תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/מאמרים
מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם
אהבת חברים - א. 3 (1984)
אהבת חברים - ב. 6 (1984)
איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב. 8 (1984)
אין אדם משים עצמו רשע. 31 (1985)
אין עדה פחות מעשרה. 28 (1986)
איש את רעהו יעזורו. 4 (1984)
אלה תולדות נח. 4 (1985)
אני ראשון ואני אחרון. 14 (1985)
אשה כי תזריע. 22 (1986)
אתם נצבים היום כולכם. 19 (1984)
ב' בחינות בקדושה. 15 (1987)
בא אל פרעה - א. 19 (1985)
בא אל פרעה - ב. 13 (1986)
בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך" בעבודה. 16 (1991)
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. 25 (1985)
בענין אהבת חברים. 2 (1984)
בענין הוויכוח בין יעקב ללבן. 11 (1985)
בענין העזרה הבאה מלמעלה. 8 (1986)
בענין השכר המקבלים. 32 (1985)
בענין חשיבות החברים. 17-1 (1984)
בענין כבוד אב. 5 (1986)
בענין נר חנוכה. 9 (1986)
ג' זמנים בעבודה. 24 (1985)
ג' תפלות . 30 (1985)
גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד. 9 (1987)
דרך קרובה ודרך רחוקה. 26 (1986)
האזינו השמים. 2 (1986)
ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת. 8 (1987)
ההבדל בין עבודת הכלל ופרט. 16 (1987)
ההבדל בין צדקה למתנה. 24 (1986)
ההבחן העקרי בין נפש הבהמית לנפש אלקית. 17 (1988)
החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו. 12 (1986)
הטוב ומטיב לרעים ולטובים. 1 (1987)
הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי. 28 (1989)
היתכן שירד משמים דבר שלילי. 15 (1984)
הכנה לסליחות מהו. 36 (1986)
הכנה לקבלת התורה מהו - א. 18 (1987)
הנרות הללו קדש הם. 12 (1991)
הצורך לאהבת חברים. 14 (1988)
הקב"ה וישראל יצאו בגלות. 27 (1986)
הקשר בין פסח, מצה ומרור. 14 (1987)
הראני את כבודך. 26 (1985)
ואתחנן אל ה'. 34 (1985)
והיה כי יחטא ואשם. 20 (1986)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך. 18 (1984)
וידעת היום והשבות אל לבבך. 17 (1985)
ויהי ערב ויהי בוקר. 36 (1985)
וילך משה. 1 (1986)
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. 15 (1985)
ויצא יעקב. 10 (1985)
וירא אליו ה' באלוני ממרא. 6 (1985)
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. 12 (1985)
ויתרוצצו הבנים בקרבה. 9 (1985)
וכאשר יענו אותו. 16 (1985)
חיי שרה. 7 (1985)
חמשה עשר באב. 35 (1986)
חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד. 6 (1987)
חשיבותה של תפילת רבים. 7 (1986)
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. 21 (1985)
כובד ראש בעבודה מהו. 25 (1987)
כי יעקב בחר לו יה. 16 (1986)
כל התורה היא שם אחד קדוש. 22 (1985)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987)
כשאדם יודע מהי יראת ה'. 35 (1985)
לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל. 10 (1984)
לך לך מארצך. 5 (1985)
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. 14 (1984)
לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך. 7 (1984)
לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה". 13 (1984)
לשמה ושלא לשמה. 29 (1986)
מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב. 4 (1987)
מאמר המרגלים. 28 (1985)
מאמר התשובה. 27 (1985)
מדוע החיים נחלק לב' בחינות. 1 (1988)
מדוע חג המצות נקרא "פסח". 13 (1987)
מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה. 16 (1989)
מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה. 32 (1988)
מה לדרוש מאסיפת חברים. 30 (1988)
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך. 5 (1984)
מהו "אין קדוש כה', כי אין בלתך" בעבודה. 26 (1990)
מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה. 37 (1989)
מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה. 25 (1990)
מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה. 35 (1990)
מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה. 45 (1990)
מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה. 37 (1990)
מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה. 29 (1990)
מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה. 43 (1991)
מהו "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה. 42 (1991)
מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה. 39 (1990)
מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה. 28 (1990)
מהו "לחם רע עין" בעבודה. 13 (1989)
מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה. 7 (1989)
מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה. 13 (1991)
מהו "שכור אל יתפלל" בעבודה. 21 (1989)
מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה. 7 (1991)
מהו אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה. 34 (1991)
מהו אין ברכה במקום ריק, בעבודה. 15 (1988)
מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה. 20 (1991)
מהו אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה. 1 (1991)
מהו אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה. 23 (1989)
מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה. 31 (1989)
מהו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה. 27 (1991)
מהו בחינת מרגלים, בעבודה. 33 (1989)
מהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה. 40 (1989)
מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה. 46 (1991)
מהו בעבודה "חסד של אמת". 14 (1990)
מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב. 25 (1989)
מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם. 5 (1988)
מהו ברכה וקללה, בעבודה. 42 (1990)
מהו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה. 24 (1989)
מהו גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה. 26 (1991)
מהו דגלים בעבודה. 32 (1991)
מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה. 17 (1989)
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה. 11 (1988)
מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה. 15 (1991)
מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה. 10 (1988)
מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה. 26 (1988)
מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה. 6 (1988)
מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי. 33 (1988)
מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו. 29 (1988)
מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא. 10 (1987)
מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)
מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר. 5 (1987)
מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב. 29 (1989)
מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה. 41 (1990)
מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה. 24 (1988)
מהו הסדר במחית עמלק. 22 (1990)
מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה. 17 (1990)
מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים. 14 (1986)
מהו השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה. 28 (1988)
מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים. 3 (1989)
מהו השיעור של תשובה. 1 (1989)
מהו השכר בעבודה דלהשפיע. 20 (1988)
מהו ואברהם זקן בא בימים, בעבודה. 8 (1991)
מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה. 22 (1988)
מהו חטא גדול או קטן, בעבודה. 2 (1989)
מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)
מהו יום ולילה, בעבודה. 34 (1988)
מהו ישראל עושין רצון המקום, בעבודה. 32 (1990)
מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה. 38 (1990)
מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה. 17 (1991)
מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה. 40 (1990)
מהו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה. 36 (1989)
מהו כלים הדיוטות, בעבודה. 34 (1990)
מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה. 19 (1988)
מהו כריתת ברית בעבודה. 31 (1987)
מהו לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה. 39 (1989)
מהו לא תוסיף ולא תגרע בעבודה. 28 (1987)
מהו לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה. 43 (1990)
מהו למעלה מהדעת, בעבודה. 6 (1989)
מהו לפום צערא אגרא. 29 (1987)
מהו מבול מים, בעבודה. 4 (1989)
מהו מה אני בחנם, אף אתם בחנם, בעבודה. 21 (1990)
מהו מחצית השקל בעבודה - א. 12 (1987)
מהו מחצית השקל בעבודה - ב. 20 (1990)
מהו מי שאין לו בנים, בעבודה. 35 (1989)
מהו מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה. 30 (1991)
מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה. 26 (1989)
מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה. 5 (1991)
מהו מצות שאדם דש בעקביו. 33 (1986)
מהו מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה. 16 (1990)
מהו נסתר ונגלה בעבודה ה'. 19 (1987)
מהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. 9 (1990)
מהו על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות. 41 (1991)
מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה. 30 (1989)
מהו ענין טהרת אפר פרה, בעבודה. 23 (1991)
מהו ענין יסורים בעבודה. 27 (1989)
מהו ענין כשלון בעבודה. 2 (1990)
מהו ענין מרגלים, בעבודה. 35 (1991)
מהו ענין קו ימין בעבודה. 38 (1991)
מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה. 1 (1990)
מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה. 9 (1989)
מהו קדושה וטהרה בעבודה. 28 (1991)
מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה. 19 (1991)
מהו קללה וברכה בעבודה. 27 (1987)
מהו רועה העם הוא כל העם, בעבודה. 13 (1988)
מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה. 6 (1991)
מהו ריח בגדיו, בעבודה. 9 (1991)
מהו רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה. 3 (1991)
מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה. 31 (1990)
מהו שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה. 8 (1989)
מהו שאמרו חז"ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה. 10 (1990)
מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה. 36 (1990)
מהו שבריאת העולם היה בנדבה. 5 (1989)
מהו שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה. 14 (1991)
מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות. 22 (1989)
מהו שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה. 18 (1990)
מהו שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה. 24 (1991)
מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה. 25 (1991)
מהו שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה. 5 (1990)
מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה. 18 (1989)
מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה. 45 (1991)
מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה. 47 (1991)
מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה. 39 (1991)
מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה. 20 (1989)
מהו שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה. 11 (1991)
מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)
מהו שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה. 10 (1991)
מהו שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה. 27 (1988)
מהו שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי. 8 (1988)
מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה. 10 (1989)
מהו שהעולם נברא בשביל תורה. 3 (1990)
מהו שהצדיק סובל רעות. 9 (1988)
מהו שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה. 15 (1989)
מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה. 33 (1991)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - א. 12 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב. 19 (1990)
מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה. 21 (1988)
מהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה. 2 (1991)
מהו שופטים ושוטרים, בעבודה. 38 (1989)
מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה. 30 (1990)
מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה. 29 (1991)
מהו שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה. 24 (1990)
מהו שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה. 27 (1990)
מהו שכתוב "והשבות אל לבבך". 14 (1989)
מהו שלום בעבודה. 34 (1989)
מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה. 36 (1991)
מהו שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה. 15 (1990)
מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה. 23 (1988)
מהו שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה. 11 (1990)
מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה. 23 (1990)
מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)
מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים. 13 (1990)
מהו שעשו נקרא איש שדה, בעבודה. 8 (1990)
מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה. 31 (1991)
מהו שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה. 18 (1991)
מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה. 21 (1991)
מהו ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה. 19 (1989)
מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)
מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה. 32 (1989)
מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה. 4 (1990)
מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה. 37 (1991)
מהו תורה ומלאכה בדרך ה'. 12 (1988)
מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכויים. 17 (1987)
מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990)
מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה. 25 (1988)
מהי המתנה שאדם מבקש מה'. 22 (1987)
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה. 44 (1991)
מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'. 35 (1988)
מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'. 31 (1988)
מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה. 4 (1988)
מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו. 7 (1988)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א. 30 (1987)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב. 44 (1990)
מהי מצוה קלה. 26 (1987)
מהי סעודת חתן. 12 (1989)
מהי שושנה בין החוחים, בעבודה. 22 (1991)
מהם אמת ושקר, בעבודה. 40 (1991)
מהם הכוחות, שצריכים בעבודה. 11 (1989)
מטרת החברה - א. 1-1 (1984)
מטרת החברה - ב. 1-2 (1984)
מי הוא הגורם לתפילה. 18 (1986)
מי מעיד על האדם. 37 (1985)
מי שחיזק לבו. 20 (1985)
מעוז צור ישועתי. 13 (1985)
מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה. 6 (1990)
מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה. 7 (1990)
מתי נקרא עובד ה' בעבודה. 18 (1988)
נס החנוכה. 7 (1987)
סדר היום. 41 (1989)
סדר ישיבת החברה. 17-2 (1984)
סדר ישיבת התועדות. 17 (1986)
סדר עבודה מבעל הסולם זצ"ל. 46 (1990)
עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)
על משכבי בלילות. 23 (1985)
ענין אמת ואמונה. 3 (1985)
ענין בטחון. 6 (1986)
ענין החסד. 4 (1986)
ענין המשטינים. 18 (1985)
ענין השפעה. 16 (1984)
ענין זכות אבות. 11 (1984)
ענין חשיבות החברה. 12 (1984)
ענין חשיבות הכרת הרע. 2 (1987)
ענין יניקה, ועיבור. 31 (1986)
ענין יראה ושמחה. 23 (1986)
ענין למעלה מהדעת. 21 (1986)
ענין ענף ושורש. 2 (1985)
ענין קליפה שקדמה לפרי. 30 (1986)
ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש. 32 (1986)
ענין שופטים ושוטרים. 34 (1986)
ענין שמחה. 19 (1986)
ענין תפלה. 10 (1986)
עשה לך רב וקנה לך חבר - א. 1 (1985)
עשה לך רב וקנה לך חבר - ב. 8 (1985)
פורים, שהמצוה עד דלא ידע. 11 (1987)
פושעי ישראל. 33 (1985)
צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. 38 (1985)
קרוב ה' לכל קוראיו. 29 (1985)
רכוש הפרטי של אדם מהו. 20 (1987)
שיעור מעשי המצות. 25 (1986)
שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987)
שמע קולנו. 39 (1985)
שנאת חינם בעבודה מהו. 24 (1987)
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי. 11 (1986)
תפלת רבים. 15 (1986)

מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם

תשמ"ח - מאמר ה'
1988 - מאמר 5

במגילה (דף כ"ט) כתוב שם וזה לשונו "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן, שנאמר, ושב ה' אלקיך את שבותך. והשיב, לא נאמר, אלא, ושב. מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות", עד כאן לשונו. ויש להבין בדרך העבודה:

א. מה נותן לנו זה בעבודה, אם השכינה גם כן בגלות. כלומר, מהי התועלת מזה, שגם השכינה היא בגלות, כמו שכתוב "חביבין ישראל לפני הקב"ה, בזה שגם השכינה היא בגלות". אם כן יש להבין, מה מוסיף לנו זה בעבודה. כלומר, מהו התיקון שאנו מוצאים מזה, שגם השכינה היא בגלות.

ב. מהו זה שאמרו חז"ל "צער השכינה, בזה שהיא בגלות". וחז"ל אמרו "אדם צריך להצטער בצער השכינה". איך אפשר לומר, שיש צער למעלה, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה "לאקמא שכינתא מעפרא". זאת אומרת, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה, שהוא יוקים אותה מהעפר.

ג. מהו בעבודה להבין שהשכינה מונחת בעפר, שהיא בעצמה לא יכולה לקום, אלא צריכים שהקב"ה יוקים לה.

ד. בכדי שהקב"ה יוקים לה, אנו צריכים להתפלל על זה. וכאילו בלי תפלתנו, אין הקב"ה יכול להוציא אותה מעפר.

ולהבין כל זה צריכים מקודם להבין, לאיזו בחינה אנו קוראים קוב"ה, ולאיזו בחינה אנו קוראים שכינה. אאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שכתוב בזה"ק "איהו שוכן, ואיהי שכינה". שיש לדעת, מה שאנו מבחינים הרבה בחינות בעולמות העליונים, זהו רק מצד המקבלים. אבל מצד הבורא כתוב "אני הויה לא שניתי". ולפיכך מבחינים את כל העולמות לב' בחינות:

א. בורא, שהוא "השוכן". ונקרא "אור", ונקרא "המשפיע", "הנותן" ו"המחיה".

ב. המקום שהבורא הוא מגולה. כלומר, המקום שמרגישים אותו, ומשיגים אותו לפי ערך הכלי, שיש לה ההשתוות הצורה. שתיקון הזה יצא לאחר הצמצום. לפי זה יוצא, הוא אמר, שהמקום, שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא "שכינה". אם כן אין הם שני דברים, אלא זהו אור וכלי, אור נקרא "שוכן", והכלי, ששם מלובש האור, נקרא "שכינה".

ובהאמור לפי דבריו יש לפרש את כל ענין עבודה, שיש לפנינו בבחינת תיקון הבריאה, שהוא רק תיקון הכלים. פירוש, איך שהשפע עליון, מה שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, שהכלים יתאימו לקבל השפע, והשפע לא ילך להחיצונים. רק זו היא עבודה שלנו ולא יותר.

נמצא לפי זה, השוכן רוצה להיות מגולה, כלומר שהטוב והעונג יהיה מגולה להנבראים. ומצד המאציל אנו מיחסים רק בחינת משפיע ונותן, כי זו היתה מטרת הבריאה.

אבל מצד התחתונים, שהכלי, ששם צריך להיות מגולה את הטוב והעונג, הואיל שחשקה בהשתוות הצורה לשורשו, כלומר שתהיה משפיע כמו השורש, לכן אמרה, שהיא לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל. ועל זה עשתה צמצום.

ורק בזמן שתהיה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, אז הכלי תקבל את הטוב ועונג. וזה נעשה בעולמות עליונים, שהם נקראים בחינת "השורשים להנשמות", כלומר שגם הנשמות לא יקבלו את השפע, אלא בתנאים כאלו, הנקראים "בעמ"נ להשפיע". זהו גורם עיכוב, שלא יכול להתגלות את הטוב והעונג, עד שהתחתונים יהיו ראויים לקבל השפע.

ובהאמור יוצא, שהמקום, שהשוכן צריך להיות מגולה, ואם אין התחתונים נותנים את המקום הזה, כי אין בכוחם לתת הכוונה על המתנה, מה שהשוכן יתן, שהקבלה תהיה בעמ"נ להשפיע, נמצא, שזה נקרא "צער השכינה". כלומר, שאין הקב"ה יכול להשפיע את הטוב והעונג כרצונו יתברך, שרצונו הוא להטיב לנבראיו.

נמצא, "צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".

והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.

וזה שייך לעבודת האדם ולא להבורא. להבורא שייך לתת. מה שאין כן לא לתת, לא שייך להבורא, אלא להנבראים. כלומר, שאין הנבראים רוצים לקבל לעצמם, אלא בתנאי בעמ"נ להשפיע. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".

ופירש אאמו"ר זצ"ל "הכל הקב"ה נותן". הכוונה היא "הכל", היינו כל השפעות טובות הבורא נותן. ו"יראת שמים", שהוא שלא לקבל לתועלת עצמו, זה רק האדם צריך לעשות. לכן על האדם מוטל לתקן את עצמו, בכדי שיהא בידו של הקב"ה לתת את הטוב והעונג.

נמצא בזה, מה שהאדם עובד לתועלת ה', נשאלת השאלה, איזו תועלת, כלומר מה חסר להבורא, שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, שהקב"ה מקבל מעבודת האדם. יכולים לומר רק דבר אחד, היינו מקום, שיהא בידו להשפיע שם את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו בעת בריאת העולם, שהוא להטיב לנבראיו.

אי לזאת, כשאנו אומרים "צער השכינה", הכוונה על זה שאין הקב"ה יכול לגלות להם את הטוב ועונג. נמצא, שיש כביכול צער על מה שהוא לא יכול להטיב להנבראים. וזה נקרא "צער השכינה", צער שאינו יכול להשפיע לתוך הכלים, כנ"ל, שהכלים נקראים "שכינה", ששם שורה השוכן.

והסיבה, שצריכים לכוון בכל מעשינו לצער השכינה, הוא, היות שאנו צריכים להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו". וזה כלל, שאין האדם יכול לעבוד ללא מטרה. אם כן האדם צריך לשום לעיניו, מה הוא רוצה עם היגיעה שלו. כלומר, מה הוא רוצה לקנות בחיים, שידע אם הוא ישיג את הדבר, הוא יהיה אדם המאושר בעולם.

לכן אומרים לו, שאין דבר יותר גדול ויותר חשוב, מזה שהוא ימלא את רצון הבורא ולא הרצון לקבל לעצמו. ואז האדם צריך לדעת, מה חסר בבית המלך, שהוא יכול למלאות את החסרון הזה. כלומר, מה אפשר לומר שיש להבורא צער, שחסר לו את דבר הזה. שאם יתנו לו, תהיה שמחה לפניו.

על זה באה התשובה, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.

מה שאין כן, אם האדם מקיים תו"מ בעמ"נ, שהקב"ה ישפיע לו טוב להכלי קבלה, בעמ"נ שהוא רוצה להנות עצמו, האדם הזה מרוחק מהשפע. כי השפע עליון יכול לבוא רק בכלים דהשפעה. לכן צריכה להיות הסיבה, מה שהוא מקיים תו"מ, הוא מטעם, שע"י זה הוא יהיה בין האנשים שרוצים להנות את הבורא, כנ"ל בהמשל.

אבל היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.

ובזה נבין שאלה הב'. מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש, צער, שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן. ששכינה נקרא הכלי, ששם מגולה האור.

ובהאמור נבין את השאלה הג', ששאלנו, מהי בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר. והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול.

ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום, שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם, לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.

לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, כל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן מה שהמשפיע צריך לעשות שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות שייך להמקבל. כלומר, שהמקבל צריך להשתדל, שיהיה לו כלים מוכשרים, דהיינו שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע, אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.

ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הרווח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו, שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה. והיסורים שלו, הם במה שאין לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו.

ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר מהי הסיבה, שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר, במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש, שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היתה לו לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

ועכשיו הוא רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה, שכל העולם חיים ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוציאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים, שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר, שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול, בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום.

מה שאין כן הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל העולם חשך בעדו. זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם, אינו מאירה לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם. והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה:

או לומר שהוא בחינת ישראל. והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו יתברך. כלומר, שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו. והיסורים, מה שהוא נמצא במצב של שפלות, הכל בא ממנו יתברך. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב, שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'.

אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. שתפלה אמיתית נקראת דוקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק יסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין".

ויש מקום לומר להיפך, שהיא טענה ששייכת לבחינת "אומות העולם" ולא לבחינת "ישראל". כלומר, שאינו מאמין שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שהוא רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו היא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ. אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים, והוא עתה "תוהה על הראשונות", כלומר שהוא מתחרט בזה שהוא הכניס עצמו ללכת בדרך של השפעה.

זאת אומרת, שהוא אומר, שבטרם נכנס לעבודה דלהשפיע, היתה לו שמחה מעבודה, שעסק בתורה ותפלה ובעשיית המצות. כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות. וכל דאגותיו היו איך להרבות בכמות. כלומר, לתת יותר זמן לתפלה ולתורה. אבל על איכות העבודה לא היה לו צורך לתשומת לב, ולחשוב על איזו מטרה הוא עובד עבודת הקודש. והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב על הסיבה, שמחייבו לעסוק בתו"מ. לכן תמיד היה מרגיש עצמו, שהוא נמצא בתכלית השלימות.

מה שאין כן עתה, כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לו יותר קשה, ויותר קשה לו להתגבר על היצר הרע שלו.

והוא אומר, במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצר הרע צריך להיות נכנע ויותר חלש. ועכשיו הוא ממש להיפך, שבכל דבר שבקדושה, שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצר הרע מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל, איפה הוא הצדק. ומרוב עבודה, מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה.

ואז הוא בא ל"טענת מרגלים" ואומר, שנמאס לו מעבודה זו. ובורח מן המערכה, כי הוא טוען, במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה. לכן הוא "תוהה על הראשונות", כנ"ל, ובועט על הדרך הזו, שצריכין לעבוד על כוונות ולא מספיק מעשים, אלא עיקר הוא הכוונה, כמו שכתוב "טוב מעט בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר, שעבודה זו לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אבל אומות העולם, כשהיסורים באים עליהם, מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא, שבזמן שבא עליו יסורים, היינו בזמן שמרגיש יסורים בעת הירידה, בזה שלא מרגיש שום טעם וחיות בתורה ועבודה, והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה אלא לברוח מהמערכה. שזה נקרא, ש"הם מבעטין בהן".

ויש לדעת, שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, כמו שכתוב "אבל אומות העולם מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו, שעל מצב של ירידה, שמרגיש שם יסורין, "אין מזכירין שמו של הקב"ה", לומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה של ירידה. בכדי שידע את מצבו בבירור גמור, עד כמה שהוא מסוגל לעבוד לשם שמים. ושירגיש, שעכשיו הוא רואה, שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו.

ועתה אין הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". כי עתה הוא רואה, שהוא זקוק לסיוע מן השמים. ועכשיו הוא הזמן, שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית היא דוקא מעומק הלב. כלומר, שהתפלה שלו בכל הלב, שהלב מבין, שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.

והתפלה, שצריכה להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף קס"א) וזה לשונו "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות. ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך, שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה. כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו". משמע לכאורה, שהוא מדבר כמו צדיק. ומדוע נקרא זה, שיצר הרע אומר לו.

התשובה היא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים. אבל מה כוונתו באלו הדיבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה', שיש לו עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכולתו, אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה, שיש לו זמן להתפלל לה'. כי אז האדם משיב תיכף להיצר הרע "כבר אין לי עוד מה לעשות שלא עשיתי, ולא עזר לי". לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה'.

אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכולתו, ואין ליצר הרע דיבורים, להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכולתו, אז יש ליצר הרע דיבורים אחרים יותר גרועים, והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות.

והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר, שאינו אומר, שהקב"ה שלח לו המצב של יסורים, מה שהוא מרגישים בזמן של ירידה, אלא מה הוא עשה בזמן הירידה, כמו שכתוב "אבל אומות העולם, בזמן הירידה, שמרגישים יסורין, מבעטין בהן". כלומר, שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.

ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עמהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".

יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. אם שאר אנשים, הסדר העבודה שלהם, הוא כסדרן. כלומר, שהם מרגישים עצמם לשלימים. כלומר, שהם רואים, שברוך ה' הם מקיימים מצות, ומתפללין, ולומדין תורה, ומה חסר להם עוד. זאת אומרת, שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד על כל צעד ושעל, שיגידו להם, אם דרכי עבודה שלהם הוא בסדר או לא.

וזה דומה לאנשים, שלומדים בכולל. נגיד שיש שם בהכולל מאה אנשים. ובאיזו עיר צריכים לרב. ובני העיר שולחו בקשה לראש הכולל, שישלח להם רב. אז ראש הכולל בוחר צוות, שיעשו בחינה, מי מהלומדים מסוגל שם להיות רב. והסדר הוא, שמבין המאה בני הכולל, ובוחרים המצוינים מהם. נגיד שלוקחים חמישה אנשים ומבחינים אותם. ובהבחינה שואלים שאלות, שהם צריכים לענות עליהם. אבל הם לא מוכרחים לענות על כל השאלות. אלא אם עונים תשעים אחוז, כבר נקראים, שכבר הם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים. האם אפשר לומר, אלו הלומדי כולל, שלוקחים אותם לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים. מה שאין כן התשעה ותשעים מהלומדי כולל שלא מבחינים אותם לראות את מצבם, האם הם בסדר בתורה וחכמה. ומטעם שהם יותר גדולים, לא צריכים לבחון אותם.

כמו כן כאן בסדר העבודה, יש כלל. נגיד על דרך משל, שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה', שלא מבחינים אותם, אם הם בסדר. כלומר, שלא מראים להם את מצבם, אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם. זאת אומרת, אם לא מבחינים אותם, בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר.

אלא נגיד, אלו החמישה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות, להכניס אותם בהיכל המלך, אלו אנשים מכניסים אותם להיבחן. והם אלו שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן. שהתיקונים נקראים אמונה, תפלה, יגיעה.

והוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "ויאמר, הראני נא את כבודך, ויאמר ה' הנה מקום אתי. ואמרו חז"ל "אתי, ראשי תיבות אמונה, תפילה, יגיעה. כלומר, שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי".

ובהאמור אנו רואים, מהי הדרך האמיתית בתורה ומצות. הדרך היא, להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". שע"י זה זוכים ל"חיים", כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים". ועליות וירידות, זה נותנים להמוכשרים, שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל. שדרשו חז"ל על פסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך", ואמרו "והשיב, לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות".

אולם קודם כל יש להבין, מה שייך לומר אצל הקב"ה "גלות". שגלות משמע, שיצא ממקומו שהיה, והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם של שאר מלכים. ואין לו שום בחירה, אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו. והלא אנו צריכים להאמין, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, מה שייך לומר "גלות" אצל הקב"ה.

ועוד יש להבין, כלפי מי אנו אומרים, שהקב"ה נמצא בגלות. בערך עצמו אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו יתברך, כמו שכתוב בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אם כן מוכרחים לומר, שהקב"ה נמצא בגלות כלפי ישראל. כלומר, שעם ישראל רואים, שהקב"ה הוא בגלות בין העמים. לכן יש להבין זה, במה הוא מבטא, שהוא נראה לעם ישראל, שהוא בגלות.

אולם וגם יש להבין, מהי "גלות". ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:

א. שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם בית המקדש. ובא נבוכדנצר, והחריב את בית המקדש, וגלה את ישראל מן הארץ, כמו שכתוב (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, אשר הגלה מירושלים". נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.

ב. אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום שהיו, התחילו להרגיש שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משועבדים לפרעה, מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היתה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאות את רצונו, בכל מה שדרש מהם.

לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שחס ושלום יש מי שהוא, שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.

אלא ודאי מה שאנו מדברים גלות אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, שהוא לפי השגת הנבראים נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן שהמלך נמצא בגלות.

ולפי זה יש לפרש, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב.

והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם. שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיה בלבם, הוציא משם, והכניס לתוכה צלם בהיכל ה'. שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה. והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה, ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים, והוא כבש את לבם, והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את בית המקדש, וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם בתוך גופם.

וזהו כמו שכתוב (תהילים ע"ט "מזמור לאסף") "אלקים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר שבחינת ישראל יצאו מלבם ובאו במקומם גויים.

ולפי זה יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל, היינו שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל. ומהו הרווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהן. את זה יכולים להבין, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ועל זה מקשין העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. לכן, הגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא בלי שום הכנה, לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה".

ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. מה שאין כן אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".

ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה, להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גויים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ. נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות. שאין לו אז, באותו מצב, את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.

ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם, גם הקב"ה בגלות. לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. היות שאנו צריכים להיזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות. נמצא, הוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.

ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו.

אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות, ושהגויים כביכול שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, לכן אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.

ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה, כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.

זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.

נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שהם בזמן הגלות. היינו, שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אומות העולם, הקב"ה מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת, התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות. שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, ע"י זה שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית. כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.

נמצא לפי זה, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', ואין כח אחר.