أصل المقاومة لحكمة الكابالا
أهمية الهدف
أهمية نشر حكمة الكابالا
إثقال القلب
إدراك الواقع
إذا لم أكن لي فمن لي\؟
إسرائيل وأمم العالم
إعطاء الرضا للخالق
إيبور
اختيار البيئة
اصنع لنفسك راف
الإبطال والتسليم
الإخفاء والكشف
الإخلاص
الإيمان فوق العقل
الاعتراف بالشر
التحضير للتعلم
التغلب على
الحب سوف يغطي جميع الجرائم
الحسد والشهوة والشرف
الحكم على كل شخص إلى جانب الجدارة
الصعود والهبوط
العشرة
العهد
الغرض من الخلق
الغرض من المجتمع
الفرح على الطريق
القباليون وكتابات الكابالا
القوة في الاتصال
النقطة في القلب
اليأس بقوة الفرد
اِمتِنان
بأفعالك نعرفك
تأثير البيئة على الإنسان
توق
جدول أعمال الجمعية
جهد
جوهر الإنسان
جيلنا – الجيل الأخير
حب الأصدقاء
دعاء
دفيكوت
دور إسرائيل
رؤية مزايا الصديق
روح آدم هريشون
شراء لنفسك صديقا
صلاة الكثيرين
ضدان في موضوع واحد
ضرورة تعلم حكمة الكابالا
طريق التوراة وطريق المعاناة
عار
عرفوت
عظمة الخالق
فترة التحضير
فضل التعلم – النور الإصلاحي
فكر الخلق
كل الحكمة متضمنة في حكمة الكابالا
لغة القباليين هي لغة الفروع
لقد ساعدوا كل رجل صديقه
ليس هناك سواه
ما هي حكمة الكابالا\؟
مجتمع الجيل الأخير
مركز المجموعة
من حب الناس إلى حب الخالق
من لو ليشما إلى ليشما
من هو الكابالي
نيّة
هيتكاللوت
يخاف
مكتبة الكابالاchevron_left
متنوع/الاتصال بالمصدر
chevron_left
بأفعالك نعرفك
 

ממעשיך היכרנוך

1. כל התפתחותינו בבריאה ההיא, אינה רק ההתחקות אחריה. כי כל טעם ויופי הצבעים שאנו מתקנים ומחדשים, אינם אלא התחקות אחר הצבעים מלאי הטעם שאנו מוצאים אותם בפרחים. וכן הנגר, מאין הוא יודע לעשות שולחן בן ארבע רגליים, אם לא שהתחקה אחר מלאכת השי"ת שעשה בריות עומדות על ארבע רגליים, או מאין הוא יודע לשלב שני עצים זה בזה, אם לא שהתחקה באיברי הגוף המלוכדים זה בזה, והלך ותיקן את עציו כדוגמתם.

וכן הולכים בני אדם, מסתכלים ולומדים היטב להבין את המציאות הערוכה לפנינו בתכלית הטעם והיופי, ואחר כך כשמבינים אותם, המה מתחקים לעשות כדוגמתם. והדוגמה הזו נעשית בסיס לדוגמה אחרת, עד שכבר ברא האדם עולם נאה, ומלא המצאות. מתוך הסתכלות במלאכת הבריאה, בנו אווירון עם כנפים כדוגמת העוף בעלי הכנפיים. בנו רדיו שקולט גלי קול כדוגמת האוזניים. בקיצור כל הצלחותינו מוצעת לפנינו בבריאה ובמציאות כמו שהוא, ולא חסר לנו אלא להתחקות אחריה ולעשות. (בעל הסולם, "סוד העיבור - לידה")

2. והנה בהבורא יתברך לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין לנו בו חס ושלום שום הגה או מילה. אומנם מבחינת ממעשיך היכרנוך, יש לנו להבין בו יתברך, שהוא בבחינה רצון להשפיע, שהרי ברא הכול בכדי ליהנות לנבראיו, ולהשפיע לנו מטובו יתברך. ולפי זה נמצאים הנשמות בבחינת הופכיות הצורה אליו יתברך שהרי הוא כולו רק להשפיע ואין בו חס ושלום רצון לקבל משהו, והנשמות נטבעו ברצון לקבל לעצמם, כנ"ל, שאין הופכיות הצורה רחוקה מזו. ונמצא אם היו הנשמות נשארים בפועל בבחינת הרצון לקבל, היו נשארים נפרדים ממנו יתברך חס ושלום לעולמי עד.

עתה תבין מה שאמר (ב"עץ חיים", ענף א') שסיבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עד כאן לשונו. שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלימות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיוון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהופכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו יתברך, הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו יתברך מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם. אלא עם כל זה אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלימות. ולפיכך צמצם אורו יתברך וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעולם הזה, והלביש הנשמה בגוף מעולם הזה ועל ידי העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השוואת הצורה אליו יתברך. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עימו יתברך בתכלית הדביקות, שפירושו השוואת הצורה. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אותיות ו'-ז')

3. כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה ליהנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף וליהנות ולברוא דוגמתו.

אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו. בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כוח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כוח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו.

ומכאן אנו יודעים, אשר יש כוח בידינו לתקן את עצמנו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הקב"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי"היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמנו, יש לאל ידינו לתקן עצמנו. (בעל הסולם, "סוד העיבור - לידה")

4. חז"ל, פירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא"הדביקות במידותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון".

כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך, על ידי זה שאנו משווים צורתנו, לצורת מידותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חיסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשווה צורתך לצורת מידות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשוואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא".

ועניין העסק בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בוודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים, כלומר דביקות בשמיים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמיים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

5. "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזוהר הקדוש שואל: "כיוון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאילו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי" (בחוקותיי, אות י"ח ובפירוש "הסולם", שם).

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?

הנה ידוע ש"מלוא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמיים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצוות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.

נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.

וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו. (הרב"ש, אגרת ע"ו)

6. כלל הידוע, "ממעשיך היכרנוך", שפירשו, שעל ידי המעשים אנו מכירים את מחשבותיו, והיות שצדיקי העולם שזכו לכל הטוב והעונג, אז ממעשה זו נמנו וגמרו שזו הייתה כוונתו יתברך, שהיא להיטיב לנבראיו.

נמצא לפי זה, שכל מה שאנו מדברים, הוא רק ממקום שיש קשר בין הבורא לנבראים, שאז כבר ניכר בחינת מעשה אצל הנבראים, על דרך שכתוב "כולם בחכמה עשית". היינו, שרק מבחינת מעשה אנו מדברים כנ"ל, כמו שכתוב בשיר הייחוד "ממעשיך היכרנוך", אבל לדבר מהבורא בלי נבראיו, אין לנו ההגה והדיבור, כנ"ל "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל".

ולפי זה אין לשאול, איך אנו אומרים שהבריאה אינה מוספת לו יתברך כלום. ולמה בראה, אם זהו לא לשום הוספה, כי שאלה זו היא שאלה, אם יש צורך להקב"ה להבריאה מטרם שבראה. נמצא שאנו רוצים לדבר ממנו יתברך, קודם הבריאה, היינו מטרם שיש קשר בין הבורא לנבראים. ולפני הקשר הזה אמרנו לעיל, ש"לית מחשבה תפיסה כלל".

אלא אנו רואים, שזו הייתה כוונתו. והוכחה לזה, שנותן לנו כל טוב בזמן שהאדם מוכן לקבל מתנת המלך, ולא יהיה שום פגם בהמתנה. היינו, בעת שלא יהיה מורגש בהמתנה בחינת נהמא דכסופא, שהוא בזמן, שכל כוונת האדם הוא רק לשם שמיים.

אז, כשמקבל מהנותן הוא גם כן על כוונה הנ"ל, היינו שרוצה לקבל מתנת המלך, משום שמרגיש שכך רצונו יתברך, ולא משום תועלת עצמו, ואז הוא זוכה לקבל כל הטוב והעונג. (הרב"ש, מאמר 645, "ממעשיך היכרנוך")