תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
זוהר חדש, שיר השירים
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון (אדה"ר)
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

שיר השירים

ד' רוחות שבנשיקות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף א

מהד' 10 כר'. כרך י. דף א.

.1 כתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. ד' רוחות כאן, ולא זכה בהם אדם, זולת מלך המשיח בלבד.

.2 הרי כתוב, מארבע רוחות בואי הרוח. למה לא כתוב, ארבע, אלא מארבע רוחות? משום שזהו רוח שלם, הכלול מארבע רוחות.

.3 איך רוח אחד כלול מארבע רוחות? זה הבא מתוך אהבת נשיקה. כמו נשיקה מאהבה שאינה אלא בפה, ומתחברים רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול מב' רוחות, כי בכל אחד מהם יש רוחו עצמו ורוח חברו שמקבל, נמצאים שניהם בד' רוחות. וכש"כ הזכר והנקבה בהתחברם, יש שם ד' רוחות יחד. והבן הבא מהם, זהו רוח הבא מד' רוחות, כמ"ש, מארבע רוחות בואי הרוח. וזהו הרוח השלם.

רוח הזכר, חסדים. רוח הנקבה, חכמה. וע"י הנשיקות מתדבק רוח ברוח. ויש ב' רוחות חסדים וחכמה בפה דז"א. ויש ב' רוחות חסדים וחכמה בפה דנוקבא. שזוהי כל השלמות.

.4 רבי בֶּרֶכְיה אמר, הייתי יושב בשערי העיר רומא הגדולה, וראיתי אדם אחד שהיה בא. יצאתי לקראתו, והבאתי אותו לביתי. בדקתי אותו במקרא, במשנה, בתוספתא ובהגדה, ולא מצאתי בו כלום. גערתי בו, ולא השיב לי כלום. הפיל עצמו מאחורי הדלת וישן. אמרתי, הוא והכלב יאכלו יחד.

.5 כי כתוב, והכלבים עזי נפש לא ידעו שׂובעה, והֵמה רועים לא ידעו הָבין. לא ידעו שובעה, אלו הם עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכל דבר, מפני שלא ידעו הבין. והקב"ה אינו משרה שכינתו בתוכם, וע"כ הם עזי נפש. ומשום זה הוא והכלב יאכלו יחד.

.6 כשהקיץ משנתו, קם והתקרב אל השולחן, השפיל ראשו ולא אמר כלום. ראיתי והסתכלתי בעיניו, שהיו צוחקות.

אמר לי, ודאי התרחקת מדרכי אדונך, שהוא הכין אוכל, מטרם שבא אדם, ומטרם שיפקוד אותו ויבדוק אותו, אם יודע תורה. אם תוסיף ללכת בדרך הזו, לא יתקיימו לך בנים. ומיד חזר ואמר, יחיו לך, ויתקיימו לך.

.7 אמרתי לו, למה חזרת מדבריך והתנחמת? אמר לי, אסור לאדם לקלל את עצמו, וכש"כ לקלל אחר, משום שקִלְלַת חכם, אפילו שהיא על תנאי, מתקיימת. אמרתי, כך הוא ודאי, כמ"ש, עִם אשר תמצא את אלקיך לא יִחיה, והתקיים, כי רחל מתה בדרך. אבל אתה, בדקתי אותך, ולא מצאתי שתהיה בן תורה, וקללותיך אינן כלום.

.8 אמר, כתוב, ועתה אִם תישא חטאתָם, ואם אַין מְחֵני נא מסִפְרך אשר כתבת. קללה זו הייתה על תנאי, כי הקב"ה מחל לעוונותיהם בשביל משה. ואעפ"כ נמחה שמו של משה מפרשה יפה שבתורה, במצוות מעשה המשכן, שהיא פרשת ואתה תצווה, שהיה לו לכתוב שמו של משה בכל מילה ובכל מצווה אשר שם, ונמחה מכל הפרשה ההיא, ולא נזכר שָׁם. הרי שקִלְלַת חכם, אפילו על תנאי, היא מתקיימת.

.9 כיוון שהכרתי שהוא תלמיד חכם, קמתי והושבתי אותו בראש השולחן. אמרתי לו, והרי אחר פרשת ואתה תצווה, בפרשת כי תישא, אמר משה הדבר הזה, לקלל את עצמו. אמר לי, אין מוקדם ומאוחר בתורה.

.10 שאלתי אותו במקרא, במשנה, בתוספתא ובהגדה, והיה בקי בכולם. אמרתי, למה בתחילה, כשבדקתי אותך, לא השבת לי? אמר לי, השינה הייתה דוחקת אותי, כי כבר היו יומיים שלא ישנתי, ולפי שהשינה באה לעיניי, לא השבתי לך.

ד' אותיות גדולות שבהתחלת הספרים

[ד' אתוון רברבין בריש ספרין]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף ג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף ג.

.11 לאחר שאכל ושתה, פתח ואמר, שיר השירים. יש שם ש' גדולה, והיא אות שנייה מסוף האותיות שבא"ב. ב' של בראשית היא גדולה, אות שנייה מתחילת הא"ב. מהו הטעם, שב' אותיות אלו הן גדולות? ומהו הטעם שפותח באות השנייה ולא בראשונה, שהיא א'? וכן בשה"ש, שפותח באות השנייה מסוף הא"ב, ולא באחרונה, שהיא ת'?

.12 משום שהש' היא המרכבה העליונה, חג"ת דז"א, מרכבה לבינה. ע"כ היא בשלושה סומכים, כי האבות, חג"ת, הם מרכבה לבינה. וכל שה"ש הוא המרכבה העליונה. משום זה ההתחלה שלו בש'. ב' של בראשית רומזת שהיא בית העולם. כי מעשה בראשית הוא מעשה העולם. וע"כ ההתחלה היא בב'.

.13 ע"כ האותיות העומדות בהתחלת הספרים, והן גדולות, הן ארבע. כי כאופן שנעשו הספרים, כך האותיות רשומות בתחילת הספרים. והן אותיות גדולות, העולות על כל האותיות האחרות, כי אותה האות הוא הסתר של כל הספר, שבה נרמזו כל הסודות והסתרים שבאותו הספר, שהיא עומדת בהתחלתו.

.14 ואלו הן: א' של דברי הימים, ב' של בראשית, מ' של משלי, ש' של שה"ש. אלו ארבע אותיות שבהתחלת הספרים, הן אותיות גדולות. ומי שיודע בהן, יודע הסוד של כל הספר, כי אותה האות מלמדת הסוד של כל הספר.

.15 א' שבדברי הימים, התיקון שלה היא הצורה של אדם בב' אופנים:

אופן א. הראש שלמעלה, י', העומדת בא' מלמעלה, הנקודה הראשונה השולטת על הכול, בחקיקה שהתעטרה להתפשט תחתיה. ו' שבאמצע א' באלכסון, היא צורת אדם, ז"א. הוא ובת זוגו היא ד' שלמטה, הנאחזת בצד הו' שבא', שד' זו רומזת על הנוקבא דז"א, הנקרא אדם. וד' זו היא שלמות אדם, כי אין אדם שלם אלא בזכר ובנוקבא.

צורת אדם היא ד' אותיות הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם (45), ז"א. ואינו אדם שלם, שהוי"ה במילוי אותיות א' אינה בשלמות, אלא בחיבורו עם הנוקבא, המלכות.

כי ז"א בפני עצמו הוא חסדים מכוסים מחכמה, והנוקבא היא הארת החכמה. וכשז"א מחובר עם הנוקבא ביחד, אז יש לו חכמה וחסדים, שהם שלמות המוחין, ולא בהיותו בפני עצמו, שאינו אלא חסדים. ושורש המוחין באו"א, ששם הניצוץ מעליית המלכות לבינה, שהוא שורש כל המוחין.

א' שבדברי הימים, התיקון שלה היא הצורה של אדם. כי באות א' מרומזים המוחין שבהוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם, וזה מתבאר בב' אופנים. אופן א'. הראש שלמעלה, ראש הא', י' עליונה שבא', היא הנקודה הראשונה, ג"ר, שקוצה של הי' העליונה הוא א"א, והי' עצמה היא או"א, וקוצה התחתון של הי' הוא ישסו"ת.

הנקודה הזו שולטת על הכול, שממנה מתפשטים כל המוחין, בחקיקה שהתעטרה להתפשט תחתיה, כי הי' שנכנסה באור הבינה ונעשתה לאויר, היא חקיקה ומקום חיסרון, הכנה ליציאת החכמה ביציאת הי' מאויר.

החקיקה הזו מתעטרת אח"כ בהארת החכמה, ומתפשטת תחתיו בז"א ובנוקבא, באות ו', שהיא צורת אדם, ז"א. הד' שלמטה בא' מחוברת בו', היא בת זוגו של ז"א, שלמות האדם, ז"א. כי נקרא אדם רק כשהוא בחיבור עם המלכות, שאז יש לו מוחין השלמים חכמה וחסדים, הנקראים אדם.

.16 אופן ב'. באמצע א', הו', העומדת באלכסון, היא צורת אדם, הקו האמצעי, ונאחזות בו מב' צדדיו, ב' זרועות, ב' קווים ימין ושמאל, מצד זה ומצד זה.

א' הצורה שלה היא אדם, וע"כ נרשמת א' בראש ספר דברי הימים, כי הספר הזה לא בא אלא להשלים צורת אדם במדרגותיו, עם אלו התולדות שלו, המובאות בדברי הימים, שיהיה הכול אחד, אדם שלם.

.17 ב' של בראשית היא גדולה, משום שהיא כצורת בית לכל העולם, שהיא מסובבת בצורתה, לג' צדדים למעלה ולמטה וכל מעשה בראשית כלולים בה. מסובבת לג' צדדים של כל העולם, ונשאר בה צד צפון פתוח, ואינו נבנה, מפני ששם המדור הרע, כי שם שורה הרע של כל העולם. כי כל הדינים באים מקו השמאל, רוח צפון. כמ"ש, מצפון תיפתח הרעה.

.18 ע"כ כיוון שהב' היא הבית והבניין של כל העולם, היא עומדת בהתחלת התורה, גדולה ורשומה, להראות על הסודות שבכל הספר. כי התורה היא הקו האמצעי, ז"א, ההולך ומתקן הצד הצפוני הפרוץ, קו השמאל.

.19 והספר הזה הוא כמעשה בראשית, שנעשה בשם מ"ב, הכלול במעשה בראשית, שמב' של בראשית עד הב' של ובוהו יש מ"ב (42) אותיות. וע"כ ספר בראשית הוא בהתחלה ב', וסיומו הוא ם' של במצרים. שעולה בשם מ"ב אותיות.

.20 מ' פתוחה היא הנוקבא השלמה, המלכות, אשת חיל המתעטרת בעטרותיה. וע"כ כל ספר משלי אינו אלא שבח של אשת חיל זו, המלכות, וליישב דעת בני אדם, להישמר מאישה רעה, הס"א, כמ"ש, לשמורךָ מאשת רָע, ולהתקרב לאשת חיל זו בעבודה עליונה. וע"כ המ' הגדולה שבתחילת הספר הולכת על העניין הזה.

.21 ש' זו של תחילת שה"ש, מתייחדת במרכבה העליונה. כי האבות, חג"ת דז"א, הם המרכבה העליונה לבינה. אברהם ויצחק, חו"ג, נאחזים זה בזה, וכלולים זה בזה. ויעקב, ת"ת, נכנס באמצע, ומכריע לב' הצדדים, שמייחד אותם זה בזה, ומקיים הארת שניהם. וע"כ מתייחדים כולם בעולם העליון, בינה, שהם מרכבה לבינה. שהחכמה והחסדים שבבינה, ישסו"ת, מתגלים עליהם.

.22 ומשום זה שבח זה הוא במרכבה העליונה, מרכבת הבינה, שמתייחדת במלך שהשלום כולו שלו, ז"א, ומשום זה היא גדולה. ומשום זה התייחדה הש' בתחילת הספר, להראות שכל הספר על העניין הזה הולך ונתקן. וע"כ אות ש' מראה את השבח של כל הספר.

אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף ו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף ו.

.23 כתוב, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלקים על קולך וחיבל את מעשה ידיך. כמה יש לו לאדם להישמר בעוה"ז. פסוק זה הקשו לחברים. כי כך היה צריך לכתוב, אל תיתן את פיך לחטיא את נפשך. כמ"ש, ונפש כי תחטא. ולא מצאנו פסוק שכתוב, ובשר כי יחטא.

.24 אלא כך היא ההלכה, שאסור לו לאדם לדבר דברי זנות אפילו עם אשתו, משום שאיברו יתקשה, ויבוא להרהורים רעים אחרים ויהיה דש בגוֹרְנוֹ, ויזרע חיטים אחרות, שיזדווג עם אשתו ויהרהר בנשים אחרות.

.25 אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך. זה בשר קודש, כמ"ש, והייתה בריתי בבשרכם, כלומר ברית מילה. ואל תאמר לפני המלאך, ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינם הגונים, דברי זנות, אלא כל דבריך יהיו בנחת ובמשקל, כי שגגה היא, שחייב על זה קורבן שגגה.

.26 למה יקצוף האלקים על קולךָ? מפני שעוף השמיים יוליך את הקול שלך ומעמיד אותו לפני הקב"ה.

.27 וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, על חטא הבשר. מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש, אין יכולים אותם השולטים בגיהינום להכניס אותו לשם. ובלבד שישמור את ברית קודש. ואם לא שמר אותה, מעבירים ממנו הברית, ומשחיתים ומחבלים אותו.

המילה נקראת מעשה ידיו של אדם. וע"כ כתוב עליו, וחיבל את מעשה ידיך, שמעבירים ממנו ברית הקודש. ואח"כ מכניסים אותו בגיהינום, ואין להם על מה שיסמוכו. עתה בני, היזהר בכבוד חברך יותר מבגופך. הזהיר אותו בזה, שלא יפגע בכבוד אחר כמו שפגע בכבודו.

עשיית הארץ היא כעין יצירת האדם

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף ז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף ז.

.28 כתוב, גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שָׁתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקיי. גם ציפור, פירושו, שעשה הקב"ה בארץ מקומות ושטחים קדושים, שהם יותר עליונים משאר מקומות היישוב.

.29 והכול הוא כמו יצירת האדם, שהקב"ה בורר אותו הזרע, ומנפץ אותו, כמי שבורר ומנפץ חיטים, התבן לבד והקש לבד, עד שבורר החיטים על מקומן.

.30 כך ברא הקב"ה את הארץ. לקח הקב"ה שלג מתחת כיסא כבודו, שהם דינים דשמאל. והשלג היה מתחמם בכמה אופנים, והטיל אותו לתוך המים של האישה, המלכות, מכאן שאין האישה מתעברת עד שתטיל מ"ן.

ובאלו המים מטיל הזכר, ז"א, את השלג. זהו הזרע המחובר יחד, יותר מאותו הזרע של האישה, שהוא כעין שלג כלפי מים. שמתחברים יחד. כי שלג הוא דינים דדכורא מחכמה בלי חסדים, ומים הם חסדים העולים מדינים דנוקבא, ולפיכך משלימים זה את זה.

.31 לאחר שהטיל הקב"ה את השלג לתוך המים, ברר אותו וניפץ אותו ועשה בתחילה את הטבור, שהוא נקודה אחת מתוך מה שהתברר מהשלג. והטבור הוא נקודת ציוֹן.

.32 ומשם התפשטו ד' חוטים לד' רוחות העולם: מזרח, מערב, צפון, דרום. שהם ת"ת, מלכות, גבורה, חסד. מהחוט הזה שנמשך מצד מזרח, מת"ת, נעשה גוף, התחיל במזרח וכלה במערב, במלכות. הגוף הוא ארץ ישראל. והוא נרשם באותיות אדנ"י, שהוא אדון וריבון כל העולם.

.33 מהחוט, הנמשך מצד דרום, שהוא הברור ביותר מכל השלג, והוא כוחו, נעשתה זרוע ימנית, הנבחרת בתענוגים. וזו גן עדן, שאדה"ר נכנס בו, ועומד לתענוג הנשמות. וזהו מכוסה וחבוי. והוא הימין של כל העולם.

.34 מאותו החוט הנמשך מצד צפון, נעשתה ונבראה ממנו זרוע שמאלית. וזה גיהינום, הנעשה מפסולת של השלג, להעניש נשמות הרשעים.

.35 הראש של העולם נתקן בשמיים. והיה העולם בלי ראש, עד שנבנה ביהמ"ק. כשהוקם המשכן, הוקם הראש.

.36 הפה של כל העולם, שנתקן בראש העולם, הוא סיני, ששם ניתנה התורה. והוא רשם הפה בתוך המים מהבירור שבשלג. הירכיים וכל שאר האיברים הם בכל יתר הארץ.

.37 וכמו שהאישה, יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה, כך כשביקש הקב"ה להוציא הארץ לאור העולם, היו המים עולים ויורדים, כמ"ש, יעלו הרים יירדו בקעות. הקב"ה הוציא מהקרקע רעמים וזוועות, ונסו המים. כמ"ש, מן גערתךָ ינוסון, מן קול רעמך ייחָפֵזון. ויצאה הארץ. ונשארה שפלה ומטונפת, כוולד הזה, שיוצא מרחם אימו, שפל כמת ומלוכלך מהלידה.

.38 וכמו שקוראים ומנדנדים את הוולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו כדי לחמם אותו, ומראה להאיר, כך עשה הקב"ה בארץ, כשיצאה מתוך המים. והכול בפסוק אחד כתוב. כמ"ש, קול רעמךָ בגלגל, שזוהי הקריאה, כדי שתתעורר הארץ. הֵאירו ברקים תבל, האש והנר כדי לחמם אותה. ואז התעוררה הארץ ויצאה תבל, מיד, רגזה ותרעש הארץ. כמו הוולד, שבוכה בשעה שמתעורר.

.39 עד כאן היה נסתם הפה של הארץ. עד שבאו ישראל לקבל התורה, והפה נפתח בראשו, שהוא בשמיים. וזהו סיני, שניתנה בו התורה, ושם נתקן הדיבור.

.40 וכשנכנסו ישראל לארץ, נסתם הפתוח, הפה, ונפתח הסתום, הטבור, להיפך מהאדם, אשר כשנולד, נסתם הטבור ונפתח הפה.

נסתם הפה, שלא היה בו הדיבור, משהסתלק משה. נפתח הטבור, ביהמ"ק. ומשם אוכל מה שאימו אוכלת, ושותה מה שאימו שותה, וכל העולם ניזון מתמצית ארץ ישראל.

ביהמ"ק הוא בינה שבארץ, אמא עילאה. ומשם אוכל מה שאימו אוכלת, שמקבלים משם השפע השלם מאמא עילאה. ובכל העולם אינו נמצא השפע השלם הזה, אלא שניזונים מתמצית ארץ ישראל.

.41 משום זה שטחים ומקומות הם בעולם, שעולים בשבחם אלו על אלו. גן עדן, הזרוע הימנית של כל העולם, יש בו שטחים ומקומות, שעולים בשבחם אלו על אלו. ושם הוא עה"ח ועצה"ד טו"ר.

.42 ובהיכל אחד מהם יש מקום נסתר וגנוז מכל, ואין מי שיידע המקום הזה, חוץ מציפור אחת, הבאה ג' פעמים בכל יום, ומצפצפת בתוך עץ הגן, כמ"ש, גם ציפור מצאה בית.

.43 ובציפור ההיא יודעות הנשמות סימניהן, בזמן שמודות ומשבחות, ובזמן שמשתדלות בחכמה לדעת. ואותה הציפור נכנסת בהיכל, ומסתתרת ונגנזת, ולא ידועה. ודרור, שכתוב, ודרור קן לה, זוהי הנשמה הקדושה, שעולה למעלה והיא בת חורין.

.44 ודרור קן לה. זו יובֵל, בינה, כמ"ש, וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור. קן לה. בחכמה עליונה, שהיא הזיווג של חו"ב. דרור היא למעלה בבינה, וציפור היא למטה במלכות. אשר שתה אפרוחיה. מי היא? הדרור, שהיא שנת החמישים, בינה, שהוציאה ממנה שישה אפרוחים, חג"ת נה"י דז"א, והציפור, שהיא מלכות.

אין החכמה מגולה בשום ספירה חוץ מבמלכות. ולכן נאמר, שבהיכל אחד מהם יש מקום נסתר וגנוז מכל, שהוא היכל החכמה, שהחכמה מכוסה מכל הספירות.

ואין מי שיידע המקום הזה, חוץ מציפור אחת, המלכות, שרק במלכות לבדה מתגלה החכמה. הבאה ג' פעמים בכל יום, שמקבלת מז"א ג' קווים, המכונים ג' פעמים. ומצפצפת בתוך עץ הגן, כמ"ש, גם ציפור מצאה בית. כי בית הוא חכמה, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. והציפור, המלכות, מצאה והשיגה הבית, חכמה.

מטרם שהתגלתה החכמה במלכות, אין הנשמות יכולות לקבל החסדים המכוסים מג"ר דבינה, מאו"א עילאין, הנקראים חירות. כי רק או"א עילאין, שהם ח"ח ודוחים חכמה, נבחנים בהם החסדים כחשובים מחכמה, והחסדים הם ג"ר.

משא"כ בנשמות התחתונים, שהם תולדות זו"ן, הצריכים חכמה, ע"כ כל עוד שאין מקבלים מהחכמה המגולה במלכות, נבחנים החסדים שמקבלים, בבחינת ו"ק בלי ראש, שהם בחיסרון ובלתי שלמים. ובציפור ההיא יודעות הנשמות סימניהן. שעל ידיה הן מכירות בחסדים שמקבלות מאו"א, אם הם ג"ר או ו"ק בחיסרון של ראש. בזמן שמודות ומשבחות, ובזמן שמשתדלות בחכמה לדעת.

ואותה הציפור נכנסת בהיכל, כלומר אם ע"י השבחים וההודאות, והעסק בתורה, הן מעלות מ"ן לאותה הציפור, המלכות, להיכנס בהיכל החכמה, ומסתתרת ונגנזת, ולא ידועה, שאין מושפע ממנה ולמטה אף משהו. כי החכמה מאירה בה רק מלמטה למעלה.

ודרור זוהי הנשמה הקדושה, שעולה למעלה והיא בת חורין. כלומר, שהנשמה עולה למעלה, לקבל מאו"א עילאין את החסדים, והיא בת חורין, כי הם המוחין השלמים ביותר מאו"א עילאין, החשובים מג"ר, ונקראים מוחין דחירות. וכל זה הוא אחרי שכבר התגלתה החכמה במלכות. אמנם מטרם שהתגלתה החכמה במלכות, נבחנים החסדים למחוסרי ראש.

המזבח החיצון חושק תמיד את המזבח הפנימי

[מזבח החיצון תיאובתיה תדיר למזבח הפנימי]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף יא

מהד' 10 כר'. כרך י. דף יא.

.45 גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שָׁתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקיי. האפרוחים, חג"ת נה"י דז"א, התשוקה שלהם היא לב' מזבחות, למזבח הפנימי, בינה, ולמזבח החיצון, מלכות. לוקחים מהמזבח הפנימי, מבינה, ונותנים למזבח החיצון, למלכות. מלכִּי, המזבח החיצון. אלקיי, המזבח הפנימי.

.46 המזבח החיצון, המלכות, חושק תמיד את המזבח הפנימי, בינה. ולעולם אינו שוקט מלזמר שירות ותשבחות. כמ"ש, שיר השירים אשר לשלמה. שהן השירות והתשבחות שהמלכות מזמרת.

.47 כל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכול נהנים ממנו. וכל זמן שהפתילה נעדרת, והשמן חסר מהפתילה, האור מסתלק, ואין מי שיודע באותו אור כלום.

.48 כך כל זמן שהיו ישראל מתוקנים ומיושרים כפתילה זו, אור של מעלה, השכינה, היה דולק עליהם ואומר שירה, ואינו שוקט לעולם. כמו האור שעל הפתילה, שאינו שוקט לעולם מלהימשך למעלה. ואותו השיר, הוא היותר נעלה שבשירים, קודש קודשים. נעדרת הפתילה, כביכול נעדר האור, מסתלק ואין מי שיודע בו.

.49 ושלמה צווח ואומר, וזכוֹר את בוראך בימי בְּחוּרותיך. היתקן וישֵׁר את עצמך במצוות ובמע"ט בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא מתלהב בפתילה.

.50 על האור בזמן שהפתילה מתוקנת, לנגד אותו האור, אמר, וזכור את בוראך, התעורר לנגד הקב"ה בשיר, ותעורר האהבה.

עד אשר לא יבואו ימי הרעה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף יב

מהד' 10 כר'. כרך י. דף יב.

.51 וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים, אשר תאמר אין לי בהם חפץ. בזמן שהלבנה, המלכות, מתמעטת, והרעה תשלוט, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ.

עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושָׁבו הֶעָבים אחר הגשם. השמש, זהו הנהר היוצא מעדן, יסוד, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. שכתוב בו בזמן הגלות, ונהר יֶחרב ויָבֵש. משום שאינו משפיע אל המלכות. והאור, זה האור שברא הקב"ה והתעטף בו. והוא ימינו, אור החסד. כמ"ש, השיב אחור ימִינו.

.52 והירח, הוא הים, מלכות, המתמלא מאותו הנהר, יסוד. כמ"ש, אזלו מים מִנִי ים, ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו י"ב (12) המזלות, הידועים לה, י"ב בחינות שבמלכות, המקבלות מי"ב בחינות שבז"א, חו"ב תו"מ, שבכל אחת מהן ג' קווים. ושָׁבו העבים, אלו שרי אוה"ע. אחר הגשם, אחר בכייתם של מלאכי השרת, כמ"ש, מלאכי שלום מר יִבְכָּיוּן.

.53 ביום שיָזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיִל, ובָטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשׁכו הרואות בארובות. שומרי הבית, אלו הם המלאכים שומרי החומות, כמ"ש, על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. אנשי החיִל, הם כמ"ש, שישים גיבורים סביב לה, שהם המלאכים, הנמשכים מחג"ת נה"י שבגבורה, שבכל אחת מהן יש עשרה, והם שישים גיבורים.

ובָטלו הטוחנות, אלו הם המלאכים אוכלי הקורבנות. כי מיעֵטו, שמיעטו כנפי החיות. וחשׁכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה' המשוטטות בכל הארץ, והן שבע עיני ה', חג"ת נה"י דהארת חכמה, הנקראים עיניים.

.54 וסוּגרו דְלָתיים בשוּק. אלו הם השערים העליונים, שכולם ננעלו, זולת שערי הדמעות שלא ננעלו. בִּשְׁפַל קול הטחנה, זו סוכת דוד, המלכות, שנפלה ושָׁפְלה לעפר, וקולה שהייתה משוררת תמיד בשיר האהבה, שָׁפַל. ויִישַׁחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותם על השיר, מהם משוררים ביום, מהם משמרות משוררים בלילה.

.55 גם מגבוה יִירָאו. כמ"ש, כי גבוה מעל גבוה שומר. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה בנעימה ובקדושה. ובחורבן ביהמ"ק, יצאה מְאֵרָה, ודין חזק מצוי לפניו. וע"כ, וגבוה יירא מגבוה ומדינו.

.56 וחתחתים בדרך. כתוב, הנותן בים דרך ובמים עזים נְתיבה. ובאותה הדרך היה יורד ובא הטל מראשו של הקב"ה. וכל שמחה, וכל טוב, וכל רצון באותה הדרך היו באים. ובחורבן ביהמ"ק נמצא באותה הדרך שבר על שבר, וכל רוגז ואימה וכוח ודין היו באותה הדרך.

.57 ויָנֵץ השקד. כמ"ש, וישקוד ה' על הרעה. וכתוב, מקל שקד אני רואֶה. שפירושו שקידה על הדין לעשות אותו. וצמיחת השקד היא 21 יום. כך מן י"ז (17) בתמוז עד תשעה באב הם 21 יום. ומיום שבשקד מציץ הפרח, אינו מוציא פרי עד 21 יום.

.58 ויִסְתבֵּל החגב. שיינתן הסבל על שכמו של בית דוד, שילכו בגלות. ותָפֵר האֲבִיוֹנה, זו עבודת ביהמ"ק למטה. ובני אדם זועקים ואינם נענים. כי הולך האדם אל בית עולמו, כלומר שהכבוד, המלכות, מסתלק למעלה למעלה, והם זועקים, ואין מי שישגיח בהם, משום שהוא מסתלק לבית עולמו, אל המקום שיצא ממנו. וע"כ נמצאים מארה, ורע, ומוות, ומאורעות רעות בעולם. וסופדים וזועקים בכל יום, כמ"ש, כי עלָה מוות בחלונינו.

.59 עד אשר לא יֵירָתק חבל הכסף. שהוא חוט של חסד, שנמשך מלמעלה למטה. ותָרוץ גוּלת הזהב, הארת החכמה, שיורדת באותו חוט, שמתלבשת בחסד. נשבר החוט, שהתבטל החסד. נפלָה הגוּלה, הארת החכמה, שאינה יכולה להאיר בלי התלבשות בחסד. ותישבר כד על המבוע, שהתורה משתכחת בגלות. ואותו השואב, יופיאל השׂר, אינו שואב ממַעיין התורה, ובני אדם נבוכים בה.

.60 ונָרוֹץ הגלגל אל הבוֹר. כלומר, שניתנה רשות למלאך המשחית לחבל בהם בכל יום. וישוֹב העפר אל הארץ כשהיה, שיִכלו כל הנשמות, והעולם יִכלה, והעפר, שהכול נהיה ממנו, ישוב כבתחילה, ויהיה העולם חָרֵב כשהיה. והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנה, שיתחדש העולם כבתחילה. ובאותו זמן, כתוב, ורבּים מיְשֵׁני אדמת עפר יקיצו.

אדנ"י צבאות הוי"ה אהי"ה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף טו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף טו.

.61 שיר השירים אשר לשלמה. אשרי הדור שחכמה עליונה שורה בתוכו. בשעה שהקב"ה היה רוצה לגלות בארץ, מה שלא נגלה למלאכים העליונים, שזה סודות החכמה של השם החקוק העליון. כי השמות הקדושים לא נמסרו למלאכים ונמסרו לחכמים שבארץ. באותה שעה היו המלאכים משבחים ואומרים, ה' אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודך על השמיים.

.62 מה אדיר שמך בכל הארץ. אלו הם הסודות החקוקים של השמות הקדושים שנגלו בארץ, והשבח של אלו השמות הקדושים, הוא על השמיים. שכל אלו מחנות המלאכים מודים ומשבחים על הפעולה הזו, שהתגלתה בארץ מה שלא נגלה להם.

.63 הנה בפסוק, שיר השירים אשר לשלמה, סודות של המרכבה הקדושה העליונה, של ארבעה שמות חקוקים. והרי הוא סוד הסודות, המרכבה העליונה של השמות: אדנ"י, צבאות, הוי"ה, אהי"ה, שהם מלכות, יסוד, ז"א, בינה. סוד ארבעה שמות חקוקים מארבעה אורות. וכל זוהר וזוהר נכלל אחד בחברו, וחשקו של זה להיכנס בזה ולכלול זה בזה.

בשיר השירים אשר לשלמה רמוזים ד' השמות:

שיר, אדנ"י, מלכות.

השירים, צבאות, יסוד.

אשר, הוי"ה, ז"א.

לשלמה, אהי"ה, בינה.

.64 ואלו ארבעה אורות מתבארים בשמות ידועים: אחד נקרא זוהר חשוך ולא חשוך, שבהסתכלות שלו מיד מרים החושך. מסתכלים בו יותר, הוא נוצץ ולוהט באור וביופי העליון. ואורו נעלם בתוכו, עד שמכה בו אור אחר, וכורה באור הזה, ונוקב אותו. אז הוא מתמלא מהזוהר ההוא ונוצץ לכל צד.

ב' מצבים במלכות:

א. ב' המאורות הגדולים, שקומת המלכות גדולה כמו קומת ז"א, ששניהם מקבלים ממקור אחד, מבינה. ז"א מקבל מקו הימין דבינה, חסד. המלכות מקבלת מקו השמאל דבינה, חכמה.

אמנם במצב הזה נבחנת המלכות לחושך, כי בהיותה מקבלת משמאל דבינה בלי ימין, ונמצאת החכמה דשמאל בלי החסד שמימין, וחכמה בלי לבוש מחסד אינה יכולה להאיר, וע"כ היא חושך.

ב. ואח"כ היא מתמעטת ויורדת לנקודה תחת היסוד, שאז היסוד, קו אמצעי, ממעט אותה מלקבל חכמה, ע"י המסך דחיריק שבקו האמצעי. ואז היא נבנית מחדש ע"י או"א, ובאה למצב ב', שמקבלת אור החסד מז"א, ואינה יכולה לקבל עוד מבינה.

ועכ"ז יש בה גם אור החכמה מבינה, בכלים של מצב א'. וכשהיא מתוקנת במצב ב', וכבר יש לה חסד מז"א, היא מלבישה החכמה, שנשארה בה בכלים של מצב א' ומלבישה בחסדים. ואז מאירה בחכמה ובחסדים בכל השלמות.

זוהר חשוך ולא חשוך, זה המלכות הנקראת אדנ"י. שבהסתכלות שלו מיד מרים החושך, כי בתחילת ההסתכלות צריכים לעורר בה הכלים של מצב א', מטרם שהחכמה התלבשה בחסד, ואז היא חושך. וע"כ כמו שמתחילים להסתכל בה, מרימים עליה את החושך שבחכמה שבמצב א'.

מסתכלים בו יותר, כלומר כשממשיכים להסתכל בה, ומעוררים החסד, שקיבלה מז"א במצב ב', אז הוא נוצץ ולוהט באור וביופי העליון. באור, הוא אור החסד. וביופי עליון, הוא הארת החכמה המכונה היופי העליון.

והנה כל זה אמור אחר שכבר באה למצב ב', ורוצים לעורר אותה בחכמה, אז בתחילת ההסתכלות נעשה חושך, מחמת הופעת מצב א', ובהמשך ההסתכלות נשלם הכול ע"י מצב ב'.

אבל בעודה במצב א', אין שום עצה להאיר את החושך שבה, שנעשה מחמת שהחכמה חסרה מחסדים. כשעודה במצב א', נמצא האור קמוט ונעלם בתוך המלכות, כי אז היא חשוכה.

עד שמכה בו אור היסוד, המסך דחיריק שבו, וכורה באור הזה, כלומר, שממעט אותה מחכמה. וע"י זה כורה ועושה אותה בית קיבול, שתוכל לקבל אור החסד מז"א, ונוקב אותו, כלומר, שממעט אותה שלא תוכל עוד לקבל חכמה משמאל דבינה כמקודם לכן. אז היא מתמלאת באור ומאירה לכל צד, הן לשמאל בחכמה, והן לימין בחסדים.

.65 זוהר זה נחקק בע"ב (72) ניצוצות, שהם ע"ב שמות, חקוקים בע' (70) סנהדרין ושני עדים. אז הזוהר הזה כלול בשני שמות, ומתעטר בשם הזה אדנ"י.

השם ע"ב הוא ג' קווים בג' הפסוקים, וייסע ויבוא ויֵט. וחכמה זו המתגלה במלכות, מושפעת מג' קווים אלו. זוהר זה נחקק בע"ב ניצוצות, והשם ע"ב מתחלק לשבעים סנהדרין ושני עדים. אז הזוהר הזה כלול בשני שמות, אהי"ה הוי"ה, שהם בינה וז"א. ששם מקור יציאת החכמה, אבל שם היא רק כלולה ואינה מגולה. ומתעטר בשם הזה אדנ"י, שהחכמה מתגלה רק בשם אדנ"י, במלכות, ולא בב' השמות העליונים.

.66 אז המלכות היא שׂר של כל העולמות. וכל הצבאות וכל המחנות של העליונים והתחתונים, כולם אומרים השבח של הפסוק, שיר השירים אשר לשלמה, שמשבחים לו, ואומרים תשבחה, ומשבחים למעלה.

והזוהר הזה, כאשר נשלם בהארת היסוד, י', הוא שיר. כי המלכות היא אדון, כלומר שׂר וריבון, והי' שבשיר היא השלמוּת, שנשלמה מכל, כלומר מיסוד, שהוא י', וביחד היא שיר. ונקראת שיר המעלות, שהיא ריבון ממונה על כל הצבאות והמחנות, שהם המדרגות שלמטה, על כל מה שיש בג' עולמות בי"ע.

.67 הזוהר השני, הוא זוהר שמאסף אליו כל העיניים העליונות הסתומות. והוא זוהר נוצץ לעיניים, שאינם יכולים להסתכל בו. ונקרא חי. ומשום שהוא חי, הוא לוקח כל האורות העליונים הסתומים, וזורק אורות מתנוצצים למטה, למלכות, ועושה פירות ותולדות למינו.

הזוהר השני, הוא יסוד, שהוא השני אחרי המלכות מלמטה למעלה. ונודע שהיסוד הוא הקו האמצעי, שמחזה ולמטה דז"א. אורות דחכמה נקראים עיניים. והם סתומים בקו שמאל, מטרם שהתייחד עם הימין ע"י הקו האמצעי. והזוהר השני, יסוד, הוא זוהר שמאסף אליו כל העיניים העליונות הסתומות, כל אורות החכמה המכונים עיניים, הסתומים בקו שמאל.

מאסף אליו, כלומר, שע"י זה שמייחד השמאל בימין, נפתחה החכמה מסתימתה, ומאירה. ונודע שאין הקו האמצעי יכול לייחד השמאל עם הימין, מטרם שממעט קומת החכמה לו"ק דחכמה, שלא תאיר אלא מלמטה למעלה.

והיסוד, הוא זוהר נוצץ מלמטה למעלה, לעיניים, שאינם יכולים להסתכל בו, לאותה הארת החכמה שמיעט אותה, שאינה יכולה להסתכל מלמעלה למטה. אבל מטרם שמיעט החכמה, אין היסוד יכול להאיר בה אפילו הו"ק דחכמה. ונקרא חי, שנמשך מז"א, עה"ח. כלומר, שהוא הקו האמצעי, הממשיך ו"ק דחכמה, הנקראים חיים, כמו ז"א, שהוא הקו האמצעי שלמעלה מטבור. וע"כ נקרא חי, כמו ז"א, שנקרא חיים.

ומשום שהוא הקו האמצעי, הנקרא חי, הוא לוקח כל האורות העליונים הסתומים, כל הארות החכמה דשמאל, ומלביש אותם בחסדים דימין, וזורק אורות מתנוצצים למטה, הארות החכמה המלובשות בהתנוצצות החסדים למטה אל המלכות. ועושה פירות ותולדות למינו. שאותם האורות שמטיל אל המלכות, נעשים בה נשמות ורוחות, הנקראים פירות ותולדות של היסוד.

.68 וזוהר חי זה, נקרא חי העולמים, משום שזהו הכלל של העליונים והתחתונים. כי הוא כולל מהעולם העליון, ז"א, ומהעולם התחתון, מלכות, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. ועל שמוציא אורות מתנוצצים, חכמה מלובשת בחסדים, ועושה פירות למינו, נשמות, ע"כ נקרא זוהר זה צבאות, השם השני מארבעה שמות. שהחשק שלו הוא תמיד לשבח בזוהר הראשון, הנקרא שיר.

וכשנכללים כאחד בחיבור אחד בלי פירוד בתשוקה שלמה, אז נקרא הכול, המלכות והיסוד, שיר השירים. שהמלכות נקראת שיר, והיסוד נקרא השירים.

.69 ואפילו הוא לבדו, שהוא כלל הכול, שכולל חג"ת נ"ה, נקרא כלל הרבים. כלל של כל האורות העליונים והתחתונים. ואנו קוראים לו כל, מפני שהוא כלל הכול. הוא חיים. עליו כתוב, ועץ החיים בתוך הגן, להיותו הקו האמצעי. כי כל החיים תלויים בו. בקו האמצעי, כי ממנו פורחים חיים ואורות לכל צד.

.70 שיר זה, המלכות, נקרא באר. והחיים העליונים, אורות היסוד, נכנסים בתוכה, וע"כ כתוב, באר מים חיים. וכתוב, באר חפָרוּהָ שׂרים. ע"ש השרים העליונים האלו, שהם אורות נסתרים שנאספו בזוהר של היסוד, שהם חג"ת דז"א, הנכללים ביסוד דז"א. והם כרו את הבאר, שהיא המלכות. והם לא כרו אותה ע"י עצמם אלא ע"י היסוד.

.71 הזוהר השלישי, הוא ז"א, הקו האמצעי שמחזה ולמעלה, והוא כלל ג' אורות, חג"ת, כי הקו האמצעי, ת"ת, הנקרא ז"א, כולל בתוכו ב' הקווים חו"ג. והוא ג' אותיות יה"ו. בזוהר הזה התדבקו האבות, כי הקו האמצעי הוא יעקב, שבו כלולים חו"ג, אברהם ויצחק.

.72 ז"א הוא רָצוֹא וָשׁוֹב, אין מי שיכול להתיישב בהתנוצצות שלו. על ז"א כתוב, והחיות רצוא ושוב. ז"א יורש נחלה וירושה של אורות נסתרים שאינם מגולים, נחלת או"א עילאין, י"ה. סוד השם הקדוש של ג' אותיות תלויות בחיות, שהן ו', ז"א, והן יה"ו. מאותיות יה"ו, האות ה' הרביעית, מלכות, לוקטת ואוחזת. ע"כ נקרא ז"א הוי"ה, שכך הסתדר בסדר שלם, שג' אותיות יה"ו יאירו לה"ת.

.73 הזוהר הזה, ז"א, הוא רצוא ושוב, אות ו' דהוי"ה, אשר י"ה רומזים לחו"ב, ו"ה לז"א ולמלכות. ו', ז"א, עומדת באמצע בין מעְלה, הבינה, ובין מטה, המלכות.

האות ה', בינה, היא מצד למעלה, והאות ה', מלכות, היא מצד למטה. והחיות, שהן ו', חג"ת, הן באמצע. ע"כ הן ברצוא ושוב. רצוא אל ה"ר, בינה, לעלות אליה בתשוקה שלמה, לקבל ממנה חכמה וחסדים. ושוב, אל ה"ת, מלכות, לתת לה, מה שליקט וקיבל מלמעלה מבינה.

.74 הזוהר הזה כגלגל שבעין בדרך סתום, שהזוהר שלו רצוא ושוב, כי תשוקתו לעלות למעלה, ומיד חוזר. וזהו עניין, אשר, שבכתוב, שיר השירים אשר לשלמה. שיר, מלכות. השירים, יסוד. אשר, ז"א. שעומד כאן וכאן, בבינה ובמלכות.

וכאן מתבאר הכתוב, והחיות רצוא ושוב, בד' צבעי העין. שהעין אינה מאירה, אלא בדרך סתום מחכמה, שאז עולָה למעלה ומקבלת מבינה ג' צבעים, לבן אדום ירוק, ג' קווים חג"ת, הסתומים מחכמה. וזה נבחן לרצוא. ואח"כ פותחת העין בסדר ושוב אל המלכות, שהוא השחור שבעין. ובה התגלתה החכמה.

.75 הזוהר הרביעי הוא אהי"ה, בינה, זוהר סתום שאינו נראה כלל. כי מהזוהר הסתום הזה יוצאים שאר האורות חכמה וחסדים, ומתפשטים ונכללים אחד בחברו. אבל הזוהר הזה עצמו אינו נגלה כלל, אלא עומד בתבונת הלב, שנה"י דתבונה מתלבשים בז"א, בל"ב (32) נתיבות החכמה. שהלב, נתיבות החכמה שבז"א, יודע ומסתכל בו, אע"פ שאינו נראה כלל, שמקבל ממנו ומשפיע למלכות.

.76 משום שכל האורות היוצאים מבינה, יוצאת מהם התשוקה של הזוהר התחתון, מלכות, שתשוקתה היא לשבח שבח להסתכל בכל אלו האורות, כלומר לגלות הארת החכמה, שנקראת הסתכלות. ולהתכלל בתוכם, כדי לעלות ולראות בנועם העליון, לגלות הארת החכמה המכוסה בבינה, הנקראת נועם.

ועל זה אמר דוד המלך, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שִׁבְתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וזהו, לשלמה, שבכתוב, שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום כולו שלו, שהוא בינה.

והתבארו ארבעת השמות: אדנ"י צבאות הוי"ה אהי"ה, בד' מילים: שיר השירים אשר לשלמה. אדנ"י, מלכות, שיר. צבאות, יסוד, השירים. הוי"ה, ז"א, אשר. אהי"ה, בינה, לשלמה.

ראיתי והנה מנורת זהב, שׁבעה ושׁבעה מוּצָקות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף כ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף כ.

.77 כתוב בזכריה, ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה, ושׁבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוּצָקות לנרות אשר על ראשה. זכריה, נגלה לו עניין המנורות הטהורות, אחת מסתדרת ואינה מאירה מעצמה, המלכות. ואחת המאירה, שהיא מז"א.

.78 ראיתי והנה מנורת. זוהי המנורה המסתדרת בשבחי גוונים, כלומר הספירות, החקוקות בשם אדנ"י, המלכות. בשם זה המלכות מאירה לתחתונים, וזנה ומפרנסת אותם כראוי.

.79 מנורת זהב, הוא ב"ד בשם אלקים, לדון כל העולם, שעומד בדין. ועל שם זה, אלקים, נברא העולם. והכול בשמאל. זהב מורה על הארת החכמה שבשמאל, שכל הדינים שבעולם נמשכים משמאל. וכן אין חכמה זו מאירה, אלא ביחד עם דינים מרובים.

.80 מנורת זהב כולה. כולה, לשון שלמות. כשהמלכות נשלמה בצד הימין, שהתחזק בה בשם הוי"ה, שהוא חסד וימין. כי אז המלכות היא כלה בחופה עם הוי"ה, שכל העולמות באהבה בחיבור אחד.

כי אז, וגֻלה על ראשה. כתוב, גֻלה, בלא ו', שזהו מקור הצדיק, יסוד. שנעשה נהר שפלגיו משמחים עיר אלקים, מלכות, ועושה פירות ותולדות בשם צבאות, מוגבל בי"ב גבולים לארבע רוחות העולם, חו"ג תו"מ, שכל אחד כלול מג' קווים, והם י"ב.

.81 ושבעה נרותיה עליה. המנורה המאירה, זה השם העליון, הוי"ה, החקוק בשבעים שמות, שהם ע"ב שמות, שעיקרם הוא ע' שמות, שנקרא בהם הקב"ה. והם מאירים לשבעה עמודים, שהעולם עומד עליהם, חג"ת נהי"מ.

.82 שבעה ושבעה מוצקות. אלו הם תחתונים, העומדים כנגד העליונים, וכולם נאחזים בנרות שעל ראשה, הארת השם ע"ב. שבעה ושבעה מוצקות, שבעה ימים ושבעה ימים, שבע ספירות. עליונים בז"א ותחתונים במלכות, המתחברים יחד.

.83 שבעה ושבעה, כולם למעלה בז"א, ואע"פ שהם רק שבע ספירות בז"א, בינה וחג"ת נה"י, משום שכל אחת כלולה בחברתה, הן י"ד (14) ספירות, שבע ושבע. אמנם, ו"ס חג"ת נה"י, יפה הוא, שהן נכללות אחת בחברתה, אבל האחת שנשארה, שהיא בינה, במי נכללת?

.84 אלא כשכולם עולים לי"ב, שחג"ת נה"י נכללים זה בזה ונעשים י"ב, אותה העומדת עליהם, בינה, המשלימה אותם לי"ג (13), נכללת באחת העומדת עליה, שהיא מדרגה שכולם נכללים בה, וזוהי הנקודה העליונה, חכמה, שכולם יוצאים ממנה. ועימה נעשו לי"ד.

.85 שתי מדרגות, כל אחת נקראת שׁבעה. אחת היא העוה"ב, בינה, ישסו"ת, שיש בהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ. ונקראת שבעה, כמ"ש בבית ראשון, שהוא בינה, ויבנהו שבע שנים. ואחת היא הצדיק, יסוד, שנקרא שבעה, הכלול משבע ספירות חג"ת נהי"מ, כמ"ש, כי שבע ייפול צדיק וקם, שבע קימות כנגד שבע ספירות.

.86 אלו ב"ס בינה ויסוד, הנקראים שבעה מוצקות לנרות. אחת מצד זה ואחת מצד זה. ואע"פ שהן במניין הנרות האלו, כי שבעת הנרות הן בינה וחג"ת נה"י, כבר יש בהם בינה ויסוד. עכ"ז השבח של כל הנרות הוא מהשתיים האלו, שהם שבעה ושבעה המוצקות אליהם.

כי הנרות האלו מאירים על ראש המנורה, והמנורה מאירה מכוחן לעלות למעלה אל הבינה. וכשעולה המנורה, המלכות, היא עולה ממדרגה למדרגה, מספירה לספירה, עד שמתאחד הכול למעלה בבינה. וזהו שכתוב, שיר השירים אשר לשלמה. שהכול מתאחד בשלמה, בינה. כי שיר, מלכות. השירים, יסוד. אשר, ז"א. וכולם מתאחדים בבינה, שהיא לשלמה.

.87 שה"ש נחתך ע"פ אליהו ברשות העליון. שה"ש הוא שבח השבחים למלך שהשלום שלו, בינה. משום שהוא המקום הצריך שמחה, שאין שם כעס ודין, כי העוה"ב, בינה, כולו שמחה, משמח את הכול. ומשום זה הוא שולח שמחה וחדווה לכל המדרגות.

.88 כמו שאת התעוררות השמחה צריכים לעורר מהעוה"ז למעלה, כך צריכים לעורר חדווה ושמחה מעולם הלבנה, המלכות, אל העולם העליון, בינה. ומשום זה, העולמות עומדים באופן אחד, וההתעוררות אינה עולה אלא מלמטה למעלה.

שיר הוא בסימן תתר"ו (1006)

[שיר תתר"ו סימן]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף כג.

.89 שיר הוא בסימן תתר"ו (1006). באותיות חקוקות של השם הקדוש יש זִיעַ ורתת של כל העולמות, וכל הנוקבאות של תהום הגדול, עד שהתפשטות הרוח נכנסת לשער הראשון שבצד מזרח. בעל העיניים ב-500 מפתחות של ההיכלות, הנה הוא בחקיקת השם הקדוש של י"ב אותיות, שמעופפים בו י"ט (19) מחנות הלוהטים באש.

כתוב, ויהי שירוֹ חמישה ואלף. אלף, חכמה. חמישה, חג"ת נ"ה, המקבלים מחכמה. ועיקרם של ז"ת, חג"ת נהי"מ, הן חמש ספירות חג"ת נ"ה, וב"ס יסוד ומלכות הם ב' כוללים. היסוד כולל חמש ספירות חג"ת נ"ה בבחינת השפעה, והמלכות כוללת חמש ספירות חג"ת נ"ה בבחינת קבלה. וע"כ אפשר לקרוא ז"ת בשם חמישה, להיותן העיקר, ויסוד ומלכות שבהם, מובנים מאליהם.

ובכתוב, ויהי שירו חמישה ואלף, אין יסוד ומלכות בכלל החמישה, אלא יסוד בלבד בכלל החמישה, ולא המלכות.

השיר של שלמה הוא בסימן תתר"ו, כלומר, אלף, שהוא חכמה, וו"ס חג"ת נה"י המקבלים מחכמה. כמ"ש, ויהי שירו חמישה ואלף, שהיסוד הוא בכלל החמישה. אבל המלכות אינה בכלל החמישה, וע"כ אינה תתר"ז (1007) אלא תתר"ו.

באותיות הרשומות של השם הקדוש, יה"ו, שהם ג' קווים, בתחילה, יש זיע ורתת של כל העולמות, וכל הנוקבאות של תהום הגדול, שזה ביציאת קו ימין, מסיבת עליית המלכות של כל המדרגות לבינה שבכל המדרגות, בעניין י' שנכנסה באור הבינה ונעשה אויר, קומת רוח.

כי המלכות שעלתה לבינה סיימה המדרגה תחת החכמה, ובינה ותו"מ של כל מדרגה נפלו למדרגה שמתחתיה, שזה נבחן לקו ימין, שאז, מחמת הדינים דמלכות שהתערבו בבינה, נעשים זיע ורתת בכל העולמות ובכל הנוקבאות של תהום הגדול, כלומר בכל המדרגות ששם התערבה המלכות בבינה.

עד שהתפשטות הרוח, קומת הרוח, שנעשתה ע"י עליית המלכות לבינה, נכנסת לשער הראשון שבצד מזרח, כלומר, עד שנתקן לשער הראשון שבז"א, לקו ימין דז"א, שנקרא צד מזרח.

צד המזרח, בעל העיניים ב-500 מפתחות של ההיכלות, זהו ז"א, הקו האמצעי, המתקן את העיניים, חכמה דשמאל, ע"י שמייחד אותן עם הימין. וחג"ת נ"ה שלו נקראים 500 מפתחות, כי הקו האמצעי בכללו נקרא מפתח, משום שפותח את החכמה, והספירות שלו נקראות מפתחות. ועד כאן ביאר הזוהר יציאת קו ימין שבז"א, ע"י ביאת הי' באור הבינה.

קו שמאל דז"א יוצא ע"י יציאת הי' מאויר הבינה, כשהמלכות חוזרת ויורדת מבינה, ובינה ותו"מ שנפלו מכל מדרגה, חוזרות ועולות למדרגתם, והמדרגה נשלמת בע"ס, שאז חוזרת החכמה להאיר במדרגה. שאז בא ז"א בחקיקת השם הקדוש של י"ב אותיות, שהוא ג' אהי"ה, שמורידים המלכות מאוויר הבינה, ומוציאים קו השמאל. וכיוון שז"א בא בשם י"ב, הוא מוציא קו השמאל.

ז"א, הוא הוי"ה במילוי אותיות א', יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ובהיותו בקו ימין בלבד, נבחן שהוא בד' אותיות הוי"ה בלי מילוי, שבגי' כ"ו (26). ואח"כ כשיוצאים בו המוחין ע"י קו שמאל, והקו האמצעי נבחן להוי"ה במילוי אותיות א', שהם עשר אותיות שבגי' מ"ה (45). וע"כ מרומזים ב' הקווים, השמאל והאמצעי, במספר י"ט (19), שהוא הגי' של מילוי אותיות א', כלומר ו"ד של יו"ד ושלוש אותיות אלף עם ו'.

אמנם ביציאת השמאל, נבחן המילוי י"ט, שהוא אש לוהטת, מחמת הדינים שבשמאל בלי ימין. אלא אח"כ, כשיוצא הקו האמצעי, ומייחד השמאל עם הימין, אז מאיר המילוי י"ט בכל השלמוּת בהוי"ה במילוי אותיות א'.

ולכן נאמר, שמעופפים בו י"ט (19) מחנות הלוהטים באש, שע"י השם בן י"ב, שמוריד המלכות מבינה ומחזיר בינה ותו"מ למדרגתם, פורח המילוי י"ט של הוי"ה במילוי אותיות א', לוהט באש, כי ביציאת השמאל, נמצא מילוי י"ט בדינים דשמאל בלי ימין. והתבארה יציאת קו שמאל דז"א.

.90 בעל העיניים לוקט גחלי אש ואיברי אש, ונכנסים לתוך היכל זְבוּל, היכל ששם מסתדרים כל השבחים לעלות למעלה. וע"כ כתוב, בָּנׂה בניתי בֵּית זְבוּל לָך. והוא היכל שיש בו 1006 מדרגות העולות בשבחי התשבחות. ובתוך כולן יש מדרגה אחת פנימית מכולן, ששם מתבררת האהבה של השבח ההוא, בירורה של הנקודה התחתונה. וכשהתבררה מתוך כולם, עולה למעלה בשיר. ונקראת שה"ש, ועולה מכל אלו השבחים, ומתבררת מכולם.

אחר שביאר הזוהר קו ימין וקו שמאל דז"א, מבאר עתה הקו האמצעי דז"א, שכל עניין יציאת ג' קווים דז"א מביא כאן בגללו. ונודע, שאין הקו האמצעי יכול לייחד השמאל עם הימין, זולת ע"י ב' פעולות שבמסך דחיריק, שבתחילה מעורר עליו מסך דמנעולא, ואח"כ דמפתחא.

לכן נאמר, שבעל העיניים, קו האמצעי דז"א, לוקט גחלי אש, הדינים דמנעולא המכונים גחלי אש. ואיברי אש, הדינים דמפתחא המכונים איברי אש, משום שהאש שלהם אינה מחמת עצמם, אלא מחמת המלכות שעלתה לבינה.

ונכנסים לתוך היכל זבול, שהקו האמצעי נכנס עם אלו ב' מיני דינים, דמנעולא ודמפתחא, לתוך המלכות הנקראת זבול. היכל ששם מסתדרים כל השבחים לעלות למעלה, שבהיכל המלכות מסדר הקו האמצעי את הדינים, וממעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא מלמטה למעלה, שע"י זה מייחד אותו עם הימין.

וע"כ כתוב, בנׂה בניתי בית זבול לך. שזה מורה על המלכות, בשעה שמקבלת ב' מיני דינים, דמנעולא ודמפתחא, מז"א, והוא ההיכל שמיתקנים בו 1006 מדרגות, ועולים בשבח התשבחות. כלומר, שהכתוב, ויהי שירו חמישה ואלף, כתוב על היכל זבול זה, שהוא המלכות, ששָׁם מקום הגילוי של החכמה לחג"ת נ"ה, שהם ו"ק דחכמה, המכונים 1005, ולא במקום אחר. וגם היסוד בכללם, ע"כ הם 1006.

ובתוך כולן יש מדרגה אחת פנימית מכולן, המלכות שבהיכל הזה, שהיא מלכות דמלכות, שהיא המנעולא שהביא שם ז"א. ששם מתבררת האהבה של השבח ההוא, בירורה של הנקודה התחתונה. ששם התברר, שאלו הדינים שבמנעולא, הם אהבה, כי לולא הדינים האלו, לא היה יכול הקו האמצעי לייחד ימין ושמאל, ולא היו שום מוחין בעולמות.

וכשהתבררה מתוך כולם, עולה למעלה בשיר. אחר שהתברר הכול, המנעולא עולה למעלה ומתלבשת בהעלם בתוך המפתחא. ואז נקראת המלכות שיר. שכתוב עליה, ויהי שירו חמישה ואלף. 1006 עם היסוד.

אבל אינם 1007 עם המלכות, משום שהמלכות מבחינת מנעולא אינה מקבלת חכמה מחמת הדינים שבה. ואע"פ שיש עוד מלכות מבחינת מפתחא, אמנם מלכות מבחינת מפתחא נחשבת ליסוד ולא למלכות. וע"כ אין שם אלא חג"ת נה"י דמלכות ולא מלכות דמלכות. ונמצא שאינם 1007, אלא 1006.

ואז נקראת המלכות שה"ש, שעולה מכל אלו השבחים, ומתבררת מכולם, כי תיקונה עולה מכל השבחים והשירים המתגלים ממסך דחיריק. ע"כ נקראת שה"ש. כלומר, שיר המתגלה מתוך כל השירים.

והבית בהיבנותו, אבן שלֵמה מסע נבנָה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף כו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף כו.

.91 והבית בהיבנותו, אבן שלֵמה מסע נבנָה. והבית בהיבנותו, כשזכר ונוקבא, ז"א ומלכות, מתחברים יחד. כי, והבית, זו המלכות. בהיבנותו, זה ייחוד המלכות עם ז"א. אז, אבן שלֵמה. שהמלכות, הנקראת אבן, שלמה, שנשלמה במה שצריכה.

ולא נשלמה עד שהייתה מסע. שחילק אותה הקב"ה, בינה, מז"א, והתקין אותה וקישט אותה, והביא אותה אל האדם, ז"א, הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם (45). ואז נבנה, שנשלמה מכל וכל.

.92 כשהתחברו ז"א ומלכות זה בזה, כל הרוחות האחרים וכל הדינים הרעים עברו משם, ולא התקרבו אל המקדש, המלכות. כמ"ש, ומַקָבות והגרזן כל כלִי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו. שהם כל מיני הדינים הרעים. כי כולם באו ונעלמו בתוך הנקב של התהום הגדולה, שהוא הנקב דבינה, המעלימה כל הדינים, כיוון שנבנה ביהמ"ק למטה, ונתקן ההיכל על כנו. אז נגלה שה"ש, שהיה נצרך לחבר מקדש במקדש, מלכות בבינה, שילבישו זו את זו.

.93 כשמשה היה במדבר, בגלל עוונותיהם של ישראל, היה הזיווג של משה מתחבר בו, שהזיווג דז"א ומלכות היו מתחברים על ידו באחור. היו זכר ונוקבא מתחברים יחד, שז"א ומלכות היו מתחברים באחור. אז, והבית בהיבנותו, שבניין הנוקבא, בית, היה מעט מעט.

.94 כשעברו ישראל את הירדן ומשה נאסף, חילק אותה הקב"ה מז"א, והתקין אותה במשכן שי_ה, עד שנשלמה בבית עולמים, בביהמ"ק שעשה שלמה, והתחברה במלך שלמה, והיו העולמות, ז"א ומלכות, בזיווג פב"פ. אז, אבן שלֵמה מסע נבנה. שהמלכות, אבן, הייתה שלמה. מסע, כלומר, שלא הייתה במקום קבוע אחד, אלא שהיו לה ב' מצבים. ונעקרה ממצב א' ונשתלה במצב ב'. ואז נבנית כראוי.

.95 וכל המינים הרעים וכל הרוחות הרעות עברו אז מהעולם, ולא שלטו כלל. כמ"ש, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו.

.96 בשעה שכולם עברו מהעולם, ונשארו אישה ובעלה, מלכות עם ז"א, פב"פ, אז נגלה שה"ש. וזהו, שיר השירים אשר לשלמה. בלא עירוב כלל מס"א. אשר לשלמה, כלומר, שהייתה פב"פ. אשר לשלמה, שהמלכות נעקרה ממצב א', שהייתה באחור, ונשתלה במצב ב', פב"פ, במקום שכל השלום שלו, בינה.

.97 אמר אליהו לרבי שמעון: רבי, אמור דבריך, ואני אומר אחריך, כי ממני וממך יתברר הדבר. ורשות ניתנה לנו מהעתיק מכל, שיתגלו סודות אלו מלמטה ומלמעלה. אתה כנגד הסודות התחתונים, ואני כנגד הסודות העליונים.

.98 ובחייך רבי, חשיבות יתֵרה יש לך, כי כל דבריך ייכתבו למעלה לפני עתיק יומין, ודבריי לא ייכתבו למעלה, אלא בעוה"ז ייכתבו דבריי על ידך. דבריך יהיו כתובים למעלה, ודבריי כתובים למטה, אשריכם צדיקים בעוה"ז, ואשריכם בעוה"ב.

הלוך ילך ובָכׂה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף כז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף כז.

.99 פתח רבי שמעון ואמר, שיר השירים אשר לשלמה. כתוב, הלוך ילך ובָכׂה נושא מֶשך הזָרַע. כמה פעמים הוכיח הקב"ה לישראל להחזיר אותם בתשובה אליו, שילכו בדרך הישר, כדי להתעלות ביניהם. כי כשישראל הם זכאים, והולכים בדרך הישר, כביכול, התעלות היא להקב"ה עימהם, מכל אוה"ע. כי כשישראל הם זכאים, והולכים בדרך הישר, מעלה אותה הקב"ה על כל בני העולם, וכולם מודים ומשבחים לו.

ולא הם בלבד, אלא אפילו העליונים למעלה, כולם מודים לו משום ישראל. ולא זה בלבד, אלא הוא מתעלה בכבודו ממש, בגלל ישראל. ולא זה בלבד, אלא אפילו ישראל ממש, מתעלים בכבודו של הקב"ה, למעלה ולמטה.

.100 בשעה שישראל כשרים, כיסא הכבוד שלמעלה, מלכות, מתעלה למעלה למעלה, בכמה שמחות, בכמה אהבה, ומתחברים העולמות, ז"א ומלכות, בשמחה. וכולם מתברכים מעומק הנחלים, בינה, וכל העולמות מושקים ומתברכים ומתקדשים בכמה ברכות, בכמה קדושות, והקב"ה שמח עימהם בשמחה בשלמות.

.101 בשעה שישראל אינם כשרים, הכול הוא להיפך. ועכ"ז, אהבת הקב"ה אינה נמנעת מהם, והכיסא שלו, המלכות, יושב עליהם, כאם על הבנים, שאינה נמנעת מלבקש עליהם רחמים.

.102 בקול שהמלכות מבקשת רחמים על ישראל, היא עולה למעלה, לז"א, משום שרצונו הוא במי שמלמד זכות על בניו. מאין לנו זה? ממשה, שהתעלה בעלייה בגלל שלימד זכות עליהם, על ישראל. כמ"ש, ומשה לא ידע כי קָרן עור פניו. מתי התעלה לכבוד הזה? כשחטאו ישראל, ולימד עליהם זכות.

.103 הלוך ילך ובכׂה. בגלל עוונותיהם של ישראל. נושא משך הזרע, זהו כיסא הכבוד, המלכות, שנושא משך זרע הקודש העליון, זרע של נשמות ישראל, כדי לעשות פירות ותולדות, להוליד הנשמות בעוה"ז.

.104 כשמלכות עולה בקול ישראל, בקול בקשת רחמים על ישראל, אע"פ שישראל אינם כשרים, עכ"ז הקב"ה, ז"א, מעלה אותה ומשקה אותה משיקויו של הנחל העמוק, בינה. והיא נשלמת מכל הצדדים. אז כמ"ש, בוא יבוא ברינה, כלומר מתוך אותה השלמות והברכות והקדושות שנשלמה. בתחילה, כשחטאו, הלוך ילך ובכה, על עוונותיהם של ישראל, וכשחזרו בתשובה, בוא יבוא ברינה.

.105 בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק, ונשלם עולם התחתון, מלכות, כעין העולם העליון, בינה, היו ישראל כולם כשרים, והתעלו בכמה מדרגות עליונות. אז התעלה כיסא הכבוד, המלכות, בשמחה, בכמה שמחות ובכמה ערכים.

.106 ואז, שיר השירים אשר לשלמה, עלו בשמחה וירדו בשמחה. וכל העולמות היו בשמחה, והחיבור היה בשמחה. שיר להקב"ה, שהמלכות משוררת להקב"ה. השירים, לעליונים ולתחתונים, לחיבור ז"א ומלכות, ע"י היסוד, המייחד אותם זה בזה. אשר לשלמה, החיבור של כל העולמות בשמחה, למלך שהשלום כולו שלו, בינה. כל זה על פיו של אליהו נחתך.

יִפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף כט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף כט.

.107 יִפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב את השמיים. בשעה שהקב"ה ברא העולם, ברא תחילה שִׁיתין עליונים, מקורות, להוריד בהם גשם ברכות וקדושות עליונות שלמעלה. והם לוקחים תחילה ממקור החיים, בינה, מהמקום העליון, שהשיתין יצאו משם.

.108 כי בתחילה, מטרם שנברא העולם, עלה ונגלה רצון אחד, מחשבה סתומה, א"א, כתר. ונתן הכול באותה המחשבה הסתומה, כל מה שהיה ויהיה. ומאותה המחשבה, כתר, עלה הרצון לברוא את העולם. ויצא מעיין דק, או"א עילאין, הכולל סתימת המחשבה. וזה אינו נשמע לחוץ ואינו מתגלה. שהחכמה אינה מתגלה בו.

ויש בז"ת שלו, הנקראים ישסו"ת, הסתכלות החכמה, והיא נמסרה לחכמי לב, שנשמתם מלבישה את ישסו"ת. משום שהחכמה אינה נגלית מהם ולחוץ, שאינה מאירה מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה. ואותם שאינם במקומם, לא יוכלו לקבל מהם.

.109 מישסו"ת יוצאים חמישה מקורות, חג"ת נ"ה דז"א, וסתום אחד, יסוד דז"א, ואחד שמאסף את הכול, המלכות. והמקורות האלו היו כשנברא העולם, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים. בראשית, אותיות ברא שית. שית, המקור שמאסף אליו כל המקורות, חג"ת נה"י דז"א, לזון העולמות.

המלכות נקראת שית (6) ולא שבע, הכוונה על מלכות דמפתחא, שאינה מלכות ממש, אלא יסוד דמלכות, וע"כ קורא לה שית, כמו שנקרא היסוד.

.110 את השמיים. אלו הם ששת המקורות העליונים שלמעלה, חג"ת נה"י דז"א. לתת לשית, למלכות. מיום שנברא העולם עד שנבנה ביהמ"ק, היו המקורות האלו סתומים, ולא נפתחו כלל להשפיע אל המלכות שתזון העולם.

.111 הרי אברהם היה בעולם, האם לא נפתחו המקורות בשבילו? כתוב, ויהי רעב בארץ. הרי שהיו סתומים ולא השפיעו למלכות שתזון העולם. יצחק. גם בו כתוב, ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון. יעקב, הרי כתוב, ויהי רעב בכל הארצות. משה, הרי בכמה מקומות כתוב, מי יאכילנו. וכתוב, להמית את כל הקהל הזה ברעב. וכן, ויִצְמָא שָׁם העם למים. וכן, ולא היה מים לעדה.

.112 וכן יהושוע, אע"פ שנכנסו לארץ, כתוב, ויִשבות המן ממחרת באוכלם מעבוּר הארץ. בימי השופטים כתוב, ויהי בימי שפוֹט השופטים ויהי רעב בארץ. בדוד כתוב, ויהי רעב בימי דוד.

.113 מהו הטעם של הרעב, שהיה בימי הצדיקים האלו? משום שהשיתין האלו, חג"ת נה"י דז"א, לא נפתחו, והעולם ניזון מתמצית בדוחק, בלי פתיחה כלל, אלא כזיעה המזיעה מתוך אילן ויורדת למטה, או מתוך אבן.

.114 בשעה שבא שלמה המלך ונבנה ביהמ"ק, והיו כל העולמות במשקל אחד למעלה ולמטה, שז"א ומלכות היו פב"פ, שווים זה לזה. אז נפתח אותו השית, המלכות, המקבל והמאסף כל השיתין העליונים האלו, שהם חג"ת נה"י דז"א.

.115 השית, המלכות, נפתח בשעה שנפתחו אלו השיתין העליונים, חג"ת נה"י דז"א. וכיוון שנפתח השית, המלכות, יוצאות ברכות לעולם. הוא נפתח כשהסירו ממנו עקלתון אחד היושב לרגלו. נחש עקלתון, הנוקבא של ס"מ, מקור כל הקליפות והרע.

וכיוון שזה עבר, השית נעשה שיר, ונפתח האוצר הטוב. שעליו כתוב, יִפתח ה' לך את אוצרו הטוב. בכוח של מי נפתח? בכוח שאר השיתין, חג"ת נה"י דז"א, הנקראים שמיים, כמ"ש, את השמיים. כלומר, השירים, שהם חג"ת נה"י דז"א, שכולם נפתחו ונתקנו לתת מזון לכל העולמות.

.116 אז כתוב, ויישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וכתוב, אוכלים ושותים ושמחים, כי שית, מלכות, ושיתין, חג"ת נה"י דז"א, נפתחו, וכל המעדנים העליונים היו יורדים לכל העולמות, וכולם היו שמחים לעלות לעולם העליון, בינה, ללקוט ברכות ומעדנים לעולמות.

אז מתעוררת מהם אהבה למלך העליון, ז"א, שיהיה הכול אחד, ז"א ומלכות, בלי פירוד. אז השבח העולה על כל השבחים למלך שהשלום שלו, בינה, שיהיה הכול בשמחה למעלה ולמטה.

שיר דכורא, שירה נוקבא

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף לב

מהד' 10 כר'. כרך י. דף לב.

.117 כתוב, למנצח מזמור, לדוד שיר. וכתוב, לךָ דוּמייה תהילה אלקים בציון ולך ישולם נדר. דוד המלך ידע ברוח הקודש, ששיר, מלכות, עתיד להתגלות בעולם. ואמר, שיר, העתיד להתגלות. לך דומייה, עתה הוא בחשאי, שאין רשות לגלות תשבחה זו. אלא תשבחה ותהילה אלו, תְגלה, אלקים בציון, כשייבנה ביהמ"ק, שהוא כנגד המקדש העליון, מלכות, אז, לך ישולם נדר, ותגלה השיר הזה.

.118 כתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. וכן, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. וכאן כתוב, שיר השירים, לשון זכר, ולא שירה. אלא שָׁם שבח הנוקבא, המלכות. וע"כ כתוב, שירה, לשון נקבה. כאן שבח העולה לעולם הזכר. שהמלכות משבחת לז"א, עולם הזכר, ע"כ כתוב, שיר, לשון זכר.

.119 כאן גוף ורוח המתחברים יחד. גוף המלכות בגוף הז"א, ורוח המלכות ברוח ז"א. ייחוד היסודות נקרא ייחוד גוף בגוף, וייחוד נשיקות נקרא ייחוד רוח ברוח. כמ"ש, שיר השירים, דבקות גוף בגוף. יישָׁקֵני מנשיקות פיהו, דבקות רוח ברוח. והכול באהבה העליונה דז"א ומלכות, להיות הכול אחד בייחוד אחד.

.120 הייחוד כאן, הוא הייחוד שבשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. שיר, זהו ישראל, שבשמע ישראל, שהוא ממונה להעיד עדות הייחוד. השירים, זהו ה' אלקינו ה'. הוי"ה, או"א. אלקינו, ישסו"ת, שבהם כלולה המלכות. הוי"ה אחרונה, ז"א, ייחוד ג' קווים.

הוי"ה, או"א, ימין. אלקינו, ישסו"ת, שמאל. הוי"ה שנייה, ז"א, הקו האמצעי, המייחד או"א וישסו"ת, ימין ושמאל. הכול אחד בייחוד אחד ע"י הקו האמצעי.

וכאן הייחוד של כל העולמות, או"א וישסו"ת וז"א ומלכות. אשר לשלמה, הוא, אחד, שמייחד הכול, הן ייחוד הקווים והן ייחוד ז"א ונוקבא.

.121 וזהו ששלמה המלך היה צריך לייחד ברוח הקודש, שהוא המלכות, שתתייחד עם ז"א, לחבר הכול בייחוד אחד, ברצון, להתדבק זה בזה. שיהיה הכול אחד. כי שלמה הוא מלך שכל השלום שלו.

שלום בית ושלום של ב' הצדדים

[שלמא דביתא ושלמא דב' סטרין]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף לג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף לג.

.122 מהו, שכּל השלום שלו? האם יש הרבה מיני שלומים? אלא שלום אחד הוא שלום בית, שבגללו נבחן הזכר לזכר. שזיווג נקרא שלום. ואחד, הוא שלום של ב' הצדדים, ימין ושמאל, שהייתה מחלוקת ביניהם. שאחד הנכנס באמצע אוחז בב' צדדים אלו, ועושה שלום ביניהם. הוא שלום אחר.

.123 אבל שלום, שבגללו נבחן הזכר לזכר, הוא צדיק, יסוד, ומלך עליון, ז"א, נקרא בגללו מלך שהשלום שלו. ומשום זה, כל שבח שה"ש הוא למלך שכל השלום שלו, הן השלום של הזיווג עם המלכות, הן השלום העליון שמכריע בין ב' קווים ימין ושמאל שבבינה.

והייחוד שמתייחד הכול, ב' מיני השלום, הם במקום בינה, ששם עולה ז"א עם המלכות לקו האמצעי אשר שם, שהוא שורשו. ונמצא כלול מב' מיני שלום ביחד. כי לוקח כל התשוקה של כל האיברים, הספירות, וכל התענוגים וכל התשוקות העליונות שבבינה, ומאסף הכול אצלו ומשפיע אל המלכות.

.124 ע"כ הוא נקרא אחד, שלמה המלך ברוח הקודש, שהיא המלכות. כי כששרה עליו רוח הקודש, רצה לחבר הכול ברצון השלם כראוי, ולייחד הכול בחביבות ברצון, להיות אחד למעלה בחו"ב, ולמטה בז"א ובמלכות. ועל זה כתוב, יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ואֵרֶא החיוֹת והִנה אופַן אחד בארץ

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף לד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף לד.

.125 כתוב, ואֵרֶא החיוֹת והִנה אופַן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו. וארא החיות, הן ישראל סָבָא, כלומר ישסו"ת, ששָׁם החבל, הקו האמצעי, בחקיקותיו בימין ובשמאל.

כי הקו האמצעי, ז"א העולה ומייחד ימין ושמאל, שורשו בישסו"ת. וד' החיות אשר שָׁם, הם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. וימין ושמאל שבהן, אריה שור, י"ה, שהם בישסו"ת עצמם. והקו האמצעי, נשר, ז"א, העולה לישסו"ת, ומייחד אותם זה בזה, והוא ו'. והמלכות, שהיא פני אדם, מקבלת כולם, והיא ה"ת.

.126 ג' רשומות קשורות זו עם זו, דרום מזרח צפון, שהם ג' החיות אריה שור נשר, והם ג' הקווים, הימין הוא דרום, האמצעי מזרח, והשמאל צפון, והם יה"ו, שימין ושמאל הם י"ה, והאמצעי הוא ו'. והם פנים סתומים, שהעין אינה שולטת לראות. ויחזקאל אומר, וארא החיות. איך היה יכול לראות אותן?

.127 אלא שהיה מסתכל מתוך האור, שאינו מאיר, שהוא המלכות, המקבלת וכוללת בתוכה ג' החיות, אריה שור נשר, והחכמה שבהן מתגלה בתוכה, והוא כמי שרואה בעששית, כלי שדפנותיו עשויים מזכוכית, שמעמידים בו נר להאיר בעיניים סתומות. כשהנרות מתנוצצים בתוך אותה עששית, לוהטת להט לפי שעה, ואינו עומד בקיום, שההארה אינה נמשכת, אלא מאירה ומיד נפסקת.

יחזקאל לא היה מסתכל בג' החיות במקומן בישסו"ת או בז"א, כי בהם הן סתומות, ואינן ניתנות לראייה, חכמה, כי אין החכמה מתגלה אלא במלכות. אלא שהיה מסתכל במקום הגילוי, מלכות, שבה מתגלה החכמה, הראייה.

והיא עצמה פני אדם. אבל כל ג' החיות, אריה שור נשר, כלולות בה ועומדות, כמו ג' נרות בעששית. ויחזקאל היה רואה אותן מתוך העששית, המלכות. ונודע שאפילו במלכות, אין החכמה מתגלה אלא בעת נסיעת הקווים, ומיד היא נעלמת.

.128 מתגלגלים ג' הקווים, שהארתם מתגלגלת ובאה בג' מקומות, דרום צפון ומזרח, בזה אחר זה, שזה מכונה נסיעה או גלגול. ונוצצים לפי אותה השעה, רק בשעת הגלגול והנסיעה, ונכנסת ההתנוצצות זו בזו, שנכללים זה מזה.

וסדר נסיעתם, שאחד עולה ויורד, באו"ח ובאו"י, ומתגבר בצד דרום, שהוא קו ימין, חסד, בעניין אות י', שנכנסה לאור ונעשה אויר, שזה עניין המלכות שעלתה לבינה וממעטת אותה לכו"ח דכלים ונ"ר דאורות, שזה קו ימין ופני אריה.

אח"ז התגבר ונכנס בצד צפון, קו שמאל, שבו יורדת הי' מאויר, וחוזרת הארת החכמה להאיר במדרגה, ומתגלגל בקשריו, כלומר, שעושה מחלוקת עם קו הימין, ובא ועולה באות ט', הרומזת, שהטוב שלה גנוז בתוכה, שמחמת המחלוקת, החכמה נגנזה שם. כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, שהאור נוצץ ולוהט בחקיקות שבאות ט', וגנז אותו.

.129 אות ט', סתומה בסתימה, יוצאים ממנה כל הניצוצות והזוהר המאיר והנוצץ. אשרי מי שרואה אותה בחלומו, כי היא מסדרון, שממנו נוצצים ניצוצות. פושט ואוסף.

מטרם שהשמאל מתייחד עם הימין, אין החכמה שבו יכולה להאיר, והיא סתומה. ואז נעשה תיקון כלי, שיקבל לתוכו את סתימת אור החכמה, כדי שאח"כ, כשתתייחד החכמה עם החסדים שבימין, תאיר החכמה מתוך סתימתה שבכלי הזה.

וכלי זה הוא האות ט', שראשה הימני כפוף לתוכה, שזה מורה על החכמה הסתומה שבה. ואות ט', סתומה בסתימה, יוצאים ממנה כל הניצוצות והזוהר, שאות ט', החכמה הסתומה שבה, יוצאת ומאירה ומתנוצצת, אחר שהשמאל מתייחד עם הימין. ויש בית. כמ"ש, בחכמה ייבנה בית.

ואות ט', אע"פ שאינה בית, כי רק סתימת החכמה נגנזה בה ולא החכמה עצמה, עכ"ז נבחנת למסדרון אל הבית, שהגילוי שבה הוא במסדרון, שאין יושבים בו בקביעות, כמו בבית, אלא בדרך ארעי. פושט ואוסף, שמתפשט ואוסף האור, וחוזר ונעלם. בזה סיים הזוהר לבאר את קו השמאל, פני שור.

.130 וקו אחד עולה ויורד, באו"ח ובאו"י, ומתגבר בצד מזרח, שהוא הקו האמצעי, פני נשר, באות ט' ובאות י', שכולל שמאל וימין ביחד, שהשמאל מרומז באות ט' והימין באות י'.

ומתפשט מב' צדדים, מימין ומשמאל, ומתגלגל בארבעה צדדים. שניים למעלה, חו"ב, שהם ירושה מאו"א. ויש שניים מב' צדדים, דרום וצפון, שמתיישב ונכלל מכולם. והוא מרכבה עליונה בארבעה צדדים. אופַן אחד בארץ אצל החיות. זוהי המרכבה התחתונה שבמלכות, הכלולה בד' צדדים.

הקו האמצעי בשורשו הוא ז"א, שעלה לבינה וייחד ימין ושמאל דבינה, ויצאו בבינה ג' קווים, חב"ד שבה. הימין חכמה, השמאל בינה, האמצעי ז"א, דעת. וכל האורות שהתחתון גורם בעליון, זוכה בהם התחתון. וע"כ כיוון שג' קווים שבבינה יצאו מז"א, ע"י הכרעתו בב' קווים שבבינה, ע"כ ז"א מקבל ג"כ ג' קווים חב'"ד מבינה.

אמנם הדעת דז"א נחשבת לשלו עצמו, שגם בבינה היא מז"א, וב' קווים ימין ושמאל, חו"ב, באים בו מהתכללות, כי ג' הקווים נכללים זה בזה, ויש ג' קווים בכל אחד מהם. וע"כ מוח הדעת שבו, נחשב שיָרש מאו"א, וב' הקווים חו"ב שבו, מההתכללות.

ומתפשט מב' צדדים, שזה מכוח שייחד ב' צדדים דבינה, ומתגלגל בארבעה צדדים, שהם חו"ב וב' צדדים דדעת. שניים ז"א מקבל למעלה, בירושת או"א, שהם ב' צדדים של ימין ושמאל שבדעת דז"א, שמקבל מבינה. ויש שניים מב' צדדים, דרום וצפון, שהם חו"ב דז"א, שמתיישב ונכלל מכולם, שאינם נחשבים לעצם מוחין דז"א, אלא שבאים בו מטעם ההתכללות. ורק הדעת נחשבת לעצם המוחין דז"א.

.131 המרכבה העליונה שבז"א, שהיא ארבעה צדדים, חו"ב וימין ושמאל שבדעת, פושטת אור מג' צדדים. צד אחד הוא שלו עצמו, דעת, שהתחברה בו הירושה דאו"א. שהיו שני צדדים, ימין ושמאל שבדעת, והתחברו לאחד, שהוא דעת, הקו האמצעי. ושניים מב' צדדים, חו"ב.

.132 המרכבה דז"א פושטת אור המזרח שבה, שהוא הקו האמצעי. המרכבה התחתונה שבמלכות מגלה פן אחד מד' פנים שבמרכבה שלה, פני נשר, כנגד אותו האור שבקו האמצעי, ומקבלת אותו, והאירה ממנו. וכשאותו הפן האיר מאותו האור, אז נקרא הפן ההוא אדנ"י. שפירושו, שליט וריבון בשליטת אור גדול. והפן ההוא, כיוון שמקבל האור שבקו האמצעי, נעשה היכל אליו, וגונז אותו בתוכו, ובשבילו נעשה אדון ריבון ושליט.

.133 המרכבה דז"א פושטת האור הדרומי שבה, קו ימין. המרכבה התחתונה במלכות מגלה פן אחד מד' פנים שלה, פני אריה, כנגד אותו האור, ומקבלת אותו, והאירה ממנו. וכאשר הפן הזה האיר מאותו האור שבקו ימין, אז הפן נקרא אל, ששולט להטיב לעולם ברחמים, ולתת מזון לכל אחד כראוי.

.134 המרכבה דז"א פושטת האור הצפוני שבה, קו השמאל. המרכבה התחתונה שבמלכות מגלה פן אחד מד' פנים שלה, פני שור, כלפי אותו האור, ומקבלת אותו, והאירה ממנו. וכאשר הפן הזה האיר ממנו, מקו שמאל, אז נקרא אותו הפן אלקים, שפירושו, שהוא שליט וריבון לדון העולם בדין, ולתת דין לכל מי שצריך, ולנהוג הכול בדין. כי כל הדינים באים מקו שמאל, כמ"ש, מִצפון תיפתח הרעה.

.135 עד כאן הפנים העליונים שבמרכבה דז"א. והפנים התחתונים שבמרכבה דמלכות מתחברים ג' בג', שג' פנים אריה שור נשר, שבמרכבה דז"א, מאירים לג' פנים אריה שור נשר, שבמרכבה דמלכות, ונכללים אלו באלו. פן אחד שנשאר ממרכבה תחתונה, פני אדם, הכול שואלים עליו, איפה הוא פן אחד שנשאר?

.136 באיזה מקום הוא? בארץ. כדי שלא יישארו התחתונים בלי השגחה אפילו רגע אחד. כי הפן ההוא, פני אדם, כשנכללו כל ג' האחרים, אריה שור נשר, הפן הזה לוקח מכולם, ונכלל בכולם, והוא לבדו בכל ג' פנים, כדי להשגיח בחסד על כל בני העולם.

.137 והפן הזה, פני אדם, משבח תמיד, ומעורר התעוררות לאותם שהם למעלה מהמלכות. ואותם שלמעלה עליה, מתעוררים לאלו העליונים, שהם למעלה מהם, וכן אלו העליונים שלמעלה מהם, מתעוררים למעלה, ומתקשרים זה בזה עד א"ס.

.138 וזהו, כשהתעורר בהתעוררות הפנים האלו בנשיקות העליונות, להיות דבקוּת בעליון, ולהשלים ולזון את כל העולמות, שיהיו כל העולמות בשמחה. כמ"ש, יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיָין.

קין הבל ושֵׁת

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף לח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף לח.

.139 והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר, ותלד את קין. והאדם, אדה"ר הנסתר, שאורות דקים עליונים בחקיקותיו, אורות חסדים. ידע, מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עימה פב"פ. וכשהם מסתכלים פב"פ לשימוש, אז כתוב, ידע, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע, לעשות תולדות. זהו לטוב, בהתעוררות ההשגחה למטה.

המילה, ידע, רומזת על המשכת החכמה ע"י הדעת. והאדם, רומז על ז"א, הנקרא אדה"ר הנסתר, שבחקיקותיו אורות דקים עליונים, אורות חסדים בלי חכמה, דקים וקטנים.

ידע, מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כלומר, שידע להמשיך למלכות אורות החכמה ע"י הדעת, מה שלא ידע מקודם לכן, כי מקודם לכן היו אורות דקים עליונים בחקיקותיו.

כי ידע להיות עימה פב"פ, שהזיווג של ז"א ומלכות נקרא זיווג פב"פ. וכשהם מסתכלים פב"פ לשימוש, אז כתוב, ידע, כי ידע, פירושו המשכת החכמה ע"י הדעת, שז"א ומלכות הם פב"פ. אז כתוב, ידע, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע, לעשות תולדות. שע"י זיווג פב"פ נולדות נשמות, ולא בעניין אחר.

זהו לטוב, כל הנאמר עד כאן הוא לטוב, ללמד שאדה"ר גרם במעשיו לזיווג פב"פ של ז"א ומלכות, וע"כ זכה גם הוא להיות בזיווג פב"פ עם חוה, הראוי להמשיך נשמות קדושות. בהתעוררות ההשגחה העליונה למטה. שע"י הזיווג העליון פב"פ, נמשכת ההשגחה למטה לתחתונים.

.140 מִשֶׁבָּא הנחש על חוה, שהסית אותה לאכילת עצה"ד, הטיל בה זוהמה, רוח הטומאה. וקין מאותה זוהמה יצא. איך יצא מזוהמת הנחש? הרי כתוב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שנשמע, שקין יצא מאדם, ולא מהצד האחר. א"כ איך ייתכן, שהנחש הטיל בה זוהמה, ויצא ממנה קין?

.141 אלא ודאי הנחש הטיל בה זוהמה, ומאותה זוהמה נשאב ונבלע בה רוח הטומאה, שהיה דופק במעיה, ולא היה לו גוף להתלבש ולהיכלל בו ולצאת לעולם. וכיוון שבא אדם והתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמה, עשה גוף לאותו הרוח הרע, שהיה במעיה.

והרוח הרע התלבש ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה. שהיה מעורב מב' צורות, מצורת הקדושה שמצד הגוף, מאדם, ומצורת הטומאה, שמצד הרוח, מזוהמת הנחש.

.142 וחוה הסתכלה בזה, שהיה מעורב מב' צורות, ואמרה, קניתי איש את ה', כלומר עם ה'. כי איש שבו, הוא מצד זוהמת הנחש. עם ה', הגוף שבו נמשך ע"י אדם, שהיה מהקדושה, מה'. ולכן כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע. וכשהביא קורבנו, מאותו הצד האחר הביא אותו. כמ"ש, ויהי מקץ ימים. ולא כתוב, ויהי מקץ ימין. כי הצד האחר נקרא קץ הימים. והקדושה נקראת קץ הימין.

.143 ותוסֶף ללדת את אחיו את הבל. כי ודאי שאותו הרוח הרע התחזק והתגבר במעשיו של קין, והכוח והעוז של הרוח הרע נשבר בהבל, ע"י מעשיו של הבל, ולא היה אצל הבל כלום. כי הבל היה כולו מצד ימין, ולא הייתה בו אחיזה אל הצד האחר. ועד כאן היה הכול בצד הזוהמה של הנחש. אפילו הבל לא היה על צד השלמות. כי היה כולו ימין, ולא היה בו מהקו האמצעי, שהוא צורת אדם. וזה גרמה לו הזוהמה של הנחש.

.144 כיוון שאח"כ בא ונולד שֵׁת, נמתק העולם בצדיקים ובחסידים, שהיו אח"כ בעולם, שיצאו ממנו. ש"ת זה סיומו של הא"ב. כי ש' ת' הן האותיות האחרונות של הא"ב. ואע"פ שהעולם נמתק, לא הוסרו העיקשות והרע מהעולם, אלא שנכנעו מפני צד האמונה, המלכות, שנקראת אמונה, שהיא סיום האותיות. כי סיום האותיות, ק"ר ש"ת, הן אותיות המלכות.

.145 כי עד כאן נבראו העולמות באותיות התורה, ולא נשלמו האותיות של הא"ב, עד שנולד ש"ת, שנקרא באותיות האחרונות של הא"ב. כיוון שנולד שת, נשלמו כל המעשים שלמעלה ושלמטה בעניין האותיות. אז נמתק העולם, שהעיקשות והרע נכנעו לקדושה, כי נשלמו תיקוניו.

מכאן והלאה התחיל העולם להתנהג ע"פ דרכי היושר, בקו האמצעי, שהוא ישר ואינו נוטה לא לימין בלבד, כמו שהיה הבל, ולא לשמאל בלבד, כמו שהיה קין, אלא בקו האמצעי הכולל שניהם יחד.

.146 ההתחלה של השמות, שהתחילה אחר שנולד שת, היא מאלו האותיות שנעזבו מקודם. השם אדם מתחיל באות א' ונגמר בם'. ולאחר שגמר הא"ב בשם ש"ת, חזרו האותיות אל השם אֱנוֹש.

א' של אנוש כמקודם, כמו בשם אדם, שהוא תחילת הא"ב. הנ' של אנוש, אחר מ', שנעזבה מאדם, כי הוא נגמר בם', נתקנה בנ' של אנוש. הש' של אנוש נלקחה מהתחלת האותיות של שת, כי אנוש לקח האותיות מזה ומזה, הא' של אדם והש' של שת. הו' של אנוש, צורת האדם שבו, הקו האמצעי, להראות שֶׁמִשֵׁת התייחסו הדורות בעולם בדרך יושר, בקו האמצעי, ביושר, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל.

ח' ט' חזרו ט"ח

[ח' ט' אתהדרו ט"ח]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף מ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף מ.

.147 באותיות של הא"ב נבנה הכול, שבכל מדרגה שיצאה, היו בה כ"ב (22) אותיות שבא"ב. והלכו ל"ב (32) א"ב עד שעמדו ישראל על הר סיני. כיוון שעמדו ישראל על הר סיני, נאספו האותיות, ל"ב א"ב, ונסתמו בהתהפכות הא"ב, ויצאה התורה כלולה בל"ב שבילים של החכמה העליונה, ונרשמה כל הא"ב בי"ב (12) גבולים ובי"ב שבטים. חוץ משתי אותיות, שהסתלקו מי"ב השבטים, והן ח"ט, שלא נראו בהם כלל.

.148 עד שבאו תחילה לארץ ישראל, והיה חרם בהם בחטאו של עָכָן, שמָעַל בחרם. ואז חזרו אלו שתי האותיות, שהיו מסתלקות מהם, והן מכריזות ואומרות חָטא ישראל. והאותיות האלו לא היו מסתלקות מהם בכל דור ודור, אע"פ שהיו בארץ הקדושה.

.149 עד שבא שלמה ובנה את ביהמ"ק, והתיישבו העולמות למעלה ולמטה בצורה אחת, שזו"ן, העולמות שלמטה, עלו והלבישו את או"א, העולמות שלמעלה, ונעשו בצורה אחת כמוהם. כי התחתון שעלה לעליון נעשה כמוהו. אז התיישרו כל האותיות, ואלו שתי האותיות ח"ט, שהיו רשומות ביניהם לרע, לחטא, נהפכו לטוב, וחזרו ט"ח, כמ"ש, ויישב יהודה וישראל לבטח.

אין מדרגה שלא יהיו בה אורות וכלים. והכלים של כל מדרגה נקראים אותיות. והכול נבנה ומושג באותיות, שהם הכלים של כל המדרגות. ומהעת שהתגלתה הו' של אנוש, הקו האמצעי, עד מתן תורה, הלכו ונגלו ל"ב א"ב, ל"ב שבילי החכמה, החכמה דשמאל, שאינה נגלית אלא ע"י הקו האמצעי, הנקרא תורה.

במתן תורה נשלם הגילוי הזה של ל"ב שבילי החכמה. וכיוון שעמדו ישראל על הר סיני, נאספו האותיות, כלומר, שבהר סיני התקבצו כל ל"ב א"ב, ל"ב שבילי החכמה, ונשלמו.

אמנם יש ב' מיני הארות בא"ב, ישר והפוך, שא"ב ביושר כדרכו, מאיר בהן האור מלמעלה למטה, אור זכר. וא"ב הפוך, תשר"ק, אין האור מאיר בהן אלא מלמטה למעלה, אור נקבה.

ונאמר, שנסתמו בהתהפכות הא"ב, שהארת ל"ב שבילי החכמה נסתמה להאיר רק בא"ב הפוכות, שבהן מאירה החכמה רק מלמטה למעלה, וההארה מלמעלה למטה נסתמה. והוא מכוח התיקון של הקו האמצעי. ויצאה התורה כלולה בל"ב שבילים של החכמה העליונה, כי אז נגלתה החכמה הזו בכל השלמות.

ב' נקודות במלכות, והן מפתחא, מדה"ר, ומנעולא, מדה"ד. וכשהאדם זוכה, שמגביר הימין על השמאל, שולטת בה הנקודה דמפתחא, שורש כל האורות, והנקודה דמנעולא בגניזה, וע"כ ממשיכה המלכות כל האורות על האדם.

ואם האדם אינו זוכה, אלא שמגביר השמאל על הימין, אז מתגלה נקודה דמנעולא במלכות, שכל האורות מסתלקים מהמלכות בסיבתה. לכן נקראת המלכות עצה"ד טו"ר, שאם זוכה ומגביר הימין על השמאל, הנה טוב. ואם אינו זוכה ומגביר השמאל על הימין, הנה רע.

מטו"ר שתי האותיות ח' ט', המאירות במלכות בשני צירופים. כי ח' הארת השמאל, וט' הארת הימין, הנמשכות אל המלכות מב' הצינורות ימין ושמאל שביסוד דז"א. ואם זוכים ומגבירים הימין על השמאל, שאז שולטת נקודת המפתחא ונקודת המנעולא נגנזת, נעשה הצירוף ט"ח, שהט', הארת הימין, שולטת, והח', הארת השמאל, נכנעת לימין ונסתרת.

וטַח הוא לשון כיסוי והעלם, כמ"ש, טַח מֵרְאות עיניהם, הרומז על המנעולא, שהתכסתה ונגנזה. ואם אינם זוכים ומגבירים השמאל על הימין, נעשה הצירוף ח"ט, שהח', השמאל, שולטת על הימין. ואז התגלתה נקודת המנעולא, המסלקת את כל האורות, והנה רע. וזה רק במלכות, אבל ז"א הוא עה"ח, שאין בו אחיזה לרע, ואין בו אלו שתי האותיות ח' ט'.

לפיכך יש בשתי האותיות ח' ט' שלוש בחינות:

א. כשאין ח' ט', אין אחיזה לרע, שזהו בז"א ובי"ב שבטים.

ב. כשהאותיות בצירוף ח"ט, שהשמאל גבר על ימין, זהו, לא זכה הרי רע, שבמלכות.

ג. כשהאותיות בצירוף ט"ח, שהימין גבר על השמאל, זהו, זכה הרי טוב שבמלכות.

י"ב גבולים הם התכללות ד' בחינות, ג' קווים דז"א ומלכות המקבלת אותם, שהם חגת"ם, זה בזה. והיה צריך להיות ט"ז (16) תחומים, כי ד"פ ד' הם ט"ז. ומפני שהמלכות אינה נכללת עימהם אלא מקבלת בלבד. ונבחנים שיש כאן ג' קווים ומלכות, שהם חגת"ם, שבכל אחד מחגת"ם ג' קווים. ואפילו במלכות עצמה עולים בשם רק ג' קווים שמקבלת ולא יותר. וע"כ הם ד' בחינות, שבכל אחת ג', והם י"ב, ולא ט"ז.

וכשאלו י"ב גבולים כולם מאירים במלכות, הם נקראים בה י"ב שבטים. ונמצא שבי"ב גבולים ובי"ב שבטים אין שם אלא ג' קווים דז"א. והמלכות אינה נחשבת עימהם, אלא מבחינת הקבלה. וע"כ אין בהם האותיות ח' ט', שהן האחיזה של הקליפות בטו"ר שיש במלכות, כי ז"א הוא עה"ח, שאין הרע נאחז בו, כמו בעצה"ד טו"ר, המלכות.

ונרשמה כל הא"ב בי"ב גבולים, שהם חגת"ם שבכל אחד ג' קווים, שהם בז"א. ובי"ב שבטים, כשמאירים כולם במלכות בלבד, נקראים י"ב שבטים. וכל זה נשלם במתן תורה. חוץ משתי אותיות, שהסתלקו מי"ב השבטים, והן ח"ט, שלא נראו בהם כלל.

כי בכל י"ב הבחינות יש רק ג' קווים דז"א, והמלכות אינה עולה ביניהם בשם, אלא רק בקבלה מהם בלבד. ובז"א אין אחיזה לטו"ר, לשני הצירופים ח"ט וט"ח. וע"כ אין אותיות אלו בי"ב שבטים. בשלמות של מתן תורה לא היו בה ח' ט' כלל. וזוהי בחינה ראשונה של ג' הבחינות.

עד שבאו תחילה לארץ ישראל, שארץ ישראל היא מלכות. והיה חרם בהם בחטאו של עָכָן, שמָעַל בחרם, והגביר השמאל על הימין, אז התעוררה המנעולא במלכות ונעשה הצירוף ח"ט, והן מכריזות ואומרות, חָטא ישראל. שנגלה במלכות הצירוף ח"ט, שהוא עניין, חטא ישראל, כלומר בחינת לא זכה הרי רע שיש במלכות. וזוהי בחינה ב' של ג' הבחינות.

עד שבא שלמה ואלו שתי האותיות ח"ט, שהיו רשומות ביניהם לרע, לחטא, הצירוף ח"ט, נהפכו לטוב, וחזרו ט"ח, שרומז על התגברות הימין, ט', על השמאל, ח'. שאז, זכה הרי טוב, ומתכסה ונעלמת המנעולא, מדה"ד, ומדה"ר שולטת במלכות וכל האורות מתגלים. וכן הצירוף ט"ח מרמז על הגניזה של מדה"ד, מלשון, טח מֵראוֹת עיניהם, לשון כיסוי והעלמה. וזוהי בחינה ג' של ג' הבחינות, שבזו כל השלמות.

.150 כל האותיות היה ביניהן שלום בלי מריבה, כי הקו האמצעי עשה שלום בין קו הימין לקו השמאל שבאותיות, וכלל אותם זה בזה. וכל האותיות של הא"ב שלמות למעלה בז"א ולמטה במלכות. האותיות העליונות שלמות למעלה בז"א, והאותיות הדקות, שלמות למטה במלכות. כי האותיות שבמלכות הן קטנות.

.151 בשעה שהכרובים, זו"ן, היו פורשים כנפיהם מלמטה למעלה, שהוא התיקון דמסך דחיריק דקו האמצעי, הנקרא כנפיים, היו אותיות פורחות מלמטה למעלה. כלומר, האותיות שהן קו השמאל, המאיר רק מלמטה למעלה. ואותיות היו פורחות מלמעלה למטה. כלומר, האותיות שהן קו הימין, המאיר מלמעלה למטה. ואותיות של ימין ושמאל נכנסות אלו באלו, ונכללות אלו באלו, בנשיקות של אהבה.

.152 כיוון שהאותיות מימין ומשמאל מתחברות אלו באלו, כל המדרגות התחתונות והעליונות וכל העולמות מתחברים יחד, ונושקים אלו לאלו, בנשיקות האהבה, עד שנעשים כולם אחד, ששמו אחד, המלכות, והקב"ה אחד, שהוא ז"א, בלי פירוד כלל.

.153 כל הנשיקות של האהבה, אינן אלא שיהיו כלל אחד, להתכלל זה בזה בלי פירוד. ומשום זה הנשיקות האלו, בכל וכל הן, להיעשות הכול בכלל אחד: אותיות באותיות, עולמות בעולמות, מדרגות במדרגות, אישה בבעלה, שיהיו הכול אחד.

יישָׁקֵני, כי טובים דוֹדיך מיָין

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף מד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף מד.

.154 יישָׁקֵני מנשיקות פיהו, כי טובים דוֹדיך מיָין. כתוב, פיהו, ולא פיו, כדי לכלול ז"א ומלכות יחד. כי אות ה', מלכות. ו', ז"א. וע"כ כתוב, פיה"ו. פיהו, להראות שהמלכות מוכנה אצלו, כמו אישה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה. משום זה נראית אות ה' במילה פיו, הרומזת על הכנת פיהָ של המלכות.

.155 כתוב, פיהו. האם הנשיקות הן למעלה בא"ס, משום שכתוב בדרך סתום, יישקני פיהו? כי יישקני הוא לשון נסתר, וכן פיהו. וע"כ כאילו רומז על א"ס הנסתר. ואח"כ חוזר ללשון גלוי, וכתוב, דודיך. ודודיך הוא לשון נוכח וגלוי, הרומז על זו"ן שבגלוי.

אבל אינו כן, כי נשיקות אינן תלויות למעלה בא"ס, שאין השגה תופסת בו, אלא אישה בבעלה, בז"א ובמלכות בלבד המכונים אישה ובעלה. ומה שבתחילה כתוב, פיהו, לשון נסתר, ואח"כ, דודיך, לשון נוכח, כי טרם שהתקרבו זה בזה, כתוב בדרך נסתר, יישקני. כיוון שהתקרבו והתנשקו בדבקות האהבה, המלכות אומרת, דודיך, בגלוי, ולא כתוב, דודיו, לשון נסתר. כי הם כלולים יחד באהבה בחיבור אחד, בלי פירוד כלל.

.156 כי טובים דודיך מיין. אין טוב אלא מצד האור הראשון, חסד, כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל, טובים דודיך מיין. מיֵינה של תורה, הארת החכמה שמשמאל, שמחה וידידות. וטובים מצד השמאל, כיוון שימין, חסד, נכלל ביין, הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב.

.157 שמח רבי שמעון ואמר, ודאי זוהי שמחה, שזכיתי בכל אלו הדברים העליונים. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך, כי דבריך כתובים למעלה, בז"א, ודבריי כתובים למטה, במלכות. כי רבי שמעון היה מרכבה לדעת דז"א, ואליהו המלכות. אשריכם הצדיקים לפני עתיק יומין, שהוא כתר, בעוה"ז ובעוה"ב.

קישוטי כלה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף מד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף מד.

.158 יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דוֹדיך מיָין. התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו. ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.

.159 כשהיא מתחברת ונכללת בתושב"כ בשמחה, בחיבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזיקה בו, ואומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזה אותי, עד שהעלמוֹת הִרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עֲדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה, כדי להתחבר בתושב"כ.

ב' מצבים במלכות. במצב א' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. וע"כ באה למצב ב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א.

אמנם אין הכלים של מצב ב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ, כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים של מצב א' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להיתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחוריים. לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בשבעת המלאכים: מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. והם שבע הנערות הראויות לתת למלכות.

כשהמלכות רוצה לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דאחוריים שלה, המלובשים בשבע הנערות האלו. ומתוך ששבע הנערות הן ממצב הא' של המלכות, שאז הייתה דוחה החסדים, כמו קו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, אור כלול מחכמה ומחסדים יחדיו, בדבקות רוח ברוח, אין שבע הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעיקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים.

ונמצא, שלולא הכלים דאחוריים שבשבע הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה. וכן לז"א לא היה מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך נבחן, ששבע הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו ייכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה.

התשבע"פ, המלכות, אמרה לתושב"כ, ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקות של התושב"כ, שחושקת לאור הנשיקות של ז"א, ואחר המתיקות שלה, אחר החכמה, הכלולה באור הנשיקות. כי אור החכמה מכונה מתוק. להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, להיכלל זה בזה בדבקות רוח ברוח.

ואז היא במריבה עם עלמותיה, שייתקנו עימה, כי העלמות, שבע הנערות, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים, כי להיותן ממצב א' של המלכות, הן דוחות חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עימהן, והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהיתקן עימה יחד לדבקות רוח ברוח. שתהיינה כולן קישוטים לתושב"כ.

כי ע"י זה שהן יקבלו אור החכמה, הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה, שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה.

וכשהיא מתחברת, אומרת לו באהבה, כמה מכובדים דודיך מיין שלך. הארת החכמה מכונה יין. ואומרת, כמה התכבדו דודיך, כלומר, אודותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, היין. שהאהבה שלך אחזה אותי, כלומר, שהייתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, אור החסדים, אבל לא הייתה יכולה לקבל אותו בלי התכללות החכמה, עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, הארת החכמה. שהוא עדי, שהתקשטה התשבע"פ בעלמותיה.

יין, הוא אותם הקישוטים, שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, הארת חכמה ששבע הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה, כדי להתחבר בתושב"כ, שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א.

.160 המִשנָה שבתשבע"פ, במלכות, היא תחילת הראש של המלכות, הג"ר שלה, בתיקון הראוי לה. הברייתא, היא התיקון של הירכיים והרגליים, הנה"י של המלכות, שמחוץ לגופה. הגוף של המלכות הוא בתיקון הראוי לה.

המחלוקת הנמצאת בתשבע"פ, במלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל, כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. אלו ואלו הם דברי אלקים חיים.

ולפיכך הזוהר מפרש תחילה, איך חלקי תשבע"פ מתייחסים אל המלכות. ואומר, שהמשנה היא הראש והג"ר של המלכות. והמחלוקת המובאת במשנה היא קישוטי ג"ר. והברייתא היא קישוטי נה"י, וחלק התורה המיוחס לגוף המלכות, לחג"ת.

.161 העֲלָמות, שבע הנערות, התַנָאים בעלי המחלוקת, באות ומקרבות את המלכות לז"א, ע"י שמתקנות אותה. זה אומר מותר, שהותר הקשר, ותיקון זה אינו שייך לכאן. וזה אומר אסור, שתיקון זה קשור לכאן, כי זהו עדי הכלה, כשמקשטים אותה, כשמעדים אותה עדיים.

וכשמקשטים אותה, זה אומר, כך הולך העדי הזה, וזה אומר, אינו כן. זו אומרת, העדי של ראש קשור ומהודק כך. וזו אומרת, הכיסוי של הראש מותר, שאינו קשור מצד זה, וקשור ומהודק מצד זה.

.162 זו אומרת, עדי זהב זה בלבוש הזה, פסול מלהיות עדי אל זה. וזה אמר, כשר ויפה הוא שיתראו זה בזה, שכל זה הוא תיקון ועדי הכלה.

.163 ועכ"ז, בעוד שאלו מקשטים ואלו מטילים קטרוג בעדי, הן מִדִברי המחייבים את העדיים, והן מדברי השוללים את העדיים, המלכות מוסיפה על ידיהם כוח ויופי וצבע ותיקון, ויושבת ביניהם בכבוד, ומחשיבה את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהייתה.

.164 כיוון שהמלכות התקשטה בהם, שעָדְתָה בעדיים שהתקינו לה, כולם, הן המחייבים והן השוללים, אוחזים אותה בעדיים שלה, ובתיקוני היופי, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התושב"כ, ז"א.

.165 כשהמלכה, מלכות, יושבת עם המלך, ז"א, בתיקון נאה, והמלך רואה אותה מתקשטת ביופי, אותו העדי מכריז ואומר אל המלך, שינשק אותה. שזוהי דבקות האהבה שייכללו זה בזה. כי נשיקות הן דבקות רוח הזכר ברוח הנקבה, בב' רוחות בזכר ובב' רוחות בנקבה. ומי שגרם הנשיקות האלו והאהבה הזו, הן העלמות שקישטו אותה.

.166 כשרוצה להטיב לעלמות, היא והמלך, לתת להם מתנות, משום שגרמו להם האהבה והנשיקות, נותן לכולן יחד, לכולן שהיו רבות זו עם זו על העדיים, נותנים המלך והמלכה, מנחות ומתנות ברצון באהבה, להנחיל אותם נחלה באלף העולמות החמודים, לעוה"ב. וכש"כ אותם היודעים החכמה, איך לקשט קישוטים למלכות, שאין שיעור נחלת ירושתם בעוה"ב. עליהם כתוב, להנחיל אוהביי יש.

הנשיקות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף מז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף מז.

.167 יישָׁקֵני מנשיקות פיהו כי טובים דוֹדיך מיָין. כאן שבע מילים כנגד שבע מדרגות שעל המלכות. וכנגדן שבע הנערות הראויות לתת לה, שהן מקשטות את המלכות להביא אותה אל המלך, ז"א.

.168 שבע המילים שבכתוב הן כנגד שבע המדרגות שעל המלכות. יישקני, כנגד, חי העולמים, יסוד דז"א. מנשיקות, כנגד, חסדי דוד, נו"ה דז"א. פיהו, כנגד, ישראל סבא, ת"ת דז"א. כי טובים, כנגד האור הראשון, חסד, הראשון לז"ת. דודיך, כנגד יצחק, ידיד מבטן, גבורה דז"א. מיין, כנגד היין העליון, בינה, השמור תמיד.

שבע המילים, יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, כנגד שבע המדרגות שעל המלכות: בינה חג"ת נה"י.

.169 שבע הנערות הראויות לתת לה, המקשטות את המלכות, להביא אותה לפני המלך, הן שבעה מלאכים: מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. וכמה אלף וריבּוא מחנות עימהם, כמ"ש, ועלמות אין מִספּר.

.170 ג' פסוקים כאן, שבכולם המילים בחשבון לפי העניינים שלהם:

א. שה"ש, שיש בו ד' מילים, המרכבה של ד' השמות, אדנ"י צבאות הוי"ה אהי"ה.

ב. הכתוב, יישקני, שבע מילים בשבע מדרגות.

ג. הכתוב, לריח שְׁמָניך טובים, עשר מילים כנגד עשרה מאמרות, ע"ס.

וזה השבח לכלל האחד הראשון, שכל ע"ס שבכתוב, לריח שמניך, הן כולן במדרגה אחת הראשונה, שבשבע מדרגות, שבכתוב, יישקני מנשיקות, שהיא מדרגת הבינה.

ועל זה התייסד השבח של שבת, אל אדון, שיש שם חמישים מילים כנגד חמישים שערי בינה, חוץ מי"ב המילים האחרונות שבשבח הזה, שהן, שבח נותנים לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שׂרָפים וחיות ואופַני הקודש, שהם בשבח אחר.

.171 בשה"ש, בכתוב, נֵרְד וכַרכּוֹם קָנֶה וקינמון עם כל עצי לְבוֹנה מור ואֲהָלות, שבע נשיקות בשבע מדרגות שבכתוב הזה. בשבעה מיני בשמים: נרד, כרכום, קנה, קינמון, לבונה, מור, ואהלות. כי הנשיקות הן שבע, שמכל מדרגה נמשכת נשיקה אחת.

וכן הנשיקות של יעקב, בשבע מילים כלולות נשיקותיו: ויישַׁק, יעקב, לרחל, ויישא, את, קולו, ויֵבְך. שיש כאן שבע מילים, כמו בכתוב: יישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מיין. ויבך, היא בכייה של שמחת האהבה, שהיא כנגד המילה, מיין, שהיא אהבת דודים, אהבה דשמאל, שהוא יין.

.172 ע"כ הן שבע מילים בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן שבע ספירות, וכמו שהמלכות נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שׂׂבַע שׂמָחות את פניך. אל תקרא שׂׂבַע, אלא שׁבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות היא שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע.

.173 בכל נשיקות האהבה, אין נשיקות כאלו, שכנ"י, המלכות, העירה בכתוב, יישקני מנשיקות פיהו. ואע"פ שהן שבע נשיקות, נראו כאן ג' נשיקות בכתוב. יישקני, היא נשיקה אחת. מנשיקות, הן שתיים. הרי שלוש.

.174 עתה היא דורשת משלוש נשיקות אלו. ומה שאומרת, מנשיקות, שמשמע שהיא נשיקה אחת, כי כתוב, מנשיקות, ולא כתוב, נשיקות. שנשיקות הן שתיים. ומנשיקות, היא אחת מהן. ואכן צריך לומר, מנשיקות, כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה, כי כיוון שיתחיל לתת, ייקח מה שייקח.

הקב"ה, מבקשים ממנו מעט, והוא נותן הרבה. אברהם ביקש מעט, והקב"ה נתן לו הרבה. הוא ביקש בן אחד, מה כתוב? והַרבָּה אַרבֶּה את זרעךָ ככוכבי השמיים, וכַחול אשר על שפת הים. משום שכך דרכיו של הקב"ה. וע"כ אומרת, מנשיקות, ולא נשיקות.

ד' רוחות מתחברים יחד בנשיקות

[ד' רוחין מתחברן כחדא בנשיקין]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נ.

.175 יישָׁקֵני, פירושו דבקות האהבה רוח ברוח. כי ד' רוחות מתחברים בנשיקות ונעשו כאחד, כי זה נותן רוח מפיו לחברו, ולוקח רוח מפיו של חברו המתדבק בו. נמצא שיש לו רוח שלו ורוח של חברו, שני רוחות. ולחבֵרו גם יש שני רוחות. נמצא שבנשיקות האלו מתחברים ד' רוחות יחד.

הרוח של ז"א, אור החסדים. הרוח של המלכות, הארת החכמה. וכשמתדבקים זה בזה בנשיקות, הרוח של ז"א מתדבק במלכות והרוח של המלכות מתדבק בז"א, נמצא שז"א כלול משני רוחות, שלו ושל המלכות, חסדים וחכמה, והמלכות כלולה משני רוחות, שלה ושל ז"א, חכמה וחסדים. וכולם כלולים יחד, כמ"ש, מארבע רוחות בואי הרוח.

.176 מנשיקות פיהו. מאלו הנשיקות העליונות, שהיה נושק מקודם לכן. כי מנשיקות מורה השוואה למקודם לכן. כי אהבת דודים אינה אלא מתוך הנשיקות של הרוח העליון, ז"א, לתחתון, המלכות.

אהבה סתם היא אהבת חסד, בחינת ז"א בלבד, ימין. אבל אהבת דודים, פירושה התכללות חכמה בחסדים, וזה לא יצויר אלא ע"י דבקות רוח ז"א, חסד, ברוח המלכות, חכמה. ואהבה זו נמשכת בעיקרה משמאל, שהוא הארת החכמה, הנמשכת מקו שמאל, המכונה יין.

.177 כתוב, מנשיקות פיהו. פיהו, היא הזמנה לעוה"ב, בינה, שהוא מלך שכל השלום הוא שלו. כי שורש הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל, הוא בבינה. וכן שורש היסוד, העושה שלום בין ז"א למלכות, הוא בבינה. ע"כ כל השלום שלו. וזהו תוספת האות ה', שהתווספה על המילה פיו, הרומזת על בינה, ה"ר דהוי"ה.

משום שכל אהבת העולם התחתון, מלכות, אינה אלא להתחבר בעולם העליון, עוה"ב, בבינה. וע"כ מעורר העולם התחתון כל התשבחות לעולם העליון.

.178 כי טובים דודיך מיין. כי טובים, פירושו, ההדלקה וההתנוצצות של הנרות העליונים, הספירות של ז"א. הם טובים, כי כל הנרות מיתקנים ודולקים ומאירים כראוי.

דודיך, הם הנרות הקדושים האהובים העליונים, ספירות דז"א, כולם מאירים ומתנוצצים באור ובהתנוצצות, באו"י ובאו"ח.

מיין, משִׂמחת היין הטוב העליון, הארת החכמה שבקו שמאל של הבינה. המאיר פנים, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. ונותן שמחה ללב, שהוא ל"ב (32) נתיבות החכמה. וכל העולמות, כל אחד לפי חלקו, שמחים באותה השמחה.

.179 ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שְׁמָרָיו. שהשמרים, הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת ליין, ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שהוא הארת החכמה. יתר העמים אינם מקבלים אלא מתוך השמרים שמתחת ליין, מהדינים.

.180 וע"כ עתיד הקב"ה לעשות להם משתה שמרים. כי אלו השמרים הם שִׁמְרֵי היין, שכולם הם חלקם של יתר העמים. ע"כ, שמחת ישראל היא ביין השמור, היוצא מעוה"ב, מקו שמאל דבינה, שמור בענביו. ואין בהם אחיזה לדינים, שזו כל השלמות המקוּוה.

מי שראה ענבים בחלום

[מאן דחמי ענבין בחלמא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נא

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נא.

.181 מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו. ואם הם שחורים, צריך לרחמים, כי עומד ודאי בדין. משום שענבים לבנים שומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, רחמים, וע"כ סימן טוב לו. והענבים האדומים הם צד הדין. וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום. וע"כ סימן רע לו.

.182 אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכל אותם, הוא ראוי לעוה"ב. הטעם הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלות אותו, כי עם האכילה העביר אותם מהעולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העוה"ב.

שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שזה מורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, לבן.

שתה יין אדום בחלומו, זה מורה, ששורה עליו דין, שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה.

.183 יעקב, קו אמצעי, כשהתקרב אל יצחק אביו, קו שמאל, נתן לו מאותו היין הטוב השמור, מהעוה"ב, בינה. כי שמחה ואהבה, אהבת דודים, אינה אלא כשמתעוררת מתוך היין הטוב.

.184 ע"כ יצחק, שהוא מצד הדין הקשה, מקו שמאל, צריכים לשמח אותו באותו היין הטוב הבא מרחוק. כמ"ש, ויבֵא לו יין, מרחוק, ממקום עליון, מבינה. המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו. אז נמתק הכעס, והדין הקשה נכלל ברחמים, להיות הכול כראוי.

אהבת דודים

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נב

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נב.

.185 הדודים האלו, האהובים העליונים, המאורות הקדושים, ז"א ומלכות, אינם מאירים אלא מתוך היין, שהוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, השם הקדוש של שבעים שמות, הוא הענבים האלו השומרים את היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים.

השם ע"ב (72) יוצא מג' פסוקים, וייסע, ויבוא, ויֵט, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, כי הוא ג' קווים. ויש בכל קו ע"ב אותיות. ומשילוב ג"פ ע"ב האותיות האלו זו בזו, יוצא השם של ע"ב שמות. שבכל שם יש ג' אותיות.

ואע"פ שהם במספר ע"ב אותיות, וכן ע"ב מילים, כל מילה בת ג' אותיות, עכ"ז נחשבים רק לע' (70) שמות, ע' סנהדרין, וב' עדים. ולפיכך קורא להם הזוהר לפעמים רק ע' שמות וע' אותיות.

כשרוצה לדבר מקו אחד של ג' הקווים האלו, מכנה אותו ע' אותיות, כי בכל קו יש ע"ב אותיות שעיקרן הוא ע'. וכשרוצה לדבר מייחוד כל ג' הקווים בבת אחת, מכנה אותם ע"ב מילים של ג' אותיות, או ע"ב שמות, שעיקרם ע' שמות.

והדודים האלו אינם מאירים אלא מתוך היין. כי אהבת דודים היא הארת קו שמאל, המכונה יין, שהוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, שבעים האותיות שבפסוק ויבוא, שאותיות אלו הן קו שמאל מג' הקווים, הנקראים המאורות הקדושים, שמשם נמשך היין, אהבת דודים.

השם הקדוש של שבעים שמות, השם הקדוש המשולב מג"פ ע"ב אותיות, שנקרא ע' שמות, הוא הענבים האלו השומרים את היין העליון, כי השם של ע"ב שמות מורה על שילוב וייחוד הקווים זה בזה ע"י הקו האמצעי, שאז נשמר היין העליון שלא ייגעו בו החיצוניים.

ומקור ג' קווים אלו הוא בבינה, וע"כ נאמר, היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים. שהם שומרים היין העליון שבבינה, ששם הכלל, המקור של ע' השמות האלו.

.186 ומשום זה שמחה ורצון שבנשיקות האלו, הם לעורר אהבת דודים מהיין העליון, מבינה, וע"כ המאורות, ז"א ומלכות, מאירים ונוצצים מאותו היין, כמ"ש, כי טובים דודיך מיין.

הרֵיח

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נג.

.187 לריח שְׁמָניך טובים. יש הרבה ריחות. יש ריח העולה מלמטה למעלה, כמו ריח הקורבנות, שזהו ריח העולֶה וקושר קשרים זה בזה, ומשתלשל זה בזה, שמשתלבים זה בזה בדרך ירידה, עד שנעשה הכול קשר אחד ואור אחד.

.188 יש ריח אחר, וזהו מלך המשיח, כמ"ש, והֲרִיחוֹ ביִראת ה'. וזה ריח, המתקשר בריח הקורבן.

ריח הקורבן הוא הארת החכמה, העולה מלמטה למעלה מקו שמאל, ומתייחד עם הימין, ונעשה עימו לאחד, ואז יורדת הארת החסדים שמימין, המשולבת בהארת החכמה שמשמאל, ומאירה לכל העולמות.

ריח הקורבנות, זהו ריח העולֶה, הארת החכמה שאינה מאירה אלא מלמטה למעלה. וקושר קשרים זה בזה, שקו השמאל מתקשר ומתחבר בקו הימין, והימין בשמאל. ומשתלשל זה בזה, שהארת הימין הכלולה משמאל, משתלשלת ויורדת ומאירה לכל העולמות, עד שהימין והשמאל נעשים קשר אחד ואור אחד, בשליטת החסדים.

יש ג' בחינות בקורבן, כמ"ש, אִשֵׁה ריח ניחוח. ויש ריח אחר, וזהו מלך המשיח. וזה ריח, המתקשר בריח הקורבן. שהרֵיח שמלך המשיח משתמש בו, כמ"ש, והֲריחוֹ ביראת ה', הוא הרֵיח שבג' בחינות, אִשֵׁה ריח ניחוח, הכתוב בקורבן.

.189 אִשֵׁה ריח ניחוח לה'. אִשֵׁה, הוא מחוץ לקשר, שהמזונות והאור של צבאות ומחנות האש הצטמצמו בצהריים. ריח, הוא לפְנים ממנו, וזהו שמתקשר בפְנים, ומאיר בברית הקודש. וזהו שנקרא מלך המשיח, שהוא ריח מאלו הבשמים העליונים.

ב' מצבים במלכות. במצב הא' נאחזת בקו שמאל דבינה, שבו הארת החכמה, והיא שמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, גדולה כמוהו, כמ"ש, שני המאורות הגדולים. ועכ"ז אינה יכולה להאיר לתחתונים, כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז אש שורפת. ואז היא בקטרוג הלבנה.

וכדי לתקן זה, נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, ואז התמעטה וירדה לנקודה תחת יסוד ז"א, שזהו מצב הב', ונבנית מחדש לנוקבא דז"א, ולהזדווג עימו פב"פ, שזו תכלית שלמות המלכות לפני גמה"ת.

ויש מעלה במצב הא', שמקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. משא"כ במצב הב' אינה יכולה עוד לקבל מבינה, ואין לה מעצמה כלום, והכול צריכה לקבל מז"א בעלה.

ויש מעלה במצב הב', שהיא פב"פ בז"א, ומאירה חכמה וחסדים לתחתונים. משא"כ במצב הא', אע"פ שמקבלת שלמות החכמה מקו שמאל דבינה, לא יכולה להאיר לתחתונים, שהיא חושך ולא אור, כי החכמה שבה לא הייתה יכולה להאיר, מחמת חיסרון של חסדים.

השם אִשֵׁה הוא מחוץ לקשר, שהשמאל והימין אינם מקושרים בה יחד. אלא שהיא שמאל בלי ימין, שזה מצב הא' של המלכות. שהמזון והאור של הצבאות והמחנות, הנמשכים ממנה במצב הזה, שהם של אש, מריבוי הדינים שבהם, מקומטים ומצומצמים בצהריים.

כלומר, אע"פ שהחכמה מאירה בה מקו שמאל של הבינה בכל השלמות, כשמש בצהריים, עכ"ז מזונם ואורם קמוטים ומצומצמים מחמת חיסרון של חסדים שבמלכות, שאין החכמה מאירה לתחתונים בלי חסדים. ולפיכך מרומז המצב הזה בשם אִשֵׁה, לשון אש ודינים.

ואע"פ שהמלכות מסתלקת מהמצב הזה, ובאה למצב הב', עכ"ז אין היעדר ברוחני, וגם מצב א' נשאר בה, אלא באחוריים ובחיצוניות, הנקודה דאחור. ולכן, ריח, הוא לפְנים ממנו, מאִשֵׁה.

כי אִשֵׁה אחוריים וחיצוניות, מצב א' של המלכות. אבל ריח סובב על מצב ב' של המלכות, פנימיות. וזהו שמתקשר בפְנים, ומאיר בברית הקודש, שכאן בפנימיות, מתקשרים הימין והשמאל זה בזה, ומאירים בכל השלמות, שזה נעשה לה בברית הקדושה, יסוד, הקו האמצעי, שלמטה מהטבור, הקושר ימין ושמאל זה בזה.

וברֵיח הזה של מצב ב' של המלכות, נקרא מלך המשיח, שכתוב עליו, והֲריחוֹ ביראת ה'. ובחינה זו של המלכות נקראת נקודה דפָּנים.

והתבאר הכתוב, אִשֵׁה ריח, שאִשֵׁה היא נקודה דאחור שבמצב הא', שאז היא מלאה דינים כאש, וע"כ נקראת אִשֵׁה, ואז אין בה ריח, הארת החכמה. וריח הוא נקודה דפנים, שהיא במצב הב', בשעה ששמאל וימין מקושרים יחדיו, ע"י הקו האמצעי, יסוד, ואז מאירה בה הארת החכמה, הנקראת ריח, מלמטה למעלה.

.190 השם ניחוח הוא הארת כל הצבעים העליונים, לבן אדום ירוק, חג"ת, של תפארת ישראל, ז"א, שהוא היופי של הכול. וזוהי נחת הרוח העליון, מבינה, השורֶה עליו ומאיר לו, להוי"ה, למלך הכול, לבינה. והכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכול בקורבן.

השם ניחוח רומז על ג' קווים דז"א, הממשיכים הארת החכמה, הארת כל הצבעים העליונים, לבן אדום ירוק, חג"ת דז"א, העליונים ממלכות. שבגלל ג' קווים שבו, נקרא ז"א, תפארת ישראל. שהוא היופי של הכול, כי הוא המקור להארת החכמה, המכונה יופי, שהכול מקבלים ממנו.

אמנם המקור הוא בבינה ולא בז"א, אלא הרוח העליון שבבינה שורה על ז"א ומאיר לו. ע"כ נבחן ז"א למקור. מדובר ברוח הבינה, השורה על ז"א בשלושה קווים שלו, ומבחינה זו נחשב ז"א כמקור להארת החכמה.

והתבארו ג' הבחינות שבכתוב, אִשֵׁה ריח ניחוח לה': אִשֵׁה היא נקודה דאחור, ריח נקודה דפנים, ושתיהן הן ב' מצבי המלכות. ניחוח, ג' קווים שבז"א, מקור ההשפעה של הארת החכמה. וג' בחינות אלו מתקשרות זו בזו, לגלות הארת החכמה שבקורבן. כי אע"פ שהריח, הארת החכמה, אינו מגולה אלא במצב הב' של המלכות, עכ"ז היא צריכה להשתמש אז בכלים של מצב א'. כי הכלים של מצב ב' אינם ראויים לקבל חכמה.

הרי שב' בחינות אלו צריכות זו לזו. כי במצב א' בלבד אין גילוי לריח, מחמת חיסרון של חסדים. ובמצב ב' בלבד אין כלים לקבלת החכמה. וע"כ נעשים שניהם אחד לקבלת החכמה. והם מקבלים החכמה מבחינה ג', שהיא ניחוח, כלומר ג' קווים דז"א. ואע"פ שז"א משפיע החכמה, עכ"ז אין החכמה מתגלה בו, אלא במלכות בלבד.

הרי שאִשֵׁה ריח ניחוח, מקושרים זה בזה בעת גילוי החכמה. אִשֵׁה, שממנה הכלים. ריח, הוא מקום הגילוי של החכמה. ניחוח, הוא המשפיע. והכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכול בקורבן. שבהארת החכמה, שהוא הרֵיח, המתגלה בהקרבת הקורבן, צריכות להתקשר כל ג' הבחינות, אִשֵׁה ריח ניחוח, זו בזו, שאם הייתה חסרה אחת מהן, לא הייתה הארת החכמה יכולה להתגלות.

.191 האש שמבחוץ, במקום המצומצם, זוהי אִשֵׁה, שמהאש ההיא מצטמצמים כמה צבאות ומחנות, ולוהטים בכמה מינים לכמה צדדים. וכולם חוזרים ומצטמצמים בקורבן, וחוזרים ובאים באש ההיא.

.192 ע"כ חוזרים ובאים באש, בקורבן, משום שכולם בעלי מגן ודינים, וכשחוזרים בקורבן, דומים לכעס, היוצא מנחיריים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו.

כי כמו שאלו הצבאות והמחנות של מצב א' דמלכות, לוהטים ומצומצמים במקומם, כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, הנמשכים מז"א, שהם בעלי הנחת והרצון, מאירים ושבים להתקשר באור בתוך אות ה' הזו, המלכות. וכולם, אלו באלו, מחנות של מצב א' ומחנות של ז"א, וזה בזה בחיבור אחד, נקראים אִשֵׁה, אש ה', שהוא הנחת והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים.

והשם אִשֵׁה אינו על כלים של מצב א' של המלכות, בשעה שהם ריקים ומצומצמים מאור, אלא על כלים של מצב א' של המלכות, שכבר מקבלים האור מז"א, שאז נקראת המלכות ה', ולא ד'.

אִשֵׁה, אותיות אש ה', אש רומזת על הכלים של מצב א', שחוזרים להתעורר באש הדינים שלהם בקורבן, שהתעוררות הדינים והחושך שהייתה להם במצב הא' של המלכות, גורמת להם עתה התדבקות גדולה בז"א בצימאון גדול, כיתרון האור מתוך החושך. ואז המלכות היא ה', הרומזת שמלאה מכל טוב.

האש בחיצוניות המלכות, במצב הא', ששם המקום המצומצם מאור, זהו שנקרא אִשֵׁה, שמאש הדינים מצטמצם האור והמזון של המחנות והצבאות, הנמשכות ממלכות במצב ההוא. ומתקבצים שם כמה מיני דינים לכמה צדדים. וכולם חוזרים ומצטמצמים בקורבן, וחוזרים ובאים באש ההיא. שכל הצבאות והמחנות והכלים של מצב א' של המלכות, חוזרים ומתעוררים בדינים שלהם, בקורבן, שאז המלכות קרֵבה לזיווג עם ז"א, ונקראת משום זה קורבן.

והם חוזרים ומעוררים הדינים שלהם, משום שכולם בעלי מגן ודינים, שכולם בבחינת דינים, וכשחוזרים לעורר הדינים בקורבן, דומה לכעס, היוצא מנחיריים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו.

כי אחר שכבר נמתק הרוגז, הוא חוזר להתעורר במקומו, כדי להגדיל מיתוקו. כן כאן, כמו שאלו הצבאות והמחנות הנמשכים ממצב א' דמלכות, לוהטים בדינים ומצומצמים במקומם במצב הא', כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, שהם הספירות והכוחות הנמשכים מז"א, המשפיעים נחת ורצון, חוזרים ומאירים להתקשר במלכות בזיווג הנקרא ה', ולא ד'.

וכולם, הצבאות והכלים של מצב א' של המלכות, ואלו של ז"א המלאים אור, כשמחוברים בחיבור אחד, אז נקראים הצבאות והכלים של מצב א' בשם אִשֵׁה, שהוא הנחת והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים, שאז המלכות בנחת ומזון ואור שמקבלת מז"א.

.193 ריח, נקודה שבפְנים. כי אִשֵׁה נקודה דאחור, המלכות שממצב א', וריח נקודה דפָּנים, מלכות ממצב ב', ברית הקודש, שהנקודה דפנים דבוקה בברית הקודש, יסוד. ונקראת ריח, משום שהרֵיח הוא מהבשמים העליונים הקדושים הנסתרים, שאינם מגולים, כי ריח הוא הארת החכמה, שאינה מגולה בספירות העליונות למעלה ממלכות.

וכשהבשמים העליונים, הארת חכמה שבספירות דז"א, שורים על המלכות, היא מריחה אותם, כמי שמריח ריח בהדס. כי חג"ת דז"א נקראים הדסים. והארת החכמה, היא ריח היוצא מהדס, שמושפע מז"א הנקרא הדס, ע"כ נקודה דפנים נקראת ריח היוצא מהדס. מפני שהארת החכמה שבה מתקבלת מהדס, ז"א.

.194 ניחוח, הוא המקום שיורד הרוח העליון, בינה, ושורה עליו, כלומר חג"ת דז"א, כדי שחג"ת יהיו מרכבה עליונה לבינה, בע"ב שמות, היוצאים מג' פסוקים, וייסע ויבוא ויֵט, שהם חג"ת דז"א. והמרכבה העליונה כולה קשר אחד, שג' הקווים חג"ת קשורים בקשר אחד. כמ"ש, ניחוח לה', שיהיה הכול באור אחד.

וע"כ נקרא ריח ניחוח, ריח היוצא מחג"ת דז"א, הנקראים ניחוח. ואִשֵׁה, הוא נקודה דאחור דז"א שכבר מתוקנת בזיווג. ריח, מלכות במצב הב', נקודה דפנים, שבה מתגלה הריח. ניחוח, חג"ת דז"א בשם ע"ב שבהם. לה', ייחוד הכול באור אחד, בשליטת אור החסדים.

.195 לריח שְׁמָניך טובים. בכל מקום ריח הוא מעלייה, העומדת על מדרגה אחרת התחתונה ממנו. לריח, זהו ריח מהעליון. כי לריח, זוהי הנקודה העליונה העומדת בסתימה, מתוך אותו הסתום מכל סתומים שלא נודע כלל. ונקודה זו היא ריח מאותו הסתום מכל. ומשום הריח הזה, כל השמנים והבשמים כולם מאירים. ונקראים טובים, משום שזה מקיים אותם, שיהיו כולם קשר אחד, ומאירים כאחד.

.196 ואם לא, אינם נקראים טובים. כי כשהריח העליון הזה נכנס בסתימה לנחל העמוק, בינה, וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראות טובים.

ריח, הארת החכמה, מקורו בקו שמאל דישסו"ת. ואין החכמה דקו שמאל דישסו"ת יכולה להאיר, מחמת חוסר חסדים, אלא כשז"א עולה למ"ן לישסו"ת, ומייחד ב' הקווים דישסו"ת, והחכמה נכללת בחסדים, אז יכולה החכמה להאיר.

נמצא, שהרֵיח, הארת החכמה, יוצא ע"י עליית התחתון, ז"א, לעליון, בינה. בכל המקומות יוצא הריח, הארת החכמה, ע"י עליית מדרגה התחתונה ממנה, ע"י עליית מ"ן דז"א לישסו"ת.

לריח שמניך טובים, זהו ריח מהעליון, שמתגלה הריח ע"י המשכה מהמדרגה העליונה מישסו"ת, שהוא או"א עילאין. כי לריח, היא הנקודה העליונה, או"א עילאין, העומדת תמיד בסתימה, ויונקת מסתום מכל סתום שלא נודע, הנקרא רדל"א.

וכך או"א הם לא נודע, שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם תמיד בחסדים נעלמים מחכמה, כמו רדל"א. אלא בשעה שצריכים להשפיע חכמה לישסו"ת, עולים לחו"ס דא"א ומקבלים ממנה חכמה. ואז נקראים או"א ריח עליון, חכמה עילאה.

ונקודה זו, או"א, הם ריח, כשמקבלים חכמה מהסתום מכל, שהוא חו"ס דא"א, ומשפיעה לישסו"ת. ומשום הריח הזה, כל השמנים והבשמים כולם מאירים, ונקראים טובים, שכל המדרגות המקבלות מישסו"ת הארת ריח עליון, נקראות טובים. משום שריח עליון מקיים אותם. כי כשאו"א נכנסים ומשפיעים הריח העליון לישסו"ת וממלאים אותם, אז כל המדרגות המקבלות מישסו"ת נקראות טובים.

כל זה בג"ר דישסו"ת, שיכולים לקבל החכמה מאו"א, אע"פ שהיא בלי חסדים. כי רק בז"ת אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, אבל בג"ר יכולים להאיר גם בלי חסדים. ע"כ יכולים או"א להמשיך להם חכמה מחו"ס דא"א ולמלא אותם, אע"פ שהיא בלי חסדים.

משא"כ בז"ת דישסו"ת, שבהן אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ החכמה מלאה דינים, ונעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, ואינה נשלמת, אלא ע"י מדרגה תחתונה, ז"א, העולה להם למ"ן, ומייחד הימין והשמאל זה בזה.

תפילין שהקב"ה מניח אותן, ימים טובים וחול המועד

[תפלין דקב"ה מנח לון, וי"ט וחוה"מ]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נט.

.197 המקבלים מג"ר דישסו"ת, הם ימים הנקראים טובים. והם תפילין של ראש, שהם תפילין, שהקב"ה מניח אותן, כלומר שהם המוחין דז"א, הנקראים תפילין. ע"כ נקראים טובים, משום שמאירים בראש הקודש העליון, ז"א.

.198 בכל מקום ימים טובים הם תפילין של ראש, שהקב"ה מניח אותן. חול המועד, שלא נקרא יו"ט, הן תפילין של הזרוע, מלכות, כי אין ללבנה, למלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יו"ט, ז"א.

.199 תפילין של הזרוע, הן תפילה של יד, שאינה מאירה אלא מתוך האור של תפילין של ראש. תפילה של ראש היא ימים טובים, מוחין דז"א. תפילה של זרוע היא חול המועד, מוחין של המלכות.

אסור להניח תפילין בחול המועד

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף נט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף נט.

.200 ע"כ חול המועד הוא בעניין עשיית מלאכה, כמו יו"ט. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו, שהם בחינת התפילין של ריבון העולם, ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפילין. כי ביו"ט אסור להניח תפילין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפילין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים.

.201 זה נכון בתפילין של ראש, המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביו"ט. אבל בתפילין של יד, שהוא חול המועד ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה?

.202 משום שאנו אחוזים במלכות, שהיא חול המועד, ונקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצידה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד מצד תפילין של ראש. מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, מתפילין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

.203 והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. תפילין של ראש ביו"ט, ושל יד בחול המועד. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

.204 בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, אמר לו, עשה לך חותָם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכול יזועו ויפחדו ממך. אח"כ מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו. כיוון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב צורת החותם שעשה.

.205 אם אותו העבד דחה החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מוות הוא אותו העבד, משום שעשה ביזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון, השורה עלינו ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, התפילין שאנו מניחים.

יש ב' מיני ריח:

א. ריח שהוא הארת חכמה ע"י עליית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומייחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח. ולולא עליית ז"א למ"ן, לא היה הריח מגולה שם.

ב. ריח עליון, הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, מאו"א עילאין, הממשיכים אליהם הארת חו"ס דא"א. זה אמור בג"ר דישסו"ת, שיכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מהריח העליון, מחמת שמחוסרת חסדים.

וע"כ יש מחלוקת בין ימין ושמאל דישסו"ת, ואין החכמה יכולה להאיר שם, אלא ע"י עליית מ"ן דז"א, שעם כוח המסך דחיריק שבו, מייחד ימין ושמאל.

גם התבאר, שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביו"ט ובחול המועד, בשיעור שמקבלים מיו"ט, שהם תפילין שריבון העולם מניח אותן. שמוחין של יו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין של חול המועד הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת.

אבל התפילין שאנו מניחים, הן ממוחין דז"ת דישסו"ת, שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עליית ז"א עם המסך דחיריק שבו. וכיוון שכוח הדין, הנמצא במסך דחיריק ממנעולא וממפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת לתפילין של מעשה התחתונים, שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.

והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שנבחנים לתפילין שריבון העולם מניח אותן. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

התפילין שאנו מניחים, שהם מוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, נבחנים שהתחתונים עושים אותם, והם דמיון וצורה שלמטה, משום שכוח הדין שבמסך דחיריק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים.

וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך, לבין החותם של המלך עצמו. ואומר, שמשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך, הארת המוחין דז"א, המקבלים מג"ר דישסו"ת, המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, כלומר, המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפילין, הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שהוא כוח הדין שבמסך דחיריק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפילין אלו.

.206 במועד ובחול המועד אסור להניח תפילין של מעשה ידינו, ולדחות התפילין של ריבון העולם. וכש"כ בשבת, שהכול שורה עלינו. שבת של ליל שבת, תפילה של יד, מלכות. ושבת של היום, תפילין של ראש, ז"א. וע"כ ודאי שאסור להניח תפילין.

.207 וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו. בחול, מניחים התפילין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים, שזו הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת.

בשבת ובמועד, שהם ימים טובים, ותפילין של ריבון העולם ממש, שזו הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה, התפילין שלנו, ומניחים תפילין של ריבון העולם, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשריהם העם הזה, שבידיהם החותם העליון של המלך.

.208 מי שמניח תפילין, צריך לשמוח. ע"כ כתוב, ושמחתָ בחגך. שצריכים לשמוח בתפילין של ריבון העולם. ושמחה זו, היא במועד ובחול המועד, שהם תפילין של ראש ותפילין של הזרוע של ריבון העולם.

.209 כתוב, לריח שְׁמָניך טובים שֶׁמן תוּרַק שְׁמך, על כן עלמות אֲהֵבוך. ביו"ט, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפילין של ראש, המוחין דג"ר דישסו"ת, המאירים בז"א. בחול המועד, הוא שמן תוּרק שמך, שהוא תפילין של יד, המלכות, הנקראת שֵׁם, שעולה להתאחד בדרך סתום, בתפילין של ראש, ז"א, במוחין דג"ר דבינה.

.210 על כן עלמות אהבוך. זהו ביו"ט האחרון של החג. שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות, והאירה בשלמות, ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, הנמשכים מז"א, שצריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מהמלכות, שצריכים הארת חכמה. ע"כ, עלמות אהבוך, המחנות והצבאות שלמעלה ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.

בשבעה ימי החג, המלכות מחלקת ומשלימה את הצבאות שלמטה, הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, בשמיני עצרת, המלכות ממשיכה ומשפיעה חסדים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה, הנמשכים מז"א. זהו ביו"ט האחרון של החג, בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות.

כי בשבעה ימי החג המשיכה חכמה, ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. ומחלקת חלק לכל, הן לצריכים חכמה, והן לצריכים חסדים.

ג' ריחות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף סג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף סג.

.211 כתוב, ויָרַח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא בירך אותו, עד הזמן שהֵריח בלבושים האלו?

.212 הלבושים האלו לא היו של יעקב, כי התורה מעידה, כמ"ש, ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול. וכאן כתוב, את ריח בגדיו. האם לא היה צריך לכתוב, ריח הבגדים?

.213 אלא בגדיו של יעקב ממש היו אלו הלבושים, ולא של עשיו, ואע"פ שכתוב, בגדי עשיו, לתועבה היו אצלו.

כעין זה אותה הבאר, המלכות, שיעקב ישב עליה, ומשה ישב עליה, לתועבה הייתה אצל אחרים. כיוון שבא יעקב, התוודעה הבאר לבעליה, ועלו אליו המים. וכן אצל משה.

.214 גם לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשיו. כיוון שלבש אותם יעקב, התוודעו הלבושים לבעליהם. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם, עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויופיו, הקו האמצעי. ובשעה שראו הלבושים צורת אדם, העלו ריח.

.215 וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר, רְאֵה ריח בני, כריח שׂדה אשר בירכוֹ ה'. ג' ריחות עלו כאן:

א. ריח בגדיו,

ב. ריח בני,

ג. ריח שדה אשר בירכוֹ ה'.

וכל השלושה עלו ליצחק, בשעה שבא אליו יעקב.

.216 כל ג' הריחות כתובים בפסוק, לריח שמניך טובים. ריח בגדיו, הוא, על כן עלמות אהבוך. ריח בני, שמניך טובים. ריח שדה, שֶׁמן תוּרַק שְׁמךָ. והכול קשר אחד. ובו ריח הקורבן שביארנו, כמ"ש, אִשֵׁה ריח ניחוח לה'.

אִשֵׁה, זהו, עלמות אהבוך. ריח, שמן תורק שמך. ניחוח, שמָניך טובים. והכול אחד. לה', זהו, לריח. והכול הוא דבר אחד, ועניין אחד, בקשר אחד.

הזוהר משווה ג' הפסוקים:

א. אִשֵׁה ריח ניחוח לה', שבקורבנות.

ב. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך, שבשה"ש.

ג. וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה אשר בירכו ה'.

ומבאר, שכולם הם עניין אחד וקשר אחד. כמ"ש בקורבנות, אִשֵׁה ריח ניחוח לה', אשר אִשֵׁה, הכלים דאחוריים, הנמשכים ממצב א' של המלכות. ריח, הכלים דפנים של מצב ב'. ניחוח, האורות דז"א. לה', אורות דבינה.

ומשווה אותם יחד, אשר אִשֵׁה, הוא כמ"ש בשה"ש, עלמות אהבוך. שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור, ממצב א' של המלכות, הנקראות עלמות. וכן, ריח בגדיו. כי הכלים דאחוריים נקראים בגדים, מלשון הכתוב, ובֶגֶד בוגדים בָּגָדוּ.

ריח, הוא נקודה דפנים שבמצב הב', והוא שמן תורק שמך, שהורק מכלי אל כלי. וכן הורק האור מנקודה דאחור לנקודה דפנים. ואז העלה ריח. והוא גם, ריח שדה אשר בירכו ה'. כי המלכות נקראת שדה, והמלכות במצב הב', בירכוֹ ה', להבדיל ממלכות שבמצב הא', שלא בירכו ה'.

ניחוח, אורות דז"א, כלומר, שמניך טובים, שהם ג"כ אורות דז"א. וכן, ריח בני, הכתוב על יעקב, הם אורות דז"א, כי יעקב הוא ז"א.

לה', אורות דבינה, לריח, שהוא ריח עליון, המאיר בבינה.

.217 כתוב, מושְׁכֵני אחריך נרוצה. וכתוב, ונתתי משכָּני בתוככם. הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים.

.218 וכל זמן שהאם הקדושה, השכינה, יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עימהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.

.219 משום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שיידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם, משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בניי, ולעלות כנגדך, ואני ובניי אחריך נרוצה.

.220 אִשֵׁה ריח ניחוח. כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בקורבן, השכינה עולה ואומרת לאוהבה, מושְׁכני, הושט לי ימינך לקבל אותי. ולהעלות אותי בהתעוררות צד השמאל, בהשפעת החכמה שבשמאל. והימין יחבק אותי, בהארת החסד שבימין. וזה פירושו של מושכני. כלומר, בשתי ידיים, בחכמה ובחסדים.

.221 ואִשֵׁה, כלים דאחוריים דמלכות ממצב א', אומרת אל ריח, לכלים דפָּנים דמלכות ממצב ב'. וריח אומר לניחוח, לאורות דע"ב דז"א. וניחוח לה', לבינה. כלומר, שנקשרות זו בזו. ואם הייתה חסרה אחת מהן, לא הייתה מתגלה החכמה.

ואז, כשד' מדרגות אלו נקשרות זו בזו, אחריך נרוצה, שנהיה ברצון, כמ"ש, ונִרְצָה לו לכַפר עליו. וכמ"ש, ויריצוהו מן הבור. ויריצוהו, שריצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב, משום שהיה עצוב מהבור. וכן נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

.222 אחריך נרוצה, פירושו, קבל אתה את הרצון בתחילה. ואחר שתקבל, אני וכל העלמות נהיה ברצון. וע"כ, מושכני.

המלכות אומרת לז"א, שאחר שאתה תקבל הרצון, הארת החכמה מבינה, אני, המלכות במצב הב', נקודה דפנים, וכל העלמות, הכלים דמלכות ממצב א' מנקודה דאחור, שהם, אִשֵׁה ריח ניחוח, אז נרוצה, נהיה ברצון.

.223 מכאן נשמע, שרצונות וברכות, חכמה וחסדים, אינם נמצאים אלא במקום שזכר ונוקבא, ז"א ומלכות, מתחברים יחד. משום זה אמרה המלכות לז"א, מושכני אליך בתחילה, כדי שאקבל רצון, הארת חכמה. ממקום שכל הרצונות נמשכים, מבינה. ואח"ז, אחריך נרוצה, שנהיה ברצון לקבל ממך החסדים. ואם לא תמשכני אליך, הרצון והרצון העליון, שהם חכמה וחסדים, לא ישרו עליך, כי זכר בלי נוקבא אין הברכות שורות בו.

ז"א תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, שכן בחינתו ח"ח. ואינו בהארת חכמה, זולת כשבזיווג עם המלכות, וצריך להמשיך לה הארת החכמה מהבינה. כי כשז"א בלי זיווג עם המלכות, אין הארת החכמה שורה בו.

.224 וכל הסודות האלו הם בצורת א', שבכתוב, אִשֵׁה ריח ניחוח לה'. והוא סוד שלמעלה ושלמטה, של ז"א ושל המלכות. וכל האמונה, המלכות, תלויה בו. וע"כ עולה א' במספר אחד. והכול הוא א', כל המוחין דז"א ודמלכות המקבלים מבינה, נרמזים בא'.

.225 בשעה שהאות הזו פורחת באויר, הסתלקו 1100 עולמות ונכללו בתוכה. ונרשמו אותיות אחרות ונחקקו אחריה. והיא התעטרה בעטרה חקוקה, הכוללת כל העולמות.

הבינה צמצמה את עצמה מאור לאויר, מג"ר לקומת רוח, כדי לתת מוחין לזו"ן, שלולא זה לא היו זו"ן יכולים לקבל אור. ולפיכך העלתה הבינה אליה את המלכות תחת כו"ח שלה, שהוא עליית הי' לאור הבינה, והמלכות סיימה שם מדרגת הבינה, ובינה ותו"מ דבינה יצאו ממדרגת הבינה ונפלו למדרגת זו"ן.

וכיוון שלא נשארו במדרגת הבינה, אלא ב' כלים כו"ח, שבהם התלבשו נ"ר, הסתלקו הג"ר, שהם נשמה חיה יחידה, מהבינה, כי אין שם כלים שיתלבשו בהם. ואור נעשה לאויר, כי אור פירושו ג"ר, ואויר פירושו קומת רוח, ו"ק.

אמנם זו"ן השיגו ע"י זה תיקון גדול, כי מאחר שבינה ותו"מ של מדרגת בינה נפלו לזו"ן, נעשו עימם לאחד, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו.

ומשום זה, בעת שהבינה מוציאה הי' מאויר, וחוזרת ומעלה אליה את הבינה ותו"מ, להשלמת חמישה כלים כח"ב תו"מ שלה וחמישה אורות נרנח"י, הנה אז עולים גם זו"ן לבינה, ביחד עם ג' הכלים בינה ותו"מ הדבוקים בהם, ומקבלים גם הם המוחין דבינה.

וכל זה מרומז בצורת א', כי ראש של א', י' עליונה שבה, היא בינה, והקו שתחתיה הוא ז"א, וי' תחתונה של א' היא מלכות. אשר י' עליונה, בינה, תיקנה את עצמה בעליית י' לאויר, כדי שתוכל להשפיע מוחין לז"א ולמלכות.

ובשעה שהאות הזו פורחת באויר, בשעה שהבינה פרחה באויר, שתיקנה את עצמה ע"י העלאת י' לאור שלה, ונעשה לאויר, הסתלקו 1100 עולמות. אלף חכמה, מאה חסדים. שהסתלקו החכמה והחסדים שבבינה, מסיבה שהאור נעשה אויר. ונכללו בה, לו"ק חסר ג"ר. אז יורדת בינה ותו"מ מבינה ומתלבשים בזו"ן, שע"י זה מיתקנים זו"ן, שיהיו ראויים לעלות למקום בינה ולקבל מהם מוחין.

ונרשמו אותיות אחרות, זו"ן, ונחקקו אחר הבינה להיות כלים, שיקבלו המוחין מבינה. כי בעת שהבינה תחזור לגדלות ותמשיך אליה בינה ותו"מ של מדרגתה, אז יעלו עימם גם זו"ן, ויקבלו ממנה מוחין. והבינה תתעטר בעטרה החקוקה, בעת שתחזור לגדלות, להיות אור ג"ר, ותמשוך אליה הזו"ן.

ובינה מתעטרת בעטרה חקוקה, הכוללת כל העולמות. עטרה פירושה מוחין, וכל העולמות, הם ז"א ומלכות, שהם כוללים כל העולמות.

.226 אִשֵׁה ריח ניחוח לה', הם א' אחת. שד' הבחינות שבהם מרומזות בצורת א'. אִשֵׁה, כלים דאחוריים של המלכות ממצב א'. היא הקוץ של הי' התחתונה של הא' התלוי למטה. שהוא כל הצבאות והמחנות אלו ואלו. כלומר הצבאות והמחנות ממצב א', המחוברים בצבאות ובמחנות הנמשכים מז"א.

ריח, המלכות דפָּנים, הי' התחתונה של א', נקודה דפנים שבמצב ב', המחוברת בקוץ התחתון, שהוא אִשֵׁה. והיא מתאחדת בקו שבאמצע א', שהוא ז"א. כי היא המלכות שבמצב הב', שבזיווג עם ז"א.

ניחוח, המרכבה המתפשטת באמצע הא', ששורה עליו רוח עליון. שזהו ז"א, שנעשה מרכבה לבינה.

לה', בינה, הנקודה העליונה שעל הקו האמצעי שבא', שהיא מקיימת הכול. והכול הוא קשר אחד.

הקוץ התחתון של הי' התחתונה של א', שהוא כלים דאחוריים של המלכות, אִשֵׁה, דבוק ומקבל מי' תחתונה של הא', שהיא המלכות דפנים ממצב ב', שהיא ריח. י' תחתונה, ריח, דבוקה ומקבלת מהקו שבאמצע א', שהוא ז"א, שהוא ניחוח. והקו האמצעי, ניחוח, דבוק ומקבל מהי' העליונה, בינה, שהיא לה'. וכל ד' הבחינות הן קשר אחד בצורת הא'.

.227 הי' העומדת אחר הקו האמצעי שבא', המלכות דפנים, ריח, אומרת לקו האמצעי, ז"א, ניחוח: מושכני אחריך, להתחבר עימך, לקבל ברכות מהנקודה העליונה שעליך, מי' עליונה שבא', שהיא כמ"ש, לריח, בינה.

וכשנהיה זכר ונוקבא ביחד, כיוון שתקבל ברכות ורצון, חכמה וחסדים, אני והקוץ התלוי למטה מא', הכלים דאחוריים, אִשֵׁה, אחריך נרוצה. נרוצה אחריך להיות עימך לשלמות אחת למעלה ולמטה, שכולם יאירו באור אחד שליטת החסדים, ויהיה א' כל אחד בשלמות הראויה לו.

הֱביאני המלך חדריו

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף סח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף סח.

.228 בכה רבי שמעון כמקודם ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיוון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.

.229 כיוון שכתוב, מושְׁכני, מהו שכתוב, הֱבִיאני המלך חדריו? תביאני לחדריך, היה צריך לכתוב, ועל זה, נגילה ונִשמחה בךְ. ולמה כתוב, הביאני?

.230 אלא באותיות תלויים העליונים, התחתונים וכל העולמות. וקשר הדברים הוא קשר של שבח אל האור, שהמלכות משבחת עצמה בו, שעליו אמרה לבעלה, לקו האמצעי שבצורת הא', מושכני עימך.

ואע"פ שאמרה, רוצה להשתבח לפניו, שאע"פ שנמצאת תחתיו, בשפלות, להיותה הי' התחתונה, שתחת הקו האמצעי של הא', ושוכבת תחתיו, היא אומרת לו, איני שפל כל כך, כי אע"פ שאני אצלך כך, הביאני המלך חדריו, הנה אני בחשיבות ובחביבות אצל המלך העליון, בינה, בלא שפלות.

.231 כי הביאני חדריו. באיזה מקום? בה"ר דהוי"ה, בינה. כי התפשטות של מעלה, של המלך העליון, היא ה"ר. ואותו הנכנס אליו, אני הוא. ומשום זה אני בשבח גדול ובחשיבות מכובדת, אע"פ שאצלך אני בשפלות.

.232 ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות. ואתה תשלוט עליי. וע"כ, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאות נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להיפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאישה אלא בבעלה, ולא באימה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קיבלתי שמחה ורצון אלא בך.

ב' מצבים במלכות: מצב א', שני המאורות הגדולים, שגדולה כמו ז"א, שניהם מקבלים ממקור אחד, מבינה, אלא ז"א מקבל מקו ימין דבינה, והמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה.

ובהיותה מקבלת משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, לא הייתה יכולה לעמוד בו, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. וזהו קטרוג הירח, עד שנאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, שבאה למצב הב', נקודה תחת היסוד דז"א. והמסך דחזה דז"א ממעט אותה עם הדינים שבו, ומשפיל אותה, שלא תוכל לקבל עוד כלום מהבינה. וע"כ אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א בעלה.

ואע"פ שבמצב הב' נמצאת המלכות במיעוט, אבל מקבלת חכמה וחסדים מז"א בעלה ומאירה בשלמות. משא"כ במצב הא', אע"פ שהיא גדולה ומקבלת מבינה עצמה, עכ"ז לא יכלה להאיר מחיסרון של חסדים. ולפיכך בחרה במצב הב'.

ד' חדרים שגן העדן ניזון מהם

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף ע

מהד' 10 כר'. כרך י. דף ע.

.233 הֱביאני המלך חדריו. אלו הם חדרי גן עדן.

והרי המלכות עצמה היא גן העדן, ואיך היא תאמר, שהביא אותה בחדרי גן עדן? אלא הם החדרים, שגן העדן ניזון מהם, ונקראת בהם.

החדר הראשון

[חדרא קדמאה]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף ע

מהד' 10 כר'. כרך י. דף ע.

.234 החדר הראשון, שגן עדן ניזון ממנו, הוא י"ה. זהו חדר וחדר עליון, אין בו מראֶה, חכמה, ואין בו שום צבע, אלא כמו שנצבע לפי שעה במדידת הניצוץ הקשה, וחזר לעלות אל א"ס בסתר הגנוז.

.235 החדר הראשון הזה, כשעלתה המידה, עברה צביעת הצבע, והסתתר, ולא נראה בו צבע כלל. אז בארבעה צדדים, דרום צפון מזרח מערב, נראים בסתר בדרום צפון, ומתכסים בגלוי במזרח מערב. והם ארבע אותיות. דרום צפון, י"ה. מזרח מערב, ו"ה. והם כמ"ש, אהי"ה אש"ר אהי"ה.

או"א וישסו"ת נעשו מבינה שיצאה מחוץ לראש דא"א, כי מחמת עליית המלכות לבינה התחלקו ע"ס דבינה לב' מדרגות: מכו"ח דבינה שלמעלה מהמלכות שעלתה, נתקנו או"א עילאין, ומבינה ותו"מ דבינה שלמטה מהמלכות שעלתה, נעשו ישסו"ת. וזהו בקטנות.

ובגדלות, המלכות שעלתה וחצתה את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, יוצאת משם למקומה, ונעשו או"א וישסו"ת פרצוף אחד, או"א לימין, וישסו"ת לשמאל. ועולים לראש א"א, ואז מקבלים או"א חכמה מחו"ס דא"א, ומשפיעים לישסו"ת.

או"א מקבלים תיקונם להיות פב"פ תכף מקטנות, בהיותם עוד בב' כלים כו"ח, ובב' אורות נ"ר, מטעם שהבינה היא ח"ח ודוחה חכמה. וע"כ מיתקנים בחסדים של רדל"א, שחסדים חשובים מחכמה ונחשבים לג"ר. אבל ישסו"ת, להיותם תחת המלכות שעלתה וסיימה את או"א, אינם יכולים להיתקן בחסדים אלו, שהם אוירא דכיא, כי דיני המלכות מעכבים בעדם.

וע"כ אין להם תיקון ג"ר אלא בעת גדלות, אחר שיצאה המלכות המסיימת מתחת או"א, וירדה למקומה, שאז נעשו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, ימין ושמאל, ועולים לא"א, ואו"א מקבל מחו"ס דא"א, ומשפיע לישסו"ת. ואחר שאו"א השפיעו החכמה לישסו"ת, הם חוזרים מיד לבחינתם, לחסדים מכוסים מחכמה, מטעם היותם תמיד בח"ח ואינם חפצים בחכמה.

והחדר הראשון, שגן עדן ניזון ממנו, הוא י"ה, י' היא או"א, ה' היא ישסו"ת. זהו חדר וחדר עליון. שישסו"ת הם חדר. ואו"א הם חדר עליון, שאין בהם מראֶה, חכמה, וצבע כלל. כי הארת החכמה שבשמאל עושה צבע אדום, ומשום זה נבחן הימין ללבן. אבל או"א שאין מקבלים חכמה לשמאל שלהם, ואין השמאל בצבע אדום, לא שייך להבחין את הימין ללבן, וע"כ נבחנים בלי צבע.

ואע"פ שלעת גדלות, נעשים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, ועולים לא"א, ואו"א משפיע חכמה לישסו"ת, ויש בהם צבע, אמנם אחר שהשפיעו חכמה לישסו"ת, מיד חוזרים למדרגתם, לחסדים מכוסים, ע"כ תכף מתבטל הצבע מהם. כמו שנצבע לפי שעה במדידת הניצוץ הקשה, וחזר לעלות אל א"ס בסתר הגנוז, שלעת גדלות, כשאו"א מקבלים חכמה מחו"ס דא"א בשביל ישסו"ת, ונצבעים בהכרח, זה רק לפי שעה, ומיד חוזרים לקבל חסדים מא"ס בסתר הגנוז, הנעלם מחכמה, כי הם ח"ח.

החדר הראשון הזה, כשעלתה המידה, אחר שהשלימו השפעת החכמה לישסו"ת, עברה צביעת הצבע, חזרו לבחינת אוירא דכיא, שלא שייך בו צבע לבן אדום ירוק, ונתקנו בחסדים מכוסים, ולא נראה בו צבע כלל. וע"כ אין נראה בהם גוון.

ולא עוד, אלא אפילו ישסו"ת, שמקבלים החכמה, אינם מקבלים בשביל עצמם, כי להיותם ז"ת דבינה, בוחרים בחסדים, אלא שצריכים להשלים חכמה, כדי להשפיע חכמה לזו"ן. ואחר שהשפיעו חכמה לזו"ן חוזרים גם הם לחסדים מכוסים.

אז בארבעה צדדים, דרום צפון מזרח מערב, נראים בסתר בדרום צפון, ומתכסים בגלוי במזרח מערב. שבב' צדדים דרום צפון, י"ה, שבהם נראית החכמה, כי הם עולים ומקבלים חכמה מחו"ס, היא נראית שם בסתר. כי אחר המשכת החכמה, הם חוזרים לחסדים מכוסים ונעלמים מחכמה.

וב' צדדים מזרח מערב, ו"ה, ז"א ומלכות, שבהם מתגלה החכמה, אבל בהם צריכה להיות החכמה מכוסה, כי אסור במקומם להמשיך החכמה, אלא מקבלים החכמה מלמטה למעלה, בשיעור שהמשיכו או"א וישסו"ת.

ונמצא, שאע"פ שהחכמה בגלוי בז"א ובמלכות, עכ"ז מתכסה, שאסור להמשיך החכמה למקומם, אלא רק מלמטה למעלה.

והם ד' אותיות י"ה ו"ה, בי"ה נראים בסתר, ובו"ה מתכסים בגלוי. והם אהי"ה אש"ר אהי"ה, חב"ד. אהי"ה הראשון, חכמה, או"א. אש"ר, בינה, ישסו"ת. אהי"ה האחרון, דעת, זו"ן שעלו לבינה. אהי"ה אש"ר, או"א וישסו"ת, י"ה, נראים בסתר. אהי"ה האחרון, דעת, זו"ן, מתכסים בגלוי.

אהי"ה אש"ר אהי"ה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף עב

מהד' 10 כר'. כרך י. דף עב.

.236 הם נקראים, אהי"ה אש"ר אהי"ה, כי אהי"ה הראשון, או"א, עתיד להתגלות מתוך הריח שעליו, שהוא חו"ס דא"א, שמשם או"א עתידים לקבל חכמה. ומשום שעוד לא התמלא בחכמה, להאיר למטה, לישסו"ת, הוא נקרא אהי"ה, שפירושו, שאני עתיד להתגלות, ועתה אני מכוסה.

.237 וזה סימן התחלת הנבואה של משה, ששאל, מה שׁמו, מה אומַר אליהם. נאמר לו השם הזה, שעד כאן עוד לא יצאה הלבנה, המלכות, מהכיסוי שלה, להאיר מהשמש, מז"א.

וכיוון שהלבנה הייתה בחושך, הרי שעד עתה לא האיר לה השמש, ז"א, והחדר העליון, או"א, לא נגלה להאיר החכמה לישסו"ת ולז"א, כי אותו הריח העליון שבחו"ס דא"א, המאיר לאו"א, עלה לסתוּם מכל סתומים, שלא נודע כלל, רדל"א. ואז נקראים או"א אהי"ה, שעתה סתומים, אלא שעתידים להתגלות.

.238 וכאשר חזר הריח, חו"ס, למקומו, להאיר לאו"א, שעלו לראש א"א, אז עומדים או"א להאיר לישסו"ת, ואז נקרא ישסו"ת, אש"ר. כי אז נתקנו ישסו"ת להתמלא בהארת החכמה, מתוך שביל אחד דק, יסוד דאו"א, שנכנס בהם בסתום. ועכ"ז בשמות אלו, אהי"ה אש"ר, או"א וישסו"ת, עוד לא נגלה להאיר הנרות, שהם ז"א ומלכות.

כי השם אהי"ה, או"א, נבחן עתה לקו ימין. השם אש"ר, ישסו"ת, נבחן לקו שמאל. וחסר להם הקו האמצעי, דעת, אהי"ה האחרון. ע"כ עוד לא נגלו להאיר. כי מטרם שנגלה הקו האמצעי, אין ימין ושמאל יכולים להאיר. ועוד, כי מחו"ב אין המשכה לתחתונים, אלא מהדעת.

.239 אח"כ נגלה אהי"ה האחרון, השם השלישי, דעת, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לימין ולשמאל, חסדים וחכמה. וזהו אהי"ה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות.

.240 השם השלישי, תיקון השופר להוציא הקול. וכיוון שהקול יצא בכוחה של התחלת הקול, יצא בכוחו של אותו שתקע אותו. אותה התחלת הקול נקראת הוי"ה בניקוד אלקים, י' בחטף סגול, ה' בחולם, ו' בחיריק. כי הכוח של התחלת הקול, חוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, ואח"כ, כשמתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שווא חולם קמץ כדרכו, שהוא השם הנגלה.

קו השמאל דבינה, בינה ותו"מ שלה, ישסו"ת, נקראים שופר, אותיות אל"ה דאלקים, המעלים ז"א לבינה. תיקון השופר בייחוד שמאל בימין, נעשה ע"י ז"א שעלה לבינה, ונעשה הדעת המייחדת חו"ב, ואז נתקן השופר, שיוכל להאיר למטה.

והשם השלישי, תיקון השופר, הדעת המתקן את השופר, את קו השמאל, ומייחד אותו בימין, שמטרם זה אין השופר יכול להאיר. ובגלל שתיקון זה נעשה ע"י ז"א בדעת, השיג גם ז"א ג' קווים חב"ד. שכל האורות שהתחתון גורם בעליון, זוכה בהם התחתון. וכיוון שז"א גרם ליציאת ג' קווים חב"ד, השיג גם הוא ג' קווים, הרי שבגלל שתיקון השופר נעשה ע"י ז"א, ע"כ זכה בג' קווים שלו.

השם השלישי, הוא תיקון השופר להוציא הקול. ז"א נקרא קול. ומשום שהשם השלישי, דעת, תיקן את השופר, ע"כ יצאו ג' קווים לז"א, הנקרא קול. כי כיוון ששלושה יצאו מאחד, מז"א, קיבל גם האחד ג' קווים.

ובתחילה מקבל ז"א ב' הקווים הראשונים, ימין ושמאל. ואז נסתמו אורותיו כמו השופר, מטרם שהדעת תיקנה אותו. ואח"כ נמשך לו הקו השלישי, המייחד ימין ושמאל, אז נפתחו אורותיו ונתקן.

וכיוון שהקול הזה יוצא בכוחה של התחלת הקול, כשמקבל רק ב' קווים ימין ושמאל, מטרם שהספיק לקבל את הקו האמצעי, יצא בכוחו של אותו שתקע אותו, באותו כוח הדין. כמו השופר, שתקע את ז"א, בדינים דשמאל שאינו מיוחד עם הימין.

אותה התחלת הקול בדינים דשמאל, נקראת הוי"ה בניקוד אלקים, משום שכוח הדין של ההתחלה, שהייתה בשופר מטרם שהדעת תיקנה אותו, שאז נקרא השופר אלקים, חזר למקומו, בז"א.

כי כוח הדין דשמאל שבהתחלה, שהייתה בשופר, חוזר למקומו בקו שמאל דז"א, ואין האורות שלו מתגלים כשאר השמות. וע"כ ניקודו בניקוד אלקים. י' בניקוד חטף סגול, כמו א' דאלקים. ה' בחולם, כמו ל' דאלקים. ו' בחיריק, כמו ה' דאלקים.

כי ז"א בעצמו נקרא הוי"ה. והניקוד שבו, המורה על הארת החכמה שקיבל מבינה, בניקוד אלקים, דינים, כי השמאל אינו מיוחד עדיין בימין. כי האותיות בכל מקום הן ז"א, והנקודות בכל מקום הן רוח החכמה המחייה את האותיות, המתקבל מבינה.

אח"כ, כשמתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, שנמשך בו הקו השלישי, האמצעי, שאז מתפשט ז"א התפשטות של מנוחה, שאין עוד מחלוקת בין ימין לשמאל, אז נקרא הוי"ה בניקוד שווא חולם קמץ כדרכו, שהוא השם שמגולה, ואין בו דינים.

.241 כאן הוא סוד הסודות ליודעי החכמה העליונה, ומועטים הם היודעים השם הזה. ואע"פ שביארנו האותיות, אבל נקודות וטעמים הלָכה למשה מסיני, בדרך סתום לחכמי לב.

.242 כתוב, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. כי מהנקודות ומהתנועות של הטעמים, היו יודעים להאיר הציורים שלמעלה. כי היו יודעים הנקודות, שהאותיות מתנהגות בהן, ובסוד שלהן היו יודעים ומכירים לקיים אותו הציור של כלי המשכן בעליון, כמו שנמצא במלכות העליונה, הנקראת משכן.

.243 משום שצריכים כוונה ורצון לכל המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה. והם היו יודעים מתוך הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה.

.244 כל הציורים שבמשכן היו אותיות קטנות. אותיות עליונות גדולות מבינה, אותיות קטנות דקות ממלכות. האותיות הקטנות והדקות, מעשה המשכן, מלכות. אותיות עליונות גדולות, מעשה המקדש של בית ראשון, בינה. ואלו אינן נעשות ראויות להתקדש למעלה, אלא בציור של הנקודות.

.245/1 הנקודות של האותיות הדקות, מצד שמאל. הנקודות של האותיות העליונות הגדולות, מצד ימין. אלו ואלו נשכחו מהעולם, עד שבאו החכמים, שקיבלו אור החכמה מהראשונים, והקימו הנקודות על האותיות, שייסעו האותיות על ידם למסעיהן. וע"כ מעשה המשכן ומעשה ביהמ"ק, היו שלמים בציור הנקודות ברצון ובכוונה.

כי האותיות הדקות במלכות. ועיקר בניין המלכות הוא מצד שמאל, מהארת חכמה. האותיות הגדולות הן מבינה, ח"ח, מצד ימין. כ"ב (22) אותיות קו ימין. חמש אותיות מנצפ"ך קו שמאל, הנשכח בקטנות המדרגה, שזה מנצפ"ך שנשכחו וחזרו ויסדו אותם. אלו ואלו נשכחו מהעולם. כי הנקודות באות מייחוד ימין ושמאל, וע"כ כיוון שנשכחו המנצפ"ך, נשכחו הנקודות.

.245/2 התנועות של הטעמים קיימו הכול ע"י משה, כי חכמי לב המשיכו הנקודות למעשה המשכן, ומשה המשיך הטעמים. ע"כ כתוב, ויביאו את המשכן אל משה, שהוא קיים הכול בטעמים.

.246 בתנועת הטעמים יש תנועות למטה, של המלכות, להנהיג ולקיים מעשה המשכן, מלכות. ותנועות למעלה, של הבינה, להנהיג ולקיים מעשה ביהמ"ק, בינה.

.247 שלמה המלך שבנה את ביהמ"ק, לא היה צריך להמשיך הנקודות והטעמים, אלא הם היו באים בסתום ובלחש, ומצטיירים בחקיקות ציורי ביהמ"ק. כמ"ש, והבית בהיבנוֹתו, אבן שלֵמה מסע נבנָה.

אבן שלמה, המלכות, שנקראת אבן, הייתה בשלמות, כמו הבינה, ולא חסרה באותיות דקות, כבמעשה המשכן. ומַקָבוֹת והגרזן כל כלִי ברזל, שהם דינים, לא נשמע בבית בהיבנותו. לא נשמע, כי במקום בינה הייתה, שהיא בלחש, בלי דינים.

.248 ע"כ ספר תורה, שהוא בצורת ביהמ"ק, אין בו צורת טעמים ונקודות, שהכול סתום בתוכו, כמו הצורה של ביהמ"ק הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו.

.249 הדוחק של כוח הדין בתחילת הקול, שמקו שמאל דישסו"ת, חזר למקומו בקו שמאל דז"א. ע"כ הנקודות של ז"א שבאותיות הוי"ה הן הנקודות של השם אלקים. י' דהוי"ה בניקוד א' דאלקים, בחטף סגול. ה' דהוי"ה בניקוד ל' דאלקים, בחולם. ו' דהוי"ה בניקוד ה' דאלקים, בחיריק. ה"ת בלי ניקוד.

ע"כ נקרא בשם הזה, בניקוד אלקים, כדי שיתגלה בו אלקים חיים, הבינה. שאח"כ בהשלמתו, כשמתלבשת החכמה דשמאל בחסדים דימין, אז נגלה בו מכאן שם אלקים חיים, הבינה בהארת החכמה, הנקראת חיים. וע"כ אסף ולקח הנקודות, החכמה, מלמעלה למטה, הארת שמאל בלי ימין, וחזר למקומו כוח הדין של השמאל דבינה.

.250 אח"כ התפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, כלומר, שהתפשט בו הקו האמצעי, המביא שלום ומנוחה לב' הקווים, וחזרו הנקודות להאיר, כמו בעליון, בבינה, שיהיה הכול אחד, שהחכמה והחסדים ייכללו זה בזה ויאירו ביחד, והאותיות והנקודות יהיו באופן אחד. לא כמקודם, שהאותיות היו של רחמים, הוי"ה, והנקודות של דין, ניקוד אלקים, אלא שתהיינה שתיהן באופן אחד, של רחמים.

.251 בג' האותיות הראשונות דהוי"ה, יה"ו, יש נקודות שהן הארת חכמה. בה"ת אין נקודה, משום שאין לה אור מעצמה, אלא מה שז"א, יה"ו, נותן לה.

באות י' האירה אור הנקודה באותו אופן כמו י' שהוא או"א עילאין, ובאותה צורת קו הימין. באות ה' מאירה הארת הנקודה כמו ה' שהיא ישסו"ת, בהארת החכמה מלמטה למעלה שבקו השמאל. ו', הקו האמצעי, מאירה בו הנקודה בהארת קו אמצעי, שיהיה הכול, הגוף, אות, והרוח, נקודה, בצורה שלמה ובאור שלם כראוי.

בתחילת הקול, בקטנות ז"א, אין האותיות דהוי"ה שוות לנקודות שלהן, כי האותיות הם ג' קווים, י' קו ימין, ה' קו שמאל, ו' קו אמצעי. אבל כל ג' הנקודות שמתחתיהן נמשכות מהשם אלקים, שהוא קו שמאל. ע"כ אין יחס בין האותיות, שהן הכלים והגוף, לבין הנקודות, שהן האור המתלבש בהן.

משא"כ בגדלות ז"א, כשנמשך לו גם הקו האמצעי של הארת הנקודות, המייחד ב' הקווים ימין ושמאל. ונמצא שיש לו גם ג' הקווים של הארת הנקודות. אז מתלבשות הנקודות והאותיות אלו באלו, ביחס שווה. נקודת השווא, נמשכת מקו ימין דבינה, או"א, ומתלבשת בי', שהיא ג"כ קו ימין ואו"א.

נקודת החולם נמשכת מקו שמאל דבינה, ישסו"ת, ומתלבשת בה', שהיא קו שמאל וישסו"ת. נקודת הקמץ נמשכת מקו אמצעי דבינה, הדעת, ומתלבשת בו', קו אמצעי. ונמצאים האותיות והכלים שווים אלו לאלו בבחינתם.

טעמים נקודות אותיות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף עז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף עז.

.252 וע"כ השם הזה הוא שם של רחמים, משום שהאותיות והנקודות הן בצורה אחת בדרך יושר, שהנקודות הן מג' קווים שבבינה, והן מאירות בג' קווים שבאותיות, כל אחת בקו שלה.

אבל כשהאותיות והנקודות עקומות זו לזו, שאינן מתאימות זו לזו, כמו בקטנות ז"א, שכל הנקודות הן מקו השמאל, ומאירות לאותיות, שהן מג' קווים, אז אינן בדרך הרחמים, כי עומדות הפוכות זו לזו, שנקודה דשמאל מאירה באות דימין.

.253 וזה כמ"ש, ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. כי בשם ע"ב האותיות החקוקות של הקב"ה, הן נראות באלו ג' צדדים, ג' קווים, חסד דין ורחמים, והקו שכתוב בסדר הפוך, שהוא הכתוב, ויבוא בין מחנה מצרים, אינו בדרך רחמים, אלא דין, משום שסדר האותיות הפוך. וכש"כ האותיות שהפוכות באופן שהאור אינו מתאים אל הכלי, שנקודות דשמאל מאירות בכלים דימין, ודאי שהוא דין.

.254 ה"ת דהוי"ה אין לה מעצמה כלום, וע"כ אין לה נקודה מעצמה, חוץ מכאשר היא עושה שליחות להשפיע לתחתונים ולהנהיג אותם. אז משאילים לה נקודה אחת, להיכנס בתוכה ולעשות חיל וכוח. וכמו שמשאילים לה נקודה שתיכנס בתוכה, שהיא אור, כך משאילים לה אותיות, שהם כלים, שהם עליון, מבינה, להשלים אותה בשליחות.

החדר השני שגן העדן ניזון ממנו

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף עח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף עח.

.255 החדר השני שגן העדן, המלכות, ניזון ממנו, הוא השם אל. זהו חדר, וחדר של ימין, שיש בו מראֶה, הארת החכמה, המכונה ראייה, שמתכסה ונגנזת, כי כיוון שיצאה והאירה לפי שעה, מיד נגנזה. השם אל, חסד, אע"פ שהוא כלול מחכמה והחכמה מאירה בו, הוא רק לפי שעה ומיד נגנז, מפני שהחסדים שולטים בו.

.256 למה נקרא אל? אות א' זה האור הראשון, חסד, הכלול בשני אורות, מחכמה ומחסדים. וע"כ א' במספר אחד, כי שני האורות חכמה וחסדים נעשו אור אחד בשליטת החסד. משם ההתחלה להאיר ולהמשיך אורות לחסד שבימין ולחכמה שבשמאל. ע"כ היא אות ראשונה לכל האותיות, והתחלת כולן, להיותה מאירה לכל צד.

.257 א' היא כלל של שלושה, שהם אחד. שלושה אורות כלולים בא'. כי א' היא צורת שתי אותיות י' בימין ובשמאל, שהן כמו ב' זרועות, ואות ו' באמצע. שבזרוע אחת, קו ימין, יש אור חסד. וזרוע אחת, בקו שמאל, היא גבורה. והו' באמצע, היא ת"ת, קו אמצעי, הכולל ב' הזרועות של ב' הצדדים של הא'. הרי שג' אורות כלולים באות א'.

.258 השיעור שבקו האמצעי שבא', צריך להיות בשתי זרועות שבב' צדדים, שיאיר כשיעור ב' הקווים. משום שלוקח אותם, והוא לבדו בשניהם.

א' מורה אש מצד גבורה, בי' התחתונה השמאלית. מים מצד חסד, בי' העליונה הימנית. רוח, ת"ת, קו אמצעי, ו' שבא', מבדיל באמצע ולוקח בשני הצדדים. והכול נעשה אחד.

.259 א' מתפשטת ונכללת בכלל כולם. כיוון שהקו האמצעי שבא' כלול בשלמות שני הצדדים, שעימו עצמו הם התעוררות של ג' קווים, הוא מתעורר לנוקבא שלו, המלכות. ונהפכה א' להבחין בה בעניין אחר, שהו' שבאמצע א', היא ז"א, הכולל ג' קווים, וי' תחתונה הדבוקה בו' היא המלכות, וי' עליונה היא בינה, המשפיעה אל ז"א. וז"א לוקח הנוקבא שלמטה ממנה, הי' התחתונה, ומתחברים יחד.

ואז הנקודה העליונה, הי' העליונה, בינה, שורה עליו, להראות שהאור העליון, הנקודה הראשונה, השכינה העליונה, בינה, אינה שורה, אלא במקום שזכר ונוקבא מתחברים יחד.

.260 בראשית ברא אלקים את. הרי כאן ארבע אותיות א', שכל א' מתחברת יחד זכר ונוקבא בארבע מילים. בכל מילה יש א' שהיא זכר, שהם ג' קווים דז"א. ובכל מילה יש אות אחת, שהיא נוקבא. בבראשית, האות ת' היא נוקבא. בברא, האות ב' היא נוקבא. באלקים, האות ה' היא נוקבא. באֵת, האות ת' היא נוקבא.

.261 בראשית, הם אדם ואשתו. ברא, אברהם ונוקבא שלו. אלקים, יצחק ונוקבא שלו. את, יעקב ונוקבא שלו.

.262 המילה, את, היא נוקבא בכל מקום. איך ייתכן, שא' של את היא זכר? א' היא זכר, ת' היא נוקבא, הכלולים שניהם יחד, והנוקבא נראית כשהיא בשלמות, שכלולה בכל האותיות מא' עד ת'. ומשום זה המילה את, אע"פ שהיא נוקבא, היא בכללות הזכר שהוא א'.

.263 וע"כ ארבעה זיווגים בכתוב, בראשית ברא אלקים את: אדם ואשתו, אברהם ונוקבא שלו, יצחק ונוקבא שלו, יעקב ונוקבא שלו. ובכל מקום א' היא זכר, המתחבר בנוקבא, שהיא אות אחרת.

וזה שנקראת קריית ארבע, הוא משום שהתחברו שם ארבעה גדולים ממוּנֵי העולם, שהם אדם ואשתו, אברהם ונוקבא שלו, יצחק ונוקבא שלו, יעקב ונוקבא שלו.

.264 ל' שבשם אל היא מגדל הפורח באוויר, מלך גדול, בינה. משום זה נקרא ז"א אל, שהעליון, בינה, והאמצעי, ז"א, ביחד. כי א' היא קו האמצעי, ל' היא בינה. העליון וראש ההשגחה, היא בינה. הראש של כל האותיות א', הוא ז"א. והם ביחד.

השם אל, הוא, שהא', ז"א, לוקחת לה לעזרה אותו המגדל הפורח באוויר, בינה, ובזכותו היא עולה בשם הזה.

ל"ב (32) נתיבות החכמה, עשרה מאמרות וכ"ב (22) אותיות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף פ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף פ.

.265 ל"ב (32) שבילי החכמה יוצאים מהתורה, שהיא ז"א. והם עשרה מאמרות, ע"ס, וכ"ב (22) אותיות שבתורה, בז"א. וכולם יוצאים מהנקודה העליונה, שהיא בינה. עשרה מאמרות, ע"ס, כולם כלולים בתורה, שהיא מלך עליון, כלומר, בבינה, שממנה נאצלת התורה, שהיא תושב"כ, והיא עוה"ב, בינה.

.266 כ"ב אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש האור הראשון, א', ז"א, בכוח הייחוד. שמשם מתחילות האותיות להתגלות, ומשם הן מאירות ועולות, שא' היא כל האותיות באחד. כי הא' מספר אחד.

החדר השלישי שגן העדן ניזון ממנו

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף פג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף פג.

.267 החדר השלישי, שגן העדן ניזון ממנו, הוא השם אלקים. זהו זוהר אדום נוצץ כזהב. זוהר, שלפעמים הוא מאיר והוא טוב, ולפעמים נחשך בחשכה, ואין לו התנוצצות כמו זהב.

החדר השני הוא חסד, קו ימין דז"א, השם אל. החדר השלישי הוא גבורה, קו שמאל דז"א, השם אלקים, צבע אדום, כשמאיר בהארת החכמה מתנוצץ כזהב. אמנם כל זה אמור כשהשמאל מיוחד עם החסדים שבקו ימין, אבל אם אינו כלול עם הימין, אין החכמה שבו יכולה להאיר, והוא חושך ולא אור.

.268 השם אלקים בצד שמאל הוא ההתעוררות אל הנוקבא, המלכות, כי המלכות נבנית מצד שמאל. השם הזה הוא בסוד הסודות ליודעי החכמה. השם הזה הוא זכר, גבורה דז"א, וההתעוררות בשם הזה אל הנוקבא מעוררת הכול. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי.

.269 ולולא ההתעוררות של השם אלקים, קו שמאל, לא היה מתעורר הצדיק, יסוד דז"א. ואע"פ שהשם הזה כולו דין, והצדיק הוא מצד ימין, חסד, אבל ההתעוררות של היסוד אינה אלא מצד שמאל.

ז"א הוא קו ימין, כלומר שהוא בשליטת חסדים מכוסים מחכמה, ואין הארת החכמה מתעוררת בו, אלא בזיווג עם המלכות, כי אז הוא משפיע הארת החכמה אליה. לפיכך בשעה שז"א רואה את המלכות, הוא מתעורר לייחוד עימה, כדי להיות נשלם בהארת החכמה. כמ"ש, הָסֵבּי עינייך מנגדי שהם הִרהיבוני. כי עיניים הם החכמה.

ואע"פ שהשם הזה כולו דין, והצדיק הוא מצד ימין, חסד, כי יסוד דז"א, שנקרא צדיק, הוא קו ימין, שדרכו רק בחסדים מכוסים מחכמה. ואיך נאמר, שלולא השם אלקים, לא היה מתעורר הצדיק אל הנוקבא? אלא ההתעוררות של היסוד היא מצד שמאל, כי מתוך שז"א חושק להשלמת השמאל, ע"כ הוא מתעורר אל הייחוד עם המלכות.

.270 אדם עזב את צד השמאל הכלול בימין, זהב, והתעורר בפסולת הזהב, היוצא מהטינוף של ההיתוך שלו. כי ע"י אכילת עצה"ד, הותך הזהב, השמאל הכלול בימין, והשמאל נפרד מהימין, ואז נעשה השמאל פסולת הזהב, שלא יִצְלַח לכלום.

.271 השם אלקים: א' דאלקים היא זכר, ז"א. אותיות להי"ם דאלקים, הן התעוררות הצדיק, יסוד דז"א. להי"ם הן אותיות מיל"ה, שהן מילה ופריעה, בלי צד עורלה כלל. וזהו שנזכר שֵׁם אלקים לטוב. כמ"ש, ויזכור אלקים את בריתו, שהתעוררה הברית, יסוד. וכתוב, ואלקים פקוד יפקוד, שהן מילה ופריעה.

השם אלקים נזכר לפעמים לטוב, ולפעמים הוא נחשך. כשהשמאל כלול בימין ע"י הקו האמצעי, הוא טוב. ואם נפרד מקו ימין, הוא נחשך, ומעניש את הרשעים.

א' דאלקים היא זכר, כי א' מורה על ג' קווים, ז"א, הכלולים זה בזה, שאז מתעורר היסוד דז"א במילה ובפריעה, המרחיק הקליפות שלא יינְקו מהשמאל. אותיות להי"מ דאלקים, הן התעוררות הצדיק, יסוד דז"א. להי"ם הן אותיות מיל"ה, שהן מילה ופריעה, בלי צד עורלה כלל, שאין ממנו יניקה לקליפה היונקת מיסוד, הנקראת עורלה. וכל מקום שנזכר אלקים לטוב, הוא בסדר הזה.

.272 כשאינו כלול בימין, התורה מעידה על דיניו, כי משם יוצאת העורלה. לפעמים יורשת הנוקבא השם אלקים, כדי לדון העולם בעורלה, ע"י הקליפות, הנקראות עורלה. והוא בעת שמתגבר השם אלקים הזה למעלה בדינים, שהוא הנוקבא, ומתקשה העורלה לדון העולם, ופריעה, שהיא גילוי המוחין, אינה נמצאת.

מילה היא הרחקת הקליפה, הנקראת עורלה. ופריעה היא גילוי המוחין של י"ה, אותיות פרע י"ה.

.273 ע"כ אלקים לטוב הוא ע"י פריעה, כי העורלה נפרעה ועברה, ונגלתה הברית הקדושה, המוחין של י"ה. והכול בשם אלקים. כי הגוון של השם אלקים, מתהפך לפעמים כך ולפעמים כך בשם אלקים.

ג' שמות אלקים

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף פו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף פו.

.274 אלקים, ג' שמות הם:

א. אלקים חיים, בינה, מלך עולם.

ב. אלקים של פחד יצחק, גבורה דז"א.

ג. אלקים אחרון, המלכות, שבה מתפשטים אלקים של פחד יצחק, גבורה דז"א.

.275 ההשגחה של השם אלקים, חֶציה אל הים הקדמוני, בינה, וחציה אל הים האחרון, המלכות.

.276 משום שהשם אלקים, גבורה דז"א, יוצא מלמעלה, מהשם אלקים שבבינה, יש לו רשות לכלול הימין עם השמאל. וכשנכלל הימין עם השמאל, אז ז"א בשמחה, ואוחז בים התחתון, המלכות, תחת הראש, כלומר, שמשפיע לג"ר שלה, שנקרא ראש. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. אז נקרא ז"א אלקים, כי הולך לים האחרון. וזהו החדר השלישי, הנמשך מהמלך העליון, בינה.

ז"א נמצא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, תחת שליטת הימין. כי אין השמאל יכול להתגלות בו מחמת שליטת הימין. חוץ מבשעה שמזדווג עם המלכות, שאז מתעורר להמשיך החכמה שבשמאל לצורך המלכות. אז נקרא ז"א אלקים, הארת החכמה שבשמאל, כי הולך להשפיע לים האחרון, המלכות. ולולא זה, אין השם אלקים מתעורר בו.

החדר הרביעי שגן העדן ניזון ממנו

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף פז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף פז.

.277 החדר הרביעי מהחדרים, שגן העדן ניזון מהם, הוא צורת יעקב סָבָא, ז"א, יה"ו, המקבל ירושת או"א, שהם י"ה, וז"א, ו', התגדל ביניהם, בין י"ה, והולך לפניהם, כלומר יה"ו, שו' הולכת לפני י"ה.

.278 דרך הצניעות של כל העולם נראה, כמו סידור אותיות השם של ריבון הכול, כמו שהן מסתדרות י"ה ו"ה. דרך הזכר, לשים תמיד הנוקבא שלו לפניו, כדי להשגיח בה, ולהסיר ממנה חשד וקנאה, ולא ייתן עיניו באישה אחרת.

כך אותיות השם, י' זכר, אבא. ה' נוקבא, אמא, שבשם י"ה נמצאת הנוקבא לפני הזכר, כדי שיסתכל בה תמיד. הבן, ו', הולך לפני אימו, ה"ר, כדי לכסות עליה מעין זרים, בשביל כבודו וכבוד אביו. כמ"ש, בן פוֹרת יוסף. וכתוב, ואחַר ניגש יוסף ורחל, שיוסף הלך לפני אימו. לכסות אותה מעינו של עשיו הרשע. ה' לפני י', ו' לפני ה', שהן אותיות יה"ו שבשם.

.279 יעקב, ו', ז"א, לקח נוקבא שלו, ה', מלכות, ושם אותה לפניו, כדי להשגיח בה תמיד, ולא באחרת. כמ"ש, תמיד עינֵי ה' אלקיך בה, כדי שלא תסור מהעין אפילו רגע אחד. וזהו סדר האותיות הקדושות, שסדר זה יהיה למעלה ולמטה.

.280 אותיות אלו נרשמו ברושם שלהן, לאחר שיצאו מחוץ לכוחו ולעוזו של השופר, בינה. אז, כשיצאו מכוחו ומעוזו של השופר, מתוך הדחק, מחמת שנעשה קול כלול מאש מרוח וממים, התגלמו האותיות, שנעשתה בהן ממשות, ונרשמו בפרצופים שלהן, כל אחת כראוי לה, והתיישרו במקומן.

.281 גנוזות היו האותיות בתוך השופר, בבינה, בלי רשימה נראית כלל. כיוון שיצאו, התגלמו כולן ונרשמו בצורתן, כל אחת כראוי לה, כמו שנראה בנקודות שמתחתיהן.

האותיות הם הכלים להתלבשות האורות, הנותנים גבול לכל אור בשיעור התפשטותו. כ"ב אותיות, עיקרן שבע אותיות, שבעה כלים, חג"ת נהי"מ. אלא לפי שיש בהם ג' קווים, יש ג"פ שבע אותיות, שהן כ"א (21) אותיות. ובקו אמצעי יש תוספת אות אחת, המסך דחיריק שבו, שורש הייחוד והגבולים, היוצאים מקו האמצעי. וע"כ יש בקו האמצעי שמונה אותיות, ועם י"ד (14) שבב' קווים ימין ושמאל, כ"ב אותיות.

סדר יציאת האותיות הוא כסדר יציאת ג' קווים, שבב' קווים ימין ושמאל הייתה מחלוקת ביניהם, עד שיצא הקו האמצעי ותיקן אותם על מקומם.

וזהו ששבע האותיות, חג"'ת נהי"מ דימין, וחג"ת נהי"מ דשמאל, היו לחים, שהיו נדחקים כל אחד בגבול של חברו, שהייתה ביניהם מחלוקת. עד שבא הקו השלישי, ונקרשו.

כי הוא סידר גבולו של כל אחד, שהכלים דשמאל לא יאירו אלא מלמטה למעלה, והכלים דימין יאירו מלמעלה למטה, ולא התערבו עוד כל אחד בגבול של חברו, ונשקטה המחלוקת, שנקרשו ע"י הקו האמצעי.

כוח הקו האמצעי להשקיט המחלוקת הוא בכוח הדינים של מסך דחיריק שלו. ונודע שכל דין אינו שולט אלא ממקום יציאתו ולמטה. וכיוון שהמסך דחיריק הוא ז"א, שלמטה מבינה, איך שולט להכריע בכוח הדין שלו את קו השמאל שבבינה, ולייחד אותו עם הימין? זהו מחמת שז"א עלה למ"ן לבינה, שדבוק בבינה ובתו"מ דבינה, ע"כ נחשב כגוף הבינה, ויש לו כוח לייחד הימין והשמאל דבינה, ולקבוע שם צורת כ"ב האותיות.

ועכ"ז, כיוון שאין מקומו של ז"א בבינה, אלא הוא שם בעליית מ"ן, אין האותיות נשלמות בבינה, כי כוח הדין המגביל שבמסך דחיריק אינו שם בכל כוחו. אלא אחר שז"א חוזר למקומו עם ג' הקווים שקיבל מבינה, אז מתעורר כוח הדין שבמסך דחיריק שבו, ומשלים גבולן של האותיות, ואז נשלמות לגמרי.

ולפני שהאותיות, שהם ג' קווים, יוצאות מחוץ לבינה למקום ז"א, אין בהן שלמות, משום שכוח הדין שבמסך דחיריק שבקו האמצעי, אינו יכול לשלוט למעלה ממקום מציאותו.

כשיצאו מכוחו ומעוזו של השופר, מתוך הדחק, מחמת שנעשה קול כלול מאש רוח ומים, מתוך דחקות הדינים שבמסך דחיריק שבקו האמצעי, ז"א, הנקרא קול, כי במקום ז"א יש לו כוח לשלוט בכל כוחו, להיותו במקומו, אז התגלמו האותיות, שנעשתה בהן ממשות, ונרשמו בפרצופים שלהם.

אז נשלמו חקיקת ורשימת האותיות, כל אחת כראוי לה, והתיישרו במקומן, כי אז נקבעו גבולותיה של כל אות ובאו במקומן כראוי להן.

ובעודן בבינה לא נרשמו האותיות כל אחת בגבולותיה, מחמת חולשת כוח הדין שבמסך דחיריק, שלמעלה ממקום מציאותו. כיוון שיצאו מהבינה ובאו למקום ז"א, התגלמו כולן, קיבלו ממשות מהדין שבמסך דחיריק, ונקבע גבולה של כל אות.

.282 וזה כמ"ש, הֱביאני המלך חדריו. חדריו, חדרים נסתרים, שהביא אותה באותיות הגנוזות שבבינה, שהדין דמסך דחיריק אין לו כוח שם. הביאני, בתוך אותיות דבינה, להיות בהתנשאות ביניהן בחיבור אחד. כדי שתהיה לנו שמחה בך, כמ"ש, נגילה ונִשמחה בך.

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף פו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף פו.

.283 אליהו אמר, מושְׁכֵני אחריך נרוצה. כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כשברא הקב"ה את אדם, נברא ב' פרצופים זכר ונקבה יחד, ז"א ומלכות, באותיות עליונות גדולות לז"א, ובאותיות קטנות תחתונות אל המלכות.

.284 האותיות העליונות הגדולות היו בדרך ישר אל הזכר, ז"א. האותיות הקטנות התחתונות היו בסדר הפוך אל הנוקבא, המלכות.

האותיות העליונות הגדולות היו בדרך ישר אל הזכר, בסדר ישר, א"ב ג"ד, וכן כולן, כמו שהאותיות ראויות ללכת בדרך ישר אל הזכר, אל הפָּנים. האותיות הקטנות התחתונות היו בסדר הפוך, למפרע, אל הנוקבא, מלכות, תשר"ק צפע"ס, וכן כולן, מתחילות בת' ומסתיימות בא', כמו שראוי להיות אצל הנוקבא, שהייתה מאחורי ז"א, בקשר של תפילין, שנקרא אחור, שמאחורי הראש.

.285 כתוב, אחור וקֶדם צַרְתָני. אחור אצל הנוקבא, שהייתה מאחוריו, וקֶדם אצל הזכר, שהוא פָּנים. וכמ"ש, וראיתָ את אחוריי, הנוקבא, המלכות. שזה היה במצב הא' של המלכות, שהייתה אז מאחורי ז"א, שלא יכלה להשפיע, כמו שאין אדם משפיע לחברו אלא דרך פניו. מפני שהייתה אז בחכמה בלא חסדים, ואין החכמה יכולה להשפיע כשהיא בלי חסדים.

.286 וכשהתקשטה הנוקבא, המלכות, שבאה למצב הב', שאז חזרה להיות פנים, שקישט אותה המלך העליון, ז"א, להחזיר האותיות שלה למקומן כראוי, הכניס אותה לחדריו להיתקן, ונתקנו אותיותיה.

.287 וכל אות של הנוקבא, המלכות, קראה לכל אות שבזכר, ז"א, ונכללו יחד, ונתקנה כל אות להיות זכר ונקבה. וכל אות קראה ואמרה, מושכני אחריך נרוצה.

.288 כשנתקנו להתחבר, נתקנו בסדר א"ת ב"ש. א', זכר, התחברה עם ת', נקבה. ב', נקבה, התחברה עם ש', זכר. והתיישבו פב"פ. והנוקבא, כשהיא רוצה להיראות לז"א, היא אומרת, שהתקשטה ברצון אמא, בהארת הבינה, וכל האותיות נתקנו. וע"כ כתוב, הֱביאני המלך חדריו, להיתקן ולהתקשט כראוי, בהארת ג"ר, הנקרא קישוטים.

.289 וכל זה משום שכמ"ש, נגילה ונִשמחה בָּך. ב"ך, מורה על כ"ב האותיות הרשומות העליונות. כי ב"ך, אותיות כ"ב. וכמ"ש, אשר נשבעתָ להם בָּך.

.290 נגילה ונִשמחה בָּך, נזכירה דודיך מיַין. כיוון שנתחבר יחד בשמחה שלנו, ניתֵן חלק לכל אחד מהשמחה שלנו, ונרווה אותם, כמ"ש, יזכור כל מנחותיך. מיַין, מהשמחה שלנו מצד היין, הארת החכמה, המשמח הכול.

.291 מֵישָׁרים אֲהֵבוךָ. מישרים, הן שאר האותיות, שנשארו מכ"ב האותיות, והן מנצפ"ך. ואין בכל האותיות שיהיו נקראות מישרים, חוץ מאלו. והוכפלו מֵישרים אלו באלו: מ' בם', נ' בן', צ' בץ', פ' בף', כ' בך'. אלו הן מישרים, אלו באלו וזו בזו.

.292 כי כ"ב אותיות כלולות במילה בך, אלו שנשארו, שהן מישרים, מנצפ"ך. אהבוך, להתכלל עימך, בכ"ב אותיות אלו.

.293 מישרים אלו, מנצפ"ך, אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון. וכשנגנז האור הראשון, נגנזו האותיות האלו. ואדה"ר היה יודע אותן. אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה. עד שבא אברהם, וידע אותן ברוח הקודש, ששרה עליו.

.294 אח"כ ירש יצחק אותן מנצפ"ך. כמ"ש, וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יצחק הוריש אותן ליעקב. יעקב הוריש אותן ליוסף. כיוון שמת יוסף, ובני ישראל באו בגלות, נגנזו האותיות מנצפ"ך, והסתלקו כבתחילה.

.295 עד שעמדו ישראל על הר סיני, ונמסרה התורה לישראל, נגלו האותיות מנצפ"ך, והיו ישראל יודעים אותן בבירורן בשמות חקוקים. עד שחטאו. כיוון שחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם. והיה יודע אותן משה, יהושוע ושבעים זקנים. ובהן באו לארץ.

.296 כיוון שנבנה ביהמ"ק ונגלה השיר הזה, נחקקו מנצפ"ך בכ"ב אותיות, שהן ב"ך. וזהו, מישרים אהבוך, שמנצפ"ך, מישרים, אוהבים להתדבק בך, בכ"ב אותיות.

.297 כתוב, אתה כוננת מֵישרים. וכתוב, וחִכֵּךְ כיין הטוב הולך לדודי למֵישרים. מישרים, מנצפ"ך, ספירות גנוזות בתוך העוה"ב, בינה. וכולן מעיין בתוך המחשבה בחקיקת השמות הקדושים, בחקיקת זכר ונוקבא, שיִתרַצו ויסכימו זה לזה להיות יחד. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו, להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו האותיות מנצפ"ך.

האותיות הם הכלים שבכל פרצוף. ואין יותר מג' כלים בכל פרצוף, בינה וז"א ומלכות, כי לחיה וליחידה אין כלים. והם רת"ס של הפרצוף. אמנם בפרטות, יש ט"ס בבינה, שהם ראש הפרצוף. ט"ס בז"א, תוך הפרצוף. ט"ס במלכות, סוף הפרצוף.

וזה כ"ז (27) אותיות, לפי מספר הספירות שבפרצוף: ט' כלים דבינה, ט' כלים דז"א, ט' כלים דמלכות.

ט' הכלים דבינה, הן יחידות, האותיות מא' עד י'. ט' כלים דז"א, הן עשרות, האותיות מי' עד ק'. ט' כלים דמלכות, הן מאות, האותיות מק' עד ץ' ארוכה, ק' ר' ש' ת' ך' ם' ן' ף' ץ'.

והם הצירוף של הא"ב אי"ק בכ"ר וכדומה, אשר כל אחד הוא צירוף מן רת"ס, בינה ז"א ומלכות. כי אי"ק, הן ג' כתרים, של יחידות עשרות ומאות, כתר דבינה א', כתר דז"א י', כתר דמלכות ק'. בכ"ר, הן ג' חכמות, של יחידות עשרות ומאות, חכמה דבינה ב', חכמה דז"א כ', חכמה דמלכות ר'.

גל"ש, הן ג' בינות, של יחידות עשרות ומאות, בינה דבינה, בינה דז"א, בינה דמלכות. דמ"ת, הן ג' חסדים, של יחידות עשרות ומאות, חסד דבינה, חסד דז"א, חסד דמלכות. הנ"ך, הן ג' גבורות, של יחידות עשרות ומאות, גבורה דבינה, גבורה דז"א, גבורה דמלכות.

וס"ם, הן ג' תפארות, יחידות עשרות ומאות, ת"ת דבינה, ת"ת דז"א, ת"ת דמלכות. זע"ן, הן ג' נצחים, של יחידות עשרות ומאות, נצח דבינה, נצח דז"א, נצח דמלכות. חפ"ף, הם ג' מיני הוד, של יחידות עשרות ומאות, הוד דבינה, הוד דז"א, הוד דמלכות. טצ"ץ, הן ג' יסודות, של יחידות עשרות ומאות, יסוד דבינה, יסוד דז"א, יסוד דמלכות.

והנה התבאר, שכ"ז אותיות הן ט"ס דראש, ט"ס דתוך, ט"ס דסוף של הפרצוף. אמנם למה אנו אומרים רק כ"ב אותיות ולא כ"ז?

כי ב' זמנים יש בכל פרצוף, קטנות וגדלות. בקטנות עולה המלכות לבינה של המדרגה ומסיימת שם המדרגה, וחצי בינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מהמדרגה ונופלים למדרגה שמתחתיה, שמסיבה זו הסתלקו ג"ר מהמדרגה, כי לא נשארו אלא הכלים דכו"ח וחצי בינה במדרגה, באורות דרוח נפש. וזהו זמן הקטנות.

ולעת גדלות יורדת המלכות מבינה למקומה, ואז חוזרים הכלים דבינה ותו"מ אל המדרגה, ואז חוזרים ג"ר, כי כיוון ששוב יש חמישה כלים במדרגה, כח"ב תו"מ, שוב מתלבשים בהם חמישה אורות נרנח"י.

ואלו ג' הכלים, חצי בינה ותו"מ, היוצאים מהמדרגה ונופלים למדרגה התחתונה בקטנות, וחוזרים אל המדרגה בגדלות, מכונים מבחינת האותיות בשמות מנצפ"ך. כמו שלומדים, מנצפ"ך צופים אמָרוּם, אלא ששכחוּם וחזרו ויִסְדוּם.

כי בזמן קטנות המדרגה, הן נשכחות, מפני שאינן במדרגה, אלא שהן נמצאות במדרגה שמתחתיה. ובגדלות חוזרים המנצפ"ך ומתחברים למדרגתם. נמצא, שחזרו ויסדו אותם. ואז נקראים בעלי המדרגה בשם צופים, משום שמשיגים הארת החכמה, המכונה ראייה.

מקור האותיות הוא מבינה, אבל שם עוד לא התגלמו, עד שבאות לז"א, ובז"א מתגלמות ונשלמות. ולפיכך, נבחנות האותיות שמתחילות רק בז"א. שעיקר ז"א הוא הקטנות שבו, בו"ק בלי ראש, הקביעות שבו. וגדלות אינה עיקר בו, אלא תוספות מוחין. נמצא, שעיקר הז"א הוא רק כ"ב אותיות, והמנצפ"ך הן אצלו תוספת. משום זה מחשיבים רק כ"ב אותיות, ולא כ"ז.

ביציאת בינה ותו"מ ממדרגה יש רק ט"ס דמלכות, שבמספר מאות, אשר קרש"ת הם כו"ח וחצי בינה שנשארו במדרגה, ק' כתר, ר' חכמה, ש' חצי בינה, ת' מסך המסיים את הפרצוף. ומנצפ"ך הן חצי בינה ותו"מ, שיצאו ממדרגת ז"א, ונפלו למדרגת הנוקבא. ונשארו בז"א: ט' אותיות דבינה שבו, ט' אותיות דז"א שבו, ד' אותיות שבמלכות שבו, שהן כ"ב אותיות.

ואנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מהמדרגה לא בט' אותיות דבינה, יחידות, ולא בט' אותיות דז"א, עשרות, אלא בט' אותיות דמלכות, משום שבינה ותו"מ שיצאו מט' אותיות דבינה, ראש דז"א, נפלו למדרגה שמתחתיה, לט' אותיות דז"א, תוך דז"א.

וכן בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ט' אותיות דז"א, תוך, נפלו למדרגה שמתחתיהן, האותיות דמלכות, סוף. אבל בין כך ובין כך לא יצאו מפרצוף ז"א כלל. וע"כ אינן חסרות מפרצוף ז"א. ורק בינה ותו"מ שנפלו מט' אותיות דמלכות, שהן מנצפ"ך, יצאו לגמרי מחוץ לפרצוף ז"א, ובאו בפרצוף הנוקבא, וע"כ הן חסרות בז"א, ואין שם אלא ט' דבינה וט' דז"א וד' דמלכות, שהן כ"ב אותיות בלבד.

וכשברא הקב"ה, בינה, את אדם, ז"א, הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם (45), נבראו ב' פרצופים, זכר ונוקבא, בכ"ב אותיות גדולות לז"א, ובכ"ב אותיות קטנות לנוקבא, שהם ט' הכלים דראש וט' הכלים דתוך וד' הכלים דסוף, שבז"א או שבנוקבא, שמספרם כ"ב, שהן עיקר המדרגה וקבועות בה תמיד. אבל חמש אותיות מנצפ"ך אינן קבועות בה, כי נמצאות רק בגדלות. ע"כ הן נבחנות לתוספת בלבד.

כ"ב אותיות הן קו ימין שבמדרגה, חסדים, ומנצפ"ך הן קו שמאל, הארת החכמה שבשמאל. כי מצב הקטנות, שבינה ותו"מ חסרים, שהם כ"ב אותיות, הוא קו ימין, ואותם בינה ותו"מ החוזרים אל המדרגה לעת גדלות, הם מנצפ"ך, קו שמאל.

וכל זה כי כמ"ש, נגילה ונשמחה בך. ב"ך, מורה על כ"ב האותיות, שכל מה שהנוקבא זכתה לקבל מז"א בגדלות, הוא משום שזכתה להידבק בכ"ב אותיות דז"א, שהם החסדים הקבועים בז"א, שאינם משתנים. וכמ"ש, אשר נשבעתָ להם בךְ, בכ"ב האותיות הקבועות בו תמיד, החסדים, ששם השבועה.

ומֵישרים, הן שאר האותיות, שנשארו מכ"ב האותיות, והן מנצפ"ך. כי אלו האותיות נשארו בקטנות מחוץ מז"א, אינן עיקרים בו, ואינן בחשבון האותיות הקבועות בו.

מנצפ"ך, קו שמאל, והשמאל אינו יכול להאיר מטרם שקו האמצעי מייחד אותו בימין. הקו האמצעי נקרא ישר, משום שהארתו כוללת ימין ושמאל בדרך ישר, ואינה נוטה לא לימין ולא לשמאל. ומתוך שמנצפ"ך זה קו שמאל, שאינן יכולות להאיר בלי תיקון הקו האמצעי, הנקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, מחמת התיקון הישר הרובץ עליהם.

אין בכל האותיות שיהיו נקראות מישרים, חוץ מאלו, מטעם שכל כ"ב האותיות יכולות להאיר בלי עזרת הקו האמצעי. חוץ מהמנצפ"ך, שיכולות להאיר רק בתיקון הקו האמצעי, הנקרא ישר, המתקן אותם שלא יאירו אלא מלמטה למעלה.

והוכפלו מישרים אלו באלו: מ' בם' נ' בן' וכדומה. כשמנצפ"ך הסופיות, שמאל, מתחברות בקו ימין, שהן מנצפ"ך הפשוטות שבכ"ב האותיות, שהייחוד הזה נעשה ע"י הקו האמצעי, אז הן נקראות מישרים. כמ"ש, מֵישָׁרים אֲהֵבוךָ, להתכלל עימך, בכ"ב אותיות אלו. מפני שאינן יכולות להאיר זולת בהתכללות עם הימין, שהוא כ"ב אותיות.

והמנצפ"ך דז"א בקטנות נופלות למדרגה התחתונה מז"א, לנוקבא, כלומר, לכלים בלי האורות שבהם, אבל האורות שבהם מסתלקים לשורשם, למדרגה העליונה מז"א, לבינה. וע"כ אלו מנצפ"ך, הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון, שבעת קטנות עולים אורותיהן ונגנזים במדרגה העליונה מז"א, בינה.

ובעת שנגנז אור ג"ר, הנקרא אור ראשון, שזה היה מחמת עליית המלכות לבינה, שהוציאה הבינה ותו"מ מחוץ לז"א, אז נגנזו האותיות האלו, המנצפ"ך, שאורותיהן עלו לבינה והכלים לנוקבא דז"א, ונעלמו מז"א.

ואדה"ר היה יודע אותן, שמטרם שחטא, היו לו חמישה כלים כח"ב תו"מ וחמישה אורות נרנח"י. כי המנצפ"ך היו מחוברות בכ"ב אותיות, והיו לו ט' כלים דבינה מא' עד י', שהן יחידות, וט' כלים דז"א, מי' עד ק', שהן עשרות, וט' כלים דמלכות שהן מק' עד ץ' ארוכה.

אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה, שהמנצפ"ך, שהן בינה ותו"מ, יצאו ממנו למדרגה תחתונה, והסתלקו ממנו אורות דג"ר. עד שבא אברהם, וידע אותן ברוח הקודש, ששרה עליו, שהעלה מ"ן והחזיר המנצפ"ך למדרגתן, וחזרו אורות דג"ר, האור הראשון, שמטרם עליית המלכות לבינה. וכן ליעקב, שקיבל מאברהם, וכן ליוסף, שקיבל מיעקב.

כיוון שמת יוסף, ובני ישראל באו בגלות, שחטאו ישראל, אז חזרו המנצפ"ך ונפלו מז"א, וחזר ז"א לקטנותו, ו"ק בלי ראש. ונגנזו אותיות מנצפ"ך, והסתלקו כבתחילה, שהמנצפ"ך חזרו ונפלו. עד שעמדו ישראל על הר סיני, ונמסרה התורה לישראל, נגלו אותיות מנצפ"ך, כלומר, שהמנצפ"ך חזר למדרגת ז"א, וחזר האור הראשון, ג"ר. כיוון שחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם. עדיָם, כולל מנצפ"ך דכלים וג"ר דאורות.

וכן משה ויהושוע וזקנים ידעו המנצפ"ך, שהיו מחוברים בכ"ב אותיות דז"א. ובהן באו לארץ ונגלה השיר הזה, שהוא אור הג"ר, המלובש בשה"ש.

ונחקקו מנצפ"ך, שהתחברו אותיות מנצפ"ך, בכ"ב אותיות, שהם ב"ך, שמנצפ"ך חזרו למדרגה ונכללו בימין, שהוא כ"ב אותיות, ואחר שנכללו בימין נקראים מישרים. והם אוהבים להתחבר בכ"ב אותיות, כי אינם יכולים להאיר זולתן.

כתוב, אתה כוננת מֵישרים. אתה, חסד, כוננו את המנצפ"ך, הנקראים מישרים. כי מטרם שהמנצפ"ך התלבשו בחסד, לא יכלו להאיר. והן ספירות גנוזות בתוך העוה"ב, שאורותיהן גנוזים בבינה, עוה"ב. וכולן מַעיין, שהארת החכמה הנובעת ממנצפ"ך, רודפת להיכלל בנביעת החסדים שבכ"ב אותיות. שכּן הוא בתוך המחשבה, שהיא בינה, בחקיקת השמות הקדושים, מ"י אל"ה של אלקים.

וכן בחקיקת זכר ונוקבא, שהנוקבא, שיסודה משמאל, שהוא מנצפ"ך, רודפת להיכלל בז"א, שעיקרו חסדים וימין, שיִתרַצו ויסכימו זה לזה להיות יחד, להיות בהסכם אחד, בשליטת החסדים. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו, להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו אותיות מנצפ"ך. כי אלו המנצפ"ך אינן יכולות להאיר כלל בלי החיבור עם החסדים. וע"כ הן רודפות אחריהם, להיות עימהם יחד.

.298 מֵישרים, הם י"ה, חו"ב, שאהבתם היא לו', ז"א. והם בהסכמה שלמה, וברצון אחד להשפיע לו'. וע"כ אומרת המלכות לז"א, מושְׁכני אליך להיות עימך. כי האותיות הקדושות העליונות י"ה, הו' מתחברת עימהן. והוא שם קדוש עליון. יה"ו. וע"כ ה"ת, מלכות, היושבת תחתיו, ואין לה מעצמה כלום, כל תשוקתה היא לעלות אליו ולהתחבר עימו. ואינה עולה אלא ברשות ז"א. והיא אומרת, מושכני, להיות עימך בחיבור אחד.

.299 הֱביאני המלך חדריו. מלכות אומרת, שהמלך הביאני חדריו, והתקין אותי בכל מיני תיקונים ביופי העליון, כדי שאהיה אצלך. וע"כ, נגילה ונשמחה בך, אני וכל התיקונים שלי, כשאהיה עימך בחיבור אחד.

.300 נזכירה דודיך מיין, שנרווה לכל אחד ואחד, הן לאותם הצריכים חסדים והן לאותם הצריכים חכמה. ונשַׂמח אותם מאותו היין המשמח את הכול, הארת החכמה, ולא נחדל מלשמח אותם. כי מישרים אהבוך, י"ה, חו"ב, שהם לא יחדלו לתת לך, משום שהם אהבוך לתת לך, ולהשפיע לך, ולהאיר לך.

.301 כתוב, אתה כוננת מֵישרים. ואם מישרים הם י"ה, חו"ב, מי יכול לתקן אותם חוץ מעתיק מכל עתיקים, כתר, מדרגה שלמעלה מחו"ב, והוא אינו ידוע כלל? ואותו הלא נודע הנסתר והגנוז, כתר, אינו נקרא אתה, בלשון גלוי, א"כ איך כתוב, אתה כוננת מישרים?

.302 אין צורה לאותיות בממשות שלהן, עד שיוצאות מחוץ לבינה. כיוון שיוצאות לחוץ, נעשית בהן ממשות, ונתקנו שהקב"ה יהיה נקרא באותיות אלו. ומשום זה, כתוב, אתה כוננת מישרים.

כיוון שהגיעו למקום, שנקרא אתה, אז נתקנו מישרים. מישרים סובב רק על אותיות הבינה, י"ה, שלהן אין ממשות עד שבאות למקום ז"א, שאז קונות ממשות. וזהו שכתוב, אתה כוננת מישרים, שז"א הנקרא אתה, הוא המתקן את האותיות דבינה, הנקראות מישרים.

.303 ע"כ חושקת המלכות להתחבר באותיות המישרים, כדי שיהיה הכול שֵׁם שלם. ומטרם שנתקנו הבחינות שלה, שהן שבע הנערות, לא תוכל להתחבר באותיות אלו, להיות הכול שֵׁם שלם.

.304 וע"כ המלכות אומרת בתיקוני יופיה, מושכני אחריך נרוצה. היא והבחינות שלה. הֱביאני המלך חדריו, נגילה ונִשמחה בךְ. נגילה, היא והבחינות שלה, שבע הנערות, שמטרם שנתקנו הבחינות שלה, לא תוכל להתחבר בו.

.305 כי המלכות מיתקנת ביופי תיקוניה, כדי להתחבר בז"א בחיבור אחד, להיות עימו שֵׁם שלם בחיבור אחד. כי כשהיא עולה לז"א, אז הוא שֵׁם שלם הוי"ה אלקים.

.306 הרי כשהיא עולה להתחבר לז"א, אז הוא בשם שלם הוי"ה, ואיפה השם אלקים? כשהשם בשלמות, אז נכללים יחד למעלה ולמטה. למעלה, הוי"ה, ז"א. למטה, אלקים, מלכות. ואז נשלמת בכל.

ביאור הכתובים לפי א"ב של א"ת ב"ש

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף צד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף צד.

.307 כתוב, והמלך שלמה ברוּך. למה נקרא כך? המלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א. כי בכמה מקומות כתוב, המלך, סתם, ולא כתוב, המלך שלמה. המלך סתם, אומר על בית דוד, מלכות. המלך שלמה, על המלך שהשלום שלו, ז"א.

.308 והמלך שלמה ברוך. ברוך, כי אז נביעת הברכות אינה חדלה למעלה ולמטה. ברוך, שכל הברכות נובעות משם, שיתברכו כל העולמות, ושיאירו כל האותיות, כולם בחיבור אחד, בשלמות אחת.

.309 ואז האות האחרונה שבשם הקדוש, מלכות, יורשת את השם הזה, שתהיה נקראת גם היא ברוך. כמ"ש, ברוך ה' אלקי ישראל אשר דיבר בפיו את דוד אבי. שהיא מלכות.

.310 כי כשהמלכות נקראת ברוך, אז הכול הוא שֵׁם שלם כראוי, וכל העולמות מתברכים ממקור החיים, בינה. והשם ברוך, למעלה ולמטה. לפעמים למעלה, בז"א. ולפעמים למטה, במלכות. אשרי אתם עם קדוש, שסודות קדושים עליונים מתגלים לכם.

.311 כשהאותיות של השם הקדוש מתחברות, אז יורדת הו', ז"א, להמשיך את ה', מלכות, מלמטה למעלה, להיות חיבור אחד. וזה עניין הא"ב של א"ת ב"ש. כי אז אותיות הא"ב של א"ת ב"ש יורדות ועולות. א' יורדת לת' להמשיך אותה אליו, שיתחברו אלו באלו. ב' עולה לש' מלמטה למעלה. כי נמשכת מלמטה, ממלכות, ורוצה להתעטר בבעלה, ז"א, למעלה.

.312 א' היא ו', ז"א, שרוצה להקים את הכלה, המלכות, באלו השירים, שהיא מעוררת מלמטה בעת שהיא מתקשטת. וז"א נותן לה יד להמשיך אותה אליו, והאותיות שמחות זו לזו. בשעה שהיא אומרת אליו, מושכני, אז א', שהיא ו', ז"א, יורדת לת', מלכות, להמשיך אותה אליו.

.313 ובשעה שהיא אומרת, אחריך נרוצה, עולה ב', המלכות, ורצה אחר ש', שהיא ו', ז"א, ואז היא נכנסת לחדרי המלך, שהם ג' נקודות, ג"ר, חדרים, חג"ת, ומסדרונות אל החדרים. שזו צורת ש', שבה ג' נקודות מלמעלה, שהם החדרים, ומסדרונות אל החדרים, שהם ג' האותיות ו' שבה, ובסיסה למטה, שג' האותיות ו' מתקשרות בו. וזה הצירוף ב"ש.

.314 ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה ג', ז"א, להתדבק באות ר', המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב (22) האותיות, שבשלמות באות ג', ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה. כי צורת ר' היא כמו חצי עיגול, צורת בית קיבול. ג' באה להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. וזה הצירוף ג"ר.

יש צירוף ג"ד, גואל דלים, ועכ"ז נשארת ד', לשון דלות ועוני, כי ד' נמשכת ממצב א' שבמלכות, שהיא אז בבחינת ג"ר דחכמה, ע"כ היא בבושה לרדת ולקבל מז"א חסדים. וע"כ נשארת ד'. משא"כ בצירוף ג"ר אינה בבושה, להיותה במצב ב', וכבר היא קטנה.

.315 בשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, המשכת הארת חכמה, הנקראת יין, היא נזכרת, שהעורלה, הס"א, באה בתוך המחנות דקדושה, המקבלים ממנה, לערבב את השמחה, כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה. וכשהיא רואה שהטומאה נאחזת בשולי המקדש, המלכות, כדי לינוק ממנה, אז המלכות ממעטת את עצמה, כדי לתת לו תמצית דחוקה וסתומה, כמו שנובע מתוך האבן.

ואז נקראת המלכות ד', דלות ועוני. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מהמלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מהמקדש, מהמלכות. וזה הצירוף ד"ק, שבא"ת ב"ש.

.316 ומשום שכלה זו, המלכות, היא קדושה, ואין לה לתת אל הטומאה, ע"כ היא עושה את עצמה ד', מלשון דלות, כמו שלא קיבלה לתוכה כל כך אור, והיא ענייה וכך צריך להיות.

כמ"ש, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו. כלומר, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינוק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת ד' בשמחה.

.317 כשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק', שהיא מתפשטת כנחש הפושט זנבו, ומתקיפה אותה לינוק בשמחה מהמקדש. אשר אז הוא מזדמן לבלבל את השמחה, בכל מקום שרואה אותה.

.318 וע"כ בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כוחות, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג. וכן בכל מקום שיש אבל, הס"א הוא שם, ויש להרבות כוחות, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כוחו.

.319 בשעה זו אומרת המלכות, מֵישרים, כלומר מישרים אהבוךָ, ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, מאותיות מנצפ"ך, הנקראות מישרים. אז יוצאת אות עם זנב חזק, הנמשך למטה חמישים אמה, כעין אותו המקום שהמן נתלה עליו, כמ"ש, יעשו עץ גבוה חמישים אמה. וזו אות ץ'. כיוון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה התלייה שבאה, אז נפרד מהמקדש ובורח.

.320 אחר שהנחש ברח, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר ובלי בלבול. וזה הצירוף ה"ץ, שבא"ת ב"ש.

יש ב' מצבים במלכות. במצב הא' היא מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי, ולא הייתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין. שאז היה קטרוג הירח, והתמעטה המלכות, ובאה למדרגה שמתחת לז"א, שאז היא מקבלת מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומייחד אותו עם הימין. וכיוון שהארת החכמה התלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר.

והנה דבר זה נִשנה בכל זיווג של המלכות עם ז"א. שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, אז מתעורר בה תחילה מצב א', שמאל בלי ימין, מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל מלמעלה למטה, שזה ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה מלמעלה למטה.

ובשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, המשכת הארת חכמה, הנקראת יין, כלומר בתחילת הזיווג, שהתעוררה בה יניקת השמאל בלי ימין ממצב א', ג"ר דחכמה. אז היא נזכרת, שהעורלה, הס"א, באה כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה, שכיוון שמרגישה בהארת ג"ר דחכמה תכף נזכרת בנחש, הקליפה שנקראת עורלה, שיבוא להמשיך החכמה דקדושה אל הטומאה, שימשיך החכמה מלמעלה למטה.

וכשהמלכות רואה שהטומאה נאחזת, אז היא ממעטת עצמה, כמו שהייתה במצב הא', שאז הייתה החכמה בבחינת אור חשוך, כדי לתת לו הארה מועטת עד כמה שאפשר, שלא יספיק לו להמשיך מלמעלה למטה. ואז נבחן, שהמלכות היא אות ד', דלה וענייה מאור.

הקליפה היא בצורת האות ק', שהרגל שלה נמשכת למטה מהשורה, הרומזת על תשוקתה להמשיך החכמה מלמעלה למטה. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מהמלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מהמקדש, מהמלכות.

כיוון שהקליפה נדבקה בשולי המלכות לינוק ממנה, המלכות, שהיא אז ד', נותנת מהארתה לאות ק', שהיא העורלה הטמאה. והאות ק' מתפשטת בשמחה, שממשיכה רגלה למטה, כדי לקחת חלק מהארת המלכות, ולהמשיך אותה כחפצה מלמעלה למטה.

וע"כ כדי לא להוציא אורות הקדושה אל הטומאה, היא מראה את עצמה בצורת ד', בשמחה, שמדעתה ומרצונה היא מחזירה עצמה לדלות האור, כמו שהייתה במצב הא'.

וכשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק', שהיא מתפשטת כנחש ופושטת זנבה, שהיא רגלה של הק', הנמשכת למטה מהשורה, ומתקיפה אותה לינוק בשמחה מהמקדש, אשר בפשיטת רגלה זו היא מתקיפה את המקדש, להמשיך החכמה מלמעלה למטה. בשעה זו, כדי להבריח את העורלה הטמאה, היא אומרת, מישרים אהבוך.

ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, מאותיות מנצפ"ך, הנקראות מישרים, שממשיכה אות אחת מהמנצפ"ך של ז"א, שהיא הארת החכמה המיוחדת עם החסדים שבימין, ע"י כוח מסך דחיריק שבקו האמצעי, הממעט ג"ר דחכמה שבשמאל, ומייחד אותה עם הימין. שמשום זה נקראות המנצפ"ך מישרים, משום שכוח המסך דחיריק של הקו האמצעי שולט עליהן, והקו האמצעי נקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, והמסך דחיריק מבריח את העורלה.

אז יוצאת אות עם זנב חזק, הנמשך למטה חמישים אמה. וזו אות ץ'. חמש אותיות מנצפ"ך כסדרן: ך' ם' ן' ף' ץ', שהן חמש ספירות. כל ספירה כלולה מעשר, והם חמישים אמה, שסיומם באות האחרונה ץ', שזה העץ שנתלה עליו המן, שהיה גבוה חמישים אמה. וזו אות ץ', כי בספירה האחרונה נמצא כוח המסך דחיריק, שהוא שער הנ' (50), שהמן נתלה עליו.

וכיוון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה התלייה שבאה, כיוון שרואה כוח הדין שבאות ץ', שהוא עמוד התלייה של המן, אז נפרד מהמקדש ובורח. כי כוח הדין הזה, ממעט את השמאל וכל הנמשכים ממנו.

ונודע, שמצב א' של המלכות נקרא ד', שהיא דלה וענייה. ובמצב ב', אחר שקיבלה הארת הקו האמצעי, היא נקראת ה', הנקודה האמצעית, הרוכבת על המרכבה של ד'. שנאמר, יוצאת הכלה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', שאז היא עשירה ומלאה בכל טוב.

.321 בשעה שאמרה, מושכני, ז"א הוא א', והמלכות היא ת'. ובשעה שאמרה, אחריך נרוצה, היא ב' והוא ש'. ובשעה שאמרה, נגילה ונשמחה בך, הוא ג' והיא ר'. ובשעה שבא הנחש, כשאמרה, נזכירה דודיך מיין, היא המלכות ד', ואותו המקטרג הוא ק'. למה מתחלפות האותיות ממקום למקום, שז"א מתחלף באותיות אחרות, ומלכות מתחלפת באותיות אחרות?

.322 אלא בשעה שהמלכות אומרת, מושכני, אין אות שתמשיך את המלכות זולת הא', המאירה באור הראשון, שהוא הימין, חסד, כי הימין מקרב אותה תמיד, ומחזיק בה, להמשיך אותה למעלה. ומשום זה הוא א' והיא ת'.

המלכות, שהיא ת', מתקשטת בכל הצדדים, כדי לעלות למעלה, לז"א, וע"כ משבחת, וחוזרת להתעורר למעלה. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף א"ת שבא"ת ב"ש.

.323 ובשעה שהמלכות אומרת, אחריך נרוצה, הנה כל המחנות הפנימיים שלה, שהם הגוף שלה, שהיא סומכת עליהם, היא לוקחת אותם אצלה, והיא בית לקבל את המחנות, שהן שבע הנערות שלה, ולהביא אותם אל המלך. כמ"ש, בתולות אחריה רֵעותיה מובאות לָך.

וע"כ היא בית, ב'. והוא, ז"א, מתעטר בש', ופותח ההיכלות, שהם חדרי המלך, ג"ר, המרומזות בצורת ש', לקבל אותה ולהביא אותה אליהם. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף ב"ש שבא"ת ב"ש.

.324 ובשעה שאמרה המלכות, נגילה ונשמחה בך, היא שמחת הצדיקים, יסוד דז"א ויסוד דמלכות, שהזדמן לשמחה. וע"כ הוא ג', שהוא כ"ב אותיות, שליטת החסדים, והיא המלכות ר'. כי אז היא בהיתקנה לבדה, בלי שבע הנערות, ונפרעת אליו לקחת שמחת המקום ההוא, כאישה שנפרעה להשתמש בבעלה.

כי בשעה שאמרה, אחריך נרוצה, שבצירוף ב"ש, לקחה המלכות עימה את שבע הנערות, שהם הכלים דאחוריים של המלכות, המקבלים חכמה, והביאה אותן אל המלך, מפני שרצתה לקבל גם חכמה מז"א, והם בית הקיבול לחכמה. אבל בזמן הזיווג עם ז"א, אינה מקבלת אלא חסדים, ע"כ אינה צריכה עתה לשבע הנערות.

כי אז היא בהיתקנה לבדה, רק לקבלת החסדים בלבד. וע"כ אינה צריכה עתה לתקן את שבע הנערות, שהן מקבלות חכמה. והתבאר טעם ייחוד ז"א ומלכות בצירוף ג"ר שבא"ת ב"ש.

.325 ובשעה שהמלכות אמרה, נזכירה דודיך מיין, התקרב אותו מקטרג, להמשיך החכמה מלמעלה למטה. וכיוון שראתה אותו, עשתה עצמה ענייה, אות ד', כדי שלא יטמא את המקדש.

ואותו המקטרג פשט את זנבו בשמחה, כדי לקבל מתענוג השמחה, להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, וע"כ צורת המקטרג היא באות ק', שרגלה נמשכת למטה מהשורה. והתבאר הטעם של הצירוף ד"ק שבא"ת ב"ש.

.326 עד שהמלכות אמרה, מֵישרים, והתגלתה הץ', ואותו המקטרג ברח. והמלכות באה ועברה מאות ד', ונכנסה באות ה', ואז התגלה מישרים. שזהו הצירוף ה"ץ שבא"ת ב"ש, שהוא מישרים. שהץ' היא מישרים, שהיא ממנצפ"ך, וכן הצירוף ו"ף מא"ת ב"ש הוא מישרים, כי ף' היא מישרים.

.327 וע"כ האותיות של צירופי א"ת ב"ש מתחלפות ממקום למקום וממדרגה למדרגה. כי כל צירוף מורה על ייחוד אחר, והכול אותיות התורה. אשריהם העם הקדוש, שהם דבקים במלך העליון, והכול נתקן בשבילם.

.328 שמח רבי שמעון. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך לפני עתיק יומין. פתח רבי שמעון ואמר, אם טוב לפני אדוני, שאשאל ממנו שאלה אחת: למה צריכים האורות לנטילת רשות?

.329 אמר לו אליהו, כמ"ש, מושכני אחריך נרוצה. מושכני, פירושו תן לי רשות, ואז אחריך נרוצה. כי במקום שהולך רשות של המלך העליון, שם הולכים כולם ונמשכים אחריו.

למה בחר ה' בדוד

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קא

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קא.

.330 מושְׁכֵני אחריך נרוצה, הֱביאני המלך חדריו. כתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. בדוד המלך בחר הקב"ה יותר מכל המלכים שבעולם, כמ"ש, ואבחר בדוד, להיות על עמי ישראל.

.331 משום שדוד, מיום שהלך אחרי הצאן במדבר, היה מסתכל במעשה אומנותו של הקב"ה, והיה משבח ואומר, כי אֶראה שָׁמֶיךָ מעשה אצבעותיך.

.332 משום שבלילה, כל בני העולם שוכבים ישנים על מיטותיהם. והוא היה יושב במדבר, והיה מסתכל בשמיים, בלבנה, בכוכבים, ובמזלות, ובמעשי השמיים. והיה אומר, כי אראה שמיך. וכתוב, ה' אדוננו, מה אדיר שמך. והיה ירא תמיד, ומשבח ומרומם להקב"ה.

.333 אח"כ היה בורח מפני חותנו. ובכל הצרות שהיו לו, היה משבח ומתפלל לפני הקב"ה. ובהיותו במדבר יהודה, ששאול המלך היה רודף אחריו, היה אומר שירה, כמ"ש, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. במקום שהיו רודפים אחריו.

.334 ואמר, אלקים, אלי אתה, אשַׁחֲרֶךָ. אלקים אלי אתה, הם ג' שמות. אלקים, מדרגתו של דוד, ספירת המלכות. אלי, ראש, שספירה זו עומדת עליו, והוא עמוד אחד שכל העולם, מלכות, עומד עליו, כמ"ש, וצדיק יסוד עולם, יסוד דז"א. אתה, ימין עליון, חסד דז"א, כמ"ש, אתה כוהן לעולם. שאתה, חסד דז"א, כוהן. וע"כ ג' מדרגות אלקי"ם, אל"י, את"ה. אשחרך, שאבקר אצלך בכל יום תמיד.

.335 צָמאה לךָ נפשי. כמי שצמא לשתות, כך גם אני, נפשי צמאה לך. כָּמַה לךָ בשרי, שהנפש והבשר יהיו דבוקים בך. בארץ צייה ועייף בלי מים, שאין שם אור תורה והארת האור העליון.

.336 כן בקודש חזיתיךָ. אע"פ שאני במדבר, שאין שם אור תורה ואור עליון, אני רואה אותך, להתדבק בך, וחושק אליך, לראות עוזך וכבודך. וזהו כמ"ש, מושכני אחריך נרוצה. שבשעה שתמשוך אותי אחריך, כולנו נרצה להיות עימך. כי נרוצה, הוא לשון רצון.

.337 הביאני המלך חדריו. אלו הם חדרי גן עדן. כשברא הקב"ה את אדה"ר, לקח אותו מעפר ביהמ"ק, ומשם נברא. ונפח באפָּיו נשמת חיים. ומשם פתח לו פתח גן העדן. והכניס אותו בע' (70) חדרים והיכלות קדושים, ועשה לו עשר חופות. כעין אלו החופות, שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בגן עדן. והמלאכים העליונים היו רוקדים לפניו. והייתה שם שמחה.

.338 ושם העביר הקב"ה לפניו הרוחות והנשמות, העתידים והנועדים להיות בבני אדם שייצאו ממנו.

.339 כיוון שהגיע למלך דוד, ראה שאין לו חיים כלל. אמר לפני הקב"ה, מי הוא שאיני רואה בשבילו חיים? עד שאמר לו הקב"ה, שהוא דוד המלך. כיוון שראה כך אדה"ר, נתן לו שבעים שנים משנותיו, שהם שבעים שנים של חיי דוד המלך.

וכל איבר מכל איבריו של אדה"ר נתן לו חיים משלו, וחָסרוּ מאדה"ר שבעים שנה, מאלו אלף השנים שהיו לו לחיות. כמ"ש, כי ביום אֲכוֹלך ממנו מות תמות. ויומו של הקב"ה הוא אלף שנים. וע"כ היה לו לחיות אלף שנים, ולא חי אלא 930 שנה, מפני שנתן שבעים שנים לדוד המלך.

.340 כתוב, מושכני אחריך נרוצה. כי אותיות השם הקדוש היו חקוקות למעלה בז"א, ולמטה במלכות. ובשעה שהאותיות של המלכות היו בולטות ועולות אל האותיות האחרות של ז"א, כל המחנות הקדושים של המלכות היו נוסעים במסעיהם באימה ובבושה. משום שאין להן עזוּת כלפי האותיות העליונות.

.341 מכאן נשמע, שכל אלו בני העולם, שאין להם בושה, אין להם חלק לעוה"ב. כל אלו עזי המצח, שהיו בישראל, כשהיו מסתכלים באותיות השם הקדוש שבציץ נזר הקודש של הכוהן הגדול, היו נשברים לבבותיהם, ומסתכלים במעשיהם אם הם טובים, משום שהַציץ על אות ונס היה עומד, שכל מי שהסתכל בו, היה מתבייש ממעשיו.

.342 האותיות של השם הקדוש הוי"ה, שהיה חקוק על הציץ, היו מאירות ובולטות ונוצצות. כל מי שהסתכל באותה התנוצצות, היה רואה האותיות כשהן בולטות, ופניו נופלים מאימת אדונו, ושובר ליבו לפני הקב"ה.

הקטורת

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קד.

.343 כעין זה הייתה הקטורת. כל מי שהריח באותו העשן, כשהיה עולה אותו עמוד של עשן ממעלֶה העשן ההוא, היה מברר ליבו באופן ברור ובאור, בשמחה וברצון, לעבוד את אדונו, והעביר ממנו את הזוהמה והטינופת של היצה"ר, ולא היה לו אלא לב אחד כנגד אביו שבשמיים.

.344 משום שהקטורת היא השבירה של היצה"ר בכל הצדדים. וכמו שהציץ היה עומד על הנס, כך גם הקטורת הייתה עומדת על הנס. שאין לך דבר בעולם, שישבור את הס"א, חוץ מקטורת.

.345 ויאמר משה אל אהרון, קח את המַחְתָה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת. כי השבירה של הס"א אינה אלא קטורת. משום שאין שמחה וחביבות לפני הקב"ה כמו הקטורת. ועומדת לבטל הכשפים והדברים הרעים מהבית. הריח ועשן הקטורת, שאנשים עושים לאותו מעשה הכשפים, מבטל אותו, כש"כ הקטורת.

.346 זוהי גזֵרת ברית לפני הקב"ה, שכל מי שמסתכל וקורא בכל יום מעשה הקטורת, הוא ניצל מכל דברי כשפים שבעולם, ומכל פגעים רעים, ומהרהור רע, ומדין רע, וממוות. ולא יינזק כל אותו היום, כי הס"א אינו יכול לשלוט עליו, וצריך שיכוון בו.

.347 אם בני אדם היו יודעים, כמה חשוב מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ממנו, ומעלים אותה עטרה על ראשיהם, כמו כתר של זהב. ומי שיעסוק בה להסתכל במעשה הקטורת, ולכוון בו בכל יום, יש לו חלק בעוה"ז ובעוה"ב, ויעביר המוות ממנו ומכל העולם, ויינצל מכל דיני העוה"ז, ומצדדים רעים, ומדיני גיהינום, ומהדינים של המלכות האחרת.

.348 בקטורת, כשהיה עולה ממנה עמוד העשן, היה הכוהן רואה האותיות של השם הקדוש פרושות באוויר, ועולות למעלה בעמוד. אח"כ כמה מרכבות קדושות היו סובבות את השם מכל הצדדים, עד שעלה ושימח את מי ששימח.

ובקטורת ההיא היו מתקשרים קשרים עליונים, ואיברים, ספירות דז"א, יורדים להמשיך אל המדרגה שמאירה מלמטה למעלה, המלכות. ואז המלכות אומרת, מושכני אחריך נרוצה. משום שהקטורת מקשרת קשרים למעלה ולמטה, לז"א ולמלכות.

.349 ועשיתָ מזבֵּח מִקְטַר קטורת. שני מזבחות היו. מזבח העולות, ומזבח קטורת הסמים. זה בחוץ, וזה בפנים. מזבח הקטורת הוא הפנימי.

.350 מזבח הקטורת, למה נקרא מזבח, הרי אין שוחטים בו זבחים, הלוא מזבח נקרא ע"ש שזובחים בו? משום שמבטל ועוקד כמה צדדים רעים. ואותו הס"א היה עקוד. וכמו עגל העקוד לשחיטה, אף כך הס"א היה עקוד, שלא היה יכול לשלוט, ולא להיות מקטרג. וע"כ נקרא מזבח.

.351 כשס"א היה רואה את עמוד עשן הקטורת, שהיה עולה, היה נכנע ובורח, ואינו יכול להתקרב אל המשכן, המלכות. ומשום זה הוא נִדְכּא. ואחֵר אינו מתערב בשמחה של מעלה, חוץ מהקב"ה לבדו.

.352 והס"א אינו נהנה מהקטורת, ואין לו בה חלק, כמו שיש לו בשאר הקורבנות והעולות. משום שבשאר הקורבנות יש חלק וקירבה לכל באותו הקורבן. ובקטורת, אינו מתקשר ואינו מתקרב, אלא הקב"ה לבדו. וכל הצדדים הרעים בורחים, והצדדים הקדושים מתקרבים ומתקשרים איבר באיבר, זה בזה, כל אחד ואחד כראוי לו.

.353 משום שהקטורת חביבה כל כך, אין אותו המזבח הפנימי, שמקריבים עליו את הקטורת, עומד, אלא בפנים ביהמ"ק, כי זהו מזבח שהברכות נמצאות בו. וע"כ הוא מכוסה מהעין, שעומד בפנים.

.354 כתוב באהרון, ויעמוד בין המתים ובין החיים. כי קשר את מלאך המוות, שלא יוכל לשלוט כלל, ולא לעשות דין. סימן זה נמסר בידינו, שבכל מקום שאומרים מעשה הקטורת בכוונה וברצון הלב, אין המוות שולט באותו מקום, ולא יהיו ניזוקים, ולא יוכלו עכו"ם ולא שאר המדרגות האחרות להתקרב אליהם.

.355 כתוב ביעקב, ויָשֶׁת לו עדרים לבדו. שבירר הפסולת מהמקדש, ושׂם חלקו לבדו עם כל המרכבות הראויות לו לאמונה הקדושה, המלכות. ולא שָׁתָם על צאן לָבָן, אשר שָׂם חלק שאר העמים לבדם, שלא יתערבו עִם האמונה הקדושה. הצאן המקושרות, הם אלו המתקשרים בקשר אחד, שאינם מתערבים עם יתר העמים, ואינם מתקשרים עימהם לעולם.

.356 כעין זה הקטורת, שכל המרכבות הקדושות של האמונה, המלכות, מתקשרות בה, וכל האיברים, הספירות, העליונים והתחתונים, של ז"א ושל מלכות, כולם מתקשרים אלו באלו. כי המרכבות הקדושות שלמטה היו מתקרבות ומתקשרות אלו באלו, שיהיו כולן בייחוד אחד, לעלות בייחוד למעלה, לז"א, כראוי.

.357 וכל המחנות של יתר העמים מתפזרים ומתחלקים זה מזה. ע"כ נקראים ישראל, גוי אחד. כי הם בייחוד ובקשר אחד. וע"כ נקראים, הצאן המקושרות, משא"כ ליתר העמים.

.358 קטורת אסור להקטיר זולת במזבח. ולא בכלי אחר, זולת במַחְתָה. מי שהדין רודף אחריו, צריך הקטורת הזו, ולשוב לפני אדונו, כי היא עזרה להסיר הדינים ממנו.

.359 ומסתלקים ממנו הדינים, אם רגיל להזכיר הקטורת פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב. כמ"ש, והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר. וכתוב, ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבּיים יקטירנה. וזהו קיומו של העולם שלמטה, ושל העולם שלמעלה.

.360 במקום שאינו נזכר בכל יום מעשה הקטורת, דינים שלמעלה שורים עליו, ומגפה רבה בו, ועמים אחרים שולטים עליו. משום שכתוב, קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם. היא עומדת תמיד לפני ה', יותר מכל העבודות האחרות.

יש ריח העולה מבשמים מאליו, מפני שקו השמאל, שממנו נמשכת הארת החכמה, הנקראת ריח, הוא כבר מתוקן מייחוד ימין ושמאל, וע"כ הבשמים הנמשכים מהם מעלים ריח מאליהם בלי תיקון האש.

ויש ריח העולה מהבשמים רק ע"י תיקון האש, שהוא הקטורת, מפני שהבשמים נמשכים מקו שמאל, שאינו מתוקן בימין, וע"כ צריכים לתיקון האש, שהם הדינים שבמסך דחיריק דקו האמצעי, הממעטים ג"ר דחכמה, שיש בשמאל בלי ימין, ומייחדים אותו עם הימין.

וכל מי שהריח באותו העשן, ממעלֶה העשן ההוא, כי העשן העולה הוא משריפת ג"ר דשמאל בלי ימין, מכוח הדינים שבמסך דחיריק. וע"כ מי שמריח בתיקון הזה, היה מברר ליבו באופן ברור ובאור, בשמחה וברצון, לעבוד את אדונו, שמברר לעבוד לאדונו ע"י גילוי ו"ק דחכמה, ששם השמחה והרצון. והעביר ממנו את הזוהמה והטינופת של היצה"ר, שהיצה"ר לא יוכל עוד להכשיל אותו להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, ג"ר דשמאל, כי כבר נשרפו כליל.

הכשפים וכל הס"א נמשכים מג"ר דשמאל. וכיוון שע"י הקטורת נשרפים ג"ר דשמאל, נמצאים הכשפים והס"א בטלים. ויעביר המוות ממנו ומכל העולם, כי ע"י המשכת ג"ר דשמאל, נגלית מדה"ד דמנעולא, שממנה נמשך המוות לכל העולם. וכיוון שמעשה הקטורת מבטל את הג"ר דשמאל, נמצא מבטל גם המוות, לפי שיעור התיקון, לו ולכל העולם.

בקטורת, כשהיה עולה ממנה עמוד העשן, היה הכוהן רואה האותיות של השם הקדוש פרושות באוויר, שהיה מתגלה מייחוד של ימין ושמאל השמות, המאירים בהארת ו"ק דחכמה, המכונים אוויר, קומת רוח, שנשארה אחר שריפת ג"ר דשמאל. ועולות למעלה בעמוד, שהיו מאירים מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה.

ובקטורת ההיא היו מתקשרים קשרים עליונים, שהכוחות של הימין והשמאל שלמעלה, היו מתקשרים ומתאחדים זה בזה. וספירות דז"א יורדות ונמשכות באורותיהן אל המלכות, שמאירה מלמטה למעלה. כי אורות ז"א נמשכים באור זכר מלמעלה למטה, וע"כ אין הארת החכמה יכולה להתגלות בז"א עצמו, להיותה מאירה רק מלמטה למעלה, וע"כ צריכה לרדת למלכות, ולהתגלות שם, שהיא המאירה מלמטה למעלה.

ההפרש בין הקטורת לקורבנות: בקורבנות, בתחילת הזיווג והשפעת השמאל מז"א למלכות, מתגלות ג"ר דשמאל, כי אי אפשר שיתגלו ו"ק בלי ג"ר. אלא שתכף נעלמים, ולא נשאר אלא ו"ק דחכמה. אמנם גילוי ג"ר אלו של תחילת הזיווג, אע"פ שהסתלק, מספיק להאיר הארה מועטת אל הס"א, שאינה ניזונה אלא מג"ר דשמאל. אלא שהיא הארה מועטת מאוד, שאינה מזיקה לקדושה.

משא"כ במעשה הקטורת, שכל עיקרה לשרוף הג"ר דשמאל. נמצא שאין לס"א שום חלק בה. ואדרבה, היא בורחת, כדי שלא תתבטל לגמרי. ואין לו בה חלק, כמו שיש לו בשאר הקורבנות והעולות.

כי בכל הקורבנות יש חלק לכל, אפילו לס"א. ובקטורת, אינו מתקשר ואינו מתקרב, אלא הקב"ה לבדו, כי כולה לא באה אלא לשריפת ג"ר דשמאל ולבטל הס"א, ולקיום ו"ק דשמאל, שהוא תיקון הקב"ה עצמו, הקו האמצעי, כדי לקיים הארת שניהם, של ימין ושל שמאל. וכל הצדדים הרעים בורחים, מחמת הפחד שלא יתבטלו לגמרי.

מושְׁכֵני, באותיות השם הקדוש

[משכני באתוון דשמא קדישא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קט.

.361 מושְׁכֵני, באותיות השם הקדוש. כי כשמתחברים שני שמות יחד, שם שלם הוי"ה אלקים, השם הראשון הוי"ה מושך אליו השם האחרון אלקים. ועל זה כתוב, מושכני, שהמלכות, אלקים, אמרה לז"א, הוי"ה, מושכני.

.362 ומה שאמרה, אחריך נרוצה, לשון רבים, ולא כתוב ארוצה, הוא משום שהשם אלקים, המלכות, כמה מרכבות ובתי דין כלולים ומתחברים בו. וע"כ כתוב, אחריך נרוצה, אשר כללה בזה את כל אלו המתחברים בה.

.363 רבים כלולים בשם אלקים, והוא כולו שֵׁם אחד. כי כיוון שהשם הראשון, הוי"ה, ז"א, משך לשם האחרון, אלקים, מלכות, אז הכול הוא חיבור אחד לכל המדרגות העליונות, דז"א. והתחתונות, דמלכות, מתקשרות זו בזו, שיהיו כולם קשר אחד, וחיבור אחד, וייחוד אחד.

.364 הֱביאני המלך חדריו. המלך, המלך הקדוש העליון, ז"א. חדריו, החדרים העליונים והקדושים של המרכבות העליונות, שהם חג"ת דז"א.

.365 החדר הראשון, האור המאיר מצד ימין, האור המאיר מסוף העולם ועד סופו, אור שכל האורות כלולים בו, אור של ארבעה צבעים, לבן אדום ירוק שחור, שהם ג' קווים ומלכות, החקוקים בארבע רוחות העולם, חו"ג תו"מ. ונקרא אל גדול. הוא האור הנוסע בראש, אידרא וחדר ראשון, אור האחוז בתחילה בז"א, הוי"ה, אור החסד שבז"א, הספירה הראשונה שלו, הכוללת כל הספירות שלו.

.366 החדר השני, אור שהוא חושך, קו שמאל, גבורה, שמטרם שנכלל בימין הוא חושך, היוצא מצד האור הראשון, חסד, כי גבורה נאצלת ויוצאת מחסד. זהו אור אדום, חושך. ונקרא אלקים, שהוא בצד שמאל להתקשר באור הראשון, חסד וקו ימין. ואז מאיר.

.367 ב' שמות אל גדול ואלקים, ב' חדרים, המתקשרים ומתחברים זה בזה, ימין ושמאל המתקשרים זה בזה ע"י הקו האמצעי. כי באלו החדרים מתאחד אותו שלמטה, המלכות. והמלך העליון, ז"א, מכניס אותה לחדרים הקדושים האלו.

ואז אומרת המלכות, אני וכולם, כל המרכבות המתחברות במלכות, בשעה שנקשרנו יחד בקשר אחד, נגילה ונשמחה בך. נגילה ונשמחה בכ"ב (22) האותיות האלו של הא"ב, הנקראות ב"ך. כמ"ש, אשר נשבעתָ להם בָּך. וכן, בךָ יברך ישראל.

.368 אב גד הו זח טי כל מנ סע פצ קר שת. אלו הם כ"ב האותיות של הא"ב, והן מתחלפות לכ"ב א"ב. כלומר, שיוצאים מהם כ"ב צירופי א"ב, השמות הקדושים החקוקים בשמות שלהם, ונקראים ב"ך.

הכיסא עומד על ד' עמודים

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קיא

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קיא.

.369 נגילה ונִשמחה בךְ. ב"ך, כי כל האותיות לוקחות הברית הקדושה, שהוא בך, שהם אב גד הו זח טי כל מנ סע פצ קר שת.

.370 אש"ב גת"ד הק"ו זר"ח טפ"י כצ"ל מס"ן עז"ר אכתריאל יה צבאות יושב על כיסא רם ונישא, וכל גדודי שרי צבאות מעְלָה, מימִינו חיים משמאלו מוות. והכיסא עומד על ארבעה עמודים. וזהו העמוד הימני בד' שלהבות לוהטות של האותיות.

.371 בש"א דת"ג וק"ה חר"ז יפ"ט לצ"כ נס"מ עז"ר יה"ו. זהו סתר של העמוד האמצעי מארבעת העמודים האלו, שאותו הכיסא סומך עליהם, באותיות של א"ב. והם י"ב (12) בכל עמוד, שכל אחד מהם יתקיים על י"ב עמודים סומכים, שעליהם יתקיים הכיסא.

.372 העמוד השמאלי הוא אחר, תא"ש רב"ק צג"פ עד"ס נה"ם לו"ך כז"י טח"י הו"י. זהו סתר של העמוד השמאלי. והכיסא מיתקן עליהם, בסתר של י"ב סומכים.

.373 והלוא הן תשע מילים בכל עמוד ולא י"ב? אלא ג' אותיות מצטרפות בצירוף אחד לג' מילים בצד זה ובצד זה, עולות ויורדות, והן נסתרות ביה"ו, ונחקק בחקיקת השם הקדוש, יה"ו יה"ו יה"ו. אלו גנוזים בעמוד הראשון, הימני. יה"ו יו"ה הי"ו, גנוזים בעמוד השמאלי. הו"י וי"ה וה"י גנוזים בעמוד האמצעי. כדי שהכיסא יהיה שלם בכ"ב האותיות של הא"ב, שאותה הברית הקדושה, המלכות, מאספת ולוקחת בתוכה ב"ך. וע"כ, נגילה ונשמחה בך.

אע"פ שהזוהר אמר שבז"א כבר התגלמו האותיות, כל זה אמור רק לשורש בלבד, אבל עצם האותיות לא יכלו לצאת עד עולם הבריאה, מתחת למסך דאצילות, שמשם ולמטה יש שליטה למסכים, אבל באצילות אין כוח מסך כלל, ובלי כוח המסך אין האותיות מתגלמות. ומה שאנו מבחינים שם מסכים ואותיות, הם רק לשורשים המפעילים כזה בעולמות התחתונים.

הזוהר מבאר ד' העמודים, שהכיסא עומד עליהם, איך מצטרפים בצירופים מכ"ב אותיות. ע"כ מבאר אותם בעולם הבריאה, בד' העמודים, שכיסא הכבוד עומד עליהם. כי משם מתחילות האותיות.

אמנם שורשיהן בכל פרטיהן הם בז"א דאצילות, וע"כ המלכות מקבלת כל צירופי האותיות מז"א דאצילות, ועם התלבשות המלכות בכיסא הכבוד שבבריאה, היא מוציאה שם כל צירופי האותיות שקיבלה מז"א דאצילות. ותחילה צריכים לדעת, איך כ"ב האותיות מתחלקות לג' קווים.

כתוב, נגילה ונשמחה בך. ב"ך, כי כל האותיות לוקחות הברית הקדושה, שהוא בך. כי המלכות הנקראת ברית, לוקחת כל האותיות וכל הצירופים שהם ב"ך, היוצאים מכ"ב אותיות, ומאירה אותן לבי"ע. ואלו ד' עמודים, שכיסא הכבוד סומך עליהם, נמשכים מד' רגלי הכיסא שבאצילות, שהם ג' קווים דז"א ומלכות המקבלת אותם. והם כלולים זה מזה. ויש בכל אחד מד' אלו ג' קווים, שהם י"ב צירופי הוי"ה, וי"ב שבטים שבמלכות.

אמנם כאן במלכות דאצילות, שירדה ומתלבשת בג"ר דבריאה, יש בה מיעוט, מחמת ירידה זו, ואין בה אלא ב' קווים ימין ושמאל. והם עושים י"א (11) צירופים בכ"ב אותיות. והם, א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע פ"צ ק"ר ש"ת, שכל צירוף, הוא זוג של ימין ושמאל.

אבל בג' העמודים האחרים יש בכל אחד ג' קווים. אשר בקו ימין, חסד, הן כסדרן, ששבעה זוגות ראשונים מי"א הזוגות שבכ"ב האותיות, שהם א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"ן, הנה כל זוג הוא ב' קווים. והקו האמצעי, הוא שמונה אותיות, שהן ארבעה זוגות, ולהיותו דין כלפי ב' הקווים הראשונים, ע"כ מסודר למפרע: ש"ת ק"ר פ"צ ס"ע.

ש' היא קו אמצעי לא"ב, ויוצא הצירוף אש"ב. ת' קו אמצעי לג"ד, ויוצא גת"ד. ק' קו אמצעי לה"ו, ויוצא הק"ו. ר' קו אמצעי לז"ח, ויוצא זר"ח. פ' קו אמצעי לט"י, ויוצא טפ"י. צ' קו אמצעי לכ"ל, ויוצא כצ"ל. ס' קו אמצעי למ"ן, ויוצא מס"ן.

והיות שבב' הקווים יש רק שבע אותיות בכל קו, ובקו האמצעי שמונה אותיות, שנגמר באות ע', לפיכך נעשה צירוף שמיני עז"ר, שע' דקו אמצעי ואותיות ז"ר מתחברות בו, שהוא מלשון זרוּת ודין. וכן מלשון עזרה.

כי אין בכל קו יותר משבע אותיות, שבע ספירות חג"ת נהי"מ. ובקו האמצעי יש שמונה אותיות, מטעם המסך דחיריק, שקו האמצעי נושא אותו. ועליו רומז הצירוף של האות האחרונה ע', עם ב' האותיות ז"ר, שרומז על דין ועל עזרה, כי בעזרתו התגבר הקו האמצעי על השמאל, וייחד אותו עם הימין.

אש"ב גת"ד הק"ו זר"ח טפ"י כצ"ל מס"ן עז"ר. הם ג' קווים מכ"ב האותיות כסדרן, עד הצירוף עז"ר, עז"ר מורה על המסך המחובר בקו האמצעי.

אכתריאל, כתר דבריאה, ששם התלבשה המלכות דאצילות, עם כל צירופי האותיות, שקיבלה מז"א דאצילות. ע"כ הוא מתחבר ומשלים לט' מילים. והכיסא עומד על ארבעה עמודים, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם, שבכל אחד מג' הקווים יש ג' קווים, חוץ מהמלכות, שבה ב' קווים, שהם י"א זוגות: א"ב ג"ד ה"ו. וט' המילים, אש"ב גת"ד הק"ו, הן העמוד הימני, וע"כ הצירופים הם כסדרן. וד' העמודים, הם ד' שלהבות לוהטות של האותיות, וט' המילים, הן הקו הימני שבד' העמודים האלו.

העמוד האמצעי כלול מג' קווים, כמו הימני, שכל זוג משבעה זוגות עד הזוג מ"ן, הם ימין ושמאל, והקו האמצעי, שהוא שמונה האותיות מד' הזוגות, ש"ת ק"ר פ"צ ס"ע, מכריע באמצע כל זוג. אלא ההפרש הוא, כי כאן בעמוד האמצעי כל זוג למפרע, כי במקום א"ב כתוב ב"א, במקום ג"ד כתוב ד"ג וכדומה, מפני שבעמוד האמצעי יש יותר דין מבעמוד הימני.

בש"א דת"ג וק"ה חר"ז יפ"ט לצ"כ נס"מ עז"ר יה"ו. בזוג הראשון, ימין ושמאל בסדר ב"א, נמשכת באמצען ש' של ש"ת, שבקו אמצעי, ונעשה הצירוף בש"א. ובימין ושמאל, שהם ד"ג, נמשכת ת' דקו האמצעי, ונעשה דת"ג.

ובימין ושמאל, ו"ה, נמשכת באמצען ק' דקו האמצעי, ונעשה וק"ה. ובימין ושמאל, ח"ז, נמשכת באמצען ר' דקו האמצעי, ונעשה חר"ז. ובימין ושמאל, י"ט, נמשכת באמצען פ' של הקו האמצעי, ונעשה יפ"ט. ובימין ושמאל, ל"כ, נמשכת צ' דקו האמצעי, ונעשה לצ"כ. ובימין ושמאל, נ"מ, נמשכת ס' של הקו האמצעי, ונעשה נס"מ.

ונשלמו בזה שבעה צירופים של הקו האמצעי, כנגד חג"ת נהי"מ. ובקו האמצעי שיש לו שמונה אותיות, נשארת אות אחת פנויה, ע', ומצטרפת עם ב' האותיות ז"ר, ונעשה עז"ר. ולהשלים ט' המילים, נוסף עליהם השם יה"ו, השורש של ג' הקווים. וזהו סתר של העמוד האמצעי מארבעת העמודים, באותיות של א"ב, שסדר זה הוא העמוד האמצעי, הסומך את הכיסא בצירופי אותיות.

והם י"ב בכל עמוד, שכל אחד מהם יתקיים. כי בדרך כלל יש כאן ארבעה עמודים, בכל עמוד ג' קווים, שהם י"ב. אמנם כיוון שכלולים זה מזה, צריך להיות בכל אחד מהם י"ב, ועל זה יש בכל עמוד י"ב מילים. כי מוסיפים עליהם ג' שמות יה"ו, שהם השורשים של ג' הקווים. ונעשו י"ב מילים. והתבארו ב' העמודים הימני והאמצעי.

והנה העמוד השמאלי כלול ג"כ מג' קווים, אלא מתוך שהעמוד השמאלי דין, ע"כ נהפכו בו סדרי האותיות, להיות בסדר א"ב שלמפרע, בסדר תשר"ק. באופן, שהימין והשמאל לא נעשו מן א"ב ג"ד ה"ו, שבסדר ישר גמור, שנעשה בו העמוד הימני. ולא מן ב"א ד"ג ו"ה, שג"כ בסדר, אלא שנעשה מן ת"ש ר"ק צ"פ ע"ס נ"מ ל"ך, שכולו הפוך.

ולא עוד, אלא הקו האמצעי שבו, שצריך להיות מאותיות מאוחרות של ב' קווים, כי הקו האמצעי יוצא אחר ב' הקווים, נעשה כאן מהאותיות הקודמות לאותיות ב' קווים, שמתחיל בא' ומסתיים בח'. שזה מורה על הדין שבעמוד השמאלי.

תא"ש רב"ק צג"פ עד"ס נה"ם לו"ך כז"י טח"י הו"י. זהו סתר של העמוד השמאלי. כי בזוג הראשון ימין ושמאל, ת"ש, נמשכה באמצען א' דקו האמצעי, ונעשה הצירוף תא"ש. ובימין ושמאל, ר"ק, נמשכה ב' דקו אמצעי, ונעשה הצירוף רב"ק. ובימין ושמאל, צ"פ, נמשכה ג' דקו אמצעי, ונעשה צג"פ.

ובימין ושמאל ע"ס, נמשכה ד' דקו האמצעי, ונעשה הצירוף עד"ס. ובימין ושמאל נ"ם, נמשכה ה' דקו האמצעי, ונעשה הצירוף נה"ם. ובימין ושמאל ל"ך, נמשכה ו' דקו האמצעי ונעשה הצירוף לו"ך. ובב' הצירופים כז"י טח"י, יש ט"ס, וצריך לומר יז"ט חט"י. כי בימין ושמאל, שהם י"ט, נמשכה הז' דקו האמצעי, ונעשה הצירוף יז"ט.

ובזה נשלמו שבעה צירופים כנגד חג"ת נהי"מ. אמנם בקו האמצעי שיש לו שמונה אותיות, נשארה לו אות אחת פנויה ח'. והתחברו ב' אותיות ט"י, ונעשה הצירוף חט"י. כי האות השמינית מורה על מסך דחיריק, המחובר בקו האמצעי. וע"כ מרומז בו צירוף מלשון חטא, המורה על חיסרון ודין.

וכדי להשלים ט' המילים, התווסף עליו השם יה"ו, שורש ג' הקווים. אלא מתוך שהוא דין, נרמז בו בסדר הפוך הו"י. והכיסא מיתקן על העמודים, שכל עמוד כלול מי"ב סומכים. שעליהם רומזות המילים שבכל עמוד.

והלוא הן תשע מילים בכל עמוד ולא י"ב, שהרי אין יותר מתשע מילים בכל עמוד? אלא ג' אותיות מצטרפות בצירוף אחד לג' מילים בצד זה ובצד זה. שג' האותיות יה"ו, שורשי ג' הקווים, מצטרפים לכל קו צירוף אחד יה"ו. עולות ויורדות, שמאירים באו"י ובאו"ח.

ואלו האורות נסתרים ביה"ו, שהם שורש ג' קווים, חקיקת השם הקדוש הנחקק, יה"ו יה"ו יה"ו, יה"ו לקו ימין, יה"ו לקו שמאל, יה"ו לקו אמצעי. שעם יה"ו וג' השמות יה"ו, הנסתרים בו, הם י"ב מילים.

אלו ג' יה"ו הם בעמוד הימני, בג' הקווים שבו. יה"ו יו"ה הי"ו, גנוזים בעמוד השמאלי, שבג' הקווים של העמוד השמאלי מאירים ג' צירופים אלו של יה"ו, בג' קווים שלו, שעימם יש בעמוד השמאלי י"ב מילים. וחסרים כאן ג' הצירופים להשלים י"ב המילים שבעמוד האמצעי.

הו"י וי"ה וה"י גנוזים בעמוד האמצעי. כי יש שישה צירופים ביה"ו. ג' הצירופים הראשונים יה"ו יו"ה הי"ו מאירים בעמוד השמאלי, ג' הצירופים האחרונים הו"י וי"ה וה"י מאירים בעמוד האמצעי. משום שהעמוד השמאלי קודם לעמוד האמצעי.

והתבארו י"ב המילים בכל עמוד מג' העמודים. כמו שד' העמודים הם י"ב בכללות, כי כל עמוד כולל ג' קווים, ואפילו העמוד הרביעי כולל ג' קווים אחר ההתכללות. וג"פ ד' הם י"ב. כך צריך כל עמוד בפני עצמו להיכלל מי"ב, שהוא י"ב מילים שבכל עמוד.

אמנם בעמוד הרביעי, מלכות, י"א זוגות, א"ב ג"ד ה"ו, שכל זוג שבו מורה על ב' קווים. ועליהם התווסף השם י"ה, שעימו יש י"ב מילים גם בעמוד הרביעי. כי כמו שהשם יה"ו התווסף בג' קווים, משום שהם שורשי ג' קווים, כך השם י"ה התווסף בעמוד הרביעי, מפני שהוא שורש ב' הקווים, ימין ושמאל.

ע' (70) הממונים הסובבים את הכיסא

[ע' ממנן דסחרין כורסייא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קטו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קטו.

.374 נזכירה דודיך מיין. הארת החכמה מכונה יין. דודיך, ע' (70) הממונים הסובבים את הכיסא הקדוש, מלכות. הם שׂרים שולטים ולוקחים דין מאותו היין, להיותו נמשך מחכמה דשמאל, ששם דינים. וע"כ כתוב, אַשְׁקךָ מיין הרֶקַח. והם שבעים דודים.

.375 ואלו הם: מיכאל גבריאל רפאל ועוד.

.377 ע' מלאכים אלו הסובבים את הכיסא הקדוש, נקראים דודים, ומאירים ונוצצים מאלו הדודים העליונים, שהם ע' השמות שבחג"ת דז"א, המאירים ונוצצים בהסתר ובגניזה עליונה. ועליהם כתוב, כי טובים דודיך מיין. דודיך, אלו כולם בכלל אחד, ע' שמות המלאכים התחתונים, המאירים מתוך ע' שמות עליונים שבז"א. וכולם מאירים ונוצצים מתוך אותו היין השמור, בבינה.

.378 ע' השמות העליונים הנסתרים שבז"א, נקראים חיות נסתרות, שהן רָצוֹא וָשׁוֹב. ואלו מאירים מהעולם העליון, העוה"ב, בינה. ואלו ע' השמות התחתונים, שבמלכות, מאירים ונוצצים מתוך אותו האור הנסתר והגנוז של אלו הניצוצות העליונים, שהם ע' שמות דז"א.

.379 וכל ע' השמות שבמלכות, הנקראים דודים, נמשכים מיין, מאלו ע' שמות דז"א, שהם אורות נסתרים. כי בז"א אין הארת החכמה יכולה להתגלות.

כי אלו ע' השמות הסובבים הכיסא הקדוש, המלכות, למטה, מאירים ונוצצים כולם, מאלו ע' השמות הפנימיים, שבז"א. וזהו, מיין, מנהרות עליונים, דז"א, מיינה של תורה. והם הנרות העליונים המאירים הפנים, והנרות התחתונים של המלכות. והם ע' שמות שהקב"ה נקרא בהם, השם ע"ב (72).

התחלקות הא"ב לעשר ולשנים עשר

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קיז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קיז.

.380 בסוד וסתר הא"ב, שהם כ"ב אותיות, יש עשר אותיות עליונות: א"ב, ג"ד, ה"ו, ז"ח, ט"י. וי"ב אותיות אחרות, המתהפכות להרבה אופנים, ומתגלגלות באותיות, ולעולם אינן משתנות. כי יין של תורה מתפרשׁ מכאן, לא שיוצאים מהאותיות האלו, אלא מהסתר שלהן.

כ"ב האותיות מתחלקות לרת"ס, שהם בינה ז"א ומלכות. מא' עד י' בינה. מי' עד ק' ז"א. מק' עד ת' מלכות. וכל מדרגה נבנית מג' כלים אלו, בינה ז"א ומלכות.

כאן מדובר מכ"ב אותיות שבז"א. יש עשר אותיות עליונות, מא' עד י', שהן בינה דז"א, הראש שלו. ושם שולט השם מ"ב (42) המכוסה מחכמה. וי"ב אותיות אחרות, המתהפכות להרבה אופנים, הן תוך וסוף דז"א, הכלים ז"א ומלכות דז"א, שמתהפכות לכמה גוונים, לבן אדום ירוק, משום שבהן מתגלה השם ע"ב, הממשיך חכמה.

והגוונים מתגלגלים להאיר באותיות. כי בעשר אותיות ראשונות, ראש דז"א, אין הארת החכמה, כי שם מאיר השם מ"ב, המכוסה מחכמה. וע"כ אין שם גוון. ורק בתוך וסוף דז"א, שהם ז"א ומלכות דז"א, שולט השם ע"ב, הממשיך חכמה. וע"כ שם מאירים הגוונים, שהם הארת החכמה.

ואע"פ שהאותיות מתגלגלות על ג' הגוונים לבן אדום ירוק, עכ"ז אינן משתנות מהגוון הלבן שבהן, חסד, מטעם שבז"א שולט החסד, ושאר הגוונים בטלים אליו.

יינה של תורה יוצא מי"ב אותיות אלו, שהיא הארת החכמה, גוון אדום. אבל לא שיוצאים מהאותיות האלו, אלא מהסתר שלהן. מתוך שז"א ממעט ומסתיר ג"ר דחכמה דשמאל, שע"י זה מייחד אותו עם הימין, מתגלה מזה הארת ו"ק דחכמה, נמצא שגילוי החכמה נמשך מהסתר ג"ר דחכמה. ולפיכך, אע"פ שז"א נמצא תמיד בשליטת החסד, הוא יכול להמשיך חכמה בשביל המלכות.

.381 משום שכל האותיות יוצאות מהנקודה העליונה, חכמה עילאה, או"א עילאין, המכוסה וסתומה, כי או"א תמיד בחסדים מכוסים, ואינם מקבלים חכמה, אלא בשביל ישסו"ת. והיא סוד וכלל של התורה, כי או"א הם מקור וכלל של ז"א, הנקרא תורה. אבל האותיות לא היו רשומות בנקודה העליונה, משום שאין שם גילוי חכמה, עד שנכנסו אל היכל נסתר, ישסו"ת, ומשם יצאו האותיות.

והיו לחות, ואח"כ התקרשו. לחוֹת, פירושו, שכל אחת נכנסת בגבול חברתה, כדרך דבר לח, שהגבול שלו אינו מוצק.

בישסו"ת יצאו ב' הקווים ימין ושמאל של האותיות, והייתה ביניהן מחלוקת, שכל אחת רצתה להיכנס בגבול חברתה, כדברים לחים. עד שז"א עלה למ"ן, ומיעט ג"ר דשמאל עם המסך דחיריק, ונעשה קו אמצעי, המייחד ימין ושמאל, וקיים הארת שניהם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל מלמטה למעלה. אז נעשה גבולן של האותיות חזק ומוצק. כלומר, שבישסו"ת היו לחות, וע"י ז"א נקרשו.

שם מ"ב ושם ע"ב

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קיח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קיח.

.382 ואז נחקק השם הקדוש באותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, והוא השם החקוק העליון של מ"ב (42) אותיות.

ז"א הוא אותיות, כי בו נקרשו האותיות, ובעיקרו הוא כ"ב אותיות. וכשמקבל מוחין מישסו"ת, שהוא ו"ק דאו"א, ששם מתגלה הארת החכמה, הוא בל"ב (32) נתיבות החכמה, שהם כ"ב אותיות דז"א וע"ס שמקבל מישסו"ת. וכשמקבל מוחין דג"ר מאו"א עילאין, אז מתווספות לו עוד ע"ס מאו"א, והוא בשם מ"ב אותיות, כ"ב אותיות של עצמו וע"ס דישסו"ת ועשר דאו"א.

ואז, כשהוא נתקן בשם מ"ב, נבחן שג"ר דמוחין בלבד הם בשם מ"ב, להיותם מאו"א. אבל ו"ק שמקבל מישסו"ת הם בשם ע"ב, בגילוי ל"ב נתיבות החכמה שבו. באופן שמטרם שמשיג השם מ"ב בראש, בג"ר, אין השם ע"ב מתגלה בו בו"ק.

.383 וכיוון שהאותיות עומדות בתיקונן, בהארת השם מ"ב, ומתקיים העולם, כי בו נבראו שמיים וארץ, אז נתקנו האותיות בע"ב שמות, הנקראים יין, שהם ע' שמות, שנקרא בהם הקב"ה, והם יין, שמשפיעים הארת החכמה, הנקראת יין.

אין השם ע"ב יכול להאיר בו"ק דז"א, מטרם שהשם מ"ב מאיר בג"ר דז"א. וכיוון שהאותיות עומדות בתיקונן, כלומר, אחר שנתקן ז"א בשם מ"ב אותיות בג"ר שלו, אז נתקנו האותיות, ז"א, בשם ע"ב בו"ק שלו, שהם ג' קווים חג"ת. ומה שנאמר ע' שמות ולא ע"ב שמות, הוא כי השם ע"ב מילים הוא ע' סנהדרין וב' עדים, וע"כ נחשב רק ע' שמות, שהם הסנהדרין.

.384 השמות האלו יוצאים מג' פסוקים, וייסע ויבוא ויֵט.

שני אורות שחור ולבן מתחברים יחד

[ב' נהורין אוכמא וחיוורא מתחברין כחדא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קיט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קיט.

.385 כתוב, שחורה אני ונאווה. כי הנר של המערב, המלכות, כאשר שולט ועומד אצל הנר של המזרח, ז"א, זה שחור, כלומר המלכות, שהיא גוון שחור, הרומז על דינים, וזה לבן, כלומר ז"א, שהוא בשליטת החסד, גוון לבן. כמה המלכות נאה, כשהיא מיוחדת באותו האור הלבן, חסד. כמ"ש, שחורה אני, כשאני לעצמי, ונאווה, בעת שהשחרות שלי דבוקה בלבן שלך.

.386 באור הנר שני אורות מתחברים יחד, החלק התחתון הוא אור שחור, החלק העליון הוא לבן. זה שולט על זה, האור הלבן שולט על האור השחור, ועכ"ז כמה היא נאה.

יש ב' מצבים במלכות. מצב א', שני המאורות הגדולים, שקומתה שווה לז"א, כי יונקים שניהם משורש אחד מאמא, ז"א מקבל חסדים מקו ימין דאמא, והמלכות מקבלת חכמה מקו שמאל דאמא. אמנם היא נבחנת אז לאור שחור, כי החכמה שבה אינה יכולה להאיר בלי חסדים.

ואז נאמר, לכי ומעטי את עצמך, ובאה למצב ב', שהתמעטה להיות מדרגה שמתחת לז"א. ואז ז"א כבר שולט עליה, ואין לה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א. ועכ"ז מצב ב' הוא כל שלמותה, כי עתה כשהאור השחור שלה, חכמה, מתחבר עם האור הלבן שבז"א, חסדים, אז נשלמה החכמה ומאירה.

והייחוד הזה שבמצב הב', כשהאור השחור של המלכות מחובר באור הלבן דז"א, מרומז באור הנר, כי באור הנר נראה החלק התחתון שלו בצבע שחור, והחלק העליון שלו בצבע לבן.

החלק התחתון הוא אור שחור, המלכות, שהיא שחורה ממצב א', החלק העליון הוא לבן, ז"א, חסד, שמראהו לבן. ושניהם מחוברים באור אחד, שהאור הלבן שולט על האור השחור. כי כך הוא במצב הב'.

ואע"פ שבמצב הא' הייתה גדולה כמותו, ועתה הוא שולט עליה, ועכ"ז כמה היא נאה. כי עתה במצב הב' היא נאה, שהיא מאירה בחכמה ובחסדים. משא"כ במצב הא', הייתה חושך ולא יכלה להאיר.

.387 בתיקון שמתחתיה, נמצאים כמה תיקונים תחתיה, פתיל ונר ושמן, והיא עומדת בגדלות העליונה הנאה באותו האור הלבן. כך בנות ירושלים, אלו הם התיקונים שלמטה, העומדים תחתיה ביופי שלה. כמ"ש, שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים כאוהלֵי קֵדָר כיריעות ש_מה. זה שחור, וזה לבן.

המרכבה, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל, הם ארבעה, ועם נקודה אחת העומדת עליהם, שהיא המלכות עצמה, הם ה'. ואינה נקראת ה' אלא באלו ארבעת המלאכים, שהם המרכבה שלה, והנקודה האחרונה, המלכות העומדת עליהם. וה' זו הייתה ד', שהם המרכבה, וע"י אותה הנקודה השורה עליהם באמצע, שהיא המלכות, נעשית ה'.

כי במרכבה שלה מלובשים הכלים שלה ממצב א', שמתחברים אליה גם במצב ב' ומתלבשים בד' המלאכים, שהם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם, ועליהם רוכבת הנקודה דפָּנים, המלכות ממצב ב', המקבלת מז"א רק חסדים. ושניהם יחד מאירים בחסדים ובחכמה, שהם כל השלמות, החכמה מצד ד' הבחינות של המרכבה, והחסדים מצד בחינתה עצמה, הרוכבת עליהם, זהו שצורתה ה'.

ונמצאים כמה תיקונים תחתיה, פתיל ונר ושמן, שהם ג' קווים, כי שמן הוא קו ימין, הנר הוא קו שמאל, הפתילה המחברת שניהם היא קו אמצעי. הכלי שבו נמצאים ג' הקווים האלו, פתיל ונר ושמן, הוא המלכות המקבלת ג' הקווים. ואלו ד' בחינות, השמן והנר והפתילה והכלי המקבל אותם, הם ד' שהם המרכבה של המלכות, והיא עצמה הנקודה הרוכבת עליהם מלמעלה, ה'.

והיא עומדת בגדלות העליונה הנאה באותו האור הלבן, כלומר שהנקודה עצמה, המלכות דפנים הרוכבת עליה, היא מקבלת רק האור הלבן, חסדים. אלא המרכבה שלה העומדת תחתיה, השמן והנר והפתילה והכלי, הם המקבלים חכמה.

כך בנות ירושלים, אלו הם התיקונים שלמטה, העומדים תחתיה, השמן, הנר, הפתילה, הכלי שלהם, ששם מלובשים הכלים ממצב א', שהם שחורים. כמ"ש, בנות ירושלים כאוהלי קֵדר כיריעות שלמה. זה שחור, וזה לבן.

בנות ירושלים שהן המרכבה שלה, שחורות ממצב א', כאוהלי קדר. המלכות, הרוכבת עליהן, לבנה, כיריעות שלמה. וכולם מאירים יחד. ומתבארים כל חמש הבחינות שבנר, במלכות עצמה. כי המלכות דפנים היא האור הלבן שבנר, מעל הכול. והאור השחור שבנר, קו השמאל שבמרכבה. השמן, הוא קו הימין. הפתילה, הקו האמצעי. והכלי המקבל הכול, היא המלכות, המקבלת ג' הקווים.

האדה"ר בגן עדן

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכ.

.388 שחורה אני ונאווה. כתוב, חנוֹך לנעַר על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. כשברא הקב"ה את האדם, ברא אותו בצורה עליונה, עצמותיו ואיבריו כולם היו בעליון. הוריד אותו לארץ לתוך גן העדן התחתון, שברא אותו הקב"ה בארץ במקום סתר ומכוסה, בצורה ובציור של גן העדן העליון. כמ"ש, וייקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעוֹבדה ולשומרה.

ויניחהו בגן עדן. לא פירש, אם הוא גן העדן העליון או גן העדן התחתון, משום שהכול אחד, שגן העדן התחתון שווה לגמרי לגן העדן העליון, ואין לחַלק ביניהם.

גן עדן הוא לתענוג הנשמות, ויש ב' גני עדן, גן עדן תחתון וגן עדן עליון, בינה ומלכות. אמנם גם גן העדן התחתון, מלכות, היא בינה דמלכות, ונתקן שתהיה לו צורת גן העדן העליון לגמרי.

ונשמות הצדיקים לאחר פטירתן, היו צריכות לעלות לגן העדן העליון, להיותן מֵאור הבינה, אלא מתוך שהייתה מלובשת בגוף בעוה"ז, הוכן בעדם גן העדן התחתון, שבעיקרו הוא מלכות, שיש לו יחס עם הגוף. והנשמה יושבת שם זמן מסוים, עד שתיטהר מהתרשמות הגוף, ואח"כ עולה לגן העדן העליון.

וכשנברא אדה"ר, נברא בצורה עליונה, בצורת בינה. ולא היה לו מהעוה"ז כלום. ולפיכך הניח אותו הקב"ה בגן העדן התחתון, שהוא ג"כ בצורה עליונה, בצורת גן העדן העליון, בינה.

.389 בגן העדן העליון מאירים שם י"ב גבולות, וכמה חומות מבדילים מכמה מחנות מלאכים קדושים, ורוחות צדיקים קדושים סביב סביב לגן עדן, כי שם עומדות כל הנשמות מטרם שיבואו לעוה"ז, וכאן בגן העדן התחתון הזה, אין בו הגבולות האלו.

ומשום שגן העדן הוא בצורה עליונה, ע"כ התקין והכין אותו בשביל כמה רוחות ונשמות הצדיקים, שייתקנו כאן אחר פטירתן מהעוה"ז. א"כ, הייתכן שמטרם שהיו צדיקים בעוה"ז, לא היה צריך גן העדן התחתון להיות בצורה עליונה, כי לא היה צורך שייתקן בצורה עליונה מטרם שהצדיקים שבעוה"ז יהיו צריכים לו?

.390 אלא ודאי שגן העדן התחתון הוא בצורה עליונה, כגן העדן העליון, מיום שנברא העולם. ומטרם שנברא האדם, היו בו כמה חומות וגבולות מהמלאכים העליונים שסובבו אותו, כמו בגן העדן העליון. כי לא היה בלי שמירה, משום שבכל ההיכלות אשר שם, יש שליטים ששומרים אותם. ומטרם שהרוחות נכללו לבוא בעוה"ז, וכל הרוחות והנשמות, שהיו עתידים לבוא בעוה"ז, כולם היו שם מטרם שנברא האדם.

.391 ועד היום ההוא, מטרם שיבואו בעוה"ז, כל הרוחות העתידים להינתן בעוה"ז, היו שם. והרוחות והנשמות האלה היו עולות ויורדות, שהיו יוצאות מגן העדן העליון, ויורדות לגן העדן התחתון, ומתלבשות שם בלבושים כעין הגופות של העוה"ז, מבחינת המלכות הממותקת בבינה.

.392 והן עוסקות שם בתורה לדעת ולהסתכל ע"י הלבוש בכבוד אדונם. כל אחד משיג שָׁם כמו שעתיד להיות בעוה"ז, שהעתיד משמש שם כמו העבר. וכל מה שעתיד לזכות ע"י מעשיו הטובים בעוה"ז, כבר זוכה להשיג שם.

.393 ואותו שהתיקון שלו יפה וטוב באותו הלבוש, ואם השתדלותו בתורה ובמע"ט בעוה"ז היא כראוי, מעלים אותו למעלה לפני המלך הקדוש, באותו הלבוש כעין הגוף שבעוה"ז, ועומד לפניו ושמח בו הקב"ה. כמ"ש, חי ה' אשר עָמדתי לפניו, מטרם שבאתי לעוה"ז.

.394 יש לבושים שהרוחות מתלבשות בהם, כעין הגוף שבעוה"ז, שזה נוהג בגן העדן התחתון. ואם אותו הגוף, שהרוח עתידה להתלבש בו בעוה"ז, עתיד לעזוב את הרוח הקדוש, ולסור אחר רוח רעה, אז אותו הרוח שבגן עדן פורח מאותו לבוש שלו, והלבוש נמשך אל מחוץ לגן עדן.

.395 משום שבכל יום שני ובכל יום רביעי הרוח הרעה של אשת הזנונים הולכת מסביב לגן עדן, ויש לבושים הנמשכים אחר אותה הרוח הרעה, ותשוקתה של אותה הרוח הרעה היא ללבושים האלו. וכיוון שהרוח הקדוש יורד מגן העדן העליון ומתלבש באותו הלבוש, אינו מתיישב בו, משום שנמשך אחר הרוח הרעה, והוא פורח ממנו ועולה למעלה, לגן העדן העליון.

.396 ואותו הלבוש, אחר שהרוח הקדוש פרח ממנו, נמשך אחר הרוח הרעה, ומוציאים אותו מחוץ לגן עדן, ויושב שם. עד שבא אותו אדם, הגוף שבעוה"ז, אחר פטירתו מהעוה"ז, שמעשיו הרעים גרמו אל הלבוש שבגן עדן, שיסור אחר הרוח הרעה. כי העתיד משמש שם כמו עבר. ומתלבש בו, ומורידים אותו לגיהינום, ונידון בו בכל יום.

.397 ואותו הרוח הקדוש, שפרח מאותו הלבוש, עולה למעלה, ונכנס באוצר אחד, ויושב שם. עד שייצא מאותו רשע בן, או זרע, שיהיה צדיק, ויוריד הרוח הקדוש לעוה"ז, ויושלם בו כראוי. ואח"כ תהיה לאותו רשע מנוחה, ומצפצף ועולה מגיהינום, ומתלבש בלבוש אחר.

.398 והוא עומד בפתח גן עדן, ורואה הרוח הקדוש שעזב, שהוא בכבוד ובכמה הארות, וחושק בו, וכן הוא רואה בכבוד יתר הצדיקים, ומתבייש ובוכה על מעשיו.

אדם וחנוך

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכד.

.399 כשברא הקב"ה את אדה"ר, הביא אותו לגן עדן בלבוש כבוד אחד של אור גן העדן, ונשלם בו ברוח ובנשמה קדושה, להיות שלם לגמרי.

.400 הוא ואשתו היו מטיילים בגן עדן. ומלאכים עליונים סביב להם, המענגים אותם בכמה מעדנים ותענוגים. ופתח לו אוצר אחד, והראה לו שם את כל הדורות הבאים, כל דור ודור. והיה רואה צורות עליונות וצורות תחתונות, שאור המראה המאירה מאיר עליהם.

.401 ירדה אשת הזנונים, הנחש, ואותו הרוכב והשולט עליה, חסר הלב, יצה"ר, המסית הכול. וראו הכבוד העליון, שהיו בו אדם ואשתו. התחזקה אשת הזנונים בכוח ובעוז של אותו השולט עליה, והתקרבה לחוה, והתחילה לפתות אותה בכמה פיתויים ובכמה מתיקות הלשון, עד שהתפתתה. ואח"כ התפתה אדם, ופרחו ממנו אלו הלבושים, והסתלקה ממנו הנשמה, שהיא זוהר המראָה שלמעלה, ונשאר ערום מכל, הוא ואשתו.

.402 וכיוון שלאחר שגורש מגן עדן חשב בתשובה, והתקיים מחוץ לגן עדן, חס עליו הקב"ה ועשה לו לבושים אחרים, כמו שצריך להשתמש בעוה"ז. ואח"כ השתמש מחוץ לגן עדן והוליד בנים.

.403 ואותו הזוהר של הנשמה העליונה שפרחה ממנו, עלה למעלה, והיה גנוז באוצר אחד שנקרא גוף. עד שהוליד בנים ויצא חנוך לעולם. כיוון שבא חנוך, ירד בו אותו הזוהר העליון של הנשמה הקדושה. והיה חנוך באותה הגדלות העליונה, שהיה בה אדם. כמ"ש, ויתהלך חנוך את האלקים.

.404 אח"כ היה צריך הקב"ה לקחת אותו מהעוה"ז, ולכלול הרוח הקדוש של חנוך מלמטה, מהעוה"ז, ומלמעלה, מהמלאכים, ונכלל הכול באותו הרוח הקדוש. ואותו הרוח הקדוש נכלל מלמטה ומלמעלה, כדי שימשוך אחריו כל העולם, כל מין אחר מינו, שיש לו כוח למשוך העליונים, מתוך שהוא מלמעלה, ויש לו כוח למשוך בני אדם, משום שהוא מלמטה.

.405 כיוון שנכלל, נעשה ממונה בעוה"ז ובעולם העליון. בעוה"ז שלט, מצד אותה התכללות שנכלל מהעוה"ז. ובעולם העליון שלט, מצד אותה התכללות שנכלל מהעולם העליון.

העוה"ז, מוחין דאחור. העולם העליון, מוחין דפנים. והוא כולל ב' מיני מוחין אלו.

.406 ובכל זמן שיש צדיקים וחסידים בעולם, מתחדשת בו אותה התכללות שנכלל מלמטה מצד חנוך. אז הוא נער, בחידוש הלבנה, שבכל חודש חוזרת לתחילתה. וזהו שכתוב, חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. על פי דרכו, ע"פ דרכו של חנוך, ללכת באותה דרך אמת בדרך הישר והשלם.

.407 גם כי יזקין. גם כי תזקין אותה הצורה של חנוך, שכבר עבר זמן רב, מאותו זמן שנכלל בקודש, אל תאמר שהוא כבר זקן מימים מרובים, והוסר מאותו מקום, כי אינו כן, אלא בכל זמן שיש צדיקים וחסידים בעולם, אותה ההתכללות של הצד שלו מתחדשת, ונראה באותה הצורה נער ממש, ולא סרה ממנו. ומשום אותה התכללות שמלמטה ומלמעלה, יורשים התחתונים מטל שיקויו העליון, וירושת הגדלות הקדושה יורדת לעולם.

שחורה אני ונאווה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכו

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכו.

.408 אמרה המלכות, שחורה אני ונאווה. שחורה אני, מצד שלמטה, מוחין דאחור. ונאווה אני, מצד ההתכללות של מעלה, מוחין דפנים.

.409 שחורה אני, כשאני רואה כמה רשעים, שמרגיזים אדון העולם, ואני מזִין אותם מצד ההתכללות שלמטה שבי. ונאווה, מצד של מעלה.

.410 בנות ירושלים. אע"פ שירושלים וביהמ"ק הכול אחד, ששניהם רומזים על המלכות, עכ"ז ביהמ"ק הוא יותר חשוב. ג' מדרגות: ביהמ"ק, ירושלים, ובית קודש הקודשים שלפנים מהם, פנימיות כולם.

ירושלים היא חיצוניות כולם. ע"כ בנות ירושלים, פירושן המלאכים, המדרגות הנמשכות מהמלכות בעת שהיא בחיצוניות, במצב א', שהיא אז במוחין דאחור. וביהמ"ק הוא מוחין דפנים. וקודש הקודשים הוא ג"ר דמוחין דפנים.

.411 בשעה שהמלכות מתקשטת ורוצה להתקרב לבעלה, מתקשטת במוחין דפנים, אומרת אל המחנות שלה, שחורה אני, מלמטה, ממוחין דאחור, ונאווה ביותר, בהתכללות מצד שלמעלה, מוחין דפנים. כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ישראל דבקים בה', הקו האמצעי, באותו התיקון שלו, מוחין דפנים, יותר מכל.

נפילה וקימה של המלכות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכז

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכז.

.413 ויאמר אלקים, יהי מאׂרׂת ברקיע השמיים. מארת כתוב חסר, שזה מורה על מיעוט המלכות. זה כתוב ביום הרביעי. והרי מיום שני הייתה המלכות ראויה להיות חסרה, כי ביום שני נברא בו גיהינום. וכיוון שנברא בו גיהינום, נמצאת הלבנה, המלכות, חסרה מסיבתו, ולמה זה כתוב ביום רביעי?

.414 ועוד, אם מיעוט הלבנה, המלכות, הוא ברביעי, ונישואי בתולה אינם אלא ברביעי. וכיוון שהוא יום המיעוט של בתולת ישראל, המלכות, אינו ראוי שתהיה בתולה אחרת בשלמות, שיהיה זמן נישואין לבתולה. כי אין שלמות לאישה אלא בבעלה, ע"כ זמן הנישואין הוא יום השלמות שלה. א"כ, הייתכן שלא היה צריך להיות ביום רביעי?

.415 אבל ביום שני, שנברא בו הגיהינום, עוד לא היה נמצא בקיומו. כי הגיהינום יצא ביום שני, קו שמאל, חושך, ואז נברא בו הגיהינום, כמ"ש, קץ שׂם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. שהגיהינום נקרא קץ. ודרכו של אותו קץ, שלכל תכלית הוא חוקר. וזה בשעה שכבר נמצא בקיומו, שזהו ביום רביעי.

.416 והגיהינום לא נמצא בקיומו עד שהתמעטה הלבנה, המלכות, ביום רביעי. כי הלבנה היא רגל רביעית בכיסא העליון, בינה, כי חג"ת דז"א הם ג' רגליים, והמלכות רגל רביעית.

ומשום שהמלכות היא יום רביעי לג"ס האחרות, חג"ת דז"א, שעליהם רומזים ג' ימים ראשונים של מעשה בראשית, ע"כ נאמר ברביעי מעשה המלכות, אשר מיעטה את עצמה והחשיכה אורותיה. וע"כ לבתולה יש קיום ושלמות ביום רביעי, להראות הקיום של הלבנה, המלכות, שהוא ביום הזה.

.417 ואותו יום שהבתולה נישאת ליום רביעי, ויש לה קיום ושלמות למטה, עומד הכרוז למעלה וקורא, אל תִשמחי אויַבְתי לי כי נפלתי קמתי. וע"כ, משמע שביום הנפילה, יום רביעי, הייתה הקימה, שהיא בניין השלמות שלה. כמ"ש, כי נפלתי קמתי.

שחורה אני לאלו שמבחוץ ולפנימיים יישָׁקֵני

[שחורה אני לאינון דלבר ולפנימאי ישקני]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכח.

.418 ויאמר אלקים, יהי מאׂרׂת. כתוב חסר ו', משום שניתן לס"א מקום לשלוט. והתכסה אור הלבנה כאגוז הזה, שהקליפה מכסה על המוח, על הגרעין, בכל הצדדים, והקליפה מתחזקת בחוץ. וכעורלה המכסה על הברית. ומשום זה חשך האור שלמעלה.

.419 המלכות אומרת, שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, לאלו המחנות שלא היו בקישוטים שלה בין הפנימיים, אבל לפנימיים שקישטו אותה, אינה אומרת זאת, אלא כשיוצאת לחוץ, לאלו שאר המחנות אומרת זאת.

.420 לפנימיים היודעים קישוטיה, וקישטו אותה בכמה קישוטים עליונים, היא אומרת להם, יישָׁקֵני. שפירושו, כמה אני מיתקנת טוב ונאה, כדי לקבל נשיקות מהמלך. לאלו שמבחוץ, שאינם יודעים בקישוטיה, אומרת, שהיא שחורה מצד התחתונים, מצד שהם כלולים למטה. כדי שלא יסתכלו בעין רעה, לקטרג על התחתונים, מחמת קנאה.

.421 כי אין למלאכים קנאה, אלא כלפי התחתונים. כשהתחתונים הם במדרגה גבוהה, המלאכים מקנאים בהם יותר מכל. והלוא למדנו, שאין קנאה בין המלאכים? ביניהם אין קנאה, אבל על אחרים יש להם קנאה.

.422 ומשום שהמלכות היא על ישראל, כאם על הבנים, אותו התיקון היפה והנאה מכל, שהוא מצד ההתכללות שלמטה, שבשבילו עלתה למעלה, אל הבינה, היא מעלימה אותו מהמחנות שמבחוץ, כדי שלא יקנאו ולא יקטרגו על ישראל. ומשום זה, אומרת להם, אל תִרְאוני שאני שחרחורת. אל תסתכלו בתיקון הזה, משום שאני שחרחורת.

.423 אבל האמת היא, שבכל התיקונים שלה, אין תיקון יפה ונאה בערכו, להעלות אותו להקב"ה, חוץ מאותו התיקון שמצד התכללות של מטה. וכל זה אומרת אל המחנות, ולא אל אוהבה. וע"כ אומרת להם, שחורה אני ונאווה.

שחורה אני מצד התחתונים, ונאווה מצד המלאכים

[שחורה אני מתתאי, ונאוה מצד המלאכים]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קכט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קכט.

.424 שחורה אני, מצד של מטה, ונאווה, מהצד שלכן, אתן, בנות ירושלים. כי התיקון שלי בכן, כי אתן מחנות קדושים. ומשום זה לא תסתכלנה בתיקון של צד התחתונים.

.425 והכול היא כאם על הבנים, כי כמה מקטרגים הם שעומדים שם. ואם יסתכלו באותו התיקון הכלול למטה, כמה הוא נאה, וכמה הוא יפה, לעלות בו למעלה, יבואו לקטרג ולהזכיר עוונות ישראל. ויקטרגו להם ויעכבו את המלכות לעלות למעלה ולהתחבר עם בעלה, ז"א.

.426 וע"כ כתוב, כאוהלֵי קֵדר, מצד התחתונים. כיריעות שלמה, מהצד שלכן. משום זה כתוב, אל תִראוני שאני שחרחורת. שלא תסתכלנה בי כלל, בגלל התיקונים שלי, שהם בצד התחתונים, כי בגללם גער בי השמש, ז"א. ולא הוא בלבד, אלא, בני אימי ניחֲרו בי, שהם אבות העולם, חג"ת, כשראו השחרוּת שלי מצד התחתונים.

.427 והאם יפה הוא לומר כך? שהוא ההיפך מהאמת, שבאמת היא יפה מצד התחתונים. כי משני צדדים הוא יפה:

א. מפני דרך שלום, שלא יקטרגו על בניה ישראל.

ב. שלא יעכבו אותה ע"י קטרוגם, לעלות להתחבר בבעלה ולקבל נחת.

וגם אינה משקרת במה שאמרה, שחורה אני, כי הכול הוא בלבנה, במלכות.

.428 כי בזמן שהס"א מכסה אור הלבנה, השמש, ז"א, אינו מתקרב אליה. חוץ מחוט אחד של חסד עליון, שנמשך עליה, וחוט זה כורה באותה הקליפה, המכסה על אור המלכות, ושובר כוחה. ונותן אל המלכות נוי ויופי. הרי שהכול במלכות. ואינה משקרת. ואומרת, שחורה אני, מצד העורלה. ונאווה, מצד החוט שנמשך עליי.

.429 שחורה, מצד החושך העליון, כשמתגבר. כמ"ש, כי הנה החושך יכסה ארץ, שהיא המלכות. ונאווה, מצד האור הראשון, חסד. כמ"ש, כי אשב בחושך, מצד השמאל, הוי"ה אור לי, מצד הימין, חסד.

.430 אל תראוני שאני שחרחורת, שהמלכות אומרת אל המחנות, כמה בלבול הוא לכם. אשר אל תראוני, בשעה שהס"א מכסה אותי, ולא תוכלו להאיר ממני, ולהסתכל באורי כלל.

.431 בני אימי ניחרו בי. כי השמש, ז"א, הסתלק למעלה ונאסף. ובני אימי הסתלקו למעלה, ומשום זה שלטה העורלה, ואתם אל תראוני, שלא תוכלו לראות ולהסתכל באורי כלל.

שָׂמוּני נוֹטֵרָה את הכרמים, כיוון שהעורלה אצלי, והיא יונקת ממני, כדי לתת אל המחנות שלה, ולאלו המחנות של העמים האחרים. נמצא ששׂמוני נוטֵרה כרמים אחרים. כרמי שלי לא נטרתי, אלו הם המחנות הקדושים שלי, שלא יכולתי, כשהייתי בצד הזה, לזון אותם.

במצב הא' מלכות מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. אמנם מחוסר חסדים, חכמה לא מאירה בה. ונוסף על זה הקליפה מכסה אותה. כי קליפות, שכל מגמתן להמשיך החכמה מלמעלה למטה, התקרבו אז למלכות ורצו לינוק ממנה, להמשיך החכמה אליהם. ואז חשך אור המלכות לגמרי, כדי שהקליפות לא תוכלנה לינוק ממנה. ואח"כ התמעטה, וירדה מהבינה למתחת מדרגת ז"א, וחזרה ונבנתה להיות פב"פ עם ז"א.

כתוב, יהי מאׂרׂת, חסר ו', כי, יהי מארת, הוא כשמלכות במצב הא', שהיא מָאור גדול כמו ז"א ומקבלת מבינה כמו ז"א. א"כ למה כתוב, מארת, חסר ו', שמראה על חיסרון?

משום שניתן לס"א מקום לשלוט, כי אז מלכות דבוקה בקו שמאל דבינה, וג"ר דחכמה דשמאל היו מאירות בה, ע"כ התדבקו בה הקליפות לינוק החכמה ממנה, ולהמשיך אותה מלמעלה למטה. והתכסה אור הלבנה ומשום זה חשך האור שלמעלה, כדי שהעורלה לא תוכל לינוק ממנה.

ובמצב הב' של המלכות, שנבנית בזיווג פב"פ עם ז"א, אינה יכולה לקבל חכמה בכלים דפנים, אלא בכלים ממצב א'. כי היא נתקנת בהם במצב ב', כדי לקבל בהם חכמה. ובכלים דפנים היא מקבלת חסדים. ואז נכללת החכמה בחסדים ומאירה בכל השלמות.

אבל בכתוב אחד אומרת המלכות, יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, שהמלכות השתבחה ביין, שהוא הארת החכמה, המתקבלת בכלים ממצב א'. ואח"כ אומרת על מצב א', שחורה אני. וכן, אל תראוני שאני שחרחורת. משמע, שהכלים ממצב א' משפילים אותה. וע"כ אינה רוצה בהם.

אלא, המלכות אומרת, שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, לאלו המחנות שלא היו בקישוטים שלה בין הפנימיים. כי יש מלאכים במצב הא' של המלכות, הנקראים חיצוניים. ויש מלאכים במצב הב' של המלכות, הנקראים פנימיים.

שחורה אני ונאווה, המלכות אומרת למלאכים החיצוניים, שממצב א', והם לא היו בין המלאכים הפנימיים, שממצב ב'. ואינם יודעים מכל הקישוטים, המוחין דפנים, הנמצאים במצב הב'. ולהם אומרת, שחורה אני. אבל למלאכים הפנימיים, שקישטו אותה בתיקונים, והמשיכו המוחין דפנים, אינה אומרת זאת.

לפנימיים היודעים קישוטיה, שהם יודעים איך הכלים ממצב א' נתקנו והתקשטו במצב הב', ומביאים שם כל השלמות, כמ"ש, טובים דודיך מיין. וקישטו אותה בכמה קישוטים עליונים, מחכמה ומחסדים יחדיו. להם היא אומרת, יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, ומתפארת לפניהם, כמה אני מיתקנת טוב ונאה, כדי לקבל נשיקות מהמלך, שמתפארת בתיקוני הכלים ממצב א', שנתקנו לה במצב הב', שע"י זה החסדים שמקבלת בנשיקות, הם נכללים מחכמה ומחסדים, כמ"ש, טובים דודיך מיין.

אבל לאלו שמבחוץ, שאינם יודעים בקישוטיה, אומרת, שהיא שחורה מצד התחתונים, שבמעשיהם הרעים גרמו שהס"א תעלה לינוק ממנו, וע"כ חָשׁכתי. מצד שהתחתונים כלולים בי.

אבל במצב הב' היא לא שחורה לתחתונים, ולהיפך, כי משפיעה לתחתונים ממיטב אורותיה, מחכמה ומחסדים יחד. ומה שאומרת להם, שחורה אני מצד התחתונים, הוא כדי שלא יסתכלו בעין רעה, לקטרג על התחתונים, מחמת קנאה, כי אין למלאכים קנאה, אלא כלפי התחתונים.

כי יראו שישראל כבר דבוקים בימין, ויש להם חכמה וחסדים יחדיו, וכלום לא יחסר להם, יקנאו בהם, כי הם משמאל בלי ימין, ממצב א', שהחכמה אינה יכולה להאיר, ולישראל מאירה החכמה. וכן כיוון שישראל נכללו עתה בימין, יש חשש שיקטרגו על ישראל, לבטל הימין המאיר להם, כדרך השמאל בלי ימין, המקטרג ויש לו מחלוקת עם הימין ורוצה לבטל אותו.

.432 מי שעוסק בשיר, איך יאמר דברי תלונה וכעס בתחילת השבח? אלא ודאי הטעם הראשון, הוא שבחים. והכול הוא בכתוב. וצריכים לפרש אותו כך. על פיו של אליהו נחתך.

י' ו' ז' שאין בהן לבן

[י' ו' ז' דלית בהו חיוורא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קלג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קלג.

.433 כתוב, יְפה נוף מְשׂושׂ כל הארץ. יפה נוף, יופי הנוף של עה"ח, המלכות, בשעה שדבוקה בז"א, הנקרא עה"ח, היא נבחנת אז לענף מעה"ח, שהיא כלולה מכל האותיות.

.434 כי כשהאותיות נחקקות ונרשמות בעה"ח, ז"א, עולות כל האותיות ונרשמות באות אחת, ונכללות באותה אות. וכיוון שנכללו בה, היא מוציאה אח"כ את כולן.

.435 והאות ההיא, השבח של כל האותיות. האות הזו, אינה עושה רושם אחר מחוץ לה, משום שהיא נכללת בתוך עצמה, ואינה עושה רושם לגלות משהו, חוץ מהסתר והגניזה. שכל עצמוּתה אינה יותר מההסתר והגניזה. והיא האות י'.

.436 כי י' היא נקודה אחת בלי רושם אחר. כל האותיות יש להן רושם אחר על המקום שכתובות שם, שאותו הרושם נעשה בלבן שבאותה האות, שהאות מורכבת מב' צורות משחור ומלבן, שבתוך השחור יש לבן בצורה אחרת מהשחור. חוץ מהי', שהיא נקודה אחת, שאין בה לבן ממקום אחר. כלומר, שאין בה בחינה אחרת יותר מהשחרוּת שבה.

.437 והכּלה, מלכות, בתיקוניה, יורשת נקודה זו. והיא נקודה אחת בתוך צבאותיה ומחנותיה, ונקראת י'.

.438 וכיוון שעולה בשם הזה, ונקראת י', היא התקשטה בתיקון עליון, ואומרת, שחורה אני, אין לי מקום שייכללו אחרים בתוכי בעת הזאת, כי בשמה של הי' נקראתי לעלות למעלה, לז"א.

.439 וע"כ, שחורה אני, ונאווה, כמו התיקון שלמעלה, הראש של כל המדרגות, חסד. בחסד נכללתי לעלות למעלה, ואין לי עתה מקום התפשטות אחר להתגלות. הנה התכסיתי בלי מראֶה אחרת בנקודה אחת, כדי שתעלה נקודה לנקודה.

.440 ומשום שאני שחורה בלי התפשטות למקום אחר, אל תִראוני, אין לכם רשות לראות אותי כלל, לא תוכלו לראות בי, כי אני בהסתר ובגניזה, בנקודה אחת שלא נודע בה מקום כלל.

.441 כי לאותיות יש מקום אחר, צורה אחרת, בלבן שבהן. חוץ מהי', שאין לה התפשטות להיראות כלל. וזהו שכתוב, אל תראוני שאני שחרחורת. כי מכל הצדדים אין בי מקום לבן, ומקום אחר, שייכללו בי אחרים. כאוהלי קדר, שנסתרים בהרים ואינם יוצאים לחוץ. כך היא, יונתי תמתי בחגווי הסלע. היא נקודה בתוך המחנות, שאין לה התפשטות לחוץ.

בכל האותיות יש שחור, ולבן בתוך השחור, חוץ מג' אותיות י' ו' ז', שזה מורה, שכל האותיות מורכבות מב' מיני אורות חכמה וחסדים. אבל י' ו' ז', שהן שחור בלי לבן, זה מורה, שיש בהן מין אחד, או חכמה בלי חסדים, או חסדים בלי חכמה, או חסרה משניהם. ו' היא התפשטות חסדים בלי חכמה. ז' היא התפשטות החכמה בלי חסדים. י' מחוסרת רגל, שזה מורה שאין לה שום התפשטות, לא מחכמה ולא מחסדים.

מקור הדברים בב' מצבי המלכות. במצב א' היא גדולה כמו ז"א, ומקבלת חכמה מאמא, אבל אינה יכולה להאיר מפאת חיסרון של חסדים, שהחכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ לא יכלה להיות במצב הזה. עד שנאמר לה, לכי ומעטי את עצמך.

אז התמעטה המלכות, מחמת שבאה וירדה מתחת למסך דחזה של ז"א, שהדינים דמסך דחזה שולטים עליה, וממעטים אותה גם מחכמה, שאינה ראויה עוד לקבל כלום מאמא. ואז אין לה מעצמה כלום, לא חסדים ולא חכמה. אלא שנתקנה להיות בזיווג פב"פ עם ז"א, ומקבלת הכול מז"א, הן חכמה והן חסדים. ובזה היא נשלמת להשפיע אל התחתונים, הן חכמה והן חסדים.

ובתחילה, במצב הא', הייתה המלכות אות ז', שחור בלי לבן, שזה מורה על חכמה בלי חסדים. ואח"כ במצב הב', אחר שירדה תחת המסך דחזה דז"א, התמעטה גם מִקבלת חכמה, נבחן שנקטעה רגלה של הז' ונעשית י', שכבר אינה ראויה לקבל אפילו חכמה, ונשארת בלי חסדים ובלי חכמה. ואין לה מעצמה כלום. אבל נבנתה להיות נוקבא לז"א, ומקבלת ממנו הכול, הן חכמה והן חסדים, ויכולה להאיר בכל השלמות.

הארת החכמה מתגלה רק במלכות ולא בספירה אחרת. ולפי זה יש להבין, שמה שנאמר, שכל האותיות מורכבות משחור ומלבן, המרמז שיש בהן שני מיני אורות, חכמה וחסדים, זה אמור אחר שנתקנה המלכות לקבל את החכמה, במצב הב'. אבל מטרם זה, לא הייתה הארת החכמה כלולה בשום אות מהאותיות, כי בהן עצמן אין מקום גילוי של החכמה, להיותן משאר ספירות. אלא אחר שנתקנה המלכות במצב הב', והתגלתה בה החכמה, אז נכללות כל האותיות מהחכמה שבמלכות.

וכשהאותיות מיתקנות בעה"ח, בז"א, עולות כל האותיות ונרשמות ונכללות באותה אות, י', המורה על המלכות במצב הב', שאז התגלתה בה החכמה, וכל האותיות נכללו מהחכמה שבמלכות, כי בהן עצמן אין מקום לגילוי החכמה. ואחר שכל האותיות נכללו במלכות, י', היא מוציאה מתוכה כל האותיות, כשהן נכללות מהארת החכמה שבה.

ע"כ האות י' היא השבח של כל האותיות, שאין שלמות לשום אות זולת על ידיה. האות הזו, אין לה שום אור מעצמה, שתוכל לעשות איזה רושם אחר חוץ ממנה, משום שהיא נכללת בתוכה בלי שום התפשטות של אור. וע"כ אינה עושה שום רושם זולת רושם של ההסתר והגניזה שבה, הרושם של שני המיעוטים שבה, הן מחכמה והן מחסדים.

כל האותיות יש להן רושם אחר על המקום, שחוץ מהשחור שבה, יש בה ג"כ לבן, שזה מורה שיש בהן שני מיני אור, הן חכמה והן חסדים. חוץ מהי', שהיא נקודה אחת, שאין בה לבן ממקום אחר, שזה מורה שאין בה אלא רק מין אחד של אור, חכמה, וגם החכמה נקטעה רגלה, שאין לה התפשטות, מטעם המיעוט שהתמעטה. ונקודה זו יורשת הכלה, מלכות, בתיקוניה, שהיא התיקון של מצב ב', שאז נעשית נוקבא לז"א, ונקראת כלה.

וכיוון שעולה בשם הזה, ונקראת י', היא התקשטה בתיקון עליון, כי אחר שנקראת י', אחר שהתמעטה מחכמה ומחסדים, אז התקשטה בתיקון עליון, שבאה למצב הב' פב"פ עם ז"א. ואומרת, שחורה אני, אין לי מקום שייכללו אחרים בתוכי, כי אין לי מה לתת להם, משום שאין לה מעצמה כלום, כי בצורת המיעוטים שבי' נקראתי לעלות למעלה להזדווג בז"א פב"פ. כי מטרם שהיו לי המיעוטים האלו במצב הא', לא הייתי ראויה להזדווג עם ז"א.

וע"כ, שחורה אני, ונאווה, כמו התיקון שלמעלה, הראש של כל המדרגות, שאע"פ שאני שחורה, מחמת המיעוטים, עכ"ז, אני יפה, כתיקון העליון, ראש כל המדרגות, חסד. בחסד הזה נכללתי כדי לעלות למעלה, לז"א.

ואין לי עתה מקום התפשטות אחר להתגלוֹת. כלומר, שאינה ראויה עתה להתפשטות חכמה, מחמת המיעוטים שבה. כי התכסיתי בלי מראֶה אחרת, בלי הארת החכמה, אלא בנקודה אחת. כלומר, שקיבלה צורת המיעוטים שבנקודה, כדי שתעלה נקודה לנקודה, כדי לעלות לאו"א עילאין, הנקראים נקודה בלתי נודעת.

ומשום שהיא שחורה, מחמת המיעוטים שבי', בלי התפשטות למקום אחר, שאין לה עוד התפשטות של חכמה, אין לכם רשות לראות אותי כלל, אין לכם רשות להמשיך לי חכמה, הנקראת ראייה. לא תוכלו לראות בי, כי אני בהסתר ובגניזה, כי אני בשני המיעוטים של הי'.

והרי כל גילוי החכמה הוא במלכות שבמצב הב', בי', ואיך אומרת, אל תראוני? והעניין הוא, כי בעת זיווגה עם ז"א, יש בה גם תיקון חיבור של הכלים ממצב הא' שלה, שמבחינתם נעשו לה מרכבה ד' המלאכים, אשר הנקודה, הי', רוכבת עליהם, אשר במרכבה שלה מתגלה החכמה, כמ"ש, וראיתָ את אחוריי. אבל הנקודה עצמה לא תקבל חכמה לעולם, אלא חסדים מכוסים בלבד.

.442 כיריעות ש_מה. כי יריעות שלמה הן כלולות יחד באות אחת, ו', ובאות ההיא אינן נראות בה כלל. והן שש, והן חמש. כמ"ש, חמש היריעות תהיינה חוברות, בלי פירוד כלל. ואחת הכוללת אותן, שהיא נסתרת וגנוזה, והיא אות אחת, שאין בה לבן ממקום אחר.

ו', אור אחד, חסדים בלבד. ובו כלולים ו"ק, חג"ת נה"י. ג' הקווים אינם ניכרים בה, להיותה באור החסד בלבד. כמ"ש, כיריעות שלמה, כי יריעות שלמה הן כלולות יחד. שלמה, מלך שהשלום שלו, ז"א, וספירותיו נקראות יריעות, והן כלולות יחד באות אחת, ו', ובאות ההיא אינן נראות בה כלל, שהספירות אינן ניכרות בה בדרך ימין שמאל ואמצע, אלא הן בה התפשטות אחת של חסדים.

עיקרו של ז"א הוא חמש ספירות חג"ת נ"ה, שהן כנגד חמש בחינות כח"ב תו"מ. והיסוד דז"א הוא בחינה שישית, שכולל בתוכו כל חמש הספירות חג"ת נ"ה. ולכן הן שש, חג"ת נה"י, והן חמש, שעיקרן חמש, חג"ת נ"ה, כי יסוד הוא כולל בלבד.

וכמ"ש, חמש היריעות תהיינה חוברות, בלא פירוד כלל, בלי היכר בין ימין לשמאל, כי בו' הן באור אחד בלבד. ואחת הכוללת אותן, שהוא יסוד, הכולל בתוכו את כל החמש. והיסוד הוא נסתר וגנוז, אות אחת, ו', אשר כולה שחור, ואין בה לבן של מקום אחר, שאין בה חכמה דשמאל, אלא אור ממין אחד, חסדים בלי חכמה.

.443 וזוהי האות ו', שאין בה מקום להיראות בה כלל אחר, חכמה, אלא הכול סתום בתוכה באור אחד, חסדים. כך היא הנקודה הזו, הי', בלי לבן של מקום אחר, שהיא ג"כ בחסדים בלי חכמה. והכול כלול בתוך הי'. ובתוכה ו"ק אחרים, חג"ת נה"י. וע"כ אמרה הי', שהיא כיריעות שלמה.

.444 כאוהלֵי קֵדר, זוהי אות אחרת, שיש בה כל המדרגות האחרות, חכמה, ואין לה לבן של חסדים, שהיא חכמה בלי חסדים. והכול כלול בתוכה, שאינה משפיעה ממנה ולחוץ. וזוהי האות ז', המלכות ממצב א', חכמה בלי חסדים. שחכמה אינה מאירה ממנה ולחוץ, מפני חיסרון של החסדים.

.445 האות ז' היא אוהלי קדר. יריעות שלמה, זוהי האות ו', וע"כ אוהלי קדר הם ז', כי בני קדר כולם הם בעלי מלחמה תמיד, יותר מכל האומות האחרות. ועתידים לערוך מלחמה באחרית הימים, בכל אוה"ע. וע"כ נמשלו לאות ז', המורה על מצב א' של המלכות, המלאה דינים ועונשים.

.446 שחורה אני, זו י', משום שאין בה לבן ממקום אחר, חכמה בלי חסדים, והכול כלול בתוכה, שאפילו החכמה נפסקה הארתה, מחמת שירדה מתחת לחזה דז"א.

כאוהלי קדר, זוהי האות ז', המלכות ממצב א', חכמה בלי חסדים, שאין בה לבן ממקום אחר, חסדים. והכול כלול בתוכה.

כיריעות שלמה, היא האות ו', שאין בה לבן ממקום אחר, חכמה. והכול כלול בתוכה.

.447 ועכ"ז, אע"פ ששני אלו, אוהלי קדר ויריעות שלמה, הם סתומים ואין בהם לבן אחר, אין סתום וגנוז כמו האות י'. כי באוהלי קדר יש מיעוט אחד מחכמה. וביריעות שלמה יש מיעוט אחד מחסדים. אבל בי' יש שני מיעוטים, מחסדים ומחכמה. ומשום זה אמרה הי', אל תִראוני.

.448 האות ן', שהיא ג"כ שחור בלי לבן, יוצאת מהאות ו', שהתפשטו מכללה זכר ונוקבא. הן' והו' אחת הן, אלא הן' מורה שהתווספה המלכות על הו', וע"כ התפשטה ונעשתה לן'. ומשום שיוצאת מהאות ו', אינה בחשבון בפני עצמה, שאין לה הוראה אחרת חוץ מהו'.

.449 ע"כ שתיים אלו, ו' ז', הן שחורות בעצמן, אין בהן לבן ממקום אחר להיראות. שהן, אוהלי קדר ויריעות שלמה, ובכל האותיות אין מיעוט כמו באות י', שהיא סתומה מכל צדדיה, מימין, מחסדים, ומשמאל, מחכמה.

.450 יפה נוף, נוף עה"ח, המלכות, שהיא ענף מז"א, הנקרא עה"ח. היוצא מהו', מז"א.

ואח"כ נכלל ז"א באות י', כי כיוון שהשפיע אל הי', המלכות, כל אלו הברכות, כשהם בחיבור אחד, הוא נכלל באות י', ונעשה הכול נקודה אחת. וזהו שנקראת אז המלכות, משׂוֹשׂ כל הארץ. לאחר שנכלל ז"א באותה הנקודה, המלכות, הכול הוא הר ציון. הכול הוא נקודה אחת.

.451 אע"פ שהי' היא קטנה, ולא נראית בה שום התפשטות אחרת, ושום לבנונית כדי לכלול בה אחרים, עכ"ז היא, כמ"ש, קריית מלך רב. ואותו מלך רב הוא עליון ושולט בכל המחנות שלו. וכולם נכנסים לתוך אותה הנקודה, שהיא י'.

עיר קטנה, ובא אליה מלך גדול

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קלט

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קלט.

.452 כתוב, עיר קטנה ואנשים בה מעט. הי', שאין בה לבן של מקום אחר, להיכלל ולהכניס אחרים בתוכה. וע"כ אנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול, האות ל', שהיא מגדל הפורח באוויר הטהור הנתפס, ישסו"ת. משום שיש אוויר אחר, שאינו נתפס כלל ולא ידוע, שהוא או"א עילאין. ע"כ הזוהר מדייק לומר, האוויר הנתפס, שהוא ישסו"ת.

אויר, הוא קומת רוח, שנעשה באו"א ובישסו"ת, מחמת עליית המלכות, י', באור שלהם. והאור שלהם התמעט לאויר, ו"ק, והג"ר נעלמו.

ויש הפרש בין קומת אויר דאו"א לקומת אויר דישסו"ת, כי אויר דאו"א אינו נתפס לעולם, כלומר, שאין ג"ר חוזרות עליהם. וו"ק בלי ג"ר נבחנים שאין בהם תפיסה. אבל האויר דישסו"ת נתפס, שבהם הי' חוזרת ויוצאת מאויר, וחזרו להיות אור הג"ר, וע"כ האויר שלהם נתפס.

ובא אליה מלך גדול, האות ל', שהיא מגדל הפורח באוויר הטהור הנתפס, הבינה, שהג"ר שלה הם או"א עילאין, והו"ק שלה הם ישסו"ת. ומחמת עליית המלכות, הי', לאור שלה, נעשה האור לאויר, וע"כ נקראת מגדל הפורח באויר. וכדי שלא תטעה, שהכוונה היא לאו"א עילאין, נאמר, באויר הטהור הנתפס, שלעת גדלות יוצאת הי' מאויר, והאויר נתפס וחוזר לג"ר, שזה נוהג בישסו"ת.

.453 אע"פ שהאות ל', בינה, הוא מלך על כל האותיות, כי האותיות יוצאות מבינה, הוא נכנס בתוך הי', מלכות, האות הקטנה השחורה, שאין בה לבן ממקום אחר. ומאסף אותה בתוכה, וכולל אותה, וסובב אותה באות אחת, ט'. ט' הייתה ל', ובאותו הסיבוב שסובב סביב סביב, נעשית ט', בעיגול.

במצב הא' הייתה המלכות דבוקה ומקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. ולפיכך הייתה אז גדולה כמו ז"א, ששניהם קיבלו ממקור אחד. ואח"כ באה למצב הב', שמיעטה את עצמה וירדה תחת היסוד דז"א, ואין לה אלא מה שמקבלת מיסוד דז"א.

ולכן, אע"פ שהאות ל' הוא מלך על כל האותיות, מלך גדול, ישסו"ת, הוא נכנס בתוך הי', מלכות במצב הא', שהייתה דבוקה ומקבלת חכמה מקו שמאל דישסו"ת. וסובב אותה באות אחת, ט', כלומר, במצב הב', שהתמעטה לנקודה תחת יסוד ז"א, שהיסוד דז"א הוא אות ט', והיסוד השפיע בה חכמה וחסדים.

ט' הייתה ל', ובאותו הסיבוב שסובב נעשית ט', בעיגול. שבתחילה במצב הא' היו המוחין של המלכות מאות ל', ישסו"ת, ובסיבוב שסובב עד שבאה המלכות למצב הב', התמעטו המוחין של ל' מהמלכות, ונעשה במקומה המוחין של האות ט', יסוד דז"א. ונמצא שהמוחין של האות ט', שמלכות מקבלת עתה, היו בתחילה המוחין של האות ל'.

.454 וכתוב, ובנה עליה מְצוֹדים גדולים. כדי שתתפוס את מי שרוצה, במצוד שלה. כמ"ש, אשר היא מְצוֹדים וחֲרָמים. ובנה עליה, בשבילה, בשביל כבודה, לתת לה שליטה על כמה חייבי מיתות ב"ד, ועל כמה חייבי קנסות, וכמה חייבי עונשים. מי שייכנס ויחלל אותה הנקודה, עונש קשה ייענש על הנקודה הזו.

.455 בגלל הנקודה הזו איבד שלמה מלכותו, ונקרעה וניתנה לאחרים, אע"פ שהיא קטנה מכל האותיות, והיא נקודה אחת בלבד.

.456 כי בשעה ההיא עלתה הי' לפני המלך הקדוש, ואמרה לפניו, הנה שלמה המלך עושה אותי שקר. שהיא הי' מהכתוב, לא יַ'רבה לו סוסים, ולא י'רבה לו נשים, וכסף וזהב לא י'רבה לו מאוד. אמר לה הקב"ה, שלמה יאבד ואלף אחרים, ואת לא תיעקרי ממקומך.

.457 באותה שעה יצאה הק' מלפני הקב"ה, וגירשה אותו ממלכותו, וכנִקלה הלך בעולם. והוא הכריז ואמר באות ק', אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים.

י', הנקודה האמצעית, הרוכבת על ד', ונעשתה ה'. והיא הנושאת המסך דחיריק של ז"א אחר שירדה תחת החזה דז"א. וע"כ היא שולטת על החכמה דקו שמאל, שלא ימשכו אותה מלמעלה למטה, לקלקל התיקון דקו אמצעי.

כמ"ש, ובנה עליה מצודים גדולים, לתת לה שליטה על כמה חייבי מיתות ב"ד. שבכוח הדינים של המסך דחיריק שנושאת, היא מענישה כל מיני עונשים למי שפוגם אותה, למי שמושך החכמה מלמעלה למטה. מי שייכנס ויחלל אותה הנקודה, עונש קשה ייענש. מי שייכנס אליה לחלל אותה, מחלל את גבולה.

בקו שמאל, החכמה, יש ג' קווים, כי כל קו מג' הקווים נכלל מכולם. שקו ימין שלה הוא נשים, וקו שמאל שלה הוא סוסים, וקו אמצעי, הכולל שניהם, הוא כסף וזהב, כסף מימין וזהב משמאל.

לפיכך, יש מידה באלו השלושה, שימשיך בהם רק מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ואלו הן ג' האותיות י', נושאי מסך דחיריק, המזהיר ומעניש על הריבוי שלהם למעלה מהמידה. וכיוון ששלמה המלך עבר עליהם, עלתה הי' לפני המלך, שהיא הי' מהכתוב, לא י'רבה לו סוסים. כי פגם במידתה של הי' והִרבה למעלה מהמידה. אמר לה הקב"ה, שלמה יאבד ואלף אחרים, ואת לא תיעקרי ממקומך. כי התיקון שבה לא יתבטל, וניתן לו העונש.

האות ק' רומזת על הקליפה, המושכת החכמה מלמעלה למטה, שזו הרֶגל של הק', היוצאת ונמשכת למטה מהשורה. ולפיכך אותה הק', שנלכד ברשת שלה, היא הענישה אותו וגירשה אותו ממלכותו. ולפיכך רמזה ק' זו בספר קוהלת, באומרו, אני קוהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, שמשמע שעתה אינו מלך. ועל כך רמזה אות ק', שהכריז ואמר באות ק', אני קוהלת, שמכריז, שהק' גרמה לו הירידה ממלכותו.

.458 ועל זה כתוב, ובנה עליה מצודים גדולים. לתפוס בני העולם בשבילה, בחטאיהם. ואם לשלמה המלך היה כך, שנתפס באלו המצודים, כש"כ שאר בני אדם. ומשום זה היא אמרה, שחורה אני. אל תִראוני, לא תוכלו להסתכל בי ולהיכנס בתוכי, משום שאני שחרחורת.

.459 ואמרה, בני אימי ניחֲרו בי. הֵצֵרו אותי בנקודה זו, שאחֵר לא ייכנס בתוכי. הם התפשטו ונתקנו בתיקוניהם כראוי. התפשטו ונתקנו באות ו', היוצאת מתוך הנקודה העליונה. ונתקנו בתיקוניהם כראוי. נתקנו והתפשטו ונחקקו באות ש', היוצאת משם.

.460 נתקנו ונחקקו והתפשטו באות ן'. נתקנו ונחקקו והתפשטו באות צ'. ואני אין לי התפשטות לצד בעולם, ולא הניחו לי מקום אחר לכלול אתכם.

י' כוללת בתוכה שני המיעוטים, המיעוט של מצב א', שאז הייתה חסרה חסדים, והמיעוט של מצב ב', שמתוך שירדה למטה מחזה דז"א, שולט עליה כוח המסך דחיריק שבחזה דז"א, והתמעטה גם מקבלת החכמה.

ממצב א' היא קוראת לחג"ת דז"א, בני אימי, כי אז היא הייתה מלבישה קו השמאל דאמא, וחג"ת דז"א היו מלבישים את קו הימין דאמא. חג"ת דז"א, שהם בני אימה של המלכות, הם שהצרו אותה ועשו אותה לנקודה בשני המיעוטים.

כי בהיותה במצב הא', לא נתנו לה חסדים. ואח"כ במצב הב', תיקנו את המסך דחיריק שבחזה שלהם, באותה הנקודה, והתמעטה גם מחכמה. ואין אחר יכול עוד להיכנס לתוכי, כי אין לי לא חכמה ולא חסדים.

ע"י מסך דחיריק, שהיא נושאת עתה, נשלמו והתפשטו כל האותיות כראוי. התפשטו ונתקנו באות ו', היוצאת מתוך הנקודה העליונה. כי האות ו' התפשטה בחסדים בלבד, שמקבלת מהנקודה העליונה, בינה. נתקנו באות ש', שהיא התפשטות של ג' קווים, כמו צורת ש', שיש בה גם התכללות החכמה דשמאל. ועד"ז מביאה ב' אותיות, המורות על זיווג זכר ונקבה ביחד.

נתקנו באות ן', שהיא התפשטות החסדים מהאות ו', זכר ונקבה ביחד. נתקנו באות צ', שמוֹרה על התכללות זכר ונוקבא, י' נ' אב"א, מחמת ההתכללות מהארת החכמה. ואני אין לי התפשטות לשום צד, לא לחסדים בצד ימין, ולא לחכמה בצד שמאל. כי התמעטה משתיהן, ואין לה מעצמה כלום. וחג"ת דז"א לא הניחו לי מקום לכלול אתכם, כי אין לי כלום.

שָׂמוּני נוֹטֵרה את הכרמים

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קמג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קמג.

.461 שָׂמוּני נוֹטֵרה את הכרמים. כי אני נקודה אחת, השומרת את שאר האותיות, שנוקדו בי, ואשמור אותן. להיותה נושאת את מסך דחיריק, המייחד ימין ושמאל, שמייחודם יצאו כל האותיות. כי אני הולכת בכל האותיות והתפשטו בי כולן, הן ע"י הארת החכמה, שהמלכות מאירה מלמטה למעלה, והן ע"י מסך דחיריק, שהיא הנושאת אותו.

.462 כרמי שלי לא נטרתי. כי אין לי התפשטות למטה, ולא ענף, לא לימין, חסדים, ולא לשמאל, חכמה. ולולא פשטתי ענפים למטה, הייתי כולל אתכם בתוכי, ואחזתי אתכם בתוכי. אבל לא נטרתי, לא הושטתי ענפים לשום צד בעולם. נטרתי, פירושו, נָטַר ענף, שלא שמרתי שיתפשט ממני ענף.

.463 אות י' היא בית ישראל, שירשו אותה מנקודה עליונה, כמ"ש, כי כרם ה' צבאות בית ישראל. שע"כ הם נקראים כרם על שמה. ועל זה אמרה, כרמי שלי לא נטרתי, שלא הושטתי ענפים לשום צד בעולם, לאחוז אתכם.

.464 ואני נוטרה את הכרמים, אותיות אחרות, שאני משלח ופושט ענפים לכל האותיות, ומתוכי נתקנו, בהארת החכמה, שמאירה מלמטה למעלה, ובמסך דחיריק שבה. ואות שלי עצמי, לא הושטתי בו ענפים, להאיר למטה. ומשום זה, אל תִראוני, לא תוכלו להסתכל בי ולהיכנס בתוכי.

.465 וכל זה משום שהיא אות ה', הנכללת בייחוד שלה לעלות למעלה, לז"א, ואינה צריכה שייכנסו בתוכה.

המלכות במצב הא' נקראת ד', המורה שהיא דלה וענייה. והמלכות במצב הב' נקראת ה', המורה שהיא בזיווג עם ז"א, מלאה מכל טוב.

וכל המיעוטים שבי', שאינה יכולה להתפשט לא לחסדים ולא לחכמה, הם משום שהיא עתה במצב הב', בחינת ה', שהיא צריכה להיכלל בייחוד ז"א ולעלות אליו למעלה. ואינה צריכה שייכנסו אליה, לקבל ממנה במקומה, מטרם שעולה לזיווג עם ז"א. ולפיכך היא נמצאת במקומה בב' מיעוטים, כדי שיעזבו אותה ללכת למעלה להזדווג עם ז"א.

.466 כי המלכות בייחוד שלה עצמה היא נקודת הפנימיות בתוך המחנות, שהם המלאכים שבבי"ע ונר"נ בני אדם. וכל המחנות הם בהשתוקקות להתקרב אליה. וכיוון שהיא אומרת, שחורה אני, אל תראוני, היא נסתרת מהם, ועולה להשתעשע למעלה, שזהו אחרי שעלתה, ועזבו אותה המחנות.

.467 כי קשה לה לעלות לז"א, משום שהמחנות אינם עוזבים אותה אפילו רגע אחד, שרוצים לינוק ממנו הארת החכמה. וכשהיא באות י' בשני מיעוטים שבה, נכללת בעצמה ביחידות, ואומרת, שחורה אני. אז עוזבים אותה המחנות בעל כורחם נגד רצונם העז להידבק בה, והמלכות נשמטת מהם ועולה למעלה לז"א ואומרת לאוהבה, הַגידה לי שאהבה נפשי.

.468 חידושי התורה שהצדיקים אומרים, ממשיכים אותם משורש נשמתם למעלה. רבי שמעון שורשו בדעת דז"א. ע"כ כל חידושי התורה שלו הם מז"א. אליהו שורשו במלכות, ע"כ חידושי התורה שלו ממלכות.

הַגידה לי שאהבה נפשי

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קמה

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קמה.

.469 כתוב, הַגידה לי שאהבה נפשי. הנה התבאר שבכל מקום שכתוּבות המילים, הגֵד הִגיד ויגד, כולן דברי הגדה, המשכת חכמה, כי חכמה נקראת הגדה. הגידה לי, הוא חכמה.

.470 הרי בהרבה מקומות בתורה כתוב, הגדה, ואין בהם חכמה, כמ"ש, הגֵד הִגיד לנו כי נמצאו האתונות. וכן, ואת דבר המלוכה לא הִגיד לו. ואיזה חכמה יש כאן? אפילו אלו הם חכמה. כי אם לא היו חכמה, מאין ידע שמואל, אם נמצאו האתונות אם לא. וכן דבר המלוכה זו חכמה עליונה למעלה ולמטה, שהם סודות הקב"ה.

.471 כתוב, ויאמר אלקים יִיקוו המים מתחת השמיים. כשעלה ברצונו של הקב"ה לברוא הארץ, לקח מהשלג שמתחת לכיסא הכבוד, והשליך אותו לתוך המים, וקפאו שם. והארץ הייתה קפואה בתוך המים, ונסתרה שם, והייתה בחשכה ובשחרות.

.472 בשעה שאמר, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, אז מקורות המים הושיטו והמשיכו מים מלמעלה למקום יסוד המלך העליון. אז הארץ, שהייתה נסתרת למטה, התקשטה ונתקנה להיראות. שאם מקום, יסוד, לא נתקן, לא הייתה נראית הארץ. כי מקום זה לא נתקן בהמשכת מים עליונים, אלא כדי לתת לנוקבא, למלכות.

.473 וכשהיסוד נתקן אליה, אז כתוב, ותֵיראה היבשה, שתיראה בקישוטיה. מכאן שלא תיראה אישה בקישוטיה ובתיקוניה, חוץ מכשהיא עם בעלה, אז תיראה ותיתקן כראוי.

.474 אז כמ"ש, ויקרא אלקים ליבָּשה ארץ. יבָּשה הייתה בתחילה, שלא היה לה מראה וצורה, לעשות פירות ותולדות. כיוון שנתקנה בבעלה, מיד נקראת ארץ, מקום מתוקן לעשות פירות ותולדות.

המלכות נתקנה בב' מצבים. במצב הא' הייתה תחת הבינה, בחכמה בלי חסדים, ואז קפאה בה החכמה, שלא יכלה להאיר בלי חסדים. וכשעלה ברצון המאציל להאציל המלכות, ארץ, לקח מהשלג שמתחת לבינה, הנקראת כיסא הכבוד, כלומר שהעלה המלכות תחת הבינה, שתקבל שם מקו שמאל דבינה, חכמה בלי חסדים, המכונה שלג, מחמת שבלי חסדים היא קפואה, ואינה יכולה להאיר. והשליך השלג אל המלכות, והוקפא האור שם.

והארץ, המלכות, הייתה קפואה בתוך מי החכמה, ולא יכלה להאיר, ונסתרה שם, שלא הייתה נראית מחמת שפלותה. והייתה חשוכה ושחורה, מחמת הדינים, הנמשכים מחכמה בלי חסדים.

בשעה שאמר, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, שזה היה אחר שהתמעטה המלכות וירדה להיות נקודה תחת יסוד דז"א, כלומר במצב הב'. אז אמר, ייקוו המים, שהמקורות, הספירות דז"א, יושיטו וימשיכו מַים, חסדים, מלמעלה למקום יסוד המלך העליון, יסוד דז"א, כדי להשפיע למלכות. אז, אחר שהמלכות קיבלה החסדים מיסוד דז"א, אז הארץ, שהייתה נסתרת למטה, התקשטה ונתקנה להיראות.

כלומר, שאז נתקנה והתקשטה בהארת חכמה מלובשת בחסדים, המכונה מראֶה וראייה. אז כתוב, ותיראה היבשה, שתיראה בקישוטיה, שתאיר בהארת החכמה, הנקרא ראייה.

אז כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. יבשה הייתה בתחילה, שבמצב הא' הייתה יבשה וקפואה. כיוון שנתקנה בבעלה, במצב הב', אחר שהתמעטה לקבל הכול מז"א בעלה, מיד נקראת ארץ, מקום מתוקן לעשות פירות ותולדות. שנפתחו אורותיה להשפיע לתחתונים.

.475 ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, ליסוד. שזה היה במצב הב' של המלכות, אז כל חדווה וכל שמחה וכל תיקון נתקן. כיוון שכל התיקונים נתקנו, אז עלתה המלכות אל הזכר, ז"א, ואמרה, הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. איכה איכה, כתוב פעמיים. רמז על שני החורבנות, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

חורבן בית ראשון ובית שני היה מפני שהתחתונים במעשיהם הרעים החזירו המלכות למצב הא' שלה, ונפרדה מז"א בעלה. לפיכך עתה במצב הב', מזכירה המלכות החורבנות, הנמשכים ממצב א', כדי לחבב את מצב הב'.

.476 איכה תרעה, בחורבן הראשון, איכה תרביץ, בחורבן השני. שהיו מחמת שהביאו את המלכות למצב א'. כי השמחה שלנו במצב ב' טובה ונאה, ובתוך השמחה הזו יש לי לבכות על שני מקדשים, המקדש העליון והמקדש התחתון.

.477 שַׁלָמָה אהיה כעוֹטְיה. אם לא אלו פעמיים, שאני עתיד לקרוא איכה, שַׁלָמה אהיה, אהיה בשלום בלי גלות כלל, אהיה בשלום לבניי למטה. כעוטיה, פירושו, לשון עיטוף, שאמרה, אהיה מתעטפת בעיטוף הקדוש העליון, שהוא השם הקדוש י"ה. כי כעוטיה, אותיות כעוטֶה י"ה.

שַׁלָמה אהיה, אהיה בשלום בכל השלמות של מעלה, כעוטה י"ה. להיות בכל השלמות העליונה שבי"ה.

.478 אז הוא משיב לה, אם לא תדעי לך היפה בנשים, אם אין את יודעת, פעמיים איכה איכה, למה הם, צאי לך, צאי וראי, בעקבי הצאן, על מה יהיה חורבן בית ראשון ובית שני.

ותדע על מה. על משכנות הרועים, משום שעתידים לבטל את התורה בבית ראשון ובבית שני. כי משכנות הרועים הם בתי מדרש, שלומדים שם תורה.

.479 הגידה לי שאהבה נפשי. אתה אהוב נפשי, הגידה לי, בסוד החכמה, איכה תרעה, איכה תרצה אתה לנגדי, שאהיה אצלך בשמחה, ולהיות עימך תמיד.

כי בזמן שאהיה עימך, שַׁלָמה אהיה, אהיה בשלום, כעוטיה על עדרי חבריך, שאהיה כמוח האגוז, שהוא מעוּטף על כל ההיכלות שבתוכו. אף אני אהיה מתעטף ומסתיר כל המדרגות, שחבריך, הספירות דז"א, ישפיעו לי. כדי שלא ימשכו ממנו הארת החכמה מלמעלה למטה. כמ"ש, וידעתָ היום והשֵׁבותָ אל לבבך, כי הוי"ה הוא האלקים. שז"א, שנקרא הוי"ה, הוא האלקים, שהוא המלכות, שיהיו שניהם אחד.

החכמה שהאדם צריך לדעת אותה

[חכמתא דאצטריך ליה לבר נש]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קמח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קמח.

.480 אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, לדעת חכמת אדונם, והם יודעים ומסתכלים בסודות עליונים. כי כשאדם יוצא מהעוה"ז, ועשה תשובה, ונשארו לו העבירות שרק המיתה מכפרת עליהן, ע"י המיתה מסתלקים ממנו כל הדינים שבעולם. ולא עוד, אלא שפותחים לו י"ג (13) שערים מסודות האפרסמון הטהור, שחכמה עליונה תלויה בהם.

.481 ולא עוד, אלא שהקב"ה חוקק אותו בבגד המלכות, שכל הצורות חקוקות שם, והקב"ה משתעשע עימו בגן עדן, ומנחיל לו שני עולמות, את העוה"ז ואת העוה"ב.

.482 החכמה שהאדם צריך לדעת אותה: לדעת ולהסתכל בסוד אדונו. ולדעת את עצמו, מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן ילך, ותיקון הגוף איך מיתקן, ואיך הוא עתיד לבוא בדין לפני מלך הכול.

.483 ולדעת ולהסתכל בסודות הנשמה. מהי נפש זו שבו, ומאין באה, ועל מה היא באה בגוף הזה, שהוא מִטיפה סרוחה, שהיום כאן ומחר בקבר.

ולהסתכל בעוה"ז, ולדעת העולם שהוא נמצא בו, ועל מה ייתקן העולם. ואח"ז יסתכל בסודות העליונים של העולם העליון, לדעת את אדונו. וכל זה יסתכל האדם מתוך סודות התורה.

.484 כל מי שהולך לעולם ההוא בלא ידיעת סודות התורה, אפילו יש בו הרבה מע"ט, מוציאים אותו מכל השערים של העולם ההוא.

.485 הַגידה לי. הנשמה אומרת להקב"ה, אמור לי סודות החכמה העליונה, איך אתה רועה ומנהיג בעולם העליון, למד אותי סודות החכמה, שלא ידעתי ולא למדתי עד הנה. כדי שלא אהיה בבושה בין אלו המדרגות העליונות שאני באה ביניהן. כי עד כאן עוד לא הסתכלתי בהן.

.486 אם לא תדעי לך היפה בנשים. הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את סודות העולם העליון. צאי לך, אין את ראויה להיכנס לכאן בלי ידיעה. צאי לך בעקבי הצאן, שתתגלגלי פעם שנייה לעולם, ותהיי יודעת בעקבי הצאן האלו, שהם בני אדם, שהאנשים דשים אותם בעקב, כלומר שמחזיקים אותם לשפלים, והם יודעים הסודות העליונים של אדונם. ובהם תדעי להסתכל ולדעת, שמהם תלמדי.

.487 ורְעי את גדייותייך. אלו הם ילדים של בית רבם, שבבית המדרש, לומדים תורה. על מִשכנוֹת הרועים, על אלו בתי כנסת ובתי מדרש, ששם הם לומדים חכמה עליונה. ואע"פ שהם לא יודעים, כי ילדים הם, את תדעי ותביני מתוך דברי החכמה שהם אומרים.

מיעוט הירח

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קנ

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קנ.

.488 ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. בתחילה היו ב' המאורות שקולים זה כנגד זה. אלו ב' המאורות היו כאחד דבוקים יחד, והיו במשקל אחד, שייקראו שניהם גדולים.

.489 המלכות הייתה גדולה כמו ז"א, לא משום שהלבנה, המלכות, הייתה בתחילה גדולה ועליונה בחשיבות ממה שהיא עתה, אלא בכל זמן שהלבנה עומדת עם השמש כאחד, בגללו היא נקראת עימו גדולים. הזנב של האריה הוא ג"כ אריה, ונקרא אריה.

ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. פסוק זה כתוב על המלכות שבמצב הא', שאז הייתה המלכות גדולה כמו ז"א, וע"כ ז"א ומלכות, שמש ולבנה, שני המאורות הגדולים. ואין לטעות בזה, שהמלכות הייתה אז יותר חשובה ממה שהיא עתה במצב הב', כי אז הייתה באחוריים ולא יכלה להאיר. ועתה, במצב הב', היא בפָּנים ומאירה בכל השלמות.

אלא משום כך נבחנת אז לגדולה כמו ז"א, משום ששניהם קיבלו אז משורש אחד, מבינה, שז"א היה מלביש קו ימין של הבינה, והמלכות הלבישה קו שמאל של הבינה. וע"כ נמצאים ז"א ומלכות שניהם מדרגה תחתונה לבינה. וכיוון שהם במדרגה אחת, היא גדולה כמוהו. כי במצב הב' כבר ירדה משם אל מתחת לז"א ומקבלת מז"א, ע"כ נחשבת לקטנה ממנו.

.490 אמרה הלבנה לפני הקב"ה, האם אפשר למלך אחד, שישתמש בשני כתרים ביחד? אלא זה צריך להיות לבדו, וזה צריך להיות לבדו.

הזוהר מפרש כאן דרך חדשה לביאור קטרוג הלבנה. כי בכל מקום נוסח הקטרוג הוא, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שז"א ומלכות הם שני המלכים, והכתר האחד הוא בינה. וכאן הפירוש הוא, שהמלך האחד הוא בינה, וז"א ומלכות הם שני הכתרים.

והקטרוג היה, על מה שהמלכות הייתה דבוקה בז"א בפרצוף אחד, שאז הייתה הבינה משמשת בשניהם בבת אחת. והמלכות רצתה להיפרד ממנו, להיעשות פרצוף בפני עצמה, ולכן אמרה, אלא זה צריך להיות לבדו, וזה צריך להיות לבדו.

.491 אמר לה, אני רואה בך, שאת רוצה להיות ראש לשועלים, להיות פרצוף מיוחד ולהשפיע חכמה לספירות ג' עולמות בי"ע הצריכות חכמה. והנקראות שועלים, בערך ספירות האצילות, המכונים אריות. לכי ומעטי את עצמך, כי אע"פ שאת תהיי ראש לשועלים, תימצאי במיעוט יותר ממה שאת עתה. כי אז תהיה מדרגה תחתונה לז"א, וסיום האצילות, שהוא ראש הבריאה.

.492 וזה שאמרה הלבנה, המלכות, אל הבינה, הַגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה אפשר לך לנהוג העולם בשני כתרים ביחד, ז"א ומלכות.

איכה תרביץ בצהריים. כי במצב הזה הלבנה אינה ראויה להאיר, ואי אפשר לך להנהיג העולם בשני כתרים יחד, בשמש ובלבנה, ז"א ומלכות, דבוקים בפרצוף אחד. כי הלבנה, איזה אור יש לה בצהריים, בשעה שז"א מאיר בכל כוחו. משום זה אי אפשר לך להשתמש בשני כתרים ביחד.

.493 שַׁלָמָה אהיה כעוֹטְיה על עדרי חבריך. איכה אני אהיה מתעטפת בצהריים, כשהאור וכוח השמש הולכים וחזקים? הרי אני מתעטפת בבושה לפניו, ואיני יכולה לשמש לפניך. ואתה איך תוכל להנהיג ולהשתמש בשני כתרים ביחד?

.494 אמר לה הקב"ה, שהוא בינה: אני מבין אותך, שאת רוצה לשלוט ולהשפיע חכמה, לכי ומעטי את עצמך. אם לא תדעי לך היפה בנשים, כי אמרת שאי אפשר לי להנהיג העולם בשני כתרים ביחד, לכי ומעטי את עצמך. שתרד מתחת למסך שבחזה דז"א, ותהיה למדרגה שמתחתיו, ואז תהיה ראש לשועלים, לדרי בי"ע.

.495 צאי לך בעקבי הצאן. צאי והיי ראש למחנות ולצבאות שלמטה מאצילות, ורעי אותם והנהיגי אותם, והיי מלך על כל התחתונים, והנהיגי את כל אחד כראוי לו. והיי שולטת בלילה. צאי ומעטי את עצמך, וכך ראוי לך.

.496 אמר אליהו לרבי שמעון, אשרי חלקך, שסתרי אדונך מאירים לפניך כאור השמש. ומשום זה, כל אלו הדברים שמפיך, כולם חקוקים למעלה. ואני שמח ששמעתי אותם מפיך. אשריך בעוה"ז, ואשריך בעוה"ב. סוד הדבר הזה היה תלוי לפני המלך הקדוש, שלא התגלה לכל הצבאות שלמעלה. מי הוא שגילה אותו עתה בפסוק הזה? אתה הוא, אשרי חלקך בעוה"ז ובעוה"ב.

אליהו הגידה לי שאהבה נפשי

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קנג

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קנג.

.497 ע"פ אליהו נחתך הפסוק, הגידה לי שאהבה נפשי. כיוון שהמלכות עלתה למעלה, ונשמטה מצבאותיה ומכל המחנות, שהיא האות י', שיש בה שני מיעוטים, היא אומרת, הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה. אתה אהוב נפשי, איכה תרעה, כיוון שאני נקודה אחת בלי התפשטות כלל, כי אני כלול בעצמי ואיני יכול ללקוט ולתת לתחתונים.

.498 והיא אומרת זאת לאוהבה, משום שהיא יושבת אז מצומצמת בעצמה בנקודה אחת בלי התפשטות, ורוצה שז"א ייכנס בתוכה ויזדווג עימה, כמ"ש, ובא אליה מלך גדול, ז"א. אע"פ שהיא האות הקטנה מכל האותיות.

.499 ע"כ מיום שנחרב ביהמ"ק, נשבע הקב"ה, שלא ייכנס אל המלכות למעלה להזדווג, מטרם שייכנסו ישראל למטה בביהמ"ק. כמ"ש, בקִרְבךָ קדוש ולא אבוא בעיר.

עיר, פירושה מלכות. כתוב כאן, בעיר, וכתוב שם, עיר קטנה. וכמו שעיר קטנה, פירושה מלכות, משום שהיא אות י' הקטנה מכל האותיות. אף, לא אבוא בעיר, פירושו במלכות.

.500 שַׁלָמה אהיה כעוֹטְיה. למה אהיה כלולה בתוכי, כי אין לי התפשטות כלל מכל הצדדים? משום שהיא סתומה מכל הצדדים יותר מכל האותיות האחרות.

.501 אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך. פַּשטי עצמך בכל הצדדים, לימין ולשמאל. ולקטי עידונים, הארת חכמה משמאל. וחמודות, חסדים מימין. בהתפשטות שנעשתה כסוכה של שומרי עדרי הצאן, שעל זה כתוב, בעקבי הצאן, וזוהי האות ה', שנראית כסוכה.

מה שמקודם הזיווג עם ז"א הייתה י' קטנה בלי התפשטות כלל, עתה בעת הזיווג עם ז"א התפשטה ונעשתה ה', שהיא סוכה מלאה מכל טוב.

.502 וזהו, צאי לך. לא כתוב, צאי, אלא, צאי לך, כמ"ש, הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותייך יַטו. כי בתחילה לא הייתה אלא נקודה אחת שחורה, שאין בה מקום אחר, לקבל את מי בתוכה, אלא היא סתומה בתוכה. אבל עתה שעלתה ומתחברת בבעלה, ז"א, הוא אמר לה, צאי לך, הרחיבי מקום אוהלך, פשטי עצמך לכל צד, ואז, ורעי את גדייותייך, תוכלי ללקוט עידונים וחמודות.

.503 כי בשעה שהיא נקודה אחת, י', ועלתה למעלה, לז"א, והמלך העליון, ז"א, יורד אליה להיכנס בתוכה, הוא בוטש, מזדווג, בנקודה ההיא ומתפשטת לכל צד, לימין ולשמאל, לקבל חסדים וחכמה. והנקודה נעשית אות ה' ונשלמת מכל הצדדים, מימין ומשמאל, ולוקטת עידונים וחמודות. אז אומר לה, ורעי את גדייותייך, לכי והיי זן ומפרנס לכל המחנות הקטנים והגדולים.

אות ה'

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קנה

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קנה.

.504 היפה בנשים. זוהי י', נקודה אחת בכל האותיות, ואין יופי לכל האותיות חוץ מהאות י'. בנקודה זו מיתקנות כל האותיות, והיא היופי של כולן.

יופי, חכמה, שאינה מתגלה אלא במלכות. ואין אות שתלך בלי הנקודה הזו. היא בכולן וכולן בה. כי אי אפשר לכתוב אות, אם לא יתחיל אותה בנקודה. והיא יפה והיופי שבכולן, כי ממקום סתום עליון באה, מהראש של כל המדרגות העליונות, כתר. ובה הוא הראש לכל המדרגות התחתונות של מטה. כי מלכות העליון היא כתר לתחתון. משום זה כתוב, היפה בנשים, שהוא היופי שבכולן.

.505 היפה בנשים. כתוב, בנשים, שהן אותיות נקבות, כמו ב' ד' ז'. והיא האות ה', שבה כל היופי. כי אז ה' היא כל ההתפשטות והיופי שבכולם לִרְעות, לזון, ולחלק חלקים לכל המחנות העליונים שלה. וכתוב, צאי לך, מסתימה זו שבאות י', הכלולה וסתומה בך. לָך, לעצמך ולתועלתך.

.506 כתוב, אלקים באַרְמְנוֹתיה נודע למשגב. כי בשעה שאותו מלך גדול, ז"א, בא אליה, וממשיך אותה למעלה להיכנס בה, ומזדווג בנקודה ההיא, כיוון שהזדווג בנקודה ההיא, היא מתפשטת ומתפתחת לכל הצדדים, והאות ה' נעשית פתח אל ההיכלות לכל צד, שייכנס בה אותו מלך גדול, ז"א. ואז אלקים בארמנותיה נודע למשגב, שבפתיחה של ההיכלות הוא נודע באות ה'.

.507 אלקים בארמנותיה, הוא אלקים חיים. לוקח השם ה', לזון ולחלק חלקים לכל. ואז, נודע למשגב, להיות משגב לתחתונים, ולהשפיע ברכות לכל, כעין שלמעלה.

.508 בשעה שרצה הקב"ה לברוא העולם, המלכות, עלו כל דברי העולם, כל בחינות המלכות, וכל המדרגות, העליונות והתחתונות, כולם במחשבה, לאו"א עילאין, שעלו למ"ן לאו"א. ונקראת מחשבה, שהיא נקודה אחת סתומה, העומדת במחשבה, שאין לה גילוי, כמו שאין גילוי למחשבה שאדם חושב.

כי נקודה אחת, או"א עילאין, לא נודע לאיזה מקום היא מתפשטת, ומה יהיה ממנה, ולאיזה מקום תכוון דרכה. כי או"א סתומים, משום שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם לעולם, ונמצאים תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, וע"כ אינם נודעים. ונקודה זו היא ראש כל הרצונות וכל המחשבות שבעולם.

.509 והיה הכול סתום בתוך המחשבה, שהיא או"א. ולא נודע, עד שהתפשטה המחשבה ההיא, ונעשתה התפשטות אחת, שהיא ישסו"ת, לצד זה ולצד זה. כלומר, שהי' יצאה מהאויר שלהם והתפשטה לג' קווים. כיוון שהנקודה התפשטה בהתפשטות הזו, נגלה יותר כל מה שהיה סתום. כי הי' יצאה מאויר, והתגלתה הארת החכמה.

.510 אין הפירוש שהתגלתה החכמה בישסו"ת לדעת ולהשיג שָׁם, אלא שהתגלתה אותה סתימה, שהייתה באו"א עילאין, בשיעור לדעת היכן נוטה הדרך. כי דרך גילוי החכמה מתגלה מישסו"ת. אבל בהם עצמם, במקומם, אין החכמה מתגלה, אלא במקום המלכות.

והיא יוצאת מהמחשבה, כי אינה עומדת עוד במחשבה, שאין שם גילוי כלל, ואינה עולה בשם מחשבה, אלא עומדת בשם להתגלות. ונעשתה קול בלחש. שמצד אחד התגלה לחוץ, כמו קול הנגלה ויוצא ממחשבה, ומצד אחד אינו נשמע ואינו מגולה כאן במקום הזה, אלא למטה במלכות. וההתפשטות הזו היא ה"ר דהוי"ה, ישסו"ת, שהיא כלי, להוציא כל אלו הדברים הסתומים שהיו במחשבה.

.511 למטה, בז"א ובמלכות, מי שמזדווג באותה נקודה שלמטה, המלכות, כשהיא סתומה, כמ"ש, ובא אליה מלך גדול, שהוא האות ו', ז"א, היוצא מה"ר, בינה. אותה ו' היורדת מתוכה, מזדווגת באותה הנקודה, המלכות, והיא מוציאה מתוכה כל מה שליקטה מלמעלה, ומתפשטת ומתפתחת לכל הצדדים, ונעשית ה"ת מהשם הוי"ה. ונמצא שלאות ו' יש התפשטות, והיא המשפיעה. והנקודה, שאין לה התפשטות, היא המקבלת.

.512 למעלה, באו"א ובישסו"ת, י"ה דהוי"ה, מי שמזדווג עם ה"ר דהוי"ה, היא נקודה אחת עליונה סתומה, שהיא או"א עילאין. כיוון שמזדווגת עימה, היא מוציאה לחוץ, ומתגלים כל הדברים הסתומים שהיו שם, ויוצאים לחוץ.

ואז נודעת המחשבה שהייתה סתומה ובלתי נודעת. הרי שהנקודה הסתומה, שאין לה התפשטות, היא המשפיעה. והה' היא המקבלת. שהוא להיפך ממה שבז"א ובמלכות. שהו', שיש לה התפשטות, היא המשפיעה. והנקודה הסתומה היא המקבלת.

.513 כעין זה, כשהו', ז"א, מזדווגת עם הנקודה שלמטה, מלכות, אז היא מוציאה מתוכה כל אלו הצבאות והמחנות והגדודים והאורות והנחלים העמוקים שלמעלה שבז"א. כמו ה"ר, המגלה כל מה שיש בי', באו"א עילאין.

.514 ואז אומרים לה, ורעי את גדייותייך על משכנות הרועים. כלומר, קחי אורות ומזונות, וחלקי לכל אלו הצבאות, ותני להם. על משכנות הרועים, אלו הם רועים, שהם מנהיגי העולם, לתת להם שליטה וכוח, כל אחד ואחד כראוי לו.

וכל זה נעשה בהתפשטות אותה הנקודה, י', שהייתה סתומה מקודם לכן, ועתה נעשית ה'.

.515 שמח רבי שמעון ואמר, בתחילה, מטרם שנאמרו והתגלו דברים אלו של שה"ש, בכיתי והייתי עצוב. ועתה, שהתגלו דברים אלו, אני שמח ואומר, אשרי חלקי שזכיתי למדרגות אלו, שדברים עליונים שלמעלה התגלו.

לסוסתי ברכבי פרעה

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קנח

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קנח.

.516 לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. כתוב, וייקח שש מאות רכב בחוּר. חכמת מצרים הייתה, שכל מה שעשו, עשו ע"פ החכמה העליונה. ופרעה היה חכם יותר מכולם. כי אין מעמידים מלך במצרים, אם לא יהיה חכם מכולם.

.517 ע"כ כתוב, וייקח. שלקח הכול בחכמה, לקח לו עצת חכמה. אמר, העם הזה הם 600,000 איש. נכנס לחדריו, והפך בכל מיני הכישוף שלו, ועשה הרבה פיתויים, וכישף כשפים, ולקח 600 רכב ברורים. בחור, כלומר, שהם הברורים שבכשפים, ועמוסים בכל מיני קסמים וכשפים שלמעלה, של אותו ממונה שהתמנה עליהם, השר שלהם.

.518 והיה פרעה נוסע טעון בכשפיו ובקסמיו, שש מאות רכב בחור, שהיו נבחרים כנגד ישראל. וכל רכב מצרים, כל אחד טעון בכשפיו ובקסמיו. לא היו חכמים במצרים שלא יהיו טעונים משאות של קסמים וכשפים.

.519 ושָׁלישים על כולו. ושלישים, מיני כשפים היו לו חקוקים בשלוש שלוש. ושמות הטומאה היו בשלוש שלוש אותיות. כולם חקוקים בקשרים מזוינים. שכל שלוש אותיות הן קשר, כעין הקשרים של מעלה, שיהיו לו קשרי כלי זין כנגד ישראל.

.520 ושלישים על כֻּלו. הכתוב הוא על כַּלה, כיוון שחסר בו ו', שרומז, שלקח עצה על הכלה, השכינה, כדי לכלות את ישראל. וכולם, כל השלישים, היו מיני קשרים על הכלה, השכינה, שהייתה נוסעת לפני ישראל.

.521 מיד, ויְחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, וירדוף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לא כתוב, מיד רמה, אלא, ביד רמה, שהיא יד, שכתוב בה, ויַרְא ישראל את היד הגדולה, יד ימין, חסד.

.522 באותה שעה, חקק הקב"ה ביד הזו כל הצורות וכל הצבאות וגיבורי מצרים, כמו שהמכשפים והקוסמים עושים, בשעה שבאים לעשות כישוף. אותה היד הייתה חקוקה כנגד אותם המכשפים. ונשברו לפני אותה הצורה, שהייתה חקוקה ביד ההיא. כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָרי בכוח, ימינך ה' תִרְעץ אויב. ומשום זה כתוב, לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. דימיתיך, דמיון וציור, כי דמויות וצורות חקקתי בך כעין סוסי פרעה.

.523 מה שייך לפסוק שלמעלה האהבה והשמחה של השיר הזה? ומה רוצות כאן מרכבות פרעה?

.524 הכול בקשר אחד. לסוסתי ברכבי פרעה. כשהקב"ה נתן את המלכות להיות ראש על כל הגדודים והמחנות שלמטה, מאותו זמן היא משבחת תמיד ואינה שקטה. וכל המחנות שלה משבחים תמיד, ואינם שוקטים לעולם.

.525 ושיר האהבה הזו התחיל, כשיצאה השכינה ממצרים, וכל המחנות שלמעלה ושלמטה היו לפניה. אז התחילה אהבת השיר כלפי מעלה. וסוסי פרעה ומרכבותיו היו נוסעים אחר ישראל, והשכינה התחילה בשיר האהבה למעלה, לז"א.

.526 והקב"ה לא רצה באותו זמן בשירה, כמ"ש, ולא קָרַב זה אל זה כל הלילה. והוא השתיק את המלכות משיר האהבה שהתחילה.

.527 כלה שהיא באהבה לראות את בעלה, כשרואה אותו, מתעוררת בה האהבה ומתחילה לשבח אותו. ואם בעלה אינו רוצה השבח, ומשתיק אותה לשתוק, מהתעוררות האהבה שהתחילה, איך ישקוט ליבה ורצונה?

.528 כיוון שטבעו כל סוס ורכב פרעה בים, וראו ישראל כל הגבורות והניסים, שעשה להם הקב"ה, שרו ישראל בארץ שירה בשביל המלכות, וקיבל אותה הקב"ה, כמ"ש, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. אח"כ, כשחזרה הבאר, שרו ישראל שירה בשבילה, כמ"ש, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. בא יהושוע ושר שירה בשבילה. באו דבורה וברק ושרו שירה בשבילה.

.529 כיוון שבנה שלמה את ביהמ"ק, והעולמות, ז"א ומלכות, היו כולם במשקל אחד, בזיווג פב"פ, אז המלכות עוררה אהבה ושירה עליונה, ואמרה אליו דברים עליונים אלו של שירה ואהבה.

.530 אז ז"א, מרוב אהבה והשתוקקות הכלה, רצה להזכיר לה אותה השתיקה, שעשה לה לשתוק בקריעת ים סוף, שלא היה רוצה אז בשירתה. לפיכך פתח ואמר, לסוסתי ברכבי פרעה, כשהסוסים והמרכבות של פרעה היו באים ורודפים אחרי ישראל, דימיתיך רעייתי, השתקתי אותך בשתיקה. דימיתיך, כמ"ש, ויידוֹם אהרון. וכן, שמש בגבעון דום.

.531 ועכ"ז כך היה צריך להיות, כי באותו זמן עד עתה, הבנים, והמחנות שבארץ, וכל התיקונים שלךְ, לא היו שלמים כראוי. ואת לא היית מתעטרת בתיקונים כראוי.

.532 אבל עתה, נָאווּ לחיַיִך בתוֹרים. כמה נאים כל התיקונים שלך, וכמה יפים הם בתורים. שהם ב' התורות, כי כבר קיבלו תושב"כ ותשבע"פ, והתעטרת בהם, מה שלא היה מקודם לכן.

.533 משום זה, דימיתיך רעייתי, ולא רציתי בשירתך, ובהתעוררות האהבה שלך, משום שאת, כמ"ש, עֵרוֹם ועֶרְיָה, ולא היית מיתקנת בתיקונים. ועתה, כמה יפים התיקונים שלך, ורצוני בך ובדברי שירתך. צווארך בחרוזים, שיש לך ביהמ"ק בארץ, המכונה צוואר. באופן, שכל הציורים העליונים בתוכו, וכמה צדיקים וחסידים באים בתוכו.

.534 ועתה, שאת מתעטרת בתיקונייך, ובשלמות שבהם, הנה כל המקורות העליונים, וכל המדרגות, והאיברים, הנה הם אלייך, לקבל אותך, ולהתקין אותך בתיקונים עליונים.

.535 וע"כ, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף. לא כתוב, אעשה, אלא, נעשה, לשון רבים, שמראש נקודה עילאה, חכמה עילאה, עד היסוד התחתון דז"א, כולנו נתקן אותך, ונעשה אותך מצד הזהב, הארת החכמה, ששָׁם התעוררות אהבת דודים מצד שמאל. עם נקודות הכסף, חסד, מצד ימין.

וע"כ כתוב, נעשה, לשון רבים, כי ז"א הוא חסדים מכוסים מחכמה, ומצידו רק השפעת החסדים, נקודות הכסף. וכדי להשפיע הארת חכמה, תורי זהב, צריך לחבר עימו את ישסו"ת, המקבלים מחכמה עילאה, שהם המשפיעים החכמה למלכות.

.536 להראות, שהתעוררות שלמעלה אינה מתעוררת ואינה מיתקנת אל המלכות, אלא כשהיא מיתקנת בתחילה בתיקוני העוה"ז, אותם התיקונים שמִזמן קריעת ים סוף, עד ביהמ"ק שעשה שלמה. כיוון שהתיקונים של העוה"ז, נתקנו בה כראוי, אז מיתקנים בה התיקונים העליונים, ונותנים לה תורי זהב עם נקודות הכסף. תורֵי, זמן זיווג, כמ"ש, תור אסתר בת אביחיל. זהב, השפעת החכמה.

.537 וע"כ, כשרדפו הסוסים של רכבי פרעה, דימיתיך, שלא תשיר ולא תעורר אליי אהבה, משום שהתיקונים שלך שלמטה עוד לא היו. ועתה יפה הוא, כי נאוו לחייך בתורים.

תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, ונתקן אותך כראוי. וכל אחד לפי דרכו. תורי זהב לפי דרכו, ונקודות הכסף לפי דרכו, שהארת החכמה תאיר מלמטה למעלה, והחסדים מלמעלה למטה. וכך מתקשרים הדברים, הכתוב, לסוסתי ברכבי פרעה, עם יתר הכתובים.

.538 לסוסתי ברכבי פרעה. כתוב, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. כי בשעה שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, לא היו רוצים ללכת במדבר בדרך יבֵשה בלי מים. שהיו רגילים במצרים, שהייתה כגן עדן, כמ"ש, כגן ה' כארץ מצרים. ועתה הם הולכים במקום יבש בדרך, במקום חורבן בלי יישוב.

.539 מה עשה הקב"ה? שלח לפניהם את השכינה, שהייתה הולכת בכל מיני זוהר, בכל אופני השתוקקות. והיו ישראל רצים אחריה בתשוקה לראות אותה. ומשום זה היו רצים אחריה במדבר, והלכו ולא התעכבו. והקב"ה עשה להם כך, כדי שלא יתעכב קידוש השם על הים, שהוא היה רוצה להתכבד על כל עמי הארץ.

.540 כמו שאלו הלכו בחיפזון, שרצו אחר השכינה, אף פרעה עשה כך במרכבותיו ובסוסים שלו, כדי לרדוף אותם בחיפזון, ולא יתעכבו מרכבותיו בדרך. מה עשה? לקח סוסות נקבות וסוסים זכרים, ושם הנקבות לפנים, והזכרים מאחורי הנקבות. והזכרים היו רצים אחר הנקבות, והנקבות היו רצות מפני הזכרים. ואלו ואלו היו רצים בחיפזון. וזה עשה פרעה בחכמה, לרדוף בחיפזון אחר בני ישראל.

.541 כיוון שהשיג אותם, ורצה לעשות מלחמה עם ישראל, לקח הנקבות ואסר אותן לאחור, והזכרים לפניהן, כדי לייאש מרכבותיו, שלא ירדפו אלו אחר אלו.

כך בתחילה כתוב, וה' הולך לפניהם יומם, כדי שירדפו אחר השכינה, וילכו בחיפזון. ואחר שהמצרים השיגו אותם, כתוב, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם. וייסע, כדי שיתייאשו ישראל מלרדוף אחר השכינה, ולא ייחפזו.

וכן כדי שיהיו נשמרים, שכל אלו החיצים, ואבני הקלע, והאבנים, שהיו זורקים על ישראל, לא יגיעו אליהם. כי השכינה שמאחוריהם דחתה אותם. כמ"ש, התייצבו ורְאו, שלא ייחפזו. ומשום זה כתוב, דימיתיך, שהחזיר אותה מִפנים לאחורי ישראל, באותו אופן ממש שעשה פרעה.

.542 כיוון שמחנות ישראל עברו את הים, וראו כל הניסים והגבורות שעשה הקב"ה על הים, אז, נאוו לחייך בתורים. בב' תורות, כי ישראל נתקנו באמונה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדוֹ. וישראל קיבלו את התורה על הר סיני, תושב"כ ותשבע"פ. ואז נתקן הכול למעלה ולמטה כראוי.

.543 כל האופנים שיש בפנימיות האדם, וכל המחשבות והרצונות שבעולם, שהם בלב, כולם נראים בפָּנים. ובפנים ניכר האדם, מיהו. אם מעשיו הם לטובה, אם מעשיו הם לרעה. כמ"ש, הַכָּרת פניהם ענתה בם. ועתה שתיקוני הכול כולם כראוי, בתיקונים ישרים, בתיקונים של מע"ט, מיד, נאוו לחייך, שניכר הכול בפנים, בלי בושה כלל.

.544 וכל זה היה בזמן שנבנה ביהמ"ק, וכל העולמות היו בשמחה, למעלה ולמטה. אז נתקנו הפנים כראוי, שהתחברו ז"א ומלכות פב"פ כראוי. ואז כתוב, נאוו לחייך.

.545 למה כתוב, לחייך, ולא כתוב, פנייך? כי הכול אחד, אלא שהלחיים מיתקנות בצפצופי תפילה ודברי תורה, להסתכל בהם. ומשום זה, שירה של שה"ש נתקנה עתה יותר מבשאר הזמנים שבעולם.

ד' ם' נפתחות לה' ה'

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קסה

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קסה.

.546 והנה דְבר ה' אליו לאמור, לא יִירָשְׁךָ זה, כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשֶׁך. אברהם, שהיה הולך בשלמות לפני המלך הקדוש, איך לא האמין במאמר הקב"ה, שאמר, שיהיו לו בנים? שכתוב, לזרעךָ אתן את הארץ הזאת, ואח"כ אמר, והנה בן ביתי יורש אותי. ואיך לא האמין בה'?

.547 אלא בראש הפסוק כתוב, ואָנוכי הולך ערירי. ואח"כ כתוב, הן לי לא נתתָ זרע, והנה בן ביתי יורש אותי. אלא בתחילה היה אברהם מאמין בהקב"ה. ואח"כ היה מסתכל בכוכבים ובמזלות, והיה רואה שלא יהיה לו בן. וע"כ אמר, ואנוכי הולך ערירי. והוא משום שעד עתה עוד לא היה דבוק בדבקות אדונו.

.548 כיוון שכתוב, ויוצא אותו החוצה, שהוציא אותו מאותה הדרך. וקירב אותו אליו לעבודתו, לדעת דרכים אחרות של החכמה. והוציא אותו מאותם ניחושי המזלות. ואמר לו, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. וזהו שכתוב, ולא ייקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך.

.549 אברהם מוליד, משום שאין בכל האותיות אות מתוקנת להוליד, חוץ מהאות ה'. אות זו היא מתוקנת לעשות פירות ותולדות יותר מכל שאר האותיות, ומשום זה היא פתוחה מכל הצדדים.

.550 הלוא האות הזו לא הייתה צריכה להתווסף לאברהם? שהרי היא אינה שלו, כי ה' בכל מקום היא נקבה, והיה נכון שאות זו תהיה רשומה לשרה בתוכה, כי היא נקבה, ולא לאברהם.

.551 אלא שתי אותיות ה' בשם הוי"ה, אחת עליונה ואחת תחתונה, עולם הזכר, בינה, ועולם התחתון, הנקבה, מלכות. כיוון שהתווספה ה' באברהם, האור הראשון, חסד, שה' זו הייתה מתעטפת בו, יצא ועשה פירות. ונרשם אברהם באותה המדרגה העליונה שלו, בכוח ה"ר, בינה, כי אין כוח לאור הראשון, חוץ מה"ר, בינה, זכר, שורש החסד. ומשום זה לקח האור הראשון עימו את האות ה', והתיישב במדרגתו, בשמו, והאור הראשון עלה לעשות תולדות.

.552 שתי אותיות רשומות כאן, שעולות לעולם העליון, שהן ה"ם של אברהם. אות ם' מהעולם העליון, מבינה. וכן ה' מהעולם העליון. מהו ההפרש בין האות ם' לאות ה', הרי שתיהן מהעולם העליון?

.553 אלא בעת שהכול סתום במחשבה העליונה, בינה, והיא נקודה בלתי מתפשטת וסתומה לִפנים, כל אלו השבילים העליונים והאותיות הסתומות נסתמו הכול באות ם'. והיו כל השבילים והאותיות העליונות סתומים וכלולים באות זו. כיוון שעלה ברצון להתגלות, ולהוציא תולדות, נפתחה אות ם' זו ונעשתה ה'.

בינה זו היא ישסו"ת. ובתחילה יצאו בישסו"ת ב' קווים ימין ושמאל, ואז היו כל אורותיה סתומים, מפני המחלוקת שהייתה בין ימין לשמאל. ואז היא נבחנת לם' סתומה, שסתומה מכל צד ואינה יכולה להאיר. עד שז"א עלה למ"ן, והכריע, ועשה שלום בין ב' הקווים, והתייחדו זה בזה. אז נפתחו האורות שלה, ואז נבחן שהם' הסתומה נפתחה והייתה לה' הפתוחה מכל צד.

.554 לא השתנו האות ה' מהאות ם', אלא בזה שנפתחה הבינה, להוציא תולדות ולהתגלות בחשאי. כי אות זו אינה מתגלה ואינה נזכרת, משום שהארת החכמה שהתגלתה בה, אינה מתגלה במקומה, אלא אחר שמשפיעה אותה לז"א ולמלכות. ואע"פ שהיא בחשאי, היא שורש הגילוי, שזולתה לא היה שום גילוי בעולמות. ומשום זה בשעה שהתגלתה ונפתחה, ע"י הקו האמצעי, נעשתה מוכנה להוליד.

.555 כי בעוד שאינה נמצאת בפתיחה של הה', היה הכול סתום בתוכה באות ם', ואחר שנפתחה, עשתה תולדות באות ה'.

.556 והתולדות האלו אינן יוצאות לחוץ להתגלות, חוץ מבאיבר אחד, איבר קדוש שנתקן בו, יסוד. והוא נכנס בה"ת דהוי"ה, שממשיך השפע מבינה ומביא אותו למלכות. מה"ר יוצא ובה"ת נכנס, באותו איבר שנתקן בה"ת.

.557 ובשעה שנפתחה הבינה, והתווספה ה'"ר, אז נתקנה הבינה בתשוקה, ואותו האיבר, צדיק העולם, יסוד, נתקן עליה. וע"כ, כשנתקן האיבר הזה בתשוקה מבינה, התווספה ה' באברהם. וכשאיבר זה לא היה בתשוקה, מחמת שהייתה הבינה ם' בלבד, הוא להראות, כי אינו עומד להוליד.

.558 אברם, אותיות אב"ר ם', אינו מוליד, כי בחינת ם' סתומה ואינו עומד להוליד. כשהתווספה ה', נפתחה אותה ם' סתומה, והתווספה ה', ועומדת באותו איבר לעשות תולדות. וזהו אברהם, אב"ר ה"ם, זה מוליד ועושה פירות.

.559 ומשום זה, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. משום שאותו איבר מאברם לא נתקן עד שבאה ה'. ובכל מקום עומדת ה' לתולדות ולפירות. וע"כ השם גרם.

.560 מאין לנו, שאותו איבר לא נתקן, אלא ע"י אות ה'? כי בזמן שהיה שמו אברם, לא נימול אותו איבר, ולא נתקן. אח"כ, שבאה ה' בשם אברם, נתקן אותו איבר ונימול, לעשות תולדות באותה ה"ת, מלכות. וכל עוד שעולם עליון, בינה, סתום באות ם', אותו איבר לא נתקן, והעורלה עמדה בלי מילה.

.561 והמדרגה התחתונה, מלכות, נמצאת מחמת העורלה באות ד', הרומזת על דלות ועוני. כי כשהעולם העליון, בינה, בסתימה באות ם', נמצא העולם התחתון, מלכות, בעניות באות ד'. כי אין לה ממי לקבל.

.562 כשנפתח העולם העליון מאות ם' סתומה ונעשה ה', אז נתקנה הברית והעורלה עברה. וכיוון שנתקנה ברית זו, אלו שתי אותיות יוצאות, ונכנסות אותיות אחרות. יוצאות שתי האותיות ד"ם, ד' דמלכות ום' דבינה, ובאות במקומן שתי אותיות ה', אחת למלכות ואחת לבינה.

.563 וכל מילה, שאין דָ"ם יוצא ממנה, אינה מילה. כי דם מילה רומז על שתי אותיות ד' ם', היוצאות מחמת המילה, כי אלו שתי אותיות ד"ם עוברות, ובמקומן נכנסות שתי אותיות אחרות, במקום אות ם' נכנסת ה"ר, ובמקום אות ד' נכנסת ה"ת. אז עומד הכול להוליד.

.564 וכמ"ש, לםַרְבֶּה המִשׂרה ולשלום אין קץ על כיסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסַעֲדָהּ. ם' רַבָּה, אותיות לםרבה. כאשר לאות ם' רבה המשרה, שהתרבה בגדלות עליונה, כי נפתחה הם' הסתומה ונעשתה ה', אז, ולשלום אין קץ.

לשלום זהו יסוד העולם, שעברה ממנו העורלה, הקליפה הנקראת קץ כל בשר. וע"כ ודאי, ולשלום אין קץ, כי הקליפה שנקראת קץ, עברה. ושלום, יסוד, יושב על כיסא דוד, מלכות. ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה.

.565 וכל זה הוא, כשעברה הם' הסתומה ונפתחה ונעשתה ה', אז עברה העורלה, ועברה הד' מהמלכות. וכמ"ש, הנה ד"ם הברית אשר כרת ה'. שצריכים להוציא ממנו ד"ם ברית, שהן שתי אותיות אלו.

.566 ועל זה נרמז, שאברהם אותיות אב"ר ה"ם. כי אות ם' נפתחה, כדי שישמש אותו איבר בעולם שלמטה, במלכות. ומשום זה לא יצא ממנו יצחק, עד שעברה העורלה מאותו האיבר הקדוש העליון. ומשום זה, כל מה שעשה הקב"ה בארץ, הכול בשימוש כעין העליון, כעין השורש של אותו הדבר הנמצא למעלה. להראות, שהוציא כל השמות בחכמה העליונה, כעין שלמטה, הכול כראוי.

.567 והנה דְבר ה' אליו לאמור, לא יירשך זה. אליעזר היה ראוי לרשת אותו, משום שהיה עבד משכיל. ויאמר אברם, הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי. משום שהיה מסתכל ורואה בחכמת הכוכבים, שלא יוליד. ובשעה שאברהם נימול, נשלם לגמרי באות ה' שנפתחה מאות ם', ואות ד' ג"כ נעשתה ה', אז נכנס אברהם בדרך החכמה העליונה, ועבר מאותו דרך אחר של כוכבים ומזלות.

.568 בשעה שהייתה בו עורלה, שלא נימול, לא נגלה אליו הקב"ה אלא במחזה. משום שהעולם העליון היה סתום באות ם', והעולם התחתון, מלכות, היה בעניות באות ד'. כיוון שהעולם העליון נפתח באות ה', ועברה מאברהם העורלה, ומהעולם התחתון עברה האות ד', אז כתוב, ויֵירָא אליו הוי"ה, אז נגלה לו הכול ונפתח לו, מה שלא היה מקודם לכן כזה.

.569 כעין זה ממש, כל זמן שצדיקים וחסידים מתרבים בעולם, אז נגלה הכול ונפתח. בזמן ששלמה המלך בנה את ביהמ"ק, והיו כל ישראל צדיקים וחסידים, שוקטים, כיין על שמריו, אז נפתח הכול, והתגלתה שירה זו למעלה ולמטה.

.570 באותה שעה כתוב, לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. כמו שהסוסים שברכבי פרעה, היו מזוינים בכל כלי מלחמה, אף את היית מתלבשת בכמה כלי מלחמה, לעשות מלחמה. וכמו שסוסי פרעה היו טעונים בכמה כלי מלחמה, באבנים, חיצים, אבני קלע, וקיסוּרין, שהוא מין כלי מלחמה, כולם טעונים לעשות מלחמה. אף את כך, אני העמסתי עלייך כל מיני כלי מלחמה, לעשות מלחמה במצרים, להתקדש על ידך לעיני כל, ולעשות בהם מלחמה.

.571 ועתה אני רואה אותך באופן אחר, בכמה תיקונים יאים ויפים. נאוו לחייך בתורים, בשתי אותיות ה', בה"ר ובה"ת, כי הכול נפתח לך והתגלה. ה"ר, בינה, שמחה בך, והיא נאה כנגדך ונפתחת. ואת, המלכות, ה"ת, עברת מאות ד', ונכנסת לאות ה"ת. ואלו השתיים, נאוו, ונתקנו לך, שתי אותיות ה', שהן תורים, תושב"כ ותשבע"פ. ועליהם כתוב, נאוו לחייך בתורים. צווארך בחרוזים, בתיקונים עליונים של כל המקורות שנתקנו לך.

.572 וזה שמזכיר לה בחביבות ובאהבה רבה, משום שתשוקתו אליה, ולנחם אותה ולדבר על ליבה, ולהראות לה אהבה רבה. וע"כ אמר לה, תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. מכאן והלאה, יש לך להוסיף יופי על יופי, תיקונים על תיקונים.

הוי"ה אלקים בשמיים ובארץ

[הוי"ה אלקים בשמיא וארעא]

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קעב

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קעב.

.573 ויאמר ה' אל משה, עלֵה אליי ההָרה והְיה שָׁם, ואֶתְנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה, אשר כתבתי להורוֹתם. אשרי חלקו של עבד, שאדוניו מעלה אותו אליו במרכבתו. כמ"ש, עלה אליי ההרה. ההרה ודאי, המלכות, הנקראת הר ה'. כי ההר היה צריך לכתוב. וכתוב ההרה, עם ה' מיותרת, לרמוז על המלכות, שנקראת ה'.

.574 והְיה שָׁם. כאן נמסר למשה, מה שלא נמסר לו מקודם לכן. כי אותו השם של המרכבה הקדושה נמסר לו בידו. כי, והְי"ה שָׁם, הוא שֵׁם הוי"ה הרוכב על המרכבה הקדושה, שהיא המלכות, הנקראת אלקים.

.575 הרי כתוב, שַׁל נעליך, שציווה אותו לפרושׁ מאשתו. ודאי ציווה אותו לפרוש מאשתו מכל וכל, אבל זיווג אחר לא נמסר לו עד עתה. בשעה שאמר לו הקב"ה, והְיה שָׁם, אז מסר לו שֵׁם חקוק. כי והי"ה אותיות הוי"ה, וחקק אותו אצל משה בארץ.

.576 בתחילה כשמשה היה במצרים, חקק בו את השם אלקים. כמ"ש, רְאה נתתיך אלקים לפרעה. שֵׁם זה ודאי נחקק בו בתחילת נבואתו. כיוון שהתעלה במעלה אחרת, חקק בו הקב"ה את שמו ממש, הוי"ה, כדי שיתעלה על השם אלקים, שהיה בו בתחילה. ועתה חקק בו את השם הקדוש שלו, כדי להתחבר בשם הראשון, אלקים, ויהיה בארץ שֵׁם שלם, כעין של מעלה, הוי"ה אלקים, שם שלם.

.577 ושם שלם הוי"ה אלקים היה בימיו של משה בארץ. אלקים, אותו הזיווג שלו. הוי"ה, השם הקדוש שבו. וכל עוד שלא נחקק במשה השם הזה, לא התחבר בו השם אלקים. כיוון שכתוב, עלה אליי ההרה, שהוא אלקים, ניתנה לו רשות לשבת על כיסא המלך, מלכות. ואז, כשהמלך נתן לו את כיסאו, נתן לו שמו ממש, כמ"ש, והְיה שָׁם, אותיות השם הוי"ה. והניח אותו על מקומו לגמרי.

.578 בשתי מדרגות עלה משה באותו זמן, מה שלא התעלה כך איש בעולם:

א. ניתן לו הכיסא של המלך, שהוא השם אלקים,

ב. המלך מסר לו את שמו הוי"ה. אשרי חלקו של משה.

.579 ואֶתְנה לךָ את לוחות האבן. לוחות האבן כפשוטן. אלא, כל המפתחות נמסרו כאן למשה. זה משמע משכתוב, ואתנה לך. לך ודאי, כי כשהתעלה בשם, והיֵה שָׁם, שהוא הוי"ה, ונמסר לו כיסא המלך, שהוא אלקים, אז העטיר אותו מכל וכל, שיהיה תיקון שלם, תיקון עליון.

.580 והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. ו"ק חג"ת נה"י יש כאן. והתורה והמצווה, אלו הן שתי זרועות, חו"ג, שמצד זה, בימין, ושמצד זה, בשמאל. אשר כתבתי, אלו הן ב' ירכיים, נו"ה. להורותם, זהו יסוד, שממנו יוצאים כל הטעמים, להניע למטה, במלכות. והכול נמסר למשה, כדי לעטר אותו בסוד עליון, שיהיו ב' שמות הוי"ה אלקים, שהם שם שלם, חקוקים בארץ.

.581 ועל זה אמר דוד המלך, לכו חזו מפעלות אלקים, אשר שׂם שַׁמות בארץ. אל תקרא שַׁמות, אלא שֵׁמות, שהם ב' השמות, הוי"ה אלקים, שהם שמות חקוקים ועולים לשֵׁם שלם, שיהיה שֵׁם שלם בארץ, כעין שלמעלה.

.582 כיוון שבא שלמה ונבנה ביהמ"ק, כתוב, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. אז הכיסא, מלכות, התעטר למעלה ולמטה, ועלתה המלכות בשירה כלפי מעלה.

טעמים ונקודות ואותיות

מהד' 21 כר'. כרך כא. דף קעד

מהד' 10 כר'. כרך י. דף קעד.

.583 כיוון שהמלכות עלתה בשירה, הושיט לה המלך ימינו, חסד, לקבל אותה. וקיבל אותה בין זרועותיו, בין חסד לגבורה. ואמר לה דברי אהבה. וציווה לתת לה מתנות, ומנחות, וכבוד גדול. ואמר, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף. תורי זהב, הם פיסוק הטעמים שבאותיות. משום שהם מלמדים הדרך, איך להניע האותיות, אם לימין, להמשכת חסד, אם לשמאל, להמשכת חכמה דשמאל.

.584 ונקראים תורי, כי כשמגיע התור והזמן של מדרגה זו, לתת למלכות, ע"י היסוד, עושה בה רשימו דטעמים, להניע וללכת באותה דרך שצריכים ללכת. וכן כשמגיע תור וזמן של מדרגה אחרת, לתת לה, עושה בה רשימה דטעמים באופן אחר, להניע וללכת באותה דרך ממש. שצריכים ללכת, כדי לקבל אותה ההשפעה. ועל זה כתוב, ישרים דרכי ה'. אלו הם תנועות הטעמים, כל אחת כראוי לה.

.585 תורי זהב נקראים, משום שהטעמים כך תלויים על האותיות, כמו שתלויים נִזְרֵי נזמים על האוזניים. כמו הטעם תַלְשָׁא, ושאר התנועות, שהן נזמים ונזרי תיקונים של האותיות.

.586 מילים שאין עליהן טעמים, ואין בהן תנועות, הן כאוזני כלה בלי נזרים ונזמים, שהן משוללים מתיקון. מילים בלי נקודות, כאישה בלי לבושים, שאינה יכולה ללכת לשום מקום בעולם. משום זה, תיקוני האותיות הם טעמים ותנועות, אלו ואלו הם תיקונים ומלבושים לאותיות. וע"כ תורי זהב הם תנועות הטעמים.

.587 משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, משום זה כולם עומדים כאחד.

.588 נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות. האותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב (32) השבילים היוצאים מחכמה.

.589 כל האותיות חקוקות למטה, במלכות, שיורשת אותן תושבע"פ, מלכות. וכשכל האורות באים לתקן אותה באלו האותיות שלה, הם עושים בה נקודות וטעמים. ועל זה כתוב, תורי זהב.

.590 וכאן יש סודות עליונים ליודעים ויושבים על כיסא הדין, המלכות. האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה, העומדות ללמוד ולדעת בסודות העליונים.

.591 הנקודות יוצאות מהמוח, לקיים האותיות על תיקונן, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, ומעבירה את המילה ממשמעותה לאופן אחר.

.592 הניצוץ הקשה, כשהזדווג אותו האוויר הטהור עם המוח, הזדווג ולא הזדווג, הגיע אל אותו המוח והסתלק ממנו, הגיע ולא הגיע. אז יצאה אותה הארת הזיווג מהמוח אל האותיות, והאותיות נוקדו.

.593 ואין לומר, שהנקודות הן תיקון סופרים. כי אפילו כל נביאי העולם יהיו כמשה, שקיבל התורה מסיני, אין להם רשות לחדש אפילו נקודה אחת קטנה באות אחת, ואפילו באות קטנה שבתורה.

.594 כיוון שהארת הזיווג הזו התיישבה במוח, מתוך האוויר הטהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל. אבל אותו האוויר נתפס, כשהתיישבה הארת הזיווג העליון במוח ההוא, אז יוצאות כל תנועות הטעמים.

והן טעמים לאותיות, כמו מתג לסוס, ללכת בדרך הישר, לימין ולשמאל, לפי רצון הטעמים, ההולכים, ופוסקים, ושבים, ורצים, הולכים בגאות, ובשפלות. ואין רשות לכל אות ללכת לצד זה או לצד זה חוץ ברשות, כמו שהטעמים מנהיגים אותן, וכמו שהדבר נשמע מהם, כדי ללכת בדרך הישר.

.595 וע"כ כל האותיות באות ללכת בנקודות ובטעמים כאחד. וכמ"ש, תפוחי זהב במַשׂכּיוֹת כּסף, דָבר דָבוּר על אופְניו. תפוחי זהב, טעמים ותנועות. במשכיות כסף, הנקודות. דבר דבור על אופניו. כי אין המילה כפי שראוי לה להיות, אם לא ע"י אלו השניים, הטעמים והנקודות. ומשום זה כתוב, תורי זהב נעשה לך.

א. כי יש טעמים ונקודות ואותיות. והם ד' מדרגות:

ב. או"א עילאין, ג"ר דבינה, מֵהם הטעמים.

ג. ישסו"ת, ו"ק דבינה, מהם הנקודות.

ד. ז"א ומלכות, מֵהם האותיות.

עיקרן של האותיות הוא ז"א, אלא שהמלכות יורשת האותיות מז"א, וגם המלכות היא האותיות. ולפיכך עצם האותיות הם ז"א ומלכות, שהם ז"ת, חג"ת נהי"מ, חסרי ג"ר. וכשמשיגות הנקודות, האורות דישסו"ת, יש להן ג"ר דנשמה. וכשמשיגות הטעמים, האורות דאו"א, יש להן ג"ר דחיה.

האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה. תורה, הוא ז"א, שהגוף שלו, הו"ק שלו, חג"ת נה"י, הם האותיות. אמנם אין האותיות נבחנות בז"א, אלא אחר שייתקנו, שתהיינה ראויות להמשיך הג"ר בתוכן.

כמו האותיות שבספר הראויות לגלות חכמה, שזהו אחר שז"א עלה למ"ן לישסו"ת, לייחד ימין ושמאל שבהם, שהוציא בהם ג' קווים חב"ד, שבזה הוכן ז"א לזכות בעצמו באותם ג' קווים חב"ד, כי שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

אמנם ז"א אינו לוקח אותם תכף. אלא תחילה יוצא בו"ק חסר ג"ר. ואז נבחן שהוא כ"ב (22) אותיות, גופי תורה. ואח"כ הוא ממשיך הג"ר, שהם טעמים ונקודות. שהאותיות כבר ראויות להמשיך הסודות העליונים, שהם ג"ר, אז נקראים גופי תורה.

והאותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי נרשמו ע"י עליית ז"א למ"ן לבינה, לג"ר, הנקראים סודות עליונים. כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב השבילים היוצאים מחכמה.

עליית מ"ן דז"א לבינה, המוציא שם ג' קווי חב"ד, מכונה ל"ב שבילים, שהם כ"ב אותיות דז"א, שהם מ"ן לע"ס דבינה, וכ"ב ועשר הם ל"ב. ונמצא שמקור האותיות, שהם הכלים דז"א, הראויים לקבל ג"ר, הוא בבינה, שמשם נעשו מוכשרים לקבל ג"ר, שהם הטעמים והנקודות.

כל האותיות חקוקות למטה, בז"א, אחר שיוצא מבינה ויורד למקומו. יורשת אותן תושבע"פ, שהמלכות, הנקראת תושבע"פ, מקבלת אותם מז"א.

נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, כי הנקודות נמשכות אל האותיות, שהם ז"א, מישסו"ת, הנקראים מוח. וטעמים נמשכים להן מאו"א עילאין. אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות, שהם ג"ר של האותיות.

הנקודות יוצאות מהמוח, מישסו"ת, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, שהמילה, ז"א, משתנה ע"י הנקודות, מו"ק לג"ר. שכל נקודה היא בחינה אחרת של ג"ר דישסו"ת.

או"א עילאין מכונים אוויר טהור, מטעם שבעת עליית המלכות בבינה שלהם, שי' נכנסה לאור שלהם והאור נעשה אויר, קומת רוח בחיסרון של ג"ר, אין כניסת הי' פוגמת כלל את האויר שלהם, שאינה עושה בזה חיסרון בהם.

משום שהם תמיד בבחינת אוויר, אור חסדים, ואינם מקבלים חכמה לעולם. וע"כ נבחן האוויר שלהם טהור מכל מסך וחיסרון. וכל זה באו"א עילאין, ג"ר דבינה, הנמצאות תמיד בח"ח.

משא"כ ישסו"ת, ז"ת דבינה, שצריכים לקבל חכמה להשפיע לזו"ן. ולפיכך הם סובלים חיסרון מחמת כניסת הי' לאויר שלהם, כי אינם יכולים לקבל חכמה, שהיא ג"ר. וע"כ האוויר שלהם אינו טהור, כי יש בו חיסרון. והם נקראים אוויר סתם ולא אוויר טהור.

ולפיכך האוויר הטהור דאו"א, נחשב כג"ר. משא"כ האוויר דישסו"ת ריק, בחיסרון ג"ר, ואין להם ג"ר עד שע"י הארה עליונה מא"ק, הי' יוצאת מאויר שלהם, והם חוזרים להיות אור, שהוא ג"ר.

וע"כ התחתונים מאו"א עילאין, הצריכים חכמה, אינם יכולים לקבל האוויר הטהור של או"א עילאין, משום שבהם הוא הופך לאוויר סתם ולו"ק בלי ג"ר, משום שצריכים חכמה. ולפיכך נקרא אוויר טהור דאו"א, בבחינת אוויר טהור שלא נתפס. כי אין התחתונים יכולים לקבל אותו.

אמנם בשעה שי' יוצאת מאויר דישסו"ת, שאז עולים או"א לראש א"א, ומשפיעים חכמה לישסו"ת, ואז גם ז"א מקבל חכמה מישסו"ת. וכיוון שהם נשלמים בחכמה, הם יכולים לקבל את האוויר הטהור מאו"א, כי כבר אין בהם שום חיסרון, כמו או"א. ונבחן אז שהאוויר הטהור דאו"א נתפס לתחתונים, וע"כ נקראים אז או"א, אוויר טהור הנתפס.

אמנם הם שתי מדרגות, שתחילה מקבל ישסו"ת החכמה מאו"א, ע"י עלייתה לראש א"א. ומדרגה זו נבחנת לאור הנשמה. ואחר שישסו"ת נשלמו באור הנשמה, עולים לאו"א עילאין, ומקבלים מהם אוויר טהור הנתפס, שזה נבחן לאור החיה.

וההפרש ביניהם, הוא כי כל עוד שישסו"ת לא קיבל מאו"א האוויר הטהור, אין החכמה שבהם מתיישבת, והשליטה לאור החסדים. ואע"פ שנמשכת בהם החכמה בשעת הזיווג עם או"א עילאין, אמנם תכף חוזרת ונעלמת. אלא בשעה שהם משיגים האוויר הטהור הנתפס מאו"א, אז מתיישבת בהם החכמה.

הניצוץ הקשה, הוא המסך שעליו נעשה הזיווג. כשהזדווגו או"א, הנקראים אוויר טהור, עם ישסו"ת, הנקראים מוח, בזיווג להוריד הי' מאויר שלהם, ולהשפיע בהם הארת החכמה, הזדווג ואינו מזדווג. הזדווג להשפיע החכמה לישסו"ת ותכף נפסק הזיווג.

כי כל עוד שישסו"ת לא קיבלו את האוויר הטהור הנתפס מאו"א, שהוא מוחין דחיה, אין החכמה של הארת הזיווג מתיישבת בישסו"ת, אלא נראית ונפסקת.

והזוהר מפרש הדבר בג' קווים. שבקו ימין, ששם מקום הזיווג, נבחן למזדווג ואינו מזדווג, ובקו השמאל נבחן, שהארת החכמה מגיעה לשמאל של המוח ותכף מסתלק. ובקו האמצעי נבחן, שהחכמה הגיעה ולא הגיעה, שאינה מתיישבת. אז הארת החכמה, שהופיעה בזמן הזיווג, יוצאת אל האותיות, זו"ן, מתוך המוח, שהוא ישסו"ת. והאותיות נוקדו, שהאותיות, זו"ן, קיבלו מוחין דנשמה, הנקראים נקודות.

כיוון שהארת החכמה, היוצאת מהזיווג דאו"א, התיישבה במוח, מחמת שקיבלו אוויר טהור מאו"א עילאין, שאז התיישבה בהם החכמה, ואינה עוד בבחינת הגיע ולא הגיע.

ונקרא אוויר טהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל, כלומר טרם שישסו"ת קיבלו את הארת החכמה, היה להם אוויר טהור דאו"א בלתי נתפס כלל. אבל אחר שהתגלתה בהם הארת החכמה, כבר הם ראויים לקבל האוויר הטהור דאו"א. והאוויר הטהור הזה נתפס.

כשהתיישבה הארת החכמה שבזיווג העליון במוח ההוא, ע"י שקיבלו האוויר הטהור הנתפס, שהוא הזיווג של מוחין דחיה, אז יוצאות מהם כל תנועות הטעמים. והטעמים, להיותם מאו"א, שולטים על האותיות ועל הנקודות, כמו מתג לסוס, שהם מטים את המילים לכל צד הראוי להם.

תורי זהב, כתוב על הטעמים, הבאים מאו"א עילאין. כיוון שהם מאו"א עילאין, מהאוויר הטהור, חסדים שמימין, למה כתוב עליהם, זהב, שרומז על הארת החכמה שמשמאל? האם לא היה צריך לכתוב, תורי כסף, חסדים?

אלא משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, כלומר מאחר שהטעמים באים מג"ר דמוחין, מאו"א, המאירים ג"ר לכל האותיות, וזולתם אין הארת החכמה שבשמאל מתיישבת, ואינה נחשבת לג"ר, משום זה כולם עומדים כאחד, שהאוויר הטהור והחכמה עומדים כאחד.

כי לולא האוויר הטהור הנתפס, לא הייתה החכמה דשמאל מתיישבת, וע"כ קורא את האוויר הטהור הנתפס, בשם תורי זהב, השפעת החכמה, הנקראת זהב, התלויה באו"א. והשפעת הנקודות, שהן מישסו"ת, נקראת נקודות הכסף. משום שהארת החכמה נפסקת מהן וחוזרות לחסדים.

.596 ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו כדמוּתנו. ודאי הקב"ה, מלכות, אמר זאת למחנות העליונים, והתייעץ בהם לברוא האדם, כמלך בתוך צבאותיו.

.597 אבל אם האלקים הוא אלקים חיים, בינה, העולם העליון, שהוא ז"א, המקבל מבינה. ואם הוא אלקים בעולם התחתון, מלכות, שאמרה לצבאותיה, נעשה אדם. איך תתיישב המילה, נעשה אדם, לצד זה, לז"א, ולצד זה, למלכות?

.598 אלא הכול באופן אחד. אדם כלול בכל הצדדים, כלול בכל, ומהשם אלקים נמצא אדם, ואינו נמצא משאר השמות. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים. בצלמו בצלם, פעמיים צלם למה הם? אלא אחד לזכר שבאדם, ואחד לנוקבא שבאדם.

.599 פעמיים השם אלקים. אחד זכר, ז"א, ונקרא אלקים, משום שאדם נמשך רק משם אלקים. ואחד נוקבא, המלכות. בצלמו, זכר, ז"א. בצלם אלקים, נוקבא, המלכות. וע"כ, ויברא אלקים את האדם בצלמו, זהו העולם העליון, ז"א. בצלם אלקים, זהו העולם התחתון, מלכות. וזהו שכתוב, נעשה אדם, שכתוב מז"א וממלכות בכלל אחד. כמו שנאמר, שאדם כלול מכל הצדדים.

.600 בשעה שנברא האדם, כל האותיות שבו נבראו והתגלמו, שנעשו בהן ממשות וחוזק, והצטיירו. בשעה שנפח בו רוח, כמ"ש, וייפַּח באפָּיו, יצאו הנקודות והתיישבו באותיות, הנשמה אל הגוף, שנקרא אותיות. בשעה שנתקן בתבונה ובדעת, יצאו התנועות של הטעמים, ג"ר מאו"א, והתיישבו על הנקודות והאותיות.

וכל התיקון של האדם כלול בכל צדדי העולם. באדם מתיישב הכול. ואינו נקרא אדם, אלא אם יש לו כל אלו התיקונים, אותיות נקודות וטעמים.

.601 אמר אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך, כי רשות מלמעלה נמסרת בידך. פתח רבי שמעון ואמר, בראשית ברא אלקים. על הנקודות, כי אם יבואו כל הנביאים הנאמנים שבעולם, ואפילו יעלו בנבואתם כמעלת נבואת משה, לא יוכלו לחדש אפילו נקודה אחת שבתורה.

.602 משום שכל האותיות אינן יוצאות, אלא מתוך נקודה קטנה, הי', שהיא חכמה עליונה. והאותיות הן כלל התורה. ואין רשות לאותיות לנסוע לצד זה ולצד זה, חוץ מע"י הנקודות.

.603 כל האותיות כגוף בלי נפש. כשבאות הנקודות, שהן נשמת חיים, הרי הגוף מתקיים בקיומו. ואז כתוב, ויהי האדם לנפש חיה. וכולן מנקודה אחת יצאו, מחכמה עליונה.

.604 כשיצאו האותיות מהעוה"ב, בינה, התגלמו כולן, התקשו וקיבלו ממשות, בצורת אדם, קו אמצעי, שעל ידו מתגלמות האותיות, והיו גוף בלי נפש.

.605 עד שהתעוררה הנקודה העליונה, חכמה, או"א, ונכנסה בעוה"ב, בינה, ישסו"ת. ויצאו כל הנקודות מתוך הנקודה הזו, לקיים האותיות על קיומן. כמ"ש, בראשית ברא אלקים.

ראשית, זוהי הנקודה העליונה, חכמה, שבה ברא אלקים, שהוא בינה, והתקין כל הנקודות, שהן תיקוני האותיות, שהן שמיים וארץ, ז"א הנקרא שמיים והמלכות הנקראת ארץ, הנקראים אותיות. ואם לא ראשית זו, שהיא נקודה עילאה, חכמה, כלומר או"א עילאין, המשפיעים חכמה לישסו"ת, לא נוקדו האותיות, ולא היה בהן קיום.

.606 בראשית, הנקודה העליונה, חכמה. ברא אלקים, שבכוח הנקודה הזו יצאו האותיות. והצטיירו בתיקוניהן, שיהיה הגוף באיברים. בלי נפש. ומשום זה כתוב ברא, לשון מיעוט וסתימה, משום שעוד לא יצאה הנפש אל הגוף לקיים אותו בקיומו.

.607 כיוון שהתעוררה נקודה עליונה, חכמה, להשפיע בעוה"ב, בינה, להוציא הנקודות, נפש חיה, אז כתוב, ויאמר אלקים יהי אור, שהאותיות האירו בנקודות, שהן נפש חיה, חכמה.

.608 אור היא נקודה ראשונה, שהאירה מתוך הנקודה העליונה הסתומה, שסתומה ואינה ידועה. נקודה זו המאירה מתוך סתימה זו, היא נקודת החולם, המאירה למעלה על כל האותיות, משום הכבוד של נקודת הסתימה.

.609 משום שכ"ב אותיות דז"א התקבצו ב-500 פרסה של העוה"ב, חג"ת נ"ה דבינה, שז"א עלה שם למ"ן, לפיכך מאירה נקודה זו ה"פ. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ויקרא אלקים לאור יום. שהם ה"פ אור, כנגד חג"ת נ"ה דבינה.

.610 יהי אור, הוא נקודת חולם. ויהי אור, הוא נקודת שורוק. כי חולם מאירה למעלה על האותיות, ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, הייתה סתומה. כיוון שנמשכה, האירה באמצע האותיות, שורוק. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, כשמאירה למטה מהאותיות.

יהי אור, שתיכנס י' לאור או"א, ויהיה לאויר, שהמלכות תעלה לבינה דע"ס דאו"א, ותסיים מדרגת או"א תחת חכמה. ובינה ותו"מ, להיותם כבר מתחת למלכות המסיימת, יוצאים למדרגה התחתונה מהם. וכיוון שאין יותר מכו"ח דכלים באו"א, ע"כ אין שם אלא נ"ר דאורות, שהם קומת אוויר, רוח. ואותם כו"ח דכלים ונ"ר דאורות, שנשארו באו"א מחמת עליית המלכות לבינה, נקראים נקודת חולם.

ויהי אור, אור שכבר היה, שהי' יצאה מאויר או"א, שהמלכות ירדה מבינה למקומה בסיום בינה ותו"מ, שאז חוזרים ג' כלים בינה ותו"מ, ומתחברים במדרגת או"א כבתחילה. וכיוון שחזרו להיות חמישה כלים כח"ב תו"מ באו"א, חזרו להתלבש בהם חמישה אורות נרנח"י, שזה נבחן, שהי' ירדה מאויר או"א וחזר האור שהיה בתחילה באו"א. שזהו אור שכבר היה.

שאותם ג' כלים בינה ותו"מ דאו"א, שחזרו למדרגת או"א, כמ"ש, ויהי אור, הם נקראים שורוק, מְלָאפוּם, ו' ובתוכה נקודה.

כי חולם מאירה למעלה על האותיות, כלומר שמאירה מלמטה למעלה, להיותה רק קומת אוויר, ו"ק, ואינה מאירה מלמעלה למטה, להתלבש בתוך האותיות. ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, מטרם שהשיג אור ג"ר, הנמשך מלמעלה למטה, הייתה סתומה. שאורה נסתם ואינו מאיר, שמשום שחסרים בה בינה ותו"מ דכלים, חסרים בה ג"ר דאורות.

כיוון שהשיג ג"ר והאור נמשך מלמעלה למטה, כלומר שהמלכות יצאה מהבינה וחזרה למקומה, וג' הכלים בינה ותו"מ חזרו למדרגתם באו"א, שאז חזרו ג"כ ג"ר דאורות, והאור נמשך מלמעלה למטה. אז נמשך האור ומאיר באמצע האותיות, כמו נקודת השורוק, שמאירה באמצע הו'.

ואלו ב' נקודות חולם שורוק, הם ימין ושמאל. כי החולם, שהם כו"ח, שנשארו במדרגה, ולא נפגמו מעולם, הם קו ימין. שורוק, שהם בינה ותו"מ, שיצאו למדרגה תחתונה ואח"כ חזרו למדרגתם, הם קו שמאל.

ונודע, שביציאת ב' הקווים, נעשתה בהם מחלוקת, ואינם יכולים להאיר, עד שז"א עולה למ"ן לאו"א, ומייחד ב' הקווים זה בזה, שהוא קו האמצעי ונקודת החיריק. אז יכולים להאיר. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, שמאירה מתחת לאותיות.

.611 בזמן שהנקודות יוצאות להאיר לגוף דז"א, האור הראשון, חולם, מאיר למעלה ומתיישב בראש של הגוף, ונותן אור לכל הראש, לפנים, לעיניים, לאור הראש, לכל תיקוני הראש.

.612 ונקודת השורוק שורה באמצע הגוף, בתוך, ומאיר אור לקיים הגוף ממראֵה מותניו ולמעלה, בחג"ת דז"א.

.613 ונקודת החיריק שורה למטה, בסוף דגוף, ונותנת אור וקיום ממראה מותניו ולמטה של הגוף, בנה"י דז"א, בכל התיקונים והסודות שלו. אז, וירא אלקים את האור כי טוב.

חולם שורוק וחיריק, ג' קווים. החולם, הוא כו"ח, שלא נפגמו ולא יצאו ממדרגתם, והם קו ימין. השורוק, הוא בינה ותו"מ, שנפגמו ביציאתם ממדרגה, והוא קו שמאל. החיריק, הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה והכריע שם בין ימין ושמאל, וכלל אותם זה בזה.

לפיכך החולם, החשוב מכולם, שהוא כו"ח, שלא נפגמו כלל, מאיר בראש המדרגה, בג"ר. השורוק, שהוא בינה ותו"מ, שיצאו וחזרו למדרגה, שכבר נפגמו ביציאתם, מאיר רק לתוך של המדרגה, בחג"ת. החיריק, שאינו כלל מגוף המדרגה, אלא הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה, מאיר בסוף המדרגה, בנה"י, כי נה"י נחשבים מחוץ למדרגה, ואינם מהמדרגה עצמה.

.614 כשנתקן הגוף של האותיות, חג"ת דז"א, בנקודות האלו, אז כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. הבדלה היא תמיד בזרוע שמאל, בגבורה דז"א, שיש בו חושך. כי בקו שמאל, כל זמן שאינו מתייחד עם הימין, יש בו חושך ודינים, והאיר בנקודת הסֶגול, שג' נקודות שבה הן בציור ג' קווים, להאיר מתוך החושך והעייפות שיש שם.

כי ע"י הקו האמצעי, הנקודה התחתונה האמצעית שבסגול, מתייחד השמאל עם הימין ועברו החושך והדינים ממנו.

.615 ויקרא אלקים לאור יום. זוהי נקודת הצֵירה, שהאירה והתיישבה בזרוע הימנית, חסד, והתקינה אותו בכל התיקונים.

ג' הנקודות חולם שורוק חיריק רומזות על ג' קווים, המקורות של הנקודות. ואחר שהפרצוף נתקן בג' נקודות, הכוללות חולם שורוק וחיריק, אז התפשטו מג' הקווים שבהן צירופים אחרים של ג' קווים, שהם שאר הנקודות, שכל אחת מאירה בספירה מיוחדת.

ומתבארות כאן ב' הנקודות, המאירות בחו"ג דז"א. בחסד דז"א מאירה נקודת הצירה, שב' נקודות שבה, הם ב' קווים ימין ושמאל, זה כנגד זה בקומה שווה. הימין כו"ח, השמאל בינה ותו"מ.

ובגבורה דז"א מאירה נקודת הסגול, שיש בה ב' נקודות למעלה, כנגד ב' קווים ימין ושמאל, ואחת באמצען למטה, כנגד הקו האמצעי, שהתווספה בזרוע השמאלית דז"א יותר מבזרוע הימנית, כי מטרם שהזרוע השמאלית מקבלת נקודה זו דקו האמצעי, היא חושך ולא אור. ע"כ נקבעת בה הנקודה דקו האמצעי. משא"כ הימין שמאיר תמיד, נקבעו בו ב' נקודות כנגד ימין ושמאל. לפיכך הצירה מאירה בימין והסגול בשמאל.

.616 כשהנוקבא, המלכות, מתדבקת בימין ובשמאל דז"א, וניתנת ביניהם, שאז מקבלת מימין ומשמאל דז"א, התדבקו בה ב' נקודות צירה וסגול. אלא בקיום אחד הפוך, כי אינן מתיישבות בה כך.

נקודת הצירה נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת בלתי מיושבת, כמו בזכר, ז"א. וזו נקודת שְׁוָוא. ששתי הנקודות זו תחת זו. והסגול נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת, והיא שורֻק של ג' נקודות. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שגם בה מאירות נקודות צירה וסגול כמו בזכר, לעת שמאיר בהן הזכר, בשעה שהם בזיווג פב"פ. מכאן מתפשטות הנקודות לשאר איברי האותיות שבגוף.

ב' הנקודות שבצירה מורות, שקו ימין, כו"ח, וקו שמאל, בינה ותו"מ, הם זה כנגד זה בקומה שווה.

וכן הסגול, יש בו ב' נקודות זו כנגד זו, קו ימין וקו שמאל בקומה שווה, והנקודה האמצעית תחתיהן.

אבל המלכות, מטרם שנתקנה להיות בזיווג עם ז"א פב"פ, אין קו ימין וקו שמאל מאירים בה בקומה שווה, אלא קו ימין, כו"ח, למעלה, וקו שמאל, בינה ותו"מ, למטה, שזוהי צורת שְׁווא. באופן, שאותן ב' הנקודות שבצירה, שהיו זו כנגד זו, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, שהן שווא.

וכן ב' הנקודות שבסגול, שהן למעלה בקומה שווה, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, כו"ח למעלה, ובינה ותו"מ למטה. והנקודה האמצעית, שמתחת למדרגה, מז"א שעלה למ"ן לבינה, היא בסוף כולן. באופן, שהנקודה הימנית, כו"ח, למעלה מכולן, ותחתיה הנקודה השמאלית, בינה ותו"מ, ותחתיה הנקודה האמצעית, שהיא מז"א שעלה לבינה. שהן צורת שורֻק, ג' נקודות זו תחת זו.

אמנם בעת שז"א ומלכות פב"פ בקומה שווה, אז מאיר בה ז"א ב' נקודות צירה וסגול, כמו שהן אצלו. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שהצירה והסגול מאירים בה כמו בו, לעת שז"א מאיר לה פב"פ.

.617 ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים. זוהי נקודת פַּתח, שהיא התפשטות האור המאיר בצד הזכר, בז"א, בצד שמאל, והאיר לאותו צד, ועתה התחלפו ונכללו ימין בשמאל ושמאל בימין.

.618 מים הם לימין, כי הם חסדים, נקודת הצירה, שהאירה בו. בצד ימין, התחלקו שניים מימין. משום זה הצירה היא ב' נקודות מתיישבות זו כנגד זו, מימין, כנגד ב' נקודות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו שנראה בנקודת שווא.

.619 אח"כ, כיוון שהאיר הרקיע הזה, שהוא נקודה, הנקראת פַּתח, נכנסה נקודה זו בין נקודה לנקודה שבצירה, בין מים למים, והבדילה ביניהן, ונכללה מהן. ואז המים דימין נעשו לצד שמאל, שנכללו משמאל, ע"י נקודת הפתח. ועל זה כתוב, יִפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב את השמיים, לתת מטר ארצך. כי מים הם מצד הפתח. ע"כ כתוב בהם, יפתח.

המסך המסיים שנעשה במדרגה מחמת עליית המלכות לבינה, שסיים המדרגה תחת כו"ח, והוריד בינה ותו"מ מחוץ למדרגה מתחתיה, נקרא רקיע המבדיל בין מים למים. שמבדיל בין כו"ח, מים עליונים שנשארו במדרגה, לבין בינה ותו"מ, מים תחתונים שהוציא אותם אל מתחת למדרגה. וזה נוהג בקטנות המדרגה.

ולעת גדלות נעשה הרקיע הזה למחבר יחד שתי המדרגות האלה, מים עליונים ומים תחתונים, כי אז מוריד את המלכות שבתוכו מתחת לבינה ולתו"מ, ומחזיר את בינה ותו"מ למדרגתם. וכוח החיבור הזה שברקיע המבדיל היא נקודת הפתח, שפותח ומתקן את המים התחתונים, בינה ותו"מ, ומעלה אותם ומחבר אותם עם המים העליונים, כו"ח. ולפי זה, נבחנת נקודת הפתח בשמאל, משום שהיא מתקנת את בינה ותו"מ, ובינה ותו"מ הם קו שמאל.

ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים. הרקיע, המסך המבדיל בין מים עליונים, כו"ח, לבין מים תחתונים, בינה ותו"מ, הוא נקודת הפתח. אמנם זה אמור בגדלות, שהמסך מוריד את המלכות מתוכו וחוזר ומחבר בינה ותו"מ עם כו"ח למדרגה אחת.

הפַּתח הוא התפשטות האור המאיר בצד שמאל, בבינה ותו"מ, ומחבר אותם עם הימין, עם כו"ח. עתה, שהקו האמצעי איחד ימין ושמאל זה בזה, שאז יש שמאל בימין וימין בשמאל, נמצא שיש ימין שהוא כו"ח, ושמאל שהוא בינה ותו"מ, בקו ימין. וכן בקו שמאל יש כו"ח, ובינה ותו"מ, שהם ימין ושמאל.

מים הם לימין, כי מים רומזים על חסדים, קו ימין, נקודת הצירה שהאירה בו, כי בקו ימין, חסד, מאירה נקודת הצירה. בצד ימין, התחלקו שניים מימין, שמטעם התכללות שמאל בימין, נעשו שתי בחינות ימין ושמאל בקו ימין, שהנקודה הימנית היא כו"ח, והנקודה השמאלית היא בינה ותו"מ. אשר לעת קטנות הן זו תחת זו, שנקודה דכו"ח היא למעלה, ונקודה דבינה ותו"מ היא למטה, מחמת שהמסך, הרקיע, דחה אותן למטה מהמדרגה. וזוהי צורת שווא.

אבל צורת צירה מורה על זמן הגדלות, שכבר ירדה המלכות המסיימת מהרקיע, ובינה ותו"מ עלו למעלה, ב' נקודות זו אצל זו. משום זה ב' הנקודות בצירה, שהן ימין ושמאל, המתיישבות בקו ימין, הן כנגד ב' נקודות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו שנראה בנקודת שווא.

וב' נקודות שבצירה וב' נקודות שבשווא, הן עניין אחד, שהוא ימין ושמאל, שהם כו"ח ובינה ותו"מ שבקו ימין. אלא ההפרש הוא, שבצירה הן מתוקנות, שכבר עלו בינה ותו"מ להיות קו שמאל, אל כו"ח שבימין. ובנקודת השווא עוד אינן מתוקנות, ובינה ותו"מ עודם נמצאים מתחת למדרגה, שהיא כו"ח.

אח"כ, כיוון שהאיר הרקיע הזה, וחזר והעלה וחיבר ימין ושמאל, כו"ח ובינה ותו"מ, זה בזה, שאז הוא נקרא נקודת הפתח, נכנסה נקודה זו, הפתח, בין נקודה לנקודה שבצירה, בין מים למים, בין הנקודה הימנית, כו"ח, לבין הנקודה השמאלית, בינה ותו"מ. שעליהם כתוב, בין מים למים. והבדיל תחילה ביניהם, שתיקן אותם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל מלמטה למעלה.

ונכלל ע"י זה בב' הנקודות, וב' הנקודות התחברו בו זו בזו, ונעשו בצורת קו אחד לרוחבן, פַּתח, כלומר שתיקן אותן שיאירו יחד כאחד.

ואז נכללו המים מצד שמאל, שהוא פתח, כי הפתח הוא תיקון השמאל, תיקון החכמה שבקו שמאל. ונכללו המים, חסד, בפתח, שהוא פתיחת החכמה.

ועל זה כתוב, יפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב את השמיים, לתת מטר, שהוא מים, ועליהם כתוב, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, הרומז על פתיחת החכמה, הנקראת האוצר הטוב.

כי מים הם מצד הפתח. ע"כ כתוב בהם, יפתח, משום שנכללו מצד הפתח. רקיע רומז ג"כ על ת"ת, קו אמצעי, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. ות"ת כולל ימין ושמאל. וע"כ הפַּתח מאיר בימין ת"ת, והקָמץ בשמאל ת"ת.

.620 עוד התפשט הרקיע מצד ימין ונכנס בצד שמאל, בין נקודת סגול. ונעשה קָמץ. ואז נכנס השמאל ונכלל עם הימין, ונכללו זה בזה, ימין בשמאל ושמאל בימין.

אחר שהרקיע חיבר והדביק ב' הנקודות שבצירה, ימין ושמאל שבימין, שיאירו יחד בפַּתח, חזר הרקיע מקו ימין, ונכנס לתקן בצד שמאל, בג' נקודות שבסגול, וחיבר אותן יחד, שיאירו יחד כאור אחד. ובזה התדבקו ב' הנקודות העליונות שבסגול לקו אחד, והנקודה התחתונה התדבקה לאותו הקו, ונעשו צורת קמץ.

מתיקון שעשה בב' הנקודות ימין ושמאל שבצירה, שהדביק אותן בצורת פַּתח, התפשט הרקיע מצד ימין, ונכנס בצד שמאל, בין נקודת סגול, כלומר שהדביק את ג' הנקודות שבסגול, שיאירו כאור אחד, ונעשה קמץ, שמב' הנקודות העליונות נעשה קו, והנקודה התחתונה התדבקה בו מתחתיו.

ואז נכנס השמאל ונכלל עם הימין, כי ימין ושמאל שבשמאל שבסגול, נעשו כאור אחד, ונכללו זה בזה, ימין בשמאל, בצירה, ושמאל בימין, בסגול.

.621 ויאמר אלקים ייקוו המים. בכתוב, יהי רקיע, כתוב ה"פ מים. יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. ה"פ מים כנגד ב' נקודות, שהן חמש, צירה סגול. בצירה ב' נקודות, כו"ח שבימין. בסגול ג' נקודות, בינה ותו"מ שבקו שמאל. חמש אלו מתיישבות בימין ובשמאל. כו"ח בימין, בינה ותו"מ בשמאל. ומבחינת החסדים הן נקראות חג"ת נ"ה.

.622 הנוקבא, המלכות, נכנסת בין ימין ושמאל דז"א, ומקבלת אלו הנקודות, לתת לה דעת בשלמות. כי הדעת בשלמות, הוא הקו האמצעי, המייחד ב' נקודות עליונות חו"ב. וב' הנקודות צירה וסגול מורות על הייחוד הזה. אבל הנקודות אינן מתיישבות בה כך, שיתייחדו הימין והשמאל ע"י הקו האמצעי, ומתהפכות לנקודות אחרות, בדרך קלה, כלומר, באופן גרוע.

הצירה, נהפכה בה לנקודת שווא בדרך קלה, המורה שהשמאל, בינה ותו"מ, למטה מימין, שהוא כו"ח. הסגול נהפכה בה לנקודת שורֻק של ג' נקודות זו תחת זו, בדרך קלה, שהשמאל תחת הימין והאמצעי תחת השמאל.

.623 והאישה, המלכות, לעולם דעתה קלה, כי ג' הקווים אינם יכולים להתיישב בה, שתהיה בה דעת שלמה, כמו שהם למעלה, בז"א, בייחוד ימין ושמאל ע"י האמצעי, ייחוד שהוא צירה סגול, אלא שהם חוזרים להיות בה בשווא שורֻק בדרך קלה, וע"כ נמצאת דעתה קלה עליה, שהדעת, הקו האמצעי, אינו מייחד הימין והשמאל שבה.

וחב"ד שבה כמו שורֻק, חכמה למעלה, תחתיה בינה, והדעת בסוף, בגוף שלה. וזה בשעה שאינה בזיווג עם ז"א, כמו ששתי הנקודות צירה וסגול הן חמש, אף שווא שורֻק שבה הן חמש. אבל בלי יישוב כלל, בלי תיקון דקו אמצעי.

.624 ייקוו המים. שכל חמש הנקודות יתקבצו לנקודה אחת, שורוק, מלאפום, העומדת תחת הרקיע, קמץ. כל המים שמצד ימין ומצד שמאל, כל חמש נקודות אלו, מתיישבות בנקודת שורוק. ונקודה זו מתיישבת ומאירה לברית קדוש, יסוד, שבזכר. ויסוד יורש כל האור של חמש הנקודות, שהן חמש בחינות כח"ב תו"מ, שמבחינת ז"א נקראות חג"ת נ"ה.

.625 כיוון שיסוד יורש את כל חמש הנקודות, אז האירה הנוקבא, מלכות, לעשות פירות ותולדות. כמ"ש, תַדְשֵׁא הארץ דשא. בכוח נקודה העומדת למטה, יסוד, העושה במלכות פירות ותולדות.

.626 ויאמר אלקים, יהי מאׂרׂת ברקיע השמיים. זוהי נקודת החֲטף קמץ, המאירה הארה, כעין אותו האור הראשון, נקודת החולם. ומשום שלא האירה ביישוב כמו החולם, היא מאׂרׂת חסר ו', כי אינה מאירה ביישוב כמו החולם, אע"פ שעומדת באופן שלה.

נקודה זו מאירה בספירת נצח, שהיא יום ד' של מעשה בראשית. ונודע שג' קווים שלמעלה מחזה נקראים חג"ת, וג' קווים שלמטה מחזה נקראים נה"י. ע"כ, כמו שנקודת החולם היא קו ימין שלמעלה מחזה, כך נקודת החטף קמץ היא קו ימין שלמטה מחזה.

חטף קמץ, שהיא הארת קו ימין כמו החולם, משום שאינו מאיר ביישוב, כמו החולם, אלא במקום דינים שלמטה מחזה, הנחשב לבחינת מלכות, ששם דינים, ע"כ כתוב בו מאׂרׂת חסר ו'. וע"כ נקרא חטף קמץ. כי חטף הוא צירה דימין שנהפכה בו לשווא, מחמת שהיא במקום דין. קמץ, מורה על קו שמאל שברקיע, הנכלל בו.

.627 ויאמר אלקים, ישרצו המים שרץ נפש חיה. זה בנקודת שווא סגול, חטף סגול. כי בסגול נכללו מים באש, שהסגול היא אש, כלומר קו שמאל, שבו דינים, אבל הוא כלול ממים, חסדים. ע"כ הם שורצים שרץ של אותה נפש חיה, מלכות, אשר הדעת שניתנה לה מב' צדדים, ימין ושמאל, היא קלה עליה, והיא נקראת שרץ נפש חיה, משום שהיא שרץ השורץ ויוצא והולך בכל הנקודות. כי המלכות כלולה בכל הספירות.

נקודה זו, חטף סגול, מאירה בספירת הוד, שהוא יום ה' של מעשה בראשית, וע"כ זו נקודת שווא סגול, שהם ימין ושמאל הכלול בשמאל, והצירה נהפך לשווא, להיותה למטה מחזה, שהוא בחינת מלכות, כמו בנצח. והסגול נמשך לה מקו שמאל, שבו נקודת הסגול, והסגול כלולה גם מימין, שהוא מים. וע"כ כתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה, שהם שורצים שרץ של אותה נפש חיה, שהיא המלכות.

.628 שווא שורֻק, המאירים במלכות. שווא נקראת מהיר צדק, שממהר לעשות צדק ודין. וכך המלכות. וע"כ נהפך בה הצירה לשווא. משום זה נקראת נפש החיה, המלכות, שורֻק של ג' נקודות.

כי כשהאות ו', ז"א, הסתלקה מהמלכות, היא מוציאה הדעת, קו אמצעי, שלקחה מלמעלה, בעת הזיווג עם ז"א, וע"כ במקום האות ו', שהסתלקה ממנה, יוצאת נקודת השורֻק של ג' נקודות, שמראה על חיסרון של הקו האמצעי, ואין זיווג בין ג' קווים. וכמו בראש שלה, כך היא בכל מקומות פרצופה.

.629 וע"כ כל הנקודות עומדות להאיר לאותיות, כמעשה שמיים וארץ וכל העולמות כולם. ואין קיום ואור לכל האותיות חוץ מהארת הנקודות. והכול נמסר בתורה בסיני, מלמעלה. והכול הוא תיקון אדם.

.630 ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כתוב, מה' מִצְעדֵי גֶבר כּוֹנָנוּ ודרכו יחפץ. כשברא הקב"ה העולם העליון, ז"א, והעולם התחתון, המלכות, היו שניהם בצורה אחת, זה דומה לזה. כשרצה הקב"ה לברוא את האדם למטה, רצה לעשות אותו כעין שני העולמות, שתהיה צורתו דומה לשני העולמות.

.631 וכל הסודות שלמעלה ושלמטה הכול הוא באדם. הגולגולת של הראש העומד על הגוף, הוא העולם העליון בתיקונים האלו שבראש. הגוף, הוא הגוף שלמעלה, שמדרגותיו עומדות באיברים, חג"ת, תחת הראש. הירכיים והרגליים, נה"י, הכול במדרגות שלמטה, כראוי לו להיות כעין שלמעלה. כל הצורות העליונות והתחתונות כולן חקק הקב"ה באדם, שיהיה האדם שלם בכל.

.632 מה' מצעדי גבר כּוננו. כשהקב"ה רוצה באדם, כל צעדיו וכל דרכיו מתוקנים לפניו, והוא מתקן אותם, כל אחד כראוי, ודרכו יחפץ, אפילו בדברי העוה"ז.

.633 מה' מצעדי גבר כוננו. אם האדם ישים דעתו רצונו וליבו אל המלך הקדוש, ללכת בדרכיו, שעשה בעצמו, הקב"ה רוצה בו, כאילו אותם הדרכים היו שלו ממש.

.634 כשיצאו האותיות מהעליון והתגלמו, שהשיגו ממשות, והצטיירו בצורת אדם, הגוף של אדה"ר. יצאו אח"כ הנקודות, ונפח באותיות רוח החיים, כי הנקודות הן רוח החיים שבאותיות. והתקיימו האותיות כאדם העומד על רגליו בקיום הרוח.

.635 כשהתקיימו הנקודות על האותיות, ונתנו בהן נפש, כמ"ש, וייפח באפָּיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, עדיין הוא צריך להיות בדעת ובתבונה ולנסוע במסעיו, ולתת מזונות וכוח לאחרים. וזהו כמ"ש, בצלמנו כדמותנו. בצלמנו, הארת העולם העליון, הארת ז"א. כדמותנו, העולם התחתון, הארת המלכות.

.636 בצלמנו, אלו הן תנועות הטעמים, שהן תיקון ושלמות בדעת ובתבונה, לדעת ידיעה להסתכל למעלה, במה שהוא סתום ואינו מתגלה, כי הטעמים נמשכים מאו"א עילאין הסתומים.

.637 בצלמנו. בדומה למלך חכם בתבונה ובחכמה, ואינו נוסע לצד זה או לצד זה, אלא בחכמה ובתבונה ובדעת. אף כך כעין זה היא תנועת הטעמים, שכל מסעיהם בחכמה בתבונה ובדעת.

.638 כדמותנו, אלו הן הנקודות, היוצאות מתוך צורה אחת של הנקודה העליונה, מהצורה הסתומה שלא הייתה נראית, או"א עילאין. ומשום שיוצאות מתוך נקודה אחת, נקראות הנקודות דמות, כלומר צורה של הנקודה העליונה.

כי יש הפרש גדול בין או"א לישסו"ת, כי או"א נבחנים לעצם החכמה, משום שמלבישים לחו"ס דא"א. אבל ישסו"ת אינם עצם החכמה, אלא הם בינה שחזרה להיות חכמה. מחמת שיצאה מראש וחזרה לראש. לפיכך הטעמים הנמשכים מאו"א עילאין הם ג"ר, חב"ד. אבל הנקודות, הנמשכות מישסו"ת, שהן רק צורה של חכמה ולא חכמה ממש, הן רוח חכמה ולא חכמה ממש.

כדמותנו, אלו הן הנקודות, שאור הנקודות, הנמשכות מישסו"ת, נקראות דמות. משום שהנקודות יוצאות מתוך צורה אחת של צורת הנקודה העליונה. נקודה עליונה, היא או"א עילאין, צורת חכמה. והנקודות הקודמות של אותה צורה, שיוצאות מישסו"ת, הן באמת בינה, אלא יש בהן דמות של או"א, שהם חכמה.

כדמותנו, אלו הן הנקודות, שיוצאות מהצורה הסתומה שלא הייתה נראית, מאו"א עילאין, שהם עצם חכמה שאין בה השגה, וישסו"ת הם דמות מהצורה ההיא שאותה דמות נראית, להיותה בינה שחזרה לחכמה ולא חכמה ממש. ומשום שהנקודות יוצאות מהדמות של הנקודה או"א, נקראות הנקודות דמות, משום שהן דמות של הנקודה העליונה. כלומר, נקודה עליונה היא או"א, וישסו"ת הם דמות של הנקודה העליונה.

.639 הלוא האותיות יצאו ג"כ מישסו"ת, שהן דמות של נקודה עליונה, כמו הנקודות, וא"כ הן שוות לנקודות? אינו כן. כי צורה זו שבאותיות אינה למעלה בישסו"ת, וצורתן אינה תלויה שם, כי אחר שהאותיות יצאו מהעולם העליון, ישסו"ת, ובאו למקום ז"א, התגלמו והצטיירו כולן. מה שלא היה בהן מקודם לכן, כי אין בהן דמות וצורה כלל בישסו"ת. וע"כ אינן ידועות, ואין מי שיודע בהן כלום.

האותיות הן ז"א, ותיקונן מתחיל בבינה, שע"י עליית ז"א למ"ן לבינה, הוכשרו האותיות, שהן ז"א, לקבל ג"ר מבינה. והנה הנקודות, הן המוחין מישסו"ת, הראויים להתלבש באותיות, שהן ז"א. אבל ז"א לא יוכל לקבל אותם תכף במקום ישסו"ת, כי במקום ישסו"ת נחשב הכול כישסו"ת, והתחתון העולה לעליון הוא כמוהו.

לפיכך, תחילה יורדות האותיות למקומן במקום מדרגת ז"א, ושם מקבלות צורת ז"א. ואח"כ נמשכים בהן המוחין מישסו"ת, שהן הנקודות.

האותיות הן למעלה בישסו"ת, ולמה אין בהן המוחין מהם, אלא שהן צריכות לנקודות? האותיות אין להן צורה למעלה בהיותן בישסו"ת, מחמת שהן שם בצורת ישסו"ת ולא בצורת ז"א. אחר שהאותיות יצאו מהעולם העליון, ישסו"ת, ובאו למקום ז"א, התגלמו והצטיירו כולן, כי הן צריכות קודם לרדת למקומן עצמן, ושם הן מצטיירות במדרגתן, שהיא מדרגת ז"א.

וע"כ, כשהאותיות יורדות מישסו"ת, עוד אין בהן שום מוחין, ואינן ידועות כלל, כי צריכות קודם לקבל צורת ז"א, במקום ז"א, ואח"כ ממשיכים המוחין שהן הנקודות.

.640 הראשית של הסתום שהתגלה, ולא ידוע במקומו עצמו, היא נקודה סתומה אחת, ישסו"ת. ששם תחילת הגילוי של החכמה, והנקודה ההיא אינה ידועה ואינה נגלית, ואין מי שיודע בה במקומה עצמה, אלא למטה במקום זו"ן, שהן האותיות, שם היא נגלית.

אבל האותיות, זו"ן, אינן מצטיירות בה, שבהיותן במקום בינה, אין להן ציור של זו"ן, ואינן תלויות למעלה, כי אין שם צורה שלהן כלל. וע"כ, כדמותנו, אלו הן הנקודות, המושפעות לאותיות, אחר שקיבלו צורתן במקומן. בצלמנו, אלו הן תנועות הטעמים, שהן שלמוּת הכול.

.641 סוד יש כאן, ליושבים על כיסא הדין. התנועות של הטעמים, שהן שלמות הכול, איפה הן באדם? אלא, בצלמנו, הוא צלמי האדם מבפנים ומבחוץ. מבפנים, הוא תבונה ודעת וחכמה. לחוץ, הוא אותו צלם שהולך עליו ומנהיג את האדם בשמירה, שיהיה נשמר מכל. וכל זמן שתנועות אלו הן באדם, האדם הוא שלם בכל. כעין זה הוא בכל אלו הסודות העליונים שלמעלה, שיש בהם פנימיות, המוחין, וחיצוניות, לבושי המוחין.

.642 כתוב, מה' מצעדי גבר כּוֹנָנוּ. לנסוע במסעיו, בתנועות הטעמים האלו. ודרכו יחפץ, בנקודות האלו. מה', שממנו נלקח, שיהיה הכול למטה באופן אחד ובעניין אחד.

.643 מה' מצעדי גבר כוננו. אלו הטעמים הנקראים: אַזְלָא מקף שופר הולך, שהם מצעדי גבר, שכל אחד מתוקן כראוי לו. וזהו, כוננו. ושאר התנועות של הטעמים, עליהם כתוב, ודרכו יחפץ, שהן מורות עמידה, או ללכת, או שמורות להפסיק, או לנגן בשמחה, או לשתוק, או לתת דין. הכול הוא דעת ותבונה, לנסוע במסעיו כראוי.

.644 הטעם זַרְקא, הוא ניגון בשמחה. כשהניצוץ הקשה, המסך, בא באותו הזיווג של האוויר הטהור שאינו נתפס, או"א עילאין, הוא נותן שמחה וחדווה וזורק הארתו מרחוק, לבלי השגה, לנגן בשמחה, להמשיך השפע, ממי שאינו ידוע ואינו נתפס כלל, שהוא או"א עילאין, שעומד בקיומו ואינו מתיישב לדעת אותו, עד שמתקרב יותר בתבונה, עד שמתפשט לישסו"ת. וכן כל התנועות, כל אחת כראוי.

.645 ומטרם שתנועות הטעמים האלו מגיעות לאותיות, כל אלו איברי הגוף אינם יכולים לנסוע במסעות. כי כל איברי הגוף נחלקים באותיות, שהם כ"ב (22) אותיות שהתגלמו בפרקים ובאיברי הגוף.

.646 י"ב (12) איברים הם הפרקים שנוסעים, ב' ידיים וב' רגליים, שבכל אחת מהן ג' פרקים, וד"פ ג' הם י"ב. וי"ב אלו אינם נוסעים במסעות כראוי, חוץ מי"ב תנועות הטעמים, שכולן עושות את אלו הפרקים להסיע אותם. ויש תנועות טעמים אחרות, לתת תבונה וחכמה ודעת לכל הגוף, ולהסיע כל הגוף, ולתת שמחה למעלה ולמטה, הכול כראוי.

.647 כ"ב אותיות הן כלל הגוף. וכולן מתחלקות באיברי הגוף. ומהאותיות נשלם הגוף. וי"ב אותיות הן בי"ב האיברים שנוסעים, ונשארו עשר אותיות אחרות, המאירות בשאר איברי הגוף. י"ב האותיות הראשונות, י"ב האיברים, הם עיקר הקיום של כל הגוף, שיהיה כל איבר על תיקונו.

.648 ואע"פ שיש באותיות, אותיות הנראות בזכר, ואותיות הנראות בנקבה, א' זכר, ב' נקבה. ג' זכר, ד' נקבה. ה' נקבה, ו' זכר. וכן כל האותיות האחרות, מֵהן כלולות בזכר, ומהן כלולות בנקבה. א"כ איך נבנה האדם בכ"ב אותיות? הרי כשהסתכלו בהן, ונבררו האותיות, הצריכות וראויות לזכר, אין יותר מי"ב אותיות זכרים, כנגד י"ב איברים, ולא כ"ב אותיות, כי יתר עשר האותיות הן נקבות, ואינן ראויות לזכר.

.649 אלא כל כ"ב האותיות כלולות בזכר, ואלו כ"ב האותיות שבו, הן אותיות זכרים ואותיות נקבות. משום שכל האיברים, יש בכל איבר פרקים, שהם כלולים זה בזה ונכנסים זה בזה. אותו שנכנס, הוא אות זכר, ואותו פרק שמקבל אותו בתוכו, הוא אות נקבה.

.650 בכל האיברים יש זכר ונקבה, ונכנסים זה בזה כזכר בנקבה. ומשום זה, כל כ"ב האותיות עולות בזכר ובנקבה. וכל האותיות צריכות אלו לאלו, להתחבר אלו באלו, לבוא זו בזו, כזכר בנקבה.

.651 כ"ב אותיות אחרות כלולות בנוקבא למטה, במלכות. והן אותיות קטנות. כי כשהתחבר זכר בנוקבא, בתשוקת כל האותיות של כל האיברים כולם, אל הנוקבא, הטיל בה כ"ב אותיות, במ"ן שלה. ואחר שהתגלמו האותיות, יוצאות אותיות אחרות בנוקבא, כמו אלו של הזכר. וע"כ יש א"ב של אותיות עליונות גדולות של הזכר, ויש א"ב של אותיות קטנות של הנוקבא.

.652 אות א' במספר אחד. והוא סוד אחד. יצאו והתגלמו בסוד שלמטה, איברים עליונים המתחברים באחד. והם אחד. ועכ"ז אינה אלא איבר אחד.

.653 כי כשיצאה א' וניתנה בראש האותיות, יצאה באותה הצורה של אלו האחרים הצריכים להתחבר עימה. וכשיצאה א', הראתה אורה לשתי המדרגות האחרות, הצריכות להתחבר עימה, שמאל ואמצע, וכולן התאחדו יחד ונראות בצורה שלה, של הא'. כיוון ששתי המדרגות האחרות נמצאו והתיישבו במקומן, חזרה הא' והתיישבה במקומה, בראש כל האותיות לצד ימין.

האותיות הן הכלים דז"א, שהוכשרו לקבל המוחין דבינה, ע"י עליית מ"ן דז"א לבינה, שתיקן שם ב' קווים ימין ושמאל דבינה, וייחד אותם זה בזה, ונשלמו בג' קווים. וכל שיעור השלמות, שהתחתון גורם לעליון, משיג אותו גם התחתון. לפיכך, כיוון שג' קווים דבינה יצאו ע"י ז"א, קיבל ז"א ג"כ ג' קווים.

ומתוך שהאות א' היא ראש כל האותיות, נרשמה בה צורת ג' קווים אלו, כי הי' העליונה שבה היא קו ימין, והי' התחתונה שבה היא קו שמאל, והקו שבין שתי הי' הוא הקו האמצעי.

.654 כשיצאו האותיות, האות הראשונה שיצאה, שהיא הראש לכל האותיות, היא א'. אז הקב"ה, בינה, התעטף באותה אות וברא שמיים, ז"א. ובאות זו ברא הייחוד, שהוא ג' מדרגות, ג' קווים שבצורת האות א'. והם שמיים, ז"א, כלומר, שהאות א' האירה בכל מדרגת ז"א, שהוא אחד. כיוון שנבראו שמיים באות א', עוד לא נקרשו ולא הגלידו השמיים, כי היו מכוסים בתוך המים, שהם האות א', שהיא לימין, המכונה מים.

.655 אחר שנקרשו האותיות מתוך המים, יצאה אות ו', מצטיירת בציור, ומתגלמת בצורת אדם. ועכ"ז לא חסר כלום מאותה צורה שבאות א', וחזרה והתיישבה במקומה.

ההפרש בין הא' לבין הו', הוא, כי בא' נפרטים ג' הקווים, וכל קו ניכר בה בפני עצמו. והו' כולה היא קו אמצעי, והתכללות הקצוות ימין ושמאל שבה, אינה ניכרת בה. וקרישת האותיות באה מכוח הקו האמצעי.

וכיוון שנבראו שמיים באות א', עוד לא נקרשו, כי מטרם שנקרשו, היו יכולים ג' הקווים להיפרט בז"א, שנקרא שמיים, כמו בצורת א'. אבל אחר שנקרשו, ששלט הקו האמצעי בתוך האותיות, אז יצאה אות ו', שעיקרה הוא הקו האמצעי, ואין בה היכר של ימין ושמאל.

אבל עכ"ז לא נגרעה כלום מחמת זה מצורת הא' שכבר יצאה. אלא שצורת ג' הקווים נשארה בה כמקודם, כי אין היעדר ברוחני.

.656 התחיל האור של האות א' להאיר מראש העולם עד סוף העולם. וגנז אורו באות אחרת, שהיא ב', ועשה אותה האות בית אחד, לגנוז האור של הא' בתוכה. ונגנז אותו האור בתוכה.

צורת הב' מוגדרת מג' רוחותיה, ממזרח ומדרום וממערב. וצד צפון פרוץ, שפריצה זו רומזת על הדינים שהתגלו בצד צפון, קו שמאל. והדינים האלו סותמים על אור הא', שלא תאיר מראש העולם עד סופו.

.657 ומאותה שעה נגנז ונסתר אותו האור של הא', ואינו יוצא לעולם, אלא בְּשביל אחד דק, יסוד, הממשיך חוט אחד של חסד ממנו, וממנו ניזון העולם ונמצא על קיומו.

.658 מאות א' זו נבנה הכול. מאות זו ניזונים הכול. באות זו שומר הקב"ה את ישראל, ושונאיהם נשברים לפניהם. כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָרי בכוח, ימינך ה' תִרְעץ אויב. ובשעה שגרמו העוונות, כתוב, השיב אחור ימינוֹ. אז באותה שעה גלו ישראל מהארץ, ושונאיהם שלטו בהם.

.659 הא' התיישבה בזרוע ימנית, חסד, בכוח של ב' הקווים האחרים שהתחזקו בה, השמאל והאמצעי. והיא זרוע ימנית. הב' נכללת בתוכה ואוספת אורה של הא', והיא כנגד הא', כנוקבא שהזכר נכנס בתוכה. משום זה, כל האותיות הן, אחת זכר ואחת נקבה. כלומר שמתחלקות לאותיות משפיעות ולאותיות מקבלות.

.660 א' מתפשטת לאותיות אחרות, שנשלמות בשלמות לקחת ב' המדרגות האחרות מהא', כל אות מקו אחד, וחסרים לה ב' קווים, ולוקחת אותם מהתפשטות של הא', שיהיו השלמוּת שלה. כמ"ש, והחונים עליו מטֵה פלוני. כי, והחונים עליו, הם שתי המדרגות המתחברות באחת. כי ד' שבטים, יהודה ראובן אפריים ודן, הם כנגד ג' קווים ומלכות. ולכל אחד מהם התווספו שני שבטים, כדי שכל אחד מהם יהיה נכלל מג' קווים. אף האותיות כך, שכל אות היא מקו אחד, ומושכת לה ב' קווים מהא'.

.661 עד שהאותיות עולות לשישים ריבּוא (600,000), כחשבון שבטי ישראל, שהם י"ב ועולים לשישים ריבוא. אף האותיות כך, כשהן מתמלאות עולות לשישים. כזה, אלף בית גימל, שהן שישים אותיות, אלו הן עליית האותיות לשישים ריבוא, כדי שתהיה שלמות באותיות, בכל האיברים.

.662 עוד נשארו אותיות, שהן י"ב, מֵם סתומה, צָדי ארוכה, נון, פֵּא, כף, שהן האותיות האחרות הכפולות, מנצפ"ך. ובמילואן הן עולות לי"ב אותיות. וכשהאותיות כולן התמלאו, כ"ב אותיות ומנצפ"ך, הן עולות לע"ב (72) אותיות, שהוא השם הקדוש, שהקב"ה נקרא בהם.

.663 חשבון ישראל הם ע' (70) נפש שירדו מצריימה, ושתי האותיות, שהן עדוֹת בתוכם, שהמשפחות נחתמו בהן, ונכללו מהן, והן י"ה, כמ"ש, ששָׁם עלו שבטים שבטי יה עדוּת לישראל. ועל זה כתוב, הראובני, השמעוני. וכולם, י"ה וע' נפש, עולים ע"ב.

.664 כעין ישראל, שעולים ע"ב, הוא בא"ב, שהאותיות כולן עולות לע"ב אותיות. שתהיינה כולן גוף שלם, אדם, המרכבה העליונה, השם החקוק הקדוש.

.665 משום זה כל האותיות עולות בעליית המרכבה העליונה, חגת"ם דז"א, בצורתן ובגופן, שיהיה הכול אחד כראוי. האותיות כולן, כשמתחברות ונחקקות בחקיקתן בע"ב האותיות החקוקות, נעשות כולן גוף אחד.