heb_o_rav_bs-akdama-pi-hacham_2007-01-24_shiur_bb

הקדמה לספר "פי חכם"

שיעור 4

שיעור בוקר 24.01.07 – אחרי עריכה

"ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל,"

כל אדם צריך להגיד, "בשבילי נברא העולם". והוא חייב להשתמש בכל מה שיש במציאות, כדי להגיע למטרה שנמצאת לפני כל נברא ונברא, והיא להגיע להשתוות, לדבקות עם הבורא. כי כל זה נברא רק לאדם.

"כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם,"

כי בהתאם לכך שהאדם מגלה יגיעה, "יגעתי ומצאתי", אז הוא מגיע ל"מציאה". וזה "סוף מעשה במחשבה תחילה", כי מלכתחילה הבורא ברא את העולם, את כל המערכת ואת הנשמות, כדי שיהיו לנשמות כל האמצעים וכל התנאים להגיע להשתוות איתו, עם הבורא.

"אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו,"

בחמש דרגות ממעלה למטה השתלשל עולם אין סוף, ובו הבורא או האור, והכלי או הנברא, נמצאים באיחוד, וזה נקרא "אין סוף". הכלי או הנברא נקראים "ישראל", והאור שזה הבורא, נקרא "קודשא בריך הוא". והזיווג ביניהם נעשה על ידי האור, על ידי התורה. ואז "ישראל אורייתא וקוב"ה, חד הוא", כי נמצאים כאחד. אבל איחוד הזה נעשה על ידי הבורא, ולכן זה נקרא "אין סוף". ומעולם אין סוף משתלשל האיחוד הזה מטה, ומוסתר אחרי חמש דרגות ההסתרה, הנקראים "עולמות". והם: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. (שרטוט)

האדם מהעולם הזה, חייב בחזרה לעלות לאותו איחוד. לבנות את אותו האיחוד הנמצא באין סוף, אבל בעצמו. ללכד את כל הרצונות, את כל היוצרות בעצמו. אמנם האיחוד הזה מוכן, אבל האדם צריך ללמוד איך לחבר אותם יחד, ובכך הוא מגיע לאותו מצב. וזאת על ידי שמשתמש בג' קווים. מצד אחד נמצא האור או הבורא, ומצד שני כלים, והאדם מעמיד את עצמו ביניהם. ובמעמד הנכון ביניהם הוא בונה מתוך עצמו פרצוף, ובכך למעשה הוא דומה לבורא. ואז הוא נקרא "אדם". כי דומה לעליון.

תהליך העלייה הוא בדיוק לפי אותם השלבים של ירידת העולמות ויצירת כל התנאים ממעלה למטה. זאת אומרת, הכל הוכן בשביל האדם, שעולה מהנקודה שבלב שלו, ומתחיל לבנות ממנה כלי של נשמה.

"אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי."

הכוונה בגוף גשמי, לרצון ליהנות לעצמו. ואין מדובר על הגוף הבשרי שלנו. אנו כבר מבינים שכך נראים לנו, הגוף והמציאות שלנו, בתוך הרצון לקבל. כי הבורא לא ברא כלום חוץ מרצון, ולעומתו האור, המילוי. ויוצא שרצון בדרגה הנמוכה ביותר, הוא מרגיש את עצמו בעולם הזה. כי כך נראה היחס בין האורות לכלים בעולם הזה.

בסך הכל אנו רואים על גבי מסך של האור, את הרצונות שלנו. אנו רואים את היחס, ההבדל ביניהם, הקונטרסט ביניהם. וכך נבנית לנו תמונת העולם. והרצונות הקטנים ביותר, הרחוקים ביותר מהבורא, על פני האור שכמעט ולא מורגש מאיפה הוא ומהו, בונים לנו את תמונת העולם הזה.

וכאשר משיגים אורות יותר גדולים, כלים שיותר מתאימים לאורות, אז מתחילים לראות, להרגיש בתוך הרצונות, תמונות נוספות. תמונות של העולם הרוחני. אבל התמונה של העולם הזה היא נשארת, מפני שהיא ממש מגיעה מתוך הרצון הדומם שלא משתנה.

ורק כאשר הכלי מגיע לתיקון השלם, דרך כל העולמות שיש בו: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון; רק כאשר אדם מגיע למילוי כל הכלי, אז הרגשת העולם הזה מתבטלת. וזה נקרא שהאדם לא מתגלגל יותר להרגשת העולם הזה. (שרטוט)

"וכמו שמהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם" והבן."

מדובר על גמר התיקון, כשעולה הנשמה מדרגת העולם הזה, דרך כל העולמות, למצב האין סוף. ובמצב זה היא "נשמה", לעומת המצב ההתחלתי שבו היה "כלי". במצב אין סוף זו כבר נשמה שמלאה באור. שאז ישראל אורייתא וקוב"ה, על ידי האדם שרוכש את כל התהליך ואת כל היחס וההבנות וההשגות מהבורא, נעשים שוב כאחד. אבל ה"כאחד" הזה נעשה כבר על ידי האדם, ולכן הוא משיג את כל המציאות. ובכך נעשה האדם. זאת אומרת, ישראל אורייתא קוב"ה יחד, נקרא "אדם".

המצב ההתחלתי היה רק מצד האור העליון, מצד הבורא. וסיום כל התהליך הוא: "כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם". כמו שבעל הסולם מסביר במאמרים "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום", כל הנשמות, כולל נשמות ישראל, כולל נשמות אומות העולם, כולם מגיעים למצב של גמר התיקון. (שרטוט)

"ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים."

מה פירוש "שמותיו" של הבורא? ומהיכן משיגים אותם? לפני הכלי יש את האור העליון, שהוא מופשט, שאין בו שמות ואין בו כלום. הוא אינו מושג על ידינו מחוץ לכלי. אבל במידה שהכלי יכול לעשות פעולת ההשפעה כמו האור, באותה מידה ההשפעה הזאת היא מושגת לנו כבורא, מהמילים בוא - וראה. כאשר האדם עושה תיקון על עצמו, ותיקן חלק כלשהו שבו, אז לפי החלק המתוקן הוא מתחיל להבין, מה נקרא "השפעה", מה נקרא "אהבה", מה נקרא ה"אור". כי אותו החלק שמתוקן, הוא נעשה שווה לאור, ולכן האור ממלא אותו.

ובדומה לכל הכלי המתחלק לקוצו של י', י',ה', ו', ה' גם באותו החלק המתוקן יש קוצו של י', י', ה', ו', ה' הנקראים יחד "כ"ו", ובנוסף יש את האור שממלא אותו. הוי"ה בגימטרייה זה כ"ו, והאור הממלא את הכלי הוא אור חכמה או אור חסדים. אם זה אור חכמה המילוי הוא י', ואם זה אור חסדים המילוי הוא ה'. וכאשר האורות ממלאים את הכלים, יחד בגימטרייה זה שם הבורא, שם ה'. האדם משיג משהו מתכונות הבורא, על עצמו. לכן נקרא "ויהי שם ה' עליך", או "ממעשיך הכרנוך".

ומהם המעשים של הבורא? זה האדם. התיקון שבאדם. לכן אדם לפי התכונות, המחשבות, המעשים המתוקנים שלו, שמכיר אותם, שעושה אותם מעצמו, הוא אומר: "זה הבורא". זאת אומרת, בהתאם לחלק המתוקן שבנברא, הבורא "מתלבש" בנברא מה שנקרא, ולפי זה האדם קורא שמות לבורא. וכך גם אצלנו, לפי מה אנו קוראים למישהו בשם או בכינוי כלשהו? לפי איך שאנו מכירים אותו בכלים שלנו, כפי שנאמר: "כל הפוסל במומו פוסל". ולכן מידת התיקון שלנו, זה נקרא "שם ה'". כי מחוץ לכלים אנו לא משיגים כלום, הכל מורגש רק בתוך הכלים המתוקנים שבאדם.

"ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו," האור מתפשט בתוך הכלים לכל אחד לפי תיקונו, ואלו השמות הקדושים. "בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות,"

"קבלת התורה" נקרא, משיכת האור המחזיר למוטב, משיכת האור המקיף, כפי שמסביר לנו בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס" באות קנ"ה. האור שבא, מתקן מִסך כל הכלי, חלק כלשהו שנעשה כעת מתוקן. ובסך הכל האור שעומד לתקן את הכלי, נקרא "תורה". "תורה" זה האור שמתקן את הכלי, ואחר כך "תורה" זה האור שממלא את הכלי. אור מקיף, ואחר כך אור פנימי. וכל אותו האור שנמצא מחוץ לאדם כביכול - כי האדם לא יודע שהאור נמצא מחוץ לו, כי מה שמחוץ לו הוא לא יכול להרגיש - הוא נקרא "תורה". (שרטוט)

האור שמגיע אל האדם ומתקן אותו נקרא "קבלת התורה". ולפי האור הזה האדם לומד את התורה, הוא לומד מה לעשות עם הכלים האלו, ואיך לעשות אותם "המשפיעים". ובהתאם לאור המקיף שבא ומלמד אותו, וביכולתו להשפיע בחזרה, אז מגיע לו מילוי. והשמות הקדושים מתלבשים בו מה שנקרא.

"אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית',"

יש בנו תרי"ג רצונות, ועלינו לתקן את כל תרי"ג הרצונות על ידי האור המחזיר למוטב, ולהביא אותם להשפעה, ואז לקבל מאותו האור מילוי שיתלבש בנו. קבלת האור ותיקון הרצונות על מנת להשפיע, זה נקרא "עשיית מצווה". והמילוי כבר נקרא "תורה". זאת אומרת, קיום מצוות וקבלת התורה, נעשים על ידי העבודה שלנו, והכל נעשה על ידי לימוד חכמת הקבלה. וזה הפירוש הנכון של מה שנקרא "לעשות מצווה", ושל מה שנקרא "ללמוד" ו"לקבל תורה".

"שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן."

אנו חייבים בתוך הרצונות שלנו, להביא את כל אור האין סוף. זה נקרא "עולמך תראה בחייך". ומתי זה "בחייך"? עונה רב"ש על השאלה "עד מתי אדם צריך להתגלגל", שהאדם צריך להתגלגל עד שמגיע לכל התיקונים על כל תרי"ג הרצונות שלו, שזה נקרא שמגיע ל"גמר התיקון".

"ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות - "תרי"ג עיטין דאורייתא"," תרי"ג עצות התורה. זאת אומרת, האור שמתקן את הכלים, נקרא תרי"ג "עיטין". כנגד כל רצון ורצון, מיועד אור מסוים, כדי לתקן את הרצון. והאור שבא לתיקון הרצון נקרא "עצה".

"ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות - "תרי"ג פקודין","

"פקודין" אלו כבר האורות שמגיעים למילוי הרצונות, שמתוקנים על ידי תרי"ג "עיטין". כמו שבאור התורה יש אור מקיף שמתקן את הכלים - אור המחזיר למוטב, ולאחר מכן אור פנימי שממלא את הכלים, כך האור המקיף שמתקן את הכלים, נקרא תרי"ג "עיטין", והוא מתקן את תרי"ג הרצונות. והאורות שממלאים לאחר מכן את הכלים המתוקנים, לפי חוק השתוות הצורה - עד כמה שהכלי משפיע, הם נקראים תרי"ג "פקודין". מלשון פקודות, פיקדון.

"כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו,"

"לזכך גופו ולהגדיל נשמתו" נקרא, שתחילה הוא עושה צמצום על הקבלה לעצמו, ולאחר מכן הוא רוכש את תכונת ההשפעה, מעבר לצמצום. תחילה האדם מפסיק לקבל לעצמו, ואחר כך הוא מתחיל לרכוש תכונות ממנו והחוצה, ב"אהבת הזולת" מה שנקרא. האדם צריך לעשות צמצומים על עצמו, וזה נקרא "לזכך גופו", "ולהגדיל נשמתו".

"זיכוך" נקרא, שמתפטר מהרצון לקבל שלו. שכל הכלי שלו, שרצה קודם לקבל כולו, הוא שׂם עליו מסך ולא רוצה לקבל יותר. וזה נקרא "זיכוך". ולאחר מכן הוא מגדיל את הנשמה שלו. כי במידה שמפעיל אור חוזר, פעולת ההשפעה, הוא פותח את עצמו לקליטת האור פנימי, וזה נקרא "מגדיל" אותו. פותח את עצמו לקבלה.

כי הכלי שרק מקיים תנאי של צמצום א', הוא כביכול נקודה, האור לא נכנס בו, הוא סוגר את עצמו. וכשרוכש כבר את תכונת ההשפעה, במידה הזאת פותח את עצמו, וזה נקרא "מגדיל כלי של נשמה". בכמה מגדיל? אומר בעל הסולם, פי תר"ך פעמים. כי יש לנו תרי"ג מצוות, תרי"ג הרצונות שבנו, ועוד ז' רצונות, שהם סך הכל תר"ך רצונות. מכך יוצא שהאדם יכול להגדיל את הנשמה שלו, כפול תר"ך פעמים.

שאלה: האם הצמצומים נעשים בשביל האדם?

את זה האדם צריך לשאול את עצמו.

שאלה: מה פירוש שהאדם צריך "לזכך גופו"?

"צמצום" נקרא, שהאדם משיג כאלו אורות, שיוצרים בו הערכה כזאת לרצון לקבל לעומת הרוחניות, שהוא לא רוצה להיות המקבל. כל התיקונים נעשים על ידי האורות בלבד. ולא שהאדם סותם את הפה שלו ופונה לדיאטה כלשהי ומתנזר מכל מיני דברים ותענוגים וכן הלאה. זה דיכוי, זה לא תיקון. כי בפנים הוא רוצה לקבל, ורק מגביל את עצמו מבחוץ. וזה לא תיקון.

התיקון הוא רק על ידי הגדלת הרוחניות, הערכת המשפיע, הערכת ההשפעה. שבא האור ומאיר לאדם, ומראה לו עד כמה להיות המשפיע זה דבר נעלה ביותר לעומת מה שהוא כעת. ואז מתוך הערכה של הרוחניות לעומת הגשמיות, המשפיע לעומת המקבל, מאותה ההערכה הוא מפסיק לקבל.

ולכן לא יעזור לאדם אם יסתום את פיו ויקשור את עצמו. כך לא ישיג גדלות הרוחניות. בכך הוא לא מתעלה כלפי האור, ולא רוכש את תכונת ההשפעה. זו תורה של "בעלי בתים". ו"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", כי אנו צריכים למשוך את האורות, ורק האורות יתקנו אותנו.

לכן אנו לומדים את חכמת הקבלה, שבסגולתה אנו יכולים לעורר עלינו את האורות העליונים שמתקנים אותנו, לעורר את האור המחזיר למוטב. ואז אדם באמת עובר תיקונים פנימיים בתוך הרצון, ורוכש מסכים, ולפי זה מגלה את הבורא, את תכונת ההשפעה, ומגיע לאהבת הזולת, וכן הלאה. מה שאם כן, מי שרק מגביל את עצמו, ולא פועל למשיכת האורות, אז הוא מגיע לכך שהוא גאוותן יותר, שהוא שתלטן יותר, שהוא חושב שכל העולם חייב לו. ולצערנו רואים את התוצאות.

"ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל"."

לא חשוב לבורא הפעולות שאנו עושים בעולם הזה, וקוראים להן בשם "מצוות", אלא חשוב לו לצרף את ישראל. זאת אומרת, לעשות צירוף, ניקוי ברצונות שלהם, שיהיו המשפיעים. והפעולות החיצוניות, אם נשחט בהמה לפי דין תורה או לא לפי דין תורה, הן לא יביאו לנו זיכוך הגוף. אנו לא מזלזלים בפעולות האלו, כי שמירת תורה ומצוות במצב העולם הזה, היא מסדרת לנו גבולות ומסגרת שבתוכה אנו קיימים. אבל צריכים להתייחס למסגרת זו כחיצוניות גמורה. ובתוך המסגרת הזו, לקיים חיים רוחניים. לזכך את הרצונות, ולהביא אותם להשתוות הצורה לבורא.

אם אדם מסדר את הפנימיות והחיצוניות שלו בצורה כזו, שבחיצוניות הוא מקיים מה שכל איש יהודי דתי מקיים, ובפנימיות הוא מגדיל את נשמתו עד גמר התיקון, זה נקרא שהוא באמת פועל בצורה מתוקנת ומשתמש בתורה. אם הוא מתעסק רק בחיצוניות, על כך כבר כתבו החכמים בגמרא, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא איך האדם שוחט בהמה, אם עושה רק פעולה זו. אלא נִתנו לו כל המצוות כדי לזכך את עצמו. אולם אם הוא משתמש בחיצוניות כדי להגדיל את הפנימיות, אז בהחלט הוא עושה מה שראוי ולשם ייעודו. ואם לא, לבורא לא איכפת מה שהוא עושה. ואת התוצאות מכך אנו רואים על פני השטח.

שאלה: אנו לומדים שהאמצעים שלנו הם: רב, קבוצה וספרים. איך על ידי חיצוניות אפשר להגדיל את הפנימיות?

אומר בעל הסולם, שהחיצוניות שמגדילה את הפנימיות, היא לא על ידי זה שנשקיע יותר בחיצוניות, בקיום המצוות. אלא קיום המצוות הוא חייב להיות כך: לא להוסיף ולא לגרוע. לקיים כמו שזה בלבד. האדם לא צריך פעמיים ושלוש לעשות משהו. יש לו חוקים ברורים, אותם הוא חייב לקיים. למה? כי בכך האדם כביכול עושה העתקה גשמית מפעולות רוחניות. אבל הפעולות הן גשמיות, דוממות, שאינן זזות, זאת אומרת לא משתנות. לאדם הגדול ביותר ולאדם הקטן ביותר, יהיה להם אותו תפילין, אותן הפעולות, אותה הכַּשְרוּת. אין הבדל בפעולות אלו, בין גדול לקטן, בין תלמיד חכם לאיזה בעל הבית.

אלא כל ההבדל הוא בקיום הפנימי, שבו תמיד יש מה להוסיף, עד גמר התיקון. ו'עמך' שלא מבין, חושב ש"הידור מצווה" זה לעשות טלית עוד יותר יפה, ולהוסיף עוד משהו בכל מיני מנהגים. מפני שאנו נמצאים בזמן הגלות, ושכחנו על הפנימיות. וכעת עלינו לעורר את הפנימיות בחזרה. כי התכלית היא להגיע לתיקון הרצונות שלנו. ולא לעבודה בידיים ורגליים, שהיא לא מתבטלת, אבל היא קבועה וחייבת להיות בפשטות, כמו שצריך, לא להוסיף ולא לגרוע.

ולגבי פעולות שעל ידם אנו מתקדמים, שאינם במסגרת הדוממת של קיום המצוות אלא במסגרת שאנו מתקדמים איתה, אז יש לנו: ספרים, מורה, וקבוצה. שהם צריכים כל הזמן להשתנות ולהשתפר, ולהביא לנו כאמצעי את האורות המקיפים שמתקנים אותנו יותר ויותר. ובכך יש תמיד להוסיף. ולכן על האמצעים האלו מדובר בספרי הקבלה.

כי הפעולות הגשמיות האלה, שהן מצוות אנשים מלומדה, שאדם מקבל מהחינוך או סתם לומד מהספרים, צריך ללמוד פעם אחת וזהו. כמו שאומר בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שיש לאדם את הקיצור שולחן ערוך, הוא לומד משם איך לקיים, ובזה גמר, זה מספיק לו כדי לקיים, בכך הוא שומר את עצמו באיזה גדר. אבל כל היתר, חייב להיות המילוי הפנימי, המשתנה וגדל.

שאלה: איך אפשר לרצות אורות בלי לרצות לקבל לעצמי?

אי אפשר. אבל אחרי שאדם לפחות רוצה את הרוחניות ונמשך אליה, אז הוא מתחיל ללמוד, ומתחיל להשתמש בכל האמצעים למיניהם שיש לרשותו. קבוצה, ספרים, מורה, ועצות למיניהן שהמקובלים כותבים. ומתוך ה"לא לשמה", שרוצה לטובת עצמו, לאט לאט הוא בא ל"לשמה".

ואיך הוא בא ל"לשמה"? מפני "המאור המחזיר למוטב". האדם משתוקק לרוחניות כדי להרוויח. לפי ההבנה שלו, להרוויח זה נקרא לקבל. אבל האור שפועל עליו משנה לו את הרצון. ואז הוא לא רוצה להרוויח בצורה של לתפוס ולמלא את עצמו. הוא רוצה להרוויח בכך שיהיה דווקא המשפיע, בכך שימלא את האחרים. הוא מתחיל להרגיש בלהשפיע, רווח יותר גדול מאשר בלקבל. אפשר להגיד, שהוא מתחיל להרגיש שזה יותר כדאי לו, ואמנם גם זה נקרא עדיין "לא לשמה", אבל לאחר מכן האור באמת מתקן את האדם. זאת אומרת, אין לשכוח שיש כאן פעולת האור המחזיר למוטב, ולא פעולת האדם שיכול לתקן את עצמו. אדם רק יכול לעורר את האורות על עצמו, שהם יתקנו אותו.

שאלה: אמרנו שהמצוות החיצוניות הם מסגרת. באיזו מסגרת משתמשים כל אלה מאומות העולם שאינם מקיימים את המצוות החיצוניות?

לכל אלו שמשתוקקים לבורא, מסודרת להם מסגרת בהתאם לאופן שבו הם נמצאים ומי שהם. יש כאלו שהם לא מכלל ישראל, ומפני שהם לא מכלל ישראל הם לא צריכים את המסגרת החיצונה הזאת שנקראת "תורה ומצוות" חיצוניות. הם לא צריכים לשחוט בהמה בשחיטה כשרה, ולעשות כל מיני דברים חיצוניים. אצלם המסגרת היא רק מסגרת של הקבוצה, של ההפצה, של "השתתפות עִם ישראל" מה שנקרא. כי כמו שאנו לומדים, כל אומות העולם זה האח"פ. שישתתפו, יתכללו, יתקרבו, וידביקו את עצמם לגלגלתא ועיניים.

גלגלתא עיניים, שזו בחינת ישראל שבנשמה הכללית, חייבים לפי הטבע שלהם גם בפעולות חיצוניות וגם בפעולות פנימיות. וגם בכך יש מידות שונות. ואין לחץ על האדם שמתקדם ומתקרב לחכמת הקבלה. איש לא מחזיר כאן בתשובה, אלא האדם בעצמו מתחיל להרגיש עד כמה שהצורה החיצונה הזאת היא עוזרת לו כדי להתקדם.

ולכן אין אצלנו דיכוי בעניין זה. אדם בא לכאן, ואיש לא מחייב אותו לעשות שום דבר. אלא לאט לאט, כאשר נכנס לקבוצה, הוא מתחיל להיכנס גם לפעולות חיצוניות כלשהן, מפני שהן בונות לנו את מסגרת החיים שלנו, הקיום שלנו כקבוצה. בסדר הלימוד, בסדר הזמנים, וכן הלאה. ואז בפנים אנו גדלים לפי הצורה הרוחנית. וכל זה לפי מה שהמקובלים מייעצים לנו. רק לפי המקורות.

וחלילה אין להעדיף חיצוניות על פנימיות. כי על ידי כך, כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזהר", אנו ממש הופכים את העיקר עם התפל. אלא תמיד ההשתוקקות לרוחניות ולתיקונים פנימיים חייבת להיות לאין ערוך יותר, לעומת הקיום החיצוני של המצוות. כערך הבורא, כלפי הנברא. ועל כל זה מדובר בסוף "הקדמה לספר הזהר".

שאלה: מה פירוש "קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד,"?

נאמר בפסקה הקודמת, "בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן."

"בתחילה על דרך הנגלה", אין הכוונה לנגלה שנקרא "תורת הנגלה". "תורת הנגלה" היא באמת נקראת תורת חכמת הקבלה, שעל ידה אדם מגיע לגילוי. כאשר אנו עושים משהו בידיים וברגליים, זה לא נקרא שזה נגלה. נגלה זה כלפי הכלים שלנו. ובעל הסולם מסביר זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

אלא "תורת הנגלה" נקרא, שאנו יכולים לעשות את התיקונים שבאים לקראתנו, בנשמה שלנו. כמו שאומר בעל הסולם, להגדיל את הנשמה, "ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד,".

ומה פירוש "נגלה לבד"? "שסגולתה לזכך גופותינו", היינו, את הרצונות שלנו. ברור שלא את הגוף הבשרי אנו מזככים. הבשר נשאר אותו בשר, נחליף אותו, נעשה השתלת איברים, לא יקרה כלום. "ולהגדיל נשמתינו", זאת אומרת את הכלי. באותה מידה שהאדם מגדיל את הכלי, ורוכש עליו מסכים. "בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה", זאת אומרת את כל האור שייכנס לתוך הכלים המתוקנים, "ומצוותיה בבחי' שמותיו ית',". הכל בכלים הרוחניים, וזה נקרא "הנגלה". "שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא,". ולאחר שהאדם עושה כל מה שיש, הוא מגיע למצב שנקרא "לעתיד לבוא". שאז כל העולמות, כולל העולם הזה, עולים לדרגת האין סוף. שהיא בינתיים בשבילנו כנסתר.

אפשר להגיד שהנגלה, הוא כנגד אותם הרצונות שאנו כן מסוגלים לתקן בצמצום ב', עד גמר התיקון הפרטי של האדם, שבאים לנו משבירת נשמת אדם הראשון. חוץ מכל ההגבלות של ל"ב האבן, וג' קליפות הטמאות. וזה נקרא "הנגלה לנו", "נגלה לנו ולבנינו". זאת אומרת שהדברים האלה נמצאים לפנינו, לתיקון, לעבודה.

ויש כאלו תיקונים, שהם נקראים "אחר גמר התיקון", "לעתיד לבוא". כמו ל"ב האבן, כמו ג' קליפות הטמאות. שרק בשלב האחרון שבו כל העולם יהיה מתוקן, הם יתוקנו. כאשר כל הנשמות מגיעות לגמר התיקון הפרטי שלהם, אז יש זיווג שנקרא "רב פעלים מקבצי אל", שבו כל הנשמות מתקבצות יחד, וכולן מתחברות לגוף אחד.

ואז כבר יש את התיקונים שנקראים "נסתר". שלא גילינו אותם, כי לא יכולנו לתקן אותם. תמיד עשינו עליהם צמצומים, תמיד לא נגענו בהם, כמו במדור הקליפות מחזה דעולם היצירה ומטה. ואילו בשלב האחרון הם באים לתיקון.

שאלה: האם יתכן מצב שאדם נמצא בקבוצה, ובגלל שהוא לא עוסק בחיצוניות, הוא כביכול קודח חור בסירה שהם נמצאים בה?

כן ולא. מפני שאדם שנמצא בקבוצה, הוא נכלל בקבוצה. ובמידה שהקבוצה מקיימת בחיצוניות את הדברים, את המסגרת החיצונה, אז הוא נכלל בה כמו תינוק. כמו שבחיים שלנו, עד שאדם לא מגיע לי"ג שנה, הוא לא מחויב בכלום, ומי"ג שנה והלאה הוא כן מחויב. ולמה עד י"ג שנה הוא לא מחויב? כי נקרא שהוא נכלל בחברה האנושית המתוקנת, נניח בעם ישראל, ונמצא כמו במשפחה. ועל ידי זה שכולם מתוקנים סביבו או מתקנים את המסגרת, הוא נמצא בתוך המסגרת. מכוח זה שהם שולטים עליו, ומכוח זה שהוא רוצה להיכנס לתוכם שהם ישלטו עליו, להתכלל בתוכם.

כך גם התלמיד המתחיל. כאשר הוא נכנס למסגרת שלנו, לא דורשים ממנו כלום, לא מחייבים אותו בשום דבר. אבל כשהוא נכנס, הוא נכלל מאיתנו. הוא רוצה להיות כמונו, הוא רוצה לקבל משהו מאיתנו, איזו השראה, איזו השפעה. ולכן הוא כביכול נבלע בתוכנו, ואנו לא מחייבים אותו בכלום. ולאט לאט הוא מגיע למצב שמתחיל לראות, מה כדאי ומה לא כדאי. ובהתאם לכך הוא מתחיל איכשהו להתקרב לצורה החיצונה, שעוזרת לו להתפתחות הפנימית.

שאלה: איך בא לידי ביטוי עניין התפילה בפנימיות?

עניין התפילה הוא דבר גדול מאוד. התפילה שאנו מתפללים בחיצוניות, היא לפי הסידור שכתבו לנו אנשי כנסת הגדולה, מקובלים גדולים מאוד, בסוף תקופת בית המקדש. בזמן שהם היו בדרגה רוחנית גדולה מאוד, הם כתבו וסידרו לנו את הסידור. והסידור שלנו, סדר התפילות שלנו, הוא סדר ההתפתחות הרוחנית של האדם, עד שהוא מגיע לביצוע של פעולות התגלות הבורא.

הסידור מסודר לפי הזמנים השונים: ימי חול, שבתות, חגים. זאת אומרת, לפי התקשרות האדם לאור, לבורא. כי בכל מצב של התקשרות, יש קשר מסוים מהכלי לעומת האור. והכל מובא בסידור. כמו שאנו לומדים בחלקים י"א-י"ב של "תלמוד עשר הספירות", מה נקרא תיקון שלפני המיטה -דורמיטא. איך בלילה הרוחני ולא הגשמי, מתחילים לתקן את הכלים של האדם, עד שהם עוברים תיקון כזה, שהאדם מתחיל לראות במקום חושך אור. קודם הוא ראה באותו האור חושך, וכעת הוא רואה בו אור. ואז הוא מתחיל לקום ולברך, ומגיע לקריאת שמע של שחרית, לקריאת שמע דיוצר אור, לקריאת שמע דקורבנות, וכן הלאה. זאת אומרת, הוא מגיע לכל התיקונים האלו, בהתקשרות מהכלים שלו לאורות.

ואז יש לו "תפילה" מה שנקרא, העלאת מ"ן. וקבלת מ"ד, קבלת האור בתוך הכלים שלו. ובצורה כזאת הוא מתקדם. האדם מבצע את כל תהליך ההתקשרות שלו עם האורות, עד שמתקן את כל עשר הספירות שלו, שהתגלו בו בבוקר מתיקון הכלים שבלילה. וכאשר גומר לתקן אותם, נקרא שגמר את היום. ונכנס למדרגה הבאה, ששוב מתחילה מחושך, לפי הכלל "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". אנו לומדים אם כן, שכל פעולות האדם הן בהתקשרות בין הכלים לאורות, לפי המובא לנו בסידור.

ולכן אדם שהולך בדרך הרוחנית, מובן לו מה עליו לעשות, מתגלות לו הפעולות הללו, והוא כביכול נמצא בתפילה בלתי פוסקת. זאת אומרת, בהעלאת החיסרון ובבקשת העזרה. וכל הזמן הוא הולך ומתקדם כלפי הבורא.

אבל מפני שאנשי כנסת הגדולה, הם ידעו מראש על הגלות שעומדת להתרחש משך אלפיים שנה, וכן שנגיע לסוף הגלות, אז לתקופת הגלות הם סידרו לנו את הסידור. כדי שאדם, אפילו שלא יודע כלום על מה שהוא עושה, ידבר בפה ובלשון במילים שהם כתבו. זה אותו העניין של קיום המצוות בחיצוניות, של עשיית פעולות על ידי ידיים, רגליים ופה. שהן כולן ללא תיקון הרצון, אלא כדי לשמור על המסגרת.

כי עניין ה"גלות" נקרא, ניתוק מהאור העליון. וכאשר אדם נמצא לגמרי בניתוק מהרוחניות, אז הוא מסוגל לעשות פעולות בידיים, ברגליים ובפה. הלב שלו לא מתוקן, אבל בידיים וברגליים הוא מסוגל לעשות את הפעולות, ולכן מלמדים את האדם לעשות את הפעולות האלו.

אבל כעת כבר עברנו את סוף הגלות, ואנו חייבים להתעורר. "להתעורר" נקרא, שבתוך אותן הפעולות החיצוניות, צריכות לבוא פעולות פנימיות לתיקון הרצון, לתיקון הנשמה. ועל כך מדובר כאן, שחייבים ללמוד חכמת הקבלה.

למה דווקא עכשיו ולא קודם? כי היא מביאה המאור המחזיר למוטב. וקודם, בזמן הגלות, לא היו צריכים למשוך את המאור, לא היו צריכים לעשות תיקונים, ופעולות פנימיות. לכן עסקו בפעולות חיצוניות, ועשו נכון. אבל כבר מזמן האר"י והלאה אנו מתקרבים לגמר התיקון, ואנו חייבים בתיקון הפנימי. לכן הפעולות החיצוניות נשארות כמו שהן, ואנו חייבים להביא את הפעולות הפנימיות. וזה רק על ידי לימוד חכמת הקבלה.

לכן יש כאלה שמרגישים שנמצאים עדיין בגלות, והם מנוגדים לחכמת הקבלה, ולטענתם: "איך יכול להיות? תראו מה שעשו אבותינו, כבר אלפיים שנה אנו בכך". הם לא מבינים מה שהמקובלים אמרו. שהגלות היא לזמן קצוב מראש, וחייבים כעת לגמור אותה ולהתחיל בלימוד חכמת הקבלה.

ומי אומר לנו שזה כך? בזמן בית המקדש אמרו אנשי כנסת הגדולה שהגלות תהיה לזמן קצר, לתקופה מוגבלת של כך וכך שנים. וכן האר"י וכל המקובלים שאחרי האר"י כבר מדברים על התפתחות חכמת הקבלה, על החיוב לצאת מהגלות, ועל כך שאי אפשר לצאת מהגלות, אלא רק על ידי חכמת הקבלה. ולכן אנו חייבים להראות לכולם, שחכמת הקבלה היא האמצעי להצלה.

לכן יש מצוות חיצוניות, יש מסגרת חיצונה, אבל חייבים לגדל בה מצב חדש, רוחני. ולאותו מצב רוחני חייב לבוא כל העולם. גם ישראל וגם אומות העולם. אלא אומות העולם מצטרפות בתהליך זה לישראל, והם לא חייבים ולא מחויבים במסגרת החיצונה, אלא כל אחד מחויב רק לפי הנקודה שבלב שמתעוררת בו.

ומהיכן יש בהם נקודות שבלב? מתוך שכל הגלות הייתה לצורך ההתכללות. כדי שתהיה התכללות בין אומות העולם לישראל. כמו שכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לחבר אליהם נשמות הגויים". כמו שלומדים משבירת הכלים, גלגלתא עיניים שזה ישראל, נשברים כדי להיכנס לתוך האח"פ ולתת לאח"פ אפשרות להיתקן. כי למעשה מטרת הבריאה היא לתקן את האח"פ. וישראל, גלגלתא עיניים, מלכתחילה לא צריכים תיקון. אלא כדי לאפשר לאח"פ תיקון, חייבים להזרים להם, לתוכם, ניצוצות מגלגלתא ועיניים. ולכן ישראל נשברים, ונכנסים לתוך אומות העולם. ולכן אנו כל כך מעורבים בכל העולם, ובצורה נצחית אנו מתכללים בהם וקיימים בהם. וזה מביא את כל העולם לתיקון.

ויוצא שהתפתחות והפצת חכמת הקבלה בישראל - בהתאם למה שעליהם לעשות, ובאומות העולם - בהתאם למה שעליהם לעשות, זה האמצעי לתיקון העולם, שחייב כעת להתממש. לכן אומר בעל הסולם, שטוב ודאי לקיים את הדברים החיצוניים, אבל למעשה לא איכפת לבורא מהמסגרת החיצונה אם בתוכה לא גדל האדם, ומגיע לדבקות עם הבורא.

"אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים,"

אומר בעל הסולם על המצוות ועל התורה, על האורות, שתיקון הרצונות נקרא "עשיית המצוות", ומילוי הרצונות נקרא "קבלת התורה".

"דהיינו שבאים להשגתו,"

והיכן השמות הקדושים האלה? הרצונות המתוקנים והמלאים באורות, הם ביחד, כלי ואור בצורה המתוקנת, נקראים "שם הקדוש".

"וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת,"

ואדם צריך לגלות את כל השמות הקדושים. שהם תר"ך השמות הקדושים.

"שז"ס "נר מצוה ותורה אור", ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב."

שאלה: כאשר אדם עושה פעולה חיצונית כלשהי, מה עליו לחשוב על הפנימיות באותו הזמן?

על האדם לחשוב שכל מה שהוא עושה בחיים האלו, עובד, מוליד ומטפל בילדים, מחזיק מסגרת משפחתית ומסגרת חברתית, מקושר לאביו ולאמו, מקושר לכל העולם, ונמצא בקבוצה ובהפצה. כל זה, כדי שמתוך כל הסיטואציה הזו, מתוך כל המקרים האלו ומכל מה שנקרא "החיים שלו", תהיה לו אפשרות לדבקות בבורא. להגיע להכרת הבורא. זה מה שעליו לחשוב על כל רגע בחיים, בכל דבר שהוא נמצא.

ובנוסף לחיים הרגילים, יש עוד מספר תנאים חיצוניים, אותם המליצו המקובלים לקיים, כי הם בחיצוניות, כענף ושורש, דומים לפעולות רוחניות. כמו תפילין. יש תפילין רוחניים, שזה השגת המוחין דזו"ן דאצילות בזמן הגדלות. ויש תפילין חיצוניים, שזו קופסא מעור הבהמה שעשויה בצורה מסוימת. למה? כי ברוחניות התיקון הוא בדרגת העור. ועור, זו הדרגה החיצונה שבמלכות. כפי שלמדנו, יש חלוקה לקלף ולדוכסוסטוס, וכותבים על החלק הפנימי של העור. את העור מחלקים לשתי שכבות, ולומדים זאת מתוך כך שהחלק הפנימי של העור מותר לשימוש, כי זו המלכות שבפרצוף. ובחלק החיצון אי אפשר להשתמש בו עד גמר התיקון, כי אין עליו כוח המסך. וכך אנו לומדים מה נקרא תפילין רוחניים.

שורש, נשמה, גוף, בשר ועור, הם ה' הבחינות כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. כך נחלק הפרצוף מפנימיות לחיצוניות. חלוקה נוספת מפנימיות לחיצוניות היא החלוקה לה' הבחינות שורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל. בצורה כזאת אנחנו לומדים את הפרצוף. וכנגד זה יש לנו סימנים חיצוניים שאנו מקיימים. כמו שיש לנו גוף, לעומתו יש לנו סימנים חיצוניים. וכמו שיש לנו נשמה, כלפי הנשמה יש לנו פעולות פנימיות.

המקובלים אומרים שהעולם הזה הוא דומם. ואין על גוף האדם שום תיקון. האדם יכול להחליף איברים, ולעשות עם גופו מה שהוא רוצה, הגוף לא משפיע על ההתפתחות הרוחנית שלו. וגם אותן המצוות, לא משפיעות על ההתפתחות הרוחנית של האדם, חוץ מהיותן כבסיס שממנו והלאה הוא יגדל רוחנית. ולכן כדאי להשתמש בכל האמצעים האלו, אבל אך ורק בתנאי שמגדילים את הנשמה. אחרת לא איכפת לקדוש ברוך הוא איך האדם שוחט את הבהמה, מצידו שיהרוג אותה עם רובה ויאכל אותה.

(סוף שיעור בוקר)

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Excerpts from the Daily Kabbalah Lesson

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved