תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/מאמרים
גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד
מטרת החברה - א. 1-1 (1984)
מטרת החברה - ב. 1-2 (1984)
בענין אהבת חברים. 2 (1984)
אהבת חברים - א. 3 (1984)
איש את רעהו יעזורו. 4 (1984)
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך. 5 (1984)
אהבת חברים - ב. 6 (1984)
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך. 7 (1984)
איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב. 8 (1984)
לעולם ימכור אדם קורות ביתו. 9 (1984)
לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל. 10 (1984)
ענין זכות אבות. 11 (1984)
ענין חשיבות החברה. 12 (1984)
לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה". 13 (1984)
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. 14 (1984)
היתכן שירד משמים דבר שלילי. 15 (1984)
ענין השפעה. 16 (1984)
בענין חשיבות החברים. 17-1 (1984)
סדר ישיבת החברה. 17-2 (1984)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך. 18 (1984)
אתם נצבים היום כולכם. 19 (1984)
עשה לך רב וקנה לך חבר - א. 1 (1985)
ענין ענף ושורש. 2 (1985)
ענין אמת ואמונה. 3 (1985)
אלה תולדות נח. 4 (1985)
לך לך מארצך. 5 (1985)
וירא אליו ה' באלוני ממרא. 6 (1985)
חיי שרה. 7 (1985)
עשה לך רב וקנה לך חבר - ב. 8 (1985)
ויתרוצצו הבנים בקרבה. 9 (1985)
ויצא יעקב. 10 (1985)
בענין הוויכוח בין יעקב ללבן. 11 (1985)
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. 12 (1985)
מעוז צור ישועתי. 13 (1985)
אני ראשון ואני אחרון. 14 (1985)
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. 15 (1985)
וכאשר יענו אותו. 16 (1985)
וידעת היום והשבות אל לבבך. 17 (1985)
ענין המשטינים. 18 (1985)
בא אל פרעה - א. 19 (1985)
מי שחיזק לבו. 20 (1985)
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. 21 (1985)
כל התורה היא שם אחד קדוש. 22 (1985)
על משכבי בלילות. 23 (1985)
ג' זמנים בעבודה. 24 (1985)
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. 25 (1985)
הראני את כבודך. 26 (1985)
מאמר התשובה. 27 (1985)
מאמר המרגלים. 28 (1985)
קרוב ה' לכל קוראיו. 29 (1985)
ג' תפלות . 30 (1985)
אין אדם משים עצמו רשע. 31 (1985)
בענין השכר המקבלים. 32 (1985)
פושעי ישראל. 33 (1985)
ואתחנן אל ה'. 34 (1985)
כשאדם יודע מהי יראת ה'. 35 (1985)
ויהי ערב ויהי בוקר. 36 (1985)
מי מעיד על האדם. 37 (1985)
צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. 38 (1985)
שמע קולנו. 39 (1985)
וילך משה. 1 (1986)
האזינו השמים. 2 (1986)
מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)
ענין החסד. 4 (1986)
בענין כבוד אב. 5 (1986)
ענין בטחון. 6 (1986)
חשיבותה של תפילת רבים. 7 (1986)
בענין העזרה הבאה מלמעלה. 8 (1986)
בענין נר חנוכה. 9 (1986)
ענין תפלה. 10 (1986)
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי. 11 (1986)
החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו. 12 (1986)
בא אל פרעה - ב. 13 (1986)
מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים. 14 (1986)
תפלת רבים. 15 (1986)
כי יעקב בחר לו יה. 16 (1986)
סדר ישיבת התועדות. 17 (1986)
מי הוא הגורם לתפילה. 18 (1986)
ענין שמחה. 19 (1986)
והיה כי יחטא ואשם. 20 (1986)
ענין למעלה מהדעת. 21 (1986)
אשה כי תזריע. 22 (1986)
ענין יראה ושמחה. 23 (1986)
ההבדל בין צדקה למתנה. 24 (1986)
שיעור מעשי המצות. 25 (1986)
דרך קרובה ודרך רחוקה. 26 (1986)
הקב"ה וישראל יצאו בגלות. 27 (1986)
אין עדה פחות מעשרה. 28 (1986)
לשמה ושלא לשמה. 29 (1986)
ענין קליפה שקדמה לפרי. 30 (1986)
ענין יניקה, ועיבור. 31 (1986)
ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש. 32 (1986)
מהו מצות שאדם דש בעקביו. 33 (1986)
ענין שופטים ושוטרים. 34 (1986)
חמשה עשר באב. 35 (1986)
הכנה לסליחות מהו. 36 (1986)
הטוב ומטיב לרעים ולטובים. 1 (1987)
ענין חשיבות הכרת הרע. 2 (1987)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. 3 (1987)
מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב. 4 (1987)
מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר. 5 (1987)
חשיבותה של האמונה, שנוהגת תמיד. 6 (1987)
נס החנוכה. 7 (1987)
ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת. 8 (1987)
גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד. 9 (1987)
מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא. 10 (1987)
פורים, שהמצוה עד דלא ידע. 11 (1987)
מהו מחצית השקל בעבודה - א. 12 (1987)
מדוע חג המצות נקרא "פסח". 13 (1987)
הקשר בין פסח, מצה ומרור. 14 (1987)
ב' בחינות בקדושה. 15 (1987)
ההבדל בין עבודת הכלל ופרט. 16 (1987)
מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכויים. 17 (1987)
הכנה לקבלת התורה מהו - א. 18 (1987)
מהו נסתר ונגלה בעבודה ה'. 19 (1987)
רכוש הפרטי של אדם מהו. 20 (1987)
מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)
מהי המתנה שאדם מבקש מה'. 22 (1987)
שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל. 23 (1987)
שנאת חינם בעבודה מהו. 24 (1987)
כובד ראש בעבודה מהו. 25 (1987)
מהי מצוה קלה. 26 (1987)
מהו קללה וברכה בעבודה. 27 (1987)
מהו לא תוסיף ולא תגרע בעבודה. 28 (1987)
מהו לפום צערא אגרא. 29 (1987)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א. 30 (1987)
מהו כריתת ברית בעבודה. 31 (1987)
מדוע החיים נחלק לב' בחינות. 1 (1988)
עד כמה שיעור התשובה. 2 (1988)
מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)
מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה. 4 (1988)
מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם. 5 (1988)
מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה. 6 (1988)
מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו. 7 (1988)
מהו שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי. 8 (1988)
מהו שהצדיק סובל רעות. 9 (1988)
מהו הד' מידות בהולכי בית המדרש, בעבודה. 10 (1988)
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה. 11 (1988)
מהו תורה ומלאכה בדרך ה'. 12 (1988)
מהו רועה העם הוא כל העם, בעבודה. 13 (1988)
הצורך לאהבת חברים. 14 (1988)
מהו אין ברכה במקום ריק, בעבודה. 15 (1988)
מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו. 16 (1988)
ההבחן העקרי בין נפש הבהמית לנפש אלקית. 17 (1988)
מתי נקרא עובד ה' בעבודה. 18 (1988)
מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה. 19 (1988)
מהו השכר בעבודה דלהשפיע. 20 (1988)
מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה. 21 (1988)
מהו זכיות ועוונות אצל צדיק בעבודה. 22 (1988)
מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה. 23 (1988)
מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה. 24 (1988)
מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה. 25 (1988)
מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה. 26 (1988)
מהו שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה. 27 (1988)
מהו השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה. 28 (1988)
מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו. 29 (1988)
מה לדרוש מאסיפת חברים. 30 (1988)
מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'. 31 (1988)
מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה. 32 (1988)
מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי. 33 (1988)
מהו יום ולילה, בעבודה. 34 (1988)
מהי העזרה בעבודה, שיבקש מה'. 35 (1988)
מהו השיעור של תשובה. 1 (1989)
מהו חטא גדול או קטן, בעבודה. 2 (1989)
מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים. 3 (1989)
מהו מבול מים, בעבודה. 4 (1989)
מהו שבריאת העולם היה בנדבה. 5 (1989)
מהו למעלה מהדעת, בעבודה. 6 (1989)
מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה. 7 (1989)
מהו שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה. 8 (1989)
מהו פורענות הבאה לרשעים מתחלת מן הצדיקים, בעבודה. 9 (1989)
מהו שהסולם הוא באלכסון, בעבודה. 10 (1989)
מהם הכוחות, שצריכים בעבודה. 11 (1989)
מהי סעודת חתן. 12 (1989)
מהו "לחם רע עין" בעבודה. 13 (1989)
מהו שכתוב "והשבות אל לבבך". 14 (1989)
מהו שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה. 15 (1989)
מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה. 16 (1989)
מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה. 17 (1989)
מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה. 18 (1989)
מהו ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה. 19 (1989)
מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה. 20 (1989)
מהו "שכור אל יתפלל" בעבודה. 21 (1989)
מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות. 22 (1989)
מהו אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה. 23 (1989)
מהו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה. 24 (1989)
מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב. 25 (1989)
מהו מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה. 26 (1989)
מהו ענין יסורים בעבודה. 27 (1989)
הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי. 28 (1989)
מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב. 29 (1989)
מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה. 30 (1989)
מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה. 31 (1989)
מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה. 32 (1989)
מהו בחינת מרגלים, בעבודה. 33 (1989)
מהו שלום בעבודה. 34 (1989)
מהו מי שאין לו בנים, בעבודה. 35 (1989)
מהו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה. 36 (1989)
מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה. 37 (1989)
מהו שופטים ושוטרים, בעבודה. 38 (1989)
מהו לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה. 39 (1989)
מהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה. 40 (1989)
סדר היום. 41 (1989)
מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה. 1 (1990)
מהו ענין כשלון בעבודה. 2 (1990)
מהו שהעולם נברא בשביל תורה. 3 (1990)
מהו שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה. 4 (1990)
מהו שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה. 5 (1990)
מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה. 6 (1990)
מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה. 7 (1990)
מהו שעשו נקרא איש שדה, בעבודה. 8 (1990)
מהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. 9 (1990)
מהו שאמרו חז"ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה. 10 (1990)
מהו שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה. 11 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - א. 12 (1990)
מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים. 13 (1990)
מהו בעבודה "חסד של אמת". 14 (1990)
מהו שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה. 15 (1990)
מהו מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה. 16 (1990)
מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה. 17 (1990)
מהו שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה. 18 (1990)
מהו שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב. 19 (1990)
מהו מחצית השקל בעבודה - ב. 20 (1990)
מהו מה אני בחנם, אף אתם בחנם, בעבודה. 21 (1990)
מהו הסדר במחית עמלק. 22 (1990)
מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה. 23 (1990)
מהו שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה. 24 (1990)
מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה. 25 (1990)
מהו "אין קדוש כה', כי אין בלתך" בעבודה. 26 (1990)
מהו שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה. 27 (1990)
מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה. 28 (1990)
מהו "התורה מתשת כוחו של אדם" בעבודה. 29 (1990)
מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה. 30 (1990)
מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה. 31 (1990)
מהו ישראל עושין רצון המקום, בעבודה. 32 (1990)
מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה. 33 (1990)
מהו כלים הדיוטות, בעבודה. 34 (1990)
מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה. 35 (1990)
מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה. 36 (1990)
מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה. 37 (1990)
מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה. 38 (1990)
מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה. 39 (1990)
מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה. 40 (1990)
מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה. 41 (1990)
מהו ברכה וקללה, בעבודה. 42 (1990)
מהו לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה. 43 (1990)
מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב. 44 (1990)
מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה. 45 (1990)
סדר עבודה מבעל הסולם זצ"ל. 46 (1990)
מהו אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה. 1 (1991)
מהו שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה. 2 (1991)
מהו רשע יכין וצדיק ילבש, בעבודה. 3 (1991)
מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה. 4 (1991)
מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה. 5 (1991)
מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה. 6 (1991)
מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה. 7 (1991)
מהו ואברהם זקן בא בימים, בעבודה. 8 (1991)
מהו ריח בגדיו, בעבודה. 9 (1991)
מהו שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בכרי, בעבודה. 10 (1991)
מהו שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה. 11 (1991)
הנרות הללו קדש הם. 12 (1991)
מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה. 13 (1991)
מהו שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה. 14 (1991)
מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה. 15 (1991)
בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך" בעבודה. 16 (1991)
מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה. 17 (1991)
מהו שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה. 18 (1991)
מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה. 19 (1991)
מהו אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה. 20 (1991)
מהו שקוראים פרשת זכור לפני פורים, בעבודה. 21 (1991)
מהי שושנה בין החוחים, בעבודה. 22 (1991)
מהו ענין טהרת אפר פרה, בעבודה. 23 (1991)
מהו שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה. 24 (1991)
מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה. 25 (1991)
מהו גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה. 26 (1991)
מהו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה. 27 (1991)
מהו קדושה וטהרה בעבודה. 28 (1991)
מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה. 29 (1991)
מהו מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה. 30 (1991)
מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה. 31 (1991)
מהו דגלים בעבודה. 32 (1991)
מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה. 33 (1991)
מהו אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה. 34 (1991)
מהו ענין מרגלים, בעבודה. 35 (1991)
מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה. 36 (1991)
מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה. 37 (1991)
מהו ענין קו ימין בעבודה. 38 (1991)
מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה. 39 (1991)
מהם אמת ושקר, בעבודה. 40 (1991)
מהו על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות. 41 (1991)
מהו "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה. 42 (1991)
מהו "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה. 43 (1991)
מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה. 44 (1991)
מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה. 45 (1991)
מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה. 46 (1991)
מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה. 47 (1991)

גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד

תשמ"ז - מאמר ט'
1987 - מאמר 9

הזה"ק (בשלח דף ס"ד, ובהסולם אות רט"ז) אומר "אז ישיר משה. שר, היה צריך לומר. ומשיב, אלא דבר זה תלוי לעתיד לבוא, שהשלים לאותו זמן, והשלים לעתיד לבוא, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. השירה הזאת, לשון נקבה. שיר זה, היה צריך לומר לשון זכר. ומשיב, אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך. אמר רבי יהודה, אם כן שהיא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל. והרי המטרוניתא היתה צריך לשבח. ומשיב, אלא אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי".

ויש להבין התשובה, שהוא נותן, על מה שכתוב בלשון עתיד, שהכוונה לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו לבחינת עבודה. עוד יש להבין על התשובה, שנותן, למה כתוב "שירה" בלשון נקבה, שמפרש, הכוונה על מלכות, היינו שמלכות משבחת אל המלך, שעל זה רבי יהודה שואל. אם כן אם כוונתו על המלכות, למה כתוב "משה ובני ישראל". ומשום זה הוא צריך לפרש, שכוונתו על משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המלכות. גם זה צריכים להבין, מהו הפירוש, שמשה וישראל צריכים לשבח אל המלך בשביל המלכות. ומדוע הם לא צריכים לשבח אל המלך בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות.

ידוע, שמשה נקרא "רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שמשה היה מפרנס את ישראל עם בחינת האמונה, שאמונה נקראת "מלכות". היינו, שהוא הכניס יראת שמים, הנקראת "מלכות שמים", לעם ישראל. ומשום זה נקרא משה "רעיא מהימנא", "רועה נאמן", על שם האמונה. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, על מה שמשה הכניס בתוכם אמונת ה'.

זה ידוע, כי אין האדם יכול לחיות מבחינת השלילה, אלא מבחינת החיוב. כי "פרנסה" נקראת מה שהאדם מקבל, והוא נהנה מזה, שהוא מקבל. וזה בא לנו ממטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". אי לזאת, האדם מוכרח לקבל הנאה ותענוג, שיהיה לו עם מה להנות את גופו. וזה נקרא "חיוב", היינו מילוי, שעם המילוי הזה הוא ממלא את חסרונותיו.

אבל גם לחסרון האדם צריך. אחרת אין לו מקום, שיוכל לכנס אור החיים. וחסרון נקרא "כלי". זאת אומרת, שאם אין לו כלים, אין הוא יכול לקבל משהו. וחסרון נקרא "רצון", היינו שיש לו רצון לאיזה דבר, והוא מרגיש, שדבר זה חסר לו, ורוצה למלאות את החסרון. וכפי שיעור הרגשת חסרונו, וכפי נחיצות מילוי חסרונו, בשיעור זה נמדד חסרונו. היינו, מה שנקרא "חסרון גדול" ו"חסרון קטן", זה תלוי במידת הרגשת הנחיצות למלאות את החסרון.

זאת אומרת, אם האדם בא לידי הרגשה, שחסר לו משהו, וההרגשה זו הוא מרגיש בכל רמ"ח אבריו, אבל למלאות את חסרונו, אין לו רצון חזק, זה שאין לו כל כך רצון גדול למלאות חסרונו, יש הרבה גורמים:

א. שהוא סיפר להחברים, מה שחסר לו, והוא מרגיש את הנחיצות שבדבר. אולם החברים נתנו לו להבין, שאין זה בגדר, שתוכל להשיג את הדבר, שחסר לו. אז החברים שלו השפיעו עליו את דעותיהם, שהוא מוכרח להשלים עם המצב, שבו הוא נמצא. כי הם החלישו את כח ההתגברות, שיוכל להתגבר על המכשולים, שמפריעים לו, בכדי להשיג את מבוקשו. וממילא גם החסרון וההשתוקקות גם כן נחלש, מסיבה שהוא רואה, שאף פעם לא ישיג את מבוקשו. ומשום זה, היינו כיוון שאין הוא רואה שום מציאות, שיוכל למלאות את חסרונו, זו סיבת אי השגת המטרה שלו, גורם שיחליש את חסרונו. נמצא, שהרצון הגדול נתמעט מסיבת היאוש.

ב. ויש לפעמים, אפילו שהוא לא מספר להחברים, למה הוא משתוקק, ורק הוא שומע מחברים, שאחד מדבר להשני, ושומע, איך שהם כבר באו לידי יאוש, ומזה גם הוא מקבל השפעה, שהיאוש שלהם משפיע עליו, שנאבד לו כבר ההתלהבות, שהיתה לו, שיגיע לדביקות בהקדם האפשרי, ונאבד לו כח הרצון הזה.

ג. ולפעמים האדם חושב לעצמו, בלי שום לשון הרע מבחוץ. אלא הוא רואה, שכל פעם, שהוא רוצה להתקרב לקדושה, וכשמתחיל לעשות בקורת, הוא ראה אז להיפך, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. ומשום זה נאבד לו כח העבודה.

נמצא, שאז הוא רובץ תחת משאו, כי אין לו ממה להתפרנס, כי הוא רואה רק שלילה וחושך. אי לזאת, הוא מאבד את רוח החיים שלו, שהיתה לו כאילו קצת פרנסה, הנקראת "להחיות את נפשו". ועכשיו הוא מרגיש עצמו למת מרוחניות. היינו, שאינו יכול לעשות שום תנועה בעבודה, ממש כאילו היה מת ממש.

זאת אומרת, אף על פי שהוא רואה עכשיו את האמת, היינו הכרת הרע, אבל זהו שלילה, מזה אין האדם יכול לקבל שום חיות, כי לפרנס את הגוף היא דוקא מחיוב, כנ"ל. ומשום זה מוטל על האדם ללכת בקו ימין. מב' סיבות:

א. שלא יחלש לו הרצון, היינו עם זה ששומע לשון הרע.

ב. בכדי לקבל חיים, שזהו דוקא מחיוב. היינו, שהוא ענין חיוב, שיש כאן ענין של שלימות.

אבל קשה להבין, איך בזמן שהוא עשה בקורת על סדרי עבודה שלו, וראה את האמת, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שזהו אמת, איך יכולים לומר לו, שילך בקו ימין, הנקרא "שלימות". הלא זהו שקר גמור, לפי ראות עיניו, שעשה חשבון של אמת.

ידוע, שהכלל והפרט שוים זה לזה. היינו, שאותו סדר, שנוהג בהכלל, לפי אותם סדרים מתנהג הפרט. ובענין הכלל ניתן לנו להאמין בביאת המשיח, כמו שכתוב (בתפילה "אני מאמין") "אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא".

לכן אסור להאדם להתייאש, ולומר "אני רואה, שאין אני מסוגל להגיע לדביקות ה'". שזה נקרא, שהוא יוצא מגלות של אומות העולם, הנקרא "אהבה עצמית", ולכנס לרשות הקדושה, ויגיע לתקן את שורש נשמתו, להידבק בחיי החיים.

ובהאמור יוצא, אם האדם מאמין בהגאולה, שיבוא בבחינת הכלל, הוא צריך להאמין, שהגאולה יבוא לו בבחינת הפרט. נמצא, שהאדם צריך לקבל שלימות לעצמו מבחינת העתיד. באופן, שהאדם צריך לצייר לעצמו את מידת הטוב והעונג והשמחה, שהוא יקבל בזמן שיקבל מילוי על כל חסרונותיו. שבטח שזה נותן לו סיפוק נפשי וכח לעבודה, להשיג המטרה זו, שהוא מקוה להשיג אותה.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך מקודם לצייר לעצמו, למה שהוא מקוה. שזה יתן לו, אם הוא ישיג, אושר וחדוה, בזה שהשיג למה שהיה מצפה. אבל האדם צריך מקודם לדעת היטב את המטרה, שהוא רוצה להשיג. ואם אין האדם נותן תשומת לב ועיון רב למה הוא מצפה בחיים שלו, היינו שיגיד לעצמו "עכשיו אני באתי לידי החלטה, מה אני רוצה, לאחר שביררתי את חדות חיים, מה שיש להשיג בעולם".

אם יהיה לו האפשרות להשיג את זה, אז הוא יהיה לו כח ותבונה להגיד "עכשיו אני יכול לתת תודה לבורא עולם, על מה שברא עולמו". פשוט שעכשיו הוא יכול לומר בכל לבו "ברוך שאמר והיה העולם", היות שאני מרגיש את הטוב והעונג, שבאמת כדאי לי ולכל הנבראים, שנבראו לקבל את הטוב והעונג הזה, מה שאני קבלתי עכשיו ממטרת הבריאה, שנקראת "רצונו להטיב לנבראיו".

והגם שעדיין הוא רחוק מהשגת המטרה, ובכל זאת אם הוא יודע בידיעה ברורה, ממה הוא יכול לקבל את האושר שלו לעתיד. שזה כמו שכתוב (אבות, פרק ששי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר".

ובזמן שהוא שם לב לזה, היינו למה הוא יכול להגיע, זאת אומרת, שהוא מרגיש את חשיבות המטרה, ומצייר לעצמו, לאיזה אושר ושלימות הוא יגיע, ובטח השמחה והחדוה, שיהיה לו בעת שישיג זה, אין לשער, כנ"ל.

לכן, לפי שיעור שהוא מאמין בחשיבות המטרה, ובשיעור שהוא מאמין ב"אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא", הוא יכול לקבל מילוי של אור החיים מהמטרה העתידה. כידוע, שיש אור פנימי ויש אור מקיף. ופירש אאמו"ר זצ"ל, שאור פנימי פירושו, מה שהוא מקבל בהווה, ואור מקיף נקרא, מה שעתיד להאיר, אבל עדיין לא השיג את האור. אבל האור מקיף מאיר בשיעור מה בהווה, לפי מידת הבטחון שהוא מאמין שישיגו.

ואמר, שזה דומה לאדם, שקנה סחורה מהשוק. והיות שהיו הרבה אנשים, שהביאו מן הסחורה הזו להשוק, ואז הסחורה ירדה מערכה, וכל הסוחרים היו בדעתם למכור את הסחורה בכל מחיר שהוא. אבל ואין קונה, שכולם היו מפחדים לקנות, אולי יהיה עוד יותר בזול.

ואיש אחד קנה את כל הסחורה בזילי זול. וכשבא לביתו וסיפר להם מה שהיה בהשוק, כולם צחקו ממנו "מה עשית. הלא בטח שכל הסוחרים ירצו למכור את כל הסחורות, מה שיש להם בהמלאי שלהם, ואז יהיה הכל יותר בזול. נמצא, שאתה תפסיד את כל הכסף שלך.

אבל הוא באחד, שאומר "אני שמח עכשיו יותר מתמיד, היות שאני ארויח עכשיו מהסחורה זו, לא כמו תמיד, שהייתי יודע, שאני צריך להרויח מהסחורה עשרים אחוז, אלא אני ארויח חמש מאות אחוזים. אולם אני לא אמכור את הסחורה בזמן הזה, אלא אכניס את הסחורה במחסן, ואני אוציא את הסחורה לשוק בעוד שלש שנים, כי אז הסחורה הזו כבר לא תהיה נמצאת כאן במדינה. ואז אקבל את המחיר, כפי שאני מבין". נמצא, שבהווה, היינו בשנה זו, כשיעשה חשבון, כמה שהרויח, אז אין לו כלום. וזה נקרא, שבהווה אין לו שום דבר, שיהיה לו במה לשמוח.

וזהו משל לאור פנימי, שהוא מאיר בהווה. אבל ענין אור מקיף, הנקרא "אור, שמאיר דוקא בעתיד". אבל הוא מאיר גם כן בהווה. וזהו לפי מה שהוא מאמין בעתיד, שאז הוא יקבל את השכר, למה שהוא מקוה. ואז תהיה השמחה שלו בשלימות, והוא מקבל עכשיו שמחה ומצב רוח מרומם, מזה שהוא יקבל בעתיד.

וזהו המשל הנ"ל, שהסוחר הזה, שכולם צוחקים ממנו, שלא היה לו לקנות סחורה בשוק דוקא מסחורה שירדה מהפרק, שאף אחד לא רצה לקנותה. והוא קנה, רק בדבר שאחרים השאירו אותה, מטעם שאין לה ערך. והוא שש ושמח עכשיו, ממה שהוא מאמין ובטוח מאה אחוז, שבעוד שלש שנים הסחורה הזו לא תהיה בנמצא, ואז הוא יתעשר. נמצא, ממה שיהיה בעתיד, מזה הוא נהנה בהווה.

ובהאמור יוצא, בשיעור שהוא מאמין, ולא מתייאש מהעתיד, שיגיע לו, כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא", הוא יכול להנות בהווה, מכל מקום שעתיד לבוא. נמצא לפי זה, כשאומרים לאדם, אף על פי שהלך בקו שמאל, היינו שעשה בקורת, ורואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, והוא רואה את האמת הזה, היות שהוא לא רוצה לרמות עצמו, להצדיק את מחשבותיו ומעשיו, אלא הוא מבקש את האמת, ולא איכפת לו אם האמת היא מרה, אלא הוא משתוקק להגיע להמטרה, שבעבורה הוא נולד, אולם מכל האמת הזו, הוא לא יכול להמשיך בקיומו, כי אי אפשר לחיות בלי תענוג, הנקרא "חיות וחיים", ובכדי לחיות צריכים אור, המחיה את האדם, וע"י זה שיחיה, יש לו אפשרות לעבוד ולהגיע להמטרה, ומשום זה הוא מוכרח אז לעבור לקו ימין, הנקרא "שלימות".

אבל השלימות הזו, ממה שהוא מקבל עכשיו חיות, שמהחיות הזו הוא מפרנס את גופו, צריכה להיות בנויה על "אדני אמת". ומעוררת השאלה, איך הוא יכול לקבל שלימות, בזמן שהוא רואה את האמת, איך שהוא נמצא בשפל המצב, ומשוקע באהבה עצמית מראשו עד רגליו, ואין בו שום ניצוץ של השפעה.

ועל זה הוא צריך לומר, הכל נכון מה שהוא רואה, אולם זהו מצד אור פנימי הוא כך. פירוש כנ"ל, שמבחינת ההווה הוא בשפלות, ואין לו ממה לקבל שמחה וחיים. אבל מבחינת אור מקיף, שהוא בחינת העתיד, בזה שהוא מאמין כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא". נמצא, ע"י האור מקיף, שמאיר בבחינת העתיד לבוא, הוא יכול להמשיך אותו, שיאיר בהווה. וכפי שיעור אמונה ובטחון, שיש לו בביאת המשיח בבחינת הפרט כנ"ל, הוא יכול להמשיך חיים ושמחה, שיאיר עכשיו בהווה.

ונמצא, שעכשיו, שהולך בקו ימין, בכדי לקבל שלימות, הוא אמת אמיתי. היות שהאור מקיף מאיר בהווה כנ"ל. וחוץ מזה, שהיא דרך אמת, אלא היות שע"י זה שהוא מאמין בביאת המשיח באופן פרטי, זוהי סגולה גדולה, שע"י מצות האמונה יתקרב אצלו את העתיד לההוה, שפירושו, שהאור מקיף יהיה פנימי, שזה נקרא, שהאור מתלבש בהווה ממש, שזה נקרא "שעתיד המקיף להיות פנימי".

ומכאן, היינו מבחינת האמונה, שמאמין, שסוף כל סוף הוא יבוא להמטרה, ואף על פי שמצד הדעת הוא רואה כל פעם, איך שהוא מתרחק מהמטרה אחורה ולא קדימה, מכל מקום הוא מתגבר והולך למעלה מהדעת. אז האמונה בעצמה מצטרפת כל פעם בבחינת "פרוטה - פרוטה מצטרף לחשבון גדול". עד שיזכה לאמונה שלימה בקביעות, שהיא השגת אור דחסדים בהארת חכמה, כמו שכתוב בהסולם.

ובהאמור נבין על מה ששאלנו, מה שהזהר מתרץ, שמשום זה כתוב "ישיר" לשון עתיד. שמרמז בזה, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. כי בעניני עבודה אנו צריכים לדעת, מה יש לנו עכשיו, בהווה. לדעת, מה שאנו צריכים לעשות. אם כן מה אנו יכולים ללמוד, מה שיהיה בעתיד לבוא.

וכפי שהסברנו, צריכים ללכת בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, ולקבל מזה חיים, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן יש עצה, להרגיש שלימות, ממה שיהיה בעתיד. וזה שצדיקים אומרים "שירה לעתיד לבוא". היינו, שאומרים עכשיו, בהווה, שירה, על מה שיקבלו בעתיד. זאת אומרת, כפי מה שהם מציירים לעצמם מהטוב והעונג, שיקבלו בעתיד, הם יכולים להרגיש זה בהווה, אם יש להם את האמונה שיש עתיד, שבעתיד כולם יתקנו.

על זה הוא כבר יכול לתת תודה לה' בהווה, כפי שיעור הרגשתו, כך שיעור השבח שלו, שיכול לתת בהווה. וחוץ מזה שמקבל עכשיו חיים, מחויב הוא מרויח, מזה שהמטרה בכללה מקבלת אצלו חשיבות, מטעם שהוא מוכרח לצייר לעצמו, מהו הטוב והעונג, שמוכן להנבראים לקבל.

ובכל פעם שמעיין בדבר, הוא רואה לאט לאט כל פעם יותר, מה שהוא יכול לקבל בעתיד. היינו, מה שמוכן לנו מצד מטרת הבריאה. הגם שהוא רואה במצב שבו נמצא, עדיין יש מרחק גדול ממנו עד להמטרה, אבל זה תלוי בשיעור, שהוא מאמין בהמטרה, כדוגמת המשל הנ"ל. וזה כפי הכלל "כל העומד לגבות כגבוי דמי" (יבמות ל"ח).

ובהאמור נבין מה שהזהר מתרץ, שהטעם הוא שכתוב "ישיר" לשון עתיד, הוא לרמז, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מטעם, שצריכים לדעת זאת, בכדי שנוכל לקבל עכשיו שמחה וחיות, מזה שיהיה בעתיד לבוא. וע"י זה יכולים לומר עכשיו שירה בהווה, כאילו היינו מקבלים עכשיו בהווה את כל הטוב והעונג.

וזה נקרא, שיכולים לקבל הארה ממקיף. זאת אומרת, שהמקיף מאיר מרחוק בפנימי, היינו שהגם שהאדם עדיין רחוק מלהשיג את הטוב והעונג, מכל מקום הוא יכול להמשיך הארה מהמקיף גם בהווה.

ועתה נבאר מה ששאלנו על מה שהזהר מתרץ, מדוע כתוב "השירה הזאת" לשון נקבה, מטעם, שמשה וישראל יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי. ושאלנו, מדוע משה וישראל לא משבחים את המלך בשביל עצמם.

אולם מקודם צריכים להבין, מהו הענין, שצריכים לשבח את המלך. בגשמיות אנו מבינים, שמלך בשר ודם הוא נצרך לכבוד שיכבדוהו. וע"י השבחים, שהעם נותנים לו, הוא מקבל הנאה מזה. אבל לגבי הבורא יתברך, בשביל מה הוא צריך, שאנחנו ניתן לו שבחים, ולזמר לפניו זמירות ושירות.

ידוע הכלל, בכל מה שאנו מדברים מהבורא, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אבל בו יתברך עצמו אין שום השגה. אלא כל מה שמדברים, הוא רק בערך השגת התחתונים.

ומשום זה צריכים, שהאדם יתן שבח והודאה לה'. כי בזה האדם יכול למדוד ולשער את גודל וחשיבות הנתינה, מה שהבורא נתן לו. שבערך זה האדם יכול לבחון עצמו, כמה הוא מרגיש את חשיבותו וגדלותו של המלך.

כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהנבראים יהנו ממנו. ולפי גדלותו של הנותן, כך בשיעור הזה מרגישים טעם והנאה בהנתינה, שנתנו לו בכדי להנות. וכשהוא משתדל לתת תודה, אז יש לו מקום וסיבה לעיין ולהסתכל בהנתינה, מה שקבל, וממי קבל. היינו גודל הנתינה וגודל הנותן.

נמצא, שהתודה, מה שהתחתון צריך לתת, הוא לא משום שהעליון יהנה, אלא שע"י זה התחתון יהנה. אחרת זה דומה להמשל, שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר לא נשא לשוא נפשי".

ושאל, מהו הפירוש, שהאדם נושא לשוא, היינו בחינם את הנפש שלו, שנתנו לו משמים. ואמר, שזהו דומה, שנותנו שק דינרי זהב לילד, והוא שש ושמח בהדינרים, משום שיש להם מראה יפה, שמושך את העינים לראות. אבל מהו הערך של דינרי זהב, אין הילד מוכשר להעריך.

ומזה יכולים להבין, שענין התודה והשבח, שנותנים להבורא, הוא רק לטובת הנבראים. היינו, שיש לו מה לשבח להמלך. הכוונה, שבעת שהוא משתדל לתת השבחים להבורא, אז הוא הזמן, שמוכשר להרגיש את חשיבות המתנה. וחשיבות של נותן המתנה. ומשום זה יש בעיקר לתת תשומת לב על השבח, שנותנים להמלך. וזה גורם, שתהא אפשרות לתת לו כל פעם נתינה חדשה. אחרת, אם האדם לא יכול להעריך את מתנת המלך, אי אפשר לו לתת משהו, כי זה נכנס בגדר "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו" (חגיגה ד' ע"א).

ומהו הטעם ששוטה מאבד מה שנותנים לו. וזה פשוט, היות שהוא שוטה, שאינו יודע להעריך את החשיבות שבדבר. לכן אין הוא שם לב לשמור את המתנה, שנתנו לו. ומשום זה, כפי חשיבות המתנה, כך הוא שומר אותה. וממילא הוא יכול להיות תמיד במצב של התעלות לעולם, כי רואים שהוא לא מאבד, מה שנותנים לו, כי הוא יודע להעריך אותה.

ומזה יוצא, שיש לאדם הרבה ירידות, שזהו מטעם, שהוא לא מעריך את מתנת המלך. זאת אומרת, שאינו יודע להעריך את שיעור חשיבות של ההתקרבות, שנתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון, שכדאי להיות עובד ה'. והיות שלא יודע להעריך את חשיבות שבהדבר, היינו הכרוז, שקוראים לו, שיכנס לשרת את המלך. והאדם יכול עוד לקלקל, אם הוא יהיה נמצא בשרות המלך, ולא ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפגום במשהו. אז מלמעלה זורקים את האדם חזרה, למקום אשפה וזבל.

ואוכל במצב הזה, היינו, שהוא מפרנס את עצמו מאותה פסולת, שחתולים וכלבים מחפשים להמציא להם מזונות, גם הוא מחפש שם פרנסה לפרנס את גופו. היות שלא רואה, שתהיה לו פרנסה ממקום אחר. שפירוש, אותם דברים, שהיה אומר עליהם, שהם פסולת, ואינם ראויים למאכל אדם, אלא שזה מתאים רק לאכילת בעלי חי, עכשיו, בזמן ירידה, הוא בעצמו רודף אחר פרנסה זו, ואין לו השתוקקות למאכל אדם, מסיבת שאינו מוציא בו שום טעם.

ומשום זה, עיקר יציבות המצבים של עליות, תלויה בחשיבות הדבר. לכן עיקר הוא תלוי בשיעור, שנותן תודה ושבח על זה, שמקבלים אותו מלמעלה. כי השבחים בעצמם, מה שהוא נותן להבורא, זהו עצמו מגדיל את חשיבותו ויוקרתו. וזוהי הסיבה, שאנו מצווים לתת כובד ראש בענין נתינת השבח. ויש ג' הבחנות בנתינת השבח:

א. גודל הנתינה. היינו, שלפי חשיבות המתנה, כך הוא שיעור השבח וההודאה, שנותנים עבור המתנה.

ב. גודל הנותן. היינו, אם הנותן הוא אדם חשוב. למשל, אם המלך נותן איזו מתנה למי שהוא. ואז יכול להיות, שהמתנה הוא דבר קטן, מכל מקום היא חשובה מאוד. זאת אומרת, שיעור השבח והתודה אינה באה בחשבון גדלות המתנה, אלא נמדדת לפי גדלות הנותן. היינו, שיכול להיות אותו אדם, שנותן לשני אנשים. אלא אצל אחד מהם הנותן יותר חשוב, שהוא מכיר בחשיבותו ובגדלותו של הנותן. ובטח שהוא נותן "תודה" יותר גדולה מהשני, שאינו מכיר כל כך את חשיבות הנותן.

ג. גודל הנותן, ולא חשוב אם הוא נותן. דהיינו, יש לפעמים, שהמלך הוא כל כך חשוב אצל האדם, והאדם משתוקק רק לדבר עם המלך. ולא מטעם, שרוצה לדבר עם המלך, בכדי שהמלך יתן לו משהו, הוא לא רוצה שום דבר, אלא כל ההנאה שלו, היא בזה שיש זכיה לדבר עם המלך. אלא שאינו מדרך הנימוס, לכנס להמלך ושלא לבקש איזו בקשה.

ואי לזאת, הוא מחפש איזו בקשה, שהמלך ימלא לו את בקשתו. היינו, שהוא אומר, שהוא רוצה לכנס להמלך, בשביל איזה דבר, שהמלך יתן לו. אבל לאמיתו של דבר, זה שאומר, שהוא רוצה, שהמלך יתן לו משהו, זה רק משפה ולחוץ. אבל באמיתות הלב הוא לא רוצה שום דבר מהמלך. אלא זה שיש לו היכולת לדבר עם המלך, זה מספיק לו, ולא חשוב לו, אם המלך נתן לו משהו, או שלא נתן לו שום דבר.

אנשים מבחוץ, שרואים שהוא לא קבל שום דבר מהמלך, ומסתכלים עליו, כשהוא יוצא מבית המלך, שהוא שש ושמח, ומרגיש עצמו בהתרוממות הרוח, הם צוחקים ממנו, ואומרים לו "אתה טיפש גדול, ואין לך שום הבנה ושכל, היות שאתה רואה בעצמך "בגפו יבוא ובגפו יצא". היינו, כשנכנסת להמלך לבקש משהו מהמלך, ויצאת מבית המלך בידים ריקות, אם כן לשמחה מה זו עושה".

וזה ניתן לנו להבין, אם האדם, בזמן שהוא מתפלל לה', שיתן לו משהו, יש להבחין בזה:

א. שהאדם מתפלל לה', שיתן לו, מה שהוא דורש מה'. ואם הוא מקבל את דרישתו על קבלת התפלה, היינו בעת שהוא מקבל את מבוקשו, הוא מוכן אז לתת תודה לה', וכפי ערך גודל הישועה, שקבל מה', בשיעור זה השמחה וההתרוממות רוח, ונתינת השבח והודאה, זאת אומרת, הכל נמדד בשיעור גדלות הישועה, מה שקבל מה'.

ב. בשיעור גודל הנותן. פירוש, לפי שהוא מאמין בגדלות ה', זה הוא הקובע אצלו, מה שהוא מקבל משהו מהבורא יתברך. היינו, אפילו שלפי דעת המקבל, הוא דבר מועט, אבל על כל פנים קיבל משהו מה', כבר יש לו מקום להיות בשמחה, ולתת שבח והודאה לה', היות שהנותן הוא חשוב אצלו, כדוגמת המשל הנ"ל.

ג. בגדלות הנותן בלי נתינה. גם כן יש לו חשיבות גדולה, כנ"ל, שאם כל כך חשוב אצלו המלך, עד כדי כך שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך, אלא לזכיה גדולה ולהון תועפות יחשב לו, אם הוא יכול לדבר כמה מילים עם המלך, ומה שהוא בא עם איזו בקשה, הוא רק לפנים, מטעם "שאין לבוא להמלך אלא עם איזו בקשה". אבל הוא לא בא בשביל שהמלך ימלא לו את בקשתו. ומה שאמר, שהוא דורש משהו, הוא רק עבור החיצונים, שלא מבינים, שלדבר להמלך זוהי הנתינה הכי חשובה, אולם החיצונים לא מבינים זה.

וכשאנו מדברים מגוף אחד, צריכים לומר, "החיצונים" נקראים המחשבות, הבאות אל האדם מהעולם החיצון. שאין להם מושג מפנימיות, אין להם כלים להבין, שהפנימיות המלך זהו הוא חשוב. אלא הם מחשיבים את המלך, רק ממה שנמשך מהמלך אליהם, שזהו נקרא "חיצוניות המלך". אבל פנימיות המלך, היינו המלך בעצמו, ולא מה שנמשך מהמלך ולחוץ, אין להם שום מושג. לכן המחשבות האלו צוחקות מהאדם, בעת שהאדם אומר "היות שאני דברתי עכשיו עם המלך, לא חשוב אם המלך נותן לי את מבוקשי". אלא כל חפצו הוא רק את פנימיות המלך, ולא ממה שנמשך ממנו.

אי לזאת, אם האדם התפלל להקב"ה, והוא לא רואה, שהקב"ה נתן לו משהו. והיות שאצלו חשוב פנימיות המלך, ומשום זה הוא יכול להיות שש ושמח, בזה שהוא זכה לדבר עם המלך. אבל מחשבות חיצוניות שבו, רוצים לבטל ממנו את השמחה הזאת, משום שהם מסתכלות רק על כלי קבלה, מה הוא קיבל מיד המלך בכלי קבלה שלו. והוא אומר להן "אני שש ושמח, ואני נותן שבח והודאה להמלך רק בזה שנתן לי ההזדמנות לדבר עמו, זה מספיק לי".

ויותר מזה הוא אומר להחיצונים שלו "תדעו, שבזה שאני לא רוצה שום דבר מהמלך, רק לתת לו שבח והודאה, בזה אני עכשיו דבוק עם המלך. מטעם שאני רוצה להשפיע לו, בזה שאני משבח אותו. ויותר מזה אין לי מה לתת לו. נמצא לפי זה, שעכשיו אני נקרא "עובד ה'", ולא עובד את עצמו. ומשום זה אין אני יכול לשמוע את מה שאתן אומרות לי, מה הרוחת.

למשל, כל השנה, שעסקת בתורה ותפלה, וקיימת את כל המצות, הלא אתה עומד על אותה מדרגה, שמלפני שנה ושנתיים. אם כן, מהי השמחה שלך, שאתה נותן שבחים לה', ואומר, זהו הרווח שלי, שהרבה פעמים דברתי עם המלך, ומה נחוץ לי יותר. זאת אומרת, אם המלך היה נותן לי משהו ביד, יכול להיות, שהייתי מקבל את זה בעמ"נ לקבל. מה שאין כן עכשיו, שאין לי שום דבר ביד, אזי אני שמח ונותן תודה לה', משום שכוונתי בעבודה היתה רק בעמ"נ להשפיע".

אמנם, שהיות שהאדם אומר אז דבר אמת, לכן באה לו התנגדות גדולה מצד החיצונים, שהם לא יכולים לסבול למי שהולך על דרך האמת, אם כל כוונתו היא רק להשפיע. ויש לו במצב הזה מלחמה גדולה, ורוצים לשבור את השמחה שלו. והם נותנים לו להבין, שהדבר הוא להיפך. היינו, מה שהם אומרים לו, זו היא דרך אמת, והוא מרמה עצמו, וחושב שהצדק עמו.

ובדרך כלל השקר מצליח בעולם הזה. לכן הוא צריך אז להתחזקות יתירה. ולומר להם "אני הולך בדרך אמת, ועכשיו אני לא רוצה לשמוע שום בקורת. ואם יש אמת בדבריכם, אני מבקש מכם, שתבואו עם הטענות שלכם, להראות לי את האמת, בזמן שאני קבעתי אותו לבקורת. ורק בזמן הזה אני מוכן לשמוע דעתכם".

ובהאמור יוצא, שלא חסר להאדם, שיהיה לו שמחה בעבודת ה', רק אמונה. היינו בו בזמן שהוא מאמין בגדלות ה', הוא לא צריך לשום דבר, שיתן לו המלך. רק מזה שהוא יכול לדבר עם המלך, זהו כל מה שהוא היה משתוקק. דהיינו, לדבר עם ה', כנ"ל בבחינה הג' דנתינת השבח.

ואם יתן יותר תשומת לב, בזה שהוא משבח את המלך, אז ממילא באה אליו השראה עליונה, מסיבת שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך. וזהו דומה לספירת הבינה. כידוע, שחכמה בסופה אינה רוצה לקבל את אור החכמה, אלא החכמה רוצה להשפיע להמאציל, כדוגמת המאציל משפיע לחכמה. והיא רוצה בהשתוות הצורה.

ואז באה מאליו שפע, המכונה "אור דחסדים", על שם הכלי. היינו, המקבל רוצה לעסוק בחסד. לכן נקרא השפע "אור דחסדים". כעין זה כאן, כשהאדם לא רוצה שום דבר מהמלך, רק הוא רוצה להשפיע להמלך. והוא נותן תשומת לב, למה שהוא חושב. אז מאליו באה לו השראה עליונה, כפי הכנתו, בעת שהוא עוסק בשירות ותשבחות להמלך.

ועתה נבין את ענין, מה שמשה וישראל אמרו שירה שבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, ולא המטרוניתא בעצמה. ידוע, שכל מה שמדברים מעולמות עליונים, מדברים רק בערך הנשמות, שמלכות נקראת "כללות נשמת ישראל" או "כנסת ישראל", כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז), שנשמת אדם הראשון יצא מפנימיות עולמות בריאה יצירה עשיה, שמשם קיבל נפש, רוח, נשמה. וכולם יצאו ממלכות דאצילות, המכונה בשם "שכינה". וזעיר אנפין, שהוא המשפיע להמלכות, נקרא בשם "מלך".

והיות שמלכות היא המקבלת עבור הנשמות, נמצא, בזמן שהמלכות אינה יכולה לקבל שפע עבור עם ישראל, מסיבת שעדיין אין הם מוכשרים, שיהיו להם כלים דהשפעה, אחרת הכל הולך לסטרא אחרא, שהם נקראים "מתים", משום שבהם נוהג ענין של מקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "פירוד והתרחקות מה'", הנקרא "חיי החיים". ומשום זה הם נקראים "מתים".

וזה נקרא בזה"ק, שהאדם צריך לדאוג עבור "צער השכינה", ששם שייך צער, מסיבת שהיא לא יכולה לקבל שפע עבור הבנים שלה, שהם עם ישראל. והיא נקראת "כנסת ישראל", שהיא כונסת בתוכה השפע, מה שהיא צריכה לתת לכלל ישראל. אי לזאת, כשעם ישראל הם עוסקים בבחינת השתוות הצורה, יש מקום למלכות לקבל השפע עליון מהמלך, הנקרא "המשפיע", בשם "ז"א", בכדי לתת לעם ישראל.

וזה נקרא שהמלכות, הנקראת "מטרוניתא", משבחת את המלך על השפע שקבלה ממנו. וכנ"ל, שבזמן שאין היא יכולה לקבל מהמלך שפע עבור ישראל, נקרא זה "צער השכינה". וממילא, כשכן יכולה לקבל שפע, היא נקראת אז בשם "אם הבנים שמחה". והיא נותנת שבח להמלך. אבל כל הצער והשמחה מדובר רק בערך כלל ישראל.

וזהו שאומר הזה"ק, "שמשה וישראל אומרים השירה, שנותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא". שפירושו הוא, מה שמשה וישראל נותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא, שהכוונה היא, זה שתקנו עצמם לומר שבח להמלך, על מה שהמלך יתן למשה וישראל, לא היה בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות. היינו, שהם לא יכולים לסבול צער השכינה. ומשום זה הם עוסקים בהשתוות הצורה, בכדי שמלכות תהיה לה היכולת להשפיע. וזה שאומר "אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, כראוי".