דביקות

1. מגמת החיים הוא לזכות לדביקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדביקותו יתברך. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

2. בכל אדם אפילו בחופשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלוקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלוקים או לכפור באלוקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכול. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

3. ואם אומנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:

א. מצוות הנוהגים בין אדם למקום יתברך,

ב. מצוות הנוהגים בין אדם לחבירו.

הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו יתברך. ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם, הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה", ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו: בין אם הוא עובד לאהבת חבירו, בין אם עובד לאהבת המקום יתברך. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ג)

4. הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך, על ידי זה שאנו משווים צורתנו, לצורת מידותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חיסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשווה צורתך לצורת מידות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשוואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא".

ועניין העסק בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בוודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים, כלומר דביקות בשמיים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמיים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

5. הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, ועל כן נפרדה ממנו הנשמה כאיבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות.

ומכאן ברור מה ה' רוצה מאיתנו, הוא השוואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנברא.

וזה שכתוב "הדבק במידותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המידות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המידות של הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להידבק בו שהוא השוואת הצורה.

ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח.

וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלימותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלימוד הזה אז נזכה לגאולה השלימה. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

6. חז"ל לא דיברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצווה אחת הכוונה ללא ספק מצווה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצווה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלוקיו. והינך מוצא שבמצווה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המיידי הבא אחריו הוא הדביקות. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")

7. "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשי"ת משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמיים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמיים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלימות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמו שכתוב "מוריד שאול ויעל".

פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ז, "במקום שאתה מוצא גדלותו")

8. בני ישראל שזכו לתכלית הדביקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח שיוצרם ייהנה מהם. וכיוון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה הרי התלבש בה והתחבר עימה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקניינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, מה שאם כן אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינת קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הוויה זולתה. אולם כשבא על הכוונה של הבריאה והשי"ת יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו יתברך הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו יתברך, ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

9. צמצום א' הוא סוד התעלות הרצון של האין סוף ב"ה שלא לקבל עוד בבחינה ד', שהוא סוד גדלות הקבלה הנוהג בעולם אין סוף שיש בו שינוי מעצמותו יתברך, והיה זה כדי להיטיב לנבראיו.

כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעליית הרצון הזה ומצמצום הזה בחינת נשמות המלובשים בגוף בעולם הזה, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה על מנת להשפיע, ואז תהיה להם השוואת הצורה עם עצמותו יתברך, ויהיו גם כן ראויים לדביקות עימו יתברך, שהוא סוד להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחינה ד' המכונה בת זוגיה דאין סוף, ועם כל זה לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו חס ושלום משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו יתברך, והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נחת רוח ליוצרם. וזה סוד אין סוף לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")

10. מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' ייהנה מזה, כמו שכתוב: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עימו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה ליהנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

11. כל השכר המקווה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דביקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו יתברך באהבה.

וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו על ידי השפעה לזולתו, ואחר כך באים להיכל המלך שהוא הדביקות בו על ידי הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו.

ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבור את רגליו. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

12. ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השי"ת, ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשי"ת, ולאקמא שכינתא מעפרא (ולהקים שכינה מעפר), ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ג', "עניין ההשגה הרוחנית")

13. האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו יתברך, כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה, שבידו להיטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש עניין כוח של סטרא אחרא, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכול נעשה מצד ה'.

וזהו כמו שכתוב הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כוח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכוח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")

14. בעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואחר כך שוב מתחיל לעבוד בעניין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

15. בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמיים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפייה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שעל ידי עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע.

וזהו כמו שכתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו הייתה בדרך הכפייה. מה שאין כן אחר כך, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכול הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפייה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

16. בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".

ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. ועניין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השי"ת, שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.

אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמו שכתוב "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה?"ומיד רשעים יצילם". ואז, כיוון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.

ובאמת, עניין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק על ידי תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.

ועניין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השי"ת, אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם.

לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את עניין הקבלה לעצמו. היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. ועל ידי השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ג, "אוהבי ה' שנאו רע")

17. על פסוק "וסביביו נשערה מאוד" דרשו חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ושאל: "מדוע מגיע להם עונש גדול, אם הם צדיקים באופן כללי"?

והעניין הוא, שכל הגבולים, שמדברים במציאות העולמות, הכול הוא בערך המקבלים. היינו על ידי שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך מסכימים למעלה, לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.

נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עימו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עימו למעלה.

ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עימו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצוות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן.

מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצוות שלו הם גדולים.

ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצווה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש ייסורים בעשיית העבירה.

ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה, באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל.

ושם מצא עוד אנשים, שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח, שיש לו אישה, וילדים, ואנשים ידידים, ומכירים. והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם. ויותר הוא לא יודע.

נמצא, שהאמת שלו היא לפי הרגשתו, מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו.

ושם למדו עימו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו, בכדי שיוציאו אותו משם. וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה, שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם. והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים.

אבל אף פעם לא יעלה בדעתו, שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין, וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל. וכיוון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי.

וזה פירוש "וסביביו נשערה מאוד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצוות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב.

ועל ידי ריבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מוח הזכרון. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם. ומתחיל לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דווקא על ידי עבודת האדם. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו, עד שזוכה לדביקות ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"א, "וסביביו נשערה מאוד")

18. גם בזוהר הקדוש, דיברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכיליון עיניים, וזכו לראות זה את זה אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על ליבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך הייתה עימו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עימו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות את זה.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו ליסטים וניצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא (בבור עמוק) וכו', ומי פתי לא יבין ריבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מסיפורי נחמה האלו. (בעל הסולם, אגרת כ"ה)

19. אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלוקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא, שכל עניין ההוויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו יתברך. ובזה נעלה הוא על הבהמה. (בעל הסולם, "וזאת ליהודה")

20. השב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להיקרא לשון שלימות, אלא להורות, שהכול ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא (לחם ביזיון)" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדביקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושווה צורתה ליוצרה. (בעל הסולם, אגרת כ"ה)

21. צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להידבק בו באמת ולהיכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להיכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להיכנס.

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ.

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהיכנס להידבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להידבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשי"ת רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאווה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה. מה שאין כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דווקא להידבק בו יתברך באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להיכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להיכנס להיכל המלך ולהידבק בו יתברך.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להיכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק על ידי התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמיים, וזוכה להיכנס פנימה בהיכל המלך. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע', "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

22. ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טיפת הייחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאוותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות ליבם "האטום מאוד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טיפת הייחוד" בקרב ליבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דווקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאווה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו יתברך ויתעלה, ושם יכול להשרות עליהם "טיפת הייחוד". (בעל הסולם, אגרת ח')

23. בכל פעם שמשווה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מידת דביקותו. ועל כן, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

24. הכול מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל.

הטעם הוא, כי איך אפשר לייחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא יתברך, שהוא תכלית הטוב והמיטיב, אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסיבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור.

וכיוון שנתייחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי ייחודו יתברך, וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. (בעל הסולם, אגרת א')

25. "אורייתא וקוב"ה חד הוא (תורה והקב"ה אחד הוא)".

הנה ודאי, שבזמן העבודה הם ב' דברים. ולא, אלא שסותרין זה את זה.

דבחינת "קוב"ה" הוא עניין דביקות, שעניין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין עניין רוחני נחלק לחצאין. ועוד, שאם הוא דבר ממלא, שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום. זאת אומרת, ממצבים שכבר היה לו. ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).

