אהבת חברים

1. עוד זאת אבקש מאיתכם, להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאיתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נחת רוח ליוצרם לא יצוייר שום שנאה. אדרבה, רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים. (בעל הסולם, אגרת י"א)

2. הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חבירו, כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חבירו, ולשמוח בשמחת חבירו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דבריי ותשאו העניין בשלימותו. (בעל הסולם, אגרת מ"ט)

3. סידרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית חס ושלום, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים.

והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחייל אל חייל בעליות הקודש. (בעל הסולם, אגרת מ"ז)

4. זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו".

לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר ליבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם". (בעל הסולם, אגרת מ"ז)

5. אומנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אחר כך. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע, זולת בנצרך לישועה היום. ומי שיכול להמתין למחר, ישיג שכלו לאחר שנותיו חס ושלום. וזה התהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. (בעל הסולם, אגרת י"ג)

6. אמרו חז"ל: "עשה לך רב וחבר". דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו על ידי אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שעל ידי שיחת החברים ברוממות רבו, מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפוך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה.

שעל זה אמרו במ"ח (48) מעלות שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים ובדקדוק חברים. כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק בחברים, כלומר להשפעת החברים שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה במשהו. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

7. אייעצך, לעורר בקירבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא (לפגם) תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בליבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבוא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שווה בשווה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא (של עכשיו), יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך. (בעל הסולם, אגרת ב')

8. וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצווה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחבריי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחבריי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו. (בעל הסולם, "הערבות", אות י"ז)

9. בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה. אשר עימה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

10. ודע, שהמצוות שבין אדם לחבירו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחבירו מביאתהו להשפיע למקום. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ט)

11. אמרו ז"ל: לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות ט"ו)

12. הרגש ההתפעלות, המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ב)

13. אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצורכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גִדְרה של המצווה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחבריי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך ייפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חבריי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות ט"ז)

14. האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עימה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיניי כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עימו בפרהסייה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקירבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולה. (בעל הסולם, "מהות הדת ומטרתה")

15. הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו, של "ואהבת לרעך כמוך", שהמוכשר ובר המזל לא ייהנה מהחברה יותר מחבר נחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שתבואנה במסגרת הקומוניזם. חוץ מהצורות הדתיות שאינן נוגעות לכלכלה. ושאר מנהגים יהיה לכל אחד צורה בפני עצמו, שאין לשנותה בדיוק. פירוש: חוץ מעניין "ואהבת לרעך כמוך" יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

16. בוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אומנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ט)

17. אין תרופה לאנושות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם, מצוות ההשגחה, שהיא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח לה', בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא - "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה, דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאושרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצורכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים צורכי זולתו על צורכי עצמו.

והכתוב השני הוא – "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך", שזוהי המטרה, המחויבת להימצא לעיניי כל, בשעת היגיעה לצורכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיניי הבורא, שאמר, ועושים רצונו יתברך.

"ואם תאבו ושמעתם, טוּב הארץ תאכֵלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור. (בעל הסולם, "השלום")

18. בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחבירו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חבירו על צרכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חבירו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחבירו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו. (בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות")

19. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים. (בעל הסולם, אגרת י"ג)

20. כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו. ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

21. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכוח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)

22. "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (בראשית ל"ז, ט"ו-ט"ז).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחיי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחווה, היינו שאינם רוצים להתחבר עימך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה. (הרב"ש, מאמר 3, "אהבת חברים - א", 1984)

23. צריכים לזכור שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)

24. מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בליבו, להחברים, מטעם כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כוח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכוח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.

נמצא לפי זה, במקום שיש לו כוח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)

25. כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה לשני. כלומר, מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שווים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שווים באותו חיסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

26. בזמן שהאדם עושה איזו מצווה ממצוות ה', צריך לכוון, שהמצווה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצוות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאיתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאיתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו". (הרב"ש, מאמר 1, חלק א', "מטרת החברה - א", 1984)

27. אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכוח של החברה, מטעם שמאוד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כוח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)

28. צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בעניין זה. (הרב"ש, מאמר 13, "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה", 1984)

29. עניין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה עניין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

30. יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתאחדו שניכם בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות.

מה שאם כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קווים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקווים ביחד. וכשאתם תרגישו שאתם עומדים במערכת המלחמה, אזי כל אחד יודע ומרגיש שהוא זקוק לעזרתו של חבירו, ובלעדיו אזי גם כוח עצמו נחלש. אזי, כשמבינים שצריכים להציל את חייו, אזי ממילא כל אחד שוכח שיש לו גוף שצריך לדאוג על שמירתו, אלא ששניהם מקושרים בדיעה אחת איך ובמה לנצל את השונא. (הרב"ש, אגרת ה')

31. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קיבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עימו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.

וזהו על ידי זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שעל ידי זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

וזה עניין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק על ידי אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.

כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חיסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכוח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עיניים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכוח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכוח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכוח הזה. וזה נקרא, שמקבל כוח מבחוץ, בנוסף על כוח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו. (הרב"ש, מאמר 13, "מעוז צור ישועתי", 1985)

32. יש תפילה, היינו שהשי"ת יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חבירו ושחבירו יהיה קרוב לליבו. (הרב"ש, אגרת מ')

33. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)

34. עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו. (הרב"ש, אגרת כ"ד)

35. עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו עניין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהיכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב", 1986)

36. הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גיבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. ועניין אהבה הוא על ידי "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את ליבו של חבירו. כי אפילו שרואה שליבו של חבירו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחבירו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחבירו ייהנה מזה, בין בדיבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחבירו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חבירו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דווקא במה שאהוב לחבירו, היינו מה שמתוק לחיך חבירו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חבירו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דווקא, שזה אהוב לחיך חבירו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חבירו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חבירו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך. (הרב"ש, אגרת מ')

37. כתוב "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכול הוא מטעם האהבה.

אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצווה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצוות. זאת פעמים היה מקיים את המצוות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.

לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בליבו אהבת חברים. וכן שייך עניין "וקנה לך חבר". היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו.

והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. ועל ידי זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא. (הרב"ש, מאמר 1, "עשה לך רב וקנה לך חבר - א", 1985)

38. "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". הנה המחבר הספר "מאור ושמש" מתרץ, שבזה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד, מרמז בזה על עניין של אהבת חברים. שעל ידי זה שיש בכם "ראשיכם, שבטיכם, וכו'", ומכל מקום כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שווים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל טוב. (הרב"ש, מאמר 19, "אתם נצבים היום כולכם", 1984)

39. פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)

40. אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דווקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חיסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחיסרון הוא אצל חבירו, אלא החיסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו. (הרב"ש, מאמר 17, חלק א', "בעניין חשיבות החברים", 1984)

41. יש בכל אחד ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שניצוץ לא יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו, שעל ידי התחברותם יחד, אז מכל הניצוצין ביחד, יעשה שלהבת אחת גדולה. (הרב"ש, מאמר 9, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", 1984)

42. על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדביקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חבירו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחבירו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחבירו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיוון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חבירו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות. (הרב"ש, אגרת מ')

43. מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה: מה אני יכול לעשות בכדי ליהנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה ייסורי הפרט, מחלות ומכאובים, וייסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת. (הרב"ש, מאמר 162, "אהבת הזולת")

44. "איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו" (אבות דרבי נתן).

על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא "הכובש את יצרו" (פרקי אבות ד', א'), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע.

ו"גיבור שבגיבורים", היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נ"ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה'. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיוון שגם היצר הרע הוא עובד ה', נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גיבור שבגיבורים. (הרב"ש, מאמר 273, "גיבור שבגיבורים")

45. ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים. (הרב"ש, אגרת ח')

46. העצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

47. ניתן לנו מצוות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כ"ד). כלומר, שעל ידי זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 13, "בוא אל פרעה - ב", 1986)

48. האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בליבו של חבירו. וגם שליבו של חבירו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה.

וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חבירו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. (הרב"ש, מאמר 759, "כללות האדם")

49. לאחר שהאדם קיבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את אהבה עצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חבירו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג.

ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודווקא משם הוא מקבל תענוג, לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. (הרב"ש, מאמר 759, "כללות האדם")

50. אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת", אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם ניצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כולכם היום. בנוהַג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשוברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".

הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שעניין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא עניין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ איגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לעניין קבלת פני השכינה. (הרב"ש, אגרת ל"ד)

51. איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חבירו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". (הרב"ש, מאמר 17, חלק א', "בעניין חשיבות החברים", 1984)

52. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.

הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.

ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיפים 66-65)

53. ידוע שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחווה ורעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

54. באה התורה וכללה כלל שהכול נכלל בו: ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש. (הרמח"ל, "מסילת ישרים")

55. עצה ותושיה לעבדות ה' ודרך תשובה הנכונה, הוא לייחד לבבינו באהבת חברים ולהסתכל ביתרון זולתו מעבדות ה' ומידיעת בוראו ושלא לראות חסרונו חס ושלום. ועיקר התשובה להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד, לעבוד את ה' ולהטות שכם אחד, ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזהו רמז כמו שנאמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", פירוש שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה ושנהיה נסגרין זה לתוך זה בלב כל אחד, וזה רמוז במילת "אחת", שנהיה לאגודה אחת, לעבוד את ה' בכל לב. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

56. כללו של דבר, כי העניין המביא לידי שמירה והשגחה מאיתו יתברך, להינצל מכל המקריים חס ושלום של הפסק הדביקות בינו לבין קונו, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדיבוק חברים, אכן אם לא זה, הוא בהסתר פנים חס ושלום, ה' יצילנו מזה וירגיל עצמו תמיד להכניס בליבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה עד שתדבק נפשו, ואיש באחיהם ידבקו, וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאיתו יתברך ברוב ישועות ונחמות ויתנשאו בעילוי גוף ונפש. (רבי מנחם מנדל מוויטבסק, "פרי הארץ")

57. עיקר ושורש עבודת ה' היא אהבת חברים, ועל ידה יוכל אדם לבוא לעבודת ה' האמיתית, בראותו כי חבריו המה שואפים ומתאווים לעבוד ה' בתורה ובתפילה, אז ילהיב לבבו גם הוא להתאחד איתם, וכל מעשי חבריו יהיו גדולים בעיניו ממעשי עצמו. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

58. הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עימו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין זה. (הרח"ו, "שער הגלגולים")

59. ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים, ולקרב אותם לדרך ה', כי על ידי זה, יוכל להמשיך הארה לאורך ימים, על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

60. עיקר גדול מעיקרי ושורשי העבודה, ופתח התשובה, הוא להתאחד כאחד, ולהתקשר באהבת חברים, ולהביט בחבירו, מעלותיו ועבודת בוראו, ולא יתבונן בעוותתו ועל ידי זה נכסף ומתאווה להתדמות אליו במעשים הטובים, וישוב אל ה' בכל לבבו. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

61. העיקר והיתד שהכול תלוי בו, ותוכן דרכי התשובה הנכונה, תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבוא לתכלית ההכנעה, כי יראה עבודת חבריו, וגודל תבערת לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם, ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלימה. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

62. הכלל העיקרי לבוא לדרך השי"ת באמת, הוא על ידי דיבוק חברים, שבזה שמתאספין ביחד, כל אחד נתבטל בפני חבירו, בראותו מעלת חבירו בתורה ובמצוות ומעשים טובים, ונעשה שפל בעיניי עצמו, וחבירו גדול ממנו, ואוהב את כל אחד ואחד, ורצונו וחשקו להיכנס ממש בכל אחד ואחד מחמת שמחה ואהבה, וזהו בדיבוק חברים. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

63. "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. (ירושלמי, נדרים)

64. ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך, החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלווה אותם". (הרמב"ם, "משנה תורה")

65. ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי כך שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")

66. הציווי שהצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחיי באמונה כאהבתי וחמלתי לעצמי, בממונו וגופו וכל מה שיש לו או שהוא חפץ, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידידי, לא ארצה לו כמוהו, שאמרו, ואהבת לרעך כמוך. (הרמב"ם, "ספר המצוות")

67. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא ט', ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעוון שנאת חינם ולא התארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חינם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חינם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, וביטול מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצווה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם. (הרח"ו, "שערי קדושה")

68. אנחנו חייבים במידת אהבה יתרה ונפלאה איש לרעהו. (הראי"ה קוק, מאמר "תעודת ישראל ולאומיותו")

69. מי ייתן לי זרועות עולם, אחים חביבים, ואחבקכם באהבה. (הראי"ה קוק, "אגרות")

70. כתוב במדרש (על עמל"ק) "אשר קרך בדרך", שהוא לשון קרירות, היינו שכיבה האש אהבתם וקירר אותה. שהיו מתחילה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חבירו. ועל ידי מה הקרירם, על ידי התנשאות וגאווה, שעמל"ק - גימטריה ר"ם, שהוא לשון התנשאות וגבהות וגאווה. מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חבירו, הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיניי עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו ורואה את צדקתו ומעשיו של חבירו, וגדול מאוד חבירו בעיניו, על ידי כן אוהב את חבירו והוא באחדות עימו. להבדיל, אם הוא גדול בעיניי עצמו והוא בגאווה, אזי ממילא רואה חסרונות של חבירו, ועל ידי כן הוא שונא אותו, לפי שחבירו שפל מאוד בעיניו. ועמל"ק, הוא הקריר את ישראל מחמימות והתלהבות שהיה להם מקודם לאהוב זה את זה. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")

71. אימתי מוצאת הבריאה חן בעיניי הקב"ה? בזמן שכלל ישראל אגודים יחד, ואין ביניהם שום קנאה ושנאה ותחרות, וכל אחד חושב בתקנת וטובת חבירו, ואז הקב"ה שמח בבריאתו, ועל זה נאמר ישמח ה' במעשיו. ובדרך רמז, נוכל לבאר בזה את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רוצה לומר, אם תהיה אוהב לרעך כמוך, אז אני ה' בתוככם, ואוהב אני את שניכם. (רבי ישראל מאיר הכוהן, "החפץ חיים")

72. השמירה על העתיד, שהוא בקטנות שכל והפסק הדביקות, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדיבוק חברים. (רבי מנחם מנדל מוויטבסק, "פרי הארץ")