אין בין תענוג ושמחה, לעצב וצער, אלא הפירוד וחיבור, שהמתענג, כל אבריו מחוברים ומיוחדים, והמצטער, איבריו... ... מתחברים. דרך משל, האוכל מאכל למעדנים, הוא בהסכמת כל החלקים שבו, ועל כן מתענג, ושיעור תענוגו לפי קרבת החלקים זה בזה... ... דהיינו המאכל מיחדם, ולכן האוכל לרפואה מצטער שאינו בהסכמת אברים תחתונים הפתאים, וכן כשמוכרח לדבר בלי שכל, הוא מצטער, כי העליונים אינם מסכימים לזה. וכן כשעושה איזה עובדא, מחוץ לענינו, התחתונים אינם מסכימים, אבל עובדא, הסובב לעצמותו כגון, רחיצה בחמים מתענג, שכל החלקים מסכימים לזה וכו' כדומה לו.
ומכל מקום נמצא בחינה אחת באדם, שנקראת הכרה, שזה מעביר מים עליונים לתחתונים, כי בהתרבות ההכרה התחתונים מתיחדים עם העליונים, ורואים ומתענגים בנחמת עליונים, והראיה שנושא אלומות אינו מרגיש כלל ביגיעת המשא, מחמת שאבריו התחתונים ההכרה משפיע אור גדול עליהם, ומתיחדים לענין אחד ותענוג אחד.
וזה סוד גלות השכינה, כי כיון שהנשמה והשכל, באים בגוף, ואינם מתיחדים בא', שהפה מדבר בלי שפעת השכל וחיובו, והידים עושים מעשים בלי הסכמת השכל והנשמה, אז אותם הדיבורים והמעשים, הם כמו בנים שגלו מעל שולחן אביהם, ובתהו בלא לב נמצאים וגורמים צער לשכינה, כי חלקים שלה אינם מתיחדים ועולים בקנה אחד.
וכשיודעים ש"שיר השירים על פומא דאליהו אתגזר", (זהר חדש שה"ש הסולם אות פז) אז נעשה קשר בין הגוף והנשמה, אך צריך להרגיל את אבריו התחתונים בהכרה זו, ואז יושפע עליהם שפע אור על מדותיו, וכולם נהנים מיגיע כפם, כמו הנושא אלומותיו, אבל כל עוד שלא תושלם ההכרה, דומה כמו הזורעים בדמעה, כי מחמת הרחקת הזמן לתענוגם של התחתונים, הגם שמכיר ויודע שיהיו אלומות טובות לפיהו, הוא מצטער בזמן הזריעה, והתחתונים אינם מסכימים להמעשה.
לכן כל העבודה, להרבות הכרה לתחתונים, ואז יהיה הקשר ביניהם גדול, ולא ימצא שום מעשה ודיבור, שלא יתנהג לפי הנשמה והשכל, וכגודל ההכרה גודל היחוד. וכגודל היחוד גודל התענוג כנ"ל.
והנה האדם הוא עולם קטן, וכל העולם אדם גדול, לבוש, ובביתו, ומשמשים לפניו, וכל אדם הוא חלק מהעולם, פירוש מאדם הגדול, או שייך לראש, או לגרון, או לבטן, וזה דוקא בחיצוניות שלו, אבל בפנימיות שבו אינו מתחלק, כטבע רוחני שאינו מתחלק, אלא אור אחד, הזורח בכל חלק, לפי דרגא דיליה, כי אור נשמתו שוה הוא, בין בראשו ובין ברגלו.
וזה סוד, (בראשית א כז) "בצלם אלקים", כי מאן דנפח מתוכו נפח, דהיינו, שאינו באופן להתחלק רק זורח בשוה והבן מאוד.
וזה סוד (שמות לג כג) "וראית את אחורי ופני לא יראו", כי האדם אינו יכול לראות פנים של עצמו, כי בחינת השגה וראיה, הוא פועל יוצא לזולתו, אבל אחורי של עצמו, דהיינו הגויה וידים ורגלים, אפשר לראות והבן מאוד כי נורא הוא.
ובאמת כל החיצוניות, לא ניתן, אלא לפי עין הרואה, דהיינו, 'שיר השירים' כנ"ל, וזה כל מעשה בראשית. וזה סוד גדול, (שם כ ב) "אנכי ה' אלקיך" וכו', (דה"א יז כא) "אשר פדית ממצרים גוים", (סוף עדיות) "ואין אליהו בא לטמא ולטהר וכו', אלא לעשות שלום" וכו'. ובזה נבין הפסוק, (תהלים קכח א) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו", כי הירא שמים לא נשלם לפי עצמו, רק כשהולך בדרכיו, כי כמו שהאדם לא יוכל לפרנס חלק מגופו, ויהיה נמצא בשמחה, מחמת שצריך יחוד ביניהם כנ"ל, כמו כן, אין השלמה, זולת להולך בדרכיו, והסוד כי דרכים הרבה למקום,( תק"ז תקמ"ב פא: ילק"ש בראשית כח קיז) ואין העולם מקומו. (עי' רבנו בחיי שמות כה י) והכסא נושא את נושאיו.
כי בסוד החסרון ושלימות, נברא העולם. וזה דוקא, לפי שעה, כהמשך הזמן מזריעה לנשיאת אלומותיו, דהיינו, החיצוניות שנחסר לפי המקום והזמן ובהשבת הגזילה והאשם, נמצא בתוספת חומש, שזה מעלה יחוד, ביו עליונים ותחתונים, וכל עבודה לפי שעה, שיש שדה ממהרת להוציא פירות, דהיינו, שבעליה בזריזות והתאמצות, מרבים ומגדלים אור הכרה כנ"ל, עד שלעתיד לבא, מיד בשעת הזריעה יצמח בלי שהיות זמן, ואז תוסר הדמעה מעל כל פנים, כי דרגא של הזורעים בדמעה תבוטל, כי תתרבה ההכרה כנ"ל.
ואומר לך מה היא הזריעה, הם הדיבורים ומעשים, שאינם באים לפי הסכמת הנשמה, ושייך לעניים, בסוד "לקט שכחה ופאה", ושייך לכהנים, בסוד, "תרומות ומעשרות", ושייך לבעלים, בסוד, (תצוה כט לג) "ואכלו אותם אשר כפר בהם", כי אכילתו מכפרת, בסוד שולחן כמזבח, והבן, וכל זה בסוד "יראת שמים", בסוד התשובה, שבנים חוזרים לשלחן אביהם.
וכל זה, לפי גודל ההכרה, כן יתקרבו ויתיחדו הדיבורים והמעשים לבעליהם, דהיינו, הנשמה.
אבל האדם השלם, הוא ההולך בדרכיו, שכל בחינות הנ"ל, לפי התחתונים הוא מתחפש ומתלבש כנ"ל, אבל לגבי עצמותו, לא יופעל כלל, ולא יעלה בשום בחינה שם ענין חיפושים ולבושים, שזה בבחינת יוצא פועל.
ולכן השלימות ללכת בדרכיו, שאיהו דורך ואיהי דרך, ולכן (עקב י כ) "ובו תדבק", ואיך אפשר להדבק בו, שהוא אש אוכלה אש, כי מיד יאמרו לו, "יתוש קדמך", ולא יעשה בדעת, ותירצו חז"ל, הדבק במדותיו, דהיינו, מה הוא רחום, ודורך פורה בבצרה, אף אתה רחום, ואתה תהא דורך הפורה, דהיינו באותה שעה שלא תעשה בדעת, תתכוון להיות דורך פורה, (תהלים נה כג) "השלך על ה' יהבך". ואז תיכף תהא נושא אלומות, כי, (שם קכח ב) "יגיע כפיך כי תאכל", ותהיה שש ושמח שזכית לדרוך הפורה, ואתה הולך בשליחותו של מקום, דהיינו, ממש שליחו של אדם כמותו, ושום דבר, ושום מעשה, לא יתפרד מנשמתו אפילו רגע אחד, כי החיצוניות אינו פועל לפי עצמו, אלא לפי נשמתו. וכשהכרה זו בשלימות אז מיד... גדול בין החיצוניות לפנימיות, והתענוג נפלא, ומתגבר גם כן על התחתונים, ואינם מרגישים באמת בשום משא וצער גידול בנים, כי כשנולדים מיד גדולים הם, וששים ושמחים תמיד לעשות רצון קונם... וז"ע (שם קכז ה) "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", כי האשפה נתמלאה ואין שום חסרון, ומה שעושה שלא בדעת קונו, הוא קונו בעצמו, כי זה לדבר... ... עם האויב בשער, וברגע שהולך להיכל אויב נהפך לאוהב, ובין בשער ובין בהיכל הוא דרך ה' ממש, שיד ה' עשתה זאת, והוא (ברכות לד:) "שלוחו של אדם כמותו" ממש, דהיינו, נשמתו בוראו ממש תלמדנו, היא גופו, דהיינו שבחו, דבוריו, ומעשיו.