תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/אגרות
אגרת מ'
אגרת א'
אגרת ב'
אגרת ג'
אגרת ד'
אגרת ה'
אגרת ו'
אגרת ז'
אגרת ח'
אגרת ט'
אגרת י'
אגרת י"א
אגרת י"ב/א
אגרת י"ב/ב
אגרת י"ג
אגרת י"ד
אגרת ט"ו
אגרת ט"ז
אגרת י"ז
אגרת י"ח
אגרת י"ט
אגרת כ'
אגרת כ"א
אגרת כ"ב
אגרת כ"ג
אגרת כ"ד
אגרת כ"ה
אגרת כ"ו
אגרת כ"ז
אגרת כ"ח
אגרת כ"ט
אגרת ל'
אגרת ל"א
אגרת ל"ב
אגרת ל"ג
אגרת ל"ד
אגרת ל"ה
אגרת ל"ו
אגרת ל"ז
אגרת ל"ח/א
אגרת ל"ח/ב
אגרת ל"ט
אגרת מ'
אגרת מ"א
אגרת מ"ב
אגרת מ"ג
אגרת מ"ד
אגרת מ"ה
אגרת מ"ו
אגרת מ"ז
אגרת מ"ח
אגרת מ"ט
אגרת נ'
אגרת נ"א
אגרת נ"ב
אגרת נ"ג
אגרת נ"ד
אגרת נ"ה
אגרת נ"ו
אגרת נ"ז
אגרת נ"ח
אגרת נ"ט
אגרת ס'
אגרת ס"א
אגרת ס"ב
אגרת ס"ג
אגרת ס"ד
אגרת ס"ה
אגרת ס"ו
אגרת ס"ז
אגרת ס"ח
אגרת ס"ט
אגרת ע'
אגרת ע"א
אגרת ע"ב
אגרת ע"ג
אגרת ע"ד
אגרת ע"ה
אגרת ע"ו
אגרת ע"ז
אגרת ע"ח

אגרת מ

ב"ה יום ל"א למב"י פה מנשסתר

לכבוד התלמידים שיחיו

הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.

הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו. כידוע שכללות האדם מתחלקת לשני אופנים: למציאות ולקיום המציאות. מציאות נקרא זה שהאדם מרגיש את עצמו לבחינת חסרון ולבחינת רצון לקבל תענוג. וקיום המציאות הוא התענוג וההנאה מה שהוא מקבל, שבזה ניזון הגוף ויכול להתקיים, אחרת הוא מוכרח לאבד את עצמותו ולהיות נעדר מהעולם. שזה ענין: "אשר ברא אלקים", היינו את המציאות. "לעשות", היינו קיום המציאות.

וקיום המציאות מתחלק לג' אופנים: א' הכרחיות, שבלעדיו תתבטל המציאות. היינו שמוכרח לאכול לכל הפחות פעם ביום לחם יבש וכוס מים, ולישון כמה שעות על ספסל בלא הפשטת מלבושיו, וגם לא בבית רק בחוץ, היינו ברחוב או בשדה, ובזמן הגשמים בכדי שלא ירטב ויתקרר יכנס ללון בתוך איזה מערה, וגם מלבושיו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי. וזה מספיק לו, משום שאינו רוצה רק לקיום המציאות ולא יותר.

ב' היינו כמנהג בעלי בתים הרגילים החשובים, שיש לו בית ורהיטים וכלי בית ומלבושי כבוד וכדומה.

ג' שיש לו תשוקה וחשק להתדמות לעשירים, שיש להם הרבה בתים ומשרתים ורהיטים נאים וכלים נאים. והגם שהוא לא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים בזה, שכל תקותו היא רק להגיע לחיות חיי מותרות ונותן כח ומרץ ויגיעה רבה אך ורק להגיע לדרגת עשירים.

ויש בחינה ד' הנוהגת בכל שלשת הבחינות הנ"ל: היינו שאם הרויח לצורך היום כבר אינו דואג דאגת מחר, אלא כל יום נחשב אצלו שזה כל שנות חייו, כמו שבעים שנה. וכמו שטבע האדם לדאוג עבור שנות חייו של שבעים שנה שיהיו כל צורכי קיומו, אבל לאחר פטירתו אינו דואג, כמו כן אצלו יום נחשב לכל שנות חייו וחושב שיותר לא יחיה. ואם הוא קם לתחיה גם למחרת, דומה עליו כמו שבא לעולם בדרך גלגול ויש עליו לתקן מה שקלקל בגלגול ראשון, היינו שאם לוה ממישהו כסף, נמצא שעשה חוב, אזי למחרת - היינו בגלגול שני - משלם לו, שנחשב לזכות. ובעיקר כל החובות שהוא עשה למישהו או מישהו עשה לו חובות הוא מתקן הכל בגלגול שני. וכמו כן למחרתיים נחשב לגלגול שלישי וכן הלאה.

ועכשיו נבאר את ענין הנ"ל. היינו, שעל ידי אהבה מוכן האדם לתת ויתורים. ויש לפעמים שיש לאדם אהבת ה' - שמוכן לוותר על בחינה ג', היינו על חיי מותרות, מסיבת שהוא רוצה לתת חלק זמן ומרץ בכדי לתת איזה מתנות לה' שעל ידי זה יקנה אהבת ה' (כנ"ל באהבת חברים). היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש שבכדי לקנות אהבת ה' הוא מוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה ב', היינו על חיי בעלי בתים החשובים, ולחיות רק על הכרחיות בלבד.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש את מדת גודלה של אהבת ה', שמוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה א', היינו על חיים של הכרחיות, אע"פ שעל ידי זה תתבטל מציאותו אם לא יתן לגוף את מזונותיו הזקוקים לו.

ויש לפעמים שהאדם מוכן לוותר על מציאותו ממש, היינו שהוא רוצה לתת את הגוף שלו שעל ידי זה יתקדש שם שמים ברבים אם תהיה לו ההזדמנות להוציא את זה לפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו".

ובזה נבין את מאמר חז"ל: "ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך". והיינו כנ"ל: מדרגה ראשונה של האהבה היא על קיום המציאות, היינו מזונותיו של הגוף, שהוא על ידי רכוש וקנינים, היינו ויתורים על ג' בחינות הנ"ל בקיום המציאות. מדרגה שניה היא "בכל נפשך", היינו ויתור על מציאותו ממש.

וזה יכולים לקיים על ידי יצר הטוב, היינו על ידי הכפיה, שנותן לגוף להבין שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ומשפיעים לה', מזה שמהנה ומשפיע לעצמו. אבל בלי הנאה ותענוג אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי האדם המצער את עצמו אנו מוכרחים לומר שיש לו תמורת זה איזה תענוג, או שמרגיש את התענוג בשעת מעשה, או שמקוה - היות ויסורין ממרקין אזי יזכה לאחר זה לתענוג נפלא תמורת היסורים; שישיג את התענוג בעולם הזה, או שיש לו תענוג בזה שמאמין שיקבל הנאה בעולם הבא. היינו, שיש לו תענוג מבחינת אור פנימי, או מבחינת אור מקיף, היינו מבחינת העתיד.

אבל אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג. רק יש הרבה בחינות בלשמה, היינו בבחינת השפעה: (האדם צריך לדעת) "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמקבל תענוג בזה שהוא משפיע לה'. ו"משפיע על מנת לקבל", היינו שמשפיע לה' ועל ידי זה יקבל דבר אחר, לא חשוב מה שיש, עולם הזה או עולם הבא או השגות או מדרגות גבוהות.

אלא האדם צריך להיות "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמזה שמשפיע לה' יהיה לו התענוג הנפלא, כמו שהוא באמת לזוכים לזה. וצריך לשפוך שיחו לפניו ית' שיתן לו את ההרגשה הזו לאהוב את ה' מחמת גדלותו ית'.

ואם עדיין לא זכה, צריך להאמין ולכוף את גופו שזה תענוג נפלא וחשיבות גדולה, ולאהוב את ה' מחמת חשיבותו ורוממותו ית'. אבל דבר אחד צריכים לדעת: בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום דבר בשלמותו.

ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'.

אקצר מכתבי מפני קדושת השבת. ואני חושב ש... יהיה לו היכולת לקבל תירוצים על שני מכתבים שקבלתי ממנו, ונהנתי מאד ממכתביו. ואני מתפלא על ... שהוא היה רגיל לכתוב לי מכתבים וזה זמן רב שלא קבלתי ממנו מכתב, נא להודיעני משלום בריאותו. וגם ל... מגיע תודה רבה עבור מכתביו שאני מקבל לסרוגין ממנו, וגם ל... עבור המברק. כנראה ש... לא יודע את כתובתי.

ידידכם

ברוך שלום באאמו"ר

מוהרי"ל זצ"ל אשלג