תפילה

1. יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו", שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שעניין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה, שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ט, "ג' תנאים בתפילה")

2. בזמן שהאדם צועק "כתבנו לחיים", שפירוש "חיים" הוא בחינת להתדבק בחיי החיים, שהוא דווקא על ידי זה, שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור.

ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי ליבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קנייניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהסטרא אחרא עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו.

לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאילו שיהיו פיו וליבו שווים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים על ידי ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה. ותמיד מוכרחים להשתדל בעבודת המלכות, הנקראת בחינת "כתיבה", שהוא בחינת דיו ושחרית. היינו, שלא ירצה שעבודתו יהיה דווקא בבחינת "לבני ושמעי". כנ"ל, שרק בזמן הלבנונית הוא ישמע לתורה ומצוות, אלא ללא תנאים, בין בלבן ובין בשחור. תמיד יהיה שווה אצלו, שבכל אופנים הוא צריך להישמע להפקודות של התורה ומצוות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"ב, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")

3. "כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ", וכן אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפילה הנו יתברך, אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפילה ותפילה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" חס ושלום.

וזה שאומר הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כוח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא (מתגלה העניין) למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו (בהכאה אחר הכאה), עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.

ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק רצון (נוציא) מהשי"ת, כמו שכתוב "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן חס ושלום, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כוח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו" וכו', ומובן שכל המלאכות מלמדים בעוד שנמצאים מחוץ להיכל, דאחר כך לא זמן ליחוד מלאכות הוא כמובן". (בעל הסולם, אגרת ל"ד)

4. בכל תנועה ותנועה בעבודתו יתברך נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, שהוא מסיבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זה לזה, על כן עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי (זה מזה).

והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששניים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת עניין "התפילה" מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחויב. כמו איבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל ליבו.

אבל כנגד זה, לעניין "שבח והודאה" על שלימותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.

וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בליבו לנצחיות בבת אחת. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)

5. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפילה שלימה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלימה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבניין גופו, ואז תפילתו שלימה, ונענה מידו הרחבה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)

6. הכתוב: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שוועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טיפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבניין במקומו בקרקע, כמו שכתוב חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו יתברך, כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן הייתה אנחתם ותפילתם בשלימות כראוי, ועל כן "ותעל שוועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפילה, ורק לתפילה שלימה הוא מחכה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)

7. הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו וליבו.

ועניין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפילה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפילה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפילות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דווקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפילה ובקשה.

וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א")

8. עניין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפילתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל העניינים שבמציאות. (בעל הסולם, אגרת נ"ו)

9. הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתורה ומצוות ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות ב', ט"ז). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה), היות שזהו בחינת תפילה. כי תפילה נקרא חיסרון, ובלי חיסרון אין מילוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה. היינו, שהוא מקבל מילוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חיסרון וכלי. והמילוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלוקים.

אולם התפילה צריכה להיות תפילה שלימה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דווקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.

לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמיים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלימות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האיברים מסכימים לדעה זו.

ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדווקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפילה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפילתו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

10. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא (להתעוררות מלמעלה), כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".

ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמיים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האיברים מסכימים לדעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.

ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה). וזהו בחינת תפילה.

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן על ידי המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ', "עניין לשמה")

11. כשהאדם מיישב את עצמו ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להידבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא חס ושלום נופל לייאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום חס ושלום.

ועל כן אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו גם כן, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים את עצמו ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכן הכתוב אומר: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו יתברך, תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי (שאם לא כך), ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה גם כן שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו יתברך, הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת ליבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", כי בתאוותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כוח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכול וכו' וזה עניין "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח (רוח מושך רוח ומביא רוח)". ושים ליבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)

12. כל עסקינו בתפילות ומצוות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעץ הדעת. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)

13. כתוב "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא (להקים שכינה מעפר)". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלושה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שייתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שייתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמיים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא (להקים שכינה מעפר)". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו. וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמיים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא (לעני), תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קי"ג, "תפילת שמונה עשרה")

14. "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשי"ת משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמיים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמיים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון".

מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלימות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמו שכתוב "מוריד שאול ויעל".

פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ז, "במקום שאתה מוצא גדלותו")

15. אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכוח התפילה, וכל עניין היגיעה והעבודה שאנו מחויבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלימה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בליבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אומנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתייגעות בקדושה וטהרה, כמו שכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתייאש חס ושלום מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפילה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפילתך בשלימות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפילה מקודם זה, והשי"ת שומע תפילה. (בעל הסולם, אגרת נ"ז)

16. כל טוב דאתערותא דלתתא (של התעוררות מלמטה) אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החיסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שהוא סוד "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חיסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכוח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באיברים, ודאי יזכה לישועה השלימה ויודבק החלק בכל לנצחיות. (בעל הסולם, אגרת י"א)

17. וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח יישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קווי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.

וזה סוד (תהילים כ"ב, כ"א), "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויקרא רבה ז', ו') "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

18. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה. כי העזה וחרפה גדולה, לגלות ערותו בפני וכו'.

וזה סוד (יתרו כ', כ"ג), "לא תעלה במעלות על מזבחי", פירוש, בבחינת פרט, שזה למעלה מזה וכו'. ועוד שהוא בחינת חפץ להתנשאות, על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם. שזה חרפה, הס מלהזכיר עוד מכאן ולהלאה.

אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")

19. אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיניי ה', וה' רוצה לקרבו.

אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'. נמצא, שכבר יש לו עניית התפילה מטרם שהוא התפלל. היינו, שה' קרבו אליו, בזה שהוא נתן לו מקום, שידבר לה'. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". זאת אומרת, שה' קרב את האדם אליו, מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם, שצריכים להתפלל לה'.

אבל מדוע בחר ה' בו, לתת לו קריאה, לבוא אליו להתפלל. על זה אין לנו תשובה. אלא שצריכים להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא. וזה נקרא אצלינו בשם "הנהגה השגחה פרטית". דהיינו, שאסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' ייתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחויב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (פרקי אבות א'). (הרב"ש, מאמר 18, "מי הוא הגורם לתפילה", 1986)

20. כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כוח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' ייתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה.

כדוגמה, שאין האדם יכול לומר שיש לו הרבה הפרעות, לכן אין הוא יכול להציל את החיים שלו. דהיינו, אין זו אמת מה שיטען האדם, שבגלל שיש לו הפרעות מהקרובים שלו או מהסביבה שלו, אין בכוחו להציל את חייו. אלא ודאי האדם ייתן בעד נפשו כל אשר לו, וכל המכשולים אינם חשובים בעיניו. לכן הוא מבקש מה' שייתן לו טעם חיים בתורה ומצוות, וכנגד החיים אין האדם יכול לומר שיש לו הפרעות, כי חשיבות החיים לא נותנת לו להתייחס לההפרעות. (הרב"ש, מאמר 164, "מה לבקש מה' - להיות עובדו")

21. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השוואה.

לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשוואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו.

נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במידותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".

לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 217, "ברח דודי")

22. רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתורה ומצוות, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפילות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאיתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.

לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאיתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפילת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שייתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.

ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצוות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שעל ידי זה שמקיים את המצוות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'. (הרב"ש, מאמר 29, "לשמה ושלא לשמה", 1986)

23. אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל. (הרב"ש, מאמר 106, "חורבן דקדושה")

24. בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתורה ומצוות הייתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל ליהנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל ליהנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.

והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.

ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקיבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה". ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה מצד התחתונים, שה' ייתן להם הן האור והן הכלי. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה", 1989)

25. אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אם אין הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". נמצא, במה האדם אשם, אם לא קיבל עזרה הדרושה מאת ה'. ולפי זה, מדוע האדם צריך לבקש סליחה מאת ה'. והתשובה היא פשוטה, היות שהוא לא בקש עזרה. כי חז"ל אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא לפי זה, שהעזרה באה מה' לאחר שבקש עזרה.

נמצא, שחטאו של אדם הוא בזה, שלא ביקש עזרה מה'. כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפילות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפילות כל פה". ואם היה מאמין באמת, הייתה תפילתו שלימה. וה' שומע תפילה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל ליבו, שה' יעזור לו.

מה שאין כן אם תפילתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שווים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפילה אינה שלימה, לכן הוא צריך לבקש סליחה על החטאים שלו, בזה שלא ביקש עזרה הדרושה מה'. (הרב"ש, מאמר 4, "מהי התפילה על עזרה ועל סליחה, בעבודה", 1988)

26. דווקא בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך של השפעה, אז הוא בא למצב של כאב וצער, ולהרגשת היגיעה שישנה בעבודת ה'. כלומר, כי היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באות אליו טענות המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהן. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים.

ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה.

ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אחר כך רצון להשפיע.

אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חיסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ועניין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חיסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, על ידי זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע.

ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער וייסורים. וכשיש לו החיסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכוח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חיסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 29, "מהו לפום צערא אגרא", 1987)

27. מהו שה' רופא לשבורי לב. והעניין, כי ידוע, שעיקר אצל האדם הוא הלב. ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שעניינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכול הולך לחוץ.

כמו כן, אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם ליכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכול יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר, אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בליבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול ליכנס בתוך ליבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמיים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים ל"ד): קרוב ה' לנשברי לב. פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה' שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. (הרב"ש, מאמר 2, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", 1991)

28. בקשה, זהו מה שהאדם מרגיש, מה שחסר לו. זהו דווקא בלב, היינו שלא חשוב מה שהוא אומר בפה, כי "בקשה" פירושו, היינו מה שחסר להאדם, על זה הוא מבקש, וכל החסרונות של אדם אינם נמצאות בפה אלא בלב. לכן לא חשוב מה שהאדם אומר בפה, אלא ה' הוא יודע מחשבות. לכן, למעלה שומעים רק מה שהלב דורש ולא מה שהפה דורש, מטעם הנ "ל, כי אין הפה בעל חיסרון, שצריכים למלאותו. (הרב"ש, מאמר 27, "מהו אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה", 1991)

29. על ידי זה שלא יכול לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ומרגיש שזקוק לעזרת ה', אז נולד בו הצורך, שהוא נצרך לסיוע מהבורא. ועזרתו יתברך הוא על ידי תורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, כלומר שמקבל כלים דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 16, "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו", 1988)

30. כשהאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לעשות הכנה, ולבדוק את עצמו, ולראות, מה שיש לו ומה שחסר לו. ואז הוא יכול לדעת על מה לבקש מה', שיעזור לו, וזה שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". שעניין "עומק" פירושו, שהאדם נמצא בתחתית שאפשר להיות, כמו שנאמר "בשאול תחתיות", היינו שהחיסרון שלו הוא למטה, שהוא מרגיש, שהוא נמצא למטה מכל אדם.

