הכרת הרע

1. מכתבך מיום י"ג תשרי קיבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: "מכיר אני בשיעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי". עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות. ומי לימד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עימי כמקודם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים.

דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני אייעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תיקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמה, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמה הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.

אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בביטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך לימוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חבירו.

אכן צריך להיזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים חס ושלום. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת. (בעל הסולם, אגרת כ"א)

2. בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קָצה, בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחופשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

3. האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עימה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיניי כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עימו בפרהסייה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקירבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושות כולה. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

4. עניין ב' המלאכים, שמלווין את האדם בערב שבת, מלאך טוב ומלאך רע.

מלאך טוב נקרא ימין, שעל ידו הוא מתקרב לעבדות ה'. וזה נקרא "ימין מקרבת". ומלאך רע, הוא בחינת שמאל, מרחקת. היינו, שמביא לו מחשבות זרות, בין במוחא ובין בליבא.

וכשאדם מתגבר על הרע, ומקרב את עצמו לה', זאת אומרת שכל פעם הוא הולך ומתגבר על הרע ומתדבק את עצמו לה', נמצא שעל ידי שניהם התקרב לדביקות ה'. שפירושו, ששניהם עשו תפקיד אחד, היינו שגרמו שיבוא לדביקות ה'. אז אומר האדם "בואכם לשלום".

וכשהאדם כבר גמר את כל עבודתו, היינו שכבר הכניס את כל השמאל לקדושה, כמו שכתוב "לית אתר לאתטמרא מנך (אין מקום להסתתר ממך)", אז אין כבר למלאך הרע מה לעשות, כיוון שהאדם כבר התגבר על הקושיים שהרע הביא, ואז המלאך הרע הוא פועל בטל, אז האדם אומר לו "צאתכם לשלום". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק"ז, "עניין ב' המלאכים")

5. על ידי עסק המצוות, והעבודה, לעשות נחת רוח ליוצרנו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

6. בזמן התעסקותו בתורה, רואה את האמת, היינו שיעור התרחקותו מרוחניות, ורואה איך שהוא ברייה כל כך שפלה, שאין אדם יותר גרוע מכדור הארץ. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ו, "תורה נקרא יורה")

7. מהותו של התפתחות הזה, המושג על ידי העסק בתורה ומצוות, מהו?

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקירבו, אשר עסק המצוות, מסוגל לזכך להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואיטי. אשר אמת המידה של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקירבו. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

8. אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים, ומתגלים.

אומנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה, ותשועה גדולה מהשמיים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות. (בעל הסולם, אגרת ה')

9. בהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום. (בעל הסולם, אגרת ה')

10. "אין עבירה מכבה מצווה, ואין מצווה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.

ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במידת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.

ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.

אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע כנ"ל, כי שנאה מביא פירוד.

ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבוא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרוויח זמן. ובזמן שהרוויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ב, "אין עבירה מכבה מצווה")

11. מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך רבי". ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקא כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". כיוון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור.

ועם הנ"ל נבין, שכיוון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השי"ת, זאת אומרת, שיעור התקרבותו, ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, ש"דעתו גסה עליו", דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו. ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת? על ידי זה שלמד תורה הרבה.

אם כן איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו יתברך, כיוון שהוא אדם כל כך מכוער? לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין? ומה היה התשובה? - "איני יודע" פירוש הדבר שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת.

ועל זה השיב לו אליהו: "לך לאומן שעשאני". כיוון שראה, שבא למצב, שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו: "לך לאומן שעשאני". פירוש, כיוון שהבורא יתברך ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה. לכן אל תדאג ולך קדימה ותצליח. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ו, "תורה נקרא יורה")

12. בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".

ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. ועניין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השי"ת, שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.

אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמו שכתוב "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיוון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.

ובאמת, עניין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק על ידי תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.

ועניין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השי"ת, אזי נוהג את המנהג שיש בין חברים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם.

לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את עניין הקבלה לעצמו. היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. ועל ידי השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ג, "אוהבי ה' שנאו רע")

13. כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.

כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה. (בעל הסולם, "השלום בעולם")

14. כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

15. כתוב (תהילים פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין ליבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.

ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם.

ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפילה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עימו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.

וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושייתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה", 1991)

16. כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם, ומה שהוא בשכל הנקרא בכוח, יכול אחר כך להתפשט בפועל ממש, ולפי זה יכולים לפרש, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", שהוא המחשבה והשכל של האדם, כלומר, שה' הודיע לכל העם, שידעו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולאחר שה' הודיע להם בכוח, היינו בראש ההר, אחר כך מה שהיה בכוח מתפשט אחר כך בפועל.

ומשום זה בא העם לידי הרגשה בפועל, וכולם הרגישו עכשיו את הצורך לתורה, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ואמרו עכשיו, על ידי הרגשה בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה, היינו אין בחירה, כי ראו אם יקבלו את התורה יהיה להם טוב ועונג, "ואם לאו פה תהא קבורתכם". כלומר, אם אנחנו נשאר במצב שאנו נמצאים פה, החיים שלנו לא יהיה חיים אלא זה יהיה הקבורה שלנו.

ובהאמור יש לפרש, "וירד ה' אל ראש ההר", זאת אומרת, שלאחר שה' הודיע להם בההר, היינו בהשכל, שרע הוא יצר לב האדם, וכבר זה נקבע במוחם, היינו בהמחשבה והשכל שלהם, תיכף פעל בכוח וזה שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", כלומר כבר פעל עליהם את הירידה שהיה בהר, והם עמדו בתחתית ההר, שכבר שלט עליהם את הירידה.

נמצא לפי זה, שעניין "כפה עליהם הר כגיגית", שעניינו הוא, הירידה והידיעו שקיבלו בהר, היינו בהמחשבה פעם עליהם, שהיה עכשיו מוכרח לקבל התורה, משום שזה ההר, היינו הירידה הנ"ל גורם להם צורך לקבלת התורה, בכדי שיוכלו להתגבר על הרע שבליבם. (הרב"ש, מאמר 29, "הכנה לקבלת התורה - ב", 1989)

17. תחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע, הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא, שעל ידי התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אחר כך, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 28, "קדושה וטהרה בעבודה", 1991)

18. כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האיברים, את כוח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שייתן את הכול בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. (הרב"ש, מאמר 68, "סדר העבודה")

19. למה אנו צריכים להכרת הרע, שאנחנו מונחים כל כך בבוץ ואין מוצא, זהו המשל, והכול בשביל שצריך לתת תודה רבה. ויש הבדל על מה שעזר לו, וכפי ערך הטובה שקיבל, כך נעשה לו אוהב ודבוק בו. ויכול לעבוד בשבילו, בגין דאיהו רב ושליט.

פירוש, גדלות הבורא ניכרת לאדם דווקא אם עשה לו נס גדול, ובשיעור הנס כך מתעוררת האהבה, וניכרת גדלותו בזה שהיה יכול לעזור במיצר הגדול. מה שאין כן, המרגלים אמרו, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו". וזהו מה שכתוב "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", שדווקא בזמן שהאדם נמצא במצב הצרות. (הרב"ש, מאמר 143, "צורך בהכרת הרע")

20. אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להיטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שעל ידי זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)

21. אדם צריך להתחיל בעבודת ה' בבחינת ימין, הנקרא "זכר", שהוא שלימות, הנקרא שמח בחלקו, שזה בחינת "כי חפץ חסד". וכמה טעם וחיות שיש לו בתורה ומצוות מספיק לו ליתן יגיעה בתורה ומצוות משום מאמין בהשגחה פרטית, שכך הוא רצון ה'. ומרגיש את עצמו לאדם השלם. ועל זה הוא נותן שבח והודיה לה', שנתן לו חלק בעבודתו יתברך.

זה נקרא זכר, שמרגיש את עצמו לשלם, ותמיד הוא שמח, ומקיים, "עיבדו את ה' בשמחה".

אבל זה נקרא "פלג גוף". וחסר לו בחינת נקבה, שהיא בחינת חיסרון. שמצד השמאל, שמתחיל לעשות חשבון הנפש כמה המידות והמחשבות שלו הן שלימות, אז הוא רואה את האמת, שעדיין הוא שקוע בהרצון לקבל לתועלת עצמו. ולצורך הזולת אין הוא מסוגל לעשות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום.

ואז בשיעור שיש לו הכרת הרע, בשיעור הזה הוא יכול לתת יגיעה, היינו מעשים. בבחינת "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות עשה". וכמו כן הוא יכול לתת תפילה מעומקא דליבא. כי רק בשיעור שהאדם מרגיש את הרע, היינו שמרגיש שזה רע, בשיעור הזה הוא עושה פעולות להפטר מהרע. וזה נקרא "נקבה", היינו חיסרון.

נמצא שיש לו מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השי"ת, כי הכול נבנה על יסוד של אהבה עצמית. אז נקרא אדם השלם. (הרב"ש, מאמר 401, "שמע ישראל")

22. כתוב "מלך ישראל וגואלו". היינו, לאחר שקיבלו עליהם את מלכות שמיים, שנקרא "מלך ישראל", אז השיגו, שה' הוא "גואלו". כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כוח לזה.

ועל דרך זה יש לפרש מה שכתוב "ה' צבאות". השם הזה מורה לנו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא. שפירושו צבא הם אנשי מלחמה. זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים כל יום להילחם עם יצר הרע, הם נקראים "צבא". לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם היו בדרך עליות וירידות, זה נקרא "צבאות". כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואחר כך שוב באו תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא "צבאות".

ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אחר כך, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.

היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכול עשה ה'. לכן אחר הגאולה ה' נקרא "ה' צבאות". ומי הוא. "מלך ישראל וגואלו". (הרב"ש, מאמר 6, "מהו למעלה מהדעת, בעבודה", 1989)

23. אמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון".

לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכול לשם שמיים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". (הרב"ש, מאמר 29, "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב", 1989)

24. "איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דרבי נתן).

על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (פרקי אבות ד', א'), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.

ו"גיבור שבגיבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיוון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גיבור שבגיבורים. (הרב"ש, מאמר 273, "גיבור שבגיבורים")

25. העבודה של השגת כלים דהשפעה בא על ידי השגת מצב הגדלות של הרע, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את ליבו", היינו השגת הרע. ואז, בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכוח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.

ואז בא הזמן שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שעל ידי זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה", 1990)

26. שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמיים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא, שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכוח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו את הכוח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רק להכין כלי לקבל את הכוח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדווקא על ידי היצר הרע, שהוא מתגדל אצלו בשלימותו, היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'. (הרב"ש, מאמר 11, "מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה", 1991)

27. עניין הרע שיש בהאדם אינו נקרא רע, רק בזמן שמרגישים שזהו רע. זאת אומרת בשיעור שהרע מונע אותו מלקבל טוב, בשיעור זה נקבעת מידת גודלו של הרע.

כי מסדר העולם הוא אם אחד הפסיד לחבירו פרוטה, אינו נעשה לחבירו שונא בזה, כי פרוטה לא כל כך חשובה שיהא כדאי לעשות עם השני מריבה. ורק בשיעור שחבירו גורם לו הפסדים, בשיעור זה מתרקמת מידת השנאה. עד שאינו יכול לסובלו.

נמצא לפי זה, בשיעור שיש להאדם חשיבות בתורה ובמצוות, באותו שיעור הוא יכול לקבוע את מידת השנאה להרע שמפריע לו לעסוק בתורה ומצוות. לכן אם האדם רוצה לבוא לידי שנאת הרע, אז הוא צריך להרבות בחשיבות הרוחניות.

ואז ממילא יקבל מידת שנאה, שירחיק את עצמו מלהתחבר עם הרע שלו, על דרך הכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". היינו בשיעור שיש להאדם אהבת ה', בשיעור זה הוא שונא את המפריעים לאהוב את ה'. (הרב"ש, מאמר 305, "עניין הרע")

28. אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפילה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את ליבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בליבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בליבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקירבו. נמצא, שכל עניין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעל מנת לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, שעל ידי זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

29. לאחר עבודה רבה שהאדם השקיע בזה שנתעורר להגיע להאמת, כלומר לדעת באמת, לשם איזה צורך נולד האדם, ולאיזה מטרה הוא צריך להגיע, אז גילה לו הקב"ה, שיצר לב האדם שהוא המקבל, הוא רע מנעוריו, כלומר שאין לומר, שעכשיו הוא רואה שהיצר נעשה רע, אלא הוא רע מנעוריו, אומנם עד עכשיו עוד לא היה יכול להחליט שבאמת הוא רע, ולכן האדם היה נמצא במצב של עולה ויורד, פירוש, לפעמים היה אומר שומע בקולו של יצר, ואמר, מהיום והלאה אני אדע שהוא השונא שלי, וכל מה שמייעץ לי לעשות הוא רק לרעתי.

אולם אחר כך, שוב עולה קרנו של היצר, ושוב שומע בקולו ועובד בשבילו בלב ונפש, ואחר כך חוזר חלילה. והוא מרגיש עצמו כי הוא בבחינת "כלב השב אל קיאו", פירוש, מה שכבר החליט שאין זה מתאים בשבילו לשמוע בקולו, מסיבת שכל המזונות שהיצר נותן לו אינו אלא מזונות המתאים למאכל בהמה, ולא למאכל אדם, ופתאום חוזר שוב למאכל בהמה, ושכח כל החלטות והדעות שהיה לו מקודם לכן. ואחר כך כשנתחרט הוא רואה שאין לו שום עצה, אלא שהקב"ה ייתן לו להבין שהיצר נקרא רע, והוא באמת רע, אז לאחר שהקב"ה נתן לו הידיעה הזאת, כבר לא חוזר לסורו, אלא שמבקש מה' שייתן לו כוח להתגבר עליו כל פעם ופעם, שהיצר רוצה להכשילו, שיהיה לו כוח התגברות עליו.

ובאמור יוצא, שהקב"ה צריך לתת לו הן הכלי והן האור, כלומר, הן הידיעה שהיצר הוא רע, ויש צורך לצאת מתחת לשליטתו, והתיקון לזה הוא, התורה כנ"ל, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", נמצא לפי זה, הצורך לתורה נתן לו הקב"ה וגם התורה נתן לו ה', וזה נקרא ש"ה' נותן לו האור והכלי". (הרב"ש, מאמר 18, "הכנה לקבלת התורה מהו - א", 1987)

30. במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומיטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצווה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכוח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכול יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכול אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה. (הרב"ש, מאמר 12, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", 1985)

31. בתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו להתגלות הרע. אומנם לא ניכר כל כך. אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב "ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, בכדי שיהיו חציו חייב וחציו זכאי.

ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר רבי לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא מתעורר בקירבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עימו מלחמה. הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה".

ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, בזמן שהוא עושה מעשי מצוות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות הכול על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצר הרע. כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו, שצריכים לעבוד לשם שמיים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכול אתה תוכל לעשות, אבל לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת. (הרב"ש, מאמר 8, "מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה", 1989)

32. בזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שאז הוא זוכה לטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה, זה נקרא "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו". ומפרש רבי יהושע בן לוי "זה הנחש" (ירושלמי, תרומות ח', ג'), שעניין נחש הוא היצר הרע, שהוא הממונה של ע' (70) אומות העולם, שבחינת אומות העולם הנמצאת בגופו של אדם, הם הגורמים, שלא יכול האדם לזכות לטוב ועונג. (הרב"ש, מאמר 25, "מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה", 1990)

33. האויבים של האדם, שהוא היצר הרע, הנקרא "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילנו לחם". שהכוונה הוא על יצר הרע, כמו שאמרו חז"ל, ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא". גם הוא ישלים איתו, שזה נקרא "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בשתי יצריך", היינו ביצר הטוב וביצר הרע. כי בזמן שהכלי קבלה של אדם השיגו את הכוח להיות לקבל בעל מנת להשפיע, נמצא, שאז הוא עובד ה' גם ביצר הרע. כלומר, שגם היצר הרע אוהב את ה', כי הוא גם כן מקבל טוב ועונג.

לכן כתוב "ואמת ה'". היינו, כמו שמפרש ב"תלמוד עשר הספירות" על תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, הנקרא "ואמת", שלכן נקרא "ואמת", משום שבתיקון זה מתגלה לכל שזהו אמת, שכך הייתה מטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו". (הרב"ש, מאמר 25, "מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה", 1990)

34. אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו" (קידושין ל').

זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה". (הרב"ש, מאמר 16, "עניין השפעה", 1984)

35. חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)

36. האדם נברא בכל רע ושפלות. כמו שכתוב, עייר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "חשבון קץ המשיח", סעיף 453)

37. מעלה גדולה כשיש יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם היצר הרע דווקא. דהיינו להתגבר מתוך חמימות היצר הרע, להמשיך ממנו לתוך איזה עבודה מעבודתו יתברך, ואם אין יצר הרע לאדם - אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השי"ת את היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך, אע"פ שעל ידי התפשטותו והתגרותו, הוא מביא את האדם לעוונות ופגמים גדולים. אעפ"כ הכול כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, שבתוקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר, מאילו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע. כי כל העולמות לא נבראו, כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה, והוא מתחזק כנגדו. (רבי נחמן מברסלב, "משיבת נפש")