Publication
The content is based on talks given by Dr. Michael Laitman and is written and edited by his students.

Jul 13, 2020

דור הקורונה זקוק לערכים חדשים

מאז פרצה הקורונה אל חיינו קרו שינויים רבים. בהתחלה החברה הישראלית פיתחה תחושה של סולידריות, של הקשבה וסובלנות, של ציות ודריכות – כולנו יחד נגד הנגיף. אולם בחלוף הימים, פקעה הסבלנות והמרקם החברתי נפגע והחל להתפורר. בהדרגה החלו התנודות הכלכליות לעורר בכל אדם רכבת של מחשבות: מי ישלם לי, מי ידאג לי, איך אתקיים מחר. דאגה הצטרפה לדאגה וכינסה כל אדם לעולמו, ושאריות הגורל המשותף שעוד נותרו היו לצאת יחד למחאה.

התבנית הזאת מוכרת. כך גם היה עם מייסדי הקיבוצים והתנועות החלוציות. הם היו בעלי אידיאל משותף, אך בהדרגה גדל האגו והתנפח, עד שפוצץ להם את החלום בפנים. חזון של השפעה הדדית, של תרומה לחברה, של יחס טוב לזולת – הכול נגוז ברגע. האגו רמס באחת את כל היחסים היפים שלרגע תלינו בהם תקווה עם קום המדינה, ניפץ את כל הערכים שייחלנו אז שיעמדו ברום מעלות החברה.

אין ולא היה באמת מרקם חברתי. אין ולא היה כוח דבק מאחה בין כל החלקים. החברה הייתה ועודנה בנויה מאוסף אינדיווידואליסטים, מאגו שגדל ומתגבר, שדוחה איש מחברו עד כדי שנאה.

חוסר ידיעת העתיד, פחד מאסונות במשפחה, חרדות וחוסר ביטחון שמאפיינות את גבולות המדינה, הן בין הגורמים שעדיין מייצבים ומחזיקים את החברה, שומרים עליה מלהתפורר. בראשן כמובן הווירוס הזעיר והלא-נודע, זה שמתגלה מיום ליום בצורותיו החדשות והערמומיות, זה ששובר את מוחם של מדענים ורופאים, של ממשלות ומומחים. כאן לראשונה כבר לא מדובר בבעיה ישראלית, אלא בבעיה כלל-עולמית, והלחץ הזה הוא שפועל לאי-יציבות פנימית וחיצונית.

אבל למרות כל הלחצים וההגבלות אין פחד של ממש. אנשים נחפזים למסיבות, לים, לפארקים. "לי זה לא יקרה", הם אומרים וזורקים את המסכה. למרות הדיבורים על מגפה כלל-עולמית של וירוס חריף, אף אחד בתוכו לא באמת לוקח אחריות ברמה האישית. בחברה הישראלית האדישות הזאת מודגשת יותר. החברה נקרעת לגזרים, החששות מן העתיד תוקפים כמיליון מובטלים וכל אחד מושך למצוקתו הפרטית.

הפתרון למצב פשוט, אבל הראש היהודי לא יאמץ אותו במהרה. הפתרון טמון במגמת הקורונה בכבודה ובעצמה. הרי מה רוצה הווירוס שהפך צרה משותפת של שמונה מיליארד בני אדם? שנעמוד מולו, נגדו, כולנו כאחד. שנתלכד יחד, נתייחס אליו ונגיב בחזרה.

זו הזדמנות נפלאה לעם ישראל, שייעודו ההיסטורי להביא שינוי גדול למין האנושי. זו הזדמנות ללכד את האנושות למשפחה אחת, להביא לשייכות גלובלית של שמונה מיליארד בני אדם, כאילו הם עם אחד.

בשל הפילוג המובהק, אפשר להתחיל במדינת ישראל; לקחת אותה כקבוצת מיקוד: להסביר את השורשים שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את הגיאוגרפיה שלנו, את הייחודיות שלנו על פי התורה – להראות לכולם שאנחנו במגמה מתמדת לאחדות.

נכון, "אם אין קמח אין תורה", אבל כרגע לא נטריד את עצמנו בנוגע ללחם של המחר. בסופו של משבר תיאלץ המדינה להקנות ביטחון לכל אחד מאזרחיה. לדאוג לספק לכל משפחה את החיוני לה – ממזון ועד ביגוד, מקורת גג ועד חינוך ורפואה. זאת המגמה. הישרדות נטו. הטבע לא רוצה להביא אותנו לדיאטה, לחיות מקופסת שימורים, אלא מגמתו היא להביא אותנו לחיבור, שנתעלה מעל הטבע שלנו לטבע עליון, שנתנער מהאינדיבידואליות שאוחזת בנו לחיבור הדדי, להשפעה של ממש. לכן לצד ההכרחי, חובה שיקום מערך לימודי-חינוכי שיאיר את עיני דור הקורונה: יענה לו מה הטעם בחייו, למה הוא חי ולשם מה, איך בכלל לחיות נכון ולהתקשר יפה לזולת.

ברור שאף אחד לא רוצה ולא צריך בזה – מעדיף את השקט שלו – אבל הטבע, בתהליך איטי והדרגתי, מעביר אותנו מיחסים אגואיסטיים ליחסים אלטרואיסטיים, ממצב שכל אחד חושב לטובת עצמו ולרעת הזולת למצב שכל אחד חושב בראש ובראשונה על טובת הזולת. רק כך תיעשה החברה דומה לטבע ורק כך היא תזכה לכל הטוב שיש לו להציע. אז לא נרגיש שאנחנו מוגבלים בדיאטה. אלא נסתפק במועט לגופנו, ולא נרגיש שחסר לנו דבר פרט להתמלא מהקשר הרוחני בינינו.

Media Downloads

Article TextDOCX