היינו, שהוא מרגיש, שהוא כל כך רחוק מקדושה, יותר משאר אנשים. כלומר שאין אף אחד, שירגיש את האמת, איך שאין להגוף שלו שייכות לקדושה. לכן אלו אנשים שלא רואים את האמת, איך שהם מרוחקים מהקדושה, ממילא הם יכולים להיות שבעי רצון מעבודתם בעבודת הקודש. מה שאין כן הוא סובל מהמצב, שבו הוא נמצא. (הרב"ש, מאמר 27, "מהו אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה", 1991)

31. יש להבין מה שאמרו חז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קי"ט). ולפי זה, איך אפשר לאדם שיתקן מעשיו, הלוא אף פעם לא יראה שמעשיו מקולקלים וצריכים לתיקון.

ולפי זה צריך האדם להישאר תמיד בקלקול. והעניין הוא, שזה ידוע, שהאדם נברא בטבע שירצה אך ליהנות את עצמו. לכן כל מה שהוא לומד, הוא רוצה ללמוד מזה דרך ואופן איך שיוכל ליהנות. לכן אם האדם רוצה ליהנות, ממילא לא ילמד דברים אחרים מה שליבו רוצה, כי זהו הטבע שלו.

לכן מי שרוצה להתקרב לה' ושיוכל ללמוד דברים המראים אופנים איך להשפיע לה', הוא צריך להתפלל לה' שייתן לו לב אחר, כמו שכתוב: לב טהור ברא לי אלוקים. היינו, כשיהיה לב אחר, שהרצון שבלב יהיה רצון להשפיע, ממילא כל מה שילמד אז יראה אופנים מדברים שמראים אך ורק להשפיע לה'. אבל כנגד הלב לא יראה אף פעם. ועל זה נאמר: והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר. (הרב"ש, מאמר 268, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ")

32. ואם הוא רוצה לדעת, והוא מבקש מה' להבין את הקשר, זה נקרא תפילה. וזה דבר גדול וחשוב מאוד, היות שיש לו קשר עם ה', שרוצה ממנו משהו. (הרב"ש, מאמר 528, "תפילה")

33. תפילה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שליבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו.

והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נסים. (הרב"ש, מאמר 528, "תפילה")

34. צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה דלהשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין הוא מסוגל לזכות להיכנס להקדושה.

ולא להסתכל על הכלל, שאומרים, שעיקר הוא המעשה, ורק כאן צריכים לתת כל המרץ. שמעשי המצוות וקביעת התורה, מה שאנו עושים, זה כבר מספיק בשבילנו.

אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצוות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעל מנת להשפיע. ואחר כך, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעל מנת להשפיע, ומרגיש כאב וייסורים מזה שאין לו הכוח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפילה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו.

אז על תפילה זו באה עניית התפילה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכוח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעל מנת להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חיסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב וייסורים. אז העצה, לבקש מה', שייתן לו את הכלי, המכונה "חיסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע.

נמצא, אם הוא יכול להצטער ולהרגיש ייסורים על חיסרון, מזה שאין לו חיסרון, היינו שלא מרגיש איך שהוא מרוחק כל כך מהקדושה.

גם זה נקרא "עבודה שבלב". וזה נקרא "תפילה". זאת אומרת, על חיסרון זה כבר יש לו מקום לקבל מילוי מהבורא, שייתן לו את ההרגש חיסרון, שזה הוא הכלי, שהבורא יכול למלאות לו את הכלי עם מילוי. (הרב"ש, מאמר 37, "מי מעיד על האדם", 1985)

35. "שומע תפילה", מקשים העולם מדוע כתוב תפילה כלשון יחיד, הלא הקב"ה שומע תפילות, כמו שכתוב, כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים. ויש לפרש, שאין לנו להתפלל אלא תפילה אחת, שהיא להקים את השכינה מעפר, שעל ידי זה יבואו כל הישועות. (הרב"ש, מאמר 36, "שומע תפילה")

36. כתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה". פירוש, שהסולם, שעל ידי עולים למעלה להיכל המלך, יש שם שני קצוות:

א. "סולם מוצב ארצה", שהוא בחינת קו שמאל, הנקרא "ארצה", שהאדם צריך לראות, איך שהוא מונח בארציות, שהוא משוקע באהבה עצמית, שהיא בחינת "שמאל דוחה". אז יש מקום להתפלל מעומק הלב, שאז האדם מסתכל בתוך הדעת שלו, איך שהוא לא יכול לעשות משהו לתועלת ה', ורק הקב"ה יכול להוציא אותו משליטת הרע שבו. ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

ב. זה שכתוב "וראשו מגיע השמיימה". והקצה השני שבסולם הוא, "הוא בשמיימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, מטעם שהוא שמח בחלקו, בזה שיש לו קצת נגיעה בעבודת ה'. והוא מרגיש עצמו בזה למאושר, כי זוהי זכייה גדולה, שזכה לשמש את המלך, ולדבר עימו, אפילו רגע אחד ביום, מספיק לו, שיהיה לו מצב רוח מרומם. ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", 1989)

37. האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל ייסורים, מזה שהוא נמצא בין ייאוש למצב של ביטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפילה. והתפילה הזו היא גם כן בלי שום ביטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפילה, שיאמין, שה' כן שומע תפילה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

38. קו ימין, היינו שלימות, שאין בו שום חיסרון. ומה עליו לעשות בזמן שהוא עוסק בבחינת הימין, הוא לתת שבחים והודאות לה', ולעסוק בתורה, ושאז הזמן לקבל את המאור התורה, היות שנמצא במצב שלימות הנקרא, שהוא איש שיש לו ברכה ואין לו חסרונות. וממילא אז הזמן לשרות עליו בחינת ברכה, כנ"ל ש"ברוך מתדבק בברוך".

אולם על רגל אחת אי אפשר ללכת, פירוש, על קו אחד אין האדם מסוגל להתקדם, היות שיש כלל, "אין אור בלי כלי", כלומר, "אין מילוי בלי חיסרון". והיות בקו ימין הוא בבחינת השלימות, אם כן אין לו מקום להתקדם, שיהיה לו צורך שה' ימלא את צרכיו, כי אין לו שום צורך.

לכן האדם מוכרח אז להשתדל לראות את חסרונותיו, בכדי שיהיה לו מקום לתת תפילה, שה' ימלא את חסרונותיו. וזה נקרא, שהאדם צריך להמציא כלים ריקים, שהקב"ה ימלא אותם עם שפע עליון, שזה נקרא, ברכה. ואם אין כלים ריקים, היינו חסרונות, אם כן במה הוא יכול למלאות אותם.

וזה נקרא, שהאדם הולך אז בקו שמאל, שעניין שמאל נקרא ברוחניות, דבר הצריך תיקון. זאת אומרת, שהאדם צריך חלק קטן מזמנו לעשות ביקורת על עצמו, כמה הוא מסוגל לתת כוחות ולעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, ואם הוא יכול לומר, אם לא לעבוד בעל מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, אין הוא רוצה לחיות, וכדומה לזה.

ואז הוא בא לידי הכרה, שאין הוא מסוגל לזה מכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לעזור. נמצא, שעתה הוא הזמן שיכול לתת תפילה מעומק הלב. כלומר שהוא רואה ומרגיש שאין כוח בידו לשנות את הטבע שעימה נברא, הנקרא, רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע. (הרב"ש, מאמר 16, "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה", 1989)

39. אדם צריך להתחיל בעבודת ה' בבחינת ימין, הנקרא "זכר", שהוא שלימות, הנקרא שמח בחלקו, שזה בחינת "כי חפץ חסד". וכמה טעם וחיות שיש לו בתורה ומצוות מספיק לו ליתן יגיעה בתורה ומצוות משום מאמין בהשגחה פרטית, שכך הוא רצון ה'. ומרגיש את עצמו לאדם השלם. ועל זה הוא נותן שבח והודיה לה', שנתן לו חלק בעבודתו יתברך.

זה נקרא זכר, שמרגיש את עצמו לשלם, ותמיד הוא שמח, ומקיים, "עיבדו את ה' בשמחה".

אבל זה נקרא "פלג גוף". וחסר לו בחינת נקבה, שהיא בחינת חיסרון. שמצד השמאל, שמתחיל לעשות חשבון הנפש כמה המידות והמחשבות שלו הן שלימות, אז הוא רואה את האמת, שעדיין הוא שקוע בהרצון לקבל לתועלת עצמו. ולצורך הזולת אין הוא מסוגל לעשות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום.

ואז בשיעור שיש לו הכרת הרע, בשיעור הזה הוא יכול לתת יגיעה, היינו מעשים. בבחינת "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות עשה". וכמו כן הוא יכול לתת תפילה מעומקא דליבא. כי רק בשיעור שהאדם מרגיש את הרע, היינו שמרגיש שזה רע, בשיעור הזה הוא עושה פעולות להפטר מהרע. וזה נקרא "נקבה", היינו חיסרון.

נמצא שיש לו מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השי"ת, כי הכול נבנה על יסוד של אהבה עצמית.

אז נקרא אדם השלם, ואחרת לא נקרא אדם, משום שאם יראה את החסרונות שלו, תיכף יברח גם מבחינת ימין.

אבל לאחר שהוא כבר ראה את מצב הרע שלו, ומכל מקום הוא מתחזק למעלה מהדעת, שיש לו שלימות. וסימן לדבר שהוא יכול לתת שבח לה' על זה. אז נקרא שלם. וזהו "ימינא ושמאלא ובינייהו כלה". שעל ידי זה שיש לו בחינת זכר ונוקבא, אז הוא יכול לזכות לבחינת כלה, היינו למלכות שמיים אמיתית. (הרב"ש, מאמר 401, "שמע ישראל")

40. כתוב "אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכול בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבות עשיית המצוות, שה' ציווה לנו.

ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצווה, ולכוון שזה יהיה בעל מנת להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפילה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפילה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודיכאון, שלא הייתה לו היכולת לתת תפילה על השחור.

והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאין כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.

"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים. (הרב"ש, מאמר 16, "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו", 1988)

41. זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת השי"ת.

כי יש כמה מיליארדים בעולם, שהשי"ת לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מהשי"ת אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין. (הרב"ש, אגרת כ"ב)

42. התיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפילה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרוויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו.

ומב' קווין, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו אמצעי, שזהו מה שאמרו "הקב"ה נותן בו רוח ונשמה". כלומר, שאחר כך, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קווין, ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קווין, הוא בחינת "ב' כתובים המכחישים זה את זה", והאדם רואה, שאין לדבר סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפילה אמיתית, שהבורא יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה", 1991)

43. עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.

ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", השכינה הקדושה נקראת "ענייה ודלה", "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים. אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאווה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכוח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהייתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום". (הרב"ש, מאמר 15, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", 1985)

44. ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חיסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:

חציה הא' הוא הכלי, היינו החיסרון.

חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.

נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חיסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפילה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפילה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם. (הרב"ש, מאמר 20, "מהו מחצית השקל בעבודה - ב", 1990)

45. מי שרואה את שפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיוון שרואים אז שזהו רק מתנת אלוקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נוכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שפלות גדולה מזו. (הרב"ש, אגרת ט')

46. מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שייתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפילתו.

ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפילה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

אבל היות שהתפילה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שייתן לו כוח השפעה, וכל האיברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפילה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שייתן לו כוח השפעה, ויבטל אצל האדם כוח הקבלה.

לכן אמרו חז"ל "ועבדתם, זו תפילה, עבודה שבלב". ובזה נבין, מדוע הם מכנים "תפילה" עבודה שבלב. משום שהאדם צריך מאוד לעבוד עם עצמו, שיבטל את אהבה עצמית, ויקבל עליו את עבודה, להשיג כלים דהשפעה. נמצא, על הרצון, שיהיה לו כלים דהשפעה, הוא צריך לעבוד עם עצמו, שירצה להתפלל, שיתנו לו כוח השפעה. (הרב"ש, מאמר 19, "עניין שמחה", 1986)

47. האדם צריך להתפלל מקודם, שידע מה הוא באמת חסר לו. ואז מודיעים לו מלמעלה, שלא חסר לו דברים של מותרות, אלא כמו שאמר הזוהר הקדוש על פסוק "או הודע לו חטאתו", שהקב"ה מודיע לו החטא. אז הוא יודע, על מה הוא צריך לעשות תשובה. כלומר, להשיב לו מה שחסר לו.

נמצא, בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו ורוצה לעשות תשובה. כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את ה', הוא אוהב את עצמו.

נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". וזהו כנ"ל, שביארנו "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות שרואה, שכל השערים הם סגירות, ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה". (הרב"ש, מאמר 3, "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים", 1989)

48. אמרו חז"ל (יומא ט"ז) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של "כל" הוא "בדרך כלל". כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין. ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו. אחרת הוא צריך להישאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה.

לכן, אם נתעוררו לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפילה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרות לו, הלא אתה מלא לכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה. על זה האדם (חייב) לומר, שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרועה, מכל מקום אני מאמין במה שכתוב, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרועה.

אולם אינו שורה אצל בעלי גאווה, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בוודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט. ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שעל ידי השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון". היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת".

וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה", 1989)

49. אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, וייתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

נמצא, אם יש לו כוח לבקש תפילה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפילה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפילה כזו, שתהיה ממש השפעה נקייה בלי תערובות מבחינת קבלה. יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. (הרב"ש, מאמר 15, "תפילת רבים", 1986)

50. כתוב (סנהדרין מ"ד, ע"ב) "אמר רבי אלעזר, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", שיש לפרש, שאין האדם נכנס לעבודת השמאל מטרם שעבד מקודם בבחינת ימין, הנבחנת לבחינת שלימות. זאת אומרת, שלא חסר לו כלום, אלא הוא מודה ומשבח לה' בזה שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', ואחר כך הוא נכנס לעבודת השמאל. אז הוא רואה, שהוא נמצא בצרה, היינו שאין לו לא תורה ולא עבודה כמו שמתאים לעובד ה'. והוא מרגיש אז איך שהוא מרוחק מאהבת ה', דהיינו לעבוד בשבילו, היינו לעבוד רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. והוא רואה אז איך הגוף מתנגד לזה. והוא לא רואה, שתהיה פעם, שכן יוכל לעשות משהו רק להשפיע.

נמצא, שבזמן שהוא נכנס בדרך השמאל, זאת נקראת בחינת "צרה", ואין לו עצה אלא לתת תפילה לה', שה' יעזור לו, שייתן לו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני", שאז היא התפילה מעומק הלב, וה' שומע תפילתו. (הרב"ש, מאמר 39, "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה", 1991)

51. כתוב "אביו נותן את הלובן", ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום לכלוך, והרווח בזה הוא בשתיים:

א. שעל ידי זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כוח אחר כך לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אחר כך מקום להרגיש את החיסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השוואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כוח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא יישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חיסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואימו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה. ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בענייני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחיסרון, שהם בחינת "אביו ואימו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. (הרב"ש, מאמר 23, "על משכבי בלילות", 1985)

52. בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עלייה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו. ועל ידי זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקיבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה. אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל. והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קירח מכאן וקירח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להיכנס שוב לכלל.

לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמיים וארץ. והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים. ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת תפילה כמו שכתוב "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי". כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.

לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפילת כל פה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפילת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מכל מקום ה' שומע אותו. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 15, "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה", 1989)

53. "בוא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא ייתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפילתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא ייתן להיכנס למוחו מחשבות של ייאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".

ועניין "חרב מונחת על צווארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צווארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בוודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)

54. הגם שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפילה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפילות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפילת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קיבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", 1989)

55. כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בעירום וחוסר כל, אז תפילתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו.

נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תורה ומצוות, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

56. שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. שתפילה אמיתית נקראת דווקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שייתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזוהר הקדוש שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והייסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עלייה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק ייסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפילה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין". (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)

57. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באיברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומיטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באיברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב.

וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומיטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכוח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שיבחו של הקב"ה.

ולאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שיבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות ביקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.

וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חיסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפילה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)

58. העצה היחידה להשיג חיסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק על ידי תפילה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחיסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שייתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חיסרון, הוא חיסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפילה היא, שהקב"ה ייתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חיסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שייתן לו חיסרון. (הרב"ש, מאמר 22, "אישה כי תזריע", 1986)

59. הזוהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חיסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח. (הרב"ש, מאמר 42, "עיבדו ה' בשמחה")

60. עניין תפילה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעל מנת להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.

היות שהוא מבקש, שה' ייתן לו דבר, שכל האיברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפילה ותפילה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפילה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דווקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפילה "עבודה שבלב". (הרב"ש, מאמר 25, "כובד ראש בעבודה מהו", 1987)

61. העיקר הוא התפילה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה הייתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שייתן לו את הכוח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת. (הרב"ש, מאמר 12, "הנרות הללו קודש הם", 1991)

62. בכדי שהאדם יהיה בידו לקבל דבר שלם, מוכרח האדם, שיהיה חיסרון שלם. לכן מלמעלה מגלין לו כל פעם את חסרונותיו, מה שהיו גניזים בגופו של אדם. נמצא לפי זה, שהאדם צריך לומר, שהבורא עושה עימו חסד, בזה שמגלה לו את חסרונותיו, בדיוק כמו שנותן לו את המילוי, "כי אין מילוי בלי חיסרון".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין ליבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'.

ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם.

ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפילה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עימו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים.

וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושייתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה", 1991)

63. העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמיים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמיים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שייתן לו עזרה שלימה. זאת אומרת שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' ייתן לו רצון להיבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמיים.

וכשהחליט בליבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכוח אל הפועל - בבחינת כוח. זאת אומרת הגם שבבחינת כוח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להיבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלימה, היות שרצונו שה' ייתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו. (הרב"ש, אגרת ס"ה)

64. בחינת בינה, תכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעיניים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעיניים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכול לשם שמיים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שייתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שייתן לו כוח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

65. ההתחלה שהאדם מתחיל להיכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפילה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", 1989)

66. עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן. פירוש, שעניין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה.

והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה. והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.

נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושיי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה עניין "מתוך שלא לשמה באין לשמה". (הרב"ש, מאמר 587, "עליון מברר לצורך התחתון")

67. אשרי חלקו של אדם, שיודע לסדר תפילתו כראוי. בתפילה זו שמתעטר בה הקב"ה, הוא מחכה, עד שיגמרו כל תפילות ישראל לעלות, ונכללות בתפילה השלימה. ואז הכול הוא בשלימות כראוי למעלה ולמטה. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "עליית התפילה", סעיף 150)

68. ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחיתת רזון.

בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, שהוא הקב"ה, שמיתקן ביופי ותיקון לעלות למעלה, לאו"א. כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מההתעלות ההיא שלהם, שמיתקנים בתיקוני מלך, הקב"ה.

הטעם, שהם נשברים מההתעלות שלהם, הוא משום שבשעה שישראל למטה מסדרים תפילותיהם ובקשותיהם, ומשבחים למלך העליון, כל אלו המחנות העליונים מסדרים שבחים ומיתקנים בתיקון הקדוש. משום שהמחנות העליונים כולם הם חברים עִם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

וכשהמלאכים מזדמנים להיות חברים עם ישראל, לשבח ביחד להקב"ה, וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם, ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתיקוניהם. כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם, משום ששבחים של הקב"ה צריכים להיות ביחד למעלה ולמטה, עליונים ותחתונים בשעה אחת. ועל כן כתוב, מחיתת רזון. ולא מחיתת מלך, כי נוגע רק למחנות המלאכים ולא למלך עצמו.

ואפילו שלא הרבו לבוא לבית הכנסת אלא עשרה, באלו העשרה מזדמנים המחנות העליונים, להיות עימהם חברים לשבח להקב"ה. כי כל תיקוני מלך הם בעשרה. ועל כן די בעשרה. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "ברוב עַם הַדְרַת מלך", סעיפים 698-692)

69. כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם המעשה ההוא או הדיבור ההוא לא נעשים כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר.

והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרוא לו, הוא אינו קרוב, כמו שכתוב, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, הוא שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. (זוהר לעם, פרשת חוקת, מאמר "הבאר", סעיף 78)

70. ובשעה שישראל באים לבית הכנסת ומתפללים תפילתם, כשמגיעים לברכת גָאל ישראל, ומקרבים גאולה לתפילה, ואינם מפסיקים באמצע, שבזה גורמים שיסוד, שנקרא גאולה, יתקרב אל המלכות, שנקראת תפילה, אז הצבע הלבן, נצח, עולה על ראש החדר, המלכות, ונעשה לו כתר. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "שלושה צבעים בתוך שלהבת", סעיף 43)

71. מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלימה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא. כמו שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיפים 357-356)

72. שלוש הן הנקראות תפילה:

א. תפילה למשה איש האלוקים, תפילה זו שאין כמוה באדם אחר.

ב. תפילה לדוד, תפילה זו היא תפילה שאין כמוה במלך אחר.

ג. תפילה לעני, התפילה החשובה מכל אלו השלוש. תפילה זו קודמת לתפילה של משה, וקודמת לתפילה של דוד, וקודמת לכל שאר תפילות העולם.

משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב, קרוב ה' לנשְׁבְּרי לב. והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו. כיוון שהעני התפלל תפילתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות העולות למעלה, דוחה אותן אותו העני, שבור הלב. כמו שכתוב, תפילה לעני כי יעטוף. והיה צריך לכתוב, כי יתעטף, מהו שכתוב, כי יעטוף? אלא הוא עושה איחור, שמאחֵר כל התפילות שבעולם, שאינן נכנסות עד שהתפילה שלו נכנסת. עיטוף פירושו איחור. (זוהר לעם, פרשת בלק, מאמר "תפילה למשה, תפילה לדוד, תפילה לעני", סעיפים 188-187)

73. שלושה עניינים כאן: אנחה, שוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, וייאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שוועתם. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל.

אלא צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, וייאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמו שכתוב, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמו שכתוב, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. ועל כן צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. ועל כן צעקה יותר מתקבלת.

בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. כתוב, וייחר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמו שכתוב, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיפים 355-353)

74. עם עליית התפילה, נוסעים כל אלו האורות והמחנות, וקושרים קשרים, ונכללים כולם כאחד, עד שנקשר רוח של ההיכל התחתון ברוח של היכל זה, ונעשו אחד. ונכנסים כולם בתוך העמוד שבאמצע ההיכל. ועולים בכוחו, להתכלל ברוח שבהיכל הרביעי העליון עליהם. אשרי חלקו מי שיודע סוד ריבונו, ומרים דגלו במקום שצריך. (זוהר לעם, פרשת בראשית - ב', מאמר "שבעה היכלות של או"א דבריאה", סעיף 95)

75. ותהר רבקה אישתו. שמצד המערכת לא הייתה ראויה להריון, כי הייתה עקרה מלידה, אלא בסיבת תפילתו, חתר לו חתירה, ששינה את סדר המערכת. ואז, ותהר רבקה אישתו.

עשרים שנה השתהה יצחק עם אישתו ולא ילדה. עד שהתפלל תפילתו. והוא משום שהקב"ה חפץ בתפילתם של צדיקים, בשעה שמבקשים מלפניו התפילה על מה שהם צריכים. מהו הטעם? כדי שיתגדל ויתווסף משחת קודש על ידי תפילת הצדיקים לכל מי שצריך. כי הצדיקים בתפילתם פותחים את הצינור העליון, ואז, אפילו אותם שאינם ראויים להיענות, נענים. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ויֶעְתַר יצחק", סעיף 20)

76. אם ישים אליו ליבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף. כי הרצון והמחשבה מושכים המשכה ועושים מעשה בכל מה שצריך. ועל כן בתפילה צריכים רצון והרהור לכוון בה. וכן בכל העבודות של הקב"ה, ההרהור והמחשבה עושים מעשה ומושכים המשכה לכל מה שצריך. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "ההרהור שלו היה ברחל", סעיף 189)

77. תפילה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפילה. משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים. ונכללת מכמה צדדים, מצד ימין משמאל ומאמצע. כי חסדים נמשכים מצד ימין, וגבורות מצד שמאל, ורחמים מהצד האמצעי. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי העולמים, יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הציבור.

אבל תפילת יחיד אינה כלולה מכל הצדדים, והיא אינה אלא באופן אחד, או שמבקש חסדים, או גבורות, או רחמים. ועל כן תפילת יחיד אינה מתוקנת להתקבל כמו תפילת הרבים. כי אינה נכללת בכל ג' הקווים, כמו תפילת הרבים. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "תפילותיהם של הצדיקים", סעיף 45)

78. אין דבר שיהיה אהוב לפני הקב"ה, כמו תפילתם של צדיקים. ואע"פ שרצוי לו, פעם עושה בקשתם ופעם אינו עושה.

פעם אחת היה העולם צריך מטר. בא רבי אליעזר וגזר ארבעים תעניות, ומטר לא בא. התפלל תפילה ולא בא מטר. בא רבי עקיבא, עמד והתפלל. אמר, משיב הרוח, ונשב רוח עז וקשה. אמר, ומוריד הגשם, ובא מטר. חָלְשה דעתו של רבי אליעזר. הסתכל רבי עקיבא בפניו והרגיש חולשת דעתו.

עמד רבי עקיבא לפני העם ואמר, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה. רבי אליעזר דומה לאוהבו של מלך, שאוהב אותו ביותר. וכשבא לפני המלך, הוא רצוי לו, ואינו רוצה לתת לו בקשתו במהרה, כדי שלא ייפרד ממנו, כי רצוי לו שידבר עימו. ואני דומה לעבדו של המלך, שמבקש לפניו בקשה, והמלך אינו רוצה שייכנס לשערי ההיכל, ומכ"ש לדבר עימו. אמר המלך, תנו לו בקשתו מיד ולא ייכנס לכאן.

כך רבי אליעזר הוא אוהבו של המלך, ואני עבד. ורוצה המלך לדבר עימו כל יום ולא ייפרד ממנו. ואני, אין המלך רוצה, שאבוא לשערי ההיכל. על כן נתן לי בקשתי מיד. נחה דעתו של רבי אליעזר. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "י"ב הרי אפרסמון", סעיפים 255-253)

79. תפילת הצדיקים היא שמחה לכנסת ישראל, הנוקבא, להתעטר עם התפילה לפני הקב"ה. ומשום זה היא אהובה יותר על הקב"ה מתפילת העני. ומשום זה הקב"ה משתוקק לתפילת הצדיקים, בשעה שצריכים להתפלל, משום שיודעים איך לרצות את ריבונם. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "תפילותיהם של הצדיקים", סעיף 66)

80. כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאין אומה ולשון בכל אומות העולם עובדי עבודה זרה, שיהיו להם אלוקים שיקבלו תפילתם, כמו שעתיד הקב"ה לקבל תפילתם ובקשתם של ישראל, בכל שעה שצריכים לקבלת התפילה, שהם מתפללים רק בשביל המדרגה שלהם, השכינה. כלומר, בכל שעה שתפילתם היא לתיקון השכינה. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "ויעל מעליו אלוקים", סעיף 164)

81. אין לאדם להסתכל בתפילתו להקב"ה, אם ישועתו באה או לא באה, כי כאשר מסתכל בה, כמה בעלי הדין באים להסתכל במעשיו. (זוהר לעם, פרשת מקץ, מאמר "ויַרְא את בנימין", סעיף 209)

82. ועץ חיים תאווה באה. מי שרוצה שהקב"ה יקבל תפילתו, יעסוק בתורה, שהיא עץ החיים. ואז תאווה באה. מהי תאווה? זוהי מדרגה, שכל תפילות העולם הן בידיה, הנוקבא, והיא מביאה אותן לפני מלך העליון, ז"א. תאווה באה, כי באה לפני מלך העליון לזיווג, כדי להשלים רצונו של האדם המתפלל, למלא בקשתו.

שאינה נמשכת בין אלו הממונים והמרכבות מיד ליד. אלא שהקב"ה נותן אותה מיד, משום כי כשנמשכת בין אלו הממונים והמרכבות, כמה הם בעלי הדין שניתן להם רשות לעיין ולהסתכל בדינו, מטרם שנותנים לו ישועתו. אבל מה שיוצא מבית המלך וניתן אל האדם, בין שהוא ראוי או אינו ראוי, ניתן לו מיד. וזהו, עץ חיים תאווה באה, שפירושו, שניתן לו מיד. (זוהר לעם, פרשת מקץ, מאמר "ויַרְא את בנימין", סעיפים 211, 213)

83. לעולם יסדר אדם שיבחו של אדונו, ואחר כך יתפלל תפילתו. מי שליבו טרוד ורוצה להתפלל תפילתו, או שהוא בצרה, ואינו יכול לסדר שיבחו של אדונו, מה הוא?

אע"פ שאינו יכול לכוון את הלב והרצון, למה יגרע סדר שיבחו של ריבונו? אלא יסדר שיבחו של ריבונו, אע"פ שאינו יכול לכוון, ואחר כך יתפלל תפילתו. כמו שכתוב, תפילה לדוד, שִמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי האזינה תפילתי. בתחילה אמר, שִמעה ה' צדק, משום שסידר שבח של ריבונו. ואחר כך, הקשיבה רינתי האזינה תפילתי. מי שיכול לסדר שבח של אדונו ואינו עושה, עליו כתוב, גם כי תרבו תפילה אינני שומע. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "דן ידין עמו", סעיפים 714-713)

84. מה הם מ"ן? שבהשתוקקות שלמטה, עולים מים תחתונים, מ"ן, לקבל מים עליונים, מ"ד, מהמדרגה שעליהם. כי מים תחתונים, מ"ן, אינם נובעים, זולת על ידי התעוררות ההשתוקקות של התחתונה. ואז ההשתוקקות של התחתונה והעליונה מתדבקות, ונובעים מים תחתונים נגד מים עליונים היורדים, ונגמר הזיווג, והעולמות מתברכים, וכל הנרות דולקים, והעליונים והתחתונים נמצאים בברכות. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "דן ידין עמו", סעיף 717)

85. כשהאדם יוצא לדרך, יסדר תפילתו לפני אדונו, כדי להמשיך עליו את השכינה. ואחר כך יצא לדרך. ונמצא זיווג השכינה, לגאול אותו בדרך, ולהצילו בכל מה שצריך. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "ההר הנורא", סעיף 426)

86. כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין שער שאלו הדמעות לא תבואנה בו. כתוב, ותפתח ותראהו את הילד. ותפתח, זוהי השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים. והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל.

כיוון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים, ישראל, שחוטאים לפני מלכם תמיד, ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו, כבן הבוכה לפני אביו. כתוב, והנה נער בוכה. כיוון שבכה, הוסרו ממנו כל הגזרות הקשות שבעולם. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "ותרד בת פרעה", סעיפים 204-203)

87. כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, השפע דז"א, הולכים אל המלכות, הים. ומשום שמקבלת אותם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה, ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמיים שלימה. (זוהר לעם, פרשת בוא, מאמר "כי מלאכיו יצווה לךְ", סעיף 235)

88. כל אדם שבא לייחד את השם הקדוש, ולא כיוון בו בלב וברצון וביראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפילתו לחוץ. והכול מכריזים עליו רע. והקב"ה קורא עליו, כי תבואו לראות פני.

לראות פני, כל אלו הפנים של המלך, הארת חכמה, כמו שכתוב, חכמת אדם תאיר פניו, גנוזים בעומק אחר החושך, שהם הדינים שבקו שמאל. וכל אלו היודעים לייחד את השם הקדוש כראוי, מתבקעים כל אלו כותלי החושך, ופני המלך נראים ומאירים לכל. וכשהם נראים ומאירים, מתברכים כולם, העליונים והתחתונים. אז נמצאות ברכות בכל העולמות. ואז כתוב, לראות פני. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "ימינךָ ה' נאדרִי בכוח", סעיפים 279-278)

89. שיר המעלות. ממעמקים קְראתיך ה'. למה כתוב שיר המעלות סתם, ואינו מפורש מי אמר אותו? אלא שיר המעלות, פירושו, שעתידים כל בני העולם לומר זה, כי השיר הזה עתידים לאומרו לדורות עולם. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "פרשת הַמָן", סעיף 408)

90. ממעמקים קראתיך. פירושו, כל מי שמתפלל תפילתו לפני המלך הקדוש, צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שיימצא ליבו שלם בהקב"ה, ויכוון ליבו ורצונו. כמו שכתוב, ממעמקים קראתיך. והאם אמר דוד כך, והרי כתוב, בכל ליבי דרישותיך? ופסוק זה די, להתפלל בכל לב, ולמה צריך ממעמקים?

אלא כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך, צריך שיכוון דעתו ורצונו לשורש השורשים, להמשיך ברכוֹת מעומק הבוֹר, כדי שייזלו ברכות ממעיין של כל. שהוא המקום, שיוצא ממנו אותו הנהר, שהוא חו"ס. כמו שכתוב, ונהר יוצא מעדן. עדן הוא חכמה. נהר היא בינה, שיצאה מחוץ לראש א"א, שהוא חו"ס.

וכתוב, נהר פלגיו, ישמחו עיר האלוקים. וזהו נקרא, ממעמקים. עומק כל, עומק הבור, שמעיינות יוצאים ונמשכים ממנו לברך כל. וזוהי ההתחלה להמשיך ברכות מלמעלה למטה. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "פרשת הַמָן", סעיפים 410-409)

91. כשעתיקא הסתום מכל סתומים רצה לזמן ברכות לעולם, הִשרה הכול והכליל הכול בעומק העליון ההוא, חו"ס דא"א, מבחינת מה שהבינה יוצאת ממנו לחוץ. ומכאן שואב ונמשך נהר, בינה. שנחלים ומעיינות יוצאים ממנו, שהם המוחין. ומושקים הכול ממנו, שכל המוחין של זו"ן ובי"ע נמשכים משם. ומי שמתפלל תפילתו, צריך לכוון ליבו ורצונו, להמשיך ברכות מהעומק של הכול הזה, כדי שתתקבל תפילתו וייעשה רצונו. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "פרשת הַמָן", סעיף 411)

92. ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. ועל כן כתוב, ופרעה הקריב, ולא כתוב, ופרעה קרב.

אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. שכולם מתפללים בתפילות ובבקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם, ומתמלא עליהם רחמים.

ישראל היו מתקרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחֵילו, ואבני קֶלַע וחיצים. אז כתוב, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם לזה שהתקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. כמו שכתוב, ופרעה הקריב. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "ופרעה הקריב", סעיפים 67-65)

93. התייצבו ורְאו את ישועת ה'. אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם. כמו שכתוב, ה' יילחם לכם ואתם תחֲרישון. בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליה שלו, ודן דינם של ישראל. ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו ניצולים מן הדין. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "ופרעה הקריב", סעיף 69)

94. אם תבקשו בַקשו, אם תבקשו בקשותיכם בתפילה לפני המלך, בקשו, התפללו ובקשו בקשותיכם ושובו אל אדוניכם. בואו, כמי שמזמין לקבל את בניו ולרחם עליהם. אף כן, הקב"ה, בוקר וגם לילה קורא ואומר, בואו. אשריהם העם הקדוש, שאדונם מבקש אותם וקורא להם לקרב אותם אליו. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "אמר שומר בא בוקר", סעיף 86)

95. כוהן גדול העומד לפניו, לא היה נכנס לביהמ"ק אלא רק בשמחה ולהראות שמחה, כי המקום גורם. ועל זה כתוב, עיבדו את ה' בשמחה. כי צריך שלא להראות בה עצבות.

אם כן, מי שבצער ובדוחק, שאינו יכול לשמוח בליבו, ומתוך דחקו, יש לו לבקש רחמים לפני מלך העליון. ואם כן, לא יתפלל תפילתו כלל, ולא ייכנס בעצבות משהו, שהרי אינו יכול לשמח את ליבו ולהיכנס לפניו בשמחה. מהו התיקון שיש לאדם הזה?

אלא כל השערים ננעלים ונסגרים, ושערי דמעות אינם נסגרים. ואין דמעה, אלא מתוך צער ועצבות. וכל אלו הממונים על השערים, שוברים עיקולי הדרכים והמנעולים, ומכניסים הדמעות האלו. והתפילה ההיא נכנסת לפני המלך הקדוש.

אז המקום ההוא, המלכות, יש לה לחץ מהעצבות ומהלחץ של האדם ההוא, כמו שכתוב, בכל צרתם לא צר. וצריך לקרוא, לו צר. כי צער האדם נוגע אל השכינה.

ההשתוקקות של עולם העליון, ז"א, אל המקום הזה, המלכות, כזכר שחשקו תמיד אל הנוקבא. על כן כשהמלך, ז"א, נכנס אל המטרוניתא, המלכות, ומוצא אותה בעצבות, אז כל מה שהיא רוצה נמסר בידיה, והאדם ההוא או התפילה ההיא אינם חוזרים ריקם, והקב"ה מרחם עליו. אשרי חלקו של האדם ההוא, ששופך דמעות לפני הקב"ה בתפילתו. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "סולו לרוכב בערבות", סעיפים 716-713)

96. ישרצו המים. ישרצו תרגומו ירחשון, כשרוחשות שפתיו, כשמתנועעות שפתיו דברי תפילה בזַכּות ובנקיות הדעת. ובמים המנקים ומטהרים, רוחש, נפש חיה. כי כשאדם רוצה לסדר תפילתו לאדונו, שפתותיו רוחשות באופן הזה מלמטה למעלה, להעלות כבוד אדונו, למקום השיקוי של הבאר העמוק של בינה.

ואחר כך הולך להמשיך מלמעלה למטה, מאותו השיקוי של הנחל, בינה, לכל מדרגה ומדרגה, עד המדרגה האחרונה, מלכות, להמשיך נדבה לכל מלמעלה למטה. ואחר כך צריך לקשור קשר בכל, שייחד כל המדרגות באין סוף, קשר הכוונה של האמונה. וייעשו כל משאלותיו, בין משאלות הציבור בין משאלות יחיד. (זוהר לעם, ספרא דצניעותא, מאמר "פרק שלישי", סעיף 39)

97. התפילה, שיש לאדם לבקש מאדונו, מסודרת בתשעה אופנים:

א. בסדר א"ב.

ב. בהזכרת מידות הקב"ה: רחום, חנון ועוד.

ג. בשמות מכובדים של הקב"ה: אהי"ה י"ה יה"ו אל אלוקים הוי"ה צבאות שד"י אדנ"י.

ד. בע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ.

ה. בהזכרת הצדיקים: האבות, הנביאים, המלכים.

ו. בשירות ותשבחות, שיש בהן קבלה אמיתית.

ז. למעלה מהם, מי שיודע לתקן תיקונים לאדונו כראוי.

ח. בידיעה להעלות מלמטה למעלה.

ט. ויש מי שיודע להמשיך שפע מלמעלה למטה.

ובכל ט' אופני תפילה אלו, צריכים כוונה גדולה. ואם לא, עליו כתוב, ובוזַיי יֵיקָלו. ובכוונת אמן צריך לכוון, שהוא כולל ב' שמות הוי"ה אדנ"י, שהם בגי' צ"א (91), וגם אמן בגי' צ"א. ושם הוי"ה, ז"א, גונז טובו וברכותיו באוצר, הנקרא היכל, שהוא אדנ"י, מלכות. וזה מרומז בפסוק, והוי"ה בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ. וגם מרומז במה שלומדים, כל טוב האדם בביתו. כי אדם בגי' מ"ה (45), שֵם הוי"ה במילוי אותיות א'. וכל טובו בביתו, אדנ"י, מלכות. כמו שכתוב, בכל ביתי נאמן הוא. ומתרגם, בכל מי שאיתי, במלכות.

ואם מכוון בכל אחד מט' אופני התפילה כראוי, זהו אדם המכבד שֵם אדונו את שמו הקדוש. ועל זה כתוב, כי מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו, אכבד אותו בעולם הזה לקיים ולעשות כל צרכיו. ויראו כל עמיי הארץ, כי שם הוי"ה נקרא עליו, וייראו ממנו. ובעולם הבא יזכה לעמוד במחיצת חסידים, במחלקת החסידים, אע"פ שלא קרא בתורה כל צורכו, אלא כיוון שזכה להסתכל בידיעת אדונו וכיוון בו כראוי.

מי שאינו יודע לייחד את השם הקדוש, ולקשור קשר האמונה, ולהמשיך למקום שצריך, ולכבד שם אדונו, טוב לו שלא נברא. וכש"כ, מי שאינו מכוון באמן. ועל כן כל מי שרוחש בשפתיו בניקיון הלב, במים המנקים, כתוב עליו, ויאמר אלוקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בשביל אדם היודע לייחד צלם ודמות כראוי. ז"א צלם והנוקבא דמות, וירדו בדגת הים. (זוהר לעם, ספרא דצניעותא, מאמר "פרק שלישי", סעיפים 43-40)

98. בכל יום קורא כרוז, לכל בני העולם, בכם תלוי דבר זה, שכתוב, קחו מאיתכם תרומה לה'. ואם תאמרו, שהדבר קשה לכם, כתוב, כל נדיב ליבו יביאֶהָ.

מכאן הסוד לתפילה. כי אדם הירא מריבונו ומכוון ליבו ורצונו בתפילה, הוא מתקן תיקון העליון. בתחילה בשירות ובתשבחות, שאומרים המלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה ומיתקנת בתיקוניה, כאישה המתקשטת לבעלה. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "כוונת התפילה", סעיף 107)

99. ואנו, מפני מלך העליון, צריכים לעמוד על מעמדנו באימה וברעדה, כי אז מושיט לה ימינו בברכת, מגן אברהם, שהוא קו ימין. ואחר כך שמאלו ששם תחת ראשה בברכת, אתה גיבור, קו שמאל. ואחר כך מתחבקים שניהם יחד בנשיקין בברכת, האל הקדוש, קו האמצעי. ומשם ולמעלה הן נשיקין עד שלוש הברכות האחרונות.

ואלו הן שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה. וצריך האדם לשים ליבו ורצונו, ולכוון בכל אלו התיקונים והסדרים של התפילה, פיו וליבו ורצונו יחד. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "כוונת התפילה", סעיף 111)

100. שני עניינים הם שאינם מתיישבים יחד, יין ועבודת השמיים.

שיכור המתפלל הוא כאילו עובד עבודה זרה. ומנַיין זה? מֵחַנה, כמו שכתוב, ויַחְשבֶהָ עליי לשיכורה. והשיבה ואמרה, אל תיתן את אמָתך לפני בת בלייעל, לפני עבודה זרה.

אין אנשים שנקראים קדושים, חוץ מאלו נזירי היין. כמו שכתוב, כל ימי הַזירוֹ לה', קדוש יהיה.

אין יין שנקרא יין טוב, כמו יין של ארץ ישראל. ויותר מכולם היין של הגליל העליון. שאיש אינו יכול לשתות ממנו חצי לוג.

רבי אלעזר בן רבי שמעון הלך לראות את רבי יוסי, חמיו. נתנו לו לאכול עגל משולש רך. ופתח לו חבית אחת יין. חמיו מזג והוא שתה, מזג והוא שתה. אמר לו רבי יוסי, אפשר ששמעת מאביך, כמה שיעורו של כוס, שמותר לשתות?

אמר לו, השיעור של הכוס הוא כמו שהוא, וישתה כוס אחת אם המשקה חם. וכן כוס אחת, אם המשקה קר. אבל לא שיערו חכמים בכוסך שהיא קטנה, וביינך שהוא טוב, ובמעיי שהם רחבים. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת נח, מאמר "יין ושיכר אל תשת", סעיפים 97-93)

101. י"ב (12) גלגלים סובבים בהיכל הזה, נקראים שרפים, בשני גוונים לבן ואדום, רחמים ודין. הם העומדים להשגיח תמיד על בעלי הצער, ששאר העמים מצערים אותם ומֵצרים להם. ונקראים חלונות. כמו שכתוב, משגיח מן החלונות.

ואלו עומדים להסתכל על אלו שמתפללים תפילתם, ומקדימים לבית הכנסת, להיספר מאלו עשרה ראשונים. אז עולים השרפים וכותבים אותם למעלה, משום שעשרה ראשונים נקראים חברים אליהם. כמו שכתוב, חברים מקשיבים לקולךְ השמיעיני.

אשרי הצדיקים שיודעים לערוך תפילתם כראוי, משום שכאשר תפילה זו מתחילה לעלות, אלו המלאכים עולים עם תפילה זו, ונכנסים ברקיעים ובהיכלות, עד השער של פתח העליון, ונכנסת תפילה להתעטר לפני המלך.

כל אלו המתפללים תפילות, ומקדשים לאדונם ברצון שלם, תפילה זו צריכים להוציאה מן המחשבה וברצון הדיבור והרוח. אז מתקדש שמו של הקב"ה. וכשהתפילה מגיעה למלאכים, שהם חברים, כולם לוקחים תפילה והולכים עימה עד ההיכל הרביעי, בפתח אשר שם. ואלו המלאכים משבחים להקב"ה, בזמן שישראל מתפללים תפילות ומקדישים להקב"ה. ביום, אלו הם הממונים שביום שהתמנו לשבח יחד עם ישראל, להיות עימהם חברים. ובלילה הם חברים באלו האחרים, האומרים שירה בלילה. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל נוגה נצח", סעיפים 577-574)

102. חושבי שמו, הם החושבים ומכוונים בשמו, לייחד היכלות בהיכלות, ולקשור קשרים, ולייחד כולם בייחוד אחד. ואלו הם חושבי שמו, כמו שכתוב, ולחושבי שמו. אז כותבים אותו בין חושבי שמו, ומצטיין ונודע למעלה, והוא נשלם למעלה ולמטה.

וכל הקרב לפני אדונו, ומתפלל תפילתו ואינו משלים הייחוד, ואינו דואג על כבוד אדונו, לקשור קשרים, טוב לו שלא נברא. והקב"ה אמר, כתבו את האיש הזה, ערירי גבר לא יצלח בימיו. וזהו שכתוב, גוזֵל אביו ואימו, שהם הקב"ה ושכינתו.

אשרי חלקו מי שמתקדש באופן הזה בתפילה, ויקשור קשרים וייחד ייחודים, ויתכוון בכל כראוי, ולא יסור ימין ושמאל. אז תפילתו לא תשוב ריקם, הקב"ה גוזר והוא מבטל. על זה כתוב, ישמח אביךָ ואימךָ ותָגֵל יוֹלַדְתֶךָ. ויש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל קודש קודשים", סעיפים 827-824)

103. צריכים להתקשר בקדושת אדונו ולא ייפרד ממנו. וכשהוא מבקש, תחילת הבקשות צריך להיות, לדעת את אדונו, להראות שתשוקתו הוא אליו, שהיא בקשה ראשונה, וחננו מאיתך חכמה בינה דעת. מכאן והלאה, ייפרד מעט, וישאל בקשותיו מה שצריך לבקש.

וכל שאלותיו תהיינה לאחר שיסדר סדר. כעין זה כל שאלותיו תהיינה בתחנונים ובבקשות לפני אדונו, ולא ירחיק עצמו ממנו, כלומר שלא יתרעם. אשרי חלקו מי שיודע לסדר סדר זה, ללכת בדרך הישר כראוי. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל קודש קודשים", סעיפים 813-812)

104. וכל מי שאינו יודע לסדר שיבחו של אדונו, טוב לו שלא נברא. משום שצריכים שהתפילה תהיה שלימה למעלה, מתוך מחשבה, ורצון הלב, וקול, ודבר שפתיים. לעשות שלימות וקשר וייחוד למעלה, כמו שהוא למעלה, וכמו שהשלימות יוצאת מלמעלה למטה, כך צריך מלמטה למעלה, לקשור הקשר כראוי. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל קודש קודשים", סעיף 832)

105. כל אדם המכסה חטאיו ואינו מודה עליהם לפני המלך הקדוש, לבקש עליהם רחמים, לא נותנים לו לפתוח פתח תשובה, משום שהוא מכוסה ממנו. ואם הוא מפרש אותם לפני הקב"ה, הקב"ה מרחם עליו, ומתגברים הרחמים על הדין.

כל שכן אם הוא בוכה, כי את כל הפתחים הסתומים הוא פותח, ומתקבלת תפילתו. ועל כן, וידוי חטאיו הוא כבוד המלך, להגביר הרחמים על הדין. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "חטאתי אודיעךָ", סעיפים 339-338)

106. מי שמבקש בקשה מהמלך, צריך לייחד את השם הקדוש ברצונו, מלמטה למעלה, ממלכות עד הכתר, ומלמעלה למטה, מכתר עד מלכות. ולקשור הכול בייחוד אחד באין סוף, בייחוד הזה יכלול בקשתו. מי הוא חכם לבקש בקשתו כמו דוד המלך, שהיה שומר פתח המלך, שהיה מרכבה למלכות, הנקראת פתח המלך? כך הוא, ועל כן התורה מלמדת אותנו דרכי המלך הקדוש, כדי שנדע ללכת אחריו, כמו שכתוב, אחרי ה' אלוקיכם תלכו. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "חטאתי אודיעךָ", סעיף 342)

107. ומטרם שברא הקב"ה את העולם, ברא תשובה. אמר הקב"ה לתשובה, שהיא בינה, אני רוצה לברוא אדם בעולם, בתנאי, שאם ישובו אלייך מעוונותיהם, תהיי מוכנה לסלוח עוונותיהם ולכפר עליהם. ובכל שעה התשובה מוכנה לבני אדם. וכשבני אדם שבים מעוונותיהם, תשובה זו, בינה, חוזרת אל הקב"ה, שמשפיעה מוחין לז"א, ומכפרת על הכול. והדינים נכנעים ומתבשמים כולם, והאדם נטהר מעוונותיו.

מתי נטהר האדם מעוונו? בשעה שנכנס בתשובה כראוי. בשעה ששב לפני המלך העליון, ומתפלל תפילה מעומק הלב. כמו שכתוב, ממעמקים קראתיך ה'. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "ממעמקים קְרָאתיך ה'", סעיפים 245-244)

108. העני אחוז בדין, וכל מאכלו בדין, במקום שנקרא צדק, מלכות. כמו שכתוב, תפילה לעני כי יעטוף. זוהי תפילה של יד, המלכות. כשאינה בזיווג עם ז"א, היא ענייה ונקראת צדק. ומי שנותן צדקה לעני, עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, כלומר, שמחבר אותה עם ז"א המשפיע לה הכול.

משום שצדקה היא עץ החיים ז"א. וצדקה נותנת ומשפיעה לצדק, המלכות. וכשנותנת לצדק, אז מתחבר זה בזה, ז"א במלכות, והשם הקדוש נמצא שלם.

מי שעושה התעוררות זו של מטה, שנותן צדקה, הוא כאילו עשה את השם הקדוש בשלימות. כעין שעושה למטה, כך מתעורר למעלה. עושה צדקה, זהו הקב"ה. כביכול הוא עשה אותו. (זוהר לעם, פרשת בחוקותיי, מאמר "צדקה לעני", סעיף 21)

109. אוי לו למי שבא לפתות את אדונו בלב רחוק ולא ברצון שלם. כמו שכתוב, ויְפַתוהו בפיהם, ובלשונם יְכַזבו לו, וליבם לא נכון עימו.

כי הייחוד של התפילה והברכה תלוי בדיבור ובאמירת הפה, והכול תלוי בשורש המעשה. ומי שאינו יודע שורש המעשה, אין עבודתו עבודה. ואם פוגם המעשה של הדיבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפילתו אינה תפילה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת נשוא, מאמר "ברכת כוהנים", סעיפים 4-3)

110. שמעי בת וראי, והטי אוזנך. שמעי, כי בך תלויה השמיעה. כי כשישראל יחזרו בתשובה לפני, שמעי, הביאי תפילותיהם לפני, כי הפתח של הכול בך הוא, הכול מסרתי בידך להנהיג את העולם התחתון. ועל כן, שמעי בת וראי, משום שאת המראֶה של הכול, כי החכמה הנקראת מראה, אינה מתגלה אלא במלכות. ומשום זה, את נקראת באר לַחַי רואי. על כן יש לך לדרוש בכל יום במעשיהם של בני העולם, לתת לאיש כפי מעשיו.

כשברא הקב"ה את העולם, מסר היכלו בידי המלכה להשגיח על העולם. וכשבני העולם זכאים, התווספה שמחה למעלה.

והַטִי אוזנך, לקבל תפילת הכול. וכן עשתה אף היא מכל התפילות, להקריב עטרה לצדיק, ליסוד. משום שכל התפילות הן להקריב עטרה לצדיק. שהן בחינות מ"ן, שהצדיק ישפיע עליהם מ"ד. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת חוקת, מאמר "למנצח על שושנים", סעיפים 121-119)

111. יש לנו לשים הלב לאמונת הקב"ה, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה. וכיוון שאמר דבר, נעשה כולו. וזה האדם צר הלב, אם אמר שלכמה שנים, ולכמה זמן יושלם זה, הוא כך. הקב"ה, לפי ממשלתו, שכל העולמות מלאים כבודו, כש"כ שהוא כך.

דבריו של אדם קטנים הם, וכל דבריו הם לפי שעה, וכך הוא עצמו, לפי שעה, כצל עובר, אבל בתשובה ובתפילה ובמעשים טובים ובדמעות רבות, הוא קדוש, כי הרב והעליון על כל העולם, מאיר אורו ומצמצם קדושתו אל האדם לעשות רצונו. (זוהר לעם, פרשת בלק, מאמר "סיחוֹן ועוֹג", סעיף 7)

112. כל צבאות השמיים שואלים אלו לאלו, במה עוסק הקב"ה, במה משתדל? אומרים להם, הוא מתייחד בתשוקה בכלים שלו, בנשברי לב. כולם אינם יודעים מה נעשה מתפילת העני, ומכל אלו התרעומות שלו, כי אין תשוקה לעני אלא כששופך דמעות בתרעומות לפני המלך הקדוש. ואין תשוקה להקב"ה, אלא כשהוא מקבל אותן, ונשפכות לפניו. וזוהי תפילה שעושה איחור ועיכוב לכל התפילות שבעולם.

משה התפלל תפילתו והתעכב כמה ימים בתפילה הזו, מחמת תפילת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי שמיים כולם מוכנים להיפתח לתפילת העני, ואין בכל התפילות שבעולם, שהקב"ה מקשיב מיד, כתפילת העני. (זוהר לעם, פרשת בלק, מאמר "תפילה למשה, תפילה לדוד, תפילה לעני", סעיפים 191-190)

113. צריך האדם המתפלל תפילתו לעשות עצמו עני, כדי שתיכנס תפילתו בכלל תפילות כל העניים, כי כל שומרי השערים אינם עוזבים כך להיכנס את כל התפילות שבעולם, כמו שעוזבים תפילת העני. כי הן נכנסות בלי רשות.

ואם אדם עושה עצמו, ושם רצונו תמיד, כמו עני, תפילתו עולה ופוגשת בתפילות העניים, מתחברת בהן ועולה עימהן, ונכנסת בכלל שלהן, ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש. (זוהר לעם, פרשת בלק, מאמר "תפילה למשה, תפילה לדוד, תפילה לעני", סעיף 192)

114. תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שׂיחו. כל התפילות של ישראל הן תפילה. ותפילת העני עליונה מכולן, משום שזו עולה עד כיסא הכבוד של המלך ומתעטרת בראשו. והקב"ה משתבח בתפילה ההיא, על כן תפילה של עני נקראת תפילה.

כי יעטוף. עיטוף זה אינו עיטוף של כְּסוּת, שהרי אין לו כסות. כי יעטוף הוא ברעב. ולפני ה' ישפוך שיחו, שיצעק לפני אדונו.

וזה נוח לו לפני הקב"ה, משום שהעולם מתקיים בו, בשעה שלא נמצאים מקיימי עולם אחרים בעולם. אוי למי, שעני ההוא יצעק עליו לאדונו, משום שהעני קרוב אל המלך יותר מכולם. כמו שכתוב, והיה כי יצעק אליי ושמעתי, כי חנוּן אני.

ולשאר בני העולם, לפעמים ששומע ולפעמים שאינו שומע. משום שמשכנו של הקב"ה הוא באלו הכלים השבורים. שכתוב, ואֶת דַכָּא ושְׁפַל רוח. וכתוב, קָרוב ה' לנשברֵי לב. וכתוב, לב נשבר ונדכֶּה, אלוקים לא תִבזֶה. (זוהר לעם, פרשת יתרו, מאמר "לא יהיה לך", סעיפים 416-414)

115. בשעה שהאדם קם בחצות לילה ממיטתו לעסוק בתורה, כרוז קורא עליו ואומר, הנה בָּרכו את ה' כל עבדי ה', העומדים בבית ה' בלילות. ובבוקר, כשהוא עומד בתפילה לפני אדונו, הכרוז ההוא קורא עליו ואומר, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

אחרי שגומר תפילתו ברצון לפני אדונו, צריך למסור נפשו ברצון הלב למלכות. וכמה עצות יש לאדם בכל דבר. ובשעה שהוא נמצא בתפילה, כל אלו המילים שהאדם מוציא מפיו בתפילה ההיא, כולן עולות למעלה ובוקעות אווירים ורקיעים, עד שמגיעות למקום שמגיעות, ומתעטרות בראש המלך. ועושה מהן עטרה. (זוהר לעם, פרשת ואתחנן, מאמר "חצות לילה", סעיפים 9-8)

116. כשישראל למטה שומרים עצמם לענות אמן ולכוון ליבם כמו שצריך, כמה פתחי ברכות פתוחים למעלה, כמה טוב נמצא בכל העולמות, כמה שמחה היא בכל. ומהו שכרם של ישראל שגרמו לזה? שכרם הוא בעולם הזה ובעולם הבא.

בעולם הזה, בשעה שמֵצֵרים להם, ומתפללים תפילתם לפני אדונם, הקול מכריז בכל העולמות, פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אֱמונים. אל תקרא אמונים, אלא אֲמֵנים, ששומרים לענות אמן. כמו שישראל פתחו להם שערי הברכות, כך עתה פיתחו שערים, ותתקבל תפילתם על אלו שמֵצרים להם.

זה שכרם בעולם הזה. מהו שכרם בעולם הבא? כשייצא האדם מעולם הזה, שהיה שומר לענות אמן. מהו שומר? כלומר, ששומר אותה הברכה, שאומר המברך, ומחכה לו לענות אחריה, אמן, כמו שצריך. אז נשמתו עולה ומכריזה לפניו, פיתחו שערים לפניו, כמו שהוא היה פותח שערים כל יום, כשהיה שומר אמונים, כלומר אֲמֵנים.

מהו אמן? אמן נקרא, המעיין של נחל הנמשך, בינה. ונקרא אמן, כמו שכתוב, ואהיה אצלו אָמוֹן, אל תקרא אמון אלא אמן. קיום כל המדרגות, אותו נחל הנמשך ויוצא, בינה, נקרא אמן. כמו שכתוב, מן העולם עד העולם. מעולם שלמעלה, בינה, לעולם שלמטה, מלכות. אף כאן, אמן ואמן. אמן של מעלה, בינה, אמן של מטה, מלכות. אמן, פירושו קיום של כולם. (זוהר לעם, פרשת וילך, מאמר "עניית אמן", סעיפים 39-37)

117. אין לך בכל העולם שיעמדו לפני הקב"ה, אלא התשובה והתפילה של האדם. ג' מיני תשובה הם, תפילה, שָׁוְועה, דמעה, וכולם כתובים בכתוב הזה, שִׁמעָה תפילתי ה' ושוועתי האזינה, אֶל דמעתי אַל תֶחרש.

כל השלוש חשובות לפני הקב"ה, ומכולן אין חשובה בהן כמו הדמעה. כי בדמעות מתעוררים והולכים הלב והרצון וכל הגוף, ובי"ג (13) שערים באים לפני הקב"ה.

תפילה כתוב בה שמיעה, שכתוב, שִׁמעה תפילתי ה'. שוועה כתוב בה, ושוועתי האזינה. דמעה אינה כאלו, אלא יותר מכולן, שכתוב, אל דמעתי אל תחרש.

תפילה, לפעמים שהאדם מתפלל תפילתו והקב"ה שומע, אבל אינו רוצה לעשות בקשתו, והוא שותק אליו, ואינו משגיח עליו, שהרי לא כתוב בה אלא שמיעה בלבד.

שוועה יותר חשובה מתפילה, שצועק ברצון הלב לפני אדונו. ומשום ששׂם רצונו יותר, כתוב בה, האזינה. כמי שמטה אוזנו אל הדובר. ועם כל זה שותק, ואינו רוצה לעשות רצונו.

אבל דמעה היא בלב וברצון כל הגוף, ומשום זה כתוב בה, אל דמעתי אל תחרש.

אין כל הדמעות באות לפני המלך. דמעות של כעס ודמעות של מוסֵר דין על חבירו, אינן באות לפני המלך. אלא הדמעות של תפילה ותשובה, והמתפללים תפילה מתוך צרתם, כולן בוקעות רקיעים ופותחות שערים, ובאות לפני המלך.

ביום שנחרב ביהמ"ק, כל השערים ננעלו ושערי דמעות לא ננעלו. כתוב בחזקיהו, שמעתי, את תפילתךָ ראיתי את דמעתך. ראייה ממש מתוך הדמעות. (זוהר לעם, זוהר חדש, מדרש רות, מאמר "תפילה שָׁוְועה דמעה", סעיפים 234-228)

118. למעלה מפתח ההיכל, יש פתח אחר שהקב"ה חפר אותו מדינים דמפתחא, כמו שכתוב, באר חפרוהָ שׂרים. ונפתח ג"פ ביום, שמאירים בו ג' קווים, ואינו נסגר, ועומד פתוח לאלו בעלי תשובה, ששפכו דמעות בתפילתם לפני אדונם. וכל השערים והפתחים נסגרים, עד שנכנסים ברשות, חוץ משערים אלו, הנקראים שערי דמעות, שפתוחים ואינם צריכים רשות.

כי הפתח הראשון, הוא כמו שכתוב, לפתח חטאת רובץ, ושם נמצאת המלכות דמנעולא, רבבה. ומבחינה זו תשובה אינה מועילה, להיותה מידת הדין הקשה. אבל הקב"ה חפר למעלה ממנו פתח שני, המפתחא, מלכות הממותקת בבינה. ומשם מועילה תשובה.

וכשתפילה זו שבדמעות עולה למעלה באלו השערים, מזדמן האופַן ההוא, מלאך מהמלכות, הנקרא אופן, העומד על 600 חיות גדולות, ושמו ירחמיאל. לוקח תפילה שבדמעות, התפילה נכנסת ומתקשרת למעלה, והדמעות נשארו כאן. ורשומות בפתח, שהקב"ה חפר אותו.

התפילה בדמעות מעלה מ"ן לתיקון המפתחא, להעלות המלכות לבינה. ועל כן התפילה מתקבלת, והדמעות נשארו חרותות על הפתח, הגורמות שם מיתוק המלכות בבינה. (זוהר לעם, פרשת פקודי, מאמר "היכל לִבְנת הספיר יסוד", סעיפים 190-189)

119. כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינן מהצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פנה אל תפילת הערער. שהופך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשתה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל התפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה וברצון הלב. וכמו שכתוב, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים לא בזה, אע"פ שאינם רצויים.

פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. על כן תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם.

ומי היא התפילה, המתקבלת בשלימות למעלה? היא התפילה, שלא יכלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלימות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, על כן נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלימות. (זוהר לעם, פרשת ויחי, מאמר "היאספו ואגידה לכם", סעיפים 516-514)

120. בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים בתוך כלל הרבים. כמו שכתוב בשונמית, כשאמר לה אלישע, היֵש לדבּר לָך אל המלך או אל שר הצבא. האם יש לדבר לך אל המלך? כי אותו יום היה יום טוב של רה"ש, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם. והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט. ומשום זה אמר לה, היש לדבר לך אל המלך, שקרא את הקב"ה בשם מלך.

ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "זכירה ופקידה", סעיפים 285-284)

121. ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בךָ אתפאָר. המדובר כאן הוא בתפילה, שהאדם צריך להתפלל לפני הקב"ה, שהיא עבודה אחת גדולה ומכובדת מעבודות אדונו. יש עבודת הקב"ה העומדת במעשה הגוף, כלומר, המצוות התלויות במעשה. ויש עבודת הקב"ה, עבודה פנימית יותר, שהיא עיקר הכול, כלומר, מצוות התלויות בדיבור וברצון הלב.

תפילתו של אדם היא עבודת הרוח, עבודה מבחינה ב', התלויה בדיבור. והיא עומדת בסודות עליונים. ובני אדם אינם יודעים, שתפילתו של אדם בוקעת אווירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "עליית התפילה", סעיפים 121,123)

122. ברוך שמו של ריבון העולם. ברוך כִתרך ומקומך. יהי רצונך עם עמך ישראל לעולם, שגאולת ימינך תראה לעמך בבית מקדשך, ולהשפיע לנו ממיטב אורך, ולקבל תפילותינו ברחמים. יהי רצון מלפניך, שתאריך לנו חיים בטוב, ושאני עבדך יהיה נפקד בין הצדיקים, לרחם עליי, ולשמור אותי ואת כל אשר לי, ואשר לעמך ישראל.

אתה, הוא הזָן את הכול ומפרנס את הכול. אתה, הוא השולט על הכול. אתה, הוא השולט על מלכים, והמלכות שלך הוא. אני עבד הקב"ה, שאני משתחווה לפניו ומלפני כבוד תורתו בכל עת ועת. לא על אדם אני בוטח, ולא על בני אלוקים אני סומך, אלא על אלוקים שבשמיים, שהוא אלוקים אמת, ותורתו אמת, ונביאיו אמת, ומרבה לעשות חסד ואמת. בו אני בוטח, ולשמו הקדוש והנכבד אני אומר תשבחות.

יהי רצון מלפניך, שתפתח ליבי בתורתך, ותיתן לי בנים זכרים עושי רצונך, ותמלא משאלות ליבי, ולב כל עמך ישראל, לטוב, לחיים, ולשלום. אמן. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "סוד ספר התורה", סעיף 225)

123. כל אדם שבא לייחד את השם הקדוש, ולא כיוֵון בו בלב וברצון וביראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפילתו לחוץ. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "ימינךָ ה' נאדרִי בכוח", סעיף 278)

124. התפילה, שאנו מתפללים, היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע, למלאה מכל חסרונותיה. כי על כן, כל הבקשות הן בלשון רבים. כמו, וחוננו מאיתך דעה, הֲשִׁיבֵנו אבינו לתורתך.

כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה, יש בכלל ישראל. והחסר בה, חסר בכלל ישראל. ונמצא, כשאנו מתפללים בעד כלל ישראל, אנו מתפללים לצורך השכינה הקדושה, כי היינו הך. ונמצא, שקודם התפילה, אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבשכינה, כדי שנדע, מה שצריך לתקן בה ולמלאה. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "תורה ותפילה", סעיף 183)

125. תפילת העני מקדימה להתקבל לפני הקב"ה מכל תפילות העולם. תפילה לעני הדבוק בעוניו, כמי שאין לו מעצמו מאומה.

תפילת כל אדם היא תפילה. אבל תפילת העני, היא תפילה העומדת לפני הקב"ה, שהיא שוברת שערים ופתחים, ונכנסת להתקבל לפניו. כמו שכתוב, ולפני ה' שִׂיחו, כמי שמתרעם על דיניו של הקב"ה. (זוהר לעם, פרשת וישלח, מאמר "תפילותיהם של הצדיקים", סעיפים 65-64)

126. בשעה שישראל מסדרים בבית הכנסת סדר שירות ותשבחות, וסדר התפילה, אז מתאספים ג' מחנות של מלאכים עליונים. מחנה אחד הם המלאכים הקדושים המשבחים להקב"ה ביום. כי יש אחרים שמשבחים להקב"ה בלילה. ואלו הם המשבחים להקב"ה ואומרים שירות ותשבחות עם ישראל ביום.

המחנה השני הם המלאכים הקדושים הנמצאים בכל קדושה שישראל מקדשים למטה, ותחת ממשלתם הם כל אלו המתעוררים בכל הרקיעים בתפילה של ישראל. המחנה השלישי הן העֲלָמות העליונות, שבע רוחות של שבעה היכלות דבריאה, שמיתקנות עם המלכות. והן מתקנות את המלכות להכניס אותה לפני המלך.

וכולם מיתקנים בסדר של ישראל שמתקנים למטה, באלו שירות ותשבחות, ובתפילה שמתפללים ישראל. כיוון שאלו ג' מחנות מזדמנים, אז ישראל פותחים בשירה ומזמרים לפני אדונם. והמחנה האחד, הממונים לשבח לאדונם ביום, מזדמנים עימהם ומזמרים עימהם יחד באלו השבחים של דוד המלך. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "אמר שומר בא בוקר", סעיפים 95-93)

127. האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפילתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפילה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפילתו. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")

128. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמיים. ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמידות ענייני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמיים. (רבי צדוק הכוהן מלובלין, "פרי צדיק")

129. לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. (רבי מנחם מנדל מקוצק, "אין שלם מלב שבור")

130. לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב הווי אומר זו תפילה. (בבלי, תענית ב', א')

131. התפילה היא קישור הרצון בהקב"ה. (הראי"ה קוק, "עולת ראי"ה")

132. המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חבירו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחבירו, שעל ידו הולכת השפע ובעל כן הוא נענה תחילה. ובזה יובן הפסוק "המברך מתברך". כי המברך נעשה צינור ההשפעה, ועל כן הוא מתברך. כי "ברכה" הוא לשון "בריכה", היינו צינור ההשפעות טובות. והנה זהו דווקא אם המברך והמתברך אוהבים זה את זה, ויש להן אחדות אמיתי ובשלימות, אזי הם מעוררים הצינור עליון, שיוכל להשפיע דרך הצדיק, שהוא השביל, ע״ד, העולם ניזון בשביל חנינא בני. (רבי מנחם מנדל מקוסוב, "אהבת שלום")

133. כיצד היא הכוונה. שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך ליישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל. חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה. (הרמב"ם, "משנה תורה")

134. עִיקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ וּשלימותהּ הוּא כְּשֶׁנִּכְלָלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְנַעֲשִׂים אֶחָד, כִּי אָז עוֹלִים אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַקְּדֻשָּׁה הוּא אֶחָד, ועל כן הַתפילה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, עִקָּרָהּ תָּלוּי כְּשֶׁמתְאַחֲדִים הַנְּפָשׁוֹת. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")

135. תעזור ותושיע ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים, שיהיה כוח על כל אחד ואחד מישראל הרחוק מן התכלית, להביאו אל התכלית האמיתי. שיזכה כל אחד לסתם עיניו ודעתו מדמיון העולם הזה לגמרי, עד שיהיה נכלל תמיד בתכלית הביטול, ברצוא ושוב, בתוך התכלית האמיתי, שהוא כולו אחד, כולו טוב, באופן שיזכה כל אחד ואחד מישראל לכלול תפילתו באחד. עזרנו טוב לכל, שנזכה לבטל כל גשמיותנו, עד שנזכה לבטל עצמנו לגמרי, להיכלל באחדותך באמת, שהוא כולו טוב תמיד, עד שתהיה תפילתנו בתכלית השלימות, כלולה יחד מתחילתה ועד סופה בתכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי תפילות")

136. מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר, היא מלחמה ארוכה מאוד, ועיקר הכנעתו הוא על ידי התחזקות. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאוד לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אופן, בבחינת: "ואציעה שאול הינך". וגם משם יקרא ויצעק אל ה' בכלות הנפש בבחינת: "מבטן שאול שוועתי". כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו, ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמאמר רבותינו ז"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו", כמו שכתוב: "מלחמה לה' בעמלק", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדיין בחוש מאן נצח (מי המנצח), כי עדין המלחמה ארוכה מאוד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשין עצמנו ממלחמה הזאת, חס ושלום, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון. (רבי נחמן מברסלב, "משיבת נפש")

137. כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר. (רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר")