ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י'
1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Series of lessons on the topic: Ba'al HaSulam - undefined11 - 21 апреля 2024Lesson 212.4.2024

11 - 21 апреля 2024

Lesson 212.4.2024

Ba'al HaSulam. Svoboda výběru

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Series of lessons on the topic: Ba'al HaSulam - undefined
11 - 21 апреля 2024
Lesson 212.4.2024

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved