1. בזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אחר כך, כשיוצא לאוויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם. אז הוא, ודעתו, וליבו, ורצונו מתבטלים ברוב. כל זמן שאין בידו הכוח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם.
ואז הוא "כצאן לטבח יובל". ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב, ולרצות, ולחשוק, ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כוח, שיוכל להכריע את הכלל.
אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בוויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדביקות מחזירו למוטב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ה, "דברים היוצאים מהלב")
2. בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק, אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
3. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, על ידי היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.
אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כוח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.
התשובה היא, שעניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שעל ידי זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.
לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שעל ידי היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כוח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
4. אומר רבי יהושע בן פרחיה "והווי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.
היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כישרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. (הרב"ש, מאמר 1, "עשה לך רב וקנה לך חבר - א", 1985)
5. אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורה זו דווקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שעל ידי התחברותם יחד אז, מכל הניצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.
לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הניצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה. (הרב"ש, מאמר 9, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", 1984)
6. בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.
אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חיסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.
אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
7. כתוב "כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו מאבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז).
ויש לומר, למה אמר הכתוב כך, הלא יש לנו בתורה חילוקים בין יחיד לרבים, שהיחיד נדחה בפני הרבים, וגם השכל מחייב, שיחיד הוא יחיד ולא רבים. אם כן מהו הטעם שהכתוב אומר, שהיחיד דומה לרבים.
הנה על דרך המוסר חז"ל אמרו, "עשה מצווה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות" (קידושין מ'). ומדוע הוא כך. הלא אנחנו רואים, שיש בעולם רשעים, וזה ידוע שבכל דור יש לנו צדיקים, כמו שאמרו חז"ל, "אין לך דור שאין בהם אברהם" וכו'.
אם כן היה צריך להיות ניכר בהכלל את הזכות מה שהצדיקים גרמו, אלא אנו רואים כי מי שהמציא איזה המצאה בחכמה ומציאויות, אז החכמה הזו שהחכם המשיך, מספיק לכלל כולו. זאת אומרת, מי שרוצה לעיין בהחכמה, יכול ליהנות מזה שהחכם המשיך לכלל. אבל בטח מי שאינו עוסק בחכמות, אין לו שום שייכות לזה החידוש, שהחכם המשיך.
כמו כן ברוחניות, "עשה מצווה אחת הכריע את כל העולם כולו לכף זכות", היינו מי שעוסק בעבודת ה', הוא יכול ליהנות מהאורות, שהשיג על ידי ההכרעה שלו.
נמצא לפי זה, "המקיים נפש אחת מישראל", היינו מי שעשה ההכרעה לכף זכות, הוא מקיים את הנפש שלו, כי הרשעים בחייהם נקראים מתים. נמצא, בלי הכרעה הוא "מחצה על מחצה", בדומה לאדם, המפרכס בין חיים למות. ובזה שהכריע, נעשה על ידי זה לבחינת חיה. נמצא שהאורות, שהמשיך, מספיק עבור הכלל כולו.
וזה עניין על צדיק אחד העולם עומד, היינו שהאור, שהוא המשיך, הוא על דרך נר לאחד נר למאה. לכן, המאבד את נפשו, בזה שהכריע לכף חובה, אזי מאבד עולם מלא, היינו שהאור, שהיה מספיק לעולם כולו, הוא מנע שיתגלה האור הזה. וזה עניין, ש"חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם". (הרב"ש, מאמר 561, "נפש ישראל")
8. כל בריות העולם הן בתכלית השלימות, במידה כזו, שלא הייתה שִמחה לפני הקב"ה, כיום שנבראו בו שמיים וארץ. אומנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלימה מאהבה.
אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר, ארץ ניתנה ביד רשע, הן מכאובים גופניים, והן מכאובים נפשיים, שהם העבירות שעושה.
וכל זה הגיע לו, מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בהשפעה, לעסוק בתורה ובמעשים טובים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו, כדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח.
אבל בתחילה, כמו שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד, שכל עניינו הוא להנאת עצמו, ואין בו הרצון להשפיע כלל. והוא טוען, כל פעל ה' למעני ולהנאתי, שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואו לטובתו ולתועלתו.
ולפיכך הטביע הבורא ייסורים קשים ומרים בקבלה לעצמו, הטבועים באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראות, שיש בטבע הקבלה לעצמו.
ואז ייתן אל ליבו להבדיל את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חיסרון כלשהו.
ואז לוקח חלק בשמחה אשר בעת בריאת העולם. כי זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. כי בכל מקום שנותן עיניו, הוא רואה רק טוב ורק שלימות, ואינו רואה במעשה הקב"ה שום חובות כלל, אלא הכול זכויות. (זוהר לעם, פרשת בראשית - ב', מאמר "שבעה היכלות של או"א דבריאה", סעיף 103)
9. כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעולם הזה, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.
כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.
באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמו שכתוב, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.
אומנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו על ידי תורה ומצוות, לקבלה על מנת להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. על כן נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.
אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)