תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
כי תצא
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת כי תצא

מוציא שם רע

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף א.

.1 מצווה לדון בדין מוציא שם רע, כמ"ש, וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. זה אחר הנישואים, שהרי אמר, לא מצאתי לבתך בתולים. ואין כל שם רע שווה. כי המרגלים, שהוציאו שם רע על הארץ, נענשו בגללה, ומתו ולא זכו לה. ואישה היא קרקע בארץ. לפיכך נחשבו המרגלים, כמו מוציא שם רע על אישה. כמו שלומדים, אסתר קרקע עולם הייתה.

.2 ואם תאמרו שם רע על אסתר, שתאמרו שהיא נטמאה באחשוורוש, ועם זה זכתה שיתלבש בה רוח הקודש, שהיא מלכות, כמ"ש, ותִלבש אסתר מלכות. א"כ אתם מוציאים שם רע על המלכות. והרי אמר הקב"ה, אני הוי"ה, הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לַפְּסילים. שזוהי השכינה, שנקראת שֵׁם, וכבוד, ותהילה, ורוח הקודש. והוא שם שהתלבש באסתר. ואיך תאמרו שנטמאה באחשוורוש?

.3 אבל חכמים, אוי לאלו שאוכלים תבן ושיבולים של התורה, שתורתם מעורבת מטו"ר, כמו תבן ושיבולים המעורבים מאכל וקליפות, ואינו יודע בסתרי תורה, אלא קלים וחמוּרים של תורה. קלים הם תבן דאורייתא, פסולת, וחומר של תורה הוא חיטה, שיש בה מאכל ופסולת. כי חִטה היא אותיות ח"ט ה', אשר ח"ט היא פסולת וה' היא הטוב, והיא עצה"ד טו"ר, שלומדים, עצה"ד חיטה הייתה.

.4 אין דרך המלך והמטרוניתא לרכוב על חמור, על חומר של תורה, שהוא חיטה ועצה"ד טו"ר. אלא על סוסים, שהם סתרי תורה, כמ"ש, כי תרכב על סוסיך מַרְכְּבותיך ישועה. כי אין מקלים במלכות שתרכב המלכה על חמור, וכש"כ המלך, שאין זה מקום הדיוט ועבד, שהוא מט"ט, שדרכו לרכוב על חמור.

ומשום זה בשעה שלא יזכו ישראל, כתוב במשיח, עני ורוכב על חמור. עני שָׁם הוא סימן, עירובין נידה יבמות, שהם ראשי תיבות ענ"י. ושאר המשנות הם בכלל אלו. שזה רומז, שכל זמן שאינו יודע סתרי תורה, אלא בתורה הנגלית, הוא עני בדעת. ורוכב על חמור, שהוא עצה"ד טו"ר. ואין הקב"ה נקרא מלך, עד שרוכב על הסוס שלו, כנ"י, המלכות, כמ"ש, לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. שהיא כולה טוב בלי רע כלל.

.5 הקב"ה, כשהוא מחוץ למקומו, אינו מלך. וכשחוזר למקומו, והיה ה' למלך. וכך ישראל, כמו שלומדים, כל ישראל בני מלכים. וכמו האב, כך הבנים אינם בני מלכים, עד שיחזרו לארץ ישראל.

האם הרוכב על החמור הוא הדיוט? אע"פ שהוא הדיוט כלפי אדונו, לומדים, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. כי הדיוט, זהו העבד מט"ט. והוא הרוכב על החמור הזה.

ואדה"ר, שלא שמר על הכבוד שנתנו לו, שאכל מעצה"ד, הורידו אותו, שיאכל יחד עם חמורו, שהוא עצה"ד טו"ר. ושאל את הקב"ה, אני וחמורי נאכל באבוּס אחד? ויששכר זכה בחמור הזה, להיקרא, יששכר חמור גָרֶם. משום שהכניע תחתיו את החמור הזה, נקרא חמור גרם, שהוריד אותו מגֶרֶם המעלות.

.6 המטרוניתא, מלכות, כתוב בה, ומלכותו בכל מָשָׁלה, שמושלת גם על הקליפות. וע"כ אחר שהתלבשה אסתר במלכות, כמ"ש, ותלבש אסתר מלכות, שלטה אסתר על אחשוורוש ועל אומתו. וכתוב בהם, והרוֹג בשונאיהם. ולא התייחד עימה אחשוורוש. אע"פ שהיו בבית אחד, לא התייחדה עימו, אלא כמו יוסף, שכתוב בו, ותנח בִּגדו אצלה. שלא כתוב לבושו, אלא, בִּגדו, כמ"ש, בוגדים בָּגָדוּ, חיצי חיצוניות שלו, שיש בה אחיזה לקליפה.

.7 ומשום זה אסתר לשון סֵתר, כמ"ש, אתה סתר לי. כי השכינה הסתירה אותה מאחשוורוש ונתנה לו שֵׁדה במקומה, ואסתר חזרה לזרועו של מרדכי. ומרדכי, שהיה יודע השם המפורש ושבעים לשון, עשה כל זה בחכמה. משום זה, יש לאדם לדבר עם אשתו קודם שמתייחד עימה, אולי התחלפה אשתו בשׁדה.

.8 וזה באישה, שהיא מצד עצה"ד טו"ר, נוהג בה חילוף לשדה. אבל אם היא מהשכינה, אין לה שינוי. כמ"ש, אני הוי"ה לא שָׁניתי. אני, זו השכינה, שאין לה פחד מהקליפות, כמ"ש, כל הגויים כאַין נגדוֹ.

.9 במקום שהשכינה שם, כמה סגולות שם. ע"כ משום שהשכינה התלבשה באסתר, הייתה ראויה להיעשות עימה כמה סגולות. כמו שרה, שהקב"ה שמר אותה, ומשום שהשכינה הייתה עימה, שמר אותה מפרעה. ואפילו לבושה ותכשיטיה, כולם עשה הקב"ה סגולות, בזכות השכינה שהייתה עימה.

ומשום זה, כשבא פרעה לגעת בסנדל שלה, היכה אותו המלאך עם הסנדל. וכן בכל התכשיטים שלה, בכל תכשיט ותכשיט שהיה נוגע בה, היה התכשיט מכה אותו, עד שנפרד ממנה אותו הטמא, והחזיר אותה לבעלה.

.10 ואם בתכשיטים שלה היה כך, כש"כ מי שנגע בגופה, ואפילו באצבעה, לשם צד הייחוד, שאז כתוב, והזָר הקָרֵב יומת. כי הקב"ה לא נתן לו רשות להתקרב אליה, כמ"ש, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן.

.11 ומשום זה, לא כל הוצאת שם רע שווה. המרגלים, שהוציאו שם רע על ארץ ישראל, מתו. אלו שמוציאים שם רע על השכינה, כש"כ שהם מוכים בנשמותיהם. כי אלו שהוציאו שם רע על הארץ, לקו בגופיהם, ומיתת עצמם מתו. אבל מי שמוציא שם רע על השכינה, הנשמה שלו מוכה. וזהו למי שיודע להוציא שם רע על השכינה, ועיניו פתוחות. אבל מי שעיניו סתומות, אין לו עונש כל כך.

.12 ומה שלומדים, שאישה אנוסה מותרת לבעלה. ודאי שאיסור והיתר שבמשנה אינו מדבר אלא בדברי האדם והאישה, שהיא מאילן עצה"ד טו"ר. אבל אישה שהיא מעה"ח, אין דין שלה כמו אלו שמעצה"ד טו"ר, כי אותו שהוא מעה"ח הוא צדיק וטוב לו. ועליו כתוב, לא יאונה לצדיק כל אוֶון, ולא לבת זוגו הצדקת. ולמדנו זה משׂרה בבית פרעה, שלא הייתה לו רשות להתקרב אליה.

.13 ומי שהוא צדיק ורע לו, שהוא מעצה"ד טו"ר, כיוון שרע נמצא עימו, אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עימו. רשע וטוב לו, הוא שהתגבר היצה"ר על יצה"ט שלו. וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע. כי מי שמתגבר, לוקח השם.

אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע תחת רשותו. ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע וטוב לו, שהטוב תחת רשותו. רשע ורע לו הוא אל אחר, ס"מ. ורע לו, הוא סם המוות שלו, עבודת כוכבים ומזלות. שכתוב עליו, תְמוֹתֵת רָשע רָעה. ומשום זה אישה אנוסה אינה אלא א"כ יש בנשמה ההיא עירוב של טו"ר.

.14 והתורה שניתנה, נשברו הלוחות שלה, שהם משולים לבתולים. שכמו שהבתולים הם עדוּת על יושרה של הבתולה, כך הלוחות שניתנו לעיני כל ישראל, היו עדות על כל התורה. והקב"ה חזר ונתן אותה לישראל לשמור אותה. והתשבע"פ נקראת, הלָכה למשה מסִיני. וע"כ נקרא משה חתן של התורה. והחתן של התורה שבר הבתולים שלה, שהם הלוחות הראשונים.

ומי שמוציא שם רע עליה, ויאמר שהתורה ההיא אינה כראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו, שהוא, הקב"ה, הוא אבי הנערה, אבי הבת, שמרומזת במילה בראשית. כי בראשית אותיות בת ראשי, לרמז שהתורה היא בת המלך. ואז אמר הקב"ה, ופָרשׂו השׂמלה, ונפתחת יריעה מספר התורה, ויראו שכתוב בה, פסוֹל לךָ שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים, אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת.

.15 אמר אליהו למשה, סיני סיני, כך היה ראוי לנו לשמוע דבריך ולשתוק. אבל ברשותו של הקב"ה ושכינתו, אני רוצה לדבר דבר אליך, לכבודך.

.16 אמר אליהו, משה, כלה זו שלך, המלכות, נתן אותה הקב"ה לאברהם, לגדל אותה בשבילך. ומשום שהוא שמר אותה, היא נקראת בתו, כמו שלומדים, בת הייתה לו לאברהם ובכל שְׁמה. ובה קיים כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים. כמ"ש, וישמור משמרתי.

והוא היה אליה אוֹמֵן, כמ"ש, ויהי אומן את הדסה. והקב"ה בירך אותו בזכותה, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. ואברהם גידל אותה בכל המידות הטובות וגמל לה חסד, והעלה אותה בגדולה, במידת החסד שלו. ובזכותה היה ביתו פתוח לרווחה, לגמול חסד עם כל באי עולם.

.17 ומשום שגמל חסד עימה, כשבניו של אברהם היו בערבון, בכמה עוונות שלהם במצרים, אמר הקב"ה, משה, לֵךְ והיה גומל חסד, למי שגמל חסד עימך, כי הכלה שלך, המלכות, נתתי אותה לו, שיגדל אותה במידות טובות. והוא גידל אותה, כלומר שהמשיך לה י"ג (13) מידות הרחמים, הרמוזות בג' מילים, וה"ו אנ"י וה"ו, שהם ראשי תיבות וא"ו, שכלולים בהם ע"ב (72) שמות.

כי בתחילת שם ע"ב הוא השם וה"ו, ובאמצעם הוא אנ"י, וסמוך לסופם וה"ו השני. וע"ב בגי' הוא כחשבון חסד, שבע"ב שמות היה מתגבר אברהם על ע"ב אומות, שהם ע' אומות ועשיו וישמעאל. ובכלה שלך, במלכות, הייתה לו סגולה בע"ב שמות, לאחר שהמלכות קיבלה אותם, והיה מנצח לכל אומה ולשון.

.18 ומשום זה כתוב, מוליך לימין משה זרוֹע תפארתו, שהיא המלכות, בוקע מַים מִפניהם. שקרעתָ הים בשביל בניו בי"ב (12) קרעים, כחשבון וו. ובזכות הא' שבמילוי ו"ו, הרומזת על הארת הבינה, עשית את הים ליבשה. ובה טבעו המצרים, שאינם מאמינים בוא"ו, ז"א, שבגי' היא אחד (13).

ולעת"ל יתקיים בישראל זרע אברהם, הכתוב, כימי צאתך מארץ מצרים אַראנו נפלאות. ובך יתקיים, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים של תורה מפניהם, לעשות לך שֵׁם עולם. ושָׁם תרוויח הכלה שלך.

.19 ומשום שהבת הזו, המלכות, ניתנה לישראל, שהיא הלָכה שלך מצד השמאל, הלָכה למשה מסיני. כי הלכה היא אותיות הכלה. כי מצד ימין הלכה שלך היא אות ה', ה' שמצד השם אברהם, והיא י' מצד השם יצחק. והכול ה"י מהשם אלקים, שהם המוחין דאלקים, ו"ק. אמנם בלעדי ה"י אלו, המלכות נקראת אלם, להיותה בלי מוחין.

ואתה וא"ו, כי משה הוא ז"א, וא"ו, המילוי של המלכות והשלמוּת שלה, שהוא"ו משלים אותה במוחין דג"ר. ונקראת כוס מלא, כי בתחילה הייתה, כֵס יה, אשר כס חסר ו', והשם י"ה חסר ו"ה. ולבסוף, כוס מלא ברכת י"ה ו"ה. שהכוס התמלא והשם התמלא.

.20 ומשום שהמלכות ניתנה על ידך לישראל, שהם עמוד האמצעי, הכולל ימין ושמאל, יש לגלות למה ניתנה להם. כי ניתנה לאברהם, משום שהמשיך לה מידת החסד. ואתה גמלת חסד עם בניו, כמו שהוא גמל חסד עימך.

ונתן אותה הקב"ה ליצחק, לו ולזרעו, לשמור אותה מעצה"ד טו"ר, ועשו לה כמה גדרים וחתכו בשבילה כמה לבושים, שהם לבושי זהב, בכמה פסקי דין. והיו חולקים ושואלים על אלו פסקי דין, לתקן אותם בכמה תירוצים, לקשט אותה בכמה קישוטים לשבת וליו"ט, כדי שתהיה מקושטת אליך, בשעה שתבוא לגאול אותה בגאולה האחרונה, שכתוב בה, מ'ה ש'היה ה'וא.

.21 ומשום שהם גרמו לך ועשו לך טובות, אתה סבלת בגללם כמה צרות, כדי שלא ייהרג משיח בן יוסף, שכתוב בו, ופני שור מהשמאל, שהוא מזרע יוסף, שכתוב בו, בכור שורו הדר לו. וכדי שלא יתחלל הוא וזרעו בין העכו"ם, שמחמת חטאו של ירבעם, שעבד עבודה זרה, היה לו להתחלל בעכו"ם, הוא וזרעו, משום שירבעם בן נבט הוא מזרעו של יוסף. ובגללו כתוב בך, והוא מחוֹלָל מפשעינו. וכתוב, ובחבורתו נִרפא לנו.

.22 וישראל, משום שכלולים מימין ומשמאל, להיותם מקו אמצעי, אשר שָׁם, אותיות ה' י' שלך, ימין ושמאל של המוחין דמלכות, הן בשלמות, יש לך להתייחד עם המלכות ביניהם. ומשום שכתוב בך, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, ע"כ כתוב בך, ולוֹ תהיה לאישה, לא יוכל לשַׁלחה כל ימיו. כשהיא בגלות, אינו יכול לפרוש ממנה כל ימיו.

.23 ואיפה הוא השם הרע, שהוצאת עליה? אלא אחר שהמלכות ניתנה לישראל, כל מי שמוציא שם רע על ישראל, הוא כמוציא שם רע על המלכות. והשם הרע היה, במה שאמרת להקב"ה, למה ה' יחרה אפך בעמך ישראל.

והקב"ה אמר, וכי אתה הוצאת שם רע על ישראל שעשו את העגל. לֶך רד, כי שׁיחֵת עַמך. העם שלך, שהם הערב רב ודאי, שאתה גיירת אותם. הם עשו את העגל. ומשום זה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. וע"כ, ולו תהיה לאישה.

.24 קם משה ונשק לאליהו, בירך אותו, ואמר לו, תהיה מבורך מפי הקב"ה ושכינתו, בכל מידה ומידה שלו, ובע"ס שלו, ובכל השמות שלו, ובכל המלאכים. וענו כולם ואמרו, אמן. והקב"ה ושכינתו הודו בברכתו. אליהו, קום פתח פיך במצוות עמי, כי אתה הוא עוזר שלי מכל צד. כי עליך כתוב בתחילה, פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן. כי פינחס הוא אליהו, בן אהרון, בן אח שלי, כמ"ש, ואח לצרה ייוולד.

כי ימצא איש נערה בתולה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף ט

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף ט.

.25 כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אוֹרָשָׂה. אלו הם ישראל, שמצד השכינה נקראים בת. ותְפשׂה ושכב עימה ונמצאו, ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה חמישים כסף, ולו תהיה לאישה תחת אשר עִינה, לא יוכל שַׁלְחה כל ימיו.

חכמים וכל בעלי הישיבה אמרו, איש, אלו הם ישראל מצד הקב"ה, שנקרא איש. ותְפשה, בקשר של תפילין. ותפשה, בכנפי מצווה. אשר לא אורשׂה, בת יחידה, הנשמה, שע"י קשר של תפילין וציצית תופסים ישראל את הנשמה שלהם. ושכב עימה, בתפילת השכיבה, בהשכיבנו. ונתן לאבי הנערה חמישים כסף, כ"ה (25) אותיות שבייחוד שמע ישראל, וכ"ה אותיות שבייחוד בשכמל"ו.

.26 מי שעוסק בהלכה, במלכות, שלא לשמה, והרוויח ההלכה, ודאי בתפישה היא אצלו, שלא לרצון. ועכ"ז, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והלכה זו היא מצד הנער הטוב, מט"ט, שנבדל מאילן טו"ר, שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול. וע"ש הנער מט"ט נקראת המלכות נערה, שעתיד להתקיים בה הכתוב, ויינָערו רשעים ממנה, שהם איסור טמא ופסול, ס"מ והמחנות שלו.

.27 כי ימצא איש נערה בתולה. אלו הם ישראל, כמ"ש, כי נער ישראל וָאוהֲבהו. והם נקראים נער מצד מט"ט, שנשמותיהם מבריאה, ששם מט"ט. ואין איש אלא הקב"ה, כמ"ש, ה' איש מלחמה.

כי ימצא איש נערה בתולה, היא בתולת ישראל, שכתוב בה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ואיש, זהו הקב"ה, שפיתה אותה, כמ"ש, הנה אנוכי מפַתֶיה והולכתיה המדבָּר. ואח"כ פתח להם חמישים שערי חירות, חמישים שערי רחמים מצד אברהם, חסד. וזהו שכתוב, ונתן לאבי הנערה חמישים כסף. וכסף הוא ממדרגת חסד, אברהם.

.28 ביציאת מצרים נפתחו להם חמישים שערי חירות מצד הדין, שהוא שמאל, אדנ"י, המלכות מצד השמאל, ששָׁם, כמ"ש, דן אנוכי. כי באדנ"י יש אותיות דין, שמקודם דן אנוכי דין, ואח"כ יצאו. אבל בגאולה האחרונה כתוב, וברחמים גדולים אקבצךְ, שהוא מצד אברהם. וגדוּלה, חסד, היא מדרגת אברהם, כי בינה, שָׁם היא נקראת יד הגדולה, ושָׁם חמישים כסף, חמישים שערי בינה.

ואח"כ, לא יוכל לשלחה, בגלות, כל ימיו, כי, לו תהיה לאישה, כמ"ש, ואֵירשׂתיךְ לי לעולם. וכתוב, כי בועלייך עושַׂייך, ה' צבאות שמו. וכתוב, לא ייאמר לָך עוד עזובה. כי אע"פ שהשכינה היא בגלות, הקב"ה אינו זז ממנה.

ולו תהיה לאישה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף י

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף י.

.29 המצווה שלאחר זו, לשאת אנוסתו. כי ודאי יש אנוסה מב' צדדים. יש אנוסה מחמת אהבתו אליה, אבל היא אינה אוהבת אותו, ויש אנוסה, שהיא אוהבת אותו, אבל היא יראה להתחבר עימו בלי קידושין וברכה, והיא אינה רוצה אם הוא הדיוט. עליו כתוב, ולו תהיה לאישה.

.30 משל, יש נשמה שהיא מטרוניתא, כלומר שנמשכת ממלכות דאצילות. ויש נשמה שהיא אָמה, שנמשכת מעולם הבריאה. כמ"ש, וכי ימכור איש את בתו לאמה. ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה, מעולם עשיה.

וגם האדם הוא כך. יש אדם, שהוא עבד שפחה אל הנשמה. ולפעמים הנשמה הולכת בגלגול, מחמת שהאדם חטא עימה בגלגול הקודם. אז כמ"ש, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהנשמה אינה מוצאת בו מנוח, מחמת העוונות שבגלגול הקודם, והיצה"ר רודף אחריה, להיכנס בגוף, שהוא שפחה אל יצה"ר.

כוח העוונות שיש בגוף הזה מהגלגול הקודם, נבחן שהוא שפחה אל יצה"ר. והוא שד יהודי, הכפוף ליצה"ר. והנשמה, י', נקראת אמה עבריה, להיותה מעולם הבריאה. ובה השד הזה, כוח העוונות של גלגול קודם, מתהפך להיות שד"י, מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עימה להקב"ה בכל יום, בברוך. ומקדש עימה להקב"ה, בקדוש קדוש קדוש. ומייחד עימה להקב"ה בק"ש.

.31 ואחר שעושה כל זה, מה שהיה שד, מזיק, כוח העוונות שבגוף, חזר להיות מלאך שלו מבחינת מט"ט, וחזר להיות שד"י. כי כך עולה מט"ט בחשבון שד"י (314). ומיד יתקיים בו על הנשמה, הכתוב, ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשַׁלחה כל ימיו.

ואם אינו חוזר בתשובה, הנשמה משועבדת אצלו בעוונות שעשה, ויתקיים בו הכתוב, האישה וילדיה תהיה לאדוניה, שהנשמה תצא ממנו לשורשה. ואותו שד שהוא בעל חובו, שהוא כוח העוונות שבגוף מהגלגול הקודם, כתוב בו, והוא ייצא בגפו, שייצא בלי תיקון. והשד הזה הוא כמטה משה, שמתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. כך השד הזה, מתהפך משד למלאך וממלאך לשד, כפי מעשיו של האדם.

.32 השדים הבאים מהשד הזה, ההופך למלאך, יש מהם כמלאכי השרת, תלמידי חכמים היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות. והם בצורתם בארץ למטה, שהם בעלי הפילוסופיה, מגידי עתידות של ישראל, היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות. ע"פ האותות של החמה והלבנה והליקוי שלהם, וכל כוכב ומזל, יודעים, מה שמראה בעולם.

.33 ויש מהשדים כבהמה, שהם פרים ורבים כבהמה. הצורה שלהם למטה בארץ, הם עמי הארץ, שהם שקץ ובנותיהם שרץ. ועל בנותיהם כתוב, ארור שוכב עם כל בהמה. והם שונאים תלמידי חכמים בעלי משנה, שהם מלאכי השרת ממש. ומשום זה ביארו בעלי המשנה על האדם, אם יהיה כמלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לא, לא יבקשו תורה מפיהו. כי תלמידי חכמים הם כמלאכי השרת ממש.

עשר ולא תשע

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף יב

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף יב.

.34 ויש אחרים, בעלי סתרי תורה, בעלי מידות, שיורשים נשמות מצד המלכות הקדושה דאצילות, הכלולה מע"ס. ומי שיורש אותה וזוכה אליה, זוכה לע"ס בלי פירוד, עשר ולא תשע. כי אם היו יורשים המלכות לבדה, היו נמצאות ט"ס בפירוד ממנה. ומשום שאין באצילות פירוד, אמר בעל ספר יצירה, עשר ולא תשע, שלעולם אינן נמצאות ט"ס עליונות בפירוד ממנה.

.35 הייתכן שהמלכות עולה למעלה מעשר, ושם היא לבדה? השם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שיש בו עשר אותיות, הוא ע"ס דז"א, י', שמתייחד במלכות, ואינה עולה למעלה מעשר דז"א, שאינה נפרדת ממנו. ומשום זה אומר ספר היצירה, י' ולא י"א. אבל מי שמחבר י', שהוא אות ברית, יסוד, בשפחה, או שמחבר המטרוניתא, מלכות, הכלולה מי', בשד של עבודה זרה, ס"מ, נידון בגיהינום.

.36 כי מי שיורש את בת המלך, מלכות, אינו זוכה בה, אלא אם הוא בן מלך, שנקרא, בנִי בכורִי ישראל, שמצד זה, נקראים ישראל בנים אל הקב"ה. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם. וזוהי מלכות דאצילות.

.37 ויש כנגדה מלכות דבריאה, מלכות למלאכים שבבריאה, נערה של המלכות דאצילות, ומשמשת שלה. והיא בצורת גבירתה שבאצילות, כלולה מע"ס. מלכות דבריאה הזו, מחמת עוונות ישראל, יכולה להתחלל בין אוה"ע. אבל מלכות דאצילות של הקב"ה, כתוב עליה, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהילתי לַפְּסילים.

הקב"ה אינו נותן אותה למי שמחלל שבתות וימים טובים, אלא למי שהוא בן מלך, ושומר תורה ומצוות באהבה וביראת אדונו, ולא ע"מ לקבל שכר, אלא כבן, שמחויב לעשות ציוויו של אביו, שעליו כתוב, כבד את אביך ואת אימך. את אביך, הקב"ה, ואת אימך, השכינה. ועכ"ז, מי שמחלל הנערה של המלך, מלכות דבריאה, נחשב לו כאילו היה מחלל המלכה שלו.

.38 אין כל השדים וכל עבדי השכינה שווים. כי כתוב בשכינה, ומלכותו בכל מָשָׁלה. יש לה כמה נערות עבריות, מלכויות דבריאה, ושפחות עבריות, מלכויות דעשיה. ויש לה עבדים ושפחות נוכריים של הס"א, שמשמשים אותה, כדי שלא תימצא מלכות אחרת בעולם בזמן שהיא שולטת. וע"כ גם הס"א כפוף לה אז ועושה רצונה.

ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף יד

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף יד.

.39 ואלו שפחות נוכריות הן מצד סם המוות, שהן כנגד השכינה, שהן נוקבא של ס"מ, אשר השפחה הייתה למטרוניתא, כלומר שפחה יורשת את גבירתה. וס"מ והנוקבא שלו, שהוא אל אחר, עבדים היו אל הקב"ה, ואח"כ עשו עצמם אלוהות. והקב"ה עתיד להעביר אותם מהעולם ולמחות אותם.

.40 אם בני אדם עושים אותם אלוהות, ולא מרצון עצמם, למה נענשו להעביר אותם מהעולם? אלא כשהיו דור המבול ודור הפְּלָגָה יודעים בהם, והיו מקטירים להם ומשתחווים להם, ובכוח ההוא שהיו מקטירים להם ומשתחווים להם, היו יורדים אליהם ועשו רצונם, והיו מדברים באלו הצורות שעשו, הרי נעשו אלוהות ועבודת כוכבים ומזלות. ומשום זה עמד הקב"ה להעביר אותם ולמחות אותם מהעולם, את הצלמים שלהם שהיו עובדים אליהם, וקלטו מהם רוחות וצלמים.

.41 וכשיש ערב רב בעולם, יורדים ס"מ ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם. וע"כ הקב"ה יעביר אותם מהעולם, כמ"ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. האם בזמן הגלות האחרונה אין עבודה זרה, משום שבני אדם אינם יודעים בהם? אלו היודעים שם בערב רב, נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו, וישראל שביניהם. והערב רב מצליחים בהם, לקיים מה שכתוב, ומשלֵם לשונאיו אֶל פניו להאבידו.

.42 קמו כל התַנָאים והאמוראים ובירכו את משה, ואמרו לו, סיני סיני, מי יכול לדבר לפניך, שאתה בצורת אדונך, שבזמן שדיבר בהר סיני, שתקו כל החיות שבמלאכים, וכל החיות שבכיסא, והעליונים והתחתונים, ולא נמצא דיבור אחר אלא שלו. ומשום שאתה בנו בצורה שלו, צריכים כל בעלי הישיבה לשמוע דברים ממך. אל תיתן שתיקה לדבריך.

ושׂימַח את אשתו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף טו

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף טו.

.43 כי ייקח איש אישה חדשה, לא ייצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. מצווה זו, שהחתן ישמח עם אשתו שנה אחת, כמ"ש, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושִׂימַח את אשתו אשר לקח, שאלו 12 חודשים הם שלה. כי השנה היא כלה, המלכות שנקראת שנה, ואין כלה זולת ב-12 חודשים, כמ"ש, ויעש את הים עומד על שנים עשר בקר. כי הים הוא המלכות. י"ב (12) בקר הם ד"ס חו"ב תו"מ, שבכל אחת ג' קווים, שהם י"ב בכל מקום.

ומתוך שאין תיקון הכלה חוץ מי"ב, ע"כ צריך החתן לשמח אותה ואת ביתה, אותה ותיקוניה, כעין של מעלה. וע"כ כתוב ביעקב, וייקח מאבני המקום. המקום הוא מלכות, אבני המקום הן י"ב. ומי שמשמח את הכלה, משמח את העלמות שלה, שהן ספירותיה שבבריאה. ועלמות הן י"ב. והכול הוא שנה. ומשום זה צריך החתן לשמוח באשתו שנה אחת.

.44 שמחה זו אינה שלו אלא שלה, כמ"ש, ושׂימח את אשתו. לא כתוב, ויִשְׂמח את אשתו, אלא ושימח, שיְשַׂמח את הכלה. כעין זה, אין שמחה לכלה זולת בגוף ובתיקוניה. ומי שמשמח אותם, צדיק.

וע"כ כתוב, נקי יהיה לביתו שנה אחת. נקי, שלא יעמול בדברי העולם, כדי שיהיה לו רצון לשמח אותה. נקי, מכל. נקי, ממסים ומארנונות וממס גולגולת. נקי, שלא ייצא לצבא לעשות מלחמה. כדי שתימצא שמחה למעלה ולמטה, ולעורר שמחה למעלה. אשרי העם הקדוש, שאדונם שמח בהם. אשריהם בעוה"ז ואשריהם בעוה"ב.

