ערב ט"ו בשבט תשע"ו

איחוד ארצי – ערב הכנה לכנס העולמי בפברואר 2015

שיעור 24.01.16 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

חשוב לנו מאוד להבין שכללי הסדנה והסדנה עצמה זה משהו מאוד מאוד מיוחד, זאת צורה שכך למדו כל המקובלים, כך הם ארגנו את עצמם, כך אנחנו רואים מהתורה שארגנו את עם ישראל, כשהוא רצה מגלות מצרים לעלות לגאולה, לגילוי הבורא. לכן מאוד חשובים לנו חוקי הסדנה.

בעצם כל תרי"ג המצוות, שאנחנו צריכים לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו, שמתחלק לאט לאט ומראה לנו איך שהוא מחולק לתרי"ג חלקים, זה גם כללי הסדנה. כי אנחנו נלך מדָרגה לדָרגה, ממדְרגה למדְרגה במאה עשרים וחמש מדרגות, ואנחנו כל פעם נתקן את האגו שלנו, עוד יותר ועוד יותר, ובהתאם לזה אנחנו נתחבר עוד יותר ועוד יותר, ואז בהתאם לזה אנחנו נגלה את הבורא בינינו, בצורה יותר ויותר ברורה. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בחמישה עולמות בכל מאה עשרים וחמש המדרגות. והכול לפי כללי הסדנה, שאנחנו יותר ויותר נכיר בהם ונסגור כך את הקשר בינינו כל אחד ברצונות שלו ובנטיות שאנחנו עוד נראה איך זה יהיה.

וספר התורה שאנחנו כותבים, זאת אומרת התיקונים שלנו שאנחנו נעבור, הכול יכתב בינינו, בקשר בינינו במרכז העיגול. זאת אומרת שחוקי הסדנה הם חוקים של העולם העליון, שאנחנו כך בהדרגה הולכים להכיר ולפי החוקים האלה גם נגלה את הכוח עליון ששורה בינינו. לכן אנחנו צריכים לשייך לצורה הזאת חשיבות גדולה מאוד, זו בעצם צורת העולם העליון שצריכה להתגלות כאן, ממש. וכל התנאים, החוקים, העצות, שאומרים לנו מקובלים, הכול בעצם מתקיים רק בקשר בין החברים בסדנה.

גם אותו חג שיש לנו היום, ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "כי האדם עץ השדה", גם מתקיים בתוך הקשר בינינו, כי אנחנו יחד, בעצם היום, כל אחד במרכז העיגול בינינו שותלים את העץ ומתחילים לבנות את העמוד בינינו, עמוד התפילה, או אותו מקום שהאור העליון צריך להתגלות בו.

בעבודת האדמה, כשאנחנו מדברים על האדם כעץ השדה, זה לא מין הסתם, אלה שלושים ותשע מלאכות שאנחנו צריכים לבצע כדי לקבל פרי. ובדיוק אותן שלושים ותשע מלאכות אנחנו צריכים לעשות בינינו כדי לקבל את הפרי, שזה כבר העולם העליון, הבורא שמתגלה בו, ואנחנו שנמצאים שם ככלים, כמרכיבים וכמחזיקים. נקרא מה כתוב על זה.

אורן: נקרא את הציטוט השני.

"ט"ו בשבט נקרא ראש השנה, שכבר האדם עשה דין וחשבון לעצמו, אם כדאי להמשיך בעבודה או חס ושלום להיפך. כי אז כבר יודע מאיזה בחינה הוא יכול להמשיך חיים, אם מדברים של קבלה עצמית, או מדברים שהם להשפיע נחת רוח ליוצרו."

(כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת כ"ט)

זאת אומרת תחילת השנה מתחילה מזה שאדם מחליט שהוא הולך בדרך להשפיע ולכן הוא צריך חברים וקבוצה שדרכה הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב, שהוא מתחיל לתקן אותו, להעביר אותו מרצון לקבל לרצון להשפיע, שזו כבר הפעולה הראשונה שיש לנו והיא חרישה, שאנחנו הופכים את האדמה ומזה מתחילים את כל הפעולה בקשר בינינו.

איך אנחנו בחיבור בינינו עושים את החרישה הזאת? איך אנחנו הופכים את הקשרים בינינו ממה שהיה למה שצריך להיות? בואו נעשה חלק מאותן הפעולות שאנחנו צריכים, כדי לפחות, כמו שבט"ו בשבט שותלים את העצים, אנחנו נתחיל בעבודה הזאת. איך אנחנו צריכים להכין את הקרקע, להפוך אותה, כדי לשתול את העץ? מה זה בקשר בינינו? אפשר לעזור אחד לשני, לדבר יחד, לאו דווקא כל אחד צריך להגיד את המילה שלו.

אורן: נקרא את הציטוט השלישי, הוא אומר כך:

"האדם נקרא עץ השדה..." "...וההצלחה עבודה לזכות לפירות היא רק על ידי החסד, כי כשעושים במדת השפעה הנקרא חסד, אזי זוכים לדביקות ה' יתברך. וכשזוכים לדביקות, אזי זוכים להכל, עד כאן לשונו. לכן בט"ו בשבט, הנקרא ראש השנה לאילנות, צריכים להתחזק במדת החסד, שעל ידי זה נזכה לפירות, הנקרא "עץ עושה פרי".

(כתבי רב"ש, כרך ג', ראש השנה לאילנות)

כמה פעמים אנחנו צריכים להפוך את עצמנו בחרישה, ממש לחרוש את עצמנו ולהפוך את עצמנו כדי להתחבר עם החברים. העבודה הזאת היא לאורך כל הסולם, לכן אנחנו כל כך צריכים להשתדל כל פעם, אפילו עוד קצת ועוד קצת, עד כמה שאפשר להיות מחוברים. לא להפסיד איזו הזדמנות עוד ועוד להתחבר, כי רק במאמץ הפנימי שנגיע ליישום של איזה קיבוץ בינינו, אנחנו נגלה עוצמת קשר עוצמת לחץ כזו בינינו, שבה, כמו מלחץ בעולם שלנו, כאילו יש התפרצות, מתגלה הכוח העליון.

לכן כאן השאלה, אני מוצא את עצמי במעגל ואני שומע שאין יותר ממנו, שבעצם זאת הצורה שבה לומדים תורה, לומדים את חכמת הקבלה, מגלים את העולם העליון, הכול בקשר שאנחנו בונים בינינו. אז איך אני מתחבר למעגל? כל פעם אני בא ולא מבין ולא יודע ולא בא לי, אז איך אני בכל זאת כל פעם מנקה את עצמי מההפרעות, שזה נקרא להוריד מהעץ את העלים האלה שמפריעים, איך אני מוציא אולי ענפים יבשים, איך אני מטפל בי כדי כל פעם לנקות ולנקות את הקשר שלי עם הקבוצה שיהיה חדש כל פעם, וכל פעם שאני ארגיש בו התחדשות?

איך אנחנו שומרים על רוח ההתחדשות בעיגול שלנו?

אם אנחנו מתקשרים עם מישהו ויש לנו איתו מערכת קשר, אז יש הרבה מאוד מחשבות, רצונות, הבנות, שהן משותפות בינינו. שאני יודע ומכיר אותו והוא מכיר אותי ואז אנחנו נכללים זה מזה, כבר לא צריכים לדבר הרבה, כי אני יודע את התגובה שלו, את המחשבות, הרצונות, הכוונות, והאופי שלו, וזו נקראת מערכת היחסים שיש בינינו.

אבל במעגל, מערכת היחסים הזו היא חייבת להפוך לתכונת הבורא. זאת אומרת אנחנו מגיעים לאט לאט, ודאי על ידי המאור המחזיר למוטב, וכל מיני שינויים שאנחנו לא יודעים למה כך אנו עושים, כך מסובבים אותנו, אבל בעצם מהסיבובים האלו אנחנו מגיעים לצורת קשר מיוחדת יותר ויותר. אנחנו מתחילים לזהות בהתקשרויות בינינו, שכנראה שלכיוון זה קצת, וכאן צריכים לעדן, וכאן צריכים להעמיק, וכאן חסרה הרגשה מסוימת, וכאן אני לא מבין איך שזה עובד, עדיין ההתקשרות בינינו היא מעורפלת, לא חיה, ועוד ועוד. אני בונה ובונה את שדה הקשר בינינו שבסופו של דבר הוא מוכן לגילוי הבורא, לפי השתוות הצורה.

אז איך אנחנו מתקדמים לזה, איזה אופי צריך להיות בינינו שנתחיל לגלות נפש? נפש זה הכי קל כביכול, זה לא חי, זה עדיין משהו מאוד סטטי, מתגלה רק משהו פשוט, משהו לא משתנה, קבוע, ולפחות לזה איך אנחנו מתקרבים. מה אתם חושבים, איזה כוונות, רצונות, מחשבות, ובאיזה צורה אנחנו צריכים שיקשרו בינינו, איזו נטייה צריכה להיות לזה, שאנחנו נעורר את האור העליון והוא יעזור לנו ויבצע בנו את הקשר הנכון, שיתחיל להתגלות בינינו יסוד החיים הרוחניים?

איך אנחנו יכולים להתחיל למתוח את הקווים האלו בינינו, במה, שהם יהיו קיימים ומוסיפים אליהם? הקווים האלה הם בנויים מהרגשות שלנו, הרגשות שלנו האלו אחד לשני אלו הם תרי"ג הרצונות שאנחנו הופכים אותם בחרישה, כדי להתקשר זה עם זה, במקום לעצמי, לחברים, וכך מתוך ההתקשרויות האלו אנחנו בונים מערכת, סריגה כזאת. אז איך אנחנו נמשכים אחד לשני כך שייווצר בינינו שדה הקשר המתאים לגילוי הבורא, לפחות הראשון?

מה שאנחנו בונים בינינו נקרא "בית המקדש", המקום שבו מתגלה הבורא, הכלי שבו הוא מתגלה. עבודת בית המקדש נקראת "עבודת הקורבנות". "קורבן" זה שאני חותך כל פעם משהו מעצמי, ומביא קורבן. ועל ידי הקורבן אני הופך להיות בהתקרבות, קורבן זה מהמילה "קרוב". מצד אחד אני מביא מעצמי, מהחלק החי, בהמות, עופות וכולי, מצד שני על ידי זה שאני מביא את התרומה הזו, את הקורבן הזה, אני מתקרב. איך אנחנו בינינו, בקשר בינינו, עושים את עבודת הקורבנות? על מה מוותרים ואיך מתקרבים? זו כבר עבודת בית המקדש.

כתוב, שאי אפשר לעלות יותר מהמעגל שבו אדם נמצא. זאת אומרת אם אני נמצא באיזו קבוצה אז אני לא יכול להיות יותר מהקבוצה הזאת, מהעשירייה שלי. אבל אם אני נופל לעשירייה כזאת לא כל כך מוצלחת, מה אני יכול לעשות? אז אני חייב להישאר לעולם ועד בצורה כזו בלי להגיע לאיזו תוצאה רוחנית?

זאת אומרת השאלה היא כך, איך אני מעלה את המעגל שאני נמצא בו, ואיך אני מתעלה על ידי המעגל שאני נמצא בו כך שאין גבול ואין שום הגבלה לעליה שלי? איך אני מעלה את המעגל שאני בו נמצא, ואיך אני מתעלה על ידי המעגל שאני בו נמצא כך שלא תהיה שום הגבלה בדרכי? כי אין אדם יכול לעלות יותר מהעיגול שבו הוא נמצא.

נניח שאנחנו תלמידי רבי שמעון, ואנחנו עכשיו בתחילת הפגישה בינינו יושבים ולא יכולים להסתכל אחד על השני, רוצים לשרוף זה את זה. אתם זוכרים מה שכתוב בזוהר? שכך הם התחילו את הישיבה ביניהם. תנסו כך להסתכל אחד על השני. האם אנחנו יכולים לעורר ממש שנאה לחבר, ואיך אנחנו עוברים ממנה לאהבה? להשתדל להיות בשני קצוות כמה שיותר מרוחקים זה מזה, תנסו, משנאה לאהבה, ושוב מאהבה לשנאה, כל אחד ואחד כמה פעמים.

לא צריכים לדבר על איך אני שונא, על מה בדיוק, אלא על הרגשות עצמם, בכללות, האגואיסטיים, האמיתיים.

בואו נעשה עוד תרגיל אחד, בלעשות כמה תנועות פנימיות בתוך כל אחד ובינינו. נניח בושה וגאווה, אני מתבייש במעגל שלי, מהחברים שלי, איפה שאני נמצא, ואני מתגאה איפה שאני נמצא, איזו חברה, ממש מלמעלה הביאו לי מתנה. ושוב אני מתבייש להיות ממש ביניהם, ומישהו שידע שאני נמצא איתם יחד בקשר, במשהו. איך אנחנו עוברים ממצב למצב? תספרו אחד לשני. כמו עם הבצק, תתחילו ללחוץ על עצמכם, זה טוב, לחמם.

בוא נעשה בינינו עוד תרגיל חיבור יחד עם שיר.

אנחנו מבינים שמה שעשינו זה בעצם טעימה קטנה, שאי אפשר באמת לארגן סביבה, עשירייה תוך שעה, שעה וחצי. נקווה מאוד שעוד מעט נגיע, בעזרת ה', לכנס הגדול ואז אנחנו נוכל תוך שלושה ימים לבנות, לתפור את הקשר בינינו עד כדי שבאמת נתחיל להרגיש בו את התגלות הכוח העליון. לשם זה צריכים להתאמץ, להתעמק, לעבור כל מיני מצבים, ולזה נדרש זמן ותשומת לב. קשה בערב אחד לעשות זאת ודאי, אבל אנחנו נצליח. בכנס יש לזה, אני מרגיש, את כל ההכנות הדרושות.

שאלה: דיברת עכשיו על עבודה בשני כיוונים, לדוגמא גאווה ובושה. בדרך אנחנו לומדים שמצד אחד אנחנו צריכים לגלות את הרע בינינו, ומצד שני תמיד צריך לזקוף את החבר לכף זכות. איך אנחנו יכולים לעשות בצורה יותר נכונה את העבודה הדו כיוונית הזאת?

אני אשאל עוד יותר. אנחנו רוצים לעבור ממצב למצב בדרך אחישנה, זאת אומרת, אני בעצמי צריך לייצב את המצב, כל מצב, גם את העליות וגם את הירידות, גם ביקורת, גם את השלילי וגם את החיובי, אני צריך את זה לבצע בעצמי. אני עושה את הקצב, אני כאילו בונה את הדברים. זה לא שאני עולה ועולה ופתאום עושים לי ירידה ואני נופל, ושוב. אני צריך גם את הירידה לסדר לעצמי. אז איך? יש לך חודש ימים לחשוב, אנחנו נדבר על זה. אני מבטיח לכם אתם תראו מה זה יהיה. אנחנו ניכנס לכזאת עבודה, אתה תצא משם כמו "קציצה".

שאלה: בקשר לכללים של הסדנה. אחד הכללים הבסיסיים זה לא להתווכח, אני מאוד התרגלתי לשיטה הזאת, היא מאוד נעימה לי גם בנסיבות אחרות. הבעיה היא שכשאני מנסה להפעיל את זה במקומות אחרים, לא רק בסדנה, הרבה פעמים אני מקבלת תגובה מאנשים בחוץ שאומרים "אבל האמת מתגלה בוויכוח", כאילו אנשים מחפשים את הוויכוח הזה כדרך להגיע לאיזו אמת. איך עלי לענות להם, איך לשכנע אותם?

אני לא מטפל באנשים זרים, לכן אין לי מה לענות לך. אלא לכיוון שלנו, זה דווקא לא ויכוח אלא השלמה. שאני משלים את החבר והחבר משלים אותי ואנחנו על ידי זה בונים רשת מיוחדת של קשר שבה אנחנו מוצאים את הכלי המשותף בינינו, ואנחנו עושים את זה בוויתור ובחיבור.

צריך ללמוד איך לעשות זאת, זה לא נקרא שאני מסכים עם החבר והוא מסכים איתי. האי הסכמות שלי נשארות ואי הסכמות שלו נשארות ואנחנו מעל זה בונים את הקשר. זה הכלי הרוחני, הוא נבנה בשתי הקומות. ואי אפשר להביא אותו לכל חברה ולעשות שם דיון לפי החוקים שלנו, אנחנו לא נוהגים כך לעשות. לכן מה שאצלנו זה אצלנו, ואצלם שיישאר ויכוח. הם חושבים שעל ידי זה הם מגיעים לאיזו אמת והסכמה, אני עוד לא ראיתי אף פעם דבר כזה.

שאלה: בכנס אנחנו הולכים להיות סביב הסדנאות כל הכנס ואני צריך בסדנאות לפתוח את הלב. מה זה אומר לפתוח את הלב?

לא צריכים לפתוח את הלב, זה לא בצורה כמו שאנחנו רגילים בעולם הזה. אנחנו צריכים לבנות בינינו קשר מאוד מיוחד. אסור לגשת אליו עם כללים כמו שנוהגים בעולם, שפותחים את הלב, שמה שיש בלב שלי את הכול אני שופך על כל החברים, וכך כל אחד ואחד. ואז יש בינינו, במרכז הקבוצה, משהו מאוד לא נעים.

אז מה שאנחנו צריכים, לפתוח את הלב זה נקרא שאני למרות הלב שלי, את כל כוחות הלב שלי אני מוכן להעמיד לשירות החבר, זה נקרא "לפתוח את הלב". הלב שלי הוא לב אבן, הוא שחור, אין לי מה לפתוח. אני צריך עם כל כוחות הלב להפוך את עצמי כדי לשרת את החברה, זה נקרא "לפתוח את הלב". אנחנו בונים את הפרצוף הרוחני שלמטה הוא כולו עדיין לא מתוקן ויש בו גם לב אבן, יש בו הרבה הבחנות שאסור לי לעורר אותן בכלל, אלא אני מתקשר עם החברים לפי מה שאני מרשה לעצמי, וגם רק כדי להתקשר.

זאת אומרת, אני פותח את הלב שלי לקשר, ולא כך שכולם ייכנסו בו. לא. אנחנו נצטרך להתאמץ בזה, לעבוד על זה, להכיר איך בונים את הקשר, הגיע הזמן אולי באמת להתחיל. כל העבודה שלנו היא בזה, אין חוץ מזה שום דבר. וזה לא פשוט, זה קשה, לא נעים, תרגילים מאוד מיוחדים. כמו שעכשיו, רק ביקשתי קצת בין אהבה לשנאה לעשות פעולות, אבל פעולות האלה הן הכרחיות, זה נקרא "התקבצות והתרחבות", כמו פעימות הלב, מזה מתחיל להיות חיים, בין זה לזה. וכך אנחנו נתחיל להרגיש חיים רוחניים.

שאלה: הייתי בכנסים, ובכל כנס עוברים חוויות מיוחדות, תחושות, עליות, ירידות, התרגשות, ירידה ואחרי זה ואני קצת מבולבלת. מצד אחד אני מחכה לכנס ואני יודעת שאני אעבור שם חוויה מדהימה ומצד שני אני חושבת מה יהיה שונה בכנס הזה, האם נגיע כבר, נתקדם לאנשהו, נעבור משהו. האם זה הסוף, האם אנחנו מגיעים לשם?

את רוצה שאני אבטיח לך משהו מראש? זה תלוי בכם. אני, כמורה, רוצה בכנס הזה לעבור אתכם חוויות מאד מיוחדות. נקווה שזה יצליח כך, שאתם תתחילו להרגיש מה זה נקרא להיות בתוך הרשת שבה אנחנו עומדים לגלות רוחניות, תכונות השפעה הדדיות, שהן כבר בכזאת עוצמה שמזמינות את ה"מאור המחזיר למוטב", והוא בפועל עושה את זה. ואנחנו עוד קצת לוחצים על עצמנו והמאור עוד יותר סוגר בנינו קשר, וכך אנחנו ממש מתחילים לעבוד בינינו, ובפועל רואים מה שעושים.

ואחר כך אנחנו אתכם נרגיש איך זה נקרא לעבור מצבים, כמו בני ישראל במדבר. ממש כמו שכתוב, רק אנחנו נעבור את זה בצורה פנימית, בינינו, זה נקרא "לכתוב ספר תורה". כתוב "כתוב על לבך", על הלב של האדם, על הרצונות, כי בסך בכל מה שמדובר שם זה על תיקון הרצונות. התורה מדברת רק על זה. ואני מקווה שאנחנו נעשה את זה, בכנס אחד זה וודאי אי אפשר, אבל תצטרכי לבוא עוד כמה כנסים.

אבל באמת הכנס הקרוב, בעזרת ה', אני באמת מתכוון לעשות את בניית הכלי הרוחני, ואני מאד ממליץ להשתתף. חוץ מזה, את אומרת שכל פעם זו חוויה, אז למה לא לבוא לחוויה? את לא תרגישי שבאת סתם, מבטיח לך.

לפי ההכנה שלכם היום והתגובות והנכונות של כל האנשים שנמצאים כאן, ואלו מכל העולם שצריכים לבוא, ובכלל מכל העולם שגם היום נמצאים איתנו ועוד יבואו, אני חושב שאנחנו מצטברים לכוח גדול מאד ומאד רציני. ואנחנו נתחיל להרגיש יחד, עד כמה כל הפעולות והאירועים למיניהם שמתגלים בעולם, הם בהתאם להתפתחות שלנו. ממש כך.

תלמיד: אני רוצה להגיד שחוץ מ-1700 חברים וחברות שנמצאים פה עכשיו, יש איתנו עוד הרבה מאד חברים מהכלי העולמי. נמצאים איתנו מלוס אנג'לס, שיקגו, ניו יורק, מוסקבה, קייב, סנט. פטרסבורג, יפן, ובולגריה.

מהן התחושות שאנחנו חשים בסדנה? האם אנחנו יכולים לקרוא לתחושות האלה חיבור?

עוד לא. תחושה מהחיבור זה שאני לא מרגיש את עצמי ולא מרגיש את החבר, אלא מרגיש משהו המשותף בינינו. אינטרפרנסיה, יש כזה מושג בפיסיקה, התאבכות, שתי צורות של גלים שמשתלבים זה עם זה. זה משהו משותף שלא שייך לאף אחד אלא לשנינו. ברוחניות זו דרגה יותר גבוהה משנינו. זה העניין של עלייה רוחנית.

נשתדל שאנחנו נרגיש כך במעגל. אם אנחנו מתחברים בצורה כזאת בינינו, אנחנו באמת עולים קומה. וכל פעם עוד קומה ועוד קומה. וכך אנחנו מתחילים בעצמנו לגלות את הזמן, צעדים, והופכים את הדרך מ"בעתו" ל"אחישנה".

מאד רציתי שתרגישו מה זה נקרא "סדנה". באמת זה לא מגולה בעולם שלנו, לא יודעים איך להשתמש בזה. חוץ מרב"ש אף אחד לא כתב על זה בצורה ברורה, מה עושים. הזוהר לפעמים אומר פה ושם על החברים, החברייא של רבי שמעון, איך הם עשו את זה, איך כל אחד דיבר. מהדיבור שלהם בסדנה כזאת הם כתבו את ספר הזוהר. ואנחנו גם צריכים את זה לעשות כך.

מאוד רציתי שתתחילו להרגיש עד כמה זה חשוב, זה הכרחי, אנחנו צריכים כל הזמן להיות בזה. אני מקווה שעל ידי שנתרגל לסדנה, אנחנו אחרי הכנס הגדול נתחיל ללמוד בכלל בסדנאות. נחלק את הלימוד שלנו, כל שלושת השיעורים, וכל היתר מה שיהיה, תמיד בסדנאות. כי אין צורה אחרת שמושכת את המאור המחזיר למוטב. אי אפשר להתקדם בשום צורת לימוד, דיון, משהו, אם לא דרך הסדנה. לכן אני שמח שהרגשתם קצת שזה הכלי הרוחני. ואנחנו נמשיך אתכם יחד בזה לעסוק בכנס.

מנחה: אנחנו הולכים לעשות את הפעולה הכי מיוחדת שיש, לשיר ביחד, יחד עם הרב ויחד כולנו. הרב יסביר באיזו כוונה אנחנו רוצים לעשות. והייתי רוצה לשאול את הרב, מה זה לשיר ביחד?

הכנתם "למען אחי ורעי", ברור שזה מה שאנחנו צריכים לכוון. אסור לאדם לבקש עבור עצמו כי אף פעם התפילה הזאת לא מגיעה לשום ענייה. עניית התפילה יכולה להיות רק אם הוא מבקש עבור החברים. לכן תראו מה כתוב. בואו נשיר ויהיה ברור מה לעשות.

באמת הוא מבקש "למען אחי ורעי", כאילו לחוד, לקבוצה. ואחר כך "למען בית ה' א-לוהינו", זה מה שהם בונים בפנים ביניהם. אז גם באופן פרטי, פרטני, וגם באופן הכללי. נחשוב על זה שוב.

אני ממליץ לכם בדרך הביתה לעשות חשבון כמה מצבים עברתם בזמן הסדנה, אנחנו לא צריכים לספור את זה באמת, אבל זה תרגיל טוב. באמת לפי מספר המצבים האלה אנחנו מתקדמים ולא לפי הידע. מי שיוצא מהשיעור ולא מרגיש שהוא עבר הרבה מצבים פנימיים כאלה, התכווצויות, התרחבויות, שנאה, גאווה, אהבה, כל מיני, אם הוא לא עובר הבחנות הללו, לא עבר כלום. אז תעשו חשבון. אני חושב שעברתם מצבים די יפים. תנסו לספור, הרבה מצבים.

(סוף השיעור)

Programy Video	MP4
Programy Audio	MP3
Náčrty	ZIP

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

TV Program "Kabbalah for Beginners": Concealment and Revelation

TV Program "Kabbalah for Beginners": Concealment and Revelation

TV Program "Kabbalah for Beginners": Concealment and Revelation

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved