heb_o_rav_2012-10-25_program_haim-hadashim_n91_briut

שיחה 12.25.10 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חיים חדשים

שיחות על בריאות- דיכאון

שיחה 91

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. אנחנו מדברים על בריאות וכל פעם בוחרים היבט אחר בתוך התחום העצום הזה של בריאות, ובעזרת הרב לייטמן אנחנו לומדים גישה חדשה לנושא הבריאות ובכלל לחיים. בשיחה הקודמת פתחנו דיון מאוד מעניין בנושא הדיכאון. ואנחנו רוצים להמשיך גם את השיחה הזו להקדיש לדיכאון וללמוד איך אפשר לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר.

ניצה, דברי פתיחה, אולי סקירה על מימדי התופעה, המאפיינים שלה וכן הלאה. מה קורה היום עם הדיכאון בעולם?

ניצה: האמת שהתופעה הזאת היא תופעה מדאיגה, ולא לשווא גם ארגון הבריאות העולמי הצהיר החודש על התופעה הזאת כעל משבר כלל עולמי. האחוזים של האנשים שלוקים בדיכאון מִקל ועד קשה זה משהו בסביבות ה-30%, אולי אפילו יותר. הרבה מאוד אנשים צורכים תרופות נוגדי דיכאון ולמעשה אין ממש פיתרון לבעיה הזאת. המקסימום זה לקחת משהו נגד, אבל ברגע שמפסיקים, הדכאון בדרך כלל חוזר. חלק מהאנשים צורכים את נוגדי הדיכאון וזה לא ממש עוזר להם, על אחוז מסוים זה לא באמת משפיע.

אנחנו גם רואים שזה תופס את כל האוכלוסייה, על כל המגוון, בכל הקהילות, בכל סוגי התרבויות, ילדים, נוער, בוגרים, מבוגרים, זו תופעה נפוצה לאורך ולרוחב. וכיוון שהתופעה הזאת כל כך מדאיגה, חשבנו שבאמת נכון לפתוח אותה ולראות בעצם למה בשנים האחרונות היא תופסת כזה נפח יותר מאשר מאז ומעולם, ובאמת איך מתמודדים איתה.

וגם מאוד היה חשוב לנו לקבל הסבר איך לעזור לאנשים שנמצאים בדיכאון והם בדרך כלל במצב הזה, כשהם בדיכאון, הם גם לא כל כך רוצים לתקשר עם העולם, הם די תקועים בתוך עצמם. מאוד קשה להתנהל, גם אם יש מישהו בדיכאון בבית, איש קרוב, קשה נורא לעזור לו, גם המשפחה, גם החברים, בדרך כלל הוא לא ירצה להקשיב. לא משנה מה נאמר לו, ואיך נתנהג, הוא תמיד יהיה מסוגר בתוך עצמו, שזה עוד יותר מקשה על הבעיה עצמה. אז זה באמת הקושי שלנו כרגע, גם כחברה.

והשאלה איך מתחילים, אולי אפילו איך לגשת לאדם כזה שאנחנו מזהים? זה יכול להיות איש קרוב, ילד, בן זוג.

קודם כל אני חושב ש-30% זה ודאי מספר שלא מכסה את הכל, כי הרבה מאוד אנשים לא מבינים ולא מרגישים שהם נמצאים בדכאון. שנית, יש הרבה אנשים שסובלים מכל מיני תופעות של דיכאון ואלה יכולות להיות תופעות גופניות לגמרי. כאבי גב, כל מיני כאבים ובעיות גופניות, לחץ דם או סכרת, הכול בא מתוך מערכת העצבים שממש סובלת מהדיכאון.

ולכן אנחנו צריכים להבין שמרמת הרצונות והמחשבות, שזו הרמה הכי גבוהה שבנו, במבנה שלנו, זה יורד למצבי רוח, וממנו הם כבר באים למערכות הגוף ולרקמות ולעצבים, כך זה מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, עד מחלות עור וכן הלאה. כשדווקא בעור אנחנו מרגישים עוד יותר את בעיית העצבים, בעיית הדיכאון. כשאין לאן לברוח, אז יש פריחות למיניהן. אפילו אם מצב הרוח משתנה, פתאום באה לאדם פריחה, איך זה? לכן בעיית הדיכאון היא לא רק בעיה של דיכאון, אלא זו סיבה להרבה מאוד תופעות אחרות. וכבר לא מדברים על התוצאות ממנה, שזה גם התאבדויות, גם גירושים, גם כל מיני אלימות וסמים ועוד ועוד. כשיש אחוזים כל כך ניכרים בחיים שלנו שזו מחלה, זו באמת "המחלה". ואנחנו עוד לא מבינים עד כמה שהמחלה הזו גורמת בסופו של דבר לכל המחלות.

איך אנחנו מביאים את האדם לאיזה שינוי? אם הוא נמצא בדיכאון אז הוא כמו גופה, שאי אפשר לנענע אותה. אני חושב שאנחנו צריכים לפַתח כאן מקומות מפגש שלנו עם האדם באותן נקודות פגישה עם העולם שעדיין נשארו בו, אפילו שהוא נמצא בדיכאון. זה בעבודה, שהוא מוכרח בכל זאת ללכת, או דרך ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט, איפה שהוא בכל זאת קיים, ובא לצפות או אפילו להתקשר לאחרים. שם צריכים להיות מוכנות כאלו נקודות מפגש, מערכות כאלו שמעוררות אותו להיכנס לדיון, לקשר, שלא מחייב, שהוא לא מראה את עצמו שנמצא בזה, אלא מבחוץ, כאילו צופה, כאילו לא משתתף. אבל כך בצורה מאוד לא מחייבת הם תופסים אותו ברשת, ולאט לאט סוחבים אותו איתם.

בסופו של דבר המטרה שלנו היא להביא את האדם לסדנאות, לדיונים, להידברות, ששם הוא יקבל את השפעת הסביבה הנכונה על עצמו. זה יכול להיות מסתם כך שצופה בצורה פאסיבית בטלוויזיה ועד שמתחיל להשתתף בזה בצורה יותר רגשית ומעשית, דרך השתתפות באינטרנט בדיונים כאלו, ואחר כך אולי בכל זאת הוא ייצא מגדרו ויבוא לאיזה חוג קרוב לביתו או בעבודה שלו.

ואנחנו צריכים פשוט לגרום לכלל האנושות אווירה כזאת, שחייבים אנחנו לעלות לדרגה אחרת של הטיפול בנו, להידברות. וכאן צריכה להיות עבודה משולבת עם מומחים, עם כלי התקשורת. צריכים להוציא כאלו סרטים ושירים, כל מה שרק אפשר כדי לתת לאדם את הדחיפה הראשונה, או את המשיכה הראשונה למפגשים כאלו, שבהם הוא נמצא תחת השפעת הסביבה החדשה.

זה בעצם הפיתרון. שהוא ייכנס תחת סביבה כזאת, שהיא תמשוך אותו להיות בנתינה. כי כל תופעת הדיכאון מורגשת מפני שאדם נמצא בקבלה, שהוא כל הזמן רוצה להרגיש בתוכו מילוי. ולתוכו מילוי אנחנו כבר לא מסוגלים להביא, אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו מילוי. ולכן נמצאים בחוסר אונים, בדיכאון במקום בשמחה. ברגע שאדם מתחיל להיכנס תחת השפעה הסביבה האחרת, שהיא מלמדת אותו איך לצאת, בהידברות, בדברים פשוטים, בהתקשרות, לנתק אותו מעצמו בכוח הסביבה, בכוח השפעת הסביבה, אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו בצורה אחרת, מחוצה לו, מחוץ לעצמו. וכך הוא לאט לאט עובר מלראות עולם בתוכו לראות עולם מחוצה לו. וזה הפיתרון, בקיצור רק זה.

זאת אומרת, השפעת הסביבה על האדם במקום השפעת הסביבה הנוכחית, שהיא משפיעה לו דווקא את כל הנתונים שמארגנים בו בועה ריקנית, דיכאונית. צריכים להשפיע עליו בסביבה כזאת שהיא נותנת לו דוגמה אחרת לבדוק את עצמו, לראות את עצמו מחובר עם אחרים, משתתף עם אחרים, עד כמה שמרגיש שם את החיים, שינויים, זרמים. וזה הפיתרון הכללי הכולל לכולם. וממש בשורש, זה טיפול שורש בבעיה, כי הוא טיפול ברמת הרצונות והמחשבות. וכתוצאה מזה ודאי שכל התופעות ייעלמו.

ניצה: אני רוצה עוד קצת להתעמק במצב הזה, כי אנחנו מרגישים שזה באמת המצב הכי קשה. אני אנסה לתאר לך הרגשה, מתוך ההרגשה מה קורה בעצם בדיכאון. יש איזו הרגשה של התכנסות פנימה, ובעצם כל מה שמבחוץ דווקא לא מורגש, ואם אני כבר מצליחה להרגיש איזו חיוּת, זה דווקא בפנים. בתוך האין הזה, בתוך הכלום הזה, יש איזו הרגשה של חיות. וההרגשה היא שאף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלי, ולכן גם כאילו הרגשה שאף אחד לא מבין אותי וגם לא יכול לעזור לי. ואז אני תקועה בפנים.

אני מנסה להבין מבפנים מה באמת יכולה להיות אותה נקודה שיכולה להעיר אותי או לעזור לי לפרוץ מתוכה, לצאת ממנה, כדי לא להישאר בתוך המקום הסגור הזה. כמו איזה חדר שחור סגור, אני בפנים ואין לי איך לצאת ממנו.

אם אדם נמצא בחיים, הוא נמצא בכל זאת בהשפעת הסביבה. וכאן הבעיה היא עד כמה שאנחנו נשתדל באותן ההשפעות שנשארו לנו עליו, להביא לו הידברות, להביא לו התקשרות לסביבה שמטפלת ביציאה מעצמו. זה בסך הכל מה שיש.

אורן: אבל הוא לא רוצה לצאת מעצמו.

זה לא חשוב שהוא לא רוצה, ודאי שהוא לא רוצה.

אורן: אז מה תביא? אתה אומר, אני אפגוש אותו דרך מסך הטלוויזיה או האינטרנט שלו, כי זה נמצא אצלו בבית.

זה תלוי עד כמה אנחנו מיומנים לבנות כאלו סרטים, שירים, הידברות שנעשית מאולפני הטלוויזיה, במקום העבודה, שאין ברירה ומביאים אותם לזה לשעה בזמן העבודה, לסדנה וכן הלאה. ילדים בבית הספר, שאחר כך נותנים לילדים שיעורי בית לעשות אותו דבר עם ההורים בסלון, וכן הלאה.

אורן: אתה אומר נמצא דרכים להגיע אליו. אני אומר בסדר הגעת אליו. מה אתה מביא לו? בוא נתחבר רגע למצב שלו, לא נהיה מנותקים מהאדם.

אני מלמד אותו משחק. אין יותר. מה זה משחק? שהוא נמצא במצב של דיכאון וצריך לעבור למצב ההפוך ממנו.

אורן: ניכנס לתוכו עוד טיפה. כשאני בדיכאון זו תחושה מאד חזקה של עצמי, של אני, בתוכי. הם כולם לא מבינים, הם כולם לא יודעים, הם כולם אין להם מה להביא לי. יש לי תחושה מאד עוצמתית של עצמי, אמנם של חור כזה גדול, אבל של עצמי, ואין לי קשב לשום דבר. אין לי פתיחות לשום דבר, לא רוצה לראות אף אחד בעיניים. אני יודע שזה כך, ואני יודע שאני צודק, ואף אחד לא יגיד לי כלום.

זאת פחות או יותר ההרגשה הפנימית, העולם הפנימי שלי. אז אתה אומר, אני אתפוס אותך באיזה מקום, בטלוויזיה, בעבודה, לא משנה באיזה מקום. מהמקום הזה, תתלבש בי במצב הנפשי שלי, הפנימי. אני בעצם באנטי לכל מה שיבוא, אני יודע שלא יכול לבוא שום דבר טוב, זה הדיכאון. אף אחד לא יכול להביא לי כלום. אני החכם, אני היודע, ואני יודע שהכל כך, דפוק, החיים שחורים, אני יודע שזה כך. עכשיו אתה בא פוגש אותי, דבר איתי.

אני אומר לך פשוט. אתה עבדת בכל מיני ארגונים גדולים, בא המנהל שלך ואומר, היום בשתים עד שלוש אחר הצהרים, בזמן העבודה, כולם מתאספים באולם הישיבות, כל האגף שלנו, לא חשוב כמה,אפילו מאתיים איש, באים לשם, ואתה שומע ברמקול שכך מודיעים לכולם, חייבים לבוא כולם. זה חלק מהעבודה.

אתם באים לשם, לא מספרים לכם כלום, לא אומרים לכם כלום, אלא חלק מהעבודה, שאנחנו רוצים להעלות את התפוקה, את היחסים בינינו, שבגלל היחסים המקולקלים בין בני האדם, בגלל מצב הרוח הירוד, בגלל שאנחנו נמצאים בכאלו מצבים, גם העבודה שלנו נפגמת, גם התוצרת, המוצר שאנחנו רוצים לפתח. גם אנשים לא כל כך מדברים אחד עם השני, ובגלל זה יש הרבה בעיות במפעל שלנו, במשרד הגדול שלנו, לא חשוב במה. אנחנו חייבים לבנות כאן יחסים חדשים, אין ברירה. הבאנו מומחים, הם ראו את המספרים, הם ראו את הכל, בדקו את הכל, ואנחנו לוקחים אותם עכשיו, שוכרים את המשרד הגדול שהוא יטפל בנו. והם מבטיחים שאחרי זה אנחנו נעלה בתפוקה ב-20%. ואנחנו מעוניינים בזה. אז מעכשיו והלאה אתם תתחילו לקבל כאן את הטיפול שלהם פעמיים שלוש בשבוע. מהו הטיפול? הם ידברו עליו.

אורן: הגענו לחדר הישיבות, אתה המדריך שהגיע מהחברה שמעבירה אותנו את התהליך הזה, אני וניצה ואיתנו אספנו את כל האגף, נניח שלושים איש. ואני ספציפית בדיכאון. אני בדיכאון עמוק מה שנקרא. אף אחד לא יודע, אף אחד לא מרגיש, אבל אני סגור לגמרי. עשה איתי מה שאתה רוצה. מה קורה עכשיו? אני פה כי הבוס אמר לי לבוא, באתי אין בעיה, הוא משלם לי משכורת, אני אעשה כל מה שהוא רוצה במסגרת שעות העבודה.

יופי. אז מנתקים טלפונים.

אורן: מנתקים? עוד יותר דיכאון מה שנקרא.

זה בסדר גמור. מנתקים טלפונים ומתחילים, והם מלמדים אותנו משחק.

אורן: תלמד, מה שאתה רוצה, אני איתך.

והם מסבירים לנו מה זה המשחק. המשחק זה דבר מאד פשוט, אני נמצא עכשיו במצב שאני נמצא, ואני צריך לעבור למשהו אחר לגמרי. נניח שאני גבר אחרי גיל שישים, מתקרב לשבעים. אומרים לי, אתה צריך לשחק עכשיו בחורה בת עשרים, או ילדה בת חמש עשרה. אפשר או לא? זה ממש מקצה לקצה. אבל מה זאת אומרת? אני משחק במצב שהוא לגמרי לגמרי לא בי, אם אני רוצה להיות בו או לא רוצה להיות בו. כמו שאתה אומר, אני נמצא בדיכאון, לא איכפת לי כלום, עזבו אותי מהכל, אני עושה את העבודה שלי, גם בקושי אני עושה אותה, לא מרוכז, אבל אין ברירה וזהו. אני מחכה עד שאני בא הביתה והולך לשכב.

אורן: והוספת לי עכשיו עוד בלבול מוח באמצע היום, שעה שאני חייב להיות עם שלושים איש סביבי, הסבל עוד גובר מה שנקרא, הצרות מחריפות.

אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל עכשיו אני מחייב אותך לשחק במצב שאני קובע. אני בתור המדריך לקבוצה שלכם קובע. אז תתחילו להתארגן, עשרה או שמונה יחד, תתיישבו על הכיסאות, תסתכלו אחד על השני, ואנחנו מתחילים את המשחקים. אתה לא רוצה לצחוק, אבל אתה צוחק, כי מחייבים אותך לצחוק, מחייבים אותך לדבר, מחייבים אותך לחייך ולעשות כל מיני פרצופים, מתחילים להגיד לך משהו שבא לך ולא בא לך, מה אתה חושב ולא חושב. כל מיני דברים. לא מחייבים אותך להיפתח, שאתה חייב לגלות את הלב שלך, אבל עושים עליך פעולות חיצוניות, אני לא יכול לאלץ אותך לחייך, אלא אני אומר לך, תחייך ואתה מחייך. זאת אומרת, אני מעביר לך פעולות שאתה חייב לבצע אותן.

אורן: מה אנחנו ילדים מפגרים?

אתם ילדים מפגרים. אתם עושים פעולות שאני מחייב אתכם, אני משלם.

אורן: אני מזלזל בזה. אני מספר לך מה אני מרגיש תוך כדי התהליך, אני חייב להיות פה איתך, אז אני איתך, כי משלמים לי על זה משכורת.

אז אתה איתי, ואתה מבצע. או שאתה מבצע או שלא, אבל אתה חייב לבצע, ופתאום אתה מתחיל להרגיש שעם כל מיני הבעות הפנים, הדיבורים למיניהם, משהו מתחיל להשתנות בך. אתה עושה מאמצים על עצמך, עד כדי כך שאתה שוכח את המצב הפנימי שלך. תראה מאיפה זה מתחיל, זה מתחיל מאונס. לכן אני אומר שאני אונס אותך, אני אומר לך, אתה עכשיו חייב כאילו לחייך. תחייך חיוך מאולץ ותסתכל על כולם, תסתכל על אחד חצי דקה ועל האחר חצי דקה, וכך על כולם. ואם אתה אונס את עצמך, אתה אונס את המצב הפנימי שלך, כדי לעשות את הפרצוף החיצוני, אז אתה כבר יוצא במשהו מהמצב הפנימי. התרגילים האלה הם לא נעשים מתוך טמטום, אלא המעשים החיצוניים דורשים מאמץ פנימי.

אורן: אבל אין שום כוחות בפנים לעשות שום דבר, אני נגעל מזה.

אתה עושה זאת אין ברירה בגלל שאתה יושב עם כולם, הביאו אותך ואמרו לך לעשות. ואתה עושה. כל מיני פעולות כאלה, ואחר כך דיבורים. למשל תתחיל להגיד לגברת ניצה עד כמה שהיא יפה. אבל אתה בעצם אומר לעצמך, אני לא רואה אותה ולא רוצה לראות אותה.

אורן: לא רואה אותה ולא את המדריך שבא לבלבל לי עכשיו את המוח.

אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, אבל אין לי ברירה, אלא להגיד, ואז אני מתחיל.

אורן: נכנסת למצב, תגיד משהו, מה תגיד מהמצב הזה?

אני חייב להגיד את זה בהתפעלות.

אורן: בוא נראה איך אתה מהדיכאון אומר את זה. אתה בדיכאון ונפל עליך עוד המדריך הזה, שבא כל יום שני ורביעי משתיים עד שלוש לבלבל לך את המוח. בא, אומר לי שב מול ניצה ותגיד לה שהיא יפה. עוד סיבה לדיכאון. הוא מעמיק לי את הדיכאון.

אני מסביר לך שעל ידי זה שאני מחייב אותך, אני בעצם עושה טיפול פנימי. שאתה בעצם מחייב את המצב הפנימי שלך להשתנות. אין לי ברירה. אם אני לא אלחץ עליך ולא אעשה עליך פעולות הכרחיות כאלה, אתה אף פעם לא תצא מהדכאון. אין לי אפשרות להגיע לרצונות ולמחשבות שלך, אלא דרך פעולות חיצוניות שאני מחייב אותך.

אבל הפעולות החיצוניות האלה קשורות למצבים הפנימיים. אם הייתי יכול להגיע עם האצבע בפנים, לתוך הרצון שלך ולתוך המחשבה שלך, הייתי מסובב שם משהו. אין לי ברירה, אז אני אומר לך, עכשיו תחייך לכולם, חצי דקה. תחזיק את הפה שלך פתוח לרוחב עם חיוך. ועכשיו תגיד לניצה עד כמה שהיא יפה. אתה יוצא מעצמך, אתה צריך לדמיין, אתה לא מסתכל עליה אפילו, אבל אתה צריך להגיד כמה מילים. זאת אומרת, הרצון שלך, המחשבה שלך הם אנוסים.

הם חייבים עכשיו לחשוב איך לבנות משפט. עד כמה את יפה, איזה שיער יפה יש לך, אילו עיניים יפות. אתה חייב להגיד. אתה מתגבר על המצב שלך. התגברות. על ידי זה שאתה מתחיל לעשות, עכשיו אני מחייב אותך, תשמע מה שמישהו אחר אומר על ניצה ותוסיף לכל משפט שהוא אומר עליה משהו משלך. אז אתה כבר מתחיל להתכלל עם הרצון של הזולת, ומתחיל לדבר על מישהו של הזולת. בצורה כזאת אני מוציא אותך מעצמך בכוח, ובפעולות פשוטות ביותר.

אני יכול לעשות את זה לא בצורה מילולית, אלא שאתם מוסרים משהו מאחד לשני. או כשאתם מציירים משהו, אתה מתחיל לצייר קו אחד, מישהו אחר צריך לחשוב מה התכוונת, ומצייר קו אחר, מישהו שלישי גם מצייר ומתכוון שיצא משהו אחר. ויחד אתם מתחילים. זו התכללות של המחשבות.

אתה בכל זאת מתחיל להתקשר לאחרים, פתאום אתה מתחיל להרגיש, שיש כאן משהו מחוצה לך, עוד רצון ועוד מחשבה, ואתה חייב לקלוט אותם, להשיג אותם, להתקשר אליהם. בפעולות מאד אלמנטאריות, פשוטות, חדות, כי אני לוקח בחשבון שאתה סגור ואתה עצור, לכן אני נותן לך רק דבר אחד.

אחר כך אני משמיע לך תו מוסיקלי מסוים ואני מבקש ממך לחזור עליו, ואתה חייב לחזור. אז אתה שומע, אתה אונס את עצמך לשמוע, ולהפעיל בך את הדמיון, את הזיכרון, והכל. אני אונס אותך בכל השעה הזאת שאתה נמצא ברשותי, בצורה כזאת שאחרי חמש דקות, עשר דקות, אתה כבר לא נמצא בדיכאון, אתה כבר לא מרגיש את עצמך, כי אני כל הזמן מחייב אותך לעשות פעולות שלי, של הרצון שלי והמחשבה שלי. ולהתקשר על ידי הפקודות לא חשוב למי, לניצה, לחיים, למשה שיושב כאן, לכולם.

מפני שיש לי שליטה עליך, מלכתחילה. אחרת אתה סגור, אין לי מה לעשות. אז אנחנו צריכים להגיע לאדם בהתאם למצבו. יכול להיות שרוב האנשים לא נמצאים במצב דכאוני עד כדי כך.

אורן: בתוך ההפעלה שהעברת, היו שני סוגים שונים של פעילויות.

זה עוד לא הכל.

אורן: מה שתיארת עד כה. אחר כך תוסיף. היו דברים שאמרת לי, למשל כמו ההפעלה האחרונה, שהשמעת איזה תו מוסיקלי מסוים, ואני הייתי צריך לחזור אחריו. זה נראה לי כאילו, גם זה בלתי נסבל, אבל זה עוד רמה מסוימת שאני יכול עוד איכשהו להתחבר לזה.

בוא נשחק באצבעות כמו ילדים, אצבע אחת, שתיים, שלוש.

אורן: אבל אני לא ילד, אתה מחזיר אותי לגן?

לא חשוב. אני קניתי את הזמן שלך, זו העבודה. עכשיו עומד מעלינו מדריך, והוא אומר "שחקו במשחק הזה". האמת שאני לא מכיר את המשחק, אבל אני רואה שילדים משחקים. אתה חייב לשחק איתי יחד. גם אני לא רוצה, אבל הוא עומד מעלינו ומחייב אותנו, בוא נשחק. ואנחנו חייבים לשחק. מתחילים, שונאים, לא רוצים, אנחנו באמת, יכול להיות שזו השפלה, מי יודע מה זה, חייבים לשחק.

אורן: בוא ננתח את הסבל, יש פה שתי רמות שונות. רמה ראשונה זה שאתה משמיע לי תו מוסיקלי מסוים ואני צריך לחזור אחריך. זאת רמה מסוימת של סבל. אבל יש פה בעיה נוספת, יותר חזקה. שלפעמים אתה גם מכריח אותי להתייחס.

להכניס רגשות, להפעיל רגשות, לדבר בהרגשה. נניח שלא הגברת ניצה יושבת לידך, אלא איזו זקנה, ואתה צריך לדבר עליה כמו על מלכת יופי, בת עשרים.

אורן: אז אתה ממחיש את הבעיה. מה הבעיה עכשיו? שאם יכולתי למצוא כוחות נפש לחזור על הדברים הטיפשיים האלה שהמדריך אומר לי לעשות, זאת צרה ברמה א'. אבל עכשיו הוא התחיל להמציא לי צרות ברמות יותר גבוהות. שלא מספיק שאני לא סובל את הסיטואציה הזאת, הוא עוד מכריח אותי להתקשר למישהו פה.

אז אתה תלמד איך האחרים עושים את זה, וכך כולם תספרו על ניצה שהיא מלכת יופי. תתחילו. אנחנו סך הכל צריכים להבין, זה נדרש מאיתנו כדי להיות יותר מועילים בעבודה שלנו. המנהל כך חושב. יש מחקרים על זה, יש משרדים שלמים שעובדים על זה, הם באו ואמרו "זאת הבעיה".

למה אתם יורדים, למה אתה צריך עכשיו לפטר אנשים, אתם רוצים לסגור את המפעל? אנחנו בטוחים שהפעולה הזאת מצילה את חיי המפעל. אז אין ברירה, והם מתייחסים לזה בשיא הרצינות. אז יושבים עכשיו שמונה אנשים, גברים, נשים, וחייבים לספר על ניצה שהיא מלכת יופי. חייבים לספר עליך שאתה פשוט עילוי. ועל ההוא שהוא "רמבו", וכולי וכולי.

אז אתם מתחילים לצאת, העיקר שאנחנו מחייבים אותך לצאת מהמצב הפנימי שלך, ולהיות בדמיון. מה קורה כאן? אנחנו בזה מלמדים אותך, שבדמיון הזה אפשר לחיות, אפשר לא לחוות את הדיכאון. אני יכול ללכת ברחוב, ולחייך לכולם, ולראות את השמש והכל, ולא להיות בתוך המרה השחורה שלי. מה השתנה? השתנה פשוט היחס שלי, סך הכל אנחנו לא משנים שום דבר. רק היחס, פתאום אני מתחיל לשיר, במקום כל הזמן "לאכול" את עצמי. אני יכול לחייך לאנשים, במקום שאני מוכן להתנפל על כל אחד.

אני נוסע על הכביש, ומסתכל על כולם בחיוך, במקום בעצבים כמו שנוסעים בכביש. אני מרגיש את עצמי יותר נוח וטוב. חוץ מזה, אני מתחיל פתאום להרגיש שיש לי כוח. אולי אני אצא בערב לבלות. פתאום אני רואה, הגברת באמת יפה, אולי כדאי לצאת איתה לבית קפה. כבר מתחיל להיות יחס אחר לחיים. תאר לעצמך איך זה קורה, במקום סתם בחור שנמצא באיזה משרד בדיכאון.

אתה פותח לעצמך חיים אחרים. בכל זאת אתה חי. אתה מתחיל לבדוק את החיים שלך בצורה אחרת. אתה יצאת מאותה נקודה קיצונית. אתה חושב שבפעם הבאה אתה לא תבוא? אתה תבוא. "הרגל נעשה טבע שני". פתאום אתה מתחיל להרגיש ש"לא בא לי". פתאום אתה אומר "אני אחייך עכשיו". איפה אותם התרגילים שהם לימדו אותי.

עכשיו אני אחייך, אני אשים לעצמי איזה שיר קצבי בבית, ולפי הקצב גם האיברים שלי יתחילו לרקוד. אתה כבר מתחיל ללמוד איך לעשות טוב. אבל זאת רק ההתחלה. בעצם המטרה שלנו להביא אותך למצב שאתה תתחיל לחיות באחרים ולא בעצמך. זאת אומרת, להביא אותך להתקשר לחברה גדולה, גלובלית, מקושרת, אינטגראלית, אחידה, שבה אתה מרגיש את עצמך כחי חיי חברה. ואם בחברה כולם חיים כך את חיי החברה, אז כולם מרגישים את עצמם ההיפך מהסגירות והדיכאון, אלא בשיא ההתפעלות והכוח והבריאות.

ניצה: למה במצב הדיכאוני יש את הכוח הפנימי הזה, שכאילו מושך אותנו בדיוק הפוך. לכאורה אמור להיות לי טוב, אבל יש בי חלק שמתנגד לזה ממש, ודוחה כל ניסיון חיצוני כאילו לעשות לי טוב?

זה נקרא "עזר כנגדו", זה דוחף אותי. האמת שדיכאון לא מושך אותי למטה, קושר ברגליים ומושך למטה. הדיכאון דוחף אותי לרמה אחרת של החיים. לחיים בדרגת המדבר, כמו שדיברנו, שלא להישאר בדרגת החי. לכן זו לא מחלה, זה תמריץ או זרז, סיבה, שאני אעלה, שאני אברח ממנו, נכון, אבל אברח לדרגה יותר גבוהה. זה ממש מעלה אותי. בלי הדיכאון, בלי הרגשת הרע, בלי הרגשת החיסרון, חוסר האונים במצב הנוכחי, לא הייתי מתקדם. אם אני מסתכל אחר כך על הדיכאון הזה, כמה שהוא עזר. לי הדיכאון עזר מאוד, שאני הייתי מדוכא הרבה פעמים בחיים.

קודם כל הוא לא נתן לי להיכנס לכל מיני שטויות. אני הסתכלתי על החברים שאיתם למדתי בבית הספר ובאוניברסיטה, על מה שהם עושים. אני הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה. אין טעם, חוסר טעם, מה יצא לי מזה? שיהיה פרופסור, שיהיה זה, שיהיה זה, אז מה? אני תמיד נמשכתי למשהו עוד יותר פנימה. והכל מפני שחוסר הסיפוק דחף אותי קדימה.

אז חוסר הסיפוק היה לא עד כדי כך שאני הייתי משותק. אבל הייתי בביקורת מאוד מאוד קשה, לזרוק, לבטל כל דבר שהוא לא בעל משמעות הגבוהה ביותר שאני רק יכול לדמיין לעצמי. וזה גם מין דיכאון כביכול. כי אני הסתכלתי עליהם, ולא בא לי. ואז אני נמצא כאילו בחוסר אונים. אז מה בכל זאת? ואז אני בודק, בשביל מה כדאי לזוז. אז חוץ מזה שאנחנו מלמדים את האדם איך לצאת מהנקודה הנמוכה ביותר, שם הוא לא מסוגל לעשות בירור, אנחנו צריכים להביא אותו למצב, שהוא כבר יהיה מסוגל לעשות בירור.

ואז לתת לו כלים לעשות בירור גבוה, למטרה הגבוהה. שהוא לא ראה אותה בדיכאון, ועכשיו אנחנו מראים לו שיש חיים חוץ גופיים. חיים ששם אתה מרגיש את עצמך בצורה אחרת. דרגת המדבר זה נקרא שאתה קשור לכולם. לא שאתה משתנה, שהיית פעם צומח ואחר כך חי, ועכשיו אתה מגיע לדרגת המדבר. דרגת המדבר היא מודעות שלנו, אלה רצונות ומחשבות. ודווקא ברצונות ובמחשבות אתה מרגיש ריקנות. זאת אומרת, אתה מרגיש בהם מקום ריק כדי למלא אותו.

רק בחיים שלנו כאן, אתה לא רואה במה למלא, כי אלה באמת רצונות ומחשבות, ששייכים כבר לדרגת המדבר, לדרגה יותר למעלה. אתה לא יכול על ידי החיים שלך בדרגת החי למלא אותם. אנחנו נעלה אותך, אנחנו נראה לך את האופקים החדשים, ואז תהנה מהחיים. זאת לא מחלה, זה תמריץ, זו דחיפה, גם קודם התפתחנו בצורה כזאת.

פעם היו אנשים חיים בצורה פרימיטיבית, לפני תקופת העבדות. ואחר כך הם הרגישו שתקופת העבדות היא תקופה מתקדמת, זה עולם מתקדם. ופיתחו את התקופה הזאת. הם ראו בה משהו מודרני, מתקדם. חיו בתקופת העבדות הרבה שנים, יש מקומות בעולם שעדיין זה קיים, והרגישו שלא כדאי לנו להיות בתקופת העבדות. לא אדונים ולא עבדים. כדאי לנו לפתח משהו. זאת אומרת, כל תקופה ממצה את עצמה, והיא דוחפת אותך קדימה.

אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה, שגם כל העולם הקודם שלנו מיצה את עצמו. ואנחנו צריכים לעבור לתקופה הבאה. אבל כאן יש לנו עלייה מיוחדת, איכותית מאוד, כי אנחנו צריכים כאן לא לשפר את החיים בין הגופים שלנו, כמו בכל הדרגות שהתקדמנו. שאנחנו בסך הכל שינינו את היחסים בין הגופים שלנו. מי אתה, מי אני, מי כולם. או יותר שוויון, או פחות שוויון, בצורה כזאת או בצורה אחרת של המעמדות שלנו בחיים האלו. זה סך הכל בחיים הגשמיים, שקיימים גם אצל חיות. ההוא הגבוה והוא הנמוך, אפילו בלהקה אחת יש להם סובורדינציה, זאת אומרת, יחסים מיוחדים, מאוד מוגדרים לכל אחד. אז אנחנו היינו כך גם בינינו כל הזמן.

אבל עכשיו אנחנו צריכים לעבור לתקופה אחרת, תקופה מאוד מיוחדת. העולם נעשה אינטגראלי, כולנו קשורים יחד, כולנו תלויים זה בזה. אנחנו יכולים להוציא מזה המון מסקנות, שאין ברירה בעולם שלנו, ואנחנו נמשכים לשוויון. שוויון יכול להיות אם אנחנו מרגישים זה את זה ככולנו שווים.

עד כדי כך שכל אחד מרגיש את כולם. עד כדי כך. אז אנחנו צריכים לעשות תרגילים. בואו נעשה תרגילים כאלו שאנחנו נרגיש לאן הטבע דוחף אותנו. כמו שתמיד התפתחנו בזה שאו פה או שם האנושות הייתה מנסה להגיע למצבים חדשים. אז אנחנו כאילו החלוצים של המצב החדש. ובוא נעשה, בוא נתחיל לבנות כאלו ארגונים קטנים, חוגים פה ושם.

בוא נבדוק, האם נכון או לא נכון ביחסים כאלו להצליח יותר בעבודה שלנו, במפעל שלנו או במשפחה, או בבתי ספר בחינוך, או בכל מקום. כי אם אנחנו מגלים עכשיו לפנינו שכך הטבע מחייב אותנו, כדאי לנו ללכת לקראת זה. ואז אנחנו רואים שהדיכאון מצד אחד, והמשבר הכללי מהצד השני, הכל זה בסך הכל אותם הכוחות שמחייבים אותנו להגיע לעליית דרגה.

אורן: בטיפול בדיכאון הבדלת בשתי רמות. רמה ראשונה אמרת שאתה צריך להוציא אותי קודם כל מהנקודה הנמוכה ביותר.

כי שם אתה משותק.

אורן: כן, אז הבנתי שמשם אתה כאילו מעורר אותי.

על ידי כל מיני גורמים חיצוניים שיכולים להשפיע עליך. אני לא יכול להגיד, "אורן, תבוא אלינו לסדנה".

אורן: ברור, לא בא לשום סדנה, רק זה חסר לי בחיים מה שנקרא עכשיו. תפסת אותי במקום העבודה, עשית לי את הסדנה, הבנתי. זה כאילו טיפת סטארט, לנער אותי טיפה מהמצב. אבל אחר כך אני רואה שמאוד חשוב לך להתחיל ליצור לי קשר עם אנשים. את זה אני לא בדיוק תופס. הבעיה שלי היא עם עצמי, לא עם אנשים. אל תביא לי עוד אנשים, יש לי בעיות עם עצמי.

לא, אדם חי חיי חברה, רוצה או לא רוצה. נדמה לך שאתה סגור מהם. אתה לא סגור, הם כל הזמן מקרינים לך את המחשבות והרצונות. אין לך שום דבר בחיים שלך שזה שלך. את זה אני צריך ללמד אותך.

אורן: מה הפירוש?

זה שנולדת, כשלא בחרת בתכונות, ולא בחרת במשפחה, ובגן הילדים, ובבית הספר, ובכלום. ועכשיו אתה מצויר לפנינו, כבר בנוי, אפוי מהתנור, שזה לא אתה. לא הבצק שלך, זה לא אתה, ולא הצורה שלך, זה לא אתה, ואיך אפו אותך עם כל מיני תבלינים ועם כל מיני תוספות גם לא אתה. אתה חושב שזה אתה, אבל זה לא אתה.

אורן: אז מי אני?

אין לך "אתה", עכשיו מתגלה הנקודה השחורה הזאת, המרה השחורה הזאת, שזה אתה. שאתה חושב, "מי אני?", "מה אני?", "בשביל מה אני?", זה עכשיו מתגלה.

אורן: הדיכאון זה אני?

דיכאון זה סימן שיש לך איזו נקודה, שאתה מסתכל על כל העולם ועל עצמך, ולא רואה בו שום תועלת.

אורן: שחור.

כן. אז בנקודה הזאת אתה צריך לממש את עצמך דווקא. את עצמך. אתה לא מרוצה מהעולם ולא מרוצה מעצמך.

אורן: נכון.

זהו. זאת אומרת, כל מה שהביאו לך מבחוץ, שעשו אותך, או סביבך, יחד. איך אני יכול לבנות את עצמי בצורה אחרת, מה נשאר לי? נשאר לי רק דבר אחד, להתחיל עכשיו לשנות את עצמי כך שאני אהיה תחת השפעת הסביבה החדשה.

אורן: מה הבאת לי עכשיו סביבה?

אתה רוצה שאני אגיד לך בצורה יותר קלה?

אורן: עכשיו עשית לי עוד יותר מהפכות, הפכת אותי. אמרת לי, "אין לך כלום, אתה זה לא אתה. מי אתה? אתה הנקודה הדיכאונית הזאת ". זה אני.

כן. ואת הנקודה הדיכאונית הזאת אני רוצה להפוך לנקודה שממנה והלאה אתה תבנה את העולם העתידי שלך, את הדרגה הבאה. את הצורה שלך שנקראת "המדבר", החדש. שתיוולד חדש מהנקודה הזאת.

מה אני אומר לך? שנקודת הדיכאון זו דווקא הנקודה המהפכנית שבך, נקודת ההיפוך. ואתה צריך סביבה, סביב הנקודה הזאת, לבנות סביבה חדשה, סביב נקודת הדיכאון. ושהסביבה הזאת תשפיע על הנקודה הזאת ותתחיל לפתח ממנה, כמו מטיפת זרע, את הדמות החדשה שלך. כך זה קורה.

אורן: אבל למה אתה מביא לי אנשים? אני את עצמי לא סובל, אתה עוד מביא לי אנשים?

כן, כי הם הם יהיו אותה הסביבה.

אורן: אני לא רוצה אבל.

לא, זה לא חשוב מה שאתם לא רוצים.

אורן: לא אתם, אני. אני אצלך עכשיו בהדרכה, אתה המדריך שלנו.

נכון.

אורן: תפסת את הנקודה הזאת שבי של הדיכאון, אתה אומר לי הנה נקודת ההיפוך.

כן.

אורן: נניח שאני זורם איתך הלאה, אני באמת מאוד מזדהה עם הנקודה הזאת, אני מרגיש בה איזו אמת.

אם אתה רוצה, אני לא מסביר לך כלום, אני עכשיו רק רוצה לתת לך קצת יסוד שאתה עוד לא מוכן לקבל אותו, אבל רוצה לפתוח לך קצת את כל העניין, איך אתה עובר לדרגה החדשה, דרגת המדבר. אתה לא רוצה לשמוע, בסדר, אני חייב.

אורן: זה דווקא היה מעניין. עם נקודת הדיכאון, נקודת ההיפוך זה דווקא תפס אותי, כי באמת אני מרגיש שכל החיים שלי שקר.

אבל על ידי מה אני אשנה אותך?

אורן: רק אל תביא לי אנשים.

אלה בובות, זה תיאטרון. הם לא אנשים, כל אחד מהם ישחק מה שאני אגיד כלפיך, ואתה תשחק מה שאני אגיד כלפיהם. וכך כולם מרמים את כולם ומרימים את כולם לדרגה הבאה. כי חברה כזאת אנחנו יכולים לתכנן כל פעם, לשנות, לשדרג איך שאנחנו רוצים, והיא תשנה כל אחד מאיתנו. אנחנו בונים כאן איזה מכשיר, מעלית, שהוא יעשה מה שאנחנו רוצים. הוא ישפיע אלי ויעשה אותי מאותה נקודה. פעם ראשונה בחיים שאני עושה משהו שאני בוחר, אני עושה, אני משפיע על עצמי. אני כאילו אותה טיפת זרע, אותה נקודת דיכאון, שעכשיו אני קובע איך שהיא תתפתח על ידי הסביבה הזאת.

הסביבה הזאת הופכת להיות רחם שלי. רחם חכמה, במחשבות, ברצונות, בהשפעות.

אורן: אני לא אוהב אנשים, אתה לא מבין.

הם לא אנשים, הם מקורות של השפעה עלי, שמה שאני אומר כך עושים. הם לא אנשים. אין כאן אנשים. נניח שיש כאן שמונה מאות איש, לא חשוב כמה, אלה לא אנשים, אלה מקורות השפעה על הנקודה השחורה שלי. שמה שהם מקרינים לי, הם מקרינים לי עכשיו כל מיני הבחנות, תכונות, מדרגה יותר עליונה. ואז אני מתחיל להתרשם מהם, לספוג אותם. כמו שהייתי פעם תינוק ברמת חי, אצל אימא ואבא וספגתי מהם כל פעם, עכשיו אני מתכנן ממה אני רוצה להיות כלול, איך אני צריך להתפתח.

אתה מבין באיזה מצב אתה נמצא? אתה נמצא עכשיו בתוך מחשב, בתוך עולם חדש שאתה בונה אותו, מתכנת את ההשפעה על עצמך. וזה הופך להיות הטבע שלך. מה שאני רוצה עכשיו שהם ישפיעו עלי, זה יהיה בי. מה שהם השפיעו היום, מחר זה אהיה אני. כך אני אחשוב, כך אני ארצה, כך אני אעשה, במחשבה, בדיבור, במעשה, בכל.

אני נמצא עכשיו ביצירה. אתה מבין למה הגענו? זה לא מעשה פשוט, להוציא אותך מדיכאון. אנחנו משתמשים בו כטריגר לעליית הדרגה.

אורן: אבל אני לא אוהב אנשים, לא סובל אנשים. בעבודה אין ברירה, אני צריך להתפרנס אז אני הולך לעבודה להתפרנס. אם היה אפשר, כמו שתיארת קודם, לעבוד מהבית, תאמין לי, הייתי הולך הביתה. פשוט גם בבית יש לי אנשים על הראש, "מתקרצצים".

בסדר גמור. נצייר כל מיני האנשים מקרטון, נעשה את הצורות האלה, את הדמויות, נושיב לידך שמונה צורות כאלו.

אורן: יש לי חלום שאני חי בטבע. הכל טבעי, אין אף אחד, שקט, דממה מוחלטת. רק אני והטבע.

מה זה הטבע, בלי חיות?

אורן: יכולות להסתובב שם ציפורים, שחפים, לא יבוא לי נמר, זה ברור, לא מקורות סכנה. אבל דברים שמוסיפים זה טוב. זה הרוגע.

מה הלאה, מה אתה עושה?

אורן: אני אהיה ברוגע. אני אוכל לחשוב.

על מה? הרי שום דבר לא נמצא חוץ ממני.

אורן: למה? ננניח, קרוב לים, יש שחפים, ים, גלים.

ואתה שומע כל הזמן את רעש הגלים.

אורן: כן.

אתה מפסיק לשמוע אותם, כי הם כל הזמן ככה, והאוזן מתרגלת. מה הלאה?

אורן: לא חשוב. העיקר שאין אנשים.

אין אנשים. אין אף אחד.

אורן: ועכשיו אתה אומר לי, יש לך פה נקודת היפוך בחיים, שים לב אליה, קח אותה, היא נקודה חשובה, יכולה להיות לך מקפצה לחיים חדשים. זורם איתך, רוצה חיים חדשים.

למה?

אורן: כי עכשיו לא טוב לי.

לא, כי אין לך ברירה. כי אתה יודע שבטבע אתה לא תוכל לשרוד.

אורן: לא, עזוב רגע את הטבע, עכשיו סיפרתי לך את החלומות שלי, זה חלום.

לא, זה חלום בלתי מציאותי.

אורן: לא משנה, בשביל זה קוראים לו חלום. אבל עכשיו אני חוזר לדיכאון. אמרת לי, נקודת הדיכאון היא נקודה מהפכנית, תכבד אותה, ממנה אתה פותח את הדלת לאופק חדש. זורם איתך. רק מה אתה מביא לי במשפט הבא? מתחיל להעמיס לי את האנשים, עוד אנשים. אני עם עצמי לא מסתדר, הבאתי לי עוד אנשים? הם הבעיה. אתה מביא לי אותם כפתרון? בגלל זה ציירתי לך את החלום הזה של הטבע, שלא יהיה אף אחד, רק שקט.

אין לך ברירה.

אורן: למה אין לך ברירה?

אתה לא יכול לברוח לחלום הזה?

אורן: לא יכול, מה לעשות.

אתה חייב לחיות עם אנשים?

אורן: אז במינימום ההכרחי, אתה כאילו מעמיס לי אותם עכשיו עוד ועוד.

אני מביא אותך לריפוי, לאינפוזיה שהיא מרפאת אותך. אתה לא רוצה? אם כך אנחנו צריכים להוסיף לך עוד קצת כאב. עוד קצת כאב. אין ברירה. שאז אתה תסכים. מה יש לנו עוד לעשות, אין מה לעשות. אז אנחנו מתכננים, מאחרי הקלעים, שאתה לא יודע, שאנחנו עושים לך כל מיני הטרדות. פתאום יש לך קלקולים בכלי הבית, המזגן מקולקל, והרכב והכל.

אורן: כן, אני אזמין הרי טכנאי מזגנים. מה הוא יעשה? הוא ירמה אותי, אז בגלל זה אני מסביר לך שאני לא אוהב אנשים. זה קורה לי כל הזמן.

אין לך ברירה, זה מה שאני אומר. אנחנו נעשה לך כאלו בעיות בחיים, שאתה תצטרך להסתובב מהבוקר עד הלילה חוץ מהעבודה רק כדי לכבות את השריפות הקטנות, כדי להתקיים.

פתאום הלכת לסופר, קנית הכל, מילאת את המקרר, כדי לא לצאת לסופר במשך חודש ימים. התקלקל. אתה חוזר מהעבודה הביתה, פותח מקרר, סירחון, הכל התקלקל. אז שוב אתה צריך לתקן מקרר או לקנות חדש ולמלא אותו שוב.

אורן: אתה עכשיו מספר לי למה אני בדיכאון? אני יודע, אלה החיים. אלה החיים.

לא, אני אומר לך שמאין ברירה, אנחנו נאלצים לעשות לך צרות יותר גדולות כדי שאתה תסכים לריפוי. אני יודע את זה על עצמי. כואבת לי קצת הרגל, לא נורא, זה יעבור. עוד קצת. לא נורא, אני צריך קצת לנוח. עוד? אני אלך לרופא. הרופא אומר, אתה חייב לעשות טיפול, תיזהר. הוא אמר אבל אני אחכה עוד קצת. אז צריכים להוסיף כאב. מה שאתה אומר עכשיו, אתה נותן לי תירוצים.

או שאני משתדל בכל מיני תחכומים להוציא אותך בכל זאת, או שאין ברירה, אם אתה עקשן במיוחד, אז אתה יודע איך הטבע עושה. החיים חודרים לתוך כל מקום לידך, ואתה לא יכול לברוח. אתה בסופו של דבר תצטרך לעבור לדרגה הבאה של הקיום. כי זו האבולוציה שלנו, אין ברירה. העולם לא מן הסתם נכנס למשבר כללי.

אורן: בדרגה הבאה הזאת יש אנשים סביבי? או יש לי שקט סופסוף?

אתה נמצא איתם בקשר כל כך יפה, הדוק, שאתה מרגיש אותם כחלק של עצמך. עד כדי כך שאף אחד לא מפריע לך, אפילו שישנים איתך במיטה עוד עשרה. תאר לעצמך. פתאום אתה אומר, יש לי דירה, שלושה חדרים, ואני חי שם לבד. ומיטה שלי, שניים על שניים, בשביל מה אני צריך מיטה כזאת? יכולים לשכב איתי יחד עם שלושה או ארבעה חברים לפחות. ויש לי גם שמיכה כזאת, שניים על שניים, מספיקה לכולם.

אורן: אתה מוציא אותי מדיכאון או חופר לי דיכאון יותר עמוק?

אני מתאר לך את העתיד הוורוד.

אורן: זה לא ורוד.

זה יבוא. לא בצורה כזאת ודאי, אבל אין לנו ברירה, זה מה שאני רוצה להגיד. אנחנו נמצאים במכת דיכאון, זה לא סתם מכת דיכאון, זה הטבע סוגר אותנו בבועה כזאת שתחייב אותנו, על ידי מכות, לטבע אין פשרות, הוא יחייב אותנו להגיע לדרגת החיבור. דווקא מתוך האין ברירה שאתה לא רוצה אף אחד, אתה תתחיל להבין שההיפך, שאתה תצא לכולם יחד ותאבד את עצמך בתוכם, אתה תמצא שם את עצמך.

צריכים עוד לדבר על זה, אבל זה הפתרון.

אורן: הזמן שלנו נגמר לצערי. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. ואני ממליץ שנחשוב על הדברים ששמענו היום. משפט לסיכום, הרב לייטמן, לפני שאתה עוזב אותנו עד לפגישה הבאה.

אני רוצה לדעת איך אתה תעביר עכשיו את הזמן מהשיחה הזאת עד השיחה הבאה. מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא.

אורן: חברים וחברות, תודה שהייתם איתנו. אני מקווה שקיבלתם מחשבות שיפתחו לכם כיוונים חדשים, לחשוב על החיים, על הדיכאונות ועל השמחות. אני חושב שכדאי לנו לראות את השיחה הזאת כמה פעמים ולחשוב על מה יש בתוכה ומה מחכה לנו.

(סוף השיחה)

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

An inside look

An inside look

An inside look

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved