Publication

Aug 6, 2018

שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה - מה הלקח שהפקנו?

בוקר יום שני, ה-6 באוגוסט 1945, היה בוקר קיצי בעיר הירושימה ביפן. מזג האוויר היה נפלא, השמש זרחה, צמרות העצים נעו ברוח, וגם בכפרי הדייגים מסביב למחוז האווירה הייתה רגועה.

בשעה 8:15 בבוקר הטיל מטוס אמריקני פצצת אטום על הירושימה, ותוך פחות מחמישים שניות היא התפוצצה מעל העיר בברק מסנוור וענן שחור. הכול הותך והתאדה כתוצאה מגלי החום האדיר. כשמונים אלף אזרחים נהרגו מיד, וכשמונים אלף נוספים מתו עם השנים, כתוצאה עקיפה של פציעות מההפצצה ומנזקי החשיפה לקרינה הרדיואקטיבית.

בעוד ארץ השמש העולה מעכלת את ענן הפטרייה כתוצאה מהפיצוץ הגרעיני על הירושימה, שלושה ימים לאחר מכן מוטלת פצצה גרעינית נוספת על העיר נגסאקי בדרום יפן. ההרס עצום, האימפריה היפנית נכנעת ומלחמת העולם השנייה מסתיימת.

שבעים ושלוש שנים בדיוק חלפו מאז הוטלו שתי פצצות האטום על יפן – השימוש המבצעי הראשון והיחיד שנעשה בנשק גרעיני עד היום. אולם האם האנושות למדה לקח מהאירוע המחריד?

לפי נתוני המרכז העולמי לפיקוח על נשק, לצבאות העולם יש מעל 15,741 פצצות אטום מוכנות לשימוש. אנו חיים בעולם גרעיני. איראן מאיימת בפצצות אטום, לרוסיה ולארה"ב ארסנל אדיר של פצצות, וגם צפון-קוריאה מבשרת בגאון על ניסויים מוצלחים בפצצת מימן – פצצה שכוחה שווה לאלפיים פצצות אטום.

מצער לראות כיצד העולם מידרדר בקצב מסחרחר. עוד בשנות החמישים כתב הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם": "אם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהפצצה של אטום ושל מימן עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית חס ושלום, ואז יעשו הפצצות את שלהם. השארית שיישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם את העבודה הזו – שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם" ("כתבי הדור האחרון").

"בעל הסולם", גדול המקובלים של המאה העשרים, מלמד שהעולם מתקדם לתכלית אחת: לאחדות בין כולם, כמו הטבע השלם, ההרמוני והאחד. אלא שבמקום להתקשר ולהתחבר בינינו למערכת גלובלית אחת, האנושות נוטה לכיוון ההפוך. מיום ליום אנחנו מתרחקים זה מזה, ועסוקים ביצירת כלי נשק ופצצות קטלניות יותר כדי להשמיד האחד את השני. מכאן יש רק שתי דרכים לפתור משברים, מלחמות ובעיות גלובליות: דרך חיבור או דרך ייסורים.

בדרך הארוכה והמייסרת, טבע האדם, האגואיזם המסואב, יצר הרע שפועל בנו מלידה, מוביל אותנו אט-אט אל כיליון ואבדון. האגו שגובר תדיר בכל אדם מנפח אותו בגאווה ובחשיבות עצמית, וגורם לו לנצל את הזולת עד לפירוד קיצוני שמוביל לשנאה הדדית. בסופה לא נותר אלא להשמיד את האחר. 

בנקודה הסופית של קץ העולם, מתוך סבל רב שאין מנוס ממנו, יתפקח האדם ויתבהר לו באופן מובהק כי לא זו הדרך הראויה. הציוויליזציה כולה תחפש אז עצה כיצד לשרוד ולהימלט ממלחמה. מתוך סכנת השמדה ממשית, יעשו מנהיגי הדור כל שביכולתם בחינוך ובעידוד התקשרות נכונה בין אותם אגואיסטים החיים בתלות הדדית בעולם גלובלי.

במילים אחרות, הדרך החלופית לדרך הייסורים – היא דרך של אחדות הנגזרת מעיקרון החיבור עליו מושתתת מערכת הטבע, דרך של מימוש ערכים נעלים של אחדות ואהבה, דרך של יישום תפיסה אלטרואיסטית ולא אגואיסטית, דרך שתוביל לעיצוב המודעות מקבלה מופרזת לנתינה לזולת.

את המעבר בין הנתיבים – מדרך ייסורים מפרכת לדרך מהירה של חיבור אנושי – מלמדת חכמת הקבלה. ככל שגוברים האיומים, צצים המשברים ומתגלים הייסורים, כך תופסת החכמה את מקומה והופכת להיות נגישה לכולם. בידיה הנשק החזק ביותר כנגד כל הפצצות שבעולם – אנרגיה רוחנית עוצמתית שלא מהעולם הזה. כוח חיובי עצום שמקרב ומחבר נכון בין בני אדם, וכתוצאה מאזן בין טוב ורע, ולבסוף מוליד שינויים מרחיקי לכת בעולם. 

אם היתוך גרעיני גורם לפצצת מימן אכזרית, הרי שהיתוך הלבבות יגרום לפצצת אושר עילאית.

Media Downloads

Article TextDOCX