עשה לך רב

1. אמרו חז"ל: "עשה לך רב, וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יוכל לעשות לו, סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו, להשיג רוממות רבו. והיינו, על ידי אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שעל ידי שיחת החברים, ברוממות רבו, מקבל כל אחד, הרגשת רוממותו. באופן, שההשפעה לרבו, תיהפך לקבלה, ולחומר דלק. והיינו, בשיעור שיביאהו, כן לעסוק בתורה ומצוות לשמה.

שעל זה אמרו: "במ"ח (48) מעלות, שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים, ובדקדוק חברים". כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים. כלומר, להשפעת החברים, שיפעלו עליו, להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות, תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי, אי אפשר, שיפעל בזה במשהו.

אומנם, ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד, ולקבל את הערכת הסביבה, בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב: "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא' - מחויב כל תלמיד, להרגיש עצמו, שהוא הקטן, שבכל החברים. ואז, יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכ"ש, שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב' - מחויב כל תלמיד, להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהייתה סביבה גדולה, כראוי, "כי ברוב בניין, חשוב יותר מרוב מניין". (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

2. סביבה, שאינה מחשיבה אותו יתברך, כראוי, מחלשת את היחיד, ומונעת אותו מהשגת רוממותו יתברך - הנה ודאי, דבר זה נוהג גם ברבו. אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי את רבו, מונעת את התלמיד, שיוכל להשיג, רוממות רבו, כראוי. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

3. לעניין חיים רוחניים אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, שיהיה מחויב מבחינת מה אל החברה. אלא ההיפך, יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהיכנע תחת היחיד. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

4. ואף על גב שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו יתברך, עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחויב לתת אודנין (אוזניים) למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

5. על ידי התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא.

היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק"ה, "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ")

6. יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, שפיזרן בכל דור ודור, בכדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אחר כך לצדיקים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")

7. יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:

א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נחת רוח, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תורה ומצוות לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.

ב. כי השוואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". מה שאם כן השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאחר כך ישוב לסורו.

ונמצא, בכל פעם שמשווה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מידת דביקותו. כמו שבארנו במשל האיבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עיין שם היטב. ועל כן, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

8. עניין ה' תתאה בעיניים. היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת.

עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קפ"ז, "להכריע ביגיעה")

9. ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו ציווה לו לעשות.

ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המוות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")

10. בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשינו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם שהיא חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש כנ"ל, אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו, וכבר אמרו ז"ל אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ח')

11. אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שֵם של איזה ענף ביחס לשורשו, זולת, אם יקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', פרק ב', הסתכלות פנימית)

12. הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל פה, שהיא בחינה השנייה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, ויישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.

אומנם במציאות קיימת דרך שנייה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמיים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחויב אומנם לטרוח ולהתייגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השנייה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמו שכתוב "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם.

אומנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיניי רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

13. צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דעל כן אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו. (בעל הסולם, אגרת מ"ה)

14. עניין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב". אם כן, מדוע אנו רואים, אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו?

והעניין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אחר כך, כשיוצא לאוויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם. אז הוא, ודעתו, וליבו, ורצונו מתבטלים ברוב. כל זמן שאין בידו הכוח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם.

ואז הוא "כצאן לטבח יובל". ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב, ולרצות, ולחשוק, ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כוח, שיוכל להכריע את הכלל.

אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בוויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדביקות מחזירו למוטב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ה, "דברים היוצאים מהלב")

15. כשמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן, בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה', שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.

וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.

אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו:

אם היו לפחות עובדי השי"ת, עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מאין סוף ב"ה, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים, בדרכם שלא יכשלו.

ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה! (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ז)

16. מתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהייסורים הנוראיים ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם, שהיא דרך התורה, הנה אז צריכים ומחויבים להכניע את עצמם ואת חירותם הגופני תחת המשמעת של היחיד, ולקיים פקודותיו וסגולותיו, שיציע להם. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

17. כבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמיים", אם כן אפוא יהיה שיעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו.

וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו.

וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו.

וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו.

בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלוואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקווה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהענוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפילתו ויגיעם למקום תורה וחכמה. (בעל הסולם, אגרת מ"ג)

18. ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הֵימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והֵימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות. ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה (לפי הדרגה שלו), על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם" אבל לא יראו את האמת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")

19. צריכים להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים. (הרב"ש, מאמר 424, "מחלוקת קורח ומשה")

20. כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קיבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות א', ד') והווי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו.

ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים - לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות.

והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכול כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העיניים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים ביקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דווקא זוכים לדעת דקדושה.

וזהו מטעם, כי כל עניין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן על ידי אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין", שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו עניין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה", 1990)

21. כתוב (מועד קטן י"ז, ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואחר כך, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'".

ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו". (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", 1989)

22. יש עניין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

23. מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אימו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו ("תלמוד עשר הספירות", חלק ח', דף תר"ח, אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את עניין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

24. מתחילה האדם צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, שפירושו שיהיה מרגיש את עצמו לשלם בתכלית השלימות.

כי זה ידוע, כפי שאדם מרגיש שחבירו נותן לו מתנות, בשיעור הזה הוא משבח אותו. וכמו כן בשיעור שמרגיש גדלותו של חבירו, בשיעור זה הוא יכול לסדר השבחים. דהיינו אם הוא מרגיש שחסר לו משהו ויש ביד חבירו למלאותו, תיכף נפסק ממנו הכוח להלל ולשבח את חבירו.

אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו. ואז הוא נקרא "שלם", ואז השלם יכול להתחבר בהשלם. מה שאין כן כשהוא בעל חיסרון, אין החסר מתחבר עם השלם.

ואחר כך הוא יכול לסדר חסרונות כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואל להתעלם משום חיסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.

ואחר כך לבסוף אסור להישאר בחיסרון. אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלימות. וזה שכתוב כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה".

והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפירוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחיסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.

וזה נקרא אצל קורבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.

היוצא מזה, שאין לגלות שום חיסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך.

אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלימותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". (הרב"ש, מאמר 438, "הושע עבדך אתה אלוקיי")

25. כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה עניין "עשה לך רב". שעניין עשייה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.

וכמו שעניין הסיגוף מבטל את הגוף רק על ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.

ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דיבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שולחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה". (הרב"ש, מאמר 680, "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")

26. כמה יש לו לאדם להיזהר בדברי תורה, כמה יש לו להיזהר שלא יטעה בהם, ולא יוציא דבר בתורה, מה שאינו יודע, ומה שלא קיבל מרבו. שכל מי שאומר בדברי תורה, מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, עליו כתוב, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. (זוהר לעם, פרשת יתרו, מאמר "לא תעשה לך", סעיף 428)

27. אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלוהיים שגברו מאוד מאוד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם. (הגר"א, "אדרת אליהו")

28. רבי דוד לייקס, תלמיד הבעל שם טוב, שאל פעם קבוצת חסידים - "האם אתם מאמינים במורה שלכם באמונה שלימה?".

שתקו החסידים, כי מי יעז לומר שיש בו אמונה שלימה.

"ובכן, אספר לכם אמונה מהי", המשיך רבי דוד.

"באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה ומכל שכן בשבת. אף על פי כן, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה מלכה: 'דוד, תן כסף למי דבש', נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש". (מרטין בובר, "אור הגנוז")

29. כתוב, "עשה לך רב", כלומר תקבלהו עליך לרב, וכדי לקבל תועלת מן הרב צריך שהתלמיד יאמין לו מאז ויסמוך על דבריו. וזה שנאמר, והסתלק מן הספק, כלומר, לא תטיל ספק כלל בדברי רבך, אלא סמוך עליו, כי זולת זה לא יועיל לך. (רבי שמואל די אוזידא, "מדרש שמואל")

30. איזהו חולק על רבו, זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. (הרמב"ם, "משנה תורה")

31. ידוע מה שאמרו חכמי החינוך, כי המתלמד צריך לדעת אודות מלמדו שני דברים, אשר המה יתנו לו עוז לקבל הלימודיות ממלמדו בשמחה ובחפץ לב. והוא אחד - כי מלמדו חכם ממנו ויודע מה טובה לפניו יותר ממנו. השני - כי מלמדו דורש טובתו מאוד, לא טובת עצמו, או כוונה אחרת, אך להעמידם את המתלמד על גרם המעלות אשר ידרוש טובת בנו על הצלחה ועושר. וכשיבורר אצלו זאת בהכרה נכונה, כי המלמד דורש טובתו וגם כי הוא יודע טובתו יותר ממנו עצמו, אז ימסור עצמו לרבו קניין ממש, ולכל אשר יצוונו יעשה בשמחה גדולה. (רבי שמחה מרדכי זיסקינד, "חכמה ומוסר")

32. והנה הרבי שלמה אלקבץ ז"ל בספר ברית הלוי הקשה מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי הספירה. וביאר הוא ז"ל שכל רב הלומד עם תלמידים משפיע להם מנשמתו, דהיינו מעצם מהותו הרוחנית, אשר על כן נקראו התלמידים בנים. ואם התלמידים מתאחדים כראוי, אז השפעתו באה לתכליתה, כי רק בהצטרפות כולם יחד, השפעתו מאירה בהם בכללותה. כי ידוע שכל תלמיד נוטל רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו, היינו אותו ניצוץ השייך למהות נשמת התלמיד, וממילא רק בהתכללותם יחד נשלמה השפעתו. אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם, מאבדים הם את השפעת רבם ונשארה השפעה ערירית מבלי בוא אל תכליתה, וזה מצב מסוכן.

והנה תלמידי רבי עקיבא, עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי, ועל ידי זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבוא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה, שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו, אלא דוחהו ונשאר בקטנותו, בוודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה. (רבי אליהו אליעזר דסלר, "מכתב מאליהו")

33. "כשנתקרבתי לרבי", שח רבי נתן "עזבתי את כל מוחי, כאילו אין לי שום שכל. וכששמעתי, ממנו דיבור כלשהו, קיבלתי מעט שכל; עוד דיבור - עוד מעט שכל".

"אמרו, זה החילוק בין מוהרנ"ת לשאר תלמידי רבי נחמן, שהם ידעו כי הרבי הוא העיקר, אולם הם גם כן זענען עפעס (הינם משהו), יש להם גם איזו דעה, אבל רבי נתן ידע בעצמו, שהוא בלעדי הרבי, אינו כלום, גארנישט, וכאין ממש. (רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, "כוכבי אור")