אין עוד מלבדו

1. הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך.

וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות. שרק על ידי התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התורה ומצוות. ולא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שייקח סוף המצבים האלה, והוא יישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו וליבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכול מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא יישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצוות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דווקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עימו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה.

והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחייה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")

2. פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על עניין אחדותו יתברך בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכוח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד, על כן לשונו הזך. פירוש, מתייחד לפעול בכוח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי לייחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה על ידי פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשוואה אחת. כמו שכתוב לעיל. וכמו שכתוב הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאוד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכנו". (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')

3. בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השי"ת הזדמנות משמיים. והוא צריך לעיון ולימוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמה, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השי"ת". היינו, שהיראת שמיים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמיים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קל"ח, "עניין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם")

4. "אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכול ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו)", אלא ההבדל הוא, ב"הווה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הווה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הווה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רוכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בניין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים". (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")

5. מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשי"ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי"ת. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו יתברך. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו".

לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא יתברך. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"ז, "סור מרע")

6. עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלוא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

7. אי אפשר לייחס הרע להבורא יתברך, שהוא הטוב בתכלית, לכן כל זמן שהאדם מרגיש מצבים רעים, הוא מוכרח לומר שהם באים ממקום אחר - מהסביבה, אבל לאמיתו של דבר, כשהאדם זוכה לראות רק טוב, ושאין כל רע בעולם, והכול נהפך לטוב, אז מראים לו האמת, שהבורא יתברך עשה הכול, מטעם שהוא כל יכול, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. (בעל הסולם, "שלושה שותפין")

8. בוא ולמד, חכמה האמיתית, סיבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו יתברך (תק"ז ת"ע קכ"א), לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים.

אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא יתברך שולחה למוחו של אדם, והוא כוח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מידתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיוון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו.

אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד (שמואל ב' י"ד, י"ד), "לבלתי ידח ממנו נידח". (בעל הסולם, "סוד שמותיו יתברך")

9. הכול מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל.

הטעם הוא, כי איך אפשר לייחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא יתברך, שהוא תכלית הטוב והמיטיב, אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסיבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור.

וכיוון שנתייחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי ייחודו יתברך, וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. (בעל הסולם, אגרת א')

10. במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכול בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכול, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')

11. תיכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, הייתה מחשבתו יתברך, גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלימותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קיבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל יתברך.

והוא מטעם, כי בנצחיותו יתברך, העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהווה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו יתברך. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא (של פירוד), באין סוף ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו יתברך.

ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר): קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד". (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ג)

12. הנה להעולם יש שתי מצבים:

א. במצב הא' העולם נקרא בשם "ייסורים",

ב. ובמצב הב' הוא נקרא בחינת "שכינה הקדושה".

כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת ייסורים ומכאובים. אלא אחר כך הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם. והעולם נקראת אז בשבוצתם "שכינה הקדושה", שהוא המקבלת מהקב"ה. ואז נקרא "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ', "שני מצבים")

13. האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו יתברך, כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה, שבידו להיטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש עניין כוח של סטרא אחרא, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכול נעשה מצד ה'.

וזהו כמו שכתוב הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כוח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכוח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו")

14. אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההווים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאיים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והביטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות. (בעל הסולם, אגרת י"ח)

15. סוד הייחוד "הוי"ה אלוקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהווה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלוקים, בגימטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמיים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי"ה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.

שהוא סוד ג' הבחינות: מצווה, עבירה, רשות. אשר המצווה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הסטרא אחרא. ורשות שאינה - לא מצווה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והסטרא אחרא. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הסטרא אחרא. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא (בדברי רשות), ייחודים כפי כוחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה. (בעל הסולם, אגרת ט"ז)

16. ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כוחו לעבודה זו. היות שבעניין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו. וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם בצורה של מחשבות זרות. והוא בא ושואל את שאלת "מי ומה". ועל ידי השאלות האלו האדם אומר, שבטח שכל אלו השאלות הסטרא אחרא שולח לו, בכדי להפריע לו מן העבודה.

ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הסטרא אחרא, אז האדם עובר על מה שכתוב "לא תעשו אלוהים אחרים על פני".

והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה בא לו מצד השכינה הקדושה. כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת, שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות, הנקראים מחשבות זרות. היינו, שעל ידי המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהם נבחנים למחשבות זרות. וכל זה האדם צריך לדעת את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות.

וזה דומה למשל: חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו. ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן האדם שולח מי שהוא, שידבר לשון הרע על חבירו. אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו. אז האדם יכול לדעת את האמת, את מידת האהבה של חבירו.

והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע ולא לקבל כלום לעצמו. מה שאין כן שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקרר, זה נבחן "שלא בפניה", אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעל מנת להשפיע.

ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות. וזה נראה כאילו היא שולחת לו שלוחים, לראות, איך הוא מדבר עליה לשון הרע על המלכות שמיים שלו.

והאדם יכול להבין זה, שהכול בא מהבורא. כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דווקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות.

וזה נקרא "אבני למשקל בה". היינו, שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין השאלות האלו, נופלים לו במוחו. שהולך אחר כך לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו. ושכל מאוויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום עניינים גשמיים.

ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן. ועל זה מזהיר הכתוב "לא תעשו אלוהים אחרים על פניי". שאל תאמרו, שאלוהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פניי". אלא האדם צריך לדעת, שזהו בחינת "פניי". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בניין של העבודה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ו, "מהו, אלוהים אחרים, בעבודה")

17. כתוב בפיוט "סובב את כל ומלא את הכול", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתיישב דווקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים", וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרווחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם ייחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר הייסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע ייחודו יתברך, וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם. (בעל הסולם, אגרת ח')

18. "אין קדוש כה'". שואל: אבל יותר גרוע מה' יש קדוש. "אין צור כאלוקינו". משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. אלא, יש קדושים מלאכים ונשמות, וכולם מקבלים קדושה מה'. מה שאין כן "כי אין בלתך", אלא אתה תיתן להם קדושה (ספר הזוהר, פרשת תזריע, דף י"ג, אות ל"ז).

יש לשאול בעבודה מה מרמז לנו זה. אלא שהאדם צריך להאמין, איך כל התגברויות בעבודה והאם נתן יגיעה לזכות לקדוש, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". אז האדם צריך לדעת, שכל עבודת האדם אינו מועיל כלום, אלא הכול מה'.

כלומר, כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכול בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו".

ידוע, שעניין כלים נקראים בשם אלוקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכול בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכול עושה ה'. וזה שכתוב שם, ש"הקב"ה צר צורה בגו צורה". שיש לפרש, שבתוך צורת הכלים שהם קבלה, שם צר צורה של השפעה. (הרב"ש, מאמר 845, "אין קדוש כה'")

19. האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה.

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכול, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין. (הרב"ש, מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב", 1990)

20. האדם צריך להאמין, שהסתרה הזו, שאין האדם מרגיש שיש מלך העולם, זה הבורא עשה, שזה נקרא "תיקון הצמצום". אלא האדם מוכרח להאמין ולתת יגיעה גדולה על זה, עד שיהיה מורגש באיבריו, שהקב"ה הוא המנהיג העולם. ולא סתם מנהיג, אלא האדם צריך להאמין, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומיטיב. ולזה האדם צריך לעשות כל שביכולתו, עד שתהא בידו יכולת להשיג זה. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)

21. האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו", שהכול עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשייה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי "אם אין אני לי, מי לי". כלומר, שהכול תלוי בבחירת האדם. אומנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכול הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה לבדו דבר. (הרב"ש, מאמר 19, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב", 1990)

22. כתוב בזוהר הקדוש, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בוודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שרק על ידי זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר", 1987)

23. "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזוהר הקדוש שואל: "כיוון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאילו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי". (בחוקותיי, אות י"ח ובפירוש "הסולם", שם).

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?

הנה ידוע ש"מלוא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמיים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצוות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.

נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. (הרב"ש, אגרת ע"ו)

24. כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', שעניינו הוא, לכוון, שהכול יהיה בעל מנת להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חיסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.

אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק בתורה ומצוות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה". ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.

אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד זה לא הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה'. בו בזמן שהוא מסתכל על הכלל, שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא צריך להיות יוצא דופן. ועוד קשה לו, בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם יותר כשרוניים, והם יותר בעל עבודה ממנו.

והם מסתפקים מסדר העבודה, שקיבלו בזמן היותם קטנים, שאז המדריכים לימדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואז הוא רואה על עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה", אבל הוא לא יכול להשלים עם המצב דשלא לשמה. אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. ומאין בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.

על זה באה התשובה: "אני ראשון". היינו, שהבורא נתן לו את החיסרון הזה, שלא תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, שזה השיג מחכמתו עצמו. אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את הדחיפה הראשונה, שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי לך חיסרון, שתרגיש, שאתה בעל חיסרון מבחינת האמת".

ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה עצמית, וכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך את כל המחשבה והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואחר כך, כשהוא זוכה לדביקות ה', אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו בתורה ומצוות, ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה לזה רק על ידי העבודה שלו, שהייתה לו התמדה גדולה, ורק הוא, היה לו הכוח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל, עשה לו החיל הזה, שזכה למה שזכה.

על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, שנתתי לך את החיסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני נתתי לך המילוי להחיסרון". כי החיסרון נקרא "הכלי", והמילוי נקרא "האור". והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם מתחילים לעשות את הכלי, ואחר כך נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם כל הכלי, שזה נקרא "אני ראשון". ואחר כך נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון". (הרב"ש, מאמר 14, "אני ראשון ואני אחרון", 1985)

25. כל מה שיש בעולם מהקב"ה הוא. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם. שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמו שכתוב, מגיד מראשית אחרית. והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלימות לאחר זמן. (זוהר לעם, פרשת לך לך, מאמר "ויהי כבוא אברם מצריימה", סעיף 116)

26. בגמר התיקון, כשיתבטל הס"מ, יתגלה לכל, שהס"מ לא היה חי מעולם, אלא הייחוד היה שולט תמיד, כמו שכתוב, אין עוד מלבדו. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "אבני שַׁיִשׁ טהור", סעיף 255)

27. הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא, חל על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא שלו. אני, היא השכינה. הוא, הקב"ה, הנקרא וה"ו. שלעתיד בגמר התיקון תאמר הנוקבא, ראו, כי אני וה"ו אחד. כמו שכתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א.

ואין אלוקים עימדי. הכוונה על אלוהים אחרים, ס"ם ונחש. כי אז יתגלה, שס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. כמו שכתוב, על פי שניים עדים יומת המת, שחל על ס"מ, שהוא מת מתחילתו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדוּת נפשנו.

וזהו שכתוב, אני אמית ואחייה, שאני אמית בשכינתי מי שחייב, ואני אחייה בשכינתי מי שזכאי. שתתגלה השגחת ה' מלכתחילה בכל העולם כולו. ואז, כמו שכתוב, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6,000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה, שהם ס"ם ונחש. כמו שכתוב, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "אני אני הוא", סעיף 175)

28. הכול הוא אלוקיות, למעלה מזמן, ממקום, ומשינוי. וכל אותם המדרגות והתיקונים, שאנו מבחינים באלוקיות, הם כולם רק מיני העלמות וכיסויים כלפי התחתונים. כי ע"ס הן עשר מיני כיסויים על עצמותו. וכן כל התמונות המדומות מזמן ממקום וממעשים, כולן אינן אלא רק מיני כיסויים על אלוקותו, הנראים כך לעיניי התחתונים.

וכמו שהאדם אינו מתפעל ואינו משתנה במשהו מחמת הכיסויים, שהוא מתכסה בהם, כי רק חבריו מתפעלים מהעלמותו או מהתגלותו. כך אלוקותו אינו משתנה ואינו מתפעל משהו, מתוך אלו המדרגות והתיקונים והשמות, שבזמן ובמקום ובשינוי מעשה, שהתחתונים מבחינים בכיסויים שלו. אלא שיש לדעת, שכיסויים אלו משמשים גם כן לגילויים.

ולא עוד אלא לפי מידת הכיסוי, שיש בכל שם ותיקון, כך היא מידת הגילוי הנמצא בו. ומי שזוכה לקבל מידת הכיסויים כהלכתם, זוכה אחר כך שהכיסויים נעשו לו למידות גילויים. והלומד צריך לזכור דברים אלו בזמן הלימוד, ולא ייכשל במחשבתו. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "האידרא רבא קדישא", סעיף 299)

29. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו. (דברים ד', ל"ה)

30. ייחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו יתברך הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבניין:

יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא ייחודו העליון יתברך שמו, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת, אינה אלא חכמה - מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכול בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכול, להביאו אל השלימות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חוקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת - שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, כ"ש שזה העניין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה. (הרמח"ל, "קל"ח פתחי חכמה")

31. מצוות ייחוד השם, להאמין ולידע שהשי"ת הוא אדון הכול, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד.

להאמין ולידע בידיעה ודאית, שהשי"ת שהוא הפועל להמציאות, מנאצל הראשון עד שילשול קטן שבים, הוא אדון הכול, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד, בלי שום שיתוף חלילה וחלילה, יחיד ומיוחד, שנאמר "שמע ישראל הוי"ה אלוהינו הוי"ה אחד", אחד מפשטי המצווה ושורשיה, הכול אחד, שצריך לידע שיש שַם מצוי ראשון דלית אתר פנוי מניה, והוא אחד יחיד ומיוחד, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואין שם לא ציור ולא תמונה ולא גוף ולא שום תפיסה בגודל אורו וקודשתו וחכמתו ובינתו ודעתו ושכלו העמוקה עד אין סוף, ואין לו שני לו חלילה, "אני ראשון ואחרון ומבלעדי אין אלוקים". לא קָדמו ולא אִחרו שום דבר, שהוא ראשון והוא אחרון והוא נמצא תמיד - היה הווה ויהיה, משגיח על כל מעשה בני אדם. ואלופו של עולם הוא בכל תנועה ותנועה, וצריך לקבל על עצמו למסור נפשו על אמונה זאת, אמונת אמת, שהשי"ת הוא אחד ברוך הוא וברוך שמו. שורש מצווה זאת (מצוות ייחוד ה'), כל ספר הזוהר והתיקונים וספרי מר"ן וכל ספרי המקובלים נתייסדו על סוד מצווה זאת. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "עצי עדן")

32. הכתוב בכל מקום שיתאר השי"ת שהוא ראשון - יתארהו שהוא אחרון. לרמוז שיש תואר אחד מורה על שניהם, והוא: שאין לו התלות בזמן. אמר ישעיהו "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים" רצה לומר: אין בכל הנמצאים מי שיתואר בשהוא ראשון והוא אחרון זולתי, כי כל הנמצאים מבלעדי, יקדם להם או יתאחר להם הזמן, ולזה הם אפשרי המציאות. אבל אני אחר שאין לי התלות בזמן, אינני אפשר המציאות, אבל מחויב המציאות. ולזה סיים: "ומבלעדי אין אלוהים" כלומר: אין בכל הנמצאים מי שיהיה מחויב המציאות, רוצה לומר: יכול על הכול, זולתי, כי אין בהם מי שייפול עליו שם ראשון ואחרון - מבלעדי. ובעבור כן יתבאר כי אני לבדי האלוהים, רוצה לומר: מחויב המציאות. (רבי יוסף אלבו, ספר "העיקרים")