הודיה

1. הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו, שדווקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.

לכן אם הוא מכיר את שפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכוח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצוות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. ועל ידי השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.

וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עימדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עימדי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר")

2. צריכים לדעת, שאין הבדל בין הארה קטנה לגדולה, מה שהאדם משיג. היות, שבאור אין שום שינוי, אלא כל השינויים הוא בהכלים המקבלים את השפע, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי". לכן, אם הוא מסוגל להגדיל את הכלים, בשיעור זה הוא מגדיל את ההארה.

אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה', על זה שה' קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדיל אצלו את ההארה.

והאדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר בין אדם להבורא. כי אין ביד האדם להעריך את מידת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תישאר אצלו בקביעות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

3. בכל תנועה ותנועה בעבודתו יתברך נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, שהוא מסיבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זה לזה, על כן עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי (זה מזה).

והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששניים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת עניין "התפילה" מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחויב. כמו איבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל ליבו.

אבל כנגד זה, לעניין "שבח והודאה" על שלימותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.

וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בליבו לנצחיות בבת אחת. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)

4. כתוב "שמאל דוחה", ודרושה יגיעה ועבודה גדולה בהתגברות על כל המכשולים, ועל כל הדיעות והמחשבות הזרים לנו. אבל צריכים לעסוק גם בימין, כמו שאמרו חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", שתורה נקרא בחינת ימין, שהוא בחינת שלימות. והאדם צריך להחזיק את עצמו לאדם מושלם במעלות ובמידות תרומיות, וצריך להתאים את מעשי התורה והמצווה כמו שמתאים לאדם השלם, עד כמה שהוא באפשרותו.

אבל לא להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו, היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, וייתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שירות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומיים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב.

ואפילו שהוא מעשה כפשוטו, היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה, ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלימות, הוא צריך בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש-דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.

ושמעתי, מאאמו"ר, כי השבח והודיה שנותנין לה' על התקרבותו לה', עם זה ממשיכים את אור קדושתו למטה. כי האדם צריך להרגיש את עצמו לשלם, ואז נקרא הוא בחינת ברוך, וברוך מתדבק בברוך. מה שאם כן כשאדם מחזיק עצמו לארור, אין ברוך מתדבק בארור כמו שאמרו חז"ל.

לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמו בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב "כי כל אשר יהיה בו מום לא יקרב". וזה נקרא בחינת תורה היינו שלימות. (הרב"ש, אגרת ל"ו)

5. סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה".

וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, "רבה אמונתך". כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה. (הרב"ש, מאמר 224, "סיבת האמונה")

6. האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של ייסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהייסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העלייה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה הייתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עלייה, כי אי אפשר להיות עלייה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה", 1991)

7. האדם צריך לקבל שמחה, ולתת שבח והודיה לה' על מה שזיכה אותו עם קצת אחיזה בקדושה, לא חשוב כמה שיש לו, היות שהוא יודע, שגם זה לא מגיע לו.

וזה נקרא, שהוא מסתפק במועט. אם כן אין לו מה למנותו, לראות כמה בחינות יש לו מבחינת ישראל, היינו כמה אחוזים מעבודתו הוא יכול לומר שזה ישר-אל, שפירוש, כמה כוח הוא מוכן לתת עבור הקדושה שנקראת, שם שמיים, את זה לא מעניין בכלל, כי הוא אומר, מה שיש לי קצת אחיזה בתורה ומצוות, זהו חשוב מכל התענוגים שישנם בעולם.

ואין לשאול על זה, אם כן מדוע אם זה כל כך חשוב, מדוע הוא מסתפק במועט. על זה הוא משיב לעצמו, בטח אין לי זכייה שהקב"ה ייתן לי חלק יותר גדול מכפי שיש לי, ורק אני רואה שיש אנשים שגם זה אין להם. נמצא, שהוא איש שהברכה מצויה אצלו, היות שיש לו עם מה לשמוח. והוא רואה, ששאר אנשים עליזים ושמחים משטויות. וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה", 1989)

8. יש להאדם מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השי"ת, כי הכול נבנה על יסוד של אהבה עצמית.

אז נקרא אדם השלם, ואחרת לא נקרא אדם, משום שאם יראה את החסרונות שלו, תיכף יברח גם מבחינת ימין.

אבל לאחר שהוא כבר ראה את מצב הרע שלו, ומכל מקום הוא מתחזק למעלה מהדעת, שיש לו שלימות. וסימן לדבר שהוא יכול לתת שבח לה' על זה. אז נקרא שלם. וזהו "ימינא ושמאלא ובינייהו כלה". שעל ידי זה שיש לו בחינת זכר ונוקבא, אז הוא יכול לזכות לבחינת כלה, היינו למלכות שמיים אמיתית. (הרב"ש, מאמר 401, "שמע ישראל")

9. "עשרתם, ערבתם, הַדליקו את הנר". שני ספרי תורה היה לו להמלך, באחד יוצא והשני מניח בבית גנזיו.

ידוע שני ההפכים שישנם בעבודת ה'. א) שאדם צריך להיות בשמחה על כל מצב שבו הוא נמצא, אפילו שיהיה במצב הנמוך ביותר. וצריך לתת שבח והודאה לה' שנתן לו להיות בין יושבי בית המדרש, כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו". זה נקרא "עשרתם" מלשון עשירות, שבערב שבת הוא צריך להיות כמו עשיר שלא חסר לו שום דבר.

ואחר כך הוא צריך לעבור לצד ה-ב), היינו שיראה מה שיש לו, כמה יראת שמיים יש לו, וכמה רוממות ה' יש לו, וכמה מעשים טובים ותורה והבנה בהתורה. ואז הוא רואה שהוא בעל חיסרון. וזה נקרא בחינת "ערב", כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". וזה נקרא "ערבתם".

ואחר שיש לו ב' אלו, אז הדליקו הנר של שבת. אז בא קו האמצעי שהוא אור של שבת. (הרב"ש, מאמר 463, "עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר")

10. אמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו. אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.

לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפילה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה. על זה האדם (חייב) לומר, שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.

אולם אינו שורה אצל בעלי גאווה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בוודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שעל ידי השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".

וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה", 1989)

11. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באיברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומיטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באיברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב.

וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומיטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכוח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שיבחו של הקב"ה.

ולאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שיבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות ביקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.

וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חיסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפילה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)