ביומו תיתן שׂכרו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף טז

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף טז.

.45 המצווה שלאחר זו, לתת שׂכר השכיר בזמנו. כמ"ש, ביומו תיתן שׂכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו.

מט"ט הוא שְׂכר השכיר, שליח מן ח"י (18) עולמות, יסוד דאצילות, לקבל ח"י ברכות התפילה בשביל המלכות, בכל יום ג"פ. משום זה, ביומו תיתן שכרו, זוהי תפילת שחרית. ולא תבוא עליו השמש, זוהי תפילת המנחה, שאם עבר יומו, בטֵל קורבנו. כי עני הוא, בגלות, שאין לו משלו, אלא מה שנותנים לו בתפילה.

משום זה התפילה שלו היא, כמ"ש, תפילה לעני כי יעטוף, שהיא בעטיפה של ציצית. ותפילה לעני היא תפילין של יד, המלכות.

.46 ואליו הוא נושא את נפשו, זוהי תפילת ערבית, שכנגד אֵמוּרים ופְדָרים הנותרים מקורבנות היום. והם כמו פֶּרֶט הכרם ופאת שׂדך, שעליהם לומדים, שיירי מצווה מעכבים את הפורענות. כמ"ש, לֶעני ולגֵר תעזוב אותם, לעמוד האמצעי, ז"א.

כי עמוד האמצעי כשהוא מחוץ למקומו, בגלות, נקרא גר. ומשום זה אמר משה, אני, שהמדרגה שלי היא עמוד האמצעי, קראתי לעצמי גר בגלות הראשונה. כמ"ש, גֵר הייתי בארץ נוכרייה, שז"א רובץ בגלות בשביל ישראל.

.47 הרי מצוות לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר. ולמה כתוב, לעני ולגר תעזוב אותם? כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומן, כי אדם שהוא מחוץ למקומו נקרא גר. כש"כ הנשמות, שהולכות ערומות מהעולם ההוא ובאות לעוה"ז. עליהן כתוב, כציפור נודדת מן קִינה, זוהי הנשמה, שהשכינה אינה זזה ממנה.

כן איש נודד ממקומו, זה הקב"ה, שהוא נע ונד ממקומו, מעוה"ב, בינה. ונודד אחר השכינה, שהיא עם הנשמה בעוה"ז, עד שנשלמו הימים, שהתחייבה הנשמה ללכת מחוץ למקומה.

והוא שומר אותה, עד שיחזיר אותה למקומה. ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. וע"כ מי שחוזר בתשובה, ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר הקב"ה ושכינתו למקומם.

וזהו סוד הגאולה, כמ"ש, היום אם בקולו תשמָעו. ולפיכך, גם כשישראל בארץ ישראל, נקרא הקב"ה גר, בגלל נשמות ערומות אלו, שלא נעשה להן לבוש מתורה וממצוות, שיוכלו לבוא למקומן בעולם ההוא. ותפילת ערבית מעוררת רחמים עליהן, שישובו למקומן. ואז גם הקב"ה חוזר למקומו, לבינה.

.48 אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב"ה, ושל ישיבה תחתונה של מט"ט, משה, אנו שליחים של ריבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, ושקול כנגד שישים ריבוא (600,000) מישראל, ואתה החזרת הקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה. ובזכותך ייגאלו ישראל ויחזרו למקומם.

ואין כוח לב' משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לגאול את ישראל, חוץ ממך. ובגללך הם מתעכבים, לגאול את ישראל. השלם דברים מכובדים אלו, שעליהם כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.

.49 אמר להם, בשביל שכיר זה, העבד מט"ט, הבא לקבל ג' תפילות, התקינו בעלי המשנה שלכם, שהאדם יהיה בג' הברכות הראשונות של תפילת העמידה, כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו, ובברכות האמצעיות, כעבד המקבל שכר מאדונו, ובברכות האחרונות, כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו.

.50 ומשום זה עֶבד אברהם ורבקה נמשלו לזה, כאשר הקב"ה ישלח מט"ט, העבד שלו, בשביל לקבל התפילה, המלכות, יאמר לו, אולי לא תׂאבֶה האישה ללכת אחריי. אולי התפילה לא תרצה ללכת אחריי. אמר לו הקב"ה, וניקית משבועתי זאת.

כי חכמה היא אבא, כלומר אברהם, הנקרא אב, שהוא חסד, והוא עולה ונעשה חכמה בגדלות, ויורד בצדיק, יסוד, לשמור השכינה בגלות. ומשם, מיסוד, שלח העבד, מט"ט, שהוא בגי' שד"י, להיותו כנגד היסוד, אחר התפילה, שבּה השכינה.

.51 אמר לו השליח מט"ט, תן לי סימנים להכיר בתפילה, ששם נמצאת הבת, השכינה. אמר הקב"ה, והיה הנערה אשר אומַר אליה הַטי נא כַּדֵך ואשתה, ואמרה שְׁתה. אם התפילה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח, אז תדע שהשכינה שם.

ואם לא, אלא שמוצא כל איברי הגוף מלאים עוונות, שכל כוונותיו בתפילה הן רק לעצמו ולא לעשות לי נחת רוח, ולא נמצא בו איבר שלם, שתשרה שם תורה, אור הרוח בצורת עמוד האמצעי, ומִצווה, אור הנפש בצורת רבקה, השכינה, שהייתה שושנה בין החוחים, שהם רשעים גמורים. ציווה לעבדו מט"ט, הישמר לך פן תשיב את בני שָׁמה, שהוא רוח דקדושה, כי מצווה היא נפש, רוח הוא תורה. כי רוח נמשך מז"א, הנקרא תורה. ואינו זוכה לרוח ולנפש דקדושה.

יראת חטא קודמת לחכמתו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף יט

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף יט.

.52 לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. כל שיִראת חֶטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. יראת חטאו, היא אמא עילאה, בינה, הנקראת תשובה. חכמה, היא אבא עילאה. כשמקדים אות ה' הקטנה, מלכות, שהיא מצווה, שורה עליו תורה, ז"א, ו'. וכשמקדים יראה, ה"ר, לחכמה, שורה עליו חכמה, י', ונקרא בן, בן י"ה. מכאן הכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם.

.53 זה שמי לעולם וזה זִכרי לדור דור. זה שמי, י"ה. וזה זכרי, ו"ה. שמ"י עם י"ה בגי' שס"ה (365). זכר"י עם ו"ה בגי' רמ"ח (248). וכולם בגי' תרי"ג (613), תרי"ג מצוות שניתנו לבנים קדושים, שיהיה להם חלק בשמו. כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו.

.54 וכשמקדים תורה למצווה או חכמה ליראה, מתהפך השם עליו לנוקבא, למדה"ד, כעין זה הוה"י. כי השם ביושר מורה למדה"ר, ולמפרע מורה על מדה"ד. שמתהפך הכול לדין, קשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף. וכעין זה תהיה הגאולה.

אם זכו, ייצאו ברחמים, כמ"ש, בטרם יבוא חֵבֶל לה והמליטה זכר, וייצאו ברחמים. ואם לא מקדים רחמים, ייצאו בצער. וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים, כמו שלומדים, לפי הצער השכר.

.55 והיציאה של הנפש, כשנולדת לעולם, מקודם שיצאה, יש לה צער, חבלי לידה. ואחר שיצאה, היא ברחמים. כמ"ש, בבכי יבואו, ואח"כ, ובתחנונים אובילֵם. ומשום זה כתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע. וייצאו ברחמים.

וכמו ששלח הקב"ה את יונה, כי נוח הוא יסוד, ולא מצאה מקום לנוח, כמ"ש, ולא מצאה היונה מנוח. כך שלח לו את משה בתחילה. שלח לו, שמשום שלא מצא מקום להיסתר ממנו, ע"כ נגלה לו.

יונה זו הנשמה, שעליה הרמז, וישַׁלַח את היונה מאיתו, שהקב"ה שלח אותה לעוה"ז. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהייתה נעה ונדה בייסורים בעוה"ז. משום זה כתוב, ותָשָׁב אליו, שזכתה לתשובה. וזכתה לשוב לשורשה.

ועד"ז אמר משה לרבי שמעון, שלפיכך נגלה אליו, משום שכבר הסתיר עצמו ממנו בכל המקומות שהיה אפשר להיסתר שם. וכיוון שאין לו עוד מקום להסתיר את עצמו ממנו, ע"כ נגלה אליו.

מכל זה אנו למדים, שצריכים להקדים מלחמות וצער ודין וייסורים, מטרם שזוכים לרחמים. כי לפי הצער, השכר.

.56 וכתוב בהם, וייפן כה וכה ויַרְא כי אין איש. שמשה ראה, שכולם חייבים, ולא נמצא בהם איש שיהיה זוכה לצאת מהגלות. ומשום זה מיאן ללכת לשם, ואמר, שְׁלח נא ביד תִשלח.

והרי עתה אתה כמו בזמן של יציאת מצרים. בך, עִם ישראל, יתקיים הכתוב, כימי צאתך מארץ מצרים אַראנו נפלאות. ובגלות האחרונה ישלח עימך ב' משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שהם כנגד ב' כנפיים של היונה, השכינה.

כי אתה, בגלות הרביעית, כגוף, ואין לו כנפיים. ולא עוד אלא בתחילה היו ישראל כגוף, ואתה ואהרון כב' כנפיים של היונה, ובהם פרחו ישראל מהגלות.

אין מצווה שלא נכללו בה ע"ס

[לית פקודא דלא אתכלילן בה ע"ס]

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כ

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כ.

.57 אין מצווה שלא נכללו בה ע"ס. בתיבה כתוב, תחתִיים שנִיים ושְׁלישים תעשהָ, לכלול בה כוהנים לוויים ישראלים, חג"ת. והתיבה בכללה, השכינה, עימהם. תורת ה', שהיא השכינה, רביעית לחג"ת, ה' אות רביעית בשם הוי"ה. ומשולשת, שמקבלת שלוש אותיות יה"ו, להשלים אותה לשם בן ד', הוי"ה.

ועשר מדרגות הנכללות בה, שמקבלת אותן בשביל ישראל, הן יו"ד ה"א וא"ו ה"א, עשר אותיות, שיתקיים על ידיהן בישראל הכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם, בנים אתם לה' אלקיכם. כי השם הזה, הוי"ה במילוי אותיות א', ממשלתו על צלם האדם, ועל כל איבר שלו.

דגים וחגבים אין טעונים שחיטה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כא

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כא.

.58 המצווה שלאחר זו, לדון בדיני חגבים. דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתירה אותם. כך בעלי המשנה, אינם צריכים שחיטה ממלאך המוות, אלא שכתוב בהם, ויגווע וייאסף אל עמיו. כמו דגי הים שחיוּתם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה חיותם בתורה. ואם נפרדים מהתורה, מיד מתים, שהם התנינים שבמשנה, שבה גדלים תניני הים.

ואם אלו שביבשה, שאין בהם תורה, ייפלו למים, לתורה, ואינם יכולים לשוט, שהם תלמידים שלא הגיעו להוראה ובכל זאת מורים, הם מתים. אבל בני אדם שהם בעלי הקבלה, הם למעלה מכולם. בהם כתוב, ויִרדו בדגת הים ובעוף השמיים, שהם בעלי המשנה, התנינים. התנין הגדול זהו נחש בָּרִיח, שהוא כנגד הכתוב, והַבּריח התיכון בתוך הקרשים, שהוא קו אמצעי, ת"ת.

.59 בזמן שהתנינים, בעלי המשנה, יש בהם מחלוקת, ומקשים זה לזה, נמצא אחד בולע את חברו, כדגי הים, שהגדול בולע את הקטן. וזהו תלמיד קטן שלא הגיע להוראה ומורה, חייב מיתה. ואם הם שווים זה לזה, ששניהם גדולים, ויש בהם מחלוקת ושאלה, כתוב בהם לבסוף, את וָהֵב בסוּפה. ופירושו, אהבה בסוֹפה. כי והב פירושו אהבה.

ושׂים בסלע קינֶךָ

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כב

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כב.

.60 בתוך כך הנה דג גדול הזדמן אליו, שהוא רב המנונא סבא, ואמר, משה, אֵיתן מושבֶךָ ושׂים בסלע קינֶךָ. תַנְיָא, שהם התַנאים, העוזרים לך בגלות, להקים את השכינה, כי הדגים, התנאים, הקן שלהם הוא בסלע, במלכות. איתן בהיפוך האותיות הוא תניא, איתנים בהיפוך האותיות הם תנאים. הישמר מפניהם, כי אתה כבד פה וכבד לשון, ומי שרוצה להתקיף דגי הים שבסלע, שהם בעלי המשנה, התנאים, צריך להיות חזק, ובלשון חדה ומלוטשת, הנוקבת ומגיעה עד תהום הגדול אשר שם.

.61 כי עוד חזון לַמוֹעד ויָפֵחַ לַקֵץ ולא יְכַזב, אם יתמהמָה חכה לו, כי בוא יבוא לא יאחר. הפסוק הזה נוקב ויורד עד תהום רבה. מי הוא שירד לתהום רבה, למצוא הזמן של הקץ? אלא אתה, שכתוב בך, צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה.

כמה בעלי המשנה שרצו לרדת לעומק ההלכה, המלכות, למצוא שם זמן הקץ של הגאולה, וירדו לשם ולא עלו. ואע"פ שלשונם הייתה, כמ"ש, כפטיש יפוצץ סלע. כי הפטיש שלהם חלש מדי ולא יוכל לנקוב בסלע, לדעת את הקץ. ומי שנקיבתו באותו סלע היא בלא רשות, יבוא נחש לנשוך אותו. ויש אחרים שמנקבים אותה, עד שמגיעים לתהום הגדול, ואינם עולים משם.

בר נַפְלֵי

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כב

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כב.

.62 ובזמן שהנקב פתוח, כל מי שנופל לשם אינו עולה. ומשיח בן דוד נפל לשם עם משיח בן יוסף. ומשיח בן דוד הוא, כמ"ש, עני ורוכב על החמור. ומשיח בן יוסף הוא, כמ"ש, בכור שורו.

וכתוב, כי יכרה איש בוֹר ולא יכסנו ונפל שָׁמה שור או חמור. ומשום זה נקרא משיח, בר נַפְלֵי. והשכינה נפלה עימהם, כמ"ש, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

ואתה משה הוא, כמ"ש, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו, זהו משיח בן יוסף, שעתיד להיהרג.

.63 ד' גלויות היו. ג' כנגד ג' קליפות של האגוז:

א. תוהו, קו ירוק, קליפה ירוקה של האגוז.

ב. בוהו, אבנים מפולמות, סלעים חזקים, שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים, ואוחזים בהם, להוציא מים של תורה. ומשום זה נקראות אבנים מפולמות, משום שמהן יוצאים מים.

ג. וחושך, קליפה דקה של האגוז, הגלות השלישית שהייתה קטנה.

ד. וחושך על פני תהום, תהום רבה, החלל של האגוז.

.64 קליפה ד', תהום, נקראת בור שנפל שמה שור. כמ"ש ביוסף, בכור שורו הדר לו. וכתוב בו, וישליכו אותו הבוֹרה, שהיא נוקבא רעה של הקליפה. והבור ריק, הוא זָכר של הקליפה. ריק בלי תורה, הנקראת מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו. וזוהי גלות רביעית, שהיא ריק בלי תורה, דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים, שהם רמאים כנחשים וכעקרבים, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר. ועליהם כתוב, היו צריהָ לראש.

.65 וייפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה, שהיא גלות רביעית.

ומשה, אתה ירדת לשם, תהום הוא המוֶת בהיפוך האותיות, ואין מוות אלא עניות, עניות מדעת. והרי נִברר זה למעלה לפני התנאים והאמוראים, שכולם ירדו בשבילך בתהום, בגלות הרביעית, לעזור לך.

הלווייתן

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כד

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כד.

.66 ואתה תניא שמסייע לך, כלומר אתה עוזר לעצמך, יותר מכולם, משום שאתה הלווייתן של ימה של תורה. כי אדונם של כל הדגים נקרא לווייתן, ע"ש התורה, שכתוב בה, כי לִוויַת חן הם לראשךָ. ובך, כמ"ש, אדם ובהמה תושיע ה'.

אדם, הוא ת"ת, שכתוב בו, אדם כי ימות באוהל. ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עניות. ובהמה, אלו עמי הארץ, שנכנעים כסוס וכפרד תחת בעלי המשנה.

.67 בתוך כך בא רבי שמעון. פתח משה ואמר, בעלי המשנה, מי הוא לווייתן? אמר לו רבי שמעון, הוא שמדרגתו עמוד האמצעי וצדיק, שנאמר בו, גוף, שהוא ת"ת, וברית, שהוא יסוד, אנו מחשיבים אותם כאחד. והוא גדל בים, באמא עילאה, בינה, שבה מייחדים אל הקב"ה כ"ה (25) אותיות שבשמע ישראל, וכ"ה אותיות שבבשכמל"ו, שבחשבון ים, חמישים. והוא בה, שהוא נמצא באותו הים, בינה.

אמר משה, ודאי לווייתן עומד על שפת הים, והעולם עומד על סנפיריו, שלווייתן זהו צדיק יסוד עולם, שכל העולם עומד עליו. אמר רבי שמעון, אשרי חלקך משה.

צעקה הנערה המאורָשׂה ואין מושיע לה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כה

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כה.

.68 בת הקול, המלכות, בגלות, עד שאתה תבוא אליה, כי אתה הוא הקול שלה. כי המלכות היא דיבור ומשה הוא ז"א, הקול של הדיבור, והדיבור הוא בת של הקול. ונקראת בת, משום שכל אישה היא בת בעלה, כמ"ש, ותהי לו כבת. ע"כ נקראת בת קול. והיא מאורָשׂה לך, כי עדיין לא נכנסתָ עימה לחופה, לגאולה.

.69 כמ"ש, צעקה הנערה המאורשׂה ואין מושיע לה. וכך היא השכינה, האֵם העליונה, צועקת על בניה, ישראל, ואין מושיע לה, להוציא אותם לגאולה. עד שיבוא בשבילה עמוד האמצעי, ז"א, שהוא המושיע, שעליה כתוב, הנה מַלכּךְ יבוא לך, צדיק ונוֹשע.

הוא מושיע למעלה, ואתה למטה. ומשום שאתה בצורתו של ז"א, כתוב בך, ואתה פה עמוֹד עימדי.

וכל ישראל חזרו לאוהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ומי גרם לזה? הערב רב, שבגללם כתוב, וישלך מידיו את הלוחות. ומהשעה ההיא נפלה השכינה, ולא נגאלה מהערב רב, שכתוב בהם, וגם ערב רב עלה איתם. ובכל זה אינם נפרדים מישראל, והשפחה אינה נפרדת מגבירתה עד הגאולה האחרונה.

.70 אתה בן מלך, כדוגמה שלך, למדנו בעמוד האמצעי, בכל דבר. השמחה שלך תהיה כשמחתו, כשיבוא לגאול את השכינה, כמ"ש, והוא כחתן יוצא מחופתו.

כי הלבושים שלה בגלות חשוכים. ובזמן שהיא מתלבשת בהם, היא אומרת, אל תִראוני שאני שחרחורת. ואלו הקליפות הן משחית אף וחֵמה, שהן חג"ת דקליפות, כלומר הזכר דקליפה, שכולל אותן. והנוקבא הרעה שלו, השפחה הרעה, היא שבתאי, שעליה כתוב, ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא שבת המלכה. משחית אף וחמה, חג"ת דקליפה, הסובבים ג' אבות, חג"ת דקדושה.

עטרה על ראשו ואילן נאה לפניו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כו

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כו.

.71 ולא עוד, אלא מה שהייתה בת המלך, שהיא השכינה, י' על הו"ה, הכלולות באבות. ה"ר כלולה באברהם, חסד. ה"ת ביצחק, גבורה. ו' כלולה ביעקב, ת"ת. והי' הייתה ראש עליהם, כמ"ש, נפלה עטרת ראשנו.

משל למלך, שהייתה לו עטרה על ראשו, ואילן נאה לפניו. באה אליו שמועה רעה, הוא משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהייתה השכינה י' על הו"ה, שהייתה י' למעלה, חזר להיעשות הצירוף הוה"י, שהי' למטה. משום זה אמר דוד, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה, מאת ה' הייתה זאת.

כשז"א ומלכות בגדלות, ז"א באור החסדים ומלכות באור החכמה. כשמתייחדים שניהם, נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שבי' דהוי"ה שלו, ונעשית לו עטרה על ראשו. ונבחן שהמלכות היא י' דהוי"ה, וגוף הז"א הוא הו"ה דהוי"ה.

משל למלך, שהייתה לו עטרה על ראשו, שהיא המלכות המאירה בי' דהוי"ה דז"א. ואילן נאה לפניו, הו"ה, ג' קווים דז"א. אמנם בגלות התמעט ז"א לו"ק בלי ראש, והמלכות לנקודת הסיום שלו. באה אליו שמועה רעה, ומה שהייתה השכינה י' על הו"ה, חזר להיעשות הצירוף הוה"י, כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.

ודיברתם אל הסלע

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כו

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כו.

.72 קום משה, קח אבן זו בידך, המלכות, שכתוב בה, על אבן אחת שבעה עיניים, כדי לשבור הקליפות של האגוז. כי כמה רועים פרנסי הדור התאספו על אותה האבן, הסלע שלך, להוציא מים משם, כי הכלה שלך, מלכות, היא מעיין החכמה בסלע הזה, שנובע בתורה בסודות סתומים, כמ"ש, והחכמה מאין תימצא.

.73 וכל הכוח שלהם הוא להעביר הקליפה העליונה. וכשמגיעים לקליפה השנייה, החזקה, קשה להם, ומכים בה כל ימיהם כולם, בלשונותיהם, שהן חזקות כפטישים, ואין להם רשות להוציא ממנה מים.

אלא אלו הטיפות שיצאו על ידך, בזמן שכתוב בה, ויך את הסלע במטהו פעמיים. ובהכאה השנייה יצאו אלו טיפות. והם הרמזים של חכמה, הרמזים של חכמת הקבלה, שהם במסכת חגיגה ובשאר משניות. ואותה אבן, אין מי שיוציא ממנה חכמה, שהיא בפנים, שאין לה סוף, חוץ ממך, שלומדים בך, הלָכה למשה מסיני.

מלכות נקראת אבן. ויש ב' מיני מלכות:

א. עצם המלכות, מטרם שנמתקה בבינה, הנקראת מנעולא.

ב. מלכות, אחר שנמתקה בבינה, הנקראת מפתחא.

וכל המוחין המתגלים בז"א ובמלכות, הם ממלכות דמפתחא. אבל ממנעולא אין מתגלה כלום, כי אינה ראויה למוחין כלל עד גמה"ת.

ונאמר, שכל הכוח שלהם הוא להעביר הקליפה העליונה, שמעבירים הדינים והקליפות ממלכות דמפתחא, ומגלים המוחין ממנה. וכשמגיעים לקליפה השנייה, החזקה, לדינים דמלכות דמנעולא, אין להם רשות להוציא ממנה מים. כי ממנעולא אינם יכולים לגלות המוחין מטרם גמה"ת.

ויך את הסלע במטהו פעמיים, זהו המיעוט דקו אמצעי, הממעט את השמאל, בכוח מסך דחיריק שבקו אמצעי, שהוא משה. והוא מכה פעמיים: בתחילה מכה במסך דמנעולא ואח"כ במסך דמפתחא. כי גונז את המנעולא, כדי שלא תעכב גילוי המוחין.

ובהכאה השנייה יצאו אלו טיפות, במיעוט דמפתחא דווקא. וכן משם והלאה כל החכמים מוציאים ומגלים המוחין, שהן טיפות מים, רק ממפתחא. ולפיכך ביקשו ממשה שיקרב את גמה"ת, וייקח את האבן הזו, מלכות דמנעולא, ויתקן אותה.

.74 אמר משה, יש סלע ויש סלע, יש אבן ויש אבן. יש אבן של שם הוי"ה, שעולה לי' דהוי"ה ונעשית עטרה על הו"ה דהוי"ה. שעליה כתוב בדניאל, האבן אשר היכתה את הצלם הייתה להר גדול, כי הי' דהוי"ה הוא הר גדול.

ויש אבן, שהיא אבן מַשׂכּית, שמאל בלי ימין, שעליה כתוב, ואבן משׂכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה. כי עבודה זו להמשיך שמאל בלי ימין היא עבודה זרה. שאין שם נביעה של מי החכמה, כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. ולא דיבור, שהוא גילוי מוחין לחוץ.

.75 אלא אבן שהיא סלע של משה, עליה כתוב, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מֵימיו. כי הסלע הזה היא בת קול, מלכות דאצילות, ואין נוהג בה אלא דיבור ופיוס. אבל השפחה למלכות דאצילות, שהיא סלע אחר, שנקרא מִשנָה, נוקבא של העבד הנער, מט"ט, עליה כתוב, בדברים לא ייווסר עבֶד, אלא שמכים בה, ושוברים ממנה כמה פסקי דין, בירורים, ולוקטים אותן והן נקראות לקוטות. ועל מה שלוקטים אותן הן נקראות לקוטות, בלי נביעה של חכמה וקבלה.

המלכות דאצילות נבנית תחילה מקו שמאל, בב' המאורות הגדולים, ואח"כ מתמעטת עד לנקודה, ועולה לאו"א, ואו"א חוזרים ובונים אותה מימין. ואז היא נקראת בת מלך או בת קול. כי ז"א נקרא קול והמלכות בת קול.

ובעת שהתמעטה ממצב א', נפלו ט"ת שלה לעולם הבריאה, ונעשו שם ראש לשועלים, כי נעשו פנימיות עולם הבריאה. אמנם הן נבחנות לאחוריים שאינן מאירות, להיותן ממצב א', שהמלכות הייתה שם חכמה בלי חסדים.

וכבר נודע עניין הכאת הסלע, שהוא התעוררות המסך דחיריק שבקו האמצעי, להכות ולמעט הג"ר דשמאל, כדי שיתייחד עם הימין, שמיעוט זה נבחן להכאה במלכות, הנבנית משמאל. וכיוון שהמלכות דאצילות נבנית מצד ימין מבניין או"א, אין אותה הכאה דקו שמאל נוגעת לה כלום, אלא רק לאחוריים של המלכות, שנפלו ונעשו לפנימיות עולם הבריאה. וכשהיא מלובשת במלכות דמט"ט, היא סובלת מאותה הכאה דקו שמאל, להיותה כולה בחינת שמאל.

סלע של משה היא בת קול, מלכות דאצילות, ואין נוהג בה אלא דיבור ופיוס. כי המלכות דאצילות נבנית מאו"א מימין, וז"א צריך להמשיך לה חכמה בייחוד של דיבור ופיוס, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואין שייך בה שום הכאה, כי הכאה אינה נוהגת אלא רק בקו שמאל, וכל שבא מקו שמאל.

אבל שפחה היא סלע אחר, שהיא מלכות דמט"ט, שמט"ט נקרא עבד והמלכות שלו שפחה. אשר אחוריים דמלכות דאצילות ממצב א', התלבשו בפנימיותה, שנמצאת כולה שמאל, בה נוהגת הכאה, ולא במלכות דאצילות, שהיא ימין.

.76 אבל הסלע שלי היא בת מלך, מלכות דאצילות, עליה כתוב, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, בדיבור ובפיוס, כראוי לבת מלך. ומשום שהכיתי בה, הוכיתי עליה, ונגזר עלינו מוות, כי מי שממאן אל המלכה חייב מיתה, כש"כ מי שמכה בת מלך.

ומשום זה נגזר עליי, שלא אכנס לארץ ישראל. כי ארץ ישראל כנגד בת המלך, ואני קבור בארץ נוכריה. והמלכות, ארץ ישראל, התעברה ממני. וכתוב, ויירד אליו בשבט. והשבט הזה הוא אחד מהשבטים שלי, כי אני עתיד לרדת לשם, להיות עִם ישראל בגלות.

הכתוב, ובְנָיָהוּ בן יְהוֹיָדָע בן איש חיל, רומז על משה. וכתוב, ויירד אליו בשבט, באחד מהדינים שלו, דינים דמפתחא. ופסוק זה רומז על הגלות. ע"כ כתוב ויירד. שעתיד לרדת שם, להיות עם ישראל בגלות. ואע"פ שהכתוב מדבר בזמן שהיו בארץ ישראל, הכול נרמז בכתוב.

משה בן המלך

[רעיא מהימנא ברא דמלכא]

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף כט

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף כט.

.77 ביהמ"ק ושמו של משיח נקראים בשם הוי"ה. וד' אותיות הוי"ה הן ארבעה פני אדם, והם של שבט לוי, שהם יצאו מהחיות של שאר השבטים, שהן פני אריה שור נשר, ונכנסו בחלק של פני אדם, שהם ארבעה פנים שלו, כי פני אדם כוללים כל ד' הפנים.

ומשה הוא אדם בצורתו של אדה"ר למעלה. כמ"ש, מה שׁמו ומה שם בנו. מה שמו, אדה"ר, ומה שם בנו, משה. ומשום זה כוהנים ולוויים, מזונותיהם ע"י המלך, שאוכלים על שולחנו. ושאר צבאות המלך, כל אחד נותנים לו לאכול בבית המושב שלו. ומשה כבן המלך, קרוב אל המלך יותר מאלו האוכלים על שולחנו, כי אין קרוב אל המלך בכל בני מלכותו יותר מבנו.

.78 קם רבי שמעון ואמר אל בעל המאמר, זקן זקן, בדברים שלך נודע מי אתה, אתה הוא אדה"ר. מה שמו, כתוב עליך. מה שם בנו, כתוב על משה. ומשום שמשה חידש כמה חידושים בתורה, יש שמחה אצלך, כי בן חכם ישַׂמַח אב.

.79 משה, בפרשה זו נזכרת האסִיפה שלך לעולם ההוא. שכתוב, עלֵה אל הר העבָרים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך. ובפרשה זו יש לך לחזור לעולם ולחיות, ולהיכנס לארץ ישראל, ולהתחבר בפרשה זו בכלה שלך, ארץ ישראל, מלכות, שכתוב בה, הנני נותן לו את בריתי שלום. שהייתה שלו, ונתן אותה לפינחס, והוא אינו חסר. ומשום זה לא אמר לך כאן הקב"ה, רד, אלא, עלה אל הר העברים. כי מההר הזה תיכנס לארץ ישראל.

.80 ומה שכתוב בך, ולא ידע איש את קבורתו. אוי לאלו אטומי הלב, סתומי העיניים, שאינם יודעים הקבורה שלך, כי היית מבקש רחמים לפני הקב"ה, שלא יכניסו אותך באותה קבורה שבה אתה נקרא מת. כמ"ש, משה עבדי מת. ואלו הטיפשים היו אומרים, שמשה היה מפחד ממיתה כשאר הבריות, לצאת מעוה"ז לעוה"ב, והם אינם יודעים איך היו הקבורה שלך והמוות שלך.

.81 כי כך ביארו בעלי המשנה, שמֵתי חוץ לארץ אינם חיים. אינם אומרים, שאינם עתידים להֵחיות. שאם היו אומרים כך, היו כופרים בתחיית המתים. אלא כאן סוד גדול.

כי הקבורה של משה הייתה בצלם שאינו הגון לו, כמ"ש, בארץ צייה ועייף בלי מים, במדבר. ואין מים אלא תורה, כלומר שהמדבר הוא מקום הקליפות. ובה, בארץ צייה, כתוב, לא תוֹאר לו ולא הדר. ומי שראה אותו בצלם ההוא, כתוב, ונִראֵהו ולא מראֶה ונֶחְמְדֵהו. ומשום זה, נבואת ישעיהו, המתחילה בכתוב, הנה ישכיל עבדי, רומזת עליו.

.82 ומשום קבורה זו, היה מבקש רחמים, שלא ימות שם בחוץ לארץ, מפני מה שהייתה בארץ צייה ועייף בלי מים, שהם התורה. ומשום זה כתוב עליו, עלה אל הר העברים הזה, משפלותו הראה לו מעלתו.

אע"פ שאתה קבור במקום שאינו הגון לך, בלי הלבושים שלך, שהם עור ובשר, נע ונד מהמקום שלך, ומטולטל, וגולה. הרי פינחס, שעשית חסד עימו, שכתוב עליך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הרי הוא יעשה חסד עימך, ובו תתעלה בפרשה שלו, בפרשת, הנני נותן לו את בריתי שלום. כי פינחס הוא אליהו, מלאך הברית, שיעזור למשה להתחבר עם ב' משיחים, להוציא את ישראל מהגלות. שבּפרשה שלו, הכּלה שלך, המלכות, שם תתייחד עימה, כחתן עם כלתו.

.83 כי אתה, אם לא היית קבור מחוץ לארץ הקדושה, מחוץ לכלה שלך, לא היו ישראל יוצאים מהגלות. ועליך כתוב, והוא מחוֹלָל מפשעינו, כי נהיית חול בקבורה שלך, בגלל עוון ופשע של ישראל, שכתוב בך, ויקבור אותו בגיא. ומה כתוב בקבורה שלך? כל גיא יינשׂא, כלומר, כל שפל ונמוך יינשא בזכותך, שהם ישראל, שהם שפלים מכל אומה ולשון. וכל הר וגבעה יִשְׁפָּלו. הם הרשעים ועזי הרוח.

.84 וכתוב, ובחבורתו נִרפא לנו. בחיבור, שהתחבר עימנו בגלות, נרפא לנו. כי אתה כשמש המאירה, שאע"פ שהשמש שוקעת בלילה, היא מאירה בלבנה ובכל הכוכבים והמזלות. כך אתה מאיר בכל בעלי ההלכות והקבלות. וממך הם מושְׁקים בסתר, כמו מעיין המשקה האילנות תחת שורשיהם בסתר, עד שמתבקעים מֵימיו בגלוי. כמ"ש, יפוצו מעיינותיך חוּצה.

.85 כי אתה הוא כמו השמש, ההולכת בימי החורף תחת המעיינות בסתר, ומחממת אותם. וכשתגיע הגאולה, תהיה כשמש ההולכת בקיץ למעלה מהמעיינות, ויהיו צוננים בלי דין, ברחמים. כי כשאתה תחתיהם, הם חמים בדין.

בא משה ובירך את רבי שמעון, ואמר, ודאי אתה הוא המאיר לי, בזמן שכתוב עליי, כי בא השמש, שהוא אותיות כָּבה השמש, שמחשיך אורה. יהי רצון, ששם הוי"ה יאיר שמו עליך.

מראֶה במראָה דמיון וחלום

[מראה במראה דמיון וחלמא]

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף לב

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף לב.

.86 ועוד אמר רבי שמעון, ודאי אתה הוא הכול, כמ"ש, אם יהיה נְביאכם, ה' בַּמראָה אליו אתוודָע, בחלום אדבר בו. ומשום זה כשהתגלה לך אמא עילאה, בינה, אמרת, אָסוּרה נא ואֶראה את המראֶה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה. כי משום שהבינה היא רחמים, כתוב בה, לא יבער הסנה, שלא יבער הדין, המכונה סנה.

.87 וחמישה אורות יש בבינה, הנקראים קרני חמה. כי הבינה נקראת חמה. שהם מחסד עד הוד. ומהבינה עד הוד היו מאירים בך, משה. וזהו שנתן ההוד למשה, להודיע, שכל חמש הספירות חג"ת נ"ה ניתנו לך, כי אפילו הוד ניתן לך. ומשום זה פני משה כפני חמה, כבינה, שנקראת חמה. ואלו חמש ספירות עולות לחמישים שערי בינה. כי כל ספירה כלולה מע"ס.

כאן מדובר מבחינת הכלים, אשר העליונים ניתנו בתחילה ולבסוף התחתונים. ולפיכך, כיוון שזכה להוד, בהכרח שכבר קיבל כל הספירות שקדמו להוד.

.88 ואלו חמש שאמרנו, שהן ה"פ אור, שכתוב ביום ראשון של מעשה בראשית, שהוא חסד. שהן כנגד חמש אצבעות של יד ימין, חסד. הן שנראו לך בסנה, משום שאתה עתיד להוציא מגלות זרעו של אברהם, שהוא מדרגת ימין, חסד. ומשָׁם הבינה רחמים גמורים, היד הגדולה, חסד.

מצד הגבורה, הנקראת היד החזקה, חמש ספירות שלה, ה"פ רקיע, שכתוב ביום שני של מעשה בראשית, הן כנגד חמש אצבעות של יד שמאל. אבל מצד המדרגה שלך, קו האמצעי, כתוב, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, כנגד הגוף, קו האמצעי, הכולל גוף וב' זרועות וב' שוקיים, חמש בחינות כנגד חמש אצבעות שביד.

ונמצא שג' ידיים אלו הן חמש חמש חמש. חמש אצבעות של יד ימין, חמש אצבעות של יד שמאל, ב' זרועות ב' שוקיים וגוף, שהם חמש. והם ביחד עולים י"ה (15).

אמר לו משה, ברוך אתה לאמא עילאה, בינה. אבל י"ה אלו, ג' ידיים, חג"ת, עושים לי ה"ת בשביל מטה האלקים, שהוא ו', ז"א. אשר י"ה, חג"ת, בונים המלכות בשביל ז"א.

.89 אמר משה, רבי שמעון, הנני להתקיף הדברים שלך, שאמרת, שמראָה היא בינה. והרי מראָה היא לימין, כי הגי' של המילה, בַּמראָה, שכתוב בי, במראה אליו אתוודָע, היא רמ"ח (248), העולה בגי' אברהם, חסד, שראייה זו אשר במראָה הוא חסד דז"א, ולא של בינה.

אמר לו רבי שמעון, בתחילה נראה לך מראָה, שכתוב בו, במראָה אליו אתוודָע, שהיא בינה. ואח"כ אמרת, אסורה נא ואראה את המראֶה הגדול הזה, בינה, שנזכר בו ה"פ הסנה, כנגד חמישה אורות הימין שבבינה, המאירים ה"פ סנה, שהם חמישה דינים שבה. והם מתהפכים לרחמים כמו בינה. וע"כ לא יבער הסנה.

ועתה נגלה לך שוב מראֶה זו ברמ"ח מצוות עשה, שהן בחמשת חומשי תורה, בחמישה אורות דחסד דז"א, שנקרא תורה.

קם משה, ונישק אותו ובירך אותו. וצריכים לדעת שיש ב' מראות: מראָה המאירה, ז"א ובינה, ומראָה שאינה מאירה, מלכות.

.90 אמר לו משה, רבי שמעון, מראֶה זו, לפעמים היא באות ה', שכתוב, המראֶה הגדול. ולפעמים באות ב', במראָה אליו אתוודע. ולפעמים במ', וממראֵה מותניו ולמטה. ולפעמים בכ', כמראֵה אדם עליו. ולפעמים בו', ומראֵה כבוד ה'. ולפעמים למראֵה. ולא היה צריך תוספת אות כלל, חוץ מב', במראָה.

אלא ודאי מראֶה זו כלולה מע"ס, וכל אות מורה על הספירה שלה. כמראֵה, באות כ', מורה על ספירת הכתר. וכך שאר אותיות, כל אחת מראה על הספירה שלה.

.91 וכמה חזיונות יש לה, וכן כמה דמיונות ומראות יש לה, והכול נודע בעין השכל שבלב, במלכות, שלומדים בה, הלב יודע הלב מבין. כתוב, וביד הנביאים אדַמֶה. הנה הדמיון אינו אלא בשכל הלב, במלכות, ואינו כדמיון שבעין. כמ"ש, ואֶל מי תדַמיוּני ואֶשוֶוה, ואֶל מי תדמיון אֵל.

ויש חזיונות כמו החוזים בכוכבים, מס"א, אבל חיזיון של נבואה הוא כחזיון לילה, מלכות, ולא בספירות העליונות ממנה.

.92 דמיונות וחזיונות, הם כמו המבין דבר מתוך דבר, והמדמה דבר לדבר. אבל מראָה, שהיא בעין השכל, היא כאור המאיר בבת עין, במלכות, כי בת העין היא שחורה, כמ"ש, שחורה אני ונאווה. נאווה באור הלבן שבפנים העין, המאיר לבת העין. בת עין נקראת, כמ"ש, נר מצווה. והאור שמאיר בה מבפנים, הלבן, הוא, כמ"ש, ותורה אור, ז"א, שנקרא תורה.

.93 אמר רבי שמעון, אמרתי, שעתה בתורה, נגלו לך הקב"ה ושכינתו. וכמ"ש, הוי"ה במראָה אליו אתוודע. במראה, אמא עילאה. אתוודע, שנודעה לך בדעת. הוא בן י"ה, ז"א, ו' דהוי"ה. בחלום אדבר בו, ה"ת, השכינה.

.94 החלום הוא בסתימת העיניים, מלכות. משום זה נקראת מראָה שאינה מאירה. נבואה היא מראֶה בפתיחת העיניים. כי ג' גוונים בעין הם כנגד ג' אבות חג"ת, שבהם מאירה בת יחידה, מלכות, בת עין. ב' כנפי העין הם נו"ה. והמראֶה של הנבואה אינו נראה אלא בנו"ה. כשהם פתוחים, הוא מראֶה בהקיץ. וכשהם סגורים, הוא מראֶה בחלום.

.95 אמר משה, ברוך אתה להקב"ה, קום השלם המצוות להאיר מראָה עליונה, בינה, במצוות אל הקב"ה.

אמר לו רבי שמעון, י' בת עין, המלכות, עליה כתוב, כי נר מצווה ותורה אור, כי נר מצווה הוא המלכות, ותורה הוא אור ה"ו, שהו' מאיר בה בבת העין, ה' ספירות, שהם ג' גוונים שבעין, חג"ת, וב' כנפי העין, נו"ה. וה"פ אור מאירים בבת עין מבפנים, מן ה"ר, בינה, שהיא אור המראָה.

ארבעים חסר אחת

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף לה

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף לה.

.96 מצווה להכות רשע, ס"מ, שעתיד הקב"ה להכות אותו חמישים מכות, משום שעשה עצמו אלוה. יבוא הייחוד של ק"ש ושל בשכמל"ו, שישראל מייחדים בכל יום בכ"ה (25) אותיות שבכל אחד מהם, ויכה בהם למי שעושה עצמו אלוה. והוא אינו אלא עבד מטונף. ואלו שחטאו בה"ת, מלכות, תיקן להם הקב"ה להכות אותם ביו"ד ה"א וא"ו, שבגי' ארבעים חסר אחת.

ובשם הזה היכה הקב"ה עשר מכות לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש, ותשע לארץ, שהם ביחד ל"ט (39) מכות. משום שכולם חטאו באות ה', המלכות. ומשום זה כתוב, כי עשיתָ זאת. אשר זא"ת היא המלכות.

הייבום והחליצה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף לו

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף לו.

.97 כי יישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוּצה לאיש זר, יְבָמהּ יבוא עליה ולְקחה לו לאישה וייבְּמה. מצווה לייבם אשת אח, כי אשת אח היא ד' שבאחד, ועם א"ח שבאחד הוא אחד. שהמייבם צריך לכוון אל הייחוד הזה.

ואם אין ליבו של היָבם שלם לכוון להביא את א"ח על ד', שהד' היא אשתו בת זוגו של א"ח, אלא מכוון להנאתו עצמו, הוא עושה פירוד ומביא ס"מ אל אחר באמצע. וכתוב בו, ושׁיחֵת ארצָה לבלתי נְתוֹן זֶרע לאחיו.

שאז הסתלק הקוץ מהאות ד' של אחד, ונעשה ר', ומתהפכת המילה אחד אל המילה אחר. ומשום זה כתוב, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו. והשחתת זרע מונעת ממנו כמה ברכות, וגורמת פירוד אל הייחוד. ומשום זה, ויהי עֵר בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'.

.98 והייחוד של א"ח עם ד' הוא ע"י צדיק. ובועז, משום שהתגבר על יצרו, התגבר לייבם לשם מצווה, נקרא צדיק. וזהו שנקרא בועז, אותיות בו עז, חזק ביצרו.

וכתוב, הן כל אלה יִפעל אֵל, פעמיים שלוש עם גבר. וזהו יה"ו, הכוללים שלוש אותיות בצדיק, שהוא יסוד, גבר, כדי לייבם את ה"ת, מלכות.

.99 ובינה, בן י"ה, בגללה כתוב, וזאת לְפָנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל. כאן רומז שינוי השם, שזהו מצפ"ץ כאן, וזאת לפנים בישראל. זהו שינוי מקום, אהי"ה, איֵה מקום כבודו להעריצו. יה"ו הוא אהי"ה, וזהו שינוי מקום. שינוי מעשה אדנ"י. א' של אדנ"י היא אהי"ה, י' של אדנ"י הוי"ה, ושניהם משתנים באדנ"י.

.100 וזאת התעודה בישראל. התעודה, אמא עליונה, בינה, כמ"ש, צוֹר תעודה חתוֹם תורה בלימודיי. צור, בינה. וכיוון שכתוב צור תעודה, נשמע שתעודה היא בינה, חותָם של העולם, חותם שמיים וארץ, ז"א ומלכות.

ועל התמורה, זוהי השכינה התחתונה, מלכות. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה? בעלם שלה, המלאך מט"ט, והוא שינה אותה. שָׁם המלכות נקראת מִשנָה. ואדם, שכתוב בו, כתפארת אדם לשֶׁבת בית, כתוב בו, משַׁנֶה פניו ותשלחהו.

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף לז

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף לז.

.101 ולכן לא כשאני נכתב, אני נקרא בעוה"ז. נכתב הוי"ה, ונקרא אדנ"י. ולמה כתוב, אני הוי"ה לא שָׁניתי? בכתיבה לא משתנה, אבל בקריאה משתנה. כי כתיבה מורה, שהוא במקומו לא משתנה, ובקריאה, במלכות, הנקראת דיבור, שמחוץ למקומו, משתנה, ונקרא אדנ"י.

כתוב, הִישמר מפניו ושְׁמע בקולו, אַל תמֵר בו, כי לא יישא לפִשעֲכם כי שְׁמי בקִרבו. משום שהשפחה שלו, שמה אדנ"י, כשמה של המלכה. והקב"ה השתנה במט"ט, משום שהוא נער. בו כתוב, ישוב לימי עלומיו.

.102 אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנה, והקב"ה אינו משתנה אצלה. כמ"ש, אני הוי"ה לא שניתי. אני, זו השכינה. הוי"ה עמוד האמצעי, ז"א.

שלף איש נעלו, זהו סנדלפון, שהוא סנדל אצל הקב"ה, ונעל אצל השכינה. אבל ת"ת, הכולל ו"ס, הוא גוף לשם הוי"ה. והמלכות גוף אל השכינה, שהיא אדנ"י.

תיקון ראשון דאצילות היה בעליית המלכות לבינה, שלולא זה לא היו זו"ן ובי"ע ראויים לקבל אור העליון. ותיקון זה מתחיל בשערות דס"ג, שהמלכות דשערות עלתה לבינה דשערות, ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות, כח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו מחוץ לראש ונעשו שערות דיקנא. ומלכות שעלתה לבינה דשערות וחילקה השערות לב' מדרגות, נקראת פאת הראש, סיום שערות ראש.

ולעת גדלות חוזרת פאת הראש, ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא. ואז עולים בינה ותו"מ דשערות, שהם הדיקנא, ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם י"ג (13) מידות הרחמים.

ונמצא, שפאת הראש עושה הקטנות, כי מוציאה בינה ותו"מ דשערות מחוץ לראש. וכן עושה גדלות המוחין, שהוא י"ג מידות הרחמים, ע"י זה שיורדת מבינה דשערות וחוזרת למלכות דשערות, תחת הדיקנא, ונעשית שורש לי"ג מידות הרחמים.

ויש בפאת הראש תמורה גדולה. ולפיכך נבחן שבקטנות נקראים פאתי הראש בשם מצפ"ץ, חילוף אותיות הוי"ה בחילוף א"ב של א"ת ב"ש. ובזמן הגדלות הם נקראים הוי"ה, שב' פאתי הראש הן ב' הוויות שקדמו לי"ג מידות הרחמים, כמ"ש, הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון.

אמנם כל זה לא נבחן בס"ג דא"ק אלא לשורש. ועיקר תיקון הקטנות והגדלות הוא בפרצופי אבי"ע, המקבלים משם. ותיקון דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות, שב' פאתי ראשו נקראים בקטנות מצפ"ץ מצפ"ץ, ובגדלות הוי"ה הוי"ה.

שינוי השם של הוי"ה למצפ"ץ ומצפ"ץ להוי"ה, מרומז בפסוק, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה. בעת שהמלכות של כל מדרגה עלתה לבינה שלה בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ של כל פרצוף, רגליים של כל פרצוף, מלובשים במלכות של הפרצוף התחתון ממנו.

למשל, בינה ותו"מ דבינה, רגלי הבינה, נפלו בז"א, ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזה, שמלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה, ומסיימת שם הפרצוף, ונמצאת מסיימת ג"כ רגליים דבינה, המלובשות בפנימיות חג"ת אלו המסתיימים בחזה.

הרי שרגליים של עליון, של בינה, מתלבשות במלכות העומדת בחזה דתחתון, ז"א. וכן רגלי זו"ן, שהם בינה ותו"מ שלהם, נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשות במט"ט עד החזה שלו. אשר המלכות דמט"ט, הנקראת סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מט"ט, אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגליים דזו"ן, המלובשות בחג"ת דמט"ט עד החזה.

וכן בכל פרצוף, נמצאות רגליים של עליון מלובשות בעת קטנות במלכות של תחתון. והמלכות נקראת נעל, ע"ש שמסיימת ונועלת האורות. לפיכך נבחן, שבקטנות הפרצופים מלובשות הרגליים של כל פרצוף עליון בנעל של התחתון שלו.

ולעת גדלות, כשהמלכות חוזרת ויורדת מבינה של כל פרצוף למקומה, ובינה ותו"מ של כל פרצוף, שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון, נבחן, שכּל עליון שלף רגליו מהנעל התחתון, והגביה אותן למקום מדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון.

למשל, בינה ותו"מ דבינה, רגלי הבינה, שהיו מלובשות בנעל דז"א, במלכות שלו שבמקום החזה, לעת גדלות שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן, שהיו מלובשים בנעל דמט"ט, שלפו רגליהם מהנעל שלו, כי החזירו רגליהם לאצילות, והשיבו הנעל למט"ט. וכן כל עליון שלף נעלו, נקודת החזה דתחתון, ונתן אותה בחזרה אל רעהו התחתון, כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.

וזהו כמ"ש, וזאת לפנים בישראל. ז"א נקרא ישראל. וזא"ת הייתה בז"א לפנים, בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה, לקבל המוחין שלו, הנקראים גאולה. ועל התמורה, לתקן שינוי השם, שהעליון איבד כשהיה במקום התחתון.

ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. שכל עליון שלף רגלו מנעל, שהייתה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו, לתחתון, כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שע"י זה קיבל מוחין חדשים וכלים חדשים, שהמוחין החדשים נקראים גאולה, והכלים החדשים נקראים תמורה.

וזאת התעודה בישראל. ששליפת הנעל הייתה להמשיך התעודה, מוחין חדשים מבינה, לישראל, ז"א. וכיוון ששליפת הנעל ברוחניות הייתה מביאה קניין של מוחין וכלים, ע"כ עשו דוגמתו בעוה"ז לכל קבלת קניין חדש אחד מחברו.

המַקנה שלף נעלו ונתן לקונה, שע"י זה מוסר לו קניין חדש, כדרך הרוחניים. כי בשעה שהעליון שלף רגליו מהנעל, ונתן אותה לתחתון, והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא מעלֶה עימו גם התחתון, ונותן לו קניין מוחין חדשים.

ויש בשליפת הנעל שינוי השם, שינוי מקום, שינוי מעשה:

שינוי השם. בקטנות, שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, השתנו הכלים דעליון וקיבלו השם של התחתון. למשל, בינה ותו"מ דבינה, שנפלו לחג"ת דז"א, נקראים בשם ז"א. וכן בינה ותו"מ דזו"ן, שנפלו לחג"ת דמט"ט, השתנה שמם למט"ט. וזהו שינוי השם.

שינוי מקום. ואחר שליפת הנעל, שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו ביחד עם התחתון, שנמצא כל תחתון במקום העליון, נקרא זה שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון.

שינוי מעשה. ואחר שהתחתון קיבל המוחין שלו מעליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נקרא זה שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותיקון, שמוחין דעליון השתנו, להיות מוחין דתחתון. שזהו שינוי מעשה גדול.

בירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א, השתנה שמם לז"א, וכן בירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, השתנה שמם למלכות. כמ"ש, וזאת לפנים בישראל. ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות.

על הגאולה ועל התמורה, לעת גדלות. וזהו שינוי מקום, אהי"ה, בינה, שעליה נאמר, איה מקום כבודו להעריצו. הנה, יה"ו, חג"ת דז"א, הוא עלה לבינה ונעשה אהי"ה, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. וזה נבחן לשינוי מקום.

שינוי מעשה אדנ"י. א' דאדנ"י אהי"ה, י' דאדנ"י הוי"ה, ושניהם משתנים באדנ"י. אחר שאדנ"י חזרה למקומה עם המוחין דאהי"ה ועם המוחין דהוי"ה, שקיבלה ע"י עלייתה לז"א, נמצאים ב' המוחין דאהי"ה ודהוי"ה שהשתנו, והיו למוחין דאדנ"י. ע"כ נקרא זה, שינוי מעשה. שע"כ הם רמוזים בשם אדנ"י. אשר א' דאדנ"י רומזת לאהי"ה. י' דאדנ"י רומזת להוי"ה.

וכתוב, וזאת התעודה בישראל. שהמוחין דאמא עילאה נקראים תעודה, מלשון עדן ועדות. בישראל, הוא ז"א. וזא"ת שליפת הנעל, המשיכה התעודה, שהיא מוחין דאמא עילאה, לישראל, ז"א. ומביא ראיה מהכתוב, צוֹר תעודה חתוֹם תורה בלימודיי, אשר צור היא בינה, הנקראת צור העליון. וע"כ תעודה היא ג"כ בינה, חותמת התורה, שהוא ז"א הנקרא תורה, בלימודיי, במוחין.

כי המוחין מתקבלים בחותם ונחתם. שתעודה, בינה, היא חותם של העולם, חותם שמיים וארץ, שהיא חותם השמיים, ז"א, וחותם הארץ, מלכות.

על התמורה, שכינה תחתונה, מלכות, שט"ת שלה ירדו לבריאה, והתחלפו שם במלכות דבריאה. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה? באיזה מקום הסתתרה כשנפלה לבריאה? בעלם שלה, המלאך מט"ט. והוא שינה אותה, שהתלבשה בחג"ת דמט"ט, ומט"ט שינה אותה לבחינתו, כי כשהעליון יורד לתחתון, נעשה כתחתון. שם נקראת המלכות בשם מִשנָה, לשון שינוי.

וכמו המלכות כך אדם, שכתוב בו, כתפארת אדם לשֶׁבת בית, שהוא ז"א. שבעת שבינה ותו"מ נפלו והתלבשו במט"ט, כתוב בו, משַׁנֶה פניו ותשלחהו, כי בינה ותו"מ שלו השתנו למט"ט. ז"א נקרא תושב"כ, המלכות נקראת תשבע"פ. בכתיבה שם הוי"ה לא משתנה, כי הוא במקומו. אבל בקריאה, כשהוא מלובש בדיבור ובקריאה, במלכות, משתנה. כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.

וכתוב, הישמר מפניו ושמע בקולו, אַל תמֵר בו, כי לא יישא לפשעכם, כי שׁמי בקִרבו. משום שהשפחה שלו, שמה אדנ"י, שהשפחה של מלכות דאצילות, מלכות דבריאה, נקראת ג"כ בשם אדנ"י, מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. והקב"ה, ז"א, השתנה במט"ט, שבינה ותו"מ דז"א המתלבשים במט"ט, משתנים, כי מט"ט נקרא נער. וע"כ גם בינה ותו"מ דז"א, השתנו ונעשו לבחינת נער, כמ"ש, ישוב לימי עלומיו, שז"א ישוב לבחינת העֶלֶם והנער, מחמת שהתלבשו בו.

אבל כשהשכינה במקומה באצילות, אצל הקב"ה, אין בה שינוי. והקב"ה אינו משתנה אצלה. כשז"א במקומו באצילות אצל המלכות, אין לו שינוי, כמ"ש, אני הוי"ה לא שניתי. אני, השכינה. הוי"ה, עמוד האמצעי, ז"א.

שלף איש נעלו, זהו סנדלפון, מלכות דבריאה, אשר בקטנות עולה לחזה דמט"ט, ומלביש רגליים דזו"ן, בינה ותו"מ שלהם. ויש במלכות דבריאה ב' מיני דינים:

א. דינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל, הנקראים סנדל, אותיות שנאה, דלות. וכל זה נמשך משמאל.

ב. דינים דנוקבא, הנמשכים ממסך דסיום שבה, נקראים נעל, להיותו נועל האורות במסך שלו, שלא יתפשטו ממנו והלאה.

סנדל אצל הקב"ה מדינים דדכורא. ונעל אצל השכינה מדינים דנוקבא. אבל המלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א.

ת"ת, הכולל ו"ס, שהוא ז"א, הוא גוף לשם הוי"ה. ו"ס חג"ת נה"י הם הכלים, והוי"ה האור שבהם. והמלכות גוף אל השכינה, שהיא אדנ"י, שהמלכות היא הכלי, והשכינה, אדנ"י, אור המלובש במלכות.

כלומר, שז"א ומלכות הם ב' פרצופים נפרדים, שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה. ומלכות אינה נעל לז"א. וזה בגדלות. אבל בקטנות כתר מלכות נשאר בה, ודבוקה בחזה דז"א, ואינה בבחינת גוף ואורות.

.103 וניגשה יְבִמְתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו. מצווה לחלוץ. חליצת רוח מאותו הגוף, שצריך לנהוג עימו כאח, ולייבם את אשתו. וקשר של אחווה עם אחיו התיר ממנו, ואין היבמה נזקקת לו עוד.

ואותו הרוח של המת, שנפרד מאחיו ע"י החליצה, הולך נע ונד עד שמוצא גאולה. כמ"ש, או דודו או בן דודו יגאלֶנו, או משְׁאֵר בשרו. ואם לא מצא, כתוב, השיגה ידו ונגאל. שצריך לחכות עד שישיג בעצמו די גאולתו. ורוח המת, כאורח ההולך ממקום למקום, או כעבד ההולך בשלשלת על צווארו, עד שמוצא פדות מהאדון שלו על עוונותיו ע"י גלגול. אוי למי שלא הניח בן לגאול אותו.

.104 אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. שזה ז"א, שקשור בקשר תפילה של יד, ואסור בתפילה של ראש, בשעה שאין לו בן, איש שיעבוד להקב"ה שלא ע"מ לקבל פרס, שנקרא בן להקב"ה, שיגאל אותו מצד בן י"ה.

כלומר, שאם מניח התפילין אינו מרכבה לבן י"ה, לז"א, שאינו מכוון לעשות נחת רוח ליוצרו, כמו בן העובד אצל אביו שלא ע"מ לקבל פרס. נמצא שבאותו קשר של תפילין הקב"ה הוא אח חבוש ואסור, שאין לו רשות לפדות את עצמו, שהוא ד' שבאחד, שהוא עצמו של א"ח שבאחד, ז"א.

עֶצם מעצָמיי, קורא לה ז"א בקַרְקַפתא של תפילין של ראש. ובשר מבְּשרי, קרא לה מצד הלב. כי ע"ס כח"ב תו"מ מכונים מוח עצמות גידים בשר עור. ונמצא עצם רומזת על חכמה, ובשר רומז על ת"ת. עצם מעצמיי, קורא לה ז"א מצד קרקפתא של תפילין של ראש, שהוא חכמה. שהוא ד' שבאחד, שהוא עצמו של א"ח שבאחד. כי המלכות נקראת ד' שבאחד, בשעה שהיא משמאל, חכמה בלי חסדים.

ואע"פ שהיא דלה וריקה, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים, עכ"ז היא עצמו של א"ח שבאחד, היא עצם, חכמה. ובשר מבשרי, קרא לה מצד הלב, מת"ת, ששם הלב, כי בשר ת"ת.

המתחסד עם קונו

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף מא

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף מא.

.105 לא לחינם אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלֶה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בניי מבין העכו"ם. הרי כמה בני אדם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הציבור, ולמה הקב"ה ושכינתו וישראל אינם נגאלים?

אלא הפירוש הוא, שיעסוק בתורה, כדי לחבר השכינה עם הקב"ה, ולא לשום כוונה אחרת. גמילות חסד, כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, שכל המצוות שעושה תהיינה כדי לגאול בזכותן את השכינה מהגלות, ולא לשום כוונה אחרת. בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה ונקרא חסיד.

.106 מי שגומל חסד עם השכינה, להעלות אותה מהגלות, גומל חסד עם הקב"ה, משום, שכשחטאו ישראל והקב"ה רצה לייסר אותם, הייתה אמא, השכינה, רובצת עליהם, ועיכבה את הקב"ה מלייסר אותם. עד שיצאו לתרבות רעה.

מה עשה הקב"ה? הגלה בני המלך, ישראל, עם המלכה, השכינה. ונשבע, שלא יחזור למקומו, עד שהמלכה תחזור למקומה. נמצא, שמי שגומל חסד עם השכינה, וחוזר בתשובה, ובכל התורה והמצוות שלה, אינו מכוון אלא רק לפדות השכינה מהגלות, הוא שעושה חסד עם קונו, והוא כאילו גאל אותו ושכינתו ובניו מהגלות.

.107 אמר אליהו, משה, אתה הוא אותו האדם, אתה הוא הבן של המלך והמלכה, אשר העבודה שלך אל הקב"ה, אינה אפילו כמי שעושה חסד עם קונו, אלא כבן שמחויב לאזור עצמו וכוחו לגאול את אביו ואימו, ומוסר עצמו למיתה עליהם. כי מי שאינו בן המלך ועושה חסד עם המלך ועם המלכה, ודאי שנחשב זה, שעושה חסד עם קונו. אבל אתה, שאתה בן מלך, הרי זה חוב עליך ולא חסד.

.108 קם משה והשתטח לפני הקב"ה. בכה ואמר, כן יהי רצון שלו שיחשוב אותי כבן, שהמעשים שלי אל הקב"ה ושכינתו יהיו אצלם, כבן המשתדל בהם אחר אביו ואימו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ולאין, כדי לעשות בהם רצון אביו ואימו ולפדות אותם בהם.

ואע"פ שאני יודע שהכול הוא ברשותו ואין לי מה לתת לו, עכ"ז הרחמן רוצה את ליבו של האדם, שיהיה מוכן אל הכול. באותה שעה בא הקב"ה, נישק אותו ואמר, משה, ודאי אתה הבן שלי ושל השכינה. חכמים ומלאכים, נַשקו את הבן. קמו כולם ונישקו אותו, וקיבלו אותו לרב ולמלך עליהם.

להכרית זרעו של עמלק

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף מב

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף מב.

.109 מצווה להכרית זרעו של עמלק. כי נשבע הקב"ה, שלא יחזור לכיסאו עד שייטול נקמה ממנו. פתח משה ואמר, ודאי משום זה היו הולכים במדבר ועל הים, ולא נכנסו לארץ ישראל עד שייטול נקמה מעמלק.

.110 מי הוא שורשו של עמלק למעלה ברוחניות? שהרי אנו רואים, שבלעם ובלק מעמלק של מעלה היו הנשמות שלהם. ומשום זה היו שונאים את ישראל יותר מכל אומה ולשון. ומשום זה רשום בשמותיהם, עמלק, אותיות ע"מ של בלעם ול"ק של בלק.

והעמלקים הם זכר ונוקבא. ועליהם כתוב, לא הביט אָוֶון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל. אשר עמל הוא זכר של עמלק, ואוון היא נוקבא שלו.

.111 כמו שיש בישראל ארבעה פנים, יעקב ישראל רחל לאה, אשר ישראל ולאה הם זכר ונוקבא, ויעקב עם רחל הם זכר ונוקבא. ואלו הד' הם כנגד ד' פנים שבנשר, כי יעקב וישראל הם נשר, קו האמצעי. כך יש ד' פנים לעמלק, קסם נחש עמל ואוון. אותיות עמל רשומות בעמלק, והמן, שהיה מצד עמלק, כתוב עליו, ישוב עמלוֹ בראשו.

וכל אלופי עשיו היו מעמלק. ועמלק למעלה הוא ס"מ. שיש גם בו ד' פנים, עמל נחש אוון מרמה. המסיתים את האדם לחטוא אל הקב"ה. קסם, ק' מן עמלק, ס"ם מן ס"מ. נחש, אל מן ס"מ.

אין מתחילים בב' ובד'

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף מג

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף מג.

.112 נאמר לאברהם, לֶך לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, כלומר מבית המוֹלד שלך, מקריאה בכוכבים ומזלות, מאלו בתי הלבנה, או בתי שבתאי, או בתי מאדים. כי בתי מאדים ובתי שבתאי ולבנה, עליהם נאמר, אין מתחילים בב' ובד', ביום ב' וביום ד'. כי מאדים יש בו אדמימות החַמה, שזה מורה על גיהינום, אימו של עשיו, שנולדה ביום ב' של מעשה בראשית, וע"כ אין מתחילים ביום ב'. והלבנה היא טו"ר. טוב, כשמאירה במילואה. ורע, כשהיא בימי חסרונה.

.113 ומשום שהלבנה כלולה מטו"ר, מחשבים בה ישראל ומחשבים בה בני ישמעאל, שישראל אחוזים בטוב שבה, ובני ישמעאל ברע שבה. וכשהיא לוקה בימי מילואה, בטוב שבה, זה סימן רע לישראל. וכשהיא לוקה בימי חסרונה, סימן רע לישמעאלים. ובזה כתוב, ואבדה חכמת חכמיו, חכמה של ישמעאלים. ובינת נבוניו תסתתר, כי הם אינם יודעים בבריאתם של הכוכבים אלא בשימושם, כפי השינויים בעולם בהליכתם ובשימושם.

והלבנה נבראה ביום ד' במעשה בראשית, ובמיעוטה של הלבנה, בעניות, נבראה לילית, שהיא שבתאי, רעב וצימאון וליקוי המאורות, שעליה כתוב, יהי מאׂרׂת, חסר ו', שמשמעותו קללה, כמ"ש, מאֵרַת ה' בבית רָשע. וכן כתוב, וחוטא יילכד בה, בבית האסורים שלה, וצדיק, כמ"ש, יימלט ממנה. וע"כ אין מתחילים ביום ד'.

.114 ויש כוכב אחר, שהיא נקודה קטנה, ניקוד על הלבנה, שהיא מאׂרׂת. וזוהי נקודת החולם, שנקראת בת מלך, שבת המלכה. וממשלת שניהם, של שבתאי ושל שבת המלכה, היא ביום השביעי, שכתוב בה, למען ינוח עבדךָ ואמתך. כי סדר בריאתם אינו כסדר שימושם.

ומשום זה חמה ומאדים, שהם אדומים ובחינת גיהינום, נבראו ביום ב' של מעשה בראשית. ולבנה ושבתאי נבראו ביום ד' של מעשה בראשית. ששבתאי מורה על רעב וחושך. ומשום זה אין מתחילים בב' ובד', משום שהגיהינום נברא ביום ב', וליקוי המאורות ביום ד'.

.115 כוכב, עליו כתוב, דָרך כוכב מיעקב, הוא קו אמצעי, ומדרגתו ביום ג' של מעשה בראשית. ובו כתוב, ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, שבו ירד הקב"ה לתת התורה לישראל. שהתורה היא בת יחידה, מלכות, שתהיה שבת המלכה עם היום השלישי, ת"ת.

כי היום השלישי כלול מג' ענפי האבות, ג' ענפים של הש', חג"ת. ובת יחידה, המלכות, שממשלתה היא בליל שבת, נעשית ביום השלישי שבת. כי שבת היא אותיות ש' בת, אשר ש' רומזת על חג"ת, הדבוקים בבת, במלכות.

.116 משום זה חולקים בעלי המשנה על מתן תורה, שהיא בת יחידה. זה אמר, בשלישי ניתנה התורה, וזה אמר בשביעי ניתנה התורה, כי היא בת יחידה, הנאחזת בעמוד האמצעי, שלישי לאבות, ת"ת, שלפי זה ניתנה התורה ביום השלישי. והמלכות נאחזת בצדיק, יסוד, היום השישי. ובת יחידה, מלכות, שביעית אליו. וכשהיא עטרה על ראשו, היא נקראת בו שביעי, שהיסוד שישי, והכוכב שלו צדק, ובת יחידה, שבת המלכה, נקראת צדק.

ומשום זה התורה, המלכות, נאחזת בין היום השלישי ליום השביעי. וע"כ יש אומרים, שבשלישי ניתנה התורה, ויש אומרים שבשביעי ניתנה התורה.

.117 המלכות, היא אותיות כ"ב מן כוכב. כ"ו מן כוכב הוא בגי' הוי"ה (26), כמ"ש, כי שמש ומגן הוי"ה צבאות. השכינה, מלכות הקודש, עליה כתוב, בךָ יברך ישראל, שהיא כ"ב מכוכב. וזה כ"ב (22) אותיות התורה.

כוכב כלול מג' מדרגות: כ' של כוכב היא כתר, ב' היא בינה, כ"ו של כוכב שהוא הוי"ה, כולל את שניהם, והוא חכמה. וכוכב כולל גם מדרגת עמוד האמצעי, כ"ו של כוכב, שבגי' הוא הוי"ה. וכולל השכינה, שהיא כ"ב של כוכב.

ושפחה כי תירש גבירתה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף מה

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף מה.

.118 השכינה נקראת לבנה, ליבון ההלכה, רחמים, מצד החסד. ונקראת חַמה, כמ"ש, בָּרה כחמה, מצד הגבורה. פני משה כפני חמה. ומיעוט הלבנה, לבנה אפלה, היא השפחה של המלכות, הגיהינום, וחמה רעה.

וכן השפחה שלה שבתאי, היא ליקוי המאורות, חילול שבת. והיא שפחה, המחזירה עורפה אל הגבירה, מלכות, בכל יום ויום, ומתגברת עליה, מחמת עוונות ישראל בניה. כמ"ש, ושפחה כי תירש גבירתה. ועיקר ממשלת השפחה, אינה אלא ביום שני, שנבראו בו הגיהינום, וביום רביעי, שלקו בו המאורות. ומהם חזרה לשלוט בכל יום ויום.

.119 בת מלך, המלכות, אסורה בסִרְכות. כמו סרכות הריאה, המעכבת הרוח מהריאה, כן עוונות ישראל מעכבים האור מהמלכות, והיא אסורה בבית האסורים בגלות שלה. והיא קן של ס"מ בין הכוכבים, שס"מ נאחז בה. ונשבע הקב"ה, אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שׂים קינֶך, משם אורידך נאום ה'. והשכינה נקראת נוֹגַה, כמ"ש, ונוגה לאש. ומכאן קוראים לבית הכנסת בלועזית, אש נוגה.

.120 אש של מאדים היא אדומה, כי מאדים הוא לשון אודם, כמ"ש, טור אודם פִּטְדה. נוגה היא אש לבנה. ושניהם הם פני חמה ופני לבנה. נו"ה לוקחים לבן מחסד ואדום מגבורה.

אהרון ודוד היו משם, אחד לקח רחמים ואחד לקח דין. דוד היה מצד השמאל, כמ"ש, והוא אדמוני. אהרון, איש חסד. ושניהם נביאי האמת, כלומר נו"ה, הם משם. פני משה היו מאירים בנבואה מבינה, החמה העליונה, משם הייתה הנבואה שלו.

.121 בהם, עשיו הרשע העבד. הוא נקרא אדום, והנוקבא שלו נקראת מאדים, שהיא שפיכות הדמים בישראל. וגרמה שהתקיים במלכה הכתוב, נתנני ה' בידֵי לא אוּכל קוּם. וכן, נתנני שוממה כל היום דָוָה. הוד, התהפך אל דוה. שהם כנגד נו"ה. לא אוכל קום, כנגד נצח. כל היום דוה, כנגד הוד.

נו"ה הם יכין ובועז, שהבית, המלכות, נשען עליהם. כי בית הכנסת, שהוא כנגד מלכות, נקרא על שמם אש נוגה.

.122 שפחה רעה היא קבורה, ובה אסורה גבירתה. שפחה רעה היא שבתאי, שהיא קרה ויבשה בקבורה בעפר, והיא המוות של עניות בתורה, שלומדים עליה, עני חשוב כמת. והיא קבורת עני, המכוסה בה בשבעה מיני מדורים, כי היא כלולה משבעה כוכבים, כמו גבירתה, שבת המלכה, הכלולה משבע ספירות.

ואלו שבעה כוכבים מצד הגבירה, הם שבע שנות השובע, ומצד השפחה הם שבע שנות הרעב. שעליהם אמר הנביא, לא רעָב ללחם ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'.

.123 גבירתה היא גן. השפחה היא אשפה מטונפת מצד ערב רב. האשפה מעורבת בגן, כדי לגדל זרעים מצד עצה"ד טו"ר. מצד עבודה זרה נקראת השפחה, שבתאי, לילית, אשפה מטונפת. משום שהיא צואה מעורבת בכל מיני טינוף ושרצים, שזורקים בה כלבים מתים וחמורים מתים. בני עשיו וישמעאל קבורים בה. עכו"ם, שהם כלבים מתים, קבורים בה.

והיא קבר של עבודה זרה, שקוברים בה ערלים, שהם כלבים מתים, שקץ. וריח רע, מטונף, ונסרח מהשפחה הרעה היא הסִרכה, האחוזה בערב רב המעורבים בישראל. ואחוזה בעצם ובבשר, שהם בני עשיו וישמעאל, שהם עצם מת ובשר טמא, בשר בשדה טריפה, שכתוב עליו, לכלב תשליכון אותו.

.124 וכמו שיש י"ב (12) מזלות מצד הטוב, כך יש י"ב מזלות מצד הרע. כמ"ש, שנים עשר נשיאים לאומותם. וכמ"ש, כי זה לעומת זה עשה האלקים. והרשעים הם אבי אבות הטומאה, שהם טמא מת ושרץ, המטמא את האדם מאווירו, מתוכו, ומגבו, ואפילו תוך תוכו, שהכוהן נטמא בהם. ומשום זה על כל נפשות מת, לא יבוא. כי רשע נקרא מת. ורבי שמעון, אפילו לאביו ולאימו לא ייטמא.

אליהו אל תתעכב מלרדת

[אליהו לא תתעכב מלנחתא]

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף מח

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף מח.

.125 כאן מצאתי רפואה, למה שכתוב בו, וייתן את רשעים קִברוֹ. מאחר שקבורה זו היא בשביל אבא ואמא, שהם ז"א ומלכות, שהם בגלות עם ישראל, התקיים בי הכתוב, לאביו ולאימו לא ייטמא.

אליהו, אל תתעכב מלרדת. כי אע"פ שאתה כוהן, כי פינחס הוא אליהו, לאביו ולאימו ייטמא. כי הקב"ה ושכינתו בגלות, שהם אבא ואמא, שהגלות היא הקבורה שלהם, ואני קבור ביניהם. בשבועה עליך, בשם ה' חי וקיים, אל תתעכב מלרדת.

מלאכים קדושים, בעלי כנפיים, בשבועה עליכם, קחו שבועה זו, מלכות, הנקראת שבועה, והעלו את המלכה על כנפיכם בכבוד שלה אל הקב"ה.

.126 מלאכים עליונים, השליחים של הקב"ה שמימין, והמלאכים השליחים שלו שמשמאל, ומלאכים של אבא ואמא, ז"א ומלכות, שהם קו אמצעי, יהיו מסתירים את המלכות למעלה ולמטה. ויכסו אותה באות ו', ז"א, בשש כנפיים שלו. שכתוב בו, שׂרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, בשתיים יכסה פניו, של השבועה שלו, שהיא אות ה', אות רביעית דהוי"ה, מלכות. ובשתיים יכסה רגליו של המלכות. ובשתיים מעופפים אותה אל ז"א.

.127 ואתה אליהו, שעלית למעלה לעילת העילות, והוא העמיס עליך מכל טוב, רד אל המלכות ותהיה תחתיה כרוב, להוריד אותה מלאה כל טוב. והמלאכים של אבא ואמא, שהם י"ה, יהיו מכתירים אותה בירידה שלך.

והמלאכים של בעלה של המלכות, שהוא ו', בן של אבא ואמא, יהיו מכסים אותה, ומעופפים אותה משש כנפיים שהן משש אותיות אב"ג ית"ץ, ובל"ו (36) אותיות שבשש שמות התלויים מאב"ג ית"ץ, שהן קר"ע שט"ן, נג"ד יכ"ש, בט"ר צת"ג, חק"ב טנ"ע, יג"ל פז"ק, שק"ו צי"ת. שהן כחשבון המילה לו. כמ"ש, שׂרפים עומדים ממעל לו, כלומר בל"ו אותיות אלו.

ויורדת אות ה' שלו, המלכות, נסתרת ומכוסה בהם. והמלאכים, שהם מצדיק ח"י העולמים, תסמיכו אותה עליכם, כמו חיות הסומכות את הכיסא.

.128 כי אע"פ שהאות ה' של אצילות, של שם הוי"ה, היא המלכות, וסומכת את הכול, אין לכם לעוף למעלה ולרדת למטה, זולת עם המלכות. כמו האיברים של הגוף שאין להם תנועה זולת בנשמה, כך האיברים שיש לה, ספירותיה, מתפשטים עליכם לסמוך אתכם בהם. כי כך היא האות ה', כמו הים, אם יש לה כלים למלא אותם, הם מתמלאים ממנה ומתפשטת בהם כמו נחלים המתפשטים מהים על הארץ. ואם אין לה כלים, היא ה' לבדה, יחידה, בלי התפשטות של הנחלים.

.129 כך הכלים של השכינה, שלמעלה הם מלאכים קדושים, ולמטה הם ישראל, אם יש בהם בעלי מידות, בעלי חסד, חסידים גיבורים, בעלי תורה נביאים וכתובים, צדיקים, אנשי מלכות, שכתוב בהם, ואשר כוח בהם לעמוד בהיכל המלך, בעמידה של התפילה בהיכל המלך, שהוא אדנ"י. המלך שלה הוא הוי"ה.

והם חכמים ונבונים ראשי ישראל. ולא ראשי ערב רב, שכתוב בהם, היו צריהָ לראש. והמלכות מתפשטת עליהם בע"ס שלה. בעת ההיא יורדת עליה עילת העילות, ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, לרדת עליהם, להקים עליהם השכינה.

.130 ובזמן שכמ"ש, וייפן כה וכה ויַרְא כי אין איש, היא אומרת, שַׁלָמָה אהיה כְּעוֹטיָה, שמעוּטפת בעצמה, ואינה מתפשטת עליהם. והקב"ה צעק עליה ואמר, איכה ישבה בדד.

.131 בתוך כך קם רבי שמעון, ואמר, ריבון העולם, הרי כאן משה, שכתוב בו, והאיש משה עניו מאוד. עד כאן, וירא כי אין איש. הרי כאן, והאיש משה, ששקול כנגד שישים ריבּוא (600,000) מישראל. ובו כתוב, ממכון שִׁבתוֹ השגיח, ראשי תיבות משה, שבו כתוב על הדור של הגלות האחרונה: וה' הפגיע בו את עוון כולנו. והוא כלול בעשר מידות, שעליהן אמרת, לא אשחית בעבוּר העשׂרה. רד עליו, להשגיח על העולם, וקיים דבריך, שאתה אמת וכל דבריך אמת.

.132 הוא גמל חסד עם השכינה, וקשר השפחה שלה בגבורה, שתהיה השפחה אסורה תחת גבירתה, בקשר של תפילין. והשתדל בשבילה בתורת אמת, כמ"ש, תורת אמת הייתה בפיהו. והשתדל בה בנביאים ובכתובים. בנביאים, נו"ה, בכמה נחמות. בכתובים, שהם מלכות, בעשרה מיני תהילים, בע"ס שלה. בצדיק, יסוד, בח"י (18) ברכות שבתפילת העמידה.

.133 בעלי המשנה אינם מכירים את משה. אליהו, בשבועה עליך, בשם הוי"ה ובשם המפורש, גלה אותו לכל ראשי בעלי המשנה, שיכירו אותו. ולא יתחלל יותר, שכתוב בו, והוא מחוֹלָל מפשעינו. אין לך צורך לקבל רשות מהקב"ה, כי אני שליח של ריבון העולם, ואני יודע, שאם אתה עושה זה, יודה לך עליו הקב"ה, ויתעלו בניך בזכותו, למעלה ולמטה. ואל תתעכב מלעשות, לא שבוע ולא חודש ולא שנה. אלא מיד.

פסח חמץ ומצה

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף נא

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף נא.

.134 כלים של חג הפסח, בזמן ששולט עליהם ליל שימורים, השכינה, כולם צריכים להיות שמורים, שיהיו שמורים מחמץ ומשׂאור בכל שהוא. וכל המאכלים והמשקים צריכים להיות שמורים. ומי ששומר אותם מחמץ ומשאור, גופו שמור מיצה"ר למטה, ונשמתו שמורה למעלה. וכתוב בה, לא יגוּרךָ רָע, משום שגופו נעשה קודש ונשמתו קודש קודשים. וכתוב ביצה"ר, וכל זר לא יאכל קודש. וכן, והזָר הקָרב יומת.

.135 פסח הוא זרוע ימין, אברהם, חסד, כסף מזוקק. מי שמערב בו עופרת, משקר בו. כך מי שמערב המוץ או שׂאור כלשהו במצה, הוא כאילו משקר במטבע של המלך, המלכות, שנקראת מצה. וכך מי שמערב בטיפה שלו תערובת מהביאה האסורה, או שחושב באחרת, כאילו משקר בחותם המלך, יסוד. כי זה בזה תלוי. שהעשיה למטה גורמת פגם למעלה.

תפילין של ראש ושל יד

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף נא

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף נא.

.136 רה"ש הוא זרוע שמאל, יצחק, ששׁם דנים דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות. ועקדת יצחק הייתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפילין של יד דומה לעקדת יצחק, לקשור הגבורות בחסדים. אשרי הבן הנעקד באביו ונקשר בו, לעשות מעשהו בתורה ובמצוות. ואשרי העבד הנקשר תחת רבו, לעשות רצונו, במקום בן מלך.

.137 מט"ט, אשריך ואשרי בניך, אותם הנמשכים ממט"ט, שעוד לא זכו להיות בנים לזו"ן דאצילות, שקשורים ועקודים בתפילין תחת רשות אדונך. ומשום זה, אע"פ שאתה עבד לאדונך, מלך אתה על כל הממונים של שאר העמים, מלך על כל המלאכים, מלך, שהשדים וכל המחנות שלהם כולם מפחדים ממך. משום שאתה הדום רגליו של אדונך, ואתה משמש לאדונך, שד"י של מזוזה מבחוץ, שומר הפתח. הוי"ה, שהוא אדונך, הוא בפנים. ושד"י מבחינת מט"ט, הוא מבחוץ.

.138 מט"ט הוא שד"י. בעת שהקב"ה יורד לבריאה, לשלוט על עצה"ד טו"ר, שטוב הוא מט"ט ורע הוא ס"מ, שהוא שד, מלך השדים.

מט"ט, הוא מלאך, מלך המלאכים. אבל מצד עה"ח, השם שד"י הוא יסוד דאצילות. ומשום זה למטה בבריאה הם שניים, עֶבד ורבּוֹ. שהעבד הוא שד"י מבחוץ, ורבו הוא הוי"ה מבפנים, שהם אינם ייחוד אחד. ולמעלה באצילות, ת"ת ויסוד הם אחד, כי גוף וברית אנו מחשיבים אחד, שהם עמוד האמצעי וצדיק, ת"ת ויסוד.

.139 כמו שתפילין של ראש הם מוחין דבינה על ת"ת, עה"ח שבאצילות, ומלכות היא תפילין של יד. כך למטה, בעה"ח דבריאה, מצד הכיסא העליון, שהוא בינה דבריאה, הוא תפילין של ראש של מט"ט, ותפילין של יד שלו הם כיסא תחתון, מלכות דבריאה. כמ"ש, כיסא כָּבוד מָרום מראשון.

.140 אבל מצד עצה"ד טו"ר, בקשר של תפילין, נקשר יצה"ר תחת יצה"ט כעבד תחת אדונו, בקול תורה, ובקול תפילה, ובקול שופר. כי קול של מצווה הוא רומח אליו, שדוקר וממית את יצה"ר. וזהו קול השופר, קול עמוד האמצעי, ז"א, הכלול מאש ממים ומרוח, ג' אבות, חג"ת, הי"ו.

אות ה' באברהם, י' ביצחק. ה' שבשם אברהם רומזת על דין. י' שבשם יצחק רומזת על חסד שבדין. ובכל מקום שה' שולטת על י', שכתובה לפני י', הוא דין. וזהו ה"י מן אלקים, מוחין שבשם אלקים. ה"י אלו הם אש ומים שבשופר. ומשום זה כתוב, עלָה אלקים בתרועה.

ו' מן הכתוב, ואלקי יעקב, זהו רוח השופר, ת"ת. השכינה, ה' של השופר, היא הכלי המקבל אש מים ורוח של שופר.

עשרה שופרות

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף נג

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף נג.

.141 עשרה שופרות, תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, שבהם מתלבשים ה"א יו"ד וא"ו ה"א, שכל האותיות אלו הן לצדדים אחרים ולרשעים, ככבלים ורמחים וחרבות. תרועה היא שלשלת. וב' תרועות הן בעשרה שופרות. והן אחד.

.142 כתוב, והאֵם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של התפילות, והיא אינה רוצה לרדת אליהם, להאיר מלמעלה למטה, שאינה רוצה לשנות מקטנוּת, שרובצת ומאירה רק מלמטה למעלה.

מה עושים ישראל? לוקחים עימהם האם, השכינה, וקושרים אותה בקשר של תפילין וכשמגיעים לק"ש, קוראים בניה בשש מילות הייחוד, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שהם חג"ת נה"י דז"א מגדלוּת.

והם יורדים אל אימם, השכינה, וקושרים אותם עימה בייחוד בשכמל"ו. וזהו שכתוב, מוֹעדֵי ה' אשר תקראו אותם, שתקראו הו"ק דגדלות דז"א, שיאירו בשכינה, שאז תאיר את החסדים מלמעלה למטה. שזוהי עונתה, זמן הזיווג שלה. כמ"ש, הם מועדיי. אשר תקראו אותם במועדיי, בעונה שלי.

רה"ש פסח שבועות סוכות

מהד' 21 כר'. כרך יח. דף נד

מהד' 10 כר'. כרך ט. דף נד.

.143 כעין זה, אנו קוראים המוחין מז"א שיאירו בעונתם בשכינה, במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח. וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות, שבעה מינים: לולב, אתרוג, ג' הדסים, ב' ענפי ערבה. שבועות, קוראים את המוחין דז"א, בתורה. רה"ש יום הדין. כל אחד במינו.

.144 כל מי שקרא, כלומר שהמשיך מוחין מז"א למלכות, כל מדרגה במינה, יתקיים בו הכתוב, אז תקרא וה' יַענה. המילה א"ז, היא ז' ימי סוכות, ויום א' של שמיני עצרת. א"ז, מצה וז' ימי הפסח.

א"ז, א' היא סוכה, וז' מינים של הלולב: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב ואתרוג. וכלולים בד' מינים: הדסים, ערבות, לולב ואתרוג. ועם ז' הפרטים הם י"א (11), כחשבון ה"ו. וצריך לומר הלל עליהם, ששָׁם הללויה, כלומר י"ה, כדי להשלים שֵׁם י"ה ו"ה.

.145 וצריכים להעלות המלכות בארבעה מינים עד המחשבה, חכמה. כמ"ש, אמרתי אעלה בתמר. אעל"ה הוא סימן, ראשי תיבות: אתרוג ערבה לולב הדס. ומחשבה היא השם המפורש, הוי"ה במילוי אותיות א', חכמה דז"א, שיש בה עשר אותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ועם ד' המינים נשלם בה חשבון י"ד (14), כעין י"ד פרקים שביד ימין דז"א, חסד, שבה צריך ליטול את הלולב.

והרי מתן תורה, שבועות, שבעה בשבעה, ז' ימים בז' שבועות, שבחשבון י"ד, שזהו יד רמה, קו אמצעי. ברה"ש הם ג"כ י"ד. קול השופר עם ג' פרטים שבו, אש רוח מים, הם ד'. ועם עשרה שופרות הם י"ד.

.146 בפסח, השכינה היא היד הגדולה, מצד החסד. ברה"ש, היא היד החזקה, מצד הגבורה. במתן תורה, היא יד רמה, מצד עמוד האמצעי, ת"ת. וג"פ י"ד הם מ"ב (42). ועם ג' האבות, חג"ת, שהם תלויים מהם, עולים בחשבון מ"ה (45). כחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א.