heb_o_rav_bs-igeret-56-1932-pg-170_2008-08-25_shiur_bb

אגרת 56 – שנת 1932

("פרי חכם – אגרות", דף ק"ע)

שיעור בוקר 25.08.08- אחרי עריכה

"לכבוד החסיד וכו' מהר' ... נ"י

מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו.

הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה." הרבה אנשים נותנים יגיעה, נותנים את החיים שלהם. האם הם נותנים? הבורא מעורר אותם, מביא אותם לקבוצה, לאמצעים כמו מדריך, רב, ספרים, מטפל בהם, כל הזמן מעורר בהם מלמעלה עוד ועוד, רצון, כיוון, הכל. כאילו הכל נמצא בידיים שלהם, ובכל זאת, למה הדרך כל כך קשה? ולמה זה קורה כך, ש"מכשיל את הרבים בלי חמלה"?

"כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה]. שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא [מלמעלה] המכונה: "אתערותא דלעילא"." מחוכמת הקבלה עצמה לומדים, שאין אור ללא כלי. ולכן לא יכול להיות שיתגלה משהו, אם אין חומר שיתגלה בו. והחומר שיתגלה בו חייב להיות בהשתוות הצורה לאותה תופעה שהוא מגלה. אם הוא נמצא במין השתוות שמגלה חושך, זה מה שהוא מגלה. אם מתחיל לגלות קצת יותר אור, סימן שיש יותר השתוות הצורה ומגלה אור. אבל הכל תלוי בחומר עצמו, עד כמה שהוא ישתנה בהתאם לתופעה שבאה מלמעלה.

"הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר –" כולם יודעים, שהכל מתגלה לפי חוק השתוות הצורה. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אין בו שום שינוי, הכל רק כדי להביא את האדם לתכלית, ולא שהאור פעם עושה רע ופעם טוב, ולא רוצה, או שהבורא כביכול מתרגז, ואולי לא רוצה, או אולי משהו קורה לו. ודאי שלא, האור העליון לא לוקח בחשבון שום דבר שקורה איתנו, היינו, מה שאנחנו מרגישים. הוא כמו טבע, אנחנו מרגישים שהוא בדין או ברחמים כלפינו, אבל הוא עצמו זה אור עליון פשוט, והוא מעורר את הרשימות שבנו לפי שלבי ההתפתחות שלהן בלבד. והשלבים האלה שעוברים עלינו, לפי הקצב ולפי ההרגשה, תלויים בהתעוררות מצידנו.

לכן כולם יודעים, שההתפתחות תלויה בהשתוות הצורה מצידנו, כמה שאנחנו משתוקקים אליה, אבל יחד עם זה בתוך האדם יש מחסן גדול של כל מיני עצות, וכל מיני מחשבות והצדקות שהכל בסדר, ואפשר לחכות, לשכב ולא לעשות כלום, ולחשוב שלא נורא, המצב הזה יעבור וההשתוקקות תבוא בזמן שצריך. וכך אדם מושך את הזמן, ונמצא ללא תשובה.

"אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי." כך בעצם הטבע שלנו כל הזמן אומר לנו מבפנים, "תירגע וזה יבוא בזמן", "לא לנצח יריב", יש כל מיני הצדקות כאלו "בכל זאת הבורא הוא טוב ומיטיב, יש לו תוכנית אליך, וזה יבוא". אדם מרגיע את עצמו, שהוא ממילא לא מסוגל לעשות שום דבר, ולכן הוא צריך לחכות, להמתין. "ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך." שגם לאלו שלא כל כך נותנים יגיעה, הבורא סולח ומביא להם מהמוכן. "ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו." זו בעיה גדולה. כי אנחנו בנויים כך, כדי להיכנע ולהישמע לאותן העצות הרעות שמתעוררות בנו ומרגיעות אותנו. לא שאדם יעזוב את הדרך או יעשה דברים שהם כנגד כל ההתפתחות הרוחנית שלו, אלא פשוט יוריד מעט את הקצב, לא ימהר. עולות באדם מחשבות שהוא לא מסוגל ולא יכול, שיש בעיה, ואין ברירה, והמחשבות האלו שמות לו מעצורים, הן לא נותנות לו להתפתח, והוא מוכן לשכב ולחכות עד שההתעוררות תבוא אליו.

הוא מתעסק בכל מיני דברים, מעט בהפצה, מעט בחברה, וגם מעט בלימוד, הוא קם לשיעורים והכל, אבל ממש לתת מאמץ כמו לדבר שבוער בו, הוא לא מסוגל, ומרגיע את עצמו שגם כך המצב החולשה הזה יעבור, אם לא תוך שלוש עד חמש שנים, אז תוך עשר שנים, יש לו עוד זמן. ועוד כל מיני מחשבות כאלו. זאת אומרת, הבעיה היא לא שסוטה מהדרך, אלא שחושב שכאילו נשאר בדרך, ורק לא נותן את כל היגיעה.

"ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשיעור מה ממקומם," שאנחנו נעשה זאת בעצם, "באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא?" בן אדם אומר, "אני מת. מה שתיקח ממני תיקח, מה שתעשה איתי תעשה", הוא לא מסוגל לתת מעצמו גרם יותר. הוא ממשיך, משתתף, לומד, אבל יותר מזה לא מסוגל, זה פשוט רפיון ידיים.

"רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף," ניתן להם איזו זריקת מרץ, "לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שיעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא." כמה שניתן לאדם התעוררות מבחוץ, זה לא יעזור לו, הוא לא יוכל להתניע את עצמו ולרוץ קדימה, לתת דחף כזה שיספיק לו כדי לגלות מיד את הרוחניות, להיכנס למעלה מהדעת. ואם לא מבחוץ, אז איך כן?

"אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה," שאדם צריך בעצמו להתגבר ולמצוא את הכוחות האלו, "ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור"." שלא יכולה להיות אתערותא דלעילא, בלי הקדם אתערותא דלתתא.

"ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל." הקדושה מכוסה בקליפה. היינו, ארץ ישראל, הרצון באמת לאלוהים, רצון חזק וטוב, נכון, מכוון לאהבת הזולת, לבריות, ואחר כך לאהבת הבורא, הרוחניות הזאת, ממש מכוסה בקליפה שנקראת "עון האמורי".

"והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שיעור "אתערותא דלתתא", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי." גם בכמות וגם באיכות, חייבים לתת מאיתנו כוח התעוררות כזה, כך שבהצטברות הוא ישבור את הקליפה הזאת ויגלה לנו את הרצון הנכון.

"כי כל שבכוחו לעשות נקרא עבודה סתם," אם אדם מסוגל לעשות משהו, זה נקרא "סתם עבודה". וברוחניות דורשים למעלה מיכולת האדם. מה זה למעלה מהיכולת? מה שהאדם לא מסוגל. ואם לא מסוגל, אז למה דורשים? "ואינו נקרא עוד יגיעה," עבודה סתם, "וכשבאים ישראל עד לנקדה זו," לנקודה הקריטית שהם מיואשים, שלא מסוגלים, שנעצרים, הנקודה שאחריה הם יכולים להמשיך את החיים שלהם כך גלגול שלם, ודבר לא יקרה, בנקודה הזאת הם צריכים לתת יגיעה מעל הכוח האנושי. וכשבאים לנקודה הזאת, "אז משלימים שיעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם."

בהמתנה הזאת, בחולשה הזאת, בסבלנות שיש לאדם פתאום לא לדחוף את עצמו קדימה, הוא צריך להבין, שהקליפה עובדת עליו. וצריך להגיע למצב של החלטה ברורה, שאם הוא לא ישבור את הקליפה הזאת, הוא לא יגיע לארץ ישראל, לרצון אל. זאת אומרת, חייב להיות בתוך האדם גילוי העובדה הזאת, שעליו לקום על החולשה הזאת, על ההרגל שלו, על ההסכמה שלו לגמור את החיים שלו בצורה כזאת, על כל מה שמחליש אותו. מחליש אותו ולא עוצר, כי האדם לא מסכים שהוא עוצר, הוא חושב שהמצבים משתנים, כי הוא בכל זאת עושה כל מיני עבודות ונמצא בדרך. הוא שוכח את מה שאמר בעל הסולם, שעבודה סתם לא נקראת יגיעה הצריכה כדי לשבור את קליפת האמורי.

וחובה שתצטבר בתוך האדם ההרגשה, ההחלטה הזאת, שאם הוא לא שובר את המצב, הוא לא יצליח לעולם. וצריך שיהיה לו מר מאוד מהמצב הזה, כמו שמספיד את עצמו. "ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא," שהייתה בעפר בעיניהם, כי לא הרגישו את החשיבות שלה. אז שבירת הקליפה או קימת השכינה מעפר, הן היינו הך, כי זו הקליפה והשכינה היא המילוי שמגלים בקליפה השבורה.

"ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא [אפילו רגע קצר]. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל." עד הרגע האחרון, כשהאדם נותן את כל הסכום היגיעה למעלה מהעבודה הרגילה, עד הרגע האחרון שזה מצטבר בו ומתפוצץ, כך שהקליפה מתפוצצת, ובקליפה הזאת, ברצונות שכל הזמן מכשילים אותו להירגע, "תמשיך כך וגם תגיע", אז כשהקליפה הזאת מתפוצצת, דווקא בכל הרצונות שמתהפכים לחשיבות גדולה לרוחניות, מתגלה ברצון שמקליפה הופך לקדושה, השכינה הקדושה, גילוי האלוהות. וזה חייב להיות רק אם אדם עבר ד' מאות שנה, זאת אומרת, כל ההבחנות שצריך לזה.

"וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע." אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה, אבל בעל הסולם אומר, שזה היה חייב לקרות לכלל ישראל, ולכן היה דילוג הקץ ויצאו ממצרים, אבל הדילוג הזה גרם לכל יתר הגלויות. אמנם בתורה כתוב, שהיו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה, אבל לפי הקבלה לומדים שהיו מאתיים ועשר שנים, אלו ואלו זה ודאי עניין של מדרגות רוחניות.

זאת אומרת, גילוי האלוהות לא יכול להיות לפני ת' שנים, לפני מידה שלמה של היגיעה, שזו יגיעה למעלה מכוח האנושי, למעלה מהעבודה הרגילה, שהאדם לא מסכים עם המצב הזה, לא מסכים שכך ימות, וחייב להגיע לכוח ההשפעה, ונותן לזה כוחות המספיקים לשבור את הקליפה.

"ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה – שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שיעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור." כי אם לא יהיה כלי נכון, הוא לא יכול לגלות את המצב החדש.

"מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים." שחייב להגיע לסוף היגיעה, ואז מתגלה לו רצון חדש, החיים החדשים.

"וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"אתערותא דלתתא", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה." אבל איך בכל זאת יכולים להגיע למצב כזה, שהאדם מתפוצץ ולא מסוגל להמשיך להתקיים בצורה רגועה, וחייב לפרוץ את הקליפה? רק בהתקפה בעזרת הסביבה.

"הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה',- הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה." וחוזר חלילה כל הזמן. נותן קצת יגיעה, יורד חזרה לרוגע, עוד קצת נותן, עוד יורד לרוגע. וכך מסתובב כל הזמן, אפילו שכבר יודע, שהוא חייב לשבור את העניין הזה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל," זה מה שהוא מרגיש. "כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו." שאין דבר כזה. כי נראה לו שהוא מתייגע בצורה המספקת כדי לקבל כבר את התוצאה, את הרוחניות. ולכן חייב לדעת, שהחוק עובד לשני הכיוונים, "יגעתי ומצאתי", "לא יגעתי לא מצאתי".

"הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני"." רק מי שבאמת רודף את הבורא. ואדם לא יכול למצוא כוחות כאלה רק בתוכו, כי רק בתוכו יש הנקודה הזאת המדליקה אותו, ואת כל היתר, הוא חייב לקבל מהסביבה. ורק אז יוכל לחזר אחרי הבורא.

"עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים." ממשיכים בלימוד, בהפצה, באהבת חברים, בכל דבר, אבל לא נותנים יגיעה, אלא רק עבודה רגילה, אורח חיים רגיל. כמו כל אחד מבני אדם על פני כדור הארץ, רק בחרו לעצמם אורח חיים כזה, איזו מין שיטה חדשה של קיום וממשיכים בה. אבל אם זה לא שייך ליגיעה מעל הכוח האנושי, אז אפילו שעושים הרבה דברים, אין מתוך העבודה הזאת, שום דבר שמצטרף לת' שנים. "ועל-זה לבי דאבה [ליבי מצטער] יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.

יהודה ליב"

אבל גם ב"יגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו", יש בעיה, שלא ירגיע את עצמו שהוא חושב על זה קצת בלב.

שאלה: איך אני יכול להבדיל בין הכרחיות לבין הרצון לקבל שעוצר אותי?

על האדם לכתוב לעצמו, כדי שלא ישכח, שקודם כל צריכים להגיע להחלטה ברורה בכל רגע בחיים, שאם לא מגיעים ליגיעה מעל הכוח האנושי, לא מצליחים לשבור את המחסום. זאת אומרת, בעבודה רגילה, בחיים הרגילים שלנו אנחנו לא נשבור את המחסום. קודם כל צריכים החלטה, שזה חוק, שלפרוץ אפשר רק אם אדם נותן משהו שמעל כוחו.

מה זה "מעל כוחו"? מעל כל המכשולים שמרגיעים אותו. מה זה נקרא "מרגיעים אותו"? לא שאדם צריך לרוץ לכל מיני מקומות לחפש, לעשות סתם רעש, אוויר, ולהסתובב כמו איזה מאוורר, אלא הוא צריך לחפש התעוררות. חיפוש ההתעוררות מעל מה שהוא רוצה ומסוגל עכשיו, זה תפילה. שעל החיסרון לחיסרון נקבל מלמעלה את הכוח שייתן לנו לשבור את הקליפה. והכיוון הזה חייב להיות תמידי, זאת אומרת, כל הזמן להיות דרוך בזה.

שאלה: איך האדם יודע שהוא נמצא בהתעוררות?

כשמחפש איך להוסיף לדרוש מעצמו את שבירת המחיצה בינו לבין הבורא.

שאלה: בסופו של דבר כשהאדם מצליח לפרוץ את הקליפה, האם בדיעבד הוא מרגיש שזה לא היה כל כך קשה כמו שחשב, או שהוא מרגיש שזה בכל זאת היה מאוד קשה?

אין לדבר על מה שיהיה אחרי המחסום. קודם שהאדם יהיה לפניו, אחר כך ידבר על מה שהיה, אם היה קשה או לא היה קשה. אין לדבר כבר על מה שיהיה אחרי.

שאלה: מה מבטיח לי שהיגיעה לא תשרת את פרעה שבי?

שום דבר. כתוב, שכל מה שבנו במצרים, הלך לפרעה. וכשגילו שהכל הלך לפרעה, היה צר להם, "ויאנחו מהעבודה", "ותעל שוועתם", זאת אומרת, כבר לא יכלו יותר להחזיק בצורה כזאת, שהכל עובר לאגו שלהם. ודווקא זה שפרעה בלע את כל היגיעה, זה מה שהביא אותם להכרעה, שחייבים לצאת משליטתו, אחרת הוא לוקח מהם הכל. אז זה שפרעה בולע, ואדם מרגיש שהכל נבלע בתוך האגו שלו, זה רק צריך להביא אותו להחלטה הנכונה, שהוא חייב להתעלות. אם ההחלטה הזאת מגיעה, אז הכל היה כדאי. כי בלי שפרעה יבלע את הכל, האדם לא יראה שכל החיים שלו הם רק לצורך הגוף שהולך למות, וכלום לא נשאר לנשמה. רק שהאדם ידע את זה, כי נראה לו שבכל זאת הוא עשה משהו בחיים שלו, שבכל זאת יש משהו שמגיע לו.

שאלה: מהי אותה התקפה עם הסביבה?

שנדאג לכל אחד מהסביבה, שיהיה דרוך, נחוץ, משתוקק, מכוון, לפרוץ את הקליפה הזאת. ושהנחיצות הזאת, המתיחות הזאת, תהיה נחלת כלל הקבוצה. שכולם יוכלו להתכלל מהלחץ, מהכיוון הכללי הזה. וההשתוקקות הזאת תגיע רק אחרי ההחלטה, שאם אנחנו נשארים כמו עכשיו, אנחנו לא מגיעים למטרה, ואף לא למדרגה הראשונה שלה.

שאלה: אדם אף פעם לא יודע איפה הוא נמצא ברוחניות, האם הוא מתקדם, או האם היגיעה שלו מספקת. האם בכל זאת יש דרך לאדם, סימנים כלשהם להתקדמות ליגיעה הנכונה?

לכל אחד ואחד יש אפשרות לעשות התקדמות ביגיעה נכונה. לאף אחד לפני המחסום אין אפשרות לדעת איפה הוא נמצא, ולא צריך לדעת. אלא מהמקום שהוא נמצא שייתן תמיד את היגיעה שהוא מסוגל, וזה מספיק.

שאלה: מה זה יגיעה מעל הכוח האנושי?

יגיעה מעל הכוח האנושי האדם צריך לתת, כשלפי מה שהוא מרגיש בתוכו, בתוך הגוף שלו, בתוך החיים שלו, בתוך כל מה שיש לו, הגיע למצב כזה בורגני, שעם הלימוד, עם הקבוצה, עם ההפצה, עם כל הדברים האלה הוא ממשיך בדרך, כמו בהמה, רק יש לו כאילו עיסוק בקבלה, זה נקרא חיים אנושיים.

וצריך לא להסכים עם זה, עד כדי כך שירגיש את המצב הזה יותר גרוע ממוות. כי מוות זה מוות, מתים וזהו. אבל יותר גרוע זה לחיות כך. כי אחרי המוות יכולים להיות חיים חדשים, משהו חדש, והחיים האלו, שהם יותר גרועים ממוות, הכוונה, לא שאדם מרגיש בהם רע, אלא הוא מרגיש שלא יצמח מהם כלום, לכן זה הרע הגדול ביותר, יותר גרוע ממוות.

וכשמגיעים להרגשה הזאת, למרירות הזאת, אז זו מרירות מיוחדת, לא ייאוש סתם, או ייאוש מהעולם, וגם לא מחוסר הצלחה, אלא ייאוש מזה שלא מסוגל לתת את היגיעה לשבור את הקליפה כדי להתכלל בתכונת ההשפעה, באהבת הזולת.

הכל חייב להיות מבורר, מדובר כבר על ת' שנים, על הדרגה האחרונה של הבירורים. מה זה נקרא שאדם הולך לשבור את הקליפה, מה יתגלה בו במקום הקליפה? כוח השפעה ואהבה, השכינה. איפה היא תתגלה? באותה הקליפה השבורה. כששוברים את הקליפה, מקבלים את הרצון הנכון. כי רק בתוך הרצונות האלו, ולא חשוב אם קליפה או קדושה, ברצונות האלו אנחנו מרגישים הכל, את כל המציאות.

יש לרכז הכל, את המרירות, את ההחלטה שאדם לא מסכים עם זה, וחייב מעל הכוח האנושי, מעל הרוגע ומעל החיים שיש לו, להשיג דחף נוסף, בכל מה שרק אפשר, אין דבר אחד שאומרים לאדם, אלא גם קבוצה, גם הפצה, גם לימוד, גם תפילה פנימית, לרכז הכל רק לתאוצה הזאת.

שאלה: אני חייב לוותר על ההכרח כדי להגיע לרמה כזאת של השתוקקות?

על שום דבר אתה לא צריך לוותר, אתה יכול לצאת לחופש לחודש ימים, העניין הוא לא איפה הגוף שלך נמצא. נניח שמגיע לך שבוע חופש, אפילו פעמיים בשנה, אתה הולך לנוח. זה לא מעיד איך אתה לוקח את העבודה הפנימית יחד עם החופש, איך אתה מרגיש אותה. פעם סידרו לי ולרב"ש חופשה בכפר בבלגיה, הבן של הרב"ש היה שוחט בבלגיה, והוא סידר לנו חופשה במקום מצוין, שקט. חשבנו לטוס לשם לשבעה עד עשרה ימים. זה לא היה מוריד אצל הרב"ש איזה אחוז מהמתיחות שלו, מהעבודה הפנימית.

שאלה: המרירות הזו היא הבנה או הרגשה פתאומית? כלומר אני יכול להגיע בראש להחלטה הזאת?

לא, המרירות הזאת היא לא בראש. המרירות היא ממש "כל עצמותי תאמרנה", בכל הגוף, בהרגשה. ודאי שהראש עוזר לרצון, והרצון עוזר לראש.

שאלה: ארבע מאות השנה האלה, זה מה שהבורא הבטיח לאברהם. אם בני ישראל, שהם בעצם אותן נשמות שלנו, כבר עשו פעם אחת את הכל, אז למה צריך לעשות את זה עוד פעם?

"ארבע מאות שנה" זה רצון גמור, מוכן, מבורר, מכוון, מסודר, שהגיע למימוש השלם, בהבנה, בהכרה, בהרגשה, ובכל מה שרק אפשר. זה נקרא "ארבע מאות שנה". כמו ד' בחינות, כשהוא מרגיש בסוף בחינה ד', אז הוא מתפוצץ ועושה צמצום. זה סימן של ארבע מאות שנה.

שאלה: איך אנחנו מודדים או נותנים יגיעה דווקא בקבוצה הוירטואלית, וגם בקבוצה בכלל?

אין בקבוצה הוירטואלית בעיה יותר מאשר בקבוצה שנמצאת כאן פיסית, או ההפך. בקבוצה כאן הבעיה הרבה יותר גדולה. כי יש מי שנמצא כאן נדמה לו שכבר מובטח לו כל טוב ויגיע למה שצריך להגיע. למה? הוא נמצא במקום שמרגיע אותו בעצם. הוא חושב שהכל יסתדר בעצמו, וזה שקר, כי לא יכול להיות שרק בגלל שהוא נמצא כאן מובטח לו משהו.

מה שאין כן, מישהו שנמצא אי שם בארץ האש, בדרום אמריקה, ומרגיש את עצמו רחוק, ואפילו לא רואה אותנו אלא רק שומע, ובתרגום, לא בשפת המקור, אז נראה לו באמת, שהוא רחוק, הוא כל הזמן בחרדה, האם יש לו בכלל סיכוי להגיע, ומשתדל בכל כוחו להחזיק ממש בשיניים בקשר איתנו, ולהבין מה זה נקרא להגיע לאיזה מגע עם הבורא. אז האדם הזה נמצא בעדיפות בכמה דברים, כך שהמרחק מאיתנו פועל לטובתו. ויש כאן אנשים שהיה רצוי להם גם להיות במרחק מכאן. למה אדם מגיע אלינו מברלין למשל? מה רע לו שם? אני חושב שאם אדם נמצא בברלין הוא מרגיש יותר מתוח ונמשך לכאן יותר מאשר מרגיש מישהו שנמצא כאן.

זאת אומרת, לא לחשוב שהחברים הוירטואליים שלנו, שלא נמצאים כאן, נמצאים במצב יותר גרוע מאיתנו, אלא הם במצב יותר טוב. בטוח שיש להם נחיצות למחוק באיזו צורה את המרחק בינינו, והדבר הזה פועל לטובתם. מה שאין כן, מי שיושב כאן יכול לבוא, לשבת, להירדם, ויחד עם זה שהוא נרדם הוא מרגיש כאילו היה כאן. מה שאין כן, אלה שנמצאים במרחק פיסי מאיתנו לא יכולים להרגיש כך.

שאלה: זו הרשת של הסיטרא אחרא, שאנחנו לפעמים נרדמים?

הסיטרא אחרא הכוונה, כמו שאומר בעל הסולם, שהעבודה שאדם נותן עכשיו מספקת לו, ולאט לאט הוא יגיע. האדם חושב ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", "לא לנצח יריב", אלא הבורא יגלה לו, כי הוא הרי נותן יגיעה כל יום ויום, והיא מצטברת כל רגע ורגע, "אין יום דומה לחברו", וכו' וכו', פסוקים שאדם יכול לסובב אותם לאן שהוא רוצה. התורה כתובה בצורה כזאת, שכל אחד יכול לסובב אותה איך שבא לו, ותמיד הוא יהיה הצודק.

שאלה: האם האינדיקציה הנכונה לעשות את היגיעה, זה כל דבר שמתגלה לי כמשהו שאני לא רוצה לעשות, דווקא אותו עליי לעשות?

כן ולא. אני לא יכול להגיד שדווקא. אם קיבלת מהקבוצה התעוררות גדולה, טובה, אז אין לחשוב שבגלל שזה התעורר אתה לא תעשה, כי כך אתה לא תעשה שום דבר.

שאלה: מה ההבדל בין הביטויים "התקפה עם הסביבה", ו"לחזר אחרי הבורא"?

יחד אנחנו צריכים לעשות זאת, כי רק יחד אנחנו כלי. אז אנחנו צריכים להתכלל זה בזה, כולנו יחד, אחריו, כי הוא המטרה, ואנחנו יכולים להשיג אותה, רק אם נתגבש יחד ונחזר אחריו. כמו בהתקפה, מתקיפים את היכל המלך.

שאלה: האם יותר קל כשכמה אנשים מבקשים לפרוץ את הקליפה, או שכל אחד צריך לפרוץ את הקליפה שלו?

הקליפה היא סביב כל אחד ואחד, ובהתחברות עם האחרים האדם שובר את הקליפה שלו כלפי הבורא. זה אותו דבר, כי זה הפרט וזה הכלל.

(סוף שיעור בוקר)

Kabala Media

Kabala Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Denní lekce2. 9. 2022(Afternoon)Part 1 Rabaš. Dopis 40

Part 1 Rabaš. Dopis 40

Rabaš. Dopis 40

Kabala MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Denní lekce2. 9. 2022(Afternoon)
Part 1 Rabaš. Dopis 40

Kabala Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, All rights reserved