יגיעה

1. והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתייגע בעבודתו יתברך, כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה, בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קוטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו יתברך. והבן זה היטב. (בעל הסולם, אגרת ל"ח)

2. אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכוח התפילה, וכל עניין היגיעה והעבודה שאנו מחויבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלימה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בליבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אומנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתייגעות בקדושה וטהרה, כמו שכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתייאש חס ושלום מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפילה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפילתך בשלימות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפילה מקודם זה, והשי"ת שומע תפילה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)

3. הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי, המחויב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דווקא. דהיינו, באופן שיזכה על ידיה ל"חיים", כי תורת חיים היא. ולדבר זה, היא ניתנה לנו, כמו שכתוב: "ובחרת בחיים".

ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה, וליתן דעתו וליבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת "אור הפנים".

וכל אדם מוכשר לזה, כמו שכתוב: "ומשחרי ימצאונני". וכמו שכתוב: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין". וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה. וזה שכתוב: "כל העוסק בתורה "לשמה", תורתו נעשית לו "סם חיים" (תענית ז', ע"א). דהיינו, רק שייתן דעתו וליבו לזכות ל"חיים", שזהו פירושו של "לשמה". (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות צ"ז)

4. הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כוחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.

ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין זה, אלא:

או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".

או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם וליבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהיסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)

5. באם האדם ייתן חשבון לנפשו, מה יש לו בעמלו, שיעמול תחת השמש, אז הוא רואה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו יתברך, מב' טעמים:

א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתייגע בעולם הזה,

ב) שגם בזמן העבודה, אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה.

לפי המשל המגיד מדובנא, שאמר על פסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שפירושו הוא, שמי שעובד אצל השי"ת, אין לו שום יגיעה, אלא להיפוך, שיש לו תענוג והתרוממות רוח.

אלא מי שלא עובד לשם השי"ת, אלא לשם מטרות אחרות, לא יכול לבוא בטענה אצל השי"ת, מדוע לא משפיע לו חיות בעבודה, היות שהוא עובד למטרה אחרת. שרק לשם מי שהוא עובד, הוא יכול לבוא בטענה אליו, שישפיע לו חיות ותענוג בעת עבודתו. ועליו נאמר: "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם".

ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמיים, היינו שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע להבורא יתברך, מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמיים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כורחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג.

הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי, שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה.

אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמיים, אז כיוון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמו שכתוב "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו הייתה על דרך הכפייה.

מה שאם כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ', "עניין לשמה")

6. עוון האמורי הוא עניין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה)", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שיעור "אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה)", המחויב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכוח אנושי.

כי כל שבכוחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקודה זו, אז משלימים שיעורם, ואז מכונה: "כי שלם עוון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שהוא סוד השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקרא "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שהוא סוד, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בעניין הזה, שאין עניין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שעניין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע. (בעל הסולם, אגרת נ"ו)

7. עניין ה' תתאה בעיניים. היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת.

עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קפ"ז, "להכריע ביגיעה")

8. יש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עימו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמו שכתוב "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בוויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפייה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, על ידי ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואחר כך שוב מתחיל לעבוד בעניין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאם כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע".

כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את הכלי קבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה, שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרם, אלא בשהיות גדולות, בינתיים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כישרונות מיוחדים לזה.

אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.

עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאם כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

9. בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תורה ומצוות, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתורה ומצוות, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".

זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

10. אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים, ומתגלים.

אומנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה, ותשועה גדולה מהשמיים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנוכי שרבים אשר עימנו מאשר עימהם ודי למבין.

אבל ברפיון ידיים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזויים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. ועל זה אומר החכם: "הכסיל חיבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'.

וזה עניין "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", וכאשר נתמלא סאתם מקויים המקרא: "הפוך רשעים", ובאובדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם". (בעל הסולם, אגרת ה')

11. עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלוא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהי סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

12. כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצווה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי, מי לי". אבל אחר המעשה, מחויב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצווה, אלא רק מכוח ה', שכן חשב עליי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הסדר במילי דעלמא (בענייני העולם), כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי, מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם.

אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו איתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.

ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל מקום, מחויב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים. (בעל הסולם, אגרת ט"ז)

13. אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הסטרא אחרא. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואחר כך מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דסטרא אחרא. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מידת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הסטרא אחרא נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהסטרא אחרא קבלה הכול לרשותה, היה רק בתור פיקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, ועניין השליטה שיש לה, הוא הכול בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא הייתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לסטרא אחרא, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פיקדון. כלומר ואחר כך האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ה, "בעניין החיות דקדושה")

14. משל למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פיתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אומנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.

וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.

וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג)

15. כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וזה שכתוב, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן.

ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"א)

16. אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו (הכאה אחר הכאה), בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפילה הנו יתברך, אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפילה ותפילה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" חס ושלום.

זה שאומר הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כוח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא (מתגלה העניין) למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו (בהכאה אחר הכאה), עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.

ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק רצון (נוציא) מהשי"ת, כמו שכתוב "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן חס ושלום, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כוח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו". (בעל הסולם, אגרת ל"ד)

17. בוא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמעלה)) ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם עליו השלום שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה "בברכה שבעתידות שלו", ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן, מיגיעה בתורה, וחיפוש. ואדרבה אין לך מתייגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כ"כ לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין, ומתגדלים, בכל יום ויום עד שמשתלמת האהבה בבחינה "אהבה חלוטה", שזה מעוררו ומביאהו אחר כך לכפול שלימותו, בבחינה אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) ודי למבין. (בעל הסולם, אגרת ב')

18. ידוע ששום דבר אי אפשר להשיג ברוחניות רק על ידי הלבוש, שהוא דוגמת בחינת כלי הראוי למילוי אור. לכן אם האדם התייגע, היגיעה עושה לו את הכלי, היינו הרצון והצורך למילוי אור. כי לא נותנים מלמעלה שום דבר מטרם שיש צורך לאותה הארה.

והיגיעה שהאדם מתייגע, גורמת לו צורך ורצון, היינו שהוא נעשה נצרך שה' יעזור לו שיצא מן המיצר, שהוא מוציא את עצמו בזמן היגיעה. ולולי היגיעה, אין לו צורך לעזרתו יתברך. נמצא שדווקא היגיעה ממציאה לו לבושיי הנשמה, שתהיה התגלות אלוקות. (הרב"ש, מאמר 488, "לבושיי הנשמה")

19. לפום צערא אגרא. היינו הוא רואה אחר כך, זה שנתן יגיעה, זה היה השכר שלו. לפי שיעור היגיעה כך הוא השכר, מטעם שהיגיעה היא השכר, וה' נתן לו את הרצון להתייגע. (הרב"ש, מאמר 844, "יגיעה היא השכר")

20. בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כוח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כוח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדווקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.

אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששווה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השירות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכול נמשך אחרי הנקודה זו. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו "שיכור אל יתפלל", בעבודה", 1989)

21. אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להיטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שעל ידי זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)

22. היות שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמיים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמיים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמיים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמיים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמיים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה ניצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

23. מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.

נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות.

וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחיסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.

לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה ייתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 30, "מהו עניין הדלקת המנורה, בעבודה", 1989)

24. סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמיים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.

ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה רווח יצא מזה, שהוא מתייגע.

וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמיים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו. (הרב"ש, מאמר 572, "שני יגיעות")

25. עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכוח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכול וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך שאינו מאיר. (הרב"ש, מאמר 873, "עיבור - ב")

26. ההתחלה שהאדם מתחיל להיכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפילה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפילה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפילות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפילת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קיבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", 1989)

27. הכול והכול זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כוח וכוח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארוויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו. (הרב"ש, אגרת י"ד)

28. מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' ייתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון.

אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמיים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקיבל עליו, מתחיל לנפול. זה דומה לאדם, שהשק הוא על כתפיו, ורואה שהשק מתחיל ליפול. אז אנו רואים, שהסדר הוא בגשמיות, שכל מי שהוא פוגש ומבקש ממנו עזרה, תיכף הוא מקבל על המקום. ואף אחד לא דוחה אותו על זמן של אחר כך.

כמו כן ברוחניות, מי שמתחיל לראות, איך המשא והעול מתחיל ליפול ממנו, היינו מה שקיבל על עצמו מקודם את העבודה בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא", מתחיל לרדת מעל כתפיו, והוא רואה, שעוד מעט הוא יהיה בזמן ירידה, וצועק אז לה', אז הוא מקבל עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו", כנ"ל בדברי הזוהר.

מה שאין כן מי שמחכה, שה' יעזור לו מקודם, ואומר שאחר כך יהיה בכוחו לעבוד, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, כמו שכתוב (קוהלת י"א) "שומר רוח, לא יזרע ורואה בעבים". שפירושו, שעומד ומצפה שה' ישלח רוח תשובה, אדם זה אף פעם לא יגיע להאמת. (הרב"ש, מאמר 1, "וילך משה", 1986)

29. כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החיסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", דף י"ד, אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)

30. האדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו עניין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

31. כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בעירום וחוסר כל, אז תפילתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

32. אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו" (קידושין ל').

זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה". (הרב"ש, מאמר 16, "עניין השפעה", 1984)

33. כל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כוח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכוח השפעה.

אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע", צריכים גם כן רצון. היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכול לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע.

ואז רואים, שחסר לנו כוח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא ייתן לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 16, "עניין השפעה", 1984)

34. מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חיסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב וייסורים. אז העצה, לבקש מה', שייתן לו את הכלי, המכונה "חיסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע. (הרב"ש, מאמר 37, "מי מעיד על האדם", 1985)

35. אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.

נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.

וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושיי מוחין, שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה עניין "מתוך שלא לשמה באין לשמה". (הרב"ש, מאמר 587, "עליון מברר לצורך התחתון")

36. יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין ליבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו וליבו, מכל מקום על ידי עשייה על דרך הכפייה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.

יש להבין במה שכתוב, היותר קשה להשיג את המושג להשפיע לזולתו, היות שזה נגד הטבע, אלא בסגולת תורה ומצוות על מנת להשפיע, יכולים לזכות להפוך את טבעו בעל מנת להשפיע.

ונשאלת שאלה: בו בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע.

ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש עניין של כפייה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמיים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בעניין להשפיע.

והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכוונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב. (הרב"ש, מאמר 721, "סגולת תורה ומצוות")

37. בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקב"ה, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקב"ה. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים.

ואז כבר אין שום עניין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה ליהנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקב"ה. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא "מלוא כל הארץ כבודו".

ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור "מלוא כל הארץ כבודו".

נמצא לפי הנ"ל, מה האדם צריך להשיג שנגיד עליו שכבר קיבל את שכרו, אחר שיגע ועמל כמה שנים, זהו רק דבר אחד, הרצון להשפיע. דהיינו את הדרגה שרוצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

וכל היגיעה שהאדם צריך לייגע את עצמו בתורה ומצוות היא רק להשיג דבר זה. וזה נקרא יראת שמיים, כמו שכתוב "מה ה' אלוקיך שואל מעימך, כי אם ליראה אותי". (הרב"ש, מאמר 295, "כל מקדש שביעי - א")

38. בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, וביטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפילה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חיסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חיסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואחר כך עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חיסרון אמיתי, שהשיג זה על ידי יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חיסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חיסרון, הוא בשיעור הייסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. (הרב"ש, מאמר 24, "ההבדל בין צדקה למתנה", 1986)

39. צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאוד להיות חזק ואמיץ לאחוז עצמו לעמוד על עומדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא לפחד כלל. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")