, בעלי דין. ולמעלה מהם פקד את המטרוניתא, המלכות, לשמש לפניו בהיכלו.

147. כנגד אלו יש למטרוניתא, למלכות, מחנות מלאכים מזוינים. בשישים פנים נמצאים המחנות המזוינים. וכולם חגורי חרב עומדים מסביב למלכות. כמה יוצאים, כמה באים. בשש כנפיים מעופפים בכל העולם. לפני כל אחד מהם גחלי אש דולקים, לבושיו אש לוהטת, בגבו להט החרב הלוהטת בכל העולם לשמור לפניה. כמ"ש, ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

148. מיהו שנקרא דרך עץ החיים? זוהי המטרוניתא הגדולה, המלכות, שהיא דרך לאילן הגדול והחזק, ז"א, הנקרא עה"ח. שכתוב, הנה מיטתו שלִשלׂמה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל, ז"א, כולם אחוזי חרב.

149. כשהמטרוניתא נוסעת כולם נוסעים עימה, כמ"ש, וייסע מלאך האלקים. האם המלכות נקראת מלאך האלקים? התקין הקב"ה לפניו היכל הקודש, היכל עליון, עיר קדושה, עיר עליונה, ירושלים העיר הקדושה. כל אלו הם שמות של המלכות. מי שבא אל המלך, אינו נכנס, אלא מהעיר הקדושה, מהמלכות. ממנה לוקח הדרך אל המלך, כי הדרך נתקנת מכאן.

150. זה השער לה' צדיקים יבואו בו. כל שליחות, שהמלך, ז"א, רוצה, יוצאת מבית המטרוניתא, המלכות. וכל שליחות הבאה מלמטה מהמלך, ז"א, נכנסת תחילה אל המטרוניתא, ומשם אל המלך. נמצא, שהמטרוניתא היא שליח של כל, הן מלמטה למעלה והן מלמעלה למטה. וע"כ היא שליח כל.

שכתוב, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל. כלומר, ישראל של מעלה, ז"א. מלאך האלקים, המלכות. וכתוב, והוי"ה הולך לפניהם, להאיר להם ללכת יומם ולילה. יומם ולילה, פירושו ז"א ומלכות. הרי שהמלכות הלכה לפני ישראל. כמ"ש, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל.

151. האם כבוד הוא למלך, לז"א, שהמטרוניתא, המלכות, תלך ותעשה מלחמה, ותלך בשליחות? אלא בדומה למלך, שהזדווג במטרוניתא עליונה. ראה המלך הכבוד שלה, שהיא עולה על כל שאר המטרוניתות שבעולם.

אמר, כולן נחשבות לפילגשים כלפי המטרוניתא הזו שלי. היא עולה על כולן. מה אעשה לה? אלא כל הבית שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. והפקיד המלך בידיה כל כלי זין שלו, כל בעלי המלחמה, כל אבני יְקָר של המלך, כל אוצרות המלך. אמר, מעתה, כל מי שיבקש לדבר עימי, לא יוכל לדבר עימי, עד שיודיע אל המטרוניתא.

152. כך הקב"ה מרוב החביבות והאהבה שלו לכנ"י, המלכות, הפקיד הכול ברשותה. אמר, הרי כל השאר, אינן נחשבות אצלה לכלום. אמר, שִישִים הֵמה מְלָכוֹת, אחת היא יונתי תמָתי. מה אעשה לה? אלא כל הבית שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. הפקיד בידיה כל כלי זין שלו. כמ"ש, הנה מיטתו שלשלמה, שישים גיבורים סביב לה, כולם אחוזי חרב מְלוּמְדי מלחמה.

153. אמר המלך, מכאן והלאה המלחמות שלי תימסרנה בידך, כלי הזין שלי ובעלי המלחמה יהיו בידך. מכאן והלאה את תהיי שומרת לי. כמ"ש, שומר ישראל, ז"א, הנקרא ישראל. מכאן והלאה, מי שצריך לי לא יוכל לדבר עימי, עד שמודיע למטרוניתא.

כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זאת היא המלכות. היא שליח המלך לכל. נמצא שהכול הוא בידיה, וזהו כבוד המטרוניתא. כמ"ש, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם.

154. וילך מאחריהם. כדי שיימצא לפניהם, בעלי המלחמה, ויהיו נגלים לפניהם. כי מחנות אחרים היו באים מלמעלה לעשות מלחמה עם ישראל. וע"כ, וילך מאחריהם, כדי לתת מקום לבעלי המלחמה, שמצד ישראל ללחום עימהם.

155. באותה שעה בא השר המושל הממונה על מצרים, ואסף 600 מרכבות מקטרגים, ועל כל מרכבה 600 שליטים ממונים מקטרגים. כמ"ש, וייקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים.

האם 600 רכב בחור לא היו רכבי מצרים? ולמה כתוב, וכל רכבי מצרים? אלא ס"מ היה משאיל לשר מצרים 600 מרכבות מקטרגים לעזור לו. ע"כ כתוב, וייקח שש מאות רכב בחור. שלא היו של מצרים.

156. מתי שילם הקב"ה לס"מ? במלחמת סיסרא, שעָקר הקב"ה כל אלו המרכבות ונמסרו ביד המטרוניתא. כמ"ש, נחל קישוֹן גְרָפָם נחל קדוּמים. ולעת"ל יהיו נמסרים כולם, כמ"ש, מי זה בא מאֱדום. וע"כ, וילך מאחריהם. פירושו, שעתידה השכינה באחרית הימים לעקור אותם מהעולם.

157. וייסע עמוד הענן. זהו ענן הנראה תמיד עם השכינה, שהוא המלאך מיכאל. וזהו הענן שנכנס בו משה.

כתוב, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. הרי שאינו מיכאל, שהיא בחינת השכינה, אלא עזרת הצדיק הוא, יסוד דז"א. ופורשׂ החסדים של הרשימה שלו, שהוא המסך. כי היסוד פורש החסדים על החכמה שבמלכות. ואז היא יכולה להאיר.

וע"כ הולך הענן הזה יומם, שהוא זמן הארת החסדים, כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. כי מצד החסד בא הענן הזה, והוא נקרא חסד. וענן אחר הולך בלילה, ונקרא עמוד אש. שהוא מצד המלכות.

158. עמוד הענן יומם, זה אברהם, חסד. ועמוד אש לילה, זה יצחק, גבורה. ושניהם נמצאים בשכינה. עזרת הצדיק הוא, שע"י המדרגה ההיא הם נמצאים בשכינה.

159. הפסוק הזה, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם, פירושו, שנסע מצד החסד והתדבק בצד הגבורה. כי חסד הוא פנים וגבורה היא אחוריים. משום שהגיעה השעה להתלבש בדין.

וייסע ויבוא ויֵט

160. באותה שעה נשלמה הלבנה, המלכות, מכל הבחינות, וירשה ע"ב (72) שמות קדושים בשלושה צדדים, ג' קווים. בצד אחד התלבשה המלכות בעטרותיו של החסד העליון, בע' (70) חקיקות של אור אבא עילאה שהאיר לה. שזה עניין קו ימין והפסוק, וייסע.

161. בצד שני התלבשה המלכות ברְמָחים של הגבורה, הדינים שבה, בשישים הכאות של אש ועשר הכאות שלה עצמה, שיורדות מצד אמא עילאה בדינים חקוקים. שזה עניין קו שמאל והפסוק, ויבוא.

162. בצד שלישי התלבשה המלכות בלבוש ארגמן, שלבש מלך העליון הקדוש הנקרא ת"ת, שירש בן הקדוש, ת"ת, בע' עטרות עליונות מצד או"א. והוא כולל ימין, חסד, ושמאל, גבורה. שזה עניין הפסוק, ויֵט.

שורש הקווים הוא בבינה. קו ימין שבה מכונה אבא עילאה. קו שמאל שבה מכונה אמא עילאה. קו אמצעי שבה ת"ת, המכריע ביניהם. שזה עניין שלושה יוצאים מאחד, שכל הגדלות שגרם התחתון אל העליון, זוכה בה גם התחתון. ולפיכך, אחד עומד בשלושתם, וזכה גם הת"ת בב' האורות ימין ושמאל של או"א. ואח"כ, כשהשיג הת"ת ג' הקווים, שניים מאו"א, ואחד משל עצמו, הוא משפיע אותם אל המלכות.

וע"כ נאמר, שבאותה שעה נשלמה הלבנה, המלכות, מכל הבחינות, וירשה ע"ב שמות קדושים בשלושה צדדים, ג' קווים. כי ג' קווים אלו הם ג' הפסוקים, וייסע ויבוא ויֵט, שבכל אחד יש ע"ב (72) אותיות. וצירופם יחד עושה ע"ב שמות קדושים, שבכל אחד ג' אותיות מג' הפסוקים.

בצד אחד התלבשה המלכות בעטרותיו של החסד העליון, בע' חקיקות של אור אבא עילאה שהאיר לה, שהוא קו ימין שבבינה, המאיר לחסד דת"ת, והיא מתלבשת בעטרות דחסד העליון הזה דת"ת. וזה הפסוק, וייסע.

וכן מקבלת מגבורה דת"ת הארת קו שמאל מאמא עילאה, המכונה שישים הכאות של אש, כמ"ש, שישים גיבורים סביב לה.

וע"כ נאמר, בצד שני התלבשה המלכות ברמחים של הגבורה, כלומר גבורה שבת"ת, בשישים הכאות של אש ועשר הכאות שלה עצמה, שיורדים מצד אמא עילאה בדינים חקוקים, כי ת"ת מקבל אותם מקו שמאל דאמא עילאה. וזה הפסוק, ויבוא.

וכן מקבלת מת"ת דת"ת, בחינתו עצמו של קו אמצעי. שנאמר, בצד שלישי התלבשה המלכות בלבוש ארגמן, שלבש מלך העליון הקדוש הנקרא ת"ת, כי להיותו קו אמצעי הוא כולל בתוכו ב' הצבעים לבן ואדום, שהתכללותם הוא הצבע ארגמן. והם ב' קווים דבינה, שירש אותם בעניין שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם.

ב' קווים ימין ושמאל שבבינה מכונים חו"ב. אלא שהשתנה שמם לאו"א, ות"ת, קו אמצעי, מכונה הבן שלהם. כי דרך האורות להשתלשל זה מזה בדרך עילה ועלול כסדר המדרגה. וכאן יצאו האורות שלא בסדר המדרגה, כי תיקון אחד נעשה, שעלתה המלכות לבינה, וקיבלה בינה צורת מלכות המצומצמת.

וירדו בינה ותו"מ שלה למדרגת ז"א. וע"י זה, בעת גדלות, כשבינה העלתה הבינה ותו"מ שלה ממדרגת ז"א, עלה גם ז"א עימהם למקום בינה. וע"י זה נעשה שם קו אמצעי, וקיבל האורות דבינה, אע"פ שבסדר המדרגה אין ז"א ראוי כלל לקבל ולהאיר כמו הבינה.

ומתוך שהאור הזה הגיע לז"א שלא בסדר המדרגה, אלא ע"י ירידת בינה ותו"מ דבינה, והעלאתם את הז"א למקום בינה, וכן ע"י עניין אחד עומד בשלושה, לפיכך מכונה האור הזה בשם אור של תולדה, ולא בדרך השתלשלות עילה ועלול. ולפיכך מכונה ז"א בשם בן, כלומר אור של תולדה. ולפיכך מכונים החו"ב בשם או"א, כי הם הולידו את האור הזה, שנקרא ז"א.

163. ושתי עטרות מצד או"א, והם ע"ב (72) שמות. מצד החסד הם שבעים, ושניים עדים. מצד הגבורה שבעים, ושניים סופרים. מצד הת"ת שבעים, ושניים צבעים להתפאר.

ת"ת, ז"א, משפיע אל המלכות שבעים עטרות מכל קו. כי אע"פ שז"א מקבל ג' קווים דבינה, עכ"ז אינו מקבל מעצם הג"ר של ב' הקווים שבבינה, המכונים או"א, אלא מז"ת שלהם, שכל אחד כלול מעשרה, והם ג"פ שבעים עטרות.

אמנם לפי זה למה נקרא ע"ב שמות, היה לו להיקרא ע' שמות? כי מלבד ע' עטרות, שהם ז"ת שמקבל מב' הקווים שבבינה, שנקראים או"א, הוא מקבל עוד ב' עטרות מג"ר דאו"א, בעניין אחד עומד בשלושתם. ומטעם זה עלה הת"ת, בחינת ז"ת, ונעשה לדעת, בחינת ג"ר. ומטעם תוספת ב' עטרות דג"ר הללו, הוא נקרא ע"ב שמות.

ותוספת זו יש בכל אחד מג' הקווים שלו. שבחסד הם מכונים שניים עדים. ובגבורה שניים סופרים. ובת"ת שניים צבעים.

ומכונים כך בדמיון לשטר מתנה, שיש שם כְתב סוֹפר וחתימת עדים. והנה עיקר כוח שטר המתנה הוא ודאי כתב הסופר, שכותב ופורט כל הערכים שהנותן מקנה אל המקבל. ועכ"ז, אם לא הייתה שם חתימת העדים, לא היה השטר שווה כלום. ואין צריך לומר, שאם הייתה שם חתימת עדים בלבד בלי כתב הסופר, לא היה שווה כלום.

והנה השם ע"ב כאן, הוא בעיקר להמשיך חכמה אל הנוקבא, בעניין וייסע ויבוא ויֵט. החכמה נמשכת רק מקו שמאל, אבל בלי התלבשותה בחסדים שבקו ימין אינה יכולה להאיר.

ולפיכך הזוהר מדמה ב' עטרות שבקו שמאל, לב' סופרים, שכתב סופר הוא העיקר שבשטר, וב' עטרות שבקו ימין מדמה לב' עדים, שאע"פ שאינם מוסיפים משהו על כתב הסופר, אמנם הם מקיימים כל השטר, שזולתם אין השטר שווה כלום. אף כאן, בלי החסדים אין הארת החכמה שווה כלום, כי אינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ הם מכונים ב' עדים.

וב' עטרות שבקו אמצעי הוא מדמה לב' צבעים. והוא מטעם, שצבעים מורים על דינים, ומקו האמצעי נמשכים דינים דמסך דחיריק. אבל אם הם דינים, איזה יחס יש להם לג"ר, להיקרא ב' עטרות? כי דינים אלו, לא זו בלבד שאינם פוגמים כלום את האורות, אלא להיפך, שהם מפארים אותם, כי זולתם לא היה ייחוד בין ב' הקווים.

164. ובמָקום זה, במלכות, נחקק אחד באחד, שע"ב העטרות שבכל קו נכללות זו בזו, ועולה מהן השם הקדוש, המרכבה. כי נעשות ע"ב שמות, שבכל אחד מהם ג' אותיות. וכאן נחקקו האבות, חג"ת, ג' הקווים, להתחבר יחד. והוא השם הקדוש ע"ב, חקוק באותיותיו.

165. הצירוף של האותיות: האותיות הראשונות, ע"ב האותיות של הפסוק, וייסע, רשומות כסדרן בדרך יושר, כי היושר מורה על חסד, משום שכל האותיות הראשונות נמצאות בחסד, בקו ימין, ללכת בדרך יושר, בסידור מתוקן.

166. האותיות השניות, ע"ב האותיות של הפסוק, ויבוא, רשומות בגלגול למפרע, שנרשמות מלמטה למעלה. משום שכל ע"ב האותיות השניות נמצאות בגבורה, לגלות דינים, וכלי זין, הבאים מצד השמאל. וכשהן למפרע, רומזות על דינים.

167. האותיות השלישיות, ע"ב האותיות של הפסוק, ויט, הן אותיות הרשומות להראות הצבעים, שהם הדינים, להתעטר במלך הקדוש. וכולם מתחברים ומתקשרים בו, מטעם היותו קו האמצעי, והוא מתעטר בעטרותיו בדרך יושר ורושם לצד זה ולצד זה, לקו ימין ולקו שמאל, כי מקיים הארת שניהם, כמלך שמתעטר מכל.

168. כאן נרשם השם הקדוש חקוק בע"ב מילים, שג"פ ע"ב אותיות, שבכל קו מג' קווים, מתחברים ומשתלבים יחד, ואז עושים ע"ב מילים שבכל מילה ג' אותיות מג' הקווים. המתעטרים באבות, חג"ת, שהם מרכבה קדושה העליונה.

אלו האותיות השלישיות, למה לא כתובות בב' דרכים, חלקן בדרך ישר כסדרן, וחלקן בדרך למפרע, כדי ליישר לצד זה ולצד זה, לקו ימין ולקו שמאל, להיותו מקיים הארת שניהם?

כתוב, אתה כוננת מֵישָׁרים. פירושו, שהקב"ה עושה מישרים, ומקיים ב' הצדדים. וכתוב, והבְּריח התיכון בתוך הקרשים, שהוא הקב"ה, קו האמצעי, המקיים ב' הצדדים. וא"כ היה צריך להירשם חציו בסדר ישר כקו ימין, וחציו למפרע כקו שמאל. אלא זה יעקב. והכול אחד. כי גם יעקב מורה על קו האמצעי.

169. זה דומה למלך, שהוא שלם מכל ודעתו שלמה מכל. מה דרכו של אותו המלך? פניו מאירים תמיד כשמש, משום שהוא שלם. וכשהוא דן, דן לטוב ודן לרע. וע"כ צריכים להישמר ממנו.

שהוא טיפש, רואה פני המלך מאירים וצוחקים, ואינו נשמר ממנו. ומי שהוא חכם, אע"פ שרואה פני המלך מאירים, אומר, שהמלך ודאי שלם, שלם הוא מכל, שלם בדעתו, רואה שבמאור ההוא יושב דין, והתכסה, אע"פ שאינו נראה. שאם לא כן, לא יהיה המלך שלם, וע"כ צריכים להישמר.

170. כך הקב"ה תמיד שלם באופן זה ובאופן זה, בצד ימין ובצד שמאל, אבל אינו נראה אלא בפנים מאירים. ומשום זה אלו הכסילים הרשעים אינם נשמרים ממנו. אבל אלו החכמים הצדיקים אומרים, המלך שלם הוא, ואע"פ שפניו נראים מאירים, הדין מתכסה בתוכם. משום זה צריכים להישמר ממנו.

בזה מיושבת השאלה, למה לא נרשמו ע"ב האותיות שבקו אמצעי, חציין בסדר ישר וחציין למפרע, כדי לכלול בתוכו גם הדינים שבשמאל. שהוא מטעם שהדינים שבשמאל מכוסים בו, ופניו שמחים ומאירים תמיד, כמו אורות הימין, וע"כ אותיותיו רשומות בסדר ישר בלבד, כמו הימין.

171. מכאן יש ליישב השאלה, למה לא נרשמו ע"ב האותיות דקו האמצעי, מחציתן בסדר ישר ומחציתן למפרע. כמ"ש, אני הוי"ה לא שָׁניתי, שפירושו, לא דילגתי למקום אחר. שאע"פ שב' הקווים נכללים בי, מ"מ לא שיניתי עצמי משום זה לדלג לשמאל, אלא נשארתי בימין. כי בי נכלל הכול.

ואלו ב' הצבעים לבן ואדום נכללו בי, בחסדים שלי. ואין הארת השמאל נראית בי, אלא במלכות. ומשום זה כל האותיות שבקו האמצעי נראות בדרך ישר. ואע"פ שהאותיות אחוזות לצד זה ולצד זה, לימין ולשמאל, מ"מ, כתובות בסדר ישר.

172. וייסע מלאך האלקים. עד כאן צד אחד, חסד לאברהם, קו ימין. כשעתיקא קדישא האיר אל המלך, ז"א, האיר לו והעטיר אותו בכתרים הקדושים העליונים, שהם אור החסדים דאו"א עילאין, ג"ר.

וכשמגיעים אצלו החסדים, מתעטרים האבות, ג' קווים חג"ת, ובשעה שמתעטרים האבות, אז היא שלמות הכול. אז המטרוניתא נוסעת במסעיה, עם השלמוּת של האבות. וכשהיא מתעטרת מכל ג' האבות, ג' הקווים, אז היא מתחברת ורשות הכול בידיה.

173. כעין זה, השם הקדוש חקוק באותיות הרשומות במרכבה העליונה, שהן העיטור של האבות.

174. בתקיעת שופר כתובה ג"פ המילה, וּבְכֵן. ובכן יתגדל, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד. ואינו גורס, ובכן צדיקים. שג"פ, ובכן, הם כנגד אלו שלושה פסוקים, וייסע ויבוא ויט, ולא יותר.

בכן בגי' ע"ב (72). וע"כ רומזים ג"פ, ובכן, על ג' קווים של שם ע"ב. אלא הכול נכלל בשם הקדוש הזה, ונסתם בו, שכל ג' הקווים של השם ע"ב נכללים במלכות. ונמצא ששלמות המרכבה הקדושה יש במלכות. וע"כ יש ד"פ ע"ב, ג' הקווים חג"ת, ומלכות, ולפיכך יש ג"כ ד"פ המילה, ובכן. שגורס גם, ובכן צדיקים.

175. זהו השם הקדוש, העיטור של האבות, חג"ת, שמתעטרים בחקיקתם בחיבורם יחד. והם השלמות של המרכבה הקדושה. ונכלל ב-48 מילים, שהיא שלמות הכול, והעיקר של השורשים.

ע"ב שמות שהם ע"ב מילים של ג' אותיות, נחלקות לג' שְלישים, לפי ג' קווים שבו. השליש הראשון הוא חסד, קו ימין. השליש השני הוא גבורה, קו שמאל. השליש השלישי, הוא ת"ת, קו האמצעי. ועיקר הקווים הם הימין והשמאל, והם בחינת הג"ר, אבל קו האמצעי אינו אלא שמקיים הארתם, והוא בחינת ו"ק.

ובב' השלישים של חו"ג יש 48 מילים, שכל האורות של השם הזה נכללים בב' השלישים הראשונים, שהם 48 מילים. כי ב' הקווים ימין ושמאל, הם שלמות כל השם ועיקר השורשים. כי כל השורשים נמצאים בהם. והשליש התחתון, כ"ד (24) האותיות של הקו השלישי, הם רק ענפים לעליונים, שמקבל מהם בעניין אחד זוכה בשלושה.

176. גוף האילן, הוא השם אנ"י, הנמצא באמצעם של ע"ב השמות, השם הל"ז (37). הראש של כל ענפי האילן, הוא השם וה"ו, השם הראשון של ע"ב השמות.

כְלל הענפים והגוף והשורש נמצאים ב-48 מילים, בב' השלישים הראשונים של ע"ב המילים. וכך נרשם בג' עולמות העליונים, שהם חב"ד הכלולים ב-24 המילים הראשונות, שהם חסד וקו ימין. ובג' עולמות התחתונים, שהם חג"ת, הכלולים ב-24 המילים השניות, שהם גבורה וקו שמאל.

כי ג' הקווים חג"ת נכללים זה מזה, ויש בכל אחד ג'. ואז נבחן קו הימין לחב"ד, וקו השמאל לחג"ת, וקו האמצעי לנה"י. וע"כ נמצאים ב' השלישים הראשונים של ע"ב המילים, שהם בחב"ד חג"ת.

177. כנגד חג"ת אלו שבג' קווים של השם ע"ב, כתוב, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. קדוש למעלה, בחב"ד, קדוש באמצע, בחג"ת, קדוש למטה, בנה"י. וכן קדוש א' הוא חסד, קדוש ב' גבורה, קדוש ג' ת"ת. שחג"ת הוא חב"ד חג"ת נה"י. וכולם נחקקו בע"ב.

178. בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.

179. בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה.

180. אז כתוב, ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אליי. אליי, הוא מידת ז"א. כי הכול תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא, ונמצא הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכול.

חכמת המצרים הייתה מצד שמאל, בעניין התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. וחכמה זו יש לה שורש בבינה דא"א, שיצאה לחוץ מראשו. ולקריעת ים סוף ולהטביע את המצרים, היה צריך מתחילה לבטל את שורשם הגבוה שבקדושה, שבא"א. וזה לא היה אפשר, זולת באור הגדול של עתיקא קדישא, שהיא שורש הכול.

וע"כ ז"א אמר, מה תצעק אליי, בעתיק תלוי הכול, אשר אורו הגדול יכול לבטל שורש המצרים שבבינה דא"א, כהתבטל הנר בפני האבוקה. ואז האיר האור של הכול, כי אור דעתיק הוא אור של הכול, והכול בטלים לאורו, ובזה התבטל לשעתו השורש הגבוה של המצרים.

181. אז כשהאיר הכול יחד, כי אור דעתיק, אע"פ שהוא חסדים מכוסים, עכ"ז כולל בתוכו גם חכמה, משום שהחכמה שבא"א מתקבלת ממנו בהכרח. וע"כ החסדים דעתיק חשובים מחכמה דא"א, ונחשב שכולל אותו, והחכמה והחסדים מאירים בו יחד.

וע"כ עשה הים החוקים העליונים, להטביע את המצרים ולהציל את ישראל, שנמסרו בידו העליונים והתחתונים. ומשום זה נאמר, שבנים חיים ומזונות, הכול קשה לפני הקב"ה כמו קריעת ים סוף, משום שקריעת ים סוף נתלה בעתיק.

182. איילה אחת יש בארץ, והקב"ה עושה הרבה בשבילה. בשעה שהיא צועקת, הקב"ה שומע צרתה ומקבל קולה. וכשהעולם צריך רחמים על מים, היא נותנת קולות, והקב"ה שומע קולה, ואז מרחם הקב"ה על העולם. כמ"ש, כאייל תערוג על אפיקי מים.

183. וכשצריכה ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, ושׂמה ראשה בין בִּרכיה, וצועקת ומרימה קולות. והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה, ופותח אותה, וקורע לה אותו מקום, ויולדת מיד. בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'.

184. ויושַע ה' את ישראל מיד מצרים, ויַרא ישראל את מצרים מת. הראה להם הקב"ה את השר הממונה על המצרים, שהעביר אותו בנהר דינור, שהיה בשפת ים העליון, מלכות. מהו הטעם שמת? הלוא אין מיתה במלאכים? שהעבירו אותו מהממשלה שלו, שנחשב לו כמיתה.

וירא ישראל את היד הגדולה

185. ויַרְא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים. כאן ביד הגדולה נשלמה יד השמאל, גבורה, וכל האצבעות חג"ת נ"ה שבה, מטעם שנכללה בימין, שהכול נכלל בימין ותלוי בימין. כמ"ש, ימינךָ ה' נֶאְדָרי בַּכוח, ימינך ה' תִרְעַץ אויב. ואע"פ שזה שייך לגבורה, מ"מ כיוון שתלוי ביד ימין, ע"כ נקרא על שמו.

186. לא נמצא מי שחיזק את ליבו לפני הקב"ה, כפרעה. אמנם סיחוֹן ועוֹג חיזקו ג"כ את ליבם. אך הם חיזקו את ליבם כנגד ישראל, אבל כנגד הקב"ה לא חיזקו את ליבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב.

187. פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. ובכל אלו הכתרים ובכל אלו הידיעות של הס"א הסתכל. ובכל הצד שלהם לא ראה שתהיה גאולה לישראל, ולא הייתה תלויה באחד מהכתרים שלהם.

ועוד, כי בכל הכוחות העליונים של הס"א קשרו קשר על ישראל, שלא יוכלו לצאת מתחת ידיהם. ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א. וע"כ היה מחזק את ליבו.

188. לא חיזק פרעה את ליבו אלא על השם הוי"ה. כי כשהיה אומר משה, כה אמר הוי"ה, חיזק את ליבו. כי בכל החכמה שלו לא מצא שהשם הזה ישלוט בארץ, וע"כ אמר פרעה, מי הוי"ה אשר אשמע בקולו? ואח"כ, כשחשב לשוב, אמר, הוי"ה הצדיק. אח"כ אמר, חטאתי להוי"ה. הפֶּה הזה שאמר, מי הוי"ה, אמר, חטאתי להוי"ה.

189. אמר איוב, אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכַלֶה. אחת היא, כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימהּ, המלכות. ובזו דן הקב"ה דיניו למטה, ודן דיניו למעלה בכל.

190. כשהקב"ה מעורר דיניו, דן דיניו בכתר, שהוא המלכות, כתוב, תם ורשע הוא מכלה, משום שהצדיקים נתפסים בעוונות הרשעים, כמ"ש, ויאמר ה' למלאך המשחית בעם רב. שפירושו, קח הרב שבהם. וע"כ אמר איוב דבר זה, תם ורשע הוא מכלה. ולא פירש איוב, שהכוונה על הצדיקים, הנתפסים בעוונות הרשעים.

אחת היא, זו כנ"י בגלות מצרים, שבשבילה הרג הקב"ה במצרים ועשה בהם נקמות. כמ"ש, תם ורשע הוא מכלה. שהרי גם תמימים היו שם, שלא שִעבדו את ישראל, ונהרגו יחד עם הרשעים שבהם.

191. איוב לא נלקה אלא בזמן שיצאו ישראל ממצרים. אמר איוב, א"כ כל הפנים שווים, תם ורשע הוא מכלה. פרעה התקיף את ישראל, ואמר, מי ה' אשר אשמע בקולו. ואני לא התקפתי אותם, ולא עשיתי כלום, תם ורשע הוא מכלה. כמ"ש, היָרֵא את דבר ה' מעבדֵי פרעה, זהו איוב. כי היה בזמן יציאת מצרים.

192. אבני ברד אלו, שהיו יורדות על המצרים ועוכבו ע"י משה, עשו אח"כ נקמות בימי יהושוע. ולעת"ל עתידות לרדת הנשארות על אֱדום ובנותיה. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אָראֶנו נפלאות.

193. ויַרְא ישראל את היד הגדולה, ויִירְאו העם את ה'. פסוק זה אין ראשו קשור לסופו, ואין סופו קשור לראשו. בתחילה כתוב, וירא ישראל את היד הגדולה. ואח"כ כתוב, וייראו העם את ה'. האם וירא ישראל הוא סיבה אל וייראו העם את ה', ולפני כן לא יָראו את ה'?

אלא הזקֵן ההוא, שירד עִם בניו לגלות, וסבל עליו הגלות, והכניס את בניו בגלות, הוא ממש ראה כל אלו הנקמות וכל הגבורות, שעשה הקב"ה במצרים. כמ"ש, וירא ישראל. ישראל ממש, כלומר יעקב.

194. העלה הקב"ה לאותו זקן, ואמר לו, קום ראה את בניך, היוצאים מתוך עם חזק, קום ראה הגבורות, שעשיתי בשביל בניך במצרים.

195. בשעה שנסעו ישראל לרדת בגלות מצרים, יִראה ואֵימה חזקות נפלו עליו. אמר הקב"ה ליעקב, למה אתה מתיירא, אל תירא מֵרְדָה מצריימה. ממה שכתוב, אל תירא, משמע שהיה מתיירא.

196. אמר לו, מתיירא אני שיְכַלו את בניי. אמר לו, אנוכי ארד עימך מצריימה. אמר לו שוב, מתיירא אני שלא אזכה להיקבר בין אבותיי ולא אראה הגאולה של בניי, והגבורות שתעשה להם. אמר לו, ואנוכי אעלְךָ גם עלׂה. אעלך, להיקבר בקבר אבותיך. גם עלׂה, לראות הגאולה של בניך, והגבורות שאעשה להם.

197. וביום ההוא, שיצאו ישראל ממצרים, העלה הקב"ה את יעקב, ואמר לו, קום ראה בגאולה של בניך, שכמה כוחות וגבורות עשיתי להם. ויעקב היה שם וראה הכול, כמ"ש, וירא ישראל את היד הגדולה.

198. מכאן נשמע, שיעקב היה בעת הגאולה, כמ"ש, ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. בפניו, זה יעקב, כי הביא כל האבות שם.

ויוציאך בפניו. בפניו זה אברהם, כמ"ש, וייפול אברהם על פניו.

199. אברהם אמר, הַלְבֶן מאה שנה ייוולד. אמר לו הקב"ה, חייך, אתה תראה כמה המונים וכמה מחנות שיצאו ממך. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, כל אלו השבטים וכל אלו הרבבות העלה הקב"ה אל אברהם וראה אותם, כמ"ש, ויוציאך בפניו.

כל האבות הזדמנו שם בכל הגאולה ההיא, כמ"ש, ויוציאך בפניו. מהו בפניו? אלו האבות.

200. ויוציאך בפניו, זהו יעקב. בכוחו, זהו יצחק. הגדול, זהו אברהם. וכן בשביל האבות מזדמנת תמיד גאולה לישראל. כמ"ש, וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. האבות ראויים שיזכור, אבל מהו, והארץ אזכור? אלא לכלול עימהם את דוד, המלכות, הארץ, שהיא מרכבה עם האבות, חג"ת. והם מעוררים תמיד גאולה לישראל.

201. וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים. יד אינה נקראת פחות מחמש אצבעות.

הגדולה, שכלולות בה חמש אצבעות אחרות מיד השמאל, כי בחינת ג"ר נוטלת יד ימין מהתכללות בקו שמאל. וכל אצבע עולה לחשבון גדול, והקב"ה עושה בהן ניסים וגבורות. ובזה נעקרו כל המדרגות מהשתלשלותן.

202. בחמש האצבעות הראשונות, בחמש המכות הראשונות, כתוב, ויֶחזַק לב פרעה. כיוון שנשלמו אלו חמש אצבעות של יד שמאל, לא היה עוד דבר ברשות פרעה שיחזק ליבו. אז כתוב, ויְחַזֵק הוי"ה את לב פרעה.

203. וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה'. והאם עד עתה לא האמינו בה'? והרי כתוב, ויַאמֵן העם וישמעו. והרי ראו כל הגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא, ויאמינו, הוא, שהאמינו בדבר ההוא שאמר, ויאמר משה אל העם אל תירָאו, התייצבו ורְאו את ישועת ה'.

204. כתוב, ויַרְא ישראל את מצרים מת. וכתוב, לא תוסיפו לראוֹתם עוד עַד עולם. הלוא מתים ראו אותם? א"כ היה צריך לכתוב, לא תוסיפו לראותם חיים עוד עד עולם.

205. אלא כתוב, מן העולם ועד העולם. עולם למעלה, עולם למטה. עולם שלמעלה, משם היא ההתחלה להדליק הנרות, הבינה, שורש כל המוחין. עולם שלמטה, שם הוא הסיום, המלכות, המסיימת כל הספירות, והוא נכלל מכולם. ומעולם שלמטה הזה, מתעוררות הגבורות לתחתונים.

206. ובעוה"ז שלמטה, עושה הקב"ה אותות לישראל, ויִקרו להם ניסים. וכשמתעורר עוה"ז לעשות ניסים, כל המצרים צללו בים ע"י עוה"ז, וקרה לישראל נס בעוה"ז.

וע"כ כתוב, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, עד שיתעורר העולם ההוא ויהיו נמסרים בדיניו. וכיוון שנמסרו לו להיות נידונים, אז כתוב, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

כתוב, מן העולם ועד העולם. עד העולם בדיוק, עד שיתעורר העולם שלמטה. אז כתוב, ויאמינו בה' ובמשה עבדוֹ.

אז ישיר משה

207. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב האהבה שאהב אותם, הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר עליו רוח הקודש יותר מכל שאר הנביאים הנאמנים, והוציא אותו מחלקו ממש, ממה שהפריש יעקב מַעשׂר מבניו להקב"ה, שהוא שבט לוי.

וכיוון שהיה לוי שלו, לקח אותו הקב"ה ועיטר אותו בכמה עטרות, ומשח אותו בשמן המשחה הקדוש שלמעלה. ואז הוציא מבניו רוח קדוש אל העולם, וחגר אותו באַבְנטיו הקדושים של האמונה הגדולה, שהיא בינה.

208. בשעה שהגיע זמנו של משה הנביא הנאמן לרדת לעולם, הוציא הקב"ה רוח קדוש ממחצבה של ספיר האבן הטובה, שהיא המלכות, שהיה גנוז ברמ"ח (248) אורות, והאיר עליו.

ועיטר אותו בשס"ה (365) עטרות והעמיד אותו לפניו, והפקיד אותו על כל אשר לו. ונתן לו 173 מפתחות. ועיטר לו בחמש עטרות, וכל עטרה עולה ומאירה באלף עולמות המאירים, ונרות הגנוזים באוצרות מלך הקדוש העליון.

הזוהר מבאר המוחין, שזכה בהם משה מטרם שירד לארץ. ונודע, שסדר המוחין הוא, שבתחילה מקבל ו"ק בלי ראש, חסדים חסרי ג"ר. ואח"כ מקבל ג"ר בבחינת נשמה. ואח"כ בבחינת חיה. ואח"כ בבחינת יחידה. גם נודע שרמ"ח הוא בחינת ו"ק ושס"ה הוא בחינת ג"ר.

ע"כ נאמר, הוציא הקב"ה רוח קדוש ממחצבה של ספיר האבן הטובה, המלכות, שהיה גנוז ברמ"ח אורות, והאיר עליו, שבזה השיג משה מוחין דו"ק. ועיטר אותו בשס"ה עטרות והעמיד אותו לפניו, מוחין דג"ר. ונתן לו 173 מפתחות. האורות דקו האמצעי המכונים מפתחות, מטעם שאין הקווים ימין ושמאל יכולים להאיר, עד שבא קו האמצעי ופותח אותם.

ואז מקבל קו האמצעי כל שיעור האורות, שגרם לצאת בב' קווים העליונים. ומקו ימין מקבל מאה אורות, כל הע"ס שלו, מטעם היותם אור החסדים. ומקו השמאל, ששם אור החכמה, מקבל שבעים עטרות בלבד, ולא הג"ר דחכמה, וע"כ חסר שלושים. אמנם יש לו התכללות מג"ר, ונחשבים למספר 3 בלבד. וע"כ הם 173 מפתחות.

ואח"כ מבאר מוחין דחיה. שנאמר, ועיטר לו בחמש עטרות, חג"ת נ"ה, וכל עטרה עולה ומאירה באלף עולמות, שהם ספירות דאו"א, שכל ספירה עולה במספר אלף.

ואח"כ מבאר מוחין דיחידה. שנאמר, ונרות הגנוזים באוצרות מלך הקדוש העליון, שהם האורות דא"א, היחידה, הנעלמים ומלובשים באבא עילאה, שנקרא מלך העליון הקדוש.

209. אז העביר אותו בכל האורות שבגן עדן, והכניס אותו להיכלו והעביר אותו בכל הצבאות והמחנות שלו. אז הזדעזעו כולם, פתחו ואמרו, הסתלקו מסביבתו, כי הקב"ה העיר רוח לשלוט להרגיז העולמות.

יצא קול ואמר, מי הוא זה שכל המפתחות הללו בידיו. פתח קול אחר ואמר, קבלו אותו בתוככם, זהו שעתיד לרדת בין בני אדם ועתידה התורה, הגנוזה מכל גנוז, להימסר בידיו, ולהרעיש העולמות שלמעלה ושלמטה ע"י זה. בה בשעה התרגשו כולם ונסעו אחריו. פתחו ואמרו, הִרכַּבְתָ אֶנוֹש לרׂאשנו באנו באש ובמים.

210. אז עלה הרוח של משה ועמד לפני המלך. אות מ' פתוחה, עלתה והתעטרה בעטרותיה, ועיטרה את הרוח בשכ"ה (325) עטרות, והפקידה מפתחותיה בידיו. אות ש', הרומזת לג' אבות, העטירה אותו בג' עטרות קדושות, והפקידה כל מפתחות המלך בידיו, ומינו אותה בנאמנות, להיות נאמן הבית. אות ה', עלתה והתעטרה בעטרותיה, וקיבלה אותו מן המלך.

עניין הכיסא העליון מחזה ולמעלה דז"א, שחג"ת דז"א הם ג' רגלי הכיסא. והמלכות אשר שם, היא רגל רביעית. והכיסא עצמו, בינה. וזה עניין ג' אותיות מ' ש' ה': מ' היא הכיסא עצמו, ש' היא ג' רגלי הכיסא חג"ת, ה' היא המלכות, רגל רביעית.

ומשה היה מרכבה לקו האמצעי, ז"א. וע"כ משה זכה לבינה, משום שהיה מרכבה לקו האמצעי, המכריע בימין ובשמאל דבינה. ונאמר, שעלה הרוח של משה ועמד לפני המלך, כי היה מרכבה למלך, ז"א. ואז השפיעו עליו ג' אותיות, מ' ש' ה'.

אות מ' פתוחה עלתה והתעטרה בעטרותיה, שהכיסא עלה והתעטר במוחין שלו, שיצאו והתגלו ע"י קו האמצעי, בעניין שלושה יוצאים מאחד. ואז, ועיטרה את הרוח בשכ"ה עטרות, בעניין אחד העומד בשלושה.

ומה שנקרא שכ"ה עטרות, הוא מלשון הכתוב, וחֲמַת המלך שָׁכָכָה. כי מטרם שקו האמצעי הכריע בין ב' קווי הבינה, הייתה מחלוקת בין ימין ושמאל. וע"י הכרעת שכ"ה שָׁקְטה המחלוקת. וכיוון ששכ"ה הייתה כל הסיבה למוחין דז"א שמקבל מבינה, ע"כ מכנה אותם שכ"ה עטרות. והפקידה מפתחותיה בידו, שהאורות דקו אמצעי מכונים מפתחות.

אות ש', הרומזת לג' אבות, העטירה אותו בג' עטרות קדושות, שהם ג' קווים חג"ת דז"א שלמעלה מחזה, המכונים ג' רגלי הכיסא. והִפקידה כל מפתחות המלך בידיו, שכל המוחין דז"א שבקו אמצעי מכונים מפתחות. ומינו אותה בנאמנות, להיות נאמן הבית, שהנוקבא הכוללת של ז"א מכונה בית, והיות שקיבלה כל המוחין דז"א, נעשתה נאמן להשפיע אל הבית, שהיא הנוקבא.

אות ה' עלתה, שהיא המלכות שעלתה למעלה מחזה. והתעטרה בעטרותיה, שמקבלת ג' קווים חג"ת דז"א, ונעשתה רגל רביעית אל הכיסא, וקיבלה אותו מהמלך, שמקבלת נשמת משה מהמלך.

211. אז כשקיבלה אותו המלכות, ירד רוחו של משה, באוניות השטות בים הגדול, המלכות. וקיבלה המלכות אותו, כדי לגדל אותו אל המלך, שיוכל להלביש את ז"א, וע"י שיקבל ממנה הארת החכמה והגדלות, והיא נתנה לו מהים הגדול שבה, מהארת שמאל, כלי זין להכות את פרעה וכל ארצו. ובשבת ובראשי חודשים היא מעלה אותו אל המלך, ז"א, ואז נקרא שמו באלו האותיות הרשומות, שהם מ' ש' ה'.

212. בשעה ההיא שיצא לרדת לארץ, להתלבש בגוף בזרע לוי, נתקנו תכ"ה (425) נרות למלך, שהוא ז"א, ותכ"ה חקיקות ממונים ליוו את הרוח ההוא של משה למקומו. כשיצא לעולם האירה אות ה', השכינה, בפניו, והבית התמלא מהזיו שלה. בה בשעה קרא עליו הקב"ה, כמ"ש, בטרם אֶצוֹרְךָ בבטן יְדַעתיך, ובטרם תצא מֵרֶחֶם הִקדשתיך, נביא לגויים נְתתיך.

השם תכ"ה יוצא בזיווג על מסך, הממעט את הרוח העליון, שיוכל להתגשם ולהתלבש בגוף ברחם אימו. ונבחן בו שיעור קומה של אור היוצא בזיווג הזה, וזהו עניין תכ"ה נרות שנתקנו למלך. וכוחות המיעוט היוצאים מהמסך, מכונים תכ"ה חקיקות, שהן נעשו ממונים להוריד את הרוח לרחם אימו. שנאמר, ליוו את הרוח ההוא של משה למקומו.

ואחר שנתקן בשבעה חודשי עיבור, האירה עליו השכינה. וע"כ נאמר, כשיצא לעולם האירה אות ה', השכינה, בפניו, והבית התמלא מהזיו שלה.

213. בה בשעה הרג הקב"ה השר הממונה של מצרים, וראו אותו משה ובני ישראל. אז אמרו שירה, כמ"ש, וירא ישראל את מצרים מת, אז ישיר משה ובני ישראל.

214. אז ישיר משה. כל התשבחות ששיבחו להקב"ה, כולן פתחו במילה, אז. כמ"ש, אז אמר שלמה. אז ידבר יהושוע. אז ישיר ישראל. מהו הטעם?

215. אלא כל הניסים וכל הגבורות שנעשו לישראל, כשהאיר עתיקא קדישא, א"א, בעטרותיו, כלומר הארת ג"ר, בעת שמחזיר בינה ותו"מ לראשו, הם חקוקים ורשומים באות א', אשר י' העליונה של הא' הוא קו ימין, והקו התחתון שבא' הוא קו שמאל, והקו שביניהם קו האמצעי, המכריע בא', נוקב בחושך. קו אמצעי שבא', מנקב וממעט קו שמאל, שהוא חושך, לבחינת ו"ק דג"ר. ואז מאיר לכל צד, בין בחכמה בין בחסדים.

וכשמתחבר האור של הא' ומגיע אל הז', שהז' היא כמ"ש, חֶרֶב לה' מָלְאָה דם, כלומר המלכות, בשעה שהיא נטויה לשמאל. אז עושה ניסים וגבורות, משום שהתחברה א' עם ז'. וזוהי שירה. שירה היא המאירה לכל הצדדים, בין לחכמה בין לחסדים. וזהו, אז ישיר משה.

216. ישיר משה. הלוא שׁר משה, היה צריך לומר? אלא דבר זה תלוי לעת"ל, שהשלים לאותו זמן והשלים לעת"ל, שעתידים ישראל לשבּח שירה זו לעת"ל.

הצדיקים הראשונים, אע"פ שהסתלקו במדרגות העליונות שלמעלה, ונקשרו בקשר של צרור החיים, הם עתידים כולם לעמוד לתחייה בגוף, ולראות ולומר שירה זו. כמ"ש, אז ישיר משה ובני ישראל.

217. יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עַמו. לקנות, כמ"ש, ה' קָנָני ראשית דרכּוֹ. את שאר עמו, אלו הם הצדיקים שבהם, הנקראים שאר. כמ"ש, ויישארו שני אנשים במחנה. ונקראים שאר, משום שאין העולם מתקיים אלא על אלו ששׂמים עצמם שִׁירַיִים, שאריות. וע"כ נקראים הצדיקים שאר, מלשון שיריים.

218. כיוון שנקשרו בצרור החיים, ומתענגים בעונג העליון, למה יוריד אותם הקב"ה לארץ? מעת שנולדו ויצאו לאוויר העולם כל אלו הרוחות והנשמות, שהיו במדרגה העליונה של מעלה, הקב"ה הוריד אותם לארץ למטה.

כש"כ עתה, שהקב"ה רוצה ליישר את העקום, בזה שיראה להם האותות והמופתים שיעשה לישראל, ואע"פ שצדיקים הם, מ"מ כתוב, כי אדם אֵין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואילו אלו שמתו בעצת הנחש, שלא היה בהם שום חטא, למה יקומו הם? אפילו הם יקומו ויהיו בעלי עצה למלך המשיח.

219. משה עתיד לומר שירה לעת"ל, כמ"ש, כיְמֵי צאתךָ מארץ מצרים אַרְאֶנוּ נפלאות. משה שראה בתחילה, יראה שנית. וזהו, אראנו. ואז כתוב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'.

220. היא שירה של המטרוניתא, המלכות, אל הקב"ה. כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לומר אותה לעת"ל. כי יש בה עולם העבר, ויש בה עוה"ב, ויש בה קשרי האמונה, ויש בה ימי מלך המשיח. ונתלות עליה כל התשבחות האחרות, שאומרים העליונים והתחתונים.

221. כתוב, השירה, לשון נקבה. שיר, היה צריך לומר, לשון זכר. אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך, ז"א. ומשה מלמטה למעלה אמר, מן המלכות אל ז"א. וע"כ אומר שירה, לשון נקבה. היא שׁרה לה', משום שהמלך האיר לה פנים. כל אלו השמָנים, האורות, שהיו נמשכים, משך לה המלך הקדוש. משום זה שיבחה לו המטרוניתא.

222. אם היא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל, והרי המטרוניתא צריכה לשבח? אלא, אשרי חלקם של משה וישראל, שהם היו יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי, משום שכל הכוח והגבורה שלה ירשה מהמלך.

223. כתוב, קוּמִי רוֹנִי בַלילה לראש אַשמוּרות. קומי רוני, זו כנ"י, המלכות. בלילה, בגלות. בלילה, בזמן שהמלכות שולטת ומתעוררת. לראש, יסוד, שהמטרוניתא מתברכת בו. ראש אשמורות, ראש של נו"ה, שהוא יסוד.

224. זהו הראש של כתרי המלך והסיום. מבחינת ט"ס דאו"י דז"א, הוא התחתון המסיים. ומבחינת ט"ס דאו"ח דז"א, המאירים מלמטה למעלה, נחשב היסוד לכתר דאו"ח. וכיוון שהוא ראש הספירות דאו"ח, ע"כ קורא לו הכתוב, לראש אשמורות.

לראש אשמֻרות כתוב חסר ו', שרומזת על מלכות. והיסוד הוא ראש אליה, כמו שנקרא ראש המיטה. והכול במלך הקדוש העליון כתוב, שהוא ז"א, יסוד דז"א. כמ"ש, השירה הזאת לה', ליסוד דז"א.

225. השירה הזאת לה', זהו הנהר, בינה, היוצא מעדן, חכמה. בינה, שיצאה מראש דא"א, שכל השֶמן והגדלוּת, כל המוחין שבזו"ן ובבי"ע, יוצאים ממנו. וזה נשמע מהכתוב שאחריו, אשירה לה', שזהו מלך הקדוש העליון, ז"א. וע"כ לא כתוב, אשירה לו, כי לה' הקודם, שבשירה הזאת לה', היא בינה ולא ז"א.

226. ויׂאמרו לאמוֹר, אשירה לה'. לאמור לדורי דורות, כדי שלא יישכח מהם לעולם. כי כל מי שזכה לשירה הזו בעוה"ז, זוכה בה בעוה"ב, וזוכה לשבּח בה בימיו של מלך המשיח בשמחת כנ"י בהקב"ה.

כתוב, לאמור, שפירושו, לאמור באותו הזמן בארץ הקדושה שישבו ישראל בארץ. לאמור בגלות. לאמור בגאולתם של ישראל. לאמור לעוה"ב.

227. אשירה לה' כי גָאׂה גָאָה. אשירה, משום שהיו משבחים תשבחות המטרוניתא. ע"כ כתוב, אשירה, בלשון יחיד. לה', זהו המלך הקדוש, ז"א.

כי גָאׂה גָאָה, שעלה והתעטר בעטרותיו, להוציא ברכות וכוחות וגבורות להתעלות בכל. כי גָאׂה גָאָה, גָאׂה בעוה"ז, גָאָה בעוה"ב. כי גאׂה באותו זמן, גָאָה כדי שיתעטר אח"כ בעטרותיו בשמחה שלמה.

228. סוס ורוכבו רָמָה בים. הממשלה של מטָה, סוס, והממשלה של מעלה, שהם נאחזים בה, רוכבו. שתיהן נמסרו בים הגדול ההוא והממשלה הגדולה, לעשות בהם נקמות. ואין הקב"ה עושה דין למטה עד שיעשה בממשלתם של מעלה. כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכֵי האדמה על האדמה.

229. רמה בים. בו בלילה התעוררה גבורה חזקה, שכתוב בה, ויולֶך ה' את הים ברוח קָדים עזה כל הלילה. באותו זמן ביקשה המטרוניתא מהמלך, כל אלו המוני המצרים של מטה, וכל אלו השרים של מעלה, שיימסרו בידיה. וכולם נמסרו בידיה, לעשות בהם נקמות. כמ"ש, סוס ורוכבו רמה בים. בים, מורה, בין בים שלמעלה, ובין בים שלמטה.

עוֹזי וזִמְרת יה

230. אחוֹר וקֶדם צַרְתָני ותָשֶׁת עליי כַּפֶּךָ. כמה צריכים בני אדם לכבד את הקב"ה, משום שהקב"ה, כשברא העולם, הסתכל באדם, שיהיה מושל על הכול, והיה דומה לעליונים ולתחתונים. הוריד אותו לעולם בדמות מכובדת. וראו אותו הבריות. אז התקבצו והשתחוו לפניו, ואֵימה ופחד נפלו עליהן מיראתו. כמ"ש, ומורַאַכם וחִיתְכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים.

231. הכניס אותו אל הגן שנטע לשמור אותו, להיות לו שמחה על שמחה, ולהשתעשע בו. עשה לו חופּה מכוסָה באבני יְקָר, ומלאכים העליונים שמחים לפניו. אח"כ ציווה אותו על אילן אחד, שלא יאכל ממנו, ולא עמד במצוות אדונו.

232. נמצא בספר של חנוך, שלאחר שהעלה את חנוך, והראה לו כל אוצרות המלך העליונים והתחתונים, הראה לו עה"ח, ואת העץ שהצטווה עליו אדם, והראה לו מקומו של אדם בגן עדן. וראה, שאם היה שומר אדם מצווה זו של עצה"ד, היה יכול לחיות תמיד, ולהיות תמיד שם. והוא לא שמר מצוות אדונו, יצא לדין ונענש.

233. אדם בשני פנים נברא. וכמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, ניסר אותו הקב"ה ונעשו שניים, ממזרח וממערב, אדם ממזרח וחוה ממערב. כמ"ש, אחור וקדם צרתני. אחור זה מערב, וקדם זה מזרח.

234. הקב"ה תיקן הנקבה, ושִכלל יופיה על כל, והביא אותה לאדם. כתוב, וייבן ה' אלקים את הצלע. וכתוב, וייקח אחת מצלעותיו. אחת, כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאִימהּ, המלכות. מצלעותיו, מצדדיו. כמ"ש, ולצלע המשכּן. כי נלקחה מצד שמאל.

235. הקב"ה נתן נשמה עליונה באדם, והכליל בה חכמה ותבונה לדעת הכול. נתן בו נשמה ממקום ששאר הנשמות באות, מבינה, שאור הבינה נקרא נשמה.

236. תוֹצֵא הארץ נפש חיה. מאותו מקום בארץ, שהמקדש נמצא בו. כי הארץ היא מלכות, ומקום המקדש הוא בינה שבה. נפש חיה, זוהי נפש של אדה"ר. אור הנפש הוא אור המלכות, אבל נמשך מבינה שבה. ולכן נמשך ממקום המקדש, שהיא בינה שבה.

237. אדם היה יודע חכמה עליונה יותר מהמלאכים העליונים, והיה מסתכל בכל וידע והכיר אדונו, יותר מכל שאר בני העולם. אחרי שחטא, נסתמו ממנו מעיינות החכמה. כמ"ש, ויְשַלְחֵהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה.

238. אדה"ר יצא מזכר ונקבה, זו"ן, כמ"ש, ויאמר אלקים, נעשֶה אדם בצַלמנו כדְמוּתנו. וע"כ גם אדם נעשו זכר ונקבה ביחד, ואח"כ נפרדו זה מזה. והרי כתוב, לעבוד את האדמה אשר לוּקח משָׁם, ולא מזו"ן העליונים. כן הוא ודאי, שנלקח מהאדמה, נוקבא דז"א, והקב"ה, ז"א, השתתף עימה. וזה זכר ונקבה שאמרנו. והכול הוא דבר אחד.

239. משה אמר, עוֹזי וזִמְרת יה, ויהי לי לישועה, זה אלי ואַנְוֵוהו, אלקי אבי וארוֹמְמֶנְהו. אלו הכלולים זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה, ולעולם הם באהבה, ברצון אחד, שהם או"א, נקראים י"ה.

שמשם נמצאים זרמי הנחלים והמעיינות, להספיק לכל, ולברך הכול, ואינם מכַזבים מֵימֵי המעיינות האלו. וע"כ כתוב, ויהי לי לישועה, שבשביל זה מושך המלך הקדוש ומנחיל למטה, והימין מתעורר לעשות ניסים.

240. זה אלי ואנווהו. זהו צדיק, יסוד, שממנו יוצאות ברכוֹת בזיווג. ואנווהו, באותו מקום שנמצאת בו אהבה, שזהו ביהמ"ק. משה אמר, אלקי אבי וארוממנהו, צד שמאל, שממנו באים הלוויים. כיוון שמשה אמר על הצד ההוא, וארוממנהו, נמצאת בו שלמות הכול. כי וארוממנהו פירושו, שמכליל אותו בצד ימין, שזוהי כל השלמות.

241. ויהי לי לישועה, זהו המלך הקדוש, ז"א. שכתוב בישעיהו, כי עוזי וזמרת יה, הוי"ה, ויהי לי לישועה. משמע ממה שכתוב, הוי"ה, ויהי לי לישועה, שזהו המלך הקדוש, הנקרא הוי"ה, ז"א.

242. עוזי וזמרת יה. כמ"ש, בכל עת אוהֵב הָרֵע ואח לצרה ייוולד. בכל עת אוהב הרע, זה הקב"ה, שכתוב בו, רֵעךָ ורֵע אביך אל תעזוב.

243. ואח לצרה ייוולד. בשעה שיציקו לך שונאיך, הקב"ה אומר, למען אחיי ורעיי אֲדַבְרה נא שָלום בךְ. וישראל נקראים אחים ורֵעים להקב"ה. ייוולד, שבשעת הצרה ייוולד בעולם מי שיהיה לך לאח, להציל אותך מכל אלו המציקים לך.

244. ייוולד, פירושו, שהמלך הקדוש יתעורר בעוז הזה, לנקום בעדך מהאומות, ולהניק אותך מאמא, בינה, בשמאל. כמ"ש, עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לעורר גבורות כנגד האומות עכו"ם.

245. כמה יש לאדם לאהוב את הקב"ה, כי אין עבודה לפני הקב"ה אלא אהבה. וכל מי שאוהב אותו ועושה עבודה באהבה, קורא לו הקב"ה, אוהב. א"כ איך אפשר להעמיד אלו הכתובים: שכתוב, רֵעך ורע אביך אל תעזוב, וכתוב, הוֹקַר רגלךָ מבית רעך?

246. אלא, רעך ורע אביך אל תעזוב, כתוב בעוולות. אל תעזוב, לעבוד אותו ולהידבק בו ולעשות מצוותיו. אבל בחטאות ובאשמות כתוב, הוקר רגלך מבית רעך. הוקר יצרךָ, שלא ירתיח כנגדך, ולא ישלוט בך, ולא תעלה מחשבה זרה. מבית רעך, זוהי הנשמה הקדושה, שהכניס בך רעך ונתן אותה בתוכך.

247. וע"כ עבודת הקב"ה היא לאהוב אותו בכל שיתנהג עימך, כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך. זה אלי ואנווהו, שכל ישראל ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ואפילו העובָּרים שבמעי אימם, היו רואים ומשבחים הקב"ה. וכולם היו אומרים, זה אלי ואנווהו, אלקי אבי וארוממנהו. אלקי אבי, כמ"ש, אלקי אברהם.

248. למה כתוב, וארוממנהו? הרי אלקי אברהם, קו ימין, הוא למעלה, ואין צורך לרומם אותו. הלוא אלקי יצחק, קו שמאל, שצריכים לרומם, ולא קו ימין? אפילו כן, צריכים לרוממו. והכול דבר אחד, וארוממנהו בכל הצדדים, לכלול גם מי שיודע לייחד את השם הקדוש הגדול, שגם הוא צריך לרומם אותו, כי זוהי עבודה עליונה של הקב"ה.

249. קול צוֹפַייךְ נשאו קול, יחדיו ירננו. קול צופייך, המצפים מתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו. נשאו קול, שכל אדם הבוכה ומרים קולו על חורבן בית הקב"ה, זוכה שיחדיו ירננו, וזוכה לראותו ביישוב בשמחה.

250. בשוּב ה' ציוֹן. בשעה שנחרבה ירושלים של מטה, וכנ"י, המלכות, הוגלתה, עלה המלך הקדוש, ז"א, לציון, יסוד דמלכות, ונאנח כנגדה, משום שכנ"י הוגלתה.

וכשתחזור כנ"י למקומה, אז ישוב המלך הקדוש לציון, למקומו, להזדווג אחד באחד. כמ"ש, בשוב ה' ציון. ולא לציון, כי, ה' ציון, מורה על זיווג ה' עם ציון. ואז עתידים ישראל לומר, זה אלי ואנווהו. כמ"ש, זה ה', קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו, כלומר, בישועה של ה' שחזר לציון.

ה' איש מלחמה

251. כמה יש לנו להסתכל בדברי תורה, כמה יש לנו לעיין בכל דבר, שאין דבר בתורה, שאינו נרמז בשם הקדוש העליון. ואין דבר בתורה, שאין בו כמה סודות, כמה טעמים, כמה שורשים, כמה ענפים.

252. כל מי שעורך מלחמה בתורה, זוכה להרבות שלום בסוף דבריו. כל המלחמות שבעולם הם מריבות וחורבן, וכל המלחמות של תורה הם שלום ואהבה, כמ"ש, על כן ייאמר בספר מלחמות ה' אֶת וָהֵב בסוּפָה, כלומר, אהבה בסוֹפָהּ. שאין אהבה ושלום חוץ מזה.

253. על כן ייאמר בספר מלחמות ה'. מהו בספר? מקום יש להקב"ה, שנקרא ספר, שהוא מלכות. שכל הכוחות והגבורות שעושה הקב"ה, בספר ההוא תלויים ומשם יוצאים.

254. את והב בסופה. כל הכוחות והגבורות שעושה הקב"ה, בספר ההוא תלויים, במלכות. הקב"ה עורך מלחמותיו במקום אחד שהוא סוף המדרגות. ונקרא וָהֵב.

כמ"ש, לעלוקה שתי בנות הַב הַב, מקום העונשים שמתחת למלכות, בסוּפָה, בסוף המדרגות. ים סוף נקראת המלכות. ים, שהוא סוף לכל המדרגות.

255. ואֶת הנחלים אַרְנוֹן. ועם הנחלים שנמצאו ונמשכו אל המלכות, שהיא, את והב בסופה, ממקום העליון, שנקרא ארנון, שהוא זיווג עליון של אהבה, שאינו נפרד לעולם, זיווג או"א עילאין.

כמ"ש, ונהר יוצא מעדן, שנהר היא בינה, ועדן הוא חכמה, המכונים או"א. כי ארנון אותיות אוֹר נוּן, אור של נון (50) שערי בינה. ובזה משתרשים השורשים וגדלים הענפים של המלכות, לעשות מלחמות בכל מקום, ולעשות כוחות וגבורות, ולהראות ממשלה גדולה ומכובדת מכל.

256. כשמתעוררות גבורות ומלחמות של הקב"ה, כמה בעלי דין מתעוררים לכל צד, אז רמחים, דינים של צד ימין, וחרבות שנונים, דינים של צד שמאל, מעוררים גבורות. והים מתרגש, וגליו עולים ויורדים, והאוניות ההולכות ושטות בים, מסתלקות לכל צד.

המלחמה שנונה באבני בליסְטראות, בעלי רומח וחרב. אז כתוב, חִיצֶיךָ שנונים. והקב"ה מתחזק בכוחותיו לעורר מלחמה. אוי לאלו, שהמלך הקדוש מעורר עליהם מלחמה. אז כתוב, ה' איש מלחמה.

257. ה' איש מלחמה. מאלו האותיות יוצאות שורות בעלי מלחמה, לאלו הרשעים, לאלו השונאים, שחטאו להקב"ה. וסוד האותיות מתגלה לבעלי האמת, והדברים מתבארים ומתפרשׁים.

258. ה' איש מלחמה, ה' שְמו. ה' איש מלחמה, הוי"ה. ה' שמו, המלכות. כי הכול תלוי בספר הזה, שהוא המלכות. כמ"ש, יְגלו שמיים עוונו. ז"א נקרא שמיים. וארץ מתקוֹמָמה לו. המלכות נקראת ארץ.

מַרְכְבות פרעה וחֵילו

259. בשעה שהקב"ה מעורר מלחמה בעולם, העליונים והתחתונים, האומות שלמטה ושריהן שלמעלה, נעקרים ממקומם. כמ"ש, מַרְכבות פרעה וחילו ירה בים. ולעת"ל, עתיד הקב"ה לעשות מלחמה גדולה וחזקה בעמים, כדי לכבד את שמו.

260. ראוּךָ מים אלקים, ראוּךָ מים יָחילוּ. בשעה שעברו ישראל את הים, אמר הקב"ה למלאך הממונה על הים, חלוֹק את מֵימיך, כדי שבניי יעברו בתוכך. אמר לו המלאך, פריקת החשבון היא אמת.

פירוש. סליחת החטאים היא אמת. כי הקב"ה סולח ומוחל עוונות, אבל מה ההפרש בין אלו לאלו, אם אתה מוחל לישראל, מחול ג"כ למצרים.

261. אמר לו הקב"ה, על התנאי הזה עשיתי את הים בשעה שבראתי את העולם. על תנאי שיהיה נקרע בשביל ישראל. מה עשה הקב"ה, העיר את הגבורה שלו ונקמטו המים. כמ"ש, רָאוךָ מַים אלקים, ראוך מים יָחִילו.

אמר לו הקב"ה לשׂר של הים, הרוג כל אלו ההמונים, ואח"כ תשליך אותם לחוץ. אח"כ כיסה עליהם הים. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים.

262. כמה מרכבות עשה הקב"ה למעלה, כמה המונים, כמה צבאות. וכולם קשורים אלו באלו, שכל תחתון מרכבה לעליונו, מדרגות על מדרגות. ומצד שמאל נמשכות מרכבות שולטות, שאינן קדושות. וכולן הן מדרגות ידועות למעלה.

263. בכוֹר פרעה הוא מדרגה אחת, שהרג אותה הקב"ה, ושבר אותה מהשלשלת החזקה שלה. תחת ממשלתה, כמה מרכבות וכמה צבאות של גיבורים מצד שמאל. מֵהם אחוזים במקום עליון של ממשלתם, ומהם אחוזים במלכות שלמעלה, מהם אחוזים תחת ארבע החיות.

264. וכולם נמסרו בידי דין המלכות, שנקרא ים הגדול. לשבור אותם ממדרגתם. וכאשר אלו נשברו מלמעלה, כל אלו שלמטה נשברו ואבדו בים התחתון. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. בים סתם, מורה הן על ים שלמעלה לשרים שלהם, והן ים שלמטה למצרים התחתונים.

265. ומִבְחר שָלישיו טובעו בים סוף. ושלישים על כולו, כל המדרגות היו שתיים ואחת מלמעלה, אלו על אלו, כעין של מעלה כך נעשו. וכולם נמסרו בידיה של המלכות, לשבור אותם מממשלתם אלו ואלו. העליונים והתחתונים.

266. כל עשר המכות שעשה הקב"ה במצרים, הכול היה יד אחת, כי יד השמאל הייתה כלולה בימין, ועשר אצבעות היו כלולות זו בזו, כנגד עשרה מאמרות, שהקב"ה נקרא בהם אח"כ. וכנגד כולם היה זה של ים חזק וגדול ושליט. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ולעת"ל עתיד הקב"ה להרוג כל השרים והמושלים של אדום. כמ"ש, מי זה בא מאדום.

267. מרכבות פרעה וחילו. שבעה רקיעים כנגד חג"ת נהי"מ עשה הקב"ה. ובכל רקיע כוכבים קבועים, מדרגות מבחינת וָשוֹב. וכוכבים רצים בכל רקיע, מדרגות מבחינת רָצוֹא. ולמעלה מכולם ערבוֹת, הג"ר של הרקיעים.

268. כל רקיע בהילוכו הוא 200 שנה, וגובהו 500 שנים. בין רקיע לרקיע 500 שנים. והערבוֹת הזה, הילוכו באורך 1500 שנים. וברוחב 1500 שנים. ומהזיו שלו מאירים כל אלו הרקיעים.

הרקיעים הם גוף, ו"ק, רוח נפש. וערבות הוא ראש דגוף, ג"ר. ההילוך ברקיע מורה על שיעור מדרגתו. הגובה שבו מורה על שורשו. ע"כ הגובה של כל הרקיעים הוא 500 שנה, מורה על הימשכותם מחג"ת נ"ה דבינה, כי אמא רק עד הוד התפשטותה. וכל ספירה שלה במספר מאה. וע"כ הם 500 שנה. אבל הילוכו של כל רקיע, שמורה על שיעור מדרגתו, יש שם רק ב"ס רוח נפש, שהם 200.

אבל רקיע העליון ערבוֹת, שיש בו ג"ר, ונמשכים מאבא, שספירותיו אלפים. נמצא הילוכו 3000 שנה. ע"כ נאמר, והערבוֹת הזה, הילוכו באורך, 1500 שנים. וברוחב 1500 שנים.

ובין רקיע לרקיע 500 שנים. כי עצם הרקיע הוא הסיום החדש דצ"ב בספירת יסוד, שהוא הנושא למסך הזה. וכיוון שכל ספירה כלולה משבע ספירות, ע"כ יש בכל ספירה רקיע ביסוד שלה. ולפיכך נמצא שבין רקיע לרקיע יש חמש ספירות חג"ת נ"ה, כי אחרי כל רקיע מתחילה ספירת החסד עד ההוד, וביסוד עומד הרקיע האחר. ואלו חמש ספירות הם 500 שנה מצד הבינה.

269. למעלה מערבוֹת רקיע של ארבע חיות, אריה שור נשר ואדם. הפרסות של החיות הקדושות והגובה שלהן, הוא ככולם שמתחתיהן. כי העליון כולל בתוכו כל התחתונים ממנו. עשר בחינות כנגד ע"ס. נחשבים כנגד כולם שלמטה מהם.

270. וכל איבר ואיבר מהחיות, הוא כנגד שבעה תהומות, המסכים שבמלכויות, וכנגד שבעה היכלות, שהם שבע מלכויות, וכנגד מארץ לרקיע, שהוא יסוד, וכנגד מרקיע לרקיע, שהם חג"ת נ"ה. ושיעור כולם וגובהם 25,000 חלקים משיעור הקב"ה.

כל בחינות שבבי"ע הן בחינות מהחזה ולמטה דז"א, כי הפרסא המסיימת האצילות, היא המלכות דז"א, שעמדה בצ"א בנקודה דעוה"ז, ועלתה במקום חצי בינה דז"א, וסיימה שם האצילות. וחצי בינה התחתונה ותו"מ דז"א יצאו לחוץ מפרסא, ומהם נבנות כל הבחינות שבבי"ע עד לגמה"ת, שגם הם יחזרו ויתחברו לז"א ויהיו אצילות.

אע"פ שנאמר, שכל איבר ואיבר מהחיות כלול משבע ספירות, גם מחזה ולמעלה. אמנם שיעור כולם וגובהם בשיעור הקב"ה, שהוא ז"א דאצילות, אין בהם מבחינת מחזה ולמעלה כלום, אלא רק חצי ת"ת ונו"ה שלו שמחזה ולמטה, שהם 25.

כי ספירות דז"א הן כל אחת במספר עשר. ולהיותן מתוקנות בארבע חיות, שמתגלה בהן החכמה, הן בבחינת אלפים, שספירות החכמה במספר אלפים. והן 25,000 ע"כ נאמר, ושיעור כולם וגובהם 25,000 חלקים משיעור הקב"ה, ז"א דאצילות, ואין בהם מבחינת מחזה ולמעלה של הקב"ה כלום.

271. ועוד יש רקיע אחד למעלה מקרני החיות. שכתוב, ודמוּת על ראשֵי החיות רקיע. למטה מאותו רקיע, יש כמה מרכבות בימין ובשמאל.

272. תחת הים, המלכות, שׁורים כל דגי הים ושטים ומתאספים בארבע זוויותיהם, חו"ג תו"מ, ויורדים במדרגתם, שמאירים מלמעלה למטה, וכל המרכבות נקראות בשמותיהם. וכל זה מחזה ולמעלה של הים, ששָׁם חיות גדולות.

מתחת לאלו, הולכים אלו הקטנים, מדרגות על מדרגות, שהם מחזה ולמטה של הים, הנקראים חיות קטנות, כמ"ש, זה הים גדול ורחב ידיים, שָׁם רֶמֶשׂ ואין מִסְפר, חיות קטנות עם גדולות.

273. מצד שמאל התחתון נמצאת ממשלת צד האחר, כי זה לעומת זה עשה האלקים. וכנגד כל מה שיש בבי"ע דקדושה יש בצד האחר, ואחוזים באלו שלמעלה, שיונקים מקדושה. ועתה, בקריעת ים סוף, ירדו להישבר מהכוח החזק של הקדושה.

ימינךָ ה' נאדרִי בכוח

274. ימינךָ ה' נאדרִי בכוח. בשעה שהבוקר, אור החסדים דז"א, מאיר, והאיילה, המלכות, עומדת בקיומה, מתמלא הצד שלה, השמאל, כי הוא מתלבש אז בחסדים, ומתמלאת הארתה. ונכנסת במאתיים היכלות של המלך, קו ימין, שאין בו אלא כו"ח, שכל אחד מאה, והם מאתיים. והמלכות, אחר שהושלמה והתמלאה מקו שמאל, נכללת כולה בימין, שהוא מאתיים היכלות.

אדם שעסק בחצות לילה בתורה, בשעה שהתעורר רוח הצפון, השמאל, והחשק של האיילה הזו להתעורר בעולם, להשפיע, הוא בא עימה לעמוד לפני המלך. ובשעה שהאיר הבוקר, מושכים עליו חוט של חסד.

275. מסתכל ברקיע, כלומר, שמקבל מרקיע, מיסוד דז"א, שורה עליו אור התבונה של דעת הקדוש. והאדם מתעטר בו, שמשיג ג"ר. והכול מפחדים ממנו. אז נקרא האדם הזה בן להקב"ה, בן היכל המלך, שהיא המלכות, בן לזו"ן. נכנס בכל שעריו של המלך ואין מי שיִמְחה בידו.

276. בשעה שקורא אל היכל המלך, כתוב עליו, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, כמ"ש, תיתן אמת ליעקב, שיודע לייחד את השם הקדוש בתפילתו כראוי. וזוהי עבודת המלך הקדוש.

277. ומי שיודע לייחד את השם הקדוש כראוי, מקים אומה יחידה בעולם. כמ"ש, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וע"כ כל כוהן שאינו יודע לייחד השם הקדוש כראוי, אין עבודתו עבודה. כי הכול תלוי בכוהן, הן העבודה העליונה, ייחוד השם, והן העבודה התחתונה, הקורבנות. והוא צריך לכוון ליבו ורצונו, כדי שיתברכו העליונים והתחתונים.

278. כתוב, כי תבואו לֵרָאוֹת פניי, מי ביקש זאת מיֶדְכם רְמוֹס חֲצֵריי. כי כל אדם שבא לייחד את השם הקדוש, ולא כיוֵון בו בלב וברצון וביראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפילתו לחוץ. והכול מכריזים עליו רע. והקב"ה קורא עליו, כי תבואו לראות פניי.

279. לראות פניי, כל אלו הפנים של המלך, הארת חכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו, גנוזים בעומק אחר החושך, שהם הדינים שבקו שמאל. וכל אלו היודעים לייחד את השם הקדוש כראוי, מתבקעים כל אלו כותלי החושך, ופני המלך נראים ומאירים לכל. וכשהם נראים ומאירים, מתברכים כולם, העליונים והתחתונים. אז נמצאות ברכות בכל העולמות. ואז כתוב, לראות פניי.

280. מי ביקש זאת מידְכם רְמוס חצֵריי. כל מי שבא לייחד את השם הקדוש העליון, צריך לייחד מצד זא"ת, המלכות, כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, כדי שיזדווגו יחד צדיק, יסוד, וצדק, המלכות, בזיווג אחד, כדי שהכול יתברכו מהם. ואלו השניים נקראים חצריךָ, כמ"ש, אשרי תבחר ותקרֵב ישכון חצריךָ.

281. ואם הוא בא לייחד השם הקדוש, ואינו מכוון ברצון הלב, ביראה ובאהבה, הקב"ה אומר, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי. זאת, כי לא נמצאות ברכות בצדיק ובצדק, הנקראים חצריי, ולא די שלא נמצאות בהם ברכות, אלא ששורה בהם דין, ונמצא הכול בדין.

282. הימין של הקב"ה, החסד, מתעוררים ממנו כל האור, כל הברכות, וכל השמחה. בו כלול השמאל. כמו שיש באדם ימין ושמאל, והשמאל נכלל בימין, והימין כולל הכול. וכשמתעורר הימין, השמאל מתעורר עימו, כי בו אחוז ונכלל.

283. בשעה שאדם מרים ידיו בתפילתו, מכוון באצבעותיו למעלה, כמ"ש, והיה כאשר ירים משה ידו וגָבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגָבר עמלק. כי בימין תלוי הכול. כמ"ש, ויישא אהרון את ידָו. ידָו כתוב חסר י', שמורה על יד אחת, הימין. ואז מתכוון לברך למעלה.

284. והקב"ה אינו כן. בשעה שהקב"ה מרים ימינו למעלה, אוי להם לתחתונים, כי כל עזרה וכל ברכה הסתלקו מהם. כמ"ש, נטיתָ ימינךָ, תִבְלָעֵמוֹ אָרץ. שבהרמת ימינך מיד תבלעמו ארץ. וכשנמצא הימין, נמצא עימו גם השמאל, ואם הימין מסתלק, מזדמן השמאל, ואז דינים מתעוררים בעולם, ודין שורה בכל.

285. רבי שמעון, כשהיה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה. שכתוב, השיב אחור ימִינו. מחמת שהקדים השמאל לרדת בעולם, נשאר הימין באחור.

286. כתוב, הצַדיק אבד. נאבד, לא כתוב, אלא אבד. מכל אלו פני המלך לא נמצא שנאבד אלא צדיק, יסוד, אבד בב' הצדדים:

א. שאינן שורות בו ברכות כבתחילה,

ב. שבת זוגו, כנ"י, המלכות, התרחקה ממנו.

נמצא, שהצדיק אבד יותר מכולם. ולעת"ל כתוב, גילי מאוד בת ציון, הנה מַלכֵּך יבוא לך צדיק ונוֹשָע הוא. נושע, שחזרה אליו בת זוגו.

287. ימינך ה' נאדרי בכוח. בשעה שהשמאל בא להזדווג בימין, אז כתוב נאדרי, תִרְעַץ אויב. ולעולם הזיווג בימין, משום שהשמאל נמצא בימין ונכלל בו.

288. האדם נמצא שנחלק. הוא רק חצי גוף, וחציו השני היא הנקבה. כדי שיקבל אח"כ את בת זוגו וייעשו גוף אחד. כך, ימינך, הוא חצי גוף, כדי שיקבל השמאל. וע"כ ביד אחת מַכֵּה ומְרַפא. וע"כ כתוב, ימינך ה' תרעץ אויב.

כי הימין נמשך מנקודת החולם, שפירושו, שעלתה המלכות לבינה, ונשארו כו"ח במדרגה, ובינה ותו"מ נפלו למדרגה התחתונה. כו"ח שנשארו במדרגה הם נקודת החולם וימין. בינה ותו"מ שנפלו מהמדרגה, הם השמאל ונקודת השורוק. הרי שהימין הוא רק חצי גוף, והשמאל הוא חציו האחר. שכל עניין הזיווגים של אחד באחד, שהיו תחילה ב' חצאי הגוף, ואח"כ מזדווגים.

289. ימינך ה' תרעץ אויב, כתוב לעת"ל, בזמן שיתעורר מלך המשיח. רעצְתָ לא כתוב, אלא תרעץ, לשון עתיד, לעת"ל.

290. כמ"ש, וברוב גאונך תהרוס קמֶיך, תשַלַח חרונך יאכְלֵמוֹ כקש. הכול כתוב לעת"ל. ימינך ה' נאדרי בכוח, בזמן הזה בעוה"ז. ימינך ה' תרעץ אויב, בזמן מלך המשיח. וברוב גאונך תהרוס קמיך, לזמן ביאת גוג ומגוג. תשלח חרונך יאכלמו כקש, לתחיית המתים. כמ"ש, ורבים מיְשֵנֵי אדמת עפר יקיצו.

291. בזמן ההוא אשריהם שיישארו בעולם. ולא יישארו בעולם חוץ מאלו הנימולים, שקיבלו אות הברית הקדושה, ובאו בברית הקדושה בב' החלקים, מילה ופריעה. והוא שומר הברית ההיא, ולא הכניס אותה במקום שלא צריך. אלו הם שיישארו וייכתבו לחיי עולם.

292. כתוב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש ייאמֵר לו. משמע, מהנשאר בציון והנותר בירושלים, שכל מי שנימול נכנס באלו ב' המדרגות ציון וירושלים. ואם שומר הברית ההיא כראוי, ונזהר בה, עליו כתוב, הנשאר בציון והנותר בירושלים. אלו יישארו בזמן ההוא, ובהם עתיד הקב"ה לחדש העולם ולשמוח בהם. על הזמן ההוא כתוב, יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו.

293. כתוב, ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולְאשוּר, בְרָכָה בקֶרב הארץ, אשר בירכוֹ ה' צבאות לאמור, ברוּך עַמִי מצרים ומעשה ידיי אשור ונַחֲלָתי ישראל. והאם אשור ומצרים קרובים הם להקב"ה?

294. אלא כתוב על בני הגלות, שיעלו ממצרים ומאשור. ושכתוב על מצרים ועל אשור עצמם, הוא על החסידים שבהם, שחזרו בתשובה, ונשארו לעבוד את ישראל ומלך המשיח. כמ"ש, וישתחוו לו כל מלכים. וכתוב, והָיו מְלָכים אוֹמְנַיִיךְ.

295. כתוב, דרכיה דרכי נועם. כמה טיפשים הם בני העולם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בדברי תורה, שהרי דברי תורה הם הדרך לזכות בנועם ה', שכתוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נועם הוא, כמ"ש, לחזות בנועם ה', שהיא בינה. משום שהתורה ודרכיה באים מהנועם ההוא, והדרכים האלו מתפרשׁים בו. ועל זה כתוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

296. בשעה שהקב"ה נתן התורה לישראל, יצא אור מהנועם ההוא, מבינה, ונעטר בו הקב"ה, ז"א, שקיבל ג"ר ממנה, המכונים עטרה. ומהנועם ההוא הבריק הזיו של כל העולמות, הרקיעים והכתרים. על אותה שעה כתוב, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו. המלך שלמה הוא ז"א, אימו היא בינה, עטרה היא ג"ר.

297. ובשעה שנבנה ביהמ"ק, נעטר הקב"ה בעטרה ההיא, וישב בכיסא שלו, המלכות, ונעטר בעטרותיו. ומאותו זמן שנחרב ביהמ"ק, לא נעטר הקב"ה בעטרותיו, והנועם ההוא, אור הבינה, התכסה ונגנז.

בשעה שמשה נכנס בתוך הענן

[בשעתא דעאל משה בגו עננא]

298. בשעה שמשה נכנס בתוך הענן, כמ"ש, ויבוא משה בתוך הענן, כאדם ההולך במקום הרוח, פגש בו מלאך גדול אחד, ששמו קְמוּאל, הממונה על 12,000 ממונים שליחים. רצה להתחבר במשה. פתח משה פיו, בי"ב (12) אותיות חקוקות של השם הקדוש, שלימד אותו הקב"ה בסנה, והתרחק ממנו 12,000 פרסאות. והיה הולך משה בענן, ועיניו לוהטות כגחלי אש.

בכל מדרגה יש נרנח"י. וכשבא משה למדרגת קבלת התורה בשביל ישראל, היה צריך להשיג את הנרנח"י של המדרגה ההיא. ותפקיד המלאכים הוא לעזור לנשמות שישיגו מה שצריכות. וכן מלאכים אלו שלפנינו, באו לעזור למשה, שישיג את הנרנח"י הגדולים הללו.

והנה בחינת נ"ר, השיג משה ע"י הענן עצמו. ויבוא משה בתוך הענן, כאדם ההולך במקום הרוח, שהענן היה לו למקום השגת אור הרוח, ו"ק בחיסרון של ג"ר. וכדי לעזור לו להשגת ג"ר, נגלה לו המלאך קמואל, שהוא ממונה על 12,000 ממונים שליחים, אור ג"ר, המתקבל ע"י ג' קווים בד' פנים חו"ב תו"מ, שהם י"ב. והיות שהם ממשיכים חכמה, הם במספר אלפים. ו-12,000 אלו, ממונים שליחים לעזור לנשמה להשגת ג"ר.

ורצה להתחבר במשה, ומיד השיג משה הג"ר דנשמה, הנקרא פֶּה. ע"כ נאמר, פתח משה פיו, שזכה לאור הנשמה, המכונה פתחון פה, בי"ב אותיות חקוקות של השם הקדוש, שלימד אותו הקב"ה בסנה. כי אלו י"ב אותיות חקוקות שקיבל משה בסנה, היו ג"כ בחינת אור הנשמה לפי המדרגה שלו אז.

ואור הנשמה דוחה חכמה ומתדבק בחסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. וע"כ דחה משה את המלאך קמואל, הממשיך ג"ר בהארת חכמה, והתדבק באור החסדים. וע"כ נאמר, והתרחק ממנו 12,000 פרסאות. כלומר, י"ב פנים דנשמה, העומדים בשליטת אור החסדים, דוחים י"ב פנים, העומדים בשליטת החכמה, הנקראים אלפים.

התרחק ממנו 12,000 פרסאות, מחמת חשקו לחסדים. וחזר להתדבק באור הרוח שבענן ועיניו לוהטות כגחלי אש, כי לא הוכרה הארת הג"ר בעיניו, מחמת שהתדבק בקומת הרוח, שיש שם דינים דמסך של בחינה א', הנקראים גחלי אש.

299. עד שפגש בו מלאך הֲדַרְנִיאל, גדול ומכובד מהראשון. והוא עליון על שאר המלאכים אלף ושישים ריבוא (600,000) פרסאות, וקולו הולך ב-200,000 רקיעים, המסתובבים באש לבנה. כיוון שראה אותו משה, לא יכול לדבר, רצה להפיל עצמו מתוך הענן.

300. אמר לו הקב"ה, משה, והרי אתה הוא שהרבית דברים עימי בסנה, שרצית לדעת הסוד של השם הקדוש, ולא פחדת. ועתה אתה מפחד מפני אחד ממשמשיי?

כיוון ששמע משה קולו של הקב"ה, התחזק. פתח פיו בע"ב (72) האותיות של השם העליון. כיוון ששמע הדרניאל האותיות של השם הקדוש מפי משה, הזדעזע. קרב אליו, אמר לו, אשרי חלקך, משה, שנגלה לך מה שלא נגלה למלאכים עליונים.

אחרי שהשיג בעזרת קמואל מוחין דנשמה, היה צריך להשיג עתה מוחין דחיה. ונשלח לו לעזרה המלאך הדרניאל, שהוא גדול ומכובד מהראשון, כדי לעזור לו במוחין דחיה היותר חשובים. והזוהר מפרש גדלות ג' הקווים של הדרניאל.

ונודע, שהחכמה היא במספר אלף, והחסדים הם במספר ריבוא (10,000). ונאמר, והוא עליון על שאר המלאכים, שחשיבותו היא אלף ושישים ריבוא פרסאות. שישים ריבוא פרסאות בימינוֹ, שהם חסדים הנמשכים משש ספירות תחתונות דעתיק, שספירותיו עשרה ריבוא (100,000). והם שישים ריבוא. ובשמאלו אלף, שהוא החכמה שמספרה אלף.

וקולו, קו אמצעי המכונה קול, הולך ב-200,000 רקיעים דאו"א עילאין, אלף רקיעים לאבא ואלף רקיעים לאמא. המסתובבים באש לבנה, כי או"א עילאין הם באוירא דכיא, שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, ובהם מתוקן המנעולא, המלכות דמדה"ד, שנקראת אש.

אלא מתוך שאו"א עילאין הם תמיד בעניין כי חפץ חסד הוא, אין האש הזו פוגמת אצלם כלום. וע"כ נקראת אש לבנה, שאין בה פגם משהו. וקולו של הדרניאל, שהוא קו אמצעי שלו, ממשיך האוירא דכיא הזה דאו"א עילאין.

וכיוון שראה אותו משה, לא יכול לדבר. מחמת הפחד של האש הלבנה, שראה בו מלכות דמדה"ד, שמהפחד הזה לא יכול לשמש עם הג"ר דנשמה שלו, הנקראים דיבור. ולא עוד, אלא אפילו קומת רוח, שהייתה לו מכוח הענן, לא יכול לשמש עימה, מטעם היותה ממלכות הממותקת בבינה.

רצה להפיל עצמו מתוך הענן, כי המלכות דמדה"ד שראה, פגמה מדרגת הענן, שהייתה ממלכות דמדה"ר. ואז נגלה לו קולו של הקב"ה, ז"א, שהקול הזה ממתיק כל הדינים. כיוון ששמע משה קולו של הקב"ה, התחזק. ואז, בעזרתו של הדרניאל, המשיך המוחין דחיה. פתח פיו בע"ב האותיות של השם העליון, שהשיג פתחון פה, ג"ר מע"ב. וכששמע הדרניאל, שכבר משך מוחין דע"ב, התחבר עימו.

301. והיה הולך עימו עד שהגיע לאש החזקה של המלאך סנדלפון, הגבוה על שאר חבריו 500 שנים. והוא עומד אחר הפרגוד של אדונו, וקושר לו כתרים מבקשותיהם של תפילות ישראל.

ובשעה שמגיע הכתר הזה לראש המלך הקדוש, הוא מקבל תפילות ישראל. וכל הצבאות וההמונים מזדעזעים ונוהמים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקום בית שכינתו.

302. אמר הדרניאל למשה, איני יכול ללכת עימך, מפחד שתשרוף אותי האש החזקה של סנדלפון. בה בשעה הזדעזע משה, עד שהחזיק הקב"ה במשה, והושיב אותו לפניו, ולימד אותו תורה. וכיסה את משה באור ההוא ובזיו של אותו הנועם, והיו פני משה מאירים בכל הרקיעים. וכל צבאות השמיים היו מזדעזעים לפניו, בשעה שהיה יורד עם התורה.

סנדלפון עומד בראש עולם הבריאה מתחת למסך של המלכות דאצילות. שנאמר, והוא עומד אחר הפרגוד של אדונו. ומקבל שם מהארת חג"ת נ"ה דבינה. ספירות דבינה במספר מאות, וע"כ הם 500. וע"כ נאמר, שהוא הגבוה על שאר חבריו 500 שנה.

והוא מעלה מ"ן לצורך זיווג המלכות עם ז"א, מתפילות ישראל. וקושר לו כתרים מבקשותיהן של תפילות ישראל. ובשעה שמגיע הכתר הזה לראש המלך הקדוש, הוא מקבל תפילות ישראל. והיות שעמידתו היא תחת המסך דמלכות, נבחנת בו אש חזקה, מדינים שבמסך דמלכות.

ע"כ אמר הדרניאל למשה, איני יכול ללכת עימך, מִפּחד שתשרוף אותי האש החזקה של סנדלפון. ואז, הזדעזע משה. עד שהחזיק הקב"ה במשה, והושיב אותו לפניו, ולימד אותו תורה. ויש כאן סוד גדול. כי בכל פעם שהזדעזע משה מחמת האש החזקה של סנדלפון, החזיק בו הקב"ה ולמד עימו תורה, עד שלימד אותו הקב"ה כל התורה והמצווה, שבגמר גילויָם, זכה משה לאור היחידה.

303. כיוון שחטאו ישראל למטה, לקח הקב"ה ממשה אלף חלקים מאותו הזיו. בשעה שאמר הקב"ה למשה, לֶך רד כי שׁיחֵת עַמך, רצו המלאכים העליונים וכל ההמונים לשרוף את משה. הזדעזע משה ולא יכול לדבר, עד שהִרבה בקשות ותפילות לפני הקב"ה.

304. אמר לו הקב"ה, משה, אחוֹז בכיסא שלי. עד שגער הקב"ה בכל אלו ההמונים, בכל אלו הצבאות, ואז אחז משה בשני לוחות אבנים והוריד אותם למטה. כמ"ש, עיר גיבורים עָלָה חכם ויורד עוז מִבְטֶחָה. ומהזיו ההוא שנשאר בו, היו מבריקים פניו של משה. וכמו שבזה שנשאר בו, לא יכלו להסתכל בפניו. כך במה שהסתלק ממנו, על אחת כמה וכמה שלא יכלו להסתכל.

305. ימינך ה' נאדרי בכוח. זוהי התורה, שמאדירה את הימין. וע"כ, ימינך ה' תרעץ אויב. כי אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו"ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה, מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו"ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמ"ש, ה' עוז לעמו ייתן.

306. ובשעה שישראל אינם עוסקים בתורה, מתחזק השמאל, ומתחזק כוחם של העמים עכו"ם, שיונקים מהשמאל, ושולטים על ישראל, וגוזרים עליהם גזרות שאינם יכולים לעמוד בהם. ועל זה גָלוּ בני ישראל והתפזרו בין האומות.

307. כמ"ש, על מה אָבְדה הארץ, ויאמר ה', על עוֹזְבָם את תורתי. כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה, נשבר כוחם ועוזם של כל עובדי עבודה זרה. כמ"ש, ימינך ה' תרעץ אויב. כל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כמ"ש, הקול קול יעקב. ואם לא, הידיים ידי עשיו.

וברוב גאונךָ תהרוס קָמֶיךָ

308. למה ה' תעמוד בְרָחוק, תעלים לעיתות בַּצָרה. בשעה שעוונות העולם גורמים, הקב"ה עולה למעלה למעלה, ובני אדם צועקים ומורידים דמעות, ואין מי שישגיח עליהם. משום שהקב"ה הסתלק למעלה למעלה. ונמנעה מהם התשובה. אז כתוב, וברוב גאונךָ תהרוס קָמֶיךָ.

309. בשעה שהקב"ה מתלבש בגאוּת על העמים, שיתאספו עליו, כמ"ש, יתייצבו מַלְכֵי אֶרץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל מְשׁיחוֹ. עתידים שבעים שרי צבאות להתאסף מכל צד בעת ההיא עם הצבאות של כל העולם, ולעשות מלחמה על ירושלים העיר הקדושה, ולאחוז בעצות על הקב"ה, ואומרים, נקום על המגן בתחילה, ואח"כ על עמו ועל היכלו.

310. אז עתיד הקב"ה לצחוק עליהם, כמ"ש, יושב בשמיים יִשְׂחק ה' יִלעג לָמוֹ. בזמן ההוא ילבש הקב"ה גאות עליהם, ויכַלֶה אותם מהעולם. כמ"ש, וזאת תהיה המגפה.

311. עתיד הקב"ה להחיות כל אלו המלכים שהֵצֵרו את ישראל וירושלים: אַנְדְרִיאָנוּס, לוּפִינוֹס, נבוכדנצר, סַנחֵריב, וכל שאר מלכי העולם, שהחריבו ביתו. וייתן להם ממשלה כבתחילה, וייאספו עימהם שאר העמים, ויילחמו על ירושלים.

ועתיד הקב"ה להיפרע מהם בגלוי סביב ירושלים. כמ"ש, וזאת תהיה המגפה, אשר ייגוֹף ה' את כל העמים, אשר צָבאוּ על ירושלים. אשר יצבאו, לא כתוב, אלא אשר צבאו, בלשון עבר, כי סובב על אלה שכבר צבאו. אז כתוב, וברוב גאונך תהרוס קמיך. וזה כתוב, לזְמן שיבוא המשיח. ושירה זו, שירת עולם היא.

312. כתוב, וברוח אפֶּיךָ נערמו מים, כלומר באותו זמן. ועל כך, יש זה באותו זמן, ובזמן מלך המשיח, ובזמן של גוג ומגוג. וכתוב, ניצְבוּ כמו נֵד נוזלים, הוא לזמן העוה"ב, שהוא שמחת כל העולמות.

אמר אויב, ארדוף

313. אמר אויב, ארדוף אשיג. אמר אויב, זהו הממונה הגדול של מצרים. בשעה שניתנה לו הממשלה על ישראל, חשב לכַלות אותם תחת ממשלתו. אלא שזכר הקב"ה הָרֵי העולם, שהם האבות, שהיו מגִנים עליהם. ואין לומר שזה לבד רצה לכלותם, אלא כל אלו השרים הממונים על כל העמים עכו"ם, כשניתנו להם רשות וממשלה על ישראל, רוצים כולם לכלות ישראל תחתם.

314. וע"כ אלו העמים, שהם תחת שליטתם של אלו הממונים, כולם גוזרים גזרות לכלות את ישראל. אלא הקב"ה זוכר הרי העולם, האבות, ומגן עליהם. וכשראה משה את זה, התחיל לשבח את הקב"ה. ואמר, מי כמוך באֵלים ה'.

מי כמוךָ באֵלים

315. אילן אחד גדול עליון וחזק, ז"א, בו ניזונים עליונים ותחתונים. ומוגבל בי"ב גבולי אלכסון, שהם ד"ס חו"ג תו"מ, שבכל אחד ג' קווים. מתחזק בד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ, המתחברים במקומם. שבעים ענפים, שהם שבעים שׂרים הממונים על שבעים אוה"ע, עולים בתוכו וניזונים ממנו. מעיקר שורשיו יונקים הם מסביב. והם ענפים הנמצאים באילן.

316. כשמגיעה עת הממשלה לכל ענף, כולם רוצים לכלות לגמרי את גוף האילן, שהוא העיקר של כל הענפים, והוא השולט על ישראל ואחוזים בו. וכשמגיעה עליהם הממשלה של גוף האילן, שהוא חלקם של ישראל, הוא רוצה לשמור אותם, ולתת שלום בכולם. ועל זה מקריבים שבעים פָרֵי החג, לתת שלום לשבעים ענפים שבתוך האילן, שהם שבעים שרים של אוה"ע.

317. ועל זה נאמר, מי כמוךָ באֵלים ה'. באלים, אילן, כמ"ש, כי יֵבוֹשוּ מֵאֵילִים אשר חֲמַדתֶם. שהוא אילן, שהיו עובדים לצורה אחת, שהייתה חקוקה בתוכו.

מי כמוך, שיעשה כמעשיך וירחם על כל. מי כמוך בכל סביבות האילן, שאע"פ ששולט שומר את הכול, שומר לכל השאר, ואינו רוצה לעשות עימהם כלָיה, כמו שהם היו רוצים בזמן שליטתם.

מי כמוך נאדר בקודש. שנאדר בכוח העליון, שנקרא קודש. נאדר בקודש ממש, במוחין דבינה. ונקרא כוח ה', נועם ה'.

318. ראיתי את כל המעשים, הכול הֶבל ורְעוּת רוח. שלמה המלך, שעלה בחכמתו יותר מכל בני העולם, איך אמר, שכל המעשים הם הבל ורעות רוח? אף מעשה הצדקה הוא הבל ורעות רוח? הלוא כתוב, והיה מעשה הצדקה שלום.

אלא כתוב, כל המעשים שנעשו תחת השמש. ומעשה הצדקה הוא שונה, שהוא למעלה מהשמש.

319. והנה הכול הֶבל ורעות רוח. מה פירושו? הכול הבל הוא כמ"ש, הֲבֵל הֲבָלים, אמר קוהלת, והבלים אלו הם קיום עולם העליון והתחתון.

320. בשעה שהמע"ט בעולם, והאדם עוסק בעבודת המלך הקדוש, הנה הדבר ההוא שעושה, נעשה ממנו הבל למעלה. ואין הבל, שאין לו קול, שעולה למעלה ונעשה סנגור לפני הקב"ה.

321. וכל אלו המעשים, שעוסק בהם האדם ואינם עבודת הקב"ה, הדבר ההוא שעשה נעשה ממנו הבל, והולך ומשוטט בעולם. וכשיוצאת נשמתו, ההבל ההוא מגלגל אותו בעולם, כאבן בכף הקֶלַע. כמ"ש, ואת נֶפש אויביךָ יְקַלְעֶנָה בתוך כף הקָלַע.

322. מהו יקלענה? ההבל ההוא מגלגל אותו סביב בעולם. אז, כל הדברים שנעשים ואינם עבודת הקב"ה, נעשה מהם הבל, שהוא שבירת הרוח, ששובר את הרוח, העולה ויורד ומתגלגל בעולם. כמ"ש, הבל ורעות רוח.

323. אבל עבודת ריבונו עולה למעלה מהשמש, ונעשה ממנה ממש הבל קדוש. וזהו זרע, שזורע האדם בעולם ההוא. ושמו צדקה. שכתוב, זִרעוּ לכם לצְדקה.

324. זה מנהיג את האדם כשנשמתו יצאה ממנו, ומעלה אותו במקום הכבוד למעלה, ונמצא לצרור אותו בצרור החיים. כמ"ש, והלך לפניךָ צִדקך. כדי לנהוג אותך, ולהעלות אותך למקום שנקרא כבוד ה', המלכות. כמ"ש, כבוד ה' יַאספךָ.

325. כל אלו הנשמות, מנהיג אותם ההבל הקדוש, הנקרא כבוד ה', שמאסף אותם בתוכו ונצררים בו. ואז הוא נחת רוח. אבל הבל האחר, שאינו עבודת הקב"ה, נקרא זה רעות רוח.

אשריהם הצדיקים, שכל מעשיהם הם למעלה מהשמש, כלומר עבודת הקב"ה, וזורעים זרע הצדקה לזכּוֹת אותם לעוה"ב. כמ"ש, וזרחה לכם יִראֵי שׁמִי שמש צְדקה.

326. בתחילה, כשנבנה ביהמ"ק למטה, לא נבנה אלא בדין וברוגז. משום שהוא במקום שהדין שורה. לעת"ל, עתיד הקב"ה לבנות אותו ולתקן אותו במדרגה אחרת עליונה, הנקראת צדקה. שהיא מלכות המתוקנת, כמ"ש, בצְדקה תִכּונָני. משום זה יתקיים ולא יחרב עוד. ושמו ממש ייקרא צדק. כמ"ש, וזה שְׁמו אשר יִקְרְאוֹ, ה' צִדקֵנו.

נטיתָ ימינך תִבלעֵמוֹ אָרץ

327. נטיתָ ימינך תִבְלעֵמוֹ אָרץ. הלוא הימין פועל חסד? פירושו, כמ"ש, הֲרימוֹתָ ימינך. ונשאר השמאל לבדו, ועשה דין. כשהוציא הקב"ה את המצרים מתים מתחת למים, אמר לארץ, אספי אותם בתוכך. ולא רצתה עד שהושיט הקב"ה את הימין כנגדה, והשׁביע אותה, אז בלעה אותם הארץ. כמ"ש, תבלעמו ארץ. נטית ימינך, פירושו, להפריד אותה מהשמאל, ואז נעשה הדין בשמאל.

328. נָחיתָ בחסדך עַם זו גאלת, ניהלת בעוזך אל נווה קודשך. כמ"ש, כי ימינך וזרוֹעך ואור פניך כי רְציתָם. כי ימינך, זה גדוּלה, חסד. ניהלת בעוזך, זהו שכתוב, וזרועך, גבורה. אל נווה קודשך, זהו כמ"ש, ואור פניך כי רציתם, זהו צדיק, יסוד. וכל ו"ס כולם נמצאים בכתוב. כי חו"ג כוללים ת"ת. ויסוד כולל נו"ה.

329. תיפול עליהם אֵימָתה ופחד. אימתה, כלומר, אימת השכינה, כמו אימת ה', שהיא השכינה.

330. תְביאֵמוֹ ותיטָעֵמוֹ בהר נחלתך. תביאמו, אמר רוח הקודש. על הדור האחרון שמל יהושוע, ונגלה בהם הגילוי של הרשימה הקדושה משמו של הקב"ה. והם אחוזים בו. שז"א והם ראויים לרשת הארץ, כמ"ש, ועַמךְ כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ. כי כל מי שנימול, ונגלית בו הרשימה הקדושה, ושומר אותה, נקרא צדיק, ומשום זה לעולם יירשו ארץ.

331. ע"כ תביאמו, עם ו' יתירה, פירושו, תביאמו לאלו שאחוזים בו', שהוא ז"א. ורומז הדבר לאלו האחרונים שבימי יהושוע. ואין מילה או אות קטנה בתורה, שאין בה סודות עליונים וטעמים קדושים. אשרי חלקם של היודעים בהם.

לבנות ביהמ"ק של מטה

[למבני מקדשא לתתא]

332. מצווה לבנות ביהמ"ק של מטה, כעין ביהמ"ק של מעלה. כמ"ש, מָכוֹן לשִבְתְךָ פעלת ה'. כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה, ולהתפלל בתוכו תפילה בכל יום, לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה.

333. ובית הכנסת ההוא צריכים לבנות אותו ביופי גדול ולתקן אותו בכל התיקונים. כי בית הכנסת למטה עומד כנגד בית הכנסת שלמעלה.

334. ביהמ"ק למטה עומד כעין ביהמ"ק שלמעלה. שעומדים זה כנגד זה. וביהמ"ק ההוא, כל תיקוניו, וכל עבודותיו, וכל אלו הכלים, והמשמשים, כולם הם כעין של מעלה. המשכּן שעשה משה במדבר, היה הכול כעין של מעלה.

335. ביהמ"ק שבנה שלמה המלך, הוא בית מנוחה. כעין העליון הוא בכל התיקונים שבו, להיות בתיקון העליון בית מנוחה ונחלה. כך בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני היופי כעין העליון, להיות בית תפילה, לתקן תיקונים בתפילה.

336. וביהמ"ק ההוא צריך שיהיו בו חלונות, כמ"ש בדניאל, חלונות פתוחים. כעין של מעלה. ועל זה כתוב, משגיח מן החלונות מציץ מן החרַכִּים. ואין לומר, שאפילו בשדה יש להתפלל, משום שעולה שם רוח. כי אנו צריכים בית. ואינו. שצריך להימצא בית למטה, כעין בית העליון, המלכות, להוריד הדייר העליון, השכינה, לדייר התחתון, לבני אדם.

337. התפילה ההיא והרוח ההוא, צריכים לעלות ולצאת מן המֵצַר, בדרך ישר כנגד ירושלים. ועל זה כתוב, מן המצר קראתי יה. שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו הרוח ההוא, שלא ייטה לימין ולשמאל. ובשדה אין הקול יכול לשלוח לו כך. כי כעין זה הוא קול שופר, שנדחה לחוץ בדרך ישר מתוך מקום צר, והולך ובוקע רקיעים, ועולה בעלייה לעורר רוח שלמעלה.

338. הרי כתוב, וייצא יצחק לשׂוח בשׂדה. הרי שמתפללים בשדה. אלא דבר אחר היה ביצחק, מה שלא היה בכל העולם. שהיה אחד מהאבות. ועוד, שפסוק זה אינו בא להתיר להתפלל בשדה, כי ודאי שבשדה אחר לא היה מתפלל.

339. אשרי חלקם של הזוכים לומר שירה זו בעוה"ז, וזוכים לומר אותה בעוה"ב. ושירה זו נבנית בכ"ב (22) אותיות קדושות חקוקות, ובעשרה מאמרות, והכול נרשם בשם הקדוש, והכול שלמות השם הקדוש.

340. בשעה שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אומרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שיידעו את מַלְכּם, שעשה להם כל אלו הניסים והגבורות, וכל אחד ידע והסתכל, מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם.

341. כי אם לא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה, איך אמרו כולם בשירה זו מילים אחדות, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מילה זו למילה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקודש הייתה בפי כל אחד, והמילים נאמרו כולן כאילו יצאו מפה אחד. אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד.

342. ואפילו אלו שבמעֵי אימם, היו אומרים שירה כולם כאחד. והיו רואים כולם, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ועל כך היו כולם מסתכלים, כאילו ראו עין בעין. וכשגמרו הדברים, כולם מתבשמים בעצמם, וחושקים לראות ולהסתכל, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות.

343. בשעה ההיא אמר משה להקב"ה, בניך מרוב השתוקקות להסתכל בך אינם רוצים לנסוע מהים. מה עשה הקב"ה? סָתם כבודו בחוץ במדבר, ושם נגלה ואינו נגלה. אמר משה לישראל, כמה פעמים אמרתי שתסעו משם ולא רציתם, עד שהראיתי לכם זיו כבוד הקב"ה במדבר. ומיד היו חושקים.

344. ולא נסעו עד שאחז בהם משה, והראה להם זיו כבוד הקב"ה במדבר, אז מרוב השתוקקות ורצון להסתכל, הסיע אותם משה. כמ"ש, ויַסַע משה את ישראל מִיַם סוּף, וייצאו אל מדבר שׁוּר. הוא מִדבר, שהיו רוצים שם להסתכל בו בזיו כבוד המלך הקדוש, וע"כ נקרא מדבר שור. שפירושו, הסתכלות שם.

ולא מצאו מים

345. וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. אין מים אלא תורה. ומי נתן להם התורה כאן? והרי עד עתה לא ניתנה להם התורה.

346. הם יצאו למדבר להסתכל, והקב"ה לקח זיו הכבוד משם. והם הלכו להסתכל בו, ולא מצאו אותו. הקב"ה נקרא תורה, וע"כ אין מים אלא תורה, ואין תורה אלא הקב"ה.

347. בעוד שהיו הולכים במדבר, נגלתה עליהם רשות אחרת של שאר העמים. אותו שהוא שולט במדבר ופגע בהם שם.

ראו ישראל, שלא היה ההוא זיו כבוד מַלְכּם. כמ"ש, ויבואו מָרָתָה, ולא יכלו לשתות מים מִמָרָה, כי מָרים הם, לא התבשם נפשם כבתחילה. ולא עוד, אלא שבא לקטרג עליהם.

פרשת ויקהל

סוד המילה שְמע

[רזא דשמע]

426. וזהו ייחוד בתיקון.

427. ומי שרוצה לכלול כל סודות הייחוד במילה, אחד, הוא יותר טוב. וע"כ אנו מאריכים במילה, אחד, להעלות הרצון להמשיך מלמעלה למטה, ולהעלות מלמטה למעלה, שיהיה הכול אחד.

428. במילה, אחד, עניין למעלה ולמטה וד' רוחות העולם. שצריכים לייחד למעלה ולמטה, או"א וזו"ן. וד' רוחות העולם אלו הם מרכבה עליונה, חגת"ם דז"א, שלמעלה מחזה, לכלול הכול יחד, בקשר אחד, בייחוד אחד עד א"ס.

להזכיר יציאת מצרים

[לאדכרא יציאת מצרים]

429. לאחר כוונת שמע, צריכים להזכיר יציאת מצרים, משום שהייתה השכינה בגלות. ובזמן שהיא בגלות, אין חיבור שיתחברו עולם העליון, ז"א, בעולם התחתון, המלכות. וצריכים להראות חירות של גאולה של מצרים, שהייתה בכמה אותות, בכמה ניסים, שעשה הקב"ה. וגאולה זו צריכה להיזכר ולהיראות, שאע"פ שהייתה בגלות, עתה יש לה חירות, מהיום שנפתחו הקשרים שבמצרים. ואלו אותות וניסים שנעשו.

430. וצריכים להראות החירות של המלכות, משום שהתחברה בבעלה, ז"א, וכדי להסמיך גאולה, יסוד, לתפילה, מלכות, שיהיה הכול אחד בלי פירוד, ולא להראות גירושים, לומר שהמלכות גרושה בגלות מהאיש שלה, ז"א. כמ"ש, ואישה גרושה מאישהּ לא ייקָחוּ.

431. והלוא היא בגלות, ומגורשת מהאיש שלה, ז"א? אלא ודאי היא בגלות לדוּר עם ישראל. כי בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עימהם, כדי להגן עליהם. אבל לא גורשה מז"א. והרי השכינה לא נראתה בבית ראשון ובבית שני בזמן שחטאו ישראל. ועכ"ז לא היה נחשב זה לגלות, מכ"ש לגירושים. אלא עד שגלו ישראל, אם חטאו, הסתלקה השכינה למעלה. ואח"כ, כשגלו, לא עלתה למעלה, אלא עשתה דירתה עם ישראל. אבל גירושים לא היו מעולם.

432. ומשום זה צריכים להראות גאולה, שיש בה ארבע גאולות. כי בשעה שיצאה השכינה מגלות מצרים, ביקשה מהקב"ה, שיגאל אותה עתה ד"פ, שהם ארבע גאולות, כנגד ארבע גלויות, כדי שתהיה בת חירות ולא תהיה עוד גרושה.

וע"כ בשעה של גאולת מצרים, עמדה ונגאלה ארבע גאולות ביציאת מצרים, כלומר, עם קבלת המוחין דיציאת מצרים, נגאלה השכינה מכל ד' מלכויות, מכל הגלויות עד ביאת המשיח. באופן, שלא תהיה נחשבת עוד לגרושה מהאיש שלה, ז"א.

ועתה, שהשכינה צריכה תיקון, להתחבר בבעלה, ז"א, צריכים להראות גאולת מצרים ההיא, שיש בה ארבע גאולות. ועם התעוררות המוחין דיציאת מצרים, היא מתוקנת להתחבר בבעלה, כי נעשית חירות מכל ד' מלכויות.

433. וע"כ יש להזכיר בגאולה ההיא ד"פ: אמת אמת אמת אמת, עד, עזרת אבותינו. שהם כנגד ד' גאולות, שהם עזרה וסֶמך לכל ישראל. ומעזרת אבותינו והלאה, יש ד"פ אחרות, אמת אמת אמת אמת. והם הוכפלו, כדי שתהיינה ד' גאולות אלו בקיום חזק בחותם חזק של טבעת המלך. וע"כ ד' גאולות כפולות בקיום.

434. וכל ד' הגאולות הן ביציאת מצרים ההיא, כי אילו לא נמצאו אלו ד' גאולות ביציאת מצרים ההיא, לא הייתה מתחברת בתיקוניה עם ז"א, בכל פעם שתהיה גלות, שהשם הקדוש יתייחד. וע"כ יש להזכיר גאולת מצרים תמיד, בכל הקדושות של הקב"ה. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.

435. הסוד של הקדושה, קדוש קדוש קדוש, שאנו אומרים, הוא שבקדושה מתקדשים כולם למעלה ולמטה, המלאכים וישראל, וכל המדרגות וכל המרכבות העליונות והתחתונות, כולם מתקדשים בקדושה זו. ובקדושה זו סודות עליונים לאלו בעלי הסוד, המסתכלים בקדושת ריבונם.

436. אמר רבי שמעון, למסור נפשו לאדונו, יפה הוא. חברים, אשרי חלקכם, ואשרי עיניי שראו כך, שזכיתי בחיי, שיתעוררו דברים קדושים אלו בעוה"ז. וכולם כתובים למעלה לפני המלך הקדוש.

פרשת אמור

מועדי ה'

94. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראֵי קודש, אלה הם מועדיי. כתוב, ויקרא אלקים לָאור יום. האור שהיה בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כשהסתכל הקב"ה ברשעים העתידים לעמוד בעולם, גנז האור לצדיקים לעוה"ב. כמ"ש, ויימנע מרשעים אורם. וכתוב, אור זָרוע לצדיק.

95. ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה. כתוב, יהי אור, הוא אור שכבר היה. וכאן, האם אור פירושו יום בלבד, שהוא ז"א לבדו? אלא כתוב, ולחושך קרא לילה. שהיא מלכות, הנקראת לילה, וז"א לא נקרא אור אלא כשיש עימו המלכות, הנקראת לילה. הייתכן שהם כל אחד לבדו, בלי זיווג זה בזה? אלא כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שאין לילה בלי יום, ואין יום בלי לילה. כלומר, שאין שלמות לז"א, אלא כשהוא בזיווג עם המלכות. ואין שלמות למלכות, אלא כשהיא בזיווג עם ז"א. ואינם נקראים אחד, אלא כשהם בזיווג אחד. והקב"ה וכנ"י, שהם ז"א ומלכות, נקראים אחד. וזה בלא זה אינם נקראים אחד.

96. כיוון שכנ"י עתה בגלות, כביכול לא נקרא אחד. ונקרא אחד, בשעה שייצאו ישראל מהגלות וכנ"י תחזור למקומה להזדווג בהקב"ה. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וזה בלא זה לא נקרא אחד.

97. מועדי ה', אשר תקראו אותם. לזַמן הכול למקום אחד. כי מועדי ה' הם חג"ת דז"א, שצריכים לזמן אותם שישפיעו למקום אחד, למלכות, שיימצא הכול בשלמות בעניין אחד. כי כשמתחברים חג"ת דז"א עם המלכות, הם נקראים אחד. ושישראל יהיו למטה גוי אחד בארץ. הקב"ה בזיווג בכנ"י, במלכות, נקרא אחד. אבל ישראל למטה, שמתוקנים כמו ז"א ומלכות למעלה, במה יהיו נקראים אחד?

98. אלא בירושלים של מטה, נקראים ישראל אחד, כשהם יושבים בה. כי כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. בארץ ישראל ובירושלים הם גוי אחד, עימה הם נקראים אחד, ולא כשהם לבדם. כי היה די שכתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד. ולמה כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד, בארץ? משום שלא נקראו אחד אלא בארץ, בחיבור עם הארץ הזו. כעין שלמעלה, שז"א לא נקרא אחד, אלא בחיבור עם המלכות, שנקראת ארץ. ומשום כך, הכול קשור זה בזה בזיווג אחד. הן למעלה והן למטה. אשרי חלקם של ישראל.

מקראֵי קודש

100. כתוב, לךָ אמר ליבי, בַּקשו פניי, את פניך ה' אבקש. לך אמר ליבי, דוד המלך אמר זה בשביל כנ"י, המלכות, כנגד מלך הקדוש, ז"א. אמר, לך אמר ליבי, בשבילך ז"א, אמר ליבי לבני העולם, והזהיר אותם ליבי, שהוא אחוז במלכות. ואמר, בקשו פניי, בשביל המלך העליון, שיבקשו פנים דז"א, שהם עטרות המלך, המוחין של ז"א, שהוא אחוז בהם, והם בו. והם שְׁמו, שהם ג"כ המוחין של המלכות, הנקראת שמו. והוא, ז"א, ושמו, מלכות, הם דבר אחד. משום זה אמר דוד, את פניך ה' אבקש. כמ"ש, דִרשו ה' ועוזו, בקשו פניו תמיד.

בקשו פניי, את פניך ה' אבקש. מהו הקשר בין פניו לפני ה'? דוד הוא המלכות, מרכבה למלכות. ונודע שהמלכות נבנית משמאל, חכמה בלי חסדים, שדינים נמשכים ממנה. וכל עוד שאינה מזדווגת עם ז"א, להמשיך חסדים להלבשת החכמה, נבחנים המוחין שלה לאחוריים ולא פנים.

וזה שאמר דוד, שהוא במקום המלכות, והזהיר לבני העולם, שייצאו מאחוריים, ויבקשו הפנים של המלכות, שאמר, בקשו פניי, המוחין דחסדים ודרחמים של ז"א. לךָ, לז"א, אמר ליבי, אמרה מלכות, בקשו פניי, שתצאו מאחוריים ותבקשו הפנים שלי, שהם הפנים של ז"א. וזהו שמסיים, את פניך ה' אבקש, המוחין דרחמים ודחסדים של ז"א, שהם פניי.

דוד טען במקום המלכות, לז"א, לך אמר ליבי. בשבילך, ז"א, אמר ליבי, שהוא מלכות, לבני העולם. ליבי האחוז במלכות, הזהיר את בני העולם בשם המלכות, בקשו פניי בשביל המלך העליון, ז"א, שהפנים שלי הם הפנים של המלך העליון. והזהיר את בני העולם שייצאו מאחוריים של המלכות ויבקשו הפנים של המלכות, שהם עטרות המלך, המוחין דג"ר, שהוא מתאחד בהם, שהם חסדים ורחמים כבחינתו.

וכשהמלכות מקבלת אותם, הם נקראים שמו. כי המלכות נקראת שֵׁם. ואז, ז"א ושמו, המלכות, הם דבר אחד, שהמוחין שלהם שווים. את פניך ה' אבקש, כי הפנים של ז"א, הם עצמם הפנים של המלכות. וכשאמר, בקשו פניי, היה מבקש פני הוי"ה.

101. נאה לדוד המלך לומר שירה בשביל כנ"י, המלכות, יותר מכל בני העולם. ושיאמר דברי כנ"י אל המלך, ז"א, משום שהוא אחוז בה. כי דוד מרכבה למלכות.

102. לך אמר ליבי, בקשו פניי. בשבילךָ אמר ליבי לבני העולם, בקשו פניי. אלו הם הזמנים והחגים, חג"ת דז"א. כי חג"ת דז"א הם הג"ר של המלכות והפנים שלה. את פניך ה' אבקש. דוד הזמין את כולם, את חג"ת, שיעלו למקום קודש, או"א עילאין, שנקראים פנים של הוי"ה, של ז"א. כי ז"א מקבל המוחין דאו"א, שהם קודש, בעלותו אליהם.

והזמין את חג"ת לעלות כדי לעטר אותם במוחין דאו"א, כל אחד מהם ביומו, וכל אחד בזמנו, וישאבו כולם מאותו העמוק, שכל הנחלים והמעיינות יוצאים ממנו, או"א עילאין. משום זה כתוב, מקראי קודש. מקראי, שמזומנים לעלות למקום שנקרא קודש, לאו"א עילאין, להתעטר בו ולשאוב ממנו, כדי שיתקדשו כולם כאחד, ותהיה השמחה נמצאת בהם.

103. מקראי קודש, פירושו מזומנים של קודש, של או"א עילאין, חכמה. וכשהם מזומנים למקום שנקרא קודש, הם מזומנים מהנחל הנמשך ויוצא, ישסו"ת, בינה. בדומה למלך, שהזמין בני אדם לסעודתו, העטיר לפניהם מכל מיני מאכלים שבעולם, ופתח להם נאדות יין היפה בריח והטוב לשתות. כך מקראי קודש, כיוון שמזומנים לסעודת המלך, הם גם מזומנים ליין הטוב והיפה השמור. ועל זה כתוב, מקראי קודש.

מוחין דאו"א, הי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם חסדים שהחכמה נעלמת בהם, מכונים אכילה.

מוחין דישסו"ת, שבהם יוצאת הי' מאויר שלהם, ומתגלה בהם אור דחכמה, בינה שחזרה להיות חכמה, נקראים שתייה.

כמ"ש, אִכלו רֵעים, שְׁתו ושִׁכרו דודים. המשכת מוחין דחכמה בלי חסדים, הוא חושך ולא אור. אלא אחר שיש לו חסדים מאו"א עילאין להלביש החכמה, אז יכול לקבל החכמה מישסו"ת. חג"ת דז"א, ג' חגים, פסח חסד, סוכות גבורה, שבועות ת"ת, נקראים מקראי קודש, משום שמזומנים לעלות ולקבל מאו"א עילאין, שהם קודש, שהשפע שלהם מכונה אכילה.

וכשהם מזומנים לעלות ולקבל משפע קודש דאו"א, הנקרא אכילה, הם מזומנים ג"כ לקבל משפע הבינה, מהארת החכמה שבישסו"ת, שבנחל הנמשך ויוצא מעדן, הנקראת יין לשתייה. כי כיוון שכבר יש להם חסדים מאו"א להלביש החכמה, יכולים להמשיך גם הארת חכמה מישסו"ת.

104. כתוב, ואנשי קודש תהיון לי. ישראל למטה נקראים אנשי קודש, משום שמזומנים מקודש שלמעלה, מזומנים לקבל משפע או"א, הנקרא קודש, המתקבל במלכות. כמ"ש, אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם. אתם אנשי קודש למטה, תזמינו אותם החגים, חג"ת, במועדם, שאז תתקינו סעודה ושמחה, כי לכם ראוי, משום שאתם נקראים אנשי קודש, ויהיו כולם מזומנים בכל בחינות הקודש למעלה, מאו"א, ולמטה, ממלכות, ע"י ישראל, המקבלים ממלכות.

105. אלה מועדי ה'. מועדי ה', מה' הם המועדים, מז"א. שבו התקשרו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כולם מתקשרים בו, וכולם מתעטרים להתקשר קשר אחד בקשר המלך. כמו שהמלך, ז"א, יורש או"א, ומתאחד בקודש, באוירא דכיא שלהם, ומתעטר בהם, שעל ידיהם מקבל ג"כ שפע הארת החכמה מישסו"ת, כך כל אלו הנאחזים במלך, החגים שנאחזים בחג"ת דז"א, צריכים להזדמן במקום עליון, קודש, או"א, כדי שיתאחדו כולם כאחד. וע"כ הם נקראים, מועדי ה'. ואח"כ כתוב, מקראי קודש, כי בהם מתעטר המלך.

החגים נמשכים מז"א, מחג"ת דז"א, מג' קווים: פסח מימין, סוכות משמאל, שבועות מקו אמצעי. מה' הם המועדים, מז"א, כי הארת החכמה מתקבלת רק מלמטה למעלה, והחסדים מלמעלה למטה. לכן התקשרו בז"א מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, לקבל הארת החכמה והחסדים.

כמו שהמלך, ז"א, יורש לאו"א, ומתאחד בקודש, שהוא שפע החסדים מאוירא דכיא דאו"א, ומתעטר בהם, שעל ידיהם מקבל ג"כ החכמה מישסו"ת, כי אחר שיש לו חסדים מאו"א יכול לקבל גם החכמה. כך כל אלו הנאחזים במלך, החגים שנאחזים בחג"ת דז"א, מקבלים חסדים מאו"א, והארת חכמה מז"א, המקבל מישסו"ת.

מועד מורה על שפע הארת חכמה, כי מועד לשון עדן, חכמה. אותה הם מקבלים מז"א, וע"כ נקראו מועדי ה'. ואח"כ מקראי קודש, ע"ש שפע החסדים שמקבלים מאו"א, שנקראים קודש. כי ע"י החסדים דאו"א יכולים להתעטר במלך ולקבל חכמה.

106. אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם. שני חלקים יש לישראל בהם:

א. מצד המלך, ז"א, מהארת החכמה שבו, יש לישראל חלק עליון בו, כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. וכן, כי חֵלֶק ה' עַמו.

ב. מצד עליון דקודש, אוירא דכיא דאו"א, יש לישראל חלק עליון בו, כמ"ש, ואנשי קודש תהיון לי. וכן, קוֹדש ישראל לה'.

ע"כ אמר ה', לכם ראוי לזמן החגים, ולתקן לפניהם שמחה וסעודה ולשמוח בהם, בב' מיני ההשפעות.

107. ומי שמזמין אחר אליו, צריך להראות לו שמחה ופנים מאירים, לעטר דרכו של אותו האורח. בדומה למלך, שהזמין אורח מכובד. אמר לבני היכלו, בכל שאר הימים הייתם כל אחד ואחד בביתו, זה עשה מלאכתו, וזה הלך עם הסחורה שלו, וזה הלך בשדהו. חוץ מאשר ביום הזה שלי, שכולכם נועדים לשמחה שלי, כי עתה הזמנתי אורח עליון ומכובד, איני רוצה שתעסקו במלאכה ולא בסחורה, ולא בשדות, אלא הזדמנו כולכם להיות בשמחה, כעין היום שלי. והתקינו עצמכם, לקבל האורח ההוא בפנים מאירים ובשמחה ובתשבחה, התקינו לו סעודה מכובדת, כדי שיהיה מוזמן ממני בכל הצדדים, שייהנה מצידי ומצידכם.

108. כך אמר הקב"ה לישראל: בניי, בכל שאר הימים אתם עוסקים במלאכה ובסחורה, חוץ מאשר ביום הזה שלי. עתה אורח עליון ומכובד הזמנתי, ואתם תקבלו אותו בפנים מאירים, הזמינו אותו, התקינו לו סעודות עליונות, שולחנות ערוכים, כראוי ליום שלי. משום זה כתוב, אשר תקראו אותם במועדם.

109. בשעה שישראל למטה שמחים במועדים ומשבחים שבח להקב"ה, עורכים שולחנות, ומתקנים עצמם בבגדי כבוד, המלאכים העליונים שואלים, מה עסקם של ישראל בזה? אומר הקב"ה, אורח מכובד יש להם, היום הזה. שואלים המלאכים, האם אינו שלך, מאותו מקום שנקרא קודש? אומר להם, האם ישראל אינם קודש, הלוא הם נקראים קודש, להם ראוי להזמין אורח שלי. אחד, מצד שלי, שהרי הם דבקים בי. ואחד, מצד קודש, כמ"ש, קודש ישראל לה'. וכיוון שישראל נקראים קודש, הרי הוא האורח שלהם, משום שמוזמן מקוֹדש, כמ"ש, מקראי קודש. פתחו כולם ואמרו, אשרי העם שככה לו.

110. שלושה הם המזומנים מקודש, ולא יותר: חג המצות, חג השבועות, חג הסוכות. האם שבת אינה מזומנת מקודש? לא. משני טעמים:

א. שהיא ודאי קודש לא פחות ממועדים, כמ"ש, ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם.

ב. שבת אינה מזומנת מקודש, כי הקודש ירושה שלה, כי השבת יורשת ירושת הקודש ואינה מזומנת. וע"כ כולם מזומנים מקודש, ומתקשרים בשבת, ומתעטרים בה. ובקודש הזה, היום השביעי מתעטר. וע"כ שבת אינה מזומנת מקודש.

כי השבת היא כשז"א והמלכות עולים לאו"א עילאין, ונעשים כמוהם. שאז הם קודש כאו"א עצמם. משא"כ המועדים אינם עולים לאו"א עילאין, אלא לישסו"ת, ומשם ממשיכים הקודש מאו"א עילאין. וכיוון שישסו"ת עצמם אינם נבחנים לקודש, ע"כ נחשבים רק למזומנים לקבל מקודש. ואינם קודש בעצמם.

111. השבת דומה לבן, הבא לבית אביו ואימו, ואוכל ושותה בשעה שרוצה. ואין או"א צריכים להזמין אותו. דומה למלך, שהיה לו בן יחיד אהבת נפשו, נתן לו רֵע שישמור אותו ויתחבר עימו. אמר המלך, נאה הוא להזמין הרעים של בני, ולהראות כבוד ואהבה שלי להם. הזמין אלו הרעים. אבל הבן, אין ראוי להזמין אותו, אלא שנכנס לאכול ולשתות בבית אביו בשעה שרוצה. כמ"ש, מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקודש. נאדר בקודש, כבן שנתקן באבותיו, שז"א כבר עלה לאו"א ונעשה כמוהו, כמו בשבת. ואז הוא, נאדר בקודש, ולא מוזמן מקודש.

112. ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון. ששת ימים, כמ"ש, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ולא כתוב, בששת ימים. שכל יום עשה מלאכתו, ונקראים משום זה ימי מלאכה. ששת הימים העליונים, חג"ת נה"י, שמהם נפעלו כל מעשי בראשית, דבר יום ביומו, ביום א' חסד, בב' גבורה, בג' ת"ת, בד' נצח, בה' הוד, וביום ו' יסוד.

113. אם הם ו"ס חג"ת נה"י, למה נקראים ששת ימי חול, הרי הם ספירות קדושות דז"א? עתה מתנהג העולם ע"י שליחים שלהם, ע"י ו"ס חג"ת נה"י דמט"ט, שהוא מלאך. וע"כ נקראים ימי חול, כי מט"ט הוא חול.

114. משום שמותר לעשות בהם מלאכה, אינם נקראים קודש, אע"פ שהם חג"ת נה"י דז"א, ואותם שאינם נקראים קודש, נקראים חול. וע"כ התקינו בהבדלה בין קודש לחול. קודש הוא דבר בפני עצמו ואינו מעורב בשום דבר, היות שהוא או"א עילאין, שכל שאר המדרגות באות ממנו. ע"כ ההבדלה היא, שימי חול הם למלאכה, וימי קודש לשמירה. ונמצאת השמירה בהם בימי חול, כשהם מזומנים מקודש, בשעה שמקבלים מאו"א עילאין האוירא דכיא. כלומר, במועדים.

115. השמחה והשמירה שביום השבת הן למעלה על הכול. ומשום שהיום הזה מתעטר באו"א, שז"א ומלכות עולים ומלבישים את או"א עילאין. ומתווספת קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא בשאר הימים, כי ז"א קודש מתעטר בקודש, שמלביש הקודש, או"א עילאין, ומוסיף קדושה על קדושתו. ומשום זה היום הזה הוא שמחת עליונים ותחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כל העולמות מיתקנים ממנו. ביום הזה מנוחת העליונים והתחתונים. ביום הזה מנוחת הרשעים בגיהינום.

סעודה שלישית של שבת שבערב יו"ט

116. בדומה למלך, שעשה סעודה לבנו יחידו, והעטיר אותו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכול. ביום הזה הוא שמחה לכל בני המדינה. שוטר אחד, שהתמנה על הדין של בני אדם, היו בידו אנשים שצריכים להרוג אותם, אנשים שצריכים להכות אותם. ומשום הכבוד הזה של שמחת המלך, עזב הדינים שלו, ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.

117. כך היום ההוא, שבת, הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה, ז"א ומלכות, והשמחה של או"א, עליו שמחים העליונים והתחתונים. בשמחת המלך הכול שמחים ואינם מצטערים בו. ע"כ כתוב, וקראתָ לשבת עונג. עונג שנמצא למעלה, במקום הקודש העליון, באו"א עילאין. כמ"ש, אז תתענַג על ה', למעלה מז"א, כי עונג הוא למעלה מה', באו"א שלמעלה מז"א. והיום ההוא, שבת, שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה של עונג מאו"א עילאין. כמ"ש, וקראת לשבת עונג. מה שלא נמצא בשאר הימים.

118. ביום הזה שלוש סעודות צריכים בני המלך לזמן ולערוך השולחן, משום כבוד המלך. וכשמזדמן בו חג מג' החגים, או רה"ש, לא יסדר האדם שני שולחנות בכל סעודה, אחד לשבת ואחד לאורח, ליו"ט, משום שכתוב, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, כי די שולחן המלך לאורח הבא אליו. וע"כ צריך האדם לערוך שולחן שלם למלך, ונותן ממנו לאורח.

119. סעודה שלישית של שבת, כשנקרה בה אורח, יו"ט, האם עוזבים אותה או אין עוזבים אותה? אם אוכלים סעודה שלישית, נמצא שהאורח, סעודת ליל יו"ט שני, נדחה משולחן המלך, כי מחמת הסעודה השלישית אינו יכול לאכול לתיאבון סעודת ליל יו"ט שני. ואם אין אוכלים סעודה שלישית, נמצא פגם בסעודות המלך, כי המלך, השבת, חסרה לו סעודה אחת.

120. בדומה למלך, שנקרה לו אורח, ולקח המאכל ממנו ונתן אל האורח. נמצא, אע"פ שהמלך אינו אוכל עימו, הוא אוכל ממאכל המלך, והמלך נותן לו לאכול. אף כאן, השבת מבטלת הסעודה השלישית, כדי שהאורח, שהוא ליל יו"ט שני, תהיה סעודתו לתיאבון. ונמצא שסעודת ליל יו"ט המאכל של המלך, של שבת, כי השבת דחתה סעודתה בשבילו, משום שהוא אורחו של המלך, משום שהיו"ט הראשון חל בשבת, וע"כ הוא האורח של שבת. משא"כ בשבת שבערב יו"ט, אין מבטלים סעודה שלישית מפני סעודת ליל יו"ט. מדובר כאן בב' ימים של רה"ש הנוהג גם בארץ ישראל, או כלפי בני חוץ לארץ.

121. ביום הזה אסור הדיבור, שהדיבור בשבת לא יהיה כמו בחול, משום שהיום הזה, כל האמונה מתקשרת בו.

122. איך לא לתת סעודת המלך אל האורח, שלא לבטל סעודה שלישית מפני סעודת ליל יו"ט, שחל בערב שבת? הרי י"ד (14) בחודש ניסן, שחל בשבת, אנו מבטלים ומעלים סעודת המלך, סעודה שלישית, בשביל האורח, שהוא סעודת ליל פסח, אע"פ שיו"ט אינו האורח של שבת, אלא שחל ביום א'.

123. אם היו"ט הוא האורח של שבת, כלומר שחל בשבת, יכול לבטל סעודה שלישית ולהעלות אותה לסעודת ליל יו"ט שני. ואם אינו חל בשבת, אלא שמתחיל ביום א', אינו מבטל ומעלה סעודה שלישית בשביל סעודת ליל יו"ט, שיאכל לתיאבון. ולמה כשחל י"ד של ניסן בשבת, נדחית סעודת המלך, סעודה שלישית, מפני סעודת ליל פסח? שונה הוא פסח, שסעודה שלישית של שבת נדחית בו מכמה טעמים: משום מצות ומרורים, שאדם צריך להימצא בהם בתיאבון. ומשום חמץ בפסח, שהרי לא נמצא לחם חמץ משש שעות ולמעלה, ועריכת שולחן בלי לחם אין זו עריכת סעודה.

124. האם אפשר לצאת ידי סעודה שלישית ביין? ביין מותר, משום שמרעיב הלב ואינו מקלקל תאוות האכילה. אבל רבי שמעון היה משתדל, שלא לבטל סעודת שבת, סעודה שלישית, ואפילו באלו ימי שבתות שנמצא בהם יו"ט. כי ביום הזה מתברך השדה של תפוחים קדושים, המלכות, ומתברכים העליונים והתחתונים, והיום הזה הוא קשר התורה.

125. כך היה עושה רבי שמעון, בזמן שהיה צריך לאכול סעודה שלישית של שבת, היה עורך שולחנו, ועסק במעשה מרכבה, והיה אומר, זוהי סעודת המלך, שיבוא לאכול אצלי. ומשום כך, שבת נמצאת חשובה בכל דבר יותר מכל הזמנים והחגים. ונקראת קודש, ולא מקרא קודש.

126. כל המועדים נקראים מקראי קודש. אבל יוצאים מזה רה"ש ויוה"כ, שלא נמצאת בהם שמחה, כי אלו הם דינים. אבל אלו שלושה, פסח שבועות סוכות, מזומנים מקודש לשמחת הכול, להשתעשע בהם בהקב"ה. כמ"ש, ושְׂמחתם לפני ה' אלקיכם. וכתוב, ושָׂמחתָ לפני ה' אלקיך. וביום הזה של שבת הוסר כל צער, רוגז ודוחק מכל העולם, משום שהוא יום השמחה של המלך, שנשמות מתווספות בו לישראל, כעין עוה"ב.

127. זָכוֹר את יום השבת לקַדְשו. זכור אותו על היין, משום שהיין שמחה של התורה, מוחין של הארת חכמה, המאירים בז"א, שנקרא תורה. ויינה של תורה, המוחין דז"א, הוא שמחת הכול. יין זה משמח את המלך, ז"א. ויין זה מעטר את המלך בעטרותיו, במוחין דג"ר. כמ"ש, צְאֶנָה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. בכל דבר צריך אדם להראות מעשה למטה, לעורר כנגדו השורש למעלה, כי לא נמצאת קדושה אלא ביין, כמ"ש, כי טובים דוֹדיךָ מיין, שפירושו, שהם טובים משום שהם יין. וכן, נזכירה דודיך מיין. וע"כ הקידוש של שבת הוא על היין.

שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה

[תרי דמי חד דפסחא וחד דאתגזרו]

128. כתוב, אני ישֵׁנה וליבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי. אמרה כנ"י, אני ישנה בגלות מצרים. כי הגלות הייתה מכוח שליטת השמאל על הימין, ומדינים דשמאל מסתלקים המוחין של המלכות, שזו שֵׁינה. שהיו בניי בשעבוד הקשה. וליבי ער לשמור אותם שלא יִכלו בגלות. קול דודי דופק, זה הקב"ה, שאמר, ואזכור את בריתי.

129. פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך, אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי, כדי להזדווג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים.

ז"א מצד עצמו הוא בחסדים מכוסים מחכמה. והמלכות מצד עצמותה היא בחכמה בלי חסדים. ומכונה לילה, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. לפיכך אין שלמות השפע לגאולת ישראל, אלא ע"י זיווג ז"א ומלכות, כי אז נכללים החסדים דז"א בחכמה דמלכות, וישראל מקבלים שפע שלם מג"ר. אמנם כשמקבלים ממלכות בלבד, הרי הארת החכמה דקה מאוד להיותה בבחינת לילה, כל עוד שאינה מלובשת בחסדים. וכן אינם יכולים לקבל מז"א בלבד, כי כל עוד שהחסדים אינם נכללים מחכמה, הרי הם בבחינת ו"ק בלי ראש. שאין בהם השגה.

130. בשעה שהקב"ה היה הורג בכורי מצרים, כלומר כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה למטה, בה בשעה נכנסו ישראל בברית האות הקדוש, שנימולו, והתחברו בכנ"י, והתאחדו בה. אז הראו אותו הדם על הפתח. ושני דמים היו, אחד של פסח ואחד של מילה. והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, ג' קווים, כמ"ש, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, כדי להראות אמונה.

מכת בכורות ומילה הן קרובות זו לזו. כי מכת בכורות באה ע"י שקו האמצעי עורר את המסך דחיריק, הממעט הג"ר דשמאל, ואז מתו כל בכורי מצרים, הנמשכים מג"ר אלו. כי הדינים דמסך דחיריק מיעטו הג"ר האלו. והוריד המדרגות שלמעלה למטה. שמיעט השמאל מג"ר שלו והוריד אותו למטה לו"ק. הרי שהדינים דמסך דחיריק ביטלו הדינים דשמאל.

וכן עניין המילה, שהדינים דנוקבא מבטלים דינים דדכורא. ולפיכך עשו ישראל התעוררות של מטה בחצות לילה, ומלו את עצמם, כדי שקו האמצעי יבטל עם הדינים דנוקבא שבמסך דחיריק, את הג"ר דשמאל. ושני דמים היו, והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, לעורר פעולת קו האמצעי, שימעט הג"ר דשמאל, וייחד ב' הקווים. אשר בכוח המיעוט דקו שמאל, נהרגו בכורי מצרים. וע"י ייחוד ב' הקווים, יצאו ישראל מגלות.

131. כתוב, בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, בין הערבַּיים, פֶּסח לה'. שאז מבטלים חמץ ושְׂאוֹר, וישראל מסתלקים מרשות אחרת, ונעקרים ממנה, ומתאחדים במצה קשר קדוש. אחר שנימולו נכנסו במצה, עד לאחר מתן תורה, שעשו פריעה, והתגלה הרושם שלהם, ואז נתן להם קשר במקום עליון בקשר האמונה, במקום שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, מז"א.

כי ב' מצבים יש במלכות:

א. מטרם מיעוטה, שהייתה אז במצב שני המאורות הגדולים, שהייתה גדולה כז"א, ושניהם קיבלו מבינה, ז"א חסדים והמלכות חכמה, ולא הייתה צריכה לקבל מז"א.

ב. אחר מיעוטה, שהקב"ה, קו האמצעי, במסך דחיריק שבו, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך, שאז ירדה מתחת לחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל חכמה, אלא הכול מקבלת מז"א.

במצב א' השפע נקרא מצה או לחם עוני. השפע של מצב ב' נקרא לחם מן השמיים או חמץ. במצב א' יש מעֲלה, שאין בה מיעוט ויכולה לקבל חכמה, ומקבלת מאותו מדרגה שז"א מקבל, מבינה. ומשום זה גדולה כמוהו, כי הם במדרגה אחת תחת הבינה. אבל יש שם חיסרון גדול, כי בהיותה מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, יש בה חכמה בלי חסדים, שאין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות החסדים, ע"כ הארתה מצומצמת ודקה מאוד. וע"כ נקרא השפע, שיורד אז ממנה, בשם מצה או לחם עוני.

במצב ב' המעֲלה היא, שמקבלת מז"א, שבו החסדים והחכמה כלולים יחד בקו האמצעי, והם מאירים בהרחבה גדולה. והחיסרון הוא, כי המיעוט שורה עליה מכוח המסך שבחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל אור מבינה, אלא כל מה שיש בה מקבלת מז"א, וע"כ השפע המושפע ממנה במצב הזה מכונה לחם מן השמיים, כי אינו שלה עצמה, אלא מקבלת מז"א, שנקרא שמיים. וכן נקרא השפע לחם חמץ או שאור, שיש בשפע זה אחיזה לקליפות, מחמת המיעוט השורה עליה, מכוח המסך דחזה דז"א.

בליל פסח הייתה המלכות משפיעה לחם ממצב א' שבה, כי הייתה מטרם מיעוטה. וכל הקליפות הנאחזות במיעוט הירח, שנקראות חמץ ושאור, היו מתבטלות, כי התבטלה אחיזתן, שמחמת זה יצאו ישראל מרשות מצרים. שהתבטלו כל הקליפות וכוח השעבוד שלהן, והתאחדו בשפע הקדוש, הנקרא מצה. ואחר שמלו ופרעו נגלתה הרשימה, המוחין של מצב ב', שלאחר מיעוט המלכות, אשר הארתם רחבה וגדולה, ואינן עוד לחם עוני. אבל באים מז"א, כי אינה יכולה עוד לקבל מבינה, מחמת שהתמעטה. ואין השפע נחשב עוד לשפע המלכות, אלא נחשב ע"ש ז"א.

זיווג בליל פסח

132. בי"ד (14) לחודש, בלילה, בשעה שהזיווג של הלבנה, המלכות, נמצא בשלמות עם השמש, ז"א, הספירות התחתונות של הקליפות אינן נמצאות כל כך בעולם. כי בעת חידוש הלבנה, נמצאים מינים רעים, ומתעוררים להתפשט בעולם. אבל בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כי הזיווג הקדוש נמצא, והוא שמור בכל.

133. משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום 14. ובלילה של 15 נמצא יישוב הבית, זיווג זו"ן. אוי לאלו שאינם מבני הבית, שאינם דבקים במלכות, בשעה שבאות להזדווג התורות יחד, תושב"כ, ז"א, ותשבע"פ, מלכות. אוי לאלו שאינם נודעים להם. משום זה, ישראל הקדושים מתקנים לזו"ן בית, זיווג, כל היום ה-14. ועל ידיהם נכנסים המוחין הצריכים לזיווג זו"ן. וזו"ן שמחים ומזמרים שניהם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

134. בלילה הזה מתעורר זיווג עליון קדוש. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם. שימורים, זיווג הלבנה והשמש, מלכות וז"א. לכל בני ישראל לדורותם, שמכאן והלאה התאחדו והתקשרו ישראל בקשר השם הקדוש, ויצאו מרשות אחרת. משום זה ביום י"ד (14) מתקנים את עצמם, ומבערים חמץ מביניהם, ונכנסים ברשות הקדושה. ואז מתעטרים חתן וכלה, ז"א ומלכות, בעטרות של אמא עילאה, בינה, וצריך אדם להראות עצמו בן חורין. כי מוחין דאמא עילאה נקרא חירות.

חידוש הלבנה מורה על מיעוט הירח, המלכות. שאז יש אחיזה לקליפות בה. וזה נמשך עד זמן הזיווג הגדול, שהמלכות מזדווגת עם השמש פב"פ, עד שלא ניכר מיעוט בה, שעל זה מורה שלמות הלבנה בליל ט"ו (15) לחודש, שאין בה פגם. בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד, ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז, כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כלומר, שיש זיווג ז"א ומלכות בליל פסח בתכלית השלמות, עד שאין בה מיעוט. שזה רק בשעה שהמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה. ואין כזה בכל הימים הטובים, אפילו ביום. ולומדים זה מכוח שקראה התורה לליל ט"ו בניסן בשם ליל שימורים. זה מורה שהמלכות היא במילואה כמו הלבנה בליל ט"ו, והיא שמוּרה מכל הקליפות, מחמת הזיווג הגדול דזו"ן במקום או"א.

הזיווג הגדול דזו"ן בליל פסח, משום שציוותה התורה השבתת שׂאור ועשיית קורבן פסח ביום י"ד, שלא מצאנו כזה בשום ערב יו"ט. ע"כ משמע מזה, שהוא הכשרה לזיווג שבלילה. משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום 14, שמכשירים ומתקנים את המלכות בהשבתת שאור ועשיית הפסח, משום שבלילה של חמישה עשר, בליל פסח, נמצא יישוב הבית, זיווג דזו"ן. ואין עוד זיווג עליון כזה, כמו בליל פסח בלבד, שמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה.

ארבע כוסות

135. אלו ארבע כוסות של הלילה ההוא, כנגד ד' גאולות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כיוון שהזיווג הקדוש נמצא בלילה ההוא בכל הצדדים, בין בחכמה ובין בחסדים, והזיווג הוא בארבעה קשרים, שהם ד' מדרגות, חו"ב תו"מ, שאינן נפרדות זו מזו כשזיווג זה נמצא. ואנו מתעוררים בשמחה שלהן, ושותים כנגדן ד' כוסות, משום שזכינו בהן, כי מי שאחוז בהארת הזיווג, זוכה בכל ד' מדרגות חו"ב תו"מ. וע"כ השתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים לעשות ולייחד השם בכל, ולשמוח בלילה הזה, משום שהוא שמחה למעלה ולמטה.

136. ארבע אלו, חו"ב תו"מ, קוראים להם ד' גאולות, משום שהמדרגה האחרונה הזו, מלכות, נקראת גואל, המלאך הגואל. ואינה נקראת גואל, אלא ע"י מדרגה אחרת עליונה, ת"ת, העומדת עליה ומאירה לה. ות"ת אינו מוציא אליה אור, אלא בב' מדרגות שעליו, חו"ב, שת"ת מקבל מהם. נמצא שארבע אלו, חו"ב תו"מ, הם ד' גאולות, להיותם נקשרים במלכות, הנקראת גואל.

הלל בימי פסח

137. כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם. והשמחה היא כל השבעה. ולמה אינם אומרים הלל שלם כל שבעת הימים של פסח, כמו בסוכות, שאומרים שמונה ימים הלל בשלמות השמחה בכל יום ויום?

138. בפסח לא נקשרו ישראל בשלמות, כמו שנקשרו אח"כ. משום זה בלילה הראשון, שנמצא בו זיווג זו"ן, ושמחת הכול נמצאת, וישראל נקשרו בשמחה ההיא, אנו עושים שלמות וההלל שלם. אבל אח"כ, בכל ימי פסח, אע"פ שכל שבע המדרגות חג"ת נהי"מ מאירים בשבעה ימי הפסח, עד עתה עוד לא נקשרו בהם ישראל, ועוד לא עשו פריעה, שיתגלה בהם הרושם הקדוש, ולא קיבלו התורה, ולא נכנסו במדרגות חג"ת נהי"מ, שנכנסו אח"כ.

משום זה בסוכות נמצאת שלמות, אבל בפסח עוד לא זכו, ועוד לא נמצאת בהם השלמות. ואע"פ שנמצאים כל שבעת הימים, חג"ת נהי"מ דז"א, בשבעה ימי פסח, אינם בגלוי, וישראל עוד לא נקשרו בהם כראוי, עד לאחר מתן תורה.

139. ע"כ שמחת הכול ושלמות ההלל הן בלילה הראשון של פסח, משום אותו החלק שישראל נקשרו בו. כיוון שבלילה ההוא נמצא הזיווג, וכל הקשר של המדרגות כולן שנגלו, נמצא מצד הזיווג, מצד התעוררות של מעלה, ולא מצד ישראל. וכשהזיווג דז"א נמצא במלכות, נמצאות ב' מדרגות חו"ב עומדות ג"כ עליה. וכשאלו נמצאות, הרי כל הגוף, כל קומת ז"א, נמצא עימהם. ואז הוא שלמות הכול ושמחת הכול, וההלל נשלם. כי אז התעטרה הלבנה, המלכות, בכל. אבל לא לאחר הלילה הראשון, שכל יום משבעת הימים חג"ת נהי"מ נמצא, וישראל עוד לא זכו בהם. הרי אין ההלל שלם, כמו בזמנים אחרים.

פרשת בהעלותך

פסח במועדו ופסח שני

56. וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. מהו הטעם, שהקב"ה הזהיר את בני ישראל במדבר סיני על הפסח? והרי כבר נאמר להם במצרים.

אלא בשנה השנית היה, וישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים. וכיוון שעשו אותו פעם אחת במצרים, חשבו, שלא צריך יותר. בא הקב"ה והזהיר אותם עליו, שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים, ואין צריך יותר. ומשום זה הזהיר במדבר סיני, בשנה השנית, לתקן להם הפסח לדורי דורות.

57. אע"פ שהזהיר אותם במצרים, ציווה אותם עתה בפעם השנייה באותו המקום שכל מצוות התורה ניתנו בו. ומהו שכתוב, בשנה השנית בחודש הראשון? סוד עליון הוא. יש אחד שנקרא שנה, ויש אחד שנקרא חודש. חודש הוא הלבנה, המלכות. שנה זה השמש, ז"א, המאיר ללבנה.

בשנה השנית בחודש הראשון, מורה על זיווג ז"א ומלכות, הנקראים שנה וחודש, במקום מדבר סיני, שהוא זיווג שני לאחר יציאת מצרים. שזה היה בזמן שכל מצוות התורה נמסרו בו. כי ע"י זיווג זו"ן שבמדבר סיני ניתנו כל מצוות התורה.

58. אוי לאותו אדם, שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי א"כ, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם.

ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. א"כ נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים.

59. העולם העליון והעולם התחתון, במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים, כתוב בהם, עושה מלאכיו רוחות. ובשעה שיורדים למטה, מתלבשים בלבוש של העוה"ז. ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין העוה"ז, לא היו יכולים לעמוד בעוה"ז, והעולם לא היה סובל אותם.

ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בגללה, על אחת כמה וכמה, כיוון שירדה לעוה"ז, אם לא הייתה מתלבשת באלו הלבושים שבעוה"ז, שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול.

60. וע"כ הסיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. משום זה אמר דוד, גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה.

61. יש לבוש הנראה לכל. ואלו הטיפשים, כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדוּר בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור. ומחשיבים את הלבוש כגוף האדם, ומחשיבים גוף האדם כמו נשמתו.

62. כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. הגוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עוה"ז. הטיפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת הלבוש ההוא.

אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף, שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהיא עיקר הכול, תורה ממש. ולעת"ל, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה שבתורה.

63. אף כך הוא למעלה, שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה. השמיים וצבאם הם הלבוש, וכנ"י, המלכות, היא הגוף המקבל הנשמה, שהיא תפארת ישראל, ז"א. וע"כ המלכות היא גוף לנשמה. כי ז"א מתלבש בה כמו נשמה בגוף.

הנשמה, תפארת ישראל, היא התורה ממש, נשמת התורה, שבה מסתכלים החכמים. ונשמה לנשמה הוא עתיקא קדישא, שבו יסתכלו לעת"ל. והכול אחוז זה בזה, שעתיקא קדישא מתלבש בז"א, וז"א מתלבש במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע וכל צבאם.

64. אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשריהם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש הזה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הסיפורים הם לבושים.

פסח שני

65. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. מהו שכתוב, ויעשו? היה צריך לומר, ויאכלו. אלא, כל מי שמראה מעשה למטה כראוי, הוא כאילו עושה אותו למעלה, כיוון שבזכותו התעורר הדבר למעלה, הוא, כביכול, כאילו עושה אותו.

66. איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם. איש איש פעמיים, למה? אלא, איש שהוא איש, שראוי לקבל נשמה עליונה, ופגם עצמו, שאין השכינה שורה עליו, משום שטימא את עצמו. איש איש, פירושו, שראוי להיות איש, והוא טימא את עצמו, שלא תשרה עליו קדושה של מעלה.

67. או בדרך רחוקה. אחד מעשרה מקומות, שהם מנוקדים בתורה. וכולם באים להראות איזה דבר. ולמה יש נקודה על האות ה' של המילה, רחוקה?

משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיוון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך, שזרע ישראל אחוזים בו. כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שהתרחק מלהתקרב לכם, לישראל, ולהתקשר בכם, כמו שאתם מתקשרים. וע"כ כתוב, בדרך רחוקה לכם, בנקודה על אות ה' של רחוקה. להורות שהכוונה היא על ס"א, הרחוקה מקדושה.

68. והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. משמע שהם ב' דברים. ואיך ייתכן, שהם דבר אחד, אשר הטומאה גרמה לו לדרך רחוקה? אלא, טמא לנפש, פירושו, מטרם שטימאו אותו מלמעלה. ובדרך רחוקה, פירושו, אחר שטימאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, לס"א. ומשמע, שהן זה והן זה, לא תשרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו.

69. ובחודש השני אינו עושה הפסח, אם אינו מתקן עצמו. אלא אחר שנטהר ותיקן את עצמו, יש לו חודש שני לעשות הפסח. מכאן, כל אדם שמטהר עצמו, מטהרים אותו מלמעלה.

70. ואינו נמצא במדרגה עליונה יותר בחודש השני. כי ישראל זרע קדוש, העושים הפסח בזמנו, לוקחים הלבנה והשמש, מלכות וז"א כאחד. ומי שלוקח היסוד בתחילה, הוא לוקח הבניין. מהו היסוד? זהו לא היסוד העליון של צדיק העולם, יסוד דז"א. אלא היסוד של אבן טובה, המלכות, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

כי זוהי אבן ששורֶה עליה ז"א. ומי שלוקח היסוד בתחילה, את המלכות, שהיא יסוד, שעליה נבנים כל הספירות דז"א, הוא לוקח גם הבניין, שהם כל הספירות דז"א שעליה. כי המלכות היא פתח לז"א.

71. ודאי גם בחודש השני לוקח המלכות וז"א כאחד, כמו בפסח ראשון. אבל הוא אינו שווה, כמי שלוקח הפסח בזמנו. מהו הטעם? משום שזה הלוקח הפסח בזמנו, מקבל מלמטה למעלה, ואינו יורד. משום שמעלים בקודש ואין מורידים. וזה שלוקח הפסח אחר זמנו, יורד מלמעלה למטה. משום זה הם שווים בכל ואינם שווים. כי זה עולה ואינו יורד, וזה יורד ואינו עולה.

משום זה, מי שמקריב הפסח במועדו, הוא יותר משובח. אשריהם ישראל שזוכים בכל, כי זוכים בתורה. וכל מי שזוכה בתורה, זוכה בשם הקדוש. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

החודש הראשון ימין, והחודש השני שמאל. ופסח הוא המוחין דהארת חכמה, ששורשם בקו שמאל דבינה. וצריכים לקחת אותם מקו ימין, שהוא החודש הראשון, שאז הזמן להקריב הפסח. ואז מעלים בקודש, והאורות מתרבים והולכים כדרך הקדושה.

אבל המקריב בחודש השני, שלוקח המוחין דפסח מקו השמאל, אז האורות מתמעטים ויורדים כדרך פָּרֵי החג. משום שזה הלוקח הפסח בזמנו, מקבל מלמטה למעלה, שאורותיו הולכים ומתרבים כדרך האורות המתוקנים בקדושה, שכן דרך הימין. ואינו יורד, שאין האורות מתמעטים. וזה שלוקח הפסח אחר זמנו, יורד מלמעלה למטה, שמוריד חשיבות האורות מלמעלה למטה. כלומר שהולכים ומתמעטים כמו פרי החג, משום שלוקח אותם מקו שמאל, שהוא החודש השני.

72. מצווה שיעשו פסח שני, על אלו שלא יכלו לעשות הפסח במועדו, שהיו בדרך רחוקה, או שנטמאו בטומאה אחרת. ואם הפסח, עניין האמונה שישראל נכנסו בה, שולט בחודש ניסן, שאז הוא הזמן לשמחה, איך אלו שלא יכלו לעשות אותו במועדו, או שנטמאו, יכולים לעשות הפסח בחודש השני, הרי עבר זמנו?

73. אלא כיוון שכנ"י, המלכות, מתעטרת בעטרות שלה, במוחין דג"ר, בחודש ניסן, אינה מסירה הכתרים והעטרות ממנה כל שלושים יום. וכל אלו שלושים יום, מיום שיצאו ישראל מפסח, יושבת המטרוניתא בעטרותיה, וכל צבאותיה בשמחה.

ומי שרוצה לראות המטרוניתא, יכול לראות. ובארבעה עשר לחודש השני, הכרוז קורא, כל מי שלא היה יכול לראות המטרוניתא, יבוא ויראה, מטרם שננעלו השערים. כי משם עד שבעה ימים השערים פתוחים. מכאן והלאה סוגרים השערים. ועל זה מביאים פסח שני.

74. מצווה לשחוט הפסח בזמנו. והמצווה שאחריה, פסח ראשון ופסח שני, לאכול אותם כמשפטם. והטמאים יהיו נדחים לפסח שני, שהיא מצווה שלישית. יש בני אדם, שהם כמו חולין של טהרה, מצד מיכאל. וכמו חולין מהקדוש, כגון בשר קודש. והם מצד גבריאל. שמיכאל וגבריאל הם כוהן ולוי, חו"ג. ויש בני אדם שהם כמו ימים טובים, והם קודש קודשים.

75. השכינה היא פסח ראשון, מצד הימין. כי החודש הראשון הוא קו ימין. ופסח שני משמאל. כי החודש השני הוא קו שמאל. כי ניסן ואייר הם חו"ג, פסח ראשון מימין, ששם החכמה, כי החכמה הוא בקו ימין. פסח שני הוא בשמאל, ששם בינה, כי הבינה היא בקו שמאל. ומשום שבגבורה, בקו שמאל, עוברת כל אש זרה, שהיא כקש ותבן כלפי אש הגבורה, ע"כ נדחים הטמאים לפסח שני.

אשר יבוא באש תעבירוּ באש

76. כל טומאה, נידה ומצורע וזב וזבה ויולדת, אש הגבורה שורפת אותם. כי הנשמה היא כלי של הקב"ה, והקב"ה אינו שורה בה, עד שמתלבנת באש הגבורה. כמ"ש, הלוא כה דְבָרִי כָּאש נאום ה'. ובאש זו, אם יצה"ר הוא ברזל, הוא מתפוצץ. ואם אבן הוא, נימוח.

77. ובימין, ששם התושב"כ, שנקראת מים, כתוב, וטָהֲרָה ממקור דָמֶיהָ. ונטהר בה מצורע וטמא מת וזב וטמא בכל מיני שרץ. כמ"ש, וזרקתי עליכם מים טהורים וטְהַרתם.

78. בקו האמצעי, הכלי מתייחדת בבעלה. הכלי היא אישה, מלכות, אחרי שמתקדשת בקו שמאל, ונטהרת במי מקווה בקו ימין, היא מתייחדת בקו האמצעי. ולומדים על כלים של פסח, כלים שהשתמשו בהם בצוֹנֵן, מטבילים אותם בצונן והם טהורים. שהם הנשמות הבאות מצד הרחמים, והם רחמנים בעלי חן וחסד, אינם צריכים להיטהר במים פושרים כבינוניים.

כש"כ בחמֵי חמים, שבהם נטהרים רשעים גמורים, המחממים עצמם באש היצה"ר. ועליהם כתוב, כל דבר אשר יבוא באש תעבירוּ באש. משום שהזוהמה שלהם רבה. אבל צדיקים גמורים, בצונן. כי כל השׂם רווח בין הדבקים, שאינו מדביק אותיות שבק"ש זו אל זו, מצננים לו הגיהינום.

פרשת פינחס

חג הפסח

703. ובחודש הראשון, בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה'. חודש ראשון, ניסן, ששם הולידה אותה החיה את אורות הגאולה, לקיים כמו שלומדים, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. ובי"ד (14) שלו, כמ"ש, ויאמר, כי יד על כס יה, שם נשבע להעביר מהעולם את זרעו של עשיו העמלקים. בעת ההיא כתוב, מִשכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ושחטו הַפָּסַח. מִשכו, כמ"ש, משך ידו את לוֹצְצים.

704. בעת ההיא, כה אמר ה' לרועים הפושעים בי, ואל אדמת ישראל לא יבואו, ואלו הם רועי הצאן פַּרְנְסֵי הדוֹר. ומשום זה כתוב עליהם, הנה אנוכי מְפַתֶיהָ, והולכתיהָ המִדְבּר. וכתוב, ונשפּטתי איתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם, שהרג אותם במכת חושך.

705. ובחודש הראשון, החודש שהחיה, המלכות, מתגלה ומתחזקת בו, ויוצאת לעולם, כלומר שיוצאת מסתימתה בי"ד (14) יום, כמ"ש, ויחשוף יערות. בי"ד יום, הם שאר החיות, חו"ג תו"מ דז"א, המאירים בתוך המלכות, עשרה עשרה לכל צד. חו"ג תו"מ הם ד' צדדים, בד' רוחות העולם, צפון דרום מזרח מערב, שכל אחד כלול מע"ס.

המלכות, י', וספירה אחת מחו"ג תו"מ, הן לכל צד מד' צדדי העולם, והן י"ד. כיוון שארבע חו"ג תו"מ מתחברים ומיתקנים עם העשר שבמלכות מצד ימין, אז הוא י"ד בחודש, להתקין חיה הזו, המלכות, בתיקוניה, בשמחה.

706. מִשכו וקחו לכם צאן. משכו, כמי שמושך ממקום למקום. משכו ימים עליונים, ספירות דז"א, לימים תחתונים, לספירות דמלכות.

ימים עליונים דז"א הם שס"ו (366) כחשבון משכו. שהיא שנה של ימות החמה, ז"א. ימים התחתונים של המלכות, לפעמים הם שנ"ה (355) ימים בשנה, ובזמן שהלבנה, המלכות, מאירה במילואה, עולים הימים שלה להיות שס"ה (365) ימים, כשנת החמה, ז"א, שהוא כחשבון מִשכו, חסר אחד.

707. משכו ימים עליונים דז"א, לימים תחתונים דמלכות, שיהיו כולם אחד, בחיבור אחד. ומי מושך אלו העשר של המלכות, כשהיא בצד ימין, בחסד? שכתוב, בעשור לחודש הזה, כלומר, המלכות, כשהיא בימין. כתוב, בעשור, האם לא היה צריך לכתוב, בעשרה? אלא תשע הם לכל צד, ונקודה אחת שהולכת באמצע כעין זה $Star$, ומשלימה לע"ס.

וע"כ כתוב, בעשור, כמ"ש, זָכוֹר שָׁמוֹר, לשון מקור, כי בעשור פירושו, להשתמש בעשר, באופן כזה, שאלו תשעה ימים ישמשו בנקודה ההיא.

לחודש הזה, ניסן, הרומז לחסד, להורות שאלו הימים שממשיכים, יהיו לצד ימין, חסד. כדי לחבר זא"ת, המלכות, בז"ה, ז"א, שיהיה הכול אחד.

708. ובזמן שאלו ד' ימים שלאחר עשרה בחודש, מתקשרים לד' צדדים, דרום צפון מזרח מערב, חו"ג תו"מ, ומתחברים עם עשרת הימים, אז מולידה החיה, המלכות, את אורות הגאולה. והנחש הולך לו.

ובעת ההיא מְקדשים למעלה אותה החיה, וקוראים לה כבוד. ואז מתקדש החג. מה שלא היה עד עתה. כי עתה, בחג, קוראים לה כבוד. כמ"ש, ובהיכלו כולו אומר כבוד.

709. אמר משה, דברים אלו סתומים, וצריכים לפתוח אותם בשביל החברים, שמי שסותם להם סודות התורה הוא מצער אותם. שלרשעים, האורות של הסודות נעשו להם חושך. והוא דומה לכסף שגנוז. מי שחופר עד שמגלה אותו, ואינו שלו, מתהפך בשׂכלו לחושך ואפלה. ולמי שהוא שלו, הוא מאיר לו. ומשום זה, יש לאדם לגלות סודות התורה הסתומים, לחברים.

710. בעשור, כי ט"ס לכל צד, כנגד ט' חודשי הריון של היולדת. כחשבון א"ח (9) מהמילה אחד. היולדת היא ד' מאחד. א"ח הוא ט"ס לד' צדדים של האות ד', והם ארבעים. א"ח כנגד זכור, ז"א. ד' כנגד שמור, המלכות. ועימהם הם 42.

711. נשאר כבוד, שנאמר בו, בשכמל"ו. והוא כבו"ד (32) ול"ב (32), שבגי' ס"ד (64), ד"פ לכל צד של ד', הרי ס"ד לד' צדדים, בגי' רנ"ו (256). כבוד למעלה ולב למטה. ומשום זה מייחדים בכל יום פעמיים שמע ישראל, שאנו אומרים בהם פעמיים כבוד, שהם ס"ד. ועם פעמיים ד' ד' מאחד, הרי ע"ב (72).

הרי ד' שבאחד שלמות של מ"ב (42) שמות, ושלמות של ע"ב שמות. ומשום זה אומרים במזמור לדוד, מי זה מלך הכבוד, ה' עיזוּז וגיבור. ובפעם השנייה אומרים, מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות.

יש שני ייחודים, עליון ותחתון. ייחוד העליון, כמ"ש, ייקָוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותיראה היבשה. שפירושו, שיתכנסו המדרגות שמתחת השמיים אל מקום אחד, להיות בשלמות לו"ק, שהם א"ח דאחד.

ותיראה היבשה, לקשור במדרגות אלו דז"א שהתגלו, גם ד' שבאחד, הנקראת יבשה, כשהיא מחזה ולמעלה, ששם היא סתומה וכל אורותיה קפואים. והייחוד הזה הוא ייחוד של שש מילים שמע ישראל, שמגלה החסדים לז"א.

אבל ד' שבאחד עוד לא קיבלה תיקונה, שהחכמה שבה תוכל להאיר, עד שנעשה הייחוד התחתון, כמ"ש, תַדְשֵא הארץ דשא, שהייחוד הזה נעשה בבשכמל"ו. ואז מה שהייתה יַבּשה מחזה ולמעלה דז"א, בייחוד העליון, עתה, כשירדה מחזה ולמטה בבשכמל"ו, נעשתה ארץ לעשות פירות ותולדות. כי מחזה ולמטה מתגלה החכמה שבד' שבאחד, וכל הספירות דז"א, שהם א"ח שבאחד, מאירים בכל הצדדים של ד' שבאחד במילואם.

כתוב, בעשור, כי ט"ס לכל צד, כנגד ט' חודשי הריון של היולדת. כחשבון א"ח (9) מן אחד. שבייחוד העליון של שמע ישראל, ד' שבאחד מקבלת מט"ס דז"א, שהן א"ח, בבחינת עיבור, שהם ט' ירָחים, ט"ס.

היולדת היא ד' מאחד, שאח"כ, כשנעשה ייחוד התחתון שמחזה ולמטה, בבשכמל"ו, אז היא יולדת הט"ס, שמתגלים בה. אבל בייחוד העליון ט"ס דז"א, שהן א"ח דאחד, עוד מכוסים וסתומים בה כמו מעוברת. כי אז היא יבּשה.

א"ח מרמז לשם מ"ב, כי מחזה ולמעלה דז"א, ששם הייחוד העליון, שולט שֵם מ"ב, שאורות החכמה מכוסים בשם הזה. ואחר שנעשה ייחוד עליון, בשם מ"ב, נשאר לייחד הייחוד התחתון שמחזה ולמטה דז"א, בבשכמל"ו.

נשאר כבוד, שנאמר בו, בשכמל"ו. שנשאר לייחד הייחוד התחתון, כדי שהד' שבאחד תלד ותגלה הט"ס שקיבלה לכל צד שלה בייחוד העליון. וזה כבוד לב, כלומר שהיא נקראת כבוד, ומתגלים בה ל"ב (32) נתיבות החכמה. כבו"ד (32) ול"ב, שבגי' ס"ד (64), ד"פ לכל צד של ד', בגי' רנ"ו (256), רמז לרנ"ו כנפי החיות.

כבוד למעלה ולב למטה. למעלה מחזה נקראת המלכות כבוד. אמנם גילוי הכבוד, שהוא ל"ב נתיבות החכמה המתגלים ע"י המלכות, זהו רק מחזה ולמטה דז"א, בייחוד של בשכמל"ו.

ומשום זה מייחדים בכל יום פעמיים שמע ישראל, שאנו אומרים בהם פעמיים כבוד, שהם ס"ד. ועם פעמיים ד' ד' מאחד, הרי ע"ב (72). שבייחוד התחתון מרומז שֵם ע"ב, השם, שהחכמה מתגלה בו. הרי ד' שבאחד שלמות של מ"ב שמות, ושלמות של ע"ב שמות. השלמות של זיווג העליון שמחזה ולמעלה לשליטת החסדים, השם מ"ב, והשלמות של הארת החכמה שמחזה ולמטה, השם ע"ב. שיוצא מג' הפסוקים וייסע ויבוא ויֵט.

ומשום זה אומרים במזמור לדוד, מי זה מלך הכבוד, ה' עיזוז וגיבור. ובפעם השנייה אומרים, מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות. שמלך הכבוד הראשון הוא למעלה מחזה, ששם המלכות נקראת כבוד, בשם מ"ב, שאין שם גילוי ל"ב נתיבות החכמה. ומלך הכבוד השני, הוא הכבוד שלמטה מחזה, השם ע"ב, שיש בו גילוי חכמה.

712. כתוב, ובהיכלו כולו אומר כבוד. זהו היכל עליון הפנימי, ששם מתקדש הכול, בינה. שם מקדשים למי שראוי להתקדש. איך מקדשים אותו ההיכל? בתחילה נפתחים השערים ע"י הדעת, ז"א, שבעת שליטת השמאל בבינה הוא עולה לבינה, ונעשה קו האמצעי, דעת המייחדת ימין ושמאל, חו"ב, זה בזה. ופותח שערי בינה מסתימת השמאל. וע"י זה מקבל ממנה גם ז"א ג' קווים.

מַפתח סתום אחד, דעת, התקין ופתח שער אחד לצד דרום, קו ימין, אז נכנס כוהן גדול, חסד, בפתח ההוא, ומזדרז באבנט שלו, המלכות, ותיקוניו, שהם ד' בגדי כוהן הדיוט, מצנפת כותונת אבנט מכנסיים. כנגד ד' אותיות אדנ"י, המלכות.

ואח"כ מתעטר בעטרה של הקדושה, ולובש חושן ואפוד, ומעיל של שבעים פעמונים ורימונים, שהם כמ"ש, פעמון זהב ורימון, המוחין דהארת החכמה, הנמשכים מה"ר דהוי"ה. וציץ, נזר הקודש על מצחו, שנקרא ציץ נזר הקודש, י' דהוי"ה. ומתקשט בד' בגדי זהב וד' בגדי לבן, כנגד ח' אותיות שבשמות הוי"ה אדנ"י. ועל אותו הציץ מלהטות מ"ב (42) אותיות, השם מ"ב, ומתנוצצות עליו. וכל אותו ההיכל מאיר באורות עליונים.

713. הסתובב המפתח, הדעת, ופתח צד של הבינה שבצד צפון. אז נכנס לוי, גבורה וקו שמאל, המַעשׂר של יעקב, שהפריש מבניו להקב"ה. ועימו כינור של עשרה נימים, ע"ס דקו שמאל. ומתעטר בעטרותיו, במוחין דג"ר, שנקראים עטרות.

ואז הסתובב שוב המפתח ופתח שער אחד באותו היכל, השער העומד באמצע, העמוד שלצד מזרח, ת"ת, קו האמצעי. נכנס הת"ת ומתעטר באותו השער, בע' (70) עטרות, השם ע"ב, ובארבע אותיות שהן י"ב (12), בי"ב צירופים של ארבע אותיות הוי"ה, חו"ג תו"מ שבכל אחד ג' קווים.

ומתעטר בחקיקות של ר"ע אלף (270,000) עולמות, שהם מקום הגילוי של הארת החכמה, שמחזה ולמטה. הארת החכמה מכונה אלף, ושם ב' שלישֵי ת"ת, שהם ע', ונו"ה, שבכל אחת ע"ס, והם ר"ע (270) ספירות. ומתעטר בעטרות המאירות מסוף העולם עד סופו, במלכות, הנקראת עולם. ובכמה לבושי כבוד, ובכמה עטרות קדושות.

714. שוב הסתובב המפתח, הדעת, ופתח כל השערים הגנוזים, וכל השערים הקדושים הנסתרים. ומתקדש בהם ז"א, ועומד שם כמלך במלכות שבקו אמצעי דבינה. מתברך שם בכמה ברכות, ומתעטר בכמה עטרות.

אז יוצאים כולם מבינה למקומם בז"א. כלומר, חו"ב דז"א משני השערים שבדרום ובצפון דבינה, וחצי הימני דדעת מהשער האמצעי דבינה, וחצי השמאלי דדעת מהמלכות שבשער האמצעי. ויוצאים כולם בחיבור אחד, מתעטרים בעטרותיהם כראוי. כיוון שיצאו מבינה למקום ז"א, הם מעוררים את הז"א, שיתקשט בקישוטיו, בד' מוחין.

715. וחיה זו, המלכות, שהיא במצב א', ועודנה דבוקה בשמאל, מתעוררת וממעטת את עצמה מתוך אהבת השירה, מחמת תשוקת החסדים. כי להיותה בשמאל בלי ימין, יש לה חכמה בלי חסדים, שזה מסבב לה צער גדול, ומשתוקקת מאוד אחר חסדים.

ומשום זה מיעטה את עצמה למטה מחזה, כדי שתוכל לקבל ממנו חסדים. מתוך אהבת השירה, ממעטת עצמה לאט לאט עד שנעשית נקודה תחת היסוד דאורות, ונקודה תחת החזה דכלים.

וכיוון שמיעטה את עצמה, אז כתוב, וילך איש מבית לוי, הקב"ה, וייקח את בת לוי, המלכות, שנקראת בת לוי כשהיא בשמאל. והוא מושיט יד שמאל תחת ראשה מתוך אהבה, שיד שמאל דז"א נעשית לה לג"ר, לראש, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי.

716. כיוון שהיא נקודה קטנה עתה, איך יכול ז"א להתאחד בנקודה קטנה? אלא כלפי מעלה, כל מה שהדבר קטן זהו שבח וזוהי מעֲלה. והיא גדולה בגדלות העליון, כי כשהיא קטנה, מיד מתעורר לה הכוהן הגדול, חסד דז"א, ואוחז אותה ומחבק אותה. ואילו הייתה גדולה, לא היו יכולים ז"א ומלכות להתאחד כלל.

אבל כיוון שהמעיטה את עצמה, והיא נקודה קטנה, אז אוחזים בה הספירות דז"א, ומעלים אותה למעלה, בין שתי זרועות דז"א, שהם חו"ג. כיוון שהעלו אותה ויושבת בין שני צדדים אלו, חו"ג, אז עמוד העומד באמצע, ת"ת, קו אמצעי, מתחבר עימה באהבת הנשיקות, באהבה של חיבור אחד. אז כתוב, ויישק יעקב, ז"א, לרחל, המלכות, כי באהבה של הנשיקות, מתדבקים זה בזה בלי פירוד, עד שמקבלת נפש של תענוגים כראוי.

כל זמן שהמלכות במצב א', בשני מאורות הגדולים, ששניהם מקבלים מבינה, ז"א מלביש קו ימין דבינה, חסדים, והמלכות מלבישה קו שמאל דבינה, חכמה, אז אין המלכות חפצה להתייחד עם ז"א ולקבל ממנו החסדים, והיא רחוקה ממנו כרחוק השמאל מהימין.

וכדי לקבל מז"א חסדים צריכה למעט את עצמה לנקודה תחת יסוד דז"א, למדרגה תחתונה מתחת ז"א, ואינה יכולה עוד לקבל מבינה, אלא מז"א, העליון שלה. וכשהיא נקודה תחתיו, מתייחדת עימו לאחד ומקבלת ממנו כל המוחין דגדלות.

717. בשעה שלוקחת נפש של תענוגים כראוי, והיא רוצה לפקוד צבאותיה, מתאספים כולם וקוראים לה, כבוד כבוד כבוד, מההיכל הקדוש דאו"א. ובהיכל הקדוש, או"א, חו"ב, פותחים ואומרים, מקוּדש מקוּדש. שמשפיעים למלכות מאורותיהם, הנקראים קודש. אז החודש, המלכות, מתקדש כראוי. ואז כתוב, ובחודש הראשון. כי הוא ראשון ודאי.

כי כשהייתה המלכות דבוקה בשמאל בלי ימין, לא נחשב לה זה למציאות, מחמת שאורותיה קפואים ואינה יכולה להשפיע. אלא עתה, אחר שהתמעטה לנקודה וחזרה ונבנית ע"י או"א באורות של קודש, שתהיה מתחת למדרגת ז"א, נחשב זה למציאותה הראשונה.

וע"כ כתוב עליה אז, ובחודש הראשון. ועל זה כתוב, מִשכו וקחו לכם, שתמשיכו ימים עליונים דז"א אל המלכות. ועל זה כתוב, בעשור לחודש הזה, שהתחברה הלבנה, המלכות, בשמש, ז"א, שט"ס דז"א ישמשו ויאירו במלכות. ומה שהייתה נקודה אחת אחר המיעוט, כשיורדת מהיכל או"א, מתפשטת מעט ומתמלאת ונעשית ה"ת דהוי"ה, שמלאה שפע מכל ארבעת הצדדים ומתקדשת כראוי.

718. הסתובב ההיכל ההוא ופתח שער בצד דרום, בקו ימין, בע"ב עטרות, שהוא השם ע"ב המאיר בקו ימין. ואח"כ פותח שער שלישי לצד מזרח, קו האמצעי, בחמישים אורות, של חמישים שערי בינה. אח"כ פותח שער אחר של צד מערב, המלכות, בע"ב עטרות של השם ע"ב, ובכל רמ"ח (248) חסדים, שבחשבון המילים שבפרשיות של ק"ש.

ומה שהחיה הזו, המלכות, הייתה בתחילה קטנה, ואחר שמקבלת ע"ב עטרות ורמ"ח חסדים, גדלה, כמ"ש, מלוא כל הארץ כבודו. שהיא כבוד עליון וכבוד תחתון, שכל זה המלכות מקבלת בייחוד של ק"ש.

719. כשמגיע לח"י (18) עולמות, שבו ח"י ברכות התפילה, תפילת העמידה, שפותח אותה במילים, אדנ"י שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז עמוד האמצעי, ז"א, מתחבר עימה בחביבות נשיקות שפתיים, נו"ה, והלשון, צדיק, יסוד, ביניהם, לשון לימודים. בעת ההיא, ויישק יעקב, ז"א, לרחל, מלכות.

אז קוראים לאותה החיה, למלכות, כבוד כבוד. ואו"א אומרים, מקודש מקודש. שאו"א משפיעים לה אורותיהם, הנקראים קודש. ואז החודש, המלכות, מתקדש כראוי. ואז נקראת ובחודש הראשון, ראשון ודאי.

720. ואז מִשכו, ימים עליונים דז"א אל המלכות. וע"כ כתוב, בעשור לחודש הזה, שט' ימים דז"א יאירו אל המלכות, שהתחברה הלבנה הקדושה, מלכות, בשמש, ז"א, שכתוב בו, כי שמש ומָגן ה' אלקים. ומה שהייתה המלכות נקודה קטנה, היא התמלאה כלבנה במילואה. ואז הוא חודש מלא, שהלבנה, המלכות, התמלאה, ומלוא כל הארץ כבודו. מתחילה הייתה חסרה, ועתה היא בשלמות במילואה.

721. בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה'. שׂה לקורבן פסח, למה? היראה של המצרים ואלוהים שלהם היה שה, משום שהמצרים עובדים למזל טלה. ומשום זה עובדים לשה.

כתוב, הן נִזְבּח את תועבת מצרים. מהו תועבת מצרים? האם על ששונאים אותו, כתוב, תועבת מצרים? אלא, יראת המצרים ואלוה שלהם נקרא תועבת מצרים. כמ"ש, כתועבות הגויים, שפירושו, היראה של הגויים.

722. חכמתו של יוסף, שכתוב, ומִקְצֵה אחָיו לקח חמישה אנשים, ולימד אותם לומר, אנשי מִקְנֶה היו עבדיך. והייתכן שמלך שהיה שולט על הארץ, והוא אב אל המלך, יעשה כזאת, שיעשה לאחיו שישנאו אותם המצרים ולא יחשיבו אותם? שהרי תועבת מצרים כל רועה צאן. אלא ודאי, תועבת מצרים, היראה והאלוה שלהם נקרא כך. וע"כ כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים, שהוא האלוה שלהם.

723. אמר יוסף, כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, ואותה הארץ, הבדילו בשביל האלוה שלהם, הצאן, שירעה וילך שם בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו אלו שרוֹעים את אלוהיהם כמו אלוהיהם. אמר, אעשה לאחיי שיירשו אותה ארץ, וישתחוו להם המצרים, ויחשיבו אותם כראוי. כמ"ש, כי תועבת מצרים כל רועה צאן. שיחשיבו אותם, משום זה, כאלוהיהם.

724. כמו שהקב"ה נפרע מאלו העובדים עבודה זרה, כך הוא נפרע מעבודה זרה עצמה. וא"כ, איך עשה יוסף את אֶחיו עבודה זרה, שהמצרים ישתחוו להם כמו לאלוהיהם? לא עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, אלא עשה אותם שישלטו על עבודה זרה של המצרים, ולהכניע העבודה זרה שלהם תחת ידי אחיו, ושיכו אותם במקל.

אמר יוסף, אם ישלטו אחיי על עבודה זרה שלהם, כש"כ שישלטו עליהם עצמם, ומשום זה הושיבם במיטב הארץ, והִשליטם על כל הארץ.

725. השה לפסח, משום שהיראה של המצרים ואלוה שלהם, היה שה. אמר הקב"ה, מבעשור לחודש קחו האלוה של המצרים, ותִפסו אותו, ויהיה אסור ותפוס בתפיסה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאו אותו לדין, והתקבצו עליו.

726. ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם, שתפוס בתפיסה של ישראל, ולא יכלו להצילו, היו בוכים, והיה קשה עליהם, כאילו הם עצמם נעקדו להיהרג. אמר הקב"ה, יהיה תפוס ברשותכם יום אחר יום ארבעה ימים, כדי שיראו המצרים אותו כשהוא אסור, וביום הרביעי הוציאוהו להורגו. ויראו המצרים, איך אתם עושים בו דין. ואלו הדינים שהיו עושים ביראתם, היו קשים להם יותר מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.

727. אח"כ דנים אותו באש, כמ"ש, פסילי אלוהיהם תשרפון באש. אמר הקב"ה, אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמרו המצרים, שברצון ובתשוקה אל אלוה שלנו אוכלים אותו כך, בלתי נצלה כל צורכו, אלא הַתקינו אותו צלי. ולא מבושל, כי אילו יהיה מבושל, יהיה מכוסה בסיר תחת המים, ולא יראו אותו. אלא התיקון שלו, שיראו אותו שנשרף באש, משום שריחו מתפשט למרחוק.

728. ראשו כפוף עליו על כרעיו, שלא יאמרו, שחיה או דבר אחר הוא, אלא שיכירו אותו, שהוא האלוה שלהם. שלא יאכלו אותו בתאווה, אלא על השובע, בדרך קלון וביזיון. עצם לא תשברו בו, אלא שיראו עצמותיו מוטלות בשוּק, ולא יוכלו להצילו. וע"כ כתוב, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים, דינים רבים. ומַקֶלכֶם ביֶדכֶם, ולא חרב ורומח ושאר כלי מלחמה. להראות, שאינכם יראים מפניהם.

729. המצרים היו עובדים למזל טלה, ומשום זה עבדו לשה. א"כ, הלוא לטלה קטן היו צריכים לעבוד, ולא לשה. אלא לַכּׂל היו עובדים, אלא מזל טלה יורד ועולה, פעם נראה כטלה, ופעם כשה גדול. ומשום זה היו עובדים לכל.

כל בהמה גדולה הייתה אלוה שלהם, וע"כ הרג הקב"ה כל בכור בהמה. שהיו מדרגות שלמעלה, כוחות רוחניים עליונים של הטומאה, שנקראים בכור בהמה. וע"כ היו עובדים להם.

730. כתוב, כל מַחְמֶצֶת לא תאכֵלו. וכתוב, ולא ייאכל חמץ. השינוי בין מחמצת לחמץ, שחמץ זכר, ומחמצת נקבה. למה לא כתוב גם בחמץ, לא תאכלו? אלא הנקבה דקליפות, שהיא מקלקלת דרכיה ביותר, כתוב בלשון אזהרה, לא תאכלו. אבל הזכר דקליפות, הנאחז בחוט של טהרה יותר מהנקבה, כתוב בלשון בקשה, לא ייאכל, ולא לשון אזהרה וציווי. וע"כ כתוב כאן, לא ייאכל, וכאן, לא תאכלו.

731. והרי כתוב, לא תאכל עליו חמץ, הרי שגם בחמץ, שהוא זכר דקליפה, כתוב ג"כ לשון אזהרה? אלא הִרבּה הכתוב מילים יתרות לכבוד הקורבן, ע"כ כתוב, לא תאכל. אבל בתחילה כתוב בחמץ לשון בקשה, לא ייאכל. אבל אח"כ, במחמצת כתוב באזהרה, לא תאכלו. כי הנקבה דקליפות קשה מזכר דקליפה. ונקראת מחמצת, משום שריח מוות יש שם.

חמץ רומז על זכר, וע"כ לא נרמז בו מוות. מחמצת נקבה. וכתוב, רגליה יורדות מוות. ע"כ בראש המילה מחמצת, ובסופה, תמצא אותיות מת. משום זה, מי שאוכל חמץ בפסח, הנקבה מקדימה לו המוות, ויידע, שהוא מת בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, ונכרתה הנפש ההיא.

732. למה נקראת מצה? שַׁד"י, פירושו, מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די. כלומר, שמבריח הדינים והצרות ממנו. אף מצה כך, משום שהיא מכריע ומכניע, שמבריחה כל הצדדים הרעים, ועושה מריבה בהם, כעין השם שד"י של המזוזה, שמבריח שדים ומזיקים שבשער. אף כך מצה מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה, ועושה מריבה וקטטה בהם, כמ"ש, מסה ומריבה. ע"כ כתוב השם מצה. והרי מסה היא עם סמך ולא עם צ', אלא תרגומו של מסה, היא מָצוּתָא. ע"כ נקרא מצה, עם צ'.

733. כמו הלשון שהוא מקל לכל אנשי הבית, כי מייסר אותם בלשונו, ודומה עליהם כאילו מייסר אותם עם מקל. והלשון הוא אות ו', ז"א, הוי"ה. והוא מטֶה שבו עשר אותיות, כי הוי"ה במילוי היא עשר אותיות, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ובו היכה הקב"ה על ידו עשר מכות.

ומשום שכל המכות היו מצד אותיות ה' ה' של השם הוי"ה, ע"כ אומר רבי עקיבא בהגדה של פסח, מִנַין שכל מכה ומכה, שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, הייתה של חמש מכות? ואות ה' עולה באות י' לחמישים מכות. וחמש פעמים חמישים הן ר"נ (250). ומשום זה נאמר, ועל הים לָקו ר"נ מכות.

734. כל מיטב ארץ מצרים הוא רעמסס. ואותה ארץ הבדילו לאלוה שלהם, לרעות וללכת בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו את אלו שרועים את אלוהיהם כמו אלוהיהם. וזהו שביקש יוסף מפרעה את ארץ רעמסס לרעות צאנם, כדי להשליט אחָיו על אלוהי מצרים, שיהיו נכנעים תחת ידיהם כעבדים תחת מלכם, שיהיו כולם נכנעים תחת שם הוי"ה מצידם, ולא ישלוט בעולם אלא שם הוי"ה. ונכנעו כל השרים הממונים תחת ידו.

735. ולהראותם, שהוא עתיד להיפרע מהם, כמ"ש, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. משום שהם מַטעים את הבריות ועושים עצמם אלקות. ומשום שהטלה, הממונה שלו גדול על כל הממונים של אלוהים אחרים, ציווה הקב"ה לישראל, וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. והשליט אותם עליו. ותָפסו אותו תפוס בתפיסה שלהם יום ושניים ושלושה. ואח"ז הוציאו אותו לדין לעיני כל מצרים, להראות, שאלוה שלהם הוא ברשות ישראל, לעשות בו דין.

736. משום זה כתוב, אל תאכלו ממנו נא וּבָשֵל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קִרְבּו, כדי שיהיה נידון באש צלי. וציווה להשליך עצמותיו בשוק בביזיון. משום זה כתוב, ועצם לא תשברו בו.

וציווה על היום הרביעי, שלאחר שיהיה שלושה ימים קשור, לעשות בו דין. וזה היה קשה למצרים מכל המכות, שהיכה אותם הקב"ה ע"י משה.

ולא עוד, אלא שציווה שלא לאוכלו בחשק, אלא על השובע. ומיד שרואים עצמותיו בשוק ואינם יכולים להצילו, קשה להם זה מכל. ולא עוד, אלא שכתוב בהם, ומקלכם בידכם, להכניע כל אלוהי מצרים תחת ידיהם. ומשום שאלוהיהם הם בכורות ממונים, כתוב, וה' היכה כל בכור.

737. אחר כל זה כתוב, לא ייאכל חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. וכתוב, כל מחמצת לא תאכֵלו. אמר משה, למה ציווה שלא לאכול חמץ שבעת ימים ולאכול בהם מצה? ולמה פעם כתוב, לא ייאכל, ופעם, לא תאכלו? אלא שבעה כוכבי לכת הם, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב ולבנה, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכלים דאחוריים דמלכות. והם מצד טו"ר, שהאור שבפְנים הוא מצה, והקליפה שמבחוץ היא חמץ.

חמץ זכר, מחמצת נקבה, זו"נ של אותו הקליפה שמבחוץ. ועל הזכר דקליפה, שאינו כל כך חמור, כתוב, לא ייאכל. ועל הנקבה דקליפה, שהיא חמורה, כתוב, לא תאכלו.

738. המצה שמבפנים, שִׁבעת כוכבי הלכת, שמוּרה מהקליפות. והן שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שהן הכלים דאחוריים של המלכות דאצילות, שהחכמה מתלבשת בהם בעת גדלות המלכות. וכתוב עליהם, ושמרתם את המַצות. המצה שמורה מהקליפות, לבעלה, שהוא ו', ז"א, ו' דהוי"ה. ובו עם ו' המצה נעשית מצוה.

739. מי ששומר אותה על י"ה, הגנוזים באותיות מ"צ מן מצה, כי בחילוף הא"ב של א"ת ב"ש, הם י"מ ה"צ, שהאות מ' של מצה מתחלפת באות י', והצ' של מצה מתחלפת בה'. שזהו, י"ה הגנוזים במ"צ של מצה.

וציווה הקב"ה לברך את המלכות בשבע ברכות בליל פסח, שבע הנערות שלה, שבעה כלים חג"ת נה"י דמלכות דאצילות מבחינת האחוריים, הנקראים: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה.

וציווה להעביר מהם הקליפות, חמץ ומחמצת, שהם עננים חשוכים המכסים על האורות של שבעת כוכבי הלכת. שכתוב בהם, ותבואנה אל קִרְבֶּנה, ולא נודע כי באו אל קִרְבּנה ומראיהן רע, חושך כאשר בתחילה. כי כל כך חזק החושך של העננים שלהם, עד שהאורות שבשבעת כוכבי הלכת, אינם יכולים להאיר להם. ומשום זה, לא נודע כי באו אל קרבנה.

גְעַר חַיַת קָנֶה

740. כתוב, גְעַר חַיַת קָנֶה, עדת אבירים בעגלֵי עמים. גער חית, זוהי החיה שנאחז בה עשיו. קנה, שביום שלקח שלמה את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, ועליו נבנתה העיר רומי.

קנה, זהו הזכר של אותה חיה רעה, שנאחז בה עשיו, שיש לו צד קטן באחדות הקדושה, וזהו הקנה שתקע גבריאל בים הגדול. ומשום זה היא שולטת על העולם. ועל ממשלה זו כתוב, קנֶה וסוּף קמֵלוּ. קנה הוא ממשלה וראש לכל המלוכות. ונקראת קנה, כי עתיד הקב"ה לשבור אותה, כמו קנה הזה.

לילית וס"מ נקראים חיַת קנה. הם זכר ונקבה דקליפה, ובהם נאחז עשיו. הזכר דקליפה הוא כמו אמצעי בין הקדושה והקליפה. כי הזכר, שנקרא קנה, נאחז במלכות הקדושה, ובו נאחזת הנוקבא הטמאה, שנקראת חיה, חכמה דקליפה.

קנה, זהו הזכר של אותה חיה רעה, שנאחז בה עשיו, שיש לו צד קטן באחדות הקדושה, כי הזכר נאחז במלכות דקדושה. וזהו הקנה שתקע גבריאל בים הגדול. ים הגדול היא המלכות, ובה נעוץ קנה, הזכר דקליפה.

741. במצרים שולטת אותה חית קנה, וממנה יוצאים כמה ממשלות למיניהן, כולם חמץ. כיוון ששבר אותה הקב"ה, הוציא חמץ והכניס מצה.

שבר בחוט דק וקטן מכל, שבר את הח' של חמץ, ונעשו אותיות מצה. שבר אות ח' של חיה הנקראת חמץ. וע"כ נקראת חית קנה, מפני שקל לשבור אותה כמו קנה זה. ונשבר בחוט קטן כשערה. שבר את הח' והעביר אותה מאיתנה ונעשית מצה. וע"כ כתוב, גער חית קנה, כי גער בה הקב"ה, ונשברה הח' של חמץ, ונעשית ה'.

742. עתיד הקב"ה לשבור את הקנה ההוא. כעין זה, שישבור רגל ק' מן קנה, ויישאר הִנֵה. כמ"ש, הנה ה' אלקים בחָזָק יבוא, וזרועו מוֹשְלָה לו, הנה שְׂכרו איתו ופעולתו לפניו. פעולתו, הפעולה שבק', שישבור רגלה, ויעביר רגלו של ק' של קנה, ויהיה, הנה. כמ"ש, ראשון לציון הִנֵה הִנָם.

חית קנה הוא זכר ונקבה דקליפה, הנאחזים בשמאל בלי ימין, וממשיכים החכמה דשמאל מלמעלה למטה. ובזה נסתמים צינורות המלכות. כי הקנה, הזכר דקליפה, נאחז במלכות.

חמץ הוא חיה, נוקבא דקליפה. וכדי לפתוח צינורות השפע שבמלכות, צריכים לשבור הקנה והחיה דקליפה, המכסים אורות המלכות, כלומר למעט הג"ר דשמאל, ולא תהיה לחית קנה יניקה מהם, ויהיו נפרדים מהמלכות. ואז נפתחים צינורות השפע שבמלכות.

וזה נבחן ששבר רגל ח' של חמץ, החיה דקליפה. כי שבירת נה"י דכלים גורמים העלם ג"ר דאורות, והחמץ חוזר להיות מצה שמוּרה לבעלה. ששפע החכמה לא יאיר בה, אלא בו"ק דחכמה, מלמטה למעלה, שאז אין יניקה לחית קנה ושמורה לז"א בעלה.

וכן נבחן שנשברה הרגל מק' של קנה, הזכר דקליפה, הנעוץ במלכות. ומקנה נעשה הנה. כמ"ש, הנה שְׂכרו איתו. כי אחר שנשברה רגל הק', מתגלה שכר הצדיקים.

שבר אות ח' של חיה הנקראת חמץ, שמיעט ג"ר דשמאל, שבזה נשברה רגל הח' של חמץ. אמנם מיעוט הזה אפשר לעשות או ע"י גילוי מנעולא, המלכות דמדה"ד, שהיא כוח גדול הממעט אותה גם מו"ק דחכמה, אפילו מהמשכת החכמה מלמטה למעלה.

ואפשר למעט אותה ע"י גילוי מפתחא, שאז מתמעטת החכמה רק מג"ר ונשארת בו"ק. ששבר בחוט דק וקטן מכל, במפתחא, שהיא מיעוט קטן. בה שבר הח' של חמץ, ואותיות חמץ התהפכו למצה, שנשאר בה ו"ק דחכמה, הנקראת מצה. כיוון שלא היה מיעוטו קשה מבחינת מנעולא.

ויחד עם שבירת רגל של הח' של חמץ, נקבה דקליפה, נשברה ג"כ הרגל של ק' של קנה, הזכר דקליפה. כעין זה, שישבור רגל הק' מן קנה, ויישאר הִנֵה. שייפרד הקנה ממלכות, והמלכות תישאר שמורה לבדה, כי המלכות נקראת הנה. כמ"ש, הנה ה' אלקים בחָזָק יבוא, וזרועו מוֹשְלָה לו, הנה שְׂכרו איתו ופעולתו לפניו.

כי אחר שנשבר הקנה, ונפרד ממלכות, אז נפתחו צינורות השפע שבמלכות ומתגלה שכר הצדיקים. שזהו, הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו. ושבירת רגלה של הק' היא כמ"ש, ופעולתו לפניו. כי השכר ופעולת המיעוט דג"ר באים יחד. כי הג"ר נקרא פנים, ופעולת המיעוט בג"ר נבחן לפעולה בפניו. ע"כ, ופעולתו לפניו. ואז יקוים הכתוב, ראשון לציון הנה הִנָם.

743. גְער חית קנה, עדת אבירים בעגלֵי עמים. גער חית קנה, זהו קנה שנאחז בה עשיו, שהוא העיר רומי הגדולה. שנעץ גבריאל קנה בים הגדול, שהקנה נאחז במלכות, הנקראת ים הגדול, ובנו עליה עיר גדולה רומי,

ממשלת עשיו. והוא קנה, הנקרא חמץ. וכשתבוא הגאולה לישראל, יישבר אותו הקנה. כמ"ש, גער חית קנה עדת. והחמץ שנמשך מקנה, נעבר מיד מהעולם, עם המַחְמצת שלו, הנוקבא שלו, העיר רומי. ויתגלה המצה בעולם, ביהמ"ק, של בית ראשון ובית שני, בינה ומלכות.

744. בית ראשון ובית שני כנגד בת עין ימין ובת עין שמאל. והם כנגד רומי הגדולה ורומי הקטנה, כנגד שני עננים המכסים על בת העין, שבעין ימין ובעין שמאל, והם כנגד שְׂאור וחמץ. וכל עוד שאלו לא יעברו מהעולם, בל ייראה ובל יימצא אחד מהם, הבית ראשון והבית שני לא יוכלו להתגלות בעולם.

745. והרפואה לענני העין, המחשיכים לבת עין של ימין ושמאל, הרפואה שלהם היא מרה של עגל. כמ"ש, שם ירעה עגל ושם ירבץ. שם ירעה עגל, זהו משיח בן יוסף, שכתוב בו, בכור שורו הדר לו, שפני שור מהשמאל. ושם ירבץ, זהו משיח בן דוד.

משיח בן דוד מעביר רומי הגדולה. ומשיח בן יוסף מעביר רומי הקטנה. מיכאל וגבריאל כנגדם. מיכאל כנגד משיח בן דוד, וגבריאל כנגד משיח בן יוסף.

רומי הגדולה ורומי הקטנה הן שתי קליפות כנגד בינה ומלכות דקדושה. והן שני עננים, ימין ושמאל, זכר ונקבה, המחשיכים על אור החכמה הנמשך מבת העין. והם חית קנה, שממשיכים החכמה מלמעלה למטה, וע"כ מכסים האורות של המלכות. והרפואה לזה היא למעט הג"ר דשמאל. הרפואה שלהם היא מרה של עגל, כי המרה היא דינים דנוקבא, הממעטים הג"ר דשמאל.

746. ומשום זה ח', שהיא חוט דק, שובר אותה ומביא אות ה' במקומה, ומתהפך החמץ להיות מצה, שבתחילה קנה וסוּף קמלו. קנה, ממשלת רומי, שהוא סוּף לכל המלכים, שעתיד הקב"ה לשבור אותו.

גער חית קנה, גער חיה רעה, ח' של חמץ, ונשברה רגלה מהח' של מחמצת, שכתוב בה, ורגליה יורדות מוות.

ועוד, גער חית קנה, שתישבר רגל הק' מקנה, ויישאר הִנה. מיד, הנה ה' אלקים בחָזָק יבוא. ראשון לציון הִנֵה הִנָם ולירושלים מְבַשׂר אֶתן. הנה בגי' שישים, ששישים אחר אלף ומאתיים, יתקיימו הכתובים האלו.

פרשת כי תצא

פסח חמץ ומצה

134. כלים של חג הפסח, בזמן ששולט עליהם ליל שימורים, השכינה, כולם צריכים להיות שמורים, שיהיו שמורים מחמץ ומשׂאור בכל שהוא. וכל המאכלים והמשקים צריכים להיות שמורים. ומי ששומר אותם מחמץ ומשאור, גופו שמור מיצה"ר למטה, ונשמתו שמורה למעלה. וכתוב בה, לא יגוּרךָ רָע, משום שגופו נעשה קודש ונשמתו קודש קודשים. וכתוב ביצה"ר, וכל זר לא יאכל קודש. וכן, והזָר הקָרב יומת.

135. פסח הוא זרוע ימין, אברהם, חסד, כסף מזוקק. מי שמערב בו עופרת, משקר בו.

כך מי שמערב המוץ או שׂאור כלשהו במצה, הוא כאילו משקר במטבע של המלך, המלכות, שנקראת מצה. וכך מי שמערב בטיפה שלו תערובת מהביאה האסורה, או שחושב באחרת, כאילו משקר בחותם המלך, יסוד. כי זה בזה תלוי. שהעשיה למטה גורמת פגם למעלה.

תפילין של ראש ושל יד

136. רה"ש הוא זרוע שמאל, יצחק, ששׁם דנים דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות. ועקדת יצחק הייתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפילין של יד דומה לעקדת יצחק, לקשור הגבורות בחסדים. אשרי הבן הנעקד באביו ונקשר בו, לעשות מעשהו בתורה ובמצוות. ואשרי העבד הנקשר תחת רבו, לעשות רצונו, במקום בן מלך.

137. מט"ט, אשריך ואשרי בניך, אותם הנמשכים ממט"ט, שעוד לא זכו להיות בנים לזו"ן דאצילות, שקשורים ועקודים בתפילין תחת רשות אדונך. ומשום זה, אע"פ שאתה עבד לאדונך, מלך אתה על כל הממונים של שאר העמים, מלך על כל המלאכים, מלך, שהשדים וכל המחנות שלהם כולם מפחדים ממך. משום שאתה הדום רגליו של אדונך, ואתה משמש לאדונך, שד"י של מזוזה מבחוץ, שומר הפתח. הוי"ה, שהוא אדונך, הוא בפנים. ושד"י מבחינת מט"ט, הוא מבחוץ.

138. מט"ט הוא שד"י. בעת שהקב"ה יורד לבריאה, לשלוט על עצה"ד טו"ר, שטוב הוא מט"ט ורע הוא ס"מ, שהוא שד, מלך השדים.

מט"ט, הוא מלאך, מלך המלאכים. אבל מצד עה"ח, השם שד"י הוא יסוד דאצילות. ומשום זה למטה בבריאה הם שניים, עֶבד ורבּוֹ. שהעבד הוא שד"י מבחוץ, ורבו הוא הוי"ה מבפנים, שהם אינם ייחוד אחד. ולמעלה באצילות, ת"ת ויסוד הם אחד, כי גוף וברית אנו מחשיבים אחד, שהם עמוד האמצעי וצדיק, ת"ת ויסוד.

139. כמו שתפילין של ראש הם מוחין דבינה על ת"ת, עה"ח שבאצילות, ומלכות היא תפילין של יד. כך למטה, בעה"ח דבריאה, מצד הכיסא העליון, שהוא בינה דבריאה, הוא תפילין של ראש של מט"ט, ותפילין של יד שלו הם כיסא תחתון, מלכות דבריאה. כמ"ש, כיסא כָּבוד מָרום מראשון.

שיר השירים

תפילין שהקב"ה מניח אותן, ימים טובים וחול המועד

[תפלין דקב"ה מנח לון, וי"ט וחוה"מ]

197. המקבלים מג"ר דישסו"ת, הם ימים הנקראים טובים. והם תפילין של ראש, שהם תפילין, שהקב"ה מניח אותן, כלומר שהם המוחין דז"א, הנקראים תפילין. ע"כ נקראים טובים, משום שמאירים בראש הקודש העליון, ז"א.

198. בכל מקום ימים טובים הם תפילין של ראש, שהקב"ה מניח אותן. חול המועד, שלא נקרא יו"ט, הן תפילין של הזרוע, מלכות, כי אין ללבנה, למלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יו"ט, ז"א.

199. תפילין של הזרוע, הן תפילה של יד, שאינה מאירה אלא מתוך האור של תפילין של ראש. תפילה של ראש היא ימים טובים, מוחין דז"א. תפילה של זרוע היא חול המועד, מוחין של המלכות.

אסור להניח תפילין בחול המועד

200. ע"כ חול המועד הוא בעניין עשיית מלאכה, כמו יו"ט. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו, שהם בחינת התפילין של ריבון העולם, ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפילין. כי ביו"ט אסור להניח תפילין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפילין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים.

201. זה נכון בתפילין של ראש, המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביו"ט. אבל בתפילין של יד, שהוא חול המועד ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה?

202. משום שאנו אחוזים במלכות, שהיא חול המועד, ונקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצידה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד מצד תפילין של ראש. מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, מתפילין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

203. והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. תפילין של ראש ביו"ט, ושל יד בחול המועד. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

204. בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, אמר לו, עשה לך חותָם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכול יזועו ויפחדו ממך. אח"כ מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו. כיוון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב צורת החותם שעשה.

205. אם אותו העבד דחה החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מוות הוא אותו העבד, משום שעשה ביזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון, השורה עלינו ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, התפילין שאנו מניחים.

יש ב' מיני ריח:

א. ריח שהוא הארת חכמה ע"י עליית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומייחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח. ולולא עליית ז"א למ"ן, לא היה הריח מגולה שם.

ב. ריח עליון, הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, מאו"א עילאין, הממשיכים אליהם הארת חו"ס דא"א. זה אמור בג"ר דישסו"ת, שיכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מהריח העליון, מחמת שמחוסרת חסדים.

וע"כ יש מחלוקת בין ימין ושמאל דישסו"ת, ואין החכמה יכולה להאיר שם, אלא ע"י עליית מ"ן דז"א, שעם כוח המסך דחיריק שבו, מייחד ימין ושמאל.

גם התבאר, שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביו"ט ובחול המועד, בשיעור שמקבלים מיו"ט, שהם תפילין שריבון העולם מניח אותן. שמוחין של יו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין של חול המועד הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת.

אבל התפילין שאנו מניחים, הן ממוחין דז"ת דישסו"ת, שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עליית ז"א עם המסך דחיריק שבו. וכיוון שכוח הדין, הנמצא במסך דחיריק ממנעולא וממפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת לתפילין של מעשה התחתונים, שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.

והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שנבחנים לתפילין שריבון העולם מניח אותן. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

התפילין שאנו מניחים, שהם מוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, נבחנים שהתחתונים עושים אותם, והם דמיון וצורה שלמטה, משום שכוח הדין שבמסך דחיריק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים.

וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך, לבין החותם של המלך עצמו. ואומר, שמשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך, הארת המוחין דז"א, המקבלים מג"ר דישסו"ת, המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, כלומר, המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפילין, הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שהוא כוח הדין שבמסך דחיריק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפילין אלו.

206. במועד ובחול המועד אסור להניח תפילין של מעשה ידינו, ולדחות התפילין של ריבון העולם. וכש"כ בשבת, שהכול שורה עלינו. שבת של ליל שבת, תפילה של יד, מלכות. ושבת של היום, תפילין של ראש, ז"א. וע"כ ודאי שאסור להניח תפילין.

207. וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו. בחול, מניחים התפילין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים, שזו הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת.

בשבת ובמועד, שהם ימים טובים, ותפילין של ריבון העולם ממש, שזו הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה, התפילין שלנו, ומניחים תפילין של ריבון העולם, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשריהם העם הזה, שבידיהם החותם העליון של המלך.

208. מי שמניח תפילין, צריך לשמוח. ע"כ כתוב, ושמחתָ בחגך. שצריכים לשמוח בתפילין של ריבון העולם. ושמחה זו, היא במועד ובחול המועד, שהם תפילין של ראש ותפילין של הזרוע של ריבון העולם.

209. כתוב, לריח שְׁמָניך טובים שֶׁמן תוּרַק שְׁמך, על כן עלמות אֲהֵבוך. ביו"ט, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפילין של ראש, המוחין דג"ר דישסו"ת, המאירים בז"א. בחול המועד, הוא שמן תוּרק שמך, שהוא תפילין של יד, המלכות, הנקראת שֵׁם, שעולה להתאחד בדרך סתום, בתפילין של ראש, ז"א, במוחין דג"ר דבינה.

210. על כן עלמות אהבוך. זהו ביו"ט האחרון של החג. שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות, והאירה בשלמות, ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, הנמשכים מז"א, שצריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מהמלכות, שצריכים הארת חכמה. ע"כ, עלמות אהבוך, המחנות והצבאות שלמעלה ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.

בשבעה ימי החג, המלכות מחלקת ומשלימה את הצבאות שלמטה, הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, בשמיני עצרת, המלכות ממשיכה ומשפיעה חסדים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה, הנמשכים מז"א. זהו ביו"ט האחרון של החג, בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות.

כי בשבעה ימי החג המשיכה חכמה, ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. ומחלקת חלק לכל, הן לצריכים חכמה, והן לצריכים חסדים.

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved