מאור ושמש
ספריית כתבי מקובליםchevron_left
שונות/מאור ושמש
chevron_left
מאור ושמש
 

ספר

מאור ושמש

רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין

ספר מאור ושמש 1

פרשת בראשית 1

ספר מאור ושמש - פרשת נח 12

ספר מאור ושמש - פרשת לך לך 20

ספר מאור ושמש - פרשת וירא 32

ספר מאור ושמש - פרשת חיי שרה 38

ספר מאור ושמש - פרשת תולדות 44

ספר מאור ושמש - פרשת ויצא 59

ספר מאור ושמש - פרשת וישלח 68

ספר מאור ושמש - פרשת וישב 76

ספר מאור ושמש - רמזי חנוכה 86

ספר מאור ושמש - פרשת מקץ 87

ספר מאור ושמש - פרשת ויגש 96

ספר מאור ושמש - פרשת ויחי 103

ספר מאור ושמש - פרשת שמות 113

ספר מאור ושמש - פרשת וארא 119

ספר מאור ושמש - פרשת בא 125

ספר מאור ושמש - פרשת בשלח 139

ספר מאור ושמש - פרשת יתרו 156

ספר מאור ושמש - פרשת משפטים 176

ספר מאור ושמש - פרשת שקלים 184

ספר מאור ושמש - פרשת תרומה 189

ספר מאור ושמש - פרשת תצוה 194

ספר מאור ושמש - פרשת כי תשא 197

ספר מאור ושמש - רמזי פורים 206

ספר מאור ושמש - פרשת ויקהל 212

ספר מאור ושמש - פרשת פקודי 221

ספר מאור ושמש - פרשת ויקרא 223

ספר מאור ושמש - פרשת צו 229

ספר מאור ושמש - פרשת שמיני 231

ספר מאור ושמש - פרשת תזריע 238

ספר מאור ושמש - רמזי פסח 246

ספר מאור ושמש - הפטרת יום א של פסח 252

ספר מאור ושמש - רמזי שיר השירים 254

ספר מאור ושמש - רמזים לז' של פסח 257

ספר מאור ושמש - פרשת אחרי מות 260

ספר מאור ושמש - הפטרת מחר חודש 264

ספר מאור ושמש - פרשת קדושים 267

ספר מאור ושמש - רמזי ל"ג בעומר 270

ספר מאור ושמש - פרשת אמור 272

ספר מאור ושמש - פרשת בהר 275

ספר מאור ושמש - פרשת בחקותי 278

ספר מאור ושמש - פרשת במדבר 282

ספר מאור ושמש - רמזי שבועות 288

ספר מאור ושמש - רמזי רות 296

ספר מאור ושמש - פרשת נשא 301

ספר מאור ושמש - פרשת שלח 309

ספר מאור ושמש - פרשת קרח 314

ספר מאור ושמש - פרשת חקת 322

ספר מאור ושמש - פרשת בלק 336

ספר מאור ושמש - פרשת פנחס 343

ספר מאור ושמש - פרשת מטות 356

ספר מאור ושמש - פרשת מסעי 365

ספר מאור ושמש - פרשת דברים 373

ספר מאור ושמש - רמזי בין המצרים 385

ספר מאור ושמש - לר"ח מנחם אב 386

ספר מאור ושמש - פרשת ואתחנן 387

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת נחמו 397

ספר מאור ושמש - רמזי ט"ו אב 398

ספר מאור ושמש - פרשת עקב 399

ספר מאור ושמש - פרשת ראה 409

ספר מאור ושמש - פרשת ראה בהפטרת שבת וראש חודש 420

ספר מאור ושמש - פרשת שופטים 421

ספר מאור ושמש - פרשת תבא 439

ספר מאור ושמש - פרשת נצבים 452

ספר מאור ושמש - רמזי ראש השנה 459

ספר מאור ושמש - פרשת וילך 475

ספר מאור ושמש - הפטרת שבת שובה 479

ספר מאור ושמש - רמזי יום הכפורים 483

ספר מאור ושמש - פרשת האזינו 483

ספר מאור ושמש - רמזי יום א' של סוכות 490

ספר מאור ושמש - רמזי יום ב' של סוכות 499

ספר מאור ושמש - רמזי יום ג' של סוכות 506

ספר מאור ושמש - רמזי יום ו' של סוכות 509

ספר מאור ושמש - רמזי שחוה"מ של סוכות 510

ספר מאור ושמש - רמזי הושענא רבה 514

ספר מאור ושמש - רמזי שמיני עצרת 516

ספר מאור ושמש - רמזי שמחת תורה 520

ספר מאור ושמש - פרשת וזאת הברכה 522

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים 527

בזמירות ליל שבת: 527

ספר מאור ושמש - מאמרים מלוקטים 528

בתפלת שחרית של שבת: 528

ספר מאור ושמש - רמזי שלש סעודות 528

ספר מאור ושמש - ליקוטים 529

פרשת בראשית

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ראשי תיבות עולה כ"ב לרמז שבכ"ב אתוון דאורייתא נבראו כל העולמות.בראשית ברא אלקים את השמים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור ויבדל אלהים וגו'. האונקלוס תרגם בראשית ברא אלקים בקדמין ברא ה' וצריך להבין הלא רש"י מבאר בפירוש שאי אפשר לפרש מלת בראשית שבתחלה ברא אלקים את השמים ואת הארץ כמבואר ברש"י. ונראה דבא לרמז דהנה עצמותו ית"ש הוא בלתי מושג ואין שום רעיון ומחשבה תפיסא ביה כלל, רצה לומר המחשבה של כל המחשבות אין תופס עצמותו ית"ש והוא נעלם מכל רעיון וזה נקרא בספרים הקדושים אור דלא ידע ואפילו נושאי הכסא המקדשין אותו בכל יום ואומרים מלא כל הארץ כבודו שואלין איה מקום כבודו ואין סוף לאחדותו והוא ממלא כל עלמין ולעצמותו אין להעריך שום דמות ושום אור. וכשעלה במחשבה לפניו ית"ש לברוא את העולם צמצם אלקותו ית"ש ועשה מקום פנוי להעולמות והצמצום ההוא היה סיבה לגלוי העולמות וזהו שאמר התנא נתעטף הקב"ה באור וברא את העולם. אמנם הצמצום ההוא מחמת גודל בהירותו לא היה כח בהכלים לסבול האור ההוא והיה בלתי אפשרי שיתקיימו שהיו נבטלים מגודל בהירות אור קדמון והיה העולם תהו שלא היה ביכולת שיתקיימו על כן הוצרך המאציל לצמצם עוד אלקותו כדי שהכלים יוכלו לסבול האור ההוא וישיגו מעט מעט האור הראשון ונעשה עולם התיקון כי על ידי הצמצום השני נתקיימו הכלים:

ומזה נבא לבאר בראשית ברא אלקים תרגם אונקלוס בקדמין ברא ה' רצה לומר בתחלה ברא אלקים היינו הצמצום ופירוש בתחלה ברא הצמצום כדי שיהיה מקום פנוי להעולמות כי שם אלקים מורה על צמצום האור כנודע אך הכלים לא היו יכולים לסבול האור ההוא מגודל בהירות והיו נבטלין נגדו והיה עולם התהו וזהו והארץ היתה תהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור פירוש שאחר עולם התהו נעשה עולם התיקון דהיינו יהי אור ויהי אור רצה לומר שנעשה צמצום שני. ועל ידי זה היה אור להכלים שיהיו יכולים להשיגו. ולמעלה מזה האור הוא בחינת חשך כי דבר שהוא בלתי מושג מכונה בשם חשך כמאמר הכתוב ישת חשך סתרו. וזהו ויבדל אלקים בין האור ובין החשך רצה לומר שהבדל עשה הקב"ה בין האור הבא על ידי הצמצום השני שהיה אפשר להשיגו בין האור הקדמון המכונה בשם חשך מחמת שלא היה באפשרי להשיגו ודו"ק. ודברים אלו נרמזים בעץ החיים ובעמק המלך:

ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויאמר וגו' וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. הנה אמרו חז"ל ראה במעשה דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שאינם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ויש להבין הלא הקב"ה אין שייך מאמר חז"ל ורוח אלקים מרחפת זהו רוחו של משיח, וביאור הדברים כי אמרו חז"ל שבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם שמו של משיח. וכוונתם כי תכלית בריאת העולם הזה היה ימות המשיח שאז יהיה בירור העולמות ומלאה הארץ דעה את ה', וזהו פירוש ורוח אלקים מרחפת זהו רוחו של משיח ויאמר אלקים יהי אור וגו'. וירא אלקים את האור כי טוב זהו אורו של משיח שזה היה כוונת בריאת העולם וזה האור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו ואור זה תחלת כוונתו לא היה רק על עת שיתבררו העולמות ויתעלו הניצוצות הקדושות ותבדל הקדושה ויפלו הקליפה. וזהו שרמזו חז"ל שראה במעשי דור המבול ודור הפלגה שצפה אשר לא יהיה בירור העולמות עד שיתעלו הניצוצות שנפלו על ידי דור המבול ודור הפלגה אשר ניצוצות ההם מפוזרות בכל דור ודור על כן נגנז האור ההוא, הוא אורו של מלך המשיח שכן היה תחלת כוונת הבריאה שבימות המשיח יהיה בירור העולמות ולא היה בזה שנוי רצון כלל רק שלא נתקיימו המחשבה וכוונת הבריאה עד ביאת גואלנו במהרה בימינו:

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ראוי לשום לב בכל מקראות הללו שבמעשה בראשית שאצל בריאת האור נאמר ויהי אור ולא נאמר ויהי כן ובמעשה יום שני שהיא הבדלת המים נאמר ויהי כן, וכן במעשה יום שלישי אצל הקוות המים נאמר ויהי כן וכן אצל תדשא הארץ דשא. ובמעשה יום רביעי שהוא בריאת המאורות נאמר ויאמר אלקים יהי מאורות וגו' עד להאיר על הארץ ויהי כן. ואחר זה נאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו' ויש לדקדק בזה שהרי כבר נאמר ויהי כן שכבר נבראו המאורות ומה זה שנאמר אחר כך ויעש אלהים את שני המאורות. גם למה לא נאמר ויהי כן אחר גמר הענין של עשיית המאורות. ובמעשה יום חמישי גבי ישרצו המים וגו' לא נאמר ויהי כן. וכן אחר ויעש אלקים את התנינים הגדולים לא נאמר ויהי כן. ובמעשה יום ששי אצל בריאת האדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא נאמר ויהי כן. רק אחר כך נאמר ויאמר אלקים הנה נתתי לכם וגו' עד לכם יהיה לאכלה נאמר ויהי כן. וכל זה צריך התבוננות וביאור. עוד יש לדקדק בדברי האגדה שמביא רש"י ז"ל על פסוק וירא אלקים את האור ויבדל ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו והבדילו לצדיקים לעתיד לבא מנא ליה לרש"י, הלא אמרו חז"ל שכל מעשי בראשית נבראו ביום א' וגם המאורות פירש רש"י שנבראו ביום א' רק שנתלו ברקיע ביום ד'. אם כן מנין שזה האור שנברא ביום א' אור אחר הוא ונגנז שמא הוא אותן המאורות שנתלו ברקיע ביום רביעי:

ויראה כי הנה השי"ת ברא כל העולמות לכבודו שיעבדוהו זרע ישראל עם קרובו. אמנם למען יהיה בחירה ורצון ברא השם ית"ש העולמות מוטבעים כל אחד על טבעם שאין אחד משנה את טבעו ואין השמש עולה במערב לעולם. וכן כל הטבעים אינם משנים את תפקידם. שאם היו משנים טבעם לפעמים לא היה מקום לטעות. והיו כל בני אדם רואין שאין הבירה מתנהגת בלא מנהיג ולא היה בחירה ורצון. לכן ברא השי"ת הכל על דרך הטבע למען יהיה מקום לטעות בכדי שיהיה בחירה ורצון. אמנם אף על פי כן נתן השי"ת לאדם מקום להתבונן בו שגם הטבע יש לה מנהיג ובידו לשנותה לאשר יחפוץ. ואחד מהבחינות בזה הוא אור הראשון של ששת ימי בראשית שאמרו חז"ל שאדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו וכשראה השם ית"ש שאין העולם כדאי להשתמש בו הבדילו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. ואמרו צדיקי הדור שהאור נגנז בהתורה והצדיקים המזככים את עצמם ולומדין התורה לשמה. הם מוצאין אור הזה. ועל ידי זה הם יודעין העתידות שיהיה אחר כך. וזהו שגנזו לצדיקים לעתיד לבא. פירש שיהיו יודעין על ידי זה העתיד לבא. ודבר זה לא נשאר על דרך הטבע. כי אדם אחד רואה על ידי אור זה ושאר אנשים אינם רואים. ואם היה הדבר נשאר בטבעו היו הכל שווין בו. כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים על ידי מאמר השם תדשא הארץ ועדיין הדבר מתנהג כן. שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו כגון מים בתחלת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים על ידי מאמרו ית"ש ישרצו המים ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם. שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע היה מחויב שבאם ישים האדם מים בכלי ראוי שיתהוו בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם הענין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטית של הבורא ית"ש. וכאשר השם ית"ש חפץ במעשי האדם החפץ במצות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיובלו אליו לכבוד שבת:

ובזה נבוא אל הביאור על נכון בעזרת השם שכל דבר שנשאר על טבעיו ובקיומו נאמר בו ויהי כן שהוא לשון הויה וקיום. על כן ביום א' אצל בריאת האור לא נאמר ויהי כן כי לא נשאר בטבעו כמו שאמרנו כי אחד מביט בו כאשר היה בתחלת הבריאה ושאר אנשים אינם משיגים אותו. אכן הבדלת המים ומקוות המים וכן מה שהארץ מוציאה דשאים נשאר לעולם על כן נאמר בהם ויהי כן. וגם גבי מאורות נאמר ויהי כן שזה נשאר בטבעו שהחמה לעולם זורחת במזרח ואינה משנה לעולם מאשר נבראה. אמנם אחר כך נאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים שרומזים על החמה והלבנה העליונים כנודע והם אינם מתנהגים על פי הטבע לכן לא נאמר בהם ויהי כן כי על ידי מעשי בני אדם ורוב השתדלותם במצות ומעשים טובים הם מתעלים כנודע. וכן בהשרצת נפש חיה במים לא נאמר ויהי כן כמו שאמרנו שלא נשאר בטבעו. וגם בבריאת התנינים לא נאמר ויהי כן כי לא נשארו שניהם בקיומם כמאמר חז"ל שמלח הקב"ה את הנקבה לצדיקים לעתיד לבא. ובבריאת אדם שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו לא נאמר ויהי כן כי האדם גם כן לא נשאר על טבעו שהדבר מסור ביד האדם להרע או להיטיב שאם יזכך את חומרו ומקדש את עצמו על ידי התורה והמצות יהיה בצלם ובדמות. ואם לא יוכשר במעשיו ח"ו אזי מותר האדם מן הבהמה אין. מה שאין כן אצל הנה נתתי לכם את כל עשב נאמר ויהי כן מפני שדבר זה מוטבע לעולם שאי אפשר לאדם שיתקיים בלי אכילה. ומזה מצאו חז"ל בעלי האגדה להוכיח שנגנז אור הראשון מחמת שלא נאמר בו ויהי כן. ומתורץ הכל היטב בעזרת השם.

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלקים את הרקיע וגו'. ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. ראוי לשום לב מפני מה המים אינם בחשבון הנבראים שלא נאמר בהם לא לשון בריאה או יצירה או עשיה. ונראה בזה דהנה עיקר הבריאה היתה כדי שידעו הכל מאלקותו ית"ש ויכירו כח מלכותו. והנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, ותורה דאצילות אין בה השגה ועליה נאמר ואהיה אצלו אמון וגו' שהיתה אלפים שנה קודם שנברא העולם. ותורה דבריאה גם היא נקראת פנימיות התורה ותורה דיצירה הוא עולם המלאכים והיא גם כן גבוה. ובעולם העשיה היא פשטות התורה לכן ניתן לנו פשטות התורה והפנימיות היא מכוסה ממנו, שאם לא היה מכוסה ממנו פנימיות התורה היינו פוגמים ח"ו בפנימיות כדורות הראשונים שהיו יודעים פנימיות התורה והיו פוגמים הרבה לכן לא ניתן לנו רק פשטות התורה. ועל ידי שנלמוד פשטות התורה ונפלפל בה ונשמור אותה נזכה להשיג הפנימיות:

והנה עיקר עבדות ה' היא להשיג אלקותו ית"ש ולהדבק באין סוף ב"ה וזאת היא גבוה מעל גבוה ולאו כל אדם זוכה לזה, ובאיזה דרך ישכון האור לבא להשגה זאת לזה תקנו לנו חז"ל שיקרא אדם קריאת שמע שחרית וערבית שיקרא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד על כוונה זו שימליך להקב"ה למעלה ולמטה וד' רוחות העולם. וכשיאמר פסוק זה בבוקר ובערב בכוונה זו ובהשתוקקות גדול עד כלות הנפש אליו ית"ש יוכל להיות דבוק בו ית"ש כל היום וכל הלילה. אך מי שעדיין לא תיקן מדותיו כראוי ולא שבר תאוות הגשמיות לא יוכל לקרוא פסוק זה ולומר אחד על כוונה זו ברור וצלול, כי מחשבות זרות עדיין שולטין בו ומבלבלין אותו וכפי מה שמזדכך עצמו כן הוא ממליך אותו ית"ש בשעת אמירת שמע ישראל. ועצה היעוצה לזה שיוכל לומר אחד שלא יבלבלו אותו המחשבות זרות כל כך, הוא, שילמוד הרבה קודם התפלה משניות גמרא וזוהר על כוונה זו שעל ידי לימודו יוכל לומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כדת וכנכון ואם ילמוד על כוונה זו בודאי יזכה להמליך להקב"ה על כל העולמות עליונים ותחתונים. ולזה צריך זריזות גדול שילמוד הרבה ולא יעבור ח"ו זמן התפלה. וידוע שהתורה נקראת מים. ומאלה הדברים נבוא לבאר הכתובים ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהתורה נקראת מים ולכן אינה בחשבון הבריאה כי התורה קדמה אלפים שנה לעולם, רק זאת היתה אמירה צורך גבוה יהי רקיע בתוך המים רצה לומר שיהיה ווילון פרוס בין פנימיות התורה לפשטות התורה פירוש שפנימיות התורה תהיה מכוסה שלא ידע כל אחד מפנימיות התורה כדי שלא יפגמו ח"ו כדורות הראשונים. ויעש אלהים את הרקיע רצה לומר על ידי מאמרו של מלך יתכסה פנימיות התורה. וראתה חכמתו ית"ש ליתן עצה אל האדם אשר ירצה לזכות אל פנימיות התורה על זה כתיב ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד רצה לומר שילמוד פשטות התורה שהיא תחת השמים רצה לומר עולם העשיה ובכוונה עצומה ועל ידי זה יבוא למדריגה שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים ולהמליך את הקב"ה בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם בשעת קריאת שמע בתיבת אחד ועל ידי זה יזכה לפנימיות התורה. ואמר עוד הכתוב ותראה היבשה רצה לומר על ידי אמירת אחד יוכל כל אדם להבין בעצמו אם הוא יבש חלילה או יש בו לחלוחית קדושה כי כפי הזדככותו כן יזכהו לקבל על עצמו עול מלכות שמים בשעת קריאת שמע והבן. ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי וגו'. פירש רש"י תדשא הארץ דשא. תתמלא הארץ ותתכסה לבוש עשבים. יש לדקדק לפי פירוש רש"י היה לו לומר תדשא הארץ עשבים. שמלת תדשא הוא לשון לבישת הארץ עשבים. ואם כן טוב יותר לומר תדשא הארץ עשבים ומה הוא דשא. גם יש לדקדק מה הוא לשון מזריע זרע. גם על כפל הלשון עץ פרי עושה פרי:

ונראה בזה, דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות צמצם אלקותו ית"ש מעילה לעלול ונשתלשלו העולמות ואור אין סוף ב"ה מתנוצץ לכל העולמות מעולם הגבוה לעולם השפל הגשמי, אך בעולמות העליונים מרגישין אור אלקותו ית"ש ובעולמות התחתונים הוא בהעלם. ואין שום נברא בעולם שאין אור אין סוף ב"ה מתנוצץ בו ואפילו בדוממים ועשבים. והנה עינינו רואות שאפילו הדוממים עולים מן הארץ מפני שהם משתוקקין לחזור להעלות לשרשן. כדאיתא באור החיים על פסוק ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שכל צבא מעלה ומטה כולן משתוקקין לאור אלקותו ית"ש ותיבת ויכולו הוא מלשון כלתה נפשי. וכן איתא בכתבי האר"י ז"ל כשהצמחין עולין מן הארץ אז הוא זמן עלית העולמות. ואיתא בגמרא אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל. ולכאורה ענין הכאה זו אינו מובן. ולהבין זאת נראה כי הקב"ה ברא כל העולמות על ידי כ"ב אותיות התורה ונקודות וטעמי התורה על ידי צרופי שמות ששם הוי"ה ב"ה מצטרף עם כל אות ואות בפנים ואחור ועם הנקודות. ואם כן אין שום דבר בעולם שלא יהיה לו חלק באיזה אות מאותיות התורה או באיזה נקודה. ואות ההיא או הנקודה ההיא יש לו חלק בשם הוי"ה ב"ה לכן משתוקקין כל הצמחין והאילנות להעלות לשרשן. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שצרופי האותיות נקראת הכאה שעל ידי שמכה אות באות ומצטרף אות לאות הוא בחינת הכאה. וזהו פי' אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל, רצה לומר המלאך מאיר עליו אותו הצירוף השייך לו דרך הכאה, שאין לך שום עשב שאין לו צירוף ועל ידי זה יש לו חלק בשם הוי"ה ב"ה ועל ידי הצירוף ההוא הוא משתוקק לעלות לשרשו. ועל ידי מה הן מתעוררין לעלות לשרשן, הוא על ידי הצדיק שלומד תורה לשמה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ומדבק עצמו באותיות התורה ובצרופי שמות ומיחד ומדבק ומקשר עצמו באין סוף ב"ה, על ידי זה הוא נותן חיות והתעוררות לכל הנבראים כולם לדוממים ולצומחים ולחיים ולמדברים שישתוקקו כולם לעלות לשרשן כי לכולם יש חלק באותיות התורה ובצרופי שמות. ועל ידי שהצדיק מעורר המיין נוקבין מתתא לעילא הוא מדבק עצמו באבות הקדושים וממשיך החסד הגדול על כנסת ישראל. וכן מפורש על פסוק וכל שיח השדה וגו' טרם יצמח וגו' ואדם אין וגו' ופירש רש"י וכשבא אדם כו' והתפלל עליהם וצמחו. נמצא למידין שהכל תלוי בתפלת הצדיק וכל שכן על ידי היחודים. והנה שם של ע"ב יוצא מהפסוקים ויסע ויבא ויט כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בשלח. ואיתא שם ויסע זה אברהם ויבא זה יצחק ויט זה יעקב, רצה לומר שהאבות הקדושים הנה שרשן משם ודשא הוא גם כן יחוד מלשון דש כידוע למביני דעת. ומזה נבוא לביאור ויאמר אלקים תדשא ארץ דשא ורצה לומר שהצדיק יהיה מיחד העולמות התחתונים עם עולמות העליונים. ויעורר מיין נוקבין ויגרום שכל הברואים כולן ישתוקקו להעלות לשרשן היינו ע"י התעוררותו של הצדיק יתייחדו העולמות ותתכסה הארץ עשבים ועל זה מרמז לשון דשא עשב רצה לומר על ידי זה הוא מדבק את עצמו לאבות הקדושים וממשיך החסד הגדול על הכנסת ישראל ולזה מרמז תיבת עשב ע"ב ש' רצה לומר שממשיך החסד שהוא שם של ע"ב והשי"ן רומז לאבות הקדושים ששרשם משם כמאמר הזוהר הקדוש הנ"ל. וזהו עשב מזריע זרע רצה לומר זאת נעשה על ידי שהצדיק מזריע ומעורר מיין נוקבין מתתא לעילא יורד כנגד זה מים דכורין מעילא לתתא היינו השפעות טובות. עץ פרי עושה פרי רצה לומר הצדיק שהוא נקרא עץ פרי עושה פרי שממשיך רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל אמן:

ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו' ויברא אלקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת וגו'. והנה אמרו חז"ל שזה לויתן ובת זוגו וצינן את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים מפני שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים אם יפרו וירבו. ולפי פשוטו קשה הלא הקב"ה יודע ומביט עד סוף כל הדורות ואיך שייך בו שתחלה בראם שנים ואחר כך צינן והרג ואם כן נמצא חלילה חסרון בידיעתו ית"ש. אמנם יראה לרמוז בזה מהות עסק תורתנו הקדושה כי הנה העבדות העיקרי היא עסק התורה לשמה והיא יותר קשה על האדם לקיים מכל עשיות המצות כי ביותר יעמוד היצר לבל יתן מקום לעסוק בתורה לשמה. וגדול כח עסק התורה לשמה עד שאמרו חז"ל שיונתן בן עוזיאל בשעה שעסק בתורה כל עוף הפורח עליו נשרף. ויראה לרמוז באגדה זו שעוף רומז על המלאכים משרתי מעלה שהם נקראים מעופפים כמו שכתוב בדניאל והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף, וביאור הדבר שהוסיף כח בלמודו בתורה עד שהמלאכים נעשו ונתעלו בבחינת שרפים. אמנם עסק התורה לשמה באם היה האדם משיג בעולם הזה תכלית העסק בתורה לשמה והיה מיחד עצמו בלמודו עם הנשמות שבגן עדן ששם היא תכלית העיקרי אז לא היה ביכולת להשאר בעולם הזה מגודל עריבות ומתיקות השגת האור ההוא, על כן נקצב העסק בתורה לשמה שלא להשיגה על תכליתה בעולם הזה. וכן העסק שלא לשמה יש בה בחינות הרבה, וח"ו באם היה האדם שם תכלית עיקר עסקיו רק שלא לשמה לבד בלי תערובות מחשבה טובה גם כן לא היה העולם מתקיים, ועל כן ניתן גם כן גבול שלא יהיה יכולת באדם להפריד עצמו ח"ו לעסוק רק שלא לשמה, ואת זה לעומת זה עשה אלקים טוב בתכליתו ורע בתכליתו ואולם צינן מעט התלהבות עסק התורה לשמה בכדי שיוכלו העוסקים להתקיים בעולם, גם תשש כח הרע לבל ישלוט על האדם לעסוק שלא לשמה בתכליתו:

וזה מאמר הכתוב ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, התורה נקראת מים כענין שנאמר הוי כל צמא לכו למים. וביאור הדברים שהתורה תפרה ותרבה חיות האדם וזהו נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים רומז שעסק תורתו והבל פיו תעופף על כל העולם ותעלה לרקיע ועוף הוא כנוי לתורה כמו שאמרו חז"ל בברכות אין עוף אלא תורה שנאמר התעיף וגו'. גם ירמוז על המלאכים וכו' והאיש גבריאל וגו' יעופף על הארץ לשמוע תורתך כענין שאמרו בחגיגה שהיו מלאכי השרת מתקבצין לשמוע. ויברא אלקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם כי יש לרמוז בזה כי התנינים הוא מלשון תנינא לשון לימוד ורצה לומר שברא עניני הלימוד ונכתב בלשון רבים כי שני דרכים הם האחד דרך חיים והטוב שהיא עסק התורה לשמה ודרך הב' הלמוד שלא לשמה ח"ו הרע בתכליתו ושניהם הלומדין הם יכולים להיות גדולים בתורה בערכם אכן זה פנה לימין לעסוק בתורה לשמה ולחזות בנועם ה' וזה פנה לשמאל לבחור בדרך הרע לשים כל מגמתו לבקש השררה והממון ועשה תורתו קרדום לחפור בה את הכל עשה זה לעומת זה. וזה רמזו חז"ל באמרם שצינן את הזכר רומז שהלומד בתורה לשמה והוא בבחינת דכורא צינן אותו מעט לבל יתבטל ממציאותו לגודל נעימות עסק התורה לשמה ולא יהיה באפשרי שיתקיים בעולם והרג את הנקבה פירוש לימוד שלא לשמה שהיא בחינת נוקבא הרגה והתיש כחה לבל יחרבו העולם ע"י העסק בתורה שלא לשמה וזה מה שסיים הכתוב ואת כל נפש החיה וגו' למיניהם פירוש שהקטנים בערכם מהלומדים הנ"ל הם גם כן למיניהם יש לומד מעט לשמה ויש הרבה הכל לפי בחינתו ומדריגתו שהרבה פנים לתורה לשמה והרבה אופנים נקראים שלא לשמה ואשרי מי שבוחר בטוב יזכה לחזות בנועם ה':
ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וגו'. בפירוש רש"י ז"ל בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם וגו'. וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. הנה פירושו סתום וחתום בלתי מובן. ונראה שבא לרמז ונקדים מאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות הנה הכתוב זה צריך גם כן הבנה, ורש"י פירש בדבר שקלקלו בו נתקנו, ועדיין קשה למאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חטה היה אם כן מדוע בחרו בעלה תאנה, גם מה הועילו בחגורות לבד שאף שחגרו את עצמם בחגורות אף על פי כן נשארו ערומים:

ונראה לפרש ונקדים גם כן פירוש רש"י בראשית אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל כו' ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו, וזה גם כן צריך ביאור. והנראה בזה על פי מה שאמרנו כמה פעמים שהשי"ת ברא עולמו לעובדו להללו ולשבחו כמאמר חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית שישראל היו עיקר שעשועי השם שצפה שהם יקבלו התורה הקדושה ושיקיימו אותה ויקבלו עליהם עול מלכותו, ואמר בתיקונים באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ופירשו שעם אותיות התורה נבראו כל העולמים כמאמר חז"ל ואהיה אצלו אמון אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה שהבריאה היתה על ידי כ"ב אתוון דאורייתא. ואמרו בזוהר הקדוש שכמה רבי רבבות עולמות תלוין בקוץ התחתון של הה' וקל וחומר בכל הה' ומכל שכן בכל האותיות וצרופיהם ברל"א שערים. וישראל שמקיימין את התורה בדחילו ורחימו ומקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש הן מקיימין את כל העולמות. ועיקר קבלת עול מלכותו ית"ש הוא על ידי מה שאנו אומרים פעמים בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ושלשה שמות הללו ה' אלהינו ה' נקראים יד ימין רצה לומר הי"ד אותיות שבהם, וחילופי האותיות הללו היינו האותיות שאחרי אותיות הללו הנכתבים בצד החיצון של המזוזה הם נקראים יד שמאל ושניהם הם כ"ח אתוון וכנגד זה הם כ"ב אותיות התורה וחמשה אותיות מנצפ"ך שהם בין הכל כ"ז ועם הכולל הם כ"ח, כי כל האותיות נתגלגלו ויצאו משם הוי"ה ב"ה כידוע ולכן האותיות שבפסוק ראשון של התורה הם גם כן כ"ח לרמוז שעל ידי הכ"ז אותיות ועם הכולל העולה כ"ח בהם נברא העולם וישראל שמקיימין הכ"ז אותיות על ידי שמקיימין את התורה הם מקיימין את כל העולמות. וזהו מאמר רבי יצחק מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו רומז על הכ"ח אותיות של התרין ידין והכ"ז אותיות של אלפא ביתא ושעם הכולל עולה כ"ח שעל ידי אותיות הללו נבראו ונוצרו כל המעשים וכל העולמות, הגיד לשון המשכה כמו נגיד ונפיק, רצה לומר שהמשיכם לעמו והם מקיימים אותם ועל ידי כך מתבטלין מעליהם כל המקטרגים הנוגעים בנחלה אשר הנחיל לעמו:

והנה אמרו חז"ל על פסוק עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ה באור וברא את העולם ורמזו בזה כי השי"ת צמצם אורו שיהיה מקום לעמידת העולמות והצמצום הראשון היה בשם אהי"ה ומילוייו שהם נקראים לבושיו ית"ש שמצמצמים אורו יתברך שיהיה מקום פנוי לבנין העולמות ואחר כך המשיך לתוכן שמות הוי"ה ששם הוי"ה הוא שם העצם כידוע מכתבי האר"י ז"ל והשמות ההוי"ה הם פנימיות העולמות ומאירין דרך המקיפין, והשלשה מילויי שם אהי"ה שהם קס"א קנ"א קמ"ג עולין כמנין חותם עם הכולל שהם חותמו יתברך כידוע. ושמותיו יתברך שהם אהי"ה הוי"ה אדנ"י הם הצלם אלקי, והצדיק על ידי שהוא מזכך את עצמו וקדושתו הוא ממשיך עליו קדושות השלשה שמות הללו שהם הצלם אלהים. אמנם אדם אין צדיק בארץ וגו' ושמעתי מאדמו"ר הרה"ק מו"ה רבי יעקב יצחק מלובלין זצללה"ה שאמר שבדורות הללו אין צדיק שלא יהיה בבחינת בעל תשובה שכל אחד צריך לתקן איזה פגם. גם אמר הוא ז"ל שלכן השם אהי"ה הוא שם של עולם התשובה שלשון אהיה פירושו שמכאן ואילך אהיה עובד ה'. והנה ידוע מפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שבתחלת בריאת האדם ויצירתו ברחם ניתן בו נפש החיוני שהוא הדם המקיימת הגוף ומחיה אותו ואחר כך כאשר האדם מגביר שכלו על החומר הוא זוכה לנפש השכלית ואחר כך כשאדם מזכך עצמו יותר והוא זוכה לבחינת רוח אז הוא מזוכך ויש יכולת בידו לדבר דברים ברורים בכל לב לפני השם כמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חיה והוה באדם לרוח ממללא שרומז שממלל אמריו לפני השם ברורים מכל סיג ומחשבה זרה וטרם שזוכה אדם לבחינת רוח עדיין אין תפלתו זכה וברורה. ולנשמה אין האדם יכול להמשיך רק בעת דביקות בשבת או בחול בעת התפלה או בעת התבודדות בינו לבין קונו וכאשר האדם זוכה לנפש רוח נשמה אז הוא ממשיך עליו גם כן שמות המקיפים שהם מגינים עליו מכל המקטרגים והוא חוסה בצלם שהשם קס"א הוא במנין צלם עם הכולל והשם קנ"א גם כן עולה צל אל וכן מילוי שם קמ"ג עולה בצל והכל הוא על ידי עסק התורה וקיום המצות.

וזה מאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם רצה לומר שהם ערומים מחמת שנתערטלו מהמצוה שהיתה בידם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות רצה לומר ויתפרו עולה כמנין תש"ב פירוש שעל ידי תשובתם העלו עליהם תאנה רומז לג' שמות הללו קס"א קנ"א קמ"ג שעם הכולל עולה תאנה שהקיפו עצמן וחסו בצל מילויי שמות אהי"ה. ויעשו להם חגרת, חגרת בגימטריא תורה שקבלו על עצמן מכאן ואילך שיקיימו התורה. והנה האדם הוא עולם קטן ודוגמת כללות כל העולמות, אמנם בבריאת העולמות צמצם השי"ת אלקותו תחלה בשמות אהי"ה שיהיה מקום לעמידת העולמות ואחר כך המשיך לתוכן שמות הפנימיות שהם שמות הוי"ה. ובאדם הוא להיפך שתחלה ממשיך האדם עליו פנימיות שהם נפש רוח נשמה ואחר כך ממשיך עליו השלשה מילויי שם אהי"ה שהם עולים בגימטריא חותם. וזהו רומז רש"י שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שכל עולם ועולם נברא באות אחת או בנקודה אחת והאדם שהוא כלול מכל העולמות נברא בידים רומז לכ"ח אתוון שהם נקראים ידים והם כמנין כ"ז אותיות שבאלפא ביתא ועם הכולל הם כ"ח שהאדם שהוא עולם קטן וכלול מכל העולמות היתה בריאתו שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם רומז לשלשה מילויי שם אהי"ה שהם עולים חותם וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם רומז שבאדם הוא בהיפך מבריאת העולמות הגם שהוא עולם קטן, שבבריאת העולמות היה החותם תחלה שתחלה נתהווה הצמצום על ידי מילויי שם אהי"ה שהוא חותם כנזכר ונרמז על פסוק עוטה אור כשלמה ואחר כך נמשך לתוכן פנימיות ההויות שהם נשמות העולמות ובאדם הוא להיפך שבתחלה צריך להמשיך על עצמו בחינות נפש רוח ונשמה ואחר כך הוא זוכה לבחינת המקיפים וזהו תתהפך כחומר חותם. ודו"ק

ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ופירש רש"י ויברא אלקים את האדם בצלמו בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיך נעשה כחותם וגו' וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. בצלם אלקים ברא אותו פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא. זכר ונקבה ברא אותם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו' מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו. דברי רש"י סתומין והם בלתי מובנים. א', שאמר שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים מה משמיענו בזה ומה איכפת לנו אם נברא במאמר או בידים. וכבר תרצנו זאת בעזרת השם בדרוש הקודם לזה. אולם באנו כאן לחזור עליו בשביל דבר מה שנתחדש בהרחב הביאור בעזרת השם. ובשביל שאר הדקדוקים שיתורצו בעזרת השם. ב', שאמר אותו צלם המתוקן לו דמות דיוקן יוצרו הוא איך יעלה על הדעת לדמות הצורה ליוצרה אשר עצמותו ית"ש לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואין להעריך אליו שום דמות כמאמר הכתוב ואל מי תדמיון אל. גם לשון המתוקן לו אינו מובן שהוא לשון עתיד שמתוקן עבורו ליתן לו והיה לו לומר שנברא בו. ונראה לרמז, דהנה כשאמר משה לפני ה' הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וגו' ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה וגו' ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. מצינו ששם ראשון שנגלה בו הקב"ה לגאול את ישראל נגלה בשם אהי"ה ונזכר שם ג' פעמים אהי"ה. והענין הוא כך דהנה עצמותו ית"ש לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכשעלה במחשבתו ית"ש לברוא את העולם היה עיקר כוונת הבריאה שיכירו מלכותו ית"ש לכן עולם המחשבה הוא שם אהי"ה שכן עלה במחשבה לפניו אברא את העולם ואהיה מלך עליהם. וצמצם אלהותו וברא את העולמות על ידי כ"ב אותיות התורה ואין לך שום דבר בעולם שאין לו חלק ואחיזה באיזה אות מאותיות התורה. ואדם נברא בכח המדבר ובו כלולים כל הכ"ב אותיות שהוא מדבר אותם בפיו. ויש לאדם ה' מוצאות הפה והן כנגד מנצפ"ך. לכן נקרא האדם עולם קטן שהוא כלול מכל אותיות התורה שנבראו בהם כל העולמות. והנה אהי"ה במילוי יודין בגימטריא צלם ואהי"ה עם כל המילויים בגימטריא חותם. וכוונת בריאת האדם היה למען יעבוד את השי"ת וישתוקק בלבו אליו ובכל יום ויום יקבל על עצמו לאמר מעתה אהיה עובד ה' באמת ומאז בעת הבריאה ניתן בו כח ההוא שאם ישתוקק אליו ית"ש באמת ויתחרט על מה שפגם ויקבל על עצמו לאמר מעתה אהיה עובד ה' באמת יוכל להמשיך עליו אור קדושת עולם המחשבה שהוא שם אהי"ה עם כל המילויים וזהו החותם של הושענא רבה שעל ידי שישראל עושים תשובה וכל אחד מתחרט על מה שפגם וצועק בלב נשבר ובתשובה עצומה וגומר בלבו מעתה אהיה עובד ית"ש באמת. בזה אנו ממשיכין השם אהי"ה עם כל המילויין שהוא בגימטריא חותם והוא מקיף אותנו וסוכך עלינו לבל יגע בנו שום מגע נכרי. וזה שנתגלה הקב"ה לגאול את ישראל נתגלה בשם אהי"ה שזה הוא שם הראשון שעלה לפניו ית"ש כשעלה במחשבה לפניו לברוא את העולמות ונזכר שם ג' פעמים אהי"ה כנגד ג' שמות אהי"ה עם המילויין:

ומזה נבא לבאר בעזרת השם. ויברא אלהים את האדם בצלמו פירש רש"י ז"ל בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים ורצה לומר כל העולמות נברא כל אחד במאמר אחד רצה לומר באות אחת מאותיות התורה. והוא נברא בידים פירוש שאותיות של השמות ה' אלקינו ה' הם י"ד אותיות ואותיות שאחרי אותיות השלשה שמות המכונים ליד שמאל כמו שבארנו בדרוש הקודם הם גם כן י"ד אותיות ושניהם הם כ"ח ובאדם כלולים הכ"ב אותיות היינו שמדבר בפיו ומוציאם בה' מוצאות הפה שהם כנגד אותיות מנצפ"ך וכו' ועם הכולל הם גם כן כ"ח וזהו והוא נברא בידים שכלולים בו הכ"ז אותיות ועם הכולל הן כ"ח כדי שיקבל על עצמו עול מלכותו ית"ש. וזהו כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים ורצה לומר שהודיע להם כח אלקותו ית"ש כנאמר למעלה ה' אלקינו ה' וגו' כדי שיעבדוהו וילמדו תורתו ואותיות התורה הם גם כן כ"ח וכו' ועל ידי זה יתן להם כל השפעות טובות. ואמר עוד נעשה כחותם וגו'. וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם. כלומר בעת הבריאה ניתן בו כח מהשם אהי"ה עם המילויין שעולה בגימטריא חותם כמו שאמרנו למעלה שבריאת האדם היה בשביל שירבה בעבודתו ית"ש ובכל יום ויום יקבל על עצמו עול מלכותו ויתחרט על מה שפגם ויגמור בלבו לאמר מעתה אהיה עובד את ה' באמת. ועל ידי זה יוכל להמשיך השמות אהי"ה עם המילויין שהם בגימטריא חותם לבל יגע בנו שום מגע נכרי שנקבל אנחנו כל ההשפעות טובות. וזהו נעשה כחותם שנעשה על מנת שיעלה מיין נוקבין וימשיך ההשפעות מהמוחין שהן שמות אהי"ה עם כל המילויין והן בגימטריא חותם. בצלם אלקים ברא אותו שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא פירוש ששם אהי"ה במילוי יודין בגימטריא צלם. והוא שם ראשון שעלה במחשבה לפניו וכו' ואם האדם מזכך עצמו יוכל להמשיך על עצמו הצלם אלקים וכו'. ואתי שפיר המתוקן לו כי הגם שניתן בו מעת הבריאה מכל מקום אינו זוכה בו עד שמזכך עצמו וזהו אותו צלם המתוקן לו היינו המתוקן עבורו אם יזכה להשיגו. צלם דיוקן יוצרו הוא רצה לומר הוא השם אהי"ה שהוא השם ראשון של יוצרינו שהוא בגימטריא צלם וכו'. ואמר עוד זכר ונקבה ברא אותם מדרש אגדה שברא בריה ראשונה שני פרצופין ואחר כך חלקו ורצה לומר שתחלת הבריאה היה שיהיה בבחינת שני פרצופין זכר ונקבה היינו שיעלה מיין נוקבין מתתא לעילא דרך כל העולמות עד המוחין וישפיע לכל העולמות וזהו בחינת זכר וגם יהיה בבחינת נוקבא שיקבל השפעות טובות מעילא לתתא. וזהו שאמרו במדרש רבה אנדרוגינוס בראו דהיינו כמו שאמרנו שיהיה בו בחינת דכר ונוקבא וכו' רק אחר כך שפגם ניטל זאת ממנו וזהו ואחר כך חלקו. יהי רצון שיתוקן הכל במהרה בימינו אמן:

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' ופירש רש"י בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש. הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה וכו'. הנה עדיין אין זה מספיק שהרי אף על פי כן כלה מלאכתו בששי ולא בשביעי אף שהיה בצמצום ויראה על פי מאמר חז"ל שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות ועדיין היה צריך לברוא להם גופים וקידש היום ולא בראם. והנה אמרו חז"ל על פסוק שלמעלה וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד, טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע. טוב זה החיים מאד זה המות:

ולבאר זאת נראה על פי מה דמרגלא אצלינו שהשי"ת ברא עולמו לכבודו ובשביל ישראל שנקראו ראשית שהם יקבלו עליהם עול מלכותו. ולמען יהיה הבחירה והרצון כדי שיקבלו שכר על מעשיהם הטובים, צמצם השי"ת אלקותו מעילה לעלול ומעולם לעולם ועשה מסכים ופרסם בין עולם לעולם שהם מצמצמים אור אלקותו וקדושתו בצמצום אחר צמצום עד העולם הגשמי באופן שאין שום דבר נמצא אף בעולם העשיה ועולם הגשמי אשר אין מתנוצץ בו אור קדושתו כי בלעדי זה לא היה להם שום קיום. ולזה מרמז הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים והפסוק ומלכותו בכל משלה. והאדם המקבל עליו עול מלכותו ובא לדבק עצמו בשרשו צריך להסיר כל המסכים עד שישיג נועם אלקותו ב"ה אור העליון אור אין סוף ב"ה. והנה אצל מדת מלכות נאמר ורגליה יורדות מות רצה לומר שהיא המדרגה הקרובה אל מקום מדור החיצונים אשר באם ח"ו היה העולם מתגשם יותר לא היה ביכולת האדם לשוב משם להדבק באור העליון מחמת עביות חומר הגשמיות, אמנם השי"ת ברוב רחמיו כי חפץ חסד הוא לבל ידח ממנו נדח אמר לעולמו די לבל יתגשם יותר כי ראה חכמתו ית"ש להגביל הגבול ולהתחים התחום אשר על ידי זה יוכלו ברואיו להשיג אלקותו מחמת הצמצומים והשתלשלות העולמות וגם יוכלו להעלות הניצוצות הקדושות ואף מעולם הגשמי לרום המעלות. ולזה לא נבראו גופים להשדים כי ראה חכמתו ית"ש לבל יתגשם העולם יותר והלא גם עתה נאמר ורגליה יורדות מות ודי למבין. אשר על כן צריך כל אדם להיות זריז למהר ולשוב לתקן אשר עיות מחמת שנעלם ממנו עד היכן נתרחק מהקדושה פן ואולי יתגשם כל כך אשר לא יוכל קום ועל זה רמזו חז"ל שקידש היום ולא נבראו הגופים של השדים. רצה לומר שמחמת קדושת שבת כי הופיע ית"ש קדושתו על העולמות נתעלו ולא נתגשמו על כן לא נבראו להם הגופים וזהו פירוש הפסוק ויכל אלקים ביום השביעי וגו' רצה לומר עם יום השביעי היינו קדושת שבת בזה כלה מלאכתו לבל יתגשם יותר:

וזה מרמז רש"י בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול אל הקודש ביאורו שצריך למהר ולשוב מאשר העוה ולהוסיף מחול אל הקודש מפני שאינו יודע עד היכן נתרחק ויצא מהקדושה לבל יתגשם הרבה ולא יוכל קום ח"ו, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו בכחוט השערה רצה לומר שתיחם העולם בצמצום רב כחוט השערה והוריד קדושת שבת לבל יתגשם יותר ועד היכן שגזרה חכמתו שיתגשם נתגשם ולא הוצרך להוסיף ולא לגרוע ותיחם והגביל עד כחוט השערה. ולזה רמזו חז"ל והנה טוב זה החיים מאד זה המות רצה לומר כי רגליה יורדות מות כנ"ל קרוב מאד למקום מדור החיצונים על כן הוריד השי"ת קדושת שבת לבל יתגשם עוד בכדי שיוכלו להשיב הכל לשרשו כי ישרים דרכי ה':

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים וגו'. יראה ליתן טעם על ה' זעירא של בהבראם, גם על כפל השמות ה' אלהים, כי הנה ידוע מאמר חז"ל על פסוק כי ביה ה' צור עולמים שהעולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה נברא בה'. וכן דרשו חז"ל בהבראם בה' בראם. ויראה שעל כן הה' היא קטנה שיראה האדם להקטין אצלו עניני העולם הזה והתענוגים. ואולי מרמז על זה גם הזוהר הקדוש בהבראם באברהם, כי כמו שאברהם מאס בתענוגי עולם הזה ושם לבו וחפצו רק להודיע אלקותו לכל באי עולם ולפרסם כי הוא לבדו ברא כל העולמות כמו כן יתנהגו כל באי עולם. ואולי לזה מרמז מלת אלה תולדות שכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. רצה לומר שפוסל כל עניני עולם הזה שנבראו בששת ימי בראשית שלא לרדוף אחר התענוגים והבלי העולם רק להקטין הכל בעיניו כאשר הה' של בהבראם היא קטנה שבה נברא עולם הזה ועל כן באו כפל השמות ה' אלקים. רצה לומר מי שמתנהג כן ומקטין בעיניו עניני עולם הזה ורק בתורת ה' חפצו מהפך בזכותו מדת הדין למדת הרחמים וזה מרומז ביום עשות ה' אלקים רצה לומר שמשם אלקים שהוא מרומז לדין עושה שם הוי"ה שהוא שם החסד והרחמים על הכנסת ישראל אמן:

באופן אחר נראה לי טעם על הה' זעירא ועל דרשת חז"ל בהבראם באברהם. על פי המדרש אלה תולדות השמים והארץ. אלה פוסל הראשונים. ומה פסל תהו ובהו מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן וכו' דין הניין לי ודין לא הניין לי. והענין הוא כך כי כשנשתלשלו העולמות מעולם לעולם עד העולם הזה הגשמי נשכח מהם אלקותו ית"ש וסברו בעצמם שאין עליהם אדון ומושל וכל אחד אמר אני אמלוך לכן נחרבו. והעיקר שצריך לידע שהוא ית"ש רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ולהכנע מפניו כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר. ועל ידי איש כזה מתקיים העולם בזכותו. וזהו בהבראם באברהם שמחזיק עצמו במדת אברהם להיות עניו ונכנע מפניו ית"ש לא כדורות הראשונים שכל אחד אמר אני אמלוך ועל כן נחרבו. ועל זה מרמז גם כן הה' זעירא רצה לומר שיחזיק כל אדם עצמו קטן ושפל לפניו ית"ש ועל ידי זה יהיה קיום להעולם וק"ל:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. פירש רש"י ז"ל ומאי טעמא לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. ויש לרמוז בזה כי הנה כשהאדם מדבק מחשבתו באהבת בוראו והוא מתמלא בכוסף ותשוקה לעבוד את השם בתורה או בתפלה אז מכח אותה התשוקה הוא מוציא קול פשוט מקירות לבו ובאותו ההבל היוצא באותו קול נרשם בו למעלה כל בחינת מחשבתו וכל בקשתו שיש בלבו לבקש כפי בחינת מחשבתו בו כן נכלל הכל באותו ההבל העולה מפיו כי ההבל הוא כולל הל"ב נתיבות החכמה וה' חומשי תורה כפי בחינת מחשבתו כי הה' של הבל רומזת לה' חומשי תורה וב' ל' רומזין לל"ב נתיבות החכמה ובהקבץ יחד רבים מעם בני ישראל אשר מתועדים יחדיו לעבוד את השם בתפלה בציבור או בלימוד תורה אז על ידי הבל פיהם העולה למעלה מתיחדים העולמות העליונים ועל ידי זה מריקים שפע כל טוב על כנסת ישראל, וזהו ענין מאמר חז"ל שהעולם מתקיים על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, וזהו ואד יעלה מן הארץ רומז על ההבל פיהם של עובדי השם שההבל היוצא הוא נרגש בחוש הראיה גם כן כדמות אד וענן וכאותו ההבל והאד עולה מתתא לעילא אז על ידי אותו אתערותא דלתתא מתעורר אתערותא דלעילא להריק שפע מעילא לתתא על הכנסת ישראל וזהו והשקה את כל פני האדמה שרומז על שפע טוב היורד מעולמות העליונים על הכנסת ישראל:

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וזהב הארץ ההוא טוב וגו' ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת. הענין הוא שהעיקר הוא הענוה וכל מאן דזעיר הוא רב וזה ונהר פירוש אור יוצא מעדן הוא מלשון דכתיב בקהלת [ג, ד] וטוב משניהם את אשר עדן לא היה פירוש מהאיש אשר עדיין לא הוא שאינו מחזיק עצמו לכלום רק שמאמץ את עצמו בעבודת השי"ת כאלו הוא מתחיל עכשיו מאדם כזה יוצא אור ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים פירוש נתגדל למעלה למעלה שם האחד פישון הוא מלשון פשו פרשיו שמרבה את עצמו בקדושה יתירה הוא הסובב את כל ארץ החוילה על שלשה דרכים הוא. הוא מלשון אוחילה שהוא לשון תקוה שהוא מקוה להשי"ת וגם מלשון תפלה מלשון ויחל משה גם מלשון חוילה מחוי ליה במחוג וזהב הארץ ההיא ט'ו'ב' הוא השם הוי"ה ב"ה במספר קטן ושם הנהר השני גיחון הוא מלשון גוחה גחין ולחש לה הוא לשון קטנות הוא הסובב את ארץ כוש שהוא משונה בעורו כן הוא בהכנעה וענוה ושם הנהר השלישי חדקל מלשון חד וקל כדאיתא בגמרא דעבודה זרה טוב להיות חד וקל להיות בשמחה וביראה הוא ההולך קדמת אשור הוא מלשון שירה ותפלה כשהולך להתפלל צריך להיות חד וקל בזריזות ושמחה והנהר הרביעי הוא פרת שמפרה ומרבה בעולם הזה והבן. ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' עד ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וגו' לכאורה יקשה מאין בא הטעות לאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה שיעבור על מצות השם בפרט שעדיין לא היה בו היצר הרע עד אחר אכילתו. והנראה על פי מאמר חז"ל שהארץ שינתה מצות השם אשר צוה לה תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי עושה פרי וגו' והארץ לא עשתה כן רק ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי והעץ עצמו אינו פרי נמצינו למדים ששני מינים נמצאים באילנות אחד שהעץ עצמו הוא פרי והב' שאין טעם בהעץ רק בהפרי. והנה בגן עדן אשר נטע ה' נאמר ויצמח ה' אלקים וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל פירוש שהיה העץ עצמו טוב למאכל ולכן באמור השם לאדם מעץ הדעת וגו' לא תאכל דימה בנפשו שלא נצטוה רק שלא לאכול מהעץ עצמו אבל לא על הפרי ואף בהשאת הנחש לא נזכר רק לא תאכל מכל עץ הגן לכן טעה אדם ואכל מפריו כי דימה בנפשו שלא נצטוה על אכילת הפרי ונכון:

ויצו ה' אלקים וגו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' ויאמר הנחש וגו' כי יודע אלקים וגו' והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וגו' ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם וגו' ואירא כי ערום אנכי וגו'. יש לומר בזה דרך אסמכתא כי הנה האדם הבא לעבוד ה' צריך להזהר לבל יסתכל בחסרון חברו כלל ולא יחזיק עצמו לחכם להיות מבין על חברו ועל דרכו כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. גם האדם המסתכל בחסרון חברו הוא מחמת גאותו שמחזיק עצמו לערך מה כי אם היה נכנע ומכיר חסרונו ועיוותו יחזיק לחברו טוב ממנו ולא יסתכל בחסרונו כלל רק מחמת שהוא בגדלות בעיני עצמו לכן לא ישרה בעיניו דברי ודרכי חברו. וזה היה מעלת יעקב אבינו ע"ה שהיה איש תם שלא היה מחזיק עצמו לחכם להבחין בדרכי חברו. ויש לסמוך זאת על מאמר הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו מחמת שעל ידי זה יכנס בך היצר הרע וגאות וימלא לבך להבחין בדרכי חברך האם טוב אם רע מחמת שתחזיק עצמך לחכם. וזה היה פתוי הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע שעל ידי אכילת העץ תתחכם שתדע להבחין דרכי זולתך אם טוב אם רע ותשיג השגה שאינך משיג עתה. וזהו וידעו כי ערומים הם לשון והנחש היה ערום כי על ידי אכילתו מהעץ נכנס בו היצר הרע וגאוה אשר על ידי כן החזיקו עצמם לערומים וחכמים גדולים בעיני עצמם וזה גם כן מאמר אדם ואירא כי עירום אנכי שאני מתירא מחמת שאני רואה עצמי שלבי מתנשא בי לאמר שאני ערום וחכם ובאתי לידי גאוה ונתירא מאד מזה וק"ל:

ויצר ה' וגו' כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. יש להבין בזה הרבה. א', כבר עמד רש"י ז"ל שהמקרא מסורס והיה לו לומר וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם הוא שמו. גם אמר כל חית השדה ולא אמר בהמה ולהלן אמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה. גם מה שאמר לראות מה יקרא לו האדם, למה לא קרא הקב"ה בעצמו. גם מה לשון לראות הלא הכל גלוי לפניו וכבר ידע חכמת יציר כפיו. אמנם ידוע כי להצומח קראו חכמים כח המגדל נפש הצומחת ובאמת אין זה נפש רוח חיים רק כח המגדל, אכן הבעלי חיים יש להם נפש חיה שיש לו חיות לילך ולבקש טרפו ושאר פעולותיו. אמנם גם הנפש הזה לא משמים הוא ואינה מהעליונים, והראיה על זה שהרי אמרו חז"ל שאדם נברא כלול מעליונים ותחתונים שלא יהי' קנאה במעשה בראשית שביום א' נבראו שמים וארץ בשני רקיע לעליונים בשלישי יבשה לתחתונים וכו' בששי נברא אדם כלול מעליונים ותחתונים נראה מזה שנפשות הבעלי חיים אינם מהעליונים שאם כן היה קנאה במעשה בראשית. והנה לכל נברא יש לו שורש למעלה והבעלי חיים שרשם הם חיות המרכבה וכל שמות הבעלי חיים כולם הם צרופי אותיות הקדושות, והשם מורה על קדושת הדבר ההוא, ששם שור משורש החיות שנקרא שור וכן כל השמות. והצדיק האוכל לשובע נפשו הוא ממשיך תחלה חיות הדבר המאכל ההוא לתוכו מעילא לתתא ואחר כך מקשרו ומעלהו על ידי אכילתו או על ידי ראיית הדבר ההוא כי זה תכלית בריאת העולם להעלות כל הברואים ולקשרם באין סוף ב"ה. לכן אמרו חז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר מפני שאינו יודע להמשיך החיות אל המאכל ולקשרו באין סוף. וגם אמרו חכמי האמת כי הגם שהגוים אוכלים בהמות ושורים וכבשים אין אכילתם רק בשר הבהמיות שבו אמנם אינם אוכלים השור עצמו שהוא החיות הקדושה אשר בו מפני שאינם ממשיכין אותו. וזה הי' הענין הבאת הבעלי חיים לאדם שהביאם כדי שימשיך עליהם את שורש חיותם וזה היה גם כן ענין הקרבנות שהכהן המשיך החיות אל הבהמה עד שיבא בקרבה קצת רצון שתרצה להעלות על המזבח ותבחר בזה דוגמת הדבר שמצינו באליהו שברח הפר אצלו, גם במדרש ויקרא מצינו דוגמא לזה. וזה שאמר הכתוב לראות מה יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו ביאורו שכל מה שקרא לו האדם זו היא נפש החיות של שורש שמו:

ספר מאור ושמש - פרשת נח

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'. יש לדקדק דכאן כתיב צדיק תמים ולהלן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא נכתב תמים. והנה פירוש רש"י על זה ידוע, אמנם עוד יש לאלקי מילין לפרש כי בדקדוק נכתב כאן תמים ולהלן לא הוצרך כן, כי יש שני מיני צדיקים, היינו מדריגה אחת של צדיק שהולך תמיד בתמימות בתורה ותפלה ומעשים טובים ואינו יודע להעמיק בחכמה דהיינו חכמת אלקותו ית"ש רק הולך בפשטות בלמודו ותפלתו. וזה הצדיק אינו יכול להתחבר את עצמו עם בני אדם כלל וכלל כי נחשב לו שבני אדם יבלבלו אותו מעבודתו, וגם אין לו שכל גדול לקרב בני אדם לעבודת השם ית"ש מחמת ששכלו בעבודתו הוא קטן מאד והולך בתמימות שלו לבדו דהיינו בהתבודדות בלי חברת בני אדם כנ"ל. ויש מדרגת צדיק שהולך בחכמה ודביקות לקיים בכל דרכיך דעהו כמאמר חז"ל, וזה הצדיק יוכל להתחבר את עצמו עם כמה בני אדם מחמת שהילוכו בקדושה ובחכמה בדביקות גדול והגם שמתחבר את עצמו עם אנשים אינם מבלבלים מחשבתו כי הוא קשור בחכמה עילאה ודביקות בבורא ית"ש, וזה הצדיק אינו נקרא תמים כי הולך בהתחכמות נגד היצר הרע לקרב רחוקים. וזה מצינו אצל יעקב אבינו שנקרא איש תם ופירש רש"י שאינו יודע לרמות, אבל עשו קרא עליו ויעקבני זה פעמים ותרגם אונקלוס וחכמני, כי עם מי שהיה צריך לילך ברמאות היינו בחכמה הלך בחכמה כמאמר הכתוב עם נבר וגו' וזה הוא דרך יותר גבוה ממדריגת תמימות בלא שכל כמובן ליודעים:

וזה פירוש הכתובים כי קודם בנין התיבה היה בבחינת תמים שאינו יודע לרמות דהיינו שהלך בתמימות ולא חבר עצמו לבני דורו לקרבם לעבודתו ית"ש והלך בהתבודדות בפני עצמו על כן נקרא תמים שאינו יודע לרמות לקרבם לחכמה. אמנם אחר כך שאמר לו הקב"ה עשה לך תיבת וגו' והיה עוסק בבנין התיבה ק"כ שנים וכוונת השי"ת היה כדי שישאלו בני דורו מה זאת וישיב להם שהקב"ה רוצה להביא מבול לעולם אולי יעשו תשובה כמבואר ברש"י, נמצא ממילא כל הק"כ שנה שעסק בבנין התיבה היה צריך לעסוק עם בני אדם הרבה אולי יחזירם למוטב וצדיק שצריך לעסוק עם בני אדם רשעים ממילא צריך התחכמות גדול ואינו יכול לילך בתמימות רק צריך להתחכם בכדי שלא יבלבלו אותו הרשעים מעבודתו כמו יעקב עם עשו ולבן על כן אחר בנין התיבה נאמר לו כי אותך ראיתי צדיק ולא נאמר תמים כי אז בחר נח לעצמו לילך בהתחכמות כנ"ל ועלה במדריגה יותר ממדריגת התמימות והבן:

עוד בפסוק הנ"ל יש לדקדק על מלת היה שהוא כמיותר, או הוא בדורותיו היה לו לומר. ונראה על פי פשוטו דהנה עיקר עבדות ה' שיהיה תמיד בשמחה כי מדת העצבות מזיק מאד לעבודת הבורא. ועיין בספר הישר לרבינו תם גנות מדה זו של העצבות. ומטבע האדם הרוצה לעבוד ה' באמת שיש לו מעט עצבות מחמת שמעשיו אינם ישרים בעיניו שדומה לו תמיד שממעט בעבדות ה' על כן צריך להתחזק עצמו נגד מדה זו להיות תמיד בשמחה וביותר יש לאדם עצבות כשהולך בתום ושוקד בעבדות ה' באמת ורצונו ותשוקתו תמיד להרבות כבוד שמים בראותו שח"ו בני דורו אינם הולכים בדרך הישר לד' אזי מעשיהם של אותו הדור הם מעציבים מאד את הצדיק ובפרט בראותו שבני דורו מכעיסים נגד ה' אזי ביותר הוא נעצב וצריך אז התחזקות יותר ויותר לעבוד את ה' בשמחה כדי שלא יפול במדת העצבות ח"ו. וזה פירוש הפסוק איש צדיק תמים היה בדורותיו, רצה לומר שמשבח את הצדיק נח שאפילו בדורותיו שהיו רשעים ומכעיסים נגד רצונו ית"ש היה מתחזק בצדקתו לעבוד את ה' ית"ש בשמחה וזה נרמז במלת והיה כדאיתא בכמה מקומות במדרש שכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, אלה תולדות נח וגו' צדיק תמים היה בדורותיו. ופירש רש"י יש מהם דורשים לשבח וכו' את האלהים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים וגו'. והנה לכאורה קשה לפירוש רש"י דיש מהם דורשים לשבח וכו' דהא כתיב את האלהים וגו' ופירש רש"י ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו וכו' הרי נח היה קטן מאד מאברהם. גם קשה מה ויולד נח הוי ליה למימר והוליד נח שלשה בנים כפירוש רש"י בפרשת בראשית על הוליד היא לשון הפעיל שהיא מוליד וכו' ויולד הוא וכו':

 

ונראה דהעיקר הוא אתערותא דלתתא, והנה הצדיק הוא המעורר לכל בני דורו להתעורר בתשובה ועל ידי אתערותא דלתתא יש לו אתערותא דלעילא. והנה איתא בזוהר הקדוש על הא דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מחמת דטפה דדכורא גובר עליו ובהפך הוא להפך. והנה העיקר תולדות של צדיקים הוא מעשים טובים כפירוש רש"י. והנה נח לא התעורר כל כך אתערותא דלתתא כידוע מספרים הקדושים על כן היה תחלה אתערותא דלעילא כדאיתא ונח מצא חן הוא מצא אבל כביכול השי"ת לא מצא. והנה כשיש אתערותא דלתתא מתחלה ואחר כך גובר אתערותא דלעילא טיפה דדכורא ממילא יש חסדים מגולים רחמים פשוטים מה שאין כן כשבתחלה היא אתערותא דלעילא ואחר כך דלתתא אזי טפה דנוקבא גוברת וממילא אין השפעה בשלימות, וזה היה אצל נח. על כן גבי אברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו שהוא אתערותא דלתתא מה שאין כן גבי נח כנ"ל על כן כתיב את האלהים התהלך נח כפירוש רש"י כנ"ל שהיה צריך סעד לתומכו דהיינו אתערותא דלעילא כנ"ל, על כן כתיב ויולד נח שהוא לשון לידת זכר שהוא מזריע תחלה דהיינו דכר, על כן לא כתיב והוליד נח שהיה משמעו הוליד לנקבה דהיינו אשה מזרעת תחלה דהוא אתערותא דלתתא דהא כאן לא היה אתערותא דלתתא כנ"ל ומה שדורשין לשבח בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר זה היה באתערותא דלעילא על ידי זה היה צדיק בדורותיו כל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר אבל באמת כנגד אברהם לא היה נחשב לכלום דאברהם היה מתחזק בצדקו מאליו והיה מתעורר באתערותא דלתתא כנ"ל:

עוד בפסוק הנ"ל אלה תולדות נח וגו'. הדקדוק הוא מבואר במדרש ובכל המפרשי תורה כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים מה פוסל כאן. ונראה לי לפרש גם כן על פי פשוטו כי הנה כל צדיק וצדיק אחז דרכו בעבודתו לפי שכלו להצטדק עם ה' ובודאי אם יש עוד צדיקים בדור אשר עובדים השם באמת אזי יכול הצדיק לאחוז דרכו ואינו צריך להתחזק יותר ויותר כי יש לו עוזרים לקיום העולם כי כל צדיק עושה מעט פעולה לשכינה להתקיים העולם אבל אם ח"ו אין לצדיק עוזרים לעבודת הבורא אזי צריך התחזקות גדול לעבודתו לילך בכל יום ויום בהתאמצות לעבודת הבורא, חדא שלא יפול ח"ו ממדרגתו מחמת שאין לו עוזרים וחדא לקיום העולם שלא יתמוטט ח"ו ובפרט בעת שהצדיק הוא יחיד בדורו שאין צדיקים כלל בלעדו ובני דורו תועים והולכים ומרשיעים בכל עת יותר ויותר אזי צריך להצדיק היחיד בדורו להתאמץ עצמו כמעט בכל יום ויום יותר לקיום העולם שלא יתמוטט ח"ו ברשעת הדור. על כן צריך בכל יום ויום להוסיף על צדקתו יותר ויותר וצריך לחשוב בעיניו שמעשיו שעשה עד היום אינם נחשבים לכלום כי רואה שהדור המה מרשיעים יותר על כן צריך להצדיק יותר. וזה פירוש הפסוק אלה תולדות נח וגו' רצה לומר שפסל מעשים ראשונים בכל יום ויום להתחזק עצמו יותר בעבודתו מחמת איש צדיק תמים היה בדורותיו רצה לומר שראה בכל יום ויום שדורותיו מרשיעים יותר על כן פסל הראשונים והתחזק עצמו כקדם להצטדק יותר ויותר כי חשב בעצמו אולי מחמת מעשיו עדיין אינם כהוגן על כן הדור מתמוטט ועל כן התחזק יותר בצדקתו וקל להבין:

צוהר תעשה לתיבה. יש לפרש על פי רמז כך דהנה צדיקים יש להם להפך מדת הדין למדת הרחמים על ידי שמהפכים התיבות לצרופים אחרים ועושים מתיבת צרה ומהפכים לתיבת רצה כמבואר בכוונת בין המצרים לכוין בתיבת רצה שתהפוך צרה לרצה ובזה ממתיקים הגבורות לחסדים. יש עוד צירוף בתיבת צרה לתיבת צהר דהיינו שיעשה חסדים מגולים שיאיר ה' פניו לישראל ובאור פני מלך חיים וזה הוא צהר תעשה לתיבה שיתהפכו תיבת צרה לצהר ומפרש הכתוב על ידי מה כי יש כח ביד הצדיקים להפוך מדת הדין לרחמים לעשות מצרה צהר ומפרש הכתוב ואל אמה תכלנה מלמעלה דהיינו על ידי תשובה נהפך מדת הדין לרחמים וזה ידוע שעולם הבינה היא עולם התשובה שנאמר ולבבו יבין ושב והיא נקראת אימא עילאה שהיא אם כל חי, וזה הוא ואל אמה תכלנה וגו' אל אמה תכלנה שתכסוף לתשובה עילאה כי ה' ואלף ממוצא אחת באחע"ה. ופתח התיבה בצדה תשים דהנה עולם הבינה המרומזת לתשובה היא נקראת גם כן ה' ראשונה של שם הוי"ה ואיתא בגמרא שבת למה כרעא דה' תלוי ולמעלה פתחה צר כי הבא ליטמא פותחין לו ואי בא למהדר לעייל בהאי דהיינו בפתח הצר שלמעלה עיין שם וזה פתח התיבה דהיינו בתיבת ה' בצדה תשים שילך בפתח הצר למעלה ועל ידי זה תוכל לעשות מצרה צהר:

ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, פירש רש"י זה בנין התיבה. ויאמר ה' בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ופירש רש"י ויעש נח זהו ביאתו אל התיבה. והנה יש לדקדק מאי לך דכתיב תקח לך הוי ליה למימר תקח שבעה שבעה וגו' מאי לך. גם מאי איש ואשתו מאי שייך אישות בבהמה. גם מאי אשר לא טהורה היא. וידוע מאמר הגמרא עקם הכתוב כמה תיבות שלא להוציא דבר מגונה וכו':

ונראה דהנה אדם הראשון תיקן כל החיות והבהמות בקריאת שמות כדכתיב ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' ועל כן כשנפל אחר כך הגם שעשה תשובה אחר כך, ובפרט בשבת קודש כששר מזמור שיר ליום השבת תיקן הכל ונמחל לו הכל, מכל מקום החיות והבהמות לא נתקנו בכך ועל כן היה אסור באכילת בשר, מה שאין כן גבי נח כדבעינן למימר לקמן בסיעתא דשמיא. דהנה כתיב בזוהר הקדוש נח ותיבה חדא הוא ופירושו בקצרה דידוע דהיה לוחות וארון הברית דהיינו שהצדיק מחויב להכניס גם כן כל החיצוניות הקדושה לקדושה דהיינו כל מילי דעולם הזה דוממים וצומחים ובעלי חיים הכל הכניס לקדושה, וזה הי' בנין התיבה דהיינו ארון הברית, ונח נכנס לתיבה ולקח הכל אתו דהאדם כולל כולו כל הבריות וכל דומם צומח חי מדבר כידוע, ולקח הכל אתו עמו אל התיבה ותיקנן על ידי תשובה שעשה כדאיתא במדרש. והנה כשרוצה האדם לעשות תשובה צריך לאחוז באבות העליונים. והנה ידוע שאברהם יצחק יעקב האבות העליונים הם חכמה בינה ודעת והם רגלי המרכבה, ובמרכבה יש ד' חיות נושאות ומנושאות עם הכסא ואריה הוא חסד ושור הוא גבורה והיא תשובה. והנה אברהם ידוע הוא אריה יצחק הוא שור ויעקב נשר ואדם. וזה מכל הבהמה הטהורה דהיינו שור תקח לך שבעה שבעה דהיינו על ידי תשובה מדת שור גבורה שהיא בינה דמינה מתעוררין הדינים ושם חמשים שערי בינה והשער הנו"ן הוא סגור אפילו למשה רבינו ע"ה והעיקר רק מ"ט שערים דכל בעל תשובה יכול לכנוס בהם, וזה תקח לך שבעה שבעה דהיינו על ידי תשובה מ"ט שערי בינה, איש ואשתו דהיינו שיהיה היחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ומן הבהמה אשר איננה טהורה דהיינו אריה שנים, דידוע דאהבה הוא מדת החסד לאברהם אריה, אהב"ה הוא גימטריא אחד דהיינו היחוד איש ואשתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. גם מעוף השמים שבעה שבעה דהיינו מדת נשר שהוא רחמים שהוא כללות המדות אף על פי כן העיקר היא תשובה וזה שבעה שבעה דהיינו מ"ט שערי תשובה. ויעש נח ככל אשר צוהו פירש רש"י זהו ביאתו לתיבה דהיינו שתיקן כל הדומם צומח חי מדבר מה שלקחם אתו עמו ונח ותיבה חדא הוא ותקנו וזהו תקח לך דייקא שבעה מפני שהוא לקחם אתו עמו מחמת שהאדם כלול מכל הברואים כידוע שנקרא עולם הקטן ותיקן הכל על ידי שאחז בתשובה דרך האבות כנ"ל, על כן הותר לנח לאכול בשר בעל חי מה שאין כן לאדם לפי שנח לקחם אתו עמו כל הברואים ועשה תשובה כדאיתא במדרש הנ"ל ובזה תקן הכל הדומם צומח חי מדבר על כן הותר לנח ולבניו לאכול בשר על דרך זה מה שאין כן אדם הראשון לא תקנם רק בקריאת השמות אבל לא לקחם אתו עמו כנ"ל לתקנם על כן אחר כך כשחטא ונפלו כל הברואים כידוע הגם שהוא עשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת מכל מקום הם לא נתקנו והיה אסור לאכול בשר עד נח ובניו לפי שתיקן נח הכל והכניס אותם בתיבה דהיינו כנ"ל שהכניס כל הברואים דהיינו כל הניצוצות שהיה בכל הדומם צומח חי מדבר הכניס הכל לקדושה ונתיחד הכל דהיינו נח ותיבה חדא הוא כנ"ל ודו"ק ותבין:

מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. הדקדוקים המה רבו. א', מה זה לשון שבעה שבעה היה די בפעם אחד שבעה כמו שכתוב בלא טהורה שנים וגו' ולא כפל שנים שנים. ב', מה זה לשון איש ואשתו שאין שייך בבהמות לשון אישות כידוע. ג', הדקדוקים של הגמרא יתור לשון אשר לא טהורה היא והיה די מן הבהמה הטמאה ודרשת הגמרא במקומה עומדת ללמד לאדם לדבר שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובודאי יש עוד רמז מהיתור לשון, ועוד מה זה הלשון תקח לך הלא מאליהם באו כידוע פירוש רש"י ז"ל:

ולפי עניות דעתי נראה לפרש בדרך רמז כי בודאי נח הצדיק תמים עשה מצות ה' לקבץ להתיבה הברואים שידע שלא קלקלו בשרשם, כי ידוע שיש במרכבה הקדושה ארבע חיות הקודש פני שור ופני ארי' ופני נשר ופני אדם. ולכאורה איך יש במרכבה מן החיות הטמאות ח"ו הס להזכיר אך בודאי שם הם בקדושה שכליות קדושים אשר אין בהשגת בני אדם כי אם לנביאים הקדושים אשר ירדו במרכבה. אך להבין קצת מקצת שכל השתלשלות העולמות היה מן הארבע חיות הנ"ל עד למטה, ולמעלה הן כחות קדושות דהיינו כח השור להתגבר האדם את עצמו בכל הנ"ל שבקדושה להכניע היצר הרע ושונאי השם כמו שכתוב בכור שורו הדר לו וקרני וגו' וכח בחינת אריה גם כן להתגבר את עצמו להיות גבור כארי לעבודת הבורא ולהדבק בשורשו בקדושה לעבודת השם ולהדבק במדת נשר להיות רחמנים על ברואי השם כמדת נשר שיש לו רחמנות ונמצא בשרשם המה רוחניות קדושות רק בהשתלשלות למטה בגשמיות בארץ נמצא ארי' מן החיות טמאות וגם נשר מעופות אבל למעלה מרמזים בקדושה רוחניות והאדם התחתון העובד ה' באמת ידבק את עצמו בשורש אדם עליון בדביקות עליון על ידי מדותיו הקדושים שמקשר כל המדות בקונו דהיינו במדת שור וארי' ונשר לדבק עצמו על ידי מדות אלו ושרשו באין סוף ב"ה וברוך שמו, נמצא מקשר כל העולמות התחתונים והברואים בהבורא ב"ה וברוך שמו ומתקנם עד שורשם ומעלה אותם לקדושה. והעיקר הכל הוא על ידי תשובה שמדבק עצמו במ"ט שערי תשובה ועל ידי תשובה עילאה יוכל לקשר הכל בשרשם ומיחד כל העולמות והברואים באין סוף ב"ה ונעשה יחוד גמור כמו איש ואשתו בגשמיות ורומז ברוחניות. וזה פירוש הכתובים תקח לך שבעה שבעה דהיינו משורש הבהמה שלמעלה שבמרכבה תקח לך לעצמך שבעה שבעה דהיינו ז' פעמים ז' העולים מ"ט שערי תשובה כדי לקשרם במרכבה עילאה. ומן הבהמה אשר לא טהורה היא דהיינו שורש אריה שבמרכבה עילאה ששם אין שום טומאה ח"ו רק לא טהורה תקח לך לעצמך הרמז לעשות שנים איש ואשתו ליחד שני עולמות ביחוד איש ואשתו יחוד גמור ודי למבין ודו"ק:

ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם וגו'. ויש לדקדק יתור לשון אשר אתכם וגם נאמר עוד הפעם ובכל חית הארץ אתכם הלא זה נאמר לו אחר שיצאו מן התיבה ובודאי הלכו כל הבהמות והחיות והעופות לדרכם בכל העולם ולא היו עמו כמו בתיבה ואיך שייך לומר אתכם:

 

ונראה לפרש דהנה הבורא ית"ש ברא כל העולמות עליונים ותחתונים שיכירו כולם אלקותו ומלכותו אפילו הבהמות והחיות והעופות וכן היה בשעת הבריאה שאמר אדם הראשון לכולם בואו ונשתחוה וגו' וכן עשו וקבלו עליהם עול מלכותו. אמנם לאחר שנתקלקלו הדורות ושכחו כולם את הבורא אשר בראם ונפלו ממדריגתם ונשאר על האדם שיזדכך מעשיו עד שימשיך אלקותו ית"ש על כל הנבראים ושיבא לכולם השתוקקות לעבודתו כמקדם ויכירו כח מלכותו, ובמה יוכל האדם להמשיך אלקותו ית"ש על הנבראים הכל על ידי התורה והעבודה זו תפלה שעל ידי עוסקו בתורה והתאמצותו בתפלה ובשירות ותשבחות ומזמורים באמרו הללו ה' מן הארץ תנינים וגו' החיה וכל בהמה וגו' ומדבק עצמו בדביקות ה' אזי ממשיך אלקותו עליהם שיבא לכל בריה חיות אלקותו ית"ש, וכן כשלומד תורה ומדבק עצמו בעת למודו ותפלתו באותיות התורה ובפנימיות אשר שם שורש כל הברואים כי אין לך שום נברא בעולם שלא יהיה לו שורש באותיות התורה אזי ממשיך חיות אלקותו ית"ש עליהם גם בעת האכילה וגם במלבושיו ממשיך גם כן חיות אלקות על הנבראים ומקשר אותם למעלה כאשר כבר אמרנו מזה במקום אחר וזהו מחמת שהאדם הוא עולם קטן ונכללו בו כל העולמות העליונים ותחתונים על כן יוכל להתחבר עצמו עמהם בתורתו ותפלתו להעלותם ולהמשיך להם אור אלקותו וממילא צדיק כזה יוכל לקיים כל העולם כולו שלא יתמוטט ח"ו מחמת שממשיך כח אלקותו ית"ש על כל הנבראים. וזהו פירוש הפסוקים ואני הנני מקים את בריתי אתכם רצה לומר שתכלול כל הברואים אתכם בעת עבודתכם לה' וזהו את כל נפש החיה אשר אתכם וגו' בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם רצה לומר שתכלול את כל הנבראים הן הבהמות והן החיות והעופות תכללו אותם אתכם וממילא יבא בהם חיות אלקותו ויהיה קיום העולם:

ובדרך זה נוכל לפרש הפסוק זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן וגו' והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן כי אמרנו כשהצדיק הולך בצדקו ועובד ה' בדביקות גדול בעת למודו ותפלתו אזי הוא מקשר כל הברואים בהבורא ית"ש וממילא הוא קיום העולם שלא יתמוטט ח"ו, והנה צדיק כזה צריך להדבק בבוראו ית"ש וכבר אמרו חז"ל האיך נוכל להדבק בו כי אש אוכלה הוא ותרצו הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו', וכבר מבואר בספר תומר דבורה להרמ"ק ובספר חסד לאברהם איך שיוכל האדם לבא לכל המדריגות הנזכרים בי"ג מדות. וממילא צדיק כזה אשר מדבק את עצמו לבוראו בכל מדותיו ומקשר כל הברואים בהבורא ית"ש בודאי הוא מבטל כל הדינים וממתיק אותם לרחמים גדולים ומקיים העולם. וזהו פירוש הפסוק זאת אות הברית וגו' את קשתי בענן וגו' רצה לומר הצדיק כזה אשר מקשר לעצמו כל הנבראים להמשיך עליהם חיות אלקותו ית"ש הוא אות ברית לעולם והיה בענני ענן על הארץ שיהיה ח"ו התעוררות דינין כענין שנאמר סכותה בענן וגו' ונראתה הקשת בענן רצה לומר שיתגלה הצדיק בדור, הצדיק נקרא קשת כלשון המדרש קשיותי שהוא מוקש לי שיכול לבטל הדינים והגזירות רעות ויהיה זכרון ברית לעולם רצה לומר הצדיק ההוא יקיים העולם שלא יתמוטט ח"ו:

 

ועל פי זה נוכל לפרש הפסוקים ויחל נח איש האדמה וגו' וישת וגו' ויתגל וגו' ויקחו שם ויפת את השמלה וגו' וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו וגו', כי על פי הדברים הנ"ל באחוז הצדיק דרכו לקשר הכל בבורא ית"ש על ידי תורתו ותפלתו הקדושים בהזדככות חומרו אז גם אחר למודו ותפלתו יוכל לאכול גם כן בקדושה ולהלביש מלבושים טובים ויקרים ולדור בדירות נאות כי יוכל לקשר הכל בהבורא ב"ה ולהעלות ניצוצות קדושות שבהם אבל אם ח"ו אינו עובד ה' באמת בדביקות גדול וכו' ורוצה ליקח לעצמו מדריגה זו להעלות ניצוצות קדושות ממדריגות תחתונים מאכילה ושתיה ודירות נאות ועדיין לא הזדכך חומרו מכל וכל וממילא לא יוכל להיות דבוק כל כך שיוכל להעלות ניצוצות קדושות ממדריגה תחתונה ועל ידי זה יוכל ליפול ח"ו לעומקא דתהומא. וזהו מרומז בהפסוקים ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת וגו' רצה לומר שהתחיל עבודתו תיכף להעלות ניצוצות קדושות ממדריגות תחתונים ויחל לשון התחלה על כן וישכר ויתגל רצה לומר שנפל ממדריגתו עד שלקחו שם ויפת את השמלה רצה לומר המלבושים שנתלבשו במדריגות התחתונים וישימו על שכם שניהם רצה לומר שהטו שכמם לקבל עליהם עול מלכות שמים בדביקות גדול וילכו אחורנית רצה לומר בעת שחזרו לרדת מדביקות למדריגות התחתונים לא היו שקועים בהם רק דרך אחורנית היינו שלא שמו מגמתם רק על העבודה והתפלה ודביקות ולא שמו מגמתם על עולם התחתון ובזה ויכסו את ערות וגו':

במדרש את קשתי נתתי בענן את קשיותי דבר שהוא מוקש לי אפשר כן אלא קשין דפרי, עד כאן לשון המדרש עיין במתנות כהונה, ומדרש זה הוא תמוה מאד. והנראה לפרש בפשוטו דהנה איתא במדרש אין כאלקינו מי כאלקינו, פירוש אין כאלהינו, אבל הצדיק הנקרא מי הוא כאלקינו שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל כמבואר זאת בכל הספרים. והנה עיקר הקשת בענן הוא אות על בטול הגזירה אבל כשיש צדיק בדור אינו צריך לקשת כמבואר בגמרא כתובות במעשה דרבי שמעון בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי שלא נראה קשת בימיהם שהם בטלו הגזירות רעות ולא נצטרכו לקשת. וזה פירוש המדרש את קשתי נתתי בענן את קשיותי היינו הצדיק ששוה בהיקש לקודשא בריך הוא שמבטל גזרות רעות כמו הקב"ה וזה שהוא מוקש לי שדומה לי כביכול לבטל גזרות רעות כמוני. ומקשה המדרש אפשר כן רצה לומר שיהיה הצדיק דומה ממש לקודשא בריך הוא ומתרץ אלא קשין דפרי פירוש כמו הקש דפרי שהוא טפל לפרי כן הצדיק הוא טפל לקודשא בריך הוא ואף על פי כן בדבר זה הוא דומה לקודשא בריך הוא לבטל הגזירות רעות ואין צריך לקשת בימיו וקל להבין:

ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם ואלה משפחות בני שם למשפחותם ללשונותם בארצותם לגויהם. ויש לדקדק מה לנו לחשוב המקומות שישבו את עצמם הלא אין ידוע לנו מקומות הללו. והמדרש רבה כתב על כמה מקומות שמות אחרים להבינם וגם שמות אלו אין ניכרים לנו. גם יש לדקדק במשפחות חם ויפת נאמר בארצותם בגויהם וכאן אצל בני שם נאמר לגויהם. על כן אמרתי הכתובים האלו מודיעים לנו גודל מעלת עם בני ישראל מהיכן מוצאם ומובאם על פי הקדמה אחת המבואר בספר יצירה וזה לשונו כ"ב אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות. ולשון אמות הוא כמו שרשים שהשלשה אותיות אמ"ש הם כמו אם לבנים שהאם הוא מקור לבנים כן הם השלשה אותיות אמ"ש מקור לכל האותיות. עוד איתא באותה המשנה שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים. ולולא דמסתפינא אמינא פירוש המשנה זאת כי השלשה אותיות אלו הם השרשים של כל העולמות וכל כוונת הבריאה שהיה ליתן שכר טוב לצדיקים ולפרוע מן הרשעים כמבואר בפרקי אבות וזה היה המחשבה של ראשית הבריאה שיהיה כף זכות וכף חובה רצה לומר שיהיה הבחירה חפשית ביד האדם והאדם יוכל לבחור באיזה דרך שירצה וה' קבע באדם אבר אחד הוא הלשון שעל ידו יכול להכריע בין כף זכות לכף חובה דהיינו על ידי עסק התורה והתפלה וזה פירוש לשון חק מכריע בנתים דהיינו על ידי הלשון יכול האדם להכריע עצמו בין כף זכות לחובה כמאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון. נחזור ללשון המשנה שלש אמות אמ"ש מ' דוממת שי"ן שורקת א' אויר מכריע בנתים. ופירוש זו הבבא שמשלשה אותיות אלו יצאו השלשה יסודות מים אש אויר. וכמו שמשלשה יסודות אלו הגשמיים הנראה לעינינו נרכבו כל הברואים התחתונים כפי הנראה בחוש הראות שכל הברואים נרכבו משלשה יסודות הגשמיים, כמו כן הם שלשה יסודות רוחניים אשר מהם נרכבו כל העולמות רוחניים. ועיין פירוש הדברים בזוהר פרשת וארא ברעיא מהימנא ותמצא נחת, תראה משם אפס קצה דברים אלו איך משלשה יסודות אלו נבראו כל העולמות דקים מן הדקים. וזה פירוש המשנה בספר היצירה בסדר השלישי שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכו' שלש אמות אמ"ש סוד גדול מופלא ומכוסה וחתום בששה טבעות ויצא מהם אויר מים אש ומהם נולדו אבות ומאבות תולדות. הרי מבואר בפירוש שהג' אותיות הנ"ל הם סוד מופלא ומכוסה רצה לומר שהם השרשים של כל העולמות והם סוד מופלא ומכוסה אשר הדבור והמחשבה אסור בהם וזהו הרצון הקדום קודם כל העולמות. והנה אמרו זכרונם לברכה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וישראל עלה במחשבה רצה לומר שצפה המאציל שיהיו ישראל עם קרובו שיכריעו עצמן לכף זכות לסגל בתורה ובמצות וייטיב להם בכל מיני טובות כי זה הי' תכלית הבריאה להיטיב לברואיו וזה היה המחשבה הקדומה. וזה מרומז באות מ' של אמ"ש שהיא מ' דוממת המרמזת למים חסד, ודוממת רצה לומר ראשית המחשבה הקדומה מלשון קול דממה דקה כי הדבור אסור שם כי ישראל עלה במחשבה נמצא שצירוף הראשון הוא משא. רצה לומר המ"ם המרמזת למים חסד הוא ראשית המחשבה הקדומה. וזה מגלה לנו התורה הקדושה בבני שם שמהם יצאו עם בני ישראל. וזהו ויהי מושבם רצה לומר נשמת עם בני ישראל היו מיושבים ממשא רצה לומר מהשלשה אותיות אמ"ש ומצרוף משא כנ"ל שם היה מושבם של נשמת בני ישראל בשורש החסדים ראשית המחשבה הקדומה בואכה ספרה רצה לומר אשר משם ומשורש זה נאצלו הספירות הקדושות. הר הקדם רצה לומר קדמונו של עולם והוא רחום יכפר עון. וזהו שסיים הכתוב אלה בני שם למשפחותם ללשונותם בארצותם לגויהם רצה לומר בשביל הגוים שבעים האומות צריכים עם בני ישראל להתחזק בלשונם להכריע לכף זכות בכדי שיהיה קיום העולם שלא יתמוטט ח"ו מחמת הגוים המכעיסים נגד רצונו ית"ש צריכים בני ישראל עם קרובו להתחזק לקיים העולם ולהשפיע כל טוב אמן:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וגו' פן נפוץ וגו' וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו' ויאמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו'. הדקדוקים רבו. א', שאמר הכתוב וימצאו בקעה לפי פירוש רש"י על בנסעם מקדם שנסעו מקדמונו של עולם איך שייך על זה וימצאו בקעה הלא לא שייך לומר שמצאו בקעה רק באם שהיו נוסעים ממקום אחד שייך לומר שמצאו מקום אחר אבל על מה שנסעו מקודשא בריך הוא איך שייך לומר על זה שמצאו בקעה. ב', קשה שאמר הכתוב שמצאו בקעה בארץ שנער הלא נמרוד הוא שהשיאם עצה זו כמו שפירש רש"י שהמריד כל העולם כולו בעצת דור הפלגה והוא היה מלך שנער והיה הבקעה בארץ מלכותו איך שייך לומר שמצאו. ג', שאמר הכתוב הבה נבנה לנו עיר ומגדל הלא כל כונתם בבנין זה היה מיראתם פן יפוצו כמאמר הכתוב פן נפוץ ומסתמא בנו המגדל שיחזיק את כולם ולמה בנו עיר. עוד קשה שאמר הכתוב וירד ה' לראות איך שייך בו יתברך שירד לראות הלא הכל גלוי לפניו הגם שפירשו זכרונם לברכה שבא ללמד לדיינים שלא יפסקו עד שיראו, הרבה פנים לתורה. גם קשה שאמר הכתוב הבה נרדה ונבלה שם שפתם הלא כל כוונתם היה במעשה זה למרוד בו ית"ש ואם כן מה יועיל במה שבלבל את לשונם שלא יוכלו לעשות מעשה הלא במחשבתם הרע יפגמו יותר גם קשה על לשון ונבלה היה לו לכתוב ונבלבל כמו שמצינו בכמה מקומות בתנ"ך:

והנראה בזה בנקדים לשום לב מה היה כוונתם בבנין זה הלא היו חכמים גדולים להרע ולא היו עושים דבר בלי דעת ומה היה דעתם בזה, וכבר נתעוררו על זה הקדמונים. ונראה לי דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות צמצם אלקותו ית"ש מעילה לעלול והשתלשלות אחר השתלשלות כדי להיטיב לברואיו למען ישיגו את אלקותו שהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מני' ופנימיות העולמות וחיצוניות העולמות כולם מלאים מאלקותו יתברך כי אם לא היה מצמצם אלקותו היו הנבראים מתבטלים ממציאותם מחמת גודל הבהירות ועל ידי הצמצומים וההשתלשלות אפשר לברואיו להשיג אלקותו ולעבדו ולדבק בו. וכדי שיהיה בעולם שכר ועונש נשתלשלו העולמות מעילה לעלול עד שיש מקום לטעות אחר העבודה זרה חלילה כדי שיבחור האדם בטוב וימאס ברע ויקבל שכר ולא יאכל נהמא דכסופא. ועיקר עבדות ה' הוא שישיג האדם שהוא ית"ש עיקרא ושרשא דכל עלמין והפנימיות העולמות וחיצוניות העולמות הכל הוא אחדות פשוט אך זאת אי אפשר להשיג עד שיזכך עצמו מכל וכל וימסור נפשו בכל עת ורגע בכל מעשיו ותנועותיו. והצדיקים במעשיהם הטובים מעוררין מיין נוקבין מתתא לעילא ומורידין השכינה הקדושה לארץ שיהיה שכינתו בתחתונים שכל הברואים ידעו מאלקותו ית"ש כמו שהיה ראשית המחשבה והרשעים על ידי מעשיהם הרעים מסלקים השכינה. וזהו פירוש הפסוק וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ומלת תיבה מרמז לשכינה וכן הוא בזוהר הקדוש, רצה לומר על ידי מעשיהם הרעים הרימו וסלקו השכינה מעל הארץ ועל ידי זה מתעוררים גבורות ודינין קשים רחמנא ליצלן. והנה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא. ודברנו מזה למעלה בפרשת בראשית שעל ידי אותיות התורה ברא הקב"ה העולמות כי שם ההוי"ה ב"ה מצטרף עם כל אות ואות ועל ידי שם הוי"ה ב"ה נתהוו כל העולמות כי שם ההוי"ה ב"ה מורה על זה שהוא ית"ש היה הוה ויהיה והוא מהוה כל ההויות והשם הוי"ה ב"ה הוא שם העצם נשמת כל העולמות וגם יש עוד שמות הקדושים אשר בהם נבראו העולמות:

והנה שם אלקים מורה אשר לו ית"ש כח וגבורה לשדד המערכת להמציא מה שהוא רוצה ולבטל ממציאות מה שהוא רוצה. אך השם זה מחמת שהוא מורה על כח וגבורה הוא מצטרף עצמו בק"כ צרופי אלקים עד שנשתלשל משם זה עד שגם עבודה זרה נקראו אלהים אחרים והחיצונים יש להם יניקה משם זה. וכשישראל עושין רצונו של מקום הם ממשיכין אור שם הוי"ה ב"ה להאיר על שמות אלקים ומרחיקים החיצונים שלא יתאחזו ויניקו מהשמות אלקים דקדושה ומפילים החיצונים לעומקא דתהומא רבה ומתגלים החסדים אור ההויות על הכנסת ישראל. וזהו שאנו מתפללין יהא שמיה רבא מברך רצה לומר ששמות ההוי"ה ב"ה יאירו על שמות אלקים ותתבטל אחיזת החיצונים אך לא באמירה לבד תליא מילתא רק על ידי כשרון מעשינו אם האדם חותר לבקש אלקותו ית"ש שהוא היה הוה ויהיה וזאת אי אפשר להשיג כי אם שיקדים לעצמו הזדככות הגופניות והמדות אחר זה יוכל להשיג אחדותו ית"ש ויוכל להמשיך שהויות יאירו על שמות אלקים אבל אם עדיין לא נזדכך לא ישים מחשבתו לעיין במציאותו ית"ש כי לא ישיג ויוכל לבא גם לידי טעות ח"ו רק שצריך לזכך את עצמו בתחלה כנ"ל ועל ידי כשרון מעשיו הוא מוסיף כח בפמליא של מעלה ועל ידי מעשים לא טובים חלילה הוא מוסיף כח להשטן שיוכל ח"ו לבטל את ישראל מעבדות ה'. ולהבין איך נתוסף כח להשטן הן אמת על ידי שאדם הולך אחר תאות לבו הוא מוסיף כח להסטרא אחרא כנאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. אך עיקר הכח ניתוסף בו על ידי שאדם הגשמי ההולך אחר שרירות לבו ומשים מגמתו ושכלו לעיין במציאות אלקותו אדם כזה בא לידי טעות עד שבא לידי כפירה חלילה ובזה מוסיף כח להשטן שהוא אלהים אחרים. ובערך זה היה נמרוד וחבריו וכדומיהם שהלכו אחר שרירות לבם ועיינו במציאות אלקותו ית"ש והיו מעוררים בזה ש"כ ופ"ר דינים ורצו להוסיף כח להשטן. ודברים אלו נרמזים בפסוקים אלו ויהי בנסעם מקדם ופירש רש"י שנסעו מקדמונו של עולם רצה לומר שהלכו אחר שרירות לבם הרע. וימצאו בקעה בארץ שנער רצה לומר שמצאו עמקות במלכות שבכתר כי שנער בגימטריא כתר וארץ מרמז על מדות מלכות אמנם מחמת שהלכו אחר תאות ושרירות לבם הרע ורצו לעיין במציאות אלקות לא יכלו להשיגו ובאו לידי טעות וכפירה וזה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל רצה לומר שרצו לעורר הפ"ר דינין להוסיף כח להשטן כי עי"ר בגימטריא פ"ר, עיר ומגדל עם הכולל בגימטריא השטן ומחמת שלא היה מי שיעורר מים נוקבין הוצרך הקב"ה בלתי התעוררות מלתתא להאיר שמות ההויות על שמות אלקים כדי להחליש כח הסטרא אחרא שלא יתאחזו בשם אלקים דקדושה. וזהו וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל רצה לומר שהוריד אור שמות ההויות שיאירו על שמות אלקים ועל ידי זה נחלש כח הסטרא אחרא שלא יתגברו על הקדושה וזהו ויאמר ה' נרדה ונבלה שם שפתם רצה לומר אפיל בהם פגימה שלא יהיה להם כח לפני הקדושה כי נבלה הוא לשון השפלה וירידה ונבלה הוא אותיות לבנה כי גם היא על שם זה נקראת כי נפגמה בעונותינו הרבים, יהי רצון שתתמלא במהרה אמן:

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וגו' ועתה לא לא יבצר וגו' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו'. הנה על פסוקים האלו נתעוררו כל הקדמונים להבין חטא דור הפלגה מה היה דעתם אשר עונשם יהיה בלבול לשונם ולהפיצם על פני כל הארץ, כי כל עונש צריך להיות על אחת משני פנים או שיהיה מדה כנגד מדה או שיהיה העונש לביטול מחשבת העושה הרשע. והנראה על פי הפשוט לרמז כי ישרים דרכי ה' כי הנה ידוע וכבר דברנו מזה כי עיקר הבריאה הי' בשביל ישראל שיעבדו אותו וייטיב להם בכל מיני הטובות והאלקים עשה שייראו מלפניו הכתיב בתורתו הקדושה עונשים לאיש אשר יעבור על רצון הבורא ב"ה בכדי שיתחזקו בני ישראל בתורתו הקדושה ובמצותיו הטובים ויזכו לחזות בנועם ה' ואת זה לעומת זה עשה אלקים ברא שבעים אומות המבלבלים את בני ישראל מעבודתם ועל ידי שאומה הישראלית מתחזקים בכל עוז להחזיק את עצמם בתורתו הקדושה ושלא לעבור על אחת ממצות ה' על ידי זה מקבלים שכר הצפון וזוכים לכל טוב. ולמען יהיה קיום לכבשה הלזו בין הזאבים הטורפים הללו עשה הקב"ה ברוב רחמיו וגודל אהבתו לזרע ישראל פירוד בין האומות שכל אחד מן האומות יש לו עבודה זרה אחרת ולכל אחד לשון אחר למען לא יהיה אחדות ביניהם לא כן עם בני ישראל אשר יש להם תורה אחת ולשון אחד לשון הקודש ועובדים לה' אחד ועל ידי זה שאין להאומות אחדות ביניהם על ידי זה יוכלו בני ישראל להתקיים ביניהם ולהתחזק באמונתם ובדתם הקדושה ובלשונם הקדוש מחמת שאין כל האומות מסכימים יחד לדת אחד וללשון אחד. ולזה מרמז הכתוב כמה פעמים בפרשה ומאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם וגו' רצה לומר שנעשה פירוד ביניהם על ידי לשונותם. אמנם נמרוד הרשע כשראה שבא אברהם אבינו לעולם והעיר ממזרח הבין שיתנוצץ ממנו אור גדול ויבנה ממנו אומה הישראלית שיעבדו לה' אחד רצה לעשות פעולות ברשעו לבטלם ושיהיה יכולת להאומות להתגבר כנגדן מה עשה קבץ כל האומות הנפרדות והשתדל שיהיה  ביניהם אחדות ושיהיה להם לשון אחד שידברו כולם בלשון הקודש דוקא ועל ידי זה יהיה להם כח להתגבר על אומה הישראלית ח"ו לבטלם מעבודת ה', אמנם אלקינו ית"ש לא כן ידמה כי פיזור לרשעים נאה להם וכו' ורק להצדיקים נאה הכינוס: 

וזהו מאמר הכתוב ויאמר ה' הן עם אחד וגו' ושפה אחת לכולם רצה לומר רצון האומות הרשעים שיהיה ביניהם אחדות ושידברו כולם בלשון אחד בלשון הקודש כי היא לשון אחת המובחרת ועתה לא יבצר וגו' פירוש בתמיה ח"ו שיהיה זאת שתתקיים מחשבתם חלילה הבה נרדה ונבלה שפתם וגו' אשר לא ישמע איש היינו שיהיה לכל אחד לשון אחר ויפץ ה' וגו' רצה לומר שמאז והלאה יהיה תמיד פירוד ומחלוקת בין הרשעים ועל ידי זה יוכלו בני ישראל עם קרובו להתחזק בעבודתם, וגם על ידי זה יהיה לכבשה הלזו קיום בין הזאבים:

וזה נוכל לכוין בדברי חז"ל במסכת פסחים בפרק האשה צדקות פרזונו וגו' צדקה עשה הקב"ה שפזרן לבין האומות וכו' עד בהא נחתי ובהא סלקי כאשר אמרנו שמחמת שפיזר הקב"ה את ישראל בין כל האומות והאומות הם בפירוד לכל אחד אמונה אחרת ולשון אחר אין כולם מסכימים לדעה אחת ולמה שמסכים זה אין מסכים זה וישראל הם מפוזרין בין כולם על כן יש להם קיום ביניהם כי כל אחד ירא לכלות את הנמצאים ביניהם פן יאמרו עליו שהוא מלכות קטיעא ועל ידי זה יש לאומה הישראלית קיום בעולם עד עולם וקל להבין:

ספר מאור ושמש - פרשת לך לך

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', ופירש רש"י לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם לכך הוצרך לשלשה ברכות הללו שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם. יש לדקדק בדברי רש"י ז"ל לפי פירושו היה לו לכתוב בתחלה ואברכך ואחר כך ואעשך לגוי גדול כי חזינן שמיד שמתחיל אדם לצאת לדרך מיד ביציאתו מביתו ממעטת את הממון כי יוצרכו לו להוציא הוצאות יותר מכפי הצורך אליו בביתו ואחר כך שהוא מוחזק בדרך ממעט בפריה ורביה ואחר שנתרחק הרבה מביתו נתמעט השם שהולך למקום שאין מכירין אותו והיה צריך לכתוב בתורה ההבטחה כסדר ואברכך ואעשך ואגדלה שמך:

ונראה לי לפרש על פי פשוטו דהנה ידוע כי הצדיק כשהוא יושב בביתו מתקרבין אליו כמה בני אדם לשמוע ממנו תורה ומוסר ושידריכם לעבודת השם ויש לפעמים אצל הצדיק אלפים נפשות שבאים אליו לשמוע ממנו תורה ומוסר וממילא כשבאין אליו הרבה בני אדם הוא מכניס אותם בביתו להאכילם ולהשקותם כמאמר התנא יהיה ביתך פתוח לרוחה ויש לו הוצאות הרבה עליהם, אמנם כשהצדיק נוסע בדרך אינו יכול לקרב הרבה בני אדם מכמה טעמים וגם מטעם שאינו יכול להכניסם ולהאכילם כדרכו בביתו. נמצא כשאמר הקב"ה לאברהם לך לך היה מתירא שלא יהיה ביכולתו להתנהג בדרך כמנהגו בביתו לקיים הכנסת אורחים כאשר היה מקיים בביתו וגם לא יתקרבו אליו הרבה בני אדם בדרך כאשר עינינו רואות שאי אפשר לקרב בדרך כל כך כמו בביתו וגם מחמת ההוצאות בדרך לא יוכל להכניסם כדרכו בביתו, על כן הבטיחו הקב"ה בהבטחות אלו היינו ואעשך לגוי גדול רצה לומר שיתקרבו אליך הרבה בני אדם בדרך כמו בביתך ויותר וגם מה שאתה מתיירא שלא תהיה יכול להכניסם להאכילם ולהשקותם בדרך כמו בביתך מחמת הוצאות הדרך על זה הבטיחו ואברכך בממון וגו' וקל להבין:

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו'. במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך וגו' להבין המדרש נקדים לבאר הדקדוק שבפסוק זה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' כי נכתב שלא כסדר בהיפוך הענין כי מתחלה כשאדם רוצה ליסע ממקום אביו ואמו וממולדתו אל ארץ אחרת מתחלה מנתק רגליו מביתו היינו מאביו ואמו ואחר כך ממולדתו היינו משפחתו הסמוכים אליו ואחר כך כשהוא נוסע מהם דרך ארצו היינו מדינתו בא למדינה אחרת, ואם כן מהראוי היה להכתב בהיפך מבית אביך וממולדתך ומארצך. גם קושיות האור החיים שנאמר ויאמר ה' אל אברם ולא נאמר קודם אמירתו וירא ה' אל אברם ואחר כך ויאמר מזה נראה שלא היה בהתגלות:

ולהבין הענין נראה לי כי מבואר ברמב"ם הלכות דעות שטבע בני אדם ממשיכים אחר בני מדינתו ומכל שכן אחר בני משפחתו שנתגדל ביניהם ומכל שכן נשמע שמושך טבעו יותר ויותר אחר טבע אביו ואמו שנתגדל על ברכם הן להיטיב מעשיו או להרע. ובהיות אביו ואמו ובני משפחתו ובני מדינתו המה רשעים והאדם הירא ה' רוצה לפרוש ממעשיהם מקודם צריך להתרחק עצמו ממעשי בני מדינתו שיותר נקל לו לפרוש ממעשיהם משיפרוש ממעשי בני משפחתו ומכל שכן ממעשי אביו ואמו, אמנם אחר שכבר פירש ממעשי בני מדינתו אזי נקל לו אז לפרוש ממעשי בני משפחתו ואחר שיפרוש ממעשיהם אזי יוכל אחר זה לפרוש גם ממעשי אביו ואמו הגם שהם מושרשים אצלו אחרי כי כבר עלה במדריגה אחר מדריגה. הדרך הזה למד השי"ת את אברהם אוהבו שאמר לו להתרחק ממעשיהם עד קצה האחרון על כן אמר לו מתחלה לך לך מארצך רצה לומר שימשיך עצמו ממעשי בני מדינתו ואחר כך ממולדתך רצה לומר ממעשי בני משפחתו ואחר כך מבית אביך היינו שלמדו שילך מדריגה אחר מדריגה עד שיפרוש ממעשיהם עד קצה האחרון. ולפי זה שפיר מסמיך המדרש לפסוק זה הפסוק שמעי בת וראי וגו' ושכחי עמך ובית אביך רצה לומר שמעי בת כי בתחלה כל עוד שלא נזדכך כראוי נאמר שמעי שאינו בהתגלות רק שמיעה מרחוק, ואחר כך כשנזדכך אז וראי היינו אחר כך יוכל להיות בהתגלות יותר, ומפרש הפסוק אחרי זה על ידי מה יוכל להזדכך שיבוא להתגלות על כן נאמר מקודם ושכחי עמך היינו לפרוש ממעשי בני מדינתו ואחר כך ובית אביך לפרוש ממעשי אביו ואמו ואז ויתאו המלך יפיך היינו אחר כך תוכל לדבק את עצמך באין סוף ב"ה וברוך שמו וקל להבין:

במדרש רבה פרשה ל"ט אמר ר' לוי כשהיה אברהם אבינו ע"ה הולך בארם נהרים וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת כיון שהגיע לסולמה של צור וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת ואמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת עד כאן לשונו. המדרש הזה אומר דרשוני וכי מפני שראה אותן עוסקים בניכוש ובעידור אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ועוד דהוה ליה למימר בתחלה עודרין בשעת העידור ואחר כך נוכשין בשעת הניכוש דהא תחלה עודרין וחופרין בקרקע ואחר כך כשצומחין הזרעים והדשאים בתבואות עוקרין ונוכשין העשבים הרעים מן הטובים כידוע ולמה נקט המדרש בהיפך:

ונראה דהנה ידוע מספרי הקודש דמתחלה עיר פרא אדם יולד ואין לו יצר הטוב רק יצר הרע עד י"ג שנים שנעשה בר מצוה ואז בא אליו היצר הטוב ומתחיל במצות תפילין אז מתעורר לבו בקרבו לעבודת השי"ת לאט לאט אבל הוא עדיין מלא פניות ובלבולי מחשבות. על כן החיוב מוטל על כל מי שחפצו ורצונו לקשר את עצמו בו ית"ש שיעקור כל המחשבות הרעות מלבו וממוחו ואחר כך כשהולך ומתחזק בעבודתו ית"ש ובא בשנים וכבר הוא מושרש בעבודת השם ית"ש זמן זמנים טובא אף על פי כן מדרך הצדיקים החסידים האמיתיים לפשפש עדיין ולחפור ולעידור במעשיהם ובכל דבר ודבר ולמצוא חסרונות בעצמו עד שהוא בעיניו כאלו לא התחיל כלל לעבוד השי"ת ועושה תשובה מחדש וזה נקרא עידור היינו שחופר מחדש כמו עידור שהוא תחלת עבודת הקרקע:

וזה ביאור המדרש הנ"ל כיון שהגיע לסולמה של צור רצה לומר על דרך וסולם מוצב ארצה, של צור פירוש על דרך צור העולמים כלומר סולם של צור היינו בעליות והילוך של צור עולמים וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש דהיינו כנ"ל שמתחלת ימי הנעורים והילדות הם עוקרים ומנכשין כל הרהורים ופניות ומחשבות לא טובים מלבם וממוחם וזה קרויה ניכוש שעוקרין העשבים לא טובים ועודרים בשעת העידור רצה לומר גם אחר שבאים בימים עדיין חופרין ומפשפשין במעשיהם ומחזיקין עצמם כאילו לא עבדו את השם מעולם כנ"ל וזה קרויה עידור בעבודת הקרקע אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת, הבטיחו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת וכך יהיו מתנהגים בניך הצדיקים כנ"ל, וקל להבין:

עוד ויאמר ה' אל אברם וגו' ואגדלה שמך. פירש רש"י הבטיח לאברהם אבינו שיעשה אותו לגוי גדול שיהיה לו גוי גדול שיעבדו את השי"ת כי זה היה עיקר מגמתו שיעבדו זרעו את השי"ת ושמא תאמר שלא יתקיים הקדושה לעולם רק לפי שעה על זה אמר ואברכך הוא דבר המתרבה תמיד לשון ברכה פירוש שיתקיימו תמיד בקדושה ויהיה כן לעולם גוי גדול, ואגדלה שמך פירוש בני אדם שאין מכירין אותו רק שיהיו שומעין את שמו יראו ויפחדו משמעו ויהיה גדול בעיניהם והוא מה דאיתא במדרש אפילו ספינות שבים מתברכין בשבילך פירוש שיזכרו את שמו שיאמרו זכותא דאברהם יגן עלינו ויהיו ניצולים מסערה וגלי הים בזכותך ועל ידי זה יתגדל שמך שיהיו נענין בזכות הזכרת שמך, וקל להבין:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו'. וכבר עמדו בזה כל המפרשים מה זה הלשון לך לך. ונראה לי דהנה ידוע מספרי קודש כי אברהם אבינו ע"ה חקר ודרש למצוא אלה שיעבוד אותו ובתחלה חקר ודרש באצטגנינותו את החמה ואת הלבנה והכוכבים ועמד על תכליתם, שוב חקר ודרש בעולם המלאכים והשיג כל השרים לכל שר ושר הממונה על כל דבר עד תכליתם והבין שאין אלו אלקות, עד שהגיע לארץ ישראל וחקר ודרש והשיג שיש מנהיג שאי אפשר להשיגו שבאמת בארץ ישראל שם השגחת השי"ת בעצמו כדכתיב עיני ה' אלקיך בה וגו' והבין שזה המנהיג הוא למעלה מכולם וכי הוא לבדו הוא האלקי האמיתי אשר לו יאתה העבדות ועבד ה' בכל לבו. אמנם היה סבור שכבר השיג כל אשר אפשר להשיג ויותר מזה אין להשיג ושכבר הגיע לתכלית העבודה ושאינו צריך להשתדל לעלות במדריגה יותר מחמת שאין להשיג יותר. ובאמת היה עדיין בפתח השער אשר הצדיקים אמיתיים מבקשים תמיד מאת השי"ת פתחו לי שערי צדק יעויין בספר הקדוש נועם אלימלך על פסוק זה. ומדרך הצדיקים האמיתיים לפשפש תמיד במעשיהם בהכנעה יתירה בכל יום ויום יותר ויותר ועל ידי זה הם משיגים בכל יום השגה יתירה כי תמיד הוא בעיניהם שלא יצאו עדיין חובתם בהעבודה ועל ידי זה הם זוכים להשיג עד מקום שורשם מקור מחצב נשמתם. ולזה בא השי"ת ואמר לו לך לך רצה לומר שצריך אתה לילך אליך כי עדיין לא הגעת עד שורש נשמתך וצריך אתה להכניע כדרך הצדיקים האמיתיים הנ"ל שתדע שעדיין אתה בפתח השער כנ"ל ולא השגת כל אשר יש להשיג עדיין וצריך אתה להתאמץ בעבודה שתלך אליך היינו שורש נשמתך. ויש לומר שלזה כיון המדרש שמביא הפסוק שמעי בת וגו' ויתאו המלך יפיך וגו' והשתחוי לו ודרש המדרש ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם רצה לומר שתעלה במדריגה יותר גדולה ועל ידי מה והשתחוי לו רצה לומר שתכניע מפניו כנ"ל. וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר שכן עשה לעלות במעלות יותר ויותר כאשר הורהו השי"ת. וזה מרומז בזוהר הקדוש על פסוק וילך אברם וגו' דהא יציאה בקדמיתא עבדו רצה לומר שכבר יצא לחקור ולדרוש מציאות אלקות רק עתה הלך הלוך וגדול במדריגה אחר מדריגה כנ"ל ודו"ק:

ברש"י דבר אחר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם וכו' יכול יהיו חותמין בכולם תלמוד לומר ויהיה ברכה בך חותמין וכו'. יש להבין איך מרומזים האבות הקדושים בפסוק זה:

ונראה לי כי הנה ידוע מספרים הקדושים שהשי"ת ב"ה משפיע כל מיני השפעות טובות בני חיי ומזוני על ידי הצדיקים, שהם על ידי מעשיהם הטובים מקבלים השפע מהשי"ת ומשפיעים לכל העולם. והנה ידוע שאברהם אבינו ע"ה היה הראשון אשר הודיע מאלקותו ית"ש לכל באי עולם והכניס גרים תחת כנפי השכינה והודיע חסדי השם לכל באי עולם על ידי זה הכניס בלבבם יראת ה' יראת הרוממות שהוא מדרגת אהבה שיראו מלפניו מחמת שהוא רב ושליט ועושה חסד עם בריותיו. וידוע שממדת אהבה וחסד באים הבנים ועל כן נאמר באברהם הרבה ארבה את זרעך שהוא היה משפיע שפע בנים לעולם. ויצחק היה ממשיך שפע העושר להעולם כי כן מצינו שהוא היה צנור העושר שנאמר ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההיא מאה שערים וגו'. יעקב הוא הבריח התיכון כלול משניהם אשר כולל כל השפעות טובות וזאת מרומז בפסוק ואעשך לגוי גדול ופירש רש"י זה שאומרים אלקי אברהם שהבטיחו על הבנים שתשפיע שפע בנים לעולם אשר באים ממדת אהבה מדת החסד מדרגת אברהם, ואברכך פירוש בממון זה שאומרים אלקי יצחק אשר הוא הצנור המשפיע עושר לעולם. ואגדלה שמך זהו לשון גדול מלשון גודלין את הפתילות הוא יעקב שהוא כלול מכל המדות זהו שאומרים אלקי יעקב. והנה העיקר לכל ההשפעות אשר הצדיק ממשיך הוא על ידי היראה יראת הרוממות שמכניס בלבבם ועל ידי זה הם נעשים טהורים ומוכנים וכלים מוכשרים לקבל השפע ואברהם אבינו היה זאת מדרגתו שהכניס גרים תחת כנפי השכינה במה שהכניס יראת הרוממות בלבבם וטיהר אותם מכל גלוליהם להכינם לקבל כל ההשפעות וזהו והיה בריכה מקוה המים המטהר את ישראל שיקבלו כל השפעות טובות וזהו העיקר מדריגת הצדיקים. וזהו מרומז ברש"י ז"ל בך חותמין רצה לומר שזהו עיקר העבדות, וקל להבין:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. יש לדקדק למאי נפקא מינה פרט הכתוב שהלך אתו לוט ומה מרמז בזה. ונראה לי על פי הצחות כי אברהם אבינו ע"ה עיקר תשוקתו היה לעשות רצון השי"ת והגם שהבטיחו הקב"ה בברכות גשמיות לא שם לבו לילך לארץ ישראל רק בשביל לקיים מצות בוראו ולא שם לבו כלל וכלל להבטחת הברכות רק הלך עבור כי ציוהו השם אמנם לוט למה רץ ועל מה רץ רק בשביל ששמע שהבטיח הקב"ה לאברהם הברכות בממון ובבנים ובשם נשאו לבו ללכת גם כן אולי יתברך גם הוא וכן היה שנתברך בשביל אברהם וזהו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר לקיים מצות בוראו אבל לוט הלך רק אתו כדי שיתעשר וזהו וילך אתו לוט כדי שיתברך אתו, וקל להבין:

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. ויש לדקדק למאי נפקא מינה נכתב בכאן והכנעני אז בארץ, והנה רש"י ז"ל מיישב זאת. אמנם יש עוד לרמז בזה דהנה מצינו שעיקר תשוקת אברהם אבינו ע"ה היה להשיג אלקותו ית"ש שזה היה כל מגמתו וחקר ודרש הרבה עד שנתגלה לו מעט מעט עד שבא למדריגות גדולות בגלוי אלקותו ית"ש. וזהו ויעבור אברם בארץ רצה לומר שעבר בארץ עליונה היינו שהלך למעלה ממדריגת ארץ הנקרא מלכות כידוע והלך למדריגות יותר ויותר עד שהגיע למקום שכ"ם רצה לומר למדריגת הכתפים היינו זרועות עולם דהיינו שהשיג מדריגתו ממש מדת החסד שהוא זרוע ימין וזהו עד מקום שכם רצה לומר כנ"ל ואז הבין שיש עוד למעלה מדריגות גדולות יותר ויותר וחקר ודרש אותם כדי להשיגם וזהו פירוש עד אלון מורה רצה לומר שהלך במדריגה עד שהשיג אילן הקדוש הנקרא אילון מורה רצה לומר מדריגת בינה אבל לא השיג מה למעלה והיה תמיד חוקר ודורש ומשתוקק כדי להשיג יותר. וידוע שכל מה שאדם רוצה להשיג ואינו משיגו עדיין הולך בדרך משא ומתן ושוקל בדעתו הדבר מאד עד שישיגו וזהו והכנעני אז בארץ כנעני לשון תגר כידוע כלומר שהלך כדרך התגרים במשא ומתן להשיג כמו שמצינו בתנאים ואמוראים לשון זה נושא ונותן בהלכה, כן היה אברהם הולך בעמקות גדול להשיג יותר. וזהו וירא ה' אל אברם רצה לומר שהשיג מה שרצה ויעתק משם ההרה רצה לומר שהלך יותר להשיג השגות גדולות ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה הנגב"ה בגימטריא ס"ה כמבואר ברבינו בחיי ז"ל שהוא שם אדני פירוש שהיה לו שם השגה גדולה במדת מלכות בכל עשר ספירות של מלכות שמים. או יש לומר הלוך ונסוע הנגבה שהלך להשיג מדריגת חכמה שהיא למעלה מהכתפים כי נגבה מרמז לחכמה כמו שאמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים ודו"ק כי נכון הוא:

ויעבור אברם בארץ וגו' וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וגו' ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' בית אל מים והעי מקדם וגו'. הנה חז"ל מנו זאת בין הנסיונות שנסהו הקב"ה לילך מארצו ומבית אביו ולא הרהר אחר מדותיו ולכאורה יקשה מה הוא הנסיון אחר שהבטיחו הקב"ה הבטחות כאלו בשורת הזרע ועל הממון והשם מה יהרהר ולא יצדק הנסיון רק אחר שבא הרעב ולא על ציווי הנסיעה. גם יש לדקדק למה לא גילה לו השי"ת המקום שיסע שם והנה רש"י ז"ל מביא דרשת חז"ל שהוא כדי ליתן לו שכר יותר עיין שם. לדעתינו יתורץ עוד כי הנה השי"ת ראה גודל השתוקקותו של אבינו אברהם איך חשקה נפשו לעבוד את השי"ת באמת ולהשיג השגות גדולות השגת אלקותו ית"ש ולבא לידי הזדככות גדול עד שיהיה נפשו קשורה באור אין סוף ב"ה וראה חכמתו ית"ש שקשה עליו לבא לידי מדריגה זו בהיותו בביתו אצל בני מדינתו ומשפחתו ובית אביו על כן צוה לו השי"ת שיתרחק משם אל ארץ אחרת ויבקש מקום אשר משם יוכל בנקל לבא לידי ההזדככות להשיג רוממות האל ית"ש ולא גילה לו השי"ת המקום רק שמעצמו ישתדל לחתור בשכלו לבקש המקום המוכנת להשגה זו וכן עשה אברהם והבין וחקר ודרש עד כי מצא ארץ הקדושה המקודשת מכל הארצות אשר בה אבן השתיה מקום מוכן לבית המקדש של מטה שמכוון כנגד בית המקדש של מעלה וכאשר עמד על המחקר שזאת הוא המקום אשר אמר לו השם אל הארץ אשר אראך ששם יהיה התגלות אלקותו ית"ש כמאמר הכתוב ללכת ארצה כנען ויבא ארצה כנען אז וירא ה' אל אברם ואמר לו לזרעך אתן את הארץ לומר יפה כיונת:

ובזה יתורצו השני דקדוקים הנ"ל שבאמת הוא נסיון גדול שאמר לו השי"ת שילך מארצו ומבית אביו לבקש המקום אשר שם יעבוד אותו ולא גילה לו המקום לכוונה הנ"ל כדי שמעצמו יחקור בשכלו עד שיבא על האמת והנה אף שהבטיח לו השי"ת הבטחות גדולות על הזרע ועל הממון והשם אמנם לערך גודל החשקות וההתלהבות אשר בערה בלב אאע"ה היה הכל כאין כי לא שם לבו רק עבדות ה' יתעלה:

 

ומעתה נבא אל ביאור הכתובים ונקדים עוד הקדמה אחת כי הנה ידוע שהאדם העובד ה' בדביקות גדול בתורה ובתפלה הוא משיג השגות גדולות והולך ומדבק את עצמו בעולמות העליונים מעולם לעולם מעשיה ליצירה ולבריאה ולאצילות עד שיכול לדבק את עצמו לאין סוף ב"ה. ולפעמים איש הירא דבר ה' ויודע בנפשו שאין מבלבלים אותו המחשבות ותאות הגשמיות כי שבר התאוות ותיקן מדותיו ובעת עמדו בתפלה בדביקות גדול ומוציא מפיו המזמורים ושירות ותשבחות בחשקות גדול באהבת ה' ופתאום נטלה ממנו ההתלהבות אשר בערה בו ואינו יכול לומר הדבורים בחשקות וההתלהבות אשר היה בו עד עתה, איש אשר כל אלה לו כנ"ל לא יתעצב הרבה כי יוכל לתלות שבא בהעולם אשר עמד בו עד מדריגת עתיקא אשר בו קשה להשיג כלשון עתיקא שהוא מעותק משכל האנושי ויבטח בה' ויתחזק במעוזו בתפלתו ואמירת המזמורים כאשר יוכל יאר ה' פניו אליו ויכניס בלבו השתוקקות ואהבת ה' יעלה ויבא ממדריגה למדריגה בעולם שלמעלה מזה העולם אשר עמד בו מתתא לעילא ממדריגה התחתונה מאותו העולם עד רום המעלות שגם שם יהיה קשה עליו להשיג וזה יקרא בשם עתיק שבעתיקין וכמו כן מעולם לעולם אמנם לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול רק מי שידע בנפשו שתיקן המדות ואין מבלבלים אותו מחשבות הזרות רחמנא ליצלן. היוצא מדברינו שצריך העובד את ה' להתחזק בתפלתו ודביקותו בהבורא ית"ש וילך הלוך ונסוע ממדריגה למדריגה ומעולם לעולם עד יגיע לרום המעלות אשר אין להשיג עוד וזאת ירמזו לנו המקראות קדושים אשר לפנינו ויעבור אברם בארץ רצה לומר במציעות ובסגולת הארץ הקדושה עד מקום שכ"ם נוטריקון שם כבוד מלכותו רצה לומר שהשיג מלכות שמים עד אלון מורה רצה לומר ומשם עלה למדריגה עד שבא עד אילנא דחיי שמשם יוצא היראה אילון מורה הוא לשון אילן הקדוש אשר מרמז על מדריגת בינה שמשם יוצא היראה להבין איך לירא מפני ה' ולעבדו. ויעתק משם רצה לומר שבא למדריגת עתיקין כנ"ל מקדם לבית אל כי מדריגת עתיקין הוא גבוה יותר ממדריגת המלכות שמים על כן נאמר מקדם שהוא קדום במדריגה וגבוה יותר בית אל מים הוא מערב כידוע ליודעי חן שמערב הוא כנוי למדת מלכות. והעי מקדם נוטריקון הע"י הוא עתיק יומין והוא מקדם רצה לומר שהוא גבוה יותר במדריגה אז כשבא למדריגה זו ויקרא בשם ה'. ה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה:

ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. והנה הדקדוק הוא מבואר מה זה שאמר הכתוב למען ייטב לי בעבורך האם חלילה היה כוונת אברהם אבינו שייטיבו לו בכסף ובזהב עבורה והיה די באמרו וחיתה נפשי בגללך:

ונראה כי מדרך הצדיק לקרב בני אדם לעבודתו ית"ש ללמד אותם שלא ימשכו את לבם אחר התאוות הגופניות רק לדבק את עצמו בו השי"ת. והנה צדיק כזה צריך לשמור את עצמו מלעשות איזה דבר לפני בני אדם שיהיה נראה להם שהוא לא טוב הגם שבאמת זה הדבר עושה הצדיק בלי שום סיג ופסולת על דרך והייתם נקיים מה' ומישראל ועל דרך ונמצא חן בעיני אלקים ואדם. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון אשר למד בני דורו דעת שימאסו בהבלי עולם ותענוגים ויבחרו לדבק את עצמם בעבודתו ית"ש. והנה מדרך הרשעים שהולכים אחר התאוות בוררים להם מה שאפשר למצוא להם היותר הדור והיפה למלאות תאוותם לא כן ההולכים בדרך ה' שקר החן והבל היופי. והנה אברהם אבינו לקח הצדקת שרה אמנו אשר אמרו חז"ל שהיא היתה מהשלשה יפיפיות שעמדו בעולם והיה ירא לנפשו פן יחשדוהו אנשי דורו אשר היו מלאים מסיגים והתאוות רודפים אחריהם כי עבור למלאות תאותו נשא אותה ודרכיהם דרכיו חלילה והוא רצה ללמד אותם דעת וחכמה שלא ירדפו אחר התאוות ויהיה זאת להם להתנגדות. וזהו מאמר הכתוב ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה והיה רצונו ללמד שם דעת ומוסר לאנשי מדינה זו אשר מלאים תאוות ושטופי זמה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' ואמרו אשתו זאת הוא לקח לעצמו היפה בנשים ואותנו יזהיר שלא להסתכל ביופי אין תוכו כברו הוא מיקל לעצמו ומחמיר לאחרים, וזהו והרגו אותי רצה לומר יפילו אותי ממדרגתי כמאמר חכמי האמת מאן דנפל מדרגוהי מיתה הוא לגביה, ואותך יחיו רצה לומר הותרה הרצועה לילך אחר התאוות, על כן אמרי נא אחותי את ולא אשתי ומזה ילמדו מוסר ודעת הגם שהייתי יכול ליקח אותך לאשה כמאמרם זכרונם לברכה שאין אבות לגוי כפירוש רש"י ז"ל אף על פי כן אינו לוקח אותה לאשה מחמת שמואס בתאוה ועל ידי כן יהיה ביכולתו לקרב בני אדם למאוס גם כן בתאוות הגופניות וזהו למען ייטב לי בעבורך רצה לומר שייטיבו אותי על ידיך וחיתה נפשי בגללך שלא יפילו אותי ממדרגתי ועל ידי זה אוכל לקרב אותם לעבודתו ית"ש, וקל להבין על דרך הפשוט:

ויהי כבוא אברם מצרימה וגו' ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה וגו'. ופירש רש"י ז"ל כבואם לא נאמר למד שהטמין אותה בתיבה וכו'. ולכאורה יקשה האם לא ידע אברהם שיחפשו בתיבה עבור המכס כמנהג המדינה. ועל וילך למסעיו פירש רש"י ז"ל שפרע הקפותיו וקשה מה משמיענו רש"י ז"ל בזה והיכן מרומז זה בהפסוק והיכן מרומז שבתחלה נטל בהקפה:

והנראה לפרש ובתחלה נבאר תחלת הפרשה על דרך הרמז בפסוקים ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה וצריך להבין מה משמיע לנו הכתוב בזה ואיזה תועלת נמשך לנו מזה שנסע אברם עד מקום זה או עד מקום אחר. גם שאמר הכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך וגו' ויבן שם מזבח וגו' הנראה אליו תיבות הנראה אליו הוא כמיותר. והנראה דהנה כבר אמרנו שאברהם אבינו ע"ה היה חותר תמיד לבקש מציאותו ית"ש ולהשיג את אדון העולם אשר ברא כל העולמות ומסר נפשו בכל עוז על זה עד שעלתה תשוקתו לפני אדון יוצר כל והאיר עיניו והשיג שאלקינו הוא היוצר והוא הבורא והוא האדון מלך העולם כמאמרם בגמרא עד שלא בא אברהם לא היה מי שקרא לקודשא בריך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון רצה לומר שהשיג אלקותו שהוא אדון העולם ומלכותו בכל משלה. וגם כבר אמרנו בדרושים הקודמים שאברהם אבינו הבין בשכלו שיש עולמות עליונים ממדת המלכות והיה מבקש כמטמונים להשיג העולמות העליונים לכן כתיב ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה רצה לומר שאברהם היה עובר ממדריגה למדריגה על ידי מלכות שמים עד מדת החסד שהן הכתפין כאשר כבר כתבנו בדרושים הקודמים, עד אילון מורה רצה לומר עד האילן הקדוש מדריגת בינה שהיא הרת עולם שמדת חסד יש לו אחיזה שם, וכשעלה אברהם עד מדריגת חסד הבין והשיג בשכלו שיש עולם גבוה מחסד וזהו בינה שכל העולמות יצאו משם אך לא עלה עדיין למדריגה זו רק הבין שיש עולם גבוה כזה וזהו עד אילון מורה רצה לומר עד האילן המורה משם כל העולמות, גם מורה הוא לשון הריון רצה לומר עד בינה שהיא הרת עולם והבין שעד שם יכולה המלכות להתעלות, וזהו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו רצה לומר שבנה מזבח על זה שהבין שיש עולם בינה שנראים שם כל העולמות. והיה חותר לבקש לעלות למדריגת בינה, וזהו ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם פירוש שהיה מיחד שם הוי"ה עם המלכות שהיא שם אדני וזהו בית אל מים שבית אל היא מלכות והעי מקדם רצה לומר שהיה מיחד שם אדני עם שם הוי"ה כי מלת והעי בגימטריא צ"א כמספר הוי"ה אדני. וזה נעשה מיחוד שם אדני שהיא מלכות עם שם הוי"ה ב"ה שהוא מקדם רצה לומר קודם וגבוה יותר ממדת מלכות ושם אדני ועל ידי יחוד הוי"ה ואדני מתעלה המלכות עד בינה, וכשעלה למדריגה זו ליחד שם הוי"ה עם אדני הבין בשכלו שהמלכות צריך להתעלות עד חכמה וחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין כי כשהמלכות אינו מתעלה אלא עד בינה עדיין לא נמתקו הדינין והגבורות לגמרי ששם עדיין יש קצת גבורות שבינה הדינין מתערין מינה לכן צריך המלכות להתיחד עם שם אהי"ה ולהתעלות עד חכמה, וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה רצה לומר שהיה הולך ונוסע להעלות למדריגת חכמה ונגבה רומז לחכמה על דרך הרוצה להחכים ידרים ולהעלות המלכות עד חכמה ויפיל אחיזת החיצונים לגמרי וישפיע השפעות טובות ורחמים על הכנסת ישראל ומחמת שבמלכות יש אחיזת החיצונים הרבה מאד אשר החיצונים רוצים להמשיך השכינה אליהם ולינק ממנה למען יפרדו את בני ישראל ממלכות שמים שלא יהיו יונקים מן הקדושה ואברהם רצה לפעול זאת לדורי דורות שבכל עת שיצטרכו בני ישראל לחסדים ולרחמים יהיה היכולת בידם לעשות יחודים ולהעלות את המלכות עד מדריגת חכמה להשפיע משם כל השפעות טובות כי מעשה אבות סימן לבנים לכן ירד אברם למצרים שמצרים היא קרוב לארץ ישראל יותר משאר ארצות והשכינה שורה שם יותר מבשאר הארצות ומצרים היא מקום אחיזה לחיצונים יותר מבשאר ארצות וירד למצרים להעלות משם השכינה עד חכמה להפריד ממנה אחיזת החיצונים לגמרי:

אמנם כששרי האומות מבינים שאנו רוצים להעלות המלכות ולהפריד החיצונים ממנה הם מתגברים ומקטרגין מאד, על כן צריכים אנו להעלות המלכות בסוד כדי שלא יבינו שרי האומות. ולזה מרמז הפסוק תקעו בחדש שופר כדי להעלות המלכות בכסה רצה לומר בסוד שהם לא יבינו מעשה השופר וכוונתו ונכסה זאת מהם שאנו מעלין על ידי השופר המלכות עד חכמה וכל זאת פעל אברהם אבינו במעשה ירידתו למצרים. וזהו ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. פירוש דאיתא בזוהר הקדוש ובתיקונים שהמלכות נקרא שרי והטעם מובן כי שרי הוא מלשון שררות ומלכות וזהו ויאמר אל שרי אשתו וגו' כי אשה יפת מראה את על דרך שפירשנו על פסוק ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ותרגם אונקלוס ויאיא בחזוא ואמרנו שמלת יאי"א הוא ראשי תיבות ה' אלקינו ה' אחד כי רחל הוא כנוי למלכות כידוע ורצה לומר על ידי שאנו מקבלים בכל יום עול מלכות שמים בפרשת שמע ישראל נוכל להשיג אחדותו ית"ש וזהו שכתוב בכאן ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את רצה לומר שאנו מיחדין בכל יום על ידך ה' אלקינו ה' אחד אבל מה נעשה ששרי האומות רוצים להמשיך אותך אליהם ויתגברו הדינין ח"ו על הכנסת ישראל אמרי נא אחותי את רצה לומר התיחד עצמך עם שמות הוי"ה אהי"ה ועלה עד חכמה בסוד סודות שלא יבינו שרי אומות כי אמירה היא בחשאי למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך כי כשהמלכות מתעלה עד חכמה מקבלת השפעות טובות ומורידין אותם לכנסת ישראל:

ואמר הכתוב ויהי כבוא אברם מצרימה ופירש רש"י כבואם לא נאמר וכו' מלמד שהטמין אותה בתיבה רצה לומר שהטמין הדבר בסוד והעלה המלכות עד חכמה באופן שלא יבינו השרי האומות מזה ואמר הכתוב ויראו אותה וגו' רצה לומר שאף על פי שכיסה הדבר אף על פי כן היו מתבוננים ויהללו אותה אל פרעה רצה לומר שהיו מקטרגים ורצו להמשיך את השכינה אליהם אמנם שלא יכלו שכבר עשה אברהם פעולתו והיחודים על כן וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי רצה לומר עבור זה שרצו להמשיך השכינה אליהם ואחר זאת שנתעלה מדת המלכות עד חכמה מתתא לעילא נמתקו כל הדינים בשרשן וזהו בחג הסוכות אנו עושין מעשינו בפרהסיא בלולב ואתרוג בלי שום פחד מחיצונים כי כבר נמתקו הגבורות ואנו יכולים למשוך כל השפעות טובות וחסדים גדולים על הכנסת ישראל וכל זאת פעל אברהם אבינו ע"ה וזהו ויעל אברם ממצרים רצה לומר אחר שפעל זאת במצרים והעלה את המלכות עד חכמה ואחיזת החיצונים נפלו ממנה עלה ממצרים ואמר הכתוב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב פירוש על ידי שהיה מיחד העולמות מתתא לעילא היה ממשיך כל השפעות טובות וגמר אומר הכתוב וילך למסעיו מנגב עד בית אל רצה לומר שמתחלה הלך מתתא לעילא ממלכות עד חכמה ואחר שהיה מיחד המלכות מתתא לעילא עד חכמה היה ממשיך השפעות טובות וחסדים מעילא לתתא מחכמה למלכות וזה מנגב היינו חכמה כמו שאמרנו עד בית אל רצה לומר מלכות ופירש רש"י שבחזירתו פרע הקפותיו רצה לומר בחזירתו מעילא לתתא אז היה מגלה מה שהיה מקיף ומסתיר השכינה כשהיה מעלה אותה עתה בחזירתו מעילא לתתא עשה מעשיו בפרהסיא שכבר נמתקו הגבורות בשרשן ויוכל בלי פחד למשוך כל ההשפעות וכל הרחמים והחסדים על הכנ"י אמן:

עוד על הפסוק וילך למסעיו ופירש רש"י בחזירתו פרע הקפותיו, נראה לרמז בדבריו הקדושים, עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וגו' אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה' ופירש רש"י אשר עשה שם בראשונה ואשר קרא שם אברם בשם ה' וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה' אינו מובן על נכון:

ונראה לפרש שהתורה הקדושה מרמזת לנו בזה מוסר השכל לעבודתו ית"ש דהנה כתיב לעיל ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' וכל הפרשה עד ויעל אברם ממצרים וגו' הגם שזה נחשב לאברהם אבינו בין הנסיונות יש להבין מה הנסיון הלא לא אמר לו הקב"ה בפירוש שילך למצרים אדרבה שקצת מדרשים חושבים לו לאברהם לקצת חטא ואומרים שנענש על זה בלקיחת שרה מחמת שהלך למצרים מדעתו בלי רשות מקודשא בריך הוא, וצריך להבין זאת על מה עשה ככה לברוח מארץ ישראל מחמת הרעב הלא הוא ראש להבוטחים בה' והוא בזבז הון ועושר על הכנסת אורחים עתה יברח מחמת פחד הרעב:

והנראה דהנה ידוע שכל מגמותיו של אותו הצדיק היה לקרב כל באי עולם תחת כנפי השכינה להורות להם הדרך לעבוד לה' באמת כמו שהעיד עליו הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן שהיה מגייר גיורים על כן כאשר צוה לו ה' לילך לארץ ישראל דהיינו לארץ כנען וכתבנו למעלה שעמד על המחקר שיותר בנקל לבא לידי השגה גדולה בארץ ישראל מחוצה לארץ וכך עלתה בידו באמת שהשיג שם השגות גדולות כמו שאמרנו בדרושים הקודמים על פסוק ויעבור אברם בארץ עד מקום שכ"ם, והיה רצונו להודיע זאת לבני ארץ ישראל לגלות להם השגת אלקות וכי המקום ההוא כשר ומתוקן לזה אמנם לא עלתה בידו כי לא רצו לקבל ממנו להתגייר בארץ ישראל כמו בחרן. וזה מרמז לנו הפסוק ויהי רעב בארץ על דרך לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע דבר ה' על כן תמה אברהם על זה מאד שהקב"ה צוה אותו לילך לארץ ישראל וכל מגמתו היה להכניס הגרים תחת כנפי השכינה ועתה לא נתקיימה מחשבתו על כן וירד אברם מצרימה והיה כוונתו אולי בחוץ לארץ יוכל לגייר יותר מבארץ ישראל על כן נחשב לו לנסיון כי כוונתו היה לשמים ולא ברח מפני הרעב אמנם גם שם לא פעל ולא מבעיא שלא גייר גרים אבל הוא ואשתו היו בסכנה גדולה ח"ו ליפול לעמקי הקליפות מחמת שמצרים הוא בעמקי הקליפות כידוע ונפל גם הוא קצת ממדרגתו שהיה לו בתחלה בארץ ישראל ונשכח ממנו ההשגה שהיה לו בארץ ישראל אבל מחמת גודל אהבתו ותשוקתו בהשי"ת לא עזב ה' חסדו ואמתו שיכול לעלות ממצרים הוא ואשתו ולא נפלו מאמונתם השלימה כמבואר כל זה בזוהר הקדוש עיין שם. וזה שמעיד עליו הכתוב וילך למסעיו מנגב עד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה רצה לומר שעשה פעולות רבות ותפלות ובקשות הרבה שיבא למדריגה הראשונה שהיה קודם לכתו למצרים וזה אשר היה שם אהלה בתחלה רצה לומר למדריגה שהיה קודם. וזהו שפירש רש"י שבחזירתו פרע הקפותיו רצה לומר שבחזירתו נתגלו לו השגות שהשיג מקודם ופרע מלשון ופרע את ראש האשה דהיינו שנתגלו לו הקפותיו רצה לומר מה שהיה מכוסה ממנו ועתה בחזירתו לארץ ישראל נתגלו לו הקפותיו שהיה מכוסה ממנו כי כל דבר המכוסה הוא מוקף ויקרא שם אברם בשם ה' רצה לומר שהתחיל לקרוא מחדש בקול חזק בשם ה' כמקדם שיתגלו לו מעיינות החכמה כמקדם, וזהו שפירש רש"י ז"ל ויקרא שם עכשיו בשם ה' רצה לומר שיתגלה שם ה' כמקדם ודו"ק:

וירק את חניכיו ילידי ביתו שלש מאות ושמנה עשר וירדוף וגו' ויחלק עליהם לילה וגו'. ופירש רש"י על פי מדרש רבה אליעזר לבדו היה והוא גימטריא שי"ח, ולכאורה צריך להבין דהא באמת כתיב את חניכיו שלש מאות ושמנה עשרה ועל פי פשוטו אינו מרומז על אליעזר לבדו:

ונראה על פי הרמז דהנה איתא בגמרא ברכות תפלות אבות תקנום, ונראה לפרש על דרך הרמז שרצה לומר שהאבות בצדקתם וכושר מעשיהם פעלו שיועיל התפלה והנה אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה יעקב תיקן תפלת ערבית והיינו רצה לומר שכל אחד פעל שתועיל התפלה ההיא והוא לשון תיקון והנה התפלה נקרא שיח כדכתיב ויצא יצחק לשוח וגו' גם אמרו חז"ל אין שיחה אלא תפלה וכו'. והנה בפרשת בראשית כתיב וכל שיח השדה טרם וגו' ואדם אין לעבוד את האדמה ופירש רש"י שלא היה מי שיתפלל על הגשמים עיין שם בדברי רש"י ז"ל ולדברינו תודה לאל מפורש בקרא בפירוש שהוא מרמז התפלה שלא היה מי שיתפלל כי מלת שיח מרמז על התפלה וזהו וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' מחמת שאדם אין וקל להבין:

ויש להבין למה באמת נקרא התפלה בלשון שיח, ויראה כי שיח הוא שין י"ח וידוע מספרי קודש כי שין מרמז לשלשה האבות הקדושים וי"ח הוא הח"י ברכות של תפלה על המכוון הנ"ל שהתפלות אבות השלשה תקנום. וזה יש לרמז בהפסוק וירק את חניכיו שלש מאות ושמנה עשר רצה לומר שיח זו תפלה והיינו שעל ידי התפלה נצח להשונאים וזה רמזו חז"ל בדבריהם אליעזר לבדו היה רצה לומר אל עזרו על ידי התפלה כדכתיב במשה ויקרא שמו אליעזר כי אלקי אבי בעזרי:

והנה שהגם שאברהם תיקן רק תפלת שחרית אמנם אברהם היה הכללות של השלשה אבות כאשר ברכו והבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב הרי אברהם נתברך שהוא יהיה הכללות של שלשתן ובו נכללו כולם ובתפלה שתיקן אברהם נכלל גם תפלת מנחה וערבית כידוע ליודעי חן ולזה כתיב ויחלק עליהם לילה ויכם היינו שעל ידי תפלת ערבית נצח אותם ויכם וקל להבין:

ומלכי צדק וגו' הוציא לחם ויין וגו' ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו' וברוך אל עליון אשר מגן וגו' ויתן לו מעשר מכל. הנה חז"ל דרשו על פסוק נאום ה' לאדוני שב לימיני וגו' על דברי מלכי צדק שהיה ראוי הכהונה לצאת משם ועל שהקדים ברכת עבד לברכת רבו על כן ניטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם הנה בודאי דרשת חז"ל הוא אמת אמנם ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא על כן נראה לרמז בפסוקים אלו שלפנינו שיהיה מרומז שעתה ניטלה הכהונה משם, וגם יש להבין מה היה חטאו של שם שניטלה ממנו הכהונה כי דרשת חז"ל הוא על שהקדים ברכת עבד לרבו יש לעיין קצת הלא גם בזה שבח שם את השי"ת. ונראה לי דהנה הקב"ה ברא כל העולמות להיטיב לברואיו ואין רוצה להעניש אפילו את האומות רק רוצה שייטיבו מעשיהם ויתנהג עמהם במדת החסד ומכל שכן עם ישראל עם קרובו אמנם מחמת שמעשי בני אדם גורמים בעצמם לעורר ח"ו הדינים בעולם אבל אין זאת נחת רוח לפניו רק מזה יש להקב"ה תענוג בעולם כשיש צדיק בדור שיוכל למתק הגבורות בשרשן שלא יצאו לעולם רק יהיה התגלות החסדים דהיינו להעלות הגבורות למעלה למקומם ולהמשיך החסדים למטה מזה יש לקודשא בריך הוא כביכול תענוג גדול. והנה ידוע שמדריגת אברהם אבינו ע"ה היה החסד ואהבה רצה לומר שימשוך החסד עליון לתתא שיתנהג הקב"ה עם כל העולם בחסד ובודאי ברדיפתו את המלכים גם כן לא היה כוונתו ח"ו להרוג שום בריה רק להציל את לוט, רק הקב"ה בעצמו הכם כמבואר בגמרא שדא עפרא והוי חרבא וכו' אבל כוונת אברהם לא היה להרוג שום בריה והראיה שאחר כך כתיב אחר הדברים האלה וגו' אל תירא אברם ופירש רש"י שהיה מתיירא לעונש מחמת הריגת המלכים מחמת שכל מגמתו היה רק על חסד:

נחזור לענינינו כאשר אמר לו מלכי צדק ברוך אברם לאל עליון וגו' קישר מדריגת אברהם למעלה באל עליון היינו באין סוף ב"ה ואחר כך אמר ברוך אל עליון אשר מגן וגו' ולא אמר ברוך לאל עליון וגו' כוונתו היה להמשיך הגבורות לתתא נשמע מדבריו שלדעתו הוא תענוג להשי"ת מהגבורות שהכה את המלכים וזה אינו מדריגת הכהנים כי מדרגתם הוא להמשיך החסדים לתתא ולהעלות הגבורות להמתיקן בשרשם על כן לקח הקב"ה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם כי ראה חכמתו יתברך שזה דרכו ומדריגת אבינו אברהם וגם אברהם אבינו הבין זאת ממלכי צדק שהוא אינו מסטרא דכהני רק מסטרא דשמאלא לעורר הגבורות על כן נאמר ויתן לו מעשר תיכף סמוך לדברי מלכי צדק רצה לומר על ידי שראה אברהם והבין מדבריו שהוא מסטרא דליואה נתן לו חלק הלוים ולא חלק הכהנים, וקל להבין:

ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו' ויאמר אברם וגו' ולא תאמר אני העשרתי וגו' אחר הדברים האלה היה דבר ה' וגו' שכרך הרבה מאד ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך וגו' והנה בן ביתי וגו'. לבאר המשך פסוקים אלו מפני מה עתה אחר מעשה של מלחמת המלכים כמו שכתב רש"י ז"ל אחר סמוך וכו' בקש מהשי"ת מה תתן לי. והנה רש"י ז"ל מפרש יעויין שם, ולדרכינו יתישב על נכון כי הנה יש להבין הטעם שלא רצה אברהם אבינו ליקח כלום מכל הרכוש שהשיב למלך סדום הלא השליך נפשו לנגד עבור הצלתו ומפרעה לקח כמו שאמר הכתוב ואברם כבד מאד וגו'. אמנם יש לומר כי מחמת זה לא רצה אברהם אבינו להנות מרכוש סדום עבור כי היו צרי עין כמו שכתוב בהם באנשי סדום נשכח הרגל מבינינו וכו' על כן לא רצה ללחום לחם רע עין כמו שכתוב אל תלחם לחם וגו'. וזה מרומז בפסוק ולא תאמר אני העשרתי את אברם ולא נאמר פן תאמר כי היה אצלו כודאי שיאמר כן על כי היו צרי עין, אמנם פרעה לא היה צר עין כל כך על כן היה יכול ליטול ממנו. אחר זה היה אברהם אבינו דואג פן ואולי לא עשה כשורה שהיה ח"ו מהכפויי טובה שנתן לו השי"ת והזמין לו עושר רב ולא רצה לקבלו על כן תיכף אחר הדברים האלה שהיה דואג אמר לו השי"ת אל תירא וגו' שכרך הרבה מאד אף בעולם הזה שיהיה לך עושר רב ועל כן כשראה אברהם שטוב עשה שלא קבל רכוש מצרי עין היה מצער בעצמו כי כל ביתו ונדבת לבו בהכנסת אורחים היה ניזון על ידי דמשק אליעזר כמו שאמר התרגום פרנסא דביתא הדין וכו' ועבד הוא מסטרא דגבורה הוא גם כן מצרי עין על כן ביקש מהשי"ת שיתן לו בן שיתנהג הנדיבות בטובי עין על כן אמר לו השי"ת לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו' שיהיה טוב עין יבורך כמותך וקל להבין:

ויאמר אברם וגו' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, ופירש רש"י ז"ל על פי דברי חז"ל נוטריקון דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והנה יש לדקדק שאברהם אבינו ע"ה היה אומר זה לקודשא בריך הוא דרך קובלנא בתפלתו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ולפי הדרש של נוטריקון אליעזר הוא צדיק ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אדרבא לא היה לו להזכיר כלל מאליעזר רק מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ולמה ליה לסיים ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר:

ונראה דידוע מספרים הקדושים שאבותינו הקדושים שורשם הוא למעלה ולמעלה בחכמה ובינה ודעת וכל אחד אחז בשרשו אברהם לקח מדת החסד לשרשו של מעלה ויצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה בשרשו של מעלה ויעקב אבינו וכו', והנה איתא בספרים הקדושים על פסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה שאמר דוד המלך ע"ה על מדתו מדת מלכות שאבן מאסו הבונים דהיינו האבות עיין שם בדברי קדשם באריכות, והנה גם כן מספרים הקדושים שמדת צדיק יסוד עולם אינו לוקח לעצמו כלום רק לוקח השפע מכל הספירות הקדושים ונותנים למדת מלכות הקדושה. והנה אברהם אבינו עדיין קודם המילה היה בעת ההיא והיה הלוכו בקודש אז רק בפתח ושער מלכות והיה משתוקק לבוא לשרשו של מעלה שהוא כמה וכמה מדריגות עוד למעלה למעלה עד שרשו. וזה שביקש אברהם אבינו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ראשי תיבות 'ד'מ'ש'ק הוא 'דוד 'מוצאי 'שבת 'קודש דהיינו שהוא עדיין במדת דוד המלך כנ"ל אליעזר הוא תפלה כנ"ל אל"י עז"ר והיא היא, שהמדה ההיא נקרא תפלה ועל זה שפיר מכוין פירוש רש"י על פי חז"ל דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים דהיינו המדה הנ"ל המעביר שפע מכל הספירות כנ"ל ודו"ק היטב. ויאמר מה תתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. והנה יקשה לדרשת הגמ' על מלת דמשק שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אם כן לאיזה ענין הזכיר אברהם אבינו בהתנצלותו לפני השי"ת ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, כי לפי דרשת הגמרא הוא דברי שבח לאליעזר והיה די באמרו מה תתן לי ובן משק ביתי הוא יורש אותי. על כן נראה שדברי חז"ל בגמרא הנ"ל רמזו לנו על ענין אחר שצריך לידע ולהודיע לבני אדם המחברים את עצמם לצדיקים שלא ילמדו את עצמם לעשות כתנועותיהם והנהגותיהם כמצות אנשים מלומדה היינו מפני שהצדיק הוא עושה כך יעשה הוא גם כן כמוהו כי זה הוא לא טוב מאד רק שילמד לעשות כפי שכלו באמת לאמתו לעבוד את השי"ת בלב נכון. וזה הוא שאמר אברהם אבינו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים פירוש שדולה ומשקה שלומד אותם לעשות מצות אנשים מלומדה לעשות מה שרבו עושה וזה לא טוב. והשיב לו השי"ת לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו' ועדיין היה ירא אברהם שגם יוצאי חלציו יעשו מצות אנשים מלומדה בלא לב נבון וחכם על כן הוציא אותו החוצה ואמר לו ספור הכוכבים ויאמר לו כה יהיה זרעך פירוש דוגמת הכוכבים שהם בעלי שכל כדכתיב והמשכילים יזהירו וגו' והכוכבים אינם מקבלים בהירות המאורות זה מזה רק כל אחד הוא מאיר בפני עצמו ועל כן המאורות של הכוכבים אינם דומים זה לזה והבטיחו השי"ת שכן יהיה זרעו שיעבדו את השי"ת כל אחד לפי שכלו ולא יעשו מצות אנשים מלומדה רק הכל באמת והבן:

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגו' ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני וגו'. פירוש רש"י אני הוא שיש די באלקותי לכל בריה לפיכך התהלך לפני. ויש להבין מה זה שיש די באלקותי לכל בריה. ונראה לי לפרש דהנה ידוע שהבורא ב"ה ברא עולמות ברצונו הפשוט כדי שיתגלה מלכותו בעולם על כל בריה ובריה ועיקר הבריאה היה להיטיב לברואיו והגם שברא מדות ומדרגות להעניש גם זה היה כדי שייראו מלפניו ואף על פי כן שיתף בו מדת הרחמים כדי להקל העונש אפילו מן הפושעים. וכבר אמרנו פירוש המשנה בעשרה מאמרות נברא העולם והלא וכו' אלא ליתן שכר וכו' ולהפרע וכו' איך תלוי נתינת שכר טוב בשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות יותר מאלו היה נברא במאמר אחד. וגם על העונש קשה יותר הלא אין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים ואין נחת רוח לפניו כביכול לענוש שום בריה אפילו מן האומות כל שכן ישראל ואם כן איך נאמר שבשביל להרבות עונש להרשעים ברא העולם בעשרה מאמרות:

אמנם יש לפרש כך דהנה עצם אלקותו ית"ש אי אפשר להשיג בשום שכל נברא אפילו לשיכליים העליונים על כן ראה חכמתו של הקב"ה לצמצם אלקותו בכמה צמצומים כדי שישיגו הנבראים מעט מן המעט על ידי הצמצומים בהירות גודל אלקותו ית"ש וצמצם עצמו בעשרה מיני לבושים שהם עשר ספירות שעל ידם יכולים לקבל מעט הבהירות להשיג אלקותו ית"ש, ועשר ספירות דאצילות התלבשו את עצמן בעשר ספירות דבריאה ועשר דבריאה בעשר דיצירה ועשר דיצירה בעשר דעשיה ועל ידי הצמצומים אלו יכולים בני אדם לקבל מעט השגה באלקותו מעט מעט מלמטה למעלה ולהסיר הצמצומים והמסכים בהדרגה מעט מעט עד שנהי' יכולים לקבל הבהירות גדול לדבק עצמינו באין סוף ב"ה בהדרגה, וזה הוא עיקר השכר שאנו מקבלים מאת הבורא עבור שברא אותנו בעולם הגשמי בכמה וכמה אלפים צמצומים ומסכים שמכסים אלקותו ית"ש ואנחנו בכל כוחינו משברים המסכים והצמצומים כדי להשיג אלקותו ית"ש ולדבק בו זה הוא השכר, נמצא מה שיש יותר צמצומים על ידי זה זוכה אדם לשכר יותר שמשבר הצמצומים וחופש וחוקר לדרוש אלקותו ית"ש עד שמשבר כל המסכים וישיג אור אלקותו ית"ש ואם לא היה כל כך צמצומים היה אור אלקותו ית"ש מאיר יותר לזה העולם והיה בקל לבא לידי השגה ולא היה השכר כל כך כשנשיג אלקותו על כן שפיר אמר התנא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות רצה לומר אפילו כשנברא בעשרה לבושים ולבושים תוך לבושים וכנ"ל ואף על פי כן מתאמצים בעבודתם להשיג אלקותו על ידי זה יש שכר הרבה לצדיקים שאינם מניחים עצמם להתגשם בגשמיות העולמות ומדבקים עצמם ברוחניות העולמות ממילא יש קולא להרשעים שאין להם עונש כל כך כשחוטאים כי אלו נברא העולם בפחות מעשרה לבושים היה בהירות אלקות מאיר יותר ולא היה כל כך גשמיות בעולם והיה עונש הרשעים יותר על כן עלה ברצונו הפשוט לעשות כל כך לבושים שיהיה גשמיות הרבה כדי שנקל עליהם העונש וזהו לפרוע מן הרשעים רצה לומר להקל מעליהם ולא יענשו כל כך כי מאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות רצה לומר בהרבה צמצומים שקשה מאד לפרוש את עצמם מן הגשמיות:

ונחזור לענין הנ"ל שהקב"ה ברא כל כך גשמיות בעולם העשיה כפי שהיה משער ברצונו שיהיה אפשר להתחזק ולדבק עצמו באלקותו על ידי התורה ותפלה ויהיה יכול לחזור לשרשו ואלו היה בורא עוד מעט גשמיות יותר היינו שהיה מעט קליפות יותר לא היה אפשר לחזור לשרשו וזהו שאמרו בגמרא שהיה העולם מותח עד שאמר הקדוש ברוך לעולמו די רצה לומר די הגשמיות ואלו היה יותר גשמיות לא היה אפשר לחזור לשרשו מחמת התגברות הקליפות כאשר אמרנו בפרשת בראשית על מאמר חז"ל שהשדים נבראו בערב שבת בין השמשות וקידש היום ולא נבראו הגופים ופרשנו שם כוונתם שלא יתגשם העולם עוד יותר כדי שיוכלו בני אדם לחזור לשרשם. כלל הדברים מכל הנ"ל שהקב"ה ברא ברצונו הפשוט כל כך מותרות בעולם רק עד שיוכל האדם להבין להשליך המותרות ולברור הפנימיות כדי שיחזור לשרשו כמו שבורר אדם החטה מן המוץ כך ברא הקב"ה בכל העולמות כל כך לבושים כדי שיוכל לברור הפנימיות מתוך הלבושים ולהשליך המותרות לנוקבא דתהומא רבא למקום המותרות כידוע למבינים וזהו סוד עליות העולמות שיש בכל ערב שבת שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' רצה לומר כשכלה הקב"ה ולא ברא מותרות בעולם דהיינו גופים לשדים כנ"ל על ידי זה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו היינו שקדש היום והיו יכולים כל העולמות לחזוק לשרשן להשתוקק לדבק את עצמם באלקותו ית"ש וזה היה רצונו הפשוט בבריאת העולמות כדי שישתוקקו כל העולמות לקבל אלקותו עליהם וזהו ויכל אלקים לשון השתוקקות וכסיפות מלשון כלתה נפשי שהיה לקודשא בריך הוא השתוקקות ותענוג בבריאת העולמות מחמת ויכולו השמים והארץ וכל צבאם היינו שכל הנבראים היו משתוקקים לקבל אלקותו ית"ש והשליכו המותרות לנוקבא דתהומא וזהו קדושת שבת שבכל שבת יש עליות עולמות שכל העולמות משתוקקים וחוזרים להדבק לשרשם והפסולת והמותרות נופל למטה וזה לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין כי הולכים ונופלים לנוקבא דתהומא רבה:

ונחזור לביאור הפסוק הנ"ל אני אל שדי התהלך לפני רצה לומר שאמר הקב"ה שיראה לבא למדריגת קדושת שבת דהיינו עליות העולמות להדבק בשרשן וזהו התהלך לפני רצה לומר שילך במדריגה ממטה למעלה עד לפני ממש בעליות העולם ועל כן אמר לו אני אל שדי ופירש רש"י שיש די באלקותי לכל בריה היינו כנ"ל שאמר לעולם די שלא יתגשם יותר רק כדי שיוכלו לחזור לשרשם וזהו שיש די באלקותי לכל בריה היינו שכל בריה תוכל להשליך המותרות ולדבק עצמו בו ית"ש לבוא לפנימיותו ית"ש על כן גם אתה התהלך לפני כנ"ל והיה תמים היינו שתשליך המותרות ממש להסיר הערלה לקבל המילה ותשליך המותרות לנוקבא דתהומא רבא כמו שאני בראתי עולמי בשם שדי שאמרתי לעולמי די שהשלכתי המותרות לנוקבא דתהומא רבא כן תעשה אתה ואז תבא לעליות העולמות כרצונך ודו"ק כי נכון הוא:

עוד בפסוק הנ"ל יש לדקדק מי שנאמר בו הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך והוא ממלא כל עלמין יאמר התהלך לפני, גם נזכיר דברינו על פירוש רש"י על פסוק אני אל שדי שיש די באלקותי, עוד יש לדקדק מה שאמר לו הקב"ה וארבה אותך במאד מאד והלא כבר הבטיח לו קודם לכן להרבות זרעו כעפרות תבל:

ולבאר הפסוקים נקדים תחלה מה שאמרנו בפסוקים ויכולו השמים וגו' ויכל אלקים ביום השביעי וגו' וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וגו' ויברך וגו' ויקדש וגו' ופירש רש"י ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ולכאורה אינו מובן הלא המן לא ירד עד דור המדבר ואיך שייך בשבת בראשית ברכו במן קדשו במן. ונראה לרמז דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות עיקר כוונתו היה להיטיב לברואיו דהיינו שיתגלה מלכותו על כל הברואים וידעו שהוא אחד יחיד ומיוחד שזאת הוא עיקר הטובה להשיג עריבות נעימות ידידות אלקותו ית"ש ואין מלך בלא עם על כן עלה ברצונו לברוא העולמות שיכירו מלכותו ויקבלו הטובות. אכן עצמותו ית"ש בלתי אפשרי להשיג לכן צמצם אלקותו ית"ש לתת מקום להעמדת העולמות. והנה על ידי צמצום הראשון גם כן אי אפשר להשיג על כן ראה המאציל בחכמתו לעשות צמצומים אחר צמצומים והשתלשלות אחר השתלשלות עד שיהיה די לכל העולמות והאציל והופיע לכל העולמות מאור אין סוף ב"ה מהעולמות העליונים עד סוף כל העולמים ואין שום דבר הן בפנימיות העולמות והן בחיצוניותם שלא יהיה בהם ניצוץ הקדוש מאין סוף ב"ה רק שהוא בהעלם מסובב בקליפות כדי שתהיה הבחירה חפשית ויהיה שכר ועונש, ועל ידי שהצדיק מזדכך עצמו על ידי אותיות התורה ועל ידי המצות ומעשים הטובים ומדבק עצמו באין סוף ב"ה, הוא מעורר כל הנבראים שישתוקקו לחזור לעלות לשרשם כי בכולם יש ניצוץ הקדוש מאין סוף ב"ה המחיה אותם אך אין כל אדם יוכל לזכות לזה לעורר מיין נוקבין רק מי שעובד את השי"ת במסירות נפש בכל רגע בכל מעשיו ותנועותיו צדיק כזה מעורר מיין נוקבין ליחד עולמות העליונים עם עולמות התחתונים ומתגלים כנגדן מים דכורין ממשיך השפעות טובות על הכנסת ישראל וכן הם ראשי תיבות של מיין נוקבין מסירות נפש כי צריך לזה מסירות נפש והצדיק הזה עושה בכל יום היחוד שלם. והנה אין יחוד בלא דכר ונוקבא שהנוקבא משתוקק ומוליד מים דכורין ומיום שנברא העולם עד שיהיה ברורי עולמות בלתי אפשר להיות שום יחוד בלא התעוררות מים נוקבין מתתא לעילא על ידי מסירות נפש והשתוקקות גדול שיהיה מעורר כל הברואים להשתוקק לעלות לשרשם והוא מיחד עולמות העליונים עם התחתונים. אמנם כשעלה ברצונו לברוא את העולם שלא היה עדיין אתערותא דלתתא היה היחוד מיניה וביה. ולהבין מעט מזעיר הענין יש לפרש שעברה לפניו התענוג והשעשועים שיקבל מעם קרובו ישראל שהם ישתוקקו אליו ית"ש במסירות נפשם זאת היתה לפניו מים נוקבין, ובכל ששת ימי בראשית קודם שנברא האדם היה היחוד מיניה וביה שלא היה אז מי שיעורר אתערותא דלתתא לכן לא היה התגלות העולמות כדכתיב וכל שיח השדה טרם וגו' ואדם אין וגו' עד שנברא אדם הראשון ובו ביום עשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת ואמר לכל הברואים בואו ונשתחוה וגו' ונתקדש היום של שבת והיה עליות העולמות שנתעוררו כל הברואים ונשתוקקו להעלות לשרשן ולא הוצרך עוד השי"ת לעשות האתערותא מיניה וביה כי היה אתערותא דלתתא. ולהבינך הטעם שעלה ברצון השי"ת שמששת ימי בראשית והלאה לא יהיה היחוד רק על ידי אתערותא דלתתא הוא כי כשהיחוד הוא מתתא לעילא מסתמא עומדים מסכים שמבדילים ורוצים לבטל את הצדיק מעבודתו והצדיק מוסר נפשו בכל רגע בזה הוא מסיר המסכים המבדילים וכל עוד שקמים עליו יותר הוא מוסר נפשו על קדושת שמו ית"ש עד שמסיר כל המסכים ונמתקין הגבורות בשרשם ואז היחוד כולו רחמים וממשיך השפעות לאין שיעור מה שאין כן כשהיחוד הוא בלתי אתערותא דלתתא אי אפשר שלא יהיה בו קצת דין ודי למבין:

וזהו פירוש ויכולו השמים והארץ וגו' פירוש כשנתקדש היום של שבת בראשית היה בכחו של אדם הראשון לעורר כל הברואים שישתוקקו לחזור לעלות לשרשן והיה העליות העולמות וזהו ויכולו וגו' לשון תשוקה, וכן פירש האור החיים שכל הברואים כולן השתוקקו לאלקותו ית"ש ואז ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' ר"ל המלאכה של ששת ימי המעשה שהיה היחוד נעשה מיניה וביה, וזה מדויק במלת מלאכתו רצה לומר בלי התעוררות מתתא עתה שנתקדש היום של שבת והיה השתוקקות העולמות כלה השי"ת מלאכה זו, ורצה לומר שיהיה היחוד מאז על ידי אתערותא דלתתא וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וגו' גם כנ"ל ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו ופירש רש"י ברכו במן וקדשו במן רמזו בדבריהם על האמור שמעתה לא יהיה היחוד רק על ידי אתערותא דלתתא שיעלו התחתונים מים נוקבין מתתא לעילא כי מ"ן ראשי תיבות מים נוקבין והברכה היא כאשר אמרנו כי בהיות היחוד על ידי אתערותא דלתתא אז יושפעו רחמים גמורים בלי תערובת דין וקדשו במיין נוקבין רצה לומר על ידי מה ברכו על ידי שקדשו שבכל שבת ישתוקקו הנבראים על ידי קדושת שבת לעלות לשרשן ויהיה עליות העולמות ויעוררו מיין נוקבין. וזהו שפירש רש"י אני אל שדי שיש די באלקותי לכל בריה רצה לומר שאצלתי מאורי אין סוף אפילו לבריה פחותה כדי שישתוקקו לעלות לשרשם ועל כן ואתה התהלך לפני רצה לומר שתיחד העולמות על ידי שתעורר מיין נוקבין מתתא לעילא וזהו לפני רצה לומר קודם ממני היינו טרם שאעורר אני המיין דכורין והיה תמים רצה לומר שיהיה היחוד בתמימות היינו כולו רחמים ואתנה בריתי ביני ובינך שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וארבה אותך במאד מאד פירוש על דרך שאמרו חז"ל למה נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך נמצא שמלת מאדך מורה על מסירות הנפש היותר חביב וזהו דבר שאין לו שיעור וזהו ארבה אותך במאד מאד רצה לומר שארבה בך התלהבות ותשוקה למסור נפשך לעבודתי לאין שיעור ועל ידה תתעורר מיין נוקבין מתתא לעילא ותעורר מיין דכורין לגלות החסדים ורחמים פשוטים ויהיה היחוד בשלימות. כן יהי רצון. יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ואמרו חז"ל שדי עפרא והוי חרבא גילא והוי קשתא. ואמרתי כבר שהפירוש הוא כך, שדי עפרא פירוש שעל ידי שהיה אברהם אבינו ע"ה לגבי עצמו עפר ואפר היה הדבר הזה חרב להרוג שונאיו גילא והוי קשתא פירוש על ידי שמחה וגילה בעבודת השי"ת זה היה קשתא לנגד אויביו להמיתם, אחר כך מצאתיו בספר קדושת לוי. ויש להבין עדיין היכן נרמז בפסוק לשון גילה בשלמא דבר זה שעל ידי שהיה לגבי עצמו כעפר על ידי זה הוי חרבא להרוג שונאיו זה מרומז בפסוק דכתיב יתן כעפר חרבו, אבל גילה ושמחה לא נרמז בקרא רק כתיב כקש נדף קשתו. ונראה לי דמרומז דבר זה בסוף הפטורה דכתיב תזרם ורוח תשאם ואחר כך כתיב ואתה תגיל בה' ובקדוש ישראל תתהלל דהיינו כנ"ל דעל ידי גילה ושמחה בה' תזרם ורוח תשאם לשונאים והיינו כנ"ל, וקל להבין:


ספר מאור ושמש - פרשת וירא

וירא אליו ה' וגו' וירץ לקראתם וגו' וישתחו ארצה. במדרש אמר אברהם עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים וכו' אמר לו הקב"ה וכו' עד אני ופמליא שלי נגלים אליך הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא והנה וגו' וירא וגו' וירא בשכינה וירא במלאכים. להבין דברי המדרש והמקראות על פי דאיתא במדרש הנעלם פרשת לך לך על פסוק היה דבר ה' אל אברם במחזה מחזה הוא תרגום לישנא סתום ממלאכי עילאי דלא ידעי בהא בגין דלא הוה מהיל וכו' דלא יהיה לון פטרא דקודשא בריך הוא ממלל עם בר נש ערל וכו' אימתי אתגלי עליה באתגליא דמלאכי עילאי כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא עיין שם דבריו באורך היוצא מדברי המדרש הנעלם שעד שלא מל אברהם לא דבר אתו השי"ת בהתגלות המלאכים. וזה יש לומר כוונת המדרש רבה הנ"ל עכשיו אני ופמליא שלי נגלים עליך רצה לומר שיהיה בהתגלות לפני המלאכים שלא יקטרגו עוד ואדרבא יסכימו שאדבר עמך כנ"ל. וזהו וירא בשכינה וירא במלאכים רצה לומר שהיתה יכולה השכינה להתגלות עליו עתה בהתגלות המלאכים ולא עוד אלא וירץ לקראתם וישתחו ארצה רצה לומר בזה שנעשה אברהם רגל ימין של הכסא והמלאכים הם נושאי הכסא נמצא שאברהם הוא למעלה מהמלאכים וזהו וישתחו ארצה לשון רבים רצה לומר שאברהם הוריד המלאכים למטה ממדריגתו וקאי וישתחו על המלאכים שהכניעם למטה ממנו. וירא אליו ה'. ויש לדקדק דהוי ליה למימר וירא ה' אל אברהם. ונראה לי כי איתא בספרים הקדושים דיש לאדם לעשות עצמו מרכבה לשכינה בכל אבר ואבר אבר פלוני מרכבה להוי"ה בניקוד זה ואבר פלוני להוי"ה בניקוד אחר, והברית קודש הוא מרכבה להוי"ה בניקוד מלאפום וכן בכל אבר ואבר מרכבה להוי"ה בניקודו הרומז עליו כדכתיב ומבשרי אחזה אלקי. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם שנימול לא היה יכול להיות מרכבה בשלימות לכל השמות הוי"ה ב"ה כי היה חסר הברית קודש

המרומז לשם הוי"ה בנקודתו הרומז אליו. וזה הסמיכות הפרשה שבפרשה הקודמת כתיב מענין המילה וסיים נמולו אתו ושפיר מתחיל הפרשה וירא אליו פירוש בגופו בכל אבריו נתגלה מעצמו מיניה וביה ד', פירוש שם הוי"ה נתראה ונתגלה מאליו מאבריו הקדושים שכל אבר ואבר היה מאיר ומתנוצץ משם הוי"ה בנקודתו הרומז אליו ונעשה מרכבה קדושה בשלימות בכל אבריו וזאת היה אחר שנימול כי אז היה יכול להיות מרכבה שלימה כי היה מאיר בו גם שם ההוי"ה בניקוד מלאפום הרומז לברית קודש כידוע ושפיר כתיב אליו רצה לומר שנתגלה מעצמו בו כדכתיב ומבשרי אחזה אלהי וגו'. וזה מרומז וירא אליו ה' היינו כל השמות הוי"ה ב"ה בנקודתו כולם נתאחדו ביחוד אחד וזה נתגלה אליו אחר המילה, ודו"ק:

וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האהל כחום היום וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו'. רש"י, פתח האהל לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער הביא עליו מלאכים בדמות אנשים. והדקדוקים רבו. א', שעיקר כוונת הקב"ה שלא להטריחו באורחים היה מפני שיום שלישי למילתו היה והיה חולה הלא היה יכול הקב"ה לרפאות אותו מיד בכדי שיאחז צדיק דרכו להכניס אורחים. ב', הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והיה אור השמש חמה מאד ואברהם ישב לו פתח האהל אשר שם החמימות שולט מאד. ג', שלא מצינו קודם לזה שהיה אברהם מבקש אחר אורחים בחוץ רק האורחים באים אצלו לביתו ועתה יצא לו לחוץ, ומלבד דרשת חז"ל שמחמת החום לא באו אצלו עוד יש לאלקי מילין. ד', הקב"ה שלח אליו מלאכים בדמות אנשים וכי לא היה ביכולתו של הקב"ה לשלוח אליו אנשים והיה נותן בדעתם לילך אף שהיה חם מאד. גם מה דאיתא במדרש שאחד היה בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי מפני מה נתגשמו כזאת. גם איתא במדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי וכו' יעויין שם, גם זאת צריך הבנה מדוע לא יבאו אצלו אחר שמל וקיים מצות בוראו:

ונראה לבאר, כי הנה ידוע מספרים קדושים גם בעיני ראיתי זאת מצדיקים בעת שבאו לדביקות גדול והיו מדבקים עצמם בעולמות עליונים עד שכמעט היו מתבטלים ממציאותם ולא היו יכולים כמעט להשאר בזה העולם עד שהיו צריכים להגשים את עצמם באיזה דבר גשמי שיביטו על איזה דבר או חפץ להשתעשע בו או שיסתכלו באיזה איש ובזה יתגשמו עצמם מעט ויוכלו להוריד עצמם מדביקותם להשאר בזה העולם ובאם לא היה מצוי להם דבר להתגשם בו הוצרכו לילך חוצה להביט על איזה דבר אף על איזה דבר טמא:

ונבא אל הענין הנה אברהם אבינו אחר שמל בא כל כך להשתוקקות ודביקות והתלהבות גדולה עד שבלתי היה באפשרותו שיסבול גשמיות העולם הזה ומה גם לסבול הערלים האלו להכניסם בביתו כי היה אז בהזדככות גדול כמבואר בפרשה שלמעלה והיה יכול כמעט להבטל ממציאות מחמת אהבת ה' אשר בערה בו. על כן ישב בפתח האהל והביט על איזה דבר להתגשם בו שירד קצת מדביקותו ויוכל להשאר בזה העולם וזה מרמז והוא יושב פתח האהל כחום היום רצה לומר מחמת אור ההתלהבות והחמימות שהיה דבוק באורות העליונים לזאת ישב בפתח האהל להסתכל על איזה עובר ושב כאמור אמנם השי"ת ידע כי לא יוכל להתגשם על ידי הסתכלותו בערלים נכרים כי לא יוכל להסתכל בהם כלל ובאם שיביט בהם אז יהיו נעשים גל עפר כמעשה דרבי שמעון בן יוחאי אחר שיצא מן המערה וגם הם לא יהיה ביכולתם לילך אצלו כי לא יוכלו לסבול אור קדושתו, על כן שלח אליו השי"ת מלאכים קדושי מעלה בדמות אנשים שהם בעצמותם קדושים וטהורים שיוכל לסבול אותם אמנם נתגשמו עד שנדמה אחד לדמות סדקי וכו' כמאמר המדרש בכדי שיתגשם מעט שיוכל להשאר בזה העולם וזה מכוון שאמר עד שלא מלתי וכו' תאמר משמלתי אינם העוברים ושבים באים אצלי רצה לומר היינו כאמור שלא היו יכולים לסבול קדושתו ודו"ק כי נכון הוא בעזרת השם:

או יאמר על המדרש הנ"ל שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי אינם באים אצלי אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך, להבין זאת כי לכאורה יש לדקדק מה השיב לו השי"ת שהוא ופמליא שלו יבאו אצלו אחרי שהיה חשקות אברהם לקיים הכנסת אורחים. והנראה כי מדריגות יש לצדיקים שמקרבין כל אדם אפילו רשעים מקרבין אותם לפי שעה לעבודת השם ואף שאינו מקרב עצמו רק לפי שעה ואחר כך יפסיק והולך אחר התאוות הגשמיות המוטבעים אצלו. אמנם העיקר התקרבות אשר הצדיק מקרב אליו הם אותם אנשים המתאמצים עצמם לעבודת השי"ת באמת לאלו מלמד הצדיק דרכי ה' והם אנשי עצתו. אמנם לא יוכל לקרב כל אדם וחלילה לשנוא אף אותם שהם מכת הראשונה היינו שאינם הולכים בדרך האמת כמאמר התנא ואוהב הבריות ומקרבן לתורה אף שיוכל לקרב אותם רק לפי שעה יפה שעה אחת וכו', אמנם לא כל כך שיהיו אנשי עצתו מחמת שאין הצדיק יוכל לסבול עוביות וחומריות בני אדם כאלו. וזה יש לכוין במאמר המדרש שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי רצה לומר שהייתי מקרב אף הערלים כי הייתי יכול אז לסבול אותם לקרבן לעבודתו ית"ש תאמר משמלתי אינם באים אצלי מחמת גודל הבהירות כאשר אמרנו בדרוש הקודם לזה לא אוכל לסבול אותם אחר שמלתי ואת מי אקרב לעבודתך והשיב לו השי"ת עכשיו אני ופמליא שלי רצה לומר שיצאו ממך זרע קודש יצחק ויעקב ובניו שנים עשר שבטי יה על ידי זכות המילה ואותם תקרב והם ימשכו השכינה בתחתונים והיינו אני ופמליא נבא אצלך לשרות שכינתי ביניכם על ידי יוצאי חלציך זרע קודש ועל ידם יהיה קיום העולם וקל להבין:

וירא ה' וגו' ופירש רש"י לבקר את החולה. ויש לדקדק דתיבת את החולה הוא מיותר ולא היה לרש"י לומר רק לבקרו ונראה דהנה אמרו בגמרא מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותו היה מתרפא מיד. ונראה לי דהנה יש כמה מדריגות צדיקים יש שממשיך רפואה על החולה מחמת מעשיהם שמברכין בידיו ממש את החולה ועל ידי זה נתרפא ויש שממשיך הרפואה על ידי שרואה הצדיק את החולה ולמעלה מזה מדריגת הצדיק אשר אם החולה רואה אותו מיד מתרפא וזה הוא מחמת שהוי"ה הקדושה ב"ה שורה על הצדיק וכשהחולה רואה את צדיק הזה מעורר בלב החולה הרהור תשובה ומשעבד את לבו לאביו בשמים ועל ידי זה נתרפא כדאיתא בש"ס כל זמן שהיו ישראל משעבדים את לבם וכו' מיד היו מתרפאין. וזהו מרומז בגמרא מרגליות היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שהיה רואה אותו מתרפא מיד רצה לומר על ידי השראת שם הוי"ה שהיתה שורה עליו על ידי זה נתרפא החולה וזו היא המרגליות טובה מרמזת לשם הוי"ה ב"ה. וזהו פירוש הפסוק וירא אליו ה' היינו שנתגלה עליו שם הוי"ה ב"ה והיתה שורה עליו באלוני ממרא באלוני הוא לשון אילן ממר"א בגימטריא רפ"א רצה לומר שהוי"ה ב"ה הוא אילן הרפואות שמשם נמשכים כל החסדים וכל הרפואות ונתגלה כל זאת על אברהם אבינו ע"ה. וזהו שפירש רש"י לבקר את החולה רצה לומר זאת היתה הסגולה לרפאות כל מיני חולה שהיה מסתכל באברהם היה נתרפא כמאמרם זכרונם לברכה מרגליות טובה כנ"ל. ומסיים הפסוק והוא יושב פתח האהל כחום היום רצה לומר הגם שהיה בחמימות והתלהבות גדול ומדריגה גדולה אף על פי כן היה בהכנעה גדולה לפניו ית"ש והיה נדמה בעיניו תמיד שהוא רק בפתח האהל ולא נכנס עוד לשום מדריגה, וקל להבין:

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. הנה איתא בזוהר הקדוש בפרשה זו וזה לשונו בדף ק"ב ע"א זה לשונו תא חזי כל מה דאכיל אברהם אבינו בטהרה איהו קא אכיל וכו' דאפילו בר נש דאיהו מסאב לא יכיל לקרבה לביתיה כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד ליה טבילה וכו' עיין שם הלשון. ושם ע"ב וזה לשונו ועיינא דמייא הוה תחות ההוא אילנא ומאן דצריך טבילה מיד מיין סלקין לגביה ואילנא אסתלקין ענפוי כדין ידע אברהם דאיהו מסאבא ובעי טבילה מיד וכו' תא חזי דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכים אמר לון והשענו תחת העץ בגין למחמי ולמבדק בהו וכו'. הגם שכל דברי הזוהר הקדוש הם סתומים ומכוסים מכל רעיון בכל מקום אף על פי כן הדברים האלו שבמאמר הזה הם סתומים ומכוסים לגמרי והם דברי נביאות לגמרי על כן הנני מבקש מהשם למחול לי לרמוז איזה רמז להבין מעט מזעיר דבריו הקדושים שמרומז כל המאמר בפסוק הנ"ל, כי איתא בספר גליא רזיא בדף ח' ע"ב שמרמז בפסוק שמע ישראל הוא מרמז למקוה וזה לשונו והנה מה שנראה לפרש לעניות דעתי תחלת דברי איך מן קרא דקריאת שמע נפקו שיעורי המקוה בכלל ובפרט שתיבת שמע ישראל חשבונם תתק"ס לוגי מיא רצה לומר עם האותיות והכולל, ושם בספר הקדוש הנ"ל מרמז איך בפסוק היחוד הנ"ל מרומז כל שיעור המקוה ויוצא לנו מזה כי בפסוק שמע ישראל מרמז איך שיטהר אדם עצמו בקריאת שמע במקוה עילאה מי שאומר הקריאת שמע כתקונו בדחילא ורחימא ואך צריך על כל פנים לטהר עצמו קודם במקוה תתאה בארבעים סאה מים איך יוכל לקבל טהרה ממקוה עילאה אם לא טיהר עצמו במקוה תתאה, וזהו שאמרו חז"ל בעל קרי אסור לקרות קריאת שמע דוקא כנ"ל כי בפסוק הזה מרומז המקוה עילאה כנ"ל וקל להבין. וזהו מרומז בפסוק הנ"ל יקח נא מעט מים, תיבות נ"א מע"ט מי"ם גימטריא ר"ס מנין עשרה הויו"ת רצה לומר שיקחו לעצמם הקדושה משיעור קומה עילאה דהיינו כל י' קדושות שהם י' הויות ועל ידי זה ירחצו עצמם הגשמיות הגוף שמרמז לרגלים והשענו תחת העץ תיבות תחת העץ מרמז שאלו השני תיבות עולים בגימטריא שמע ישראל שגימטריא תתק"ס כנ"ל המרמז לתתק"ס לוגי מיא שלא מקוה וי"ג יותר המרמז לתיבת אחד שבקריאת שמע, וכל זה היה מרמז להם אברהם אבינו בפסוק הזה שיטבלו עצמם במקוה עילאה המרומז בפסוק שמע ישראל. וזהו הרמז בזוהר הקדוש וזה לשונו ועיינא דמייא הוה תחות ההוא אילנא כנ"ל שמרומז בתיבת אלו שיעור מקוה עילאה ובהן הוה בדק למלאכין ואמר להון השענו תחת העץ שגימטריא עולה שמ"ע ישרא"ל אח"ד כנ"ל זהו רמז תתק"ס לוגי מיא כנ"ל:

ועל פי דברים אלו נוכל לומר גם כן רמז מה למה מתחיל הש"ס במסכת ברכות ומסיים הש"ס במסכת עוקצים דוקא הלא דבר הוא שרבינו הקדוש בודאי מרמז בזה דברים גדולים, ועל פי הנ"ל יש לומר טעם הדבר כי הספר הקדוש גליא רזיא הנ"ל מתחיל בספרו הקדוש תיבת מתניתין ואמר שתיבת מתניתין גימטריא תתק"ס לוגי מיא של מקוה עיין שם, ואיתא בתחילת מסכת עוקצים בטעם שמביא התוספות יום טוב למה מסיים בעוקצים באחרונה עיין שם שהביא שם שמסכת ידים ועוקצים הם חדא מכילתא. ועל פי הדברים האלו שפיר נוכל לומר שהתחיל רבינו הקדוש הש"ס דוקא במסכת ברכות וסיים בעוקצים וסידר במסכת ברכות תשעה פרקים ובמסכת ידים ארבעה פרקים ובמסכת עוקצים שלשה פרקים כי תיבות ברכו"ת ועוקצי"ם עם תשעה פרקים ושבע פרקים של עוקצים כי ידים ועוקצים הם חדא מכילתא הם עולים במכוון תתק"ס לוגי מיא של מקוה ועל כן מתחיל המסכת באות מ' מאימתי לרמז לארבעים סאה של המקוה ומסיים באות מ' לרמוז גם כן לארבעים סאה שצריך ללמוד התורה מרישא עד סיפא בטהרה, והשם יטהר אותנו במהרה במים טהורים לטהרנו על ידי תורתו ככתוב:

ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו' למועד אשוב אליך וגו'. מהראוי להבין איך אמנו שרה תהיה ח"ו מחוסרת אמונה שלא להאמין בנפלאות הבורא ית"ש שיוכל ליתן לה זרע אף בעת זקנתם. ונראה לפרש כי ידוע שהזיווג צריך שיהיה בקדושה ובטהרה מאד ובשימור גדול, אמנם אף על פי כן מן הנמנע הוא להמשיך נשמה הטהורה מעולם עליון להכניסה בעולם זה השפל והגשמי רק על ידי שיסתבך קצת גשמיות בהזיווג אף שהוא בקדושה ובטהרה כי הגוף נעשה על ידי גשמיות הזיווג ואי אפשר להמשיך הנשמה רק על גוף ולהגוף צריך קצת גשמיות. והנה אברהם ושרה כבר נזדככו גופם מאד מאד ולא היה להם שום מציאות להתערב בזיווגם איזה שמץ גשמיות וזיווגם היה בקדושה ובטהרה בלי שום גשמיות כלל כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' שהיו מולידים בזיווגם נשמת גרים ודי לחכימא. וזהו שנאמר ואברהם ושרה זקנים אין זקן אלא שקנה חכמה היינו שהיו בהזדככות גדול באים בימים ובהם נאמר מה שלא נאמר בשאר צדיקים שלא נאמר בהם באים בימים רק בסוף ימיהם וכאן נאמר באים בימים ורצה לומר שבאו באורות גדולות הברורים מאד בלי שום תערובת גשמיות כלל. וזהו חדל להיות לשרה אורח כנשים רצה לומר שלא היה לה טבע גשמי כשאר נשים לכן אמרה אחרי בלותי רצה לומר מלשון בלתי ובלעדי היינו שאני בלעדי עצמי שאינני בי שאין בי שום גשמיות היתה לי עדנה איך אוכל לבא לשום קצת גשמיות שהוא תחת הזמן רצה לומר מלשון עדן וזמן. ואדוני זקן רצה לומר דבוק בהשי"ת מאד כלשון זקן זה קנה חכמה וגם אינו ביכולתו להיות לו שום שמץ גשמיות וזאת מן הנמנע להמשיך הגוף רק על ידי קצת מהגשמיות כאמור וזאת היתה תמיהת שרה אמנו ועל זה השיב לה השי"ת היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך רצה לומר להמועד שהוא לשון זמן ועידן אשיב לך היינו שתחזור ותשוב עוד קצת תחת הזמן למען תוכלו להתערב קצת גשמיות שיתבנה הגוף ולשרה בן, ודו"ק היטב:

ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום וגו' וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'. הדקדוק מבואר כי המכסה אני מאברהם היה צריך לכתוב קודם ויקומו משם האנשים. גם אחר שכבר נאמר ויקומו משם האנשים למה נאמר שוב ויפנו משם האנשים וכפי הנראה הוא מיותר. גם מה שנאמר וילכו סדומה הוא בלתי מובן, כי אחר זה נאמר ויבאו שני המלאכים סדומה וכפי הפשטות הלא כבר נאמר וילכו סדומה. והנה רש"י פירש על סדומה כמו לסדום עיין שם, מכל מקום יקשה היה לו לכתוב בפירוש לסדום. גם על הלשון עודנו עומד לפני ה'. והנה במדרש איתא על פסוק ויבאו שני המלאכים סדומה בערב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק וגו' ר' יהודא בשם ר' סימון בשם ר' לוי בר פרטא כזה שהוא בוזק גפרית לכירה, וגם זאת צריכים אנו להבין לקשר הפסוק והחיות רצוא ושוב לפרשה זו, גם להבין דברי ר' יהודא:

ונקדים כי הנה ידוע שאברהם אבינו היה מדריגתו חסד וכל עיקר מגמתו היה להמשיך חסד עליון על כל הברואים, גם המלאכים אשר נשלחו לייסר אנשי הסדום בפורעניות המה גם כן מלאכי חסד כמבואר גם כן במדרש והיו מאחרים קצת אולי ישובו הרשעים מדרכם הרעה ויתהפך מדת הדין לרחמים ולא יאבדו. ולכך אמר ה' המכסה אני מאברהם וגו' כי הוא מקור החסד אולי ימשיך אברהם עליהם חסד עליון שלא יאבדו כי חפץ חסד הוא ית"ש ויתעלה כי בחסד יוכל להיות המתקת הדין לכך נאמר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו כי כל מקום שנאמר דבר רצה לומר מרמז על דין וקשה כידוע ופירוש אולי על ידי אברהם שהוא מקור החסד יכללו הגבורות בהחסדים וימתקו הגבורות בשרשם, לכך אף שנאמר ויקומו משם האנשים וגו' נאמר אחר כך ויפנו משם האנשים כי אף שהלכו חזרו והמתינו מעט אולי ימליץ אברהם עליהם. לכך נאמר וילכו סדומה רצה לומר אף שהיו כבר בסדום ואברהם עודנו עומד לפני ה' רצה לומר שחזרו והביטו אל אברהם שעודנו עומד לפני ה' לעורר החסדים אולי ימשיך עליהם החסד עליון ולא יאבדו. וזה מרמז המדרש ויפנו משם האנשים מלמד שאין עורף למלאכים רצה לומר עורף הוא קשה והמכוון שאין דין ומשפט אצלם כי מלאכי רחמים הם ואין המשפט אצלם במהירות להנקם מהם וממתינים אולי ישובו או ימשיך אברהם עליהם חסד. ולזה יסמיך המדרש לפרשה זו והחיות רצוא ושוב רצה לומר שהמלאכים אף שכבר היו בסדום חזרו ואף שהיו רצים בשליחותם שבו והמתינו אולי ישובו ולא יאבדו וזה דברי ר' יהודה על כמראה הבזק כהדין שהוא בוזק גפרית לכירה רצה לומר כמי שמשטח גפרית על האש שאינו נותן רק מעט מעט אף הם היו מתונים בדבר שלא להנקם מהם אולי יומשך עליהם חסדים להמתיק הדינים ואם כן הוא בהאומות כל שכן לישראל עם קרובו שיומשך עליהם חסד עליון הרחמים פשוטים להמתיק כל הדינין אמן:

ולא ידע בשכבה ובקומה מלא רצה לומר שלא ידע שיצא ממנו דוד מלך משיח ה' כי תיבות ב'ש'כ'ב'ה ו'ב'ק'ו'מ'ה גימטריא הכי הוא ד'ו'ד מ'ל'ך מ'ש'י'ח י'ה'ו'ה וגם מרומז בפסוק ו'ת'ל'ד ה'ב'כ'י'ר'ה ב'ן ו'ת'ק'ר'א ש'מ'ו מ'ו'א'ב ראשי תיבות גימטריא מ'ש'י'ח עם הכולל לרמוז את זה לעומת זה כי הראשי תיבות של הפסוק הוא גימטריא גם כן ש'ט'ן מ'ש'י'ח עם הכולל הוא גם רשת וירא כן גימטריא כנ"ל ורצה לומר כי המשיח יבטל כח השטן לרמז מיניה וביה שדה ביה נרגא ומהרסיך ומחריביך ממך יצאו:

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. יש לדקדק על הכפל הלשון. גם על לשון פקד הוי ליה למימר זכר את שרה. והנראה לתרץ דהנה בגמרא אמרו בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, להבין הדבר מפני מה דוקא בראש השנה. והענין הוא כך כי בעולמות התחתונים יש קטרוג מסטרא דדינא כי עולמות התחתונים נתהוו בימין ושמאל כידוע אמנם מציאות עולמות נתהוו מעולם המחשבה שנקרא הרת עולם שהיא אם כל העולמות כמו הרה תקריב ללדת שממנה נתהוו כל העולמות ובעולם המחשבה שם אין אחיזה בסטרא דדינא לקטרג שם כי אין שם ימין ושמאל. וזהו שנאמר אצל רחל אסף אלקים את חרפתי רצה לומר האסיף אותה למקום שאין רואה ומקטרג, ולזה כיון רש"י ז"ל הכניסה למקום שאין רואה כנ"ל. לכך שרה רחל וחנה שהיו עקרות והיה צריך הקב"ה לשדד להם המערכת היה צריך להביאם לעולם המחשבה ששם אין קטרוג כלל. וידוע שראש השנה נקרא הרת עולם שהוא מדריגת עולם המחשבה ועל כן נפקדו בראש השנה רצה לומר שאז נתגלה עולם המחשבה כאמור וזהו וה' פקד את שרה פקד מלשון פקדון וגניזה שהטמין אותה בעולם המחשבה ששם אין קטרוג ומשם נמשך עליה הרחמים והחסד ועל כן ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד וגו', וקל להבין:

 

במדרש אמר ר' תנחומא בר רבי חייא בשם ר' הושעיא תורגמנא אין לך שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט יעויין שם. והמדרש הזה אומר דרשוני. וגם המתנות כהונה דחק עצמו לפרש דבריו. ועל דרך הרמז נוכל לומר דהנה איתא בגמרא דשבת כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ויש לדקדק אמאי נקט הגמרא עובד עבודה זרה כאנוש דוקא וכבר צוחו קמאי דקמאי בזה. והנראה לפרש דהנה כל עבודתינו להבורא ית"ש הוא לברר הניצוצין ולהעלות הכל למעלה על ידי תפלתינו ולמוד תורתינו הקדושה, ובכל תפלה ותפלה הוא עליות העולמות אך אין דומה תפלת חול לתפלת שבת כידוע למעיינים בכתבי האר"י ז"ל. כי בתפלת החול אין עליה יותר מבינה כידוע ובשבת הוא עליות עולמות עד אבא הנקרא בשם עתיקא קדישא כידוע ליודעים כדאיתא בסדור האר"י בכוונת תפלת מוסף שבת בכוונת אי"ה וזה למעלה משם הוי"ה ב"ה כי הוי"ה נקרא בשם זעיר אנפין ועתיקא קדישא הוא מוחין לזעיר אנפין וזהו דוקא בשבת ואז שוה הנוקבא עם זעיר אנפין עד חכמה דאבא כמבואר שם ודי לחכימא:

ואיתא בספר רבינו בחיי בפרשת נח על פסוק ונעשה לנו שם כי חטא של דור אנוש היה שהיו עושים התחלה מן הסוף עיין שם ביתר דבריו הקדושים וזהו הקיצור. על זה מרמזים הפסוקים וזה החילם וגו' אז הוחל וגו' רצה לומר לשון התחלה כלומר שהיו עושים התחלה מן הסוף יעויין שם. היוצא לנו מזה שלא היו מודים מה למעלה משם הוי"ה בודאי כי הלא לא היו מודים רק בשם אדני וממילא על כרחך שלא היו מודים בעליות העולמות של שבת עד אבא נמצא כל השומר שבת כהלכתו רצה לומר כסדר הליכות העולמות ממילא מודה ומתקן החטא של דור אנוש כי הוא תשובת המשקל, וזהו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. והנה עיקר הכוונה הוא כדאיתא בזוהר הקדוש אבא יסד ברתא ודי לחכימא. וזהו שרמזו לנו חז"ל אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בו פרשתו של לוט דהיינו אבא יסד ברתא וכבוד אלקים הסתר דבר והוא רחום יכפר עון:

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וגו' ויבקע עצי העולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים וגו' ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו וגו' וילכו שניהם יחדיו. ויש לדקדק איזה דקדוקים חדא דהוי ליה למימר ויבקע עצים לעולה. תו קשה למה שם עצי העולה על יצחק בנו ומה אשמעינן התורה בזה. גם מה הוא הלשון אלקים יראה לו השה כי היה די באמרו אלקים יראה השה לעולה בני. גם על לשון ולא חשכת דהוי ליה למימר ולא מנעת או ולא חדלת:

ונראה דהנה ידוע שאברהם אבינו אחז בשרשו מדת החסד והיה שוקד תמיד שיתנהג העולם במדת החסד ואפילו על הרשעים שבדור אנשי סדום היה מתפלל עליהם. וכן מצינו במדרש שאמר אברהם לקודשא בריך הוא אתה אוחז את החבל בתרין ראשין וכו' אם אין אתה מוותר ציבחר לית עולם מתקיים, מזה נראה בעליל שכל מגמתו היה שיתנהג העולם במדת החסד כדי שיהיה קיום העולם אמנם יצחק בנו היה רוצה שיתקיים העולם במדת הגבורה ופחד ואיש אשר יחטא לאלקיו ונשא חטאו ענוש יענש תיכף ומיד בכדי שידעו כל הברואים שאית דין ואית דיין מחמת כי ראה שעבור שהתנהג השי"ת עם עולמו ברב חסד קודם דור המבול על כן פרצו גדר עולם על כן מוטב יותר שיתנהג העולם במדת הפחד:

והנה איתא במדרש והובא ברש"י ז"ל בראשית ברא אלקים בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שתפו מדת הרחמים למדת הדין וברא את העולם, ולהבין זאת האיך שייך שנוי רצון לפניו ית"ש ח"ו. אמנם האמת כי לא נשתנה רצונו ולא ישתנה והכל היה גלוי לפניו ית"ש ובאמת עלה במחשבתו הקדומה לברוא את העולם במדת הדין בכדי שייראו באי עולם מלפניו ויהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ותיכף ראתה חכמתו ית"ש שבאם יהיה ח"ו המשפט חרוץ על כל אשר יחטא שיענוש תיכף אין העולם מתקיים, על כן שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין רצה לומר שירחם השי"ת על החוטא להאריך אפו אולי יתנחם ושב ורפא לו וזה הוא ששיתף מדת הרחמים למדת הדין. אמנם לא נשתנה ח"ו כלל רצונו כי כל האומר קודשא בריך הוא וותרן וכו' רק שתיכף ראתה חכמתו ית"ש שלא יתקיים העולם בלתי אריכת אפים. וכן מצאנו באמת שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, ולכאורה אינו מובן הלא בדין עשה השי"ת על שקטרגה כמבואר בדברי חז"ל. אמנם לדברינו יבא על נכון שהכפרה הוא על שהעניש אותה תיכף בלי אריכת אפים. נחזור לענינינו דאברהם ויצחק בנו היו מתנגדים במדותיהם בזה, אברהם היה משתוקק והיה כל מגמתו ותשוקתו שינהג השי"ת את העולם במדת החסד ויצחק בנו היה רצונו שיתנהג העולם במדת הגבורה לירא ולפחד את העולם בכדי שייטיבו מעשיהם ולא יענשו. והנה כאשר אמר השי"ת לאברהם על דבר העקידה שיעלה את בנו לעולה. ומצינו בספרים וכבר דברנו מזה שהעולה היא באה על ביטול מצות עשה או על הרהורי עבירה. ולכאורה יקשה מאד מה חטא אברהם או יצחק בנו שיתחייבו עולה הלא קיימו כל התורה כולה כמאמרם זכרונם לברכה. ולדברינו יובן שכל אחד מהשני צדיקים הנ"ל הרהר אחר השני. אברהם הרהר אחר מדותיו של יצחק שרצונו להנהיג העולם במדת הדין והיה הדבר קשה בעיניו שהיה ירא לנפשו פן ח"ו לא יתקיים העולם ומהראוי לפי דעתו שיתנהג העולם במדת החסד. ויצחק היה גם כן מהרהר על מדותיו של אביו אברהם כי לדעתו טוב יותר שיתנהג השי"ת עם עולמו במדת הגבורה והפחד בכדי שייראו מלפניו ולא יחטאו. ועתה שאמר השי"ת לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה היה מסתפק מי הוא אשר הרהר שלא כהוגן ונתחייב העולה, אם הוא חייב העולה מחמת שצדק בנו יצחק ממנו או הדין עמו ויצחק הוא אשר נתחייב העולה. עד לבסוף הכריע אברהם שיצחק הוא אשר נתחייב העולה כי צדקו דבריו מדברי בנו והראיה ממה שאמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח ובאמת הלא חטא חטאה ומדוע יביאו עליו כפרה, אלא על כרחך שאף שחטאה היה לו לית"ש להתנהג אתה במדת החסד ולא להענישה מזה מוכח שיצחק הוא אשר נתחייב העולה: 

ומעתה נבוא אל הביאור וישכם וגו' ויבקע עצי עולה רצה לומר שבקע את העצה לעולה היינו מי שנתחייב העולה והיה הדבר מסופק אצלו על אחת משתי פנים אם הוא חייב או בנו כאמור, וזה לשון ויבקע שבקע את העצה לשנים שהיה הדבר שקול אצלו והיה מסתפק בזה כל השלשה ימים, עד אחר השלשה ימים הכריע ממה שצוה הקב"ה להביא עליו כפרה שצדקו דבריו, ובנו הוא החייב העולה על הרהוריו, אז ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, רצה לומר ששם עליו שהוא הוא החייב. אז ויאמר יצחק אל אברהם וגו' ואיה השה לעולה רצה לומר איה וממה הוכחת שאני הוא החייב אולי לא כן אבי כי צדקו דברי מדבריך. על זה השיב לו אברהם אלקים יראה לו השה וגו' רצה לומר ממה שצוה השי"ת להביא עליו כפרה מזה מוכח שצדקו דברי וזה מדויק במלת לו כמאמרם זכרונם לברכה הביאו עלי כפרה. וממה שאלקים יראה לו השה רצה לומר עבורו מזה מוכח שצדקו דברי אז וילכו שניהם יחדיו רצה לומר שהסכים יצחק לסברת אביו. ויבאו אל המקום וגו' ויעקוד את יצחק בנו שנכללו הגבורות בחסדים כדאיתא בזוהר הקדוש שנכלל אשא במיא ועל כן לעתיד יבקש יצחק רחמים עבור בני ישראל כדאיתא בגמרא במס' שבת שיטעון יצחק כמה שנותיו של אדם וכו' מזה נראה שנמתקו גבורותיו של יצחק. ויקרא אליו מלאך ה' וגו' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך רצה לומר שאתה יראת שיתנהג העולם במדת הדין כסברת בנך ונתאזרת במדתך להמתיק הגבורות שלא יתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך וזה לא חשכת וגו' ויקרא מלאך ה' שנית וגו' יען אשר עשית את הדבר הזה וגו' ולא חשכת וגו' ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים רצה לומר מדה כנגד מדה יען אשר לא הנחת שיתנהג העולם במדת הגבורה המרומז לחשך על כן יאירו בניך ככוכבי השמים שהם מאירים לעולם ואין בהם שום לקוי וחשכות כידוע. וכחול אשר על שפת הים פירוש שיהיו בניך מגינים על הדין כחול שהוא נגד הים שלא יצא חוץ מגבולו וישטוף ח"ו העולם כך יהיו זרעך מגינים נגד הדינים להמתיקן בשרשם וירש זרעך את שער אויביו היינו הדינים והגבורות יהיו על שונאי ישראל וישראל ירשו את שער אויביהם אמן במהרה בימינו אמן:


ספר מאור ושמש - פרשת חיי שרה

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. להבין סמיכות הפרשיות נראה על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש רבי אליעזר שאל לאבוה אמר האי מערתא לאו כפילתא הוא וכו' עד הוא דבשמא קדישא דאיהו מכפלה וכו' ועיין שם, וקצור דבריו להבין מעט מזעיר הוא שאברהם קשר לשרה בה"א ראשונה שנקראת מכפלה על שם שהיא כפולה בשם הוי"ה כמאמר הזוהר הקדוש דלא הוה בשמא קדישא אות אחרת מכפלה בר איהי והיא נקראת צרור החיים ושם קשר אותה. והנה יש זיווגא תתאה וזיווגא עילאה. ואמרו חז"ל על מאמר הגמרא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא וכו' דהיינו כשיוצא לדרך שאינו בזיווגא תתאה על כן יקשר את עצמו בזיווגא עילאה והיינו בתשובה שהיא ה"א עילאה והיא נקראת זיווגא עילאה מחמת שחכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשין והיא הוי"ה ואהי"ה כדאיתא בספרים הקדושים. ועל כן עתה שמתה שרה וקשרה בה"א עילאה כנ"ל והוא נשאר יחידי בעולם בלא זיווגא תתאה היה צריך לקשר עצמו בזיווגא עילאה כמאמרינו הנ"ל היינו בעולם התשובה בינה ה"א עילאה. וזה הוא סמיכות הפרשיות כי למעלה כתב ואחר כך קבר אברהם את שרה וגו' אל מערת שדה המכפלה ומשמעו כנ"ל בזוהר הקדוש וכאשר פרשנו, על כן יוצדק אחריו ואברהם זקן בא בימים רצה לומר שהוצרך לזיווגא עילאה על כן בא בימים רצה לומר ימים העליונים כדאיתא בזוהר הקדוש וה' ברך את אברהם בכל רצה לומר אחר שקישר את עצמו בעולם הבינה השפיע עליו השם החמשים שערי בינה כי כל בגימטריא חמשים:

ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו, פירש רש"י שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו וכו'. נראה לפרש בדרך רמז כי הנה כתיב עולם חסד יבנה כי עיקר בנין העולמות הוא על ידי חסד. והנה ידוע כי שם ע"ב הוא בחסד. והנה אנחנו מתפללים אני והו הושענא כי אני והו הם שני שמות משם של ע"ב וגימטריא אני והו בגימטריא ע"ח גימטריא שלשה הויות גימטריא מזלא. והנה אליעזר התפלל ועשה חסד עם אדוני אברהם כי רצה למשוך השפעת החסד עליון ממזל העליון משלשה שמות הוי"ה אשר הם מקור הי"ג תיקוני דיקנא שהם רחמים גמורים וכן מצינו בפרשתו של אליעזר בפסוק ותרד העינה ותמלא הוא ראשי תיבות וה"ו הוא שם אחד מהע"ב שמות רמז לדברינו הנ"ל. והנה השם וה"ו גימטריא שם אהו"ה שהוא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא והוא יוצא מראשי תיבות את השמים ואת הארץ כדאיתא בספרי הקבלה והוא גימטריא טוב י"ז. וזהו ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי וגו' וכל טוב אדוניו בידו היינו י"ז המרמז לשם והו שם אהו"ה אחד מהשמות של ע"ב שהוא בחסד מדריגתו של אברהם ועל ידי העקידה שנכלל אשא במיא ומיא באשא כדאיתא בזוהר הקדוש הושפעו החסדים גם על יצחק. וזה יש לרמז בדברי רש"י ז"ל שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו וזה מבואר בהפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק דהיינו כמאמרינו הנ"ל שאחר העקידה נכללו החסדים גם ביצחק כמאמר הזוהר הקדוש שנכלל אשא במיא וכו', ודו"ק:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וגו' ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם וגו'. ויש להבין למה מבאר הפסוק כמה היה משקלם וכבר דרשו חז"ל. וגם אנחנו נאמר בעזרת השם דהנה איתא בספרים כאשר בא אברהם מהעקידה והתחיל להשתדל בזיווגו של יצחק והבין הס"מ שיצאו אורות גדולים מזיווג קדוש כזה, עמד אחורי הדלת של אברהם לשמוע המקום שרוצה לזווגו משם בכדי שידע לקטרג וכאשר שמע שצוה אברהם את אליעזר שילך לבית בתואל ולבן אז שמח שמחה גדולה כי ראה שיצא משם עשו הרשע והחדיל לקטרג אדרבה עלה בלבו לסייע אמנם אליעזר נאמן ביתו של אברהם אבינו אזר כגבור חלציו להכניע כוחות הדינים מרכבתו של עשו הרשע ולהגביר כח הרחמים:

והנה שורש הדינים הן הק"כ צירופי אלקים דקדושה אשר משם יונקים החיצונים כידוע והיותר קשים הם החמשה הראשונים נגד החמשה אותיות אלקים הפשוטים וחמשה פעמים אלקים עולה בגימטריא ת"ל מספר שק"ל. והנה נמצא בספרי קודש שלמתקם צריך למעט המספר אחד בזעיר אנפין ואחד בהשפעתו למלכות שישאר חת"ך והוא שם של רחמים הממונה על הפרנסה וזהו סוד מחצית השקל רצה לומר לחצות המספר שקל להמעיט השנים כי החמשה פעמים אלקים הם גם כן נגד חמשה אותיות מנצפ"ך ושני אותיות הראשונים הם היותר קשים כמובא בספרי קודש על כן בהחסיר מהם שנים נמתקין הדינין היותר קשים. ונחזור לענינינו כאשר בא אליעזר ראה תוקף הדינין על רבקה הרמוזים בראשי תיבות וכדה על שכמה שהם ראשי תיבות עשו. גם נזכר שם חמשה פעמים וכדה וחמשה פעמים כ"ד עולה ק"כ, רמז להק"כ צירופי אלקים, על כן ויקח האיש נזם זהב שעולה עם הכולל יב"ק מספר הג' שמות של רחמים אהי' הוי"ה ואדני. בקע משקלו רצה לומר בקע והחליק מספר שק"ל העולה לחמשה פעמים אלקים החסיר שלא ישאר רק חת"ך שם של רחמים. ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. רצה לומר שהכניס יו"ד בתיבת עקב העולה שני פעמים אלקים להמתיק גם השני פעמים אלקים הראשונים ומעקב יעשה יעקב בצירוף היו"ד שיעקב הוא מקור הרחמים על הכנסת ישראל ופעל שיצא ממנה יעקב מדת הרחמים להכניע כחו של הדינין של עשו ודו"ק:

הנה אנכי נצב על עין המים וגו' והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' וירץ העבד לקראתה וגו' ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב וגו' ותמהר ותורד וגו'. והאיש משתאה לה וגו' ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח העבד וגו'. הדקדוקים רבו בפרשה הלז. א', דפירש רש"י אותה הוכחת ראויה היא שתהיה גומלת חסדים וכדאי לכנוס בביתו של אברהם וכו' הנה היה הסימן הלז לראות אם היא גומלת חסדים ויקשה מה הוא הגמילות חסד כל כך שישאל איש מעט מים ויותן לו מי הוא המונע דבר קטן כזה מהמבקש ממנו ואף מה שנתנה לגמלים לשתות אינה ראיה כל כך. ב', והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא מה היה מסופק הלא ראה שהצליח לפי סימנו. ג', צריכין להבין מפני מה בכל הפרשה כולה שנאמרה נערה כתיב נער וקרי נערה. ונראה לי לתרץ הכל בענין אחד ונוכל לומר שכוונת אליעזר היה באותו הסימן לראות אם היא כדאי וראויה לכנוס בביתו של אברהם היינו אם היא נקיה מפריצות עריות מכל וכל כי אף אם היה בה כל המעלות ומדות טובות אם לא שמרה עצמה מעריות מכל וכל אינה ראויה לכנוס לביתו של אברהם להדבק בגוף קדוש כזה, וניסה אותה על זה. והנה מדרך הנשים הפרוצות בושות להבזות את עצמן בעיני רואיהן לעשות איזה עבדות נקלה בפניהם ובפרט נגד האיש שרוצה לזנות עמה. וזה היה כוונת אליעזר לעשות סימן זה שאמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' ואמרה שתה וגם לגמליך וגו' אותה הוכחת וגו' היינו כאמור שהוא סימן שאינה פרוצה בעריות על כן לא תבוש לעשות אף מלאכה בזויה בכדי לגמול חסד. ויפה פירש רש"י כדאי היא לכנוס בביתו של אברהם כי מזה יתברר שהיא בתולה כשרה. וכן היה כמבואר בפסוק ויהי כאשר אמר לה הגמיאיני נא מעט וגו' ותאמר שתה וגם לגמליך וגו' ותשקהו. אמנם היה יכול להסתפק פן ואולי כוונתה במה שהשקתה אותו הוא מחמת לעשות לעצמה איזה קרבות אתו לטעם איזה דבר לא טוב, על כן למען תוציא את עצמה מחשד זה על כן ותכל להשקותו רצה לומר שכלתה מהר להשקותו ותיכף אמרה וגם לגמליך אשאב וגו' ותשאב לכל גמליו להראות שאין כוונתה חלילה לשום דבר מגונה רק בכדי לגמול חסד ותשאב לכל גמליו אף שהיא מלאכה בזויה וכנ"ל להודיע שהיא כשרה. והאיש משתאה לה כי אחר הבירור הזה עוד היה מסתפק ולא נתברר לו מכל וכל ולא יצא הספק מלבו והיה משתומם אולי עוד יש איזה שמץ מגנות זה על כן למען יתברר לו הכל על נכון שלא יהיה שום ספק בלבו ניסה אותה פעם שנית בזה שנתן לה המתנות נזם זהב וגו', כי הנה מדרך הפרוצות בושות ליקח אתנן מהמזנה עמה בפני רואים לכך עשה הנסיון היינו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וגו' ויקח האיש נזם זהב וגו' וראה שלקחה ממנו בפני כל האנשים אשר היו אתו אז ידע בבירור שהצליח ה' דרכו כי צנועה וכשרה היא והיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם אבינו. והנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק ליל שמורים הוא לה' הובא שם הפסוק וכי ימצא איש נערה בתולה כתיב נער וקרי נערה עד לא קבלית דכר נקראת נער וכד קבלית דכר איתקריאת נערה יעויין שם. ואחרי שכאן נתברר שהיא בתולה כשירה שעדיין לא קבלית דכר על כן נקראת נער, וגם כוונת אליעזר היה שיזמין לו ה' בתולה כשרה שעדיין לא קבלית דכר על כן אמר גם הוא בלשונו נער אמנם כשחזר וספר הדברים לפני לבן לא אמר רק והיה העלמה שהוא שם התואר לבתולה כי לא רצה לגלות שעשה לעצמו סימן לנסות אותה אם כשרה בזה ודו"ק. ויהי כראות את הנזם וגו' וכשמעו את דברי רבקה לאמר כה דבר אלי וגו'. ויש לדקדק על מלת לאמר שהוא מיותר שאינו שתאמר לזולת. גם בפסוק הקדום ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו וגו' ופירש רש"י רמז לשקלי ישראל עדיין אינו מיושב כי היאך מרומז במה שהשים הנזם על אפה שהוא מרמז על שקלי ישראל ולאיזה ענין הזכיר בתורה ששם אותם על אפה. גם היאך מרומז בשני צמידים שקאי על התורה כפירוש רש"י במה ששם אותם על ידיה:

ונראה לי על פי מה דאיתא בגמרא דמנחות דף צ"ט ע"ב כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה יעויין שם. עוד אמרו חז"ל על פסוק והריחו ביראת ה' שמשיח צדקינו שיתגלה במהרה בימינו לא למראה עיניו ישפוט וכו' רק יהיה מורח ודאין שעל ידי חוש הריח יבין הכל וכן מצינו בצדיקים בזוהר הקדוש מעלה זו גבי האי ינוקא בנו של רב המנונא סבא שהכיר על ידי חוש הריח בתנאים שלא קראו קריאת שמע:

והנה בשליחות הלז היה כדי שיבא מזה הזיווג הקדוש השתלשלות הקדוש יעקב ושנים עשר שבטי יה עד השתלשלות משיח צדקינו. ומצינו בש"ס שמע ישראל אמרו השבטים ליעקב אביהם כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד הרי מבואר שהתחלת והתיסדות קריאת שמע היה על ידי יעקב ובניו וזה שרמז לה אליעזר על כל השתלשלות הקדושה עד משיח צדקינו ויקח האיש נזם זהב בקע וגו' רצה לומר שיצאו ממנה יעקב ובניו שיתיסדו קריאת שמע שאנו אומרים בכל יום בבוקר ובערב ועל זה מרמז מלת בקע שהוא ראשי תיבות קריאת בקר ערבית, ושני צמידים על ידיה מרומז בשני הצמידים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה שיתיחדו ויהיו מצומדים והיינו כמאמרם זכרונם לברכה כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית כאלו קיים והגית בו יומם ולילה ולא ימוש וכו' כל זאת רומז לה שיצאו ממנה זרע קודש יעקב ובניו י"ב שבטי יה שעל ידם יתקיים זאת, ואשים הנזם על אפה בזה רומז לה שיצאו ממנה השתלשלות משיח צדקינו שיהיה מורח ודאין ויריח ביראת ה' וזהו מרומז במלת אפה שמרמז אפה על חוש הריח והצמידים על ידיה רצה לומר שרומז לה במה ששם אותם על ידיה כאומרם זכרונם לברכה שי"ד פרקי היד מרמזים על הי"ד אותיות ה' אלקינו ה' שבקריאת שמע עשרה זהב משקלם מרמז לעשרת הדברות המרומזים בקריאת שמע כדאיתא בירושלמי. והנה בפסוק הראשון של קריאת שמע שהוא שמע נמצאים כ"ה אותיות וזהו ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים וגו' וכשמעו וגו' לאמר כה וגו' רצה לומר שהבין שהיה מרמז לה על האמירת שמע שבפסוק זה יש כ"ה אותיות שזאת יאמרו יעקב ובניו שבטי יה וזהו מדויק בתיבת לאמר כ"ה אז אמר בא ברוך ה' ודו"ק:

ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני הגידו וגו'. ויש לדקדק אומרו חסד ואמת כי רש"י פירש בפרשת ויחי שיעקב אמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת שהחסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, ולפי זה אין ענין חסד ואמת לכאן. גם מה שהפציר עליהם להגיד לו דוקא אם רוצים לעשות החסד ואמת עם אדוניו, הוי ליה למימר אם תרצו להוליך אתי את רבקה או לאו. ולבאר הדבר נקדים לבאר מפני מה לא רצה אברהם ליקח לבנו אשה מבנות הכנעני אשר הוא יושב בארצם כי הלא גם מהם היה יכול לברור איזה בתולה כשרה במדות ישרות, ובפרט מבני חת שהיו מיוחסים כפי דאיתא במדרש רבה, ומפני מה מאס בהם:

ונראה על פי מה דאיתא במדרש הנעלם על פסוק וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו אילין אבהתא אברהם יצחק ויעקב, רצה לומר שראה שעתידין לצאת ממנו יצחק ויעקב. והנה ידוע שיצחק מרמז למדת גבורה ויעקב למדת האמת, וזה מרומז בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות משפט וצדקה כידוע שמשפט הוא גבורה וצדקה מרמזת למדת אמת מדתו של יעקב שממנו יבנה מדת אמת, וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שהאיש ההולך בדרך אמת מכונה לשם יעקב והוא ממשיך החסד לאברהם. נמצא למדין מכל זאת שנתגלה זאת לאברהם שממנו יצא זרע קודש יעקב שהוא מרכבה למדת אמת והיה צריך עתה בעת שבא לזווג את יצחק שיתן לו זיווג אשר יוכל להבנות על ידיה מדת האמת. והנה איתא בגמרא ג' דברים צוה כנען את בניו ואחד מהם הוא אל תדברו אמת, נמצא שכנען מאס במדת האמת ולא חפץ בו כי על כן צוה את בניו שירחיקו את מדת האמת רק לדבק עצמם בשקר, ולכך מאס אברהם בבנות כנען כי היה צריך לעשות השתדלות להמשיך מדת אמת לעולם על ידי הזרע שיצא מיצחק וזה אשר רמז להם אליעזר באמרו אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי, רצה לומר תגידו לי אם חפצים אתם במדת האמת לא ככנען שמואס בו כי על ידי מדת האמת ימשך החסד בעולם כמאמר הכתוב תתן אמת ליעקב וחסד לאברהם תגידו לי ואוכל להדבק בכם זרע אברהם אשר זה מגמתו וחפצו וזהו חסד ואמת ואם לא תחפצו בזה אפנה וכו' ודו"ק:

במדרש, אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר שנים ושלשה דפים הם אמרה ושינה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא רבי שמעון בן יוחאי אומר טמא הטמא ר' אליעזר בר' יוסי אומר זה וזה עד כאן לשונו. ויש לדקדק אמאי קורא המדרש תורתן של בנים הלא תורת ה' היא או תורת משה כדכתיב זכרו תורת משה עבדי. גם יש לדקדק הלא יש כמה אלפים רבבות הלכות התלויות בשערה כדאיתא בחגיגה הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררים התלוים בשערה, יעויין שם, אם כן למה נקט דוקא הדרש שאין דם השרץ מטמא כבשרו:

והנראה בזה על פי דאיתא בגמרא במסכת מעילה פרק ד' פעם אחת גזרה המלכות גזירה וכו' שלחו לרבי שמעון בן יוחאי ולר' אליעזר בר' יוסי כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם דם שרץ שיהיה דמו מטמא כבשרו מנלן וכו' עקם פיו ר' אליעזר בר' יוסי זה וזה וכו' יצא לקראתם בר תלמיון אמר רצונכם שאבא עמכם (רצה לומר לעוזרם) בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים ואני אפילו פעם אחת לא אלא יבא הנס מכל מקום, עיין שם. ואיתא במדרש על פסוק ישלח מלאכו וגו' שנזדמן לו לאליעזר שני מלאכים אחד להוציא את רבקה וכו' נמצא שיפה כחו של אליעזר יותר מהתנאים הנ"ל שהם חדשו בדרך זה שהלכו בה חדושי תורה על השאלה שנשאלה בפניהם בהיותם בדרך ולא נזדמן להם שום מלאך רק בר תלמיון ולא עמדה להם זכות תורתם, רצה לומר שחדשו הם דרשות אלו מרבוי המקרא מר אמר מזה וזה ומר אמר מטמא הטמא, ואליעזר עבד אברהם בכל שלשה דפים לא חדש דבר רק אומרה ושינה ונזדמנו לו שני מלאכים. וזהו לפרש המדרש יפה שיחתן של עבדי אבות היינו בזה יפה שיחתן וכוחם שנזדמנו לו המלאכים, מתורתן של בנים דייקא שהיה תורתם של הבנים היינו התנאים רבי שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בר' יוסי שהם בעצמם חדשו הדרש שיהיה דם השרץ מטמא כבשרו מרבוי המקרא ולא נזדמן להם שום מלאך, וזה שסיים המדרש שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הם אומרה ושינה כלומר שלא חדש דבר רק שאמר ושינה ונזדמנו לו המלאכים, ודם השרץ מגופי תורה ולא נאמרה בפירוש בתורה רק שהבנים היינו התנאים הנ"ל הם בעצמם שחדשו המדרש לרבות שיטמא הדם כבשרו מרבוי המקרא שמצאו התנאים הנ"ל רק מרבוי אות אחת ולא נזדמן להם שום מלאך, ודו"ק היטב כי נכון הוא:

ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך. ויש להבין אחר שמתחלה הסכימו על הדבר ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך וגו' ועתה חזרו ושאלו את רבקה התלכי. והנה רש"י ז"ל פירש מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה, אמנם עוד יש לאלקי מילין. כי הנה רש"י ז"ל פירש על פסוק ויאמר אחיה ואמה ובתואל היכן היה וכו' ובא מלאך והמיתו. ולפי הנראה המלאך הזה היה מלאך גבריאל מלאך הגבורה וזה מרומז כי כמה פעמים נמצא בפרשה זו האיש והאיש ויבא אל האיש וכו' ועוד כמה פעמים, וכדאיתא בש"ס במסכת ברכות אין איש אלא גבריאל שנאמר והאיש גבריאל, על כן כשמת בתואל פתאום הבין לבן הרמאי כי נמצא ביניהם הבא עם אליעזר המלאך גבריאל הממונה על הדינים, על כן אמרו אל רבקה התלכי עם האיש הזה רצה לומר האם לא תפחדי מהמלאך הזה הממונה על הגבורות הנקרא איש כנ"ל, אמנם היא השיבה אלך כי באמת מצינו ברבקה שהיתה בת שלש שנים ועשתה כמה גבורות שהשקתה עשרה גמלים וכל האנשים אשר היו אתו וזה אינו על פי הטבע רק ששמשה בשם של גבורה היוצא מראשי תיבות א'תה ג'בור ל'עולם א'דני וזה מרומז בפסוק ותאמר גם לגמליך אשאב כדאיתא ברבינו בחיי ובשאר מפרשים הקדושים, וגם רבקה בעצמה היתה בחינת דינא רפיא כדאיתא בזוהר הקדוש על כן אמרה שאינה מפחדת כלל רק תלך ודו"ק:

ויצחק בא מבא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב. במדרש רבה מהיכן בא מהר המוריה. ולכאורה יקשה הלא זאת היה ג' שנים קודם כי מהעקידה עד עתה היה ג' שנים, דוק ותשכח. עוד במדרש הנ"ל בא מבא אתא ממיתא וצריך ביאור:

והנראה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שקודם העקידה היה יצחק מעלמא דנוקבא והוא עלמא דמותא כמו שמצינו גבי דוד המלך שהיה גם הוא מעלמא דנוקבא ולזאת לא היה לו חיים רק מנין השנים שנתן לו אדם הראשון, ומחמת העקידה משם זכה יצחק שנתקשר בעלמא דדכורא וזכה לחיים. ומזה הטעם קודם העקידה לא היה ליצחק זיווג בהאי עלמא כי מחמת שהיה גם הוא מעלמא דנוקבא, ומיד שבא מהעקידה נתבשר אברהם שנולדה בת זוגו כמבואר ברש"י ז"ל. וזה ביאור הפסוקים ויצחק בא מבא באר לחי ראי הוא עלמא דנוקבא כידוע, וגם הגר קראה שם זה שנאמר על כן קראה לבאר באר לחי ראי, וכן מבואר בזוהר הקדוש. ופירושו שהיה הולך ונוסע מעולם זה להתדבק בעלמא דדכורא, וזה והוא יושב בארץ הנגב כי כבר אמרנו בפרשת לך לך שנגב רומז לחכמה כמאמרם הרוצה להחכים ידרים והוא עלמא דדכורא עלמא דחיי כמו שנאמר והחכמה תחיה בעליה, ורצה לומר שנתדבק בחכמה. וזהו שאלת המדרש מהיכן בא כלומר מהיכן זכה למדריגה זו, ומפרש מהר המוריה כלומר על ידי העקידה שנעקד בהר המוריה משם זכה להדבק בעלמא דדכורא ועל כן זכה לזיווג וזה שמרמז המדרש אתי ממיתא רצה לומר שהלך ונסע ובא מעלמא דנוקבא עלמא דמותא ונתדבק בעלמא דחיי וזה מרמז הפסוק וישא עיניו וירא והנה גמלים באים רצה לומר כנ"ל שאחר שנמתק ובא לעלמא דדכורא עלמא דחיי אז זכה לזיווג וכו' כנ"ל:

או יאמר בדרך אחר, דהנה יש לדקדק בפסוקים הנ"ל. א', דכל הפסוק הוא לכאורה מיותר לאיזה צורך מודיע לנו הכתוב מאיזה מקום בא והיה די שיאמר ויצא יצחק לשוח בשדה וגו' וירא והנה גמלים באים. וגם המשך הפסוק בא מבא אין לו ביאור דהוה ליה לכתוב ויצחק בא מבאר לחי ראי. עוד קשה אומרו והוא יושב בארץ הנגב הלא לפי הנראה מפסוק הקודם ויצחק בא וגו' מורה שהיה נוסע ולא ישב במקום אחד. ונראה לפרש דהנה כתיב כל הנחלים הולכים אל הים וגו' ויראה לפרש כי כל ההשפעות הולכים מספירות הקדושים אל הים היינו אל מלכות שמים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת כי המלכות שמים נתונה בידי הצדיקים להגביה אותה ולמשוך לה השפעות מספירות עליונות כל צדיק וצדיק לפי מדותיו, אברהם אבינו המשיך לה ההשפעות לפי מדתו וכמו כן כל הצדיקים. וכשהצדיק רואה שמעשי בני אדם גורמים ח"ו להמשיך תגבורת הדינין למדת המלכות אזי מקשר הצדיק את מדת המלכות למעלה בספירת בינה על ידי התשובה שמעורר את בני דורו לתשובה ועל ידי זה נמתקין כל הדינין בשרשן, כי אף על פי שבינה דינין מתערין מינה אף על פי כן נמתקין הדינין בשרשן מחמת שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין וחכמה הוא מקור הרחמים על דרך והחכמה תחיה בעליה והיא כוללת כל ההשפעות טובות בני חיי מזוני רויחא, ועל ידי שמעלים מדת המלכות עד עולם הבינה נמתקין הדינין ומשפיעים למדת המלכות כל ההשפעות טובות ממקור הרחמים שהוא חכמה עילאה:

והנה כבר אמרנו שהאבות המשיכו למדת המלכות כל אחד לפי מדתו אברהם אבינו המשיך חסדים יעקב אבינו המשיך מדת הרחמים לפי מדתו שהוא מדת תפארת, והנה יצחק אבינו קודם העקידה היה ממשיך למדת מלכות כפי מדתו פחד יצחק להראות לבאי עולם דאית דין ואית דיין כדי שייראו מלפניו ית"ש, אמנם אחר העקידה שהמתיק אברהם אבינו את דיניו ונכלל אשא במיא כמבואר בזוהר הקדוש, הסכים גם הוא למדת החסד והעלה מדת המלכות לעולם הבינה להמשיך לה השפעות טובות ממקור הרחמים חכמה עילאה. והנה איתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרים הקדושים שמדת מלכות נקראת באר לחי ראי מחמת שהיא נקראת אספקלריא דלא נהרא כל כך ויש לצדיקים אחיזה להשגה וזהו לחי ראי שמשיגים בה הצדיקים הנקראים חיים מה שאין כן שאר ספירות העליונים שהשגה קשה בהם יותר. והנה ידוע שלעת המנחה הדינין מתעוררים על כן מתפללים תפלת מנחה להמתיק הדינין. והנה איתא בגמרא שיצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה:

מעתה נבא אל ביאור הפסוקים ויצחק בא וגו' פירוש בא לשון שקיעה והסתלקות כמו כי בא השמש ורצה לומר שהתורה מלמדת לנו שאחר העקידה נמתק יצחק מדיני הגבורה אשר היה שורשו עד אז, מבא באר לחי ראי רצה לומר שנשתקעו הגבורות מדתו של יצחק מלבא למדת המלכות שנקראת באר לחי ראי וכו' כי אחר העקידה נמתקו דיניו והסכים לחסד למדתו של אביו כנ"ל, והביאור שנשתקעו הגבורות אשר המשיך יצחק עד עתה במדת המלכות ממדת גבורה שהיה מדתו, והוא יושב בארץ הנגב רצה לומר שהעלה המלכות עד עולם הבינה והמשיך לה רחמים וחסדים מחכמה עילאה הנקראת נגב כאשר אמרנו בדרוש הקודם על דרך הרוצה להחכים וכו' כאשר אמרנו שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועל זה מביא הפסוק ראיה על זה שנמתקו דיניו והסכים גם הוא שיתמתקו הדינין בשרשן והוא ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב היינו שתיקן תפלת המנחה והיינו להמתיק הדינין המתעוררין לעת ערב שהוא זמן תפלת המנחה מזה ראיה שנמתקו דיניו וגם הוא הסכים שיומשכו רחמים גדולים והשפעות טובות בני חיי ומזוני מחכמה עילאה למדת המלכות שיתנהג העולם ברחמים פשוטים אמן. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק וגו' ותקח הצעיף ותתכס. ופירש רש"י ותרא את יצחק שראתה אותו הדור ותוהא וכו', הלשון הדור ותוהא צריך ביאור. והנראה לומר בדרך רמז דהנה התועלת הנמשך להנוסע אל הצדיקים הוא דהנה כל דרך איש ישר בעיניו ובפרט הלומד ועוסק בעבודה ידמה בנפשו שכבר הוא במדריגת צדיק, אמנם כשבא אצל הצדיק נופל עליו פחד ומורא ורואה אז שמעשיו אין נחשבים כלום ונופל ממדריגתו שהיה נחשב בעיניו לצדיק ובעל מדריגות ובא למדריגת תשובה לפשפש במעשיו ורואה שאינם כהוגן וגם כשרואה עבודת הצדיק שהם גדולים מאד יפול עליו הבושה שהוא מתבייש ממעשיו ומדותיו ויראה לתקנם ולעבוד עבודת ה' ביתר שאת וביתר עוז זה הוא התועלת הבא להנוסעים להצדיקים:

והנה ידוע שיצחק הוא מדת יראה עולם התשובה שהיה הוא מנהיג בני דורו שייראו מאד מפני הקב"ה ויעשו תשובה על מעשיהם. וזה מרמז לנו הפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל, גמל הוא לשון גמול היינו שנפלה ממדריגתה הראשונה שסברה שעשתה עד עתה שום גמול ומעשים טובים בעולם נפלה מזה ובאתה לעולם התשובה כאשר אמרנו שזהו התועלת נמשך להבאים אצל הצדיק וזה מרמז לנו רש"י שראתה אותו הדור ותוהא רצה לומר הדור מלשון הדרי בי שראתה מדריגתו לשוב אל ה' בתשובה שלימה ותוהא על מעשיו הראשונות לתקנם ביתר שאת ויתר עוז ובאתה לעולם התשובה עולם הבינה אשר מתפשטין משם חמשים שערי בינה וצריך להשב באמת לתקן כולם. והנה יש חמשה חלקים לכל נשמה היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה אשר צריך הבעל תשובה לתקן הכל ולשוב באמת בכל חמשה חלקיו להמשיך עליהם החמשים שערים הנ"ל והנה חמשה פעמים חמשים עולה ר"נ כמנין צעיף שעולה גימטריא ר"נ וזה מרמז הכתוב ותקח הצעיף ותתכס רצה לומר שתקנה כל חמשה חלקים על ידי החמשים שערים הנ"ל ותתכס כי על ידי התשובה נעשה האדם מכוסה מכל המקטריגים והבן:

בגמרא דזבחים דף ס"ב בני אחתיה דר' טרפון הוי יתבי קמי דר' טרפון פתח ואמר ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני אמרו ליה קטורה כתיב קרי עלייהו בני קטורה. ויש להבין דברי חכמים וחידותם דהנה איתא במדרש הנעלם דכל פרשה זו מרמז על הנשמה ועל הגוף, הנשמה נקרא אברהם יעויין שם. והנה איתא בזוהר הקדוש שמתחלה נותנין לאדם נפש זכה יתיר נותנין לו נשמה וכו' עד שזוכה על ידי מעשיו הקדושים לכל החמשה חלקים נפש רוח נשמה יחידה חיה. וידוע מספרים הקדושים שכל חלק כלול מעשרה קדושות. ולזה מרמז הכתוב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וכבר אמרנו שבא בימים מרמז שבא ונתדבק באורות עליונים וה' ברך וגו' בכל רצה לומר שזכה יתיר עד שנתנו לו כל החמשה חלקי נשמה אשר לאו כל אדם זוכה לזה וכל אחד מהחמשה חלקים כלול מעשרה עולה הכל חמשים כמנין כל. וזה מרמז ר' טרפון ויוסף אברהם רצה לומר שהוסיף בקדושה וישא אשה ושמה יחנ"י נוטריקון יחידה חיה נשמה יתירה, רצה לומר שזכה עד שנתנו לו נשמה יחידה חיה שאין איש אחר זוכה לזה. והם לא הבינו דבריו ואמרו לו בני קטורה כתיב על כן קרי עלייהו בני קטורה כפירוש רש"י שאינם בני תורה ודו"ק:

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים וגו' וישב יצחק עם באר לחי רואי. ולכאורה יש לדקדק דהוי ליה למימר וישב יצחק בבאר לחי ראי. ונראה ליישב בדרך הרמז על פי דברינו בדרושים הקודמים שעל ידי העקדה נמתק יצחק מדיניו הקשים והסכים לדעתו של אברהם שיתנהג העולם במדת ארך אפים שלא יעניש השי"ת מהר ובזה יהיה קיום העולם. והנה ידוע שעיקר עבדות הצדיקים להמשיך שפע לכנסת ישראל ממוחין עילאין מזל העליון הנקרא מזל"א שהוא גימטריא ע"ח מנין שלשה הויות ב"ה שהם י"ב אותיות ועם המקור הוא י"ג הם הי"ג מכילין דרחמי י"ג תיקוני דיקנא עילאה ומשם יומשך שפע בני חיי מזוני לכנסת ישראל. וכן איתא בגמ' בני חיי ומזוני לאו בזכותא וכו' אלא במזלא תליא מילתא דהיינו בהי"ג תיקוני דיקנא הנמשכים מהג' הויות י"ב אותיות והמקור. וגם בענין הדגלים אמרנו שהיה לכל רוח שלשה שבטים הרמז הוא לשלשה הויות כדי שיומשך מכל צד לכנסת ישראל השפעות טובות מהי"ג מכילין דרחמי ועל ידי כן יהיו נשמרין מכל דבר רע ומכל פגע ואויב הרוצה להשטין ולקטרג על הכנסת ישראל. וידוע מספרי קודש שכל אות משם הוי"ה כלול משם הוי"ה נמצא השלשה הויות שהם י"ב אותיות הם י"ב הויות בכללם. והנה ידוע שיש ארבעה מילויים בשם הוי"ה ב"ה היינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. גם ידוע מספרי קודש שכל הוי"ה רומז לעשר ספירות עשר קדושות:

 

עתה נבא לבאר הכתובים על דרך הרמז ויברך אלקים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי, ראשי תיבות של "יצחק "עם "באר "לחי "רואי בגימטריא שי"ב רומז לי"ב הויות העולה שי"ב דהיינו שיצחק אבינו המשיך רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל ממזלא עילאה י"ג מכילין דרחמי הנמשכים מהשלשה הויות והמקור אשר השלשה הויות שהם י"ב אותיות כל אות כלול משם הוי"ה ב"ה. גם סופי תיבות של עם" באר" לחי" רואי" עולה ר"ס שהם גימטריא של עשרה הויות כאשר אמרנו שכל הוי"ה כולל עשרה קדושות עשרה הויות קדושות. גם ראשי תיבות של "באר "לחי "רואי עולה רל"ב מספר הארבעה מילואים של הוי"ה שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והרמז שיצחק אבינו המשיך שפע קודש וכל הרחמים הפשוטים וחסדים מגולים לכנסת ישראל ממוחין עילאין מי"ג תיקוני דיקנא עילאה מכילין דרחמי אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. וכבר צווחו קמאי דקמאי על הכפל יצחק בן אברהם ולמה לי אחר כך אברהם הוליד את יצחק. ותו יש לדקדק דהיה לו לומר אברהם הוליד ליצחק מאי הוליד את יצחק. ונראה דאיתא במסכת עדיות האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי בכח בחכמה וכו', והנה כבר ידוע מספרים הקדושים וכבר הובא בדברינו לעיל שמדתו של יצחק אבינו ע"ה היה גבורה ופחד יצחק ומדתו של אברהם אבינו ע"ה היה חסד לאברהם כידוע, והנה על ידי מדתו של יצחק אבינו ע"ה שהוא מדת הגבורה לא היה באפשרי שיהיה קיום העולם ובפרט להוליד תולדות אלא על ידי שהאב זוכה לבן בחמשה דברים כנ"ל היה סיוע ליצחק אבינו ע"ה להוליד תולדות בעולם ובפרט על ידי העקידה שנכלל אשא במיא כמבואר בדברינו בפרשיות הקודמים על ידי כן זכה יצחק אבינו להוליד תולדות וזה ואלה תולדות יצחק בן אברהם ומפרש הפסוק על ידי מה זכה יצחק אבינו להוליד תולדות אברהם הוליד את יצחק פירוש את הוא לשון עם דהיינו אברהם הוליד עם יצחק דהיינו כנ"ל שנמתק יצחק אבינו ויצא ממנו יעקב שהוא היה כלול משניהם מגבורות ומחסדים שהוא היה יושב אהלים כדאיתא בספרי הקודש ודו"ק:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הנה הדקדוק ידוע מה בעי ללמדינו שאברהם הוליד את יצחק. גם יש לדקדק הוה ליה לומר אברהם הוליד יצחק מאי את:

ונראה לפרש בדרך הרמז דהענין הוא שהשי"ת ב"ה ברא כל העולמות כדי להיטיב לברואיו שכן דרך הטוב להיטיב ורצונו יתברך היה שיתנהגו בריותיו זה עם זה גם כן במדת החסד ולדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' ועל ידי זה הם נעשים מרכבה למדת החסד ולמדת הרחמים ויומשכו עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים ממקור הרחמים. והנה מעשרה דורות שמנח ועד אברהם קלקלו הדורות מעשיהם עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקיים העולם על ידי שאחז במדת החסד להאכיל ולהשקות לכל באי עולם ולימד לבני דורו שיתנהגו חסד זה עם זה, אחר כך בא יצחק בנו ואחז במדת הגבורה והפחד לימד לבני דורו שייראו ויפחדו מלפני הבורא ית"ש ושיתנהג העולם במדת הפחד בכדי שידעו דאית דין ואית דיין. והנה חלילה לחשוב שכל אחד מהצדיקים הנ"ל לא אחז רק במדתו שזה היה ח"ו פירוד כידוע רק כל אחד אחז במדתו וכל שאר הספירות והמדות היו כלולים במדתו רק שהיו נבטלים במיעוטם נגד המדה שהיה מוחזק בה. אחרי זה בא יעקב ונעשה מרכבה למדת הרחמים מדה הממוצעת בין השני מדות הנ"ל והכריע ביניהם והטה כלפי חסד שיכריע קו הימין מדת החסד ושיוכללו החסדים בגבורות ועל ידי זה נתקיים העולם, ויתקיים לעולם שיתנהג העולם במדת הרחמים. וזה נוכל לרמז שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין כנ"ל:

 

ועתה נבא לפרש הפסוקים על דרך הרמז ואלה תולדות יצחק בן אברהם קאי על יעקב כמאמרם ז"ל ביצחק ולא כל יצחק שעיקר הזרע היה נקרא על יעקב. ומפרש הכתוב אחרי זה אברהם הוליד את יצחק רצה לומר על ידי יצחק שיצא ממנו יעקב מדה הממוצעת מדת הרחמים נטה הקו לצד ימין מדת החסד מדתו של אברהם וזהו אברהם הוליד את יצחק רצה לומר שעל ידי תולדות יצחק שהוא יעקב כנ"ל. גם אברהם נולד עם יצחק כי יעקב נטה הקו לצד ימין חסד של אברהם וכאמור ויהיה מלת את פירושו עם היינו שגם אברהם שהוא חסד נולד עם יצחק היינו שעל ידי שיצחק הוליד את יעקב שהוא מרכבה למדת תפארת קו המכריע ומטה כלפי חסד על ידו נולד גם אברהם מדת החסד, ודוק היטב כי נכון הוא:

ואלה תולדות וגו' אברהם הוליד את יצחק. פירש רש"י אלה תולדות וכו' יעקב ועשו האמורים בפרשה. הנה יש להבין מאי בעי רש"י בזה פשיטא זיל קרי בי רב הוא. אלא דרש"י ז"ל רמז לדבר חכמה כי כל דבריו ברוח הקודש. עוד יש להבין למה לי אברהם הוליד את יצחק הא כבר כתיב יצחק בן אברהם הוליד את יצחק הא כבר כתיב יצחק בן אברהם, עיין בפירוש רש"י ומפרשים על זה תירוצים:

ונראה דהענין הוא כך כי ידוע שיצחק אבינו עבד את השי"ת ביראה ואברהם באהבה ויעקב אבינו ע"ה באהבה וביראה. והנה אברהם עבד רק באהבה כי אחד היה אברהם אדם הגדול אבל באמת שאר בני אדם צריכים מתחלה לעבוד את השי"ת ביראה תתאה היינו יראת העונש ואחר כך יוכל לבא לאהבה ומאהבה יבא ליראה עילאה שהיא יראת הרוממות כי אם יתחיל באהבה יוכל לבא לכמה מכשולות מפני היצר הרע שמפני שיהיה בשמחה יבא לידי גאוה ולידי שחוק והוללות, על כן צריך לעבוד מתחלה ביראה ולכבוש היצר הרע ביראה כידוע להמתחברים אל הצדיקים, ואחר כך כשמוחזק בתמימות ובצדקות יבא אחר כך ממילא למדת אהבה. וזה היה כוונת יצחק שלמד את בני אדם לילך ביראה בעבדות השי"ת והודיע להם שאית דין ואית דיין בעולם כי זה הוא העבדות האמת, וכן אנחנו בניו מחויבים לילך כך בתחלה ביראה ואחר כך באהבה כנ"ל:

וזה מרמז הפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם פירוש זה היה התולדות והולדות של יצחק בן אברהם שידוע ומפורסם שמדתו היה לעבוד את ה' ביראה היה הולדה שלו אחר כך אברהם פירוש מדת אהבה שעל ידי שהאדם הולך בעבדות השי"ת ביראה באמת ובתמימות נולד לאדם אברהם היינו מדת אהבה שבא ממילא לאדם אחר כך כידוע למבינים. אברהם הוליד את יצחק פירוש אחר כך בא ליראה עילאה יראת הרוממות. ופירש רש"י ז"ל ברוח קדשו ומרמז על זה דלמה לא נלך בהתחלה במדת אהבה מדת אברהם ע"ה לזה מרמז רש"י ז"ל יעקב ועשו האמורים בפרשה, פירוש שיעקב ועשו מרמזים על היצר הטוב והיצר הרע כדאיתא בספרי קודש, על כן לפי שיש יצר הרע בעולם אם ילך אדם מתחלה במדת אהבה יוכל ח"ו ליפול בכמה מכשולות כאמור על כן צריך אדם מתחלה להתחיל עבודתו במדת היראה ומשם יבא לידי מדת אהבה כנ"ל ודו"ק:

עוד נוכל לומר דרך רמז כי איתא במדרש שאלו האומות לאבנימוס הגרדי ולבלעם נזדווג לאומה זו אמרו הפילוסופים הללו להאומות תלכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלהם אם תראו תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם שנאמר הקול קול יעקב וגו' כל זמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, עיין שם. וזה אלה תולדות יצחק וידוע שיצחק היה לו בן עשו הרשע אשר חורש מחשבות לבלוע ח"ו אומה הישראלית ומורה יעלה על ראש איש הישראלי איך נוכל להתקיים מפניו, על זה מרמז רש"י ז"ל יעקב ועשו האמורים בפרשה אמירה הוא לשון המתקה וחבה כלשון את ה' האמרת וגו' ולשון רכה כלומר שיומתקו כל הדינין על ידי התינוקות של בית רבן על ידי קריאת הפרשה לפני רבים ואפילו על ידי קריאת התינוקות פרשה אחת אין כל אומה ולשון תוכל לשלוט בהם ומכל שכן על ידי גדולים העוסקים בתורה ונמתקו כל הדינים ויומשכו רחמים וחסדים גדולים על ישראל אמן. עוד בפסוק הנ"ל, לתרץ למה נאמר אברהם הוליד את יצחק. כי ידוע שלשה אמות אמש הם השרשים של כל העולמות אויר מים אש, והם השלשה אותיות י' ה' ו', וה' אחרונה היא המקבלת כל השפעות מהשלשה אותיות ראשונים כמו היסוד עפר המקבל כל השלשה יסודות, ודי לחכימא, והם הם האבות העולם. והנה הם הפכיים כולם השלשה היסודות רק שבאים מאחדות הפשוט על כן באים לאחדות. וכל הברואים הם מורכבים מהד' יסודות להורות שבאים מאחדות פשוטה והולכים לאחדות, וממים יצא אש היינו אברהם הוליד את יצחק, על כן ממילא כשנתגלו השני יסודות ממילא מוכרח להתגלות המכריע בינותם היינו האויר כידוע ליודעים וזה יעקב האמור בפרשה ודי לחכימא:

 

ויעתר יצחק וגו' כי כן הוא בודאי שיצחק ורבקה ידעו שמוכרח להתגלות היסוד השלישי המכריע בין מים לאש כנ"ל וגם כן ידעו שיצא אתו הפסולת כולה דהיינו את זה לעומת זה והתאמצה רבקה שיהיה הפסולת על כל פנים נקבה להפכו שיהיה עשו נקבה. וזה שאמר המדרש שזה שטוח על פניו ומתפלל שכל בנים שיהיו לו יהיו מצדיקת הזאת וזו מתפללת בזוית אחת שכל בנים שיהיו לה לא יהיו אלא מצדיק זה, ישל לומר כוונתם היה כך שידעו שיגלה מהם יסוד המכריע ויצא סריותו עמו והיה רצונם שיהיה נקבה, וידוע מאמרם ז"ל איש מזריע תחלה יולדת נקבה וזהו תפלת רבקה שכל בנים שיהיו לה לא יהיו אלא מצדיק זה דהיינו שהוא מזריע תחלה ויהיה נקבה כי תלתה החסרון שבודאי היא תגרום שיולד עשו כי היא בת רשע ויהיה אחד בודאי אחר אחיה כמובן על כן בקשה שהוא מזריע תחלה ויהיה נקבה כי מחמת שתלתה החסרון בה על כן התאמצה היא שיהיה על כל פנים נקבה ולא יוכל להרשיע כל כך ויצחק מתפלל שהיא תזריע תחלה בכדי שיבא יעקב מצדו ויהיה צדיק גמור בלי שום עירוב רע ויעתר לו ה' לו ולא לה רצה לומר שנשמע תפלת יצחק שהיא תזריע תחלה לידת יעקב ועל מה שהתפללה היא על עשו שיהיה נקבה לא נשמע תפלתה, וקל להבין:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם. יש לדקדק לפי פירוש רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, הלא כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים ומה מוסיף שייך בעשו. ונקדים לפרש המדרש אברהם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם יעקב נקרא אברהם אברהם נקרא ישראל וכו'. הענין הוא דהנה איתא בגמרא שמשה רבינו ע"ה התפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. ויש להבין למה דוקא כמנין זה. ונראה על פי דאיתא בגמרא חגיגה פרק אין דורשין, מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ושבעה רקיעים הם ועובי של כל אחד מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע, רגלי החיות כנגד כולן וכו' עד כסא הכבוד כנגד כולן. ועיין שם בתוס' ובחדושי אגדות. העולה מדבריהם שם פירוש הפייט שבקדושת ראש השנה במוסף כף רגל חמש מאות חמש עשרה ישרה לכסא היינו חמש עשרה פעמים חמש מאות דהיינו מן הארץ לרקיע ושבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם וכף רגל חשיב ליה אויר הרי ט"ו פעמים ת"ק. ויש להבין מהו הענין של חמש מאות שנה. ונראה לי כי הנה כתיב ביה ה' צור עולמים דרשו חז"ל שעולם הזה נברא בה"א דהיינו כל העולמות שלמטה מן המוחין העליונים הנקראים עולם הבא למטה מן המוחין נברא בה"א, והענין הוא שצמצם הקב"ה אור קדושתו בה' אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה כדי שיוכלו הנבראים לקבל קדושתו ולא יתבטלו ממציאותם. והנה זאת הה"א נכללת בעשרה קדושות וכל קדושה כלולה מעשר נמצא העשרה קדושות עולים מאה ה' פעמים מאה הוא סוד חמש מאות שנה, ומצאתי זאת בספר מגלה עמוקות. וזה סוד מילוי שם שדי העולה ת"ק, על דרך שאמרו בגמרא שדי שאמר לעולמו די וכתבנו בדרושים הקודמים שרצה לומר שכך גזרה חכמתו ית"ש שישתלשלו העולמות בכדי שיוכלו הנבראים לקבל אור קדושת אלקינו ולא יתבטלו ממציאותם מחמת גודל הבהירות אור אין סוף ב"ה ואם היה משתלשלין יותר לא היה ביכולת הנבראים להעלות העולמות מחמת חומרם העב על כן גזרה חכמתו

שלא יתפשט יותר ואז יוכלו הנבראים לזכך אף חיצוניות העולמות על ידי מעשיהם הטובים בתורה ובתפלה להופיע גם בעולמות החיצונים קדושת ההויות ב"ה ולהבריח הקליפות והדינים שלא יתאחזו אף בחיצוניות העולמות כי שם שדי הוא שומר שלא יניקו הקליפות מהקדושה ומבריחים אותם על כן קבעו שם זה במזוזה וזהו סוד קדושים רוממי שדי תמיד וכו' רצה לומר הקדושים על ידי עסק תורתם ומעשיהם הטובים ועוצם תפלתם מאירים אור קדושת ההויות על שמות אלקים ומבטלים הדינים ומגרשים הקליפות שלא יתאחזו בקדושה אף בחיצוניות העולמות ועל ידי זה מרוממים את השם שדי אשר מרמז לזה להבריח הקליפות:

 

נחזור לעניננו לבאר סוד שהתפלל משה תקט"ו תפלות רצה לומר שעלתה תפלתו עד כסא הכבוד ונתאמץ להבריח כל הקליפות ולהכניע כל הדינים ולהאיר אור קדושות ההויות אור המוחין על כל העולמות ובקע בתפלתו דרך כל הצמצומים והסיר אותם וזה נרמז בתקט"ו תפלות רצה לומר ט"ו פעמים חמש מאות שנה כנ"ל. והנה היושב על הכסא הוא דמות אדם ונמצא בש"ס ובזוהר הקדוש שופרא דיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה, והענין הוא כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ישראל עלה במחשבה רצה לומר השעשועים והתענוגים שיהיה לו מיעקב אשר יהיה מטתו שלימה מייחד כל העולמות מתתא לעילא זאת עלה במחשבתו עבור זה ברא כל העולמות וזהו סוד שופרא דיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה רצה לומר כשופרא והתענוגים שיהיה לו מיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה שבעבור התענוגים אלו ברא השי"ת כל העולמות. וזה סוד דמות יעקב חקוק בכסא. וזה סוד ועל הכסא וגו' אדם יושב על הכסא, רצה לומר כי ישראל עלה במחשבה שופרא דיעקב היינו התענוגים שיהיה לו מיעקב הוא שופרא דאדם קדמאה. ולזה מרמז הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו חז"ל באברהם רצה לומר שראה המאציל שיהיה אברהם וממנו יצא יצחק ומיצחק יצא יעקב אשר יהיה לו ממנו תענוגים כנ"ל על כן ברא את העולמות:

וזה פירוש המדרש, אברהם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם יעקב נקרא אברהם רצה לומר שעל כולן נאמר בהבראם שדרשו חז"ל באברהם כי עבור כולן נבראו העולמות היינו שיצא יעקב אשר עלה במחשבה אברהם נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל יעקב נקרא ישראל רצה לומר שכולן נבראו עבור ישראל שעלה במחשבה וזהו מרומז יעקב אשר פדה את אברהם רצה לומר גם אברהם נברא על סובב זה עבור התענוגים שיהיה לו מיעקב שיהיה מטתו שלימה וכנ"ל:

 

והנה עיקר הגורם שיצא יעקב הוא יצחק ורבקה והנה יצחק ורבקה עולה בגימטריא תקט"ו על דרך הנ"ל כסא הכבוד כנגד כולן, רצה לומר שגם בהכסא יש עוד צמצומים הנ"ל הרמוזים בט"ו פעמים חמש מאות, ועל הכסא מראה אדם ישראל אשר עלה במחשבה כנ"ל, נמצא שהכסא הוא רגלין של אותו האדם. וזה פירוש הכתוב ואלה וגו' ואלה עולה בגימטריא מ"ה בגימטריא אדם כי אלה עם הג' אותיות עולה ל"ט כדאיתא בשבת מנין הל"ט מלאכות דרשו חז"ל מן אלה הדברים וגו' ועם הוא"ו של ואלה שהוא הפעולה עולה מ"ה מספר אדם רומז לאדם קדמאה ישראל אשר עלה במחשבה דמות יעקב אשר חקוק שם תולדות יצחק רצה לומר שהוא תולדה ליצחק ולרבקה כאשר פרשנו המדרש אברהם נקרא ישראל יצחק נקרא ישראל כי הכל נברא עבור זה שישראל עלה במחשבה וכנ"ל ויצחק ורבקה הם רגלין אליו כי יצחק ורבקה עולה תקט"ו אשר בכסא כנ"ל כי כסא הכבוד כנגד כולן נמצא שרק יעקב לבדו נרמז בתיבת ואלה והוא באמת מוסיף על הראשונים כי הוא המובחר שבאבות. ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו'. איתא בזוהר הקדוש בדף קל"ז ע"א וזה לשונו דבר אחר ויעתר יצחק דצלי צלותה וחתר חתירא לעילא לגביה מזלא על בנין דהא בההוא אחר תליין בנין וכדין ויעתר לו ה' הגם שכל דברי הזוהר הקדוש הם סתומים וחתומים מעין כל על כל פנים נוכל לומר מעט רמז מהיכן לקח הזוהר הקדוש דברים הקדושים הללו מדברי הפסוק הזה. כי הנה האמת וידוע לכל שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא כבר פירשו הקדמונים על פי דברי האר"י הקדוש ז"ל כי כל הרחמים שצריך להתעורר מתתא לעילא ולהמשיך מעילא לתתא הן חיי ובני ומזוני צריך לעלות וליחד ולקשר העולמות עד עתיקא ומשם יוכל למשוך מי"ג תיקוני דיקנא הי"ג מדות הרחמים ועל ידי זה נמתקו הגבורות ומאירים הי"ג תיקונים וממתיקין הגבורות שיתהפכו לרחמים, וזה ידוע שמזלא עולה שלשה הויות דהיינו שלשה שמות שם הוי"ה הם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג תיקוני דיקנא והם בגימטריא מזלא וזהו במזלא תליא חיי ובני וכו' ועל ידי מה יכולים למשוך הי"ג תיקונים היינו על ידי הייחודים שמיחדים השמות הקדושים השמות הויות ושמות אהי"ה עם המילואים שלהם ועל ידי זה יכולים להמשיך הי"ג תיקונים הנ"ל, וזהו ידוע לכל מי שעוסק בספרי זוהר הקדוש והאר"י ז"ל שהשמות הויות ואהי"ה עם המילואים שלהם עולים תרפ"ז שזה צריך לכוין בשבת קודש כי אז על ידי שמות אלו עולים עד דיקנא דאריך כמבואר בכוונת האר"י ז"ל, וזהו פירוש הפסוק ויעתר יצחק כי תיבת ו'י'ע'ת'ר עם הכולל עולה תרפ"ז מנין השמות הקדושים הנ"ל על כן כתיב ויעתר ולא כתיב ויתפלל לרמוז שכיון לשמות הנ"ל ליחד שמות הויות עם שמות אהי"ה במילואיהן ועל ידי זה היה עולה עד דיקנא דאריך והמשיך מי"ג תיקוני דיקנא בנים דהיינו ממזלא כי מזלא עולה שלשה הויות עם המקור הם הי"ג וזהו לנכח אשתו כי נ'כ'ח גימטריא מ'ז'ל'א כנ"ל וזהו פירוש הזוהר הקדוש דצלי צלותיה וכו' לעילא לגבי מזלא כנ"ל כי כל זה מרומז בפסוק ל'נ'כ'ח כי הלמד של לנכח היא פעולה ורצה לומר שהתפלל למזלא עילאה להמשיך משם בנים על ידי כוונות שהיה מיחד בתפלה שלו שמות הויות ואהי"ה במילוייהם העולים בגימטריא ו'י'ע'ת'ר ועל ידי שמות הקדושים העולים ו'י'ע'ת'ר עם הכולל עלה עד נ'כ'ח דהיינו מזלא בגימטריא ומשם המשיך בנים, וזהו פירוש דברי הזוהר הקדוש כנ"ל:

 

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו וגו'. איתא בזוהר הקדוש אל תקרי ויעתר אלא ויחתר דחתר לגבי מזלא על בנין דהא בהאי אתר תלוין בנין וכדין ויעתר וגו' עיין שם. וכן איתא במדרש ויעתר ויחתור דאית אתרא דקריין לחתירה עתירה עיין שם וקיצור הפירוש הזוהר והמדרש הנ"ל הוא כך שמשך ממזל העליון שהוא השלשה הויות שגימטריא מזל"א שהם המקור של הי"ג תקוני דיקנא עילאה שהוא מקור הרחמים משך משם בנים. וזהו ששינו המלה אל תקרי ויעתר אלא ויחתר. כי נמצא מזל תתאא ומזל עילאה היינו מזל עילאה הוא נוצר חסד מזל תתאה הוא ונקה והבנים באים ממזל עילאה על כן יצדק יותר לשון חתירה רצה לומר שחתר למזלא עילאה. אמנם צריך לדעת מהיכן הוציאו המדרש והזוהר הקדוש שמשכו הבנים ממזלא, ויש לומר דמרומז בראשי תיבות של "ויעתר "יצחק "לה' "לנוכח " אשתו שעולים הראשי תיבות למנין מז"ל מזה הוציאו שמשך משם הבנים, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, יש להבין מלת לנוכח, והנה רש"י פירש זה עומד בזוית זו ומתפלל, גם זה יש להבין מה משמיענו בזה. ונראה על פי מאמרם ז"ל כי בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא ופירושו ידוע בספרים הקדושים שפירשו במזלא היינו במזלא עילאה שמשם באה השפע לכנסת ישראל. והנה יצחק אבינו היה מדתו מדת צפון שנמשך מעולם הבינה והיה רוצה למשוך שפע הבנים מעולם החכמה ועד שם הגיע בתפלתו ואמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים נמצא ששם עיניו ולבו לצד דרום, ורבקה היה מדתה מדת דרום כי לא היתה מאש הגבורה כמו יצחק. וקצת רמז לזה במדרש הנעלם פרשה זו שפירש בת בתואל בתו של אל וכוונה בתפלתה לעולם הבינה לצד צפון שגם משם באים בנים כמו שאומר הפסוק וצפונך תמלא בטנם. וזה נוכל לרמז במלת ויעתר שפירשו בו חז"ל שהוא לשון עתר שמהפך התבואה רצה לומר שהפך יצחק בתפלתו להמשיך שפע הבנים ממדרגה שהיא היפך מדתו ומסתמא גם היא עשתה כן, וזהו מרמז הפסוק לנוכח אשתו כי היא כוונה בתפלתה לעולם הבינה והוא כוון בתפלתו לעולם החכמה כנ"ל. וגם זאת ירומז במאמר הכתוב ויעתר לו ה' רצה לומר שהפך מדתו אשר שם היה שורשו לו ה' דייקא היינו מקום אשר היה שורשו הפך כעתר כנ"ל להתפלל למקום החכמה היפך מדתו שהיה מעולם הבינה. וזה מרומז גם בפירוש רש"י ז"ל זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת רצה לומר שהוא היה מתפלל למקום החכמה היינו להמשיך שפע הבנים דרך מקור החכמה והיא כוונה בתפלתה עד עולם הבינה היפך מדתה ודו"ק היטב:

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. פירש רש"י שני גאים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת וכו'. יש לרמז בדבריו הקדושים על פי מאמר חז"ל עכשיו שולחנו של אדם מכפר ונראה שהוא על דרך זה דהנה הדרך הצדיקים ההולכים בתורת ה' ואינם רודפים אחר התאוות ואינם אוכלים רק מה שצריך להם מההכרח לקיום גופם לעבודת השי"ת ממילא באכלם על שולחנם המה מושכים את ידם אף באמצע אכילתם ואף שהיצר בוער להסיתם ולעשות להם חשק לאיזה דבר טוב מהמאכל או מהמשקה הערב יותר הם מצננים את יצרם שלא לאכול ולשתות עוד ואדרבה דואגים וחוזרים בתשובה על אשר כבר אכלו פן ואולי אכלו או שתו יותר מכדי קיום גופם וזה צנון וחזרת לשון צינון וחזרה כנ"ל שמצננין את יצרם וחוזרים בתשובה על אשר עשו, לא כן הרשעים שאף אם יזדמן להם שעשו איזה מצוה בהתלהבות וחשק גדול מחמת תאות האכילה ושתיה הם מצננים עצמם וחוזרים מהתלהבותם זה מחמת תאוותם ההבל. והן אצל הצדיקים והן אצל הרשעים יוצדק הצינון והחזרה, וקל להבין:

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. ויש להבין ענין האחיזה בעקב עשו. והנראה דהענין הוא כך דיעקב ועשו מתנגדין זה לזה עשו וכת דיליה רוצים להגביר כוחות הדינין הנאחזים בשמות אלקים העולה בגימטריא הטבע מחמת שכופרים במציאות אלקות המהוה כל ההויות ואומרים שהעולם מתנהג על פי הטבע. אמנם יעקב ובניו בני ישראל עם קרובו מגבירים שמות הויות הקדושים מחמת שמאמינים בקודשא בריך הוא שהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין עילת כל העילות על ידי זה מופיעים אור קדושתו ית"ש אור ההויות הקדושים על שמות אלקים ומאירים בהם ונמתקין כל הדינין וממילא נתבטל כחו של עשו וכת דליה ונכנעים לפני הקדושה. והנה שורש כל הדינין הם הק"כ צרופי אלקים דקדושה והיותר קשים הם שני פעמים אלקים הראשונים כמבואר בכתבים, ושני פעמים אלקים עולה בגימטריא עקב. אמנם כשמתגלה עליהם אות יו"ד שבהוי"ה מקור הרחמים אזי נמתקים ונעשה מהם יעקב הרומז לתפארת מקור הרחמים. והנה אם תקח מתיבת עשו מנין עקב אזי ישאר ר"ד רצה לומר ירידה היא לו כי יתבטל ולא יהיה לו כח להתגבר על סטרא דקדושה אומה הישראלית. וזה פירוש הפסוק וידו אוחזת בעקב עשו רצה לומר היו"ד אוחזת בעקב של עשו העולה במספר שני פעמים אלקים היותר קשים ומופיע בהם אור הרחמים להמתיקם מהגבורות ומורידין הדינין שיהיו נכנעין לפני הקדושה ושיהיה ירידה לעשו ולכת דיליה ומתיבת עקב נעשה יעקב אשר הוא מרכבה למדת הרחמים ועם הוי"ו של וידו יהיה יעקב מלא רחמים גמורים כי הוי"ו רומזת להתפשטות החסדים ממקור הרחמים כרצון העליון ואותה נטל יעקב למשכון מאליהו שיבא ויבשר גאולת בניו במהרה אמן:

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו'. ותרגם אונקלוס על איש ציד גבר נחשירכן, וראיתי בציונים על התרגום הזה שהיה דמות נחש חקוק על ירכו, יש עוד לאלקי מילין כי כל מגמת שר של עשו שנגע בכף ירכו שראה שלא יכול לעשות שום דבר ליעקב לבלבל אותו מעבודתו רק על ידי תורה שבעל פה ללמוד שלא לשמה לפלפל ולהתיהר כי זה עיקר המלחמה ובזה קל למאד ללמוד תורה שבעל פה שלא לשמה כידוע בעונותינו הרבים בדור הזה שכמעט אין גם אחד שילמוד תורה לשמה לשם פעלה ובזה עוקר את האדם משרשו ית"ש. וזהו ידוע מזוהר משפטים שהתנאים נקראו ירכים, וגם בגמרא דרשו על פסוק חמוקי ירכיך וגו' עיין דרשתם וזהו איש יודע ציד ותרגום גבר נחשירכן רצה לומר שבזה יודע לצוד את הבריות שלומדים התורה שבעל פה חדושי התנאים הנקראים ירכין בזוהמת הנחש בהשאת היצר להתיהר ולקנטר ח"ו רחמנא ליצלן, השם יזכינו להתקשר באור התורה לאור באור החיים אמן:

כי ציד בפיו, פירש רש"י ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד ורמהו בדבריו וכו' איך מעשרין את המלח ואת התבן. הנה כמה מפרשי תורה הקשו למה שואל דוקא על מלח ותבן הלא כמה דברים שאינם חייבים במעשר. ותו למה דוקא על חומרה זו של מעשר שאל אותו. ונראה לרמז כי ידוע שעשו הוא היצר הרע המסטין ומסית לאדם לחטוא ועומד תמיד לבלבל האיש הישראלי מעבודת הבורא וזה היה ידוע ליצחק שעשו זה לעומת זה נגד יעקב לבלבלו מעבודתו ח"ו ואין לעשו חלק כלל בהקדושה. והנה ידוע שהדברים שחייבים במעשר הן האוכלים העקריים והמוץ והתבן והמלח שאינם עיקר המאכל פטור מן המעשר. והענין הוא כי המעשר הוא חלק הקדושה כנודע וכל דבר מאכל מחויבים אנו ליתן מעשר ממנו והוא חלק הקדושה שעל ידי זה נתקדש מותר המאכל שיהיה ראוי לאכילה אבל דבר שאינו של מאכל אין לו חלק בקדושה על כן אין צריך לעשרו. אמנם כל דבר צריך לצרף לקדושה דהיינו שלוקחים מלח לתקן המאכל ותבן לשכוב עליו וכדומה שאר דברים שנעשים כסוי לאדם ללבוש הדבר ועל ידי זה יש להדבר עליה לקדושה. וידוע שלעתיד יהיה היצר הרע מלאך הקדוש כי על ידו בא האדם וזוכה לעולם הבא על ידי שמסית האדם לחטוא והוא מנצחו כידוע המשל בזוהר הקדוש לבן המלך והזונה ועיין שם:

ונבא אל הענין שזה היה טענת עשו עם אביו שלו גם כן יש חלק בהקדושה אף שהוא מסית ומתנגד כמובא בשם הזוהר הקדוש הנ"ל. וזה פירוש שאלתו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן רומז בזה שהמעשר ממלח ותבן עולה ג"נ שהוא כנגד ג"נ סדרי דאורייתא על כן יש גם למלח ותבן חלק בקדושה אף על פי שאינו עיקר המאכל רק שהוא לתיקון המאכל או לצורך האדם כאשר כתבנו למעלה ועל כן גם לו יש חלק בקדושה אף על פי שאינו מעיקר הבריאה כי עיקר הבריאה הוא יעקב הנקרא ישראל, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, תרגם אונקלוס על כי ציד בפיו ארי מצידיה הוה אכיל ורבקה אוהבת את יעקב. ונראה לי לדקדק גם כל המפרשים הקשו איך נבין זאת שיצחק הצדיק אהב את הרשע עבור זה שאכל מצידו. ונראה שבא לרמז דהנה כתיב ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך ודרשו חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. ולכאורה אינו מובן איך יכול אדם לעבוד את השי"ת ביצר הרע. אמנם על דרך הפשוט דהיינו שהיצר הרע מסית את האדם לחטוא ולילך אחר שרירות לבו והאדם כופף אותו ואינו שומע לו ואומר שילך אצל הרשעים כדאיתא במדרש הנעלם על פסוק הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו' עיין שם, בזה הוא עובד את השי"ת ביצר הרע. אכן אחר כך כשהולך היצר הרע מאתו והולך אצל הרשעים והצדיק עובד את עבודתו עבודה תמה אזי הצדיק הזה מחזיר את הרשעים אחר כך בתשובה ומוציא את בלעו מפיו של היצר הרע ומצידו הוא אוכל רצה לומר מה שצד היצר הרע את נשמת הרשע מוציא הצדיק אחר כך ומחזירה להקדושה. וזה מרומז בהפסוק ויאהב יצחק פירוש את הקב"ה אהב את עשו רצה לומר עם היצר הרע הנקרא עשו כאשר כתבנו בדרוש הקודם לזה כאשר פרשנו דרשת חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע והיינו שלא רצה לשמוע בקול היצר הרע המסיתו ודחהו שילך אצל הרשעים, אחרי זה כתיב כי ציד בפיו ותרגומו ארי מצידיה הוה אכיל, אכיל הוא לשון זיווג על דרך את הלחם אשר הוא אוכל כפי פירוש רש"י שם רצה לומר שעשה יחודים וזיווגים על ידי שהעלה הניצוצות שהוציא בלעו מפיו של היצר הרע והחזיר את הרשעים בתשובה וכנ"ל. אכן רבקה לא היתה במדריגה זו כל כך לעבוד את השי"ת ביצר הרע כיצחק רק עבודתה היה ביצר הטוב לבד ולזה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב כי יעקב רומז ליצר הטוב ורצה לומר שאהבתה להשי"ת לא היה רק את יעקב לבד דהיינו היצר הטוב ולא היתה יכולה להוציא בלעו מפיו של היצר הרע ודו"ק:

עוד יש לרמז בפירוש רש"י ששאל עשו אבא האיך מעשרין את התבן וכו'. להבין הענין למה היה שאלתו דוקא על מלח ותבן, יש לומר דהנה כל עיקר עבודת האבות הקדושים להביא הכל אל האחדות דהיינו ליחד כל העולמות מעילא לתתא ומתתא לעילא, לא כן עשו הרשע הוא ההיפוך מעולם הפירוד אכן רצה לרמות לאביו שרוצה באחדות. וזה רימז בשאלתו האיך מעשרין את התבן וכו' תבן הוא בינה (לשון תבונה) חמשים שערי בינה, המעשר מחמשים הוא חמשה. מלח עם ג' אותיות שבו עולה פ"א, המעשר שלו שמונה הרי ח' וה' עולה א' ח' ד' כלומר שרימז לאביו שרוצה גם כן באחדות ודו"ק:

ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' וימצא מאה שערים וגו'. ופירש רש"י אומד זה למעשרות. להבין פירוש רש"י, הנה ידוע שכל העבדות שאדם עושה לעבודתו ית"ש נקרא בשם זריעה כמו שכתוב אור זרוע לצדיק וכל מה שהצדיק עובד ה' בכל עבודה ועבודה הוא בא להשגה יותר להשיג אלקותו ית"ש מה שלא הבין מקודם ונפתחו לו שערים עליונים לילך יותר יותר בעבודתו, ולזה נקראו השגת האלקות בשם שערים על דרך דברי הזוהר הקדוש על פסוק נודע בשערים לפום שיעוריה דלביה היינו מה שאדם משער בשכלו להבין מה שלא הבין עד עתה הוי אצל הצדיק כאלו נפתח לו שער ליכנס בו מה שהיה סתום אצלו עד עתה. וזהו ויזרע יצחק וגו' רצה לומר שסיגל מצות ומעשים טובים הרמוז בלשון זריעה כאמור, וימצא מאה שערים רצה לומר מאה השגות שהשיג אלקותו ית"ש מאה פעמים על מה שהבין מקודם. וזהו מרמז פירוש רש"י ז"ל אומד זה למעשרות רצה לומר שכל ההשגות הנרמז בלשון אומד דהיינו שיעוריה דלביה היה הכל בקדושה וזהו למעשרות הנ"ל כי מעשר רומז לקדושה והבן. עוד בפסוק הנ"ל, ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד ועבודה רבה. יש לדקדק על הלשון עבודה רבה. ונראה בדרך רמז כי צריך לדעת כי אי אפשר לבני אדם להבין מעשיו ודרכיו של הצדיק עד היכן מגיע השגתו מחמת שהצדיק הוא מופשט מגשמיות העולם הזה ואי אפשר לאדם שהוא מלובש בגשמיות זה העולם להבין השגות הצדיק עד היכן מגיע והוא במעשיו הקדושים ועל ידי עוסקו בתורה ובתפלה הוא המאיר לארץ ולדרים עליה ובפרט לאלו המתדבקים אליו וזורע בלבם אור הקדושה והתלהבות לעבודתו ית"ש וכל מה שהם עושים הוא הוא הגורם והמעורר ועל כן יקראו מעשיו הטובים בלשון זריעה שהוא זורע ומצמיח התלהבות הקדושה בלבות בני אדם הקרובים אליו והצדיק הזה בכל יום הולך וגדול וכמאמר חז"ל בגמרא דתענית האי תלמיד חכם דמיא לפרצידא דתותי קלי כיון דנבט נבט. והנה הצדיקים גדולי הדור בבואם למדריגה גדולה ולהשגת המוחין יש ביכולת בידם להעלות ניצוצות קדושים ממדריגות הנמוכים ליחד את השי"ת בכל דרכיהם והנהגותיהם ואף בדברם דברים פשוטים כדבר איש אל רעהו כנרמז בפסוק בכל דרכיך דעהו והצדיקים כאלו המה מנהיגים עסקיהם הכל בהרחבה גדולה והכל בחכמה, אמנם זאת לדעת כי כן קבלתי מרבותי הצדיקים נשמתם עדן כי אף שיש לאיזה צדיק שכל רחב כזה שיכול ליחד העולמות ולעשות יחודים בחכמתו בכל עניניו לא יסמוך על זה רק שמחויב לעבוד את בוראנו בעמל וביגיעה רבה ובמעשה ממש ולא יסמוך רק על חכמתו לבד כמאמר חז"ל כל שחכמתו מרובה וכו'. וזה ביאור הכתובים ויזרע יצחק בארץ ההיא רצה לומר שהיה מסגל תורה ומצות ומעשים טובים ועל ידי זה זרע בלבות בני אדם ובפרט להאנשים המתקרבים אצלו אורות גדולות וקדושות עצומות וימצא וגו' מאה שערים ומפרש התרגום על חד מאה בדשערוהי כאשר כתבנו כי אי אפשר לשער ולהשיג גודל קדושת הצדיק וילך הלך וגדול עד כי גדל מאד כמאמר הגמרא שזכרנו האי תלמיד חכם דמיא וכו' שבכל יום ויום הלך וגדל בהשגות עצומות ויהי לו מקנה בקר וגו' רצה לומר שגדל כחו אף חכמתו עומדת לו להשיג השגות עצומות ולעשות יחודים אף בהתנהגותו בעשירות והרחבה רבה ואף כי מתנהג עצמו ובני ביתו כאחד המלכים בכל עניניו יכול להיות בדביקות בהשי"ת ועבודה רבה רצה לומר שאף על פי כן אינו סומך את עצמו על חכמתו רק שמתחזק את עצמו בעבדות השי"ת במעשה ביגיעה ובעמל ובתפלה שהיא עיקר העבודה שהיא בלב בהתאמצות ודביקות גדול:

עוד בפסוק הנ"ל, ופירוש רש"י עד כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ויקנאו אותו פלשתים וגו'. לבאר הענין כי הנה לכל אדם יש קטנות ראשון וגדלות ראשון, קטנות שני וגדלות שני. ולהבין מעט נאמר דהנה האדם המתחיל מעט לעבוד את השי"ת יש לו קטנות השכל כי לא יוכל ליתן עצות בנפשו איך לעבוד הבורא באמת עד שבא לגדלות ראשון שיש לו שכל להבין איך לשית עצות לנפשו לעבוד את ה' באמת אך כל זמן שלא נזדכך החומר לגמרי לבטל ממנו כל התאוות הגשמיות ולא תיקן לגמרי כל החטאת נעורים נופל ממדריגתו ובא לקטנות שני וצריך ליתן עצות בנפשו בהתעוררות רב שיזדכך לגמרי ואז בא למדריגת גדלות שני דהיינו דביקות הבורא ית"ש ויוכל לעבוד את ה' בכל תנועותיו אפילו בעסקו בעניני עולם הזה אינו מזיק לו כלל שיפול ח"ו ממדריגתו בעבודת הבורא בדביקות רק שבעת התורה והתפלה הוא דבוק מאד ויש לו כמעט התפשטות הגשמיות. ואחר התפלה בעת שעוסק בעניני עולם הזה דהיינו באכילה ושתיה או בהתעסקו בדירות נאות וכדומה הוא הכל מקשר למלכות שמים. ומי שחנן ה' אותו בבינה שבא למדריגה זו גדלות שני לזה האדם חונן ה' בכל טוב בדירות ומלבושים וכלים וסוסים ובהמות מחמת שיש לו שכל לקשר הכל להבורא ב"ה ולא יזיק לו העשירות, ועל צדיק כזה יש קנאה גדולה מרשעי הזמן על מה שרואים שיש לצדיקים חלק בעניני עולם הזה. וזה פירוש הפסוק ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד פירוש שבא למדריגת גדלות שני, וזה מרמז רש"י עד שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך הנה זבל לשון דביקות כמו שאמר הכתוב יזבלני אישי ורצה לומר הזבל רצה לומר הדביקות שהיה ליצחק בעת פרידתו מהדביקות הגדול שהיה לו בעת התפלה והיה עוסק בעניני עולם הזה ולא היה לו אז רק השארת המוחין הם יותר מכספו וזהבו של אבימלך רצה לומר כסף וזהב מרמז ליראה ואהבה

כידוע, ורצוננו בזה שהשארת המוחין שיש לצדיק גדול שבא למדריגת גדלות שני הם יותר מהיראה ואהבה שיש לאבימלך היינו להאיש אשר מתחיל להכנס בעבודה כי אבי פירושו רצון מלשון אבית תהלה היינו שאין לו רק רצון לעבוד עבודת המלך מלכי המלכים הקב"ה. על כן ויהי לו מקנה בקר וגו' ועבודה רבה רצה לומר מחמת עבודתו רבה שיש לו שכר גדול וגדלות המוחין לעבוד את השי"ת בכל עניני עולם הזה, על ידי זה נתן לו השי"ת מקנה וגו' ועל ידי זה ויקנאו אותו פלשתים כאמור למעלה:

ובזה יובנו שאר הכתובים שבפרשה ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמרו ראו ראינו וגו' אם תעשה עמנו וגו' כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה', והנה נבאר המשך הפסוקים. גם יש לדקדק כי מלת רק הוא למותר, וגם תיבת עמך אין לו הבנה, והיה די וכאשר עשינו לך טוב. ולדרכינו יבואר דהנה בעונותינו הרבים מחמת הקנאה שמקנאים הרשעים את הצדיק כנ"ל מחמת זה מוכרח הצדיק לעקור דירתו ממקומם מחמת גודל הקנאה והשנאה שאין יכולים לראות בטובת הצדיק שחנן אותו ה' וזו הטובה שעושים להצדיק שמניחים אותו לילך מאתם עם כל אשר לו ואינם גוזלים וחומסים רכושו לטובה גדולה יחשב אצלם כי לפעמים נמצאים רשעים גדולים מהם שאף לוקחים כל אשר להצדיק כי הוא כמעט כהפקר אצלם. והרשעים כאלו אשר בסבתם הוכרח הצדיק לעקור דירתו מהם אחר שהצדיק עוקר דירתו מרגישים החסרון של העדר הצדיק כי בהיות הצדיק דר אצלם היה להם שפע בזכותו ובהעדרו נחסר מהם זאת כידוע מאמר חז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכשמרגישים ההעדר אזי חוזרים ומפייסים את הצדיק אשר גרשו מאתם. וזהו פירוש הפסוקים ואבימלך הלך אליו מגרר ואיתא במדרש מגרר מגורר שכל הלילה גזלו וחמסו אותו גזלנים והרגיש העדר הצדיק ממנו לזאת הלך אליו לפייסו, כי לכאורה מלת מגרר הוא מיותר למאי נפקא מיניה מאיזה מקום הלך וכבר ידענו שאבימלך מלך גרר ומשם הלך, וגם לפי דברי המדרש שפירש מגרר מגורר עדיין לא ידענו מאי משמיענו בזה. ולדברינו יוצדק שעל כן הלך אליו לפייסו מגרר מחמת שהיה מגורר כפי פירוש המדרש על כן הלך לפייסו וזה היה הפיוס ראו ראינו כי היה ה' עמך על כן נעשה שלום אם תעשה עמנו רעה וגו' בעבור זאת שלא נגענוך שלא לקחנו מאתך כלום וזהו כאשר עשינו עמך רק טוב רק הוא מיעוט ורצה לומר עמך רצה לומר אצלך הוא רק טוב היינו טובה מועטת מה שלא גזלנוך אמנם אצלינו הוא טובה גדולה מה ששלחנוך בשלום אתה עתה ברוך ה' רצה לומר כי הצדיק על ידי קנאת הרשעים מבלבלים אותו מעבודתו שאינו יכול לעבוד עבודתו בדביקות גדול כדרכו כמובן ליודעים, אמנם עתה כשפייסו אותו ועשו שלום אתו אמרו לו אתה עתה ברוך ה' שתוכל לברך את השי"ת כדרכך ויהיה עולה בידך העבודה בשלימות בלי שום קטרוג כלל ודו"ק כי נכון הוא מאד:

וכל הבארות אשר חפרו וגו' וימלאום עפר ויאמר אבימלך וגו' וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים וגו' עד ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו'. ולכאורה יש לדקדק כי הפסוק וכל הבארות וגו' הוא כנכנס בין הדבקים כי אחר שסיים הפסוק הקדום ויקנאו אותו פלשתים היה לסמוך ענין לו ויאמר אבימלך וגו' לך מעמנו וגו'. גם צריך להבין דברי המדרש על פסוק ויגידו לו על אודות הבאר וגו' ויאמרו לו מצאנו מים איני יודע אם מצאו או לא כשהוא אומר וימצאו שם באר מים חיים הוי אומר שמצאו וכו' ולכאורה אינו מובן:

ונראה דהענין הוא כך דאיתא בזוהר הקדוש שהבארות שחפרו האבות הוא סוד האמונה והוא סוד הטלית והתפילין יעויין שם בפרשה זו. וידוע מספרי הקודש שהכ"א אזכרות שבתפילין של ראש רומזים לשם אהי"ה שהוא גימטריא כ"א וכן בשל יד והארבעה פרשיות שבתפילין רומזים לשם הוי"ה ב"ה בין הכל שלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה שלשתם עולים במספר חיי"ם שהם המוחין הנמשכים לשבעה מדות הקדושים:

והנה ידוע שהאבות הקדושים הם הם שפרסמו אמונת אלקי עולם להודיע לכל באי עולם מאלקותו וכי הוא שברא כל העולמות ומהוה כל ההויות והמשיכו השכינה בתחתונים והוא סוד התפילין להמשיך מוחין עילאין על העולמות התחתונים. וזה היה ענין הבארות שחפרו האבות הקדושים. ולזה תמצא בפסוקים ז' בארות היינו וכל הבארות אשר חפרו מעוט בארות שנים, ושלשה בארות שקרא להם שמות עשק שטנה רחובות הרי חמשה, ויכרו שם עבדי יצחק באר הרי ששה, ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויקרא אותה שבעה הרי שבעה, והפסוק וישב יצחק ויחפור את בארות המים אינם בחשבון כי זה קאי על בארות ראשונות שחזר וחפרם. והשבעה בארות רומזים לשבעה מדות הקדושים. וזה מרמז וימצאו שם באר מים חיים רמז למוחין שהם השלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה בגימטריא חיים רצה לומר שהמשיך המוחין להמדות. וזה מרמז המדרש איני יודע אם מצאו אם לא מצאו רומז שאינו יודע אם המשיך המוחין להבארות הללו שרומזים להשבעה מדות כשהוא אומר מים ח'י'י'ם הוי אומר שהמשיכו השלשה שמות שהם גימטריא חיים כנ"ל לתוך המדות:

ועתה נבא לביאור הפסוקים כי מתחלה כתיב ויקנאו אותו פלשתים ויקשה מדוע יקנאו אותו הלא ידעו שהוא קדוש עליון כי כבר למדו האמונה מאברהם אבינו שישב בארץ פלשתים ימים רבים ולמדם סוד האמונה ופרסם אלקותו ית"ש לכל בני דורו. לזה כתיב וכל הבארות אשר חפרו וגו' בימי אברהם אביו וגו' היינו סוד האמונה שנתגלה בימי אברהם סתמום פלשתים, היינו ששכחו הכל ונסתם מהם וימלאום עפר מלשון עפרורית וגשמיות שנתגשמו ונפלו מכל האמונה על כן אמרו ליצחק לך מעמנו וגו' וישב יצחק ויחפור וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו וגו' שקרא והמשיך להבארות השמות אשר קרא והמשיך לתוכם אביו אברהם היינו השלשה שמות הקדושים הנ"ל סוד התפילין ושוב נתפרסם אלקותו ונתפשטו מעט העוביות הגשמיות על כן כתיב אחריו ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך וגו' רצה לומר שהרגישו גודל השגתו להמשיך מוחין עילאין לתוך המדות על כן פייסו אותו, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, הנה יש לדקדק על לשון ויחפרו אשר חפרו מדוע לא כתיב לשון כורה ויכרה כמו כי יכרה איש בור. והנראה דבא לרמז דהנה עיקר העבדות הוא שהאדם ימסור את נפשו על עבדות השי"ת מחמת ההתלהבות והדביקות והתשוקה לא לשום פניה אחרת זה הוא הנקרא עובד ה' באמת. והנה כבר כתבנו למעלה כי הגם שאברהם אבינו היה מדתו מדת החסד ויצחק אחז מדת הפחד והגבורה אף על פי כן היו כלולים זה מזה כי חלילה לקצץ בנטיעות ח"ו כידוע ליודעים. והנה על כן נקראו העובדים ומעשיהם בפרסום אלקותו ית"ש בשם חפירת באר כמאמרינו בדרוש הקדום מחמת שכל מעשיהם של האבות הקדושים היה במסירות נפשם על קיום מצות בוראם ועל זה רומז בא"ר שהוא נוטריקון בידך אפקיד רוחי:

ועתה נבא לבאר פסוקים וכל הבארות אשר חפרו וגו' סתמום פלשתים רצה לומר ששכחו ונסתם מהם סוד האמונה שהמשיך אברהם ע"ה מחמת קלקול מעשיהם של פלשתים וישב יצחק ויחפור את וגו' שחזר יצחק לגלות סוד האמונה ופרסום אלקותו על פי מדתו ושלא לחשוב ח"ו שכל אחד מאבותינו הקדושים אחז מדתו לבד והיה ח"ו קיצוץ לזה בא הכתוב לרמז בלשון חפירה כי חפר נוטריקון חסד פחד רחמים ורצוננו כי כל אחד מהאבות היה כלול מכל המדות כולם כאשר כתבנו מזה בדרושים הקודמים על כן לא נכתב בלשון ויכרו כי בא לנו הכתוב לרמז סוד זה. והנה נחל נוטריקון נוצר חסד לאלפים שהוא תיקון אחד מהי"ג מכילין דרחמי. וזה מרמז לנו הכתוב ויחפרו עבדי יצחק בנחל היינו שגם יצחק שהיה מדתו גבורה ופחד אף על פי כן המשיך רחמים וחסדים גדולים מדיקנא עילאה וימצאו שם באר מים חיים, באר רומז שעשו במסירות נפש כנ"ל, מים חיים רצה לומר שהמשיכן לתוך המדות המוחין עילאין סוד השלשה שמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא חיים כמו שכתבתי בדרוש הקדום ודו"ק וה' יראנו נפלאות:

ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו בנו וגו' צא השדה וצודה לי ציד וגו' ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו וגו' ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר וגו' וכל הפרשה. הדקדוקים בפרשה זו רבו. א', השני פעמים לאמר הם מיותרים שאינם לאמר לזולת. ב', האיך סמכה רבקה ליתן ליעקב עצה כזו אולי יחר ליצחק ויקללנו, ועיין ברש"י ז"ל. ג', יצחק אמר לעשו בא אחיך במרמה וגו' שהוא לשון רמאות לפי פשוטו הלא הוא בעצמו הסכים על הברכות, וגם חלילה לחשוב על יעקב שבא בעקב ורמיה ח"ו הלא הוא היה מדתו אמת, ועיין ברש"י:

ונראה לי לפרש דאיתא במפרשים על הקרי והכתיב דלעיל דהקרי הוא וצודה לי ציד בלא ה' והכתיב הוא בה' שרומזת שאמר לו החמשה הלכות שחיטה שיזהר בהם. ולהבין הענין לאמתו דהנה יצחק היה רוצה להמשיך הברכות אלו מה' ראשונה שבשם הוי"ה שהוא מדריגת בינה שורש יצחק ועל כן אמר לו שיזהר בה' הלכות שחיטה ועל ידי כך יוכל למשוך הברכה אליו מה' ראשונה, ועל ידי המטעמים יבין יצחק אם הזהיר בהם או לא כי איתא בספרים הקדושים שהשיג יצחק בהמטעמים מה שהשיג יעקב במראות הסולם, על כן ציוה לו על החמשה הלכות שחיטה באם יקיים עשו זאת ויכוון במעשיו לכוונה הנ"ל. אזי יכול למשוך אליו הברכה מה' הנ"ל. והנה רבקה אמנו כששמעה כל זאת יודעת היתה בעשו שבודאי לא יקיים דברי אביו כמבואר במדרשים שהביא נבלות, על כן אמרה ליעקב אבינו שהוא יביא לאביו המטעמים ויכוון הכוונה הנ"ל להמשיך לו הברכה מה' ראשונה שורשו של יצחק, ועל ידי זה ידעה בודאי שיברכהו אביו, והגם שיתוודע אחרי זה לא יחרה כלל כי יהיה מכוון הכוונה כראוי ואביו ירגיש זאת בהמטעמים וכן היה באמת שהסכים על הברכות כי כן היה שהרגיש שעשה הכל על נכון ובכונה הראוי. גם רבקה כשעשתה את המטעמים כיוונה לזה על כן בטח לבה. וידוע כי יעקב אבינו הוא מבחינת דעת ושרשו הוא למעלה מקום גבוה ורמה וכיון יעקב אבינו ע"ה שימשוך אליו הברכה ממקום גבוה ורמה שהוא שרשו. ועתה נבא אל ביאור הפסוקים ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר דקדקה במלת לאמר אל פנימיות האמירה דהיינו שאמרה לו הכוונה שיכוון בהמעטמים ואמרה אחר כך הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' רצה לומר מה שדבר אל עשו וצודה לי צידה בה' המורה על החמשה הלכות שחיטה שיהיה נזהר בהם ידעתי שלא יקיים דבריו כדאיתא במדרשים וזה הוא לאמר הביאה לי ציד כלומר שלא יקיים הכתיב בה' ולא ישאר רק ציד האמירה לבד וזו הקרי, על כן לא תפחד מאביך ועתה שמע בקולי וגו' ואעשה מטעמים לאביך על כוונה שמבקש אביך הראוי אליו לפי בחינתו, וזאת מדויק במלת לאביך כלומר למדריגתו. והנה יעקב אבינו קיים כל זאת. והנה ידוע שבינה אתפשטותה עד הוד וכל ספירה כלולה מיוד עולה חמשים, וזה שאמר יצחק לעשו ואוכל מכל וגו' כל גימטריא חמשים היינו שהרגשתי בהמטעמים שהמשיך להם מה"א ראשונה מדריגת בינה שהוא שרשו על כן ואברכהו גם ברוך יהיה כי הוא ראוי לברכה כנ"ל. כשמוע עשו וגו' ויאמר בא אחיך במרמה רצה לומר מרמה לשון רמה והתנשאות פירש כי היה ממשיך הברכה ממקום גבוה ורמה בחינת יעקב כי עשה הכל על הכוונה אשר חפצתי על כן גם ברכתי אותו ודו"ק:

ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה. והנה יש לדקדק על רבוי הכלים שצוה לו ליקח הלא בקשת לבד היה די לצוד. גם יש לדקדק על לשון שא הוי ליה למימר קח נא. ונראה דהנה צריך הבנה איך יצחק אבינו רצה לברך את עשו הרשע ואין ספק כי הכיר בו שהוא רשע כדמשמע מגמרא מגילה שדרשו על פסוק יוחן רשע עיין שם, ובהכרח לומר שרצה יצחק שיעשה עשו תשובה מקודם כדי שיהיה כלי מוכן לקבל את הברכות, וגם המעשים אשר היה שקול בהם לכף זכות או לכף חוב יכריע אותם בתשובתו לכף זכות ויקשר את עצמו למעלה ואז יוכל לקבל הברכות. וזהו פירוש הפסוק ועתה על פי דרשת חז"ל במדרש אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל וגו' רצונו בזה שיעשה תשובה. שא נא כליך תליך רצה לומר תגבה בכלים שלך שתהיה כלי מוכשר לקבל הברכות וכל דברים אשר היו תלויים אצלך ושקולים לכף זכות או לכף חובה תכריע אותם לכף זכות וצא השדה רצה לומר שתדבק את עצמך לשדה תפוחין קדישין וצודה לי ציד רצה לומר שתצדד עצמך לי ואז תוכל לקבל הברכות על ידי שתצדד מעשיך לקרב עצמך להקדושה:

והנה יש להבין מה היה דעתו של יצחק לברך את עשו שהיה מצדד צדדים ומבקש תחבולות כדי לברכו. יש לומר דהנה ראיתי אצל צדיקים שמקבלים הנאה היינו איזה מתנה מרשעים ועל ידי כן היו יכולים להכניעם שלא יצליחו ברשעתם. וכן גם כן כאן כי יצחק היה יודע שאין עולם הזה ראוי ליעקב ובניו כמאמר חז"ל יאה עניותא ליהודאי עד ביאת הגואל במהרה בימינו שאז ימלא שחוק פינו וישמח ה' במעשיו. אמנם היה ירא יצחק מעשו שלא ידחוק את בני יעקב בגלות עד למאד על כן ציוה לו צא השדה וצודה לי ציד היינו שיקבל הנאה ממנו ובזה יכניעו שלא ישעבד הרבה בבני יעקב ולא יוכלו להרשיע הרבה. ולפי זה יתורץ קושית רש"י ז"ל על פסוק הן גביר שמתיו לך וגו' זו הוא ברכה שביעית וכו' ועיין שם. ולדברינו אתי שפיר כי אחר שבא יעקב וקבל הברכות ושם אותו גביר לעשו וכל אחיו נתן לו לעבדים וממילא נכנע עשו שלא יהיה לו הכח להרשיע ולהשתעבד הרבה בבני יעקב על כן קאמר שפיר ולך איפה מה אעשה בני כי אין מן הצורך לקבל מאתך הנאה ולא לברך אותך. ובזה יובנו דברי חז"ל על וירח את ריח בגדיו דרשו חז"ל ריח בוגדיו, כי עד עתה היה הדבר שקול אצל יצחק אם הוא יעקב או עשו כדכתיב ולא הכירו עד שהריח ריח בוגדיו בזה נתאמת אצלו שהוא עשו והריח הבוגדים שיעמדו ממנו לזה ברכו תיכף שלא יוכלו להרשיע, וקל להבין:

עוד בפסוקים הנ"ל, בהתעורר עוד איזה דקדוקים. א', יצחק אמר לעשו ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, זה בלתי מובן שיצחק אבינו יבקש מטעמים הערבים לחיך הלא הצדיק אוכל לשובע נפשו ולאיזה צורך יבקש מטעמים. גם בדברי רבקה נאמר ונשנה כמה פעמים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. גם מה שהשיב יצחק לעשו הן גביר שמתיו לך יעויין שם ברש"י, ועוד לאלקי מילין. גם למה בחרה רבקה דוקא בגדי עזים ולא כבשים. ואף לדברי חז"ל שאחד יהיה לקרבן פסח וכו' הלא גם כבש ראוי לקרבן פסח. גם מלת טובים צריך ביאור:

אמנם יראה לי לרמז בזה כי הנה מיצחק אבינו לא נעלם שיעקב ראוי לברכות יותר מעשו, אמנם יצחק אבינו היה מדתו גבורה וידע בנפשו כי גם אם יברך את עשו לא תחול הברכה כי אם בדין ובאם לא יזכו לא יעשו הברכות פרי ועל אופן זה שם מגמת פניו בברכתו לפקוד עשו בדינו הקשה, ולזה אמר לו שיעשה לו מטעמים כאשר אהב כי הנה אמרו חז"ל סימנא מילתא היא וליכול אינש בריש שתא קרא ורוביא וכו', וחז"ל מנעו מאתנו מלאכול בראש השנה דברים חמוצים וחריפים, והטעם כי המשכת הברכות הוא לפי ענין המאכלים, ודברים מתוקים הם ממדת חסד והחמוצים הם ממדת גבורה לזה אוכלים בראש השנה דברים מתוקים ודבש. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים המעוררין מדתו ולכן צוה לו להביא לו מטעמים כאשר אהב היינו הרומזים למדתו כדי לעורר סטרא דגבורה. אמנם רבקה אמנו יראה לנפשה פן בברכתו לעשו יצא מפיו איזה דבר שיזיק ליעקב לכן ציותה ליעקב בנה שיקדמנו ויקח גדיי עזים טובים רצה לומר שהעזים הרומזים לדין כידוע ותעשה אותם טובים רצה לומר שתמתקם רצה לומר שימתיקו הגבורות ואף שיהיו המאכלים חמוצים כמדתו אמנם יהיו כבר גבורות ממותקים:

ועתה נבא לבאר הפסוקים לך וגו' וקח לי וגו' גדיי עזים טובים כאשר אמרנו שיעשה העזים טובים שימתיקם ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב רצה לומר שתמתיק הגבורות בשרשן כנ"ל. ותתן את המטעמים ואת הלחם לחם אותיות מחל גם אותיות חלם כידוע שנקודת חולם רומז לרחמים. גם לחם בגימטריא מזלא שהוא מנין שלשה ההויות שהם מקור הרחמים, כל זה להאיר על הגבורות להמתיקם להמשיך על יעקב גבורות ממותקים ולזה הביא לו יין המשמח לבב אנוש גם כן לכוונה זו להמתיק הגבורות בכדי שיברכהו בשובה ונחת, וכן עלתה בידו וברכו הוי גביר לאחיך ביאור שמדת הגבורה יחול על אחיו ועליך יומשכו הרחמים. ואחר כך כשבא עשו כתיב ויחרד יצחק חרדה גדולה וגו' כנ"ל שנתעורר אז מדתו מדת הגבורה והפחד. ולזה אמר יצחק הן גביר שמתיו לך רצה לומר מזה שחזר למדתו פחד יצחק מזה הרגיש שאז כשברך ליעקב חלו הגבורות על ראש עשו ועל כן אין מקום לברכך כי כבר חלו עליך הגבורות ועל יעקב ובניו נתעוררו הרחמים פשוטים כן יהי רצון:

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו חז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ויש להבין כי לכאורה משמעות הפסוק הוא ח"ו אינו כן כמובן. גם יש להבין מפני מה קול ראשון נכתב חסר. ונקדים לבאר הפסוק וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להם אביו וגו' וימצאו שם באר מים חיים וגו' ויקרא שם הבאר עשק וגו' ויקרא שמה שטנה וגו' ויקרא שמה רחובות. לבאר ענין קריאת שמות הללו דהנה ידוע כי למעלה מחכמה ובינה אסור להרהר ובחכמה ובינה ניתן רשות קצת מה לדבר בהם אבל לא להרחיב הדבור מפני שהם מוחין והם פנימיות העולמות ולמטה מהם מתחילין המדות חסד וכו' עד מלכות וכשאין המוחין מתפשטין בהמדות הם בבחינת קטנות היינו אחיזת החיצונים ויש תערובות טוב ברע ח"ו וכשהצדיק ממשיך המוחין עילאין להמדות הם מתמלאין מרצון עליון בחסדים מגולים בהשפעות טובות ונקרא אז בבחינת גדלות וזה נעשה הכל על ידי הצדיק כי כל זמן שהצדיק לא נזדכך מכל וכל והוא עדיין בקטנות המוחין שאינו יכול לשום עצות בנפשו להמלט מהמדות הרעות שלא יבלבלו אותו היינו כשרוצה לאחוז במדת אהבת ה' מבלבל אותו מחשבת אהבה מגונה וכן בכל המדות, אמנם כשנזדכך על ידי מסירות נפשו והסיר ממנו תאוות הגשמיות ותיקן כל המדות שלא יהיה לשום מדה מגונה אחיזה בו לבלבלו הן באחיזתו במדת אהבת ה' שלא יתעורר בו ח"ו אהבה חיצונית אזי נגד זה ממשיך במדות עליונות המוחין עילאין שלא יהיה שום אחיזה לחיצונים בהמדות ואז נקרא בבחינה גדלות ומתמלאין המדות ברצון העליון. והנה בינה אמא עילאה התפשטותה עד הוד היינו בחמשה מדות ונכללים ביסוד על כן נקרא מדת יסוד כל כי נכללין בו כללות החמשה מדות להשפיע למלכות כי כל ספירה כלולה מעשרה ומדת היסוד מקבל השפע מהחמשה מדות בכדי להשפיע למלכות על כן נקרא כל שהוא בגימטריא חמשים ואחר זה

משפיע למלכות כללות כל הה' מדות על כן נקראת כלה כי היא כללים דכללים. ובינה היא עולם התשובה אימא עילאה נקראת רחובות ששם אין דבר המיצר רק כולו רחמים והוא קול פנימי קלא דלא משתמע. וזה מרמז הפסוק חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. רצה לומר שמעולם הבינה מתפשטין הקולות בתוך המדות והן הז' קולות שבמזמור לדוד ונכללים בחמשה כי היסוד והמלכות הם הכללים וכללים דכללים ודי לחכימא. והנה יש חמשה חסדים וחמשה גבורות, החסדים מכונים בשם הויות והגבורות בשמות אלקים וכשהצדיק מיחד העולמות מתתא לעילא על ידי מיין נוקבין עד בינה שהוא ה' עילאה ובינה דבוקה בחכמה כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין שהיא יו"ד אז הוא ממשיך המוחין להמדות ואמא עד הוד אתפשטת ומתגלין אותן הה' קולות ה' הויות ומאירין שמות ההויות על החמשה שמות אלקים ונכנעין הגבורות תחת החסדים ונכללין בהם ונעשה כולו חסד ורחמים. וה' הויות עולה מספרם ק"ל וזה נעשה הכל על ידי שהצדיק מיחד העולמות עד בינה קול פנימי ובינה דבוקה בחכמה על ידי זה נמשכין החמשה הויות ומאירין על הגבורות שמות אלקים ונכללים הגבורות בהחסדים וזהו שופר שלעתיד שעליו נאמר כנשוא נס וגו' וכתקוע שופר תשמעו שנתעורר קול שופר שאותו קול שופר הוא מעולם התשובה עלמא דחירות:

ומזה נבא לבאר הפסוקים וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ואיתא בזוהר הקדוש שהבארות רומזים על מעיינות החכמה ורצה לומר שגם יצחק היה חותר וביקש למצוא מעיינות החכמה כמו אביו ויקרא להן שמות וגו' רצה לומר שאיזה מדריגה אשר השיג קרא לה שם הראויה לפי אותה ההשגה ולפי הבחינה אשר היה אז וזהו ויחפרו וגו' וימצאו שם באר מים חיים רומז למדת אברהם שהוא חסד. ויריבו רועי גרר רצה לומר שהיה עליו עוד מקטרגים ששם עדיין אחיזת החיצונים ועומדים נגדו לבלבלו במחשבות חיצוניות כמבואר למעלה על כן קרא שמה עשק ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה רומז למדת גבורה ששם אחיזת החיצונים יותר שרוצים לעורר גבורות חלילה. כי שטנה הוא מרמז לקטרוג יותר מעשק כי עדיין לא היה בבחינת המשכת המוחין עילאין על המדות להבריח את החיצונים מכל וכל ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה וגו' רצה לומר שהשיג עולם התשובה ה' עילאה אשר אין שם אחיזה להחיצונים לקטרג ולבלבל במחשבות חיצוניות על כן קרא שמה רחובות שהוא עולם התשובה ועל מדריגה זו נאמר וברחובות תתן קולה כנ"ל שהוא קול פנימי והוא קול יעקב:

ומעתה נבא לבאר הפסוקים אשר לפנינו ויגש יעקב אל יצחק אביו רצה לומר שיצחק השיג מדתו של יעקב וכו' ויאמר הקול קול יעקב רצה לומר הה' הויות קדושות שמספרם עולה ק"ל על ידי מה נמשכים הה' הויות להאיר על המדות קול יעקב על ידי התעוררות בינה עילאה עולם התשובה שהוא קול פנימי קול יעקב משם נמשכים אורות ההויות מאירות על המדות להבריח כל אחיזת החיצונים שלא יהיה להם שום אחיזה אף בהמדות שהם זרועות עולם וזהו והידים ידי עשו רצה לומר שלעשו אין אחיזה רק בהידים שהם זרועות עולם ולא למעלה מהמדות על ידי כשמשיבין הקול פנימי קול יעקב שאין שם אחיזה להחיצונים שיאיר על המדות אזי נכנעין כל כחות החיצונים שלא יוכלו להרע לישראל וזהו דרש הגמרא כל זמן שהקול קול יעקב אין ידים ידי עשו כנ"ל כי נתבטלין ואין להם שום שליטה אמן:

 

עוד בפסוק הנ"ל והפירוש הוא כך כשקל ח"ו הקול יעקב רצה לומר שאינו ממולא בדחילו ורחימו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אזי ח"ו גורמים שהידים ידי עשו וממילא כשקול יעקב אינו קל שממולא בכוונת הלב לשמה ונקרא קול יעקב מלא אז אין ידים ידי עשו שאין לו שום שליטה וכדרשת חז"ל כל זמן שהקול קול יעקב היינו שהוא מלא אז אין הידים וכו'. וזה ירומז בהפסוק והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' דהיינו שכל עבודתם יהיה באש ולהבה בהתלהבות אהבה ויראה אז ובית עשו לקש, וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, דהנה האיש הישראלי צריך לעבוד את השי"ת בכל חלקי נפשו שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה דהיינו שידבק כל חלקי נפשו באותיות התורה ותפלה בפנימיות הקדושה שבאותיות וכשאדם מדבק כל חלק מחלקיו הנזכרים בקדושת פנימיות האותיות אזי מדבק בה' פרצופים העליונים כידוע ליודעי חן ונעשה מכל חלק מחלקיו קומה שלימה כי בכל חלק נדבק בפרצוף שלמעלה וכן בכל חמשה חלקיו וכל פרצוף נקרא הוי"ה וחמשה פרצופים הם חמשה הויות הם החמשה חסדים שנכללים בהם החמשה גבורות בימין ועל ידי זה נמתקו הגבורות בשרשן כמובן וה' הויות גימטריא ק"ל. וזה הפירוש הקול קול יעקב וגו' דהיינו שעל ידי קול יעקב שמדבק באותיות התורה ותפלה כל חמשה חלקיו ומדבק את עצמו בחמשה פרצופים שהם חמשה הויו"ת שעולים ק"ל אזי אין ה"ידים ידי עשו פירוש שאין "ידים דהיינו ימין ושמאל רק הכל נכלל בימין שהוא רחמים שמאירים החמשה הויות על שמות אלקים ונכללים שמות אלקים בהויות ורחמים עלינו ועל כל ישראל אמן:

ויגש יעקב וגו' ויאמר הגישה לי וגו' ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת וגו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני וגו' ויתן לך פירש רש"י והמדרש יתן ויחזור ויתן, ועוד פירש המדרש על ויתן לך יתן לך אלקותו יתן לך כבושיהון. הנה יש לדקדק הרבה. א', מלת לו השני הוא מיותר כיון דכבר כתיב ויגש לו ויאכל היה די שיכתוב ויבא יין וישת. ב', וירח את ריח בגדיו ויברכהו ולא פירש מה הוא הברכה זאת, ואם הוא סובב על ברכת ויתן לך למה הפסיק במאמר ראה ריח בני בין ויברכהו לויתן לך. ג', דברי יצחק ראה ריח בני למי אמר ראה וגו'. ד', גם את עשו בירך הנה משמני ארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל הרי גם את עשו בירך במשמני ארץ ובטל כמו ליעקב ומה רבותא דיעקב בברכה זו. גם להבין דברי פירוש רש"י והמדרשים הן בדבריהם שיתן ויחזור ויתן שהוא בלתי מובן כלל האם קצרה חלילה ידו ית"ש מליתן בפעם אחת די שלא יצטרך ליתן לו פעם שניה. גם המדרש יתן לך אלקותו יתן לך כבושיהון אין לו הבנה:

ולבאר כל זאת נקדים הנה כתיב עוטה אור כשלמה ופירשו בספרים הקדושים שהשי"ת כביכול צמצם אורו ואלקותו בכמה מלבושים וצמצומים כדי שיוכלו נבראין להשיג ניצוץ אחד מאלפי אלפים רבבות מעריבות אלקותו שלולא זאת לא היה אפשר להשיג מחמת גודל הבהירות כמבואר כמה פעמים בדרושים הקודמים, ואף מה שמשיגים הוא רק כמאן דארח ריחא כי להשיג עצם אלקותו הוא מן הנמנע רק מתוך פעולותיו ונפלאותיו אנו מכירין ומשיגים מציאות אלקותו ואחדותו ית"ש. והנה בבחינה זו הם גם כן מדריגת הצדיקים שהם מלבישים בקשתם במלבושים שאין השומע דבריהם מבין פנימיות מחשבתם ומדמה שהוא מדבר דברים פשוטים אמנם האמת אינו כן רק פנימיות מחשבתם הוא למעלה למעלה עד אין תכלית ואפילו המלאכים אינם מבינים המכוון של תפלתם רק השי"ת לבדו כי הוא היודע המחשבות וכדרך שפירשנו המדרש על פסוק ויעתר פירש המדרש מלמד ששפך תפלתו בעושר ואמרנו כי הנה מדרך הצדיקים להעלים התפלה להלביש אותה בדבר אחר כדי שלא יהיה עליה קטרוג כי המחשבה ופנימיות התפלה גם המלאכים אין ידוע להם ולזה למי שצריך בנים יש עצה שיתפלל על עשירות וידוע שלמה לו לאדם עשירות רק בשביל בנים להלבישם ולהנעילם ולהחזיקם לתלמוד תורה ולהשיאם ולשדך אותם עם תלמידי חכמים ממילא הוא תפלה על בנים וכן עשה יצחק ששפך תפלתו בעושר היינו שהיה צריך בנים והתפלל על עשירות ותוכן מחשבתו על הבנים. ולאו דוקא בתפלה רק אף בדברים אחרים שאינם מעניני תפלה רק שמדברים דברים אחרים מעניני העולם יכולים לקשר מחשבתם ולהעלים בתוך הדבורים תפלתם וכן בזמן שבית המקדש היה קיים היה בחינה זו בקרבן שאדם מקריב בהמה על גבי המזבח ועלה לרצון לפני השי"ת ובודאי אין חפץ לה' באילים רק שעיקר מה שעלה לרצון לפניו הוא כוונת הלב שהאדם המביא הקרבן כשהיה רואה שחיטת הבהמה וזריקת דמה והפשיטה ונתוחה וכשנקטרת ונשרפת על גבי האש היה חושב שכל זה היה מהראוי להעשות בו בעצמו מפני חטאיו ונשבר לבו בקרבו עד שבא לידי מסירות נפשו על השי"ת ועל ידי עליית העשן למעלה נעשה מאודם לבן ונתגלה לובן העליון ונעשה כולו רחמים וזהו אשה ריח נחוח כמאן דארח ריחא:

ועתה בעונותינו הרבים התפלה היא במקום קרבן גם כן על בחינה זו ואין להאריך בזה. וזה פירוש הפסוק רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, רצה לומר שהשי"ת עושה רצון יראיו היינו הרצון שלהם ומחשבתם ועל ידי מה על ידי ששועתם ישמע ויושיעם שהוא שומע קול שועתם לבד שהוא קול פשוט ובזה מלובש כוונת תפלתם והשי"ת בעצמו הוא היודע ומכיר. והנה ידוע שבעשרה מאמרות נברא העולם שהם עשרה קדושות ועל ידי ה"א תתאה מלכות שמים מתנהגים כל העולמות ומלכות שמים תולה במעשה התחתונים שהיא כנסת ישראל היינו כשהם מטיבין מעשיהם אזי מדת מלכות מוליכות מעשיהם למעלה ואומרים חזי במאי ברא אתינא לגבך ומוסיפים כח בפמליא של מעלה כדכתיב תנו עוז לאלקים ועל ידי זה מקבלת שפע חדשה ומשפעת למטה כדכתיב כל הנחלים הולכים וגו' כידוע מספרי קודש ובזוהר הקדוש מביא דוגמא על זה מאור הנר שכבה שעומד למטה ולמעלה ממנו אור וכשעולה העשן נדלק האור למעלה, ולכאורה הוא להיפך כאשר יעיד על זה חוש הראות דאדרבה הנר שלמטה שכבה נדלק על ידי עליית העשן לנר הדולק למעלה ונדלק ממנו, אמנם הענין הוא מחמת שעולה העשן מלמטה נתרבה אור וכח לנר שלמעלה הדולק עד שיש בו כח להדליק הנר שלמטה שכבה וכן אנו במעשינו מוסיפים כח למעלה שעל ידי זה יורד ההשפעה למטה וכן בכל יום ויום על ידי תורתינו ועשיות המצות מעלים אנחנו מיין נוקבין ועל ידי זה נשפעין רחמים וחסדים גדולים על הכנסת ישראל ואפילו אם ח"ו נגזר איזה גזירה לא טובה בראש השנה נתהפך הכל לטובה על ידי תשובה וסגול המצות ומעשים הטובים בכל יום ויום לא כן הרשעים אומות העולם אחר שכבר נגזר עליהם לרעה בראש השנה כן יקום ולא יתבטל. וזה פירוש הפסוק לעשות משפט עבדו וגו' דבר יום ביומו רצה לומר שבכל יום יוכל להתחדש עליהם לטובה ולבטל כל הגזירות לא כאומות העולם שתלוים רק ביום אחד הוא ראש השנה:

 

ומזה נבוא לביאור הפסוקים ויגש לו ויאכל כפי אשר ביארנו למעלה שיעקב אבינו המשיך לו במטעמים כפי בחינתו מעולמים העליונים וזהו ויבא לו לו דייקא היינו מבחינתו של יעקב היינו מבחינת דעת המשיך לו יין על דרך דאיתא בזוהר הקדוש חמרא ללואה היינו להמתיק את הדינים של יצחק ולשמוח אותו כי יין ישמח וגו'. והנה איתא במדרש כשבא יעקב אצל אביו התפלל שיר המעלות וגו' בצרתה לי וגו' ולכאורה האיך היה לו עת להתפלל. אמנם על דרך דברינו הנ"ל שהצדיקים מלבישים תפלתם בתוך דבורים פשוטים וכן עשה יעקב אבינו אמנם יצחק אבינו הריח בהם וזהו ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו בגדים היינו מלבושים שהלביש יעקב אבינו בתוכם את תפלתו הריח בהם יצחק על כן ויברכהו ומהו הברכה ויאמר ראה ריח בני והיינו שאמר להקב"ה ראה ריח בני והתפלל על יעקב בנו שיתקבל תפלת בנו פירוש ויאמר לקודשא בריך הוא כריח שדה וגו' ויתן לך ופירש רש"י יתן ויחזור ויתן על דרך הפסוק כל הנחלים הולכים אל וגו' אל מקום שהנחלים וגו' כאשר פרשנו למעלה ומובא בספרים קדושים היינו על פי המדרש יתן לך אלקותו כפי פירוש המתנות כהונה לשון חוזק רצה לומר שיתן לך כח ליתן תוקף ועוז למעלה לעורר מיין דכורין להשפיע השפעות טובות למטה וזהו יחזור ויתן ויתן לך כבושיהון לשון בהדי כבשי דרחמנא שהוא לשון סוד והעלמה רצה לומר ויתן לך מה שבפנימיות בקשת הצדיק על דרך שפרשנו לעיל על פסוק רצון יראיו יעשה וגו' וזאת נעשה בכל יום ויום לכנסת ישראל ואף אם ח"ו נגזרה איזה גזירה לא טובה מתבטלת על ידי תפלת הצדיקים ומעשיהם הטובים וגם זה מרומז ויתן ויחזור ויתן רצה לומר שבכל יום ויום יכולים בני ישראל לחדש השפעות טובות מה שאין כן לעשו לא אמר ויתן רק משמני הארץ יהיה מושבך וגו' היינו שלא ברכו רק יהיה מושבך רצה לומר מה שנגזר עליו אמנם לא יוכל לשנות מאומה ודו"ק:

ויתן לך האלקים וגו' במדרש יתן לך כיבושיהון וכבר כתבתי למעלה בזה. ויש לפרש על פי פשוטו על דרך דאיתא בש"ס ראש השנה נושא עון חד אמר נושא וחד אמר כובש יעויין שם וזהו ויתן לך כיבושיהון היינו כובש הדינים או שיש לומר כיבושיהון הוא לשון סוד ורצה לומר שבירכו שיתגלה לו סודות התורה שהוא סוד אלקותו יתברך. עוד יש במדרש ויתן לך האלקים וגו' שיתן לך אלקותו ועיין במתנות כהונה. ונראה לי על דרך צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק שהקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה וזה יתן לך אלקותו שיהיה אלקותו ית"ש נמסר ביד הצדיק, וקל להבין:

ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' ארריך ארור ומברכיך ברוך. איתא בזוהר הקדוש יעקב נתברך לעילא לעילא ועשו לתתא לתתא עיין שם בפרשה זו יש לרמוז איך הוא מרומז בפסוקים אלו, ויש לומר כי מנין התיבות של שני פסוקים אלו מן ויתן לך עד ברוך יש בהם כ"ו תיבות כמנין שם הוי"ה ב"ה ואותיות של שני פסוקים אלו הם קי"ב מנין יב"ק שמות היחוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י וגם יש לרמוז ר'ב ד'ג'ן גימטריא עם הכולל עשר הויות מנין ר"ס ו'ת'י'ר'ש בלא וי"ו גימטריא עשר הויות עם עשר אדנ"י הרי מרומז איך נתברך ביחודים גדולים ובברכת עשו מתחיל הברכה משמני הארץ וגו' לא נמצא רק כ' ואותיותיהם הם ק"ד רמז למנין חצי השם של יצחק כי יצחק מרמז לגבורות וחצי יצחק נמתק בעקדה ולקח יעקב חצי השם הימיני הנמתק באברהם וחצי השני לקח עשו המרמז לגבורות קשות וזהו פירוש הפסוק מי איפוא הוא הצד ציד וגו' רצה לומר הוא יעקב שצידד לקבל מנין צי"ד דהיינו ק"ד גימטריא ארבעה הויות הימינים מן יצחק גם ברוך יהיה ועשו נקרא ג"כ איש צ'י'ד שקיבל ארבעה הויות הגבורות צד שמאל של יצחק וזהו גם כן הרמז שכתב הזוהר הקדוש על פסוק מי אפוא דקיימא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב ועל דא אמר מי אפוא מאן הוא דקאים הכא ואודי על אינון ברכאין דברכות ליה וודאי גם ברוך יהיה דהא קודשא בריך הוא אסתכם באינון ברכאן יש לרמוז גם כן בתיבת איפוא ומחלק רש"י ז"ל התיבה לשנים איפוא א"י פ'ו'א ותיבת פ'ו'א גימטריא ל'ב'נ'ה היא מדת מלכות היא השכינה הקדושה שעומדת אצל יעקב בשעת הברכות והודה לברכות. עוד בפירוש רש"י ויתן ויחזור ויתן וכו'. וגם בעשו לא נאמר לשון נתינה או ברכה רק יהיה מושבך וגו' לשון קיים וטעמא בעי. ונראה לי על פי פשוטו דהנה מצינו ברבי חנינא בן דוסא שיצא בת קול כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. והענין הוא דהנה הצדיקים על ידי היחודים ממשיכים שפע מעילא לתתא ואינם

מחזיקים השפע לעצמם מה שנשפע להם רק נותנים צדקה ולשאר דברים שבקדושה ואינם מחזיקים השפע שנשפע להם מיום זה ליום המחרת כי בכל יום עושין יחודים דבר יום ביומו ואין יחוד יום זה דומה ליחוד של יום אחר על כן כל מה שהמשיכו ביום זה על ידי היחוד שעשו ביום זה מחלקין לצדקה ולדברים שבקדושה באותו יום עצמו וביום שלאחריו עושים יחודים אחרים וממשיכים השפעות אחרים ומחלקין גם כן באותו יום וכן בכל יום ויום כן מתנהגים תמיד. וזהו ויתן ויחזור ויתן וכו' רצה לומר כנ"ל שבכל יום מחלקין לדברים שבקדושה כל מה שנשפע להם ועל ידי זה יחזור ויתן להם השפעות אמנם לא כן עשו הרשע מה שנשפע לו מחזיק לעצמו ועל כן אמר לו יהיה לשון קיום שיהיה לו ויחזיק לעצמו בלתי עשות צדקה בממונו:

 

ועל פי סוד נאמר כי הנה השי"ת עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות עבור האומה הישראלית שראה חכמתו ית"ש שיקבלו מלכותו עליהם ויעבדוהו ויעלו העולמות מתתא לעילא ויהיה לו תענוגים ושעשועין ולעומת זה ישפיע להם טובות וחסדים גדולים וזה היה חפצו ורצונו כי חפץ חסד הוא להטיב לברואיו אמנם היה גלוי לפניו שיהיה זמן אשר יתרשלו בניו בעבודתו ויהיה קטרוג ח"ו שלא יוכל להשפיע להם מטובתו על כן האלקים עשה שייראו מלפניו כדמיון האב אשר מגביה שבטו על בנו ידידו ואין דעתו ליסרו רק לייראות אותו כדי שישוב הבן ויכנע מלפניו וכאשר יכנע יכמרו רחמי האב על הבן מרים השבט וישוב וירחמהו, כן מתנהג עמנו אבינו אב הרחמן ברא כוחות הדינים למען נירא מלפניו ית"ש ונשוב לעבודתו. וצדיקי הדור מעוררים את לבות בני האדם שיעשו תשובה ומעוררים עולם התשובה עלמא דחירות וממשיכין הקדושות ואור ההויות שיאירו על שמות אלקים כוחות הדינים וממתיקים אותם לכוללם ברחמים גמורים על כנסת ישראל יהי רצון מלפניו שגם עתה יעורר רחמים עלינו רחמים פשוטים וחסדים מגולים ויסיר מעלינו שבט אפו:

וכן מצינו באדון הנביאים משה רבינו ע"ה כאשר עשו ישראל מה שעשו ונתעוררו הדינין עמד ונתאמץ בתפלה להגביר כח הרחמים על הכנסת ישראל עולם התשובה ושם נאמר שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר לו אם יעשו בני כסדר הזה אז אמחול לעונותיהם רצה לומר אם יעשו ויתנהגו כסדר הזה במדותי להתנהג במדת הרחמים וחנינות ולעצור במדת הרגזנות ולהתרחק משקרים וכן בכולם כמבואר בספר תומר דבורה מהרב ר' משה קורדובירו זצוקלה"ה, אז אעורר עליהן במדת הרחמים י"ג מכילין דרחמי דאריך אשר מקורם שלשה הויות העולים בגימטריא מזל"א והי"ב אותיות אשר בהם עם המקור הם י"ג הם שורש הי"ג תיקונים ובזה יומתקו כל הדינים. אכן מצינו במרגלים שהוצרך משה רבינו ע"ה לעורר רחמים על כנסת ישראל ולא הזכיר רק ט' מדות והן ט' תיקונים שבזעיר אנפין ומקורם שלשה אותיות הראשונים של שם הוי"ה שהוא 'י'ה'ו וכל אות הוא כלול מג' אותיות שהן עולים ט' רצה לומר כי בזעיר אנפין הוא דכר ונוקבא והתיקונים הם רק של זכר על כן לא נרמז רק ג' אותיות של שם יה"ו והג' אותיות במילוי אלפי"ן עולים ט"ל ובהזכיר הט' מדות של רחמים היה מעלה מיין נוקבין מתתא לעילא עד עולם האריך ומוריד שפע רחמים משם מעילא לתתא כי אין שם תרעומת דין רק רחמים פשוטים. וזהו פירוש רש"י ויתן לך האלקים מטל השמים רצה לומר ט"ל הוא מספר הג' אותיות 'י'ה'ו שהם מקור הט' תיקונים שבזעיר אנפין הנקרא שמים ויחזור ויתן לך עוד ט"ל שני פעמים ט"ל עולה בגימטריא 'מ'ז'ל'א מספר שלשה הויו"ת עם מקורם הם י"ג תיקוני דיקנא שבאריך כידוע להוריד רחמים פשוטים מעולמות עליונים אשר אין שם תערובות דין ולהאיר למטה שיהיה רק רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירש רש"י ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. פירוש רש"י זו תמוה מה זה השלשה לשונות הודה זיוה הדרה שכולם פירושם לשון יופי, ולמה הביא שלשה לשונות על לשון יופי. על כן נראה לפרש דהנה העבדות של הצדיק בעירו הוא שיתגלה עבדות אלקותו יתברך שמו בשלימות באמת ובתמים. אבל זה ידוע שלעולם יש התנגדות לצדיק בעבודתו יתברך שמו, כי הסטרא אחרא אינו מניח שיגלה כבוד שמים בפרהסיא על ידי מעשה הצדיקים, כי יתבטל הבחירה, על כן יש התנגדות גדול על הצדיקים האמיתים. ועיקר עבודתם כדי לנצח לסטרא אחרא, ועל כן מוכרחים המתנגדים להודות לצדיק שעבודתו היא אמת ויציב. וזה פירוש בזמן שצדיק בעיר הוא הודה, רצה לומר שמוכרחים כל השונאים להודות לצדיק שעבודתו היא אמת ויציב וזהו דרך האמת לבורא ברוך הוא כמו שצדיק עושה, וכשיצא משם אין להם למי להודה. ופירוש הוא זיוה כי כל זמן שצדיק בעיר נותן חיות לכל בני עיר ומעורר חיותם לעבוד לה' לבדו. וזהו זיוה, כי זיו היא חיות כמו זיוי לאילנא. והוא הדרה, רצה לומר כל זמן שצדיק בעיר על ידי עבודתו מעורר בני אדם לתשובה. והוא הדרה לשון הדרה בי שחוזר בתשובה על העבר. וכשיצא הצדיק מן העיר אין מי שיעורר לבות בני אדם בתשובה וזהו פנה הדרה. ויצא יעקב וגו'. במדרש מאי ויצא הלא כמה גמלין וכו' מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שכל זמן שצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. ויש לדקדק על כפל הלשון זיוה הודה הדרה, הלא על פי הפשטות כולם לשון יופי הם. וגם על לשון עושה רושם שאינו מובן על פי הפשטות, כי מי רואה הרושם. ולהבין הענין הנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות הנה תכלית הבריאה היתה עבור כי ראה המאציל גודל

התענוגים שיהיה לו מאומה הישראלית צדיקי הדור שעל ידי מעשיהם הטובים יעשו יחודים ועליית העולמות מתתא לעילא, ויורידו השפעות רחמים גמורים על הכנסת ישראל להמתיק הדינין בשרשן. והנה היה רצון המאציל להיטיב לברואיו שיקבלו שכר טוב על עבודתם שיהיה בחירה ורצון שכר ועונש, על כן ברא המדות והפכן אהבה ויראה והתפארות ונצחון והודיה הכל בקדושה, רצה לומר אהבת השם ולירא מפניו ולפארו ולנצח היצר הרע ושונאי השם ולהודות אליו ולהודות על האמת. והפכיהן, רצה לומר אהבה גרועה ויראה חיצונית וכן כולם. וגם ברא עולם התשובה אימא עילאה אשר עד הוד התפשטותה, שאף אם ח"ו יפלו בני אדם באחד מן המדות ויחזרו בתשובה לשנוא השקר רק להודות על האמת ולהרחיק מן הנצחון שאינו לשמים וכן כולם, יהיה ימינו פשוטה לקבל שבים ויתעלו המדות ויוכללו בשרשן עולם התשובה ויתוקן אשר נפגם ויושפעו משם החסדים והרחמים. והנה הצדיק אשר בעיר מחמת שהוא מתנהג את עצמו במדת האמת ובכל המדות בקדושה ובטהרה ודוחה השפלות, על ידי זה מעורר את בני עירו והמדבקים בו ומישר לבבם שלא יהיה ביניהם קנאה ושנאה ותחרות רק שכל אחד יודה לחבירו על האמת ושלא ירצה אחד לנצח את חבירו בהבלי הזמן, וכן בכל המידות המגונים רחמנא ליצלן. וגם מעורר לבבם בתשובה שלימה ועל ידי זה נכללים הדינין בשורשן ומורידים חסדים פשוטים מעלמא דחירו:

וזה פירוש המדרש כל זמן שהצדיק בעיר. וגם יש לומר שלשון עיר הוא לשון התעוררות ודביקות, והצדיק הוא מדריגת יסוד המיחד נצח והוד כנודע. הוא הודה, רצה לומר מעורר את לב בני העיר להאחז במדת הוד ובו כלול מדת הנצח כנודע שנצח והוד הן תרי פלגי גופא. הוא זיוה, רצה לומר מעורר לבבם להאחז במדת התפארת מדת האמת מדריגת יעקב כלול כל הפרצופים. וזה מרומז בלשון זיוה כמאמרם ז"ל שופרי דיעקב, ונודע שמדת התפארת הוא כולל החסד וגבורה. הוא הדרה, רצה לומר שהוא מעלה אותם לעולם התשובה והדרה הוא מלשון הדרי בי. והנה ידוע שכל דבר שבקדושה אף שנפסק הבהירות והגדלות אף על פי כן נשאר רשימו ממנה. ולזה מרמז המדרש יצא הצדיק מן העיר, רצה לומר אף שנפסק גודל הדביקות והקדושה אף על פי כן מחמת הרשימו אשר נשאר אשר מרומז בדברי המדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה הודה כו' פנה הדרה רצה לומר שפונים הרחמים והחסדים המגולים מעולם התשובה להמתיק כל הדינין אמן:

עוד במדרש הנזכר לעיל, ובפירוש רש"י ז"ל יש לדקדק על לשון פנה הודה כו', דהוה ליה למימר יצא הודה כו'. ונראה לי כי בהיות הצדיק בעיר אזי כל ההשפעות נשפעים לבני העיר על ידי תפלת אותו הצדיק שמתפלל בעדם שיצליחו בכל עניניהם, אף על פי כן הדבר הוא בנסתר שבני העיר אינם תולים המעלה בהצדיק, כי קצתם אשר גם הם מתפללים על עצמם להשי"ת הם מדמים בנפשם שתפלתם בלבד היא הגורמת שתתקבל, ואינם יודעים כי תפלת הצדיק היא העיקר והיא הגורמת שתעלה תפלתם ותתקבל לפני אדון כל. ויש כת גרוע מהם אשר הם עצמם אינם מתפללים כלל על עצמם רק הצדיק בעצמו מחמת גודל זכותו ועוצם תפלתו עליהם על ידי זה הם נשפעים בכל טוב, אמנם הם אינם תולים זאת בצדקת הצדיק ואומרים כי דרך מקרה הוא ודבר טבעי ואינו ניכר צדקת הצדיק בפרסום גלוי לכל. רק ביציאת הצדיק מן המקום מעת יחסרו ההשפעות אשר השפיע הצדיק עליהם אז יעידון ויגידון כולם כאחד כי צדקת הצדיק ותפלתו הוא הגורמים ההשפעות הטובות אשר היה נשפע עליהם בהיותו במקום. והנה כבר הקדמנו בדרוש הקודם לזה שאף בהסתלקות עיקר הבהירות וגדלות הקדושה אף על פי כן נשאר רשימו באותו המקום. גם ראיה לזה קדושת שבת שבמוצאי שבת קודש בהסתלקות הנשמה היתירה אף על פי כן רשימתה נשארה כידוע למבינים. ולזה מרמז המדרש שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה כו', ונאמר בכולם הוא שהוא לשון נסתר כאשר אמרנו שבעוד שהצדיק בעיר אינם מכירים טובתו והיא נסתרת מהם עד שיצא משם שאז מרגישים שהיה הכל בזכותו כי בצאתו מן העיר יחסר מהם כל אלה אמנם אחרי כי אף בצאתו נשאר רשימת קדושתו ואינה מסתלקת מכל וכל, על כן מרמז המדרש יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו' כי פנה הוא מלשון ויפן אחריו, רצה לומר שמניח אחריו הרשימו והנה הוא כאילו חוזר לאחוריו להשפיע כל טוב, כי אף שנסתלקה עיקר הקדושה נשאר הרשימו. וזה מרומז גם כן בהמדרש שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כאשר אמרנו בדרוש הקודם וקל להבין:

ויפגע במקום וילן שם וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. פירש רש"י ז"ל התחילו האבנים להיות מריבות זו עם זו כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו ויקח את האבן וגו'. ויש לפרש דברי רש"י ז"ל בדרך הרמז. וגם כי יש לדקדק על יתר הה"א של מאבני המקום כי לרמז על מקום הידוע כבר נרמז בתיבת ויפגע במקום כפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי כי תורתינו הקדושה באה ללמד לנו דרכי השם לעבודתו יתברך שמו שהעיקר העבודה היא בתורה ובתפלה להללו ולשבחו. וזאת צריך לידע שחלילה וחלילה לגשם שום תיבה או אות בתורה ובתפלה לחשוב שהמה פשוטי דברים חלילה וחס, רק שצריך לחשוב בעת עמדו בתפלה שבכל תיבה ואות ואף בנקודה קטנה תלוים אלפי אלפים עולמות אשר יש להם קיום וחיות מקדושת האותיות. וזה מרומז במאמרם ז"ל שהוא מקומו של עולם, רצונם לומר כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולו חד ובאם אינו מחשב זאת אזי הוא מגשם תפלתו ואין תפלתו תפלת הצדיקים כי העיקר לחשוב כנזכר לעיל, ועל ידי כן מדבק את עצמו ברוחניות האותיות ומעורר מוחות העליונים. והנה זאת הוא דבר קשה מאד, אף על פי כן מחויב כל אדם להתפלל כפי השגתו במוחין ובמחשבת רוממות האל יתברך שמו, וזה הוא עיקר העבודה שהיא בלב ובמחשבה ברוממותו יתברך שמו, ועל ידי כך האותיות עצמן משתוקקים ומתעוררים עצמם למשוך ההארה הרוחנית מוחין העליונים, וכל אות ואות משתוקק להמשיך על עצמו הארות כל המוחין, למשל בתיבת ברוך כל אות ואות מאותה התיבה חשקה ותשוקתה למשוך על עצמו קדושת המוחין המכונה בשם ראשים, לכך פעם אחת דובר האדם הצדיק אות בית במוח יותר גדול ופעם אות אחרת, כי איזה אות מהתיבה אשר גובר על חבירו מושך הארת הקדושה אצלו. אמנם הקב"ה למען יתקדשו כולם באור קדושת המוחין מייחד כל תפלת הצדיק בהבל אחד בסקירה אחת ועל ידי זה מתייחדים כל האותיות. וזה מרומז בפסוק ובפירוש רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום הם אותיות התפלה כידוע שאותיות מכונים בשם אבנים כמבואר בספר יצירה. המקום, רצה לומר שהם מקום של העולמות כאשר אמרנו. וישם מראשותיו, רצה לומר שהתפלל במוחים גדולים הנמשכים מבחינת המוחין המכונים בשם ראש, ואז התחילו האותיות המכונים בשם אבנים להיות מריבות כו' עלי יניח צדיק את ראשו, רצה לומר שתשוקת כל אות ואות להתעלה ולהדבק למשוך אור השפע והקדושה. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, היינו שמייחד כולם על ידי תפלת הצדיק כנזכר לעיל ולזה מרמזת הה"א של המקום רצה לומר מקום ידוע שהוא מקומו של עולם וקל להבין:

עוד בפסוק הנ"ל, פירש רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת כו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר וגו'. ולכאורה יש לדקדק מה זה הצלה שעשאן כמין מרזב סביב לראשו האם לא יוכלו החיות לקפוץ ולדלג מעל למרזב. וגם אף אם יציל את ראשו שאר הגוף לא פלט. ונראה לפרש על דרך הרמז כי פירשו חז"ל על פסוק ויפגע במקום מלמד שתיקן יעקב תפלת ערבית. והנה ידוע שאברהם אבינו ע"ה תיקן תפלת שחרית כי מדתו היא מדת החסד והוא ממשיך מדת החסד על באי עולם. ויצחק הוא מדת הפחד והיראה תיקן תפלת המנחה שאז הדינין גוברין בעולם והתקין בתפלתו להמתיק הגבורות בשרשן מעל בני ישראל והדינים יחולו על שונאי ישראל. ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר שתי הקצוות ומטה כלפי חסד להכלל הגבורות בחסדים. ותיקן תפלת ערבית מדבק מדת יום בלילה שיוכללו הגבורות בחסדים למשוך השפעות רחמים בעולם. וזה מרמז לנו הפסוק ופירוש רש"י ז"ל ויקח מאבני המקום, אבני לשון בנין הם אבות הקדושים אשר על ידם נבנה העולם. המקום זה הקב"ה שהוא מקומו של עולם, היינו שיעקב אבינו לקח את מדתם מדת החסד והיראה שהם הצינורות אשר על ידם נמשכים ההשפעות לעולם ולקחם הוא לכללם בו. וזה שפירש רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב, רצה לומר שהוא לשון צינור הממשיך ההשפעות לעולם סביב לראשו היינו שהם למעלה מראשו כידוע שמדריגתם הם קודמים אליו. והתחילו האבנים מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח וכו', היינו שכל אחד מהמדות רצה להמשיך השפעתו על ידי יעקב, היינו אברהם רצה להמשיך על ידו מדת החסד להטות כלפי חסד, ויצחק רצה להטותו כלפי מדת הגבורה, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת היינו שיעקב כלול משניהם והיה כולל הגבורות והחסדים והוא הבריח התיכון מקצה אל קצה ודי למבין ודו"ק:

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו' והנה ה' נצב עליו וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו'. והנה אמרו חז"ל ויפגע הוא לשון תפלה, במקום הוא הר המוריה, וילן שם כי בא השמש ששקעה לו החמה פתאום מלמד שתיקן תפלת ערבית. ויש לדקדק אחרי ששקעה החמה פתאום נמצא שעדיין היה ראוי להיות יום, מהיכן נלמד שתיקן תפלת ערבית דילמא תיקן תפלה אחרת. גם הלא נאמר ויפגע במקום המרמז לתפלה קודם כי בא השמש, ומהיכן יצא לחכמינו ז"ל שתיקן תפלת ערבית. גם איתא במדרש ויפגע במקום שנעשה כל העולם לפניו ככותל, גם זה צריך הבנה. ונראה לפרש על דרך ששמעתי מגדולי רבותי כי בנסוע הצדיק ממקום למקום אזי השם הוי"ה ברוך הוא הולכת לפניו לתור לו דרך הנכון. ולהיכן השם הוי"ה הולכת שם ילך הצדיק. אף שהצדיק אינו יודע באיזה דרך ילך, לבו נכון ובטוח לילך אחרי ההוי"ה ברוך הוא. ומזאת נדע באם הצדיק אינו במדריגה זאת שיראה השם הוי"ה ברוך הוא הולכת לפניו אף על פי כן יוכל להרגיש הקדושה. ובזה יבחן הצדיק אם הוא הדרך הנכון לפניו באם הצדיק ההוא אינו נפסק מדביקותו בהבורא ברוך הוא באותו הדרך ההולך אזי ידע שזה הוא הדרך הנכון לפניו. אמנם כשיראה שנפסק ממנו הדביקות אזי יעמוד ולא ילך עוד בו כי לא זה הדרך אשר ישכון בו אור קדושת ההוי"ה. והנה יעקב אבינו היה ירא לנפשו לילך לחוץ לארץ שלא ימנעוהו המסכים המבדילים מלהיות דבוק בהשי"ת כאשר היה בארץ הקדושה, כי גם יצחק לא הורשה לצאת מארץ ישראל, אך שהיה יעקב מוכרח לצאת במצות אביו. וכאשר בא הר המוריה ששם שער השמים ומאז ולהלן התקרב לצד חוץ לארץ כי ירושלים הוא באמצע העולם וסוף ארץ ישראל, אזי מצד שהתקרב לצד חוץ לארץ אזי נפסק מעט מהדביקות. וכשראה יעקב אבינו שנפסק מהדביקות אזי נשאר עומד ומשתומם והיה ירא לילך מאז ולהלן פן ואולי אין זה הדרך הנכון לפניו. וזה מרמז המדרש שנעשה העולם לפניו ככותל, רצה לומר כמחיצה שאינו יכול לעבור. וילן שם הוא מלשון תלונה שהתלונן על שהוא מוכרח לצאת לחוץ לארץ. ומפרש הכתוב מה הוא תלונתו כי בא השמש היינו שנפסק ממנו הבהירות הקדושה. ומיד ויפגע במקום שהתפלל על זה שיאיר לו השי"ת מתוך החשיכה חשכת המסכים תגבורת הדינין השולטים בחוץ לארץ שלא יוכלו להפסיקו מבהירות קדושתו. וזה הוא בחינת תפלת ערבית לזמר העריצים השולטים בלילה. ועל זה מרמזים חז"ל שתיקן תפלת ערבית שהוא פתח פתח זה להתפלל להאיר לו מתוך החשיכה תגבורת הדינין. ובשרו השי"ת שנתקבלה תפלתו שלא יהיה לו שום מניעה אף בחוץ לארץ ולהיות דבוק בקדושתו יתברך שמו. ויבא על נכון מאמר הכתוב ופרצת ימה וקדמה וגו', כי ופרצת הוא שבירה ורעיצה ושברון היינו שישבור כל המסכים המבדילים בחוץ לארץ ויהיה דבוק בקדושת אלקותו כמו בארץ ישראל ודו"ק:

ויחלום והנה וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. איתא במדרש ויקץ יעקב ממשנתו, והוא תמוה. ונראה לבאר דהנה ידוע שעיקר עבודת האדם לבא לתכלית השלימות בעבודתו יתברך שמו להשיג אלקותו יתברך שמו הוא על ידי התורה והתפלה. ולא יוכל להיות אחד בלא שני כי לא עם הארץ חסיד, וגם בתורה לחוד לא ישלים נפשו כמאמר חכמינו ז"ל כל האומר אין אלא תורה אין לו תורה, כי בודאי על ידי עסק התורה לשמה יכול לבא לקדושה גדולה כשלומד לשמה ומדבק עצמו בנפשו רוחו ונשמתו באותיות התורה, אמנם אף על פי כן לא יוכל לבא לעיקר היראה והאהבה וההשתוקקות לעבודתו יתברך שמו ולהשיג אלקותו רק על ידי התפלה במסירות נפש ובהתלהבות כידוע מכל ספרי הקדושים. והנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל ויפגע במקום שתיקן תפלת ערבית, הנה לא ידע עד עתה סוד התפלה איך היא גדולה. ומצינו שנטמן יעקב בבית מדרשו של שם ועבר ולמד תורה, נמצא ידע סוד התורה. אמנם לא בא להתגלות אלקותו יתברך שמו עד עתה שנתגלה עליו אחר שעמד על סוד התפלה. וזה פירוש המדרש ויקץ יעקב משנתו ממשנתו, רצה לומר מתורתו, שנתעורר על ידי התפלה הזאת והבין שלא בא לתכלית ההשגה על ידי התורה לחוד. ואמר אכן יש ה' במקום הזה, רצה לומר על ידי התפלה הזאת יוכל להבין יותר התגלות אלקות ממה שהשיג עד עתה על ידי התורה לחוד, ואנכי לא ידעתי סוד זה אין זה כי אם בית אלקים, רצה לומר כי על ידי התפלה בהתעוררות והתלהבות יכול האדם לבא ליראת הרוממות אשר יקרא בלשון חכמינו ז"ל בית כמאמר חכמינו ז"ל חבל על דלית ליה דרתא כו'. וזה שער השמים, כי התפלה היא עיקר שער השמים לבוא להשגת אלקות ויראת שמים אוצר הטוב את השמים כי יראת ה' היא אוצרו ודו"ק היטב כי נכון הוא:

 

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים וגו'. והנה יש לדקדק, חדא, מה שכבר הקשו המפרשים למה אמר יעקב אם יהיה בלשון ספק אחר שכבר הובטח מפי השי"ת והנה אנכי עמך ושמרתיך. גם יש לדקדק דכאן אמר אם יהיה אלקים עמדי ושוב אמר ושבתי בשלום וגו' והיה ה' לי לאלקים, למה מזכיר כאן שם ההוי"ה ברוך הוא והיה די לומר והיה לי לאלקים. והנראה דהנה לכאורה יש ליתן טעם למה את אברהם ציוה השי"ת והרשה לו לצאת לחוץ לארץ. וליצחק לא הרשה ויעקב יצא לחוץ לארץ דהענין הוא כך, דהנה ידוע שחוץ לארץ הוא שליטת הדינים שהיא תחת יד השרים המכונים בשמות אלהים. והנה אברהם אבינו מחמת שהיה מדריגתו מדת החסד והיה כולו חסדים והמשיך חסדים לעולם, היה יכול להיות גם בחוץ לארץ שהיה לו כח להמתיק הדינים ולהכניעם שלא יוכלו להזיק לו ולא לעולם. אמנם יצחק שהיה מדתו מדת הפחד והגבורה אף שנמתק על ידי העקידה אף על פי כן היה שורשו מדת היראה והדין, ואם היה יוצא לחוץ לארץ ששם מקום הדינים היה מעורר ח"ו הדינים בעולם, על כן נאמר לו גור בארץ הזאת, פירוש גור הוא לשון יראה כמו ויגר מואב, פירוש מחמת שאתה מקור היראה על כן מהראוי שתשאר בארץ הזאת שהוא ארץ פלשתים שהיא נחשב גם כן מארץ ישראל. ויעקב על ידי שהיה בריח התיכון ממוזג מהחסדים והגבורות והיה מטה כלפי חסד כידוע לכן הותר לו לצאת לחוץ לארץ. וגם ליעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' כאשר אמרנו על פסוק ויפגע במקום שנתן לו השם הכח לשבר הקליפות והמסכים, על כן היה יכול לצאת לחוץ לארץ. לאפוקי ליצחק לא נאמר רק לך ולזרעך אתן את הארצות האל דוקא. והנה ידוע כי עיקר המתקת הדינין הם שנכללים בשורשן. ועתה נבוא לבאר הפסוקים. בתחלה אמר יעקב אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך וגו', רצה לומר כשהיה הולך לחוץ לארץ והוצרך להמתיק הדינים ולהכניעם אז אמר אם יהיה אלקים עמדי וגו' ושמרני, כי השמירה תהיה על ידי אלקים דקדושה להכלל הדינים בשרשם, מה שאין כן בשובו בשלום לארץ ישראל אמר והיה ה' לי לאלקים שיוכללו הדינים ויומתקו ברחמים כמדתו שהוא בריח התיכון כאמור. וזה ירומז בדברי הזוהר הקדוש וזה לשונו אמר ר' יוסי לאו הכי אלא אמר השתא אם יהיה אלקים עמדי דינא אצטריכנא לנטרא לי עד דאיתוב בשלום אל בית אבא כיון דאיתוב בשלום איתכללינא רחמי בדינא ואתקשר בקשירה מהימנא לאתכללא חד, עד כאן. מרומזים בו דברינו וקל להבין:

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וגו' ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי וגו'. והנה יש להבין מה היה כוונת לבן באמרו אך עצמי ובשרי אתה ועבדתני חנם, דמשמע דאם לא היה אחיו היה מהראוי שיעבדהו חנם, וכי דינא הכי. גם יש לדקדק על אמרו הכי אחי אתה הלא לא היה אחיו כי אם בן אחותו. והנראה דהנה בעל הגדה אומר ולבן ביקש לעקור את הכל, ולכאורה יקשה במה ביקש לעקור את הכל. והנראה דהנה איתא במדרש ויספר ללבן את כל הדברים האלה סבור אתה ממון אני טוען מילין אני טעון, ופירושו שטעון ברכות שברכו אביו ומסתמא סיפר לו הברכות ובהם היה הברכה הוי גביר לאחיך ששם יצחק את יעקב גביר על עשו, ורצה לבן ברשעו לבטל תיכף ברכה זו העיקרית ורצה שיעקב יהיה לו עבד לא גביר, ובזה רצה לבטל הברכה. אמנם כי בחלה נפשו פן ירגיש יעקב בדבר ולא ירצה לקבל על עצמו העבדות על כן אמר לו בחלקת לשונו אך עצמי ובשרי אתה היינו ששנינו כמו עצם אחד וגוף אחד ואף שתעבדני לא תהיה בגדר עבד לזולתך רק כעובד את עצמך. ושוב אמר לו הכי אחי אתה, רצה לומר שבאם הייתי לך לאח היית מתיירא לעבדני פן תבטל הברכות, אמנם אתה עצמי ובשרי ולא תהיה כלל בגדר עבד, וגם זאת לא יהיה בחנם רק הגידה לי מה וגו'. אמנם יעקב אבינו הבין כוונת הרשע ורמיותו אף על פי כן לא מנע את עצמו מלעבדו מחמת שצפה ברוח קדשו שמוכרח ליקח בנותיו להעמיד שבטי יה, ובאמת הניח הברכות לאחרית הימים כדאיתא בספרים הקדושים. עתה דעו וראו מחשבת הרמאי הזה שביקש לעקור הכל היינו לבטל הברכות. וזה אשר שלח יעקב על ידי המלאכים לעשו אחיו עם לבן גרתי כפירוש רש"י ז"ל לא נעשיתי שר וחשוב וכו' ואין לך להתרעם על הברכות עיי"ש וק"ל:

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ותרגם אונקלוס ועיני לאה יאין ורחל הות שפירא בריוא ויאיא בחזוא. והנה התרגום הוא לכאורה תמוה שמתרגם על רכות יאין ועל יפת מראה גם כן יאיא. גם א' של תיבת יאיא הוא מיותר לגמרי שהיה די לכתוב יאי. ונראה לי לפרש על דרך הרמז כי הנה ידוע מספרים הקדושים שרחל נקרא עלמא דאתגליא ולאה נקרא עלמא דאתכסיא. ולהבין קצת מה הוא אתגליא ואתכסיא, דהנה העבדות צריך להיות בתחלה שיקבל האדם על עצמו באמת עול מלכות שמים לידע כי הבורא ברוך הוא הוא רב ושליט ומלכותו בכל משלה וזה הוא באתגליא כי דבר זה הוא גלוי ומפורסם שאין עולם בלא מנהיג. ואחרי שהאדם מקבל על עצמו עול מלכותו באמת ורוצה לעבוד אותו כעבד את רבו בכל מיני עבדות שיאות למלך הכבוד, אזי השי"ת מקרבו ומכניס אותו להיכלו היכלות הפנימיים ושם יתודע לו יותר מגדולת האלקים ונופל עליו בושה והכנעה גדולה ולבו נשבר בקרבו מאד, ובא מעבודה זו שקבל עליו מלכות שמים כנזכר לעיל הנקרא עלמא דאתגליא מחמת שהוא דבר נגלה ומפורסם, להכנעה ותשובה שלימה שהיא בלב נשבר ונקרא עלמא דאתכסיא כי עבודה זו עיקרה בלב ומוח ובהעלם גמור ומכוסה מעין כל. וזה הוא מרמז התרגום, ועיני לאה רכות מתרגם ועיני לאה יאין רצה לומר נוטריקון של יאי"ן ה' אלקינו ה' ן'. רצה לומר ההוי"ה הנקרא אלקינו הוא הוי"ה של עולם התשובה עולם הבינה אשר מתפשטין משם נו"ן שערי בינה. ורחל היתה וגו' מתרגם ויאי"א בחזוא, נוטריקון של יאי"א ה' אלקינו ה' אחד, כי רחל היא עלמא דאתגליא עולם המלכות שצריך העובד ליחדה ולקשרה בעולמות העליונים באור ההויו"ת ברוך הוא כי זאת היא תכלית עבודתינו. ונוכל לומר שאל זה מרמזים הפסוקים אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, כי עיקר היחוד יעשה על ידי שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו בקריאת שמע שחרית וערבית ביחוד שמע ישראל שהם כ"ה אתוון שחרית וכ"ה אתוון ערבית שעולה חמשים לקשרה בעלמא דאתכסיא המרומזת בהנו"ן של ויאי"ן, וצריך לברך שבע ברכות, בשחרית שתים לפניה ואחת לאחריה ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה. וזה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים מרמז לשבע ברכות הנזכרות לעיל, ברחל בתך הקטנה היינו לקבל עליו עול מלכות שמים המרומז ברחל. ועל ידי זה בא בהירות גדול עלמא דאתכסיא מרומז בלאה כאמור. ואמר למה רמיתני, רצה לומר שהגבהתני מאד לעולם טמיר ונעלם מזה. והשיב לו מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה וגו' עוד שבע שנים אחרות, רצה לומר שתתאמץ ביתר שאת ויתר עוז לתקן השבעה שערים שבנפש כמוזכר בספר יצירה, ואז תשיג עולמות עליונים ויהיה בך כח והשגה לייחד העולמות העליונים ותחתונים כמובן:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו'. והנה יש לומר כתיב ויאהב גם את רחל מלאה משמע שגם את לאה אהב ואיך אמר הכתוב כי שנואה היא. גם ידוע קושיית הזוהר הקדוש שחלילה לחשוב שיעקב שנא את לאה. ולהבין זאת נקדים לפרש הכתוב ועיני לאה רכות וגו' ותרגם אונקלוס על רכות יאין, ורחל היתה יפת וגו' ותרגם אונקלוס שפירא בריוא ויאין בחזוא. והנה הדקדוקים בתרגום זה כבר הזכרנום בדרוש הקדום. והנראה בזה על פי הזוהר הקדוש לתרץ השני כתובים המכחישים זה את זה פעם אחת כתיב הנה עין ה' וגו' ופעם אחת כתיב עיני ה', ומתרץ שבעולמות העליונים אשר שם רק רחמים פשוטים בלי שום תערובת דין כלל ושם נכלל השמאל בימין הוא מכונה בשם עין אחת, אמנם בהשתלשלות העולמות הם כביכול שתי עינים ימין ושמאל. ולהבין דברי הזוהר הקדוש קצת נראה דהנה כשברא המאציל העולמות שלשל קדושתו ואורו הפשוט מעילה לעלול למען יוכלו הנבראים להכיר אלקותו, וצמצם שכינתו בעשרה קדושות ג' ראשונות וה' מדות וכללותם ביסוד ומלכות. והנה בג' הראשונות אין לנו רשות להתבונן בהם ואין להשיגם, ועיקר התנהגות העולמות רק על ידי המדות הנקראים ה' חסדים וה' גבורות. ואור קדושת ההויות מאיר בהם ועיקר עבודתינו להמתיק הגבורות להכלל אותם בשורשם הג' ראשונות אשר שם רחמים פשוטים בלי שום תערובת דין כלל ושם נכללים הגבורות בהחסדים. והנה חמשה הויות עולה ק"ל מספר עי"ן, דעל כן בעולמות העליונים אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים הוא רק עין אחת, רצה לומר החמשה חסדים הכלולים במקורם הם ה' הויות בגימטריא עי"ן. וזה מרמז הפסוק ועיני לאה רכות, רצה לומר כי לאה הוא עלמא דאתכסיא אשר שם נכללים הגבורות בהחסדים על ידי שרשם מדת הכתר כי בתיבת רכות נמצא תיבת כתר. וזה שתרגם אונקלוס ועיני לאה יאין, רצה לומר מספר יאין עולה ע"א כי שם נכלל השמאל בימין והוא עין אחד כדברי הזוהר הקדוש הנזכר לעיל. והנה כל העולמות והמרכבות כלולים במקורם שרשם העליון כמבואר בכתבים בכוונת אלקי אברהם כו' האל הגדול כו'. וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה, רצה לומר כי שם הוא מקור המרכבה הנרמז בתיבת שנואה היינו ש'ור נ'שר א'ריה והוא"ו מרמזת לאדם נורא שבתיבת שאנן והה"א בסוף היא פעולה על כן ויפתח את רחמה רצה לומר שפתח עליה והיה מעורר עליה הרחמים אור הכתר וקל להבין:

עוד יש לפרש בפסוק הנזכר לעיל על דרך שפירשנו המדרש רבה יתרו אמר רבי דימא דמן חיפא בכ"ב אלפים מלאכי השרת ירד קודשא בריך הוא ליתן תורה לישראל שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן השקט ושאנן. ולכאורה יקשה מה יעשה ר' דימא בדרש שדרשו חז"ל במסכת עבודה זרה דף ג' ע"ב על אותו פסוק ופירשו אלפים שאינן. ואמרנו דהנה יש להבין מה הם הכ"ב אלף מלאכי השרת, ולמה דוקא מנין זה. ונראה לי דהנה באורייתא ברא הקב"ה עלמא, ורצונם לומר בכ"ב אתוון אשר עלו ונכללו ונצטרפו ברל"א שערים רל"א צירופים ואור אין סוף עשרה קדושות מאיר בהם ובהם ברא הקב"ה כל העולמות כמבואר בספרי קודש. וזה סוד כ"ב אלפים מלאכי השרת הם סוד הכ"ב אתוון כל אות כלול מעשרה ומעשרה למאות וממאות לאלפים והם הם הכ"ב אלפים מלאכי השרת שירד הקב"ה להר סיני ליתן התורה. והנה שורש הקדושות הם העשרה קדושות כנזכר לעיל ועשרה פעמים כ"ב עולה ר"ך. ובפסוק זה נאמר רכב אלקים וגו' על כן צריכים אנו גם כן לדרשת חז"ל אלפים שאינן. ושמא תאמר מתוך שרבים היו דחוקים היו, רצה לומר שדחקו את עצמן לעלות וכל אחד אמר אנא אמלוך כאשר היה בעולם התהו קודם התיקון כמבואר בכתבים, על זה אמר שאנן שאנן והשקט. וזה מרמז הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה, כי בכאן היה מקום לטעות ח"ו בלאה שהיא דחקה עצמה להכנס לפני רחל ח"ו היתה מעולם התהו בלי תיקון, על זה מעיד הכתוב וירא ה' כי שנואה, רצה לומר שאנן כאשר פירשנו בדרוש הקודם שהוא"ו מרמזת לנורא מדת התפארת מכוונת נגד הנו"ן שבתיבת שאנן היינו שלא היתה מעולם התהו. והבן:

ותהר לאה ותלד בן וגו' ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר וגו' ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך וגו'. ויש לדקדק הרבה. חדא, מאי אשמועינן בזה שעמדה מלדת אחר שנולד יהודה ומאי נפקא לי בזה. וגם הלא באמת ילדה אחר זה עוד שני בנים. גם משמע שמחמת זה שאמרה הפעם אודה את ה' וגו' על כן ותעמוד מלדת ולא ילדה עד אחר זמן וצריך להבין מה חטאה בזה. גם יש לדקדק ולהבין הסמיכות ותרא רחל אל ותעמוד מלדת, וכי קנאת רחל היתה בלאה עבור שפסקה מלדת אדרבה קנאתה היה יותר בעת לידתה. גם על לשון הפסוק ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, הלא היה די לומר כי לא ילדה. ותו מאי ואם אין מתה אנכי. והנה דרשת חז"ל ג' חשובים כמתים ידוע. ותו יש לדקדק על לשון הפסוק ויחר יעקב וגו' אשר מנע ממך פרי בטן, אדרבה מפני שמנע ממנה על כן בקשה ממנו שיתפלל עליה ומה חרה אפו בה. גם לשון התחת אלקים אנכי אין לו פירוש. ונראה דהנה איתא בזוהר הקדוש שלאה היתה מעלמא דאתכסיא על כן גם מעשיה היה באתכסיא. וזה שרמזו חז"ל שהלכה על פרשת דרכים כו' לפי שלא נראו מעשיה לכל רק באתכסיא היתה צנועה גדולה. ורחל היתה צנועה בפרהסיא שהבינו כולם שהיא צדיקת לאפוקי לאה היתה מעלמא דאתכסיא על כן ילדה ששה בנים כשם שמעלמא דאתכסיא יצאו ששה קצוות כידוע, כן ילדה ששה בנים, עיין בזוהר הקדוש באריכות על כל השבטים. והנה ראובן שמעון לוי היו כנגד שלשה אבות וכשילדה את יהודה הבינה לאה שהוא כנגד מדת מלכות. והנה משם ולמטה מתחיל עלמא דפרודא וסברה לאה שלא יוליד יעקב שוב עוד על כן אמרה הפעם אודה את ה' ואמרה שיר ושבחה על זה שזכתה שיצא ממנה כל ד' רגלי המרכבה ושוב לא יוליד עוד יעקב ומפני כך ותעמוד מלדת כי נענשה על זה על שחשבה כך. והנה גם רחל סברה כך שכבר נולדו כל השתלשלות שהיה ראוי ליצא מיעקב אבינו מאחר שראתה שנולד יהודה מדת המלכות הקדושה ומשם יפרד וגו' ואם יוליד יעקב שוב לא יהיה דוגמת המרכבה. על כן כתיב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב דייקא, פירוש הגם שתלד לא יהיה נחשב ליעקב תולדה לפי שכבר יצא ממנו כל המרכבה מלאה כו'. ולזה ותקנא רחל באחותה וגו' ואם אין מתה אנכי, פירוש שבקשה שיעקב אבינו יתפלל עבורה שאף על פי כן תוליד בנים שיהיו מכוונים נגד פרקי המרכבה ואם לא תהיה כמתה כידוע שהצדיקים נקראים חיים ולהיפך תולדות לא טובים נקראים מתים כידוע. לזה חרה אף יעקב בה ואמר לה התחת אלקים אנכי, פירוש וכי סבורה את שאני תחת אלקים היינו מלמטה תחת מדת מלכות ושוב לא אוליד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות העליונים הקדושים, לא כן, רק ממך מנע פרי בטן כי כעת את עקרה אבל לי יהיה עוד בנים שיהיו מכוונים כנגד מדות עליונים פרקי המרכבה כנודע מהזוהר הקדוש. כשמעה זאת אז אמרה הנה אמתי בלהה בא אליה וגו' ודו"ק:

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה וגו' ותעמוד מלדת. ולכאורה יקשה על מה מרמזים השני תיבות ותעמוד מלדת כי לכאורה המה מיותרים. והנראה דהנה הארבעה אשר צריכין להודות יורדי הים ואינך, הנה דוקא אחר שכבר יצאו מן הצער ההוא אשר היו בו לגמרי אז צריכין להודות לה' שקבלו כל הטובה, היינו אחר שכבר עלה מן הים והחולה כבר נתרפא לגמרי וכן כולם. וכן בכל ההצלות והישועות אחר שכבר יצא מן הצער שהיה לו צריך להודות. וכן מרומז בגמרא בפירוש ארבעה צריכין להודות מי שהיה חולה ונתרפא מלשון ונתרפא משמע לגמרי. וכן גבי אידך משמע שיצא מן הצער אשר היה בו ולא צריך עוד לטובה בזה. הנה שמעתי מאדוני מורי ורבי הרב הקדוש מ"ו יעקב יצחק מלובלין הכ"מ זלה"ה במעשה דחוני המעגל במסכת תענית שהתפלל על הגשמים עד שירדו גשמים מרובים ולא היו צריכים להם עוד, ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד. אמר להם שיביאו לו פר הודאה, יעוין שם, והביאו לו והקריב ופסקו הגשמים. אמר אדמ"ו זלה"ה שהכונה היה כנזכר לעיל כי אחר שהקריב פר הודאה בזה רימז שכבר יצאו מן הצער לגמרי ואינם צריכים עוד להטובה וממילא יפסקו הגשמים. וזה מרומז בפסוק שלפנינו אחר שאמרה לאה הפעם אודה את ה' וקראה שמו יהודה לשון הודאה ממילא הראה בעצמה שכבר קבלה כל הטובה בבנים ואינה צריכה עוד לטובה זו על כן ותעמוד מלדת. עד אחר כך על ידי הפעולות שנתנה שפחתה לאישה נתן אלקים שכרה וילדה עוד אחר זה, וקל להבין:

ותרא לאה כי עמדה מלדת וגו' ותאמר לאה בא גד ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. ונראה לי לפרש על דרך שפירשתי כבר על פסוק ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' ותעמוד מלדת, היוצא שם מדברינו שעבור זה נענשה על כי נתנה הודאה על בניה ונמצא שהוא גמר הטובה על כן עמדה מלדת. עיין בדיבור הקודם המתחיל ותהר עוד ותלד בן. על כן הוכרחה להפציר בתפלה ובתחבולות שתלד עוד ונתנה שפחתה ליעקב. על כן כאשר ילדה זלפה קראה את שמו גד שהוא מלשון מזל, כי ידוע מאמר חז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא כי מזל"א בגימטריא ג' הויות והם המקור להשפיע משם בנים ממזל עליון למזל התחתון, והיתה לאה חוזרת להוציא בנים ממזל עליון להשפיע למטה על כן קראה שמו גד מלשון מזל כאמור. וכשילדה בן שני אמרה כי אשרוני בנות כי כשמזל העליון משפיע לעולם התחתון נקראים עולמות התחתונים בשם נוקבא שמקבלת השפע ומכונים בשם בנות, וזהו כי אשרוני בנות. ותקרא את שמו אשר, רצה לומר שנתנה שבח והודאה להשי"ת בלשון אשרי לא בלשון הודאה כי הודאה משמע שכבר קבלה כל טובתה ובאמת היתה משתוקקת להוליד עוד והתפללה על זה ודו"ק:

וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם מדודאי בני ותאמר לה לכן וגו'. להבין דבר זה נקדים דהנה ידוע מספרים הקדושים שיש יחוד עליון ויחוד תחתון היינו יחוד עליון הוי"ה אהי"ה הוא בינה ותפארת ויחוד תחתון הוי"ה אדנ"י. והם נקראים עלמא דאתגליא ועלמא דאיתכסיא, ה"א עילאה וה"א תתאה, ומתייחדים שניהם על ידי הוי"ו יעקב בריח התיכון כי שניהם משתוקקים להתייחד עם הוי"ו מדת התפארת זה להשפיע וזה לקבל ההשפעה. וידוע שרחל נקראת בשם עלמא דאתגליא ה' תתאה ולאה עלמא דאתכסיא ה' עילאה ושוקקות שתיהם להתייחד על ידי יעקב מדת תפארת. ועתה נבוא לבאר רמז הפסוקים וילך ראובן בימי קציר חטים, היינו שבא להיחוד הנקרא קציר על שם מחצדי חקלא, וימצא דודאים בשדה, דודאים בגימטריא אדנ"י, היינו היחוד הוי"ה אדנ"י, ויבא אותם אל לאה אמו, רצה לומר שהיה מעלה היחוד לעלמא דאתכסיא המכונה בשם לאה אמו, רצה לומר כי היא אם הבנים כי משם נתגלו העולמות. ותאמר רחל תני נא לי מדודאי בנך, רצה לומר כי היחוד הזה שייך לי שאני מעלמא דאתגליא. ותאמר לה המעט קחתך את אישי הוא מדת התפארת מדת יעקב ולקחת וגו' את דודאי בני היינו היחוד המובא לי שהעלה בני אלי. אז אמרה לכן ישכב עמך הלילה, רצה לומר שהסכימה שיהיה יחוד לילה זו עמה והבן:

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה ויאמר וגו' ויאמר לבן הן לו יהי כדברך וגו' ויפרוץ האיש מאד מאד וגו' וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו וגו'. נראה לפרש הכתובים בדרך הרמז כי חז"ל דרשו על פסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, אורך ימים למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה, ובשמאלה היינו שעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד. הנה לבן הרשע רצה לבלבל מחשבת יעקב אבינו שלא יעסוק בעבודתו לשמה רק שלא לשמה המכונה בשמאל. וזה מרומז בפסוק ארמי אובד אבי, רצה לומר אבי מלשון רצון כמו שאמר הפסוק ולא אבה, רצה לומר שאבד הרצון של יעקב אבינו שלא יהיה עובד את ה' לשמה רק רצה לבלבלו שיעבוד שלא לשמה. וזה אשר אמר לבן ליעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך, גלל הוא לשון פרש ופסולת, רצה לומר על ידי העסק שלך שלא לשמה אשר הוא אצלך כפסולת נתברך בעושר כמאמר הכתוב בשמאלה עושר וכבוד, על כן אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה, רצה לומר שרצה להביאו לידי מדת השמאל שהיא במדריגת נוקבא שהיא עבודה שלא לשמה ועל ידי זה יהיה לו השכר בעושר וכבוד. וזה אשר רמזו חכמינו זכרונם לברכה במדרשים הן לו שאמר, הן לא, רצה לומר הן לא עולה בגימטריא פ"ו כמנין אלקים רצונו להביא לקטנות המוחין המרומזים בשם אלקים. אמנם יעקב אבינו אזר כגבור חיל להפר מחשבות ערומים ודבק את עצמו בתורה ועבודה לשמה לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזה מרומז בהכתיב הן לו כפשטיה שעולה בגימטריא צ"א מספר הוי"ה אדנ"י, ולא די שלא פעל לבן בו להדיחו מדרכיו הטוב, אדרבה על ידי התאמצו בתורה ומעשים טובים לשמה הוציא ניצוצות קדושות חיותו של לבן להעלותם למעלה. וזה מרומז בפסוק ויפרוץ האיש וגו', רצה לומר שפרץ בלבן פרצות להוציא בלעו מפיו חיות הקדושה אשר היה לבן יונק ממנה. וזה שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו, היינו שכל חיות הקדושה שהיה לבן יונק ממנה לקח יעקב והוציא ממנה, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד, כבוד היינו לבוש כי ר' יוחנן קרא למאני מכבדותא, היינו שהניצוצות הקדושים אשר הוציא מלבן והעלה אותם למעלה עשה מהם לבושים בעולמות עליונים כמבואר בספרים הקדושים, שבעליות העולמות הפנימיות של עולמות התחתונים נעשה לבושים בעולמות העליונים. או יש לומר כבוד בגימטריא ל"ב היינו שהעלה אותם לחכמה ששם ל"ב נתיבות כידוע, וקל להבין:

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר וגו' ויחמנה וגו' ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים. נוכל לומר בדרך רמז שתורתינו הקדושה מרמזת לנו בזה ומלמדת את בני אדם לעבוד את ה' באמת ובתמים ובדביקות והתלהבות גדול לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל עת ורגע. והנה ידוע שהעולמות נבראו על ידי אותיות התורה ועל ידי צירופי שמות הקדושים, וכשהאדם מייחד השמות וצירופיו הקדושים בורא בהם העולמות השייכים לצירופי השמות אשר מייחד. והנה כשאדם עושה היחודים צריך לייחד גם כן האותיות של השמות עם הנקודות והטעמים, אך לאו כל אדם זוכה לזה כי צריך לזה קדושה ופרישות גדול ולא כל הרוצה ליטול את השם כו'. ושמעתי מרבותי הקדושים זלה"ה שאף שאין לאדם קדושה ופרישות יתירה ולא יוכל לייחד יחודים כנזכר לעיל אזי יעבוד עבודתו עבודה זו תפלה בדחילו ורחימו מאד בהתלהבות יתירה והשתוקקות גדול ובמסירות נפש, אז אף שאין מייחד יחודים רק מתפלל כפשוטו בהתלהבות גדול ובמסירות נפש אזי כל היחודים אשר הם ראוים לתפלתו לייחד אותם השמות על אותו דבר שמתפלל עליו הם מתייחדים ממילא ועולים למקור שרשם בעולמות העליונים ומשפיעים שפע הדבר שהוא מתפלל עליו. והנה ידוע שעשרה קדושות הן ה' חסדים וה' גבורות ואור ההויות מאיר בהם נמצא שכללות העולמות הם עשר הויות קדושים ועיקר עבודתינו להכלל הגבורות בהחסדים שיומתקו הגבורות ויסכימו להשפיע החסדים על הכנסת ישראל. והנה חמשה הויות עולה בגימטריא ק"ל. וזהו ויקח לו יעקב מקל לבנה, רצה לומר שהמ"ם היא הפעולה. והכוונה שלקח והוריד השפעות החסד מן חמשה הויות של חסד שעולה ק"ל. לבנה, רצה לומר מלובן העליון המרמז לחסד. לח לוז וערמון המרמזים למוחין גדולים עליונים יעויין בסתרי תורה פרשת ויצא:

ויפצל בהם וגו' מחשוף הלבן, שיתגלו החסדים העליונים אור ההויות הקדושים שיאירו בהמוחין. וזהו ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים, רצה לומר ברהיטי המוחין. בשקתות המים, הוא מעין השפע העליון להשפיע שפע קדושות וחסדים מגולים על הכנסת ישראל. אשר תבאן הצאן לשתות, הוא צאן קדשים עם בני ישראל לקבל ההשפעות קדושות על ידי החסדים. ויחמנה בבואן לשתות, היינו אף שלא יהיו מייחדים השמות וצירופיו רק שיחמו את עצמם בהתלהבות גדול ובהשתוקקות רב ובמסירות נפש. ויחמו הצאן אל המקלות, היינו בהתפללם בהתלהבות גדול וחמום גדול ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים, היינו האותיות ונקודות והטעמים של יחודי השמות יהיו נולדין מעצמן ויהיו מתייחדין ממילא על ידי התפלה שיהיה בהתלהבות ודביקות ויפעלו פעולתם להשפיע חסדים גדולים והמשכיל יבין:

והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו. הפסוק הזה הוא לכאורה אינו מובן על פי הפשוט. ונראה לפרש על דרך הרמז כי הבורא ברוך הוא אי אפשר להשיג עצמותו רק מציאותו אפשר להשיג על ידי פעולותיו. והנה היה הרצון המאציל שיתגלה מציאותו שיוכלו הנבראים להשיג אלקותו על כן השתלשל העולמות מעולם לעולם עד תהומות הארץ, ועצם אלקותו שוכן בתוכם כי בלעדו לא היה שום קיום לעולם כמו שאמר הפסוק אפס בלתך, שבלעדו לא היה שום קיום לשום נברא רק מחמת אור אלקותו השוכן בהנבראים על ידי זה יש להם קיום. וכל הברואים הם הכל כמו לבוש לפנימיות אלקותו השופע בהם להחיותם, ועל ידי פעולת הנבראים שאנו רואים שיש חיות בהנבראים בבני אדם וחיות ובהמות ושאר כל הדברים על ידי זה אנו משיגים שיש אלקי המהוה כל ההויות ומחיה את כולם על ידי זה אנו משיגים אלקותו יתברך שמו. נמצא שכל הגופים הם לבושים לאור אלקותו השוכן בתוכם. וכמו כן כל העולמות העליונים אף הרוחניות של כל עולם הוא כמו מלבוש לעולם שלמעלה ממנו עשיה ליצירה ויצירה לבריאה וכן כולם עד אין סוף ברוך הוא, רק שבעולמות העליונים הם בדקות גדול ואינו כאשר בחיצוניות העולמות שהגופים הם הלבושים לאור החיות המאיר בהם והם אינם דבר אחד כי זה חומרי וזה רוחני, אמנם באורות עליונים אף הלבושים הם נשמות להעולם שלמטה הימנו, כמבואר דברים אלו בספרים הקדושים ומרומז בגמרא כיצד ברא הקב"ה את העולם נתעטף באור וברא את העולם שנאמר עוטה אור כשלמה. נמצא שהלבושים העליונים הם אורות והנה מה הם האורות. אותיות התורה כמאמר חז"ל בראשית ברא באורייתא ברא הקב"ה העולם, כמאמרם ז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם דהיינו על ידי המאמר עצמו יהי אור יהי רקיע וכן כולם עם האותיות והפנימיות שבהם בהם נתעטף הקב"ה וברא העולמות כולם החיצוניות והפנימיות המחיה אותן היינו אור האותיות. היוצא מדברינו שאין לך שום דבר בעולם מנקודה התחתונה אף בעולם השפל הזה שלא יהיה בו קדושת אלקותו יתברך שמו המחיה אותו וזה הוא הפנימיות אשר בו, וכמו כן בעולמות העליונים כל עולם הוא כמו מלבוש לאור פנימי מעולם שלמעלה ממנו המאיר בו להחיותו. וזו היא עיקר עבודת איש הישראלי בעבודתו בתורה ובתפלה וקיום המצות לזכך גם החומריות ולידע שבכל דבר גשמי נמצא דבר רוחני המחיה אותו וצריך להעלות הכל לשרשו אור קדושתו יתברך שמו המהוה והמחיה הכל, על ידי זה יוכל להשיג מציאות אלקותו המחיה את כולם, ושגם אור זה הוא רק כמו מלבוש לעולמות שלמעלה וכמו כן עד אין סוף ב"ה ויוכל לבוא על ידי זה לדביקות והשגה גדולה. וזה היה תכלית הבריאה שעל ידי הלבושים ישיגו אור הפנימי וזה הוא תענוג גדול לו יתברך שמו שבא האדם על סוד זה שיתגלה לו פנימיות העולמות וזה לא יכול להיות רק על ידי הזדככות החיצונים. אמנם לא כן הרשעים שאינם רואים רק החיצוניות ואינם שמים על לבם להתבונן שיש עוד פנימיות אור המחיה אותם ממילא נשארים בגופים מתים בלי חיות ונדמה להם שהעולם נוהג כמנהגו בגשמיות גמור. וזה הוא החילוק אשר בין ישראל עם קרובו ובין האומות ובין צדיק לרשע. וזה מרמזים הפסוקים והמצפה אשר אמר, רצה לומר המצפה הוא מלשון מלבוש כמו ויצף אותו, היינו כל הלבושים של העולמות שנבראו על ידי מאמרו יתברך שמו והיינו

אשר אמר על ידי אמירה של הקב"ה נתלבש הפנימיות בחיצוניות, יצף ה' ביני ובינך זה הוא המסך המבדיל ביני לבינך, רצה לומר כי יעקב ובניו מאמינים ומתבוננים בכל דבר אף הגשמי נמצא בו אור רוחני המחיה אותו ועל ידי זה הם מקשרים את עצמם בהפנימיות ומזככים כל דבר לקרבו לשרשו האור הפנימי אשר בו. לא כן לבן הרשע וסיעתו שאינם משגיחים רק בחיצוניות ועל ידי זה אינם יכולים להבין מעלת יעקב ומדריגתו בהדבקו בקדושת אלקותו יתברך שמו ועל ידי זה נסתר איש מאת רעהו. ודי למבין:

ספר מאור ושמש - פרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים לפניו. ופירש רש"י מלאכים ממש. ויש לדקדק על תיבת לפניו שהוא כמיותר, גם קשה להבין איך היה עשו הרשע יכול לראות במלאכי מעלה אישים רוחנים, הלא מצינו שפירש רש"י על פסוק כראות פני אלקים שיעקב הודיע לעשו שראה מלאכים בכדי לייראו ויאמר שראה מלאכים, מזה משמע שדבר גדול היה זאת אצל עשו לראות מלאכים, ועתה ישלח יעקב בעצמו מלאכים לעשו. ונראה להקדים מה שמבואר בזוהר הקדוש ובשאר ספרים הקדושים שכל דבר רוחני הבא מעולם העליון לעולם התחתון צריך אותו דבר להתגשם קצת במלבוש בכדי שיוכל עולם זה לסובלו, ואף תורתינו הקדושה כשנתנה הקב"ה לישראל לעולם התחתון הוצרך לגשם אותה להלבישה בסיפורי מעשה כמבואר בזוהר הקדוש. גם ידוע שהצדיק על ידי תורתו ותפלותיו וכן בכל המצוה אשר יעשה אותה הצדיק יברא מלאך. ובעת אשר הקב"ה שולח מלאך להצדיק לאיזה דבר הצריך לו אי אפשר להמלאך לבוא בזה העולם התחתון כי הוא רוחני מאד אזי צריך המלאך להתגשם בדבר ולהתלבש באיזה מלבוש שאינו רוחני כל כך כהמלאך, והוא כי המלאך נברא על ידי צירופי אותיות אשר בהמצוה שעשה הצדיק אשר האותיות ההם הם לבושי אור הטמיר והנעלם של המצוה ואותם האותיות עצמם הם המלבוש אשר יתלבש בהם המלאך בעת בואו לעולם התחתון עבור למלאות חפץ הצדיק. ומעתה נבין דברי הפסוק בפרשה שלמעלה ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם וגו', ויש להבין תיבת כאשר ראם. ולדברינו יוצדק כי כאשר ראם הכירם שהם נעשו ונתלבשו מלבושי תורתו ומצותיו וצירופי יחודיו, אז מלאו לבו להשתמש בהם כי הכיר בהם שבאו להשתמשותו כי נעשו ונבראו על ידי צירופיו ויחודיו. אמנם כאשר רצה לשלחם אל עשו הבין שעוד הם רוחניים מאד לגשת אליו וצריכים הם להתלבש יותר בגשמיות מכפי אשר היו בעודם לפניו, על כן נאמר וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר ששלח והפשיט מהם המלבושים הרוחניים שהיה בהם עתה, וישלח מלשון הפשטה מלשון משלחי גלימא דאינשי, היינו שהפשיט מהם מלבוש המלאכים אשר היה בהם בעודם לפניו כי הוצרך לגשם אותם עוד יותר שיהיו נראים לפני עשו כאנשים ממש. ונתן הפסוק טעם לדבר אל עשו אחיו היינו שהוצרך לגשם אותם שיהיו ראויים לעמוד לפני עשו אחיו, וקל להבין:

 

עוד בפסוק הנזכר לעיל וגו' עד ארצה שעיר שדה אדום. ויש לדקדק לאיזה צורך מזכיר הפסוק מקומות אלו. גם מה ראה על ככה להשתמש במלאכים כי היה יכול לפעול שליחותו זה על ידי אנשים. והנראה דהנה איתא במדרש שגם רבקה ברכה את יעקב בלכתו מהם ואמרה לו כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'. והנה עיקר המלאכים השומרים את האדם מכל דבר רע הוא מלאך הברית כי על ידי ששומרים את הברית קודש אזי מלאך הברית שומר אותו האיש שלא יקרבו אליו החיצונים להחטיאו ושלא יוכלו להרע לו בשום דבר. והנה איתא בתיקונים, ג' אותות הם, אות שבת ואות תפלין ואות מילה, ומי שאינו שומר אותות אלו אינו יכול לבוא למדת האמת לקבל את אלקותו יתברך שמו באמת. אמנם יעקב על ידי ששמר אות הברית כאשר מצינו שאמר לראובן כחי וראשית אוני כידוע. גם מצינו ששמר אות שבת כדרשת חז"ל על ויחן את פני העיר שקבע תחומין. על כן זכה לבוא למדת האמת להאמין באל אמת כי הוא לבדו אלקינו אין עוד זולתו. ולזה מרמזים הפסוקים ו'ישלח י'עקב מ'לאכים ל'פניו ר"ת וימ"ל, רצה לומר על ידי ששמר אות ברית מילה על כן נתקיימה בו ברכת אמו כי מלאכיו וגו' שהיה לו שמירה על ידי מלאך הברית. א'ל ע'שו א'חיו ר"ת א'ת ע'רלת א'חיו, היינו וימל את ערלת אחיו שמל את ערלת לב אחיו להכניעו שלא יוכל להרע לו ולכנסת ישראל. גם ר"ת א'ל ע'שו א'חיו א'רצה הם א'ין ע'וד א'מת א'לקינו, רצה לומר שבא על ידי זה למדת האמת להאמין ביחוד האל שאין עוד זולתו. ש'עיר ש'דה א'דום ר"ת ש'מר ש'בת א'חת, רצה לומר גם על ידי ששמר כהלכתו על דרך שאיתא בגמרא אלמלא שמרו ישראל שבת אחת כו', וקל להבין:

עוד בפסוק הנזכר לעיל וגו' עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור וגו' עד למצוא חן בעיניך. ופירש רש"י עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שברכני אבי. דבר אחר עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. והנה השני פירושים אינם מובנים. מה שאמר לא נעשיתי שר וחשוב, לכאורה לא יוצדק לפי המדרש שהיה לו ששים רבוא כלבים שומרי הצאן ויש אומרים שני פעמים ששים רבוא מזה נוכל לשער רבוי הצאן והעבדים שומרי הצאן ואיך ימצא שר גדול כזה. גם מה שאמר ותרי"ג מצות שמרתי, יקשה על מה שלח אליו כזאת והאם בזה יתרצה עשו להתפייס אתו, ואם עבור זה יהפך לו לאוהב, הלא יוסיף לשנוא אותו כי כן דרך הרשעים לשנוא את עובדי השם. גם מה ששלח לו ויהי לי שור וגו' למצוא חן בעיניך, באיזה צד ימצא עבור זה חן. גם מה שפירש רש"י וזו אינה מן השמים ואינה מן הארץ גם כן אינו מובן, כי הבהמות יגודלו מהעשבים ומצמחי האדמה והרי הם בכלל מטל השמים ומשמני הארץ. והנראה דהנה ידוע שעיקר העבדות השם הוא שילמדו את תורתו הקדושה לשמה בדחילו ורחימו לעשות נחת רוח ליוצרו בלי תערובת שום מחשבת פסול. ואם לומד לאיזה פניה אחרת לעשות עטרה לעצמו שיהיה לו לכבוד ולתפארת או לקנטר ח"ו, אזי בזה נותנים כח לסטרא אחרא חלילה וחס כידוע מכל ספרי הקודש והמוסר שעיקר הוא הלימוד התורה לשמה ועל ידי זה אין כח בשום אומה ולשון לשלוט בישראל, כמו שאיתא במדרש פרשת תולדות אמר ר' אבא בר כהנא לא עמדו פילסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי נכנסו כל אומות העולם אצלם אמרו תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם שכך הבטיחם אביהם ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו. ודקדקו לומר דוקא תינוקות מצפצפים בקולם כי התינוקות אין להם שום פניה ומחשבת פסול שנוכל לחשוד אותם לכבוד עצמם הם דורשים כי אינם יודעים לעשות רע על כן לא תוכלו להם. ונוכל לומר שזאת מרומז בפסוק הקול קול יעקב שתיבת קל הראשון הוא חסר והוא מלשון קלות. ופירוש הפסוק שאם אין הלימוד במחשבות קדושות בדחילו ורחימו רק שהוא שלא לשמה הוא נחפז וקל אזי ח"ו והידים ידי עשו מכוון לדברינו. והנה בספר הקדוש מאור עינים שחבר הקדוש האלקי מ"ו נחום מטשארנאבלי על הפסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ומפרש בגמרא למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה אורך ימים וגו' ולעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד. ומקשה בגמרא ולמיימינים עושר וכבוד ליכא ומתרץ שלמיימינים כל שכן עושר וכבוד. העולה מדברי הרב הקדוש כי להמיימינים העושר והכבוד הוא רק דרך כל שכן ואינו מפורש בהפסוק כי באמת אין העושר והכבוד בא להם במזומנים רק מדי יום ביומו מזמין להם הקב"ה שפע טוב בעת הצטרכותם יע"ש. ונראה שזה גם כן מרומז בברכת יצחק שברך ליעקב אמר לו ויתן לך האלקים, ופירש רש"י ויתן ויחזור ויתן, כי הצדיקים העוסקים בתורתו אין להם כל הברכה והעושר בפעם אחת במזומן. והענין הוא כי הצדיק מואס בעניני העולם וכל התענוגים וכסף וזהב שבעולם מאפס ואין נחשבו לו על כן כאשר יזמין לו השי"ת שפע ברכה בכסף או בזהב הוא מבזבז על צדקה ושאר צרכי מצוה ואינו מניח לעצמו כלום ותמיד הם מיחלים לחסדו, על כן נותן להם הקב"ה פעם אחרת וכמו כן לעולם. וזהו פירוש ויתן ויחזור ויתן, לא כן הרשעים והעוסקים שלא לשמה רק להתגדל ולהתיהר רודפים אחר הכבוד ותענוגות בני אדם וכאשר בא לו השפע מאתו יתברך שמו שכר לימודו בעולם הזה, הנה עינו רעה לפזר הממון כי ירא לנפשו אולי יחסר לו לרדוף אחר תענוגי הבלי הזמן, יעויין לעיל בפרשת תולדות על פסוק זה. וכבר אמרנו שזה היה כוונת לבן שהיה רוצה לבלבל את יעקב שיהיה עבודתו שלא לשמה ושיתן עינו רק בממון ואמר לו נקבה שכרך שהוא לשון נוקבא ושמאלית כאשר אמרנו לעיל בפרשת ויצא בדיבור המתחיל ויאמר אליו לבן, אמנם יעקב אבינו נתחכם כנגדו והחזיק עצמו באמונתו בעבודה שלימה בלתי לה' לבדו. וזהו ויבא יעקב שלם ודרשו חז"ל שלם בתורתו, היינו שהיה בתכלית השלימות שלא היה יכול לבן לבלבל מחשבתו מלעסוק בתורתו לשמה. והנה יעקב ידע שטימת עשו אחיו וקנאתו בו, וזה אשר שלח אליו להוציא הקנאה מלבו לא נעשיתי שר וחשוב היינו מה שאצלי הוא שר וחשוב זה לא נעשיתי כי אבי ברכני ויתן והכונה שאלמוד ואעסוק בתורתו לשמה שאהיה צריך לברכת ויתן ויחזור ויתן כנזכר לעיל ואז יקוים בי הוי גביר לאחיך. אמנם לא כן עמדי כי עם לבן גרתי כפירוש השני שתרי"ג מצות שמרתי ואף על פי כן ויהי לי שור וחמור כו' מזה נראה שלא היתה עבודתי שלימה על כן יש לי רב הון וכמוני כמוך ואנשים אחים אנחנו על כן מהראוי שאמצא חן בעיניך, וקל להבין. עוד יש לפרש לא נעשיתי שר וחשוב על פי דרך הפשוט, כי הנה דרך הממון באם יש לאיש עושר ונכסים הלא תגדיל רוחו ותזוח נפשו עליו להיות מתנהג כשר וחשוב לא כן אנכי אף שיש לי שור וחמור וכו' לא נעשיתי שר וחשוב, רצה לומר אצלי היינו אצל עצמי לא נעשיתי כן, וקל להבין:

עוד יש לפרש דברי רש"י הנזכרים לעיל, דהנה עוד יש לדקדק על לשון שור וחמור ועבד ושפחה הכל בלשון יחיד. ואף שפירש רש"י שכן דרך בני אדם לקרות לשור וחמור בלשון יחיד, אמנם אצל עבדים ושפחות לא מצינו כן. ונראה דהנה שורש והתכלית גדול לעבדות השם הוא מדת הסתפקות שלא לרדוף אחר המותרות. וכל זמן שאדם רודף אחר המותרות הן באכילה ושתיה והן בשאר התאוות קשה לו לבוא לידי התכלית האמיתי. וצדיקי הדור הם נקראים יסוד העולם כי הם במדריגת מדת יסוד אשר על ידי מעשיהם הטובים הם משפיעים כל הטובות בעולם והם הם הצינור והשביל אשר על ידם באים כל ההשפעות וממילא באים ההשפעות עליהם והם מסתפקים את עצמם במיעוט ההסתפקות ומחלקים ההשפעות וכל טוב לכנסת ישראל, כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, רצה לומר על ידי השביל וצינור שלו, וחנינא בני די לו בקב חרובין, רצה לומר שמסתפק את עצמו במעט ההסתפקות. והנה יצחק אבינו בירך את יעקב בטל השמים ובשמני הארץ וגו', ולפי דעת עשו היה הכל כפשוטו ועיקר הברכות היו בצרכי עולם הזה כאשר מאמינים רוב ההמון שעולם הזה ותענוגיו ההבלים הם העיקר לקבץ הון רב ולהיות חשוב בעולם, על כן קנא את יעקב. אמנם יעקב לא עשה זאת לעיקר כי באמת דרשו חז"ל כל הברכות על דרכים אחרים פנימיים יעויין בדבריהם, על כן שלח לו לא נעשיתי שר וחשוב, רצה לומר איני מחזיק את עצמי לשום שר וחשוב כי אין לי צורך בכל זאת ואין לי תענוג מזה ויהי לי שור וחמור וגו', רצה לומר עבורי די בשור אחד וחמור אחד ועבד אחד כאשר מצינו ברבי חנינא בן דוסא וקל להבין:

עוד בענין הנזכר לעיל. ובפירוש רש"י ז"ל על גרתי ותרי"ג מצות שמרתי מה הודיע לעשו בזה. וגם יש לדקדק על ואחר עד עתה מה הודיע לו בזה, האם לא ידעינן שאיחר עד עתה מאחר שלא בא מקודם, ובודאי היה ליעקב איזה כונה בזה. גם על הזכרתו בלשון יחיד שור וחמור וגו'. ונראה לי לפרש דהנה במדרש איתא שיעקב אבינו בשליחותו זה היה רצונו שיחזיר את עשו בתשובה. ונראה לי דהנה האמת הוא בעבודת האדם את הבורא יתברך שמו שיהיה באמת ובתכלית השלימות, כי יכול האדם לקיים כל המצות וללמוד הרבה אבל שיהיה באמת לאמיתו לשמה שיהיה נדבק על ידי התורה והמצות להבורא ברוך הוא, זה קשה מאד לאדם אפילו לעשות מצוה קטנה בשלימות באמת לאמיתו מעומקא דלבא, כי לזה צריך הזדככות רב להזדכך חומרו מכל התאוות הגשמיות ומכל חטאות הנעורים בתשובה שלימה אז יכול לבוא לעבוד את ה' באמת לאמיתו ובאם לאו אזי נותן ח"ו עוד כח להסטרא אחרא בתורתו ותפלתו שלא לשמה, וביותר קשה לו לאדם לעשות תשובה שלימה על מה שנדמה להאדם שעוסק בתורה ועבודה תמיד ואינו רואה בעצמו שום חסרון בעבודתו וסובר בעצמו שהוא צדיק גמור ועל מה ישוב נמצא נשאר בסכלותו ואין תרופה למכתו. ובאמת מי שאינו משגיח על עצמו בלי הפסק לתקן מעשיו הראשונים ולמצוא חסרונות בעבודתו בכל שעה שאינם בשלימות ושיתחרט בכל עת ולהרהר בתשובה שלימה על החסרון השלימות שהיה לו בעבדות בודאי הוא עדיין רחוק מהבורא ברוך הוא וכל העבדות שלו אינו כלום. כמו ששמעתי מאדמ"ו הרב מו"ה יצחק מלובלין זלה"ה על הגמרא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ויש שני נוסחאות בגמרא נוסחא אחת יפשפש במעשיו ונוסחא אחת ימשמש במעשיו. ואמר הוא ז"ל החילוק שבין השני נוסחאות הוא כך יפשפש במעשיו הוא לחפש אחר העבירות למצוא אותם לעשות תשובה עליהם, ופירוש ימשמש הוא אם אינו נמצא לו עבירות בפועל אזי ימשמש במעשיו הטובים שלו אם הם כתקנם, כי אי אפשר לעשות בלי חסרון כי ימצא בהם איזה פניה חלילה וחס או שהיה לו לעשות אותם ביותר דביקות ויותר בדחילו ורחימו. נמצא מכל הנזכר לעיל שהצדיקים האמיתיים ההולכים בדרך ה' באמת לאמיתו בעומקא דלבא הם תמיד בתשובה שנמצא להם תמיד חסרונות בעבדות שלהם, ומי שהולך בדרך זה אזי כל הטובות עולם הזה אינם חשובים אצלו לכלום ואינו נהנה מהם כלל. והנה איתא במדרש אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל וגו':

ומעתה נבוא לבאר הכתובים עם לבן גרתי ואחר עד עתה, רצה לומר שתרי"ג מצות שמרתי ואף על פי כן ואחר עד עתה שלא באתי לתכלית האמיתי, עד עתה הוא תשובה כמאמרינו שיותר קל לאדם לקיים כל המצות והחוקים מלעשות תשובה באמת ובתמים. וזהו פירוש המדרש ששלח לו כל השליחות להחזירו בתשובה, כי לכאורה יקשה היכן מרומז זאת בתורתינו הקדושה. ולדברינו יוצדק שבמלת ועתה נרמז התשובה ושלח לו ברמז שהוא אף שקיים כל התרי"ג מצות אף על פי כן לא בא לתכלית האמיתי עד כי בא למדריגת התשובה, מכל שכן שהוא צריך לעשות תשובה. וזהו ששלח לו ויהי לי שור וחמור וגו' הכל לשון יחיד, כי מי שעושה תשובה אינו נחשב לו כל העולם הזה לכלום אדרבה הוא עליו למשא. וכן נרמז באברהם אבינו ע"ה ואברם כבד מאד במקנה וגו', רצונו לומר שהיה הכל עליו כמשא כבד. וגם ליעקב לא היה נחשב כל הרכוש לכלום. וזה שפירש רש"י ז"ל לא נעשיתי שר וחשוב כי על ידי העושר והכבוד הנזכרים לעיל לא נחשב בעיני עצמו לשר וחשוב רק תמיד היה נכנע גדול בעיני עצמו מחמת התשובה והכנעה שהיה לו לפניו יתברך שמו, על כן נאמר בכולם לשון יחיד שור וחמור וגו', רצה לומר שלא היה חשוב הכל בעיניו רק כאילו היה לו רק שור אחד ואיני מחזיק את עצמי לגביר ושר וחשוב עליך על כן אין לך לשנוא אותי על כן אמצא חן בעיניך ודי למבין. לאומה זו אמר להם לכו אל בתי כנסיות ולבתי מדרשות אם שמעתם לתינוקות שמצפצפין בקולם אין אתם יכולים להם שנאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, עיין שם, בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וקשה דאדרבה בפסוק כתיב איפכא קול יעקב והידים ידי עשו. ותו קשה למה אמר להם תינוקות מצפצפין בקולם ולמה לא אמר להם שגדולים לומדים תורה אז לא תוכלו להם כו'. ונראה לי דידוע מאמר חז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכל העוסק בתורה לשמה כל העולם כולו כדאי הוא לו כו' ונותנין לו מלכות כו'. 

ועיין בספרי הקודש באריכות היכן היא הלימוד לשמה ולאו כל אדם זוכה לזה לבא בנקל כי אם אחרי יגיעה רבה. ואיתא בספרי קודש שבלימוד שלא לשמה נותן כח לסטרא אחרא. על כן אמר להם אבנימוס הגרדי לכו אל בתי כנסיות ובתי מדרשות אם שמעתם שהתינוקות של בית רבן מצפצפים בקולם דוקא לפי שהוא דוקא הבל שאין בו חטא, מה שאין כן לימוד של גדולים יש בו כמה וכמה בחינות כנזכר לעיל. וחלילה שלא לשמה ניתוסף להם כח חלילה. וידוע שכל שלומד לשמה אזי כשאותיות יוצאין מפיו של הלומד האותיות מלאים בקדושה בדחילו ורחימו לאפוקי כשלומד שלא לשמה חלילה אזי האותיות הם ריקים וקלים כדאיתא תורתו של דואג משפה ולחוץ. וזה והקול קול יעקב הקל כתיב חסר וא"ו והוא לשון קל. וזה הקל קול יעקב דהיינו שקולו הוא קל שאינם לומדים לשמה אז והידים ידי עשו חלילה וממילא כשאין קל קול יעקב אלא הקול קול יעקב שהוא מלא אבנים שלימות באהבה ויראה ובקדושה אז אין הידים ידי עשו שולטין אמן:

ויירא יעקב מאד וגו' ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב וגו'. ויש לדקדק למה אמר ואלקי אבי יצחק, הא לעיל כתיב ופחד יצחק מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם ומפני מה אמר עתה ואלקי יצחק. והנה רש"י ז"ל מתרץ זאת, אמנם ראוי להבין כונת יעקב בזה. גם למה הזכיר שם המיוחד ה' האומר אלי. גם זאת מתרץ רש"י ועוד לאלקי מילין. ונראה לי דהנה איתא בספרים הקדושים על מה שאנו תוקעים בראש השנה תקיעה שברים תקיעה שהוא בראש השנה הוא מדת יצחק, כדאיתא בספרים הקדושים על ויקרא את עשו בנו הגדול לדון את כל באי העולם כי הוא המקטרג היותר גדול על הכנסת ישראל, על כן אנו תוקעים בשופר להמתיק את יצחק. ותקיעה הוא כנגד אברהם אבינו שהוא חסד לימין יצחק, ויעקב שמדתו רחמים לשמאל יצחק, ויצחק שהוא מדת הדין הוא באמצע להמתיק את דינו שנצא בדימוס. והנה בכאן שראה יעקב אבינו שעשו בא ועמו ארבע מאות איש ונתיירא מאוד מחמת שהוא ענף יצחק מדת הגבורה גבורות קשים מאד על כן להמתיקו התחיל להתפלל על דרך התקיעות של ראש השנה ועשה המתקה, על כן התחיל אלקי אבי אברהם מדת החסד ואלקי אבי יצחק באמצע ואחר זה הזכיר ה' האומר אלי הזכיר שם המיוחד המרומז לרחמים ושיהיה מדת יצחק באמצע להמתיק דיניו. ועל כן לא אמר ופחד יצחק וגם אמר ואלקי אבי יצחק בוי"ו הכל לעשות המתקות להדינים, וקל להבין:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עזים מאתים וגו' גמלים מניקות וגו'. והנה יש לדקדק למה תפס הכתוב לשון מנחה ולא לשון מתנה. ונראה לי דהנה יש עוד לדקדק בפסוק ויאבק איש עמו וגו' ודרשו חז"ל שהעלו אבק עד כסא הכבוד, ויש להבין מה הוא האבק. ונראה לי להקדים לפרש הפסוק וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו וגו' ויירא וגו'. ויש להבין מה הוא המורא הגדול לפני ד' מאות איש אחרי שמצינו במדרש רבה שמחנה יעקב היה רב מאד כאשר כבר הזכרנו. והגם שמצינו במדרש שהיו כולם קטורי תגא אמנם יש עוד לאלקי מילין. גם יש להבין מה דאיתא במדרש ששלח לו כולן בעלי מומין וגם מה דאיתא במדרש שעישרן כל זאת צריך להבין. ונראה לי על דרך דאיתא קצת הדברים בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל אמנם אינו מפורש שם היטב בביאור, ונבוא לפרש הדברים כי כונת יעקב היה בזה המנחה לשלוט כל הגבורות והדינים על עשו ולמשוך על עצמו החסדים, כי מצינו בספרים הקדושים שנמצאים ת' עלמין דכסופין בקדושה הם רחמים פשוטים, והנה את זה לעומת זה וגו' נמצאים ד' מאות עלמין אשר בהם נאחז עשו הרשע והלך לקראת יעקב סטרא דקדושה ללחום עמו. וזה שנרמז וגם הולך לקראתך וד' מאות איש עמו, רצה לומר לקראתו וכנגדו על דרך האמור את זה לעומת זה. והנה ידוע ששורש הדינין הם ש"ך ופ"ר כמובא בספרי הקודש, ולכן רמז לו במנחה זו להשליך כל הדינין על עשו וכת דיליה. כי בפסוק ראשון עזים מאתים וגו' נמצא בסופי תיבות שמונה ממי"ן שעולה בגימטריא ש"ך, ובפסוק שני גמלים מניקות נמצאים שבעה ממי"ן שעולים בגימטריא פ"ר, וכונתו היה להשליך כל הדינים עליו. וזה אשר מרמז המדרש שהיו בעלי מומין, רצה לומר שכיוון להממי"ן שבסופי תיבות של המנחה. ומה שעישר אותם הוא רמז לשבר תקיפות של עשו כי כל הבהמות ששלח לו היה מנין תק"פ הם מנין תיבת עישר כמנין שעיר עזאזל לשבר תוקף של עשו כמובן. והנה עוד נמצאים ש"י עולמות בקדושה, ונמצא בזוהר הקדוש שאותן הש"י עולמות נחלקים לימין ולשמאל היינו ר"ז עולמות כמנין אור לימין וק"ג עולמות לשמאל כמנין מנחה. על כן אמרו חז"ל הוי זהיר בתפילת המנחה מחמת כי אז מתחילין להתגבר כוחות הדינין וצריך להמתיקם. ויעקב במנחתו היה כונתו לשבר תוקף הדינין שיחולו על עשו וכת דיליה ולהגביר הרחמים על בני ישראל עם קרובו, על כן אמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, רצה לומר שהק"ג שהם מצד השמאל שעולים במספר מנחה יהיו על עשו אחיו. וזה רמזו חז"ל בדבריהם שהעלו אבק עד כסא הכבוד, רצה לומר שאבק בגימטריא ק"ג העלה אותם עד כסא הכבוד, רצה לומר שהעלה הדינין להכלל אותם בימין להוריד רחמים על הכנסת ישראל. ועל ידי זה כפה את עשו להיות נכנע לפניו ונכנעו הדינים ונעשה רחמים גמורים על הכנסת ישראל אמן. ויצו את הראשון וגו' גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר וגו'. ויש לדקדק אם בא הכתוב לפרש היה לו לפרש גם את יתר העדרים ואם בא לעשות כלל לא היה לו לחשוב רק אחר ויצו את הראשון היה לו לכתוב ויצו גם את כל ההולכים אחרי העדרים. ונראה לי דהנה יעקב אבינו הקדוש ראה ברוח הקודש את הד' גליות אשר יגלו בניו בין האומות ובכל דור ודור יעמדו עליהם האומות אשר ירצו להרע להם. והנה האבות הם סימן לבנים והשתדלותם היה עבור בניהם הכנסת ישראל כאשר היה על ידי שנכנע לפני עשו והשתחוה לפניו נסתמו טענותיו ונכמרו רחמיו ונהפך לו לאוהב לבל הרע לו עוד, כן בכל דור ודור ובכל הגליות כאשר יגלו בניו בין האומות וירצו להרע להם ח"ו תיכף כאשר יכנעו בני ישראל לפניהם ולא יעמדו כנגדם בתקיפות רק בדברי ריצוי ומקבלים עליהם עול גליות ימתקו ולא יהיה ביכולתם להרע להם בשום אופן ויכמרו רחמי האומות עליהם. וזהו אשר מרמז הפסוק ויצו את הראשון גם את השני גם את השלישי, רצה לומר נגד השלשה גליות הראשונים. גם את כל ההולכים, רצה לומר גלות הרביעי שנמכרנו למלכים רבים ממלכות למלכות ומאומה לאומה כדבר הזה תדברון וגו' במוצאכם אותו, רצה לומר תכנעו לפניהם ותקראו אותם אדוני ואת עצמיכם תחשבו לעבדים ובזה יכמרו רחמיהם עליכם להיטיב עמכם אמן:

ויקם בלילה הוא וגו' ויעבר את מעבר יבק וגו' ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. ונראה לי לפרש בדרך הרמז דהנה על כל בי עשרה שכינתא שריא כי ברוב עם הדרת מלך וכל דבר שבקדושה יותר טוב לעשות באגודה מלעשות יחידי, אף כשיש להצדיק התבודדות ומתפלל ביחידי יוכל להרים עצמו יותר ולעלות במעלות מעלות יותר מבהתפללו ביחד עם שאר העם, אף על פי כן יוכל להיות עליו קטרוג ויוכל ח"ו ליפול למטה, אמנם בעשות הדבר שבקדושה באגודה אזי אין עליו קטרוג. והא ראיה שאף שהצדיק מתפלל ומרים עצמו בעולמות העליונים אף על פי כן אינו יכול לומר קדושה בפחות מעשרה. וזה מרמז לנו הפסוק ויעבור את מעבר יב"ק נוטריקון י'חוד ב'רכה ק'דושה כמבואר בזוהר הקדוש, היינו שעבר למעלה מאלו מדריגות למעלה למעלה במדריגות גדולות יותר, ויותר יעקב לבדו כי כל בני ביתו אשר אתו לא יוכלו כל כך לעלות במדריגות גדולות עמו על כן ויותר יעקב לבדו שהיה מרים עצמו יותר מהם. וזהו ויאבק איש עמו שהיה קטרוג עליו כנזכר לעיל. וירא כי לא יכול לו, כי אף על פי כן לא היה יכול לעשות לו כלום כי הצדיק הגדול אשר יוכל לעלות כל כך במעלות טובות אין הקטרוג יכול לעשות לו כלום, ויגע בכף ירכו היינו על ידי הקטרוג ניטל ממו תמכין דאורייתא המכונים בשם ירכים כמו שהם מעמידים הגוף כך התמכין דאורייתא המה מעמידים להצדיק ועל ידי הקטרוג ניטל ממנו התמכין דאורייתא ונופל למטה והבן. ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וגו' ויאמר שלחני וגו' ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב וגו' כי אם ישראל וגו'. והנה יש להבין שיעקב אמר לא אשלחך כי אם ברכתני, והמלאך שאלו מה שמך ולא מצינו שברכו. וגם היה יכול לברכו אף בלא שידע שמו. ונראה דהנה איתא בזוהר הקדוש על ויגע בכף ירכו שנגע שרו של עשו בתמכין דאורייתא. והענין הוא כך דהנה נודע מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במסכת אבות שהפליג מאד שלא ליהנות מבריות. והגדולים שבדורו והאחרונים כולם חלקו עליו והתירו להנות מבריות שאם לא כן אי אפשר להתקיים ויתבטל התורה ח"ו עיין שם בדברי קדשם. והנה שרו של עשו רצה לקלקל שלא יהיו תמכין דאורייתא וממילא יתבטל התורה חלילה לגמרי ובזה יהיו הידים ידי עשו שולטות חלילה. וזה שפירש התרגום אונקלוס על עשו איש יודע ציד נחשירכן, עיין במפרשי התורה פירושים על התרגום. ואנו פירשנו נחשירכן שנחש אורב על הירכין היינו התמכין דאורייתא כדברי הזוהר הקדוש. והנה איתא בזוהר הקדוש שבעולם הזה התלמידי חכמים ניזונים על ידי העמי הארצות ובעולם הבא יתפרנסו העמי הארץ על ידי התלמידי חכמים ועיקר חיותם יהיה רק על ידי התלמידי חכמים. והנה מצינו בגמרא שגם בעולם הזה יותר מה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית. ודורשים זה מן הפסוק שם האיש אשר עשיתי עמו בועז עיין שם. והנה ודאי ראוי והגון לתלמיד חכם שלא יהנה מכל איש כידוע ליודעי חן, אמנם מתחלה כל זמן שהצדיק עדיין לא נזדכך לגמרי והוא באמצע העבודה אי אפשר לו לדקדק כל כך ממי שיקח שאם כן אפשר שיתבטל לגמרי מהתורה והעבודה חלילה וחס. והנה אחר שנזדכך הצדיק אזי הוא הוא אשר מושך כל השפע בעצמו כדאיתא בגמרא על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שהתלמידי חכמים ניזונין בזרוע וכל העולם  ניזון בשביל חנינא בני וכו', ואז לא מקרי נהנה מבריות אדרבה הוא המביא השפע והם ניזונים ממנו נמצא התלמיד חכם ניזון משל עצמו. ועתה נבוא לבאר הפסוקים וירא כי לא וגו' ויגע בכף ירכו כדברי הזוהר הקדוש שנגע בתמכין דאורייתא וכוונת השר היה לפגום שלא יהיה מחזיקי תורה ועל ידי זה יתבטל התורה חלילה בכדי שישלטו ידי עשו. על כן אחר שביקש המלאך ממנו שלחני ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, פירושו שתחזור לתקן אשר קלקלת בהתמכין דאורייתא. אז אמר לו המלאך מה שמך וגו' עד כי אם ישראל פירושו דאיתא במפרשים שישראל הוא לשון ישר אל, ונראה לי הפירוש היינו שיהיה במדריגה גדולה בהזדככות גדול ואז יהיה הוא המביא שפע לעולם ויזונו הכל בזכותו וזה היה ברכתו לא יעקב וגו' כי אם ישראל, רצה לומר במדריגה גדולה ובמדריגה זו יהיו בניך הצדיקים ואליהם לא נגע הפגם כי לא הם הנהנים רק מהנים ומשפיעים לכל באי עולם בזכותם מדידהו קא אכלי, וקל להבין:

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וישאל יעקב וגו' ויאמר למה זה תשאל לשמי וגו'. ויש לדקדק מה זה כי שרית עם אלקים, היכן מצאנו שרותו עם אלקים. ורש"י פירש עם מלאכים, אך עדיין יש להבין אמאי קרא להמלאך אלקים כו', כי הנה איתא במדרש שהמלאכים על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתם קל"ח שנה כי המלאך אינו רשאי לגלות סוד שליחותו. ונוכל לומר שעל כן לא רצה המלאך לגלות את שמו ליעקב כי ידוע ששמות המלאכים נשתנים לפי השליחות שמשתלחים והשליחות אינם רשאים לגלות כנזכר לעיל, אמנם כאשר יעקב לא רצה להניח את המלאך אז אמר המלאך עתה אני מוכרח לגלות לו ויהיה לי התנצלות שאף הקב"ה עושה רצון הצדיקים והקב"ה גוזר והצדיק מבטל והצדיק גוזר והקב"ה מקיים על כן אם הקב"ה עושה רצון הצדיקים אנו על אחת כמה וכמה, כן הוא במדרש. וזה מרומז בהפסוק כי שרית עם אלקים, שרית הוא לשון שירות אחרי שאף הקב"ה כביכול עושה שירות הצדיקים ומכל שכן ועם אנשים היינו המלאכים אשר מתלבשים בעולם הזה בדמות אנשים כמאמר המדרש על כן וישאל יעקב ויאמר הגידה לי שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי, רצה לומר הרי הצדיק יש לו כח להלביש למלאך איזה לבוש שירצה כפי רצונו כפי הצורך הזמן כידוע מספרים ושמי נשתנה על פי השליחות ואחרי שאני מוכרח לעשות רצונך כפי הקל וחומר הנזכר לעיל ממילא תוכל לשנות את שמי על כן למה זה תשאל לשמי ודו"ק. ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויחן את פני העיר וגו'. במדרש ויבא יעקב שלם שלם בממונו. והנה יש לדקדק האיך היה שלם בממונו אחר כל המתנות שהוכרח ליתן לעשו, ואיך יאמר המדרש שלא חסר יעו"ש. גם יש לדקדק על לשון הכתוב עיר שכם משמע שכבר היה בשכם, ואחר כך נאמר ויחן את פני העיר. גם על הלשון את פני העיר. גם להבין דברי רש"י ז"ל שלם בתורתו. גם לבאר דברי המדרש על ויחן את פני העיר אטלס תיקן להם ומוכר בזול מטבע תיקן להם גם מרחצאות תיקן להם, מה היה לו לתקן תקנות אלו אחרי שעדיין לא נקבע בתוך העיר. והנראה דהנה כבר אמרנו שלבן ביקש לבלבל את יעקב שיהיה עסק תורתו שלא לשמה להביאו למידת שמאל עבור עושר וכבוד כמבואר אורך ימים וגו' ובשמאלה עושר וכבוד. אמנם יעקב אבינו אזר כגבור חיל והיה נאחז בימין לעסוק רק לשמה והיה לו אורך ימים ובמכל שכן עושר וכבוד כדברי הגמרא. והחילוק שבין עושר זה לעושר זה הוא שהעושר הבא מסטרא דימינא אין בו שום קטרוג ולא יכול להיות בו אחיזת חיצונים כי הוא ממקום גבוה מאד, אמנם עושר הבא מסטרא דשמאלא יכול לבוא בו איזה חסרון מחמת שיוכל להיות בו אחיזת החיצונים. והנה יעקב על ידי אחיזתו בימין והיה עוסק בתורה לשמה שלא לשום עושר וכבוד לא היה יכול להיות שום חסרון ופגם בעושרו. והנה ידוע שהאבות הקדושים מכונים בשם כתפין שהם הזרועות עולם אברהם זרוע ימין יצחק זרוע שמאל ויעקב המחבר הזרועות הלב המחבר הכתפין. ועתה נבוא לבאר הכתובים והמדרש ויבא יעקב שלם ופירשו המדרש ורש"י ז"ל שלם בתורתו, רצה לומר שלמד תורתו בתכלית השלימות לשמה ועל כן היה שלם בממונו שלא חסר כלום מחמת אותן הדורונות שנתן לעשו, רצה לומר שלא היה מוכרח עליהם רק מרצונו נתן כי לא היה יכול להיות שום חסרון וקטרוג על ממונו מחמת שהיה העושר בא לו ממקום גבוה מאד כאשר אמרנו. עיר שכם, עיר מלשון התעוררות. שכם, הוא לשון כתפין מלשון ויט שכמו, והכוונה שהתעורר הכתפין זרועות עולם מדריגת אברהם ויצחק והוא הכריע ביניהם והטה כלפי חסד כנודע. ויחן את פני העיר, פני הוא לשון ראש וקודם, רצה לומר שהמשיך מוחין עליונים להדרועין ועל ידי זה השפיע השפעות גדולות וחסדים מגולים על בני דורו. וזה מרמז המדרש שתיקן להם מטבע ומכר בזול ותיקן מרחצאות הרמז הוא שהשפיע כל טוב על באי עולם. וזה מרמז המדרש על ויחן שקבע תחומין, רצה לומר ששמר שבת כי שבת מרמז למוחין עליונים אשר משם בא השפע ורב טוב על בית ישראל אמן:

ויאמר אלקים אל יעקב וגו' ושב שם במדרש מביא המעשה דר' לוי בר סיסי ששאלו אותו שלשה שאלות ואחת מהם הוא הפירוש הפסוק אגיד לך וגו' אם רשום למה אמת ואם אמת למה רשום ומאריך המדרש בזה מאד. גם דרשו שם אם חשב אדם לעשות מצוה כו' שהרי יעקב על ידי שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו. ומסיים שם איחרת נדרך קום עלה בית אל ושב שם. ולכאורה צריך להבין ההמשך והדרש אשר סובב על מדת האמת והתרחקות השקר לכאן בפסוק זה. ותחלה נקדים לפרש הפסוק ויקרא לו אל אלקי ישראל, ודרשו חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב אל ולכאורה הוא בלתי מובן. ונראה לי דהנה כתיב ויהי בשכון ישראל וגו' עד ויהיו בני יעקב שנים עשר, וכבר האריכו המפרשים לפרש חיבור הפסוקים אלו ואענה גם אנכי בעזר השם. דהנה כבר הארכנו בזה בכמה מקומות ומובא בספרים דהקב"ה ברא העולמות עבור התענוג והשעשועים שיהיה לו מאומה הישראלית אשר שרשם הם האבות הקדושים שהם המרכבה אל שכינת כבודו אשר על ידם יתפרסם אלקותו בעולם שיודיעו איך לאהבו ואיך לירא מפניו ולפארו. והנה זה האחד היה אברהם אשר אחז במדת האהבה והודיע חסדי אל לכל באי עולם ועל ידי זה המשיך חסדים גדולים בעולם. כשבא יצחק אחז במדת הגבורה מדת היראה להודיע דאית דין ואית דיין שייראו מפניו והנהיג את בני דורו שיעבדו את השם במדת היראה. כשבא יעקב הבין שלא יתקיים העולם רק במדת הרחמים שאף אם יתקלקלו ח"ו בני העולם מעשיהם ויחטאו כנגדו חלילה וחס אם יתחרטו וישובו בתשובה שיתמלא הקב"ה עליהם ברחמים, על כן אחז במדת תפארת מדת האמת להתרחק מן השקר ומדת התפארת הוא ממוצעת בין חסד וגבורה מרכבות אברהם ויצחק, כי מדתו ממוזגת מחסד וגבורה שיכללו הגבורות בהחסדים כשיתעוררו בני אדם בתשובה. ומדת האמת היא אמצעית בין י"ג מכילין דרחמי כי יעקב הוא המבריח מן קצה אל קצה, על כן נאמר תתן אמת ליעקב. וממנו נמצאו שנים עשר שבטי יה והוא היה המקור להם מספרם י"ג כנגד י"ג תקונים י"ג מכילין דרחמי כלולים באור ההויות כולם רחמים פשוטים תיקוני אריך להוריד משם רחמים על כנסת ישראל בלי שום תערובות דין. והנה י"ג הויות עולה בגימטריא של"ח, גם ראשי תיבות של הפסוקים ויהי בשכון ישראל וגו' עד וישמע ישראל עולה עם הכולל של"ח. על כן נאמר אחר זה ויהיו בני יעקב וגו' רצה לומר יעקב ושנים עשר בניו הם כנגד י"ג תיקונים י"ג הויות אשר עולים של"ח, כי יעקב על ידי שאחז במדת האמת היה שרשו ממקור י"ג תיקונים והוא וי"ב בניו כולם הם י"ג נגד הי"ג תיקונים אשר רומזים למדת האמת מבואר בכתבים אצל כוונת חנוכה. ובזה יבוא על נכון ויקרא לו אל וגו' שהקב"ה קראו ליעקב אל רצה לומר אחרי שבא למדת האמת ואחז בה בתכלית השלימות היה דבוק בשורש עליון מדת אל תיקון הראשון מהי"ג תיקונים. על כן קודם שקיים נדרו היה עליו קטרוג מחמת שכבר קראו הקב"ה אל על דבוקו במדת האמת וכל זמן שלא קיים נדרו הנה הוא חסר עדיין בשלימות האמיתי. ובזה מובן המדרש איחרת נדרך קום עלה בית אל, כי תיבות בית אל הם בגימטריא באמת. ושב שם, רצה לומר צריך אתה להאחז במדת האמת בתכלית השלימות להידבק במקור העליון של י"ג תיקונים תיקוני אריך להוריד רחמים פשוטים על כנסת ישראל עד סוף כל הדורות. ומעתה יבוא על נכון אריכות המדרש על פסוק זה קום עלה בית אל שמרמז למדת האמת כאמור, על כן מביא כל הדרש אם חישב אדם לעשות דבר מצוה רצה לומר שצריך להתאחז במדת האמת בתכלית השלימות שאפילו רק חושב לעשות מצוה צריך לקיימו וקל להבין:

וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו אלקים אני אל שדי וגו' ויעל מעליו אלקים במקום אשר דבר אתו. ופירש רש"י ז"ל איני יודע מה מלמדינו. ונראה לי דאיתא במדרש על פסוק ויעל מעליו אלקים מכאן שהצדיקים הם מרכבתו של מקום. והענין הוא דכבר כתבנו כמה פעמים באריכות שהקב"ה שלשל כביכול ממנו העולמות אלפי אלפים רבבות עד שבא זה העולם הגשמי וצמצם בו אלקותו בכמה וכמה מלבושים ורצה העולם להרחיב יותר עד שגער בו הקב"ה והעמידו. וזה שאמרו ז"ל למה נקרא שמו שדי שאמר לעולמו די שלא יתרחב יותר לפי שכביכול שיער בחכמתו שעד כאן אפשר לאדם לחזור בתשובה אחר התגשמותו ואם היה העולם נתגשם יותר לא היה אפשר לנתק את עצמם מהגשמיות מחמת חומריות העביות, וחלילה היה האדם כמוכרח לחטוא ולא היה באפשרי לחזור בתשובה. וזה שאמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות שלא ברא לחיצונים גופים אלא ברא רוחות ולא הספיק לברוא הגופים עד שנתקדש היום, והיינו מטעם הנזכר לעיל שאם נבראו להם גופים היה העולם נתגשם יותר מדאי כנזכר לעיל. והעיקר העבדות לאיש הישראלי להעביר כל המסכים והמלבושים ולבוא אל פנימיות הקדושה ויזכך החיצוניות והמלבושים עד שגם המלבושים יאירו באור הבהיר. והנה האדם נברא בצלם אלקי שהוא אור המקיף כדאיתא בספרי קודש, וצריך לזכך את עצמו עד שיאירו הכלים והמלבושים יחד עם אור הפנימי והמקיף, ואז נעשה האדם מרכבה לשכינה הקדושה עד שאין מפריד השי"ת מעמו כלל וכלל לעולם ושורה עליו השכינה מה שאין כן קודם שנזדכך. והנה אברהם אבינו ע"ה קודם המילה נאמר לו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ונאמר לפי שאברהם אף שהיה מתחזק בעצמו בצדקו יותר מנח כדאיתא במדרש וברש"י ז"ל אף על פי כן קודם המילה שלא נזדכך עדיין מכל וכל היה צריך עדיין חיזוק וסעד מהשי"ת, על כן אמר לו השי"ת אני אל שדי פירוש שדי באלקותי לכל בריה דהיינו שגם לו צריך הסיוע מהשי"ת הנרמז בשם שד"י היינו שאמר לעולמו די שלא יתרחב יותר בכדי שיוכל האדם לזכך חומרו. התהלך לפני והיה תמים, רצה לומר אחר שימול את עצמו ישיג תכלית השלימות והזיכוך שיתהלך לפניו מעצמו והבן. והנה אברהם אבינו הוצרך לילך למצרים כמו שאמר הכתוב וירד מצרימה לשבר הקליפות שבחוץ לארץ וזה יהיה גם לו סיוע לזכך הכלים והמלבושים, ואז ויעל אברם ממצרים שהיה לו עליה על ידי זה. וכן יעקב אבינו הוצרך לילך לחוץ לארץ ולישב אצל לבן זמן רב גם כן לכונה הנזכרת לעיל בכדי שיזדכך חומרו. מה שאין כן יצחק אבינו לא היה צריך לירד לחוץ לארץ מחמת שנתקדש על ידי העקידה ונזדכך חומרו וכליו. ואפשר שלזה כיונו חז"ל במה שאמרו אתה קודש קדשים וכו':

והנה כבר כתבנו לעיל בפרשת ויצא שיעקב אמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. ודקדקנו שבתחלה אמר יהיה אלקים עמדי ולסוף אמר והיה ה' לי לאלקים, ואמרנו שנתיירא יעקב לצאת לחוץ לארץ והבטיחו השי"ת שיהיה לו שם אלקים לשמירה שיוכל לשבר תוקף הקליפות ולהכניעם בשרשם עד שיבוא לארץ ישראל אל בית אביו אז יזדכך גופו ויבוא לתכלית השלימות אז יהיה ה' לו לאלקים היינו שיכללו הדינים בהחסדים להמשיך חסדים גמורים על כנסת ישראל, יעויין שם בדברינו. והנה בבוא יעקב אבינו לשכם שהוא תחלת ארץ ישראל ויקן לו חלקת השדה ויקרא לו אל אלקי ישראל, פירוש על דרך כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלקי, אמנם עדיין לא נגמר לבוא למדריגתו כל זמן שלא בא אצל אביו והיה צריך עדיין לסיוע אלקי ולשמירה שם אלקים כמו שהתנה בתחלה ושבתי בשלום אל בית אבי, על כן נאמר וירא אלקים וגו' עוד בבואו מפדן וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי שהיה צריך עדיין לשמירה שם אלקים ולסיוע ועזר וסעד לתמכו. גם היה לו עוד סיבות מיתת רחל וסיבת דינה עד אחר שנתקרב לבית אביו אז ויעל מעליו אלקים במקום אשר דיבר אתו, פירוש שמכאן ואילך נסתלק מעליו שם אלקים כי לא היה צריך עוד לשמירה ונסתלקו מעליו כל הדינים והאיר כל הכלים והלבושים והמסכים עד שהאיר אותם שיאירו יחד הכלים ואור הפנימי ובמקיפין בשוה כולם יחד מאירין ואז נעשה ונגמר להיות מרכבה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד ועל זה אמר המדרש מכאן שהצדיקים הם מרכבה לשכינה ודו"ק:


ספר מאור ושמש - פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. איתא במדרש מצינו באברהם שגייר גיורים כו' ביעקב שגייר גיורים ואף ביצחק שגייר גיורים שנאמר בארץ מגורי אביו. ויש לדקדק הלא בדורו של יצחק היו בעולם גם גיורי אברהם, מדוע דייק הכתוב בארץ מגורי אביו על כל פנים היה לו לכתוב בארץ מגורי אבותיו. ויש לומר דהנה כבר אמרנו ונמצא בכל ספרי קודש שעיקר תכלית בריאת העולם היה עבור התענוגים שראה המאציל שיהיה לו מאומה הישראלית האבות הקדושים אשר פרסמו אלקותו וכל אחד הנהיג את בני דורו כפי מדריגתו אשר היה דבוק בהבורא יתברך שמו, אברהם היה דבוק ונאחז במדת החסד והודיע חסד אל לכל בני דורו והנהיגם לעבוד את השם מתוך אהבה ובשמחה רבה. בא יצחק בנו והבין שלא יתכן לעבוד במדריגה זו רק בשמחה כי יכול חלילה וחס לבוא לידי קלקול מזה כי יוכלו ההמון לבוא חלילה וחס לידי הוללות, התחיל להנהיג את בני דורו במדת הפחד והיראה להודיע להם דאית דין ואית דיין אשר יכול ח"ו לענוש לעוברי רצונו וצריך לירא מפניו ושיהיה תמיד רק פחד אלקים לנגד עיניו. וממילא כשהוא היה מנהיג הדור היו כולם כפופים תחתיו וחזרו לעבוד את אלקים במדריגתו. ואף דורו של אברהם אשר היו בימי יצחק חזרו לעבדו במדת הפחד. כשבא יעקב הבין שגם במדה זאת לבד לא יתכן לעבדו פן יבאו חלילה וחס לידי עצבות ומרה שחורה אשר היא מדה גרועה מאד, על כן התחיל הוא להנהיג את בני דורו במדה הממוצעת כי הודיע לבני דורו איך ימין ה' פשוטה לקבל שבים, ואף אם ח"ו מקלקלים השורה אם מתחרטים ונכנעים באמת לפני הבורא ברוך הוא מעוררים מדת הרחמים מדת התפארת אשר היא מרכבה ליעקב ומרחם על בריותיו, ממילא לא יבואו לידי עצבות רק יחזרו בתשובה, ומעתה תהיה היראה שייראו את ה' יראת הרוממות וגם זאת היא אהבה כי יעקב הוא הבריח התיכון ממוצע בין מדריגת אברהם ויצחק. על כן אמר הכתוב בארץ מגורי אביו, רצה לומר גיורי אביו היינו יצחק כי אז כשהיה יצחק מנהיג הדור היה הוא מגייר גם את גיורי אברהם אשר החזיר אותם למדריגתו נמצא כשבא יעקב לא מצא רק גיורי אביו, וקל להבין:

עוד בפסוק הנזכר לעיל, דהנה אמרנו בדרוש הקודם וכבר נזכר זה כמה פעמים שהאבות הקדושים הם הם המרכבה אשר פרסמו אלקותו יתברך שמו כל אחד לפי מדריגתו הודיע איך לעבוד את ה', אברהם במדת החסד, יצחק במדת היראה והפחד, יעקב ראה שאין העולם מתקיים על ידי הגבורות לבד חלילה וחס על כן המשיך מדת הרחמים לעולם, היינו אף שיבא אחד מבניו לידי קלקול ועבירה על אחת ממצות ה' אם אחר הוודעם ישובו ויכלמו ממעשיהם ויכנעו בהכנעה גמורה לפני המקום ויתחרטו באמת על פשעם אזי יתעורר מדת הרחמים לרחם על עמו. וכבר אמרנו שיעקב ובניו הם היו המרכבה לי"ג תיקוני דאריך מקור הרחמים, רצה לומר שהמשיך רחמים על הכנסת ישראל שיאריך אפו עמהם עד שיחזרו בתשובה שלימה. והנה שורש הי"ג תיקונים הם הג' הויות ובהם י"ב אותיות וקוצו של יו"ד הוא המקור לכולם. ונמצא בספרים הקדושים שכל מדה רומזת להוי"ה אחת, כן יעקב היה הוא המקור משנים עשר בניו והוא המשיך הרחמים אור ההויות שיאירו על שמות אלקים כוחות הדינין פחד יצחק להכניעם ולהמתיקם שיחזרו לרחמים פשוטים. וזה מרומז בהפסוק וישב יעקב רצה לומר יש"ב בגימטריא י"ב הויות המרומזים לי"ב אותיות של ג' הויות. יעקב, רצונו לומר שעם יעקב שהוא המקור להם אשר הוא עם בניו י"ב שבטי יה הם המרכבה לי"ג תיקוני דאריך. בארץ מגורי אביו, רצה לומר יעקב עם בניו השפיעו אור ההויות רחמים הפשוטים על שמות האלקים להמתיקם. בארץ כנען, רצה לומר על ידי שיכנעו לפני המקום אחר חטאם וישובו מדרכם הרעה יעוררו מדת הרחמים אור הי"ג תיקוני דיקנא להאיר על הדינים להמתיקם בשרשם שיחזרו לרחמים גמורים אמן:

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. במדרש רבה בארץ מגורי אביו מגיורי אביו שאברהם מצינו שגייר גרים כמו דאת אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. וביעקב מצינו שגייר גיורים כמא דאת אמר הסירו את אלהי הנכר וגו' וביצחק לא מצאנו שגייר גיורים, רק בכאן מרומז בארץ מגורי אביו מגיורי אביו, שממילא נלמד מכאן שגייר יצחק גיורים, עד כאן המדרש. ויש לדקדק לפי פירוש המדרש מהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאם הוא יעקב בעצמו גייר גרים היה לו להושיב עצמו בין אותם הגרים שהוא גייר, מה לו להושיב עצמו בין הגרים שגייר אביו. ך הענין כך הוא שמצאנו בכל דור ודור שצדיקים מלמדים התלמידים המתחבריםא ליהם דרכי ה' והאיך יתקנו בתשובה את אשר קלקלו והאיך יתקנו את נשמתם, א בל מעטים הם שיתקנו לגמרי את עצמם אצל צדיק אחד שלא יצטרכו אחר כך אחרה סתלקות הצדיק ליסע לצדיק אחר לתקן את נשמתם. והנה מצאנו באברהם אבינוע "ה שגייר גיורים ואף על פי כן לא היה להם קיום ולא נתקנו לגמרי, כדאיתאב פרקי דרבי אליעזר והוא מרומז גם כן בפסוק וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביוב ימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר וכבר פירשנו לעיל במקומו. והנהי צחק אבינו ע"ה למדם אחר כך אחר מות אביו כמרומז בפסוק וישב יצחק ויחפורא ת בארות המים אשר חפרו וגו' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, ד היינו שחזר ולמדם ויפתח להם שכל וחכמות לעבודת השי"ת. והנה אף על פי כןל א הועיל להם רק אחר כך כשבא יעקב אבינו ע"ה הוא חזר ולמדם ותיקנם לגמרי. ו זה פירוש הפסוק וישב יעקב, פירוש שהיה לו התיישבות בארץ מגורי כדפירשב מדרש מגיורי אביו דהיינו הגרים שגייר אביו ועדיין לא היו בתיקונם לגמריו הוא השיב אותם ותיקנם לגמרי כנזכר לעיל וקל להבין:

 

במדרש וישב יעקב מצאנו שאברהם גייר גיורים כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, יעקב גייר גיורים כדכתיב הסירו את אלקי הנכר וגו', יצחק לא מצאנו שגייר גיורים כו' מדכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' מגיורי אביו הרי שיצחק אבינו גייר גיורים עיין במדרש. ויש להבין האיך שייך הסמיכות של ואלה תולדות יעקב יוסף לזה שגייר גיורים ושגם אברהם ויצחק גיירו גיורים. ונראה לפרש על פי דאיתא בספרי קודש שאברהם אבינו ושרה כל זמן שלא הולידו לא היה זיווגם הקודש לריק חלילה, רק בזיווגם הקדוש המשיכו נשמת הגרים. וכן זיווג של כל הצדיקים הגם שהם בזקנתם מולידים נשמת הגרים בזיווגם הקדושים. והנה יעקב אבינו אחר שהוליד בנימין ושוב לא הוליד עוד נמצא שמכאן ואילך בזיווגם הקדוש המשיך נשמת גרים. וזה גם כן ידוע מספרי הקודש שגלות מצרים היה למען להוציא ניצוצות הקדושים שהוא נשמת גרים כדאיתא על פסוק כי לגוי גדול אשימך שם עיין שם. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרש המדרש גיורי אביו, והכוונה שהולידו נשמת גרים יעקב אחר הולידו את בנימין וכן אברהם ויצחק כן שהולידו נשמת גרים על כן הוצרך לירד למצרים להוליד שם נשמת הגרים שנודע שזאת עיקר הכוונה בגלות מצרים. וזה מרומז בדברי רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ירצה בזה שיעקב רצה להוליד נשמת הגרים בארץ מושבו קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל ידי זה נתגלגל הדבר ובא למצרים. ואתי שפיר החיבור אחר זה אלה תולדות יעקב יוסף ודו"ק:

ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. הנה יש לדקדק מה זה מאלמים אלומים, ואם כפירוש רש"י עמרין מאסרין אסריןה וה ליה למימר בפירוש מקשרין עמרים. ותו מה זה קמה אלומתי וגם נצבה שהואכ פל לשון. ונראה לפרש בדרך רמז דהנה מצאנו בישראל כמה מיני צדיקים כל אחדל פי מעלתו, יש שהם בעלי מדות טובות ויש שהם בעלי תורה שהם גדולים בתורהו יש שהם בעלי צדקות, ולכל אחד מהצדיקים מתחברים אליו בעלי אסופות תלמידיח כמים שבדור ושאר נשמות שבישראל ללמוד ממעשיהם ולתקן את עצמם. והנה הגםש בודאי טוב מאד התחברות הלז אמנם העיקר הוא להתחבר את עצמו לצדיק כזהש יוכל לתקן נשמות ישראל כי זה הוא צדיק אשר הוא דוגמת צדיק העליון שמקשרא ת הכל כידוע מספרים הקדושים. אמנם איך נדע הדבר מי הוא במדריגת צדיקש למעלה שמקשר את הכל, יש ב' סימנין בדבר. הסימן אחד הוא כך שהנה ידוע שכלע שר ספירות הקדושות לכל אחד יש מדה זה מדת החסד וזה מדת הצמצום וזה מדתה תפארת וכן כולם כידוע. אמנם מדת צדיק אינה מדה בפני עצמה רק הוא מעבירה שפע מלמעלה למטה תמיד נהר דנגיד תמיד ולא פסק, מקבל ומשפיע וחוזר תמידו מקבל מלמעלה ומשפיע למטה ואינו מדה בפני עצמה כידוע מספרים הקדושים. וכןז ה הצדיק שלמטה גם כן צריך שיהיה דוגמתו שלא יחזיק לעצמו בשום מעלה רקה וא מקבל ומשפיע לאנשים המתחברים אליו. ולא כן שאר בעלי המדות בישראלח סידים חכמים נבונים שאף על פי כן הם מחזיקים את עצמם שיש להם המעלה שהואב ה, ובצדיק כזה יוכל להיות ביטול כי כל אחד אומר אנא אמלוך מחמת שמחזיקא את עצמו לבעל המדריגה, וצדיק כזה אינו יכול לקשר נשמות ישראל. אבל מי שהוא בבחינת צדיק שלמעלה אינו נחשב בעיניו לכלום דוגמת צדיק שלמעלה שאין בו שום מדה רק מה שמקבל מלמעלה כדי להשפיע למטה, על כן נקראת מדת יסוד כל, כי הוא כולל כל המדות להשפיע למלכות והוא מקשר הכל. וצדיק כזה יוכל לקשר נשמות ישראל להעלותם ולקשרם בשרשם בקשר אמיץ וחזק כי הוא דוגמת צדיק שלמעלה שלא היה בו ביטול והבן זה. והסימן השני הוא שמי שהוא במדריגת צדיק שלמעלה הוא במדריגת להבה דוגמת צדיק שלמעלה מדת יסוד שהוא מקשר כל הספירות כשלהבת בגחלת. וכן צדיק שלמטה צריך להלהיב את לב המתחברים אליו שישתוקקו תמיד להתקשר להבורא יתברך שמו ושיתלהבו כשלהבת אש לעבודתו יתברך שמו עבודה זו תפלה, צדיק כזה הוא דוגמת צדיק שלמעלה דוגמת יוסף הצדיק שנקרא גם כן להבה כדכתיב ובית יוסף להבה. ולצדיק שיש בו בחינות הללו אליו ראוי שיתחברו נשמות ישראל כי צדיק כזה יכול לקשר נשמותיהם לאביהם שבשמים בשרשם העליון בצרור החיים מקור נשמתם:

ודברינו ירומזו בדברי יוסף אל אחיו שהבינם איך מדריגתו הוא דוגמת צדיק שלמעלה ובהם אין הבחינה הזאת ואמר שמעו נא וגו' והנה אנחנו מאלמים וגו' ותרגם אונקלוס מאסרין אסרין רצה לומר מקשרין נשמות ישראל. בתוך השדה, רצה לומר חקל תפוחין קדישין ועל כן בא השדה בה' שמרמז להשדה הידוע, היינו שהיינו מקשרין נשמות ישראל לכביכול אני ואתם. אמנם החילוק אשר בינינו כי הנה קמה אלומתי וגם נצבה, רצה לומר אשר אני מקשר שאני במדריגת צדיק כידוע לזה היה קיום ומצב כי אני דוגמת צדיק שלמעלה מדת היסוד המקשר כל העולמות. לכן היה ביכולתי לקשר הנשמות בשרשם למעלה מקור הנשמות, והנוטריקון של נצב"ה נ'שמתם צ'רורה ב'צרור ה'חיים. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, רצה לומר הגם שגם אתם הייתם מקשרים נשמות ישראל אף על פי כן אינכם במדת יסוד צדיק שלמעלה המקשר הכל רק בשאר בחינות ובאמת אין העולמות מתייחדים ומתקשרים רק במדת יסוד על כן הכל צריכים להתחבר על ידי בחינתי, וזהו והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כנזכר לעיל כי אין שום יחוד וקשור נעשה רק על ידי מדת צדיק יסוד עולם והבן:

וילכו אחיו וגו' וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה וגו' והנה תועה בשדה וגו'. והנה צריך להבין האם יש לחשוב על שבטי יה קדושי עליון שישנאו את אחיהם שהיה צדיק יסוד עולם עד שרצו להרוג אותו ואחר שלא הרגוהו מכרו אותו לעבד, ועל פי פשטות הדברים קשה מאוד להבין. והנה רש"י ז"ל פירש על שכמה מקום מוכן לפורעניות, צריך גם כן להבין שיהיה המקום גורם. ונראה לבאר דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות היו כל המקומות מלאים מאור אין סוף ב"ה וצמצם המאציל שכינתו ועשה מקום פנוי אשר שם יבראו העולמות. והנה למען כי רצונו הפשוט היה להיטיב לברואיו שיהיה שכר ועונש על כן ברא עולמות והחריבן, רצה לומר כאשר נמצא בכתבים שקודם עולם התיקון יצאו האורות מעורבבין דין ורחמים ולא על הסדר ונשברו ונפלו מהם ניצוצין הקדושים לעמקי הקליפות, ועשה המאציל זאת בכדי שעל ידי עסק התורה והתפלה של אומה הישראלית אשר יברא יבררו הניצוצות הקדושים ויעלו אותם מעמקי הקליפות ויקבלו שכר טוב על מעשיהם. אחר זה היה עולם התיקון ונבררו העולמות ומאשר נתברר אז מזה נברא העולמות העליונים והתחתונים. והנה דור המבול היו נאחזים עוד בקליפות קשים מאד, וראה המאציל שקשים מאד לתקנם ונשטפו במי המבול ולא נברר מהם רק נח. אחר זה היה דור הפלגה גם כן קשים מאד ולא יוכלו להתקיים ולא נברר מהם רק השבעים אומות אשר ראה המאציל שיהיה ביכולתינו לסובלם ולהתקיים ביניהם. וכל אותם הנשמות שלא נתקנו אז ירדו למצרים הנקרא ערות הארץ, ועל ידי הגלות בחומר ולבנים והתיכנו בכור הברזל נבררו הנשמות העשוקים בקליפות אמנם לא כולם, ומה שנשאר עוד יוברר מעט מעט עד ביאת משיח צדקינו שיהיה אז בירור הגמור כמבואר הכל בספרים הקדושים:

והנה בשכם שם היה מקום אשר נפלו שם ניצוצות רבים וגברו שם מאוד הקליפות שעשקו הניצוצות, על כן היו שם קלקולים רבים, שם היה ירבעם אשר חטא והחטיא ולא רצה לשוב בתשובה כדאיתא בגמרא שאמר לו הקדוש ברוך הוא חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל מי בראש, יעויין שם, מזה נראה שהיה מעולם התהו שגם הם אמרו כל אחד אנא אמלוך כידוע. והנה יעקב ובניו כשראו קושי המקום אשר גברו שם מאוד הקליפות רצו לתקן ולהעלות את הנשמות העשוקים שם. והנה אם היה שלום ואהבה בין כולם היה נעשה זאת על ידיהם תיכף, אמנם הקדוש ברוך הוא לא רצה שיתבררו רק מעט מעט על ידי מעשי התחתונים עם בני ישראל על ידי תורות ותפלות של דורות הבאים למען הרבות שכרם, על כן העיר ביניהם קצת שנאה והתחלקות כמו שכתוב נורא עלילה על בני אדם, על כן הוכרחו למכור את יוסף למצרים ונתגלגל על ידי זה שבא יעקב ובניו למצרים לברר הניצוצות על ידי עול הגלות, ואשר ישאר עוד יתברר מעט מעט כנזכר לעיל. וגם ידוע שעל ידי העשרה הרוגי מלכות נתבררו ניצוצות רבים. על כן נמצא בכוונת האר"י ז"ל לכוין באל נקמות ה' אל נקמות הופיע שינקום ה' נקמת הריגת הקדושים הללו. ואם היה התיקון נעשה אז לא היו נצרכים אלו הקדושים ליהרג והיה נעשה התיקון על ידי השבטים בעצמם. וזה היה כוונת יעקב אשר שלח את יוסף לאחיו לעשות תיקון זה:
 

ולזה מרמזים הפסוקים הנה אחיך רועים בשכם מקום מדור הקליפות לכה ואשלחך וגו', ואף יוסף נזדרז לכונה זו. אמנם כאשר ראו קושי הקליפות שלא יתקנו על כן רצו להרוג את יוסף (והיה בדעתם שיתוקן זאת על ידי הריגתו, אחר זה הבינו שגם בהריגתו לא יתוקן זאת) על כן הוכרחו למכרו למצרים. ולזה מרמזים הפסוקים וימצאהו איש והנה הוא תועה בשדה, רצה לומר שהיה תוהה ומחשב לתקן זאת. וישאלהו האיש וגו' ויאמר את אחי אנכי מבקש, רצה לומר את הניצוצין והנשמות הקדושים העשוקים אנכי מבקש לתקנם ולהעלותם מעמקי הקליפות. וזה הסוד מרומז בתיבת שכמ"ה ראשי תיבות ש'ברי כ'לים מ'עולם ה'תוהו לתקן זאת, אמנם כאשר לא עלתה בידם והוצרכו למכור את יוסף וישב ראובן וגו' אמר א'נה א'ני ב'א רצה לומר שתיבות אנ"ה אנ"י הם ראשי תיבות של אל נקמות ה' אל נקמות הופיע אשר מכונים על ההרוגי מלכות והיה מתאונן שעתה שלא נעשה התיקון יוכרחו להיות העשרה הרוגי מלכות ואשר ישאר עוד יתברר מעט מעט עד ביאת משיח צדקינו שיהיה במהרה בימינו אמן:

וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו' ויאמר אליהם ראובן וגו' השליכו אותו אל הבור וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וגו' ויפשיטו את יוסף וגו' והבור ריק אין בו מים. ובמדרש מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ולכאורה קשה מה הוא הצלת ראובן במה שציוה להשליך אותו אל הבור אשר בו נחשים ועקרבים. ובפרט לפי דרשת חז"ל שרוח הקודש העיד עליו שכוונתו היה למען הציל אותו מידם. ובזוהר הקדוש איתא למען הציל אותו להשיבו אל אביו אף מת, גם זאת לכאורה אינו מובן שזאת יהיה ההצלה. גם קשה מפני מה הפשיטו הכתונת הפסים מעליו, האם היה הכתונת הפסים אשר עליו למחסה ולמסתור מפני הנחשים ועקרבים. ונראה לבאר על פי פשוטו דהנה ידוע שיעקב מסר ליוסף השם כ"ב אותיות היוצא מברכת כהנים ובפרט השם פסי"ם אשר הוא מסוגל לחן ולשמירה ולכן עשה לו כתונת פסי"ם בכונה זו על פי היחוד וצירוף של השם כ"ב אותיות. והנה אחי יוסף היו מסופקים ביוסף שראו אותו הולך במקום סכנה למדבר והלך יחידי ושום מורא לא עבר על ראשו, ובפרט במה שהלך אצל אחיו שהיה יודע בהם שהיו שונאים אותו, אם הוא סומך את עצמו על צדקו או רק על סמך השמירה שעשה לו אביו במה שהלבישו כתונת הפסים שהוא מסוגל לשמירה כנזכר לעיל כי בודאי עשאו אביו על פי כונת השם של כ"ב אותיות כנזכר לעיל. ולמען יעמדו על המבחן הפשיטו מעליו הכתונת ואם גם אז לא יוזק הוא בודאי מחמת צדקו והוא מהראוי שצדיק באמונתו יחיה ואם אינו צדיק כל כך אזי יוזק. אמנם ראובן במה שאמר השליכו אותו אל הבור לא היה כונתו שיפשיטו מעליו הכתונת ולא היה יודע שכן יעשו ועל כן היה לבו נכון ובטוח שלא יוזק מחמת שמירת אביו שעשה לו ושפיר אמר הכתוב ורוח הקודש העיד עליו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וקל להבין:

וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה. פירוש רש"י ז"ל ידוע למה פרסם הכתוב את משאם עיין ברש"י, אבל יוכל לומר שהכתוב מרמז דבר גדול כי ידוע מכל הענין יוסף עם השבטי יה היה לגלגל הדבר הנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו', כי מוכרח הדבר שירד יעקב עם בניו למצרים לסבול עול השיעבוד לברר שם כל ניצוצי הקדושה כנזכר לעיל, ואחר כך ואחר הבירור יהיו יכולים לקבל התורה מפי הקדוש ברוך הוא פה אל פה על ידי משה רבינו ע"ה, והוא יהיה הגואל אותם ממצרים ועל ידו יהיה נתינת התורה לישראל ויתגלה הרצון הקדום שהיה בבריאת העולמות ישראל עלה במחשבה שיהיה עם אחד שיקבלו תורתו הקדושה על ידי משה. וזה ידוע שמשה היה בחינת דעת של כל ישראל על כן נקראו דור דעה, וגם יעקב אבינו היה בחינת דעת שהיה מחבר הקצוות אברהם ויצחק. וגם נאמר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל שמשה היה מלגאו ויעקב מלבר עיין בדבריהם וגם יוסף היה בחינת הדעת כמבואר בדבריהם הנזכרים לעיל. על כן נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי היה משורש שלו. על כן הוצרך להתגלגל הדבר שירד יוסף למצרים ועל ידו יהיה ירידת יעקב אבינו עם השבטים והם עשו הפעולה על ידי מעשיהם הטובים שיהיה הגאולה על ידי משה רבינו ע"ה ונתינת התורה. וזהו מרמז הפסוק וגמליהם נושאים נכאת כי נכא"ת גימטריא עם האותיות דעת עם הכולל, לרמז כי הדעת יורד למצרים עם יוסף. וצר"י ול"ט מרמז כי תיבת צר"י ול"ט גימטריא מש"ה, והוי"ו של ו'צרי מרמז ליעקב כידוע, י וי"ו הוא הבריח התיכון כמבואר בכל הכתבים. על כן כל זאת היה להורידמ צרימה להגלות. וזה נזדמן ליוסף שבירידתו למצרים נחת גם כן נשמת משה עמוע ם הדעת לגלות, על כן הריח אותו הצדיק ריח בשמים כי הריח של הדעת עם משהי רד עמו והיה בטוח שיהיה הגאולה על ידו ויקבלו התורה מהשי"ת שמו. וזהוש מרמז בזוהר הקדוש שגלות מצרים היה הדעת בגלות ודו"ק:

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו וגו' ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וגו' ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר וגו'. פירש רש"י ז"ל ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו וכו', והוא תמוה. ונראה דאיתא במדרש רבה בפרשה זו ראובן עסק בשקו ובתעניתו שבטים עסקו במכירתו של יוסף והקב"ה עסק לברוא אורו של משיח עיין שם. להבין הענין, דאיתא במדרש אין לך שבת ושבת שאין קורין פרשתו של לוט. ועיין במתנות כהונה שפירש אולי בזמניהם היו קורין פרשתו של לוט בכל שבת עיין שם והוא תמוה. ונראה דיש להבין מה זה הענין של יהודה ותמר שיצא מהם נשמת משיח צדקינו שיבא במהרה בימינו שיהיה על ידי חציפות ועל ידי כלתו, הגם דאיתא במדרש שהיה על ידי השי"ת ששלח ליהודה המלאך הממונה על התאוה עיין שם, אף על פי כן יש להבין להשכיל דבר זה. ונראה כי איתא בספרי קודש שטעם איסור העריות הוא לפי שאסור להשתמש בשרביטו של מלך עיין שם. והנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא, עיין בספרי הקודש באריכות הפירוש. והנה בביאת משיח במהרה בימינו יהיה זה שתעלה המלכות הקדושה למעלה למעלה עד עתיקא קדישא והצדיקים ימשיכו אז השפע ממזל עילאה מי"ג תיקוני דיקנא עילאי למלכות ומשם לכנסת ישראל. והנה בכל שבת ושבת יש דוגמא זו שהצדיקים מושכים שפע מעתיקא קדישא ממזלא עילאה שהוא שלשה שמות הוי"ה גימטריא מזלא מי"ג תיקוני דיקנא לכנסת ישראל בסוד שבת שי"ן ב"ת כדאיתא בספרי הקודש, עיין שם. והנה סוף מעשה במחשבה תחלה וכן היה ענין לוט שבא על בנותיו ויצא ממנו נשמת משיח והוכרח להיות כן דוגמא שלמעלה שאבא יסד ברתא. וזה שאמר המדרש שאין לך כל שבת ושבת שאין קורין בו פרשתו של לוט היינו בכל שבת ושבת נעשה דוגמא זה שהצדיקים מעלים ומייחדים את המלכות בסוד עתיקא קדישא וממשיכים משם השפע לכנסת ישראל והיינו אבא יסד ברתא כנזכר לעיל וזה בכל שבת ושבת ומובן המדרש היטב. ובזה יובן הגמרא במסכת שבת כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו וכו', וכבר מובאים דברינו אלה בפרשת וירא עיין שם. והנה אמרנו פירוש הגמרא אסתר קרקע עולם היא בדרך רמז שפשטה את עצמה מתאוות הבהמיות ומהגשמיות והיתה אצל עצמה כעפר ואפר דוגמא כאשר מצינו ברבי אליעזר שהיה דומה כאילו כפאו שד. וזה מרומז בדברי חז"ל אסתר קרקע עולם היתה. והנה בכאן שהקב"ה עסק לברוא אורו של משיח שיצא מיהודה ותמר דוגמא שלמעלה אבא יסד ברתא כי אין אדם נמנע מלקרא לכלתו בתו, ועל כן הזמין השי"ת ושלח מלאך הממונה על התאוה וכו' כדי שיבוא לידי כך שיצא נשמת משיח. והנה הצדקת תמר הבינה זאת ברוח קדשה והיא פתחה זאת כדכתיב ויוגד לתמר וגו' ותכס בצעיף ותתעלף, וחלילה לצדקת הזאת שיעלה בדעתה איזה תאוה הבהמיות, ובהכרח שפשטה את עצמה מתאות הגשמיות כאשר אמרנו אסתר קרקע וכו' והיתה אצל עצמה כעפר ואפר, וזה רמזו חז"ל שישבה בפתחו של אברהם אבינו שנאמר בו ואנכי עפר ואפר. והנה כבר כתבנו שעל ידי יהודה ותמר נתהוה נשמת משיח ועל ידי זה תתייחד מלכותא קדישא בחכמה עילאה בסוד עתיקא קדישא שיהיה נמשך השפע ממזלא עילאה סוד הג' ההויות מקור הי"ג תיקוני דיקנא לכנסת ישראל. וזה מרומז ו'יהי ע'ר ב'כור יהודה ראשי תיבות של ויהי ער בכור עולה ע"ח מספר שלשה הויות של רחמים, כי מכאן התחיל להתנוצץ נשמת משיח שעל ידו יתייחדו העולמות לרום המעלות ולהוריד השפע משם לכנסת ישראל, כי ער בכור יהודה הוא היה עיקר בעלה של תמר ואונן לא היה אלא בסוד יבום. והנה איתא בספרים הקדושים שזיווג יהודה עם תמר היה לתקן נשמת ער וכו' להחזיר אותם בסוד גלגול, והעיקר היה ער כי הוא היה הבכור ואונן בא לייבם את תמר לתקן נשמת ער אלא שלא רצה לתקנה ושחת ארצה עד שהוצרך הדבר שיתתקן על ידי יהודה על דרך האמור למעלה. וזה ירומז בדברי הכתוב ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך, פירוש שנחלק תיבת ערבון לשני תיבות, ער"בון. ובון מלשון בן. רצה לומר ער בן. עד שלחך תיבת שלח"ך עולה בגימטריא משיח, שעל ידו יברא אורו של משיח צדקינו במהרה בימינו אמן:

ויוגד לתמר לאמר וגו' ותשב בפתח עינים. במדרש בפתחו של אברהם אבינו שכל העינים מצפים לראותו. ויש להבין שלא מצינו זאת שמצפים לראות פתחו של אברהם אבינו. אמנם נראה לבאר דהנה נמצא במדרש על פסוק צדקה ממני שיצא בת קול ממני ומאתי יצאו הדברים, רצה לומר שמן השמים סייעוהו לאותה המעשה שיצא מלכות בית דוד ונשמת משיח שיתגלה במהרה על כן נתעורר יהודה קדוש עליון לדבר זה. והנה גם לתמר נתגלה סוד זה והיא גם היא נתכוונה לדבר זה לעשות יחודים קדושים להוריד נשמת משיח ממקום חצבה ושרשה בעולמות העליונים. והנה נמצא בגמרא ובמדרש ששה דברים קודמים לעולם ומהם הוא תשובה ונשמת משיח. נמצא אנו למדים ששניהם הם ממקום ומשורש אחד. והנה תשובה היא מדריגת בינה אימא עילאה אשר אור הפנימי הוא שם של ס"ג ולבושה הוא שם של אהי"ה במלוי יודי"ן עולה קס"א, ונתכוין לעשות היחודים הקדושים לזווג האורות על ידי דעת המזווג המדות להוריד נשמת משיח. ולזה מרמזים הפסוקים ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף, ראשי תיבות עולה ס"ג. בצעיף, תרגם אונקלוס בעיפא, עיפא עולה קס"א, רצה לומר ותכס לשון מלבוש שהלבישה את עצמה במספר קס"א מילוי שם אהיה. גם בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך, הראשי תיבות עולים קס"א. ע'ל ד'רך ת'מנתה ראשי תיבות דעת, נתכוונה לכוונה הנזכרת לעיל לעולם הבינה להוריד משם נשמת משיח. והנה אצל אברהם מצינו שמסר את נפשו להציל את לוט כשרדף אחר החמשה מלכים. ולכאורה אינו מובן שימסור את נפשו עבור לוט הלא ידע דרכו כי נסע מקדם ודרשו חז"ל שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם. אמנם באמת היה מחמת שראה ברוח הקודש שיתנוצץ ממנו נשמת דוד ומשיח. על כן אמר המדרש שפיר שישבה בפתחו של אברהם אבינו, רצה לומר שעשתה כמו שעשה אברהם אבינו שמסר נפשו להוריד נשמת משיח בעולם שכל העינים מצפים לראותו שיתגלה במהרה בימינו אמן:

ויוסף הורד מצרימה וגו' ויהי איש מצליח וגו' ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' וימאן וגו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים וגו' ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. גמרא רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש. גם התרגום אונקלוס מפרש למבדק בכתבי חושבניה, צריכים להבין מפני מה דוקא בכתבי חושבניה. וחד אמר לעשות צרכיו עמה אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כדאיתא בתוספת של ר' משה הדרשן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית משמע דאיש מאנשי הבית לא היה שם בבית אבל איש אחר היה שם בבית ועל כן צריך לומר דיעקב היה כדמשמע ברש"י בפרשת ויחי. וצריכים גם כן לעמוד על עיקר הדברים כי כפשוטם אי אפשר להבין שזאת תעלה על מחשבת יוסף הצדיק. גם הדקדוק מפני מה נאמר וחטאתי לאלהים לשון עבר הוה ליה למימר ואחטא. גם מה שנאמר וחטאתי לאלהים ולא נאמר לה'. גם איתא במדרש רבה ותשא אשת אדוניו את עיניה מה כתיב למעלה מן הענין ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה התחיל ממשמש בעיניו ומסלסל בשערו ומתלה בעקבו אמר הקדוש ברוך הוא אני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו ווגו'. גם כן צריכים להבין וכי ח"ו תעלה גיאות כזאת על דעת יוסף הצדיק:

ונראה לי לפרש בדרך רמז על פי מה דאיתא במדרש רבה בפרשת וירא גם הובא בזוהר הקדוש על פסוק והאלהים נסה את אברהם, כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם בשביל לגדלם בעולם כנס הזה של הספינה, עד כאן לשונו. ופירוש המדרש הלז הוא כך כי אין הקדוש ברוך הוא צריך לנסות את הצדיק כי השי"ת בודאי יודע כל מחשבות בני אדם אף קודם שבאו לעולם מה שתעלה אחר כך במחשבת לבם, לזאת השי"ת אין צריך לנסיון כי יודע האמת. רק השי"ת נותן לו הנסיון בשביל לגדלו בעולם ולפרסמו שידעו ושיכירו כולם גודל צדקתו וקדושתו. וגם כן רצה השי"ת בזה הנסיון להראות גודל צדקתו של יוסף ולא יהרהרו עליו שום שמץ ונדנוד עבירה על פי הדרך שיבואר למטה, כי הדרך הישר אשר צדיקים הולכים בו הוא על פי מה דאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ובפירוש הברטנורה כשהאדם עושה מצוה בשלימות אז הוא שכרו שמזדמנים לו מן השמים עוד מצוה אחרת ולהיפוך הוא גם כן בעבירה. ונראה לי שבודאי מן השמים הוא התשלום שכר הלז מדה כנגד מדה שכפי מדת המצוה אשר יעשה האדם אזי גם כן כפי מצוה זו יזדמן לו מצוה אחרת דמיון המצוה אשר עשה מקודם, וגם כן הוא להיפך בעבירה שכפי עבירה אשר יעשה האדם חלילה אזי יזדמן לו עבירה אחרת הדומה לעבירה הראשונה. וזאת ידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכשיזדמן לו לאדם איזה הרהור עבירה שיגרה בו היצר הרע אזי יפשפש במעשיו כי בודאי עשה עבירה כבר הדומה לזו העבירה אשר מסיתו היצר הרע ויעשה תשובה עליה ואז ינצל משכר העבירה ומגרירותיה:

ובזה נבוא לביאור פרשה זו כי ידוע שהשכינה הקדושה ירדה למצרים עם יוסף הצדיק כמו שנאמר ויהי ה' את יוסף, ויהי הוא לשון צער שהשכינה ירדה בהגלות. ובודאי כיון שהשכינה גם כן היתה עמו בודאי שמר עצמו מכל חטא ועון ומשום נדנוד עבירה, ובפרט מהגיאות כי אמרו כל המתגאה הוא דוחק רגלי השכינה, ועם יוסף היתה השכינה שרוי בודאי לא היה בו גיאות כלל אף שמיני שבשמינית. והפירוש הוא כך ויהי יוסף יפה תואר, היינו ששמר מאד הגוף והאיברים בטהרה גדולה ובקדושה יתירה ויהי יפה ומנוקה מכל עון ופשע. ויפה מראה הוא הנשמה המאירה שלא פגם אותה כלל באיזה נדנוד חטא. וסלסול השער היינו השערות עליונות היינו הי"ג תיקוני דיקנא, גם המשמוש העינים ומה שהיה מתלה בעקבו הוא הכל עשה יחודים בעולמות עליונים כאשר פירשתי כבר יעויין שם ותמצא נחת. אך הבני אדם אשר עיני בשר להם לא ידעו ולא הבינו כוונת הצדיק בזה ויחודיו וסברו שיש לו גיאות במשמוש העינים ובסלסול השערות, והקב"ה רצה זאת לגלות להם שאין בו גיאות כלל, לכך התרחש לו הנסיון הלז באשת פוטיפר המכונה גם כן בשם היצר הרע ותאמר לו שכבה עמי, וידוע מאמר חז"ל כל המתגאה כאילו בא על עריות וכאילו בא על אשת איש, נמצא שהגיאות הוא שקול כעריות, נמצא שבאם היה חלילה וחס בו איזה נדנוד גיאות גשמיות אזי היה נכשל באשת פוטיפר כי שכר עבירה עבירה כפי ההקדמה דלעיל, היינו שמזדמנים לו לעשות עבירה אחרת כפי דמיון עבירה אשר עשה מקודם, והוא היה ניצול ועמד על הנסיון בזה הוצרכו כולם להודות וידעו הכל שאין בו שום גיאות כלל, ואז התנשא מעלת קדושתו וצדקתו בפועל ובבירור:

ועל פי הדברים האלה נוכל לומר גם כן מה דאיתא (והביטו אחרי משה עד בואו האהלה שחשדוהו באשת איש, הוא גם כן שחשדו אותו שיש לו גיאות בזה ששם אהלו חוץ למחנה שאין כבודו לישב ביניהם לכן חשדוהו גם כן באשת איש כי הכל אחד כנזכר לעיל) ועבירה גוררת עבירה דמיון העבירה ראשונה וכאשר ראה יוסף הצדיק שמסיתו לעבירה זו ואז פשפש במעשיו הראשונים, וזהו שתרגם אונקלוס למבדק בכתבי חושבניה אולי ואולי עבר איזה עבירה הדומה לזו, אם ח"ו נכשל בגיאות ששקול כעריות, אך לא מצא עצמו כלל באיזה עבירה הדומה. וזהו שאמר וחטאתי לשון עבר כי אמר האם עברתי מכבר עבירה הדומה לזו זהו אינו, וזהו וחטאתי לאלהים כי העבודה זרה מכונה בשם אלהים אחרים כי לא מצא עצמו שעבר איזה עבירה אף גיאות כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, על כן אינו ראוי לאותו מעשה כי גם כבר לא פגם בשם אלהים הקדוש להביא ח"ו עצמו לממשלת אלהים אחרים ועל כן לא שמע לדבריה לשכב אצלה להיות עמה. אך כן דרך היצר הרע להצדיקים גדולים שאינו יכול לתפוס אותו להחטיאו אך כאשר בא הצדיק להתבודדות גדול ומפשפש במעשיו וחושב לעצמו שהוא גרוע שבגרועים והוא לאפס ולאין אדרבה הוא חושב לעצמו שהוא מלא עבירות כן דרך הצדיקים המתבודדים עצמם ועושים תשובות גדולות אזי תחבולתו של היצר הרע להביא הצדיקים הללו בעצבות גדול ובמרה שחורה חלילה וחס שיאמר לנפשו שהוא מלא עבירות ואז יוכל לתופסו חלילה וחס להכשילו באיזה דבר. אך הצדיק צריך זאת להבחין תיכף שזאת הוא מחשבת היצר הרע וצריך תיכף לצאת מגדר הלז שלא להחשב לעצמו שהוא מתבודד עצמו כדרך הצדיקים לשוב על עוונותיהם רק להביא עצמו לתוך שמחה וינצל מהכשלת היצר הרע. וזאת היתה מעשה דיוסף הצדיק שראה היצר הרע שלא יוכל להכשילו רק כאשר התבודד כדרך הצדיקים וחשב עצמו לאפס ולאין. וזהו ואין איש מאנשי הבית שם בבית רצה לומר שבא למדריגות התבודדות גדול כאילו אין שום אחד מאנשי הבית שם בבית, והיה מתבודד עצמו אז רצה היצר הרע לתופסו להביאו במרה שחורה ועצבות שהוא מלא עבירות ואז היה יכול ח"ו להכשילו. וזהו ותתפשהו בבגדו, היינו בעבירות מלשון בבגדו בה, היינו להביאו לעצבות לעשות תשובה על רוב העבירות ועל ידי העצבות היה יכול להכשילו, על כן עשה לו יוסף הצדיק עצה זאת ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, רצה לומר שעזב עצמו מהתבודדות וממחשבות אשר חשב לעצמו לאפס ולאין כדרך הצדיקים, רק כעת עזב הדרך הלז וינס ויצא החוצה שאחז עצמו במדת התפארת. וזהו דמות דיוקנו של אביו ראה, היינו מדת יעקב הוא התפארת, והחזיק עצמו בשמחה ועל ידי זה ניצל ממחשבת היצר הרע וידעו הכל שיוסף הוא הצדיק יסוד עולם ודו"ק. וזהו פירוש הפסוק וראה אם דרך עוצב בי ואז תחבולות היצר הרע להכשילו כנזכר לעיל, אז נחני בדרך עולם כפי שנאמר וינס ויצא החוצה והבן:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. יש לדקדק מה זה ויהי ויהי שהוא לשון צרה ח"ו כידוע. ונראה דאיתא במדרש רבה על ויהי איש מצליח גבר קפוז, פירש במתנות כהונה גבר קפוז איש מקפיץ כלומר צהל ושמח ולב טוב, מדלג על ההרים תרגום מקפז, על פי וצלחו הירדן לפני המלך, ופירש המתנות כהונה וצלחו את הירדן שעברו בחפזון ובמהירות ובשמחה. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש ששכינה ירדה עם יוסף הצדיק למצרים והוא גלות השכינה וכתיב בכל צרתם לו ולא צר, כי באמת תרווייהו איתא. נמצא היה ליוסף הצדיק צער גדול מגלות השכינה הקדושה ומה גם צער גלותו מבית אביו ואחיו הצדיקים, כי גם שהיה מושל בכל עשירות של פוטיפר והיה מושל בכל אשר לו אף על פי כן היה בגלות בין המצרים ומרוחק מבית אביו ואחיו הצדיקים ואין לך צרה גדולה מזו, ואף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות שזהו מניעה גדולה שבכל המניעות בהיות אדם סר וזעף כידוע מדברי קדושים עליונים, והסיח דעתו מדאגתו וצערו וצרתו בהיותו מרוחק מבית אביו והיה בשמחה תמיד כדי שיהיה יכול לעבוד השי"ת בשמחה ומטוב לב מרוב כל והיה אוכל ושותה ומסלסל בשערו כדאיתא במאמרם ז"ל והכל כדי שיהיה שמח וטוב לבב מרוב כל. כי כן שמעתי פירוש המשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה פירוש ממעטין את צער ודאגות בשמחה, פירוש עם שמחה, על ידי שמחה שיש לאדם הוא ממעט גלות השכינה. והצרות שהיה לו בהיותו בגלות בין העובדי כוכבים המשיך את הצרות על בית אדוניו שהיו עובדי כו"ם ועל המצריים. וזה ויהי ה' את יוסף פירוש צער גדול היה ליוסף על גלות השכינה שהיתה עמו במצרים להשתתף עמו בצערו שהיה לו על פרידתו מבית אביו על שם בכל צרתם לו צר כנזכר לעיל. ויהי איש מצליח כדפירש המדרש גבר קפוז דהיינו שהיה בשמחה וטוב לב לעבודת השי"ת והגם שהיה בצער. וזה ויהי, רצה לומר הגם שהיה בצער בלשון ויהי אף על פי כן איש מצליח כפירוש המדרש שהיה גבר קפוז רצה לומר שהיה שמח וחדי בחפזון ובמהירות כדפירש במתנות כהונה כנזכר לעיל, על כן היה תמיד בשמחה ובטוב לב לעבודת השי"ת ובזה המתיק הצער מהשכינה ומעצמו כמאמר ממעטין בשמחה. והמשיך כל הצרות על כל העכו"ם. וזה ויהי, רצה לומר צרה בבית אדוניו המצרי, רצה לומר שהמשיך כל הדאגות ועצבות על בית אדוניו המצרי כנזכר לעיל ודו"ק:

ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. השלשה ויהי אין להם שום פירוש. ויש לרמוז בזה כי הצדיק הזה נכנס לגלות כנזכר לעיל כדי לעשות הכנה לאביו והשבטים ולכל ישראל כדי שיהיו יכולים לסבול הגלות ועול השיעבוד ולעשות התיקון המכוון בהגלות הנזכר לעיל, והשכינה הקדושה ירדה עמו מיד לגלות כמבואר בזוהר הקדוש, על כן התחזק את עצמו ועשה לעצמו מגן מהחיצונים שלא ישלטו בו ולא יהיה להם שום אחיזה בגופו ונשמתו ח"ו. וידוע שתיבת מגן מרמז לשלשה שמות א"ל כמבואר בכוונת הקפות של הושענא רבה, שאנו עושים לעצמנו בהקפות מגן מהחיצונים שלא ישלטו בנו. וזהו הרמז השלשה ויהי, כי שלשה פעמים א"ל גימטריא מג"ן לרמז שיוסף עשה לעצמו מגן שלא ישלטו בו המצרים. וזהו הרמז במדרש בפרשה זו בתחילת הסדרה משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא וכו' גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד משל בנך ואתה שורפו מרמז כנזכר לעיל שג"ץ גימטריא מג"ן ורצה לומר שמגן שעשה יעקב לעצמו ומגן שעשה יוסף לעצמו על ידי השמות א"ל היו שורפים כל אלופי עשו ושני פעמים מג"ן גיטמריא מקו"ם דהיינו השי"ת שהוא מקומו של עולם:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו'. פירוש רש"י ידוע כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו אמר הקב"ה וכו' אני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו וגו'. אבל זה לא נזכר בפסוק שסלסל בשערו וכו'. ונוכל לומר שהפסוק מרמז כאן כך דהנה ידוע שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף שהיה לו דמות דיוקן יעקב. ואמרינן שופרא דיעקב שופרא דאדם הראשון, כי שניהם יעקב ויוסף באו לתקן חטא אדם הראשון שחטא בגן עדן, על כן כמו שחטא אדם הראשון על ידי אשה כן היה צריך להיות התיקון על ידי אשה רעה. וגם זה מבואר שיוסף היה מרכבה למלאכי מעלה הנושאים המרכבה. וזהו פירוש הפסוק ויהי יוסף יפה תא"ר נוטריקון ת'מונת א'דם ר'אשון. ויפה מראה נוטריקון ה'ם מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, שהיו מתלבשין ביוסף לסייע להתיקון. על כן ותשא אשת אדוניו וגו' שרצתה להכשילו על ידי מעשה רעה, וקודשא בריך הוא עזרו ולא יכלה לו. על כן היה התיקון שלם על ידו דייקא והיה מושל במצרים ושם נבררו כל ניצוצי קר"י של אדם הראשון כמבואר בכתבי האר"י ז"ל וזה היה הכל על ידי נסיון יוסף כנזכר לעיל:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. פירש רש"י והוא ממאמרם ז"ל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. ובמדרש איתא ממשמש בעיניו ומתלה בעקבו ומסלסל בשערו. ויש להבין יוסף הצדיק שהיה במדריגת צדיק יסוד עולם עליון יהיה מסלסל בשערו דוגמת נערים הפוחזים שהם בני עולם הזה, חלילה שיהיו הדברים כפשטן. ונראה כי יוסף הצדיק בהיותו בין הערלים השטופים בזימה בפרט במצרים שהוא ערות הארץ, והוא היה בנעוריו ברתיחת הדמים כדאיתא במדרש רבה ששאלה מטרוניתא את רבי אפשר היה ליוסף לעמוד על נסיונו ברתיחת הדמים נגד אשת אדוניו עיין שם. מה עשה אותו צדיק הדביק את מחשבתו תמיד לעולמות העליונים בחכמה העליונה עד שהיה דבוק באין סוף ב"ה בדביקות גמור ואז לא הזיק אותו כלל הגם שהיה בין הערלים שטופי זימה, כדאיתא בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב ז"ל על מאמרם ויבא הביתה לעשות מלאכתו שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, כי היא קשטה את עצמה בפניו ובגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית ובכל פעם בקישוטין אחרים קשטה את עצמה כדי להמשיך את לבו אליה, והוא יוסף הצדיק בראותו התכשיטין והתפארת שהיא עושה בכל יום אזי דבק את עצמו למדת תפארת ישראל ולא השגיח על גשמיות הדבר אלא על רוחניות הדבר כידוע מדברי קדושים עליונים. וזה חד אמר לעשות צרכיו וכו' אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו שהוא מדת תפארת ישראל עד כאן דבריו הקדושים זצוק"ל. ונחזור לענינינו אל דברי המדרש ורש"י ז"ל כיון שראה עצמו מושל התחיל להיות ממשמש בעיניו, פירוש כיון שהיה מושל ויכולת בידו לעשות מה שבלבו והיה ירא מיצר הרע שהוא האויב והשונא גדול, מה עשה התחיל בתחבולות לעשות מלחמה נגדו התחיל למשמש בעיניו, דאיתא בגמרא אצל רבי בשעה שהעביר ידיו על עיניו קיבל עול מלכות שמים. וזהו ממשמש בעיניו, רצה לומר שקיבל תמיד עול מלכות שמים. ומסלסל בשערו כי ידוע מספרים הקדושים כי השערות מרומזים על העולמות העליונים כמאמר הכתוב סלסלה ותרוממך, והתחיל יוסף הצדיק למשמש בשערות הזה עולמות עליונים. ומתלה בעקבו כדאיתא בספר החסידים כשבא לאדם חלילה הרהורים רעים יתלה עצמו בצפורנו על עקבו וילך מאתו ההרהורים רעים, וזה מתלה בעקבו כדי להסיח דעתו מהרהורים רעים, ולאחוז דרכו בקודש להיות מדובק בעולמות העליונים. וממילא יובן מאמר הקב"ה אתה מסלסל בשערך חייך שאני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, פירוש כיון שאתה יכול לתת לך עצות בנפשך שלא ליתן מקום ליצר הרע בהרהורים רעים רק שאתה משגיח עצמך ומדבק את עצמך תמיד בעולמות העליונים, אזי אנסה את עצמך באשת אדוניך כיון שאתה יכול להפשיט את עצמך מגשמיות העולם ולאחוז עצמך בדוגמתו ברוחניות של דבר ודבר עד שאתה דבוק בחי העולמים באין סוף ב"ה. מיד ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף והוא יוסף הצדיק עמד בנסיון ונראה לו דמות דיוקנו של אביו ואחז במדת התפארת ישראל כנזכר לעיל. ועל כן כשעמד בנסיונו נקרא יוסף הצדיק. והיה מאמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לטובתו מאחר שהיה ממשמש בעיניו ומסלסל בשערות המה העולמות העליונים שהיה יכול לפשוט עצמו מהגשמיות ולאחוז בכל דבר בדוגמתו שהמה רוחניות הדברים המה העולמות העליונים על כן נסהו באשת אדוניו וגירה בו את הדוב מאחר שהיה לו כח ועצות ותחבולות לעשות עם היצר הרע מלחמה כנזכר לעיל ודו"ק:

עוד יש לרמוז במדרש הנזכר לעיל שהיה מתלה בעקביו וכו', דהנה יש לדקדק עוד בפרשה זו בפסוק וימאן ויאמר הן אדוני וגו' איננו גדול ואיך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים. ויש לדקדק חדא היה לו לומר ואחטא לאלהים, לא לשון עבר. וגם מה היה דעתו להסירה מתאותה במה שאמר לה שיחטא לאלהים, ובפרט במה שאמר לפניה חשיבותו אצל בעלה הלא בזה יגדל תאותה אצלו. ונראה לבאר בהקדם לפרש הפסוק ואלה תולדות יעקב יוסף וגו' והוא נער וגו', דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות היה העיקר עבור השעשועים שיהיה לו ממעשה האבות שיפרסמו אלקותו יתברך שמו. והנה כבר אמרנו שעיקר תכלית הבריאה היה עבור יעקב מובחר שבאבות מדריגת דעת הממוצע בין אברהם ויצחק חסד וגבורה, והוא היה מעורר רחמים עצומים הי"ג תיקוני דיקנא קדישא דאריך על הכנסת ישראל על ידו ועל ידי הי"ב בניו שבטי יה. והנה מצינו בזוהר הקדוש שאות וא"ו שבשם הוי"ה ב"ה מרמז ליעקב, והוי"ו השני שבמילוי ו' מרמז ליוסף, כי התפשטות החסדים והרחמים מעולם התפארת מדת יעקב היא על ידי יוסף שנקרא יסוד ונקרא כל, כללות הה' חסדים כל אחד כלול מעשרה עולה חמשים בגימטריא כל, והוא משפיע אותם במלכות ה' תתאה על כן נקראת כלה, ועל ידי זה הורדת הרחמים אור ההויות אשר מאירים על השמות אלהים המרמזים לדינים ממתקים אותם בשרשם ונהפכים לרחמים, הכל על ידי יוסף הצדיק כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק אלה תולדות יעקב יוסף. והנה איתא בזוהר שם ששם אהו"ה הוא גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא מדת הדעת ונרמז בראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, כי על ידו מהוה המאציל כל ההויות, ושם זה בגימטריא י"ז. ולזה מרמז הפסוק אחר שאמר אלה תולדות יעקב יוסף אמר ויוסף בן שבע עשרה שנה, רצה לומר שעל ידי יוסף נמשך קדושת ואור השם של בן י"ז הוא שם הקדוש אהו"ה, ושנה שהוא בגימטריא ספירה רצה לומר שממשיך אור השם למלכות. והוא נער את בני בלהה, רצה לומר שהוא המשמש והמשרת לזה להמשיך אור קדושת הל"ב נתיבות החכמה להה' תתאה למדת מלכות כנזכר לעיל, להמתיק כל הגבורות וכל הדינין. והנה נמצא במדרש על פסוק וירא אדוניו וגו' שבעיניו ראה שר הטבחים שה' היה עם יוסף. ובאמת היה שר הטבחים אחד משרים הגדולים המרמזים לדינין קשים, אך על ידי קדושת יוסף הצדיק נמתק ונתבטל כל כך עד שהיה רואה קדושת יוסף הצדיק עין בעין. וזהו שאמר לה יוסף הן אדוני לא ידע אתי, רצה לומר שקודם שהמתקתיו לא ידע ועתה שהמתקתי אותו רואה בעיניו גודל קדושתי, וחטאתי לאלהים, רצה לומר שחסרתי המדת אלהים המרמז לדינין. ואיך אעשה, רצה לומר שאינו בגדר זה שיהיה לי תאוה רעה כזה. וזה מרמז המדרש שהיה יוסף מתלה בעקביו, רצה לומר בעקב שעולה שני פעמים אלהי"ם שהם היותר קשים שבחמשה פעמים אלקים שהם כנגד ה' אותיות מנצפ"ך. וממשמש בעיניו, רצה לומר שהיה בו כח למשמש בעינים, רצה לומר בהחמשה חסדים וחמשה גבורות כל אחד כלול מהוי"ה ב"ה ועולה הכל שני פעמים עין לכוללם בעין אחת, רצה לומר שיכללו הגבורות בהחמשה חסדים כאשר פירשנו דברי הזוהר הקדוש על הנה עין ה' וגו' לעיל, ומסלסל בשערו שהיה מסלסל בשערין דאריך תיקוני דיקנא קדישא להוריד מהם רחמים פשוטים קדושות עליונים על הכנסת ישראל אמן:

ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף ויאמר לו וגו', והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה וגו', וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ויאמר לו יוסף זה פתרונו שלשה השריגים וגו', וירא שר האופים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף וגו':

והנה יש להבין למה לשר המשקים פתר לטוב ולשר האופים לרעה, הלא זה רשע היה והא ראיה שלא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ועיין בזוהר הקדוש שדבריו סתומים, מה שכתוב ששר המשקים בשר בשורה טובה ליוסף על כן פתר לו לטובה. ונראה לי הענין כך הוא שמדרך קדושי עליונים העומדים בפרץ המגינים על הדור להמשיך רחמים ממקור הרחמים על הכנסת ישראל וכל הדינין ממשיכים על שונאי ישראל. והנה ידוע מספרים הקדושים כי גפן מרומז על כנסת ישראל כדכתיב גפן ממצרים תסיע, וענבים גם כן מרומז על ישראל כדכתיב כענבים במדבר מצאתי וגו', ממילא גפן הוא טוב, ויין איתא בגמרא הרואה יין בחלום וכו' יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו, ואיתא בספרים שיין מרומז על הדין שכל זמן שלא יצא היין מכח אל הפועל הוא טוב כאילן הגפן וכענבים שהם טובים, ומשיצא מכח אל הפועל הוא דין כדאיתא בספרים על חוה שסחטה אשכול של ענבים עיין שם. ועל נח שנשתכר ביינו שמרומז על הדין. וגם כו"ס איתא שמרמז על הדין שבגימטריא אלהים שהוא מדת הדין. והנה השר המשקים התחיל והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים וזה הכל טוב שהוא מרמז על כנסת ישראל, ועיין במדרש ובגמרא מה שדרשו על זה. שוב סיפר לו וכוס פרעה בידי וגו' שהוא מרומז על הדין כי כו"ס בגימטריא פ"ו כמנין אלהים, ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה היינו שהוציא את הדין מכח אל הפועל, דוגמת מאמרם ז"ל על חוה שסחטה ענבים עיין שם, שהוא מורה על תוקף הדינים. וסיפר לו ואתן את הכוס על כף פרעה, רצה לומר שהדינים הלכו הכל אל פרעה אל עובדי כו"ם. כיון ששמע יוסף הצדיק זה שמח שאמר לו בחלומו כל העבדות שלו שהרחמים יהיו על כנסת ישראל ותוקף הדין על שונאי ישראל שהם עובדי כו"ם וכן ראה בחלומו גפן הם כנסת ישראל ובגפן שלשה שריגים כפירוש המדרש וחז"ל כהנים לויים ישראלים עיין שם, נמצא הרחמים הוא על כנסת ישראל. ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה דהיינו כנזכר לעיל שהדינים הלכו אל פרעה. על כן כיון ששמע יוסף הצדיק בשורה טובה ממנו על כן פתר לשר המשקים לטובה:


ספר מאור ושמש - רמזי חנוכה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש רש"י ז"ל דבר אחר וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן הפחמי הזה תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכבוש את כולם מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולם. הנה הענין הוא שבאמת ניצוץ אחד של קדושה כשהוא באמת ואמונה שורף את כל האלופים של עשו. והנה הן הן הדברים שנאמרו במשל שהביא רש"י ז"ל והמדרש רבה, איתא בדוגמא במשנה במסכת בבא קמא גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב. גמל שהיה טעון פשתן ונכנס לחנותו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שעשה ברשות (עיין בשל"ה פרשת וישב מה שפירש על המשנה הזאת). והמשנה הזאת מרמז הך גופא דאיתא במדרש ורש"י ז"ל. והענין הוא כי רבים וכן שלימים בדעת וביראת ה' עושים עצות לעבדות שבלב זו תפלה, ויש רבים מהם שמתפללים בינם לבין עצמם כדי לכוין היטב, אבל האמת הוא שלא להפריש עצמו מהציבור. ולענין הכוונה היא עיקר ההתחלה לעמוד את עצמו כדי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה כל אחד ואחד כפי שכלו וכחו וכונתו, וכשמכוין את עצמו כך הגם שאי אפשר לכוין בכל התפלה מראש ועד סוף לית לן בה, כי יש צדיק שהוא מקשר את כולם יחד והוא מייחד את הכל. והעיקר כשיש לו התחלה מכל אחד ואחד לפי כחו ושכלו ניצוץ של קדושה הוא מייחד את הכל בקדושה שלמעלה בעולמות העליונים, דוגמת מה שמצינו בשונמית ששאל אליה אלישע מה יש לך בבית ואמרה כי אם אסוך שמן ואמר לה כי טוב הוא צאי ושאלי כלים וגו':

והנה בזה יובן הא דאיתא במסכת שבת מאי חנוכה דתנו רבנן כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שהיו בהיכל ונשאר פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק כי אם לילה אחד ונעשה נס ודלקו ח' ימים לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה. (עיין במפרשים למה עושים חנוכה שמונה ימים הלא הנס היה רק ז' ימים, עיין בבית יוסף). והנראה לי מאחר שהיה מקום שתחול הברכה דהיינו פך אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שהוא הקדושה הגדולה וניצוצים קדושים, הגם שהיה מעט אף על פי כן יחדו הצדיקים והקדושים שבדור הכל למעלה והמשיכו מי"ג מדות של מעלה את הברכה למטה עד שהיה נגלה במנורה הטהורה הנס שדלק ח' ימים שהתנוצץ האור של מעלה למטה. וזה נוכל לרמוז במה שאמרו שמצאו פך אחד שהוא בגימטריא י"ג תיקוני דיקנא שהוא רחמים גמורים ומיוחד ביחוד גדול וזה שהיה חתום בחותמו של כהן גדול על כן שפיר היה הנס גם ביום הראשון מאחר שהעיקר ההמשכה שהמשיכו את הנס היה ביום הראשון של חנוכה, שהמשיכו שיאיר מלמעלה מי"ג תיקוני דיקנא למטה וכן היה. ושפיר עושים ח' ימים חנוכה מאחר שעיקר המשכת הנס היה ביום שחנו ממלחמה ביום כ"ה כסליו, ומצאו פך אחד שהוא בגימטריא י"ג תיקוני דיקנא, שמצאו דהיינו שהשיגו השגה גדולה עד לשם כנזכר לעיל ומשם המשיכו את הנס על כל ח' ימים וממילא מסולק תמיהת המפרשים ודו"ק:

ונחזור לענינינו שהעיקר הוא שהתחלת הכוונה יהיה באמת ואמונה כל אחד לפי שכלו כחו וכוונתו, הגם שלבסוף נופל משכלו ליכא למיחש תו כי מאחר שהצדיק הדור מוציא הקדושות שהם ניצוצים קדושים מה שפעלו ועשו כל אחד לפי שכלו ומוחו אזי הוא מייחד את כולם כי כולם נקראים ביתו כדאיתא בית אהרן בית הלוי בית ישראל ברכו כנזכר לעיל, והוא מייחד ומדליק הנרות למעלה במנורה עליונה הקדושה ומשם ממשיך שמן הוא השפעות קדושות למטה על כנסת ישראל. ונוכל זאת לרמז בהא דאיתא בגמרא דשבת תנו רבנן מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים פוחת והולך. ובית הלל אומרים מוסיף והולך וידוע פירוש התוספות שמהדרין מן המהדרין קאי על נר איש וביתו, ואנן פוסקים כבית הלל שמוסיף והולך, נמצא להלכה למעשה הפסק נר איש וביתו ומוסיף והולך כבית הלל, והוא מרמז כנזכר לעיל נר איש וביתו דהיינו שהצדיק הדור הוא מייחד את כולם כי כל שיש בו איזה ניצוץ קדושה ומכוין לפי שכלו וכוונתו לעבדות השי"ת הוא מקשר אותו ביחד לכל החברים ועושה מכולם יחוד למעלה וזה נר איש וביתו, וכשיש איזה התחלה בקדושה אזי עושה הצדיק שיוסיף והולך כל אחד ואחד יותר ויותר בקדושה וזה שהלכה כבית הלל שמוסיף והולך ודו"ק:

ונחזור למשל שהביא רש"י ז"ל והמדרש רבה על וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן והמשנה במסכת בבא קמא גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא וכו' והוא מרמז להנזכר לעיל שניצוץ אחד מיוסף דהיינו מהצדיק שהוא מייחד הכל למעלה בעליון ונקרא ניצוץ אחד ושורף כל אלופי עשו. וזה גץ שיצא מתחת הפטיש כו' ועיין בשל"ה הקדוש בפרטות הפירוש על דרך הרמז הלז ותבין דברי הנזכרים לעיל. ונראה לי לפרש סוף המשנה הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב בדרך הזה (וזה שלא כדברי הפירוש של"ה הקדוש בענין אחר) והענין הוא שהצדיק צריך שיעשה דבריו למעלה בהצנע ובהסתר מפני השרים שלמעלה בכדי שלא יבינו ולא יקטרגו חלילה על הכנסת ישראל, ואם חלילה עושה בפרהסיא והוא מזיק חלילה הוא חייב בדבר, חוץ מנר חנוכה שאז היה הנס בפרהסיא ובפומבי גדול ואין שום מורא ופחד מהשרים שלמעלה, ומצוה להניח על פתח ביתו בחוץ לפרסומי ניסא כדאיתא בפוסקים. וזה הניח חנוני נרו בחוץ החנוני חייב, דהיינו כשהצדיק מפרסם היחוד שעושה ואינו עושה בצינעא שלא ירגישו בו ועל ידי זה בא קטרוג חלילה על הכנסת ישראל אזי החנוני חייב פירוש שהוא נתפס על הדבר. ומצאנו רמז בגמרא שהצדיק קרוי חנוני דאיתא המתחבר עצמו לצדיקים ותלמידיח כמים אמרו משל הנכנס לחנותו של בושם אף על פי שלא לקח כלום אף על פי כןק לט את ריח טוב עיין שם) וזה שאמר ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפניש עושה ברשות דהיינו כנזכר לעיל שאז אין שום מורא מהשרים שלמעלה ומצוהל פרסומי ניסא ודו"ק ותבין:

במסכת שבת תנו רבנן מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך. נראה בדרך רמז כי צדיקים הזוכים לנפש הקדושה וזוכים אל הרוח אזי יוכל לתקן את כל המחוברים עמו הנקראים ביתו כמו בית אהרן כנזכר לעיל, ומושך עליהם אור קדושה כמבואר. והפיקחין עושין חשבון ותשובה על מעשיהם ואינם סומכים עצמם הכל על הצדיק לבדו ומתקנים לעצמם שיהיו זוכים לנפש הקדושה ואל רוח ממללא. והנה בתשובה מדריגות מדריגות יש, ויש שעושין תשובה על תשובה הראשונה שחוששין שהתשובה שעשה בראשונה לא היתה בשלימות כראוי. וזה מרומז בהגמרא הנזכרת לעיל מצות נר חנוכה נ"ר ראשי תיבות נ'פש ר'וח. חנוכה רצה לומר שהוא מחנך את עצמו לעבודת השי"ת. נר איש וביתו דהיינו שהוא מתקן עצמו וביתו דהיינו כל המחוברים עמו כנזכר לעיל. והמהדרין, רצה לומר שעושין תשובה בפני עצמן ואינם סומכים הכל על הצדיק לבדו נ"ר לכל אחד שרואין לתקן את עצמם נפ"ש רו"ח. והמהדרין מן המהדרין שעושין תשובה על התשובה ראשונה, בית שמאי אומרים פוחת והולך שהם פוחתים את עצמם ובית הלל אומרים מוסיף והולך שמעלים בקודש כנזכר לעיל ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים וגו':

במדרש רבה אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב בשביל שאמר זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. המדרש הלז פליאה וכולם קמאי דקמאי צוחו על המדרש הלז לפרשו, כי היכן היה בטחונו בהשי"ת כיון שסמך עצמו על שר המשקים ועל ידי זה נענש וניתוסף לו שתי שנים כמאמר המדרש הנזכר לעיל, והאיך שייך לומר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ונקדים לבאר הפסוק בפרשת וישב כי אם זכרתני אתך, שלשון כי אם הוא בענין תנאי שהתנה עמו בענין הזכירה. גם תיבת אתך מיותר ואין לו שחר. גם מה שאמר והזכרתני אל פרעה, כי זכירה שייך בדבר הנשכח מאדם ובא אחר ומזכירו אותו דבר על זה שייך זכירה, וכאן מה זכירה שייך כאן אצל פרעה אל יוסף שלא יודעו ומכירו כלל מקודם לכן. אך על פי דרכינו שתמיד אנחנו עסוקים מענין אל ענין באותו ענין יתיישב הכל על נכון, שהשי"ת ברא כל העולמות והשתלשלותם בכדי שיתגלה שכינתו בתחתונים להיות כל הברואים ובאי עולם מכירין שבח רוב גדלו ואלהותו יתברך שמו, והוא לבדו מנהיג כל העולמות ויתחזק האמונה שהוא לבדו ואין עוד בלתו. ומתחלה הופיע לנו השי"ת ממעון קדשו על ידי נביאים הקדושים שהיו מתנבאים באספקלריא המאירה והיה נראה לעין כל התגלות שכינתו אשר מתגלה להנביאים לצרכי עמו בני ישראל, ועל ידי זה נתחזק האמונה שלימה אצל בני האדם להאמינו שהשי"ת משגיח בהשגחה פרטית על כל מעשי בני האדם ועל מחשבותיהם. ואחר כך שסילק נבואתו מהם לטעמים הידועים עדיין היו משתמשים בבת קול גם כן היה לטעם הנזכר לעיל להתחזקות האמונה, ועוונותינו הרבים גרמו כל אלה שאין לנו לא נביאים ולא בת קול אך זאת נשאר לנו קשקוש פעמוני קודש שמשרה רוח קדשו על צדיקי הדור בכל דור ודור הכל הוא בשביל התחזקות האמונה כנזכר לעיל, כדאיתא בהקדמה לספר הפלאה על מאמר עין רואה ואוזן שומעת וכו' שבתחלה בימי הנביאים היו בבחינת ראיה וזה הוא עין רואה, ואחר כך היו משתמשים בבת קול והוא ואוזן שומעת וכו' יעויין שם. וכל רצונו של השי"ת הוא רק בשביל התגלות אלהותו בתחתונים ועל ידי זה יתחזק האמונה, שעל ידי שהצדיק הדור עושה פעולה על ידי תפלתו הזכה שעל ידו נתרפא החולה ונפקדה העקרה אשר היה מתפלל עליה על ידי זה נראה לעין הבני דורו התגלות אלהותו ששומע לתפלת צדיק המעתיר אליו ונשרש האמונה בלב כל אחד ואחד. גם הצדיק הדור צריך שלא לחשוב ח"ו איזה דבר גשמי בהתפללו איזה דברים הצריכים לבני אדם, רק כוונתו יהיה שיתגלה על ידו אלהותו יתברך שמו ויתחזק האמונה כי זולת זה אינו נחשב לצדיק כלל. וכן הוא הדבר באם שהצדיק עושה איזה פעולה ומוציא מכח אל הפועל איזה דבר בתפלתו, הוא עצמו גם כן מתמיה תמיה גדולה על עצמו שהקב"ה שומע לתפלת נבזה ואינו הגון. וכדאיתא כאשר הצדיקים חושבים תמיד על עצמם שהמה גרועים יותר מגרוע שבגרוע, וזאת להם לפלא אשר השי"ת שומע לתפלתם, ונתחזק האמונה גם כן אצל הצדיק בבחינה יתירה מקודם. כאשר שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש המנוח מו"ה אלימלך זצוק"ל על פסוק תנו לכם מופת כי אצל מכשפים בהיות עושים איזה פעולה על ידי כשפיהם אין זאת להם לפלא כי המה יודעים בטוב שבהיות עושים מעשי כשפיהם כך וכך מוכרח הדבר לבא, אך הפליאה היא לזולתם אשר אינם יודעים האיך נעשה מעשי הכישוף, ואז הפליאה הוא על מעשי הכישוף ולא על הדבר הנפעל כי הנפעל מוכרח להיות על ידי דבר הפועל מעשי הכישוף. אבל אינו דומה טומאה לטהרה באלף אלפי אלפים הבדלות מהיות מעשי הצדיק ותפלתו פועלים איזה דבר אז הדבר ההוא גם כן לפלא בעיני הצדיק ששומע הקב"ה לתפלתו כי אינו מוכרח. וזהו תנו לכם מופת שאמר פרעה להם שיעשו דבר שאראה שאתם עצמיכם תתפלאו עליו ואז אדע בודאי שהשם יתברך שומע לתפלתכם. וזהו תנו לכם מופת אזי אראה שגם לכם הוא לפלא, ודברי פי חכם חן. ונחזור לענינינו שהשי"ת הופיע ברוח קדשו על צדיקי הדור בשביל התגלות אלהותו להתחזק האמונה, גם כוונת הצדיק הוא בשביל דבר זה ולא לכבוד עצמו הוא דורש לבני אדם רק לקרב לבם להשי"ת להשתרש האמונה והבטחון בלבם, כי אין רצונו של הצדיק הוא להיות מפורסם כי זאת הוא ביטול להצדיק מתורה ותפלה מחמת טרדות בני אדם המטרידים אותו כי יותר טוב לצדיק בהצנע לכת, אך הכוונה של הבורא ברוך הוא הוא בהתפרסמותו להצדיק להתגלות אלהותו להתחזק האמונה והבטחון אליו יתברך שמו כנזכר לעיל:

ובזה נבא לביאור הפסוק כי זאת המורא עלה על ראשו של יוסף בהיות שהשר המשקים ישוב על כנו יפרסם את יוסף שעושה פלאות בתפלתו לפעול מעשי בני אדם הצריכים לטובתו, ויוסף היה ממאן להתפרסם רק כשיצטרך לפרסומו על כל העולם ויתגלה אלהותו על כל העולם כאשר באמת כך היה. לזאת אמר לו כי אם שהוא כעין תנאי שהתנה עמו שלא להזכירו לפני שום אדם רק זכרתני אתך דייקא, היינו הזכירה תהיה רק אתך במחשבתך ובלבבך ולא לזולתו, רק והזכרתני אל פרעה, רצה לומר הזכירה תהיה בעת שהפרסום יהיה צריך שעל ידי זה יתגלה אלהותו יתברך שמו בכל העולם ויתחזק האמונה בכל העולם אז והזכרתני הוא כעין זכירה על דבר הנשכח משום אדם כי עד כעת היה כעין שכחה אצל שר המשקים שלא הזכירו כלל. וצדקו דברי המדרש הנזכר לעיל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף שבטח בהשי"ת ולא רצה להתפרסם על ידי שר המשקים. ועל ידי שאמר זכרתני והזכרתני, רצה לומר שעל ידי שהתנה עמו כעין תנאי שלא לפרסמו רק להזכירו במחשבתו כנזכר לעיל, על ידי זה ניתוסף לו שתי שנים שאז הוצרך להתגלות ולפרסם אלהותו להתחזק אמונתו יתברך שמו על כל העולם ואז נתפרסם בהזכרתו אל פרעה והבן. ולשון ניתוסף. כך מורה שלא היה עונש רק על ידי שתי שנים אלו ניתוסף לו שנתפרסם על ידו אלהותו יתברך שמו על כל העולם לכן לא כתיב נשתהא והבן:

עוד על מדרש הנזכר לעיל אשרי הגבר וגו'. ונקדים גם כן הפסוק כי אם זכרתני אתך וגו'. דהנה כי בהיות אדם צריך לאיזה ענין הן בני חיי ומזוני או שאר דברים אזי הוא נוסע להצדיק הדור שיפעול לו בתפלתו הדבר הצריך לו והצדיק עושה מבוקשו ומוציא מכח אל הפועל הדבר שביקש ממנו, אך אין כוונת הצדיק בזה הפעולה להראות דבר פלא שיפעול לו דבר מה שאי אפשר לפעול זולתו ח"ו אין כוונת הצדיק לדבר זה כלל, רק עיקר מגמת הצדיק שיעלה על מחשבת המבקש פלאות הבורא יתברך שמו שהוא שומע לתפלת הצדיק ותמיד שיזכור הדבר שמתפעל לו יזכור תמיד פלאות הבורא ברוך הוא וישתוקק על ידי דבר זה לעבודת השי"ת באמת. גם שמעתי מצדיקים עצה על זה שאדם יצייר במחשבתו צורת אותו הצדיק שהפעיל לו מבוקשו ועל ידי זה יזכור תמיד פלאות הבורא כנזכר לעיל בהזכרתו הדבר טובה שהשפיע עליו. וזהו שאמר יוסף הצדיק לשר המשקים שרצה להביאו לאמונת אלהותו יתברך שמו אמר לו כי אם זכרתני אתך שאמר לו בלשון תנאי שבשביל כך משפיע לו טוב בפתרון החלום עליו לטובה שתזכיר על ידי זה פלאות הבורא, על כן אמר לו כי אם זכרתני אתך תיבת אתך דייקא שתזכור אותי תמיד בלבך ומחשבתך שעל ידי השפיע עליך השי"ת כל טוב, ועל ידי זה יבא בו אמונת אלהות שיהיה משוטט תמיד במחשבתו פלאות הבורא. (וגם זהו הפירוש ועשית נא עמדי חסד, ועשית מלשון קונה וכונס כדפירש רש"י על פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותיבת חסד מוסב על ועשית ופירושו כך הוא עשית חסד היינו החסד שהושת לך על ידי בפתרוני, עמדי דייקא שתזכור אותי תמיד במחשבתך להזכיר פלאות הבורא כנזכר לעיל) כי זאת כל עיקר מעשה הצדיק. ומה שכתוב אחר כך הזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה הוא ענין אחר בפני עצמו ואינו מוסב על כי אם וגו' רק פירושו והזכרתני ממילא שבטוח אני בהשי"ת שאהיה נזכר לפני פרעה, אבל אין מבוקשו היה משר המשקים שהוא יהיה המזכיר. ובזה צדקו דברי המדרש רבה הנזכר לעיל אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים וגו' כי לא היה סומך כלל על שר המשקים רק היה בטוח בהשי"ת והבן:

וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר וגו', והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן דלות ורעות תואר מאד ורקות בשר וגו', ותאכלנה הפרות הרקות והרעות וגו', ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה וגו', ויאמר יוסף אל פרעה וגו', שבע פרות הטובות שבע שנים הנה וגו', ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד:

פירש רש"י ז"ל ולא יודע השבע הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו'. הקושיא הוא מפורסמת מאד מי עשאוהו יועץ למלך היה לו לפתור החלום ולשתוק. ונראה לי דהנה יש לדקדק גבי החלום גופא שמספר התורה החלום של פרעה כתיב גביה והנה שבע פרות אחרות עולות וגו' ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור, ובסיפור של פרעה ליוסף השמיט זה ולא כתיב ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור. גם יש לדקדק גבי החלום גופא כתיב ודקות בשר משמע שהיה עליהם בשר רק שהיו כחוש ודק וגבי הסיפור כתיב ורקות בשר משמע שהיו ריקנים מבשר מכל וכל. גם יש לדקדק שבסיפור החלום ליוסף כתיב ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו' ובחלום גופא לא נאמר ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו':

ונראה בזה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת מקץ רבי חייא אמר פרעה בעי לנסאי ליוסף ואחליף ליה חלמא וכו' אחרי הודיע אחורי היית עיין שם (רק שבזוהר הקדוש אינו מפורש כלל האיך אחליף ליה החלום והאיך אמר לו טעית ובדברינו יובן בעזר השם). דהנה בהחלום ראה פרעה שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ולכאורה מהו הלשון בריאות שהוא לשון בריא וקיים, הוה ליה למימר עבי בשר או הוה ליה למימר טובי בשר והוי דבר והיפוכו. אלא הרמז היה בזה בריאות בשר שהוא לשון בריאות וקיימות שרמזו לפרעה שעל ידי שבע השנים הטובות יהיה קיום לארץ בשבע שני הרעב, הא כיצד כאשר אמר יוסף הצדיק בפתרונו יעשה פרעה וגו' ויפקד פקידים על הארץ וגו' ויקבצו את כל אוכל וגו' ולא תכרת הארץ ברעב וגו'. ועל כן כתיב גבי החלום גופא ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור, דהיינו שהפרות הרעות דהיינו שבע שני הרעב יהיה לכם סמיכה על ידי שבע שנים הטובות כנזכר לעיל, וזה ותעמודנה אצל הפרות. ועל כן גם כן בחלום גופא לא כתוב ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, לפי שזה שקר שלא ראה כך בחלום אדרבה בחלום הראו לו ששבע שני רעב יתפרנסו על ידי שבע שנים של השובע, ומפני כך הראו לפרעה החלום אלא כדי שיקבוץ התבואות בשבע שני השבע לצורך שבע שני הרעב. והנה פרעה שינה הסיפור החלום לפני יוסף כדאיתא בזוהר הקדוש הנזכר לעיל ועל כן אמר לו בסיפור החלום שראה רקות בשר שמשמע ריקנים מבשר מכל וכל, גם אמר לו ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה וזהו שקר ענה לו, על כן בפתרון החלום אמר לו ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא כפירוש רש"י ז"ל שזה פתרון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה. וזה אמר לו יוסף הצדיק לפי דבריו שאמר לו ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה. ואחר כך אמר לו הפתרון האמת ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' יעשה פרעה וגו' ויקבצו את כל אוכל וגו' ולא תכרת הארץ ברעב וגו' שזה פתרון של ותעמודנה אצל הפרות שיהיו נסמכים על הפרות הטובות כנזכר לעיל, וזה פתרון של בריאות בשר כנזכר לעיל ופתרון של דקות בשר ולא רקות בשר כנזכר לעיל. על כן הוצרך יוסף הצדיק ליתן לו העצה ועתה ירא פרעה וגו' לפי שבזה הראה לפרעה מה שטעה בסיפור החלום אליו ונהפוך הוא מדבריו כנזכר לעיל. על כן אמר לו פרעה אחרי הודיע וגו' כפירוש הזוהר הקדוש אחורי היית בחלומי כנזכר לעיל ואין נבון וחכם כמוך ומתורץ כל הקושיות הנזכרים לעיל ודו"ק:

ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבלים וגו', יהיו שבע שני רעב הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלהים עושה הראה את פרעה:

והנה יש לדקדק חדא למה מתחלה כתוב לשון הגיד, אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, ולבסוף כתוב לשון הראה, את אשר האלהים עושה הראה לפרעה, ועיין ברש"י ז"ל. ותו יש לדקדק למה כתיב ושבע פרות הרקות יהיו שבע שני הרעב למה כתיב לשון יהיו שבע וגו' היה לו לומר כדלעיל ושבע השבלים הרקות שדופות הקדים שבע שנים הנה חלום אחד. ולמה גבי שבע שני הרעב אמר יהיו שבע שני רעב ולא קאמר כן גבי שבע שבלים הטובות יהיו שבע שני השבע. ותו יש לדקדק מה זה הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה את אשר האלהים עושה הראה וגו' היכן דיבר יוסף כן אל פרעה. ואי מה שאמר לו לעיל את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, הא לעיל קאמר לו הגיד לפרעה ולא הראה את פרעה, ולמה אמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה למה ליה כלל לומר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה את אשר האלהים עושה והא כבר אמר לו תיכף מתחלה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, ולמה ליה לשנותה לומר לו הוא הדבר אשר וגו', אטו אם לא אמר הוא הדבר אשר דברתי וכי לא ידעינן זה מה שאמר מתחלה את אשר האלהים עושה וגו', וחכם כמו יוסף הצדיק יאמר דברי מותר חלילה, והיה לו לומר זה בסוף הפתרון הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה וגו' ולא מתחלת הפתרון לכפול דבריו:

והנראה לי בדבר כי איתא בזוהר הקדוש שעל כן היה רעב בעולם כדי שכל הכסף שבעולם יבא למצרים והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ובא ליד ישראל כל כסף וזהב שבעולם על ידי כן. נמצא למדין שהרעב לא היה גזירה מפורשת דוקא רק שהוא סיבה כדי שישראל יצאו ברכוש גדול. והראיה לזה כשבא יעקב אבינו ע"ה למצרים ביטל את שאר החמשה שנים שהיה ראוי להיות עוד רעב בארץ, ושבע שני רעב שפתר יוסף הצדיק הוא פתר כן וחלום הולך אחר הפתרון כדאיתא בגמרא דברכות, אבל שבע שני השובע היה נגזר באמת בפירוש שיהיה כך, אבל על רעב היה ביד יוסף הצדיק והוא פתר כך כפי טעם הזוהר הקדוש כנזכר לעיל. ומשם בארה ביאור הפסוק הנזכר לעיל ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא אשר האלהים עושה הגיד לפרעה שבע פרות הטובות שבע שנים הנה שבע שבלים וגו' חלום אחד הוא שעל כן כתוב הגיד שכבר נכרז כך ברקיע שיהיה שובע בעולם שעל זה מכריז השי"ת בעצמו כדאיתא בגמרא דברכות. ואמר ליה עוד ושבע פרות הרקות והרעות וגו' ושבע שבלים יהיו שבע שני הרעב פירוש שזה גזר יוסף הצדיק שיהיה שבע שנים רעב, על כן אמר יהיו שני רעב שעכשיו יתהוו כך שיהיו שבע שנים רעב וזה פירוש הפסוק שאחר כך שאמר יוסף הצדיק הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה פירוש אני דברתי זה הדבר שיהיה שבע שני הרעב, אשר האלהים עושה הראה את פרעה, פירוש שיהיה בדרך ראיה בעלמא בחלום פרעה והוא פתר אותו כך שיהיה רעב שבע שנים. על כן לא כתיב אשר אלהים עושה הגיד לפרעה לפי שלא הגיד אלהים בכרוז שיהיה רעב רק יוסף הצדיק רצה לפתור כך החלום שפתרון יהיה על שבע שני רעב כטעם הזוהר הקדוש הנזכר לעיל, על כן כתיב הראה לפרעה ולא הגיד כנזכר לעיל ועל ידי זה מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, וקל להבין:

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים וגו', ויקבצו את כל אוכל וגו', ויצברו בר תחת יד פרעה אוכל בערים ושמרו וגו', והיה האוכל לפקדון וגו':

נוכל לדקדק מה שאמר ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', מה לו לבחור איש נבון וחכם לדבר זה הא לא היה צריך רק לפקידים לצבור הבר בכל המקומות שבמצרים מה צריך לזה איש נבון וחכם להשיתו על ארץ מצרים. ונוכל לומר בדרך רמז כי ידוע מה שאמרו חז"ל ואכלת ושבעת שיהיה ברכה מצוי במעיו, כי בשנת זול האוכל מתברך במעים ובשנת רעבון הוא להיפוך ח"ו. כי הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר. ובשנת זול הוא על ידי שנשפע לכל התבאות החיות הרוחניות ולכל דבר ודבר הרוחניות ששייך לאותו דבר והוא חיותו, והמשכה הוא ממקום עליון היינו מחכמה ובינה והוא חיות המאכל. ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. מה שאין כן בשנת רעבון הוא על ידי שלא נשפע להתבואה ושאר דברי מאכל הרוחניות קדושה לתוכם אזי התבואה נתרוקנה מהקדושה ואין שביעה מהמאכל הלז, כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו על כן יאכלו ענוים וישבעו. וזהו הברכה שבמעים כי עיקר מגמתם רק לרוחניות כנזכר לעיל ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו כי הנפש אין לו חיות רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר. וזהו שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, היינו שיבחור איש צדיק גדול שיוכל להמשיך להאוכל הנשמר הרוחניות קדושה מחכמה ובינה, וזהו נבון וחכם הוא חכמה ובינה. וחמש את ארץ מצרים, חמש הוא ה"א להמשיך מחכמה ובינה לה"א תתאה להשפיע שפע טובות בעולמות התחתונים כנזכר לעיל. ויצברו בר תחת יד פרעה בר היינו חוץ מלשון כל שאין תוכו כברו היינו גשמיות המאכל שהוא נראה בחוץ הוא יהיה תחת יד פרעה. והיה האוכל לפקדון בארץ דהיינו שצריך להמשיך למאכל ולתבואות הרוחניות קדושה והעיקר האכילה יהיה הרוחניות המאכל היא הפנימיות המאכל הנפקד בו והיינו האוכל לפקדון ועל ידי זה יוכל להיות שביעה בהמאכל והבן:

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו:

ואיתא בגמרא והובא בפירוש רש"י ז"ל שהניחם בחתימת זקן לכך הכירם והם לא הכירוהו לפי שהניחוהו בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן. והנה לכאורה קשה שאף על פי שכן מדרך הטבע בטביעת עין שלא להכיר אדם שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן אף על פי כן חכמים גדולים כאחי יוסף היה להם להכירו. ונראה לי בדרך רמז כי מדרך הצדיק שהולך ממדריגה למדריגה בכל יום על כן אי אפשר להבין דרכי הצדיק, שבכל יום ויום נשתנה טעמו לשבח וגם צורתו נשתנית לפי הילוך דרכו והילוכו בקודש כידוע למבינים. והנה ידוע זאת שהשכינה הקדושה נסתלקה מיעקב אבינו ע"ה כל אותן הכ"ב שנה שפירש יוסף הצדיק מיעקב אבינו ע"ה, ואם רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה מכל שכן שנסתלקה מהשבטים הקדושים, מה שאין כן יוסף הצדיק שהיה הולך ממדריגה למדריגה בכל יום כדכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו והשכינה שרתה עליו ופתר את החלומות ברוח הקודש והיה הולך בכל יום במעלות העליונות עד אחזו בי"ג תיקוני דיקנא עילאה ומשך משם רחמים גמורים גדולים וחסדים מגולים ומוסיף והולך בכל עת ובכל רגע, מה שאין כן השבטים הקדושים כשנסתלקה השכינה מאתם נשארו על עמדם כבתחלת פרישת יוסף הצדיק מאתם שהיו אחיזתם בי"ג תיקוני דיקנא עילאה כך עמדו על עמדם ולא היו יכולים אחר כך ללכת ממדריגה למדריגה לפי שפירשה השכינה מאתם כנזכר לעיל. וזה ויכר יוסף את אחיו לפי שלא הוסיפו דרכם והילוכם בקודש מיום שפירש מאתם, וזה שהניחם בחתימת זקן ובאו בחתימת זקן, דהיינו שנשארו על עמדם ולא הוסיפו בעבודתם כלל כנזכר לעיל לכך הכירם. והם לא הכירוהו לפי שכשהלך מאתם היה עדיין רך בשנים ולא היה לו כח אז עדיין להשיג השגה בי"ג תיקוני דיקנא עילאה, ואחר כך הלך ממדריגה למדריגה וזה שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן לכך לא הכירוהו אז. ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם ויאמרו אליו כנים אנחנו:

ונראה בדרך רמז כי עיקר תיקון הברית לאדם ובפרט בדורות הללו שאין אדם נמלט ממנו וצריכים תיקון, הענין הוא כך לחבר עצמו אל הצדיק כי הצדיק נקרא כל כידוע מספרים הקדושים, כי הוא מקושר עם כל להשי"ת אפילו עם תאות הגשמיות הוא מקושר עד למאד בהשי"ת ביתר שאת ועוז. ועל ידי זה שמקושר האדם המחובר להצדיק נתבטל אצלו ובטל גם כן מתאוות גשמיים ויש לו תיקון גמור, כי מה שקלקל תחלה במדת יסוד הנקרא כל, עתה על ידי התחברות להצדיק הנקרא כל ומחובר לטהור וקדוש הרי הוא כמוהו בבחינת כל שהוא המדה שקלקל בה מתחלה ועתה נתקן הכל. וזה שאמר להם יוסף מרגלים אתם, מרגלים הוא מלשון רגלים שהוא תיקון הברית, לראות את ערות הארץ באתם, פירוש לראות הוא לשון תיקון והכשר (כמו רואה אני את דברי אדמון) שאתם רוצים לתקן את ערות הארץ את עון הרגלים באתם שאתם רוצים לתקן זאת באתם אל הצדיק לחבר עמו בשביל התיקון. והוא אזיל לטעמיה כי הוא אמר לאביו שהם חשודים על העריות וצריכים תיקון הברית. ואמרו אליו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים כנזכר לעיל וקל להבין:

ויאמר אלינו האיש אדוני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם וגו', והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה וגו'. תקחו עלי היו כולנה ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה וגו' ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו' ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי. הדקדוקים רבו גם רבו מאד, מה זה שהיה אומר עלי היו כולנה מהו כולנה. גם קשה היכן הוא מבואר ההכרח שהיו אומרים ליעקב שהיו מוכרחים להגיד לו שיש להם עוד אח. ועוד מה הוא הטעם שסיפרו לאביהם ששאל אותם העוד אביכם חי, כי השאלה הזאת ששאל אותם העוד אביכם חי אינו מההכרח לגלות על האח. ועוד דפירש המדרש אפילו עצי עריסותינו גלה לנו מה הוא הלשון עצי עריסותינו. גם צריכים להבין מה הוא מזמרת הארץ בכליכם, מהו לשון זמרת. ומפני מה אמר דוקא ואל שדי יתן לכם רחמים, דוקא בשם שדי. גם תיבת שכלתם צריכים לפרש. גם נוכל לדקדק מפני מה התאכזר כך יוסף הצדיק שהיה ידוע לו מגודל הצער שיהיה לאביו באם יקחו ממנו גם את בנימין ויהיה נשאר יחידי. גם מפני מה לא צוה את אחיו שיביאו את אביהם ויבחנו דבריהם שכנים המה ומפני מה צוה דוקא להביא את בנימין:

ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד כי כל העולמות נכללים בהעשר ספירות המה המדות, ואף על פי שהספירות כלול כל חד בחבריה כשלהבת הקשורה בגחלת, אף על פי כן צריכים המה להתייחד באחדות הפשוט לייחד אותם באין סוף ב"ה. ועל ידי שנתייחדו המדות ונקשרים באין סוף ב"ה נמשכים שפע טובות מעולמות העליונים לעולמות התחתונים. וידוע גם כן מספרים הקדושים ששתי המדות המה המקשרים כל העשר ספירות כנזכר לעיל, הם מדת תפארת שהוא סוד יעקב ומדת צדיק שהוא סוד יוסף צדיק יסוד עולם, הם המקשרים המדות באין סוף ב"ה. ויעקב שהוא תפארת ממשיך ההשפעות מעולמות עליונים ומשפיע אותם לסוד צדיק ועל ידי צדיק נתחלק ההשפעה לעולמות התחתונים, ובלתי יסוד צדיק אי אפשר להשפיע לעולמות התחתונים. וזהו סוד צדיק עליון וסוד צדיק תחתון. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, שעל ידי יוסף הצדיק שהוא סוד צדיק יכול יעקב שהוא תפארת להמשיך ההשפעה מעילא לתתא ומתתא לעילא על ידי התקשרות הספירות ועל ידי סוד צדיק כנזכר לעיל. וזהו כי בן זקונים הוא לו היינו זקנה העליון והבן. ואיתא בזוהר הקדוש כאשר פירש יוסף מאביו ולא היה יכול יעקב אבינו להשפיע לעולמות התחתונים כנזכר לעיל כי לא היה אצלו מדת צדיק, והיה בעת ההיא בנימין תחתיו במדריגת סוד צדיק להשפיע על ידו כנזכר לעיל. גם השבטים הקדושים היו גם כן כל אחד מייחד ומקשר המדה שהוא משרשו כי השבטים המה המרכבה הקדושה כידוע. וזהו שהתווכח יעקב עם השבטים באם תקחו גם כן את בנימין שהוא עתה במדריגת סוד צדיק, אזי אצטרך להאחז החבל בתרין ראשין דהיינו שאהיה מוכרח להיות מדת תפארת שהיא מדתי להמשיך השפע מעולמות עליונים, גם אצטרך להיות מדת צדיק מדת דכר והוא הברית סוד צדיק להיות משפיע לנוקביה ומשם לעולמות התחתונים. וזהו יוסף איננו שהוא מדת צדיק, ושמעון איננו גם כן נחסר להיחוד שהוא מרכבה לאחד מי"ב צירופי הוי"ה, ואת בנימין תקחו שהוא עתה במדריגת סוד צדיק, עלי היו כולנה היינו כל היחודים ומדות אצטרך בעצמי לקשר כל המדות, כי בלתי זאת לא יהיה קיום עולם. לכך ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש היש לכם אח שהוא במדת צדיק כנזכר לעיל. ויוסף הצדיק היה שואל זאת מאחיו העוד אביכם חי, פירוש העוד אפשר לאביכם להיות לו החיות היינו לייחד ולהשפיע עוד כל השפעות מעילא לתתא בלתי יסוד צדיק, היש לכם אח שהוא בסוד צדיק. וכאשר ראה יוסף שבנימין לא בא על ידי זה הרגיש שבנימין הוא מוכרח להיות בסוד צדיק לכך בלתי אפשרי להפרד מאביו. לכך התחכם יוסף לעשות פירוד בין הדבקים שיביאו גם את בנימין למצרים ואז לא יהיה ליעקב אצלו מדת צדיק ויצטרך יעקב לעשות כל הצטדקאות שיתגלה ליסוד צדיק ואז יתגלה יוסף ממילא שהוא סוד צדיק הראשון כנזכר לעיל, זה היה תוכן כוונתו שיתגלה ממילא:

וזהו ויאמרו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו כפירוש המדרש אפילו עצי עריסותינו גלה לנו, היינו סדר הזיווגים, לאמר העוד אביכם חי, כפירוש הנזכר לעיל ומוכרחים אנו להגיד לו על פי הדברים האלה שזאת היה מובן לו שבלתי אפשרי להשפיע בלתי יסוד צדיק. ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו, באם כן שמוכרח אני לשלוח את בנימין ונעשה פירוד בין הדבקים, לזאת תייחדו היחודים כפי שאומר לכם היינו קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו תייחדו היחודים בשמות הקדושים שהוא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קנ"א קס"א קמ"ג מילואי שמות הוי"ה ואהי"ה העולים תרפ"ז בגימטריא מזמרת, וזהו בכליכם כלומר אתם שהגוף הוא כלי לנשמה. ואל שדי יתן לכם רחמים, היינו מדת צדיק המכונה בשם אל שדי ושלח לכם את אחיכם אחר היינו שיתגלה מדת צדיק הראשון הוא כפירוש רש"י ז"ל. ואני כאשר שכלתי שכלתי היינו מלשון בינה ושכל שאני אצטרך לפי העת שבנימין אין אצלי אצטרך לעשות בכל השכליות שלי היינו שאצטרך לעשות בהשכל שאהיה מדת תפארת ומדת צדיק והבן:

ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים:

והנה יש לדקדק מאי מזמרת הארץ, עיין פירוש רש"י ז"ל. ותו אין מובן כלל מאי מתנה זה לאדון הארץ כמוהו ובמה נחשב הוא ובפרט במתנה קטנה כזו מעט צרי ומעט דבש וגו'. ונראה דאיתא בספרי קודש אהא דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא פירוש במזל העליון שהוא תלת מוחין עילאין שהוא ג' הויות גימטריא ע"ח כמספר מזל"א ומשם נמשך מי"ג תיקוני דיקנא עילאה רחמים גמורים וחסדים מגולין לכנסת ישראל ונמשך לכנסת ישראל בני חיי ומזוני רויחא. והנה יש לשם הוי"ה ברוך הוא ד' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ולשם אהיה ג' מילואים קנ"א קס"א קמ"ג כידוע, והנה כולם גימטריא תרפ"ז כידוע. והנה זה גם כן ידוע מספרי הקודש דיש ה' חסדים וה' גבורות וצריכים להמתיקם. והנה ה' פעמים אלהים גימטריא ת"ל. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל כשמשפיע לנוקביה נחסר שנים ונשאר תכ"ח עיין שם באריכות, והוא גימטריא חת"ך והוא שם הממונה על הפרנסה והחותך חיים לכל חי, ונשפעים לכנסת ישראל פרנסה וחיים. ובזה יובן שאמר להם ישראל אביהם אם כן איפוא זאת עשו, ורצונו לומר מאחר שיש קטרוגים ודינים למעלה עליכם אם כן צריכים אתם למשוך ממזל עילאה לכנסת ישראל ולכוין בהוי"ה אהי"ה ובמילואיהם כנזכר לעיל. וזהו קחו מזמר"ת שהוא בגימטריא תרפ"ז כגימטריא כל המילואי שמות הנזכרים לעיל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קנ"א קס"א קמ"ג. ב'כליכם ו'הורידו ל'איש מ'נחה גימטריא הראשי תיבות ע"ח כגימטריא מזל"א, דהיינו למשוך ממזלא עילאה ולמשוך מי"ג תיקוני דיקנא עילאה לכנסת ישראל ולהמתיק את ה' שמות אלהים גימטריא כנזכר לעיל שהוא חת"ך כנזכר לעיל, החותך ח'י'י'ם גימטריא אהי"ה הוי"ה אהי"ה כידוע, ולסלק כל המקטריגים והדינים מכם ולמשוך רחמים וחסדים מגולים עליכם. וזה ק'חו מ'זמרת ה'ארץ עד סוף הפסוק הראשי תיבות עם הכולל גימטריא חת"ך לרמוז כנזכר לעיל, ודו"ק והבן כל הנזכר לעיל. כי להיות שיש עליהם דינין מה' פעמים אלהים גימטריא ת"ל נתן להם עצה למשוך המוחין עילאין שהוא כל המילואין גימטריא מזמר"ת כנזכר לעיל, ולהמתיק הה' פעמים אלהים לעשות מהם גימטריא חת"ך שהוא ראשי תיבות קחו מזמרת מעט צרי וגו' כנזכר לעיל כאשר יבואר לקמן בפסוק וירא את בנימין אחיו בן אמו כל זה באריכות עיין שם, ועל ידי זה יומשך להם רחמים גדולים. וזהו ואל שדי יתן לכם רחמים כנזכר לעיל ודו"ק:

 

וישא עיניו וירא את בנימין וגו', ויאמר אלהים יחנך בני:

להבין למה בירכו דוקא בזה הלשון, ועיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה דאיתא בהפטרה של שבת חנוכה והוא בזכריה סימן ב' מי אתה הר הגדול כו' והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה. ויש להבין הכפל חן חן היה לו לומר תשואות חן לה ומאי חן חן. ונראה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כוונה על הדלקת נר חנוכה, ובקצרה היא 'להדליק 'נר 'חנוכה ראשי תיבות נח"ל והוא ראשי תיבות נ'וצר ח'סד ל'אלפים שהוא מזלא עילאה, כידוע שיש מזל עליון ומזל תחתון ויכוין למשוך ממזלא עילאה לכנסת ישראל אור ושפע וכל מיני השפעות טובות. והנה נר חנוכה מצוה להניחה למטה מעשרה כדי למשוך מספירות העליונות לכנסת ישראל ובשבת מחויב להדליק תחלה נר חנוכה ואחר כך של שבת כדי להעלותה מעט מעט מתתא לעילא תחלה נר חנוכה עד נצח והוד בעצמה כידוע ואחר כך נר שבת יש לה עלייה ביותר כידוע. והנה יש פלוגתא בפוסקים במוצאי שבת אם להדליק תחלה נר חנוכה ואחר כך להבדיל או להיפוך. והנה שמעתי מאדמו"ר בוצינא קדישא מו"ה יעקב יצחק הלוי מק"ק לובלין זצוק"ל שאמר בשם הגאון איש אלהים המנוח מוה"ר שמואל שמעלקי זצוק"ל אב"ד דק"ק ניקלשבורג שבזה הלכה כטורי זהב להבדיל תחלה ואחר כך להדליק נר חנוכה וכן מנהגינו ונראה ליתן טעם לדבר על פי האמת ועל פי הדברים הנזכרים לעיל כי האיך ידליק תחלה נר חנוכה קודם הבדלה כי מאחר שעלתה בשבת לעליה הגדולה והרמה אין צורך לנר חנוכה להעלותה על ידו רק אחר שהבדיל והלכה לה קדושת שבת אז מן הצורך להעלותה על ידי נר חנוכה, על כן צריכין תחלה להבדיל ואחר כך להדליק נר חנוכה ולהעלותה, ודעת לנבון קל. והנה איתא גם כן בכתבי האר"י ז"ל לכוין בתיבת חנוכה שהוא ח'נה כ'ו חנ"ה הוא גימטריא ס"ג והוא שם ס"ג למשוך משם שפע ברכה ובני חיי וכל טוב לכנסת ישראל. והנה השכינה הקדושה נקראת אבן כדאיתא בספרים הקדושים על פסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה דקאי על השכינה הקדושה. נחזור להפטרה הנזכרת לעיל שאמר הנביא מי אתה הר הגדול כו' והוציא את האבן הראשה דהיינו השכינה הקדושה מוציאה השפעה ממוחין עילאין ממזלא עילאה כנזכר לעיל שהוא אבן הראשה תשואות חן חן לה ונצרף תיבת חן אל ל' של לה הרי אותיות נח"ל שהוא מזלא עילאה למשוך משם לשכינה הקדושה השפעות ורחמים גדולים ותיבת ה' של לה מרמז על ה' הקדושה כידוע, גם תצרף ה' של תיבת לה עם תיבת חן הראשון הרי אותיות מצורפים לתיבת חנ"ה שהיא גימטריא שם הקדוש שם ס"ג למשוך משם השפעות קדושות לשכינה הקדושה ומשם לכנסת ישראל למטה. וידוע שיש צדיק עילאה וצדיק תתאה, ויוסף הוא צדיק עילאה ובנימין הוא צדיק תתאה, וזה וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו דייקא כידוע ליודעים והיו ביחד צדיק עליון וצדיק תחתון אז נתכוין יוסף הצדיק להמשיך השפעה לכנסת ישראל על ידי בנימין הצדיק ממזלא עילאה שהוא גימטריא נח"ל כנזכר לעיל והוא ראשי תיבות נ'פשינו ח'כתה 'ל'ה' שעל ידי התעוררות מיין נוקבין שאנחנו מעוררים לקשר שם כל נשמות ישראל נמשך ממזלא עילאה השפעות טובות וחסדים פשוטים ורחמים מגולים לכנסת ישראל שלמעלה ומשם לכנסת ישראל שלמטה. וזה ויאמר אלהים יחנך בני והנה יחנ"ך הוא גימטריא מזל"א ויו"ד של יחנך הוא שימוש שהוא מזלא עילאה שהוא נוצר חסד לאלפים ונפשינו חכתה לה' כנזכר לעיל דהיינו למשוך משם השפעה לשכינה הקדושה על ידי שני צדיקים שהיו ביחד אז יוסף הצדיק ובנימין הצדיק כנזכר לעיל והבן:

 

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וגו', ויאמר אלהים יחנך בני:

ויש לדקדק מאי אמר בני הלא היה אחיו, וגם מאי שתרגם אונקלוס מן קדם ה' יתרחם עלך ברי, אמאי תרגם מן קדם ה' ולא אמר ה' ירחם עלך. ונראה לומר בדרך רמז דהנה כמה קדמונים מונין מצות נר חנוכה בהתרי"ג מצות, וצריך למודעי אמאי חושבים מצות דרבנן בהתרי"ג מצות הגם שמצות מגילה יש לה מעט רמז בתורה כמבואר בגמרא עד שמצאו כתוב בתורה עיין שם בהגמרא, אבל מצות נר חנוכה לא מצינו שום רמז בתורה ואיך מנו אותו בין התרי"ג:

ונראה לומר מעט רמז כי מבואר בסידור האר"י ז"ל ובמשנת חסידים לכוין בכל לילה מימי חנוכה בהדלקה למדה אחת מן שלש עשרה מדות הרחמים עד ליל ח' שהוא מדה נוצר חסד ובמדה זו יוכלל כל השאר מדות, יש לומר כך כי ראשי תיבות של נ'וצר ח'סד ל'אלפים הוא אותיות נחל, וראשי תיבות ל'הדליק נ'ר ח'נוכה הוא גם כן אותיות נח"ל, על כן רמוזין נרות חנוכה במדת נוצר חסד לאלפים. והנה תיבות נוצר חסד לאלפים הם גימטריא תר"ג בלא הוי"ו של נוצר כי בתורה כתיב נצר חסד בלא וי"ו, אם אנו חושבים האותיות של שלשה תיבות אלו חוץ השם הנח"ל הרמוז בראשי תיבות הם תשעה אותיות נמצא המספר של שלשה תיבות נוצר חסד לאלפים עם האותיות חוץ השם נח"ל עולים תרי"ב ועם השם נחל הם תרי"ג נמצא בתיבות נוצר חסד לאלפים מרומז תרי"ג כנגד מצות התורה. ותיבות להדליק נר חנוכה עם השלשה כוללים ועם מספר השם נח"ל עם ארבעה תיבות להדליק נר חנוכה נח"ל עולה תרי"ג גם כן נמצא מרומז שפיר מצות נר חנוכה בתורה וכלול בתרי"ג מצות התורה. וזה ידוע על פי כתבי האר"י ז"ל שיוסף הצדיק היה שרשו בתרי מזלות נוצר ונקה שהם מזל עליון ומזל התחתון על כן המשיך כל השפעות ממזל עליון למדת מלכות על כן רמוז שמו יוס"ף עולה שתי פעמים שלשה הויות שהם גימטריא לח"ם ומל"ח כי שלשה שמות הם י"ב אותיות עם השורש הם מרמזים לי"ג מדות כמבואר בכמה מקומות במקדש מלך, על כן היה לו כח להמשיך ממזל עליון דהיינו ממדת נוצר חסד כל השפעות טובות. וזהו שאמר לבנימין אלהים יחנ"ך בני רמז לו שימשוך מנח"ל הנזכר לעיל שגימטריא נחל הוא יחנ"ך דהיינו מנוצר חסד כל השפעות למלכות שהוא מרמז לשם ב"ן שהיא מלכות וזה בני דהיינו שם ב"ן. וזהו שתרגם אונקלוס מן קדם ה' יתרחם עלך ברי רצה לומר מן קדם ה' דהיינו ממדת נוצר חסד שהוא באריך שהוא קודם השם הוי"ה יתמשך עלך רחמים למדת מלכות שהוא מרמז לבנימין ודו"ק:

 

וישא משאת מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו:

ויש לדקדק מה הלשון משאת היה לו לומר וישא מתנות. ותו מאי מאת פניו היה לו לומר וישא מתנות ממנו אליהם. ותו מאי ותרב משאת בנימין וגו' חמש ידות היה לו לומר חמש חלקים מאי ידות. ותו מאי אשמועינן בזה התורה הקדושה בזה הפסוק וישא משאת וגו' ותרב משאת בנימין חמש ידות מאי נפקא לן מיניה מזה והתורה הקדושה היא נצחית. ותו מאי וישתו וישכרו עמו:

והנראה לי בזה כי הנסיון להבחין להכיר איזה צדיק האמיתי כי יש כמה בחינות בצדיקים אבל להכיר איזה הוא צדיק האמיתי שהוא כנגד צדיק יסוד עולם שלמעלה, הבחינה האחת היא בנסעם אל הצדיק אמיתי אזי בבואם אליו בראותם צורתו הקדושה ותואר פניו מלהיב לבבם בעבודת ה' וכל מה שעושים שם הוא היה העושה וינטלם וינשאם בקדושה אזי היא בחינה אחת שהוא בחינת צדיק יסוד עולם כידוע. עוד יש בחינה אחרת כי יש כמה וכמה תלמידי חכמים צדיקים שנוסעים אל הצדיק והם עושים מצות ומעשים טובים גם בביתם ומתפללים גם כן בביתם בהתלהבות גדולה ומה הוא הבחינה אצלם להבחין בנסעם אל הצדיק להבחין אם הוא צדיק האמיתי כנזכר לעיל, יש עוד בחינה לפניהם להבחין בכור הבחינה אם בבואם אל הצדיק הגדול אזי אין יכולים להתפלל וללמוד כאשר הם בביתם וכהה התלהבותם מעט דמיון כנר לפני האבוקה שכהה מאורו לפני אבוקה כן הם נופלים ממדריגתם בבואם אליו ואחר כך נתלהב לבם כאור שלהבת של גחלי אש של הצדיק אזי הסימן הוא כי הוא צדיק אמיתי והוא נגד מדת יסוד של מעלה כנזכר לעיל. וזה ביאור הפסוק וישא משאת מאת פניו פירושו כי משאת הוא לשון וינטלם וינשאם הוא לשון גבהות והתנשאות וזה וישא משאת מאת פניו אליהם כי בבואם ביחד אל יוסף הצדיק אזי נתלהב לבבם והוגבה לבבם בהתנשאות מאת פניו רצה לומר דהיינו מצורתו הקדושה אליהם. ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות, פירוש חמש פעמים י"ד גימטריא יי"ן שהוא סוד יין המשומר שהוא עולם הבינה לפי שבנימין היה נקרא גם כן צדיק כמבואר בדברינו לעיל בשם הזוהר הקדוש על כן בא הוא במדריגה יותר גדולה משאר אחיו. הרי בחינה אחת בצדיק האמיתי שניתוסף בהאנשים הנוסעים אליו הארה גדולה והתלהבות אש ויוגבה לבבם בדרכי השם. ועוד קאמר לנו התורה הקדושה הבחינה השנית הנזכרת לעיל סימן שנופלים ממדריגתם בתחלה בעומדים לפניו כנר לפני האבוקה זה סימן הוא שהוא בבחינת צדיק יסוד עולם וזה וישתו וישכרו עמו וזה היה מה ששמעתי מפי הרב המגיד בוצינא קדישא מ"מ דק"ק קאזניץ זצוק"ל שאמר וישכרו הוא לשון בלבול הדעת שנתבלבלו דעתם. ולדברינו ולעניננו הנזכרים לעיל הוא כפתור ופרח שפירושו שנפלו מתחלה ממדריגתם בבואם אליו כנר לפני אבוקה וזהו וישתו וישכרו עמו כנזכר לעיל ודו"ק:

או יאמר וישא משאת מאת פניו וגו'. ולכאורה מהו הלשון משאת כנזכר לעיל. ונראה בדרך רמז דהנה ידוע מהתועלת הגדול להתחבר עצמו אצל הצדיק והעיקר על ידי ראיית פניו של הצדיק מביא קדושה גדולה אל האדם כדאיתא בגמרא האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לרבי מאיר, וכל עוד שהאדם מחובר יותר אל הצדיק הוא מתקדש ביותר ומושך הצדיק עליו יותר אור וקדושה. והנה השבטים הקדושים כשישבו במסיבה ביחד שזימן אותם יוסף הצדיק ונתחברו עם יוסף שהוא היה בחינת צדיק יסוד עולם, משך עליהם אור וקדושה גדולה על ידי הסתכלות אור פניו הקדוש. וזה פירוש הפסוק ברמז וישא משאת מאת פניו אליהם ומשאת הוא לשון אור מלשון המשנה אין משיאין משואות שנטל אור מאת פניו דהיינו על ידי ראיית פניו הקדוש משך עליהם אור וקדושה. ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות דהנה בנימין הצדיק נתקרב אצלו יותר ויותר מאחיו הופיע עליו יותר קדושה חמש ידות כנגד ה' בחינות: נפש רוח נשמה חיה יחידה. ודו"ק:

ספר מאור ושמש - פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה. במדרש רבה ויגש אליו יהודה כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כו'. יש לרמז בזה כך דהנה כי ראה יהודה שצריך לקרב עצמו אל האיש הזה וראה שצרתו צרה מאד על כן היה מוכרח לייחד היחודים הצריך לדבר זה לקרב הדיעות ומחשבות יחד וידוע שהשם אהו"ה הוא שם הדעת שהוא גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא כידוע כמה פעמים בספר מקדש מלך ששם הזה הוא שם הדעת, על כן כשהיה מכוין בזה השם חיבר עצמו עם יוסף. וזהו הרמז בראשי תיבות ו'יגש א'ליו י'הודה הוא גימטריא י"ז והוא מספר שם אהו"ה וגם השם הזה הוא מספר קטן של שם הוי"ה ב"ה לרמז שאי אפשר לאדם לבוא לבחינת הדעת לקשר ולחבר איזה התחברות הקדושה כי אם שיקטין את עצמו תחלה. על כן כשהקטין יהודה את עצמו על כרחך קירב עצמו ליוסף ובא לבחינת הדעת שנתחברו יחדיו יהודה ויוסף. וזה פירוש המדרש הנזכר לעיל כי הנה המלכים נועדו רצה לומר נתחברו יחדיו זהו יהודה ויוסף ועל ידי זה כשנתחברו יחדיו יהודה ויוסף ושאר כל אחיו היו באותו מעמד על כן נתגלו כל הי"ב צירופי הוי"ה של כל י"ב שבטי י"ה שכל אחד מהם היה נגד צירוף אחד מהשם וכל הי"ב צירופים עולים שי"ב ורמוז בתיבות ש'מות ב'ני י'שראל הראשי תיבות הוא שי"ב. וזהו רמוז בפסוק כי הסופי תיבות של ויג'ש אלי'ו יהוד'ה עם הכולל עולה שי"ב כי בעת הזאת נתגלו הי"ב צירופים של השם הוי"ה ב"ה ונתעוררו כל הרחמים עליהם ונמשך להם משם חיים. וזהו אמצע אותיות של ו'יג'ש א'לי'ו י'הוד'ה עולים בגימטריא חיי"ם, גימטריא אהי"ה הוי"ה אהי"ה, הם המוחין הגדולים. ועל ידי היחודים אלו המשיך ונתגלה להם יוסף שהוכרח להתוודע להם על ידי השמות הקדושים האלו כנזכר לעיל:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים וגו', ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו', וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה:

ויש לדקדק דרש"י פירש על גשו נא אלי שהראה להם שהוא מהול, מנא ליה לרש"י זאת. ומאי דוקא הראה להם סימן זה שהוא מהול הלא היו לו סימנים אחרים היינו במכירה שאמר להם כי מכרתם אותי מצרימה וזאת לא היה יודע שום אדם זולתם והיה להם סימן מובהק, גם שאר סימנים, ועוד קשה מה זה שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה מילת מצרימה מיותר הלא זאת נראה שנמכר למצרים, הוה ליה למימר אשר מכרתם אותי ותו לא. גם מה שאמר כי מכרתם אותי הנה מתיבת הנה משמע בשביל שמכרו אותו דוקא הנה למצרים על כן אל יחר בעיניכם מה שאין כן באם היו מכרוהו לזולת מצרים, וצריכים זאת להבין. גם מה שאמר וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וכי כן בשבילם לבד היתה זאת לטובה הלא בשביל כל העולם כולו שוה לטובה היתה זאת כדי להחיותם ברעב ומה אמר דוקא לפניכם. גם מה שאמר לפליטה גדולה נראה כמיותר:

ונראה לי לפרש כי גדולים מעשי אלהינו בסבבו סיבובים לבני אדם בפרט לישראל עם קדושו והכל הוא לטובה אות מאתו יתברך שמו לבני ישראל אך מחמת טחות עיניהם מראות שכל הסובבים הוא לטובה כי נראה כדבר והיפוכו. וכשהשם יתברך הוא מוציא מכח אל הפועל אז נראה בעליל שתמיד עיני ה' לנו וה' דורש אותנו לטובה. והנה זאת ידוע מספרים הקדושים שעיקר גלות מצרים היתה בשביל להעלות הניצוצים הקדושים שנפלו ונבלעו בארץ מצרים שהוא דבר והיפוכו במקום אבי אבות הטומאה שהמה שטופי זמה מאד כידוע, והיה על ידי שאדם הראשון פירש מאשתו ק"ל שנה ונבלע בארץ מצרים, ועיקר גלות מצרים היה להעלות אותם הניצוצות למקום שרשם לקדושה עילאה ולעשות אותה כמצולה שאין בה דגים היינו שלא להשאיר בה שום ניצוץ קדושה במקום הטומאה, וכן עשו ואז נגאלו. והתיקון הלז לא היה יכול להיות כל כך בשאר ארצות כמו בארץ מצרים כי הוא קרויה ערות הארץ והמה שטופי זמה לכן שם היה יכול להיות תשובת המשקל על ניצוצים הקדושים בזה שהיה גדורים מערוה. וזהו שאמרו חז"ל בזכות שלשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם הוא שלא שינו את לשונם והיינו שהיו גדורים מערוה כי ברית הלשון מכוון לברית המעור והיינו תיקון אות ברית קודש, לכך הוכרחו דוקא לגלות מצרים לתקן את אות ברית קודש והוא תשובת המשקל באותו מקום השטופי זימה שם יוכל להיות התיקון להעלות הניצוצות הקדושות שנפלו באותן ק"ל שנה. ולא היה דבר נקל הוא זה לתקן דבר זה עד שרשו ולא היה באפשרי ביד בני ישראל להעלות כל כך הניצוצים הקדושים, לכך היה הקב"ה מסבב סיבובים במכירות יוסף דוקא שהוא סוד צדיק שומר הברית ודוקא למצרים שהוא דבר והיפוכו אבי אבות הטומאה ערוות הארץ שטופי זימה ושם ניסה הקב"ה אותו באשת פוטיפר ועמד בנסיון ולא פגם את אות ברית קודש, וזאת בלתי אפשרי היה באיזה משאר האחים כי אולי לא יעמדו בנסיונם ודוקא יוסף הצדיק שהוא סוד צדיק שומר הברית הוא יכול לעמוד בנסיון זה בשמירת הברית והוא המשיך דבר זה למצרים שהתחיל לתקן שם תיקון הברית מפגימת אדם הראשון. ומעשה אבות סימן לבנים שבעקבותיו דרכו אחר כך בני ישראל בארץ מצרים בגדירת הערוה שגדרו עצמם ועשו התיקון הזה בשלימות בתיקון שמירת הברית והעלו כל הניצוצים עד שעשאו כמצולה שאין בה דגים, וזולת יוסף שהמשיך זאת לא היה כח ביד בני ישראל למשוך ולתקן זאת רק על ידי המשכת יוסף הצדיק היו יכולים אחר כך בני ישראל לתקן זאת עד שרשו והיו יכולים לעלות ממצרים והיה הגאולה על ידי יוסף על ידי שהתחיל להמשיך דבר זה. וזהו שאיתא במדרש על פסוק הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה כו':

ומשם בארה ביאור הפסוקים שלפנינו ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי היינו שהראה להם שהוא מהול היינו שהראה להם שלא פגם את אות ברית קודש כי עמד בנסיונו ותיקן שמירת הברית במצרים שהוא ערות הארץ כנזכר לעיל בכדי שיוכלו אחר כך בניהם לדרוך בעקבותיו שיגדירו עצמם מן הערוה כנזכר לעיל כדי לתקן זאת עד שרשו ועל ידי זה יגאלו ויוכל להיות להם הגאולה שלימה. וזהו שאמר להם אשר מכרתם אותי מצרימה דוקא כי במצרים דוקא יוכל להיות התיקון ההוא מה שאין כן במקום זולתו כאשר פרשתי לעיל. וזהו שאמר להם ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה דייקא הנה למצרים כי מכירתם היה עושה פעולה זו שיהיה להם אחר כך הגאולה כפי שפירשתי ומה' היה דבר זה בכדי שיוכל להיות להם הגאולה ודבר זה הכרחי היה. וזהו שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם היינו כי על ידי המשכת דבר זה בתיקון שמירת הברית על ידי זה היה יכולת אחר כך בבני ישראל לתקן זאת עד שרשו ולהעלות כל הניצוצים ואז זמן הגאולה באה מה שאין כן בזולת המשכתו לא היה יכולת בידם לתקן זאת עד שרשו וזהו ולהחיות לכם לפליטה גדולה שיהיה להם פליטה מהגלות ויגאלו גאולת עולם אמן:

עוד על פסוק הנזכר לעיל ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי וגו' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו ויתן את קולו בבכי וגו' ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו' ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני אלהים לפניכם וגו' כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וגו' מהרו ועלו אל אבי וגו' רדה אלי אל תעמוד וגו' כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וגו' והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. הדקדוקים רבו מאד בפרשה. א', מפני מה לא היה יכול עתה להתאפק יותר מקודם. ב', מה הוא הלשון נצבים עליו היה לו לומר יושבים לפניו. ג', שאמר הוציאו כל איש מעלי במשמעות לשון זה יש שגם אחיו יצאו בהכללות כל איש. ד', מפני מה האריך הכתוב בלשון ויתן את קולו בבכי היה לו לומר ויבך והיתה עומדת תיבה זו במקום הארבעה תיבות. ה', כי כבר נאמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ולמה נאמר אחר כך פעם שנית וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ונראה כשפת יתר ושוב נאמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה והוא מיותר. ו', מה שאמר יוסף וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וגו' קשה וכי חכם גדול כיוסף יתהלל ביום מחר לאמר וכלכלתי אותך וגו' מי יודע מה ילד יום אם יהיה בחיים חיותו ומי יודע אם לעת כזאת יהיה עוד שליט ומושל כהיום. ז', שאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם, דרשו בבראשית רבה והובא ברש"י ז"ל כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש והוא ראיה מבוררת על האחוה, כבר טענו על זה גאוני קדמאי ובררו בראיות שגם במצרים יוכלו לספר בלשון הקודש. ועם כל זה עדיין יש לדקדק האיך שייך ראיה בדבר הנשמע שאמר והנה עיניכם רואות וגו' כי פי המדבר אליכם והיה לו לומר והנה אזניכם שומעות כו'. הגם שמצינו בתורה דוגמא זו דהיינו וכל העם רואים את הקולות זאת משמיע לנו הכתוב גבורות הבורא יתברך שמו להראות דבר הנשמע כפירוש רש"י שם, מה שאין כן כאן. ח', והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה, מהו שייכות זה לזה וכי בשביל שיראה כבודו של יוסף ירד יעקב למצרים למקום טומאה מארץ ישראל:

ונראה לי לפרש על פי דרשת חז"ל על פסוק ויגש אליו יהודה מענה רך משיב חימה כי מדה זו להיות משיב חימה על ידי מענה רך בלתי אפשרי זולת על ידי הכנעה שיכניע עצמו בפני אותו איש הרוצה להשיבו מהחימה ובפרט אם גדול רוצה להשיב חימה של הקטן ממנו צריך להכניע עצמו יותר ויותר כפי ערך גדולתו יהיה ענותנותו והכנעתו, אך מדת הכנעה קשה להשיגו מחמת הסתת היצר הרע המסיתו להיות חושב עצמו שהוא בעל מעלות ומדריגות ומנשאו ומגדלו ומרומם אותו במחשבתו על כן צריך פעולות יתירות לבער היצר הרע ומחשבה זו מלבו ובהיותו בא להכנעה אזי ממילא הוא מופשט קצת מגשמיות כי הגאות והתנשאות הוא מחמת הגשמיות ותאוות עולם הזה אך בהיותו בא למדת הכנעה וחושב עצמו לאפס ולאין אזי מופשט הוא קצת מגשמיות וכל אחד כפי גודל הכנעתו אזי יותר ויותר מופשט מגשמיות ונשאר ברוחניות ואז מתדבק עצמו בעולמות עליונים ונעשה מרכבה לאותו דבר המושך על עצמו היינו ההכנעה. וזה הוא פירוש המאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם הניחו מוטב ובאם לאו יקרא קריאת שמע וכו' יזכור לו יום המיתה. ונוכל לומר מפני מה דוקא יום המיתה וח"ו שיבוא בו עצבות כי כבר הפליגו בו בגנות מדה זו. ועל פי דרכינו כך הוא פירושו שיהיה רואה את הנולד ויעמוד על סוף דבר שיהיה מוכרח לבוא לפירוד היינו לפירוד הנשמה ההיולי מגוף הגשמי זה הוא סוף כל אדם להיות הנשמה מופשטת מהגשמיות לזאת יראה תיכף בעודו בחיים חיותו לבוא למדה זו היינו להפשיט עצמו מגשמיות עולם הזה וישאר אצלו רק הרוחניות לבד ואז יהיה מדובק בעולמות עליונים וינצל מיצר הרע הרוצה להחטיאו. וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים והמה מופשטים ממלבושי גופניות והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם ופיהם מדבר נביאות ועתידות ואותם הצדיקים עצמם אינם יודעים אחר כך מה שהיו אומרים כי המה דבקים בעולמות עליונים והשכינה מדברת מתוך גרונם. ואיתא במדרש רבה ויגש אליו יהודה כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, ומן הסתם השבטים הקדושים בפרט יהודה שהיה מלך ובגשתו אל יוסף להיות משיב חימה על ידי מענה רך להשיב להם בנימין אחיהם והיה צריך לבוא להכנעה יתירה כפי גודל גדלותו שהיה מלך היה צריך יותר לבוא להכנעה יתירה וכן שאר השבטים ובודאי הפשיטו מעליהם כל מלבושי גופניות ונשארו רק ברוחניות כאילו היו בלא גופים ודבקו עצמם בעולמות עליונים ובהיותם עושים כך הוא מבלתי ספק שבודאי הביאו למטה כל המרכבה הקדושה כי הם המה המרכבה הקדושה ובודאי נתגלה אז כל המרכבה הקדושה עם כל מלאכי מעלה אשר למרכבה. ועל פי זה יבואר הפרשה שלפנינו ולא יכול יוסף להתאפק שהיה בוער בו ההתלהבות והקדושות מהמרכבה הקדושה שנתגלו, וז שם) וזה שאמר ר' עליו היינו המלאכים כמו שאמר הפסוק ויבואו בני האלהים להתייצב שהמה בבחינת נצבים כי אינם בבחינת מהלכים רק נצבים תמיד על עמדם יעמודו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי רצה לומר אותו שהוא בבחינת איש היינו שאינו מופשט מהגשמיות זה יצא לחוץ היינו כל האנשים שהיו עומדים שם זולתם דהיינו זולת אחיו ואז גם יוסף הפשיט עצמו ובא לדביקות גדול ונשאר רק ברוחניותו, וזהו ויתן את קולו בבכי בכ"י עולה ל"ב, כי הבי"ת הראשונה הוא רק פעולה, והמה ל"ב נתיבות החכמה שדבק עצמו בחכמה עילאה בעולמות עליונים ואז היתה שכינה מדברת מתוך גרונו של יוסף הצדיק וזהו שאמר פעם שנית וישלחני אלהים לפניכם וגו' ולהחיות לכם לפליטה גדולה היינו שיהיה לישראל קיום בגלות. וכל הפרשה כולו היה מדבר עתידות והוא עצמו לא היה יודע מה שהוא אומר כי השכינה היתה מדברת מתוך גרונו כנזכר לעיל. וזהו שרמז להם והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם רצה לומר כי פי המדבר ואני איני יודע מה שהייתי מדבר וזהו ראיה שאני אחיכם שדבקתי עצמי בעולמות עליונים ככם ונשלמה המרכבה ושייך שפיר לשון ראיה שראו שלא היה יודע מה שהיה מדבר מפני שהיה דבוק בעולמות העליונים כנזכר לעיל. ואחר כך אמר להם באם שהמורא הזאת יעלה על ראשו של אבינו מלירד למצרים מפני שלא יוכל בארץ מצרים לדבק עצמו ולהתייחד בעולמות העליונים כבארץ ישראל. לזאת אמר להם והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם שאני כל כך בגדולה ואף על פי כן יכולתי לדבק עצמי בעולמות עליונים לזאת תראו כי אין המקום גורם כלל לכן לא יהיה פחד מלבוא הנה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ונתיישבו כל הדקדוקים הנזכרים לעיל והבן:

וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה:

יש לדקדק כי השלשה תיבות לשום לכם שארית בארץ היא כמו מיותר לגמרי, כי היה די כשאמר וישלחני אלהים לפניכם להחיות לכם וגו'. ויש לפרש דהנה כל המשא ומתן של השבטים שהיה עם יוסף מחמת שהיה ידוע להם שיהודה הוא המלך וסברו שיוסף רוצה להיות מולך עליהם ולא רצו לקבלו עליהם למלך מחמת שידוע שיהודה הוא המלך, אבל באמת היה שקודשא בריך הוא הוא סיבת כל הסיבות וסיבב שבעל כרחם ישתחוו ליוסף והיו צריכים כולם להיות נכנעים כל ימיהם ליוסף. וזהו ידוע מה דאיתא בגמרא ראש השנה נשא עון וגו' לשארית נחלתו מקיש הגמרא לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, ומתרץ הגמרא למי שמשים עצמו כשיריים לזה הקב"ה מעביר על כל פשעיו. וזה אי אפשר לאדם לשום את עצמו כשיריים רק כשהוא בעצמו נכנע ובפרט כשהוא אדם גדול ומכניע את עצמו לפני קטן ממנו ועושה עצמו כשיריים אצל הקטן אזי הקב"ה מעביר על פשעיו. וזהו שאמר להם יוסף וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית רצה לומר לכם דייקא לעשות עצמיכם כשיריים לפני שתהיו נכנעים לפני ועל ידי זה יהיה לכם תקומה להחיות לכם לפליטה גדולה רצה לומר שיעבור ה' על פשעיכם לעולם הבא וזהו הפליטה גדולה, וקל להבין:

לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות: 

ויש לדקדק מהו לשון חליפות היה לו לומר נתן לאיש שמלות. ונראה כי ידוע שהשי"ת נתן באדם ימין ושמאל דהיינו יצר הטוב ויצר הרע כדי שהאדם יעשה מהשמאל מיצר הרע יעשה ימין ודוגמתו נעשה גם כן למעלה מהשמאל נעשה ימין. והנה לפעמים נראה להצדיק שעשה עבירה ועושה תשובה עליה ובאמת אין זה עבירה והוא היה סיבה מן השמים שיעשה דוקא זה המעשה רק לעיניו נראה כן. והדוגמא מצינו בהשבטים במכירת יוסף שאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' על כן בא עלינו הצרה הזאת, ובאמת היה מהשי"ת כמאמר יוסף כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודוגמתו מצינו במדרש רבה במעשה יהודה ותמר על פסוק צדקה ממני שיצאה בת קול ממני יצאו דברי כבושים שעל ידי זה נבנה משיח בן דוד. והנה הצדיק אינו מאמין בעצמו לדון עצמו לכף זכות שלא עשה עבירה בהדבר שעשה מחמת שמתיירא דילמא הדבר נעשה על ידי היצר הרע שמכשילו, רק הצדיקים הגדולים שעולמם ראו בחייהם המה רואים הכל ויודעים תיכף האמת לאמיתו שכל מה שעשו הגם שנראה לעבירה הוא באמת טוב וסיבה היה הדבר מן השמים בהכרחי שיהיה כך והשמאל נחלף לימין, אבל הצדיק אשר לא הגיע למדריגה זו אינו יודע זאת ועושה תשובה על הכל רק בעולם הבא שם סוד ה' נגלה עליהם שזה שעשו שהיו סוברים שהוא מהשמאל אדרבא חילוף היה הדבר והיה מימין. והנה השבטים שהכירו עצמם עם אחיהם יוסף הצדיק ונתחברו אליו והופיע בקדושתו עליהם שיחלפו השמאל בימין, וזה לכולם נתן לאיש חליפות שמלות וגו' פירוש שיחליף שמלות מלשון השמאל בימין ולעשות משמאל ימין והופיע בקדושתו הגדולה עליהם שיכירו שגם השמאל הוא ימין כענין אותם שעולמם ראו בחייהם כן השפיע עליהם שיראו האמת בדוגמת המכירה שנדמה להם שהיה מהשמאל ובאמת היה מימין ומצוה גדולה והכרחי מן השמים, כן כל המעשים שאין מכירים בעצמם אם הוא מהשמאל ונדמה להם לעבירה הכירו אז שהוא חילוף הדבר מהשמאל שהוא ימין. ולבנימין נתן שלש מאות כסף פירוש שלש מאות הוא בגימטריא שם אלהים במילואו, כסף הוא בגימטריא עץ רומז לשם הוי"ה ב"ה כידוע מהספרים שהוא רחמים ומחמת שלבנימין היה אוהב יותר מהם ומקורב עמו יותר משאר אחים השפיע עליו קדושה יותר גדולה וחמש חליפות פירוש ה' גבורות חליפות שמלות שהיה מחליף השמאל לימין כנזכר לעיל ודו"ק:

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק:

יש לדקדק מפני מה דוקא לאלהי אביו יצחק, ומדרש רבותינו ידוע. ונראה לי כי אברהם הוא ימין הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויעקב הוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה ונכלל השמאל בימין וממתקת הגבורות בשרשם ומתחלה היה גם יעקב ממשיך מדתו של אביו יצחק כדאיתא בזוהר הקדוש וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגורי היינו מדת הפחד של יצחק. אך כשראה שמוכרח לבוא למצרים וישארו בניו בגלות המר. ולא יהיה ח"ו קיום להם בהגלות אז המתיק הגבורות בשרשם ונכלל השמאל בימין גבורה בחסד ויתנהג תמיד בחסד בכדי להיות קיום לישראל בהגלות המר וידוע דהזבחים היינו שלמים וזהו ויזבח זבחים היינו שעשה שלום לאלהי אביו יצחק שהמתיק הגבורות בחסדים ונכלל שמאל בימין ואז נעשה שלום להם להשפיע שפע טובות בעולם לישראל להיות להם קיום בהגלות המר כנזכר לעיל ודו"ק:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה:

נראה דהיינו שמות השבטים היינו זכות השבטים שהם בני ישראל עומד לישראל במצרים דהיינו בכל צער שישראל בתוכם באים הם עם בני ישראל במצרים להגן עליהם:

ובני ראובן 'חנוך 'ופלוא 'חצרון 'וכרמי:

הנה מצינו לחז"ל שדורשים השמות, על כן גם אני ארמוז בעזרת השם בשמות אלו רמז מה דהנה מצינו שראובן היה ראשון לבעלי תשובות שהיה עוסק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. והנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי הצדיקים גמורים כל אחד נכוה מחופתו של חבירו וכל אחד יש לו מדריגה מיוחדת לפי מעשיו אבל הבעלי תשובה יונקים מעולם התשובה שהוא עולם הבינה ודבוק בשלושה ראשונות שחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין ומושך מחכמה שהוא פלא עליון ומי"ג תיקוני דיקנא ששרשם בשלשה הויות הוא גימטריא מזל"א ומושך משם בני חיי ומזוני שבמזלא תליא מילתא וחסדים גדולים ורחמים גמורים על כנסת ישראל עד שהם נקראים כרמי כרם ה' צבאות. וזה מרומז בפסוק ובני ראובן פירוש הבעלי תשובה נקראים בני ראובן מפני שראובן ראשון לבעלי תשובה כנזכר לעיל. חנך גימטריא מזל"א פירוש שהם יונקים ממזל עליון מי"ג תיקוני דיקנא ששרשם שלשה הויות בגימטריא מזל"א ופלו"א פירוש שיונקים מפלא עליון. וחצרן חצר נו"ן פירוש נו"ן רומז לנו"ן שערי בינה והבעל תשובה הוא דבוק בבינה וזהו חצרן חצר נו"ן פירוש שהוא בחצר ודירה של נו"ן שערי בינה. וכרמי פירוש שפועל רחמים גדולים על כנסת ישראל עד שהם נקראים כרמי כנזכר לעיל ודו"ק:

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה, ויבואו ארצה גשן ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי:

נוכל לדקדק מה שנאמר ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה מפני מה לא הודיע לנו הכתוב ביאתו אל יוסף וחזרתו ליעקב להורות לו הדרך, ומהו שכתוב תיכף ויבואו ארצה גשן. גם דרשו חז"ל שמפני כך לא נפל יעקב על צואר יוסף שהיה קורא קריאת שמע. ומקשים העולם באם היה אז עונת קריאת שמע מפני מה לא היה יוסף קורא קריאת שמע, גם כן מה שאמר יעקב אמותה הפעם, מדרש רבותינו ז"ל ידוע, ועדיין יש לנו דברים בגו. ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד על פי מה שהרחבתי הדבור בפרשת מקץ על פסוק עלי היו כולנה, עיין שם ותמצא נחת, כי המייחדים מהספירות הקדושות המה שלשה דהיינו דעת בסוד משה ותפארת בסוד יעקב ומדת צדיק הוא סוד הברית הוא סוד יוסף הצדיק המה השלשה המייחדים ומקשרים כל המדות ומשפיעים מעילא לתתא וכל ההשפעה המה משפיעים לסוד הברית הוא מדת צדיק ומדת הברית הוא המשפיע לעולמות התחתונים היינו למדת המלכות הוא סוד יהודה הוא המלכות שמים וזה הוא היחוד השלשה:

עוד נראה להקדים לפרש לידע לדרוך בדרכי השי"ת מקטנם ועד גדולם היינו שמתחלה בימי נעורים בעת ביאת אצלו היצר הטוב המתחיל להתלהב לבו לילך בדרך ה' תמימה אז היצר הרע הוא המבקש תחבולות לבטלו ממעשיו הישרים ומראה לפניו כאילו המה הרים גדולים ומים עמוקים ואז צריך האדם להחזיק עצמו במעוזו להרגיז היצר הטוב על היצר הרע ואותם הזמנים נקראים ימי קטנות, ובהיותו מחזיק עצמו לעבודת השי"ת אז בא הוא לגדלות היינו שמשיג לאיזה שכליות ונקרא גדלות ראשון ואחר כך נופל קצת ממדריגתו מחמת שעדיין היצר הרע מגביר עליו ונקראת קטנות שני אז יראה להתחזק עצמו בכל האפשריות והצטדקאות לעבודת השי"ת בתשוקה גדולה ובהתלהבות גדול אז בא אחר כך למדריגה היותר גדלות ולשכליות יתירות וזו נקראת גדלות שני שאז הוא נדבק במוחין עילאין ואינו נופל שוב ממדריגתו ונשאר בדביקותו הם המה הדרכים הישרים המטיבים ללכת בהם בדרכי השי"ת:

ונחזור לענינינו שיעקב הוא תפארת הוא המייחד ומקשר המדות ומשפיע לסוד יוסף הוא משך הוא"ו הברית קודש ויוסף הוא המשביר למדת מלכות והוא מחלק לאכסניא ההשפעות. וזה היה כוונת יעקב בירידתו למצרים בכדי להתחבר אליו מדת צדיק שהיה פרוד ממנו עד כעת כי זולת מדת צדיק בלתי יכולת לקבל ולהוריד השפעה כנזכר לעיל ומבשרי אחזה אלקי. וקודם התגלות של יוסף הצדיק היה בנימין במקום צדיק ועל ידי בנימין היה מוריד ומעביר השפעה כמבואר בפרשת מקץ בשם הזוהר הקדוש יעויין שם, אך לא יכול יעקב להיות תמיד בהיחוד כי לא היה אצלו מדת מקור צדיק רק בנימין היה במקומו והוא לא היה בשרשו מדת צדיק רק מה שעשאו יעקב במקום יוסף, לזאת לא היה יכול יעקב להיות תמיד מייחד ומקשר המדות להשפיע מעילא לתתא אלא לאיזה עיתים אשר היה צריך להוריד ההשפעה, על כן היה נסיעתו ליוסף בכדי שיהיה מייחד עצמו עם מקור מדת צדיק ואז יוכל להיות תמיד מייחד ומקשר המדות בלי הפסקה. ויעקב ירא לנפשו באם ח"ו נפל קצת יוסף ממדריגתו ושוב אינו יכול לדבק עצמו בעולמות עליונים להיות מרכבה למדת צדיק לקשר עם יעקב על כן שלח את יהודה לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנ"ה נוטריקון גדלות שני היינו להורות ליוסף שיבוא לגדלות שני למוחין עילאין ונו"ן של גשנ"ה הוא נו"ן רבתי נו"ן עילאה המה נו"ן שערי בינה מעולמות עליונים בכדי להוריד השפע על ידי החמשה חסדים וזאת מרמז ה' של גשנה כי התפשטות מבינה עד יסוד הוא חמשה, לכך נאמר תיכף ויבואו ארצה גש"ן שבבוא יהודה אל יוסף נתייחד גם כן עמו שהוא המלכות המחלק אכסניא ואז באו כולם למדה זו של גדלות שני וזהו ויבואו ארצה 'ג'ש'ן ונתייחדה כל המרכבה. וזהו ויאסר יוסף מרכבתו היינו למדתו הוא מדת צדיק ויעל לקראת אביו שהיה עליה ויחוד עם אביו גשנ"ה היינו למדה הנזכרת לעיל, וירא אליו ויפול על צואריו, ויעקב רצה לבחון זאת אם עדיין נשאר יוסף בסוד צדיק ולא פגם זה הוא הבחינה שקרא קריאת שמע ובאם שח"ו היה יוסף פוגם באיזה דבר חלילה אזי היה מבלבל את יעקב אביו מיחודו אך יוסף הצדיק עמד בצדקו ולא היה מבלבל ליעקב כלל אז היה יודע יעקב בבירור גמור שעדיין עומד בסוד צדיק הראשון ואז יוכל לקשר כל המידות כנזכר לעיל בלי הפסקה. וזהו שאמר הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם רצה לומר שלא אמות אלא פעם אחת ואז תפסוק ההתקשרות בעת שיבוא עת וזמן פרידתי מן העולם אבל לא קודם, וזהו אחרי ראותי את פניך כי עודך חי רצה לומר שאתה בבחינת חי היינו במדה שלך ואזי אהיה גם כן תמיד בבחינת חי כדפרישית בפרשת מקץ שאוכל להתייחד תמיד בלי הפסקה, וזהו שדרשו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה שעיקר חיותו היה אותם השבע עשרה שנה שהיה במצרים ועל פי דברינו אלה יובן כי אז היה יכול להיות מייחד ומקשר תמיד מבלי הפסק ודו"ק והבן:

ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי פניך: 

הנוטריקון של תיבת הפע"ם הוא 'פדיון 'עשרה 'הרוגי 'מלכות, ודי למבין:

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן:

הנה איתא בזוהר הקדוש שבסיפורי מעשיות מרומזים סודות עמוקים והנה גם בכאן יש לרמוז שאמר להם יוסף הצדיק שיאמרו לפרעה שהם עבדים למלך העולם שהוא אלהים גם אנחנו וגם אבותינו אנחנו עבדים לאלהינו מלך העולם בעבור תשבו בארץ גשן ולזה 'אנשי 'מקנה 'היו ראשי תיבות אלהינו מלך העולם. מנעורינו ועד עתה היינו עובדי השם גם אנחנו גם אבותינו היינו עובדי אלהינו מלך העולם. וקל להבין:

ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו', כי כבד הרעב בארץ כנען וגו', ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך ארץ מצרים לפניך היא וגו':

הדקדוק מבואר מה לו לפרעה לאמר ליוסף אביך ואחיך באו אליך מה היה מבשרו שבאו וכי בלא מבשרותו לא ידע שבאו. ונראה על פי דרשת בעל ההגדה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, וזהו שהיו רוצים להוציא זאת ממחשבת פרעה שלא יהיה חושב עליהם בשביל שיוסף כאן מלך לזאת באו גם כן לכאן להיות גם כן שרים ונכבדים אחיהם של מלך, לכך אמרו לו להוציא זאת מלבו רק באנו לכאן לגור להיות גרים כי אין מרעה לצאן וגו' כי כבד הרעב בארץ כנען ולא להיות לנו לחשיבות גדולה. אבל פרעה לא כן ידמה רק היה מדמה שבאו לכאן בשביל להתנשאות בחשיבות גדולה, וזה שאמר פרעה ליוסף אביך ואחיך באו אליך רצה לומר אליך דייקא בכדי להיות להם גדולה וחשיבות על ידך שאתה מלך ואתה אחיהם ואף על פי כן אין אני מקפיד על זה רק ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב וגו' כנזכר לעיל והבן:

 

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ וגו', ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי:

הנה גם בכאן מרומז בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש. והנה איתא בגמרא שקודם מותו אמר יעקב אבינו לבניו שמא יש פסול במטתי כאברהם כו' וכיצחק כו' שיצא ממנו עשו כו' פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ועשו היחוד וזה כל עבודתם היה לעשות היחוד שיהיה ה' אחד ושמו אחד. ולזה מרמזים הפסוקים הנזכרים לעיל ארץ מצרים לפניך היא דהיינו שהוא שלכם שתעשו בהם כרצונכם במיטב הארץ וגו' ישבו בארץ גשן דהיינו גש"ן ג"ש לנו"ן שערי בינה דהוא עולם התשובה, ושמתם 'שרי 'מקנה 'על, ראשי תיבות של 'שרי 'מקנה 'על הוא שמע ותיבת 'אשר 'לי הוא אותיות ישראל דהיינו שמע ישראל כנזכר לעיל שזה עבודתם היה לומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד לייחד יחודים שיהיה ה' אחד ושמו אחד אמן וקל להבין:

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. הנה גם בכאן מרומזים בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל בשם הזוהר הקדוש, דאיתא בספרי קודש שיש ה' חסדים גימטריא ק"ל וה' גבורות גימטריא ת"ל, והעיקר העבדות של הצדיקים שיהיו נכללין החמשה גבורות בהחמשה חסדים שיאירו הה' חסדים בהחמשה גבורות. וזהו תלפיו"ת שכל פיות פונים בו דהיינו שכל פיות מתפללין להמתיק החמשה גבורות שגימטריא ת"ל כידוע דהיינו להמתיק הדינים בשרשם למעלה למעלה ולמשוך ממוחין עילאין שהוא ג' הויות שהוא י"ב אותיות ועם המקור הוא אח"ד שהוא י"ג מכילין דרחמי י"ג תיקוני דיקנא ולמשוך ממזל עליון בני חיי ומזוני לכנסת ישראל. והנה כשנמתקין הדינים כנזכר לעיל אזי נחסר מה' פעמים אלהים שעולים ת"ל כנזכר לעיל נחסר אחד ונשאר משפט שהוא גימטריא תכ"ט, וזהו משפט לאלהי יעקב דייקא שעל ידו נעשה המתקה הנזכר לעיל שהוא בריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. וזהו דכתיב ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן, דהנה יש לדקדק מאי אמן ואמן הכפל של אמן ומאי מרמז. ונראה כנזכר לעיל דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כשנמתקין הדינים בשרשם אזי נחסר אחד מה' פעמים אלהים שגימטריא ת"ל כנזכר לעיל ונשאר גימטריא משפ"ט כנזכר לעיל, וכשמורידין לנוקביה נחסר עוד אחד ונשאר תכ"ח והוא חת"ך החותך חיים לכל חי והוא שם הממונה על הפרנסה כידוע, ונמשך רחמים וחסדים טובים ומגולין על כנסת ישראל ונעשה יחוד הוי"ה ואדנ"י הוא ראשי תיבות פ'ותח א'ת י'דך שעולה גימטריא צ"א כמספר הוי"ה ואדנ"י וסופי תיבות חת"ך החותך חיים לכל חי ונמשך פרנסה טובה וחיים וכל טוב לכנסת ישראל, וכל זה נעשה על ידי יעקב אבינו שהוא ממתיק כל הדינים כדאיתא בגמרא ישגבך שם אלהי יעקב מכאן לבעל הקורה שיאחז בעובי הקורה, שעליו להמתיק את הדינין ולמשוך רחמים לכנסת ישראל. וזה ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם דהיינו מעולם העליון עד העולם דהיינו עלמא תתאה יהיה נמשך ברכה מהבריכה העליונה וממזלא עילאה לכנסת ישראל אמן ואמן שני פעמים אמן גימטריא יעקב דהיינו כנזכר לעיל שעל ידו נמתקים הדינים ונמשך השפע לכנסת ישראל. והנה כתיב אלה תולדות יעקב יוסף שהוא גם כן מייחד והוא ממתיק גם כן כל הדינים עד שנכללים הגבורות בהחסדים. וזהו ויכלכל יוסף את אביו וגו' כי ה' חסדים כל אחד הוא נכלל מיו"ד מדריגות, וה' גבורות כל אחד נכלל גם כן מיו"ד מדריגות הרי כל אחד גימטריא כ"ל שעולה נו"ן, ויוסף פעל שיהיו נכללים החמשה גבורות בהחמשה חסדים. והנה כל אחד ואחד עולה כ"ל שהוא חמשים כנזכר לעיל והגבורות נכללים בהחסדים. וזה ויכלכל יוסף שהוא אותיות כ"ל כ"ל כנזכר לעיל וזה נעשה על ידי יוסף הצדיק שהוא ממתיק גם כן כל הדינים כנזכר לעיל. ונחזור לעניננו שזה היה עבודתו של יעקב אבינו עם השבטים הקדושים שיתייחד השם הוי"ה באדנ"י שהוא גימטריא פא"י כנזכר לעיל ולהמתיק החמשה גבורות שיהיו נכללים בהחמשה חסדים ה' פעמים הוי"ה גימטריא ק"ל כנזכר לעיל ויאירו החמשה חסדים בהחמשה גבורות שיהיה כולו חסדים ויהיה נמשך כל טוב לכנסת ישראל ויהיה ה' אחד ושמו אחד:

והנה איתא במדרש רבה על פסוק הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה וכבר הגיע תחיית המתים להיות בימיו, עיין שם, כי עבודתו של יעקב והשבטים ובפרט יוסף הצדיק היה עיקר עבודתם שיבוא המשיח בימיהם על ידי היחוד הוי"ה באדנ"י כנזכר לעיל, ועל ידי שיאירו החמשה חסדים גימטריא ק"ל בהחמשה גבורות כנזכר לעיל. וזהו ויאמר פ'רעה א'ל י'עקב ראשי תיבות פא"י כנזכר לעיל, כמה ימי שני חייך פירוש מה עבודתך להשי"ת כל ימי חייך, ולזה ויאמר י'עקב א'ל פ'רעה גם כן אותיות פא"י בראשי תיבות. ושני פעמים אמן גימטריא יעקב כנזכר לעיל ורומז בזה שעל יעקב מוטל ליכנס בעובי הקורה לייחד הוי"ה ואדנ"י שעולה מספרם פא"י, וזאת היה מהות השאלה של פרעה והתשובה של יעקב בדרך רמז, ולזה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה פירוש שזה עבודת כל שני מגורי שיאירו החמשה חסדים שגימטריא ק"ל כנזכר לעיל בהחמשה גבורות ויהיה חסדים טובים נמשכים לכנסת ישראל ויתייחד הוי"ה באדנ"י ביחוד גמור שגימטריא פא"י כנזכר לעיל ויהיה ה' אחד ושמו אחד ויבוא משיח צדקנו. ולזה תמצא שמרומז משי"ח בראשי תיבות י'מ'י ש'ני ח'יי. ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם פירוש שגם המה היה עבודתם בכך לייחד הוי"ה באדנ"י ולמשוך רחמים וחסדים גדולים לכנסת ישראל ועבודתם היה גדולה מעבודתי ואמר דרך ענוה. והנה מרומז פעם שנית אותיות משי"ח בראשי תיבות י'מ'י ש'ני ח'יי אבותי לרמוז על שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שיבואו במהרה בימינו אמן והבן:

הא לכם זרע וזרעתם את האדמה וגו':

ויש להבין הא יוסף פתר את החלום שיהיה שבע שני הרעב ועכשיו לא עברו רק שני שנים משני הרעב ולמה נתן להם זרע לזרוע, ועיין ברש"י ז"ל. ונראה דרך פשוט דאיתא דכל הרעב שהיה, היה סיבות וגלגולים שיבוא כל הכסף מכל המדינות לארץ מצרים כדי למלאות דבר ה' אשר דיבר לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כדאיתא בספרי קודש על פסוק כספכם בא אלי, ועיין בספר נועם אלימלך על פסוק זה. והנה בשנה ראשונה לקט יוסף הצדיק כל הכסף מארץ כנען ומארץ מצרים ומכל הארצות כדכתיב וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, וראה יוסף הצדיק שכבר יש די והותר למלאות דבר ה' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואם כן למה לו הרעב בחנם וביטל בתפלתו את ימי הרעב ואמר הא לכם זרע וזרעתם את האדמה כנזכר לעיל, וקל להבין:

והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם:

ונראה בדרך רמז הענין הוא כך שהעיקר הכל לקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים בראשונה כההוא תורא דיהבין עליו עול בקדמייתא, והוא נקרא ה' בתראה שהוא עולם היראה, ואחר כך ילך משם למעלה כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, והיינו דכתיב כי ביה ה' צור עולמים, כי העולם הזה נברא בה' תתאה, והה' תתאה דבוק בה' עילאה, וה' עילאה דבוק בעולם המחשבה והיא יו"ד ראשונה מהשם הוי"ה ב"ה, וזה כי ביה ה' צור עולמים. על כן העיקר הכל הוא לדבק עצמו בה' תתאה ביראת שמים ומשם על ידי תשובה גדולה יכול להדביק עצמו עד ה' עילאה שהוא תשובה עולם הבינה ומשם יוכל למשוך בני חיי ומזוני ורחמים גמורים וחסד ממזלא עילאה מי"ג תיקוני דיקנא ומעולמות שלמעלה מאין סוף ב"ה שפע וחסדים גדולים ורחמים גמורים לכנסת ישראל ולכל העולמות שהם ארבע עולמות כידוע מספרים הקדושים:

וזה מרמז הפסוק והיה בתבואות, פירוש והיה הוא שמחה, בתבואות פירוש הכנסה וביאה לאיזה דבר קדושה, ונתתם חמישית לפרעה, פירוש חמישית הוא רומז לה' תתאה (שהוא על ידי יראת שמים) שהוא גימטריא חמש"ה תביאו אותה לפרעה. פרעה הוא לשון התגלות דהיינו לעולם הבינה עולם התשובה הנקרא הרת עולם כי משם התחיל להתגלות העולמות כי למעלה הוא עלמא דאתכסיא כידוע (וזה ונתתם חמישית לפרעה ורצה לומר דהיינו ה') ורצה לומר על ידי יראת שמים תתדבק על ידי תשובה בה' עילאה ומשם יוכל ממילא להדבק עצמו באין סוף ב"ה וממילא תמשיכו משם כל השפעות טובות לארבעה העולמות ויהיה לכם כל השפעות טובות. וזה וארבע הידות ידות הוא לשון מקום ועולם יהיה לכם ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם דהיינו שיהיה כל מיני השפעות וברכות טובות בכל העולמות לכל הדברים ולכל הברואים אמן:


ספר מאור ושמש - פרשת ויחי

ויחי יעקב. פירש רש"י ז"ל על פי חכמינו ז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל כנזכר לעיל, פירוש עיניהם הוא מלשון עיני העדה, גם כאן רצה לומר שנסתלק מהם החכמה והשכל שנסתלקה מהם רוח הקודש מחמת שנפטר יעקב ולא היה מדריגת ראיה עוד בעולם כל ימי הגלות:

ועוד נראה לי ליתן טעם לשבח למה הפרשה זו סתומה לפי שהפרשה של מעלה עם פרשת ויחי מחובר להורות לנו דרכם והילוכם בקודש של יעקב אבינו ע"ה עם השבטים עם זרעם ובפרט עי"ן נפש שהיו מייחדים יחודים גדולים בישיבתם במצרים בשלוה והיו מושכים השפעות לכנסת ישראל מג' המוחין עילאין שהם ג' הויות שגימטריא מזל"א כנזכר לעיל. ולזה מרמזים לנו הפרשיות כי הראשי תיבות מהפרשה שלמעלה עם פרשה זו ויחי דהיינו ו'יאחזו ב'ה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד ו'יחי י'עקב ב'ארץ ראשי תיבות גימטריא מזל"א כנזכר לעיל. גם היו מכוונים לשמות אהי"ה הוי"ה אהי"ה גימטריא חיי"ם. ולזה מרומז בראשי תיבות 'ויחי 'יעקב עם סיום הפרשה שלמעלה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד גימטריא ס"ח כמספר חיי"ם כנזכר לעיל. גם היו מכוונים בשם ס"ג, ולזה ראשי תיבות ג'שן ו'יאחזו ב'ה ו'יפרו ו'ירבו מ'אד ראשי תיבות גימטריא ס"ג. גם היו מכוונים לשם ב"ן, זה ראשי תיבות ו'יפרו ו'ירבו מ'אד גימטריא ב"ן כנזכר לעיל. לזה מחוברס יום הפרשה של מעלה עם פרשת ויחי מבלי הפסק כלל לרמז על כוונתם הגדולהכ נזכר לעיל:

ויקרבו ימי ישראל למות וגו':

והנה יש לדקדק דהיה לו לומר ויקרבו ימי יעקב למות כדפתח ויחי יעקב בארץ מצרים וגו', ובפרט לפי הידוע שיעקב נקרא כשהיה במדריגה קטנה וישראל כשהיה במדריגה גדולה, אם כן פשיטא דהיה לו לומר ויקרבו ימי יעקב למות. ונראה דאיתא בזוהר הקדוש דמתחלה יש באיש הישראלי נפש הקדושה המלובשת בנפש החיונית כו' וזהו הנפש שממשיכין לו אביו ואמו לפי כוונותיהם בשעת הזיווג, זכה יתיר נותנין לו רוח, זכה יתיר נותנין לו נשמה. והנה מי שזוכה לרוח זהו שיכול לדבר דיבורים קדושים הן בתורה והן בתפלה בלי מחשבות לכן נקרא בתרגום אונקלוס רוח ממללא שיכול לדבר דיבורים קדושים וטהורים מבלי מחשבת פסול חלילה. ומי שזוכה לנשמה זהו שיכול לכוין מחשבות קדושות זכות וטהורות. ויכול לזכות עוד יותר אל חיה ויחידה שהוא מדריגות יותר ויותר כידוע. והנה לאו כל אדם זוכה לנשמה ומי שזוכה לנשמה הוא יכול לנהוג את הדור ולהיות נקרא רבי, מה שאין כן מי שלא זכה עדיין לנשמה. והנה הנפש והרוח מתלבשים באדם ושורים בו, מה שאין כן הנשמה הוא רק בשעה שמתפלל בכוונה עצומה ובהתלהבות גדולה וכן בשעה שעוסק בתורה בדחילו ורחימו אז שורה הנשמה על האדם ההוא, מה שאין כן בשאר היום רק מה שנשאר לו מהשארת הנשמה וזה נקרא השארת הנפש. ונחזור לעניננו דהנה יעקב אבינו לפעמים נקרא יעקב ולפעמים ישראל זהו לפי מדריגתו, כי הנשמה שזכה יעקב אבינו נקרא ישראל ונפש ורוח שלו נקרא יעקב, ולפי העת והזמן שהיה אז במדריגה כך נקרא אז בפסוק או יעקב או ישראל, עיין במפרשים באריכות. והנה איתא בגמרא יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי כל ישראל הם בחינת נפש יעקב אבינו רק מדריגת ישראל זה מת ונסתלק עד שבא משה רבינו ע"ה כידוע מספרי קודש. ולזה אתי שפיר דלא כתיב ויקרבו ימי יעקב למות דיעקב אבינו לא מת רק כתיב ויקרבו ימי ישראל למות דזה בחינה הנקרא ישראל כנזכר לעיל זה קרבו למות כנזכר לעיל, ודו"ק:

 

ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי וגו', ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם וגו', ועתה שני בניך וגו':

והנה יש לדקדק למה לא כתיב נראה אלי בבית אל כמו שקרא לו יעקב שם המקום כדכתיב בפרשת ויצא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. גם בפרשת וישלח יש לדקדק דכתיב ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל, לענין מה מביא הפסוק את שם הראשון לוז ומה מרמז בזה השם הראשון ולא קרא לו בשמו שקרא לו יעקב, ובפרט שהשי"ת אמר לו קום עלה בית אל ושב שם כפירוש רש"י ז"ל לפי שאחרת את נדרך לעשות ובא לך כל אלה כו' וכתיב אחריו ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וכתיב אחריו ויבא יעקב לוזה וגו' הוא בית אל למה ליה דקרא בשמו הראשון לוז, היה לו לומר ויבא יעקב בית אל כמו שאמר לו השי"ת קום עלה בית אל כנזכר לעיל:

ונראה דהפסוק מרמז דבר גדול בזה שקראו לוז דהנה כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה פירושו הוא כך דהנה העיקר העבדות הוא שלא לילך אחר תאוות עולם הזה רק ידע נאמנה שהעיקר חיותו של התאוות עולם הזה הם רוחניותו של דבר ובזה ישים דעתו של רוחניותו של הדברים שכל הדברים של עולם הזה הם ציונים לדברים העליונים והם כלים לדברים הרוחניים העליונים, וכל דבר שנאה ביותר ויפה ביותר הרוחניות שלה גם כן יותר גדול וקדוש למשל הלאנ"ד קאר"ט שמצוייר בה העולם וכל כפר וכפר וכל עיר ועיר וכל כרך וכרך, לכפר הציון קטן רק נקודה קטנה במאד ועל עיר נקודה יותר גדולה ועל הכרך הציון גדול ביותר ועל עיר מלוכה הציון יותר גדול. והנמשל ממילא מובן לכך ארץ ישראל הוא יפה ומשובח בכל דבר מכל הארצות שבעולם ולא תחסר כל בה לפי שרוחניות שלה מכוון לארץ העליונה על כן הכלי יותר משובח ומפואר בכל מיני יופי מכל הארצות שבעולם על כן בא אזהרות גדולות בארץ ישראל שלא לטעות אחר גשמיותה וכי תאוה היא לעינים רק להביט אל רוחניות הדברים שהוא קודש. והנה כל הדברים גשמיים נקראים אלה שהוא דבר ממש ויש, ומי נקרא עולם המחשבה כידוע מספרי קודש, ואדם צריך להביט אל רוחניות הדברים כנזכר לעיל ולחבר הגשמיות אל הרוחניות אל שרשו למעלה נמצא מחבר מ"י עם אל"ה דהיינו עולם המחשבה הנקרא מ"י עם עולם המעשה הנקרא אל"ה שהוא דבר ממש ויש כנזכר לעיל, ומ"י עם אל"ה הרי שם אלהים ומרמז למדריגה עליונה למאד שנקרא אלהי"ם חיי"ם כידוע. וזה פירוש הפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, מ"י דוקא דהיינו עולם המחשבה הנקרא מ"י כנזכר לעיל, ברא אל"ה דהיינו כל הדברים גשמיים הנקראים אל"ה כנזכר לעיל. והנה מי שאין עושה כנזכר לעיל ואין מביט לרוחניות של דברי גשמיות רק שמתאוה אל הגשמיות של הדברים והולך אחר התאוה הרי דבוק בהטבע של העולם ואלהי"ם גימטריא הטב"ע אזי הוא תחת אלהים ושורין עליו דינים וקטרוגים מלמעלה כי דבוק בקטנות. ולכך כתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מ"י אל"ה, פירש רש"י מי אלה שאינם ראויין לברכה שירבעם יוצא מאפרים כו'. ולדברינו הפירוש מ"י אל"ה כו' דהיינו שלא יהיו מחברים מי אלה כנזכר לעיל ונרגן מפריד אלוף ממילא אינם ראויין לברכה, עד שהתפלל יוסף הצדיק כו'. מה שאין כן כשמביט בכל הדברים אל שרשן שהוא הרוחניות ומחבר מ"י עם אל"ה כנזכר לעיל אזי דבוק הוא באלהי"ם חיי"ם שהוא עולם הבינה כידוע מספרי הקודש. והנה מצינו בגמרא דכתובות שרבינו הקדוש קודם מותו זקף עשר אצבעותיו למעלה כו' ולא נהנתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה, והוא היה רק ניצוץ של יעקב אבינו ע"ה כדאיתא בספרי הקודש, ועל כן קרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, עיין שם, והיינו כנזכר לעיל שלא הביט אל גשמיותן של כל הדברים רק הביט אל רוחניותן של כל דבר ודבר וחיבר מ"י עם אל"ה כנזכר לעיל, ואז היה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל, ומכל שכן יעקב אבינו גופא שלא נהנה מן העולם הזה כלום רק היה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל והוא היה המובחר שבאבות. והנה באדם יש עצם קטן הנקרא לו"ז שלא נהנה מעץ הדעת לפי שאין לו שום הנאה ממאכל כל ששת ימים רק מסעודת מוצאי שבת כידוע, והוא חי לעולם וממנו יהיה תחיית המתים לכל הגוף לעתיד לבוא ויהיה כחמירא לעיסה כדאיתא בזוהר הקדוש. והנה מי שלא נהנה מעולם הזה רק כנזכר לעיל שמביט אל רוחניותן של כל הדברים נקרא גם כן לוז שהוא במדריגת עצם לוז הנזכר לעיל, ומי הוא שיכול להתפאר בכך שלא נהנה כלל כל ימיו מעולם הזה, רק מצינו גבי רבינו הקדוש כנזכר לעיל ומכל שכן יעקב אבינו שהיה המובחר שבאבות ורבינו הקדוש היה רק ניצוץ ממנו. ולזה כתיב לעיל בפרשת וישלח ויבא יעקב לוזה כנזכר לעיל, דהיינו שבא במדריגת לוז כנזכר לעיל, הגם שהיה בארץ כנען ששם כל תאוות עולם הזה בכל מיני יופי והידור מכל ארצות שבעולם אף על פי כן לא הביט רק אל רוחניות של כל דבר ודבר כנזכר לעיל והיה דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל יעקב אבינו לא מת מחמת שהוא מדריגת לוז ויברך אותו וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ דהיינו שיהיה זרעו גם כן כמותו שלא להביט אל גשמיותן של הדברים ולא ליהנות מהעולם הזה רק להיות דבוק באלהי"ם חיי"ם כנזכר לעיל, לחבר מ"י לאל"ה כנזכר לעיל וזה ולזרעך אחריך דייקא שיהיה כמוך במדריגה זו כנזכר לעיל. ולזה כתיב גם כן כאן בפרשה א"ל שד"י נראה אלי בלוז דייקא כנזכר לעיל, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך דייקא כנזכר לעיל אחוזת עולם דהיינו כשיהיו במדריגה כמוך אזי יהיה להם אחוזת עולם ולא יהיו יכולים שום אומה ולשון שבעולם לגרשם מארץ ישראל וכן נזכה לבוא למדריגה זו ונבוא לארץ ישראל בביאת משיח במהרה בימינו אמן ודו"ק:

ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ:

ראוי להבין מה היתה כוונת יעקב אבינו ומה היא ברכה זו שיקרא בהם שמו ושם אבותיו. גם מדוע כפל הלשון שאמר ושם אבותי אברהם ויצחק שהיה די באמרו ושם אבותי לבד וכי לא ידענו שהם אברהם ויצחק. ונראה לי לפרש בדרך רמז כי הנה ידוע שהשפע אשר הושפע על ידי אתערותא דלתתא הוא כולו חסד כי העיקר הוא אתערותא דלתתא לייחד ולקשר הכל מתתא לעילא מעולם אל עולם עד אין סוף ב"ה ומשם ההשפעה יורדת על ידי השתלשלות עד למטה בעולם התחתון. עוד נקדים לבאר הפסוק בפרשת בחוקותי וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. קשה דהיה לו לומר בהיפוך אברהם יצחק ויעקב. אך ידוע הוא כוונת התקיעות בראש השנה תקיעה שברים תרועה, התקיעה הוא נגד אברהם ושברים נגד יצחק תרועה נגד יעקב, כי אברהם הוא כולו חסד והוא ימין ויעקב הוא רחמים משמאל ויצחק שהוא גבורות יהיה באמצע ויהיה נמתק בשרשו בין החסד והרחמים, כי כל השנה הוי יצחק משמאל ואברהם הוא ימין ויעקב הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות וכולל הגבורה בחסד אך בראש השנה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ועת דין הוא ושלא להתגבר ח"ו מדת שמאל לזאת אנו עושים על ידי אתערותא דלתתא שיהיה אברהם ימין ויעקב שהוא רחמים משמאל ויצחק באמצע בכדי להמתיק בשרשו כנזכר לעיל משני צדדים, היינו טעמא דשופר וכוונת התקיעות. אך אם ח"ו מעשי התחתונים גורמים ויש התנגדות גדול להתגברות הדינים ח"ו למדת גבורה, אז יעקב שהוא רחמים ואינו כולו חסד רק על ידי שהוא הבריח התיכון והוא הכולל הגבורה בחסד ונעשה מדת רחמים אז כשהוא מצד שמאל לא יוכל להמתיק הדינים מחמת מעשי התחתונים הגורמים התגברות הדינים, ואז הקב"ה ברחמיו המרובים הרוצה לזכות עמו בני ישראל עושה פעולה אחרת להמתיק הדינין היינו שמעמיד ליעקב מצד הימין ואברהם מצד שמאל ויצחק באמצע ואז נמתקו הדינים בשרשם, כי יעקב שהוא רחמים כשהוא מצד ימין הוא ממתיק יותר ואברהם שהוא כולו חסד גם מצד שמאל ממתיק ואז נמתקו הגבורות בשרשם. וזהו שמפרש הפסוק בתוכחה שאז התגברות הדינים מאד על ידי מעשי התחתונים אשר המה גורמים להתגברות הדינים כנזכר לעיל, אזי וזכרתי את בריתי יעקב היינו שיהיה יעקב ראשון היינו מצד הימין ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור היינו יעקב מימין ואברהם בשמאל ויצחק באמצע והארץ אזכור שיהיה קיום לעולם על ידי זה:

ומשם בארה ביאור הפסוק שלפנינו, כי כשביקש יעקב לברך את בני יוסף נסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה ואזי יהיה התגברות הדינים מאד, אז התפלל יעקב שיהיה אז קיום לעולם ולא יכלה העולם בהתגברות הדינים ועשה פעולה זו הנזכרת לעיל להיות הוא מדת ימין, וזהו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, לפניו דייקא היינו על ידי שהיה מחזיק מאליו על ידי אתערותא דלתתא, ולא כמו שכתוב אצל נח את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתמכו שלא היה על ידי אתערותא דלתתא, אבל אצל אבותיו של יעקב היה על ידי אתערותא דלתתא וזהו לפניו דייקא. וזהו המלאך הגואל אותי מכל רע הוא גם כן על ידי אתערותא דלתתא מתתא לעילא עד אין סוף ב"ה יברך את הנערים היינו ישפיע להם שפע טובות מעילא לתתא, ואף שיהיה אז התגברות הדינים מאד אף על פי כן יומתקו הדינים על ידי פעולה זו היינו ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו' היינו שאהיה אני ראשון מצד ימין ושם אבותי אברהם ויצחק היינו אברהם משמאל ויצחק באמצע וזהו הוא"ו הנוספת של ויצחק כי הוא"ו הוא הבריח התיכון כמו שאומרים ואלהי יעקב בתוספת וא"ו של ואלהי מפני שהוא הבריח התיכון כמובן, גם כאן מורה לנו הוא"ו של ויצחק שהוא יהיה הבריח התיכון באמצע ואז יהיה המתקת הגבורות בשרשם. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ שאז יהיה קיום לעולם והבן:

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי:

דהכלל הוא דהעיקר הוא להיות עמל ויגע לעבודת השי"ת תמיד יומם ולילה בתורה ותפלה לישא עמל עול מלכות שמים ואחר כך כשהוא עושה כן באמת ואמונה בא מזה למדריגה להיות כל מעשיו הגשמיים דהיינו אכילה ושתיה ושאר ענינים גם כן עבודה גדולה להוציא הניצוצים הקדושים כידוע להשומעים מרבותינו הקדושים נשמתם עדן קדושי עליונים, אבל לאו כל אדם זוכה לכך רק אחר יגיעה רבה וכבר עברו עדן ועדנים בעבודת השי"ת באמת ואמונה אזי נותנים לו מן השמים זאת המתנה להיות גם עסקיו הגשמיים גם כן עבודה גדולה ועושה יחודים גדולים בהם וזה הוא עיקר העבדות כידוע מדברי הקדושים העליונים. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד, ואמר הרב החסיד המפורסם בוצינא קדישא איש אלהים מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק 'ש'כ'ם הוא ראשי תיבות ש'ולחן כ'סא מ'נורה דהוא התנהגות העולם הזה על ידי שולחן כסא ומנורה דהיינו שהצדיק יש בידו כח התנהגות עולם הזה בשולחן כסא ומנורה, וידוע דהתנהגות העולם הזה הוא בא על ידי מדת מלכותו הקדושה וזה מרומז גם כן בתיבת 'ש'כ'ם ש'ם כ'בוד מ'לכותו כדאמרו חכמינו ז"ל למשל בת מלך שהריחה ציקי קדירה שהביאו לה עבדיה בחשאי שהכוונה שהניצוצים שמלובשים במילי דעולם הזה כגון בדירה ובמלבושים ובאכילה ובשתיה שהוא סוד גדול שמלובשים בהם ניצוצים קדושים ואורות עליונים רק שהוא בלבושים וסוד גדול וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וזה הביאו לה עבדיה בחשאי, ומפני שהוא בסוד גדול ואתאמר בלחישא ובחשאי ולאו מילתא אוושא. וזה ואני נתתי לך דהיינו לצדיק של הדור נותנים לו כח להתנהג בממשלה בכסא שולחן מנורה יותר משאר תלמידי חכמים שבדורו ולו המלוכה כדאמרו צדיק מושל, וזה שכם אחד על אחיך דהיינו כנזכר לעיל שולחן כסא ומנורה כדברי מוהר"מ הקדוש זצוק"ל וכדברי ש'ם כ'בוד מ'לכותו דהוא מצד המלכות דהתנהגות עולם הזה על ידי שהביאו לה עבדיה בחשאי כנזכר לעיל. וקאמר הפסוק אשר לקחתי מיד האמורי דהיינו כיצד בא לידי כך ומפרש הפסוק שמתחלה היה עמל ויגיעה באמירה לגבוה בתורה ותפלה ויגיעה רבה, על ידי כן זכה הצדיק אחר כך להיות עולה לגדולה להיות מושל בהתנהגות עולם הזה בכסא שולחן ומנורה. וזה אשר לקחתי מיד האמורי דהיינו לשון אמירה בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי דהיינו על ידי תפלות הקדושות ועל ידי החכמה הקדושה שהיה עמל ויגע בהם על ידי כן זכה אחר כך לכסא שולחן ומנורה כנזכר לעיל ודו"ק:

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם:

הנה רש"י ז"ל מביא מדרש חז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כו'. והנה יש להבין למה מתחלה כתיב האספו ואגידה וגו' ואחר כך כתיב לשון הקבצו, היה לו לומר הכא והכא בלשון אחד. ותו מאי ושמעו אל ישראל אביכם, מאי צוה להם איזה צוואה לעשות שישמעו לו והלא לא צוה להם כלום בעת הזאת רק ברכם ולמקצתם הוכיחם אבל לא צוה להם כלום לעשות איזה דבר שישמעו לו. גם יש להבין במאמר חכמינו ז"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, ממה נפשך אם היה מן הראוי לגלות את הקץ למה נסתלקה ממנו שכינה, ואם אינו מן הראוי לגלות את הקץ מה עלה על דעת יעקב אבינו שביקש לגלותה:

ונראה לי כי הנה איתא בסנהדרין שרבי יהושע בן לוי שאל למשיח אימתי אתי מר ואמר ליה היום אמר ליה רבי יהושע בן לוי לאליהו זכור לטוב הא לא אתי היום אמר ליה אליהו היום אם בקולו תשמעו. והדברים מובנים על פי פשוטם על פי הגמרא דרמי קראי אהדדי כתיב אחישנה וכתיב בעתה ומשני הגמרא זכו אחישנה לא זכו בעתה. וזה שאמר המשיח היום אתינא שתלוי הדבר ביד ישראל אם עושין תשובה אזי אחישנה ואתי היום. והנה יעקב אבינו רצה שיתחיל עולם התיקון בימיו על ידי שכל השבטים יעשו תשובה כראוי אזי יהיה כדאיתא בזוהר הקדוש שגם כשכנסיה חדא יעשו תשובה כראוי אזי בוא יבוא הגואל במהרה, הגם שששים ריבוא ביחד לא עשו עדיין תשובה כראוי. וזה היה כוונת יעקב אבינו עליו השלום ואמר האספו שהוא לשון טהרה כדכתיב ויאסף מצרעתו דהיינו שיטהרו לבם בתשובה כראוי אזי יתקיים בהם זכו אחישנה ואגידה לכם שהוא לשון המשכה כמו נגיד ונפיק שאמשיך לכם עתה את אשר יקרא אתכם באחרית הימים דהיינו ביאת המשיח שיהיה אחישנה ועל זה נסתלקה שכינה ממנו שלא היה עדיין העת ונסתלקה השכינה ממנו ולא היה יכול להביאם לתשובה עילאה כאשר היה כוונת יעקב ע"ה מאחר שנסתלקה ממנו שכינה, על כן אמר להם מאחר שאי אפשר לבוא לידי תשובה אמיתית כאשר בלבבו, על כל פנים הקבצו ושמעו וגו' כאשר נפרש כי הנה שמעתי מפה קדוש איש אלהים בוצינא קדישא הקדוש המנוח אב"ד ור"מ דק"ק נשכיז זצ"ל שאמר ששורש מה שנוסעים אל הצדיקים יהיה עיקר הכוונה לא כיש מי שנוסעים עבור תפלה ויש מי שנוסעים עבור תורה ויש מי שנוסעים עבור שיראו מדריגות, לא זה הוא הנסיעה העיקרית אלא העיקר הנסיעה יהיה רק עבור לבקש השם יתברך לידע לירא מהשי"ת היראה הרוממות ולידע כי הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין והאיך יוכל לבוא לזה העיקר הוא על ידי התחברות הצדיקים. וזה כבר אמרתי דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד דרצה לומר דרשו את ה' דהיינו בתפלה ועוז היינו תורה שנקרא עוז ועל כל זאת בקשו פניו תמיד דהיינו לבקש מהשם יתברך תמיד לבוא למדריגה האיך לירא מפניו, זה הוא עיקר אחר כל התפלה והתורה לבקש את השי"ת שיבוא לידי יראה הרוממות, ולידע כי הוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כדאיתא בתיקוני הזוהר הקדוש, וכאשר צוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וגו':

ונראה שזה מרמז במה שאמר יעקב אבינו הקבצו ושמעו בני יעקב, פירוש כשתקבצו בקיבוץ ביחד דהיינו כשיש קיבוץ וכנסיה אצל הצדיק אזי ושמעו אל ישראל אביכם פירוש אל תקרא א ל בסגול אלא א ל בצירי ורצה לומר ושמעו הוא לשון הבנה כמו כי שומע יוסף שתבינו אל ישראל אביכם דהיינו אלהי ישראל הוא אביכם ותדעו את מי אתם עובדים ותיראו מפניו זה יהיה עיקר הקיבוץ לא מפני שתשמעו תורה או תפלה או לראות מדריגות אצל הצדיק אלא תעשו עיקר הנסיעה כדי לידע מהשי"ת והאיך לירא מפניו כנזכר לעיל:

ואמר אחר כך ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז:

נראה לפרש על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל לא היה אדם פותח בתשובה עד שבא ראובן כו', וזהו שמלמד יעקב אבינו לבעלי תשובה שלא להיות חושב שכבר עשה תשובה שלימה ושוב עדיין אין צריך עוד לתשובה, לא זו הדרך ומקום שבעלי תשובה עומדים רק צריך להיות תמיד בכל עת וזמן יותר ויותר לשוב בתשובה שלימה על ידי התורה הקדושה להגות בה יומם ולילה לא ישבותו. וזהו שאמר יעקב ראובן בכורי אתה, רצה לומר שאתה הוא הבכור לתשובה, יתר שאת רצה לומר מלשון שאת וספחת שתמיד אתה צריך להיות בתשובה ולהחזיק עצמך לשאת ונגע ותמיד לשוב בתשובה שלימה. גם הוא לשון התנשאות שתמיד צריך אתה להתנשאות עצמך בתשובה על ידי התורה והבן. ועל פי זה נוכל לפרש גם כן הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם, דבר הוא לשון קשה רצה לומר שאף גם כולם הוכיח גם כן שישובו כולם בתשובה שלימה לעשות עליה לשכינתא הנקראת זאת כידוע והבן. האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים:

פירוש דהענין הוא כך שהצדיק הדור כל עבודתו הוא למשוך רחמים וחסדים טובים לכנסת ישראל וכשהוא רואה שיש חלילה קטרוגים על כנסת ישראל אזי מעלה את כנסת ישראל להעולמות עליונים אשר שם מקור הרחמים והחסדים ועין לא ראתה ואי אפשר לבוא שם איזה קטרוג חלילה והוא מקום סתימא דכל סתימין וממילא נמשך על כנסת ישראל כל טוב ורחמים וחסדים טובים. וזה האספו פירוש תכניסו במקום סתימא דכל סתימין והוא מלשון אסף אלהים את חרפתי ופירש רש"י שם הכניסה במקום שלא תראה כנזכר לעיל, עיין שם, וכן כאן פירוש האספו למקום שלא תראה דהיינו להעולמות העליונים מקום סתימא דכל סתימין דהוא מקור הרחמים. ואגידה לכם פירוש לשון המתקה כלשון אגדה שממשיך את לבו של אדם. את אשר יקרא אתכם באחרית הימים פירוש שאז נמתק כל הדינים שנקראים אחרית הימים כי רגליה יורדות מות ויהיה נמתק כל הדינים אשר יקרא באחרית הימים ויהיה רק טוב ורחמים גמורים על כנסת ישראל אמן, וקל להבין:

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם:

הפסוק הוא כולו מוקשה. ונראה לפרש הענין הוא כך כי בהתאסף עדרי צאן קדשים אל הצדיק, העיקר הוא של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השם יתברך דכל בי עשרה שכינתא שריא ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד ישמע לחבירו ויהיה קטן בעיני עצמו ויהיה רוצה לשמוע איזה דבר מחבירו איזה בחינה האיך לעבוד את השי"ת והאיך למצוא את השי"ת וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל:

וזה שאמר הכתוב הקבצו ושמעו בני יעקב. פירוש כשיש קיבוץ יהיה הקיבוץ על דרך המבואר, ומפרש הפסוק ושמעו בני יעקב פירוש שאתם בני יעקב שמעו עצמיכם זה לזה כדכתיב גבי מלאכים ומקבלין דין מן דין, ושמעו לשון קיבוץ כנאמר וישמע שאול את העם דהיינו שכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו. ומפרש הפסוק עוד יותר ושמעו אל ישראל אביכם פירוש שהשמיעה דהיינו האסיפה תהיה על הכוונה זו אל ישראל אביכם כלומר שתבקשו את אביכם שבשמים ואל תקרא א ל בסגו"ל אלא א ל בציר"י וממילא ושמעו אל ישראל אביכם דהיינו אל ישראל אביכם ישמע לכם ויענה אתכם במרחב וימלא לכל אחד ואחד משאלתו לטובה ורחמים וחסדים טובים יהיה נמשך על כנסת ישראל אמן:

בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי וגו', ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל:

והנה לכאורה אינו מובן שיעקב אבינו ע"ה לא יברך השני שבטים הקדושים אלו שמעון ולוי, הגם שברכם בכללות ישראל כדכתיב ויברך אותם, עיין ברש"י ז"ל, אף על פי כן בפרטיות לא מצינו שברכם רק קנטרם וכגון זו צריך למודעי:

ונראה דהנה מדרך איש הישראלי שזוכה ליראה אמיתית ועובד את השי"ת באמת הגמור זהו מוצא חסרונות תמיד אצל עצמו וקטן ושפל תמיד בעיני עצמו ומוצא תמיד עבירות שעשה הגם שהם קלים כשערה הם בעיניו כעובי הקורה ומתרעם על עצמו ועל ידי זה כשבאים בני אדם לדבר עמו נראה כמי שכועס אבל באמת שכועס על עצמו על קיצורו בעבודת השם כנזכר לעיל. וזהו ששמעתי מפי הרב החסיד המפורסם בוצינא קדישא מו"ה נפתלי נ"י אב"ד דק"ק ראפשיטץ שאמר שזהו דאיתא בגמרא האי תלמיד חכם שרתח אורייתא הוא דרתח ביה דהיינו כנזכר לעיל על ידי שלא עסק בתורה כראוי לו בדחילו ורחימו וכדומה ושלא קיים מצות התורה כראוי לו על ידי זה הוא בכעס על עצמו. וצדיק כזה אינו יכול להיות עם הבריות רק הוא בפני עצמו עובד ה' לפי שכועס תמיד על עצמו על איזה ביטול שאירע לו דהיינו לדבר עם הבריות במילי דעלמא וכדומה לפי שמבטל מעבדות ה' אז ולכן אי אפשר לו להתערב עם הבריות כנזכר לעיל, ולכן צריך תמיד להיות בהתבודדות בפני עצמו. אבל דרך זה הגם שהוא מדריגה גדולה אף על פי כן אין זה אמת לאמיתו והוא עדיין בסטרא דמרה שחורה, וצריך לידע נאמנה כשיזדמן לו איזה ביטול כגון לדבר עם בני אדם וכדומה במילי דעלמא שזהו גם כן עבדות ה' וצריך לעבוד ה' בכל אופנים שבעולם לא באופן אחד תמיד כמאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו. וצריך להיות תמיד בשמחה והגם שמקצר לפי דעתו בעבדות ה' בכמה ענינים ומצער את עצמו אף על פי כן צריך להיות אחר כך תיכף בשמחה ויהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות וכמו שאמרו חכמינו ז"ל אף על פי כן מבעיא ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא:

ונחזור לעניננו כי שמעון ולוי לפי מדריגתם שהיו במדריגה גדולה והיו עובדים את ה' ביראה אמיתית, על ידי כן היו בכעס על עוברי עבירה כידוע ממעשה שכם כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר, ולא היו יכולים להתערב עם הבריות לפי שהיו נראים תמיד ככועסים על הבריות ובאמת אורייתא הוא דקא מרתחי להו כנזכר לעיל. וזהו שאמר להם יעקב אבינו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם שהם תמיד ביראה גדולה ועל ידי כן היו בכעס על עצמם כנזכר לעיל, ויקרא בלשון אשכנז פרו"ם, ועל ידי כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנזכר לעיל והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, זהו בסודם אל תבוא נפשי שאין רצוני בהם בהנהגתם לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה. והגם שמקהילים את עצמם לפעמים ביחד, גם כן הוא במרה שחורה ואינם אז בשמחה כדמבעיא להוי. וזה ובקהלם אל תחד כבודי פירוש תחד הוא לשון שמחה וחדוה מלשון ויחד יתרו כי הגם שלפעמים שמתאספים ביחד הם אינם בשמחה רק במרה שחורה כנזכר לעיל. ולזה אמר ארור אפם כי עז פירוש מה שהם בכעס כל כך הוא מפני עז ואין עוז אלא תורה כדכתיב ה' עוז לעמו יתן דהייינו כנזכר לעיל אורייתא דקא מרתחי להו. ועברתם כי קשתה ואיתא במדרש רבה עברתם כו' עיין שם לעניננו ולדברינו הוא נכון עברתם כי קשתה מחמת שהם ביראה גדולה על ידי כן הם כועסים על עצמם שנדמה להם שעברו על איזה דבר עבירה כנזכר לעיל על כן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל דהיינו שיהיו מעורבים דעתם עם הבריות בין עם אנשים שהם במדריגה קטנה ונקראים בלשון יעקב ובין עם אנשים שהם גדולי הערך ונקראים בשם ישראל עם כולם יהיו דעתם מעורבת בהם ויהיו תמיד בשמחה וזהו עבודה שלימה כנזכר לעיל ודו"ק:

אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו וגו':

כי איתא בזוהר הקדוש ובספרים הקדושים שיש שני קליפות עיר ואתון, והנה בזיווג בקדושה מכניעים אותם וקושרים אותם שלא ישלטו בעולם. והנה אשה נקראת גפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה וגו' והחתן הוא במדריגת צדיק יסוד עולם הנקרא שורק שנקרא מלאופ"ם. ואיתא בגמרא זכו איש ואשה אז שכינה שרויה ביניהם, ושם י"ה ביניהם ועיין במסכת סוטה. וזה אסרי לגפן עירה פירוש שמתקשרים על ידי גפן דהיינו על ידי אשה שנקראת גפן כנזכר לעיל אוסרים את הקליפה עירו, ונכתבה עירה מלא בה"א ויש רמז בזה לשם י"ה שהוא בין איש ואשה כנזכר לעיל, שעל ידי זה שכינה שרויה ביניהם, ועל ידי זה נקשר הקליפה הנקרא עיר שלא תשלוט בעולם. ולשורקה פירוש על ידי שורק דהיינו החתן שהוא דוגמת צדיק יסוד עולם, בני אתונו דהיינו שעל ידי החתן נקשר הקליפה הנקרא בן אתון שלא ישלוט בעולם רק השכינה שרויה ביניהם ויש יחוד קדוש על ידו וממילא נמשך כל הטובות לכנסת ישראל אמן:

וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד:

הענין הוא דידוע אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בה מסוף העולם עד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והענין כי כל ימות החול מלובש האור והקדושה בכמה לבושים ואי אפשר לראות האור והקדושה מפני ההתלבשות אבל בבוא שבת קודש בא מנוחה ואז נתגלה האור הגנוז לצדיקים לכל אחד ואחד לפי מדריגתו. ואיתא בגמרא דשבת הוא אחד מששים בעולם הבא, נמצא יש לכל אחד כור ואבן בוחן לראות מדריגתו בעולם הבא, לפי הקדושה שיש לו בשבת קודש כך יש לו ששים פעמים בעולם הבא, והכל לפום עבידתיה ועבודתו מי שטרח ועמל בערב שבת יאכל בשבת, כן לפי עבודתו עבודת הקודש בתורה ותפלה בעול מלכות שמים כן נתגלה את האור כי טוב אור הגנוז לצדיקים ונקרא גם כן נשמה יתירה שהיא מעולם העליון לפום עבידתיה בששת ימי המעשה בתורה ותפלה בעול מלכות שמים כן נותנים לו הנשמה יתירה. וזה וירא מנוחה פירוש שבת קודש בא שבת בא מנוחה, כי טוב פירוש דאז נתגלה את האור כי טוב רב טוב הצפון לצדיקים. ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול פירוש כשנוטה שכמו לסבול דהיינו כנזכר לעיל, 'ש'כ'מ'ו ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו, לסבול היינו כשנושא עליו עול מלכות שמים ועובד בעמל ויגיעה בתורה ותפלה וסובל עליו עול מלכות שמים. ומפרש הפסוק ויהי למס עובד דהיינו היצר הרע נעשה לו עובד כדכתיב טוב נקלה ועבד לו, למס הוא רמז על היצר הרע ונעשה לו עבד כנזכר לעיל:

או יאמר וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. כי העיקר הוא להצדיק העובד להשי"ת באמת ואמונה להמשיך רחמים וחסדים גדולים לכנסת ישראל שיהיה מייחד יחודים מהכתפים הקדושים שהוא למעלה מהזרועות הקדושים למדת מלכות ולהמשיך ה' חסדים שהוא גימטריא ק"ל כידוע מספרים הקדושים על כנסת ישראל. וזה וירא מנוחה כי טוב רצה לומר כדפירשתי לעיל, ומפרש הפסוק עוד ויט שכמו לסבול פירוש שממשיך הכתפים אל כנסת ישראל, וזה ויט שנוטה שכמו דהיינו מהכתפים של מעלה לסבול דהיינו אל מלכות שמים דהמדה הזאת היא סובלת ונושא הכל כידוע. ומפרש הפסוק עוד ואחר שפועל כן אז ויהי למס עובד פירוש למ"ס גימטריא ק"ל דהיינו ה' חסדים דהוא ה' הויות גימטריא ק"ל עובד דהיינו שממשיך הה' הויות על כנסת ישראל ופועל רחמים וחסדים על כנסת ישראל אמן:

 

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב:

כי איתא במסכת עדיות אליהו בא להשוות את המחלוקת ולעשות שלום בעולם ואיתא בספרים הקדושים שאליהו התשבי נקרא מתושבי גלעד כי אתי מגד, עיין בספר הגלגולים פירוש על ענין אמרם ז"ל אליהו בארבע, עיין שם. וזה רמז יעקב ברוח הקודש גד גדוד יגודנו, פירוש מגד יבוא אליהו מתושבי גלעד שהוא מגד כנזכר לעיל, גדוד יגודנו פירוש שיאסוף ויעשו אגודה כולם שיעשו שלום בין כולם שלא יהיה מחלוקת בעולם, וזה גדוד יגודנו הוא לשון אגודה שיעשו כולם אגודה בשלום. וקאמר אימתי יהיה זה, לזה אמר והוא יגוד עקב פירוש מה שיעשה אגודה זה יהיה בסוף עקב דהיינו בעקבות משיחא וקל להבין:

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים וגו', ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל:

הפסוק הלז אין לו פירוש כלל על פי פשוטו והמקרא אומר דרשוני ונראה לי שמרמז הפסוק על מדריגת הצדיק דהנה הצדיק האמיתי הולך ממדריגה אל מדריגה בהשגות עד שהולך דרך כל העולמות דהיינו עולם הגלגלים ועולם המלאכים שנקראים שכלים נפרדים שכל אחד ממונה על ענין אחר לעשות שליחותו, ועולם הספירות שם אין נקראים שוב שכלים נפרדים כי שם הוא יחוד גמור כשלהבת קשורה בגחלת עד שהולך עוד יותר למעלה למעלה במוחין עילאין עד הגיעו עד אין סוף ב"ה ששם אפיסת השגה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ומשם ממשיך שפע ברכה והצלחה ורחמים פשוטים וחסדים מגולים לכנסת ישראל. והנה איש הישראלי בהתקרבו אל העבודה זו תפלה שהיא גדולה מכל דבר שבעולם כדאיתא בספרים הקדושים, ובפירוש איתא בגמרא במסכת ברכות גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, עיין שם. ובפרט בדורינו העיקר הזדככות לבוא לידע אלהותו ועבדות השי"ת העיקר הוא התפלה מעת שבא הבעש"ט הקדוש זצוק"ל הציץ וזרח אור התנוצצות קדושת התפלה בעולם אל כל מי שרוצה לגשת לעבודת השי"ת אבל צריך לזה לבוא לתפלה זכה שימוש חכמים הרבה ליגיעה יומם ולילה בתורה ובמעשים טובים עד שעל ידי זה יכולים לבוא באמת לידע להתפלל ביראה ואהבה רבה כידוע למבינים. והנה הצדיק האמיתי הולך בתפלה דרך כל העולמות עד שמגיע למוחין עילאין ומשם עד אין סוף ב"ה שהוא אפיסת השגה ואז כשמגיע לשם אזי מושך משם שפע ברכה והצלחה בבני חיי ומזוני רויחא ובריאות הגוף ורפואת הנפש וכל טוב לכנסת ישראל. וכגון דא צריך להודיע שנקרה לפעמים ליראי ה' המתאמצים בתפלה ושופכים נפשם להשי"ת באמת לפי שכלם ביראה ואהבה ובהתלהבות, ולפעמים באמצע התפלה נדמה להם שנפלו מכל השכליות ואינם יודעים היכן הם ומצערים בעצמם, אבל באמת ולפעמים הגם שאינם במדריגות הצדיק הגדול ההולך עד מקום אפיסת השגה וממשיך משם שפע כנזכר לעיל, אף על פי כן יקרה להם מקרה טהור מחמת שמפשיטים את עצמם מגשמיות באים גם כן עד מקום אפיסת השגה כנזכר לעיל, ולכך נדמה להם בקרבם שאינם יכולים להתפלל מפני כן, אשרי חלקם וגורלם המגיעים לזה ובזה יגל יעקב ישמח ישראל על כי זכה לכך וממילא נמשך שפע טובות משם על כנסת ישראל. וזהו עיקר בהתפלה להתפלל עד הגיע למקום אפיסת השגתו אזי ידע כי אז אינו רשאי ללכת יותר וישמח בחלקו כנזכר לעיל. והנה כבר כתבנו באם אדם רוצה לבוא לתפלה זכה בהתפשטות הגשמיות אזי צריך לזה יגיעה רבה בתורה ומעשים טובים ובקשות הרבה לזכות לבוא לתפלה זכה כי יש הרבה מסטינים ומקטריגים על האדם למעלה שאין מניחים אותו לעלות ולבוא אל היכלות הם האותיות והתיבות של התפלה כידוע להמתאבקים בעפר הצדיקים, עד אחר כך בשימוש חכמים ובתורה ובקשות הרבה שזוכה לבוא למדריגות שיוכל להתפלל תפלה זכה ואז מאירים לו מלמעלה שיבוא לתפלה זכה בהתפשטות הגשמיות באמת וילך בהשגתו עד מקום אפיסת השגתו ידע אז שהוא במקום גבוה כנזכר לעיל ואז נמשך השפע מהם לכנסת ישראל על ידו כנזכר לעיל:

ומשם בארה היא הביאור הפסוק שהתחלנו בן פורת יוסף בן פורת, פירוש פורת הוא לשון פירות כדאיתא במדרשים, וזה פירוש בן פורת יוסף שזה הפירות של יוסף דהיינו הצדיק האמיתי שהוא בדוגמת יוסף הצדיק צדיק יסוד עולם, וקאמר הפסוק בן פורת עלי עין פירוש שהשגתו הוא עלי עין פירוש מלמעלה לה' חסדים שהוא ה' הויות שגימטריא עי"ן והוא למעלה מעין שהשגתו מלמעלה עוד יותר שהשגתו במוחין עילאין עד אין סוף ב"ה ומשם מושך השפע לכנסת ישראל. וקאמר הפסוק בנות צעדה וגו' פירוש הצדיקים הקטנים הם נקראים בשם בנות שהם נקבים המקבלים מה שאין כן הצדיק הגדול שהוא נקרא דכר שהוא משפיע תמיד לכנסת ישראל מה שאין כן הצדיקים הקטנים שהם אינם במדריגה להיות משפיעים תמיד ונקראים בנות צעדה עלי שור פירוש הם הולכים בהשגתם במקום שיש השגה שם והוא צעדה עלי שור, ושור הוא לשון הסתכלות כידוע. וקאמר הפסוק וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים פירוש שיש על הצדיקים הקטנים קטרוגים גדולים למעלה וכן למטה עד ותשב באיתן קשתו פירוש ותשב הוא לשון התיישבות בשובה ונחת, באיתן קשתו איתן ידוע הוא מזוהר שהוא לשון תנאי לשון לימוד, קשתו הוא תפלה ובקשה כדכתיב בחרבי ובקשתי הוא תפלה כפירוש רש"י ז"ל, ורצה לומר על ידי התורה ובקשות גדולות ויפוזו זרועי ידיו פירוש ויפוזו הוא לשון בהירות אור כפז שהוא מאיר כן יפוזו ויאירו זרועי ידיו פירוש שהוא במקום שיש השגה דהיינו במקום זרועות עולם במקום שיש השגה מהתחלת ז' ימי הבנין. ומפרש הפסוק אחר כך מידי אביר יעקב מהיכן בא האור והשגה לבחינה הנקרא ידים הוא ממקום גבוה יותר שהוא מדת יעקב שהוא עולה עד הדעת המחבר הקצוות. משם רועה אבן ישראל, פירוש כפי התרגום אונקלוס אבהן ובנין פירוש משם רועה אבהן ובנין, פירוש ממקום החכמה שנקרא אבא עילאה משם נמשך שפע על המדות שלמטה שנקראים בנים דהיינו תפארת נקרא בן כדכתיב בני בכורי ישראל ומשם נמשך השפע לכנסת ישראל וזה משם רועה אבן ישראל. ודו"ק היטב כי עמוק עמוק הוא והבן:

ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. והנה יש להבין מאי עד תאות גבעות עולם האיך שייך לשון תאוה הכא, ועיין בתרגום, ומאי גבעות עולם, גם מאי לשון ולקדקד. והנראה לי בזה כי ידוע מספרים הקדושים ומזוהר הקדוש ומכתבי האר"י ז"ל כי מתחלה עלה ברצון הקדום לברוא את העולם בכדי להיטיב לברואיו, אבל מתוך שבריאת העולמות משתלשלין על ידי צמצומים רבים כידוע שמתוך שהיה הבהירות גדול מאד מאד הוצרך להיות על ידי צמצומים רבים וכל צמצום הוא דין כידוע, וכל העולמות הולכין על דרך דכר ונוקבא משפיע ומקבל עד אין קץ ואין תכלית עד שנשתלשל לזה העולם השפל, ועל ידי מעשי הצדיקים מוסיפין השפע לכנסת ישראל כדכתיב תנו עוז לאלהים ועל ידם הולך אחר כך השפע מעילא לתתא. ואם חלילה ישראל הולכים בדרך לא טוב אזי הדינים חלילה רוצים לקטרג עליהם אזי עצה היעוצה לעורר עליהם שיתגלה עליהם רעוא דרעוין דהיינו רצון הקדום שברא את העולמות להיטיב לבריות בלי שום התעוררות כלל רק היחוד היה מיניה וביה ויתגלה עליהם עתיקא קדישא, לכן מצינו בים שהיה הקטרוג גדול על ישראל הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה כתיב שם ואתם תחרישון שמשה רבינו אמר להם שלא יתפללו כלל כי לא יועיל התפלה מפני הקטרוגים, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי ואיתא בזוהר הקדוש אלי דייקא בעתיקא תליא מילתא, דהיינו כנזכר לעיל שיתגלה עתיקא קדישא רצון הקדום כי שם אין צורך התעוררות התחתון כלל, כי שם אינו בדרך דכר ונוקבא משפיע ומקבל רק רחמים גמורים, כי רצון הקדום היה מיניה וביה ודי למבין. והנה ידוע ליודעים הגם שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין אף על פי כן בינה נקראת הרת עולם לשון הריון שמשם ניכר העובר ומשם יוצא העולם החמשה חסדים והחמשה גבורות ודינין מינה מתערין, אבל חכמה מוחא ונקרא אבא ושם רחמים גמורים והוא בסוד עתיקא קדישא כנזכר לעיל, שהוא רעוא דרעוין לדבק ברצון הקדום לכל הרצונות והוא רחמים גמורים. וידוע שנחלת יעקב אבינו הוא נחלה בלי מצרים כדכתיב ופרצת ימה וקדמה וגו' וכל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, והוא בסוד עתיקא קדישא כנזכר לעיל כי סוד שבת הוא גם כן ממילא מיניה וביה. וזה ברכות אביך גברו דהיינו נחלה בלי מצרים בסוד עתיקא קדישא על ברכות הורי הוא לשון הריון דהיינו עולם הבינה שנקרא הרת עולם שמשם העולם מתחיל ליצא ודינין מתערין מינה כנזכר לעיל, הגם שכל עונג וחדוה בה כידוע אף על פי כן ברכות אביך שהוא אבא עילאה גברו ומעולים ביותר על ברכות הורי דהיינו על העולם הבינה כנזכר לעיל. עד תאות גבעות עולם דהיינו עד התחלת הרצון הקדום ששם התחיל הרצון שיהיה בריאת העולם, וזהו עד תאות גבעות שהתחיל התאוה והרצון שיהיה עולם להיטיב לברואיו בסוד עתיקא קדישא. תהיין לראש יוסף דהיינו על צדיק שנקרא יוסף כידוע דהיינו שיתגלה מצחא דעתיקא קדישא רעוא דרעוין בלי שום התעוררות התחתון. ולקדק"ד גימטריא יצח"ק דהיינו הדינים שהם מדת יצחק ע"ה, נזיר אחיו נזיר הוא לשון הפרשה והבדלה כפירוש רש"י דהיינו שיהיו נבדלים כל הדינים והקטרוגים מאחיו ויהיו רחמים גמורים וחסדים טובים לכנסת ישראל אמן והבן:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם: 

הענין הוא כך דאיתא בגמרא דראש השנה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם מלמד שנתעטף כו' כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל להם כל עונותם. ופירשו הגאונים ז"ל כל זמן שבני יעשו כסדר הזה דייקא דהיינו שנוהגים את עצמם במדות הקדושים האלו אז אני מוחל להם ולא די באמירה לבד רק גם כן יעשו דייקא אז מועיל אמירה וברית כרותה שאינן חוזרות ריקם. ונראה שמפני כך הלכה פסוקה שאין הי"ג מדות נאמרים רק בציבור כשיש מנין ולא ביחידות מפני שאין תלויה באמירה לבדה רק בהעשיה אם עושים המדות כנזכר לעיל. והנה בהציבור כשיש מנין אזי בכל אחד נמצא איזה מדה מי"ג מדות, בזה מדת רחום, בזה מדת חנון ובזה ארך אפים, בזה רב חסד, אזי קורא אני שפיר כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אזי אני מוחל כו' לאפוקי ביחיד וקל להבין. והנה ידוע שמקור הרחמים והחסדים באים מהשורש של י"ג תיקוני דיקנא והם שלשה שמות הוי"ה והם י"ב אותיות והמקור הוא י"ג וגימטריא אח"ד והוא מזלא עילאה שמשם נמשך הרחמים והחסדים טובים והמגולים על כנסת ישראל:

ונחזור לעניננו כי יעקב אבינו בירך את השבטים המשיך עליהם ממקור הרחמים מזלא עילאה. והנה השבטים היו י"ב כנגד י"ב צירופי הוי"ה ויעקב אבינו עמהם הוא היה המקור שלהם אזי הם י"ג וגימטריא אח"ד והמשיך להם ממקור הרחמים כל הברכות לכל אחד ואחד מן השבטים לפי מדתו והתנהגותו ממדת הי"ג מכילין דרחמי הקדושים כן המשיך הברכות כנזכר לעיל כל זמן שבני יעשו כסדר הזה כדפירשו הגאונים ז"ל יעשו דייקא כן המשיך לכל אחד ואחד מהשבטים לפי מדתו שעשה, וכן לכולם המשיך כל הי"ג מדות שלמעלה כיון שהיה בנמצא אצל כולם כל הי"ג מדות היה ממשיך לכל שבט בפני עצמו גם כן כל הטובות והשפעות מכל הי"ג תיקוני דיקנא עילאה כיון שהיו כולן ביחד ובהם היה נמצא כל הי"ג מדות לכן המשיך לכל אחד ואחד הי"ג מדות של רחמים הם תיקוני דיקנא. וזה כל אלה שבטי ישראל שנים עשר דהיינו שהם היו י"ב כנגד י"ב צירופי הוי"ה וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם פירוש שהוא צירף את עצמו עמהם נמצא הם גימטריא י"ג ובגימטריא אח"ד דוגמא המקור והשורש של הי"ג תיקוני דיקנא שהוא בגימטריא אח"ד. איש אשר כברכתו פירוש לפי מדתו שאחז ונהג את עצמו במדות מהי"ג תיקוני דיקנא בירך אותם פירוש משך להם מבריכה עליונה וממילא נמשך להם לכל אחד ואחד מהשבטים כל הי"ג תיקוני דיקנא עילאה כדאיתא כל זמן שבני יעשו כסדר הזה יעשו דייקא כדלעיל ובירך אותם לכולם במקור הרחמים של הי"ג תיקוני דיקנא ודו"ק:

מה שאומרים בסיום הספר של חמשה חומשי תורה חז"ק ג' פעמים שהוא גימטריא משה. הכוונה הוא נראה לפי דאיתא בגמרא דברכות פרק אין עומדין דף ל"ב ארבעה דברים צריכים חזוק תפלה ומעשים טובים תורה ודרך ארץ. פירש רש"י ז"ל דרך ארץ כגון סוחר בסחורתו אומן במלאכתו בעל מלחמה במלחמתו. עוד יש לפרש דרך ארץ קאי שישא אשה גם בעת זקנתו כמאמר חז"ל ביבמות נשא אשה בנערותו ישא אשה בזקנתו היה לו בנים בנערותו כו' וזה נקרא דרך ארץ כמו שאמרו בהגדה את ענינו זו פרישות דרץ ארץ. והנה השלשה דברים תפלה תורה ומעשים טובים ישנם בכל אדם שצריכים חזוק לאפוקי דרך ארץ דהיינו משא ומתן ואומנות כנזכר לעיל שאינם בכל אדם, וגם דרך ארץ הנזכר לעיל דהיינו שנשא אשה בנערותו ישא אשה בזקנותו גם כן אינו בכל אדם, והלואי שיזכה כל אדם להאריך ימיו באשתו הראשונה עד מאה שנים ולא יצטרך לישא אשה אחרת. נמצא דעיקר התחזקות הוא בג' דברים דהיינו תורה ותפלה ומעשים טובים שהוא בכל אדם ובכל זמן לאפוקי דרך ארץ כנזכר לעיל. והנה במשה רבינו ע"ה לא שייך בו שהיה צריך להתחזק בדרך ארץ לפי שפירש מן האשה לגמרי ומכל שכן שלא היה סוחר ואומן כנזכר לעיל רק השלשה דברים הנזכרים לעיל דהיינו תורה ותפלה ומעשים טובים נוכל לומר בו במשה רבינו ע"ה, ובודאי היה מתחזק בו משה רבינו ע"ה מה שלא היה יכול שום בריה בעולם לעשות כמוהו, על כן אנו אומרים בסיום ספר מחמשה חומשי תורה חז"ק חז"ק חז"ק ג' פעמים לרמוז על ג' דברים הנזכרים לעיל שצריכים חזוק והוא בגימטריא משה לאפוקי הדבר הרביעי שהוא דרך ארץ שאינו בכל אדם ובפרט במשה רבינו ע"ה לא היה כי אם ג' דברים הנזכרים לעיל, על כן צריך לומר ג' פעמים חז"ק שהוא בגימטריא משה כי הוא התחזק את עצמו בשלשה דברים הנזכרים לעיל. ונזכה להתחזק כמותו אמן:

ספר מאור ושמש - פרשת שמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וגו'. הנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, וראוי להבין מה הוסיף כאן. ויראה לרמוז על פי מה שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי וגו'. והנה למעלה בפרשת ויגש נאמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וגו' תיבת אנכי רומז למדריגה גדולה ששם הבטיחו הקב"ה שהוא בעצמו ובכבודו ירד עמו כביכול לבדו, ואולם זה הבטיחו שירד עמו תיכף בעת ירידת יעקב אבינו שאז עדיין לא התחיל השיעבוד ולא ירדה עדיין פמליא דיליה, אמנם אחר שמת יעקב ויוסף ויתר השבטים והתחיל השיעבוד מצאנו בזוהר הקדוש דנחית קודשא בריך הוא ושכינתיה וכמה מאה אלפין רתיכין גם כן כדי להיות בגלות עם ישראל וזהו מעת שהתחיל השיעבוד ואילך. וזה רומז הכתוב ואלה שמות, ואלה מוסיף על הראשונים, שבעת ירידת יעקב לא ירד עדיין רק השי"ת בעצמו ובכבודו לא פמליא דיליה, ועתה כשהתחיל הגלות ירדו גם המלאכים ושמות רומז לשמותיו יתברך ורומז גם כן להמלאכים שהם משתנים בשמותיהם. בני ישראל היינו בני ישראל סבא וזהו הבאים לשון הוה. מצרימה את יעקב ביאורו שבאו להיות עם יעקב בגלות. ואמר אחר כך גם כן איש וביתו באו, איש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה, וביתו היא השכינה דאיהו בית דיליה באו גם כן להיות בגלות את יעקב. וכמדומה לי שהדברים האלה נרמזו בזוהר הקדוש אף על פי כן אין מדרש בלא חידוש ודו"ק:

עוד ירמוז ואלה שמות, בהקדם עוד לדקדק מהו לשון הבאים הא כבר באו והיה לו לומר אשר באו. והנראה לרמוז כי הנה ידוע שעיקר בריאת העולם הזה החומרי והגשמי היה כי השי"ת משתעשע בזה כשאדם מזכך עצמו מתוך עומק החומריות והגשמיות ומדבק עצמו לשרשו, ועל ידי מה יש יכולת ביד האדם לזכך עצמו ולקשר עצמו לשרשו הוא על ידי התורה שכל הברואים כולם יש להם אחיזה בתורה או באות או בנקודה וזולת זה לא היו יכולין להתקיים, ועל ידי שיש להם אחיזה באותיות התורה ובנקודותיה, ואותיות התורה ונקודותיה כולם נאצלו ויצאו משם הוי"ה ב"ה ועל ידי זה יש יכולת ביד האדם לחזור ולקשר עצמו לשרשו ולקשר עצמו באין סוף ב"ה. ואולם העיקר לזה שיחזור האדם להזדכך ולקשר עצמו לשרשו הוא על ידי הצדיקים שהם דבוקים תמיד במחשבתם למעלה בעולמות העליונים והם הם המקשרים נפשות עם בני ישראל לשרשם על ידי שמעוררין את לבם לשוב אליו יתברך:

ועל פי זה יבואר מאמרם זכרונם לברכה במדרש והארץ היתה תהו ובהו וגו' אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי שהוא חפץ במעשי צדיקים ולא במעשי הרשעים. ולכאורה הוא תמוה דהאיך יעלה על הדעת לומר שחפץ במעשי הרשעים. אמנם הנראה בזה שמעשי הרשעים ביאורו מה שהרשעים שבים מדרכם הרעה, ואף על פי כן אמר במדרש שהקב"ה חפץ יותר במעשי הצדיקים שהם צדיקים מעיקרם כמו שאמרנו, מפני שהצדיקים הם הם הגורמים לרשעים שישובו על ידי שהם מעוררים לבבם לעזוב דרכם ולשוב אליו יתברך ולקשר עצמם לשרשם:

והנה איש אשר אלה לו שהוא מדבק עצמו לשרשו צריך שיעלה מדריגה אחר מדריגה שעיקר השתלשלות העולמות מלמעלה למטה עד העולם הזה החומרי היתה על כוונה זו שיחזור האדם מתתא לעילא מעולם העשיה לעולם היצירה וממנו לעולם הבריאה וממנו לאצילות עד שיקשר עצמו באין סוף. אמנם כאשר האדם הולך מעולם לעולם יוכלו ח"ו החיצונים להתאחז בו ולבלבלו מדביקותו שהאוירים מלאים מהם ולכן איתא בזוהר הקדוש שהעליה הוא בכח שם מ"ב שכאשר האדם מכוין בשם מ"ב השם הלז נעשה לו עיטוף ומלבוש לנשמתו ורוחו לבל יתאחזו בו החיצונים בעלייתו מעולם לעולם ויש בזה כמה יחודים והכל מסתעפים משם מ"ב שהוא לו למחסה ולמגן בפני החיצונים. וכמו כן באם האדם זוכה ויכול לכוין שם זה בעת פטירתו מה טוב להעטיף נשמתו להסתיר אותה בפני החיצונים:

וזה נרמז בכתוב ואלה שמות ואל"ה גימטריא מ"ב שהשמות והיחודים היוצאים משם מ"ב הם באו מצרימה רומז לעולם הזה שהוא נקרא מצר ים מפני רוב הצמצומים שבו ורומז שהשמות הללו באים עם בני ישראל לעולם הזה שהוא מצר ים בכדי שיהיה להם למחסה ולמסתור מן המקטריגים והחיצונים הרוצים להאחז בהם. איש וביתו באו בית רומז לצירוף כמאמר הספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים כל אחד בא עם הצירופים השייכים לשרשו בכדי שיהיו לו לעיטוף ומגן מפני החיצונים ויוכל לדבק עצמו לשרשו:

עוד יראה לומר מה שהוא מוסיף על הראשונים במילת ואלה, על פי מאמר המדרש שהשבטים הוזכרו כאן בשמותיהם על שם גאולת ישראל. ראובן, שנאמר ראה ראיתי את עני עמי. שמעון, על שם וישמע אלהים. לוי, על שם שנתחבר להם הקב"ה ונתגלה מתוך הסנה כמאמר הכתוב עמו אנכי בצרה, עיין שם. והוא לכאורה תמוה שהרי הכתוב אומר למעלה שנקראו על שם המאורע בעת לידתם: ראובן, כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני וגו'. וכן שמעון, כי שנואה וגו'. עוד יש להתבונן במה שנאמר למטה ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו' ואת צעקתם שמעתי וגו' וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי וגו', הנה הכתוב הזה כולו מיותר, שהרי כבר נאמר ראה ראיתי ואת צעקתם שמעתי:

ונראה לבאר כי ידוע שתורתינו הקדושה היא נצחיית וישנה בכל עת וזמן מחמת כי רוח הקודש הוא דבר שאין לה הפסק. והגם כי בעת שנאמר רוח הקודש הוא על ענין שהוא באותו זמן, אף על פי כן נתלבש באותו רוח הקודש ענין נצחי ואין סוף. ולכן כמו כן בקריאת שם השבטים, הגם שנקראו בשמות על שם המאורע כמבואר בהפסוקים, מכל מקום כיון שנקראו בשמות על פי רוח הקודש בודאי שנתלבש בקריאת שמותם ענין נצחיי. וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהשבטים הוזכרו כאן על שם הגאולה. ראובן, על שם ראה ראיתי את עני עמי וגו', וכן כולם. והענין הוא כי כל אחד מהשבטים בבואם למצרים המשיך משרשו גאולת מצרים לעתיד לבא. ראובן המשיך ענין ראיתי את עני עמי, וכן כולם, שיראה ה' בעניותן של ישראל וישמע צעקתם בהתחננם אליו יתברך שמו ויתחבר להם בכל צרתם לו צר כביכול, וכמו שאמרו חז"ל שבזכות השבטים נגאלו ישראל. וזהו פירוש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', רצה לומר שבעת בואם למצרים אלה שמותם על שם ביאתם למצרים, שנרמז בשמותם ענין המשכתם גאולות העתידות, וזהו הבאים לשון הוה כי בכל הגליות זכות השבטים עומד לנו לגאלינו. וזהו ואלה מוסיף על הראשונים היינו שניתוסף ענין קריאת שמותם על שם ביאתם למצרים להמשיך הגאולה על אשר מקודם לכן נקראו על שם המאורע. וזהו גם כן פירוש הפסוקים ראה ראיתי את עני עמי וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגו', ועתה דייקא, צעקת בני ישראל סבא המה השבטים בעצמם, צעקתם ותפלתם להמשיך הגאולה בביאתם למצרים מיד, הנה עתה שהגיע הזמן להגאל בא אלי צעקת השבטים כי עד כה עדיין לא הגיע זמן הגאולה לשמוע צעקת השבטים הגם שהתפללו מיד בביאתם למצרים על הגאולה וכאמור, והבן:

ויהי בימים הרבים ההם וגו', ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים וגו', וירא אלהים וגו':

יש לדקדק למה בחר בלשון זעקה ולא נאמר ויתפללו, הגם שהיא גם כן מעשרה לשונות של תפלה כנזכר במדרש, אף על פי כן טעמא בעי למה לא נאמר ויתפללו וכתב לשון זעקה ושועה. עוד יש לדקדק באמרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, תיבות מן העבודה נראה מיותר שכבר כתב ויאנחו בני ישראל מן העבודה. עוד יש לדקדק מה לשון וידע אלהים לכאורה אין לו ביאור:

ונראה לבאר כי ידוע מהגמרא גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. גם איתא במדרשים ובזוהר מעלת התפלה שהיא במקום עבודה. אמנם יש עתים שאין התפלה יכולה לעלות למעלה מפני הקטרוגים שמפסיקים כחומת ברזל כמו שכתוב כי עוונותיכם מבדילים. והתקנה לזה איתא בזוהר הקדוש לזעוק מעומקא דליבא בכל כונתו שהוא רק קול לבד בלא דיבור, והוא נקרא זעקה ושועה ומזה אין המקטרגים יודעים רק הקב"ה בעצמו פונה לזעקה זו כשהיא באמת מעומקא דלבא ועונה לקוראיו, וזה חשוב יותר מהתפלה שהיא בדיבור בחיתוך אותיות ותיבות שמבינים המלאכים ויכול להיות קטרוג עליה, לא כן בזעקה הנזכרת לעיל בלא דיבור, השי"ת לבד יודע מחשבותיו ומבוקשו וממלא משאלות לבו לטובה. וכדאיתא בשם האר"י ז"ל על פסוק שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו שפירש שמה שצריך להשמיע התפלה שהלא השי"ת יודע מחשבות ויודע בקשת כל אחד, והיה די רק להרהר מגמותיו וצרכיו במחשבה, אמר הכתוב עדיך כל בשר יבואו, למען ישמעו בני אדם שהצדיק מתפלל וילמדו גם הם להתפלל, עיין שם באריכות. אכן כשיש קטרוג אזי תקנה לזעוק בקול פשוט בלא דיבורים כנזכר לעיל, ואז נשמע תפלתו כי השי"ת רצון יראיו יעשה:

ועתה נבוא לביאור הכתובים. וימת מלך מצרים פירוש שהיתה לו ירידה ושפלות שזה נקרא מיתה כידוע. ועל ידי מה היתה שפלותו, אמר הכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה, מלת ויאנחו פירוש לשון הנחה, רצה לומר שהניחו התפלה שהיא בחיתוך אותיות ותיבות שנקראת עבודה רק ויזעקו היינו בקול לבד, וזהו ויאנחו מן העבודה שהניחו העבודה שהיא תפלה בפה, כשעשו כך אז ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, רצה לומר שעלתה השועה שהיא גם כן מעומקא דלבא כנזכר לעיל יותר למעלה מהתפלה בפה שנקרא עבודה, ופירוש מן העבודה רצה לומר יותר מן העבודה. ואמר אחר כך וישמע אלהים את נאקתם, פירוש הגם שנאקה בחינתה קטנה מבחינת זעקה ושועה, אף על פי כן נשמע גם כן אחר כך וע