1. אוי להם לאותם אנשים, הגורמים שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מן העולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה הם העושים את התורה ליבשה, כלומר בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל להבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמידות בעולם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ע')
2. אם חס ושלום, האדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצווה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו, אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה, שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהייתה חס ושלום, דבר שאין צורך בו - הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה, את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם חס ושלום.
ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם, מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם. ואז, הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראייה להם. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ט)
3. היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו עובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.
וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.
אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.
כן הדבר שלפנינו:
אם היו לפחות עובדי ה' עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מאין סוף, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא ייכשלו.
ואם גם עובדי ה' סילקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ז)
4. גאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת, שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהייתה חלילה דבר שאין צורך בו כלל. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ט)
5. הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים, אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל. ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו, ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבוא עוד פעם בעולם הזה, כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל. (בעל הסולם, "הקדמת פי חכם")
6. והנה אשר יגורתי בא לי, וידי נערים מדעת בגדו בי, לעשות אשר לא צוויתי, אחר הזהרתי הגדולה, שלא לגלות סודי לשום איש, יהיה מי שיהיה, והנה הבאישו את רוחי בעיניי הדור, ואשר הכשילו אותי בדרך עבודתי הנשאה לעשות נחת רוח לקוני, מי יוכל למחול להם את זה, ובשמיים סהדי (עזרתי), על עמלי בכל כוחי, להמשיך קדושתו יתברך להדור ההוא.
אומנם הסטרא אחרא מוצאת תמיד אנשיה, עושי שליחותה, להפיל לי מכשולים, בכל פנותי שאני פונה בשביל להיטיב לאחרים, ועכ"ד "רבים אשר עימנו מאשר עימהם", ואין הקב"ה מקפח שכרי, ולאט לאט אני הולך ומפנה הדרך, פעם פחות, פעם יותר, אבל תמיד (בשכר) עם רווח ב"ה, עד שאזכה להפיל כל שונאי השי"ת בעזרת שמו הגדול והנורא.
ואתה, אל תירא מפחד פתאים, ומוציאי הדבר "קטני עבה ממתנם". כן רצה השי"ת, וכן עשה אותי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כי זכות תורתי גדולה מזכות אבותם, וכן בני דורו של עמוס הנביא היו מבזים אותו ואמרו שלא היה לו להקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על פסילוס (המגמגם) הזה, כמו שכתוב בפסיקתא.
אומנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקיים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו.
כן הדבר הזה, אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם, ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקיים, אינו נחלש מכל מיני השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת על ידי זבל ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות השי"ת.
עדיין איני מרגיש הנזק שיגיע לי על ידם להפצת תורתי. ועל כן איני יודע, לכלכל לי איזה דרך להשכין אור, ולהצילו מרעתם. אבל ודאי הוא, אם ארגיש איזה נזק, אהיה נוקם ונוטר בהם, כדת של תורה, ואמדוד את כוחי עימהם, וכל מה שימצא ידי בכוחי לעשות אותו אעשה, כי את האלוקים אני ירא ואין עוד כוח זולתו חס ושלום ודי למבין. (בעל הסולם, אגרת ל"ט)
7. בריש מילים, מצאתי לי צורך גדול, לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת, בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאוד, ומעוררת פחד, שלא תשתכח חס ושלום מישראל, והנה, כשאני מתחיל לדבר, על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא, שאלתו הראשונה: למה לי לדעת, כמה מלאכים בשמיים, וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל, לקיים כל התורה כולה, בפרטיה ודקדוקיה, בלי ידיעות הללו?
שנית ישאל: הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה, למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים. ומי הוא, שיוכל לרמות את עצמו, שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו?
שלישית, הוא מפחד, שלא יחמיץ חס ושלום, מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים, שנטו מדרך התורה, בסיבת העסק בקבלה. ואם כן הצרה הזאת, למה לי? ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה, על לא דבר?
רביעית: אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה, אלא לקדושים משרתי אל, ו"לא כל הרוצה ליטול את ה', יבוא ויטול"?
חמישית, והוא העיקר: כי קיימא לן בכל ספק, אשר פוק חזי מאי עמא דבר, ועיניי הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עימי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מייעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק, מוטב ללמוד דף גמרא, במקום העסק הזה?
אכן, אם נשים ליבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאוד, בטוח אנוכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?
כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מהנה?
והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעיתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להיסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול.
אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו, כי טוב ה'". כי מקימי התורה והמצוות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'", כמו שכתוב חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות א'-ג')
8. עניין כבוד הוא, דבר שמשבית את הגוף. ובשיעור זה הוא מזיק להנשמה. לכן כל הצדיקים שנתפרסמו ושיש להם כבוד, הוא מחמת עונש. אבל הצדיקים הגדולים, מה שהבורא יתברך רוצה, שהם לא יפסידו, בזה שהם נתפרסמו לצדיקים, אז הבורא יתברך שומר עליהם, שלא יקבלו כבוד. בכדי שלא יהיה להם שום היזק להנשמה. לכן בשיעור שיש להם כבוד מצד אחד, אזי מצד השני עומדים עליהם בעלי מחלוקת, שמבזים את הצדיקים האלו בכל מיני בזיונות. בשיעור שיהיה משקל שווה להכבוד שנותנים להצדיק, ממש באותו שיעור הצד שני נותן ביזיון. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קפ"א, "עניין כבוד")
9. וזה עניין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, שחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו. כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השווה, ואין עבודה אלוקית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חיסרון בהעדרו. ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם. ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלוקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו והנח לחמרא על דורדיא (והנח ליין על שמריו), והלוואי שאקיים הכול בפשיטות. אבל עליהם נאמר: אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה. כי הם עוסקים בתורה ובמצוות שאינם מבושלים, ושיני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם, מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ואף אתה הקהה את שיניו. וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו. (בעל הסולם, "סגולת זכירה")
10. "תלמיד שגלה, מגלין רבו עימו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? ועל זה תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד חס ושלום, עימו, וכיוון שכן הרי באמת כן כלומר, שלא יוכל ליהנות מרבו, אלא כפום מה משער בליבו, ואם כן אין לו אלא רב שפול וירוד. בו במידה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עימו. (בעל הסולם, אגרת י')
11. "ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חבירו וכל אחד רוצה לבלוע את חבירו חיים שאולה - מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד.
ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעוור עיניי חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאיתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה, והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותינו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו.
ובכדי לפטור את עצמם אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנין על זה מרץ וכוח ומח בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכוח להראות להם את האמת.
ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שליבם חפץ - ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבין מזימות של הרס וחורבן להעתיד שלנו, והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיבם יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם שלא יישאר זכר מהם. ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף ישר כוח בזה שמכבדין אותנו ומחשיבים את עמדתנו בזה שאומרים שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה חס ושלום. (הרב"ש, אגרת ח')
12. "ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו". והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם אלא רק דבר קצוב, באופן שלא תהיה תקומה לנפילה שלהם, ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים. כמו שכתוב, בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות. שאינם מוצאים אכסניה ביניהם.
ואלו הערב רב, הם עשירים, בשלווה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם. כי מלאה הארץ חמס מפניהם. עליהם כתוב, היו צריה לראש. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "ערב רב", סעיפים 104-103)
13. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, ושק הושת כסותה, וכל האומות יאמרו לישראל, מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם. אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבוא בעולם. (הרח"ו, הקדמת המהרח"ו על שער ההקדמות)
14. ומכאן תשובה לסכלים המתחכמים, וחכמת מה להם, הפוערים פיהם נגד העוסקים בחכמת הקבלה, האומרים עליהם, כי קול דברים הם שומעים, ותמונה אינם רואים, אוי להם ולרוע מזלם, על סכלותם והוללותם, כי לא ירוויחו מזה, רק שהם מניאים את עם ה' מעלות להר קודשו. (רבי שמעון בן לביא, "כתם פז")
15. ידוע ומפורסם הוא גודל החיוב המוטל על האדם ללמוד חכמת האמת, שהיא חכמת הקבלה וסתרי התורה, כמבואר בספרים קדמונים ותמהתי על אנשי דורנו, שהצנועים שבהם מושכים ידיהם מללמוד חכמת האמת. (רבי ברוך בן אברהם מקוסוב, "עמוד העבודה")
16. חכמת הקבלה מחכימת פתי ומי שלא ראה אור חכמה זו לא ראה מאורות מימיו כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא וסוד השגחתו וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים. (השל"ה הקדוש, "בעשרה מאמרות")
17. וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת, בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה הדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, אינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות, וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים. (הראי"ה קוק, "אגרות הראי"ה")
18. נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באומרם: במה שהורשֵית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת וממנה לא תזוע כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת. (רבי פנחס אליהו בן מאיר, "ספר הברית")
19. וכן יש הרבה שוטים, שבורחים מללמוד רזין של מורנו האר"י וספר הזוהר, אשר הם חיינו. ולו עמי שומע לי, בעקבות משיחא, אשר הרע והמינות גובר, היו שוקדין כל ימיהם ללמוד ספר הזוהר והתיקונים, כתבי מרן, והיו מבטלין כל גזרות רעות, והיו ממשיכים שפע ואור. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "נוצר חסד")
20. רבים חשבו כי אין ראוי להחזיק בסוד יותר מדי, מפני שתשתכח תורת המעשה, דהיינו האסור והמותר הפסול והכשר מישראל, וחס ושלום תורה זו מה תהא עליה, אם היינו כולנו מייחדים בסודות התורה אומנם המואסים בה אינם בכלל עבדי ה'. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")
21. הנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה, אחר שעושה המצווה בלי טעם, רק מצוות אנשים מלומדה, ודומה לבהמות האוכלות חציר, שאין בו טעם אכילת אדם. ואפילו הוא בעל עסקים גדול וטרוד הרבה, לא יפטור עצמו מעסק חכמה זאת. (רבי צבי הירש אייכנשטיין, "סור מרע ועשה טוב")
22. כל גדולי הקבלה, פה אחד, צועקים ככרוכיה, שכל זמן שמסלקים מאורייתא (מהתורה) את רזיה ואינם עוסקים בסודותיה, מחריבים את העולם. (הראי"ה קוק, "אגרות הראי"ה")
23. כל המונע וחושׂך עצמו מלימוד הקבלה, הוא נדחה ממחיצת צדיקים, ומפסיד עולמו, ואינו זוכה לראות באור פני מלך חיים. (רבי יוסף אליעזר רוזנפלד, "חוות יאיר")
24. בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד הבבלי, ולא ייתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים, אשר זהו עניין אומרו במקום אחר ההוא, הנזכר לעיל, וזה לשונו: שהם אלו שעושים את התורה יבשה, ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה. (הרח"ו, הקדמת המהרח"ו על שער ההקדמות)
25. ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה, בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחים אותה משם בביזיון. (רבי פנחס אליהו בן מאיר, "ספר הברית")
26. אנו צריכין עכשיו בדור הזה להתקרב לצדיק האמת שבדור הזה, כדי שיברר לנו האמונה כפי העת והזמן של עכשיו, כי האמונה צריכין לברר בכל יום ויום מחדש. וזה עיקר התגברות היצר הרע שמתגבר בכל דור ודור. להסתיר ולהעלים את הצדיק האמת שבאותו הדור דווקא. כמו שאנו רואין בחוש. שעיקר המחלקת הוא על הצדיק שבאותו הדור ואחר כך בשכבר הימים הבאים מודים גם בזה הצדיק. ואומרים שזה בוודאי היה צדיק. אבל חולקים על זה הצדיק שבזה הדור שאחריו, כי בימי האר"י ז"ל הייתה מחלקת גדולה על האר"י ולא רצו להודות שימצא באותו הדור חידוש כזה שיהיה לו רוח הקודש כזה, כמובא בכתבי האר"י ז"ל. ואחר כך בכמה דורות נתקבל האר"י ז"ל. הכול והכול מודים שהיה חידוש נפלא איש אלוקי, אבל חלקו על צדיקים אחרים שבדורות שאחריו. עד שסמוך לימינו היה הבעל שם טוב זכרונו לברכה. שהיה אור נפלא ונורא מאוד, והיה עליו מחלקת גדול. ובימי הבעל שם טוב רב המתנגדים הודו בהאר"י ז"ל. וחלקו על הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וכן הוא בכל דור ודור. וכבר מובא מזה בספרים (ועיין בסוף ספר "נועם אלימלך" מדבר שם מזה). וכל זה הוא מחמת שעיקר ברור המדמה שהוא ברור האמונה. הוא דווקא על ידי הצדיקי האמת שבזה הדור דווקא, כי אין לך אלא "שופט שבימיך" כי צריכין לברר האמונה בכל יום מחדש. כפי חידוש מעשה בראשית שבאותו היום כנ"ל. שזה אינו מתברר כי אם על ידי זה הצדיק שבאותו הדור דווקא. ועל כן מניח הבעל דבר עצמו על זה לאורכו ולרחבו להסתיר ולהעלים זה הצדיק ולהרבות עליו מחלקת וקשיות כדי שלא יתקרבו אליו חס ושלום, מחמת שעיקר האמונה שהיא עיקר קדושת ישראל תלויה בזה הצדיק דווקא. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
27. ידוע כי ההתנגדות הכי גדולה אל תורת והדרכת הנהגת מורנו הבעש"ט הייתה מליטא בכלל ומעיר הבירה ווילנא בפרט, והתחלתה הייתה עוד בשנת תקט"ו (1754), או קודם לזה, היינו עוד בחיי מורנו הבעש"ט שש שנים בערך.
כשהתחזקה תורת מורנו הבעש"ט על ידי אמצעות תלמידים שרי התורה וגיבורי יראת אלוקים התחדדו פני המלחמה על ידי גדולי התורה מכת המתנגדים אשר כוונתם הייתה לשם שמיים.
סיבת יראתם של המתנגדים הייתה מאורעות שונות של הפילוסופיה החדשה של שפינוזה, התפשטות המופתים על ידי קבלה מעשית, מעשה התועבה של שבתאי צבי ימ"ש, כת פראנק, ונוסף על זה בדידותם של גדולי התורה בליטא, ריחוקם מן החיים ואמונתם בדוברי שקר על מורנו הבעש"ט ותלמידיו, כל זה פעל ועשה שמות בתוככי ישראל. (רבי יצחק יוסף שניאורסון, "ספר השיחות")
28. ראיתי בספרי מקובלים רבים, גודל העונש העצום והמר על מי שמנע את עצמו מללמוד חכמת הקבלה ועוצם השכר והעונג בעולם הבא למי שלומדה. (רבי ברוך בן אברהם מקוסוב, "עמוד העבודה")
29. באמת בדור זה גבר מאוד זה הקליפה ההפוכה המתהפכת בלהטות להב החרב המתהפכת מחבר לחרב, כמו שכתוב וז"ל: עתקו וגם גברו חיל אנשי רשע ומקצתם דומים לצדיקים ותלמידי חכמים וחסידים מעטופים לבנים, רק לא נטהרו ליבם מכבוד וקנאה, ומקנאתם מטילים מום בקדושים בשקרים וכזבים ומדברים סרה על עובדי ה' באמת. והכול הוא שנתפתו בפיתוי הנחש שכל הגדול הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב), אשר אמר הרב המגיד נ"י שרצה לומר כל הגדול מחבירו בליבו נמצא יש לו גבהות בלב לזה יצרו גדול הימנו.
רצה לומר יצרו מתגדל מעצמו בעוון הגבהות והקנאה שמתקנאים שרואים חכמים הנ"ל, שבזמנינו יש להם שם טוב ואנשי העולם מהמון עם הטהורים כרוכים אחריהם מאוד, כמו שראוי להיות באמת להיות כרוך אחרי החכמים וצדיקים באמת ולהתאבק בעפר רגליהם, ואליהם אין איש פונה ובליבם דומה שהם צדיקים וחסידים ותלמידי חכמים יותר מהם. לזאת מטילים מום בהם וממציאים שקרים וכזבים שלא עלו על לב כמו שאירע בזמנינו הכול כדי לפחות שמם כמו שכתוב כל זה ב"חובת הלבבות" שיפתה היצר הרע לאדם בזה העניין עיין שם בסוף פרק ה' מ"שער ייחוד המעשה".
וגם מי שלא ימצאו בו שום דופי ושמץ כמו שהיה ר' מנחם מענדל ז"ל היו אומרים עליו המלעיגים שהוא באמת צדיק אבל הוא בעל גאווה גדול וכדומה אומרים על הרב המגיד נ"י והכול מחמת פיתוי הנ"ל כי אלו יודעים בעצמם האמת שעדיין לא התחילו לעבוד השי"ת כלל וכלל כי אלו זכו לשום יראה אפילו רגע אחד מכל שכן למדרגות אחרות היו רודפים אחר הצדיקים ההם שילמדום דרך השי"ת כמו שיש באמת גאוני עולם שהכירו זה ונכנעו לפני הצדיקים. (משולם פייבוש הלר, "יושר דברי אמת")
30. בכל דור ודור מתרבה ומתגרה מחלוקת על הצדיקם, ועל פי רוב עיקר המחלוקת על אלו הצדיקים העוסקים לקרב נפשות הרחוקים ביותר להשי"ת, מחמת שמידת הדין מתגרה מאוד בסולו הנפשית. על כן נכנס טינה בלב העולם ולפעמים נכנס גם בלב גדולי הצדיקים לחלוק על הצדיקים, המקרבים אותם, עד שמדמה להם שאינם מתנהגים כראוי. וזה נמשך ומשתלשל מבחינת המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף הצדיק. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי עדות המשולש")
31. ראינו המתרחקים מחכמה זו מתחלקים לשלושה חלקים, החלק האחד הם אותם שיתרחקו ממנה לאמרם כי אין הכרח להאמין בנעלם התורה לסיבות רבות. אם לחשבם הדברים בפשוטן, ובנעלם אין להם חפץ כי מי יכריחם להאמין בעשר ספירות, ושאר חלקים אשר לחכמה זו, ואין רצונם להאמין אלא באחדות הנפלא, וכשאך יגיעם קצת מחכמה זו ומה גם בשמעם אין סוף וצורת התורה, יפערו פיהם לבלי חוק לדופי המשכילים, וכמעט יהיו בעיניהם ככופרים.
ויש כת שנית, שיתרחקו מן החכמה הזאת וישתתפו להם טענות רבות, וכולם מסכימים בגודל מעלת החכמה, יש שאמר שהיא חכמה נשגבה, ואין הכול ראויים להיכנס אליה עד שידמה בדעתו להעניש לנושאים ולנותנים בה, באמרו שהוא מקנא קנאת ה' צבאות, וקנאת תורתו, בראותו כי שלחו ידם במקום גבוה, לעסוק באלוהות. ויש כת שלישית שיתרחקו מן החכמה הזאת לאמרם כי קרוב אדם לטעות בדברים אלה, ואפשר לבוא לידי חטא וליפול באחד מן הטעויות הנוגעים במקום גבוה, והנה הכת הזאת כוונתם רצויה ומעשיהם אינם רצויים גם אם לא ימצא האדם מי שילמד לו כראוי, שלא מפני זה ימנע עצמו מעסק התורה, שסוף סוף שכר לימוד בידו, ובזה יזכה אל האמת. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")