השושנה (מראות הסולם)

1. השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:

א. מספר עשר, כח"ב חג"ת נהי"ם,

ב. מספר ז', חג"ת נהי"ם,

ג. מספר ו', הנקרא ו' קצוות (ו"ק), חג"ת נה"י,

ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג, חג"ת נו"ה,

ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עליונים וחג"ת תחתונים, ונהי"ם.

ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק חמש ספירות כח"ב תו"מ. אלא שספירת ת"ת כוללת בתוכה ו"ס חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.

ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג' ראשונות (ג"ר), לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות חמש ספירות זו בזו. ויש בכל אחת מהן חמש ספירות. נמצא, שיש חמש ספירות כח"ב תו"מ בכתר, וחמש ספירות כח"ב תו"מ בחכמה, וחמש ספירות כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות חמש ספירות כח"ב תו"מ גם בת"ת.

אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שחמש ספירות הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של חמש ספירות שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ חמש ספירות הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת ו"ס חג"ת נה"י.

ולמה לא מחשבים חמש ספירות, הנכללות בכל אחת מכח"ב, למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר חמש ספירות העיקריות, שתהיינה ראויות לציין אותן במיוחד. משא"כ התכללות חמש ספירות בת"ת, הלוא חמש ספירות נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לחמש בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לו"ס חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.

ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע מהמספר עשר, שעיקרה היא רק חמש ספירות. כי ע"ס, הכוונה עם ו"ס המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים חמש ספירות, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא חמש ספירות הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין שבע ספירות, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.

2. נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאצילות בריאה יצירה עשיה (אבי"ע) יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים של כ"ח (כתר חכמה). והאורות של כ"ח התלבשו בתוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו. ואפילו בכ"ח, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר. וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי של כו"ח (כתר וחכמה) חסר בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.

ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.

ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כִּתרא וחכמה סתימאה (חו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז' תחתונות (ז"ת).

כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, היות שהיא רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה.

וע"כ גם יציאת הבינה מחוץ לראש, אינה ממעטת אותה מג"ר וממוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבים לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א.

אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישראל סָבָא ותבונה (ישסו"ת).

התבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג"ס בפרצוף. כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עליונים. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תחתונים, וג' קווים שבמלכות לנה"י. ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.

אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מיין נוקבין (מ"ן) מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.

ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג"ס שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם שבעה ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.

והתבאר ההבחן בין חמש ספירות וי"ג ספירות. כי חמש ספירות מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עליונים, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ.

3. עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוירא דכיא. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוירא סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוירא, כי מחמת היציאה מחוץ לראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז אין או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת.

כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוירא דכיא. ומטעם זה, הם ג"כ אויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאויר שלהם אינו נעשה לאור חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, כדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוירא שלהם אינו נבחן לאוירא דכיא, אלא נקרא אוירא סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן.

ונבחן אז, שי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוירא דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א, בבחינת אוירא דכיא, וי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, שהם ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.

4. ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהוי"ה בפשוט, ועשר אותיות דהוי"ה במילוי, וכ"ח (28) אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם שבעה ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב (32) אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המתקבלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מהחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהוי"ה פשוטה, כתר, והוי"ה במילואה, חכמה, והוי"ה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוירא דכיא שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם שבעה ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוירא שלהם אינו אוירא דכיא. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מיין דכורין (מ"ד) מע"ב ס"ג דאדם קדמון (א"ק), שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוירא דכיא מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית.

ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם אויר דכיא, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי חמישה אורות של המאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אע"פ שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילה ובוהו.