תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
אמור
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת אמור

בני אהרון

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף א.

.1 כתוב, ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא ייטמא בעמיו. וכתוב, ואיש או אישה, כי יהיה בהם אוב או יידְעוֹני מות יוּמָתו. למה הכתוב הזה סמוך לכתוב, אמור אל הכוהנים? כיוון שהזהיר את ישראל, שיקדשו עצמם בכל, הזהיר גם את הכוהנים, שיקדשו עצמם. וכן את הלוויים, כמ"ש, ואל הלוויים תדבר. כדי שיימצאו כולם צדיקים קדושים וטהורים.

.2 אמור אל הכוהנים בני אהרון. האם לא ידוע שהם בני אהרון? אלא בני אהרון ולא בני לוי. כי אהרון הוא התחלה לכל כוהני העולם, כי בו בחר הקב"ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם, משום שדרכיו של אהרון העלו אותו לזה. כי כל ימיו של אהרון היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך, העלה אותו הקב"ה לכהונה, שיכניס שלום בפמליה של מעלה. כי ע"י עבודתו, גורם זיווג הקב"ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות.

.3 מה רב טובךָ אשר צפנת ליראיך, פעלתָ לחוסים בךְ. מה רב טובך, כמה עליון ומכובד אור העליון שנקרא, טוב. כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב. וזהו האור הגנוז, שבו עושה הקב"ה טוב בעולם, ואין מונע אותו בכל יום, ובו מתקיים העולם, ועומד עליו. אור עליון עשה הקב"ה כשברא העולם, וגנז אותו לצדיקים לעת"ל. כמ"ש, אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך.

יש ב' אורות:

א. אור הגנוז לצדיקים לעת"ל, ואינו מאיר בעולם,

ב. אור הנקרא טוב, הנמשך מהאור הגנוז, מאיר בעולם בכל יום, והעולם עומד עליו.

.4 בזמן שנברא העולם, היה האור הזה עומד ומאיר מראש העולם עד סוף העולם. כשהסתכל הקב"ה באלו הרשעים העתידים לעמוד בעולם, גנז האור ההוא, כמ"ש, ויימנע מרשעים אורם. ועתיד הקב"ה להאיר אותו לצדיקים לעוה"ב. וזהו, אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת, פעולת הגניזה. וכתוב, וזרחה לכם יִרְאֵי שְׁמי, שמש צְדָקה ומַרפֵּא בכנפיה.

בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא

[בשעתא דב"נ קאים למיהך לההוא עלמא]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ב

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ב.

.5 בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חוליוֹ, באים אליו שלושה שליחים. ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות, כשהוא בעוה"ז. והיום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחזרה את הפיקדון שלו, הנשמה. אשרי האדם שמשיב הפיקדון אל המלך כמו שניתן לו, בלי קלקול. ואם הפיקדון התלכלך בטינופי הגוף, מה יאמר לבעל הפיקדון?

.6 נושא עיניו ורואה את מלאך המוות עומד לפניו, וחרבו שלופה בידו, המחבל והשליט בשבירת האדם ההוא. ואין דבר קשה לנפש, כמו הפרידה שלה מהגוף. והאדם אינו מת עד שרואה את השכינה, ומרוב התשוקה אל השכינה, יוצאת הנפש מהגוף, לקבל השכינה. אחר שהנפש יצאה מהגוף, מיהי הנפש, שיכולה להתדבק בשכינה, ולהתקבל בתוכה?

.7 אחר שהנפש יצאה מהגוף, והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזוב אותו בלי קבורה. כמ"ש, לא תלין נִבְלָתו על העץ, כי קבוֹר תקברנו ביום ההוא. משום שהמת, השוהה בלי קבורה 24 שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באיברי המרכבה, שהאדם רומז לה, ומעכב מעשהו של הקב"ה מלהיעשות. כי אפשר שהקב"ה גזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו. וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אין נותנים גוף אחר אל הנשמה, עד שייקבר הראשון. וזה דומה לאדם שמתה אשתו, שאינו ראוי לשאת אישה אחרת עד שקובר הראשונה. ומשום זה אמרה התורה, לא תלין נבלתו על העץ.

.8 כשנפרדה הנשמה מהגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תיכנס לעולם ההוא, עד שנותנים לה גוף אחר מֵאור. ואח"כ יכולה להיכנס. מאליהו נודע זאת. שהיו לו שני גופים: אחד שבו נראה למטה לבני אדם, ואחד שבו נראה למעלה בין המלאכים העליונים הקדושים. וכל זמן שהגוף לא נקבר, צער הוא לנשמה, ורוח הטומאה מוכן לשרות עליו ולטמא הגוף ההוא.

.9 ומשום שרוח הטומאה מוכן לטמא הגוף, לא צריך אדם להלין הגוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה, ומשוטט בכל הארץ, למצוא גוף בלי נפש, לטמא אותו. וע"כ בלילה נִטמא יותר. ע"כ הזהיר לכוהנים ואמר, לנפש לא ייטמא בעמיו. משום שהם קדושים, לא ישרה עליהם רוח הטומאה ולא ייטמאו. כי גוף בלי רוח, רוח הטומאה מוכן לשרות עליו.

יורד על הראש, יורד על הזקן

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ד.

.10 אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא ייטמא. אמור אל הכוהנים בלחש. כמו שכל עבודות הכוהנים בלחש, כך האמירה שלהם בלחש. אמור ואמרת, פעם אחת ופעמיים, להזהיר אותם על קדושתם כדי שלא ייטמאו. כי מי שמשמש במקום קדוש, צריך להימצא קדוש בכל. לנפש לא ייטמא, שגוף בלי רוח הוא טמא, ושורה עליו רוח הטומאה. כי תשוקות רוחות הטומאה הן לגופיהם של ישראל, משום שהתרוקנה מהם רוח הקדושה, ובאים להתחבר בכלי של הקדושה, בגוף. והכוהנים, שהם קדושים קדושה על קדושה, אינם צריכים להיטמא כלל. כמ"ש, כי נזר אלקיו על ראשו. וכתוב, כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה'.

.11 הכוהן, כעין הכוהן של מעלה, עומד למטה. כמ"ש, כשֶׁמן הטוב על הראש יורד על הזקָן, זְקן אהרון, שיורד על פי מידותיו. כשמן הטוב על הראש, שמן משחת הקודש העליון, שפע המוחין, שנמשך ויוצא ממקום הנהר העמוק מכל, בינה. נמשך ויוצא מהראש של כל הראשים, הסתום מכל סתומים, הראש דא"א. על הראש, הראש של א"ק, א"א.

.12 יורד על הזקן, זקן הכבוד, דיקנא דא"א. זקן אהרון, כוהן גדול שלמעלה, דיקנא דז"א, החסד דז"א. שמן, שפע דא"א, יורד ע"פ מידותיו של ז"א. ומאלו המידות של ז"א נמשך ויוצא ויורד לתחתונים. וכעין זה נמשך ומתעטר הכוהן הגדול למטה, בשמן המשחה למטה, שהוא כנגד הכוהן הגדול של מעלה, חסד דז"א.

.13 אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם, לנפש לא ייטמא בעמיו. תחילת הכתוב ברבים וסופו ביחיד. לנפש לא ייטמא, רומז על הכוהן העליון מכולם, הכוהן הגדול שלמעלה, ז"א. והכתוב, הכוהן הגדול מאחָיו, הוא על הכוהן הגדול שלמטה, שהוא כעין של מעלה, וצריך להימצא בקדושה יותר מכולם. ואסור עליו להיטמא אפילו לאביו ולאימו.

סוד המנורה

[רזא דמנורה]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ה

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ה.

.14 מצווה שיסדר הכוהן בכל יום נרות בביהמ"ק כעין שלמעלה. משום שאור העליון בשֶׁמן המשחה יורד תחילה על ראש הכוהן העליון, ג"ר דז"א, ואח"כ הוא מדליק ומאיר כל הנרות, ספירות המלכות, שהם מאורי אש, כמ"ש, כשֶׁמן הטוב על הראש. וכמ"ש, כי שמן משחת אלקיו עליו. וע"כ ניתנה רשות לכוהן בלבד, שיסדר הנרות וידליק אותם פעמיים בכל יום, כנגד הארת הייחוד, שהוא פעמיים, וקורבן התמיד, שהוא פעמיים בכל יום.

.15 וע"י הכוהן מאירים הנרות למעלה ולמטה, לשמוח בשמחה, ושתימצא השמחה בכל הצדדים, בימין ובשמאל, בהדלקת הנרות ובקטורת. כמ"ש, שמן וקטורת ישַׂמַח לב.

ולאחותו הבתולה

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ו.

.16 כתוב, מי זה בא מאֱדום חמוּץ בגדים מבּוֹצְרה, זה הדוּר בלבושו צוֹעֶה ברוב כוחו. כי עתיד הקב"ה להתלבש בלבושי נקם על אדום, על שהחריבו ביתו, ושרפו היכלו, והגלו לכנ"י בין העמים. ויעשה להם נקמת עולמים, עד שיימצאו כל ההרים מהרי העולם מלאים מהרוגי העמים. ויקרא כל עוף השמיים עליהם לאכול מפגריהם. וכל חיות השדה ייזונו מהם 12 חודשים. ועוף השמיים שבע שנים, עד שלא תסבול הארץ הניוול שלהם. כמ"ש, כי זֶבח לה' בבוֹצְרה וטֶבח גדול בארץ אדום. עד שלבושי נקם אלו ייטמאו מההרוגים. כמ"ש, וכל מַלבושיי אֶגְאָלתי.

.17 מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבוצרה. משום שמבוצרה יצאו גדודי העולם לצבוא על ירושלים. והם התחילו לשרוף את ההיכל, ובני אדום הורסים החומות, ועקרו אבני היסוד. כמ"ש, זכוֹר ה' לבני אֱדום את יום ירושלים, האומרים עָרוּ ערו עַד היסוד בה.

.18 חמוץ בגדים מבוצרה, זה הדור בלבושו, באלו לבושי נקם שעתיד להלביש. צועה ברוב כוחו. צועה, פירושו שובר, כמ"ש, עמים תחתיך ייפלו. אמרו ישראל לישעיה, מיהו זה שיעשה כל כך? אמר, אני מדבֵּר בצְדקה, אותו שהוא רב להושיע, אותו שכתוב בו, אוהב צדקה ומשפט, המלכות שנקראת צדקה.

.19 וכל כך למה? משום שגרמו לכנ"י שתהיה שוכבת לעפר בגלות וליפול לארץ. כמ"ש, נפלָה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ומשום זה, הקב"ה ילבש עליהם לבושי נקם, לטמא אותם ברוב ההרוגים. כמ"ש, וכל מלבושיי אגאלתי.

.20 וכל כך למה? כי כתוב, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא הייתה לאיש, לה ייטמא. אחותו, השכינה, אחותו דז"א, שאינה חלקו של עשיו, ולא הייתה בגורלו של ההוא שכתוב בו, איש יודע ציד איש שׂדה. לה ייטמא, בשבילה ייטמא, באלו לבושי נקם העתידים להיטמא בין אלו ההמונים ההרוגים. ע"כ כתוב, לה ייטמא, בשבילה, בגלל שהיא שוכבת בגלות לעפר, והוא רוצה להקים אותה. כמ"ש, קומי אוֹרי, כי בא אורך.

לא יִקְרְחֻה קוֹרְחה

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ז.

.21 לא יִקְרְחֻה קוֹרְחה בראשם. לא יקרחֻה, כתוב בסוף עם אות ה'. השמן העליון, השפע של אבא, שמן משחת קודש, המשלים לכל שבעת הימים, חג"ת נהי"מ, כמ"ש, כי שבעת ימים ימלא את ידכם. אותו השמן העליון הוסר מהכוהן ונקרח קורחה, אם הוא פוגם ראשו. כי הראש של הכוהן העליון, ג"ר דז"א, הוא השמן העליון, אורות דאבא, ע"כ אין הכוהן התחתון צריך להראות בעצמו שום פגם. כי בהיותו מכוון כנגד הכוהן העליון, הרי מעשיו פוגמים בו. ע"כ כתוב, לא יקרחֻה עם ה', שהוא אותיות, לא יקרח ה', שלא יפגום ולא יקרח ה"ר דהוי"ה, אמא, הממשיכה השמן מאבא, ומעטרת ראש דז"א.

שבעת ימים ימלא

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ח.

.22 כתוב, בשוב ה' את שׁיבת ציון היינו כחולמים. בשוב ה' את שיבת, נאמר בגלות בבל, שלא נמצאו יותר בגלות אלא שבעים שנה. כמ"ש, כי לפי מְ_את לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתוב, היינו כחולמים, חלום של שבעים שנה.

.23 כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מיהם שבעת ימים? בינה, הכוללת בתוכה חג"ת נה"י, נקראת שבעת ימים, ונקראת תשובה. מי שיושב בתענית בשבת, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ושבעים שנה הם שבעה פנים של המלך, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שכל אחת כוללת עשר, שהם שבעים. שאפילו כולם הסכימו עליו לרע, נקרע גזר הדין, משום שהיושב בתענית אחוז ביום שהוא כלל כולם, בינה, שנקראת שבעה ונקראת תשובה. משום זה, כשנאחז שם, נאחז בכל שבעים השנים, כשחוזר בתשובה. וע"כ נקרע גזר הדין של כולם. וע"כ יש שבעים שנה בחלום.

החלום בעת שינה, פירושו הסתלקות המוחין. הגלות היא שינה. וע"כ הזוהר מכנה שנות הגלות בשם חלום. וע"כ נמשכת שבעים שנה הסתלקות המוחין דז"א, שיש בהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכל אחת עשר. וע"כ כתוב, היינו כחולמים.

.24 הכוהן מתעטר בשבעה, שהם בינה, שנקראת שבעת ימים. אם הכוהן פוגם ראשו, אז שבעה ההוא, בינה, שהיא כלל של כל שבעת ימים חג"ת נהי"מ, מקריח ממנו כל אותה הקדושה של כולם, השורה על הכוהן. ע"כ נזהרו, שלא יקרחו קורחה בראשם, כי יימצאו פגומים בכל שבע הספירות. משום זה צריך הכוהן להימצא בשלמות יותר מכולם. ומכ"ש העליון מכולם, הכוהן הגדול.

.25 כאן בה"ת, כאן בה"ר. כוהן גדול, העליון מכולם, פוגם בה"ר, בינה, כמ"ש, אשר יוּצַק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידו. ומילא את ידו, בינה, כמ"ש, שבעת ימים ימלא את ידכם. ושבעת ימים היא בינה, ה"ר דהוי"ה. כוהן אחר, פוגם בה"ת דהוי"ה, מלכות, כמ"ש, לא יקרחֻה קורחה בראשם. וכתוב אחריו, ולא יחללו שם אלקיהם, מלכות, ה"ת. ומשום זה כתוב, והכוהן הגדול מאחָיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ומילא את ידו ללבוש את הבגדים. ששמן המשחה מורה על שפע אבא, שמקבל מאמא, ה"ר. משום שהוא קודש כעין של מעלה, כתוב, ומן המִקדש לא ייצא. כמו או"א עילאין, שהזיווג שלהם אינו נפסק.

לך ה' הצדקה

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף ט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ט.

.26 כתוב, לךָ ה' הצדקה ולנו בּוֹשֶת הפנים כיום הזה, לאיש יהודה וליושבי ירושלים. אשריהם ישראל, שהקב"ה בחר בהם מכל העמים עכו"ם, ומתוך האהבה שלהם נתן להם תורת אמת, לדעת הדרך של מלך הקדוש. וכל מי שעוסק בתורה, הוא כמו שמשתדל בהקב"ה, כי כל התורה כולה היא שמו של הקב"ה. ומשום זה, מי שעוסק בתורה, עוסק בשמו, ומי שמתרחק מהתורה, מתרחק מהקב"ה.

.27 לך ה' הצדקה. כמ"ש, לך ה' הגדוּלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמיים ובארץ, שהם מידותיו חג"ת נהי"מ. אף צדקה היא מידת המלכות. צדקה היא מקום, שכל הפנים המאירים אחוזים בו, והוא אחוז בכולם, בכל הספירות דז"א, ובו נמצאים. כלומר המלכות, שכל ספירות ז"א נמצאות בה. ולנו בושת הפנים, זה מקום שכל הפנים המאירים מתרחקים ממנו, שהוא הס"א.

צדקה, שהיא המלכות, היא אמת, ואורם של הכול, ואור הפנים, ושמחת הכול. בושת, שהיא הס"א, היא חרפה והתרחקות האמת. כי מי שמתבייש, הוא משום שהאמת, הצדקה, התרחקה ממנו, שהיא התרחקות של הפנים המאירים.

.28 הכוהן העליון, כוהן גדול, צריך להיראות ביופי הפנים, בהארת הפנים, ובשמחה יותר מכל. ואין צריך שייראו בו עצבות ורוגז, אלא הכול כעין של מעלה. אשרי חלקו, שעליו כתוב, אני חֶלקךָ ונחלתך. וכתוב, ה' הוא נחלתו. וע"כ הוא צריך להיראות שלם בכל, בעצמו, ובלבושו, שלא יפגום עצמו כלל.

והוא אישה בבתוליה ייקח

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף י

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף י.

.29 כתוב, והנה הוא שׂם עלילות דברים לאמור, לא מצאתי לבתך בתולים, וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. האם בתולת ישראל היא? הרי בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו בתולת ישראל, שפירושו, בתולה בת יעקב, שנקרא ישראל, כמ"ש, שְׁאל אביך ויַגֵדך? כלומר, לישראל אביך, שדינה בתו יצאה לראות בבנות הארץ, וקרה מה שקרה. וכיוון שהכתוב מדבר בהוצאת שם רע, הוא מזכיר בתולת ישראל, כמו שקרה לבת ישראל, דינה. אף כאן הכוהן העומד כעין של מעלה, כתוב בו, והוא אישה בבתוליה ייקח. שלא תצא פעם מחוץ לפתח חצרה. ומקיש בבתוליה, אל בתולת ישראל, שלא תארע לה יציאה לחוץ, כמו שקרה לבתולת ישראל.

טרף נתן ליראיו

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף י

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף י.

.30 כתוב, טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו, אלו הם הצדיקים, יראי הקב"ה. כי כל מי שירא אותו, נקרא מאנשי ביתו של המלך. ועליו כתוב, אשרי איש ירא את ה'.

.31 מהו, טרף נתן ליראיו? הוא כמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה, ותיתן טרף לביתה. הצדיקים הם אנשי ביתו, ע"כ מקבלים טרף. כל העוסק בתורה בלילה, וקם בחצות לילה, בשעה שכנ"י, המלכות, מתעוררת לתקן בית המלך, להמשיך הארת חכמה בשבילו, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית, האיש הזה משתתף עימה. וזה נקרא שהוא מבית המלך, ונותנים לו כל יום מתיקוני הבית האלו. כמ"ש, ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. טרף, הארת חכמה. חוק, שלא תימשכנה מלמעלה למטה. ביתה, הם כל המשתתפים עימה לעסוק בתורה בלילה, בני ביתה. ומשום זה כתוב, טרף נתן ליראיו.

.32 טרף, שטורפת ולוקחת בכוח, רומז על הדינים שמתגלים עם החכמה. שלוקחת ממקום רחוק עליון, כמ"ש, ממרחק תביא לַחמה, שהוא חכמה, כמ"ש, אמרתי אֶחְכָּמה והיא רחוקה ממני. ומי שמשתדל בתורה להשתתף עימה בלילה, זוכה לטרף הזה, כמ"ש, יזכור לעולם בריתו. כי התורה נקראת ברית. ולא עוד, אלא שצדיק אחד עליון יש להקב"ה, יסוד דז"א, והאיש הזה משתתף עימו להשפיע למלכות. ויורשים שניהם את כנ"י, כמ"ש, צדיקים יירשו אָרץ. הצדיק העוסק בתורה בלילה, והצדיק העליון, יירשו המלכות, ארץ.

ולא יחלל זרעו בעמיו

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף יא

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יא.

.33 ולא יחלל זרעו בעמיו, כי אני ה' מְקַדשו. כל מי שמוציא זרע לבטלה, אינו זוכה לראות פני השכינה, ונקרא רע. כמ"ש, כי לא אֵל חָפץ רֶשע אתה, לא יְגוּרך רָע. והוא מי שמוציא זרעו בידו, או באישה אחרת שאינה כשרה. והמוציא אותו באישה שאינה מתעברת, אינו נחשב למוציא זרע לבטלה, אלא אלו שאמרנו.

.34 וע"כ יתפלל האדם להקב"ה, שיזמין לו כלי כשר, אישה כשרה, שלא יפגום זרעו. מי שמוציא זרעו בכלי שאינו כשר, פוגם את זרעו. אוי למי שפוגם זרעו. וכמו שבשאר בני אדם, כך על אחת כמה וכמה הכוהן העומד למטה, ומכוון כעין של מעלה בקדושה העליונה. ע"כ כתוב, לא יחלל זרעו בעמיו.

.35 כתוב, אלמנה וגרושה וחלָלָה זונה, את אלה לא ייקח. ואח"כ כתוב, ולא יחלל זרעו בעמיו. למה כתוב, בעמיו, הלוא צריך לכתוב, בהם? אלא דבר זה חרפה בעמיו, פגם בעמיו. ע"כ כתוב, כי אם בתולה מעמיו ייקח אישה. מעמיו ודאי. הכול כעין של מעלה. כי אני ה' מקַדשו. אני שמקדש אותו בכל יום, וע"כ לא יפגום זרעו, ולא יימצא בו פגם, כי אני מקדשו, שאני רוצה לקדש אותו, ויימצא קדוש בכל, והקדוש ישתמש ע"י הקדוש.

.36 הקב"ה ישתמש ע"י הכוהן, שיימצא קדוש כשבא לשמש. ומשום שהקב"ה ישתמש ע"י הכוהן, שהוא קדוש, ישתמש הכוהן ע"י טהור, המתקדש בטהרתו, שהם הלוויים. ואדם אחר, הכוהן, ישתמש ע"י קדוש אחר, הלוי, כדי שיימצאו כולם בקדושה, לשמש הקב"ה. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, שעליהם כתוב, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה נבדלים הם ישראל בקדושה מכל, לשמש להקב"ה. כמ"ש, והתקדִשתם והייתם קדוֹשים, כי אני ה' אלקיכם.

.37 לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה. אשריהם ישראל, שבכל מקום שגלו, השכינה גלתה עימהם. א"כ, כשייצאו ישראל מהגלות, וגם השכינה תצא מהגלות, למי תהיה הגאולה, לישראל או להקב"ה? אלא, לה' הישועה ודאי. מתי? בעת שעל עמך ברכתך סלה, בשעה שהקב"ה משגיח בברכות על ישראל, להוציא אותם מהגלות ולהטיב להם. אז לה' הישועה ודאי. כי השכינה תצא מהגלות. וע"כ הקב"ה ישוב עִם ישראל מהגלות. כמ"ש, ושב ה' אלקיך את שְׁבוּתך וריחמך. כי וְשָׁב, משמע שהוא ג"כ ישוב עם ישראל מהגלות.

בתולה מעמיו ייקח אישה

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף יג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יג.

.38 פתח משה ואמר, מצווה היא, שיישא הכוהן הגדול בתולה. כמ"ש, אלמנה וגרושה וחלָלָה זונה, את אלה לא ייקח, כי אם בתולה מעמיו ייקח אישה. ולמה צריכים שייקח רק בתולה בלי פגם? אלא אישה היא כוס של ברכה, שאם טעמו אותו, פגמו בו. ומרמזת על המלכות, הנקראת כוס של ברכה. והכוהן, המקריב קורבן לפני ה', צריך שיהיה שלם באיבריו בלי פגם, כי המומים פוסלים בכוהנים. שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו. לקיים בו הכתוב, כולך יפה רעייתי ומום אין בך.

.39 הקורבן הוא מנחה. וצריכים ישראל לשלוח המנחה שלהם אל המלך, ע"י אדם שלם. כי הם בהיפוך מהס"א, אשר ע"י איש פגום היו שולחים מנחה לס"א, כמ"ש, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. כי אלוהים אחרים כולם פגומים מצד צפון, כמ"ש, מצפון תיפתח הרעה. וכך רוב בתי עכו"ם פגומים בנוקבא שלהם, שהיא חורבה, לילית, פגומה.

.40 משה הוא ז"א, ו' דהוי"ה, המלא שפע מחו"ב, י"ה דהוי"ה. והוא בסדר יה"ו, שיש בו משום זה כל ג' האותיות יה"ו דהוי"ה. ה"ת דהוי"ה, מלכות, היא כוס מלאה ברכת ה' מצד הימין, כוס של ברכה. ומצד הגבורה, דין, נקראת השכינה, הוי"ה. שבצירוף הזה שולטת אות ה', דין, על ו', רחמים. י"ה, המוחין, בסוף הצירוף, מורה על דין. כמ"ש, הנה יד ה' הוֹיָ"ה במִקנךָ. שמלכות, הנקראת יד ה', היא בצירוף הוי"ה, לעשות דין במקנה מצרים.

איש אשר יהיה בו מום

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף יד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יד.

.41 איש מזרעךָ לדורותם אשר יהיה בו מום, לא יִקְרב להקריב לחם אלקיו. משום שפגום. ומי שפגום אינו ראוי שישמש בקודש, שאין בו אמונה, והפגם מעיד עליו. כש"כ כוהן, שצריך להימצא שלם ובעל אמונה יותר מכל.

.43 כתוב, לְתורה ולתעודה, אם לא יאמרו כדָבר הזה. תורה, תושב"כ, ז"א. תעודה, תשבע"פ, המלכות. תשבע"פ אינה שורה במקום פגום, כי היא נבנית מתושב"כ, כי המלכות נבנית מז"א, שהוא שלם. כתוב, צוֹר תעודה, חתוֹם תורה בלימודיי. צור תעודה, זהו תשבע"פ. משום ששם, במלכות, נצרר צרור החיים, ובתעודה נקשר קשר החיים שלמעלה מז"א, שיהיה הכול אחד.

.44 משם ולמטה, ממלכות, מתפרדים האורחות והשבילים. ומשם נפרדים דרכים בעולמות כולם. כמ"ש, ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים.

.45 חתום תורה בלימודיי. חתימה של תושב"כ, ז"א. באיזה מקום היא? בלימודיי. אלו הם נביאים, הנקראים לימודי ה', נו"ה, כמ"ש, ויקֶם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין, שהוא נצח. ויקם את העמוד השמאלי, ויקרא את שמו בועז, שהוא הוד. ומשם נמשכים דרכים לנביאים הנאמנים, שמקבלים מנו"ה.

ואלו נו"ה עומדים בקיום אל הגוף, ז"א, לשישה אורות שבו, כמ"ש, שוקָיו עמודי שש. שוקיו, נו"ה, עמודים לז"א, שיש בו ו"ס. והכול עומד בשלמות, וקדושת כולם אינה שורה, אלא כשהם בשלמות. כי כשמתחברים ז"א במלכות, הכול שלם, הכול אחד. ושום מקום אינו נפגם. וע"כ נקראת כנ"י, שלם. כמ"ש, ומַלכִּי צֶדק מֶלך שלם. שמלכי צדק הוא המלכות, והוא מלך שלם. וכתוב, ויהי בשָׁלֵם סוּכּו, המלכות.

.46 וע"כ אינו שורה הכול אלא במקום שלם. וע"כ כתוב, כל איש אשר בו מום לא יקרב. כעין זה קורבן, אשר בו מום לא יקרב, כמ"ש, כי לא לרצון יהיה לכם. והרי כתוב, מָרום וקדוש אשכון ואת דַכָּא ושפל רוח. האם ייתכן שהקב"ה שורה במקום שבור, בכלי שבור? אלא, מקום זה הוא שלם יותר מכל, משום שמשפיל עצמו, כדי שתשרה עליו גֵאות כל, גאות העליון, וזהו שלם. אבל לא כתוב, ואת עיוור ושבור וחָרום ושָׂרוע אשכון. אלא, ואת דכא ושפל רוח. כי מי שמשפיל עצמו, הקב"ה זוקף אותו.

.47 משום זה הכוהן, הנמצא למטה כעין שלמעלה, צריך להיות שלם יותר מכולם, ולא ייראה בו פגם. וע"כ מזהיר לכוהנים, איש מזרעךָ לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב.

.48 וכי תגישון עיוור לזבוח אין רָע, וכי תגישו פיסח וחולה אין רע. כשהקב"ה אומר, אין רע, האם טוב הוא? אלא ישראל באלו הימים היו ממנים כוהנים בעלי מומים, וקורבנות בעלי מום על המזבח, ולשמש במקדש. ואמרו, מה חסר לו להקב"ה אם זה או אחר, והם היו אומרים אין רע. והקב"ה השיב להם אותם הדברים שהם היו אומרים, ואמר, ישראל, אתם אומרים כשמקריבים בעלי מום לעבודתי אין רע, מה חסר להקב"ה.

.49 בסופו של הפסוק כתוב, הַקריבהו נא לפֶחָתֶך, היִרְצךָ או היישא פניך. אדם מכם אם צריך לשלם אל המלך ולהקריב לפניו מנחה, התשלחו לו עם מום או לא? הירצך או היישא פניך במנחה ההיא שיש בה מום? כש"כ וכש"כ שאתם מקרבים לפניי אדם פגום להקריב לי מנחה, הרי המנחה שלכם תימסר לכלב. כי בעל מום פגום מכל, פגום באמונה. וע"כ כל איש אשר בו מום, לא יקרב.

.50 עתיד הקב"ה להשלים את ישראל, שיימצאו שלמים בכל, שלא יהיו בהם בעלי מום כלל. משום שיהיה תיקון העולם בעת התחייה, כמו אלו הכלים והלבושים של האדם, שהם תיקון הגוף, וע"כ ישלים אותם.

.51 כשיתעוררו מעפר בתחיית המתים, כמו שנכנסו לקבר, כך יקומו. אם פיסחים או עיוורים נכנסו, פיסחים ועיוורים יקומו. שיקומו, באותו הלבוש, הגוף, שלא יאמרו שאחֵר התעורר לתחייה. ואח"כ הקב"ה ירפא אותם, ויימצאו לפניו שלמים. ואז יהיה העולם שלם בכל. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

אדם ובהמה תושיע ה'

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף יז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יז.

.52 כתוב, צדקתךָ כהררי אל. צדק, ספירה קדושה עליונה, מלכות. כהררי אל, ההרים העליונים הקדושים, הרי אפרסמון הטהור, בינה. ומשום שהמלכות עולה להתקשר בהם למעלה, משום שהמלכות נכללה בבינה, וקיבלה ממנה הדינים שלה, ע"כ בכל הדינים שלה אין רחמים, כי הם קטנות הבינה, והם הכנה שתקבל גדלות דבינה. וע"כ כתוב, משפטיך תהום רבה. משפט, רחמים, המוחין דגדלות דבינה, שמקבלת ע"י ז"א, הנקרא משפט, יורד למטה למדרגת המלכות, לתקן העולם, ומרחם על הכול, ועושה הדין ברחמים לבשם העולם.

.53 משום שהוא רחמים, מוחין דגדלות, אדם ובהמה תושיע ה'. לכל בהשוואה אחת, שגם הארות השמאל, המכונים בהמה, מקבלים תיקונם. אדם ובהמה, מי שהוא אדם ושׂם עצמו כבהמה. אבל אדם ובהמה, פירושו דין אדם ודין בהמה אחד הוא. אדם, כתוב בו, ובן שמונת ימים יימול לכם כל זכר. בהמה, כתוב בה, והיה שבעת ימים תחת אימו, ומיום השמיני והלאה יֵירצה לקורבן אִשֶׁה לה', מטעם כדי שתעבור עליהם שבת אחת.

אסור ללמד תורה למי שלא נימול

[אסור ליליף אורייתא למאן דלא אתגזר]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף יח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יח.

.54 כתוב, ה' בצאתךָ משֵׂעיר בצַעְדְך משדה אֱדום, ארץ רעשה גם שמיים נטָפו. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, שהקב"ה בחר בהם, והם מתדבקים בו, ונקראים קדושים, עַם קדוש, שהיא בינה. וכן, עד שהעלה אותם למדרגה עליונה, שנקראת קודש, שהיא חכמה. שהמקבל מקודש, בינה, נקרא קדוש. כמ"ש, קוֹדש ישראל לה' ראשית תבואתו. כי ישראל משמונה ימים מתדבקים בו בשמו, ורשומים בשמו, והם שלו. כמ"ש, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והעמים אינם מתדבקים בו, ואינם הולכים בחוקיו, והרושם הקדוש נעדר מהם, עד שהם מתדבקים בס"א שאינו קדוש.

.55 בשעה שרצה הקב"ה לתת תורה לישראל, הזמין בני עשיו, אמר להם, רוצים אתם לקבל התורה? באותה שעה רגזה הארץ, המלכות, ורצתה להיכנס לנקב תהום הגדול. אמרה לפניו, ריבון העולם, השעשועים של השמחה שלך, מאלפיים שנה קודם שנברא העולם, שהיא התורה, כמ"ש, ואהיה שעשועים יום יום, יזדמנו לפני ערלים, שאינם רשומים בבריתך?

.56 אמר לה הקב"ה, כיסא כיסא, מלכות שנקראת כיסא, יאבדו אלף אומות כמוהם, וברית התורה לא תזדמן לפניהם. כמ"ש, ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה. ודאי משום שהתורה אינה ניתנת אלא למי שיש בו ברית קודש. ומי שמלמד תורה למי שלא נימול, משקר בב' בריתות:

א. משקר בברית התורה, כי התורה נקראת ברית, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי.

ב. משקר בברית הצדיק וכנ"י. כי התורה ניתנה למקום הברית, ולא למקום אחר, עורלה.

.57 המלמד תורה למי שאינו נימול, משקר בג' מקומות עליונים: בתורה, בנביאים, בכתובים. משקר בתורה, כמ"ש, וזאת התורה, אשר שׂם משה לפני בני ישראל. ולא לערלים. משקר בנביאים, כמ"ש, וכל בנייך לימודי ה'. הם לימודי ה' ולא אחרים. וכתוב, חתוֹם תורה בלימודיי. הם, ולא אחרים.

משקר בכתובים, כמ"ש, ויָקֶם עדוּת ביעקב ותורה שׂם בישראל. וכתוב, אך צדיקים יודו לשְׁמֶךָ. מיהם צדיקים? אלו הם צדיק, שהוא יסוד דז"א, וכנ"י, המלכות, הנקראת צדק. שמי שאינו נימול ולא נכנס בברית שלהם, לא יודו לשמו הקדוש, שהוא לימוד התורה.

כיוון שנגלה הקב"ה על הר סיני, לתת התורה לישראל, שָׁכְכה הארץ מרגזנותה ונחה. כמ"ש, ארץ יָרְאָה ושָׁקָטָה.

והיה שבעת ימים תחת אימו

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כ

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כ.

.58 אדם שנולד, לא מתמנה עליו כוח מלמעלה עד שנימול. כיוון שנימול, מתעוררת עליו התעוררות הרוח, אור הנפש שלמעלה. זכה לעסוק בתורה, מתעוררת עליו התעוררות יתרה, אור הרוח. זכה ועשה מצוות התורה, מתעוררת עליו התעוררות יתרה, אור הנשמה. זכה ונשא אישה, וזכה והוליד בנים, ולימד אותם דרכיו של המלך הקדוש, אז הוא אדם שלם, שלם בכל. כי זכה לאור החיה. ד' מדרגות אלו הן מד' עולמות אבי"ע, ונוהגות ג"כ בכל עולם ועולם מהם.

.59 אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכוח שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה, והוא מתמנה עליה. ומשום זה כתוב, שור או כֶשֶׂב או עז כי ייוולד. לא כתוב, עגל או טלה או שעיר או גדי, אלא, שור או כשב או עז. כי מה שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה.

.60 שור או כֶשֶׂב או עז כי ייוולד, והיה שבעת ימים תחת אימו. כדי שיתיישב בו אותו הכוח שהתמנה עליו, ויתקיים בו. ויתקיים בו כשתשרה עליו שבת אחת. ואם לא, אינו מתקיים. כי אין קיום לבריות, אלא באור השבת, כמ"ש, ויְכַל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ואחרי שהתקיים בו אותו הכוח, כתוב, יירצה לקורבן אישֶׁה לה'. ע"י קיום של שבת אחת שעברה עליו.

.61 ואדם, בקיום של שבת אחת מתקיימת התעוררות של עוה"ז והכוח שלו, הנפש הבהמית. ואחרי שנימול, מתעוררת עליו התעוררות הרוח העליון, נפש. וכנ"י, המלכות, עוברת עליו, ורואה אותו ברושם קדוש. היא מתעוררת עליו, ושורה עליו הרוח של העולם הקדוש. כמ"ש, ואעבור עלייך ואֶראך מתבוססת בדמייך. בדמייך, בשני דמים.

.62 כשיצאו ישראל ממצרים, שהיו נמצאים ביניהם דם פסח ודם מילה, כתוב, בדמייך חֲיִי, שני דמים. אבל כאן הרי אין יותר, אלא דם מילה בלבד? שניים הם, אחד של המילה ואחד של הפריעה. אחד של המילה, כנ"י, המלכות. ואחד של הפריעה, צדיק יסוד עולם, יסוד דז"א. ואלו שני דמים, אדם זוכה בזכותם בחיים של עוה"ב. כמ"ש, בדמייך חיי.

כל אות של השם, השלמות של כל השם

[כל אות דשמא שלימו דכל שמא]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כא

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כא.

.63 סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד ה' ליראיו, זו כנ"י, מלכות, הנקראת סוד ה'. ובריתו להודיעם, זה צדיק יסוד עולם, יסוד דז"א, ברית. ושניהם בייחוד אחד.

.64 יו"ד, יש בה ג' אותיות, והן שלמות הכול. ראשית הכול, חכמה, הנקראת ראשית, היא י', עליונה על כל אותיות הוי"ה, על כל הספירות. ו' שביו"ד, קו האמצעי, ז"א, שלמות כל הצדדים, משלים הימין והשמאל, והוא מַעבר, שורש לכל הרוחות, בו תלויה האמונה, המלכות. ד' שביו"ד, היא הגן, צרור החיים, מלכות. האות ד' קטנה, כי במלכות אותיות קטנות, והיא שלמות הכול, כי המלכות משלימה לכל הספירות.

.65 האות י' סתומה מכל הצדדים. כשיוצאת, כשמתגלה, היא יוצאת כמלך עם חייליו, וחוזרת אח"כ י' לבדה. בה נסתם הדבר, בה יוצא, מתגלה. סוגרת ופותחת.

או"א עילאין הם י' דהוי"ה, האויר שבהם סתום, שאין י' יוצאת מאויר שלהם. וע"כ הם סתומים מאור החכמה. ורק ישסו"ת, ה"ר דהוי"ה, נפתח האויר שלהם, שהי' יוצאת מאויר שלהם, וחזר בהם אור החכמה. ועכ"ז החכמה שישסו"ת מקבלים, מקבלים בהכרח מאו"א עילאין, מי' דהוי"ה, כי אין מדרגה מקבלת אלא ממדרגה הסמוכה לה לפניה. ולפיכך, אע"פ שאו"א הם סתומים מחכמה, מ"מ הם נפתחים בחכמה, להאיר לישסו"ת, לה' דהוי"ה. אלא אח"כ חוזרים ונסתמים מחכמה כדרכם.

ולפיכך יש ב' בחינות בי' דהוי"ה:

א. כשהיא במילוי ו"ד, יו"ד,

ב. כשהיא בלי מילוי ו"ד, אלא י' לבדה.

כשאו"א עילאין נפתחים להשפיע חכמה לישסו"ת, הם יו"ד במילואה. י' רומזת לאו"א עילאין, חו"ב עליונים. ו"ד הן הדעת. ו' היא ז"א, הימין שבדעת. ד' היא המלכות, השמאל שבדעת. לרמוז, שהחכמה שבהם מתגלה לישסו"ת ע"י הדעת הזה. ולאחר השפעתם, שאו"א חוזרים ונסתמים מחכמה, הם י' בלי מילוי, הרומזת, שאין החכמה מתגלה ע"י הדעת, והם סתומים.

האות י' סתומה מכל הצדדים. כי אות י' היא או"א עילאין, שהאויר שלהם סתום מחכמה. כשהי' יוצאת להשפיע חכמה לישסו"ת, היא יוצאת כמלך עם חייליו, יוצאת עם המילוי ו"ד שלה, ימין ושמאל של הדעת, הנבחנות לצבאות של י', והחכמה נפתחת ומושפעת לישסו"ת ע"י הדעת. אחר שגמרה השפעת החכמה, חוזרת י' לבדה בלי ו"ד למדרגתה הקודמת, ונעשית סתומה כדרכה. נמצא שפעם החכמה סתומה בה, ופעם יוצאת החכמה להשפיע לישסו"ת, פעם סוגרת הארת החכמה, ופעם פותחת אותה.

.66 ה' דהוי"ה, שלמות הכול למעלה ולמטה, בינה, ישסו"ת. א' של מילוי ה"א היא יו"ד, כי צורת א' היא ו' באמצע, למעלה י', למטה ד', שהיא שלמות ג' אותיות שבראש, הסתומות בי' דהוי"ה, אשר במילוי היא אותיות יו"ד. והכול אחד, כי שלמות השם הקדוש היא שלמות שלמעלה ולמטה. משום זה אות ה', שמתעטרת בעטרותיה, לוקחת א' למילוי.

אע"פ שהי' דהוי"ה, או"א עילאין, משפיעה חכמה לישסו"ת, לה' דהוי"ה, מ"מ או"א לעצמם סתומים מחכמה, ומתגלה רק בישסו"ת, בה' דהוי"ה, שבה יש השלמות להשלים הכול, הן חסדים לז"א, שהוא למעלה, והן חכמה למלכות, שהיא למטה.

כי בה' דהוי"ה מתגלה גם החכמה. ה', היא בינה, ישסו"ת. א' של מילוי ה"א היא יו"ד, שצורת כתיבת א' היא י' למעלה, ד' למטה, ו' באמצע. שהיא שלמות ג' אותיות שבראש, הסתומות בי' דהוי"ה. כי צורת הי', בעת שמשפיעה חכמה לה', היא ג' אותיות יו"ד, שהי' היא חו"ב, ו"ד הן הדעת. בשעה שה' דהוי"ה מקבלת הארת חב"ד שבג' אותיות של הי' שבראש הוי"ה, היא ה' במילוי א', ה"א, אשר הא' רומזת על הארת חב"ד, שמקבלת מאו"א עילאין. וכמו שהיו"ד במילואה מורה על הארת החכמה ע"י הדעת, כן ה"א במילואה, מורה על הארת החכמה ע"י הדעת.

השלמות של השם הקדוש היא שלמות של ז"א ומלכות, שז"א למעלה והמלכות למטה. שהשלמות, היא שתשפיע חסדים לז"א והארת חכמה למלכות. משום זה, בשעה שה', ישסו"ת, מתעטרת בהארת חב"ד, מג' אותיות יו"ד, היא לוקחת למילואה א', שמורה על הארת חב"ד אלו.

.67 כל אות של השם הקדוש נראית בה השלמות של כל השם. יו"ד דהוי"ה היא שלמות הכול, שהי' רומזת על חו"ב עילאין, ו' על ז"א, ימין שבדעת, ד' על המלכות, שמאל שבדעת. ה' דהוי"ה היא שלמות הכול. ואע"פ שאינה במילוי א', אלא ה' בלבד, צורת ה' היא שלמות הכול, כי צורת הכתיבה שלה היא י' ו' ד'.

כי צורת ה' היא ד' על ו', וקרן הזווית של ה' היא י'. שלא כמו י' דהוי"ה, שהיא שלמות הכול רק כשהיא במילואה יו"ד, ולא כשהיא י' פשוטה בלי מילוי. אלא ה' דהוי"ה היא שלמות הכול אפילו כשהיא פשוטה בלי מילוי, מפני שבה יוצאת י' מאויר ונעשה אור.

ו' דהוי"ה, בין כשהיא במילואה ובין כשהיא פשוטה, היא שלמות הכול. כי ו' מורה על קו אמצעי, הכולל בתוכו ב' הקווים ימין ושמאל, י"ה, וע"כ היא שלמות הכול. כלומר, חו"ב, שהם י"ה, ודעת שהיא ו'.

ו' ה', ה' דהוי"ה המחוברת עם ו' דהוי"ה, היא שלמות גדולה ביותר להעטיר לכל העולמות, כי ו"ה הם ז"א ומלכות בזיווג. הרי שהכול אחד, שכל אות מהוי"ה מורה על כל השלמות שבהוי"ה.

.68 והיה שבעת ימים תחת אימו. בעניין יו"ד ה"א וא"ו ה"א נחקקו האותיות והי"ה. כי והי"ה הן אותיות ו"ה י"ה. ו' ה' שבעת ימים נכללו בהם באחד. כי ו"ה שהם ז"א ומלכות, הם שבע ספירות חג"ת נהי"מ. י' ה' הם שבעת ימים. כי י' היא אחת, כלל כולם, שכוללת כל אותיות השם.

ה' היא שלושה, היא ושני בניה, כי כוללת בתוכה ד' ו', ז"א ומלכות, שהם בעיבור בבינה, ימין ושמאל שבדעת, ועם הבינה עצמה הרי שלושה. ובן אחד, ו' שבאות ה', שני אבות כלולים בו, ב' הקווים חו"ג. הרי חמישה, שהם בינה, ז"א, מלכות, חסד, גבורה. גם ו' כוללת בתוכה הבת הנקבה, מלכות, הרי שישה. משמע שה"ר דהוי"ה היא כלל של שישה: בינה, ז"א, מלכות, חסד, גבורה, ומלכות הנכללת בז"א.

י"ה, ה' עם י' שבעה. שבע ספירות שלמעלה מחזה, הנקראות י"ה, שהן: חכמה, בינה, ימין דדעת, שמאל דדעת, חסד, גבורה, ושליש עליון דת"ת ביחד עם המלכות שבחזה. כמ"ש, שבעת ימים ושבעת ימים, ארבעה עשר יום. שבעת ימים שבו"ה, ושבעת ימים שבי"ה.

.69 והיה שבעת ימים תחת אימו. תחת אימו, תחת י"ה, התעטרו שבעת ימים של ו"ה, כמ"ש, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמיים ובארץ, שהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ דזו"ן. ע"כ יש שבעת ימים למטה בזו"ן, לכבוד של אמא עילאה, כלומר כנגד ז' בחינות שבי"ה, יש גם תחת אימו, למטה שבעה ימים.

כמ"ש, עַד עקָרה ילדה שִׁבעה ורבַּת בנים אומללה. שהעיקר של כל הבית, בינה, ילדה שבעה, שבעת ימים של חג הסוכות, חג"ת נהי"מ. ורבת בנים אומללה. אלו הם הקורבנות שבחג, שבעים פרים, שמקריבים בחג הסוכות, שהולכים ומתמעטים מן המניין בכל יום, שהם כנגד שבעים אומות. וזהו, רבת בנים אומללה.

.70 אלו שבעת ימי סוכות, חג"ת נהי"מ, עולים למעלה למעלה, שהארת החכמה שבהם מאירה מלמטה למעלה. ואלו שבעים פרים ששבעים אומות יונקות מהם, יורדים למטה למטה. שהאומות מושכות מהם מלמעלה למטה כדרכם, וע"כ מפילים אותם למטה. כמ"ש, אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינֶך, משם אורידך נאום ה'. וישראל עולים מלמטה למעלה, כמ"ש, והיה זרעךָ כעפר הארץ. וכתוב, והרביתי את זרעךָ ככוכבי השמיים. ונמצאו עולים מעפר הארץ לכוכבי השמיים. ואח"כ עולים על הכול, ומתדבקים במקום עליון על הכול. כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם.

אותו ואת בנו

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כד.

.71 ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אותו ואת בנו, פירושו אותה ואת בנה, ולא אותו ואת בנו. כי דרכה של אם לדעת את בנה, ובנה הולך אחריה. ואינו הולך אחר אביו, ואין אנו יודעים מיהו אביו.

.72 אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. לא מחמת עוגמת הנפש של הבהמה. כי א"כ נשחט זה בבית אחד, וזה בבית אחר. או זה עתה, וזה אח"כ. אלא ביום אחד ממש אוסר הכתוב.

.73 כי יפה תענית לַחֲלום רע, כאש לנְעוֹרֶת. כלומר שנפטר ממנו. ועיקר התענית באותו יום ולא ביום אחר, משום שאין לך יום למטה, שאין שולט עליו יום אחר עליון. וכשהוא שורה בתענית חלום, היום אינו עובר עד שמתבטלת אותה הגזרה. ואם דוחה את התענית ליום אחר, זו כבר שליטה של יום אחר, ואין יום אחד נכנס ביום אחר. גם אין לך יום, שלא התמנה עליו יום עליון למעלה. וצריך האדם להישמר, שלא יעשה פגם באיזה יום, שלא יישאר פגום כלפי שאר הימים האחרים.

.74 במעשה שלמטה מעורר מעשה למעלה. אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, מתעורר כך גם הכוח שלמעלה. עשה אדם חסד בעולם, מתעורר חסד למעלה, ושורה ביום ההוא, ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום, והוא מתעטר ברחמים בשבילו. ואז היום ההוא עומד, להיות מגן עליו בשעה שיוצרך לו.

.75 ובהיפוך מזה, אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו יום, ופוגם את היום. ואח"כ עומד עליו אותו יום להתאכזר ולכלות אותו מהעולם. במידה זו שאדם מודד, מודדים לו.

.76 אכזריות נמנעה מישראל יותר מכל שאר העמים, ולא ייראה מהם מעשה אכזריות בעולם. כי כמה בעלי עיניים עומדים על האדם לקטרג עליו במעשה ההוא. אשרי מי שמראה מעשה כשר למטה, כי במעשה תלוי הדבר לגמרי, לעורר כנגדו למעלה דבר אחר.

יש שבר במצרים

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כו.

.77 בתחילה כתוב, ויַרְא יעקב, כי יש שבר במצרים. ובסופו כתוב, ויאמר יעקב לבניו, למה תִתְרָאו. האם משום שיש שבר במצרים, אסור להם להתראות? מהו הקשר מזה לזה?

.78 בשעה שהקב"ה רוצה לדון את העולם ברעב, אינו מוסר דבר זה ליד הכרוז אל המלאכים, כי כל הדינים האחרים שבעולם, הכרוז מכריז עליהם, מטרם שיבואו לעולם. ודין של רעב לא ניתן אל הכרוז, אלא הקב"ה מכריז עליו וקורא. כמ"ש, כי קרא ה' לָרעב. מהעת ההיא מתמנים על העולם ממונים אחרים בגזרת הרעב.

.79 ואסור לאדם, שיש לו שובע, להראות ששבֵע, כי מראה פגם למעלה, ומכחיש דבר המלך, שגזר על רעב. וכביכול, כאילו העביר הממונים של המלך ממקומם. וע"כ אמר יעקב לבניו, למה תתראו, למה תעשו פגם למעלה ולמטה, להכחיש דבר המלך, וכל אלו הממונים בכרוז של המלך?

.80 ויאמר, הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רְדו שָׁמה. ששם תראו את עצמכם בשובע, ואל תכחישו פמליה של מעלה כאן. יעקב, כמה תבואה הייתה לו, ולא רצה לשבור הרעב, אלא בתוך הבאים, כדי שלא יימצא פגם במעשה שלו, שלא להראות עצמו שבע.

צריך להגביה הימין על השמאל

[דבעי לזקפא ימינא על שמאלא]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כו.

.81 ויישא אהרון את יָדָו אל העם ויברכם. יָדָו, כתוב בלי י', ללמד שצריך להגביה הימין על השמאל, להראות מעשה למטה, כדי שיתעורר כנגדו מעשה למעלה.

.82 והַעֲבַרתָ שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים. שופר תרועה למה? שופר השובר שלשלאות האסורים בכבלי השעבוד, השובר השליטה שעל כל העבדים. כי תרועה פירושה שבירה. וצריכים להראות שופר ישר ולא כפוף, להראות חירות לכל, כי היום גרם. ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה, כדי לעורר כנגדו למעלה. וע"כ שופר ולא קרן, כדי להראות מאיזה מקום הוא, כי שופר הוא בינה, וקרן היא מלכות.

.83 אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, שהם יודעים להתדבק במלך הקדוש, ולעורר הכוח של מעלה, ולהמשיך קדושה של אדונם עליהם. משום זה כתוב, אשריך ישראל, מי כמוך עַם נושַׁע בה'. וכן, ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום.

.84 כתוב, ושְׁמרתם מצוותיי ועשיתם אותם. המצוות של ריבון העולם. שמירה כוללת גם המעשה, ולמה כתוב, ועשיתם? ועוד, כל המצוות שבתורה הן בשני אופנים, זָכוֹר ושָמוֹר, שהם אחד. זכור לז"א. שמור למלכות, לנוקבא. אם שמור הוא לנוקבא, למה כתוב, ושמרתם מצוותיי, שמשמע שכל המצוות הן רק בנוקבא, בשמירה?

.85 ושמרתם, זהו שמור. ועשיתם, זהו זכור. והכול אחד. זכירה, זוהי עשיה. כי מי שמזכיר דבר למטה הוא מתקן, שנעשה אותו העניין למעלה. מצוות התורה הן 613 מצוות, שהן כלל של זכר ונוקבא, זכור ושמור, ז"א ומלכות. והכול אחד.

ונקדשתי, בשלוש מדרגות

[ונקדשתי בג' דרגין]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף כח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כח.

.86 ולא תחללו את שם קודשי ונִקְדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מְקַדִשכם. מצווה לקדש אותו בכל יום, להעלות קדושתו מלמטה למעלה, להעלות מ"ן מלמטה לעורר קדושתו למעלה, כמו שהוא קדוש למעלה. עד שתעלה קדושתו אל האבות, שהם חג"ת דז"א, ואל הבנים, שהם נה"י דז"א, המכונים בני ישראל. כמ"ש, ונקדשתי בתוך בני ישראל. למעלה מהחזה, למטה מהחזה. כי, ונקדשתי, חג"ת דז"א, אבות, למעלה מחזה. בתוך בני ישראל, נה"י דז"א, למטה מחזה דז"א. למעלה בשלוש מדרגות, חג"ת. למטה בשלוש מדרגות, נה"י.

.87 כמו שיש קדושה למעלה מהכול, או"א עילאין, הנקראים קודש, כך יש קדושה באמצע, ז"א, וקדושה למטה, במלכות. והכול בעניין שלמטה, שהעיקר להמשיך קדושה למטה, למלכות. קדושה שלמעלה למעלה, או"א, בעניין אחד, שהם קודש בעצמם וכל בחינתם קודש. הקדושה שבאמצע ושלמטה, ז"א ומלכות, נחלקת בג' מדרגות, שהן אחת, שהקדושה נמשכת בג' קווים. הקדושה היא בקו ימין, ומקו ימין נמשכת לכל הקווים, שבז"א הם חג"ת, ובמלכות הם נה"י.

.88 קדוש היא בחינה עליונה, הנמצאת תחילת כל המדרגות, או"א, חכמה, ראש המדרגות, י' דהוי"ה. ואע"פ שנסתרת ונקראת קׂדש, שאינה נמשכת למטה, כי היא י' שאין לה רגל, שאין לה התפשטות, עכ"ז משם מאירה דרך שביל דק נסתר, ביסוד דאו"א, אל המדרגה האמצעית, ז"א. כיוון שהאירה במדרגה האמצעית, אז נרשמה בשפע של קׂדש, ו' אחת המאירה בתוך הקׂדש שקיבלה, ונקרא קדוש עם ו'.

מהאור הזה מתפשטת התפשטות למטה אל המלכות, שהיא סוף כל המדרגות, ה"ת דהוי"ה. כיוון שהאירה בסוף, אז נרשמה בתוך האור, אות ה' אחת של המלכות, ונקראת קדוּשה, בתוספת ה'. נמצא כששפע הקדושה במקורה באו"א עילאין, נקראת קׂדש. וכשנמשכה לז"א, התווספה בה ו', ונקראת קדוש. וכשנמשכה למלכות, התווספה בה אות ה', ונקראת קדושה.

ג' מדרגות כוללות כל ע"ס: או"א ז"א ומלכות. ההפרש ביניהם, כי או"א הם אוירא דכיא, שאוויר הוא חסדים, כי אין החכמה מאירה בהם. אמנם החסדים הם דכיא, שנחשבים לג"ר, מטעם שג"ר דבינה הם כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, שחפצים בחסדים יותר מאשר בחכמה. וע"כ החסדים שלהם חשובים מחכמה. ואין זה נחשב לחיסרון, כי הם הבינה דאו"י, שאינה מקבלת חכמה.

משא"כ ז"א ומלכות, שממקורם באו"י, הם צריכים חכמה. וע"כ כל עוד שאין בהם הארת חכמה, נחשבים למחוסרי ראש. והחסדים שמקבלים מאו"א, אין בהם אוירא דכיא, אלא אוירא סתם, ו"ק בלי ראש. אלא אחר שהם מקבלים חכמה בג' קווים מישסו"ת, שקונים ממנה ראש, אז יוכלו לקבל החסדים מאו"א. ואז יהיו גם בהם אוירא דכיא. וההפרש מז"א למלכות, כי בז"א, אע"פ שמתגלה בו החכמה, אינה אלא ו"ק דחכמה, ולא ג"ר דחכמה, וע"כ אינה מאירה בחג"ת שלו, היות שהם ג"ר, אלא שמאירה בנה"י שמחזה ולמטה שלו, ששם המלכות, ו"ק. שמקום המשכת החכמה הוא בז"א, ומקום גילוי החכמה הוא במלכות.

ואוירא דכיא שבאו"א הוא שורש כל הקדושה. ונקרא קׂדש, שכל הקדושות משם נמשכות. אמנם היא י' דהוי"ה, שאין לה התפשטות למטה, לז"א ולמלכות, אלא רק אחר שמקבלים חכמה בג' קווים מישסו"ת. ואע"פ שנסתרת ונקראת קׂדש, שאין לה התפשטות והם נסתרים, כי האוירא דכיא אינה יכולה להתפשט ישר לז"א ולמלכות, כי נעשה בהם לאוירא סתם. כי לי' דהוי"ה, הרומזת על או"א, אין רגל, אין לה התפשטות. וכן קׂדש מורה, שאין לו התפשטות, כי קׂדש מרוּמם ומובדל מכל. עכ"ז יסוד דאו"א עילאין, המכונה שביל דק ונסתר, מאיר לישסו"ת, וישסו"ת נפתחים בהארת חכמה ע"י ג' קווים, בג' נקודות חולם שורוק חיריק.

ומשם נמשכים ג' הקווים למדרגה האמצעית, לז"א, ונפתחת בו הארת החכמה ונשלם, ויכול לקבל שפע אוירא דכיא, קׂדש, מאו"א. כיוון שהאירה במדרגה האמצעית, אז נרשמה בשפע של קׂדש ו' אחת, המאירה בתוך הקׂדש שקיבלה, ונקרא קדוש עם ו', כי ו' מורה על התפשטות למטה, כי הרגל שלה מתפשטת למטה. משום שהו', ז"א, שמקבל אוירא דכיא אחר שנשלם בחכמה מג' קווים דישסו"ת, נמצא השפע שלו כלול מחכמה ומחסדים, שאז בכל מקום שהחסדים שלו מתפשטים, הם אוירא דכיא. וע"כ נקרא קדוש עם ו', שמורה שקדושתו מתפשטת. אמנם עיקר הנרצה הוא שהקדושה תתפשט למלכות, שמשם מקבלים כל העולמות.

קדושה שלמעלה למעלה, או"א, בעניין אחד. שהאור שבהם, הוא אוירא דכיא, הנקרא קׂדש, שורש כל הקדושות. דכיא הוא ג"ר. הקדושה שבאמצע ושלמטה, ז"א ומלכות, נחלקת בג' מדרגות, שהן אחת. כי אי אפשר שאוירא דכיא שבאו"א יתקבל בז"א ובמלכות, אם לא יקבלו תחילה ג' קווים, המשלימים בחכמה, בג"ר, ואח"כ מקבלים הקדושה, השפע דאוירא דכיא. ונמצא בהכרח, שאין מקבלים קודש דאו"א, אלא בהיותם שלוש מדרגות שהן אחת.

.89 כתוב, קדוש קדוש קדוש. שנקרא בתחילה קדוש, שמיים, ז"א. כי קדוש הראשון הוא תחילת הכול, או"א עילאין. ונקראים קׂדש, משום שמשם נמצאת הקדושה, שקׂדש פירושו שורש הקדושה. א"כ למה נקרא קדוש למעלה? הרי שם לא נמצאת ו', התפשטות, אלא הם י' שאין לה התפשטות?

.90 אלא ישראל מקדשים למטה, כעין המלאכים העליונים למעלה, שכתוב בהם, וקרא זה אל זה ואמר, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. וכיוון שישראל מקדשים, הם מעלים מלמטה למעלה את הכבוד העליון, ז"א, עד שעולה הו', השמיים העליונים, למעלה, לאו"א עילאין. וכיוון שהשמיים עולים למעלה, מאיר בהם קׂדש, או"א עילאין. ואז נקרא ז"א שעלה למעלה, קדוש. באופן, שגם קדוש הראשון, סובב על ז"א, אלא על ז"א שעלה לאו"א עילאין.

ואח"כ מאיר אור העליון מאו"א עילאין אל הכיסא, שנקרא קדוש קדוש קדוש, והיה צריך לומר שחזרו למקומם, אחר שירדו השמיים, ז"א, מאו"א עילאין עם הקדושה שקיבלו, ובאו למקומם למטה, שנעשה כיסא לאו"א, ומתיישבים באותו האור. ואז נקרא קדוש השני.

ואח"כ יורד האור בתוך ז"א, עד שמקבל הכול צדיק אחד עליון, שהוא מדרגה מכובדת לקדש הכול למטה, יסוד דז"א, המשפיע למטה למלכות. כיוון שמקבל הכול, נקרא קדוש. באופן, שקדוש הראשון, ז"א, הנמצא במקום או"א ומקבל מהם. קדוש השני, ז"א אחר שירד מאו"א ובא למקומו. קדוש השלישי, יסוד דז"א המשפיע למלכות.

.91 מי ששם רצונו לכוון בג"פ קדוש, באו"א בז"א וביסוד דז"א, עושה יפה. ומי ששם רצונו לכוון בג' מדרגות האבות, בג' קווים דז"א, בכלל אחד, לייחד אותם בקדושה הזו, אם אינו יכול לשים רצונו יותר מזה, הוא עושה יפה. והכול הוא להוריד מקדושה שלמעלה למטה אל המלכות, שכל אחד מישראל יקבל ממנה, ויקדש עצמו בקדושה הזו, ולשמור אותה, לפרושׂ על עצמו התפשטות הקדושה. כמ"ש, ונקדשתי בתוך בני ישראל, בתחילה, שבני ישראל יעלו מ"ן לעורר למעלה ג' הקדושות. ואח"כ, אני ה' מְקַדִשכם, שישראל מקבלים קדושה העליונה.

.92 באיזה מקום יקדש אדם את עצמו בקדושה, לכלול עצמו בה? כשהאדם מגיע לכתוב, ה' צבאות, הנזכר אחר קדוש השלישי, נו"ה, שבו עניין, אני ה' מְקַדִשכם. ואנו לאחר ג"פ קדוש אומרים, ה' צבאות בלבד, שאין אנו מכלילים עצמנו שם.

ואח"כ כשהאדם מגיע אל הכתוב, מלוֹא כל הארץ כבודו, שאז נמשכת הקדושה למלכות, אז יכלול את עצמו בקדושה, להתקדש למטה, בתוך הכבוד ההוא שלמטה, המלכות. כמ"ש, ונִקדש בכבודי. ואח"כ יעשה בדרך פרט, בתחילה יכלול את עצמו במלכות, בכבוד שלמטה, בכתוב, מלוא כל הארץ כבודו, שכולל כל הארץ וכל האומות. ואח"כ יעשה המשכת הקדושה בדרך פרט, לישראל בלבד, שיתקדש הכול ומישראל תתפשט הקדושה לכל העולם.

וכמו שאנו עושים, הוא לעומתם של המלאכים העליונים, שהם אומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו, שזהו הכבוד העליון, ז"א. ואח"כ אומרים, ימלוך ה' לעולם, שזהו כבוד תחתון, מלכות. גם אנו מכלילים עצמנו בכתוב, מלוא כל הארץ כבודו, שהוא כבוד תחתון. ולא בה' צבאות, נו"ה דז"א, כבוד עליון, כמו שעשו הראשונים.

.93 קדוש קדוש קדוש, זוהי קדושה שתתקדש תושב"כ, ז"א, בכלל אחד, בג' קווים חג"ת שלו. ואח"כ, ברוך כבוד ה' ממקומו, אלו הם נביאים, נו"ה דז"א. ואח"כ, ימלוך ה' לעולם, מלכות. ואנו צריכים, שבקדושה זו תימצאנה יחד קדושה, ברכה, מלכות. קדושה, כמ"ש, קדוש קדוש קדוש. ברכה, כמ"ש, ברוך כבוד ה' ממקומו. מלכות, כמ"ש, ימלוך ה' לעולם. וע"כ אנו צריכים להשלים הכול. ועל זה יכוון האדם וישים רצונו בו בכל יום.

מועדי ה'

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף לב

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף לב.

.94 דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראֵי קודש, אלה הם מועדיי. כתוב, ויקרא אלקים לָאור יום. האור שהיה בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כשהסתכל הקב"ה ברשעים העתידים לעמוד בעולם, גנז האור לצדיקים לעוה"ב. כמ"ש, ויימנע מרשעים אורם. וכתוב, אור זָרוע לצדיק.

.95 ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה. כתוב, יהי אור, הוא אור שכבר היה. וכאן, האם אור פירושו יום בלבד, שהוא ז"א לבדו? אלא כתוב, ולחושך קרא לילה. שהיא מלכות, הנקראת לילה, וז"א לא נקרא אור אלא כשיש עימו המלכות, הנקראת לילה.

הייתכן שהם כל אחד לבדו, בלי זיווג זה בזה? אלא כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שאין לילה בלי יום, ואין יום בלי לילה. כלומר, שאין שלמות לז"א, אלא כשהוא בזיווג עם המלכות. ואין שלמות למלכות, אלא כשהיא בזיווג עם ז"א. ואינם נקראים אחד, אלא כשהם בזיווג אחד. והקב"ה וכנ"י, שהם ז"א ומלכות, נקראים אחד. וזה בלא זה אינם נקראים אחד.

.96 כיוון שכנ"י עתה בגלות, כביכול לא נקרא אחד. ונקרא אחד, בשעה שייצאו ישראל מהגלות וכנ"י תחזור למקומה להזדווג בהקב"ה. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וזה בלא זה לא נקרא אחד.

.97 מועדי ה', אשר תקראו אותם. לזַמן הכול למקום אחד. כי מועדי ה' הם חג"ת דז"א, שצריכים לזמן אותם שישפיעו למקום אחד, למלכות, שיימצא הכול בשלמות בעניין אחד. כי כשמתחברים חג"ת דז"א עם המלכות, הם נקראים אחד. ושישראל יהיו למטה גוי אחד בארץ. הקב"ה בזיווג בכנ"י, במלכות, נקרא אחד. אבל ישראל למטה, שמתוקנים כמו ז"א ומלכות למעלה, במה יהיו נקראים אחד?

.98 אלא בירושלים של מטה, נקראים ישראל אחד, כשהם יושבים בה. כי כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. בארץ ישראל ובירושלים הם גוי אחד, עימה הם נקראים אחד, ולא כשהם לבדם. כי היה די שכתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד. ולמה כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד, בארץ? משום שלא נקראו אחד אלא בארץ, בחיבור עם הארץ הזו. כעין שלמעלה, שז"א לא נקרא אחד, אלא בחיבור עם המלכות, שנקראת ארץ. ומשום כך, הכול קשור זה בזה בזיווג אחד. הן למעלה והן למטה. אשרי חלקם של ישראל.

מקראֵי קודש

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף לג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף לג.

.100 כתוב, לךָ אמר ליבי, בַּקשו פניי, את פניך ה' אבקש. לך אמר ליבי, דוד המלך אמר זה בשביל כנ"י, המלכות, כנגד מלך הקדוש, ז"א. אמר, לך אמר ליבי, בשבילך ז"א, אמר ליבי לבני העולם, והזהיר אותם ליבי, שהוא אחוז במלכות. ואמר, בקשו פניי, בשביל המלך העליון, שיבקשו פנים דז"א, שהם עטרות המלך, המוחין של ז"א, שהוא אחוז בהם, והם בו. והם שְׁמו, שהם ג"כ המוחין של המלכות, הנקראת שמו. והוא, ז"א, ושמו, מלכות, הם דבר אחד. משום זה אמר דוד, את פניך ה' אבקש. כמ"ש, דִרשו ה' ועוזו, בקשו פניו תמיד.

בקשו פניי, את פניך ה' אבקש. מהו הקשר בין פניו לפני ה'? דוד הוא המלכות, מרכבה למלכות. ונודע שהמלכות נבנית משמאל, חכמה בלי חסדים, שדינים נמשכים ממנה. וכל עוד שאינה מזדווגת עם ז"א, להמשיך חסדים להלבשת החכמה, נבחנים המוחין שלה לאחוריים ולא פנים.

וזה שאמר דוד, שהוא במקום המלכות, והזהיר לבני העולם, שייצאו מאחוריים, ויבקשו הפנים של המלכות, שאמר, בקשו פניי, המוחין דחסדים ודרחמים של ז"א. לךָ, לז"א, אמר ליבי, אמרה מלכות, בקשו פניי, שתצאו מאחוריים ותבקשו הפנים שלי, שהם הפנים של ז"א. וזהו שמסיים, את פניך ה' אבקש, המוחין דרחמים ודחסדים של ז"א, שהם פניי.

דוד טען במקום המלכות, לז"א, לך אמר ליבי. בשבילך, ז"א, אמר ליבי, שהוא מלכות, לבני העולם. ליבי האחוז במלכות, הזהיר את בני העולם בשם המלכות, בקשו פניי בשביל המלך העליון, ז"א, שהפנים שלי הם הפנים של המלך העליון. והזהיר את בני העולם שייצאו מאחוריים של המלכות ויבקשו הפנים של המלכות, שהם עטרות המלך, המוחין דג"ר, שהוא מתאחד בהם, שהם חסדים ורחמים כבחינתו.

וכשהמלכות מקבלת אותם, הם נקראים שמו. כי המלכות נקראת שֵׁם. ואז, ז"א ושמו, המלכות, הם דבר אחד, שהמוחין שלהם שווים. את פניך ה' אבקש, כי הפנים של ז"א, הם עצמם הפנים של המלכות. וכשאמר, בקשו פניי, היה מבקש פני הוי"ה.

.101 נאה לדוד המלך לומר שירה בשביל כנ"י, המלכות, יותר מכל בני העולם. ושיאמר דברי כנ"י אל המלך, ז"א, משום שהוא אחוז בה. כי דוד מרכבה למלכות.

.102 לך אמר ליבי, בקשו פניי. בשבילךָ אמר ליבי לבני העולם, בקשו פניי. אלו הם הזמנים והחגים, חג"ת דז"א. כי חג"ת דז"א הם הג"ר של המלכות והפנים שלה. את פניך ה' אבקש. דוד הזמין את כולם, את חג"ת, שיעלו למקום קודש, או"א עילאין, שנקראים פנים של הוי"ה, של ז"א. כי ז"א מקבל המוחין דאו"א, שהם קודש, בעלותו אליהם.

והזמין את חג"ת לעלות כדי לעטר אותם במוחין דאו"א, כל אחד מהם ביומו, וכל אחד בזמנו, וישאבו כולם מאותו העמוק, שכל הנחלים והמעיינות יוצאים ממנו, או"א עילאין. משום זה כתוב, מקראי קודש. מקראי, שמזומנים לעלות למקום שנקרא קודש, לאו"א עילאין, להתעטר בו ולשאוב ממנו, כדי שיתקדשו כולם כאחד, ותהיה השמחה נמצאת בהם.

.103 מקראי קודש, פירושו מזומנים של קודש, של או"א עילאין, חכמה. וכשהם מזומנים למקום שנקרא קודש, הם מזומנים מהנחל הנמשך ויוצא, ישסו"ת, בינה. בדומה למלך, שהזמין בני אדם לסעודתו, העטיר לפניהם מכל מיני מאכלים שבעולם, ופתח להם נאדות יין היפה בריח והטוב לשתות. כך מקראי קודש, כיוון שמזומנים לסעודת המלך, הם גם מזומנים ליין הטוב והיפה השמור. ועל זה כתוב, מקראי קודש.

מוחין דאו"א, הי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם חסדים שהחכמה נעלמת בהם, מכונים אכילה.

מוחין דישסו"ת, שבהם יוצאת הי' מאויר שלהם, ומתגלה בהם אור דחכמה, בינה שחזרה להיות חכמה, נקראים שתייה.

כמ"ש, אִכלו רֵעים, שְׁתו ושִׁכרו דודים. המשכת מוחין דחכמה בלי חסדים, הוא חושך ולא אור. אלא אחר שיש לו חסדים מאו"א עילאין להלביש החכמה, אז יכול לקבל החכמה מישסו"ת. חג"ת דז"א, ג' חגים, פסח חסד, סוכות גבורה, שבועות ת"ת, נקראים מקראי קודש, משום שמזומנים לעלות ולקבל מאו"א עילאין, שהם קודש, שהשפע שלהם מכונה אכילה.

וכשהם מזומנים לעלות ולקבל משפע קודש דאו"א, הנקרא אכילה, הם מזומנים ג"כ לקבל משפע הבינה, מהארת החכמה שבישסו"ת, שבנחל הנמשך ויוצא מעדן, הנקראת יין לשתייה. כי כיוון שכבר יש להם חסדים מאו"א להלביש החכמה, יכולים להמשיך גם הארת חכמה מישסו"ת.

.104 כתוב, ואנשי קודש תהיון לי. ישראל למטה נקראים אנשי קודש, משום שמזומנים מקודש שלמעלה, מזומנים לקבל משפע או"א, הנקרא קודש, המתקבל במלכות. כמ"ש, אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם. אתם אנשי קודש למטה, תזמינו אותם החגים, חג"ת, במועדם, שאז תתקינו סעודה ושמחה, כי לכם ראוי, משום שאתם נקראים אנשי קודש, ויהיו כולם מזומנים בכל בחינות הקודש למעלה, מאו"א, ולמטה, ממלכות, ע"י ישראל, המקבלים ממלכות.

.105 אלה מועדי ה'. מועדי ה', מה' הם המועדים, מז"א. שבו התקשרו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כולם מתקשרים בו, וכולם מתעטרים להתקשר קשר אחד בקשר המלך. כמו שהמלך, ז"א, יורש או"א, ומתאחד בקודש, באוירא דכיא שלהם, ומתעטר בהם, שעל ידיהם מקבל ג"כ שפע הארת החכמה מישסו"ת, כך כל אלו הנאחזים במלך, החגים שנאחזים בחג"ת דז"א, צריכים להזדמן במקום עליון, קודש, או"א, כדי שיתאחדו כולם כאחד. וע"כ הם נקראים, מועדי ה'. ואח"כ כתוב, מקראי קודש, כי בהם מתעטר המלך.

החגים נמשכים מז"א, מחג"ת דז"א, מג' קווים: פסח מימין, סוכות משמאל, שבועות מקו אמצעי. מה' הם המועדים, מז"א, כי הארת החכמה מתקבלת רק מלמטה למעלה, והחסדים מלמעלה למטה. לכן התקשרו בז"א מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, לקבל הארת החכמה והחסדים.

כמו שהמלך, ז"א, יורש לאו"א, ומתאחד בקודש, שהוא שפע החסדים מאוירא דכיא דאו"א, ומתעטר בהם, שעל ידיהם מקבל ג"כ החכמה מישסו"ת, כי אחר שיש לו חסדים מאו"א יכול לקבל גם החכמה. כך כל אלו הנאחזים במלך, החגים שנאחזים בחג"ת דז"א, מקבלים חסדים מאו"א, והארת חכמה מז"א, המקבל מישסו"ת.

מועד מורה על שפע הארת חכמה, כי מועד לשון עדן, חכמה. אותה הם מקבלים מז"א, וע"כ נקראו מועדי ה'. ואח"כ מקראי קודש, ע"ש שפע החסדים שמקבלים מאו"א, שנקראים קודש. כי ע"י החסדים דאו"א יכולים להתעטר במלך ולקבל חכמה.

.106 אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם. שני חלקים יש לישראל בהם:

א. מצד המלך, ז"א, מהארת החכמה שבו, יש לישראל חלק עליון בו, כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. וכן, כי חֵלֶק ה' עַמו.

ב. מצד עליון דקודש, אוירא דכיא דאו"א, יש לישראל חלק עליון בו, כמ"ש, ואנשי קודש תהיון לי. וכן, קוֹדש ישראל לה'.

ע"כ אמר ה', לכם ראוי לזמן החגים, ולתקן לפניהם שמחה וסעודה ולשמוח בהם, בב' מיני ההשפעות.

.107 ומי שמזמין אחר אליו, צריך להראות לו שמחה ופנים מאירים, לעטר דרכו של אותו האורח. בדומה למלך, שהזמין אורח מכובד. אמר לבני היכלו, בכל שאר הימים הייתם כל אחד ואחד בביתו, זה עשה מלאכתו, וזה הלך עם הסחורה שלו, וזה הלך בשדהו. חוץ מאשר ביום הזה שלי, שכולכם נועדים לשמחה שלי, כי עתה הזמנתי אורח עליון ומכובד, איני רוצה שתעסקו במלאכה ולא בסחורה, ולא בשדות, אלא הזדמנו כולכם להיות בשמחה, כעין היום שלי. והתקינו עצמכם, לקבל האורח ההוא בפנים מאירים ובשמחה ובתשבחה, התקינו לו סעודה מכובדת, כדי שיהיה מוזמן ממני בכל הצדדים, שייהנה מצידי ומצידכם.

.108 כך אמר הקב"ה לישראל: בניי, בכל שאר הימים אתם עוסקים במלאכה ובסחורה, חוץ מאשר ביום הזה שלי. עתה אורח עליון ומכובד הזמנתי, ואתם תקבלו אותו בפנים מאירים, הזמינו אותו, התקינו לו סעודות עליונות, שולחנות ערוכים, כראוי ליום שלי. משום זה כתוב, אשר תקראו אותם במועדם.

.109 בשעה שישראל למטה שמחים במועדים ומשבחים שבח להקב"ה, עורכים שולחנות, ומתקנים עצמם בבגדי כבוד, המלאכים העליונים שואלים, מה עסקם של ישראל בזה? אומר הקב"ה, אורח מכובד יש להם, היום הזה. שואלים המלאכים, האם אינו שלך, מאותו מקום שנקרא קודש? אומר להם, האם ישראל אינם קודש, הלוא הם נקראים קודש, להם ראוי להזמין אורח שלי. אחד, מצד שלי, שהרי הם דבקים בי. ואחד, מצד קודש, כמ"ש, קודש ישראל לה'. וכיוון שישראל נקראים קודש, הרי הוא האורח שלהם, משום שמוזמן מקוֹדש, כמ"ש, מקראי קודש. פתחו כולם ואמרו, אשרי העם שככה לו.

.110 שלושה הם המזומנים מקודש, ולא יותר: חג המצות, חג השבועות, חג הסוכות. האם שבת אינה מזומנת מקודש? לא. משני טעמים:

א. שהיא ודאי קודש לא פחות ממועדים, כמ"ש, ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם.

ב. שבת אינה מזומנת מקודש, כי הקודש ירושה שלה, כי השבת יורשת ירושת הקודש ואינה מזומנת. וע"כ כולם מזומנים מקודש, ומתקשרים בשבת, ומתעטרים בה. ובקודש הזה, היום השביעי מתעטר. וע"כ שבת אינה מזומנת מקודש.

כי השבת היא כשז"א והמלכות עולים לאו"א עילאין, ונעשים כמוהם. שאז הם קודש כאו"א עצמם. משא"כ המועדים אינם עולים לאו"א עילאין, אלא לישסו"ת, ומשם ממשיכים הקודש מאו"א עילאין. וכיוון שישסו"ת עצמם אינם נבחנים לקודש, ע"כ נחשבים רק למזומנים לקבל מקודש. ואינם קודש בעצמם.

.111 השבת דומה לבן, הבא לבית אביו ואימו, ואוכל ושותה בשעה שרוצה. ואין או"א צריכים להזמין אותו. דומה למלך, שהיה לו בן יחיד אהבת נפשו, נתן לו רֵע שישמור אותו ויתחבר עימו. אמר המלך, נאה הוא להזמין הרעים של בני, ולהראות כבוד ואהבה שלי להם. הזמין אלו הרעים. אבל הבן, אין ראוי להזמין אותו, אלא שנכנס לאכול ולשתות בבית אביו בשעה שרוצה. כמ"ש, מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקודש. נאדר בקודש, כבן שנתקן באבותיו, שז"א כבר עלה לאו"א ונעשה כמוהו, כמו בשבת. ואז הוא, נאדר בקודש, ולא מוזמן מקודש.

.112 ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון. ששת ימים, כמ"ש, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ולא כתוב, בששת ימים. שכל יום עשה מלאכתו, ונקראים משום זה ימי מלאכה. ששת הימים העליונים, חג"ת נה"י, שמהם נפעלו כל מעשי בראשית, דבר יום ביומו, ביום א' חסד, בב' גבורה, בג' ת"ת, בד' נצח, בה' הוד, וביום ו' יסוד.

.113 אם הם ו"ס חג"ת נה"י, למה נקראים ששת ימי חול, הרי הם ספירות קדושות דז"א? עתה מתנהג העולם ע"י שליחים שלהם, ע"י ו"ס חג"ת נה"י דמט"ט, שהוא מלאך. וע"כ נקראים ימי חול, כי מט"ט הוא חול.

.114 משום שמותר לעשות בהם מלאכה, אינם נקראים קודש, אע"פ שהם חג"ת נה"י דז"א, ואותם שאינם נקראים קודש, נקראים חול. וע"כ התקינו בהבדלה בין קודש לחול. קודש הוא דבר בפני עצמו ואינו מעורב בשום דבר, היות שהוא או"א עילאין, שכל שאר המדרגות באות ממנו. ע"כ ההבדלה היא, שימי חול הם למלאכה, וימי קודש לשמירה. ונמצאת השמירה בהם בימי חול, כשהם מזומנים מקודש, בשעה שמקבלים מאו"א עילאין האוירא דכיא. כלומר, במועדים.

.115 השמחה והשמירה שביום השבת הן למעלה על הכול. ומשום שהיום הזה מתעטר באו"א, שז"א ומלכות עולים ומלבישים את או"א עילאין. ומתווספת קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא בשאר הימים, כי ז"א קודש מתעטר בקודש, שמלביש הקודש, או"א עילאין, ומוסיף קדושה על קדושתו. ומשום זה היום הזה הוא שמחת עליונים ותחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כל העולמות מיתקנים ממנו. ביום הזה מנוחת העליונים והתחתונים. ביום הזה מנוחת הרשעים בגיהינום.

סעודה שלישית של שבת שבערב יו"ט

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף לט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף לט.

.116 בדומה למלך, שעשה סעודה לבנו יחידו, והעטיר אותו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכול. ביום הזה הוא שמחה לכל בני המדינה. שוטר אחד, שהתמנה על הדין של בני אדם, היו בידו אנשים שצריכים להרוג אותם, אנשים שצריכים להכות אותם. ומשום הכבוד הזה של שמחת המלך, עזב הדינים שלו, ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.

.117 כך היום ההוא, שבת, הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה, ז"א ומלכות, והשמחה של או"א, עליו שמחים העליונים והתחתונים. בשמחת המלך הכול שמחים ואינם מצטערים בו. ע"כ כתוב, וקראתָ לשבת עונג. עונג שנמצא למעלה, במקום הקודש העליון, באו"א עילאין. כמ"ש, אז תתענַג על ה', למעלה מז"א, כי עונג הוא למעלה מה', באו"א שלמעלה מז"א. והיום ההוא, שבת, שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה של עונג מאו"א עילאין. כמ"ש, וקראת לשבת עונג. מה שלא נמצא בשאר הימים.

.118 ביום הזה שלוש סעודות צריכים בני המלך לזמן ולערוך השולחן, משום כבוד המלך. וכשמזדמן בו חג מג' החגים, או רה"ש, לא יסדר האדם שני שולחנות בכל סעודה, אחד לשבת ואחד לאורח, ליו"ט, משום שכתוב, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, כי די שולחן המלך לאורח הבא אליו. וע"כ צריך האדם לערוך שולחן שלם למלך, ונותן ממנו לאורח.

.119 סעודה שלישית של שבת, כשנקרה בה אורח, יו"ט, האם עוזבים אותה או אין עוזבים אותה? אם אוכלים סעודה שלישית, נמצא שהאורח, סעודת ליל יו"ט שני, נדחה משולחן המלך, כי מחמת הסעודה השלישית אינו יכול לאכול לתיאבון סעודת ליל יו"ט שני. ואם אין אוכלים סעודה שלישית, נמצא פגם בסעודות המלך, כי המלך, השבת, חסרה לו סעודה אחת.

.120 בדומה למלך, שנקרה לו אורח, ולקח המאכל ממנו ונתן אל האורח. נמצא, אע"פ שהמלך אינו אוכל עימו, הוא אוכל ממאכל המלך, והמלך נותן לו לאכול. אף כאן, השבת מבטלת הסעודה השלישית, כדי שהאורח, שהוא ליל יו"ט שני, תהיה סעודתו לתיאבון. ונמצא שסעודת ליל יו"ט המאכל של המלך, של שבת, כי השבת דחתה סעודתה בשבילו, משום שהוא אורחו של המלך, משום שהיו"ט הראשון חל בשבת, וע"כ הוא האורח של שבת. משא"כ בשבת שבערב יו"ט, אין מבטלים סעודה שלישית מפני סעודת ליל יו"ט. מדובר כאן בב' ימים של רה"ש הנוהג גם בארץ ישראל, או כלפי בני חוץ לארץ.

.121 ביום הזה אסור הדיבור, שהדיבור בשבת לא יהיה כמו בחול, משום שהיום הזה, כל האמונה מתקשרת בו.

.122 איך לא לתת סעודת המלך אל האורח, שלא לבטל סעודה שלישית מפני סעודת ליל יו"ט, שחל בערב שבת? הרי י"ד (14) בחודש ניסן, שחל בשבת, אנו מבטלים ומעלים סעודת המלך, סעודה שלישית, בשביל האורח, שהוא סעודת ליל פסח, אע"פ שיו"ט אינו האורח של שבת, אלא שחל ביום א'.

.123 אם היו"ט הוא האורח של שבת, כלומר שחל בשבת, יכול לבטל סעודה שלישית ולהעלות אותה לסעודת ליל יו"ט שני. ואם אינו חל בשבת, אלא שמתחיל ביום א', אינו מבטל ומעלה סעודה שלישית בשביל סעודת ליל יו"ט, שיאכל לתיאבון. ולמה כשחל י"ד של ניסן בשבת, נדחית סעודת המלך, סעודה שלישית, מפני סעודת ליל פסח? שונה הוא פסח, שסעודה שלישית של שבת נדחית בו מכמה טעמים: משום מצות ומרורים, שאדם צריך להימצא בהם בתיאבון. ומשום חמץ בפסח, שהרי לא נמצא לחם חמץ משש שעות ולמעלה, ועריכת שולחן בלי לחם אין זו עריכת סעודה.

.124 האם אפשר לצאת ידי סעודה שלישית ביין? ביין מותר, משום שמרעיב הלב ואינו מקלקל תאוות האכילה. אבל רבי שמעון היה משתדל, שלא לבטל סעודת שבת, סעודה שלישית, ואפילו באלו ימי שבתות שנמצא בהם יו"ט. כי ביום הזה מתברך השדה של תפוחים קדושים, המלכות, ומתברכים העליונים והתחתונים, והיום הזה הוא קשר התורה.

.125 כך היה עושה רבי שמעון, בזמן שהיה צריך לאכול סעודה שלישית של שבת, היה עורך שולחנו, ועסק במעשה מרכבה, והיה אומר, זוהי סעודת המלך, שיבוא לאכול אצלי. ומשום כך, שבת נמצאת חשובה בכל דבר יותר מכל הזמנים והחגים. ונקראת קודש, ולא מקרא קודש.

.126 כל המועדים נקראים מקראי קודש. אבל יוצאים מזה רה"ש ויוה"כ, שלא נמצאת בהם שמחה, כי אלו הם דינים. אבל אלו שלושה, פסח שבועות סוכות, מזומנים מקודש לשמחת הכול, להשתעשע בהם בהקב"ה. כמ"ש, ושְׂמחתם לפני ה' אלקיכם. וכתוב, ושָׂמחתָ לפני ה' אלקיך. וביום הזה של שבת הוסר כל צער, רוגז ודוחק מכל העולם, משום שהוא יום השמחה של המלך, שנשמות מתווספות בו לישראל, כעין עוה"ב.

.127 זָכוֹר את יום השבת לקַדְשו. זכור אותו על היין, משום שהיין שמחה של התורה, מוחין של הארת חכמה, המאירים בז"א, שנקרא תורה. ויינה של תורה, המוחין דז"א, הוא שמחת הכול. יין זה משמח את המלך, ז"א. ויין זה מעטר את המלך בעטרותיו, במוחין דג"ר. כמ"ש, צְאֶנָה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. בכל דבר צריך אדם להראות מעשה למטה, לעורר כנגדו השורש למעלה, כי לא נמצאת קדושה אלא ביין, כמ"ש, כי טובים דוֹדיךָ מיין, שפירושו, שהם טובים משום שהם יין. וכן, נזכירה דודיך מיין. וע"כ הקידוש של שבת הוא על היין.

שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה

[תרי דמי חד דפסחא וחד דאתגזרו]

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף מג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף מג.

.128 כתוב, אני ישֵׁנה וליבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי. אמרה כנ"י, אני ישנה בגלות מצרים. כי הגלות הייתה מכוח שליטת השמאל על הימין, ומדינים דשמאל מסתלקים המוחין של המלכות, שזו שֵׁינה. שהיו בניי בשעבוד הקשה. וליבי ער לשמור אותם שלא יִכלו בגלות. קול דודי דופק, זה הקב"ה, שאמר, ואזכור את בריתי.

.129 פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך, אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי, כדי להזדווג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים.

ז"א מצד עצמו הוא בחסדים מכוסים מחכמה. והמלכות מצד עצמותה היא בחכמה בלי חסדים. ומכונה לילה, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. לפיכך אין שלמות השפע לגאולת ישראל, אלא ע"י זיווג ז"א ומלכות, כי אז נכללים החסדים דז"א בחכמה דמלכות, וישראל מקבלים שפע שלם מג"ר. אמנם כשמקבלים ממלכות בלבד, הרי הארת החכמה דקה מאוד להיותה בבחינת לילה, כל עוד שאינה מלובשת בחסדים. וכן אינם יכולים לקבל מז"א בלבד, כי כל עוד שהחסדים אינם נכללים מחכמה, הרי הם בבחינת ו"ק בלי ראש. שאין בהם השגה.

.130 בשעה שהקב"ה היה הורג בכורי מצרים, כלומר כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה למטה, בה בשעה נכנסו ישראל בברית האות הקדוש, שנימולו, והתחברו בכנ"י, והתאחדו בה. אז הראו אותו הדם על הפתח. ושני דמים היו, אחד של פסח ואחד של מילה. והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, ג' קווים, כמ"ש, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, כדי להראות אמונה.

מכת בכורות ומילה הן קרובות זו לזו. כי מכת בכורות באה ע"י שקו האמצעי עורר את המסך דחיריק, הממעט הג"ר דשמאל, ואז מתו כל בכורי מצרים, הנמשכים מג"ר אלו. כי הדינים דמסך דחיריק מיעטו הג"ר האלו. והוריד המדרגות שלמעלה למטה. שמיעט השמאל מג"ר שלו והוריד אותו למטה לו"ק. הרי שהדינים דמסך דחיריק ביטלו הדינים דשמאל.

וכן עניין המילה, שהדינים דנוקבא מבטלים דינים דדכורא. ולפיכך עשו ישראל התעוררות של מטה בחצות לילה, ומלו את עצמם, כדי שקו האמצעי יבטל עם הדינים דנוקבא שבמסך דחיריק, את הג"ר דשמאל. ושני דמים היו, והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, לעורר פעולת קו האמצעי, שימעט הג"ר דשמאל, וייחד ב' הקווים. אשר בכוח המיעוט דקו שמאל, נהרגו בכורי מצרים. וע"י ייחוד ב' הקווים, יצאו ישראל מגלות.

.131 כתוב, בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, בין הערבַּיים, פֶּסח לה'. שאז מבטלים חמץ ושְׂאוֹר, וישראל מסתלקים מרשות אחרת, ונעקרים ממנה, ומתאחדים במצה קשר קדוש. אחר שנימולו נכנסו במצה, עד לאחר מתן תורה, שעשו פריעה, והתגלה הרושם שלהם, ואז נתן להם קשר במקום עליון בקשר האמונה, במקום שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, מז"א.

כי ב' מצבים יש במלכות:

א. מטרם מיעוטה, שהייתה אז במצב שני המאורות הגדולים, שהייתה גדולה כז"א, ושניהם קיבלו מבינה, ז"א חסדים והמלכות חכמה, ולא הייתה צריכה לקבל מז"א.

ב. אחר מיעוטה, שהקב"ה, קו האמצעי, במסך דחיריק שבו, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך, שאז ירדה מתחת לחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל חכמה, אלא הכול מקבלת מז"א.

במצב א' השפע נקרא מצה או לחם עוני. השפע של מצב ב' נקרא לחם מן השמיים או חמץ. במצב א' יש מעֲלה, שאין בה מיעוט ויכולה לקבל חכמה, ומקבלת מאותו מדרגה שז"א מקבל, מבינה. ומשום זה גדולה כמוהו, כי הם במדרגה אחת תחת הבינה. אבל יש שם חיסרון גדול, כי בהיותה מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, יש בה חכמה בלי חסדים, שאין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות החסדים, ע"כ הארתה מצומצמת ודקה מאוד. וע"כ נקרא השפע, שיורד אז ממנה, בשם מצה או לחם עוני.

במצב ב' המעֲלה היא, שמקבלת מז"א, שבו החסדים והחכמה כלולים יחד בקו האמצעי, והם מאירים בהרחבה גדולה. והחיסרון הוא, כי המיעוט שורה עליה מכוח המסך שבחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל אור מבינה, אלא כל מה שיש בה מקבלת מז"א, וע"כ השפע המושפע ממנה במצב הזה מכונה לחם מן השמיים, כי אינו שלה עצמה, אלא מקבלת מז"א, שנקרא שמיים. וכן נקרא השפע לחם חמץ או שאור, שיש בשפע זה אחיזה לקליפות, מחמת המיעוט השורה עליה, מכוח המסך דחזה דז"א.

בליל פסח הייתה המלכות משפיעה לחם ממצב א' שבה, כי הייתה מטרם מיעוטה. וכל הקליפות הנאחזות במיעוט הירח, שנקראות חמץ ושאור, היו מתבטלות, כי התבטלה אחיזתן, שמחמת זה יצאו ישראל מרשות מצרים. שהתבטלו כל הקליפות וכוח השעבוד שלהן, והתאחדו בשפע הקדוש, הנקרא מצה. ואחר שמלו ופרעו נגלתה הרשימה, המוחין של מצב ב', שלאחר מיעוט המלכות, אשר הארתם רחבה וגדולה, ואינן עוד לחם עוני. אבל באים מז"א, כי אינה יכולה עוד לקבל מבינה, מחמת שהתמעטה. ואין השפע נחשב עוד לשפע המלכות, אלא נחשב ע"ש ז"א.

זיווג בליל פסח

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף מה

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף מה.

.132 בי"ד (14) לחודש, בלילה, בשעה שהזיווג של הלבנה, המלכות, נמצא בשלמות עם השמש, ז"א, הספירות התחתונות של הקליפות אינן נמצאות כל כך בעולם. כי בעת חידוש הלבנה, נמצאים מינים רעים, ומתעוררים להתפשט בעולם. אבל בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כי הזיווג הקדוש נמצא, והוא שמור בכל.

.133 משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום 14. ובלילה של 15 נמצא יישוב הבית, זיווג זו"ן. אוי לאלו שאינם מבני הבית, שאינם דבקים במלכות, בשעה שבאות להזדווג התורות יחד, תושב"כ, ז"א, ותשבע"פ, מלכות. אוי לאלו שאינם נודעים להם. משום זה, ישראל הקדושים מתקנים לזו"ן בית, זיווג, כל היום ה-14. ועל ידיהם נכנסים המוחין הצריכים לזיווג זו"ן. וזו"ן שמחים ומזמרים שניהם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

.134 בלילה הזה מתעורר זיווג עליון קדוש. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם. שימורים, זיווג הלבנה והשמש, מלכות וז"א. לכל בני ישראל לדורותם, שמכאן והלאה התאחדו והתקשרו ישראל בקשר השם הקדוש, ויצאו מרשות אחרת. משום זה ביום י"ד (14) מתקנים את עצמם, ומבערים חמץ מביניהם, ונכנסים ברשות הקדושה. ואז מתעטרים חתן וכלה, ז"א ומלכות, בעטרות של אמא עילאה, בינה, וצריך אדם להראות עצמו בן חורין. כי מוחין דאמא עילאה נקרא חירות.

חידוש הלבנה מורה על מיעוט הירח, המלכות. שאז יש אחיזה לקליפות בה. וזה נמשך עד זמן הזיווג הגדול, שהמלכות מזדווגת עם השמש פב"פ, עד שלא ניכר מיעוט בה, שעל זה מורה שלמות הלבנה בליל ט"ו (15) לחודש, שאין בה פגם. בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד, ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז, כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כלומר, שיש זיווג ז"א ומלכות בליל פסח בתכלית השלמות, עד שאין בה מיעוט. שזה רק בשעה שהמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה. ואין כזה בכל הימים הטובים, אפילו ביום. ולומדים זה מכוח שקראה התורה לליל ט"ו בניסן בשם ליל שימורים. זה מורה שהמלכות היא במילואה כמו הלבנה בליל ט"ו, והיא שמוּרה מכל הקליפות, מחמת הזיווג הגדול דזו"ן במקום או"א.

הזיווג הגדול דזו"ן בליל פסח, משום שציוותה התורה השבתת שׂאור ועשיית קורבן פסח ביום י"ד, שלא מצאנו כזה בשום ערב יו"ט. ע"כ משמע מזה, שהוא הכשרה לזיווג שבלילה. משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום 14, שמכשירים ומתקנים את המלכות בהשבתת שאור ועשיית הפסח, משום שבלילה של חמישה עשר, בליל פסח, נמצא יישוב הבית, זיווג דזו"ן. ואין עוד זיווג עליון כזה, כמו בליל פסח בלבד, שמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה.

ארבע כוסות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף מז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף מז.

.135 אלו ארבע כוסות של הלילה ההוא, כנגד ד' גאולות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כיוון שהזיווג הקדוש נמצא בלילה ההוא בכל הצדדים, בין בחכמה ובין בחסדים, והזיווג הוא בארבעה קשרים, שהם ד' מדרגות, חו"ב תו"מ, שאינן נפרדות זו מזו כשזיווג זה נמצא. ואנו מתעוררים בשמחה שלהן, ושותים כנגדן ד' כוסות, משום שזכינו בהן, כי מי שאחוז בהארת הזיווג, זוכה בכל ד' מדרגות חו"ב תו"מ. וע"כ השתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים לעשות ולייחד השם בכל, ולשמוח בלילה הזה, משום שהוא שמחה למעלה ולמטה.

.136 ארבע אלו, חו"ב תו"מ, קוראים להם ד' גאולות, משום שהמדרגה האחרונה הזו, מלכות, נקראת גואל, המלאך הגואל. ואינה נקראת גואל, אלא ע"י מדרגה אחרת עליונה, ת"ת, העומדת עליה ומאירה לה. ות"ת אינו מוציא אליה אור, אלא בב' מדרגות שעליו, חו"ב, שת"ת מקבל מהם. נמצא שארבע אלו, חו"ב תו"מ, הם ד' גאולות, להיותם נקשרים במלכות, הנקראת גואל.

הלל בימי פסח

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף מז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף מז.

.137 כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם. והשמחה היא כל השבעה. ולמה אינם אומרים הלל שלם כל שבעת הימים של פסח, כמו בסוכות, שאומרים שמונה ימים הלל בשלמות השמחה בכל יום ויום?

.138 בפסח לא נקשרו ישראל בשלמות, כמו שנקשרו אח"כ. משום זה בלילה הראשון, שנמצא בו זיווג זו"ן, ושמחת הכול נמצאת, וישראל נקשרו בשמחה ההיא, אנו עושים שלמות וההלל שלם. אבל אח"כ, בכל ימי פסח, אע"פ שכל שבע המדרגות חג"ת נהי"מ מאירים בשבעה ימי הפסח, עד עתה עוד לא נקשרו בהם ישראל, ועוד לא עשו פריעה, שיתגלה בהם הרושם הקדוש, ולא קיבלו התורה, ולא נכנסו במדרגות חג"ת נהי"מ, שנכנסו אח"כ.

משום זה בסוכות נמצאת שלמות, אבל בפסח עוד לא זכו, ועוד לא נמצאת בהם השלמות. ואע"פ שנמצאים כל שבעת הימים, חג"ת נהי"מ דז"א, בשבעה ימי פסח, אינם בגלוי, וישראל עוד לא נקשרו בהם כראוי, עד לאחר מתן תורה.

.139 ע"כ שמחת הכול ושלמות ההלל הן בלילה הראשון של פסח, משום אותו החלק שישראל נקשרו בו. כיוון שבלילה ההוא נמצא הזיווג, וכל הקשר של המדרגות כולן שנגלו, נמצא מצד הזיווג, מצד התעוררות של מעלה, ולא מצד ישראל. וכשהזיווג דז"א נמצא במלכות, נמצאות ב' מדרגות חו"ב עומדות ג"כ עליה. וכשאלו נמצאות, הרי כל הגוף, כל קומת ז"א, נמצא עימהם. ואז הוא שלמות הכול ושמחת הכול, וההלל נשלם. כי אז התעטרה הלבנה, המלכות, בכל. אבל לא לאחר הלילה הראשון, שכל יום משבעת הימים חג"ת נהי"מ נמצא, וישראל עוד לא זכו בהם. הרי אין ההלל שלם, כמו בזמנים אחרים.

למה אין שבעה ימים בשבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף מט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף מט.

.140 בפסח שבעה ימים, ובסוכות שבעה ימים. שלמות השמחה של סוכות ביום אחר, בשמיני עצֶרֶת. ובשבועות, למה לא נמצאים בו שבעה ימים, הרי שבועות הוא זמן מתן תורה, החשוב מכל? פסח קו ימין, סוכות קו שמאל, שבועות קו האמצעי, הכולל בתוכו ב' הקווים. א"כ, יותר מאשר בהם, היה צריך להיות בו שבעה ימים?

.141 כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. מהו השינוי, שכאן נקראים ישראל אחד, יותר מבמקום אחר? כיוון שבא כאן לפרש שבחם של ישראל, קרא להם אחד. כי בכל מקום השבח של ישראל הוא, אחד, משום שכל הקשר של העליונים והתחתונים נמצא במקום שנקרא ישראל, ז"א. כי הוא נקשר במה שלמעלה, מחזה ולמעלה שלו, חסדים, ונקשר במה שלמטה, בנה"י, מחזה ולמטה שלו, שמשם השפעת החכמה, ונקשר בכנ"י, המלכות, שבה גילוי החכמה. וע"כ, כיוון שמקשר אלו ג' המקומות, נקרא הכול אחד. ובמקום הזה נודעים האמונה, המלכות, והקשר השלם, נה"י, והייחוד העליון הקדוש, בג"ר.

.142 וע"כ היום של שבועות, קו האמצעי, שכנגד ז"א, שנקרא ישראל, הוא קשר של האמונה וקשר הכול. וכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. עץ חיים, ז"א, אילן, נקרא אחד. משום שישראל שלמטה מתקשרים ומחזיקים בעה"ח, בז"א, ע"כ נקראים אחד. כי עץ חיים נקרא אחד, משום שהכול נקשר בו, והיום שלו, שבועות, אחד הוא ודאי, שהוא קשר הכול ואמצע הכול, כי הוא קו האמצעי.

.143 כתוב, ועץ החיים בתוך הגן. כי ז"א, עה"ח, הוא בתוך, באמצע, כולל כל הצדדים, קו ימין וקו שמאל, ונקשר בהם. וע"כ, פסח וסוכות, שבועות באמצעם. כי פסח קו ימין וסוכות קו שמאל, ושבועות קו אמצעי. כי הוא אמצע הכול. וביום הזה שבח של התורה, זמן מתן תורתנו, ולא יותר. כי תורה היא ז"א, קו האמצעי, ושבח של האמונה, מלכות. וקֶשר הכול, כלומר של הג"ר, כי כל אלו נקשרים בקו האמצעי.

.144 שמחה ושירה עתידים ישראל לשבח להקב"ה, כאותו השבח שמשבחים ישראל בליל פסח, שכנ"י, לילה, מתקדשת בקדושת המלך, בזיווג הגדול, במקום או"א. כמ"ש, השיר יהיה לכם כלֵיל התקדש חג, כאותו הזיווג שבליל פסח.

ספירת העומר וחג השבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף נ

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף נ.

.145 כתוב, אז ירננו עצי היער מלפני ה', כי בא לשפוט את הארץ. אשרי חלקם של אותם העוסקים בתורה יום ולילה, שיודעים דרכי הקב"ה, ומתאחדים בשמו. אוי לאלו שאינם עוסקים בתורה, שאין להם חלק בשם הקדוש, ואינם מתאחדים בו, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. מי שזוכה בתורה בעוה"ז, זוכה בה בעוה"ב.

.146 בפסח הקריבו ישראל תבואת הארץ, העומר. תבואת הארץ, הארת המלכות, הנקראת ארץ. והתעסקו בו, והתקשרו בקשר. ואע"פ שנמצא דין, הדין נמצא בשלום. והקריבו שׂעורים, כי הוא הראשון לשאר התבואות, כי האחיזה הראשונה, שישראל נאחזו בהקב"ה, כאן היא. אמר הקב"ה, אני נותן לכם מָן במדבר, ממקום הנקרא שמיים, ז"א, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים. ואתם מקריבים לפניי שׂעורים, המלכות.

אע"פ שבליל פסח הייתה המלכות בזיווג פב"פ עם ז"א בתכלית הגדלות, הרי היה ע"י התעוררות של מעלה, כדי להוציא ישראל ממצרים. שדילג על הקץ, מחשש שייטמעו ישראל במצרים. ומשום זה לא היו המוחין האלו בני קיום. ואחר ליל פסח חזרה המלכות לקטנותה, כדי לבנות אותה בהתעוררות של מטה ע"י ישראל. ומתוך שהמלכות היא מקו שמאל, ע"כ מצווה ראשונה של הקרבת מנחת העומר, מנחת שעורים, ששעורים היא הארת המלכות מקו שמאל, מחכמה בלי חסדים, שהיא דינים, מאכל בהמות, הנמשכות משמאל.

אלא בעומר התנופה, שמניפים הארתה מלמטה למעלה, ואח"כ ע"י ספירת העומר ממשיכים אליה שבע ספירות חג"ת נהי"מ מז"א, שכל אחת כוללת שבע ספירות, שבזה משיגה קומה שווה לזיווג פב"פ ביום החמישים, בחג השבועות. שאז מקריבים מנחה שנייה, מנחת חיטים, מנחה חדשה, שכל מ"ט (49) ספירותיה התחדשו ע"י ז"א.

תבואת הארץ, הארת המלכות, שנקראת ארץ. היו עוסקים בהקרבתה ובתנופתה, תיקנו שהארה זו, חכמה בלי חסדים, לא תאיר אלא בתנופה, מלמטה למעלה. בזה קשרו את המלכות בקשר הראשון לז"א, קו אמצעי, המתקן את קו השמאל בדרך שלום עם הימין, שיאיר רק מלמטה למעלה. ואע"פ שנמצא דין, כי היא חכמה בלי חסדים, הדין נמצא בשלום, שנמצא בתיקון התנופה, להניף הארתה מלמטה למעלה, שהיא תיקון השלום של קו האמצעי, שע"י זה עושה שלום בין הקווים, שיתכללו זה בזה.

וע"כ נחשב בזה, שהדין כבר בשלום עם הימין. והקריבו שׂעורים, כי הוא הראשון לשאר התבואות, כי הארת השמאל היא התיקון הראשון של המלכות, משום שעיקר בניינה משמאל. אמר הקב"ה, אני נותן לכם מָן במדבר, ממקום הנקרא שמיים, ואתם מקריבים לפניי שעורים, שתיקון המלכות במנחת שעורים צריך להיות מצידנו. ואז ישפיע הקב"ה לחם מן השמיים, הארת ז"א, הארת החסדים.

.147 כתוב, זאת תורת הקְנָאׂת. חסר ו', אזהרה לנשות העולם, שלא יסטו תחת בעליהן. ואם לא, קמח שעורים מוכן להקרבה, ומדָבָר אחד נודע דבר אחר. אשרי חלקם של ישראל, כי כנ"י אינה משקרת במלך הקדוש לעולם. וכנ"י תמהה ואומרת, האם יכול להיות, אשר תסטה אישה תחת אישהּ. ומשום זה הדין של אישה סוטה באה ממקומה. שכתוב בה, אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מִכְרָהּ. וכן, אשת חיל עטרת בעלה.

השכינה הקדושה, המלכות, הנקראת אשת חיל, אינה משקרת במלך הקדוש, שלא תסטה להתחבר באל אחר, הממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה. אלא דבוקה בז"א בעלה, המתקן הארת חכמה מלמטה למעלה. והסוטה שלמטה, אשר תסטה תחת אישה, מעורר למעלה הקליפה שכנגד המלכות, הנקראת אשת זנונים, שסטתה מז"א והתדבקה באל אחר, הממשיך הארת השמאל מלמעלה למטה.

חג השבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף נב

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף נב.

.149 וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הֲביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות. כי לאחר שעברו שבע שבתות אלו, יבוא המלך הקדוש להזדווג בכנ"י. כי ע"י מ"ט ספירות אלו דז"א נבנית כל קומתה, והתורה ניתנה. ואז מתעטר המלך, ז"א, בייחוד השלם, ונמצא אחד למעלה ולמטה. וכשמתעורר המלך הקדוש והגיע הזמן של התורה, כל אלו האילנות המַבְכּירים פירותיהם מעלים שירה. כי ע"י הארת הזיווג הם מבכירים פירותיהם.

ובשעה שלוקטים הפירות, הם פותחים ואומרים, ה' בשמיים הכין כיסאו ומלכותו בכל מָשָׁלה. שהכיסא, המלכות, נבנית והוכנה בשמיים, ז"א, במ"ט ספירות שלו. ואז מושלת המלכות בכל. וכן אומרים, ה' בשמיים חסדך, שמז"א נמשכים החסדים למלכות. וכתוב, וכל עצי השדה ימחאו כף. הארות המלכות, הנקראת שדה, ימחאו כף. ועל הזיווג הזה כתוב, אז ירננו עצי היער מלפני ה'.

.150 מזמור שירוּ לה' שיר חדש. שיר חדש, שהאילנות אומרים בלקיטת הפירות. משום זה כתוב, וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'. שָׁם, בקורבן העומר, מנחת קְנָאוֹת, מנחת שׂעורים. כאן, מנחה חדשה, כי חידוש הכלה כאן. כי המלכות נבנית מחדש מספירותיו של ז"א, שהוא קֶשר הכלה למעלה ולמטה, מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה דז"א, קשר האמונה. וע"כ יעקב השלם, ז"א, התעטר בעטרותיו, והתורה ניתנה.

.151 וכשהגיעו הביכורים אל הכוהן, היה צריך האדם לומר ולפרש הדברים, על אותו אילן שבארץ, הנשלם כעין של מעלה, ז"א, בי"ב (12) תחומים, י"ב גבולי אלכסון, שהם חו"ג תו"מ שבכל אחד ג' קווים. ובע' (70) ענפים של השם ע"ב (72), שהם ע' סנהדרין וב' עדים. ושלָבן הארמי רצה לאבד אותו, שהעולם נפגם בגללו, והקב"ה הציל העולם והתעטר בבניו, בנשמות ישראל. כי באילן, בז"א, תלוי כל קשר האמונה, המלכות. וע"כ נקראת אז המלכות מנחה חדשה, משום ששמחת העליונים והתחתונים היא, ושמחת הלבנה, המלכות, ובכל זמן חידוש הלבנה, המלכות, הוא קשר האמונה בז"א, ושמחה שלה.

.152 בדומה למלך, שהיו לו בנים ובת אחת. התקין סעודה לכל הבנים, והבת לא נמצאת על השולחן. כשבאה, אמרה למלך, אדוני, את כל אחיי הזמנת, ונתת לכל אחד מנות, ולי לא נתת חלק ביניהם. אמר לה, חייך בתי, המנה שלך תימצא כפליים. כי כולם ייתנו לך מחלקם. ונמצא אח"כ בידיה חלקים, פי שניים יותר מכולם. כך כנ"י, מכל המדרגות לקחה חלקים, מחכמה ומחסדים, ע"כ נקראת כלה, שכלולה מכל, שכולם נותנים לה לבושים, חלקים ותכשיטים. וכך היא כנ"י, ההתחדשות שלה בכל המדרגות, וכולן נותנות לה חלקים ולבושים, מוחין ולבושי מוחין.

.153 בשעה שהמלך הקדוש, ז"א, נמצא בעטרותיו, במוחין דג"ר, היא שמחת כנ"י, כי גם היא נמצאת באותם המוחין. וכשניתנה התורה, התעטרה כנ"י בעטרות עליונות. משום שקֶשר האמונה, המלכות, נקשר באילן, בז"א, הוא נקרא יום אחד. כמ"ש, והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. כי כנ"י היא יום אחד בקשר של מעלה, בייחוד ז"א. כי אין ז"א נקרא אחד, אלא כשהוא בייחוד עם המלכות.

.154 הקשר למעלה, בז"א, הוא ראש, שהוא גלגלתא ומוחין, הגלגלתא הוא כתר, והמוחין הם חב"ד. קשר אחר, ב' זרועות, חו"ג, וגוף, ת"ת, שחג"ת נאחזים מכוח של ראש, שנמשכים מחב"ד שבראש. בג' קשרים של האבות, בחג"ת, ב' עמודים נו"ה, הנמשכים בשמן המשחה בב' מדרגות, ימין ושמאל, בב' נחלים, שחקים, לקבץ הזרע בתוכם, השפע של חג"ת וחב"ד, ולהוציא אותם במדרגה אחרת, בקו אמצעי, בפי האַמה, היסוד. אילן, גוף שבאמצע, ת"ת, האוחז את כל אלו חב"ד חג"ת נה"י. וכולם מתקשרים בו, והוא בהם, וע"כ הכול אחד. וכשמזדווגת עימו המטרוניתא, מלכות, אז הוא אחד בשלמות.

.155 כתוב, ביום השמיני עצֶרֶת תהיה לכם. עצרת, המקום שבו הכול מתקשרים יחד, מלכות המקבלת מכל הספירות. עצרת פירושה קיבוץ. בכל הימים של סוכות היו ימי סעודה של ענפי האילן, שבעים שרים, הנמשכים מחיצוניותו דז"א, וע"כ הם שבעים פרים, שהקריבו בשבעת ימי סוכות. אח"כ בשמיני עצרת שמחת האילן, ז"א עצמו, ובשבילו הוא יום אחד עצרת, שמחת התורה, שמחת האילן, ז"א.

.156 וע"כ אין חלק בשמיני עצרת, אלא להקב"ה ולכנ"י. משום זה, עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחר. כי בשעה שהמלך נמצא, הכול נמצא בו. וע"כ למדנו בעצרת על פירות האילן, שרומז על ז"א, שנקרא אילן, שהוא היום שלו. משום זה נקרא אחד, היות שהוא בזיווג עם המלכות.

.157 כתוב, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים שני עשרונים, סולת תהיינה חמץ תיאפינה. מה השינוי שמביאים חמץ? משום שהכול אחוזים באילן, בז"א, בהיותו בשלמות בחג השבועות, כי באילן נאחזים ענפים ועלים, שהם קליפות ודינים מרובים בכל הצדדים, שהוא ממתיק אותם. כי האילן הזה מכפר על יצה"ר, שבמקום דירתו באדם. וע"כ מביאים ביום הזה חמץ, הרומז, שאע"פ שנאחזות בו קליפות, עכ"ז נמתקות ואין חשש אחיזה.

.158 מהאילן, ז"א, ניזונים כל שאר אילנות למטה, המדרגות שבמלכות ובבי"ע. והוא מושרש על נהר עמוק, הנמשך ויוצא ומֵימיו אינם פוסקים לעולם, בינה. כמ"ש, והיה כעץ שתול על מים, ועל יוּבַל ישַׁלַח שורשיו. יובֵל הוא בינה. ע"כ נקראת התורה, שהיא ז"א, עה"ח, כמ"ש, עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאוּשר. עץ חיים היא, כי החיים נמשכים מבינה. ותומכיה מאושר, רומז על הבינה, הנקראת אֲשֶר.

.159 והניף את העומר לפני ה'. מצווה להקריב קורבן העומר. קורבן זה כולו בדבקות למעלה ולמטה, שהמטרוניתא ובניה, המלכות וישראל למטה, הולכים יחד. קורבן זה הוא לתיקון המלכות למעלה, ולישראל למטה. עומר זה מקריבים ישראל בטהרה, קורבן משעורים. קורבן ונקרב להביא אהבה בין אישה ובעלה, כי קורבן זה מתקן הארת החכמה שבמלכות, להאיר מלמטה למעלה, כמ"ש, והניף את העומר, שבזה מתקשרת המלכות בתיקון ז"א בעלה.

.160 אשת זנונים, הקליפה שלעומת אשת חיל, מרחיקה עצמה מבין ישראל, שאינה יכולה לעמוד על קורבן השעורים, כי הוא מעורר עליה הדינים. אשת חיל, המלכות, מקרבת עצמה להתקרב אל הכוהן הגדול, ז"א, שמקבלת התיקון שלו להאיר מלמטה למעלה. היא טהורה, ומוסיפה כוח ואהבה לבעלה, ז"א.

אשת זנונים בורחת מהמקדש, שלא להתקרב אליו. כי אם אשת הזנונים הייתה מתקרבת אל אשת החיל, באותו זמן שאשת החיל בודקת את עצמה במים של סוטה, הייתה אובדת מהעולם, כי הייתה נופלת עליה הקללה שבכתוב, וצָבתה בִטנה ונפלָה יְרֵכה. מחמת שסטתה תחת אישהּ, להמשיך הארת השמאל מלמעלה למטה. וע"כ אינה רוצה להתקרב למקדש, ובורחת ממנו, ונשארים ישראל זכאים, בלי עירוב אחר לאמונה, למלכות. כי העירוב האחר, שהוא אשת זנונים, כבר ברחה.

.161 שתי אחיות, אשת חיל ואשת זנונים. כאשר מריחה זו בפיה של זו, במֵי סוטה של הבדיקה שלה, שבמעיה, צבתה בטנה ונפלה ירכה של אשת זנונים. ואע"פ שאשת זנונים עצמה לא נבדקה, אלא רק התקרבה אל אשת חיל שנבדקה, שזו מנחת השעורים, רובצות עליה כל הקללות, כמו ששתתה בעצמה. כי בדיקת אשת החיל היא סם המוות לאשת זנונים. וזו העצה שנתן הקב"ה לבניו, להקריב קורבן מנחת שעורים בשביל אשת חיל, שזו הבדיקה, כמו מֵי סוטה, כדי שתברח מפניה אשת זנונים, ויישארו ישראל בלי עירוב אחר. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

ספירת העומר

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף נז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף נז.

.162 וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. ישראל היו במצרים ברשות אחרת, אחוזים בטומאה, כאישה שיושבת בימי טומאתה. אחר שנימולו, נכנסו בחלק הקדוש, שנקרא ברית, המלכות. כיוון שנאחזו בה, נפסקה הטומאה מהם, כאישה שנפסקו דמי טומאתה. אז כתוב, וסָפרה לה שבעת ימים. אף כאן, כיוון שבאו בחלק הקדוש, בברית, נפסקה הטומאה מהם, ואמר הקב"ה, מכאן והלאה, חשבון לטהרה.

.163 וספרתם לכם ממחרת השבת. לכם, לעצמכם. כדי להיטהר במים העליונים הקדושים, בהארת הבינה, ע"י ספירת העומר, ואח"כ, בשבועות, יבואו ויתחברו במלך, ז"א, ויקבלו תורתו.

.164 באישה נידה כתוב, וספרה שבעת ימים. למה צריכים כאן שבע שבתות? כדי לזכות להיטהר במים של הנהר, בינה, שאורותיה נקראים מים חיים. ומהנהר יוצאים שבע שבתות, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכל אחת מהן שבע ספירות חג"ת נהי"ם, שהן מ"ט ספירות, מ"ט שערי בינה. וע"כ שבע שבתות צריכים לספור, כדי לזכות בז"א בחג השבועות ולקבל התורה, כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה.

.165 כתוב, וברֶדֶת הטל על המחנה לילה. על המחנה, משום שהטל, השפע, יורד מנקודה, חכמה, על מ"ט הימים שבבינה, הנקראים מחנה, והבינה מתחברת עימהם במלך הקדוש, ז"א. הטל הזה ירד כשהתקרבו ישראל להר סיני, בשבועות, אז ירד טל בשלמות וטיהר את ישראל, ונפסקה הזוהמה מהם, זוהמת הנחש שהטיל בחוה בחטא של עצה"ד. והתחברו במלך ובכנ"י, וקיבלו התורה.

ובזמן ההוא כל הנחלים הולכים אל הים לטהר ולרחוץ. כל שפע הספירות דז"א, הולכים אל המלכות, אל הים, והמלכות משיגה קומה שווה פב"פ עם ז"א. והכול נקשרו והתחברו במלך הקדוש, ז"א, קו האמצעי, אשר חג השבועות הוא בחינתו.

.166 כל אדם שלא ספר חשבון שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה זו, אינו נקרא טהור, ואינו בכלל טהור, ואינו שווה שיהיה לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור לשבועות, והחשבון לא אובד ממנו, כשמגיע ללילה של שבועות, הוא צריך לעסוק בתורה ולהתחבר בה, ולשמור הטהרה העליונה שמגיעה עליו בלילה ההוא, ונטהר.

ליל שבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף נט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף נט.

.167 התורה שצריך לעסוק בלילה של שבועות, היא תשבע"פ, המלכות, כדי שייטהרו יחד, המלכות וישראל בניה, ממעיין של הנחל העמוק, מבינה. ואח"כ ביום השבועות, תושב"כ, ז"א, יתחבר במלכות, ויימצאו יחד בזיווג אחד, למעלה. אז מכריזים עליו ואומרים, ואני זאת בריתי אותם אמר ה'.

.168 וע"כ החסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואמרו, נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בב' עולמות. ובלילה ההוא כנ"י מתעטרת עליהם, ובאה להזדווג במלך, ושניהם מתעטרים על ראשיהם של אלו שזכו לזה.

.169 בשעה שמתאספים החברים בלילה הזה, באים לתקן תכשיטי כלה, להמשיך מוחין למלכות, כדי שתימצא מחר בתכשיטיה, במוחין, ובתיקוניה, אצל המלך כראוי. אשרי חלקם של החברים, כשישאל המלך מהמלכה, מי תיקן תכשיטיה, והאיר עטרותיה, ושׂם תיקונה. ואין בעולם מי שיודע לתקן תיקוני כלה, אלא החברים. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.

.170 החברים מתקנים בלילה הזה תכשיטים לכלה, למלכות, ומעטרים אותה בעטרות אל המלך. ומי מתקן את המלך, ז"א, בלילה הזה, שיימצא עם הכלה, להזדווג עם המטרוניתא, המלכות? זהו הנהר הקדוש, העמוק מכל הנהרות, אמא עילאה, בינה, המתקנת את ז"א. כמ"ש, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו. ולאחר שבינה התקינה את המלך ועיטרה אותו, היא באה לטהר המטרוניתא, ואלו הנמצאים אצלה, החברים העוסקים בתיקוניה.

.171 בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, בא לזווג אותו במטרוניתא עליונה. אימו כל אותו הלילה נכנסה לבתי האוצרות והוציאה עטרה עליונה, שמסביב לה שבעים אבני יקר, ועיטרה אותו. הוציאה לבושים של משי, והלבישה אותו, ותיקנה אותו בתיקוני מלכים.

.172 אח"כ נכנסה אימו לבית הכלה, וראתה עלמות שמתקנות עטרות ולבושים ותכשיטים לתקן אותה. אמרה להם, הרי תיקנתי בית טבילה במקום שבו מים נובעים, וכל הריחות והבשמים סביב אלו המים, לטהר את הכלה שלי. תבוא הכלה, המטרוניתא של בני, ועלמותיה, ויטהרו עצמן במקום ההוא, שתיקנתי בית טבילה של מים חיים אשר עימי. אח"כ, הַתְקֵנה אותה בתכשיטיה, הלבשנה אותה בלבושיה, והעטרנה אותה בעטרותיה. מחר כשיבוא בני להזדווג במטרוניתא, יתקין היכל לכולם, ויימצא משכנו עימכם יחד.

.173 כעין זה, כך המלך הקדוש, והמטרוניתא, המלכות, והחברים, וכן אמא עילאה, בינה, המתקנת הכול. נמצא שהמלך העליון, ז"א, והמטרוניתא, והחברים, משכנם יחד, ואינם נפרדים לעולם. כמ"ש, ה', מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך, הולך תמים ופועל צדק. אלו הם המתקנים את המטרוניתא בתכשיטיה ובלבושיה ובעטרותיה. וכל אחד נקרא פועל צדק. כי המלכות נקראת צדק.

ספירת העומר וחג השבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף סא

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף סא.

.174 וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. מצווה לספור ספירת העומר, כי ישראל, אע"פ שנטהרו לעשות הפסח ויצאו מטומאתם, עוד לא היו שלמים וטהורים כראוי. וע"כ אין הלל שלם בימי פסח, כי עד עתה עוד לא נשלמו כראוי.

.175 בדומה לאישה שיוצאת מטומאתה. וכיוון שיצאה, משם והלאה ספרה לה שבעת ימים. אף כאן, ישראל, כשיצאו ממצרים, יצאו מהטומאה, ועשו פסח, לאכול על השולחן, המלכות, של אביהם. משם והלאה יעשו חשבון לקרב אישה לבעלה, שתתחבר עימו. ואלו הם חמישים ימים של טהרה, לבוא לעוה"ב, בינה, שיש לה חמישים שערים, ולקבל התורה ולקרב אישה לבעלה, לחבר המלכות עם ז"א.

.176 ומשום שאלו הימים הם ימים של עולם הזכר, ז"א, נמסרה הספירה לגברים בלבד. וע"כ הספירה בעמידה. אבל דברי עולם התחתון, מלכות, בישיבה. וזו התפילה שבעמידה, שמונה עשרה. והתפילה שבישיבה, מברכת יוצר אור עד שמונה עשרה.

.177 ואלו חמישים יום, מ"ט (49) יום הם, כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהורים, כי ביום החמישים הוא התורה ממש. ואלו הם חמישים יום שבהם שמיטה ויובֵל, שבע שמיטות ויובל אחד. איך יש כאן חמישים, והלוא הם מ"ט, שאין אנו סופרים יום החמישים? אלא אחד נסתר, והעולם נסמך עליו, וביום החמישים, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו, כמלך הבא לבית ידידו, ונמצא שם.

ביאור הדברים:

א. ז"א נקרא תורה. שורשו מג"ר, חב"ד דישסו"ת, שהם בינה. כי עלה לשם בקו האמצעי, הנקרא דעת, והכריע בין ב' הקווים חו"ב דישסו"ת, ונשאר שם. ואח"כ נמשכים ג' קווים אלו מג"ר דישסו"ת לז"א שלמטה. ת"ת ונה"י דישסו"ת, ז"ת דישסו"ת, מתלבשים בז"א, ומוציאים בו ע"ס: מחצי ת"ת דישסו"ת נמשך הכתר דז"א, ומנה"י דישסו"ת נמשכות ט"ת חב"ד חג"ת נה"י דז"א.

שאע"פ שעצם שורשו דז"א הוא בדעת של ג"ר דישסו"ת, עכ"ז אין לו חלק מחזה ולמעלה דישסו"ת, משום שהפרסא שבחזה דישסו"ת מפסיקה ביניהם, כי הדינים בפרסא בעליית המלכות לשם, והם פועלים מפרסא ולמטה, אבל לא מפרסא ולמעלה, כי אין דינים ועוביות יכולים להתעלות למעלה ממקום מציאותם.

ונמצא הפרש גדול מאוד בין למעלה מפרסא דישסו"ת, שאין שם אחיזה לדינים כלל, ובין למטה מפרסא דישסו"ת, שכבר יש שם אחיזה לדינים. וכיוון שז"א למטה מפרסא דישסו"ת, יש בו אחיזה לדינים, ואינו יכול לקבל מהשפע שלמעלה מפרסא, הטהור מכל דין, שפרסא בחזה דישסו"ת מצמצמת ז"א, שלא יוכל לקבל מחצי פרצוף דישסו"ת העליון. ופרסא דישסו"ת הוא השער החמישים דבינה, שאפילו משה לא השיג אותו. כי משה הוא ז"א, וגם ז"א אינו משיג אותו.

ומטעם זה השער החמישים, הוא ת"ת דישסו"ת, הנעשה כתר לז"א, הפרסא שבחזה. ואפשר לומר שהוא חצי עד החזה, י"ה דישסו"ת שלמעלה מפרסא, פרצוף שלם, חב"ד וחו"ג וחצי ת"ת. כי בעת שיתבטלו הדינים דפרסא, וייפתח שער החמישים, אז תהיה לז"א אחיזה בכל החצי העליון דישסו"ת. וע"כ נחשב כל החצי העליון דישסו"ת לשער החמישים.

ב. ואלו חמישים יום, מ"ט (49) יום הם, כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהורים. כי ביום החמישים הוא התורה ממש. כי מחזה ולמעלה דישסו"ת נחשב לג"ר, י"ה. מחזה ולמטה נחשב לז"ת דישסו"ת, ו"ה. כיוון שז"א מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, אין לו אלא ז"ת, חג"ת נהי"מ דישסו"ת, חסר ג"ר. ע"כ יש בו אחיזה לקליפות, מכוח הפרסא דישסו"ת. לכן יש בתורה, בז"א, מ"ט פנים טהורים ומ"ט פנים טמאים, זה לעומת זה. אבל השער החמישים, ת"ת דישסו"ת, או כל חצי פרצוף שמחזה ולמעלה, שָׁם עצם התורה, שאין כנגדה שום קליפה, ואין בה אחיזה לדינים ולקליפות, ושָׁם עצם שורשו של ז"א, שנקרא תורה. כי הוא הדעת דישסו"ת.

ואלו הם חמישים יום שבהם שמיטה ויובֵל. כי ז"ת דישסו"ת, הן שמיטה, מחמת עליית המלכות לפרסא דישסו"ת שמחזה ולמטה, וע"כ אין נחשבת שם בינה, יובל, וע"כ הן שבע שמיטות שהם מ"ט יום. ורק שער החמישים, שלמעלה מפרסא הוא יובל, שנת החמישים.

ג. ויש לספור חמישים יום ולא רק מ"ט. כי השער החמישים נסתר ואין בו השגה, מטעם המלכות שעלתה לפרסא, שאין ז"א יכול לקבל מת"ת דישסו"ת שמחזה ולמעלה. ואי אפשר שיתגלה לגמרי, מחמת שהעולם, המלכות, נסמכת שם בפרסא, כי מקבלת ע"י עלייתה לשם, את המיתוק של הבינה, מדה"ר. כי ת"ת היא בינה דגוף, ולולא זה לא היה העולם מתקיים.

והנסתר, השער החמישים, מתגלה מצד אחד, ומצד אחד עודו מתכסה, כי לא יוכל להתגלות כולו עד גמה"ת, שאז כאשר תתוקן המלכות דצ"א ותוכל לקבל אור העליון, אז לא יהיה צורך עוד במיתוק המלכות בבינה, בעניין הפרסא, והפרסא, המכסה את השער החמישים, תתבטל כולה. ואז תהיה השגה שלמה לכל אחד בשער החמישים. אבל מטרם זה הוא נפתח רק בדרך עליות המדרגות. וגם בזה יש ב' בחינות:

א. בימי שלמה, שהיו זו"ן בקביעות במקום או"א עילאין.

ב. בכל שאר הדורות, שזו"ן הם מחזה ולמטה דישסו"ת בקביעות.

ד. אע"פ שיש עליות המדרגות בשבתות, במועדים, ובעת התפילה, עכ"ז עמידות הפרצופים בקביעותם לא משתנות. בקביעות ז"א מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, וע"כ יש לז"א בקביעות רק ו"ק, ז"ת בחוסר ג"ר. אלא מעליות המדרגות יכול ז"א לעלות עד הראש דא"א, ג' מדרגות ממעל לו. ועכ"ז גם אז נשאר מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, כמו בקביעות, משום שגם הפרצופים שממעל לו עלו ג' מדרגות, כמו ז"א. כשעלה ז"א לישסו"ת שמחזה ולמעלה, עלו מקודם לכן ישסו"ת לאו"א. ואו"א לא"א וכדומה עד"ז. ונמצא, אע"פ שז"א עלה לישסו"ת, הוא מלביש רק מחזה ולמטה שלהם, מפני שמחזה ולמעלה שלהם עלו לאו"א.

וכן כשז"א עולה לאו"א עילאין, נמצא בהכרח שמקודם עלו ישסו"ת לא"א, ואו"א לעתיק. באופן שאע"פ שז"א עלה למקום או"א, מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, כי מחזה ולמעלה דישסו"ת כבר הם במקום א"א.

וכן כשז"א עולה לא"א, מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, כי בהכרח כבר עלו מחזה ולמעלה דישסו"ת למקום עתיק, ואו"א למקום הטעמים דס"ג דא"ק. ונמצא, שאע"פ שז"א עלה לראש א"א, עודו מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, כמו בקביעות.

ה. ביום השבועות עולה ז"א עד מקום הראש דא"א, אשר מקודם לכן עולים ישסו"ת למקום עתיק, ואו"א למקום הטעמים דס"ג דא"ק. כי הנקודות דס"ג מלובשות בעתיק. ואז נבחנות בישסו"ת ב' בחינות:

א. גם הם עלו לס"ג דא"ק יחד עם או"א, כי בעת הזיווג נמצאים או"א וישסו"ת במדרגה אחת,

ב. הם במקום עתיק. כי שם המדרגה השלישית שלהם.

וההפרש ביניהן רב מאוד. כי מהבחינה הראשונה, שישסו"ת נכללים באו"א, נמצא גם ישסו"ת בטעמים דס"ג, שאין שם פרסא, כי בתחילה בנקודות דס"ג, נמצאים ישסו"ת בביטול פרסא, גילוי השער החמישים, כמו בגמה"ת, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ומהבחינה השנייה, שישסו"ת נמצאים רק במקום עתיק, הרי הפרסא עוד שולטת בהם, והשער החמישים עודו מתכסה, וז"א לא יכול לקבל מחזה ולמעלה דישסו"ת.

ו. וביום החמישים, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו. מצד אחד מתגלה השער החמישים, היום החמישים, כי אז עולה ז"א לא"א, ואו"א הכוללים ישסו"ת עלו לטעמים דס"ג, ששם אין פרסא, ושווים לביטול הפרסא, כמו בגמה"ת. וז"א יכול לקבל מלמעלה מחזה דישסו"ת י"ה שבו. כי שם אין הבדל מלמטה מפרסא אל למעלה מפרסא, כי אין שם פרסא מבדילה. הרי שביום החמישים, בשבועות, מתגלה השער החמישים.

אמנם מצד שני, ע"פ סדר העלייה, נבחן שישסו"ת במקום עתיק, כי שם המדרגה השלישית, ששם שולטת הפרסא, והשער החמישים לא מתגלה אלא מתכסה. ע"כ נבחן שהארה זו של כללות או"א וישסו"ת המגלים השער החמישים, מגיעה רק לכתר ז"א, לחצי ת"ת דישסו"ת שמחזה ולמטה. שלהיותו חלק מספירות דישסו"ת הוא מקבל מישסו"ת שבאו"א, אבל נה"י דישסו"ת, המלובשים בז"א ומתערבים בכלים דז"א, אינם יכולים לקבל מהארת הגילוי של השער החמישים, מחמת שפרטיות דישסו"ת נחשבת במקום עתיק.

עליית ישסו"ת לס"ג אינה עלייה גמורה, אלא כמו מלך, שבא לזְמן מועט לבית ידידו, ונמצא שם. כן ישסו"ת באים לזמן הזיווג בהתכללות או"א, אבל סופם לחזור למקום עתיק. וע"כ אין גילוי השער החמישים מגלה כל חצי הפרצוף של מחזה ולמעלה דישסו"ת, אלא רק הת"ת שלו, כתר דז"א, מקבל הגילוי, ולא הז"ת, נה"י דישסו"ת, היות שהן מלובשות ומעורבות בכלים דז"א.

ז. וזה נוהג בכל הדורות, חוץ מדורו של שלמה, שאז הייתה המלכות בכל מילואה בקביעות. כי ז"א ומלכות נקבעו אז להלביש מחזה ולמטה דאו"א בקביעות, מחמת שישסו"ת ואו"א נעשו בקביעות לפרצוף אחד. באופן שבעת שז"א עלה לא"א, עלו ישסו"ת ואו"א לטעמים דס"ג, שלא היה אז שום הפרש בין ישסו"ת לאו"א. וע"כ נגלה השער החמישים בשלמות. וגם י"ה שמחזה ולמעלה דישסו"ת, נגלו לז"ת שלהם, המלובשים בתוך ז"א.

כיוון שבא שלמה, עשה מהם פרט, כמ"ש, שבעת ימים ושבעת ימים, ארבעה עשר יום. שהשער החמישים האיר בשלמות פעמיים שבעת ימים, שהם שבע בחינות של י"ה, ושבע בחינות של ו"ה שהם למטה מחזה. אדם אחר לא צריך לעשות מהם פרט חוץ משלמה, משום שאלו שבעה ימים שלמטה, אינם מאירים בשלמות משבעה ימים שלמעלה, עד שבא שלמה. כי שבע בחינות של י"ה אינן מאירות למטה מחזה דישסו"ת במקום ו"ה, וע"כ אין כאן אלא שבעה ימים בלבד. ועכ"ז אפילו בימי שלמה לא נחשב בשלמות גמורה, כיוון שעכ"פ צריכים לעליות המדרגות. והגילוי האמיתי השלם של השער החמישים יהיה בגמה"ת.

.178 המצווה שלאחר זו, היא לעשות חג שבועות. ונקרא שבועות, משום שנכנסו ישראל לחמישים יום, שהם שבעה שבועות, שהיום החמישים לבדו כלול משבעה שבועות. כי היום החמישים הוא השער החמישים, י"ה דישסו"ת, שיש בו שבע ספירות חכמה, בינה, ימין דדעת, שמאל דדעת, חסד, גבורה, שליש ת"ת עד החזה, שהוא ביחד עם המלכות שבחזה. ובקורבן העומר, שהוא מנחת שעורים, התבטל יצה"ר, אשת זנונים, שבורחת מפני אשת חיל. וכשאשת זנונים אינה קרבה שם לאשת חיל, מתדבקים ישראל בהקב"ה בשבעה שבועות, ומתבטל יצה"ר מלמעלה ומלמטה, שאין לו אחיזה בז"א ובמלכות.

.179 וע"כ נקרא עצרת, שיש בו ביטול יצה"ר, שע"כ לא כתוב בו חַטָאת כבשאר המועדים. כלומר, שכאן לא כתוב, שׂעיר עיזים אחד לחטאת, משום שבחטאת יש חלק לחיצוניים. וכאן כבר התבטלו, ואין צריכים לתת להם חלק, ואז מתקבצים כל האורות לאשת חיל, למלכות, האורות דשבעה שבועות. ומשום זה נקרא עצרת.

חג השבועות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף סד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף סד.

.180 ועשיתָ חג שבועות לה' אלקיך. למה כתוב, שבועות, ולא כתוב כמה שבועות? בכל מקום שכתוב סתם שבועות, השם גורם שהם משבעה שבועות, כי כתוב, שבעה שבועות תספור לך. ולמה כתוב שבועות בלבד, אם יש בהם שבעה שבועות? צריך לכתוב שבועות סתם, לכלול שבעה שבועות שלמעלה ושבעה שבועות שלמטה, שכולם כלולים ביום החמישים. כי בכל מקום ששבעה שבועות שלמעלה מתעוררים, שבעה שבועות שלמטה מתעוררים עימהם.

אלא, עד שבא שלמה, והשיג את השער החמישים, והייתה הלבנה במילואה, לא היו נגלים, כלומר שלא נפרטו אלו פעמיים שבעה שבועות, הכלולים בשער החמישים, אלא נקראו שבועות סתם. כיוון שבא שלמה, עשה מהם פרט, כמ"ש, שבעת ימים ושבעת ימים, זהו פרט, שנפרטו אלו י"ד (14) ימים הנגלים בשער החמישים.

.181 בשאר הזמנים, חוץ מהזמן של שלמה, אינם י"ד יום בפרט, אלא בכלל שבועות סתם. כי אדם אחר לא צריך לעשות מהם פרט חוץ משלמה, משום שאלו שבעה ימים שלמטה, אינם מאירים בשלמות משבעה ימים שלמעלה, עד שבא שלמה, ואז עמדה הלבנה במילואה באלו שבעה ימים. אבל כאן, חג שבועות סתם, שאינו מפרט אותם, משום שנכללו שבעה ימים תחתונים בשבעה הימים העליונים, ואינם מאירים שם כבימי שלמה.

.182 המצווה שלאחר זו, היא להקריב שתֵי הלחם, שהן ב' השכינות, שלמעלה, שהיא בינה, ושלמטה, שהיא מלכות. ומתחברות יחד. והתחתונים המקבלים מהמלכות, הם כמו שמקבלים מהבינה, כי מחוברות הן. וכנגדן הן שתי הלחם שבשבת, כלומר לחם מִשְׁנֶה, שהוא מזון כפול, מלמעלה ומלמטה, מבינה וממלכות. וע"כ כתוב, ויהי ביום השישי לָקטו לחם משנה, שְׁני העומר לָאֶחד.

שני העומר לאחד, רומז ג"כ לבינה ולמלכות, שמתייחדות למקום אחד, לקול יעקב, ז"א, שיורש למעלה ולמטה, בינה ומלכות, ב' לחם יחד. משום ששבת למעלה ולמטה ביחד, אשר מלכות עולה ומלבישה את הבינה, והן מחוברות יחד, והכול ביחד נקרא שבת. וזהו, שתי הלחם.

.183 המצווה שלאחר זו, היא להסדיר לחם ולבונה, להקריב עומר. כמ"ש, ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבשׂ תמים בן שנתו לעולָה לה', ומנחָתו שני עשרונים סולת בלולה בשֶׁמן. וכן בשבועות להקריב שתי הלחם. וכך בכל הימים הטובים להקריב קורבן מוסף. כי ודאי בכל יום של המועדים, צריכים להקריב הקורבן של יום, כמו בימות החול, וצריכים להקריב עליו תוספת שיש לו, תוספת האור שיש באותו החג. כמו תוספת כתובּה ומתנות שנותן החתן לכלה. כן שבת המלכה, מלכות, שהיא כלה בשבתות ובכל הימים הטובים, צריכה תוספת, שהם קורבנות המוספים, ומתנות, שהן מתנות כהונה.

.184 ובשבועות, שהוא מתן תורה, שניתנו שני לוחות התורה, שהם בינה ומלכות, מצד עה"ח, ז"א, צריך להקריב אצלם שתי הלחם, שהן בינה ומלכות, שתי אותיות ה' שבשם הוי"ה, כי הן לחם של תורה, של ז"א, שכתוב בה, לכו לחמוּ בלַחמי. והן שתי אותיות ה' ה' מבִּרכת המוציא לחם מן הארץ. כי ה' של הארץ היא ה"ת, מלכות, וה' של המוציא היא ה"ר, בינה.

.185 שתי הלחם, מאכל אדם, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' אדם (45), ז"א, שכולל שתי אותיות ה'. וכמ"ש, זאת התורה אדם, שהתורה, ז"א, הוי"ה במילוי מ"ה (45) שבגי' אדם. וכתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה', שהוא מאכל אדם. אבל עומר שעורים הוא מאכל בהמה, שהן חיות הקודש, שצריך להקריב מהן, כמ"ש, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קורבנכם. מן הבהמה, אֵילים המנגחים זה את זה במשנה, בפְּשָׁטֵי התורה, כלומר החכמים, הלוחמים זה עם זה בביאור המשנה. מן הבקר, פרים המנגחים זה את זה ביֶתר כוח, במשנה. ומן הצאן, הם שאר העם, שהקורבן שלהם היא תפילה. ועליהם כתוב, ואַתן צאני צאן מַרְעיתי, אדם אתם. אשר צאן מרעיתי, הם הלומדים בפשט התורה בלבד. אדם אתם, הם בעלי הקבלה, הדבקים בז"א, הוי"ה במילוי מ"ה, שבגי' אדם.

.186 בעלי קבלה ובעלי מידות, הדבקים במידותיו של ז"א, הם מצד עה"ח, ז"א, הנקרא אדם. שאר העם הם מצד עצה"ד טו"ר, שהם איסור והֶיתר, שהוא המלאך מט"ט, מרכבה אל המלכות, שנקראת משנה. והוא כולל ד' חיות הקודש. ומשום זה, מן הבהמה, המאכל שלהם הוא עומר לחם שעורים. כמ"ש, ויָמָד שש שעורים ויָשֶׁת עליה, שהוא התשבע"פ של שישה סדרי משנה. אבל אלו שהם מעה"ח, בעלי קבלה, הם אדם, שהתורה שלהם הוא לחם הקב"ה, מאכל של ז"א, הנקרא אדם. כמ"ש, לכו לחמו בלחמי, שהוא שתי הלחם. שׂמחו כל התַנָאים והאמוראים, ואמרו, מי יעמוד לפני סיני, לפני משה, שנקרא סיני.

תקיעת שופר

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף סז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף סז.

.187 תִקעו בחודש שופר, בכֵּסֶה ליום חגֵנו. אשריהם ישראל, שהקב"ה קירב אותם מכל אוה"ע ובחר בהם. וממקום רחוק קירב אותם. כמ"ש, ויאמר יהושוע אל כל העם, כה אמר ה' אלקי ישראל, בעֵבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. להראות, כי ממקום רחוק רצה בהם, וקירב אותם אליו. וכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעֵבר הנהר. פסוקים אלו יש להסתכל בהם. האם לא היו יודעים זה כל ישראל ויהושוע? ולמה היה צריך לכתוב, כה אמר ה' אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם?

.188 אלא התורה כולה סתומה וגלויה, כמו שהשם הקדוש סתום וגלוי, שכתוב, הוי"ה, ונקרא אדנ"י. משום שהתורה כולה היא השם הקדוש, וע"כ היא סתומה וגלויה. אם ישראל ויהושוע היו יודעים זה, למה כתוב, כה אמר ה'? כי חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל, שבחר באבות, ועשה אותם מרכבה עליונה קדושה לכבודו, והוציא אותם מהנהר העליון המכובד והקדוש, המאור של כל המאורות, בינה, כדי שיתעטר בהם. כמ"ש, כה אמר ה', בעבר הנהר, בבינה, ישבו אבותיכם מעולם.

האבות חג"ת דז"א. כל המוחין שבחג"ת הוא ע"י עליית ז"א לבינה, אשר בינה ותו"מ דבינה שנפלו בקטנות הבינה לז"א, ובגדלות הבינה, שהחזירה בינה ותו"מ אלו למדרגתה, נמשכו עימהם גם חג"ת דז"א, ועלו עם בינה. ואז נמצאים חג"ת דז"א דבוקים בבינה, בקו שמאל שלה, שהוא בינה ותו"מ שחזרו למדרגתם. כמ"ש, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תֶרַח אבי אברהם ואבי נָחוֹר, ויעבדו אלוהים אחרים. כי קו השמאל דבינה היה אז במחלוקת עם קו הימין, והשפיע החכמה מלמעלה למטה, שמזה יונקים עבודה זרה ואלוהים אחרים.

אמנם אח"כ העלה ז"א את המסך דחיריק, שע"י זה מיעט את קו השמאל דבינה, וייחד אותו עם הימין, ונעשה שלום בין הקווים. אבל אז התרחק ז"א, ויצא מהג"ר דחכמה שבשמאל דבינה. כי מקודם שייחד ב' הקווים, וקו שמאל היה במחלוקת, היה לז"א ג"ר דחכמה מקו השמאל. אבל עתה, שהכריע וייחד ימין ושמאל זה בזה, כבר יש לז"א ו"ק דחכמה, מחמת התמעטות קו השמאל.

כי מקודם, כשהיה בקירוב לחכמה שבשמאל דבינה, כשהיו חג"ת דז"א דבוקים בקו שמאל של הנהר, בינה, לא היה יכול ז"א לקבל משם כלום, מחמת שקו השמאל היה במחלוקת, ומחמת שההשפעה משמאל הייתה מלמעלה למטה, והייתה יניקה לאלוהים אחרים. ועתה שהתרחק מחכמה שבשמאל הזו, והתמעט לו"ק דחכמה, הוא יכול לקבל כל המוחין והגדלות שבהם.

.189 בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. מעולם, להראות חכמה שמעבר הנהר, מעולם, כי הנהר ההוא נקרא עולם. שהבינה נקראת ג"כ עולם. וע"כ מעולם, פירושו, מעבר הנהר. וע"כ כתוב, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, להראות חסד ואמת שעשה הקב"ה לישראל, בזה שכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, והוציא אותו מקו השמאל שבבינה.

ואקח את אברהם מעבר הנהר. ולא כתוב, ואקח את יצחק. אברהם, חסד דז"א, וקו ימין, לא התדבק באותו הנהר, קו שמאל דבינה, כמו יצחק, קו שמאל דז"א, שהתדבק בו בצידו להתחזק, בצד שמאל דבינה, הצד של יצחק. שיצחק עודנו דבוק בחלק של קו שמאל דבינה, כי מקבל ממנו ו"ק דחכמה שבשמאל. אבל אברהם, שהוא קו ימין וחסדים, יצא ממנו לגמרי. ע"כ כתוב, ואקח את אביכם את אברהם. ולא כתוב, ואקח את יצחק.

.190 נהר, בינה, אע"פ שאינו דין, כי בינה מדה"ר, עכ"ז דינים יוצאים מהצד שלו, מצד שמאל שבו, בעת היותו חכמה בלי חסדים. והדינים מתחזקים בו. וכשיצחק מתחזק משם בדיניו, בעת היותו שם חכמה בלי חסדים, אז העליונים והתחתונים מתאספים לדין, ונתקן כיסא הדין, מלכות מבחינת הדין שבה, והמלך הקדוש, ז"א, יושב על כיסא הדין ודן את העולם. אז, תִקעו בחודש שופר בכֵּסה ליום חגֵנו. שע"י שופר מתהפכת מדה"ד למדה"ר. אשריהם ישראל, שיודעים להעביר כיסא הדין, ולתקן כיסא הרחמים, בשופר.

.191 ישראל צריכים ביום הדין שופר ולא קרן. כי קרן רומזת על המלכות, דין, ואין אנו צריכים לעורר דין. משא"כ שופר רומז על הבינה, רחמים. אמנם בדיבור ובמעשה צריכים להראות ולעורר דברים סתומים, כלומר, בתקיעת שופר ובברכתה.

.192 השופר העליון, שבו אורותיהם של הכול, בינה, כשג' קווים שלה מיוחדים זה בזה, שכל המוחין של זו"ן דאצילות ודבי"ע ממנה באים, אם הוא מסתלק ואינו מאיר לבּנים, לז"א ולמלכות, אז מתעורר הדין, והכיסאות מיתקנים לב"ד. שופר זה, בינה, נקרא איָילו של יצחק, כוחו של יצחק, כי אייל פירושו חזק. והוא שבחם של האבות, חג"ת, שמקבלים כל שבחם מהשופר, בינה.

וכשמסתלק השופר הגדול הזה ואינו מאיר לבּנים, לז"א ולמלכות, בעת שאין ייחוד בז"א ובמלכות, אלא ז"א יונק מקו ימין של הבינה, והמלכות יונקת מקו שמאל של הבינה. וכיוון שהשמאל דבינה בלי ימין, מסתלקים המוחין דבינה מז"א. אז מתחזק יצחק, קו שמאל, ע"י שליטת קו שמאל דבינה, ומיתקן לדין בעולם. כי בעת שהחכמה דשמאל בלי חסדים, נמשכים דינים קשים לעולם.

.193 וכשמתעורר השופר הזה, וכשבני אדם שבים מעוונותיהם, צריכים למשוך בקול שופר מלמטה, והקול ההוא עולה למעלה. אז מתעורר שופר אחר עליון, בינה, ומתעוררים הרחמים, והדין מסתלק. וצריכים להראות מעשה ע"י תקיעת שופר, כדי לעורר שופר אחר, בינה, ולהוציא בשופר הזה שלמטה, קולות בסדר תקיעה שברים תרועה תקיעה ועוד, להראות שכל אלו הקולות שלמעלה, הכלולים כולם בשופר העליון, שהם ג' קווים ופרטיהם, הכלולים בבינה, יתעוררו לצאת מבינה לז"א ולמלכות.

בכל רה"ש חוזר העולם לקדמותו, כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, שאז התמעטה המלכות. כי המלכות נקראת שנה, ו-12 חודשי השנה הם סדרי התיקון שלה מתחילתה עד גמה"ת. ואם נשלמה השנה ולא גמרנו תיקונה, היא ניתנה לנו לתקן אותה בשנה האחרת, ואנו צריכים שוב להתחיל מראשית הווייתה, כמו שהייתה ביום ד' דמעשה בראשית. וכן בכל שנה ושנה עד גמה"ת.

וביום ד' דמעשה בראשית כתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמלכות הייתה גדולה כמו ז"א, כי אז היה ז"א מלביש לקו ימין דבינה, והמלכות לקו שמאל דבינה, ואלו ב' קווים דבינה היו אז נפרדים זה מזה. וע"כ היה קו השמאל דבינה בחכמה בלי חסדים, שאז נמשכים מקו שמאל דבינה דינים קשים, והוא חושך ולא אור, ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ נבחן אז, שהקב"ה יושב על כיסא דין, ודינים נמשכים לעולם.

כי אנו מקבלים רק מהמלכות, הנקראת כיסא לז"א. ואם המלכות בשמאל הבינה, כשהוא נפרד מימין, שאז מלא דינים, נמצאת המלכות משפיעה דינים לעולם.

וכשמסתלק השופר הגדול הזה ואינו מאיר לבנים, כשב' הקווים דבינה נפרדים זה מזה, אז מתגבר השמאל, יצחק, ומשפיע דינים אל המלכות, וממלכות לעולם. ואז ניתנה לנו מצוות תקיעת שופר, ובה ב' תיקונים:

תיקון א': להעלות מ"ן לעורר זיווג על מסך דחיריק שבז"א, במקום בינה, שממעט קו השמאל ומייחד אותו עם הימין, ויצאו ג' קווים בבינה, חב"ד. צריכים למשוך בקול שופר מלמטה, והקול ההוא עולה למעלה. קול שופר עולה במ"ן ומעורר הקול שלמעלה, ז"א, המכונה קול, למעלה בבינה. שאז מתעורר שופר אחר עליון, בינה, ומתעוררים הרחמים. כלומר, שקו האמצעי, רחמים, מתעורר ומייחד ב' הקווים דבינה זה בזה. ואחר שקו שמאל נכלל בימין, מסתלקים כל הדינים משמאל.

תיקון ב': להוציא הקולות מבינה, ג' קווים, שיצאו בה ע"י ז"א, שנקרא קול, ולהמשיך אותם לז"א במקומו למטה. מאחר שג' קווי הבינה יוצאים מאחד, מז"א, אז אחד זוכה בשלושתם, גם ז"א זוכה בג' קווים. כי כל המוחין שהתחתון גורם לעליון, זוכה בהם גם התחתון. אלא שצריכים מעשה למטה לעורר זה למעלה. וזה נעשה ע"י סדר הקולות, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, ג"פ תקיעה שברים תקיעה, ג"פ תקיעה תרועה תקיעה, שאנו תוקעים.

.194 ובאלו הקולות שלמטה, נותנים ישראל כוח למעלה. וע"כ צריכים לזַמן שופר ביום הזה, ולסדר סדר הקולות, לכוון בו, כדי לעורר שופר אחר, בינה, שבו כלולים הקולות שלמעלה, חג"ת דז"א.

.195 סדר א', שבג' הסדרים שבתקיעה שברים תרועה תקיעה. קול יוצא, ומתעטר למעלה בבינה, עולה רקיעים ונבקע בין ההרים הרמים, בין ב' קווי הבינה, ומשם מגיע לאברהם, לחסד דז"א, ושורה בראשו, ומתעטר. ואברהם מתעורר, ומתקן את הכיסא שיהיה כיסא של רחמים. בשעה שקול ראשון עולה, מתעורר ומתעטר אברהם, ומתקן את הכיסא, ופוקדים עליו אבא, חכמה שבקו ימין דבינה.

ב' התיקונים הנעשים ע"י תקיעת שופר:

א. לעורר יציאת קו אמצעי בבינה, המייחד ב' הקווים זה בזה,

ב. ממשיכים את ג' הקווים בז"א.

העיקר מתקיעת שופר, הוא למעט קו השמאל מג"ר, ולבטל את דיניו הקשים, הנמשכים מג"ר דשמאל. הקולות שמעלים הם כוחות הדין, הממעטים את קו השמאל מג"ר, ואז מתגלה ייחוד ג' הקווים ברחמים.

ג' בחינות דינים, ג' זריעות, חולם שורוק חיריק:

א. דינים דחולם, של קו ימין, באים מעליית המלכות לבינה, הממעטת הבינה לו"ק בלי ראש. דינים דנוקבא.

ב. דינים דשורוק, של קו שמאל, באים מחזרת ג"ר לבינה, שנעשה לקו שמאל דבינה. ומחמת היותה חכמה בלי חסדים, נמשכים ממנה דינים קשים, ודינים אלו, להיותם באים מחמת שלמות הג"ר דשמאל, מכונים דינים דדכורא.

ג. דינים דחיריק, של הקו האמצעי, הכלולים ממנעולא וממפתחא. ג"כ דינים דנוקבא.

דינים דנוקבא מכונים תרועה. דינים דדכורא מכונים שברים. וכל אלו הדינים אנו מעוררים ע"י התקיעות, בקו השמאל, כדי למעט הג"ר שלו, ויתייחד עם הימין.

ויש הפרש בין דינים דנוקבא שבקו ימין לדינים דנוקבא שבקו האמצעי, כי דינים דנוקבא שבימין, אע"פ שנלחמים עם קו השמאל, מ"מ אינם יכולים למעט אותו. ונמצא ששתי בחינות הדינים שולטות בקו ימין: דינים דנוקבא של עצמו, וגם דינים דדכורא של קו השמאל. והם נלחמים זה עם זה, ואין אחד יכול לנצח את חברו. אלא בסיוע של קו האמצעי, נכנע השמאל. משא"כ הדינים דנוקבא שבקו האמצעי, הם מתגברים על קו השמאל וממעטים הג"ר שלו, שעם מיעוט הג"ר, נעלמים כל הדינים דדכורא.

ונמצא שבקו אמצעי אין דינים דדכורא כלל, אלא דינים דנוקבא בלבד. ובקו שמאל ודאי אין דינים דנוקבא כלל, אלא דינים דדכורא בלבד. כי אם היו שולטים בו דינים דנוקבא, היו מתבטלים הג"ר שלו. הרי שבימין נוהג שברים תרועה, דינים דנוקבא עם דינים דדכורא. ובשמאל נוהג שברים בלבד, דינים דדכורא. ובאמצעי נוהג תרועה בלבד, שהוא דינים דנוקבא בלי דינים דדכורא. אמנם כל אלו הדינים, שאנו מעוררים עם הקולות הללו, אנו מכוונים אותם רק לקו השמאל, כדי למעט אותו. השברים תרועה לקו שמאל הכלול בימין. השברים לקו שמאל שבשמאל. התרועה לקו שמאל שבאמצעי. באופן, שיש ג' הפרשים בהתעוררות הדינים שבשמאל, ע"פ תכונת ג' הקווים.

ואע"פ שבמקורם של ג' הקווים אין צריך להיות בהם יותר מט' בחינות, כי הם מחויבים להיכלל זה בזה, ואז יש ג' קווים בימין וג' קווים בשמאל, וג' קווים באמצעי, שהן ט' בחינות. אמנם, כיוון שיש ג' הפרשים בקווי השמאל שבג' קווים, אשר בשמאל שבימין יש שברים תרועה, ובשמאל שבשמאל יש שברים, ובשמאל שבאמצעי יש תרועה, ע"כ צריכים עוד ג' התכללויות:

א. ט' בחינות בימין, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה שברים תרועה תקיעה.

ב. ט' בחינות בשמאל, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה שברים תקיעה.

ג. ט' בחינות באמצעי, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה תרועה תקיעה.

וזהו הסדר הראשון של ג' קווים שבקו ימין, הסדר הראשון מג' סדרי תקיעה שברים תרועה תקיעה. תקיעה ראשונה, מעוררת קו ימין של הסדר הזה. שברים תרועה, מעוררים קו שמאל של הסדר הזה. תקיעה שנייה, מעוררת קו אמצעי, אשר המסך דחיריק שבו, מבקע המדרגות, כי מעלה מסך דמלכות לבינה והמדרגה מתבקעת לכו"ח למעלה ובינה ותו"מ יורדים למטה.

ומשם מגיע לאברהם, לחסד דז"א, ושורה בראשו, ומתעטר. אחר שהתעוררו ג' הקווים שבבינה הראשיים שבקו ימין שלה, צריכים להמשיך אותם לקו ימין דז"א, שנקרא אברהם. והתעוררו גם בו ג' קווים, שהם תקיעה שברים תרועה תקיעה. ושורה בראשו, קו ימין, כו"ח. ומתעטר, בינה ותו"מ, שחזרו ונעשו ג"ר וקו שמאל. ואברהם מתעורר ומתקן את הכיסא, קו האמצעי שמתקן כיסא הרחמים ע"י ייחוד ג' הקווים. וג' קווים אלו נמשכים מחכמה דישסו"ת, אבא.

עד כאן נגמרו הכוונות של הסדר הראשון מג' סדרי תקיעה שברים תרועה תקיעה. וכל ג' הסדרים האלו הם בשליטת התקיעה, קו ימין שבג' קווים דימין.

.196 בתוך כך עולה הקול השני, תקיעה ראשונה שבסדר השני שבימין, החזק, לשבור דינים קשים. וזהו סדר ב' של תקיעה שברים תרועה תקיעה, שתחת שליטת השמאל דימין, שהוא שברים תרועה. הקול ההוא שובר בכוחו. הקול ההוא זה שברים. בכוחו זו תרועה. ואז עולה אל הבינה, וכל הדינים מג"ר דשמאל, הנפגשים שם לפניו, נשברים, עד שעולים למקום של יצחק, בז"א.

כיוון שיצחק, קו שמאל שבסדר זה, מתעורר ע"י התקיעה השנייה שבסדר זה, קו האמצעי שבסדר ב' הזה, ורואה את אברהם, קו ימין שבסדר זה, מתקן את הכיסא של רחמים לעמוד לפניו, אז נכנע ושובר דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל. ובזה צריך מי שתוקע לכוון ליבו ורצונו, כדי לשבור הכוח, כלומר למעט הג"ר דשמאל, והכוח של דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל. כמ"ש, אשרי העם יודעי תרועה. כי תרועה היא מלשון שבירה.

סדר ב', של תקיעה שברים תרועה תקיעה, הוא תחת שליטת השמאל שבימין, אבל כולל בתוכו כל ג' הקווים. וע"כ תוקעים בו תקיעה שברים תרועה תקיעה. ואע"פ שבקו שמאל אין דינים דנוקבא, תרועה, אלא דינים דדכורא, שברים, זה אמור. רק בשמאל דקו שמאל. אבל כאן הם ג' סדרים שבסדר הכללי של ימין. וע"כ אפילו סדר ב' שכאן, אין זה שמאל ממש שבמקומו, אלא שמאל הכלול בימין. ולפיכך יש בו גם דינים דנוקבא בשברים תרועה. ומה שנאמר, שאז נכנע ושובר דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל, זוהי רק התחלה. אבל עיקר ביטול הג"ר דשמאל והכנעתו, הוא בקו האמצעי, בסדר ג' של תקיעה שברים תרועה תקיעה.

.197 סדר ג', של תקיעה שברים תרועה תקיעה, תחת שליטת קו האמצעי שבימין, שהוא התקיעה השנייה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה שבסדר זה. ועולה בשברים תרועה. ובוקע כל אלו רקיעים, תקיעה שנייה. והרחמים מתעוררים. וכל זה בבינה. ומשם מגיע הקול, תקיעה שברים תרועה תקיעה, שהם תחת שליטת התקיעה השנייה, לראשו של יעקב, במקום ז"א. ויעקב, קו האמצעי, מתעורר ורואה את אברהם, קו ימין, שמיתקן בצד האחר, בצד ימין. אז אוחזים שניהם ביצחק, קו שמאל, מימין ומאמצע. וכוחם של הדינים דקו שמאל אינם יכולים לצאת לחוץ, מחמת שהתמעטו הג"ר.

ואלו ג' הסדרים, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, הם כולם סדר אחד, תקיעות של הקולות הנוהגים בקו ימין, ט' בחינות שבקו ימין, אשר השמאל הכלול בהם הוא שברים תרועה ביחד.

.198 סדר אחר, ט' בחינות, ג"פ תקיעה שברים תקיעה בקו שמאל. סדר תקיעה שברים תקיעה הראשון שכאן, הוא תחת שליטת ימין דשמאל, שהוא תקיעה ראשונה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה. ועולה, שברים, המאיר מלמטה למעלה. ולוקח את אברהם ממקומו, בתקיעה השנייה.

וממשיך אותו למטה למקום שגבורותיו של יצחק שורות, שממשיך הארתו למטה מחזה דז"א. כי כל ט' הבחינות שבסדר הזה נמשכות למטה מחזה דז"א, משום שכולן תחת שליטת קו השמאל, הארת החכמה, שמאירה רק למטה מחזה דז"א, כי מחזה ולמעלה חסדים מכוסים מחכמה, ואין שם שליטה לקו שמאל. ומקיימים את אברהם בתוכם, שכל הסדר הזה הוא תחת שליטתו של ימין דשמאל, אברהם שביצחק.

.199 סדר ב' של ג' סדרי תקיעה שברים תקיעה, הוא תחת שליטת שמאל דשמאל, שהוא שברים. יוצא קול שבור, שברים, לא חזק כראשון, שאין בו תרועה, כמו בשמאל שבט' בחינות דקו ימין, אלא שברים בלבד. ולא מפני שחלש הקול שתקע, אלא שהקול אינו אל יצחק, שמחזה ולמעלה דז"א, כבתחילה, ששם שורה כוח חזק, שאין קו שמאל יכול להתגלות שם כלל, וצריך להכניע שם קו שמאל לגמרי.

אלא שהקול שכאן הוא לב"ד של מטה, להארת קו שמאל שמחזה ולמטה דז"א, ששם מלכות, הנקראת ב"ד של מטה. שהדינים הם רפויים יותר, משום שהארה מחזה ולמטה היא מלמטה למעלה, וכולם רואים את אברהם אצלם, קו ימין, ונכנעים לפניו.

.200 בתוך כך מגיע סדר ג' של ג' סדרי תקיעה שברים תקיעה, תחת שליטת קו האמצעי דשמאל, שהוא תקיעה שנייה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה. ועולה, שברים. ומתעטר בראשו של יעקב, תקיעה שנייה. ומושך אותו למטה לאותו מקום שאלו הגבורות דשמאל שורות, למקום שמחזה ולמטה דז"א, ששם שורות כל ט' הבחינות דקו שמאל.

ועומדים כנגד הארת השמאל הזו, אברהם מצד ימין, שהוא תקיעה ראשונה, ויעקב מצד האמצע, שהוא תקיעה שנייה. והגבורות, השברים, יצחק, בתוך שניהם. אז נכנעות כל הגבורות דשמאל, ונמצאות מאירות במקומם, רק מלמטה למעלה ואינם נמשכים ממקומם למטה.

וכל אלו ג' הסדרים, ג"פ תקיעה שברים תקיעה הנזכרים, הם סדר שני, הכולל סדר ט' בחינות שבקו השמאל, אשר השמאל הכלול בהם הוא משברים בלי תרועה.

.201 הסדר הכולל האחרון, ט' בחינות, שהם ג"פ תקיעה תרועה תקיעה בקו האמצעי. אלו ט' בחינות, צריכות להעלות את הארת השמאל, המאירים למטה מחזה, אל מקומם שלמעלה מחזה, וליישב ביניהם את יצחק כמקודם. כלומר לכסות את הארת השמאל, יצחק, כמו שהיה מכוסה מקודם, בעת הארת ט' בחינות שבקו ימין, המאירות מחזה ולמעלה. שזה נעשה בכוח הדינים דתרועה, השולטים בשמאל שבט' בחינות הללו, משום שהשמאל, יצחק, צריכים להשרות אותו במקומו, באופן שלא ייצא בכוח הגבורות שלו לחוץ. ואז כל הדינים נכנעים, והרחמים מתעוררים.

.202 ע"כ צריכים לכוון הלב והרצון בקולות אלו, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, ג"פ תקיעה שברים תקיעה, ג"פ תקיעה תרועה תקיעה. ולחזור בתשובה לפני אדונם. ואז, כשישראל מיתקנים ומסדרים הקולות ברצון הלב כראוי, בשופר הזה שלמטה, הוחזר השופר העליון, בינה, להאיר ומעטר את יעקב, ז"א, והכול מיתקן. והוטל כיסא אחר, כיסא הרחמים, ואז נמצאת שמחה בכל, והקב"ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל, שיודעים להנהיג ולהמשיך את אדונם מדין לרחמים, ולתקן על ידיהם כל העולמות.

.203 כנגד ג' הסדרים הכוללים שבשופר, ג' קווים, פתוחים ג' ספרים ביום הזה:

א. ספר של צדיקים גמורים, קו ימין,

ב. ספר של רשעים גמורים, דינים הקשים שבקו שמאל,

ג. ספר של בינוניים, קו האמצעי.

וכמו שע"י תקיעת שופר מתעוררים הרחמים, ודינים הקשים נכנעים ובאים למקומם, כך למטה, דינים הקשים נכנעים ועוברים מהעולם, שאלו הם הרשעים הגמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. והצדיקים הגמורים, שהם מרכבה לימין, הם לאלתר לחיים. והבינוניים, שהם מרכבה לקו האמצעי, תלויים עד יוה"כ, שאז נשלם קו האמצעי, בהארת החכמה שבבינה, שהיא אור החיים.

.204 כתוב, בחודש השביעי באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה. זכרון תרועה, שאנו עושים זיכרון לכוון הלב והרצון. ישראל עושים זיכרון למטה, במעשה של תקיעת שופר, כדי שיתעורר דבר כעין זה למעלה.

.205 תִקעו בחודש שופר, בכֵּסֶה ליום חגנו. משום שהתכסתה בו הלבנה, המלכות. כי בר"ח הלבנה מכוסה. ומתכסה, כשנמצא ענן תחת השמש, והשמש, ז"א, אינו מאיר. אז מתכסה הלבנה, שאינה מאירה, שאין לה ממי לקבל אורה. כי כל מה שיש למלכות היא מקבלת מז"א. ואם מפני מציאות הענן, הדינים, אין השמש, ז"א, יכול להאיר, מכ"ש הלבנה, שמתכסה אז ואינה מאירה. ע"כ, בכסה ליום חגנו, כסה עם ה', להורות שהתכסה הלבנה מחמת הדינים. ומאיר הכול, ז"א והמלכות, בתשובה ובקול שופר. כמ"ש, אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלֵכון.

רה"ש

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף עו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף עו.

.206 מצווה לתקוע בשופר ברה"ש, שהוא יום הדין לעולם. כמ"ש, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו. יום שהלבנה, המלכות, מתכסה בו, והעולם נמצא בדין, משום שהמקטרג מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך, ז"א, והלבנה היא מקום שהדין שורה, לתבוע דין על העולם.

.207 ואיך ניתנה רשות למקטרג לכסות על אור המלכות ולתבוע דין? ודאי ששׂם הקב"ה ביד המקטרג לתבוע דין על כל העולם, שנתן לו יום ידוע, שיתבע לפניו כל הדינים שבעולם. כי הקב"ה עשה אותו, ושם אותו לפניו, כדי שיראת הקב"ה תעלה ותשרה על הכול. כמ"ש, והאלקים עשה שיירְאו מלפניו. שעשה את המקטרג, ותיקן אותו לפניו, שיהיה חרב חדה על כל העולם. וכל זה כדי שהכול יירְאו מפני הקב"ה. וזהו משגיח התובע על עוונות בני אדם, ותובע דין, ותופס בני אדם והורג אותם, ומכה אותם, הכול כמו שיוצא מב"ד.

.208 כמו הממונה של ב"ד של מטה, שניתנה לו רשות להזכיר לפני ב"ד, שפלוני עשה זה ופלוני עבר על זה, ולתבוע עליהם דין. שניתנה רשות לממונה של ב"ד, לנעול הפתח על ב"ד, עד שיגזרו הדין על כל מה שתובע. ואין רשות לב"ד לדחות אותו. משום הכתוב, כי אני ה' אוהב משפט, שהוא רוצה שהעולם יתקיים בדין, ולדעת שיש דין ויש דיין. כל זה נוהג בב"ד של מטה.

.209 כעין זה עשה הקב"ה לפניו, אותו המקטרג שתובע דין לפני המלך על כל בני העולם. וביום הזה ניתנה לו רשות לכסות פתח המלך, ז"א, והלבנה, המלכות, מתכסה בפנים, עד שיהיה נגזר דין על כל בני העולם. ואע"פ שהכול גלוי לפני הקב"ה, מכל מקום אינו רוצה אלא בדין.

.210 הכול באופן אחד למעלה ולמטה. ביום ההוא הקב"ה מתקן כיסא הדין, והמשגיח בא ותובע דין על כל מעשי בני העולם, כל אחד לפי דרכיו ולפי מה שעשה. ועדים באים ומעידים על כל מעשי בני העולם. ואלו העדים נקראים, עיני ה', המשוטטות בכל העולם. וכמה הן אלו עיני ה', שאין להן חשבון, שהולכות ומשוטטות בכל העולם, ורואות כל מעשי בני העולם.

.211 אוי לאלו שאינם משגיחים ואינם מסתכלים במעשיהם, כי אצלם עומדים אלו עדי המלך, ומשגיחים, ורואים כל מה שהם עושים ואומרים, והם עולים ומעידים לפני המלך. והמשגיח עומד לפני המלך ותובע דין, פלוני עבר על דין, ופלוני עשה כך, והרי הם העדים. וכל עוד שהקב"ה אינו שואל אותם, אין להם רשות להעיד. וכששואל אותם, אז הם מעידים העדות.

.212 והכול נכתב לפני המלך בכתב. בבית המלך יש היכל אחד, מלא אש לבנה, המתגלגלת בעיגול ושביבים לוהטים, ואינה נפסקת לעולם. לִפְנים מהיכל זה יש היכל אחר, מלא אש שחורה, שאינה נפסקת לעולם. ב' סופרים עומדים לפני המלך תמיד. בשעת הדין, מעידים כל העדים לפני המלך. אלו הסופרים לוקחים מהעיגול של האש הלבנה, וכותבים עליו באש שחורה את גזר הדין.

.213 ואז המלך מעכב הדין, אולי בינתיים יחזרו בתשובה. אם חזרו בתשובה, הכְּתָבים נקרעים. ואם לא, המלך יושב, וכל המלמדים זכות עומדים לפניו, הכרוז עומד ומכריז, פלוני עשה כך, מי ילמד עליו זכות. אם יש מי שילמד עליו זכות, טוב. ואם לא, הוא נמסר למשגיח, להעניש אותו.

.214 הרי הכול יודע הקב"ה, ולמה נצרך לכל זה? אלא להראות שהכול עושה בדרך אמת. ונוח לפניו מי שניצל מהדין שלו. מאין לנו זה? זה נמסר לחכמים. ואפילו אלו שאינם יודעים, מי שרוצה להסתכל, יסתכל במה שגלוי למטה בעוה"ז, ויידע מה שלמעלה בסתר, כי הכול באופן אחד. כל מה שעשה הקב"ה בדרכי הארץ, הכול כעין שלמעלה.

.215 היום של רה"ש הוא יום הדין, והמלך יושב על כיסא הדין. המשגיח בא, מכסה פתחו של המלך ותובע דין. ואע"פ שהקב"ה אוהב דין, כמ"ש, כי אני ה' אוהב משפט, ניצחה האהבה של בניו לאהבת הדין. ובשעה שהמשגיח קם לדבר דבריו עליהם, ציווה הקב"ה לתקוע בשופר, כדי לעורר האהבה מלמטה למעלה.

.216 קול עולה, כלול באש רוח ומים, כנגד חג"ת, ונעשה מהם קול אחד, ומתעורר כנגדו קול אחר מלמעלה, קו האמצעי. כשהקול ההוא מתעורר מלמעלה ומלמטה, אז מתבלבלות כל הטענות שטוען המקטרג. מפני שג"ר דשמאל, מקור הדינים, מתמעטים, והרחמים, היוצאים מייחוד ימין ושמאל, מתגלים.

.217 ביום רה"ש יוצא יצחק לבדו, קו השמאל שולט בלי ימין, אברהם, ובלי ייחוד של קו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, וקורא לעשיו, לס"א, לתת לו לטעום תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם, לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותה שעה כתוב, ותִכְהֶינה עיניו מֵראוֹת, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, כלומר המקטרג נמשך משמאל בלי ימין, ונפרד מקווים ימין ואמצעי, ושוכב על מיטת הדין, וקורא לעשיו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצוּדה לי ציד ועשֵׂה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים, והָביאה לי.

.218 ורבקה, מלכות, אמרה אל יעקב בנה אהוב נפשה, בנה האהוב, שנמסר לה מיום שנברא העולם, ומצווה אותו שיתעורר באלו מטעמים שלו. ויעקב מתעורר מלמטה, מתלבש בתפילות ובבקשות. והקול קול יעקב בשופר שמעלֶה.

ומתעורר יעקב העליון, קו האמצעי, ליצחק, ונקרב לו, שמייחד אותו עם אברהם, ימין, כמ"ש, ויַגֶש לו ויאכל, שנכללו זה בזה, והאירו המוחין, שזה עניין אכילה. וכיוון שנכלל עימו קו האמצעי, ויָבֵא לו יין, שהוא היין השמור, הארת החכמה המאירה מלמטה למעלה, המתוקנת ע"י קו האמצעי, יין שהוא שמחת הלב, עוה"ב, הארת החכמה הנמשכת מבינה, הנקראת עוה"ב. אז כתוב, ויָרַח את ריח בגדיו, כלומר תפילות ובקשות שעולות. ויברכהו, שנח הרוגז ושמח הלב, והכול רחמים.

.219 כיוון שנכלל ביעקב, כל הכוחות והדינים הקשים והרוגז, שהיו מוכנים, התפזרו ולא נמצאו שם. וישראל יוצאים מהדין בשמחה ובברכות. כמ"ש, ויהי אך יָצוֹא יָצָא יעקב מאת פני יצחק אביו ביום הזה, בשמחה ובברכות עליונות. ועשיו אחיו בא מצֵידוֹ, טעון משאות ממעשי העולם לקטרג עליהם. ויעש גם הוא מטעמים, חידד את לשונו לטעון טענות, התקין עדות. ויבֵא לאביו ויאמר לאביו, יקום אבי, שיתעורר בדיניו. ויאכל מצֵיד בנו, כמה מעשים רעים שנעשו בכל העולם, שמצאתי.

.220 ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, כי לא היה יכול להיפרד מכללו של יעקב שהוא בשמחה. ויאמר, מי אפוא הוא הצָד ציִד, בכמה תפילות ובקשות. ואוֹכַל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גם ברוך יהיה. כשמוֹע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, כי ראה שהציד שלו אינו כלום. עד שאמר לו, הנה משמַנֵי הארץ יהיה מושבך. שהם הגיבורים והמוני שאר העמים. וזה היה קשה לו מכל, וישׂטום עשיו את יעקב, ללכת אחריו ולקטרג עליו תמיד.

.221 ויעקב הולך באלו הימים שבין רה"ש ליוה"כ, ובורח להינצל ממנו, חוזר בתשובה, שם עצמו בתענית, עד שבא יוה"כ. אז יודעים ישראל, שעשיו בא, ו-400 איש עימו, כולם מקטרגים המוכנים לקטרג עליהם. מיד, ויִירא יעקב מאוד ויֵיצֶר לו, ומרבה בתפילות ובבקשות. ויאמר יעקב, אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, עד שנוטל עצה ואומר, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפניי. וייקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו, עיזים מאתיים ותְיָישים עשרים, רְחֵלים מאתיים ואֵילים עשרים, גמלים מניקות ובניהם שלושים. ע"י הדורון לס"א קטגור נעשה סנגור.

.222 גמלים, הוא הנחש הקדמוני, שהיה כמין גמל. בשעה שפיתה המלאך ס"מ את אדם לאכול מעצה"ד, היה רוכב על נחש כמין גמל. מי שראה גמל בחלומו, מיתה נקנסה עליו מלמעלה וניצל ממנה. הגמל והנחש, שהביא מיתה על העולם, עניין אחד הוא.

.223 ואז חזר עשיו להיות מגִנו של יעקב. ויעקב לא רצה דובשו ועוקצו. ואמר, יעבור נא אדוני לפני עבדו. אז כתוב, ויָשָׁב ביום ההוא עשיו לדרכו, בתפילת נעילה, כי אז נפרד מהעם הקדוש. והקב"ה סולח לעוונותיהם ומכפר עליהם. כיוון שהמקטרג הלך במנחה ונפרד מהם, רוצה הקב"ה לשמוח עם בניו, כמ"ש, ויעקב נסע סוכּותה, וייבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות. על כן קרא שֵׁם המקום סוכות. כיוון שישבו ישראל בסוכות, הרי ניצלו מהמקטרג, והקב"ה שמח בבניו. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.

יוה"כ

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף פא

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף פא.

.224 ביום רה"ש התכסתה הלבנה, המלכות, ואינה מאירה עד בעשור לחודש, שישראל כולם חוזרים בתשובה שלמה. ואמא עילאה, בינה, חוזרת ומאירה לה. וביום יוה"כ לוקחת המלכות הארות האמא, בינה, ונמצאת שמחה בכל. וע"כ כתוב, יום הכיפורים הוא, לשון רבים, ולא יום כיפור, משום שאז שני אורות מאירים יחד, המאור העליון, בינה, מאיר למאור התחתון, מלכות. וביום הזה מאירה המלכות מֵאור העליון, בינה, ולא מאור השמש, ז"א. לכן כתוב, בכֵּסֶה ליום חגנו, כי המלכות אינה מאירה עד יוה"כ.

.226 אין זיווג המלך במטרוניתא, ז"א במלכות, אלא בזמן שמאירה מאבא עילאה, שאז החכמה דאמא מלובשת בחסדים דאבא. וכשמאירה ממנו, קוראים לה קודש, כי מבית אבא עילאה לוקחת זה, כי אבא הוא קודש. ואז זו"ן מזדווגים יחד, משום שהמלך נקרא קודש. כמ"ש, קודש ישראל לה', שלוקח ממקום, שנקרא קודש.

ואז אומר ז"א, אחותי בת אבי היא, אך לא בת אימי. כי מבית אבא הוא השם הזה, קודש, ולא מבית אימי, לא מבינה. וע"כ, ותהי לי לאישה, להזדווג כאחד, בזמן הזה, ולא בזמן אחר. בזמן שלוקחת מבית אבא, ולא בזמן שלוקחת מבית אמא. ויוה"כ מוכיח, שאסור בו תשמיש המיטה. משום שזיווג ז"א ומלכות אינו נמצא אז, כי מבית אמא לוקחת ביוה"כ, ולא מבית אבא.

.227/1 ברה"ש נברא אדם, ועמד בדין לפני אדונו על שאכל מעצה"ד, וחזר בתשובה, וקיבל אותו הקב"ה. אמר לו: אדם, אתה תהיה סימן לבניך לדורי דורות, שביום הזה עומדים לדין, ואם ישובו אני אקבל אותם, ואקום מכיסא דין ואשב על כיסא רחמים, וארחם עליהם. ודוד אמר, אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי. וע"כ כתוב, כי עימךָ הסליחה למען תיוָורֵא. וכתוב, כי עימךָ מקור חיים, באורך נראֶה אור.

.227/2 מצווה להתענות ביוה"כ, להכניע הגוף והנפש בחמישה עינויים, חמש מדרגות של יוה"כ, חג"ת נ"ה, כי המקטרג בא להזכיר עוונותיהם. וכל ישראל בתשובה שלמה לפני אביהם.

.228 כתוב, לדוד משכיל, אשרי נְשׂוי פֶּשע, כְּסוּי חֲטָאָה. לדוד משכיל, בעשרה מיני זמר נקרא ספר תהילים, בניצוח, בניגון, במשכיל, במִכתָם, במזמור, בשיר, באשרי, בתפילה, בהודאה, בהללויה. והעליון מכולם הוא הללויה.

.229 משכיל, מקומו ידוע, יסוד הבינה. משכיל הוא שהמים שלו מחכימים לאלו ששתו מהם, כלומר שמשפיע חכמה. המקום ההוא שנקרא משכיל, הוא כמ"ש, משכיל על דָבר, ימצא טוב. שאם המשכיל משפיע על דבר, נמצא בו טוב, שהוא הארת חכמה המלובשת בחסדים. ומשום שנקרא כך, תלויות בו סליחה, וחירות דחירות. כי מהחכמה שבבינה, מושפעות הסליחה והחירות. כמ"ש, אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה. כי משפע החכמה הוא נשוי פשע.

.230 כסוי חטאה, שהחטא מכוסה מאדם שחטא להקב"ה והתוודה לפני הקב"ה. כשחוטא אדם, וחטא פעם אחת ושתיים ושלוש ולא חזר בו, אז חטאיו הם בגלוי, כי מפרסמים אותם למעלה, ומפרסמים אותם למטה. וכרוזים הולכים לפניו ומכריזים, הסתלקו מסביב פלוני, נזוף הוא מאדונו, נזוף למעלה נזוף למטה. אוי לו שפגם צלם אדונו, אוי לו שאינו חושש לכבוד אדונו. הקב"ה מגלה עוונו למעלה. וכשאדם הולך בדרך אדוניו ועוסק בעבודתו, ומזדמן לו חטא אחד, הכול מכסים עליו, העליונים והתחתונים. זהו שנקרא, כסוי חטאה.

.232 שני דברי חכמה יש בכתוב, כסוי חטאה:

פירוש ראשון. שממע"ט שאדם עושה בעוה"ז, עושים לו בעולם ההוא לבוש מכובד עליון להתלבש בו. וכשאדם התקין מע"ט, וגברו עליו מעשים רעים, ורואה הקב"ה שמעשיו הרעים מרובים על מעשיו הטובים. ואז הוא רשע, כי נמצא חייב לפני אדונו, משום שהחובות מרובות על הזכויות, והוא תוהה ומתחרט על המע"ט שעשה מקודם. אז הוא אבוד מכל, מעוה"ז ומעוה"ב. ומה עושה הקב"ה מאלו מע"ט, שעשה החוטא ההוא מקודם לכן?

.233 אלא הקב"ה, אע"פ שהרשע ההוא אובד, המע"ט והזכויות שעשה, אינם אובדים. כי יש צדיק ההולך בדרכיו של המלך העליון ותיקן לבושים ממעשיו הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו הסתלק מהעולם. הקב"ה משלים לו לבושיו, מאלו המע"ט שעשה הרשע הזה החוטא, ומשלים לבושיו שייתקן בהם בעולם ההוא. כמ"ש, יכין רשע, וצדיק ילבש. אותו החוטא תיקן, והצדיק מתכסה במה שהוא תיקן. וזהו, כסוי חטאה. שהכיסוי, הלבוש שלו, הוא מחוטא. וע"כ לא כתוב מכוסה, אלא כסוי, שפירושו לבוש.

.234 פירוש שני, שהתכסה החטא, שחטא אדם זכאי, באותם שנקראים מצולות ים. כי מה שנפל במצולות ים, אינו נמצא לעולם, משום שהמים מכסים עליו. כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. מצולות ים, הם אלו שנאחזים במינים הרעים, בספירות התחתונות, כמו עזאזל ביוה"כ. כפסולת של כסף, כשבוחנים אותו באש.

.235 העזאזל הוא מאלו מצולות ים. מצולות מאותו הים הקדוש. מצולות פירושו זוהמה של כסף. ע"כ כל החטאים של ישראל שורים בתוכו, הוא מקבל אותם, ונמשכים בתוכו, משום שהעזאזל נקרא חֲטָאָה. חטאה פירושה גירעון, שלוקח גירעון של הגוף ושל הנפש. ביוה"כ יורד מצולות ים הזה, זוהמת הנפש, ולוקח זוהמת הגוף, אלו החטאים הנעשים ע"י יצה"ר, הנקרא מזוהם מנוול.

המלכות נקראת עצה"ד טו"ר, משום שיש בה ב' נקודות:

א. נקודה הממותקת בבינה, שמצידה היא מקבלת כל האורות שבה,

ב. נקודה דמדה"ד דצ"א, שמצידה אינה ראויה לקבל אור העליון.

ואם האדם זכה, גלויה במלכות רק נקודה א', הנקראת מפתחא, ונקודה ב' גנוזה. ואז המלכות מקבלת בשבילו כל האורות העליונים. ואם לא זכה, אז נגלית נקודה ב' במלכות, הנקראת מנעולא, וכל האורות שבמלכות מסתלקים. ומלבד דינים אלו דמנעולא, הגנוזים במלכות, הנקראים דינים דנוקבא, יש עוד דינים, מכוח הארת החכמה שבקו השמאל מלמעלה למטה, שיש בה מזמן היותה במצב אחוריים, הנקראים דינים דדכורא, שהדינים הללו קשים מאוד.

המלכות נקראת ים, אשר בתחתיתה נמצאים ב' מיני דינים אלו בבחינת פסולת. והם הנקראים מצולות ים, פסולת שבקרקע הים. השעיר לעזאזל, הוא מאלו מצולות ים, כי הוא דינים דדכורא שבקרקעית הים, פסולת שבקרקע המלכות, שהיא הים הקדוש. וגם פסולת הכסף שיש בקרקע המלכות, שהם דינים דנוקבא, יש באותם מצולות. ע"כ העזאזל מושך אליו כל החטאים של ישראל, בין חטאים התלויים בדינים דדכורא, ובין חטאים התלויים בדינים דנוקבא. משום שהדינים של עזאזל נקראים חטאה, היות שהם נמשכים מכוח החטא של המשכת חכמה דשמאל מלמעלה למטה. כי חטאה פירושה גירעון וחיסרון, הזוהמה דדינים דדכורא. ומתוך שכבר יש בו החיסרון של דינים דדכורא, המכונים זוהמת הנפש, יש בו ג"כ החיסרון של דינים דנוקבא, המכונים זוהמת הגוף.

ולוקח גירעון של הגוף ושל הנפש, כי חיסרון מושך חיסרון, וגם דינים דנוקבא מתדבקים בעזאזל. ביוה"כ יורד מצולות ים הזה זוהמת הנפש, הדינים דדכורא שבעזאזל, ולוקח זוהמת הגוף, הדינים דנוקבא שבמצולות ים, והם נכללים בעזאזל. ע"כ כתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה. אפילו הדינים דנוקבא. כי חיסרון מושך אליו חיסרון.

וכיוון שנפרדו ישראל מדינים דדכורא ע"י שליחת העזאזל אל המדבר, מחמת ששליחתו למדבר מורה שישראל סילקו את ידיהם מהחטא הזה, שנקרא עזאזל, המשכת השמאל מלמעלה למטה. וע"י זה התכפרו להם כל החטאים התלויים בדינים דדכורא, והתכפרו להם ג"כ החטאים התלויים בדינים דנוקבא, אע"פ שאין זה תלוי ישר בשליחת העזאזל אל המדבר, שהרי אין בו דינים דנוקבא כלל. אלא שגירעון מושך גירעון, ולכן נדבקו בו ג"כ דינים דנוקבא.

וזהו כמ"ש, כְּסוּי חֲטָאָה, שהעזאזל שנקרא חטאה, גירעון, מכסה את הגירעון של דינים דנוקבא. וכל עוונותיהם נמחלו. וכתוב, אשרי נשוי פשע, אשרי מי שנמחלו לו גם החטאים ששורשם בפשע, דינים דנוקבא, כסוי חטאה, כי החטאה, שהוא העזאזל, כיסה, אותם הדינים.

.236 ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. א"כ הוא כבוד בשביל העזאזל, כי האם ראיתם, אשר עֶבד יפיל גורלות שווה בשווה עם אדונו? הרי מדרך העולם, שעֶבד מקבל מה שאדוניו נותן. אבל משום שס"מ מוכן ביום ההוא לרכילות על ישראל, וכדי שלא יהיה לו פתחון פה, נותנים לו חלק בזה.

.237 והגורל הזה עולה עליו מאליו. דבר עליון יש בגורל. בגורל של יהושוע כתוב, על פי הגורל תיחלק נחלתו. ע"פ הגורל ודאי, שהגורל אמר, זהו חלק של יהודה, זהו חלק של בנימין, וכן כולם. אף כאן, כיוון שהכוהן נתן ידיו, היו הגורלות מדלגים ועולים ביד הכוהן ובאים במקומם. כמ"ש, והשעיר אשר עלה עליו הגורל, שעלה מעצמו.

.238 ולא זה בלבד, אלא בכל זמן שהמקטרג מוכן וניתנה לו רשות, צריכים לשים לפניו במה שיתעסק, ויעזוב את ישראל. ביוה"כ מוכן המקטרג לרגל את הארץ. כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר, מִשוּט בארץ. משוט בארץ, זה הקטגור הגדול המקטרג של ישראל.

.239 בשעה שישראל מוכנים לעבור את הים ולהיפרע ממצרים, אמר המקטרג, אני עברתי בארץ הקדושה, ואני רואה, שאין אלו ראויים להיכנס בתוכה. אם אתה דן דין, הרי דיניהם כאן כמו המצרים. מה השתנו אלו מאלו? או ימותו כולם יחד, או יחזרו כולם למצרים. והלוא אתה הוא שאמרת, ועבָדוּם ועינו אותם ארבע מאות שנה, והרי לא עברו מהחשבון אלא 210 שנים, ולא יותר.

.240 אמר הקב"ה, מה אעשה? התעסקות צריכים להביא כאן, ולקרב לפניו. אתן לו במה שיתעסק, ויעזוב את בניי. והנה נמצא במי שיתעסק. מיד אמר לו, השׂמת ליבך על עבדי איוב, כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר יְרֵא אלקים. ומיד הפסיק בדברים את הקטגור. ויען השטן את ה', ויאמר, החינם יָרֵא איוב אלקים.

.241 בדומה לרועה, שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, עבר זאב להצר את צאנו. הרועה שהיה חכם, אמר, מה אעשה, הרי בעוד שאני מעביר הטלאים הוא ישחית את צאני. נשא עיניו, וראה בין הצאן תיש אחד, מאלו תיישי השדה, שהיה גדול וחזק. אמר, אשליך את זה לפניו, ובעוד שיתרוצצו זה עם זה, אעביר את כל צאני, ויינצלו ממנו.

.242 כך הקב"ה אמר, הרי ודאי תיש גדול וחזק אשליך לפניו, איוב, ובעוד שהוא יעסוק בו יעברו בניי את הים, ולא יימצא קטגור עליהם. מיד, ויאמר ה' אל השטן, השׂמת ליבך על עבדי איוב. עד שהקב"ה חיבר אותם יחד, כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, הִנו בידך. ובעוד שהוא עסוק בו, עזב את ישראל ולא אמר קטרוג עליהם.

.243 אף כך ביוה"כ, השטן מוכן לרגל הארץ, וצריכים לשלוח לפניו במה שיתעסק. ובעוד שיתעסק בו, יעזוב את ישראל. משל, הנִקלֶה שבבית המלך, תן לו מעט יין, וישבח אותך לפני המלך. ואם לא, יאמר לשון הרע עליך אל המלך. ולפעמים לוקחים העליונים שבבית המלך את הדיבור הרע ההוא, והמלך עושה דין עליו.

.244 בדומה לשוטה, הנמצא לפני המלך, תן לו יין, ואח"כ תאמר לו ותראה לו, כל אלו התועבות שעשית וכל אלו הרעות, והוא יבוא וישבח אותך, ויאמר, שלא נמצא בעולם כמוך. אף כאן, הרי הקטגור נמצא תמיד לפני המלך, ישראל נותנים לו השעיר לעזאזל, והוא בא ומשבח את ישראל, ונעשה סנגור עליהם, והקב"ה מחזיר הכול לראש הרשעים של עמו.

.245 אוי לו לעמו של עשיו, בשעה שהם שולחים השעיר הזה אל המלשין הממונה עליהם, לס"מ, השר של עשיו, שבגלל השעיר בא המלשין לשבח את ישראל. והקב"ה מחזיר כל אלו העוונות על ראש עמו של המלשין, משום שכתוב, דובר שקרים לא ייכּוֹן לנגד עיניי. אם היו יודעים העכו"ם מהשעיר הזה, לא היו מניחים לישראל יום אחד בעולם.

.246 כל אותו היום מתעסק המלשין עם השעיר ההוא. ואז הקב"ה מכפר לישראל, ומטהר אותם מכל, ולא נמצא קטגור לפניו. אח"כ בא המלשין ומשבח את ישראל. ואז שאל אותו הקב"ה, כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, מאין תבוא? והוא משיב בשבחם של ישראל, וקטגור נעשה סנגור, והולך לו.

.247 אז אמר הקב"ה לשבעים שרים, ב"ד של מעלה, הסובבים את הכיסא שלו, האם ראיתם את המלשין הזה, איך עומד תמיד להלשין על בניי? הרי שעיר אחד הנמצא אצלו, בכתב, שכל עוונותיהם, וכל תועבותיהם, וכל מה שחטאו ופשעו לפניי, והוא קיבל אותם עליו. אז הסכימו כולם, שיחזרו אלו העוונות על עמו של המלשין.

.248 כל אלו עוונות וחטאים מתדבקים בו תחילה, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. ואח"כ כולם חוזרים על ראשיהם של עמו. כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה. ביום הזה מתעטר הכוהן בעטרות עליונות, והוא עומד בין העליונים והתחתונים, ומכפר עליו, ועל ביתו, ועל הכוהנים, ועל המקדש, ועל כל ישראל.

כל העונשים שבעולם באים מב' מיני דינים:

א. דינים דדכורא, מהמשכת הארת חכמה שבשמאל מלמעלה למטה,

ב. דינים דנוקבא, מגילוי המנעולא למעלה במלכות, בעניין לא זכה הרי רע.

וע"י תפילות ותשובה וקדושת היום זוכים ישראל להיטהר מכל הדינים והעונשים, ונקבעת להם הטהרה ע"י שליחת העזאזל אל המדבר, כי בגורלות נמשכה להם הארת השמאל, ששעיר לחטאת הוא המשכת הקדושה, שהיא מלמטה למעלה, וזהו חלקם של ישראל. והשעיר לעזאזל, הוא המשכת הס"א, שהיא מלמעלה למטה, שאנו מעוררים אותה עם הגורל לעזאזל, ומשלחים אותו אל ארץ גזרה, לשליטת ס"מ ועמו של עשיו, הממשיכים את החכמה מלמעלה למטה, שממנו נמשכים העונשים הגדולים.

וכיוון שנקבעה תשובת ישראל להיפרד ממעשה הרשעים, התבטלו מהם כל הדינים דדכורא, והם ממשיכים כל המוחין הקדושים בשעיר לחטאת. אמנם תחילה צריכים להדביק גם הדינים דנוקבא בעזאזל, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. כי גירעון מושך גירעון. ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, שייפרדו הדינים מישראל, ויחולו על אלו שמושכים הארת השמאל מלמעלה למטה, שהם ס"מ והעם שלו, שהוא עמו של עשיו.

ותחילה צריכים להתדבק בו כל החובות והחטאים, הנמשכים מדינים דדכורא ומדינים דנוקבא, שגירעון מושך אליו גירעון, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, לרשות ס"מ ועמו, הדבקים בעזאזל, שדרכם להמשיך מלמעלה למטה. ואז כל הדינים, דנוקבא ודדכורא, נופלים על ראשיהם.

אמנם עוד היה יכול המקטרג לקטרג על ישראל, ולגלות בשורשם במלכות את נקודת המנעולא, שכל האורות מסתלקים בסיבתה. ומכ"ש ביוה"כ, שניתנה לו רשות לגלות זה, מחמת שברה"ש בתקיעת שופר כבר התגלתה המנעולא, שבזה ניתנה לו רשות להזכיר זאת. ומחמת שכבר התגלתה ברה"ש, ס"מ מוכן ביום ההוא לרכילות על ישראל. וכדי שלא יהיה לו פתחון פה להלשין, נותנים לו חלק בשעיר לעזאזל. כי הס"א נקרא קץ כל בשר, משום שהחפץ שלו תמיד בבשר, להמשכת החכמה שבשמאל מלמעלה למטה.

ולפיכך, כשאנו מעוררים בעדו השעיר לעזאזל, ושולחים לו את זה, הרי זו מתנה חשובה מאוד. ואם יקטרג על ישראל לגלות המנעולא שבמלכות, אז יסתלקו כל האורות מהמלכות, וגם החלק שלו מעזאזל יסתלק ויאבד. ומתוך פחדו זה הוא ירא לפתוח פיו. ולא עוד, אלא כדי שיהיה בטוח בהארתו זו, עוד הוא משבח את ישראל. בדומה לשוטה, הנמצא לפני המלך, תן לו יין, והוא יבוא וישבח אותך, ויאמר, שלא נמצא בעולם כמוך. כי הוא יפחד שלא יאבד היין המשכר שנתנו לו, שהוא הארת העזאזל.

אם היו יודעים העכו"ם מהשעיר הזה, שהארה זו שאנו נותנים לשר שלהם, מושכת עליהם כל הדינים, שהיו צריכים לבוא על ישראל, לא היו מניחים לישראל יום אחד בעולם.

.249 בשעה שנכנס הכוהן עם דם הפּר, היה מכוון בראש האמונה, בג"ר, כח"ב. ומַזֶה באצבעו, כמ"ש, והִיזָה אותו על הכַּפּוֹרת ולפני הכפורת, כלומר אחת למעלה ושבע למטה. טבל בדם בראש האצבע, והיזה כמצליף בטיפות שבאצבע לצד הכפורת, שלא הפיל הטיפות על הכפורת ממש, אלא לצד הכפורת, והטיפות נופלות על הארץ. היזה והתכוון והתחיל למנות אחת, אחת ואחת. אחת, לבדה, היא אחת, הכוללת הכול. אחת, שהיא שבח הכול. אחת, שהכול פונים כנגדה. אחת, שהיא ראש הכול, ספירת הכתר. ואח"כ אחת ואחת, שהם חו"ב, השורים יחד ברצון, באחווה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם.

.250 אחרי שהגיע אל, ואחת, שהיא אמא של הכול, בינה, מתחיל למנות מכאן, מבינה, בחיבור, וסופר ואומר, אחת ושתיים, שמחבר בינה עם שתיים, שהן חו"ג. אחת ושלוש, שמחבר הבינה עם חג"ת. אחת וארבע, שמחבר הבינה עם חג"ת ונצח. אחת וחמש, שמחבר הבינה עם חג"ת נ"ה. אחת ושש, שמחבר הבינה עם חג"ת נה"י. אחת ושבע, שמחבר הבינה עם חג"ת נהי"מ. כדי להמשיך ולהוביל אחת, אמא עליונה, בינה, במדרגות הידועות, אל הכתר של אמא תחתונה, מלכות, ולהמשיך נהרות עמוקים, אורות הבינה, ממקומם, לכנ"י, המלכות. וע"כ ביום הזה מאירים ב' אורות יחד, אמא עילאה המאירה לאמא תתאה, בינה למלכות. וע"כ כתוב, יום הכיפורים, לשון רבים.

.251 שלשלת אחת הייתה קשורה ברגליו של הכוהן, בשעה שנכנס לקודש הקודשים, שאם ימות שם, יוציאו אותו לחוץ. כי היה אסור להיכנס לשם. ובמה יודעים, אם הוא חי או לא? בלשון של זְהוֹרית. כשלא הופך הצבע שלה ללבן, נודע באותה שעה, שהכוהן נמצא בפנים, בחטא. ואם ייצא בשלום, הופך צבעה ללבן. אז שמחה בעליונים ובתחתונים. ואם לא, כולם נמצאים בצער, והיו יודעים כולם שלא התקבלה תפילתם.

.252 כיוון שהיה נכנס וסוגר עיניו, שלא להסתכל במקום שאינו צריך, והיה שומע קול כנפי הכרובים, שהיו מזמרים ומשבחים, היה הכוהן יודע, שהכול הוא בשמחה, ושייצא בשלום. ועכ"ז, בתפילתו היה יודע, כי הדברים יצאו מפיו בשמחה, ומתקבלים ומתברכים כראוי, ואז שמחה היא בעליונים ובתחתונים.

.253 למה תלוי היום של יוה"כ בבינה, שהמלכות עולה לבינה, שמאל, ולא במקום אחר, שבו המלכות תזדווג עם ז"א בעלה, הימין?

.254 המלך הקדוש עזב היכלו וביתו ביד המטרוניתא, המלכות. ועזב אצלה בניה, כדי להנהיג אותם ולהכות אותם ולשרות בתוכם. ואם הם זכאים, נכנסת המטרוניתא בשמחה ובכבוד אל המלך. ואם אינם זכאים, היא והם מוחזרים בגלות.

.255 וע"כ יש יום אחד בשנה, להשגיח בהם ולעיין במעשיהם. וכשמגיע היום ההוא, אז אמא עילאה, בינה, שכל החירות בידיה, המוחין דהארת החכמה המלובשת בחסדים, המבריחים ומכניעים כל הקליפות, מזדמנת כנגד היום ההוא, להשפיע לישראל. וישראל ממהרים ביום ההוא בכמה עבודות, בכמה תפילות, בכמה עינויים. וכולם הם בזכות. אז מזדמנת להם חירות, מהמקום שכל החירות היא ביד המלכות. שהמלכות עולה אל הבינה וכל החירות שבבינה מקבלת המלכות.

בני המלך, ישראל למטה, שהם בניה שנמסרו בידיה, כולם זכאים, כולם בלי חטאים ובלי עוונות. אז מזדווגת עם המלך באור, בשמחה, בשלמות, ברצון, כי גידלה בנים למלך העליון כראוי, שמתדבקת בימין. אמנם מטרם שישראל מקבלים טהרה וחירות מבינה, אין המלכות יכולה להזדווג עם ז"א ולקבל מהימין.

.256 וכשהיום ההוא אינו כראוי, אוי לישראל, אוי לשליחם, לכוהן הגדול, אוי שהמטרוניתא התרחקה מהמלך, ואמא עילאה, בינה, הסתלקה ואין החירות יוצאת ממנה אל העולמות. אשריהם ישראל, שהקב"ה לימד אותם דרכיו, כדי להינצל מהדין, ויימצאו זכאים לפניו. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטְהַרְתֶם מכל טומאותיכם.

חמישה עשר יום

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף צד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף צד.

.257 ובחמישה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם. אין דבר אחד דומה לחברו בין למעלה ובין למטה. עשור, הוא מכנ"י, רומז על המלכות, כי היום העשירי עומד בספירה העשירית, מלכות. ע"כ כתוב, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה. כי בעשור היא מלכות. וכיוון שכבר נשלמו בעשרת הימים ע"ס, ע"כ, וייקחו להם איש שה. והיום ההוא העשירי בחודש, הוא שלה. וחמישה ימים אחרים הם של המלך, ז"א. היום ההוא שבא עליה, וממלא אותה באורותיה. וע"כ בחמישה עשר יום המלכות במילואה, כי ביום החמישי, שנגמרו חמש ספירות דז"א, יושב בו המלך על הכיסא, המלכות.

עשרת הימים רומזים על ע"ס שבמלכות, המלבישה מחזה ולמטה דז"א. ועד אז אין לה עוד כלום מחמש ספירות שמחזה ולמעלה דז"א, חב"ד וחו"ג. כי ת"ת שמחזה ולמעלה ודעת, נחשבים לספירה אחת, כי ת"ת העולה לבינה נעשה בה לדעת. ועם חו"ג הם שלושה, ועם חו"ב הם חמישה. אלא בעבור עוד חמישה ימים לחודש, היא משיגה מחמש ספירות עליונות שמחזה ולמעלה דז"א, ונמצאת עימו בזיווג. וע"כ נמצאת המלכות בחמישה עשר יום לחודש בכל השלמות.

עשור לחודש היא ע"ס דמלכות, המגיעה עד החזה דז"א. וחמישה ימים הנוספים על עשור לחודש, הם חמש ספירות חב"ד חו"ג שמחזה ולמעלה דז"א. ובמלוא חמישה עשר יום ז"א מזדווג עימה, ומשפיע לה מחמש ספירות שמחזה ולמעלה שלו. כי היום החמישי, שהוא ז"א, המלך משפיע בו אל הכיסא שלו, שהוא המלכות, שמשפיע לה מחמש ספירות ראשונות.

.258 עשור הוא המלכות. חמישה עליהם הם של המלך, חמש ספירות ראשונות דז"א, שז"א הוא היום שבא עליה. משום זה חמישה ימים מחודש סיוון הוא לקבלת התורה. שמוֹרה על חמש ספירות ראשונות דז"א, שהשפיעו במתן תורה. והאם לא היה צריך לתת התורה בשביעי, בזמן ששני האבות, או"א, מלובשים בז"א, כי המלך בהם, ואז מתעטר מכל וראוי לתת התורה? אלא דבר אחד הוא, חמישי ושביעי.

.259 חמישי שלו הוא, שמורה על חמש ספירות שלו חב"ד חו"ג. ואז מאיר אבא לאמא ומאירים ממנה חמישים שערים, להאיר לחמישי, שחמישים שערי בינה מאירים לחמש ספירות עליונות דז"א. ואע"פ שאו"א מאירים בתוכו אין אנו מדברים אלא מספירות חב"ד חו"ג שלו בלבד. וע"כ הוא נשלם בחמישי. ואם נאמר שהוא שביעי, הוא משום שהמלך נמצא בשלמות של האבות, המאירים בו, שחמישה שלו עם או"א הם שבעה.

ועוד שיורש עטרה מבינה, שנקראת שביעי. שאם מתחילים לספור מיסוד, נמצאת הבינה הספירה השביעית. כמ"ש, צְאֶנָה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. וע"כ ביום השביעי הוא יום שהבינה מעטרת את המלך, ז"א, בעטרותיו. וגם אז יורש המלך את או"א, שמזדווגים ומאירים בתוכו יחד, שעם החמישה של עצמו הם שבעה. וע"כ הכול תלוי באחד, הכול רומז על שלמות ז"א, בשעה שמלביש או"א. אלא כשמחשיבים רק הספירות שלו, אז הוא שלם בחמישי. וכשמחשיבים גם או"א המלובשים בו, הוא שלם בשביעי. ושניהם רומזים על אותו הדבר.

מָן, באר, ענני כבוד

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף צה

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף צה.

.260/1 וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך הָאֲתָרים, ויילחם בישראל. ג' מתנות עליונות הזדמנו לישראל ע"י ג' אחים, משה אהרון ומרים: מָן, בזכות משה. ענני כבוד, בזכות אהרון. באר, בזכות מרים. וכולם אחוזים למעלה. מָן, בזכות משה. כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים. מִן השמיים, זהו משה, שהוא מרכבה לז"א, שנקרא משה ונקרא שמיים.

.260/2 ענני כבוד בזכות אהרון, שהוא מרכבה לחסד, כמ"ש, אשר עין בעין נראָה אתה ה', ועננך עומד עליהם. וכתוב, וכיסה ענן הקטורת. וכמו שבקטורת שבעה עננים, אף כאן בכתוב, ועננך עומד עליהם, הם ג"כ שבעה עננים. כי בקטורת היו שבעה עננים מקושרים יחד, ואהרון הראש לכל שבעת העננים. כי שבעה עננים הם חג"ת נהי"מ, ואהרון מרכבה לחסד, הוא ספירה ראשונה מהם, והוא קשור בו לשישה עננים אחרים, גבורה ת"ת נהי"מ, בכל יום. וע"כ נחשבים העננים בזכות אהרון, להיותו חסד, ראש העננים, וכולל אותם.

.261 באר בזכות מרים. מרים הייתה מרכבה למלכות, כי היא נקראת באר. היא באר מים חיים, מלכות, והכול קשר אחד, כי מרים הייתה קשורה במלכות. מתה מרים, הסתלקה הבאר, כמ"ש, ולא היה מַים לעדה. בשעה ההיא רצתה באר אחרת להסתלק, המלכות, שהייתה מצויה עם ישראל. אלא כשראתה שישה עננים, חג"ת נה"י, שהיו קשורים עליה, על הענן דמלכות, התקשרה המלכות בהם.

.262 מת אהרון, הסתלקו ענני כבוד. והסתלק עימהם הענן השביעי, שהבאר, מלכות, התקשרה בו. בא משה והחזיר להם אותם. כמ"ש, עליתָ למרום שביתָ שבי, לקחתָ מתנות באדם. לקחת מתנות שהיו בתחילה, הבאר והעננים.

.263 באר, זו הבאר של יצחק, המלכות בשעה שמקבלת הארת חכמה משמאל, מיצחק. עננים, אלו עננים דאהרון. עננים הם חסדים, כי הם בחינות אהרון, חסד. ובזה מובן, שמלכות של באר התקשרה במלכות של עננים, כי הן שונות זו מזו: חסד דמלכות וגבורה דמלכות. מפני מה זכה אהרון, שיימשכו ענני הכבוד לישראל בזכותו? משום שקשור בעננים, שהוא מידת החסד כמוהם. והיות שהוא מרכבה לחסד דז"א, ראש העננים, היה מקשר ומייחד בכל יום כולם כאחד, שיתברכו כולם על ידיו.

.264 על כל חסד שעשה הקב"ה עם ישראל, קשר עימו שבעה ענני כבוד, חג"ת נהי"מ, וקשר אותם בכנ"י, במלכות, כי הענן שלה, מלכות דעננים, קשור בשישה האחרים, חג"ת נה"י. ובכל שבעת העננים הלכו ישראל במדבר, משום שכולם היו קשרי האמונה, דבוקים במלכות, הנקראת אמונה.

כמ"ש, בסוכות תשבו שבעת ימים, שהם שבעת ענני הכבוד שהלכו עם ישראל במדבר. וכתוב, בצילו חימדתי וישבתי ופִריו מתוק לחִכי, שהוא צל ענני הכבוד, צל סוכה. וצריך האדם להראות את עצמו, שהוא יושב תחת צילה של האמונה.

.265 כל השנים שנמצא אהרון, היו ישראל בצל האמונה, תחת שבעת העננים. אחר שמת אהרון, הסתלק ענן אחד, חסד דעננים, שהיה מידתו הימין מכולם, שכולם חסדים הכלולים בצד ימין, אלא החסד שבהם יותר ימין מכולם, כי כולם כלולים בו, והם שבע ספירות הכלולות בחסד. וכשהסתלק חסד דעננים, הסתלקו כל שאר העננים עימו, להיותם ו"ס הכלולות בו, ונראו כולם בחיסרון מישראל.

ויִראו כל העדה, כי גווע אהרון. אל תקרא, ויִראו, אלא, ויֵירָאו, שהלך מהם הצל של העננים ונראו לעין. מיד, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים. שמע שהסתלקו ענני הכבוד, ומת מורה הדרך הגדול, שכל אלו העננים היו מקושרים בו.

.266 הכנעני מלך ערד יושב הנגב. וכשבאו אלו המרגלים ששלח משה, אמרו, עמלק יושב בארץ הנגב, כדי לשבור ליבם, כי בעמלק נשבר כוחם תחילה.

.267 וישמע הכנעני, שהסתלקו העננים. כתוב, ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאֶחיו. מי שמוציא עצמו מצל האמונה, הוא ראוי להיות עבד, לעבדי עבדים, לכנענים. כמ"ש, ויילחם בישראל ויִשְׁבּ ממנו שבי. שלקח לעצמו עבדים מישראל.

.268 וע"כ כתוב, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. כל מי שמשורש ומגזע קדוש מישראל, יישב בסוכות תחת צל האמונה. ומי שאינו מגזע ומשורש הקדוש של ישראל, לא יישב בהן, ומוציא את עצמו מתחת לצל האמונה.

.269 כתוב, כנען בידו מׂאזני מרמה. זהו אליעזר עבד אברהם. כתוב, ארור כנען, משום שכנען, שהוא אליעזר, זכה לשמש את אברהם. כיוון ששימש את אברהם, וישב תחת צל האמונה, זכה לצאת מאותה הקללה שקולל. ולא עוד, אלא שכתובה בו ברכה, כמ"ש, ויאמר, בוא בְּרוּך ה'. מלמדנו, שכל מי שיושב תחת צל האמונה, מנחיל חירות לו ולבניו לעולם, ומתברך בברכה עליונה. ומי שמוציא את עצמו מצל האמונה, מנחיל גלות לו ולבניו. כמ"ש, ויילחם בישראל וישְׁבּ ממנו שבי.

חג הסוכות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף צח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף צח.

.270 בסֻכות תשבו שבעת ימים. חסר ו' במילה סֻכות, משום שסכות רומז רק לחסד, שכל שישה עננים קשורים בו. ע"כ הם שבעה ימים, כמ"ש, וענן ה' עליהם יומם. וכתוב, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם. זהו הענן של אהרון, חסד, שנקרא יומם. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. ענן אחד, חסד, לוקח עימו חמישה עננים אחרים: גבורה, ת"ת, נה"י. והם שישה. וענן אחר, שכתוב בו, ובעמוד אש לילה, המלכות, הוא מאיר לישראל מההארה של אלו שישה עננים.

.271 בסוכות תשבו שבעת ימים. מצווה זו היא לשבת בסוכה. כדי להראות שישראל יושבים באמונה, בצל סוכה, בלי יראה מקטרוגים. כי המקטרג כבר נפרד מהם ביוה"כ, ע"י השעיר לעזאזל. וכל מי שבאמונה יושב בסוכה, כמ"ש, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. מי שבאמונה ומזרע ומשורש של ישראל, יישבו בסוכות.

.272 המצווה שלאחר זו, היא להקריב קורבן בכל יום משבעה ימי הסוכות. וקורבן זה שיהיה חלק לכל בשמחה של בניו, כי שבעים פרים הם כנגד שבעים שרים של אוה"ע. משום שכולם אחוזים באילן, ז"א, כי הענפים שלמטה הנמשכים משורש האילן, כולם מתברכים בזכות האילן. ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם. ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, בשורש האילן. והם נותנים חלק מהברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ושנאחזים בישראל.

.273 וכל אלו הקורבנות, שבעים הפרים, הם לתת מזון לממונים של שאר העמים. כי מתוך שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. כמ"ש, ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שאפילו כל המקטרגים העליונים חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכוחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.

.274 לא לשבעים השרים היו מקריבים הקורבן, אלא הכול להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של הצדדים האחרים, לשרים של שבעים האומות, שייהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם. ויידעו למעלה ולמטה, שאין עם כעם ישראל, שהם חלקוֹ ונחלתו של הקב"ה. ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

.275 כה אמר ה', זכרתי לָך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. זה כתוב על כנ"י, המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר. זכרתי לך חסד, זהו ענן של אהרון, חסד, שנסע בחמישה עננים אחרים, גבורה ת"ת נה"י, שהתקשרו עלייך והאירו עלייך. אהבת כלולותייך, שֶׁאלו העננים שִׁכללו אותך, העטירו אותך והתקינו אותך ככלה העודה כליהָ, משום, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה, משום שהלכה עם ישראל במדבר.

.276 בשעה שאדם יושב במדור הזה, בסוכה, שהוא צל האמונה, השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם, חסד, וחמישה צדיקים, גבורה ת"ת נה"י, עושים משכנם עימו. אברהם, חמישה צדיקים, ודוד המלך, מלכות, עושים משכנם עימו. כמ"ש, בסוכות תשבו שבעת ימים, רמז על חג"ת נהי"מ, ולא בשבעת ימים. כמ"ש, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ולא כתוב, בששת ימים, שזהו ג"כ היות שמוֹרים על ששת הימים העליונים, חג"ת נה"י, שהם עשו את השמיים ואת הארץ. וצריך האדם לשמוח בכל יום ויום, בפנים שמחים באלו האורחים, חג"ת נהי"מ, השורים עימו.

.277 כתוב, בסוכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ כתוב, יישבו בסוכות. למה בתחילה, תשבו, ואח"כ, יישבו? הראשון לאורחים, חג"ת נהי"מ, ע"כ כתוב, תשבו, לשון נוכח. השני לבני העולם, ע"כ כתוב, יישבו, לשון נסתר. הראשון לאורחים, כמו אדם שנכנס לסוכה, שמח ועומד על פתח הסוכה מבפנים, ואומר, נזמן את האורחים, ועורך השולחן, ועומד על רגליו, ומברך לשבת בסוכה, ואומר בסוכות תשבו שבעת ימים. שְׁבוּ אורחים עליונים, שבו אורחי האמונה. והרים ידיו ושמח, ואמר, אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל, כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו. והיה יושב.

.278 הכתוב, יישבו, בלשון נסתר, הוא לבני העולם. כי מי שיש לו חלק בעם ובארץ הקדושים, יושב בצל האמונה לקבל האורחים, לשמוח בעוה"ז ובעוה"ב. וצריכים לשמח את העניים, משום שחלקם של אלו האורחים שהזמין לסעודתו, שייך לעניים. ואותו היושב בצל הזה של האמונה, ומזמין האורחים העליונים האלו, אורחים של האמונה, ואינו נותן להם חלקם מהסעודה, חלק לעניים, כל האורחים עומדים ממנו ואומרים, אַל תִלְחַם את לחם רע עין. נמצא, שהשולחן שערך הוא של רע העין, ואינו של הקב"ה. עליו כתוב, וזֵרִיתי פֶרֶשׁ על פניכם, פֶּרֶשׁ חגיכם. חגיכם ולא חגיי. אוי לאותו האדם, בשעה שאלו אורחי האמונה עומדים מעל שולחנו.

.279 אברהם כל ימיו היה עומד בפרשת דרכים, להזמין אורחים ולערוך להם שולחן. עתה, בסוכות, אם מזמינים אותו, ואת כל הצדיקים, ואת דוד המלך, ואין נותנים להם חלקם, עומד אברהם מעל השולחן וקורא, סורו נא מעל אוהלֵי האנשים הרשעים האלה. וכולם מסתלקים אחריו. יצחק אמר, ובטן רשעים תֶחְסר. יעקב אמר, פִּתְך אכלתָ תְקיאֶנה. וכל שאר הצדיקים, משה ואהרון, אומרים, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

.280 דוד המלך משלים את דיניו, ואמר, ויהי כעשרת הימים, וייגוף ה' את נָבָל וימוֹת. משום שדוד ביקש את נבל שיקבל אותו לאורח, והוא לא רצה. וכן זה היושב בסוכה, הזמין את דוד המלך ולא נתן לו חלקו, ע"כ דוד המלך קורא עליו את הפסוק הזה של נבל. ובאלו עשרת הימים, שדוד המלך, מלכות, דן את העולם בעשרת ימי תשובה, נידון עליו אותו האדם, שגמל לו רע יותר מנבל, כי הזמין אותו ואינו נותן לו חלקו. ונבל עכ"פ לא הזמין אותו.

.281 התורה לא הטריחה את האדם לתת יותר אלא כמה שיכול. כמ"ש, איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לָך. ואל יאמר אדם, אוֹכַל ואשׂבע וארווה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים. אלא תחילת הכול הוא של האורחים, ואם משמח את האורחים ומרווה אותם, הקב"ה שמח עימו, ואברהם קורא עליו, אז תתענַג על ה'. ויצחק קורא עליו, כל כלי יוּצַר עלייך לא יצלח. פסוק זה אומר לו דוד המלך, מלכות, משום שכל כלי הנשק של המלך ומלחמות המלך נמסרו בידיו של דוד. אבל יצחק אומר, גיבור בארץ יהיו זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

.282/1 יעקב אמר, אז יבָּקַע כשחר אורֶךָ. כי יבָּקַע אותיות יעקב. שאר הצדיקים אומרים, ונָחֲךָ ה' תמיד והשׂביע בצַחצחוֹת נפשךָ. דוד המלך אמר, כל כלי יוּצר עלייך לא יצלח, כי הוא התמנה על כל כלי הנשק שבעולם. אשרי חלקו של אדם שזכה לכל זה. אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, ועַמֵךְ כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ.

.282/2 מצווה זו ליטול לולב ביום ההוא באלו המינים שלו. כמו שהקב"ה לוקח את ישראל באלו הימים ושמח בהם, אף כך ישראל לוקחים את הקב"ה לחלקם ושמחים בו. וזהו הלולב והמינים שבו, צורת אדם, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, כי ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבוֹת כנגד נו"ה, לולב יסוד, אתרוג מלכות.

צלם ודמות

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קג.

.283 ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל. כמ"ש, כל הנקרא בשׁמי ולכבודי בְּרָאתיו, יצרתיו, אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי, זהו אדם, שהקב"ה ברא אותו בשמו. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וקרא לו בשמו, בשעה שהוציא אמת ודין בעולם, ונקרא אלקים בתורה, כמ"ש, אלקים לא תקלל.

.284 קרא לו בשמו, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, נעשֶׂה אדם בצלמנו כדמותנו, שכתוב בזיווג של ז"א ומלכות. וכך בזיווג שניהם, הוא בצלם ובדמות, כי צלם הוא מז"א, ודמות היא ממלכות. ואדם מזכר ומנוקבא יצא, מז"א וממלכות.

.285 ויברא אלקים את האדם בצלמו. בשעה שנמצא זיווג למטה, שולח הקב"ה צורה אחת כפרצופו של האדם, רשום חקוק בצלם, והוא נמצא על הזיווג ההוא. ואם הייתה ניתנת רשות לעין לראות, היה האדם רואה על ראשו צלם אחד, רשום כפרצוף האדם. ובצלם ההוא נברא האדם. וכל עוד שאינו עומד על ראשו הצלם ששלח לו אדונו, ונמצא שם, לא נברא האדם. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו.

.286 הצלם ההוא הזדמן לו עד שיוצא לעולם. כשיוצא לעולם, בצלם ההוא גדֵל, בצלם ההוא הולך. כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש. והצלם הזה הוא מלמעלה.

.287 בשעה שאלו הרוחות יוצאים ממקומם, כל רוח נתקן לפני המלך הקדוש בתיקון מכובד, באותו פרצוף הנמצא בעוה"ז. ומאותה הצורה והתיקון המכובד יוצא הצלם. כי הצלם הוא לבוש לרוחו של האדם, הנמשך יחד עם רוחו, שהם כמו אור וכלי. והצלם הוא שלישי לרוח, בחינה שלישית. כי רוח הוא ראשון, נפש שני, צלם שלישי. ומקדים לבוא לעוה"ז בשעה שנמצא זיווג. ואין זיווג בעולם שלא יהיה נמצא צלם בתוכו. אבל ישראל הקדושים, הצלם הקדוש נמצא בהם ממקום קדוש, ובעכו"ם הצלם שלהם ממינים רעים, מצד הטומאה. ע"כ אין צריך האדם לערב צלם שלו בצלם של עכו"ם, משום שזה קדוש וזה טמא.

שמיני עצרת

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קד.

.288 ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי יום זה הוא מהמלך בלבד, הוא שמחתו בישראל. משל למלך שהזמין אורחים, השתדלו בהם כל בני היכלו. לבסוף, אמר המלך לבני היכלו, עד עתה אני ואתם השתדלנו כולנו באורחים, והקרבתם קורבנות על כל שאר העמים בכל יום, שבעים פרים, מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד. כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם, להקריב קורבנו עליכם. אבל אורחי האמונה, שנמצאו בשבעה ימי סוכות, נמצאים עם המלך תמיד, גם בשמיני עצרת, וביום שמחת המלך, כולם מתאספים אליו ונמצאים עימו. וע"כ כתוב עצרת, שפירושה אסיפה.

.289 והיום ההוא, יעקב, ת"ת, הוא ראש אל השמחה, וכל שאר האורחים, אברהם יצחק משה אהרון יוסף דוד, שמחים עימו. וע"כ כתוב, אשריך ישראל, מי כמוך. וכתוב, ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאָר.

.290 צו את בני ישראל, וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. למה הסמיך הקב"ה פרשה זו לפרשת מועדים? כל הנרות העליונים, הספירות, שהן המועדים, כולם הם נרות להדליק שמן המשחה העליון, להמשיך שפע החכמה, הנקרא שמן. וע"י ישראל מתברכים העליונים והתחתונים ונדלקים הנרות ומאירים לעולם, כמ"ש, שמן וקטורת ישַׂמַח לב. שמחת העליונים והתחתונים.

.291 כתוב, שִׂמחו בה' וגילוּ צדיקים, והַרְנינו כל ישרי לב. וכתוב, זה היום עשה ה', נגילה ונִשמחה בו. כי בהקב"ה צריכים לשמוח ולהאיר הפנים. ויימצא האדם בשמחה, משום ששמחה של הקב"ה היא. כמ"ש, נגילה ונשמחה בו. בו, ביום. בו, בהקב"ה. והכול אחד.

.292 שִׂמחו בה', כשהדינים נשקטים והרחמים מתעוררים. וכשמתעוררים הרחמים, אז, וגילו צדיקים, צדיק וצדק, יסוד ומלכות, מתברכים יחד. שהם נקראים צדיקים, כי מתברכים להשפיע לעולמות, ושמחים לכל העולמות. והרנינו כל ישרי לב, בני האמונה, שיתקשרו ביסוד ובמלכות.

.293 ובכל דבר צריכים מעשה למטה, כדי לעורר למעלה. מי שאומר, שאין צריכים מעשה או דיבורים, להוציא אותם ולעשות קול, כדי לעורר למעלה, תיפח רוחו. והרי פרשה זו מוכיחה בהדלקת הנרות וקטורת הסמים, כמ"ש, שמן וקטורת ישמח לב. כי במעשה זה של הדלקת הנרות והקטורת למטה, נמצאות הדלקה ושמחה למעלה ולמטה, והתקשרות יחד של חו"ב. כי שמן מעורר החכמה וקטורת מעוררת הבינה. מזבח שלמטה מעורר מזבח אחר, מלכות. כוהן שלמטה מעורר כוהן אחר, חסד. כי במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה.

דיבור בשבת

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קו.

.294 וקראתָ לשבּת עונג לִקְדוש ה' מכובָּד, וכיבדתו מֵעשות דרכיך ממצוא חפצך ודַבֵּר דָבָר. וכיבדתו מעשות דרכיך, יפה. אבל, ממצוא חפצך ודבר דבר, מהו? ומה זה חיסרון לשבת, אם מדבֵּר דבר?

.295 זה חיסרון לשבת, כי אין לך מילה, היוצאת מפי האדם, שאין לה קול, ועולה למעלה, ומעורר מילה אחרת. וכל דבר שאינו קדוש, הוא חול. מאלו ימים של חול. וכשמתעורר חול ביום הקדוש, הוא חיסרון למעלה. והקב"ה וכנ"י שואלים עליו, מיהו הרוצה להפריד הזיווג שלנו, מיהו שצריך כאן חול? עתיקא קדישא, אינו נראה ואינו שורה על חול.

.296 הרהור מותר, משום שאינו עושה כלום, ולא נעשה ממנו קול, ואינו עולה. אבל אחרי שמוציא דיבור מפיו, הדיבור נעשה קול, ובוקע אווירים ורקיעים ועולה למעלה, ומעורר דיבור אחר, של חול. וע"כ כתוב, ממצוא חפצך ודבֵּר דבר, ולא הרהור. ומי שמעורר דיבור קדוש מפיו, מדיבור של תורה נעשה קול, ועולה למעלה, ומעורר קדושי מלך העליון, הספירות הקדושות, ומתעטרים בראשו. ואז נמצאת שמחה למעלה ולמטה.

המתענה בשבת

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קז.

.297 מי ששורה בתענית בשבת, האם עושה גירעון בשבת, או לא? האם אינו עושה גירעון, שהתבטלו ממנו סעודות האמונה? והאם עונשו גדול, כי התבטלה ממנו שמחת שבת?

.298 משגיחים עליו מלמעלה יותר מאשר על כל בני העולם, משום שהיום ההוא שמחה למעלה ולמטה, שמחה מעל כל השמחות, שמחה שכל האמונה בו נמצאת. ואפילו הרשעים שבגיהינום נחים ביום ההוא. ולאותו האדם אין שמחה ונחת, והוא שונה מכל העליונים והתחתונים. הכול שואלים עליו, מהו השינוי שפלוני הוא בצער?

.299 כשעתיקא קדישא מתגלה בשבת, והאדם ההוא נמצא בצער, תפילתו עולה ועומדת לפניו, אז נקרעו כל גזרי דין שנגזרו עליו. ואפילו אם הסכימו עליו ב"ד של המלך לרע, הכול נקרע. משום שבשעה שעתיקא קדישא מתגלה, כל חירות וכל שמחה נמצאות, משום שמתגלה בסעודת השמחה של המלך, ז"א.

.300 קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. אע"פ שהסכימו עליו כל אלו שבעים ספירות המלך, חג"ת נהי"מ שבכל אחד ע"ס, שהוא נראה בהן, הכול נקרע. משום שעתיקא קדישא לוקח את האדם, מגן עליו. וזה, אם עוררו עליו בחלום בליל שבת, אם מתענה תענית חלום, ולא שאר תעניות.

.301 בדומה למלך, שעשה סעודת שמחה לבנו, וגזר שמחה על הכול. ביום של השמחה כל העולם שמחים. ואיש אחד עצוב, אסור באזיקים. המלך בא אל השמחה ורואה כל העם שמחים, כמו שגזר. נשא עיניו, רואה אותו האדם האסור באזיקים, עצוב. מיד פקד והוציאו אותו והתירו אותו מכבליו.

.302 כך הוא, זה השורה בתענית בשבת, כל העולם שמחים והוא עצוב, והוא נאסר בכבלים. בשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה, ונמצא האדם הזה אסור בכבלים, אע"פ שהסכימו עליו כל שבעים שנה, שבע ספירות דז"א, הכול נקרע, ואין הדין שורה עליו. ביום אחר, אפילו המתענה בחול, יש בו רשות לקרוע גזר דינו באותו היום. כש"כ בשבת.

.303 אין יום ללא כוח מיוחד השולט בו. ומי ששורה בתענית חלום באותו היום שחלם, אינו עובר היום ההוא עד שקורעים דינו. אבל לא של שבעים שנה, כביום השבת. משום זה באותו יום ממש צריך להתענות, כי אין רשות ליום על יום אחר, כל יום מה שקרה ביומו הוא עושה, ויכול לבטל דינו, ומה שלא קרה ביומו אינו עושה, ואינו יכול לבטל דינו. וע"כ אין צריך האדם לדחות התענית מיום זה ליום אחר. ומשום זה כתוב, דְבר יום ביומו, ולא דבר יום ליום אחר.

.304 לא לחינם העירו אותו בחלום רע, אלא כדי שיבקש עליו רחמים. אוי לאותו אדם שאין מעירים אותו, ואין מודיעים לו בחלום, כי הוא נקרא רע. ומשום זה כתוב, לא יגוּרְךָ רָע. וכתוב, ושׂבֵע ילין בַּל ייפקד רָע. בל ייפקד בחלום, משום שהוא רע.

.305 ממצוא חפצך ודבֵּר דבָר. כיוון שכתוב, ממצוא חפצך, מהו, ודבר דבר? הרי גם הדיבור בצרכיו הוא בכלל חפצך. אלא, עד שיחתוך דיבור כראוי וידבר אותו, כלומר הציווי שידבר בדברי תורה. בירורו של דבר, שזה משמע מהכתוב, ודבר דבר. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, ויאמר אך עַמי הֵמה, בנים לא ישקֵרו, ויהי להם למושיע.

וייצא בן אישה הישראלית

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קט.

.306 וייצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. שיצא מכלל חלקם של ישראל, מכלל כל, מכלל האמונה. ויינָצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. כל מי שבא מזרע מזוהם, לסוף מגלה זה לפני הכול. מי גרם לו? הזוהמה של החלק הרע שיש בו. כי אין לו חלק בכלל ישראל.

.307 כתוב, כְּבוד אלקים הַסתֵר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר, שאין רשות לאדם לגלות דברים סתומים, שלא נמסרו להתגלות, דברים שכיסה אותם עתיק יומין, מבחינת ג"ר. כמ"ש, לאכול לשובעה ולמְכַסֶה עתיק. לאכול לשובעה, לגלות עד אותו מקום שיש לו רשות, ו"ק ולא יותר. ועכ"ז, מכסה עתיק, שלא יגלה מה שאין לו רשות, ג"ר.

.308 לאכול לשובעה, החברים, היודעים אורחות ושבילים, ללכת בהם בדרך האמונה כראוי. כגון הדור שרבי שמעון שורה בו. ולמכסה עתיק, מדורות אחרים, שכולם אינם ראויים לאכול לשובעה, שיתגלו הדברים ביניהם, אלא למכסה עתיק. כמ"ש, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך.

.309 בימיו של רבי שמעון היה אדם אומר לחברו, פתח פיך ויאירו דבריך. אחר שנפטר רבי שמעון, היו אומרים, אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך. בימיו, לאכול לשובעה. אחר שנפטר, ולמכסה עתיק. שהחברים היו מגמגמים ולא עמדו בדברים. פירוש אחר: לאכול לשובעה בדברים המתגלים, בנגלה. ולמכסה עתיק בדברים המתכסים, בסתרי תורה.

.310 וייקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל. וייקוב, כמ"ש, וייקוב חור בדלתו, שניקב מה שהיה סתום. כמו ניקב. ושֵׁם אימו שלומית בת דִבְרי. עד כאן היה מסתיר הכתוב שֵׁם אימו. כיוון שכתוב, וייקוב, ניקב שם אימו.

.311 אם לא היה רבי שמעון חי בעולם לא הייתה רשות לגלות, כי לא ניתן לגלות דבר זה, אלא לחברים, שהם בין קוצרי השדה, שכבר נכנסו בחכמת הנסתר ויצאו ממנה בשלום. תיפח רוחם של אותם הבאים לגלות לאלו שאינם יודעים.

.312 ויינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. איש הישראלי הוא בן אישה אחרת מאביו, שהיה בעלה של שלומית. כיוון שאותו מצרי בא על שלומית בחצי הלילה, חזר בעלה לביתו וידע הדבר, ונפרד ממנה, ולא בא עוד עליה. ולקח אישה אחרת והוליד את זה, והוא נקרא איש הישראלי. וזה של המצרי נקרא בן הישראלית. אם הם הנצו כאן יחד, מה היה רוצה כאן השם הקדוש, ולמה קילל את השם הקדוש?

.313 אלא איש הישראלי אמר בתוך המריבה דבר מאימו של בן הישראלית. אמר שהייתה זונה. מיד, וייקוב בן האישה הישראלית. כמ"ש, וייקוב חור בדלתו. נטל ה"ת של השם הקדוש הוי"ה, שהיא מלכות, וקילל, כדי להגן על אימו. וזוהי הנקיבה שניקב ופירש השם הקדוש. וזה נאמר לקוצרי השדה. אשרי חלקם של צדיקים, שיודעים הדבר ומכסים אותו. וע"כ כתוב, ריבךָ ריב את רעך, וסוד אחר אַל תְגָל. והסוד הזה עמוק יותר מדי, ואי אפשר לבאר אותו.

.314 ה"ת של הוי"ה הייתה נוקבא שיונקת מב' צדדים, מרחמים ומדין. משום כך לקחה כלי נשק של המלך ונקמה נקמתה, כמ"ש, הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. ע"כ כתוב, איש אימו ואביו תִירָאו, שיראת אימו הקדים לאביו. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

.315 ואל בני ישראל תדבר לאמור, איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. משום שכתוב, אלוהיו, סתם, לכן, ונשא חטאו, ואין מענישים אותו, כי אין אנו יודעים מי הוא אלוהיו. אם אחד מהשרים, או מהכוכבים, או ממנהיגי העולם.

.316 אם הוא צדיק גמור, לא היה מעורר כוחות שלהם, לקלל אותם. וכיוון שעורר הדבר, אנו חוששים שנזרקה בו כפירה. ועכ"ז, לא ימות על זה, משום שלא פירש מיהו אלוהיו.

.317 דנים אותו לטוב. שאם אמר אלוהיי וקילל אותו, הוא יכול לטעון, אלוהיי שהיה לו עד עתה, שנמשכתי אחריו בליבי. ועתה אני חוזר בתשובה, לקבל האמונה העליונה.

אבל אם אמר, הוי"ה אלקים, או הוי"ה, ופירש אותו בשם, זה אינו יכול לטעון כלום בזה. משום שזה הוא אמונת כל, וכל אות של השם הקדוש עולה לשם שלם.

.318 וייקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל. אבל האיש הישראלי בעלה של שלומית היה. בנו של בעלה של שלומית היה, מאישה אחרת. היו נצים יחד, ואמר לו דבר על אימו, שהייתה זונה, ואשר אביו המצרי נהרג בשם הקדוש ע "י משה, כמ"ש, הלְהורְגֵני אתה אומר, כי בשם הקדוש שאמר הרג אותו משה. וע"כ הושיט הדבר כנגדו, שהודיע לו בתוך המריבה.

.319 וזהו שכתוב, וייקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה. משום שהגיע אל משה בטענה, על שהרג את אביו בשם הקדוש. משום זה, ויביאו אותו אל משה. כיוון שראה משה, מיד, ויניחוהו במשמר. והאב והבן נפלו בידי משה.

כי יקלל אלוהיו

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קיג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קיג.

.320 איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה', מות יומת. כתוב, שְׁמע עַמי ואעידה בךְ, ישראל אם תשמע לי, לא יהיה בךָ אל זר ולא תשתחווה לאל נכר. כיוון שכתוב, לא יהיה בך אל זר, מהו, ולא תשתחווה לאל נכר? לא יהיה בך אל זר, שאדם לא יכניס את היצה"ר לתוכו. שכל מי שבא להתחבר עימו, אל זר שורה בתוכו. כי כשמתחבר בו האדם, הוא בא מיד לעבור על דברי התורה, ולעבור על האמונה של השם הקדוש, ובא אח"כ להשתחוות לאל נכר. וע"כ, כיוון שלא יהיה בך אל זר, לא תבוא להשתחוות לאל נכר, שזו האמונה הרעה של האדם, ולעבור על האמונה של השם הקדוש.

.321 וע"כ, כי יקלל אלוהיו. יכול לטעון שקילל לאל זר, ליצה"ר, ששורה עליו לפעמים, ואין אנו יודעים דבריו, אם אמת היא או לא. וע"כ, ונשא חטאו, בלבד. אבל, ונוקב שם ה', מות יומת.

.322 א"כ למה כתוב, ונשא חטאו, כשהוא מכוון על יצה"ר? האם לא, ונסלח חטאו, היה צריך לכתוב? אלא זהו כגון שאמר, אלוהיי סתם, ולא פירש שכוונתו על אל זר, יצה"ר. וע"כ אי אפשר שיכתוב, ונסלח חטאו. שהרי הוא ספק. כי יקלל אלוהיו סתם ולא פירש, זה ודאי ונשא חטאו, שאין מענישים אותו. אבל, ונוקב שם ה', מות יומת. כי כאן תלויה אמונת הכול, ואין לו רשות לטעון עליו כלום, שלא יוכל לומר, שהתכוון לאל אחר.

.323 ודאי שם הוי"ה הוא אמונת העליונים והתחתונים, ועל זה עומדים כל העולמות, ובאות אחת קטנה י' תלויים אלף אלפים וריבוא רבבות עולמות של תשוקות. וע"כ אותיות דהוי"ה קשורות אלו באלו, וכמה אלפים ורבבות עולמות תלויים בכל אות ואות, ועולות ומתקשרות באמונה, במלכות. ונסתר בהם מה שלא השיגו העליונים והתחתונים. התורה תלויה בהן, ועוה"ז ועוה"ב, הוא ושמו אחד. וע"כ כתוב, אֶשְׁמְרה דרכיי מֵחֲטוא בלשוני. וכתוב, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך.

.324 כתוב, לא תיגע בו יד, כי סָקוֹל ייסקל או יָרׂה יִיָרֶה, אִם בהמה אם איש לא יחיה, במשוֹך היובֵל הֵמה יעלו בהר. וכמו הר סיני, שהוא הר כשאר הרי העולם, ומשום שנראה עליו כבוד המלך הקדוש, כתוב, לא תיגע בו יד, כי סקול ייסקל או ירה יירה, כש"כ מי שמתקרב אל המלך. וכמו הר סיני, שאדם יכול להושיט בו היד בדרך כבוד ביראה, וכתוב, לא תיגע בו יד, סתם, ואפילו בדרך כבוד, כש"כ מי שמושיט ידו בדרך ביזיון כנגד המלך.

.325 אל תִקרב הלום, שַׁל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. משה, מיום שנולד לא הוסר ממנו הזוהר הקדוש העליון. וכתוב בו, אל תקרב הלום. אמר לו הקב"ה, משה, עד עתה אין אתה ראוי להשתמש בכבודי, שַׁל נעליך. ואם משה כך, שאע"פ שהיה קרוב ביראה ובקדושה, כתוב בו כך, מי שמתקרב בדרך ביזיון אל המלך, על אחת כמה וכמה.

.326 איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. כשהיו ישראל במצרים, היו יודעים באלו שרי העולם, הממונים על שאר העמים, וכל אחד היה לו אליל מהם בפני עצמו. כיוון שהתקשרו בקשר האמונה, והקב"ה קירב אותם לעבודתו, נפרדו מהם והתקרבו לאמונה העליונה הקדושה. ומשום זה כתוב, איש איש כי יקלל אלוהיו, את אחד משבעים השרים. ואע"פ שעבודה זרה היא, כיוון שאני מיניתי אותם לממונים להנהיג העולם, מי שמקלל ומבזה אותם, ונשא חטאו ודאי. כי ברשותי הם עומדים והולכים ומנהיגים בני העולם.

אבל, ונוקב שם ה', מות יומת. ולא כתוב, ונשא חטאו, כמו באלו שבעים שרים. אלא, מוֹת יומת. מוֹת בעוה"ז, יומת בעוה"ב. ולאלו שבעים שרים, ונשא חטאו. משום שמבזה מעשה ידיי, מבזה את משמשיי שאני ממנה. והוא אסור, אבל מיתה אינה מתחייבת בהם.

.327 בדרך הגיעו רבי שמעון ורבי יוסי לחריץ עם מים. פסע רבי יוסי עם בגדיו לתוך המים. אמר, תיקון חריצים ובקעי מים, שבני אדם עושים בתוך שדותיהם להעברת המים, הלוואי שלא היו נמצאים. אמר לו רבי שמעון, אסור לך לומר כך, משמש העולם הוא, ואסור לאדם לנהוג ביזיון במשמשו של הקב"ה, ואפילו אם הוא מזיק, וכש"כ אם מעשים של אמת אלו החריצים שבשדות, שנמצאים בחלקי השגחה העליונה, שיש שורש לתיקון זה למעלה.

.328 ויַרְא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. וירא אלקים את כל אשר עשה, כתוב סתם, לרבות אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, ואפילו אלו שנראים מחבלי העולם, בכולם כתוב, והנה טוב מאוד. כולם משרתי העולם, מנהיגי העולם, ובני אדם אינם יודעים.

.329 בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד הולך לפניהם. אמר רבי שמעון, ודאי שזה הולך לעשות לנו נס. רץ הנחש הזה לפניהם, ונקשר באֶפְעֶה אחת באמצע הדרך, נלחמו אחד באחד ומתו. כשהגיעו אליהם, ראו את שניהם מוטלים בדרך. אמר רבי שמעון, ברוך הרחמן שעשה לנו נס. כי כל מי שיסתכל באפעה, כשהוא חי, או האפעה מסתכל באדם, אינו ניצל ממנו ודאי. וכש"כ אם מתקרב אצלו. קרא עליו, לא תאוּנֶה אליך רָעה ונֶגע לא יִקרב באוהלך, ובכל דבר עושה הקב"ה את השליחות שלו, ואין לנו לנהוג ביזיון בכל מה שעשה. וע"כ כתוב, טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו. וכתוב, יודוּךָ ה' כל מעשיך.

חבצלת ושושנה

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קטז

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קטז.

.330 כתוב, אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה אהובה כנ"י, המלכות, לפני הקב"ה. שהקב"ה משבח אותה, והיא משבחת אותו תמיד. וכמה שבחים וזמירות התקינה תמיד אל המלך. אשרי חלקם של ישראל, שאחוזים בגורל של החלק הקדוש. כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו, יעקב חֶבל נחלתו.

.331 אני חבצלת השרון. זוהי כנ"י, המלכות, שנקראת חבצלת, העומדת בפאר היופי בגן העדן, להינטע. השרון, שהיא שרה ומשבחת למלך העליון, לז"א.

ועוד, אני חבצלת השרון, המלכות, צריכה להישקות משיקוי של הנחל העמוק, המעיין של הנחלים, בינה. כמ"ש, היה השרון כערָבה. שרון פירושו ארץ מישור. חבצלת, הנמצאת במישור, צמאה למים, משום שהחמה שורפת אותה.

.332 שושנת העמקים, שעומדת בעמוק מכל. שושנת העמקים, כמ"ש, ממעמקים קראתיך ה'. חבצלת השרון, היא ממקום ששיקוי של נחלים יוצאים משם, ואינם נפסקים לעולם, ממקום גילוי של הבינה. שושנת העמקים, שושנה של אותו מקום שנקרא עמוק מכל, הסתום מכל הצדדים, ממקום סתום של הבינה.

.333 בתחילה המלכות היא חבצלת ירוקה בעלים ירוקים. אח"כ היא שושנה, בב' צבעים אדום ולבן. שושנת, בשישה עלים. שושנת, שמשנה צבעיה ומשתנה מצבע לצבע. בתחילה, שרוצה להזדווג במלך, נקראת חבצלת. אחר שהתדבקה במלך בנשיקות, נקראת שושנה, משום שכתוב, שׂפתותיו שושנים. שושנת העמקים, שמשונה ומשנה צבעיה, לפעמים לטוב ולפעמים לרע, לפעמים לדין ולפעמים לרחמים.

ב' מצבים יש במלכות:

א. היא בבחינת ב' המאורות הגדולים, במדרגה אחת עם ז"א, שהוא ירוק, ושווה כמוהו, אלא בלי חסדים, ומקבלת אז משמאל דבינה, וז"א מימין שבבינה. היא נפרדת מז"א, דבוקה בבינה, יש לה חכמה בלי חסדים וצריכה להזדווג עם המלך שייתן לה חסדים. אז נקראת חבצלת.

ב. אחר שירדה מבינה והתמעטה, ואין לה מעצמה כלום, אלא מזדווגת עם ז"א ומקבלת הכול ממנו. אז נקראת שושנה. שמשתנה ממצב א' למצב ב'.

חבצלת, העומדת בפאר היופי בגן העדן, להינטע. שבמצב א' המלכות דבוקה בבינה, יש לה חכמה, שהיא כל היופי של המלכות. אמנם שצריכה להיעקר מבינה, להתמעט ולהינטע פעם שנייה, למטה מחזה דז"א, שאז באה למצב ב', שצריכה להישקות משיקוי של הנחל העמוק. כי במצב א' היא חכמה בלי חסדים, והיא צריכה להישקות מחסדים, מים.

חבצלת השרון, היא ממקום ששיקוי של נחלים יוצאים משם, שהיא דבוקה בבחינה הגלויה שבבינה, קו השמאל, שממנה מקבלת החכמה גם אחר שהיא מתגלה כעולם הנגלה. שושנת העמקים, שושנה של אותו מקום שנקרא עמוק מכל, שיונקת מהמקום הסתום שבבינה, קו ימין שבה, הסתום מחכמה, והכול מקבלת מז"א.

בתחילה המלכות היא חבצלת ירוקה בעלים ירוקים, שבמצב א' היא במדרגת ז"א, ירוק, ושווה כמוהו, אלא בלי חסדים. אח"כ היא שושנה, בב' צבעים אדום ולבן, שיש בה חכמה וחסדים, דין ורחמים, שמקבלת מז"א בעלה. שושנת, בשישה עלים, שיש בה ו"ס חג"ת נה"י. שושנה, שמשתנה ממצב א' למצב ב'.

חטא עצה"ד

מהד' 21 כר'. כרך יד. דף קיח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף קיח.

.334 ותֵרֶא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים. בני אדם אינם יודעים, ואינם מסתכלים, ואינם משגיחים. בשעה שברא הקב"ה את אדם וכיבד אותו בכבוד העליון, ביקש ממנו שיתדבק בו, כדי שיימצא יחיד, ובלב יחיד, ובמקום דבקות יחידה, שלא ישתנה ושלא יתהפך לעולם, ובקשר הזה של אמונה יחידה, שהכול מתקשר בה. כמ"ש, ועץ החיים בתוך הגן. שיהיה דבוק בז"א, עה"ח, שאין בו כפילות של טו"ר.

.335 ואח"כ נטו מדרך האמונה, ועזבו האילן היחיד העליון מכל האילנות, עה"ח, ז"א, ובאו להתדבק במקום שמשתנה ומתהפך מאופן לאופן, ומטוב לרע ומרע לטוב, בעצה"ד טו"ר, וירדו מלמעלה למטה, והתדבקו למטה בשינויים רבים. ועזבו את העליון, שהוא אחד ולא משתנה לעולם. כמ"ש, אשר עשה האלקים את האדם ישר, והֵמה ביקשו חשבונות רבים. כלומר, להתדבק בעצה"ד, שיש בו הרבה שינויים. אז התהפך ליבם באותו הצד ממש, שהיו לפעמים לטוב ולפעמים לרע, לפעמים לרחמים ולפעמים לדין. כדָבר שהתדבקו בו. וביקשו חשבונות רבים, והתדבקו בהם.

.336 אמר לו הקב"ה, אדם, עזבתָ החיים והתדבקת במוות. חיים, כמ"ש, ועץ החיים בתוך הגן. עץ שנקרא חיים, משום שמי שאוחז בו, אינו טועם טעם מוות לעולם. והתדבקת באילן אחר, הרי המוות הוא כנגדך. כמ"ש, רגליה יורדות מוות. משום זה נגזר עליו ועל כל העולם מוות.

.337 אם הוא חטא, למה נגזר מוות על כל העולם? בשעה שאדם קם על רגליו, ראו אותו כל הבריות ויראו מפניו, והיו נמשכים אחריו, כעבדים לפני המלך. והוא אמר להם, בואו נשתחווה ונִכְרָעָה, נִבְרְכָה לפני ה' עושֵׂנו. וכולם באו אחריו. כיוון שראו את אדם משתחווה לעצה"ד ומתדבק בו, כולם נמשכו אחריו. וע"כ גרם מוות לו ולכל העולם.

.338 אז השתנה אדם לכמה אופנים, לפעמים לטוב ולפעמים לרע, לפעמים רוגז ולפעמים נחת, לפעמים דין ולפעמים רחמים, לפעמים חיים ולפעמים מוות. ואינו עומד תמיד במעמד אחד מהם. כי עצה"ד גרם לו. וע"כ נקרא להט החרב המתהפכת, מצד זה לצד זה, מטוב לרע, מרחמים לדין, משלום למלחמה. מתהפכת היא לכל צד ונקראת טו"ר. כמ"ש, ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו.

.339 ומלך העליון, שרחמיו על מעשי ידיו, הוכיח אותו, ואמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. והוא לא קיבל ממנו, ונמשך אחר אשתו. וגורש לעולם. כי האישה עולה למקום זה ולא יותר. והאישה גרמה מוות לכל.

המלכות בעת שבדינים, נקראת עצה"ד טו"ר, זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע. והצטווה שלא ימשוך ממנה החכמה מלמעלה למטה, שאז ימות. אלא אדם יתדבק בעה"ח, שהוא שורשו, ז"א. וחוה תתדבק במלכות מצד הרחמים, הדבוקה בעה"ח. שזהו, כשהחכמה שבה מאירה מלמטה למעלה. כי האישה עולה למקום זה, למלכות הנקראת עצה"ד, אמנם כשהיא דבוקה בז"א היא עה"ח כמוהו. אלא שלקחה ממנו כשהמלכות הייתה בפירוד מז"א, או יותר נכון, כשהמשיכה מלמעלה למטה, נפרדה מז"א, והתהפכה להם למוות, כמ"ש, רגליה יורדות מוות.

.340 לעוה"ב כתוב, כי כימֵי העץ ימֵי עַמי. כימי העץ, עה"ח. בו בזמן כתוב, בּילַע המוות לנֶצח, ומָחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים.