תוכן עניינים
יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)/שמעתי
מאמר לפורים
א. אין עוד מלבדו
ב. ענין שכינתא בגלותא
ג. ענין ההשגה הרוחנית
ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה
ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?
ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה
ז. מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה
ח. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א
ט. מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה
י. מהו, ברח דודי, בעבודה
יא. ענין גילה ברעדה, בעבודה
יב. עיקר עבודת האדם
יג. ענין רמון
יד. מהו רוממות ה'
טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה
טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה
יז. מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא
יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה - א
יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה
כ. ענין לשמה
כא. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה
כב. תורה לשמה
כג. אוהבי ה' שנאו רע
כד. מיד רשעים יצילם
כה. דברים היוצאים מהלב
כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר
כז. מהו רם ה' ושפל יראה - א
כח. לא אמות כי אחיה
כט. כשבאים הרהורים לאדם
ל. עיקר לרצות רק להשפיע
לא. כל שרוח הבריות נוח הימנו
לב. גורל הוא סוד אתערותא דלעילא
לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן
לד. יתרון ארץ בכל הוא
לה. בענין החיות דקדושה
לו. מהו ג' בחינות גופים באדם
לז. מאמר לפורים
לח. יראת ה' הוא אוצרו
לט. ויתפרו עלה תאנה
מ. אמונת רבו, מהו השיעור
מא. מהו קטנות וגדלות באמונה
מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה
מג. ענין אמת ואמונה
מד. מוחא ולבא
מה. ב' בחינות בתורה ובעבודה
מו. שליטת ישראל על הקליפות
מז. במקום שאתה מוצא גדלותו
מח. עיקר היסוד
מט. עיקר הוא מוחא וליבא
נ. שני מצבים
נא. אם פגע בך מנוול זה
נב. אין עבירה מכבה מצווה
נג. ענין הגבלה
נד. מטרת העבודה - א
נה. המן מן התורה מנין
נו. תורה נקרא יורה
נז. יקריב אותו לרצונו
נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים
נט. ענין מטה ונחש
ס. מצוה הבאה בעבירה
סא. וסביביו נשערה מאד
סב. יורד ומסית עולה ומקטרג
סג. לוו עלי ואני פורע
סד. מתוך שלא לשמה באים לשמה
סה. ענין נגלה וענין נסתר
סו. ענין מתן תורה - א
סז. סור מרע
סח. קשר האדם אל הספירות
סט. מקודם יהיה תיקון העולם
ע. ביד חזקה ובחימה שפוכה
עא. במסתרים תבכה נפשי - ב
עב. הבטחון הוא הלבוש להאור
עג. לאחר הצמצום
עד. ענין עולם שנה נפש
עה. יש בחינת עולם הבא, ויש בחינת עולם הזה
עו. על כל קרבנך תקריב מלח
עז. נשמת אדם תלמדנו
עח. אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא
עט. אצילות ובי"ע
פ. ענין אחור באחור
פא. ענין העלאת מ"ן
פב. התפילה שצריכין להתפלל תמיד
פג. ענין ו' ימינית, ו' שמאלית
פד. מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים
פה. מהו, פרי עץ הדר, בעבודה
פו. ויבן ערי מסכנות
פז. שבת שקלים
פח. כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים - א
פט. בכדי להבין את דברי הזה"ק
צ. בזהר בראשית
צא. ענין בני תמורה
צב. ביאור לבחינת מזלא
צג. ענין סנפיר וקשקשת
צד. ושמרתם את נפשותיכם
צה. ענין הסרת הערלה
צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
צז. ענין פסולת גורן ויקב
צח. רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם
צט. רשע או צדיק לא קאמר
ק. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - א
קא. ביאור להזמר "למנצח על שושנים"
קב. ולקחתם לכם פרי עץ הדר
קג. ידבנו לבו
קד. והמחבל הוי יתיב
קה. ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
קו. מהו הרמז של י"ב חלות בשבת
קז. ענין ב' המלאכים
קח. אם תעזבני יום, יומים אעזבך
קט. ב' מיני בשר
קי. שדה אשר ברכו ה'
קיא. הבל, קול ודיבור
קיב. שלשת המלאכים
קיג. תפילת שמונה עשרה
קיד. ענין תפילה
קטו. ענין דומם, צומח, חי, מדבר
קטז. למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה
קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין
קיח. להבין ענין ברכים אשר כרעו לבעל
קיט. ההוא תלמיד דלמד בחשאי
קכ. טעם על מנהג שלא אוכלין אגוזים בראש השנה
קכא. היתה כאניות סוחר
קכב. להבין מה שמבואר בשולחן ערוך
קכג. ענין גיטו וידו באין כאחד
קכד. שבת בראשית - ודשיתא אלפי שני
קכה. המענג את השבת
קכו. חכם בא לעיר
קכז. להבין ההפרש בין עיקר ועצמות, ותוספת שפע
קכח. מהאי גלגלתא נטיף טלא לז"א
קכט. בחינת שכינתא בעפרא
קל. טבריא דרז"ל, טובה ראיתך
קלא. הבא לטהר
קלב. בזיעת אפיך תאכל לחם - א
קלג. אורות דשבת
קלד. יין המשכר
קלה. נקי וצדיק אל תהרוג
קלו. החילוק בין אגרות הראשונות לאגרות האחרונות
קלז. צלפחד היה מקושש עצים
קלח. ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם
קלט. הבדל מששת ימי המעשה לשבת
קמ. מה אהבתי תורתך
קמא. ענין חג הפסח
קמב. עיקר המלחמה
קמג. אך טוב לישראל
קמד. ישנו עם אחד
קמה. מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא
קמו. פירוש על זהר
קמז. ענין העבודה של קבלה והשפעה
קמח. יש בירור מר ומתוק, אמת ושקר
קמט. למה צריכים להמשיך בחינת חכמה
קנ. זמרו לה', כי גאות עשה
קנא. וירא ישראל את מצרים
קנב. כי השוחד יעור עיני חכמים
קנג. המחשבה היא תולדה מהרצון
קנד. אי אפשר להיות חלל ריק בעולם
קנה. נקיות הגוף
קנו. פן לקח מעץ החיים
קנז. אני ישנה וליבי ער
קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח
קנט. ויהי בימים הרבים ההם
קס. טעם הצנע במצות
קסא. ענין מתן תורה - ב
קסב. ענין "חזק" שאומרים אחר סיום הסדרה
קסג. ענין מה שאמרו בעלי זהר
קסד. יש הפרש בין גשמיות לרוחניות
קסה. ביאור לבקשת אלישע מאליהו
קסו. ב' בחינות בהשגה
קסז. טעם למה שקורין שבת תשובה
קסח. מנהגי ישראל
קסט. ענין צדיק גמור
קע. לא יהיה בכיסך אבן גדולה
קעא. זהר, אמור - א
קעב. ענין המניעות והעיכובים
קעג. מדוע אומרים לחיים
קעד. ענין הסתר
קעה. והיה כי ירחק ממך
קעו. בעת שתיית י"ש אחר ההבדלה
קעז. ענין כפרות
קעח. ענין ג' שותפין באדם
קעט. ענין ג' קוין
קפ. בזהר, אמור - ב
קפא. ענין כבוד
קפב. משה ושלמה
קפג. בחינת משיח
קפד. ההבדל בין אמונה להשכל
קפה. עם הארץ, אימת שבת עליו
קפו. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
קפז. להכריע ביגיעה
קפח. כל העבודה היא רק במקום שיש ב' דרכים - ב
קפט. המעשה פועל על המחשבה
קצ. כל פעולה עושה רושם
קצא. זמן הירידה
קצב. ענין הגורלות
קצג. ענין כותל אחד משמש לשניהם
קצד. ז' שלמים
קצה. זכו אחישנה
קצו. אחיזה לחיצונים
קצז. ספר סופר סיפור
קצח. חירות
קצט. לכל איש ישראל
ר. הזדככות המסך
רא. רוחניות וגשמיות
רב. בזיעת אפיך תאכל לחם - ב
רג. גאות אדם תשפלנו
רד. מטרת העבודה - ב
רה. החכמה בחוץ תרונה
רו. ענין אמונה ותענוג
רז. ענין קבלה להשפיע
רח. ענין היגיעה
רט. ג' תנאים בתפילה
רי. מום יפה שבך
ריא. כעומד בפני מלך
ריב. חיבוק הימין וחיבוק השמאל
ריג. ענין גילוי החסרון
ריד. נודע בשערים
רטו. ענין אמונה
רטז. ימין ושמאל
ריז. אם אין אני לי מי לי
ריח. אורייתא וקוב"ה חד הוא
ריט. ענין מסירות נפש
רכ. ענין יסורים
רכא. רשות הכל
רכב. ענין חלק שנותנין לס"א, כדי שיפרד מהקדושה
רכג. לבוש - שק - שקר - שקד
רכד. ענין יסוד נוקבא ויסוד דדכורא
רכה. להגביה את עצמו
רכו. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - ב
רכז. שכר מצוה, מצוה
רכח. דגים קודמים לבשר
רכט. כיסי המן
רל. רם ה' ושפל יראה - ב
רלא. טהרת הכלי קבלה
רלב. השלמת היגיעה
רלג. ענין מחילה סליחה וכפרה
רלד. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה
רלה. מסתכל בספר מחדש
רלו. כי חרפוני צוררי כל היום
רלז. כי לא יראני האדם וחי
רלח. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך
רלט. החילוק בין מוחין דשבועות לדשבת במנחה
רמ. דרוש נא דורשיך בדרשם פניך
רמא. קראוהו בהיותו קרוב
רמב. מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה
רמג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה
רמד. כל העולמות
רמה. קודם יצירת הולד
רמו. ביאור על מזלא
רמז. מחשבה היא בחינת מזונות

לז. מאמר לפורים

שמעתי בשנת תש"ח

יש להבין כמה דיוקים בהמגלה:

א. הנה כתוב "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן". ויש להבין, מהו "אחר הדברים", היינו לאחר שמרדכי הציל את המלך, השכל מחייב, שהמלך היה צריך להגדיל את מרדכי. ומה כתוב, שגדל את המן.

ב. בשעה שאסתר אמרה למלך "כי נמכרנו אני ועמי", שאל המלך "מי זה ואיזה הוא"? משמע שהמלך לא ידע משום דבר. הלא כתוב בפירוש, שהמלך אמר להמן "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך". אם כן אנו רואים, שהמלך כן ידע מהמכירה.

ג. על "כרצון איש ואיש", דרשו חז"ל "אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן". (מגילה י"ב). ידוע, איפה שכתוב "מלך" סתם הכוונה על מלכו של עולם. ואיך אפשר, שהקב"ה יעשה כרצונו של רשע?

ד. כתוב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". שמשמע שרק מרדכי ידע. הלא כתוב לפני זה "והעיר שושן נבוכה". אם כן, הרי כל העיר שושן ידעו מזה.

ה. מה שכתוב "כי כתב, אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, אין להשיב". ואיך נתן אח"כ אגרות שניות, שסוף כל סוף הם מבטלים את האגרות הראשונות?

ו. מהו הענין שחז"ל אמרו "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ז. מהו שאמרו חז"ל על הכתוב "והשתיה כדת". מאי כדת, "אמר ר' חנן משום ר' מאיר, כדת של תורה, מה דעת תורה, אכילה מרובה משתיה".

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם להבין את ענין המן ומרדכי. שדרשו חז"ל על הכתוב "כרצון איש ואיש", היינו המן ומרדכי. שיש לפרש, שרצון מרדכי נקרא דת תורה, שהיא אכילה מרובה משתיה. ורצון המן הוא להיפך, השתיה מרובה מאכילה. ושאלנו, איך אפשר להיות, שיעשה סעודה כרצונו של רשע? על זה כתוב תשובה בצידו "אין אונס", שפירושו שהשתיה לא היה בדרך הכרחי, שזהו הפירוש אין אונס.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל על מה שכתוב "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט". אמרו, בשכר "ויסתר משה פניו", זכה ל"תמונת ה' יביט". שפירושו, כי דוקא בזמן שאינו נצרך להדבר (היינו שיכול לעשות עליו מסך), אז מותר לו לקבל.

וזה שכתוב "שויתי עזר על גיבור", היינו מי שהוא גיבור ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה. וזה שכתוב "והשתיה כדת". מהו כדת? מטעם כי אין אונס. שפירושו, שלא היה זקוק לבחינת שתיה. אבל אח"כ, כשהתחילו לשתות, אז נמשכו אחר השתיה. היינו שכבר היו כרוכים להשתיה, היינו שהיו זקוקים לשתיה, אחרת לא היו יכולים ללכת קדימה. זה נקרא אונס. וזה נקרא, שביטלו שיטת מרדכי.

וזה סוד שאמרו חז"ל, שאותו הדור נידון לכליה, משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והיינו כנ"ל, שאם היו קבלו את השתיה בבחינה אין אונס, לא היו מבטלין את רצונו של מרדכי. וזהו שיטת ישראל. מה שאין כן אח"כ, שלקחו את השתיה בבחינת אונס, נמצא שהם בעצמם דנו לכליה את דת תורה, שהוא בחינת ישראל. וזה ענין "אכילה מרובה משתיה". כי ענין שתיה הוא סוד גלוי חכמה, הנקרא בחינת ידיעה. ואכילה נקרא אור דחסדים, שהוא סוד אמונה.

וזה עניין של בגתן ותרש, שרצו לשלוח יד במלכו של עולם. "ויודע הדבר למרדכי, ויבוקש הדבר וימצא". וענין הביקוש לא היה בפעם אחד, שלא בנקל השיג מרדכי זה, אלא אחר עבודה רבה גילה לו את ענין הזה של הפגם. ואחר שנתגלה לו בבירור, תלו את שניהם. היינו לאחר הרגשת הפגם מזה, אז תלו, היינו שהעבירו את עשיות ורצונות האלו מהעולם.

"אחר הדברים האלה". היינו אחר כל הטרחות והיגיעות, שעשה מרדכי על ידי הבירור, מה שהוא עשה. ורצה המלך לתת לו שכר תמורת יגיעתו, בזה שהוא עובד רק לשמה ולא לתועלת עצמו. והיות שיש כלל, שאין התחתון מסוגל לקבל משהו בלי צורך, מטעם ש"אין אור בלי כלי", וכלי נקרא חסרון. והיות שהוא לא צורך בשביל עצמו שום דבר, איך יכולים לתת לו משהו?

ואם המלך היה שואל את מרדכי, מה לתת לו עבור היגיעה, והיות שמרדכי הוא צדיק, שכל עבודתו הוא רק להשפיע, ואין לו שום צורך להתעלות במדרגות, אלא הוא מסתפק במועט, ולהמלך היה רצון לתת את אור החכמה, שזה נמשך מקו שמאל, ועבודתו של מרדכי היתה רק מקו ימין לבד.

מה עשה המלך, גדל את המן. היינו, שהחשיב את קו שמאל. וזה סוד ושב את הכסא על כל השרים. וכמו כן נתן לו השליטה, היינו שכל עבדי המלך היו כורעים ומשתחוים להמן, כי כן צוה לו המלך, שהוא יקבל השליטה. וכולם היו משלימים עימו, שענין הכריעה הוא קבלת השליטה.

כי דרך של המן בעבודה מצא חן בעיניהם יותר מדרך של מרדכי. וכל היהודים, אשר בשושן, קבלו את שליטת המן. עד שהיה קשה להם להבין את דעתו של מרדכי. הלא כולם מבינים, שהעבודה ללכת בקו שמאל, הנקרא ידיעה, הוא יותר קל ללכת בדרכי השם ית'.

וכמ"ש ששאלו, מדוע אתה עובר את מצות המלך? וכיון שראו, שמרדכי מחזיק בדעתו ללכת בדרכי אמונה, נפלו במבוכה, ולא ידעו עם מי הצדק. והלכו ושאלו את המן, עם מי הצדק? כמ"ש "ויגידו להמן, לראות היעמדו דברי מרדכי, כי הגיד להם, אשר הוא יהודי". היינו, שדרך היהודי הוא אכילה מרובה משתיה, כלומר שעיקר הוא אמונה. וזהו כל יסוד היהדות.

וזה גרם להמן הפרעה גדולה, מדוע שמרדכי לא הסכים לדעתו. לכן כשכולם ראו את דרכו של מרדכי, שטען שרק הוא הולך בדרך היהדות, ומי שהולך בדרך אחר, כבר נקרא שהוא עובד עבודה זרה. וזה שכתוב "וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה, את מרדכי היהודי יושב בשער המלך", שמרדכי טוען, כי רק דרכו הוא שער של המלך, ולא של המן.

ובאמור נבין מדוע כתוב "ומרדכי ידע", שמשמע דוקא מרדכי ידע. הלא כתוב "והעיר שושן נבוכה". משמע שכולם ידעו.

אלא יש לפרש, כנ"ל, שהעיר שושן היו נבוכים, ולא ידעו עם מי הצדק. אבל מרדכי ידע. שאם יהיה שליטת המן, בזה יהיה כליה חס ושלום לעם ישראל, היינו שימחה את הכלל ישראל מן העולם. כלומר את דרך היהדות של עם ישראל, שהבסיס העבודה הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה "חסדים מכוסים", וללכת בעינים עצומות עם ה', ולומר תמיד על עצמו "עיניים ולא יראו". היות שכל אחיזתו של המן הוא בקו שמאל, הנקרא "ידיעה", שהוא ההפכיות של האמונה.

וזה סוד שהמן הטיל גורלות, על דרך שהיה ביום כיפורים, כמ"ש "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". שענין גורל לה' הוא בחינת ימין, שהוא סוד חסדים הנקרא "אכילה", שענינו אמונה. וגורל אחד לעזאזל, הוא סוד קו שמאל, בעצם הוא בחינת לא יצלח לכל, וכל הסטרא אחרא נמשכת מכאן. לכן נמשך מקו שמאל סיתום על האורות, כי הקו שמאל מקפיא האורות.

וזה סוד "הפיל פור הוא הגורל". היינו, שמפרש מה שהפיל. ואומר פור שענינו פי-אור (במבטא הוא פי-אור), שעל ידי הגורל לעזאזל נסתמו כל האורות, ונמצא שהפיל את כל האורות למטה. והמן חשב, שצדיק יכין ורשע ילבש. זאת אומרת, המן חשב, שעל כל עבודות ויגיעות, שעשה מרדכי ביחד עם כל הנלוים אליו, את השכר, מה שמגיע להם, המן חשב שזה השכר הוא יקח.

כלומר, שהמן חשב את האורות, שמתגלים ע"י התיקונים של מרדכי, יקח הכל לרשותו. וכל זה היה מטעם שראה, שהמלך נתן לו את השליטה להמשיך את אור החכמה למטה. ולכן כשבא להמלך, לאמר להשמיד את היהודים, היינו לבטל שליטת ישראל, שהוא בחינת אמונה וחסדים, ושיהיה בחינת ידיעה מגולה בעולם, והשיב לו המלך "הכסף ינתן לך והעם, לעשות כטוב בעיניך". היינו, כטוב בעינים של המן, היינו לפי שליטתו, שהוא שמאל וידיעה.

והנה כל ההפרש בין אגרות הראשונות להשניות, הוא במילת "היהודים". והנה בפתשגן הכתב (שענין פתשגן פירושו הוא התוכן, שיצא מלפני המלך. ואח"כ נותנים על הפתשגן הכתב ביאורים, שמפרשים מהו כוונת הפתשגן) היה כתוב "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה". ולא כתוב על מי "להיות עתידים".

רק המן נתן ביאור על פתשגן הכתב, כמ"ש "ויכתוב כל אשר צוה המן". ובאגרות שניות כתוב את מלת היהודים, כמ"ש "פתשגן הכתב להנתן דת, בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים ולהיות היהודים, עתידים ליום הזה להינקם מאויביהם".

לכן כשבא המן לפני המלך, אזי המלך אמר לו, הכסף שהוכן מראש נתון לך. היינו שאין אתה צריך להוסיף שום מעשה, מטעם שהעם לעשות בו כטוב בעיניך. היינו, שהעם כבר רוצה לעשות "כטוב בעיניך". זאת אומרת, שהעם רוצה לקבל שליטתך. אבל המלך לא אמר לו לבטל את שליטת מרדכי והיהודים, אלא שהוכן מראש, שיהיה עכשיו בזמן הזה בחינת גלוי חכמה, שזהו "כמוציא חן בעיניך".

ופתשגן הכתב היה "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים". שפירושו, שהדת היה, שיהיה גלוי, שענין גלוי חכמה (הוא) לכל העמים. אבל לא היה כתוב, שיבטלו בחינת מרדכי והיהודים, שהוא סוד בחינת אמונה. אלא הכוונה היתה, שיהיה גלוי חכמה, ומכל מקום הם יבחרו בחסדים.

והמן אמר, מאחר שעכשיו הוא הזמן של גלוי חכמה, בטח אין הגלוי חכמה ניתן שלא להשתמש עם החכמה, כי מי עושה איזה דבר שלא לשימוש. כי אם לא משתמשים עם זה, נמצא שיהיה פעולה לבטלה. אלא בטח רצון ה' הוא. בכדי להשתמש עם החכמה, עשה ה' הגלוי הזה.

וטענתו של מרדכי היה, שענין הגלוי הוא רק להראות, מה שהם לוקחים לעצמם ללכת בדרך הימין, שהוא חסדים מכוסים, אין זה מטעם שאין ברירה, לכן הם הולכים בדרך הזה, וזה נראה כמו כפיה, זאת אומרת שאין להם עצה אחרת, היות שאין עתה גלוי חכמה, אלא עכשיו שיש גלוי חכמה, יש מקום לבחירה מרצונם הטוב. כלומר, שהם בוחרים בדרך של חסדים יותר מבחינת השמאל, שהיא גלוי חכמה. זאת אומרת, שגלוי היה רק בכדי שיוכלו לגלות את החשיבות של חסדים, שזה חשוב להם יותר מחכמה.

וזה שאמרו חז"ל "עד כאן באונס, מכאן ואילך ברצון". וזהו הפירוש על "קימו וקיבלו היהודים עליהם". זאת אומרת, שכל ענין גלוי חכמה לא בא עכשיו, אלא כדי שיוכלו לקבל את דרך היהודי, ברצון.

ובזה היה ענין המחלוקת בין מרדכי והמן. שטענתו של מרדכי היה, כי מה שאנו רואים עתה, שה' מגלה את שליטת החכמה, אינו בכדי שיקבלו את החכמה, אלא להשביח את החסדים. כלומר, שעתה יהיה להם מקום להראות, שזה שמקבלים את החסדים, הוא ברצון. כלומר, יש מקום לקבל חכמה, כי עתה הוא שליטת השמאל, שמאיר חכמה, ומכל מקום הם בוחרים בחסדים. נמצא, שהם מראים עכשיו, בזה שמקבלים את החסדים, שהימין שולט על השמאל. היינו שעיקר הוא דת יהודי.

והמן טען ההיפך, כי מה שה' מגלה עתה את הקו שמאל, שהוא בחינת חכמה, הוא בכדי להשתמש עם החכמה, אחרת נמצא שה' עשה פעולה בחינם, היינו עשה דבר, ואין מי שיהנה מזה. לכן אין להסתכל על מה שאומר מרדכי, אלא שכולם צריכים לשמוע בקולו, ולהשתמש עם גלוי חכמה, שנתגלה עתה.

ולפי זה נמצא, שהאגרות השניות לא ביטלו את הראשונות, אלא שנתנו ביאור ופירוש לפתשגן הכתב הראשון. שענין "גלוי לכל העמים", שענין גלוי חכמה שמאיר עכשיו, הוא בשביל היהודים. כלומר, שזה הוא כדי שהיהודים יוכלו לבחור את החסדים מרצונם הטוב. ולא מטעם שאין בחירה ללכת בדרך אחר. לכן כתוב באגרות השניות "להיות היהודים עתידים ליום הזה, להנקם מאויביהם".

היינו כנ"ל, שמה שיש עכשיו שליטה לחכמה, הוא כדי להראות, שהם מעדיפים החסדים יותר מחכמה. וזה נקרא "להנקם מאויביהם", שאויביהם רוצים דוקא חכמה, מה שאין כן היהודים דוחים את החכמה.

ובזה נבין מה שהקשינו, על מה שהמלך שאל "מי הוא ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן". ולמה שאל? הלא המלך בעצמו אמר להמן "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (וזהו כנ"ל, שהפירוש הוא, שענין גלוי חכמה הוא על הכוונה, בכדי שהעם יעשה כטוב בעיניך, היינו שיהא מקום בחירה. זה נקרא "והעם לעשות כטוב בעיניך". מה שאין כן אם אין גלוי חכמה, אין מקום לבחירה, אלא שהחסדים שלוקחים, נראה שהוא מטעם אין ברירה). זאת אומרת, שכל זה בא מכח, שהמלך נתן את הפקודה, שיהיה עתה הזמן של גלוי חכמה.

והכוונה היתה, שהשמאל ישמש להימין, שעל ידי זה יהא נראה לכל, שהימין הוא יותר חשוב מהשמאל, כי בגלל זה הם בוחרים בחסדים. וזה סוד מגילת אסתר. שלכאורה זה הוא תרתי דסתרי [שני דברים סותרים]. כי מגילה משמע, שהיא גלוי לכל. ואסתר משמע, שיש הסתרה. אלא שיש לפרש, כנ"ל, שכל הגלוי הוא בכדי לתת מקום לבחור בהסתרה.

ועתה נבין מה שאמרו חז"ל "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והיות שענין מרדכי ואסתר היה לפני בנין בית שני, שבנין בית המקדש הוא ענין של המשכת חכמה. ומלכות נקראת בית המקדש.

וזה סוד שמרדכי שלח לאסתר, שתלך למלך לבקש על עמה. והיא השיבה "כל עבדי המלך וכו', אשר לא יקרא, אחת דתו להמית, וכו', ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום". שפירושו הוא כמו שידוע, שאסור להמשיך בחינת ג"ר דחכמה למטה. ומי שכן ממשיך בחינת ג"ר (שהם ג' ספירות וכל אחת כלולה מעשר, הם שלשים), נדון למיתה, מטעם שהקו שמאל גורם פירוד מחיי החיים. "לבד אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", שזהב הוא סוד חכמה וג"ר.

היינו, שרק בהתעוררות העליון יכולים להשאר בחיים. היינו, הדביקות הנקרא חיים, אבל לא בהתעוררות התחתון. והגם שאסתר הוא סוד מלכות, שהיא צריכה חכמה, אבל זה רק בהתעוררות העליון. מה שאין כן אם היא ממשיכה בחינת חכמה, היא מאבדת את כל בחינתה.

ועל זה השיב לה מרדכי, (אם) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". היינו ע"י שיבטלו לגמרי את הקו שמאל, ויהיה ליהודים את הקו ימין לבד, שהוא סוד חסדים, הרי "את ובית אביך תאבדו". כי בסוד "אבא יסד ברתא [בת]", אז היא מוכרחה שיהיה בה חכמה. אלא שצריך להיות, אכילה מרובה משתיה. אבל אם לא יהיה ליהודים שום עצה, הרי הם יהיו נאלצים לבטל את קו שמאל. נמצא, שכל בחינתה תתבטל.

ועל זה אמרה "וכאשר אבדתי אבדתי". דהיינו, אם אילך, אני אבוד. כי אני יכול לבוא לידי פירוד, כנ"ל, כי בהתעוררות התחתון גורם פירוד מחיי החיים. ואם לא אילך, אז "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", היינו על ידי אופן אחר, שהם יבטלו לגמרי את קו שמאל, כמו שאמר לה מרדכי.

לכן לקחה את דרך מרדכי, שהזמינה את המן להמשתה, שפירושו, שהמשיכה את קו שמאל, כמו שצוה לה מרדכי. ואח"כ כוללה את השמאל בימין. ועל דרך זה יכול להיות גילוי אורות למטה, וגם להשאר בבחינת הדביקות. וזה סוד מגילת אסתר. כלומר, אע"פ שכבר יש גלוי אור החכמה, מכל מקום היא לוקחת את בחינת ההסתר, שיש שם (כי אסתר היינו הסתר).

ובענין "ולא ידע" מבואר בתלמוד עשר הספירות (חלק ט"ו, דף א' תתי"ז, באור פנימי), היות שהגם שהיה מאיר אורות דחכמה, ובלי אור דחסדים אי אפשר לקבל, כי על ידי זה באים לידי פירוד, אלא ש"נעשה נס ע"י דברי צומות וזעקתם", המשיכו את אור דחסדים, אז היו יכולים לקבל את אור החכמה. ולפני גמר התיקון אין דבר כזה. והיות שבחינה זו היא מבחינת גמר התיקון, שאז כבר יהיה מתוקן, כמ"ש בזה"ק "עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש", נמצא שאז אין הבדל בין המן למרדכי. שגם המן יהיה מתוקן. וזהו הרמז חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים], עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

יש להוסיף במה שאומר "אז תלו". זהו רמז "תלו על עץ", שהבינו, שזה אותו חטא של עץ הדעת, שגם שם היה הפגם בג"ר. ובענין "יושב בשער המלך" אפשר להוסיף, שזהו רמז, שהוא יושב ולא עומד, כי ישיבה נקראת ו"ק, ועמידה נקראת ג"ר.