תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
במדבר
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת במדבר

המניין והחשבון

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף א.

.1 ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. בשעה שהקב"ה ברא את האדם, עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכול היו יראים מפניו.

.2 ויש להסתכל בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו. כיוון שאמר בצלמו, מהו עוד, בצלם אלקים ברא אותו? אלא הן שתי מדרגות, שהיה האדם כלול מזכר ומנקבה. לכן לזכר כתוב, ויברא, ולנקבה כתוב, בצלם.

.3 ומשום זה ב' פרצופים היו, זכר ונקבה, כמ"ש, זכר ונקבה ברא אותם. וכלול היה מב' צדדים. ואע"פ שהנקבה הייתה נאחזת בצידו, היא בפני עצמה הייתה כלולה ג"כ מב' צדדים, חסד ודין, להיות שלם בכל.

.4 כיוון שחטא, התמעטו הפרצופים, והחכמה הסתלקה ממנו, ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואח"כ הוליד בנים, הבל מעליונים, קין מתחתונים, ולא נשאר מהם זרע בעולם, עד שהוליד שֵׁת, וממנו נשתל העולם.

.5 ועכ"ז עולם התחתון לא נשלם, ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם, והתקיים העולם. אבל לא נשלם, עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בעולם בימין, בחסד, כמו מי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק, ואחז בידו של העולם בשמאל, בגבורה, והתקיים העולם יותר. כיוון שבא יעקב, אחז באמצע, בגוף, קו האמצעי, ונכלל בב' הצדדים, בימין ובשמאל, והתקיים העולם, ולא התמוטט.

.6 ועכ"ז לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש, ונשתל העולם. ועכ"ז לא נשלם עד שקיבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות ונשלמו, והתבשמו העליונים והתחתונים.

.7 כיוון שהוקמו התורה והמשכן, ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חֵילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א. כמה צבאות הם במשכן, במלכות. כלומר, שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות.

כל דבר שצריך להתיישב במקומו, כלומר, לקשר הענף שלמטה בשורשו למעלה, אינו מתיישב, אלא עד שנזכר בפה והתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החילות של התורה, והחילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, ז"א ומלכות, הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד, ואינם נפרדים זה מזה. הכול כעין של מעלה. שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזיווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.

.8 משום זה ישראל, צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, חוץ מאלו האחרים, שאין להם חשבון, כלומר, נשים ואלו שאינם בני עשרים שנה.

ומשום זה כתוב, וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מוֹעד. אם באוהל מועד, למה צריך לכתוב במדבר סיני, הרי ידוע שאוהל מועד לא היה אלא במדבר סיני? אלא אחד לתורה, ז"א, ואחד למשכן, המלכות.

.9 תורה ומשכן היו, כמ"ש, באחד לחודש השני בשנה השֵׁנית, שזה גבורה והארת החכמה שבשמאל. כי ניסן הוא קו ימין וחסד, ואייר הוא קו שמאל וגבורה. והיו ימין ושמאל בייחוד.

וחודש זה נקרא, חודש זיו. רמז לחודש ולשנה, המאיר אל הלבנה, המלכות, כי עיקר שלמות המלכות הוא מקו שמאל, חודש שני, ושנה שנייה. כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות, כמו המלכות, שהיא שורשם. בחודש הראשון, חסד וקו ימין, יצאו ישראל ממצרים. ועתה נשלמו גם מהחודש השני, גבורה וקו שמאל.

.10 ה' זְכָרָנו יברך, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרון, יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים. ה' זכרנו יברך, אלו הגברים, שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל פעם.

.11 מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברך אותו ולהודות על הברכות. מאין לנו? ממשה, שכתוב, והִנכם היום ככוכבי השמיים לרוב. ואח"כ כתוב, ה' אלקי אבותיכם, יוסף עליכם כָּכֶם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. שתי ברכות היו: אחת, ה' אלקי אבותיכם. ואחת, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. להודות עליהן, וברכות על ברכות.

.12 אם מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחילה מלמעלה, ניזוק מחמתו. ואם מברך אותו, הוא מתברך מלמעלה. וצריך לברך אותו בעין טובה ולא בעין רעה.

ובכל דבר רוצה הקב"ה אהבת הלב, בשעה שמברך. ומי שמברך את חברו, רוצה הקב"ה, שיברך אותו בעין טובה ובלב טוב. ומי שמברך את הקב"ה, על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. משום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך.

.13 אין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. וישראל איך נמנו? אלא כופר לקחו מהם, והחשבון לא היה, עד שנאסף כל אותו הכופר, ועלה לחשבון. ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו אותו הכופר, ואח"כ חזרו ובירכו את ישראל. נמצא שישראל התברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מוות.

.14 למה עולה המוות ע"י המניין? משום שברכה אינה שורה במניין. כיוון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הס"א ויכול להינזק. משום זה במניין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו המוות.

המניין נמשך משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, שמשם נמשכים המחלוקת, החושך והמוות. ואין לו תקנה אלא ע"י קו האמצעי, שע"י המסך ממעט הג"ר דשמאל ומייחד אותו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל מלמטה למעלה, לו"ק בלי ג"ר, למחצית המדרגה. וזו מחצית השקל. אבל הארתו היא בשלמות, להיותו כלול בחסדים מב' הקווים.

ועולה המוות ע"י המניין, משום שאין שם ברכה, חסדים, היות שאז השמאל בפירוד מימין, שהוא ברכה וחסדים. וכופר לקחו מהם, והחשבון לא היה, עד שנאסף כל אותו הכופר, מחצית השקל, הנמשך ממחצית מדרגת השמאל, להיותו כבר מיוחד עם הימין וקו האמצעי. ועלה לחשבון, כי בדרך זו אין מוות בחשבון, אלא להיפך, כל השלמות בו.

ובתחילה היו מברכים את ישראל, שתחילה ממשיכים החסדים, קו ימין, ואח"כ מנו אותו הכופר, שממשיכים מחצית השקל מקו השמאל, ו"ק דחכמה, ואח"כ חזרו ובירכו את ישראל. כלומר, שממשיכים חסדים מקו האמצעי. ונמצאים חסדים מקו ימין, וחסדים מקו אמצעי, ולא היה בהם מוות. ואז אין שום דינים עוד בקו שמאל.

.15 יברך את בית ישראל. אלה הנקבות, הנקראות בית, שלא עלו בחשבון. כי הנקבות לא נמנו במדבר. יברך את בית אהרון. משום שהם הכוהנים, ומברכים את העם בעין טובה, בלב טוב, באהבת הלב. בית אהרון, רמז לנשים, שמתברכות בברכתו של אהרון.

.16 יברך יראי ה'. אלו הלוויים, שמתברכים משום שיראים מה'. הקטנים עם הגדולים. אע"פ שהקטנים לא נכנסו בחשבון, כי לא נמנו אלא מעשרים ומעלה, יתברכו יחד עם הגדולים.

.17 לא נמצא מניין בישראל, שיתברכו ממנו, כמניין שנמנו במחצית השקל. כי המניין הזה להתברך היה, ולהשלים שלמות העולמות היה, שהיא השלמות הגדולה של ייחוד החכמה בחסדים. ובמקום שהברכות יוצאות, נמנו, כמ"ש, באחד לחודש השני, שהוא זיו, הארת חכמה שבשמאל, של ברכות העולם, חסדים, שממנו יוצא הזיו לעולם.

וע"כ נקרא החודש השני, שהוא קו שמאל, בשם זיו, כי זיו הכול יוצא ממנו, הארת החכמה כלולה בחסדים. שבהיותו מאיר רק מלמטה למעלה, אינו נקרא אור, אלא זיו. וע"כ כתוב, יברכךָ ה' מציון, ממלכות שבּה מקום גילוי הארת החכמה.

והכול דבר אחד. כי המלכות נבנית מהחודש השני, קו שמאל. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. אשר הברכה היא חסדים, וחיים הם חכמה, כמ"ש, החכמה תְחייה בעליהָ.

.18 ישראל, מאיזה מקום הם מתברכים? אוי לעולם שאינם משגיחים, ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון. בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב"ה, היו העולמות נמצאים באילן אחד עליון קדוש, ז"א, שבו מזון הכול. והוא היה מתברך ממקום, שכל הברכות מקובצות שם, מבינה, ובו הוא נטוע והושתלו שורשיו. כי מוחין דז"א הושתלו בבינה, בעניין שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

.19 וישראל למטה היו מתברכים ממקום, שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, ממלכות, כמ"ש, יברכך ה' מציון. וכתוב, כטל חרמון, שיורד על הררי ציון, מלכות. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. וזהו האור של העולם, כמ"ש, מציון מִכְלַל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. וכשמאיר, הוא מאיר לכל העולמות.

.20 וכשהאור הזה, הברכה והחיים, מתעורר, הכול בחיבור, בזיווג, הכול באהבה, הכול בשלמות, אז הוא שלום הכול, שלום של מעלה ושל מטה, כמ"ש, יהי שלום בחֵילךְ שלווה בארמְנותייך.

שִׂמחו את ירושלים

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף ו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ו.

.21 שִׂמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, כי בכל מקום שדברי תורה נשמעים, הקב"ה וכל צבאותיו כולם מקשיבים לדבריו. והקב"ה בא לדור עימו. כמ"ש, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך. ולא עוד, אלא ששונאיו נופלים לפניו.

.22 מצוות התורה, עליונות הן למעלה. בא אדם ועשה מצווה אחת, המצווה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת, פלוני עשה אותי, ומפלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה. כי כמו שעורר את המצווה למטה, כך היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, שגורם זיווג לז"א ולמלכות, המכונים למעלה ולמטה.

.23 שמחו את ירושלים. משום ששמחה אינה נמצאת, אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אישה בבעלה, ז"א ומלכות. ואז היא שמחת הכול, שמחה של מעלה ושל מטה. ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, כמ"ש, שמחו את ירושלים וגילו בה. גילו בה, בזמן שישראל נמצאים בה.

.24 בזמן שירושלים בשמחה, צריך האדם לשמוח, ולא בזמן הגלות. שמחו את ירושלים, כמ"ש, עִבדו את ה' בשמחה. ירושלים, היא השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה.

.25 כתוב, עִבדו את ה' בשמחה. וכתוב, עִבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה. כשישראל שורים בארץ הקדושה, אז עובדים לפני ה' בשמחה. וכשישראל שורים בארץ אחרת, אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה. עבדו את ה' ביראה, זו כנ"י, המלכות, בזמן שהיא בגלות בין העמים.

.26 כמ"ש, כי בשמחה תצאו. זו כנ"י. שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר, אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבוא אליה ויקים אותה מהעפר, כמ"ש, התנערי מעפר, וכמ"ש, קומי אוֹרי, ויתחברו יחד. אז היא נקראת שמחה, שמחת הכול. ואז, בשמחה תצאו. אז כמה צבאות ייצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של סעודת המלך.

הדגלים

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף ח

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף ח.

.27 ארבע מחנות של כנ"י, חו"ג תו"מ, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שהם י"ב שבטים וי"ב גבולים סביב. כי בכל אחד מחו"ג תו"מ יש ג' קווים, והם י"ב (12). הכול כמו למעלה י"ב גבולים דז"א.

כתוב, ששָׁם עלו שבטים, שבטי יה עדוּת לישראל. ששם עלו שבטים. י"ב שבטים, י"ב גבולים שלמטה במלכות, שעלו לי"ב גבולים דז"א.

.28 שבטי יה. י"ה, חו"ב, עדות לישראל. ומשום זה כתוב, הראובני, וכתוב, השמעוני, שיש י"ה בכל אחד. אות ה' בתחילה וי' בסוף. כי האילן העליון הקדוש, הוי"ה, חתם אותם בחותם שלו, כמ"ש, ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם.

אשר דמות אדם, מלכות, כלולה בכולם. וד' פנים לד' רוחות העולם, ונבדלים בצורתם, אריה שור נשר, וכולן כלולות באדם, מלכות. כי אריה שור נשר, חג"ת, ופני אדם, מלכות, המקבלת מכולם וכולם כלולים בה.

.29 מיכאל לימין, דרום. גבריאל משמאל, צפון. אוריאל לפניהם, מזרח. רפאל לאחוריהם, מערב. השכינה עליהם. שניים מדרום ומצפון, ושניים ממזרח וממערב, והמלכות באמצע.

כעין זה בארץ שלמטה, בדגלים, שניים מכאן, דגל מחנה יהודה ודגל מחנה ראובן. ושניים מכאן, דגל מחנה אפריים ודגל מחנה דן. וי"ה באמצע, שהם שני לוחות העדוּת שבארון, שהלך באמצע שלהם.

.30 כיוון שנסעו הדגלים של יהודה ושל ראובן, כמ"ש, ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים. ואח"כ שני הדגלים של אפריים ושל דן, שהם ד' מחנות לד' רוחות העולם. ונמצאים י"ג (13), כי כל דגל כולל ג' שבטים, כי למטה הוא כמו למעלה, במלכות.

.31 ובתחילה נסע דגל מחנה יהודה, מחנה אוריאל. ואח"כ דגל מחנה ראובן, כנגד המחנה של מיכאל. ראובן לדרום, חסד. יהודה, למזרח, ת"ת. וההַזָאָה שעל המזבח הייתה ג"כ תחילה בקרן דרומית מזרחית, חסד ות"ת.

מחנה דן לצפון, כנגד המחנה של גבריאל. מחנה אפריים, יָמה, למערב, כנגד המחנה של רפאל. וההזאה שעל המזבח הייתה ג"כ צפונית מערבית, גבורה ומלכות.

הכול אחוז זה בזה, עד שהכול עולה ומתאחד בשם הקדוש הוי"ה, שהוא תחילת הכול: י' דהוי"ה, חכמה. עליון על הכול: ה"ר, בינה. קדושת הכול: ו', ת"ת. הכול נכלל בו: ה"ת, מלכות.

ד' הדגלים, שבד' רוחות, הם כנגד ד' מחנות שכינה: אוריאל, מיכאל, רפאל, גבריאל. דגל מחנה יהודה במזרח, ת"ת, קו האמצעי. אחריו ראובן בדרום, חסד, קו ימין. אחריו אפריים במערב, מלכות. אחריו דן בצפון, גבורה, קו שמאל. כל דגל כולל ג' שבטים, הרי הם י"ב. כנגד י"ב גבולים שבמלכות, הנחתמים מי"ב גבולים שבהוי"ה.

.32 י' דהוי"ה דז"א, מזרח, היא התחלת האור. הולכת ומשוטטת ומוציאה הדרום, חסד. ודרום יוצא ותלוי בתחילת המזרח, שהיא י' דהוי"ה, חכמה. ה' דהוי"ה דז"א, היא דרום, ממנה יוצא הדרום בעולם. כי אות ה' היא בינה, ומבינה נמשך החסד, דרום. אלא י', חכמה, נכנסת בתחילת המזרח, ומוציאה את החסד, והוא משתלשל ויוצא דרך הבינה לז"א.

.33 ומאות ה' תלויים דרום וצפון, ואותו קו האמצעי שביניהם, המייחד אותם. י' מזרח. י"ה, דרום וצפון תלויים בהם, דרום מן י', וצפון מן ה', ו' באמצע, המייחד אותם. וזהו בן זכר, ת"ת, בן י"ה, בין צפון לדרום. וע"כ, מי שנותן מיטתו בין צפון לדרום, יהיו לו בנים זכרים.

כי בן זכר, ת"ת, הוא בין צפון לדרום, כי ה"ר, בינה, בה תלויים צפון ודרום, ב' הקווים שבה. ובן זכר, ת"ת, הוא ביניהם, המייחד אותם, כמו יו"ה. אשר י' קו ימין, בדרום. ו' קו האמצעי, שימינו לדרום, ושמאלו לצפון. ה' קו שמאל, בצפון. ה"ת דהוי"ה, מערב, מלכות.

.34 ע"כ דרום נאחז במזרח, התחלת השמש, ותלוי בו. וע"כ מצד אבא, י', נאחז ותלוי חסד עליון. מצד אמא, אות ה', תלויה גבורה. ונאחז הכול זה בזה.

.35 הקרנות של המזבח מסובבים ג"כ כך. בא לו לקרן דרומית מזרחית, כי הדרום חיזוקו במזרח, בקו האמצעי, תחילת השמש, וכוחו של השמש בתחילתו. ואח"כ הוא בא לקרן מזרחית צפונית. כי אחר שהדרום, חסד, קיבל חיזוקו של המזרח, אחר שקו אמצעי ייחד דרום וצפון, האיר המזרח לצפון, והצפון נכלל בדרום, כי השמאל נכלל בימין ע"י קו האמצעי.

.36 ואח"כ בא לו לקרן צפונית מערבית. כי המערב, שהוא בה"ת, מלכות, נוטל מצפון. ע"כ הצפון הולך למערב, כי המלכות נבנית מקו שמאל. ואח"כ בא לקרן מערבית דרומית, שהמלכות הולכת להתחבר בדרום, להלביש החכמה בחסדים, כמו שהדרום תלוי במזרח, בקו האמצעי, וע"כ החיזוק שלו, המזרח, הולך תחילה.

אף המערב, כך הוא הולך להיאחז בדרום, והדרום, החיזוק שלו, הולך תחילה. כמ"ש, וימינוֹ תחבקני, ימין דרום. משום זה היא יונקת מב' הצדדים, מצפון ומדרום, שמאל וימין. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני. שמאלו צפון וימינו דרום.

למה השתנה בדגלים סדר המדרגות: תחילה יהודה שבמזרח, ת"ת, הלך בראש כולם, אחריו ראובן שבדרום, חסד, אחריו אפריים שבמערב, מלכות, אחריו דן שבצפון, גבורה?

ולמה לא הלכו לפי סדר המדרגה: תחילה ראובן, חסד, אחריו דן שבצפון, גבורה, אחריו יהודה שבמזרח, ת"ת, אחריו אפריים שבמערב, מלכות?

כי הנסיעות שבמדבר היו לגלות הארת החכמה, כי אין הארת החכמה מתגלה אלא בזמן הנסיעה בלבד, שהוא גילוי הקווים בזה אחר זה. וכשגמרו נסיעתם, אז הם נחים, והארת החכמה אינה מתגלה. כמ"ש, ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קוּמה ה' ויפוצו אויביך. כי גילוי הארת חכמה הוא קִימה. ועם גילויה נפוצות כל הקליפות, כי הארת החכמה מבריחה אותן.

אבל כשנגמרה הנסיעה, כתוב, ובְנוּחׂה יאמר, שוּבה ה' רבבות אלפי ישראל. שזו הארת החסדים, המכונים רבבות, אלא מתוך שנקלטה בהם הארת החכמה מזמן הנסיעה, הם מכונים רבבות אלפי, כי אלפים רומזים על הארת חכמה, כמ"ש, וַאֲאַלֶפךָ חכמה.

ולפי שהנסיעות היו במדבר, מקום החיצוניים, צריכים שמירה יתרה, שלא יינְקו מהם החיצוניים. וכל עוד שלא נגלה קו האמצעי, יש יניקה לדינים ולחיצוניים, בקו ימין ובקו שמאל. כי אז יש מחלוקת ביניהם, והימין הוא ו"ק בחיסרון של ג"ר, והשמאל הוא בחכמה בלי חסדים, שהוא חושך, וכל החיצוניים והדינים נמשכים ממנו.

וע"כ לא נגלו תחילה הימין והשמאל, דרום וצפון, אלא האמצעי נגלה תחילה, שמייחד הדרום והצפון ומשלים שניהם. שקו הימין, חסדים, קונה ג"ר מהתכללות השמאל, וקו השמאל, חכמה, קונה חסדים מהתכללות הימין, ואז יכול להאיר ומבריח כל החיצוניים.

אמנם הכרעה זו של קו האמצעי נעשתה בין ב' קווים ימין שמאל של הבינה, שת"ת עלה לבינה וייחד אותם בדעת. ואז יצאו ג' קווים בבינה, שנקראים חב"ד. וכיוון שיצאו ג' קווים חב"ד בבינה מת"ת, ע"כ זכה הת"ת ג"כ בג' קווים אלו.

ומהטעם הזה הלך תחילה דגל מחנה יהודה, במזרח, קו האמצעי, שהתחלתו בדעת הנעלם, בייחוד ימין ושמאל דאו"א. ואח"כ בייחוד ימין ושמאל דישסו"ת, שהוא הדעת המגולה, המייחד ימין ושמאל, שלא תהיה בהם אחיזה לדינים ולחיצוניים.

ואחריו יצא החסד, עיקר פעולת קו האמצעי, להכריע את הימין ולהמשיך החסדים, להלביש החכמה שבשמאל, שהייתה חושך מחיסרון של חסדים. וכיוון שגילה החסדים, שהוא נסיעת דגל מחנה ראובן, יצאה אחריהם המלכות להיכלל בימין.

כי המלכות נבנית תחילה מחכמה בלי חסדים, והייתה חושך. ע"כ אחר שנגלו החסדים, עם נסיעת מחנה ראובן בדרום, יצאה אחריו המלכות, דגל מחנה אפריים, להתלבש בחסדים. וכיוון שעיקר בניינה של המלכות הוא משמאל, ע"כ הלך אחריה דגל מחנה דן, שהוא משמאל.

ולפיכך הקדים המזרח לדרום, משום שהמזרח מחזק את הדרום ומייחד אותו עם הצפון. וכיוון שהוא המשלים את הדרום, הלך תחילה.

ולפיכך הקדים המערב את הצפון, כדי שיהיו החסדים של דרום לפניו, והחכמה של צפון אחריו. כי כך היא המלכות בגדלותה, שחסדים הם הפָנים שלה, וחכמה היא האחוריים שלה. ולפיכך הלך דרום לפניה, והצפון אחריה.

ובדברים אלו מתבארים כל דברי המאמר. כי תחילה מבאר הזוהר בדרך כלל, שי"ב גבולים שבמלכות נחתמים מי"ב גבולים דהוי"ה דז"א. שי"ב גבולים שבמלכות הם כעין שלמעלה בז"א, חו"ג תו"מ שבכל אחת ג' קווים. ואח"כ מבאר בפרטות ד' החיות וד' המלאכים, שהם מרכבה לשכינה, שעליהם מתגלה הארת החכמה שבמלכות.

ואח"כ מבאר היחס מד' דגלים שלמטה, למרכבה של המלכות שלמעלה. ואח"כ מבאר סדר הילוכם של הדגלים ביחס המרכבה של המלכות, שמזרח ודרום הולכים תחילה, ואח"כ מערב וצפון.

ואח"כ מתרץ את השינוי שנעשה בדגלים, שהסֵדר היה: מזרח דרום מערב צפון. ולא כדרכו תמיד: דרום צפון מזרח מערב. שזה נמשך משורש י"ב גבולים שבז"א, הוי"ה, ששורשו ת"ת שעלה והכריע בין ב' קווי הבינה ונעשה שם דעת, הנקרא ג"כ מזרח, להיותו מעיקרו ת"ת.

החכמה דימין, עצם החכמה, נמשכת מחו"ס, חכמה דע"ס דאו"י, שנסתמה ולא מגיעה לעולמות. זכר ונוקבא בחכמה זו נקראים או"א עילאין, י' דהוי"ה. הארת החכמה המתפשטת בעולמות היא רק מבינה דע"ס דאו"י, השבה להיות חכמה, שזכר ונוקבא שלה נקראים ישסו"ת, אות ה' דהוי"ה.

בדרך כלל נבחנים י"ה דהוי"ה לימין ולשמאל. והו', קו אמצעי, מכריע ומייחד אותם. אמנם בדרך פרט, כשעולה הת"ת להכריע בין י"ה, עולה תחילה לייחד ימין ושמאל שבי' דהוי"ה, או"א עילאין. ומהייחוד שלהם אין נמשכת חכמה, אלא חסד בלבד. לפיכך מכונה הדעת המייחדת או"א עילאין בשם דעת הנעלם.

ואח"כ בא ומייחד ימין ושמאל שבאות ה' דהוי"ה, ישסו"ת, שהיא בינה השבה לחכמה. שע"י הדעת, המייחדת אותם, נמשכים חסדים וחכמה ביחד, כי בהם מתגלה החכמה. ולפיכך נקראת דעת זו דעת המגולה.

ונאמר, י' היא מזרח, שהי' דהוי"ה, או"א עילאין, מאירים ע"י המזרח, שהוא דעת הנעלם המייחד אותם. והיא התחלת האור, כי תחילת האור היוצא ע"י ייחוד הדעת היא בי' דהוי"ה, שמזיווגם זה יוצא הדרום, חסד. משא"כ הצפון, חכמה, נעלם כאן. ודרום יוצא ותלוי בתחילת המזרח, דעת הנעלם, המתחיל מאו"א עילאין, וע"י זיווגו יוצא החסד בלבד.

אמנם החסד אינו יוצא ישר מאו"א עילאין לז"א, אלא, אות ה', היא דרום, כלומר, ממנה יוצא הדרום בעולם. כי החסד יוצא מבינה לז"א, אלא הי', חכמה, נכנסת בתחילת המזרח, שאו"א, י', נכנסים ומזדווגים ע"י דעת הנעלם, הנקרא תחילת המזרח, ומוציא החסד לז"א דרך אות ה' דהוי"ה, בינה. כי כל מדרגה לא תוכל לקבל משהו, אלא ממדרגה הסמוכה לה, ולא מעלי עליונה.

והתבאר, שהחסד, דרום, קו ימין, מתגלה ע"י תחילת המזרח, דעת הנעלם שבי' דהוי"ה. ונמצא, שהייחוד דג' קווים, לגלות חכמה וחסדים, אינו נוהג באו"א עילאין, י' דהוי"ה, שמגלה שם רק קו ימין. אלא בישסו"ת מתגלה הייחוד דג' קווים.

ומאות ה' תלויים דרום וצפון, ואותו שביניהם, קו האמצעי המייחד אותם. שמאות ה' דהוי"ה, בינה, ישסו"ת, מתגלים ג' קווים, דרום צפון ואמצעי, שקו האמצעי כאן הוא דעת המגולה, הממשיך חכמה וחסדים יחדיו, ע"י ייחוד צפון ודרום זה בזה.

התבאר, שהייחוד ע"י תחילת המזרח, המתגלה בי' דהוי"ה, מגלה רק קו ימין, חסד, דרום. והייחוד הנעשה בה' דהוי"ה ע"י דעת המגולה, מגלה צפון, קו שמאל, חכמה. וי' מזרח, מגלה החסד בכוח מזרח, שהוא דעת הנעלם.

ונמצא י"ה, דרום וצפון, תלויים בהם. שמזיווג הי' תלוי החסד, קו ימין, מקור החסדים, אבל קו שמאל נעלם בו. ומזיווג ה' מתגלה קו השמאל, צפון, כי בו גילוי חכמה דשמאל. נמצא שצפון תלוי בה'. ומבחינה זו נבחנים או"א לקו ימין, וישסו"ת לקו שמאל, שהם י"ה, והו' באמצע, שהו' דהוי"ה מזווגת אותם.

ודרום, חסד, אחוז במזרח ותלוי בו כמו ענף בשורשו. כי דעת הנעלם, התחלת השמש, עיקרו ת"ת, הנקרא שמש ומזרח, אלא בעלייתו לי"ה נעשה דעת. ובהתחלת הדעת באו"א עילאין נעשה שורש לגילוי החסד, שעל ידו מזדווגים או"א עילאין ומוציאים החסד.

ובזה מובן למה הלך דגל מחנה יהודה שבמזרח, ת"ת, לפני דגל מחנה ראובן שבדרום, החסד. משום שהמזרח, תחילת המזרח, דעת הנעלם, הוא השורש של גילוי החסד. והחסד, הדרום, הוא ענף שלו.

והזוהר מביא דוגמה מההַזָאוֹת שעל המזבח: בתחילה מקדים הקרן הדרומית מזרחית, משום שהחיזוק של דרום, חסד, הוא במזרח, ת"ת. שהוא התחלת השמש, דעת הנעלם, שע"י זיווגו מתגלה אור החסד. שעיקר כוח קו האמצעי, שמש, נמצא בהתחלתו, בדעת המייחד או"א עילאין להמשיך אור החסד.

ואח"כ, מזרחית צפונית, אחר שהדרום לקח חיזוקו מהמזרח, שהתגלה על ידו בייחוד דעת הנעלם בי' דהוי"ה, מאיר המזרח, לגלות הצפון, השמאל. שהדעת, המזרח, בא ומייחד ימין ושמאל שבאות ה' דהוי"ה, ישסו"ת, שמהייחוד הזה מתגלה ומאיר הצפון, בדעת הנגלה.

והצפון נכלל בדרום. ע"י המזרח, דעת הנגלה, נכללים ב' הקווים זה בזה, וחכמה דשמאל מתלבשת בחסדים דימין. ואח"כ בא לו לקרן צפונית מערבית. כי המערב, שהוא בה"ת, מלכות, נוטל מצפון. שהמלכות, מעריב, נבנית בעיקר מקו שמאל.

ואח"כ, מערבית דרומית, שהמלכות הולכת להתחבר בדרום, כי החכמה שבה צריכה להתלבש בחסדים, דרום. וע"כ המערב מקבל מהדרום. ונמצא עכשיו שהמערב, המלכות, פניהָ לדרום, כדי שמלכות תקבל חסד מהדרום. ואחוריה לצפון, כדי שתקבל הארת החכמה שבצפון.

והרי זה דומה לנסיעת הדגלים, שדגל מחנה אפריים שבמערב, מלכות, פניו לדרום, כי נוסע אחר דגל מחנה ראובן שבדרום, כדי לקבל ממנו חסד. ואחרי הדגל של המלכות, נוסע דגל מחנה דן שבצפון, שהוא גבורה וקו שמאל, שהמלכות מקבלת ממנו חכמה.

ונמצא, דגל מחנה אפריים שבמערב, פניו לדרום ואחוריו לצפון, כמו בהזאות המזבח. כי אין המלכות מקבלת מצפון, קו שמאל, אלא בכלים דאחוריים שלה. ובכלים דפנים מקבלת חסדים מקו ימין.

והתבאר טעם הליכת הדגלים, שהיו מזרח תחילה, שהוא דעת הנעלם, התחלת האור, שורש לאור החסד הנגלה מאו"א. וע"כ הולך אחריו הדרום, הענף שלו. ואחריו המערב, המלכות, שפניה צריכים להיות לדרום. ואחריו הצפון, שאחוריה של המלכות צריכים להיות לצפון. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ותחת, בכל מקום פירושו אחוריים.

.37 הקב"ה נותן מיטתו בין צפון לדרום, שמיטתו היא המלכות. ונאחזת בבן, בז"א, שהוא בין דרום לצפון. וע"כ יש לבני אדם לתת מיטתם בין צפון לדרום, שימין המיטה יהיה לדרום, ושמאל המיטה לצפון. כמו עמידת ז"א בין דרום לצפון.

ונותנים להם בנים זכרים, משום שמתכוונים כלפי האמונה השלמה העליונה בשלמות הכול, אל הקב"ה, שהוא בין צפון לדרום, ואל כנ"י, המלכות, שנקראת מיטה, שהיא בין צפון לדרום, ודאי יהיו להם בנים זכרים.

.38 ובכל דבר צריכים להראות מעשה, שיהיה כעין של מעלה. וכמו שמראה המעשה למטה, כך מתעורר עליו למעלה.

ה' אורי וישעי

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף יד

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יד.

.39 ה' אורי וישעי, ממי אירא, ה' מעוז חיי, ממי אפחד. כיוון שאדם הסתכל באור העליון, והקב"ה האיר עליו, אינו מתיירא מעליונים ומתחתונים. כמ"ש, ועלייך יזרח ה', וכבודו עלייך ייראה. ה' מעוז חיי. כיוון שהקב"ה אוחז באדם, אינו מתיירא בעולם מכל בעלי דינים.

.40 כתוב, יִשמח אביךָ ואימך, ותָגֵל יולדתך. ישמח אביך, הקב"ה. ואימך, כנ"י, מלכות. ותגל יולדתך, יולדתך שלמטה, אימך בעוה"ז.

בידך אפקיד רוחי

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף טו

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף טו.

.41 בידךָ אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אֵל אמת. אשרי האדם ההולך בדרכיו של המלך הקדוש, ואינו חוטא לפניו. כיוון שנכנס הלילה, אילן המוות שולט בעולם, ועה"ח מסתלק למעלה למעלה. וכיוון שאילן המוות שולט בעולם לבדו, כל בני העולם טועמים טעם מוות. כי השינה היא אחד משישים במיתה, משום שהאילן גורם, כלומר, המלכות, השולטת לבדה בלי ז"א, גורמת את זה. כי המלכות נקראת לילה.

.42 ואדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו, בפיקדון. כמו פיקדון שנותן לאחר, משכון, שאע"פ שמחויב לו יותר ממחירו של הפיקדון, אינו חשוב להיאחז בריב עימו, כיוון שמסר לו פיקדון. ואם ממאן לתת לו פיקדון, ודאי נבדוק אחריו, כי אינו מזרע קדוש, ואינו מבני אמונה.

.43 כך האילן הזה, מלכות, שבני אדם מקדימים ונותנים לו נפשם בפיקדון, כל נשמות של בני העולם לוקח. וכולם טועמים טעם מיתה, משום שאילן זה הוא של מוות.

כשמלכות היא בפירוד מז"א, מעה"ח, היא אילן המוות. ומשום שכל אלו הנפשות, אע"פ שכולן מתחייבות אליו, ואין ראוי להשיב הפיקדון אל האדם, עכ"ז, כיוון שכולן נמסרו לו בפיקדון, הוא משיב כל הפיקדונות לבעליהם.

.44 אילן המוות אינו ראוי להשיב הפיקדון לאדם, אלא בבוקר, כשעה"ח מתעורר בעולם, ויוצאים כל בני העולם חיים, ואותו אילן המוות עוזב ומחזיר כל הפיקדונות שנפקדו אצלו, והולך לו. והם חיים, משום שאותו עה"ח גורם, שהוא ז"א השולט ביום.

.45 הרי בני אדם רבּים מקיצים משנתם בלילה והוחזרו להם החיים, בעוד שאילן המוות שולט? אלא עה"ח עושה זאת, כמ"ש, לראות היש משכיל דורש את אלקים. ולא יהיה לאדם פתחון פה, שיאמר, אם הייתי שולט בנפשי בלילה, הייתי קם ועוסק בתורה.

זה נכון בישראל. אבל באוה"ע הגסים, שמקיצים משנתם בלילה?

.46 כמו שיש למעלה, כך יש למטה. למעלה במלכות יש ימין ושמאל. אף למטה יש ישראל ועמים. ישראל נאחזים בימין, בקדושת המלך, עמים עכו"ם נאחזים בשמאל, ברוח הטומאה, שלמטה מכל המדרגות דשמאל. וכל המדרגות אחוזות זו בזו, מלמטה, עד שתלויות בראש, בצד שמאל שלמעלה במלכות.

ובאותו אופן שהראש נוסע למעלה, כמו זה נוסע ג"כ הזנב, המדרגה האחרונה למטה, רוח הטומאה, משום שאחוז בו. כי הם אחוזים זה בזה, מלמטה עד למעלה, כמו שלשלת. ומשום זה עמים עכו"ם, באותו אופן שצד הטומאה שלהם, כך הם מונהגים.

.47 בלעם השתמש בכל המדרגות התחתונות, היורדות מצד שמאל של המלכות, והיה מסתכל במדרגה התחתונה, בזנב, והיה יודע מה שלמעלה, כי התחתונה אינה יכולה להתנהג אלא ע"י הראש. משום זה אמר, מה אֶקוֹב, לא קַבּׂה אֵל, שראה למטה וידע, שראש העליון, השמאל שבמלכות, אינו נמצא בדין באלו הימים.

.48 ואע"פ שהשֵׁם אל, הוא חסד עליון, הרי המלכות הקדושה לוקחת השם הזה כעין שלמעלה, והיא טוב וחסד בעוה"ז. ומשום זה נקראת בשם אל. אלא שהוא זועם בכל יום, משום שנמצא בו דין. ובאותם הימים לא היה בו דין. ע"כ אמר בלעם, מה אקוב, לא קבה אל.

.49 אל שד"י, בו סיפוק העולם, והוא אמר לעולם, די. שהוא יסוד, המשפיע די למלכות, הנקראת עולם. כי אל, מלכות, מזדווגת עימו, ומשום זה נקרא, אל שד"י, כלומר, אל של שד"י. כי אל, מלכות, מזדווגת עם שד"י, יסוד.

וע"כ אמר, מה אקוב, לא קבה אל, על המלכות, הנקראת אל. וידע זה, משום שכמו שמתעורר הראש, המלכות, כך מתעורר התחתון, הזנב, רוח הטומאה. ובלעם הסתכל בזנב, וידע מה בראש.

.50 כתוב, קולָה כנחש ילך. כי עתה כשישראל בגלות, ודאי שהמלכות הולכת כנחש, כי דרך הנחש, כשמכופף ראשו לעפר, הוא מעלה זנבו, והזנב שולט ומכה כל אלו הנמצאים לפניו. אף כך עתה, כשישראל בגלות, עושה המלכות כמו הנחש, שהראש כפוף לעפר, והזנב, המדרגה התחתונה, שולט.

מי עשה שהזנב יתעלה למעלה וישלוט ויכה? הראש, שהתכופף למטה. ומי מנהיג את הזנב, ומי מסיע את הזנב לנסיעותיו? הראש, שאע"פ שכפוף לעפר, הוא מנהיג נסיעותיו של הזנב. משום זה כתוב, קולה כנחש ילך.

.51 ושאר העמים, הנאחזים בזנב, עולים למעלה ושולטים ומכים, והראש כפוף לעפר, כמ"ש, נפלָה לא תוסיף קום. ועכ"ז, הראש מנהיג את הזנב, ושומר אותו, כמ"ש, שָׂמוּני נוטֵרָה את הכרמים. שהם עמים עכו"ם, שהם בזנב.

.52 כתוב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. מהו, ישראל לסגולתו? שלושה אבות נקראים סגולה, בין למעלה, חג"ת, ובין למטה, אברהם יצחק יעקב. וכעין זה, כוהנים לוויים ישראלים, כנגד חג"ת. והכול אחד. ואלו הם סגולתו של הקב"ה למעלה, וסגולתו של הקב"ה למטה.

וזהו שכתוב, והייתם לי סגולה מכל העמים. מפני שיש בהם כוהנים לוויים ישראלים, הנקראים סגולה. ההפרש מישראל לעמים, שהעמים דבוקים בקו שמאל בלי ימין, וישראל דבוקים בג' קווים, חג"ת. ומשום זה הם סגולה מכל העמים. כי ייחוד ג' קווים נקראים סגולה.

מיטתו שֶׁלִשׁ_מה בין צפון לדרום

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף יט

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף יט.

.53 ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים. ואח"ז כתוב, ונסע דגל מחנה אפריים לצִבאותם יָמה. השכינה שרויה במערב. אפריים שנסע במערב הוא המלכות, וע"כ נסע אחר דגל מחנה ראובן, שבדרום, חסד. כתוב, ויברכם ביום ההוא לאמור, בךָ יברך ישראל, ויָשֶׂם את אפריים. בך יברך ישראל, ישראל סבא.

.54 יברך ישראל, ז"א, יברך בך, באפריים, שאתה במערב, השכינה. וכתוב, אני אל שד"י פְּרה ורְבה. הרי שהברכה היא בשכינה, שנקראת אל שד"י. שראה עימו השכינה. ואז אמר, בך יברך ישראל לאמור. בך, בשכינה, יברך לעולם.

.55 ואיך ראה השכינה, והרי כתוב, ועיני ישראל כבדוּ מזוֹקֶן, הרומז גם לעיניים הרוחניות? אלא יד ימין הייתה זקופה כנגד אפריים, ונטתה השכינה כלפי אפריים. וישראל הריח ריח השכינה על ראשו. אז אמר, בך יברך ישראל, וראה שהיא במערב, שלא ראה בבחינת העיניים, אלא שראה בבחינת הריח, מלמטה למעלה.

.56 ודאי שהשכינה במערב, כדי שתהיה בין צפון ודרום, ותתחבר בגוף, ז"א, ז"ת, להיות עימו בזיווג אחד. והצפון, קו שמאל דז"א, מקבל אותה תחת ראשה. והדרום, קו ימין דז"א, מחבק אותה. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, ששמאל, הארת החכמה, מקבלת ג"ר, ראש. וכמ"ש, וימינו תחבקני, מימין, חסדים, מקבלת הארת ז"ת שלה, שנקראות גוף.

מיטתו שֶׁלִשׁ_מה, המלכות, היא בין צפון לדרום, חו"ג, כדי שתתחבר בגוף, ת"ת. ואז הם כלל אחד, שיתברך העולם. וכל האומר, תהילה לדוד, ג"פ בכל יום, מובטח לו שהוא בן העוה"ב. כלומר, שמזווג תהילה, המלכות, שתימצא עם ז"א בכל יום בין צפון לדרום.

.57 בא אדם בבוקר, מקבל עליו עול מלכות שמיים בתשבחות, שאומר, תהילה לדוד וכל אלו הללויה, שהם סדר של עשר תשבחות של ע"ס דשם הקדוש. ומשום זה יש עשר פעמים הללויה. ואח"כ מסיים בעשר תשבחות, שהם, הללויה, הללו אל בקודשו. איפה הם עשרה הללויה, והרי רק חמישה הם, כי רק חמישה מזמורים מתחילים בהללויה? אלא כל תשבחה מתחילה בהללויה ומסתיימת בהללויה.

.58 ואח"כ ערך סידור השבח, אז ישיר משה, ובזה מקבל עליו עול מלכות הקדוש. אח"כ משרה אותה בחסד, עם סיום התפילה, שתתקדש בו. כי תפילת שחרית היא כנגד אברהם, חסד, קו ימין. ואח"כ בתפילת המנחה תלויה הגבורה, והדין שורה כנגד יצחק, גבורה, קו שמאל.

נמצא, מיטה זו, מלכות, נתונה בכל יום בין צפון לדרום, בין תפילת שחרית, דרום, לבין תפילת מנחה, צפון. שתתחבר בזיווג הזה בגוף, ז"א, קו האמצעי. ומי שמסדר ומחבר המלכות בכל יום באופן הזה, ודאי הוא בן העוה"ב, שעל זה לומדים, כל האומר, תהילה לדוד, בכל יום, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

.59 משום זה דגל מחנה אפריים הוא ימה, במערב, בין צפון לדרום. דרום הוא ראובן, כמ"ש, דגל מחנה ראובן תֵימָנה, וצפון הוא דן. אפריים, הוא בין זה לזה, כי ראובן, דרום, לפניו, ודן, צפון, אחריו. נמצא המערב, אפריים, בין צפון לדרום.

.60 סוד זה לאחינו יושבי הדרום. וכך שלחו לנו אחינו, מסַדרי המאוֹרות בסודות הקשרים, הייחודים: שאתם רוצים לייחד ייחוד בסדר של הקשר העליון, קבלו עליכם בכל יום עול מלכות הקדושה תחילה, ובזה תעלו עימה בקשר הקדוש של דרום, חסד, וסובבו ד' רוחות העולם חו"ג תו"מ, עד שמתקשרים בקשר אחד, ובדרום, תקבעו המקום, ושם תשכנו, כעין סיבוב המזבח.

סימן הייחוד

[סימנא דיחודא]

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף כא

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כא.

.61 מהו סימן לזיווג הייחוד? הסימן החזק הוא סיבוב המזבח, שנאמר בו, ובא לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. אבל אדם לא יכול לעשות כלום, עד שמקבל עליו עול מלכות הקדושה בתחילה, ונותן על עצמו העול הזה, ואיך נאמר שבתחילה יבוא לדרום, חסד?

.62 כי הקרן היא מלכות, עול מלכות הקדושה. ובתחילה בא לקרן. ואח"כ דרומית מזרחית, שייקשר הדרום, חסד, במזרח, ת"ת, קו האמצעי. כי במזרח הוא עה"ח, ת"ת. וזה לזיווג הדרום, במזרח, שהוא אבא עילאה, חכמה, הנקראת או"א עילאין.

כי בן, ת"ת, מצד אבא בא, ששורש ת"ת הוא בדעת הנעלם של או"א עילאין. ומשום זה ייחד מדרום למזרח, כי חיזוקו של דרום הוא במזרח, בדעת הנעלם של או"א, שהוא תחילת המזרח. וע"כ צריך שיתקשרו יחד דרום ומזרח.

.63 ומזרח מתקשר בצפון, באמא, בינה, הנקראת ישסו"ת, שממנה נמשך צפון, קו שמאל. משום שבינה משלים וממלא הנחלים והמעיינות של מזרח, שהוא דעת הנגלה והת"ת. ע"כ צריך לייחד מזרחית צפונית, לקשור המזרח בבינה.

ואלו, מזרח וצפון, הם או"א שאינם נפרדים לעולם, כי מזרח, הוא דעת דאבא עילאה, שהוא או"א עילאין. והדעת דאבא עילאה מתדבקת בדעת דאמא עילאה ובקו שמאל, צפון, המתגלה בה.

ואמא עילאה, צפונית, משום שהיא צְפוּנה עליונה, ומהצד שלה יוצא הצפון, קו שמאל. כי מצד אבא הצפון נסתר ונעלם, והדינים מתעוררים מהצד שלה, אע"פ שהיא רחמים ושמחה. וכשאמא יוצאת, הצפון יוצא בה, ומתגלה ממנה. כי אבא נכלל ונקשר בדרום, והצפון נעלם בו.

.64 ואח"כ יבוא לקרן צפונית מערבית. כי מצד אבא יוצא הבן, ת"ת, מזרח. ומצד אמא, מצפון, יוצאת הבת, מלכות, מערב. ומשום זה צפונית מערבית, מצפון, אמא, למערב, מלכות. וזוהי קרן שבתחילה, שקרן היא מלכות, שצריך לקבל עליו מקודם כל.

ועתה היא נקראת בצפון סתם, באמא ובקו שמאל. ואח"כ צריך לקשר אותה בדרום, חסד, ובקו ימין, ששָׁם הוא קֶשר הכול. והגוף, ז"א, נמצא בו, כי ז"א נמשך מאבא, וע"כ הוא נכלל כולו בדרום, כמו אבא, והצפון נעלם בו. וע"כ מערבית דרומית.

.65 ונמצאת קרן זו, הרומזת על מלכות, ג"פ: אחד, הוא שהאדם צריך לקבל עליו תחילה, והקרן שאח"כ, היא לקשור המלכות בב' זרועות, דרום וצפון, ימין ושמאל, להתחבר בגוף, ת"ת, קו האמצעי, ושיהיה הכול אחד.

וזהו הסדר של הייחוד השלם, וכל צד ייַחֵד בקשר הראוי לו, ולא יחליף צד בצד אחר שאינו ראוי לו, כדי שלא ייענש. מי שעושה הייחוד הזה כראוי, אשרי חלקו בעוה"ז ובעוה"ב, להיותו יודע לסדר שבחו של אדונו וייחוד אדונו. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו. עליו כתוב, ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאָר.

כוונת התפילה

מהד' 21 כר'. כרך טו. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך ז. דף כג.

.66 לדוד, אליך ה' נפשי אשא, אלקיי בך בטחתי. מה ראה דוד לסדר שבח זה כך, שכל השבחים שהם בסדר א"ב כולם שלמים, וזה חסר, שאין בו ו'? ולמה הוא סדר זה, לנפילת אפיים?

.67 כשנכנס הלילה, האילן התחתון, שתלוי בו המוות, מלכות מצד הדין, פורש ענפיו ומכסה הכול. וע"כ נעשה חושך, וכל בני העולם טועמים טעם המוות. ואדם מקדים עצמו ונותן לו פיקדון נפשו, ומפקיד אותה בידו בפיקדון למשך הלילה, שיחזיר אותה לאור הבוקר. ומשום שלקח הנפש בפיקדון, חוזר הפיקדון לריבונו בשעה שבא הבוקר. וכשבא הבוקר, והפיקדון חזר אליו, צריך לברך את הקב"ה, שהוא נאמן העליון.

.68 אחר שקם משנתו, נכנס לבית הכנסת, מעטר עצמו בתפילין, ומתכסה בכיסוי של ציצית, נכנס ומטהר עצמו תחילה בקורבנות, ואח"כ מקבל עליו עול מלכות בסדר השבחים של דוד, שהם סדר של עול מלכות, ובסדר שבחים זה משרה עליו עול. אח"כ סדר תפילה בישיבה כנגד המלכות, וסדר תפילת העמידה כנגד ז"א, לקשור ז"א ומלכות, ביחד.

.69 אע"פ שהתפילה תלויה בדיבור, ובדיבור הפה, הכול תלוי בעיקר בתחילה במעשה, ואח"כ בדיבור, ובדיבור הפה. מעשה שעושה אדם תחילה הוא כעין התפילה. ולא יתפלל אדם תפילה, עד שיראה מעשה תחילה כעין התפילה.

.70 המעשה שבתחילה, הוא בשעה שאדם קם משנתו, צריך לטהר עצמו תחילה, שיעשה צרכיו, ואח"כ יקבל עליו העול הזה, לפרוס על ראשו פריסת מצווה.

ואח"כ יקשור קשר הייחוד, תפילין, תפילה של ראש ותפילה של יד, ולתקן אותם בקשר אחד, בשמאל ועל הלב. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. וכתוב, שׂימֵני כחותָם על ליבך, כחותם על זרועך. כלומר, תפילה של יד, המלכות, שניתנה על הזרוע כנגד הלב. וזהו המעשה, שצריך לעשות בתחילה.

.71 ואח"כ, בשעה שאדם נכנס לבית הכנסת, יטהר עצמו תחילה בקורבנות, בדיבור הפה, כלומר שיאמר פרשת הקורבנות. ואח"כ יקבל עליו עול מלכות, לפרוס על ראשו בשבחים של דוד המלך, כעין המעשה של הפורס על ראשו פריסת מצווה, כנגד המעשה של ציצית.

ואח"כ תפילה בישיבה, כנגד המעשה של תפילה של יד, המלכות. ואח"כ תפילת העמידה, ז"א, כנגד המעשה של תפילה של ראש. זה כנגד זה, המעשה צריך להיות כעין הדיבור, כי במעשה ובדיבור תלויה התפילה.

.72 ואם פוגם המעשה, אין הדיבור מוצא מקום לשרות עליו, והוא אינו תפילה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה. כי צריכים להראות מעשה ולדבר עליו דיבור, שזוהי תפילה שלמה. אוי לאדם שפוגם תפילתו, עבודת אדונו. עליו כתוב, כי תבואו לֵרָאוֹת פניי, גם כי תרבו תפילה אינני שומע. כי במעשה ובדיבור תלוי הדבר.

.73 כיוון שהאדם עשה תפילתו באופן הזה במעשה ובדיבור, וקשר קֶשר הייחוד, נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו. אז, אחר שגמר תפילת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו, כאילו נפטר מהעולם. שהרי נפרד מעה"ח, ז"א, שהוא תפילת העמידה, ואסף רגליו אל אותו אילן המוות, שהחזיר לו פיקדונו, שהחזיר לו נפשו בבוקר, כמ"ש, ויאסוף רגליו אל המיטה.

כי כבר התוודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיאסף אל אותו אילן המוות, וליפול על פניו, ויאמר אליו, אליך ה' נפשי אשא. בתחילה, כשהלכתי לישון, נתתי לך הנפש בפיקדון. עתה, שקשרתי הייחוד, ועשיתי המעשה והדיבור כראוי, והתוודיתי על חטאיי, הרי נפשי מסורה לך ודאי. כלומר, שיקבל עליו מסירות נפש.

.74 ויראה אדם את עצמו כאילו נפטר מהעולם, כי מסר נפשו למקום של מוות. משום זה אין ו' בסדר א"ב של הכתוב, אליך ה' נפשי אשא, כי ו' היא עה"ח, ז"א, ו' דהוי"ה, וזה שמסר לו נפשו, הוא אילן המוות, מלכות.

ויש עוונות שאינם מתכפרים עד שאדם נפטר מהעולם. כמ"ש, אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון. וע"כ נותן את עצמו ודאי למיתה, ומוסר נפשו למלכות, לא בפיקדון כמו בלילה, אלא כמי שנפטר מהעולם.

.75 ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב. ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון ובכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות ריבונו בלב רחוק ולא ברצון. זה גורם לו להסתלק מהעולם לפני זמנו, בזמן שהאילן הזה מתעורר בעולם לעשות דין.

.76 וע"כ צריך האדם להדביק נפשו ורצונו באדונו, ולא יבוא אליו ברצון שקר. משום שכתוב, דובר שקרים לא ייכּון לנגד עיניי. שמתקן עצמו למסירת נפש, בנפילת אפיים, וליבו רחוק מהקב"ה, יוצא קול ואומר, לא ייכון לנגד עיניי. זה רוצה לתקן את עצמו, לא ייכון, איני רוצה שיתקן. כש"כ, אם בא לייחד השם הקדוש, ואינו מייחד אותו כראוי.

.77 אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, ובאו וראו את כבודי. וכתוב, אך צדיקים יודו לשמךָ. אשרי חלקם של ישראל, שהם מתדבקים בהקב"ה, כמ"ש, ואתם הדבקים בה'.