ובחינת "אורייתא (תורה)" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשי"ת, כמו שכתוב: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה (מי שידע מצוות אדונו, יעבוד לו)". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשי"ת. והוא בחינת הרגשת עצמו.

אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד (תורה והקב"ה אחד הוא)", נמצא שהכול אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. ובזמן העבודה הם בחינת קצוות:

א. יש אחד, שיש לו המשכה לבחינת "קוב"ה". ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים.

ב. ויש שמשתוקק אחרי בחינת "אורייתא". זאת אומרת, לדעת את דרכי השי"ת, את העולמות, ואת תהליכיהן, ואת ענייני הנהגה.

וזה שני קצוות. אבל לעתיד "ומחץ פאתי מואב". זאת אומרת, שניהם נכללין באילן. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"ח, "אורייתא וקוב"ה חד הוא")

26. ידוע, שעניין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (על ידי האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת "הרצון לקבל לעצמו". ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש, שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" ב-א'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר לבניין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה.

מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע. זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין, היינו בחינת ביטול להשורש, שהוא כתר, נעשית בחינת עין (שפירושו בחינת ראייה וידיעה בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה ולעבוד בתוך הדעת. היינו שאומרת, שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה.

וזה גורם גריעו, היות שנפרדו מהכתר, הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר עניין של השתוות הצורה עם השורש, הנקרא כתר. ומטעם זה נקראת הסטרא אחרא "מלכותא בלי תגא". כלומר, שהסטרא אחרא, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר. לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר.

וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל: "תשע ותשעים מתו מעין הרע". שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם, שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות מה-אני, הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף. וזה נקרא עין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין עם א', הם מכניסים עין רע. לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.

וזה פירוש מה שאמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות.

מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכול לה', הנקרא "לשמש את קוני". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ז, "מהו, שהסטרא אחרא נקראת, מלכותא בלי תגא")

27. "בוא אל פרעה", והוא סוד השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האישה". כמו שכתוב בזוהר. והעניין שבמידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא הייתה אלא לגלות להם שאין כאן כוח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כוח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.

וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדיבור: "בוא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את ליבו וכו' למען שתי אותותיי אלה בקירבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חושך", שאין כאן שום הוספה וחידוש אלא בריאת החושך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשי"ת בכבודו ובעצמו הכביד את ליבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.

וזה עניין, "למען שתי אותותיי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי"ה". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנוכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המידות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מידות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי"ה", "ולא שליח". שהוא סוד שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע". (בעל הסולם, אגרת י"ד)

28. דרשו חז"ל "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים", הוא משום שהכול הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה.

ובכדי לקנות את היראה הוא על ידי סגולת תורה ומצוות. היינו, כשהאדם עוסק בתורה ומצוות על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצוות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להישאר, אף על פי שמקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא יישאר רק בדרגת דומם דקדושה.

ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתורה ומצוות. וזה עניין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים ליהנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעל מנת להשפיע.

כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ'). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תורה ומצוות על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזוכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.

זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תורה ומצוות. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התורה ומצוות, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שינוי צורה כידוע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ח, "יראת ה' הוא אוצרו")

29. שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא (טלטול של גבר) טרם הזמן. כי "במקום שאדם חושב, שם הוא". ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי "ברוך מתדבק בברוך".

אבל בחוסר הביטחון יתחייב בטירחה, וכל טירחה הוא מסטרא אחרא. "ואין ארור מתדבק בברוך". כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה. ואם אומנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר ניצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי.

ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או חס ושלום מתייאש לרגע הנוכחה, הרי הוא "שדי תכלה בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם", שהוא סוד "רגע באפו" ו"כמה זעמו? רגע".

על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאיים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והביטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.

וזה עניין "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא (מזומנת לכל מעשיו בשישה ימים אלו)". כי אות ה"א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת על דרך אין סוף וא"ת (שנזרקה על דרך אין סיבה ואין תכלית)", על כן המקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שהוא סוד אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשווה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחיסרון הפסק הדביקות, איזה קלקול ואון בעדו.

כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להינצל על כל פנים מהפסק הדביקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הביטחון", או על ידי "בקשות תפילתו", שהמה מותאמים לאדם דווקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא)", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע. (בעל הסולם, אגרת י"ח)

30. כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דווקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך לייחד הכול לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו יתברך. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכול ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיוון שהוא רואה, שהכול השי"ת עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה עניין הנאמר אצל משה ענוותן וסבלן, שצריכים לסבול את השפלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השפלות. וברגע שעוזב את השפלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.

וזה עניין סבלנות. שעניין שפלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שפלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשפלות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "הייתה כאניות סוחר")

31. שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.

והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות), מה שאין כן קדושה נקרא "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והייסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

ובזמן שיש כוח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דווקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכול למעלה מהדעת.

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכול למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שהבורא ייהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.

אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול ליהנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול ליהנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.

וזה נקרא "בצילו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דסטרא אחרא")

32. כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצווה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי, מי לי". אבל אחר המעשה, מחויב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצווה, אלא רק מכוח ה', שכן חשב עליי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הסדר במילי דעלמא (בענייני העולם), כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי, מי לי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם.

אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו איתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.

ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל מקום, מחויב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.

וזהו סוד הייחוד "הוי"ה אלוקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהווה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלוקים, בגימטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמיים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי"ה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.

שהוא סוד ג' הבחינות: מצווה, עבירה, רשות. אשר המצווה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הסטרא אחרא. ורשות שאינה - לא מצווה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והסטרא אחרא. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הסטרא אחרא. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא (בדברי רשות), ייחודים כפי כוחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.

ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אף על גב שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל מקום הודיענו התורה הקדושה: "ורפא ירפא", להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצווה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את "רשות" הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחויב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.

ועל דרך זה בשאר דברי "הרשות". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה. (בעל הסולם, אגרת ט"ז)

33. עניין ב' המלאכים, שמלווין את האדם בערב שבת, מלאך טוב ומלאך רע.

מלאך טוב נקרא ימין, שעל ידו הוא מתקרב לעבדות ה'. וזה נקרא "ימין מקרבת". ומלאך רע, הוא בחינת שמאל, מרחקת. היינו, שמביא לו מחשבות זרות, בין במוחא ובין בליבא.

וכשאדם מתגבר על הרע, ומקרב את עצמו לה', זאת אומרת שכל פעם הוא הולך ומתגבר על הרע ומתדבק את עצמו לה', נמצא שעל ידי שניהם התקרב לדביקות ה'. שפירושו, ששניהם עשו תפקיד אחד, היינו שגרמו שיבוא לדביקות ה'. אז אומר האדם "בואכם לשלום".

וכשהאדם כבר גמר את כל עבודתו, היינו שכבר הכניס את כל השמאל לקדושה, כמו שכתוב "לית אתר לאתטמרא מנך (אין מקום להסתתר ממך)", אז אין כבר למלאך הרע מה לעשות, כיוון שהאדם כבר התגבר על הקושיים שהרע הביא, ואז המלאך הרע הוא פועל בטל, אז האדם אומר לו "צאתכם לשלום". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק"ז, "עניין ב' המלאכים")

34. כל טוב דאתערותא דלתתא (של התעוררות מלמטה) אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החיסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שהוא סוד "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חיסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכוח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באיברים, ודאי יזכה לישועה השלימה ויודבק החלק בכל לנצחיות. (בעל הסולם, אגרת י"א)

35. אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמיים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמיים בדרך הכפייה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמו שכתוב: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.

כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.

ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תורה ומצוות.

אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמיים נותנים לו כוח הגילוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בניי". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

36. בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' ייתן לו צורה של לבן, אלא שייתן לו כוח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.

לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.

לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

37. קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמיים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומיטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?

אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו יתברך. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת ליבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.

ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא יתברך בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא עניין למעלה מהטבע, שהשי"ת נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עימו.

לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"א, "זמן הירידה")

38. תיכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו יתברך, וישפוך ליבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע (מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו יתברך חס ושלום, ואחר כך יתפלל בכל ליבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תיכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדביקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה ליבו לה', ויחשוק להידבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח. (בעל הסולם, אגרת י"ח)

39. אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בוודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחיסרון אמונה צריך שיהא נקלע באיברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל עניינים גשמיים מכבים חיסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החיסרון והכאב.

אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך להיזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החיסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"א, "כעומד בפני מלך")

40. מעלת האיש, שזכה שוב להידבק בו, שפירושו, שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת, על ידי זה שבכוח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו יתברך, ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השווה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו איבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.

אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם, שנפרדה ממנו בסיבת שינוי הצורה של הרצון לקבל.

ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקיי אביך". כי אז זוכה לדעת השלימה שהיא דעת אלוקית. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

41. כתוב: "הווי המתאווים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".

והעניין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראייה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומיטיב.

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומיטיב. כי ראייה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דווקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומיטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומיטיב בבחינת ראייה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה יישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אלא שהם מבקשים מה', שייתן להם כוח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'".

כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההופכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

42. כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא יתברך רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים")

43. בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים (מצד האופנים), דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך עליו השלום, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל כן היה תמיד משתוקק ומתאווה ונכסף לדביקות האמיתית בו יתברך.

אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח חס ושלום את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמידת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק (בזיווג שלא נפסק), שהוא תכלית שלימות כוח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא ייחוד קוב"ה ושכינתיה. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

44. סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מה', ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו, אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור לכל המכאובים והייסורים, שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם.

שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להידבק בה', בכל לב נפש ומאוד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו יתברך, על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך, כראוי.

ונניח, למשל, אם היה הקב"ה, נוהג עם בריותיו, בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצווה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות, המצויינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז:

א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר, לקפוץ לתוך הדליקה.

ב. וכן, מי פתי היה עוזב, איזו מצוה מבלי לקיימה, תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול, לפרוש או להתמהמה, על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד, בכל הזריזות שביכולתו.

הרי, שאם הייתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים.

הרי לעינייך, שבעולמנו, לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם הייתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו, בתכלית האהבה. כי ודאי, לכבוד גדול היה זה, לכל אחד ממנו, להתיידד ולהתאהב בה', בכל לב ונפש, ולהידבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות מ"ב)

45. בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה. אשר עימה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

46. עתה ידעתי כוח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי יתברך על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה', ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עימדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם"? כי אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד, להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עליי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטוויתי בוודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי, מכל מראש.

יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו יתברך, מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב. (בעל הסולם, אגרת ט')

47. אייעצך, לעורר בקירבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא (לפגם) תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בליבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבוא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שווה בשווה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא (של עכשיו), יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך. (בעל הסולם, אגרת ב')

48. בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זיווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים (מצד האופנים), אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזיעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שיעור תשוקתו.

וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שעל כן, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". וליודע תעלומות גלוי שיעור החפץ שבלב האדם לקרבתו יתברך, אשר עדיין אפשר להיות מתפסק חס ושלום. ועל כן הוא יתברך מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו יתברך, בסוד "ה' צילך", נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמידתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.

על דרך שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקב"ה, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו". והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה". (בעל הסולם, אגרת י"ט)

49. כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האיברים, את כוח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שייתן את הכול בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. (הרב"ש, מאמר 68, "סדר העבודה")

50. עניין "תורה ומלאכה" הכוונה שלומד תורה בכדי שהתורה יביא לו את המאור התורה, שעל ידי זה תהיה לו היכולת להפוך את הכלי דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, שעם הכלים האלו הוא יזכה לדביקות ה', הנקרא שלומד תורה לשמה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

51. התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

52. בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שעל ידי היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כוח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו עניין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

53. אמרו חז"ל, שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עימה. שזהו, ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עימו".

משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שייקח עימו כביכול את הקב"ה. אבל האדם אינו מרגיש זאת, שיהא נצרך לזה. ובעיקר האדם נמשך אחר רוב העולם. והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמיי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש עניין שכר, הנקרא "דביקות ה'".

לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שעל ידי זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שעל ידי התורה יהיה בידו לכוון בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להידבק בה'. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

54. מי שיש לו אמונה בה', הוא יכול להאמין, שהנותן התורה הוא מלובש בהתורה. מה שאין כן גוי, שאין לו אמונה בהקב"ה, איך הוא יכול ללמוד תורה. הלא אין הוא מאמין בנותן התורה. והוא יכול ללמוד מהתורה רק מהלבוש לבד, ולא מן הלובש, היות שאין לו אמונה. והלבוש החיצון של התורה נקרא בחינת "חכמה ולא תורה", כי תורה היא דווקא בזמן שהוא מחובר עם נותן התורה.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין". משום שהלבוש בלי הלובש הם יכולים ללמוד, שזה נקרא "רק חכמה", שאין לו שום שייכות לנותן התורה. מה שאין כן "אם יאמר לך אדם, יש תורה בגויים, אל תאמין. היות שאין להם שום שייכות להנותן התורה".

והיות עיקר העבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", יוצא שהתורה הוא אמצעי להגיע להידבק בו יתברך. כלומר, בעת לימוד התורה צריך להיות הכוונה, שנזכה להתחבר עם הלובש. וזהו על ידי אמצעית הלבוש, שהוא התורה, שהקב"ה מלובש בה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

55. מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכול בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה העניינים, כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים.

וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להידבק בהבורא, מחמת קדושת העניינים, שמדברים משמות הקדושים. מה שאם כן בתורה הנגלית, הוא צריך להאמין שכל התורה כולה, הוא שמותיו של הקב"ה, נמצא שהעניינים האלה הם יותר מסוגלים.

וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שעניינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להיכנס להיכל המלך, ולהידבק בו יתברך. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")

56. אנו רואים, שכל עיקר בריאת העולמות והנשמות, הכול היה על כוונה אחת, שהיא לתקן הכול, שיהיה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא דביקות, השתוות הצורה. ועל התורה אמר הקב"ה: בראתי יצר הרע, בראתי תבלין. כלומר, שאחר שהאדם קיבל את התורה בבחינת "תבלין", אז יהיה יצר הרע מתוקן בעל מנת להשפיע, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "עתיד מלאך המוות להיות מלאך קדוש". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

57. יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בליבו.

כמו שכתוב, אמר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). ועניין יראה מבואר ב"הסולם", שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'.

לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקב"ה מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה. (הרב"ש, מאמר 410, "אהבה עצמית ואהבת ה'")

58. נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמיים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם הייתה לו באמת הרגשת אלוקות בטח שהיה עוסק לשם שמיים, אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז הייתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כוח לעשות תורה ומצוות לשם שמיים.

נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כוח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אחר כך לעבוד עם אלו המידות לשם שמיים.

כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המידות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בעניין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". (הרב"ש, אגרת ס"ו)

59. האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמיים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שעניין זה מספק לי יותר משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעל מנת שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם ניצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שציווה לנו לעשות מצוות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלוקיך כרת עימך היום".

זאת אומרת, שאז ה' כורת עימו ברית. היינו דווקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עימו ברית. (הרב"ש, מאמר 19, "אתם ניצבים היום כולכם", 1984)

60. "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו, כי קדוש ה' אלוקינו".

"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלוקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

"והשתחוו להר קודשו". עניין השתחוויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קודשו".

"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קודשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שעניינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קודשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל "כי קדוש ה' אלוקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלוקינו. (הרב"ש, מאמר 128, "רוממו ה' אלוקינו")

61. האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שווים אצלו, כמובא בזוהר הקדוש (פרשת בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשווה, היינו אם כוונתו לשם שמיים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.

ואם הקב"ה רוצה שהוא יישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שווים אצלו.

מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות. (הרב"ש, מאמר 300, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

62. והכול זוכין רק על ידי התגברות הנקרא כוחות, וכל כוח וכוח שהאדם מוציא מצטרפין לחשבון גדול. היינו אפילו שהאדם מתגבר באיזה פעם ובא לו מחשבה זרה, וטוען הלא אני כבר בדוק ומנוסה שעוד מעט לא יהיה לי את החשק הזה לעבודה, ומה אני ארוויח אם אתן עכשיו מעט התגברות. ואז הוא צריך לענות, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, היינו לחשבון הכללי, בין לשורש נשמתו, ובין לכלל כולו.

ואולי זה פירוש "שערי הדמעות לא ננעלו". "שערי" מלשון סערות, שזה עניין התגברות. "דמעות" מלשון המדמע, היינו שיש עירוב של רצוניות אחרות, ורק באמצע הרצוניות יש שם לרגע קט רצון של התגברות לאהבה ויראת שמיים. "לא ננעלו", אלא שהרגע הזו מצטרף לחשבון גדול, וכשהחשבון מתמלא אז גם האדם מתחיל להרגיש את ההלבשה הרוחנית.

וזה עניין חשיבות של הדמעות, היינו אפילו שהוא נמצא בשפל המצב, היינו שיש לו רצוניות שפלים, ומכל מקום יש באמצע כוח התגברות, שמנקודת לבבו חושק וכוסף לה', אזי הכוח הזה חשוב מאוד. זאת אומרת, אפילו שהאדם נמצא בגלות, שנקודת לבבו מונח תחת שליטות אחרות, הנקרא שכינתא בגלותא, בבחינת הפרט, לרגע קט הוא מתגבר ומקדש את השם. ואף על פי שהוא כבר בטוח מרוב ניסיונות שאחר כך יחזור לסורו, מכל מקום זה חשוב מאוד, שהאדם יכול לומר האמת בריש גלי. (הרב"ש, אגרת י"ד)

63. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל מטעם ש"אין ארור מתדבק בברוך", לכן "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", היינו כי מסכים להישאר עם כל הרע, אם רצונו של הקב"ה הוא בכך, ובאופן כזה הוא יעסוק בתורה ומצוות.

וזה נקרא "שמח בחלקו". ואז הוא עשיר. וזהו "כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה". זאת אומרת אם היה זוכה להטוב הגנוז בתורה ומצוות, בטח שעבודתו הייתה בשמחה ובהתלהבות ובשלות הנפש. כמו כן עכשיו כשנמצא במצב החסרונות, הוא גם כן צריך שעבודתו תהיה בשמחה ובשלווה, ואז זוכים למאכל אדם, הנקרא "לחם". (הרב"ש, מאמר 300, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

64. כתוב, "וסביביו נשערה מאוד", שהקב"ה מדקדק עם הזמן של צדקות.

מה שאין כן, כשהאדם במצב של שפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עימו, כי בין כך ובין כך הוא בשפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שייקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם.

ועניין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא יישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקב"ה במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. (הרב"ש, מאמר 289, "הקב"ה מדקדק עם צדיקים")

65. "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיוון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמיים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיוון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדווקא מהסתלקות המדרגה שהייתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה. (הרב"ש, מאמר 10, "ויצא יעקב", 1985)

66. בזמן שהאדם מתעסק בתורה ומצוות, אז הזמן להיות בשלימות, כלומר, כאילו שהקב"ה קירב אותו להיות מהמשמשי המלך. אולם אין האדם צריך לשקר לעצמו, לומר שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, בזמן שאין לו הרגשה כזו. אם כן איך הוא יכול לתת תודה רבה על זה שקירב אותו, אם אין הוא מרגיש זה.

אלא האדם צריך אז לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתורה ומצוות. וגם נתן לו קצת כוח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות.

אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עימו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. (הרב"ש, מאמר 6, "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה", 1990)

67. האדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמייחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.

אלא אם הוא רק מייחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותיי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום עניין עם רוחנית, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים (הרגשה), שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתעניינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.

אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה". (הרב"ש, מאמר 17, "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה", 1989)

68. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השוואה.

לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשוואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו.

נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".

לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 217, "ברח דודי")

69. כל אלה הפסוקים והמאמרי חז"ל, מלמדים אותנו עצות איך להידבק בו יתברך. כי כל החיסרון שיש בנו, הוא מחמת שאנחנו לא מרגישים את גדלותו יתברך.

כי כשאנו מתחילים לבקר את "מה העבודה", אנחנו רוצים תיכף לקבל את הכול בבחינת אור פנימי. וזה ידוע לכם, שהאור פנימי מאיר דווקא בזמן שיש מסך ואור חוזר, היינו כלים נקיים, אבל הבחינה ד' מקבלת מבחינת אור מקיף, שאור מקיף מאיר מרחוק, כמו שכתוב ב"עץ חיים".

ופירושו, היינו אפילו שאדם עדיין מרוחק מהבורא יתברך, זאת אומרת שאין לו השתוות הצורה הוא יכול לקבל מאור מקיף. והאר"י כתב, שהאור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי.

פירוש, מתי האדם יכול לקבל בזמן שהוא עדיין מרוחק - רק אם הוא מגדיל את גודל וחשיבות של האור מקיף, היינו מבחינת רוממות השי"ת וחשיבות מאור התורה, אזי הוא יכול לקבל הארה מרחוק.

שאנחנו צריכים להאמין שכל היופי שיש בהבריאה הוא בפנימיות התורה. אבל לבחינת אמונה צריכים התאמצות רבה. וזה פירוש "אשרי איש שלא ישכחך", ואיך זוכים לזה, הוא על ידי ש"בן-אדם יתאמץ בך". (הרב"ש, אגרת י"א)

70. אמונה נקרא בשם אומנות נקייה וקלה. נקייה, היא משום שאסור להיות שם שום תערובות להנאת עצמו, אלא שיהיה רק לשם שמיים. כי בזמן שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, אז אין להאדם שום רצון וחשק, אלא להיות דבוק בו יתברך כל היום וכל הלילה, לכן נקרא בשם "נקייה", זאת אומרת רק לשם שמיים.

אבל מטרם שהאדם זוכה, שגופו יסכים לעבודת האמונה, נחשבת עבודה זאת לבחינת שפלות, כי אינו רואה שמישהו יכבד אותו, בזמן שהוא עובד רק לשם שמיים.

כי אז בטח הוא צריך לראות, שתהיה עבודתו בהצנע לכת, כי אחרת אי אפשר להיות עבודתו נקייה. כי בזמן שהוא בעבודתו הוא בהתלהבות, ואז בטח ישבחו את מעשיו, ועל ידי זה מוכרח להתערב עניין של כבוד, מה שאחרים יכבדו אותו בזה.

לכן בזמן שרוצה שלא יהיו שום תערובות, אז הוא מוכרח לעבוד בבחינת הצנע לכת, וממילא לא יהיה לו מזה שום כבוד, לכן עבודה נקייה היא בזויה אצלו. ו"קלה" הוא מלשון נקלה, היינו ביזיון.

וכמו כן עבודה נקייה מבוזה, מטעם כי אמונה למעלה מהדעת אין האדם סובלתו, כי טבע הוא שהאדם מחשיב מה שמושג אצלו בשכל, בזמן שהדעת מחייבת אותו.

מה שאין כן ללכת נגד השכל, עשייה כזאת מבוזה היא, כי זה נקרא פתי, כמה שאמרו חז"ל על הפסוק "מי פתי יסור הנה" זה משה, שהכוונה היא על בחינת האמונה. כי משה רבינו עליו השלום נקרא משה רעיא מהימנא, שהוא בעל האמונה, שהוא נטע את האמונה בכלל ישראל.

ועל דרך זה יש לפרש את דברי רבי, "אין לך אומנות עוברת מן העולם", וכמו שפירש רש"י, בין שהיא מאוסה ובין שהיא נקייה. כי דעתו של רבי, שאין כל העולם מסוגל לעבוד עבודה נקייה, שפירושה הוא כנ"ל, כי דווקא האדם שיש לו נטייה לעבודה של אמת, הוא מסוגל לעבוד עבודה נקייה, היינו שלא יהיו שם איזה תערובות של שלא לשמה. (הרב"ש, מאמר 159, "צורך וחשיבות לימוד האמונה")

71. מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלוקות, הלא הכתוב אומר, "את השמיים ואת הארץ אני מלא", ו"מלוא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר.

והתירוץ הוא כנ"ל, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיוון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלוא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו.

היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמיים. וזה פירוש "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", שהכוונה, הכול נותן הקב"ה.

שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמיים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו. (הרב"ש, מאמר 557, "עניין אור חוזר")

72. הבורא ברא יש מאין, כלי, הנקרא "רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג". זאת אומרת, מה שאנו רואים בבחינת "ממעשיך היכרנוך", כלומר שאנו מדברים רק ממה שאנו רואים מה שיש בטבע הבריאה. ואנו רואים, שאי אפשר ליהנות משום דבר, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, אלא אם כן שיש השתוקקות להדבר. ומשום זה למדנו, שמצד האור שברא את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל", עבר עליו ד' בחינות, היינו ד' שלבים עד שהרצון לקבל, קיבל גמר צורה של השתוקקות. והכלי הזה, לאחר שהאור ברא את הכלי, קיבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת. וב' דברים, היינו האור והכלי, מתייחסים להבורא. ומבחינה זו אנו לומדים, הייתה שלימות גמורה, שאין על זה מה להוסיף.

אלא אחר כך נולד דבר חדש, מה שאנו מייחסים זה להנברא ולא להבורא. כלומר, שעניין נתינה אנו מייחסים להבורא, שהוא המשפיע, כי רצונו הוא להיטיב לנבראיו, שהוא לתת להנבראים כל טוב ולא לקבל מהם שום דבר. מה שאין כן אחר כך נעשה דבר חדש, כמו שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק א'), שהמקבל הראשון, הנקרא "מלכות דאין סוף", השתוקקה לבחינת קישוט, הנקרא "קישוט בנקודת הרצון", שתהיה לה השתוות הצורה, המכונה "דביקות". ומסיבה זו נעשה הצמצום. כלומר, שמעטה רצונה לקבל על כלי, הנקרא "רצון לקבל", וממילא נסתלק האור.

והמלכות המציאה כלי חדש, הנקרא "רצון להשפיע". כלומר, שלא לקבל הנאה ותענוג כפי מידת השתוקקות להאור, אלא לפי מידת הרצון להשפיע שלה. זאת אומרת, כי המלכות עשתה חשבון, כמה אחוזים מהשפע היא יכולה לקבל על הכוונה דלהשפיע. ועל החלק, שאם היא תקבל, יהיה בעל מנת לקבל, את זה היא לא תקבל.

נמצא, הכלי הזה, מה שהתחתון נותן, זה אנו מייחסים להתחתון. כי הכלים דעליון, מה שהעליון עשה, בכדי שהתחתון תהיה לו האפשרות ליהנות מהאור, הוא רק הרצון לקבל. והכלי הזה אף פעם לא יתבטל, כי מה שהבורא ברא הוא מוכרח להתקיים בתמידיות.

אלא התחתון יכול רק להוסיף על הכלי של הבורא. וזהו כמו שכתוב "אשר ברא אלוקים לעשות", שפירושו, אלוקים ברא את הכלי, הנקרא "רצון לקבל תענוג". והאדם צריך להוסיף עליו תיקון, המכונה "הכוונה בעל מנת להשפיע", כנ"ל, שמלכות דאין סוף קישטה עצמה בנקודת הרצון, שפירושו, שהקישוט שלה היה במה שנתנה על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 22, "מהי המתנה שהאדם מבקש מה'", 1987)

73. האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חיסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום עניין עם רוחניות.

וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, ועל ידי זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", ועל ידי השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי. (הרב"ש, מאמר 17, "מהו, כי אני הכבדתי את ליבו, בעבודה", 1991)

74. כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בניין הקדושה שלו.

והבניין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע.

וזה נקרא בחינת עשייה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשייה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. (הרב"ש, מאמר 940, "נקודה שבלב")

75. סוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד, תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה, למעלה מגבול האנושי, הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם. ובטח שהם אנשים אמיצי לב, בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה, לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך. (הרב"ש, אגרת ח')

76. האדם צריך ללכת בעיקר בקו הימין, היינו לעשות מעשים טובים, ושירגיש עצמו לאדם שלם, המשרת את המלך, וצריך להאמין שמכל מעשה שהוא עושה, יש נחת רוח לפניו יתברך.

ויחד עם זה צריך להיות לו זמן ללכת בקו שמאל, היינו ברוח הביקורת. אבל השמאל צריך להיות נכנע לימין, זאת אומרת שהולך בשמאל אינו מטעם שרוצה בחינת שמאל, אלא שזה רק בכדי להשביח את הימין. היינו להראות שאף על פי שיש לו כל הביקורת וכל הדעת, מכל מקום הוא הולך בבחינת למעלה מהדעת, היינו בבחינת הימין, שנקרא בחינת אמונה.

וזה נקרא קו האמצעי, שמכריע בין ב' קווים ונוטה לימין. וזה נקרא בחינת אחוריים. ועל ידי ייחוד הזה זוכים אחר כך לקבל את בחינת הפנים של המדרגה, שאז יש התלבשות חכמה בחסדים, שעל ידי זה גורמים למעלה זיווג זו"ן בבחינת פנים בפנים. (הרב"ש, מאמר 27, "ג' קווים - א")

77. האדם צריך להאמין, שהסתרה הזו, שאין האדם מרגיש שיש מלך העולם, זה הבורא עשה, שזה נקרא "תיקון הצמצום". אלא האדם מוכרח להאמין ולתת יגיעה גדולה על זה, עד שיהיה מורגש באיבריו, שהקב"ה הוא המנהיג העולם. ולא סתם מנהיג, אלא האדם צריך להאמין, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומיטיב. ולזה האדם צריך לעשות כל שביכולתו, עד שתהא בידו יכולת להשיג זה. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)

78. עיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חיסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון.

ואחר כך המידות דעליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחיסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במידות העליונות. היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות.

ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר, שכל הסתרה הזאת שהוא מרגיש היא מטעם שעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון. וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עימהם", שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות ברוחניות.

ואם האדם מתגבר ואומר שמה שמוצא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע. ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן שהתחתון מעלה.

ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו, שעניין עלייה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג שיש בהכלים דאח"פ שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא שמעלה את הגלגלתא ועיניים דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון. (הרב"ש, מאמר 195, "עניין שיתוף מידת הדין ברחמים")

79. בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה עניין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת.

אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להימשך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)

80. תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעל מנת לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף הייתה הנשמה דבוקה בו יתברך, ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהידבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

81. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני על ידי הדביקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, ועל ידי זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)

82. עיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.

היות שהוא מבקש, שה' ייתן לו דבר, שכל האיברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפילה ותפילה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפילה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דווקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפילה "עבודה שבלב". (הרב"ש, מאמר 25, "כובד ראש בעבודה מהו", 1987)

83. כתוב בזוהר הקדוש, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה ". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בוודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שרק על ידי זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר", 1987)

84. בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו ("תלמוד עשר הספירות", חלק ח', דף תר"ח, אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את עניין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

85. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמיים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכול למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, מטעם שהקב"ה רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמיים בצורת שפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקב"ה, אם אתה תיתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמיים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמיים ללא תנאים.

וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שפלות כזאת. ועל זה הקב"ה הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.

ודווקא על ידי קבלת מלכות שמיים בבחינת שפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קווינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).

נמצא, הרמז שהקב"ה מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלוקינו זה". (הרב"ש, מאמר 21, "קידוש החודש")

86. כתוב, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". היה צריך לומר, תזכיר את שמי. אלא הפירוש הוא, באותה מידה שאני מזכיר את שמי, באותה מידה אבוא אליך.

ולכאורה אין שום פירוש למה שהוא מתרץ. אלא לפי הנ"ל מובן היטב, היינו שבאותה המידה שהזכיר, היינו למה שאדם משתוקק, את זה נותנים לו. והנה אלו, שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים לעשות נחת רוח ליוצרו, והם רואים, שכל מעשיהם אינם לשם שמיים, אז הם מתפללים לה', שהוא יראה, שהם יוכלו לעשות מעשים לשם ה'.

אז אומר הקב"ה, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי", היינו שאתם תתנו לי את האפשרות, שאני אוכל לייחס את שמי על מעשיכם. היינו, שיהיה התעוררות מלמטה, שאני, אומר הקב"ה, אייחס את שמי על המעשים. אז מאיפה אתם תדעו, שאני כבר מייחס את שמי עליהם. זה תראו, אם אני "אבוא אליך וברכתיך".

היינו שכל מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו, אינה יכולה להתגלות מטרם שתקנתם את עניין נהמא דכסופא, היינו שתעשו את מעשיכם להשפיע. ואז יקויים מטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראיו.

וזה שכתוב, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי". שאני יחסתי את שמי עליהם, היינו שכל מעשיכם רק להשפיע. אז תדעו, אם אני "אבוא אליך, וברכתיך". על דרך שאומר הרמב"ם, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות". (הרב"ש, מאמר 496, "דרך אמת")

87. בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהיטיב לנבראיו".

נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכוח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהתורה נתנה דווקא למי שיש לו חיסרון. והחיסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שעל ידי התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, שב' אלו נכללים בהתורה:

א. הכלי, שהוא רוצה להשפיע.

ב. אחר כך הוא מקבל את הטוב והעונג לתוך כלים דהשפעה.

מה שאין כן "אומות העולם, שלא קיבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך". "אומות העולם" בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מענייני גשמיים, אלא רוצים בחינת עולם הבא גם כן, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי". כלומר, שלא מספיק להם עושר של עולם הזה, אלא שרוצים גם עושר של עולם הבא.

נמצא, שהתורה נתנה דווקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה", 1988)

88. אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, וייתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)

89. בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, שעל ידי זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

90. שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמיים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא, שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכוח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו את הכוח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רק להכין כלי לקבל את הכוח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדווקא על ידי היצר הרע, שהוא מתגדל אצלו בשלימותו, היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'. (הרב"ש, מאמר 11, "מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה", 1991)

91. כתוב "אביו נותן את הלובן", ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום לכלוך, והרווח בזה הוא בשתיים:

א. שעל ידי זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כוח אחר כך לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אחר כך מקום להרגיש את החיסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השוואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כוח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא יישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חיסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואימו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה.

ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בענייני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחיסרון, שהם בחינת "אביו ואימו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. (הרב"ש, מאמר 23, "על משכבי בלילות", 1985)

92. בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, וביטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפילה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חיסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חיסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואחר כך עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חיסרון אמיתי, שהשיג זה על ידי יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חיסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חיסרון, הוא בשיעור הייסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. ומטרם שנגמר החיסרון בבחינת השלימות, אי אפשר שיבוא המילוי בשלימות. (הרב"ש, מאמר 24, "ההבדל בין צדקה למתנה", 1986)

93. בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמיים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכול לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שייתן לו כוח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית. אלא שהם מלאים במצוות.

אלא דווקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דווקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצוות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שייתן להם כוח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. (הרב"ש, מאמר 7, "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה", 1991)

94. כתוב (סנהדרין מ"ד, ע"ב) "אמר רבי אלעזר, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", שיש לפרש, שאין האדם נכנס לעבודת השמאל מטרם שעבד מקודם בבחינת ימין, הנבחנת לבחינת שלימות. זאת אומרת, שלא חסר לו כלום, אלא הוא מודה ומשבח לה' בזה שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', ואחר כך הוא נכנס לעבודת השמאל. אז הוא רואה, שהוא נמצא בצרה, היינו שאין לו לא תורה ולא עבודה כמו שמתאים לעובד ה'. והוא מרגיש אז איך שהוא מרוחק מאהבת ה', דהיינו לעבוד בשבילו, היינו לעבוד רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. והוא רואה אז איך הגוף מתנגד לזה. והוא לא רואה, שתהיה פעם, שכן יוכל לעשות משהו רק להשפיע.

נמצא, שבזמן שהוא נכנס בדרך השמאל, זאת נקראת בחינת "צרה", ואין לו עצה אלא לתת תפילה לה', שה' יעזור לו, שייתן לו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני", שאז היא התפילה מעומק הלב, וה' שומע תפילתו. (הרב"ש, מאמר 39, "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה", 1991)

95. האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא ייתן להיכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".

ועניין "חרב מונחת על צווארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צווארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בוודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)

96. כתוב בזוהר הקדוש, "לית אתר פנוי מיניה". וזה שלא מרגישים הוא מטעם שחסר לנו כלי הרגשה.

כמו שאנו רואים, שמכונת הרדיו, שקולט כל הקולות שישנם בעולם, כי מכונת הקליטה לא עושה את הקולות, אלא שהקולות ישנם במציאות העולם ומטרם שהיה לנו מכונת הקליטה, לא היינו מרגישים את הקולות, אף על פי שהיה במציאות.

כמו כן יכולים להבין ש"לית אתר פנוי מיניה", אלא למכונת הקליטה אנו צריכים. ומכונת הקליטה נקרא בחינת דביקות והשתוות הצורה, שהוא רצון להשפיע. וכשיש לנו מכונה הזו אזי תיכף נרגיש, שלית אתר פנוי מיניה, אלא "מלוא כל הארץ כבודו". (הרב"ש, מאמר 645, "ממעשיך היכרנוך")

97. צריך להחשיב את עניין השירות שנותן לה', בזה שהוא מקיים מצוות ה', ולפי מה דמשעיר בליבו את גדלות ה', בשיעור הזה הוא שש ושמח בזה שזכה לעשות את אשר ציווה ה', ועניין זה, לכבד את הגדול, זה יש בטבע שלנו, שאנו רואים שלכבוד גדול יחשב, אם יש למי שהוא איזה גדול הדור שמקובל בעיניי הבריות לאדם חשוב, כולם רוצים לשמש אותו, כידוע. אבל עניין השביעות רצון בשימוש, תלוי בגדלות וחשיבות שהעולם מעריצים את הגדול הזה, ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מרגיש ומצייר לעצמו, שהוא משמש את ה', הוא מרגיש עצמו לברוך, ואז בא הכלל, שברוך מתדבק בברוך.

נמצא, שבמצב הזה האדם מרגיש עצמו למאושר בעולם, ואז הזמן שאדם צריך להודות לה', בזה שנתן לו קצת שירות ששרת אותו. נמצא, שבמצב הזה הוא דבק בה' מטעם שיש בו עניין של שמחה, כמו שאמרו חז"ל, "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו מחצית השקל, בעבודה - א", 1987)

98. דווקא בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך של השפעה, אז הוא בא למצב של כאב וצער, ולהרגשת היגיעה שישנה בעבודת ה'. כלומר, כי היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באות אליו טענות המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהן. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים.

ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה.

ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אחר כך רצון להשפיע.

אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חיסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ועניין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חיסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, על ידי זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע.

ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער וייסורים. וכשיש לו החיסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכוח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חיסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 29, "מהו לפום צערא אגרא", 1987)

99. שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. שתפילה אמיתית נקראת דווקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שייתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזוהר הקדוש שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והייסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עלייה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק ייסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפילה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין". (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)

100. לעולם יהיה אדם זהיר באדונו, וידבק ליבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. (זוהר לעם, פרשת בהר, מאמר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", סעיף 52)

101. כל אדם הבא לעבוד את הקב"ה, בבוקר ובערב צריך לעבוד את הקב"ה. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "עיבדו את ה' ביראה", סעיף 414)

102. כמו אייל וצבי, בשעה שמתרחקים, חוזרים מיד אל המקום שעזבו, כך הקב"ה, אע"פ שהסתלק למעלה באין סוף, מיד חוזר למקומו, משום שישראל למטה מתאחדים בו, ואינם עוזבים אותו, להישכח ולהתרחק מהם. ועל זה כתוב, איילותי לעזרתי חושה.

ומשום זה צריכים להתאחד בהקב"ה, ולאחוז בו, כמי שמושך מלמעלה למטה, שלא יהיה איש נעזב ממנו אפילו שעה אחת. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "ואתה ה' אל תרחק", סעיפים 225-224)

103. בני אדם אינם מסתכלים ואינם יודעים ואינם משגיחים, שבשעה שהקב"ה ברא את האדם והיה מכבד אותו בכבוד גדול, במוחין עליונים, ביקש ממנו שיתדבק בו, כדי שיהיה יחיד, ויהיה לו לב אחד, ויהיה דבוק במקום דביקות יחיד, שאינו משתנה, בז"א, שכתוב בו, אני הוי"ה לא שָניתי, ואינו מתהפך לעולם, בקשר ייחוד הכול נקשר בו. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "חבצלת ושושנה", סעיף 237)

104. הכול הוא דבר אחד, ובמדרגה אחת עולה. כמה פנים לפנים יש להקב"ה. יש פנים המאירים, פנים שאינם מאירים, פנים תחתונים, פנים רחוקים, פנים קרובים, פנים שבפְנים, פנים שבחוץ, פנים של ימין, פנים של שמאל.

אשריהם ישראל לפני הקב"ה, שנאחזים בפנים העליונים של המלך, בפנים שהוא ושמו אחוזים בהם, והוא ושמו אחד. ושאר העמים אחוזים בפנים הרחוקים, בפנים התחתונים.

ומשום זה הם רחוקים מגוף המלך. (זוהר לעם, פרשת יתרו, מאמר "לא יהיה לך", סעיפים 422-421)

105. אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שהם יודעים להתדבק במלך הקדוש, ולעורר הכוח של מעלה, ולהמשיך קדושה של אדונם עליהם. משום זה כתוב, אשריך ישראל, מי כמוך עַם נושַׁע בה'. וכן, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום. (זוהר לעם, פרשת אמור, מאמר "צריך להגביה הימין על השמאל", סעיף 83)

106. אשרי חלקם של ישראל, שמתקדשים בקדושות עליונות, משום שהם דבקים למעלה, כמו שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "אמר שומר בא בוקר", סעיף 118)

107. הנה מה טוב ומה נעים שבֶת אחים גם יחד. אשריהם ישראל, שלא נתן אותם הקב"ה לשר או לשליח, אלא ישראל אחוזים בו, והוא אחוז בהם. ומאהבתם, קרא להם הקב"ה, עבדים. כמו שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. אחר כך קרא להם בנים, כמו שכתוב, בנים אתם לה' אלוקיכם. אחר כך קרא להם אחים, כמו שכתוב, למען אחיי ורעיי. ומשום שקרא להם אחים, רצה לשים שכינתו בהם ולא יסור מהם. אז כתוב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הוא כמו שכתוב, ואיש אשר ייקח את אחותו, חסד הוא. ואיש, זה הקב"ה. אשר ייקח את אחותו, זו כנסת ישראל. וכל כך למה? כי חסד הוא. ועל כן, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הקב"ה וכנסת ישראל. גם, לרבות ישראל שלמטה.

בשעה שכנסת ישראל באחדות, בזיווג פב"פ עם הקב"ה, ישראל שלמטה שורים בשמחה בהקב"ה. ומשום זה כתוב, גם יחד. גם יחד בא לרבות צדיק, יסוד, בכנסת ישראל, שהם זיווג אחד. ועל כן אומר, גם יחד, כי יחד הוא מלשון אחד. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיפים 101-99)

108. אשריהם הצדיקים, היודעים לשים רצון ליבם למלך העליון הקדוש. וכל רצון ליבם אינו לעולם הזה, ולתאווה הבטלה שלו, אלא שיודעים ומשתדלים לשים רצונם להתדבק למעלה, כדי להמשיך רצון אדונם אצלם מלמעלה למטה. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "וייקחו לי תרומה", סעיף 151)

109. כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעולם הזה, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)

110. הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא, חל על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא שלו. אני, היא השכינה. הוא, הקב"ה, הנקרא וה"ו. שלעתיד בגמר התיקון תאמר הנוקבא, ראו, כי אני וה"ו אחד. כמו שכתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א.

ואין אלוקים עימדי. הכוונה על אלוהים אחרים, ס"ם ונחש. כי אז יתגלה, שס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. כמו שכתוב, על פי שניים עדים יומת המת, שחל על ס"מ, שהוא מת מתחילתו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדוּת נפשנו.

וזהו שכתוב, אני אמית ואחייה, שאני אמית בשכינתי מי שחייב, ואני אחייה בשכינתי מי שזכאי. שתתגלה השגחת ה' מלכתחילה בכל העולם כולו. ואז, כמו שכתוב, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6,000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה, שהם ס"ם ונחש. כמו שכתוב, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "אני אני הוא", סעיף 175)

111. כיתרון האור מן החושך. כי תועלת האור אינה באה אלא מתוך החושך. תיקון הלבן הוא שחור. כי לולא השחור לא היה מושג הלבן. ומשום שיש שחור, מתעלה הלבן ומתכבד. משל למתוק ולמר, שאין איש יודע טעם מתיקות, מטרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? המר.

כי הדברים שיש ביניהם יחס הפוך, הרי האחד מגלה את חבירו. כך בלבן ושחור, ובאור וחושך, ובחולה ובריא. כי אם לא היה חולה בעולם, לא היה שום מושג לשם בריא. כמו שכתוב, גם את זה לעומת זה עשה האלוקים. וכמו שכתוב, טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תַנַח את ידך. (זוהר לעם, פרשת תזריע, מאמר "יתרון לחכמה על הסִכלות", סעיף 105)

112. האדם נברא בכל רע ושפלות. כמו שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.

ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "חשבון קץ המשיח", סעיף 453)

113. דוד המלך היה מתדבק עצמו תמיד בהקב"ה, ולא דאג לדברים אחרים שבעולם, אלא להידבק בו בנפשו וברצונו. כמו שכתוב, דָבקה נפשי אחריךָ. וכיוון שהיה מתדבק בהקב"ה, היה תומך בו ולא עזב אותו. כמו שכתוב, בי תמכה ימינךָ. מכאן נשמע, כשבא אדם להידבק בהקב"ה, הקב"ה אוחז בו ואינו עוזב אותו.

דבקה נפשי אחריך. בשביל שתתעטר מדרגתו למעלה, כי כשמדרגתו מתדבקת במדרגות העליונות לעלות אחריהן, אז אוחז בו הימין, חסדים, להעלותו ולחבירו עם הימין בחיבור אחד כראוי, כמו שכתוב, ותׂאחזני ימינך. וכתוב, וימינו תחבקני. ועל כן, בי תמכה ימינך.

וכשהוא אוחז בהקב"ה, כתוב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והוא ייחוד אחד וחיבור אחד עם הקב"ה. וכשהוא חיבור אחד עימו, אז מתמלאת המדרגה שלו ומתברכת. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "המקלות", סעיפים 352-350)

114. צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה'. כי צריך עקשנות גדול מאוד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו לעמוד על עומדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסים בשערי הקדושה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא לפחד כלל. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")

115. אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לה' ללכת בדרכיו נקרא שמו בעצם "אדם", מלשון אדמה לעליון ואם הוא מפריד את עצמו מהדביקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוּקח ממנה, ועפר הוא ולעפר ישוב. אומנם השם אדם המורה על אדמה לעליון, זהו עיקר התכלית. (השל"ה הקדוש, "תולדות אדם")

116. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל יתייאש מן הרחמים". רבי שלמה מקארלין נסע עם אחד מתלמידיו. בדרך שהו קצת בפונדק אחד, ישבו אל השולחן והרבי ביקש שיחממו לו מי דבש, כי אהב לשתות מי דבש חמים. בינתיים נכנסו חיילים, וכשראו כי יהודים יושבים אל השולחן, גערו בהם וציוו עליהם לצאת מיד מן הבית.

"האם כבר חיממו את מי הדבש?" שאל הרבי את הפונדקאי. בקצף היכו החיילים על השולחן וצווחו: "צאו מכאן! או...!".

"האם אינם חמים עדיין?" אמר הרבי. מנהיג החיילים הוציא חרבו מתערה ושם על צווארו.

"אכן, אין מן הראוי שיהיו חמים יותר מדי", אמר רבי שלמה!

הלכו להם החיילים. (מרטין בובר, "אור הגנוז")

117. תכלית כוונת הבריאה הייתה, שלא תרד שום השפעה, רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המ"ן שמעוררים הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלים מ"ן, מתעלים על ידי זה כל העולמות, ומוסיפים תשוקה להידבק לשורשם. וזה הוא עיקר שעשועים להשי"ת, שישראל מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להידבק בבוראם. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

118. כלל הדבר, המביא לידי שמירה מקטנות שכל והפסק הדביקות, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדיבוק חברים, אכן אם לא זה, הוא בהסתר פנים חס ושלום. ואם חס ושלום ימהר ליבו להפרידו מבני אדם מאיזה שנאה וקנאה, תיכף ירוץ מהרה אל אחיו החברים המקשיבים לקול ה' באמת, לאמור "אחי ונפשי הצילני נא והשמיעיני נא, דבר ה' ירפא את לבבי ההרוס". וירגיל עצמו תמיד להכניס בליבו אהבת חברים, עד כלות הנפש ממנו, ולהאריך בזה, עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה אחד שוכן בתוכם ויהיו מושפעים מאיתו יתברך ברוב ישועות ונחמות, ויתנשאו בעילוי גוף ונפש. (רבי מנחם מנדל מוויטבסק, "פרי הארץ")

119. כשהאדם משים את ליבו ודעתו להתדבק באור האלוהי, המאיר בכנסת ישראל בכללה מתדבק הוא על ידי זה ממילא באור האלוהות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה, ועל ידי זה הוא מתדבק גם כן בכללות האור של האלוהות המתגלה בכל ההוויה וממילא מקשר הוא בזה את דעתו לדביקות באלוהות העליונה שלמעלה מכל ההוויה, ונפשו מתמלאה חיות, מלא קודש ותפארת גדולה וגבורה, ובתוספות כוחו מוסיף הוא כוח בכללות כנסת ישראל, מפני שהוא חלק ממנה, וממילא מוסיף הוא כוח בקומת האדם ובכל העולמות. (הראי"ה קוק, "אורות")

120. מורי היה אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוון לקשר את נפשו להדביקה לשורשה על ידי התורה, כדי להשלים אילן העליון, ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם ותכלית עסקו בתורה. (הרח"ו, "פרי עץ חיים")

121. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמיים. ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמידות ענייני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמיים. (רבי צדוק הכוהן מלובלין, "פרי צדיק")

122. עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות ליבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואומנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. (הרמח"ל, "מסילת ישרים")

123. בריאת העולמות היה בשביל שיקבל השי"ת מזה תענוג גדול, שיאציל מאיתו נשמות ישראל, וישתלשלו דרך כמה עולמות עד בואם אל העולם הזה, ויתלבשו לבוש חומרי. ומשם ומאותו המרחק הגדול יזדככו ויתקרבו ויתדבקו אליו במחשבתם, באהבתם אותו וקשורים בו, וידמו את עצמם ל"אין", בהבינם שבאמת בלעדי כוח הבורא שבראם ומקיימם, הם "אין", כקודם הבריאה. אם כן אין בעולם זולת הבורא. ואמר המגיד ממעזריץ', אם הם בדעתם "אין" מחמת דביקות הבורא, נמצא הם מדבקים כל כוחותם במחשבתם בבורא. נמצא הם גדולים מאוד, כי הענף בא לשורשו והוא אחדות אחד עם השורש, והשורש הוא אין סוף, אם כן הענף גם כן אין סוף, כי נתבטל במציאות, כמשל טיפה אחת שנפלה לים הגדול ובאה לשורשה, ואם כן היא אחד עם מי הים ואי אפשר להכירה בפני עצמה כלל. (משולם פייבוש הלר, "יושר דברי אמת")

124. כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד", ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק ליבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")