תוכן עניינים
יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)/שמעתי
מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה
א. אין עוד מלבדו
ב. ענין שכינתא בגלותא
ג. ענין ההשגה הרוחנית
ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה
ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?
ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה
ז. מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה
ח. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א
ט. מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה
י. מהו, ברח דודי, בעבודה
יא. ענין גילה ברעדה, בעבודה
יב. עיקר עבודת האדם
יג. ענין רמון
יד. מהו רוממות ה'
טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה
טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה
יז. מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא
יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א
יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה
כ. ענין לשמה
כא. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה
כב. תורה לשמה
כג. אוהבי ה' שנאו רע
כד. מיד רשעים יצילם
כה. דברים היוצאים מהלב
כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר
כז. מהו רם ה' ושפל יראה - א
כח. לא אמות כי אחיה
כט. כשבאים הרהורים לאדם
ל. עיקר לרצות רק להשפיע
לא. כל שרוח הבריות נוח הימנו
לב. גורל הוא סוד אתערותא דלעילא
לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן
לד. יתרון ארץ בכל הוא
לה. בענין החיות דקדושה
לו. מהו ג' בחינות גופים באדם
לז. מאמר לפורים
לח. יראת ה' הוא אוצרו
לט. ויתפרו עלה תאנה
מ. אמונת רבו, מהו השיעור
מא. מהו קטנות וגדלות באמונה
מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה
מג. ענין אמת ואמונה
מד. מוחא ולבא
מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה
מו. שליטת ישראל על הקליפות
מז. במקום שאתה מוצא גדלותו
מח. עיקר היסוד
מט. עיקר הוא מוחא וליבא
נ. שני מצבים
נא. אם פגע בך מנוול זה
נב. אין עבירה מכבה מצווה
נג. ענין הגבלה
נד. מטרת העבודה - א
נה. המן מן התורה מנין
נו. תורה נקרא יורה
נז. יקריב אותו לרצונו
נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים
נט. ענין מטה ונחש
ס. מצוה הבאה בעבירה
סא. וסביביו נשערה מאד
סב. יורד ומסית עולה ומקטרג
סג. לוו עלי ואני פורע
סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה
סה. ענין נגלה וענין נסתר
סו. ענין מתן תורה - א
סז. סור מרע
סח. קשר האדם אל הספירות
סט. מקודם יהיה תיקון העולם
ע. ביד חזקה ובחימה שפוכה
עא. במסתרים תבכה נפשי - ב
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור
עג. לאחר הצמצום
עד. ענין עולם שנה נפש
עה. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה
עו. על כל קרבנך תקריב מלח
עז. נשמת אדם תלמדנו
עח. אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא
עט. אצילות ובי"ע
פ. ענין אחור באחור
פא. ענין העלאת מ"ן
פב. התפילה שצריכין להתפלל תמיד
פג. ענין ו' ימינית, ו' שמאלית
פד. מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים
פה. מהו, פרי עץ הדר, בעבודה
פו. ויבן ערי מסכנות
פז. שבת שקלים
פח. כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים - א
פט. בכדי להבין את דברי הזה"ק
צ. בזהר בראשית
צא. ענין בני תמורה
צב. ביאור לבחינת מזלא
צג. ענין סנפיר וקשקשת
צד. ושמרתם את נפשותיכם
צה. ענין הסרת הערלה
צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
צז. ענין פסולת גורן ויקב
צח. רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם
צט. רשע או צדיק לא קאמר
ק. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - א
קא. ביאור להזמר "למנצח על שושנים"
קב. ולקחתם לכם פרי עץ הדר
קג. ידבנו לבו
קד. והמחבל הוי יתיב
קה. ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
קו. מהו הרמז של י"ב חלות בשבת
קז. ענין ב' המלאכים
קח. אם תעזבני יום, יומים אעזבך
קט. ב' מיני בשר
קי. שדה אשר ברכו ה'
קיא. הבל, קול ודיבור
קיב. שלשת המלאכים
קיג. תפילת שמונה עשרה
קיד. ענין תפילה
קטו. ענין דומם, צומח, חי, מדבר
קטז. למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה
קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין
קיח. להבין ענין ברכים אשר כרעו לבעל
קיט. ההוא תלמיד דלמד בחשאי
קכ. טעם על מנהג שלא אוכלין אגוזים בראש השנה
קכא. היתה כאניות סוחר
קכב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך
קכג. ענין גיטו וידו באין כאחד
קכד. שבת בראשית - ודשיתא אלפי שני
קכה. המענג את השבת
קכו. חכם בא לעיר
קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע
קכח. מהאי גלגלתא נטיף טלא לז"א
קכט. בחינת שכינתא בעפרא
קל. טבריא דרז"ל, טובה ראיתך
קלא. הבא לטהר
קלב. בזיעת אפיך תאכל לחם - א
קלג. אורות דשבת
קלד. יין המשכר
קלה. נקי וצדיק אל תהרוג
קלו. החילוק בין אגרות הראשונות לאגרות האחרונות
קלז. צלפחד היה מקושש עצים
קלח. ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם
קלט. הבדל מששת ימי המעשה לשבת
קמ. מה אהבתי תורתך
קמא. ענין חג הפסח
קמב. עיקר המלחמה
קמג. אך טוב לישראל
קמד. ישנו עם אחד
קמה. מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא
קמו. פירוש על זהר
קמז. ענין העבודה של קבלה והשפעה
קמח. יש בירור מר ומתוק, אמת ושקר
קמט. למה צריכים להמשיך בחינת חכמה
קנ. זמרו לה', כי גאות עשה
קנא. וירא ישראל את מצרים
קנב. כי השוחד יעור עיני חכמים
קנג. המחשבה היא תולדה מהרצון
קנד. אי אפשר להיות חלל ריק בעולם
קנה. נקיות הגוף
קנו. פן לקח מעץ החיים
קנז. אני ישנה וליבי ער
קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח
קנט. ויהי בימים הרבים ההם
קס. טעם הצנע במצות
קסא. ענין מתן תורה - ב
קסב. ענין "חזק" שאומרים אחר סיום הסדרה
קסג. ענין מה שאמרו בעלי זהר
קסד. יש הפרש בין גשמיות לרוחניות
קסה. ביאור לבקשת אלישע מאליהו
קסו. ב' בחינות בהשגה
קסז. טעם למה שקורין שבת תשובה
קסח. מנהגי ישראל
קסט. ענין צדיק גמור
קע. לא יהיה בכיסך אבן גדולה
קעא. זהר, אמור - א
קעב. ענין המניעות והעיכובים
קעג. מדוע אומרים לחיים
קעד. ענין הסתר
קעה. והיה כי ירחק ממך
קעו. בעת שתיית י"ש אחר ההבדלה
קעז. ענין כפרות
קעח. ענין ג' שותפין באדם
קעט. ענין ג' קוין
קפ. בזהר, אמור - ב
קפא. ענין כבוד
קפב. משה ושלמה
קפג. בחינת משיח
קפד. ההבדל בין אמונה להשכל
קפה. עם הארץ, אימת שבת עליו
קפו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
קפז. להכריע ביגיעה
קפח. כל העבודה היא רק במקום שיש ב' דרכים - ב
קפט. המעשה פועל על המחשבה
קצ. כל פעולה עושה רושם
קצא. זמן הירידה
קצב. ענין הגורלות
קצג. ענין כותל אחד משמש לשניהם
קצד. ז' שלמים
קצה. זכו אחישנה
קצו. אחיזה לחיצונים
קצז. ספר סופר סיפור
קצח. חירות
קצט. לכל איש ישראל
ר. הזדככות המסך
רא. רוחניות וגשמיות
רב. בזיעת אפיך תאכל לחם - ב
רג. גאות אדם תשפלנו
רד. מטרת העבודה - ב
רה. החכמה בחוץ תרונה
רו. ענין אמונה ותענוג
רז. ענין קבלה להשפיע
רח. ענין היגיעה
רט. ג' תנאים בתפילה
רי. מום יפה שבך
ריא. כעומד בפני מלך
ריב. חיבוק הימין וחיבוק השמאל
ריג. ענין גילוי החסרון
ריד. נודע בשערים
רטו. ענין אמונה
רטז. ימין ושמאל
ריז. אם אין אני לי מי לי
ריח. אורייתא וקוב"ה חד הוא
ריט. ענין מסירות נפש
רכ. ענין יסורים
רכא. רשות הכל
רכב. ענין חלק שנותנין לס"א, כדי שיפרד מהקדושה
רכג. לבוש - שק - שקר - שקד
רכד. ענין יסוד נוקבא ויסוד דדכורא
רכה. להגביה את עצמו
רכו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - ב
רכז. שכר מצוה, מצוה
רכח. דגים קודמים לבשר
רכט. כיסי המן
רל. רם ה' ושפל יראה - ב
רלא. טהרת הכלי קבלה
רלב. השלמת היגיעה
רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה
רלד. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה
רלה. מסתכל בספר מחדש
רלו. כי חרפוני צוררי כל היום
רלז. כי לא יראני האדם וחי
רלח. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך
רלט. החילוק בין מוחין דשבועות לדשבת במנחה
רמ. דרוש נא דורשיך בדרשם פניך
רמא. קראוהו בהיותו קרוב
רמב. מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה
רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה
רמד. כל העולמות
רמה. קודם יצירת הולד
רמו. ביאור על מזלא
רמז. מחשבה היא בחינת מזונות

יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה

שמעתי תש"ג ירושלים

הנה הזה"ק אומר, שהקב"ה שונא את הגופים.

אמר, שיש לפרש הכוונה על הרצון לקבל, הנקרא גוף. והיות שהקב"ה ברא את עולמו לכבודו, כמ"ש: "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", לכן זה הוא בסתירה למה שהגוף טוען, שהכל בשבילו, היינו רק לתועלת עצמו. והקב"ה אומר להיפך, שהכל צריך להיות לתועלת ה'. ובגלל זה אמרו חז"ל, שהקב"ה אמר, ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

לפי זה יוצא, כי עיקר המפריד מלהיות דבוק בה' הוא הרצון לקבל. וזה ניכר בזמן שהרשע בא, היינו הרצון לקבל לעצמו בא ושואל: "מדוע אתה רוצה לעבוד לתועלת ה'?". וחושבים שהוא מדבר כטענת בן אדם, היינו שרוצה להבין בשכל. אולם אין זה אמת, היות שאין הוא שואל למי האדם עובד, כי זה בטח טענה שכלית, כי מי שהוא בעל שכל מתעורר בו טענה זו.

אולם טענתו של הרשע הוא שאלת גופנית. היינו, שהוא שואל: "מה העבודה?". כלומר, איזה ריוח יהיה לך בעבור היגיעה, שאתה נותן? זאת אומרת, שהוא שואל, אם אתה לא עובד לתועלת עצמו, מה יהיה מזה להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו"?

והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל". מדוע? משום, שהרצון לקבל לעצמו אין לו גאולה אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה.

והרצון לקבל לעצמו צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו. (וזהו תשובה על מה שכתוב, שרצונו להטיב לנבראיו ולא לעצמו, חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן, שהאדם אומר, שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה "בית ה'" נקראת השכינה הקדושה.

ובהאמור נבין מה שדרשו חז"ל על הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות". ויש להבין, מהו השמחה, אם יש כאן מקום לחשבון עונות.

ואמר, שאנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית'. כלומר, שהאדם מרגיש, שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה, ש"אין עוד מלבדו", שיכול להציל אותו, ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם.

וזה נקרא, שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת, הוא רואה שהוא אבוד.

מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמ"ש ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, אפילו בלי התפלה שלו גם כן עושה הבורא הכל. לכן אין לו אז מקום, שיכול לעשות מעשים טובים, היות שהוא רואה, שגם בלעדו נעשה הכל מצד הבורא. אם כן אין הוא נצרך להבורא, שיעזור לו לעשות משהו. וממילא אין לו אז מגע עם הבורא, שיהא נצרך אליו בשיעור, אם אין הבורא עוזר לו, הוא אבוד.

נמצא, שהמגע, שהיה לו עם הבורא בזמן היגיעה, אין לו. ואמר, שזה דומה לאדם הנמצא בין החיים והמות, ומבקש מחבירו שיציל אותו ממיתה. באיזה אופן הוא מבקש מחבירו? בטח כל הכוחות, שנמצא ברשותו של אדם, הוא משתדל לבקש מחבירו, שירחם עליו, ויציל אותו ממות. בטח שאינו שוכח אף רגע מלהתפלל לחבירו, מטעם, אחרת האדם רואה, שהוא אובד את חייו.

מה שאין כן מי שמבקש מחבירו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים, אין המבקש כל כך דבוק בחבירו, שיתן לו את מבוקשו, עד כדי כך שלא יסיח דעתו ממנו מלבקש. נמצא, בדברים שאין להם שייכות לפקוח נפש, אין המבקש כל כך דבוק בהנותן.

לכן, כשהאדם מרגיש, שהוא צריך לבקש מהבורא, שיציל אותו ממות, היינו מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק. לכן אצל הצדיק מקום עבודה, שיהא נחוץ לעזרת הבורא, אחרת הוא אבוד. לזה הצדיקים משתוקקים, היינו למקום עבודה, בכדי שיהיה להם מגע הדוק עם הבורא.

ובהאמור יוצא, אם הבורא נותן מקום עבודה, אז הצדיקים האלו שמחים מאד. לכן דרשו "ראשון לחשבון עונות", שזה הוא שמחה להם, מזה שיש להם עתה מקום עבודה. היינו, שנעשה עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך אלא בשביל איזה צורך.

וזה שכתוב: "ולקחתם לכם". לכם דייקא. והטעם הוא, משום ש"הכל הוא בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כלומר, הבורא יכול לתת אור שפע, כי זה יש לו, מה שאין כן חשכות ומקום חסרון, זה אין בגבולו.

והיות שיש כלל, כי רק ממקום חסרון יש יראת שמים. ומקום חסרון נקרא "הרצון לקבל". זאת אומרת, שרק אז יש מקום יגיעה, במה שהוא המתנגד, שהגוף בא ושואל: "מה העבודה?". ואין להאדם מה להשיב על שאלתו. והאדם מוכרח לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, "כשור לעול וכחמור למשא" בלי שום ויכוחים. אלא "אמר ונעשה רצונו". זה נקרא "לכם", כלומר, עבודה זו שייך לכם דייקא ולא אלי. כלומר, עבודה מה שהרצון לקבל שלכם מחייב אותו.

מה שאין כן, אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.

כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.

ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.

אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.

והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.

ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא, דר' פנחס בן יאיר הוה קא אזיל (היה הולך) לפדיון שבוים. פגע ביה בגינאי נהרא (שם הנהר היה גינאי). אמר ליה, גינאי, חלוק מימיך ואעבור בך [ר' פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבוים. הגיע לנהר גינאי. אמר לו, גינאי, חֲצֵה מימיך ואעבור בך]. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה. (חולין דף ז').

ואמר, שהפירוש הוא, שהוא אמר להנהר, הכוונה להרצון לקבל, שיתן לו לעבור דרך בו, ולהגיע לדרגת לעשות רצון ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. והנהר, היינו הרצון לקבל, השיב לו, היות שהבורא ברא אותו בטבע זו, שירצה לקבל הנאה ותענוגים, לכן אין הוא רוצה לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. ור' פנחס בן יאיר עשה מלחמה עמו, היינו שרצה להפוך אותו על רצון להשפיע. זה נקרא שעשה מלחמה עם הבריאה, מה שהבורא ברא בהטבע, שהוא נקרא רצון לקבל, מה שהבורא ברא אותו, שהיא כל הבריאה הנקראת "יש מאין".

ויש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

ובעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה. וזה דומה לאדם, שרוצה לשבור אבן גדול. ולוקח פטיש גדול, והוא דופק דפיקות הרבה כל היום, אבל הם חלשים, כלומר שאינו דופק על האבן בתנופה אחת, אלא שמוריד את הפטיש הגדול לאט לאט. והוא בא בטענה, שהעבודה הזו לשבור את האבן, זה לא בשבילו, שבטח צריכים גיבור, שיהיה בידו היכולת לשבור את האבן הגדול. והוא אומר, שהוא לא נולד עם כוחות כה גדולים, שיהיה בידו לשבור את האבן.

מה שאין כן מי שמרים את הפטיש הגדול הזה, ונותן בתנופה גדולה על האבן, ולא לאט לאט, אלא בהתאמצות, תיכף האבן נכנע לפניו ונשבר תחתיו. וזהו "כפטיש החזק יפוצץ את הסלע".

כמו כן בעבודת הקודש, שהיא להכניס את הכלי קבלה לקדושה, הגם שיש לנו פטיש חזק, היינו דברי תורה, שנותנים לנו עצות טובות, ואם הוא בלי זרם, אלא בשהיות גדולות, בינתיים, אז האדם בורח מן המערכה, ואומר שהוא לא נברא לזה, אלא לעבודה זו צריכים מי שנולד עם כשרונות מיוחדים לזה.

אלא שהאדם צריך להאמין, שכל אדם יכול להגיע להמטרה, אלא שהוא צריך להשתדל, שכל פעם הוא ישתדל לתת כוחות דהתגברות יותר גדולים, ואז הוא יכול לשבור את האבן בזמן קצר.

עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'.

ודבר זה מרומז באתרוג, כמ"ש באתרוג, "פרי עץ הדר" שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע, שיש ג' בחינות:

א. הדר,

ב. ריח,

ג. טעם.

טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה.

ריח פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם.

הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח. זאת אומרת, שאין שם לא טעם ולא ריח. אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה הוא יכול להחזיק מעמד? אלא רק בחינת הידור יש בו על כל פנים. וזהו שמחזיק אותו.

אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה. מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור. וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון.

כלומר, שיש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".

וזה ענין, שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא, היינו שהוא מצפה לרחמי שמים. ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.

ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמן נקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו. מה שאין כן הידור נקרא במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).

וזה ענין עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים.

שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.

והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.

והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.

יש לדעת כי "זה לעומת זה עשה אלקים". כלומר, כפי שיעור שיש גילוי בהקדושה, בשיעור זה מתעורר הס"א. זאת אומרת, בזמן שהאדם טוען "כולה שלי", היינו שכל הגוף שייך להקדושה, אז גם הס"א טוענת כנגדו גם כן שכל הגוף צריך לשמש להס"א.

לכן על האדם לדעת, כי בזמן שהוא רואה, שהגוף טוען שהוא שייך לס"א, וצועק בכל כוחו את השאלות הידועות, שהם בחינת מה ומי, זהו סימן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו שכל כוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו.

לכן עיקר העבודה הוא דוקא במצב הזה. והאדם צריך לדעת, שזהו סימן שהעבודה הזו היא קולע למטרה. והסימן הוא, שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא [לראש הנחש], היות שהוא צועק וטוען טענת מה ומי, שפירושו "מה העבודה הזאת לכם". היינו, "מה אתם תרויחו בזה שאתם עובדים רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו?" וטענת "מי" פירושו, שזהו טענת פרעה, שהיה טוען: "מי ה', אשר אשמע בקולו?".

ולכאורה נראה הטענה של "מי" הוא טענה שכלית. שמדרך העולם הוא, שאומרים למי שהוא: "לך תעבוד אצלו", האדם שואל: "אצל מי?". לכן כשהגוף טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו", הוא טענה שכלית. אלא לפי הכלל, שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מראה, ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל, שזה סוד "ובני דן חושים".

כלומר, שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא איזה המצאות ותחבולות, שיתאים לתביעות החושים. כלומר, מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם, אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו לאיזה תביעה שהוא. לכן, אם נמצא בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קוי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.

והשכל דומה לאדם, המסתכל במראה, לראות אם הוא מלוכלך. וכל המקומות שהמראה, מראה לו שהוא מלוכלך, הוא הולך להתרחץ ולנקות, היות שהמראה הראה לו שיש בפניו של אדם דברים מכוערים וצריכים לנקותם.

אולם הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער, אם הרצון לקבל, כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער, שאין הגוף יכול לסבול אותו. וזה אינו השכל יכול לברר, כדוגמת המראה, שאינו יכול לומר, מהו מכוער ומהו יופי. אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה.

לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה. ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר, שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת?", מטעם שכבר הם עובדים בעמ"נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי".

נמצא, שעיקר עבודה הוא בה-"מה העבודה הזאת לכם?". ומה שהאדם שומע, שהגוף כן שואל שאלת "מי", זהו מטעם, שאין הגוף רוצה להשפיל עצמו כל כך. לכן הוא שואל שאלת "מי", שנראה כמו ששואל טענה שכלית. אבל האמת הוא כנ"ל, שעיקר העבודה היא בה-"מה".