תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/אגרות
אגרת נ"ב
אגרת א'
אגרת ב'
אגרת ג'
אגרת ד'
אגרת ה'
אגרת ו'
אגרת ז'
אגרת ח'
אגרת ט'
אגרת י'
אגרת י"א
אגרת י"ב/א
אגרת י"ב/ב
אגרת י"ג
אגרת י"ד
אגרת ט"ו
אגרת ט"ז
אגרת י"ז
אגרת י"ח
אגרת י"ט
אגרת כ'
אגרת כ"א
אגרת כ"ב
אגרת כ"ג
אגרת כ"ד
אגרת כ"ה
אגרת כ"ו
אגרת כ"ז
אגרת כ"ח
אגרת כ"ט
אגרת ל'
אגרת ל"א
אגרת ל"ב
אגרת ל"ג
אגרת ל"ד
אגרת ל"ה
אגרת ל"ו
אגרת ל"ז
אגרת ל"ח/א
אגרת ל"ח/ב
אגרת ל"ט
אגרת מ'
אגרת מ"א
אגרת מ"ב
אגרת מ"ג
אגרת מ"ד
אגרת מ"ה
אגרת מ"ו
אגרת מ"ז
אגרת מ"ח
אגרת מ"ט
אגרת נ'
אגרת נ"א
אגרת נ"ב
אגרת נ"ג
אגרת נ"ד
אגרת נ"ה
אגרת נ"ו
אגרת נ"ז
אגרת נ"ח
אגרת נ"ט
אגרת ס'
אגרת ס"א
אגרת ס"ב
אגרת ס"ג
אגרת ס"ד
אגרת ס"ה
אגרת ס"ו
אגרת ס"ז
אגרת ס"ח
אגרת ס"ט
אגרת ע'
אגרת ע"א
אגרת ע"ב
אגרת ע"ג
אגרת ע"ד
אגרת ע"ה
אגרת ע"ו
אגרת ע"ז
אגרת ע"ח

אגרת נב

ב"ה, מ"ח למב"י תש"ך פה וינה יע"א

לכבוד החבריא שיחיו לנצח

הנה חג השבועות ממשמש ובא, שהוא זמן מתן תורתינו. ידוע ששבועות הוא בחינת מלכות בעולמות והלב בהאדם. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על "מקדש שביעי", ששביעי הוא מלשון שֶׁבִּי-הוא.

דכוונתו, שה' יתברך מלביש בלב האדם, וזמן מתי יכולים לפרש שהתורה מתלבש בנפש האדם לכן נקרא שבועות - ונקרא מתן תורה, דהיינו שהתורה מתלבש אז בלבות כל אחד ואחד מהכלל ישראל. שבזמן הספירה מפסח עד שבועות הוא בחינת טהרת הכלים, שהוא בחינת טהרה בליבא ומוחא. וכשהכלים נגמרים זוכים אז לבחינת תורה.

ולכן, לפני פסח היה הכנה בטהרת הכלים על בחינת אמונה, הנקרא בחינת מצוה, ועל ידי יציאת מצרים זכו לבחינת אמונה בסוד "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואחר פסח, מתחיל העבודה לטהרה לבחינת הכנה לקבלת התורה. ובזמן כשהתורה מתלבשת בנפש האדם, אז נקרא שבועות זמן מתן תורתינו.

ואנו צריכים לרחמי שמים, שיתן לנו את הכח לצאת ממצרים ולזכות לבחינת אמונה. כי הרבה מצבים עוברים עד שזוכים לבחינת אמונה.

יש לפעמים שאין להאדם שום צורך בבחינת אמונה על דרך הטהרה, כי חושב בנפשו שיותר כדאי לו ללכת בדרכי הרגילות כמו שנראה לעיניו, כי כל החסידים ואנשי מעשה הולכים בדרך מצות אנשים מלומדה, היינו על דרך הרגילות. והלואי שבדרך זו יהיה לו הרצון בשלמות לשמור את התורה והמצוות.

כי הוא רואה שגם בזה הוא עומד במצב של ירידה, ולפעמים אין לו זמן לחשוב על זה, היינו שעוסק בתורה ומצוות בלי שום חשבונות, שהתורה ומצוות מה שהוא עושה לא כדאי להכנס בחשבונות. כי ענין חשבון מה שהאדם עושה, הוא בכדי להרויח משהו. והוא נמצא אז במצב שיותר כדאי לעשות חשבון בצרכיו גשמיים, כי עיקר חיותא הוא דווקא בגשמיות.

אבל צריכים לזכור הכלל שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר העונשין הוא על זמן שאדם עוסק בתורה ומצוות, ועל זמן שהוא נמצא במצב שכל חיותא הוא רק גשמיות, אזי דינו כדין בהמה. ורק שעוסק בתורה ומצוות, ואינו זהיר שיהיה על דרך הטהרה, זה נקרא עובד עבודה-זרה.

לכן בזמן שהאדם מסכים בדעתו לעשות משהו בתורה ומצוות, אזי כדאי לעבוד לשם שמים. כי עיקר העבודה מתחיל בבחינת מוחא, מה שאם כן בבחינת ליבא, הוא עבודה אחרת לגמרי. כי אז נקרא עבודתו לצאת מבחינת בהמה ולהיות אדם, שעל זה נאמר "אתם קרויים אדם", ואז מתחיל עבודת האדם בבחינת מוחא, שמתחיל לשקול במאזנים את בחינת ידיעה, ובחינת אמונה איזהו מהן יותר כדאי הוא לו, ומתחיל להתרעם, מדוע ה' יתברך אינו מזכה אותו עם בחינת ידיעה.

ובזה יש לפרש את דברי הגמרא, "אמר רבי יהודא אמר שמואל משום רבי מאיר, כשהיתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכו', וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי בני הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים הוא. שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצא אתה מחריב את כל העולם כולו.

ואמרתי לו, דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי, וכי מטילים קנקנתום לתוך הדיו, והלא אמרה תורה "וכתב, ומחה"- כתב שיכול למחות. מאי קא אמר ליה ומאי קא מהדר ליה? הכי קאמר ליה, לא מיבעי בחסרות וביתרות דלא טעינא דבקי אנא, אלא אפילו מיחוש לזבוב נמי, דלמא אתי ויתיב אתגיה דדלת ומשוי ליה ריש" וכו' [לא רק בחסירות ויתירות איני טועה שבקי אני, אלא אפילו לחוש לזבוב גם כן איני חושש שמא יבא וישב על תג הדל"ת וימחקה ויעשה אותה רי"ש] (עירובין י"ג ע"א).

ויש לפרש לבלר, האדם בזמן שעוסק בעבודת ה' נקרא "סופר", מלשון "כתבם על לוח לבך". חסר ויתיר או שחסר לו ימין או שמוסיף בחינת שמאל, היינו ב' פעמים קן, כמו שאמרו חז"ל "יכולים לטהר את השרץ בקן טעמים". לכן יש ב' פעמים, קן טמא וקן טהור. דיו נקרא שחרות, כי היגיעה נקרא בחינת חושך.

ויש להבין אם רבי ישמעאל אמר לו, הווי זהיר בחסר ויתיר, מהו התירוץ שרבי מאיר אמר לו שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו.

ויש לפרש, בזמן שרבי מאיר אמר לו שהוא לבלר, היינו שעוסק בעבודה על דרך הטהרה, אז אמר לו הוי זהיר בחסר ויתיר. היינו, שלא יהיה לו חסרון באמונה ויתרון בידיעה. על זה השיב לו, שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו. היינו, בזמן היגיעה שנקרא שחרות, ידיו הוא מטיל (ידיו) שם, בחינת קן טמא וקן טהור. וממילא יש לו תמיד מקום על בחינת אמונה שאצלו הק - קנתום במשקל שווה.

ושאל, וכי מטילים קנקנתום לתוך הדיו, וכי ממקום החושך נותנים שם קן טהור, הלא צריך להיות כתב שיכול למחות. היינו, כי בזמן היגיעה שהוא זמן קבלת אמונה, שזה דווקא שיכולים למחות את הכתב, ומכל מקום הוא לא מחה, שאז במצב הזה כשהוא מכריע ומקבל עליו את האמונה זה נקרא כתב גמור, שהוא כלי הראוי לשכון שם אור ה' יתברך.

ועל זה מקשה הגמרא, מאי קא אמר ליה ומאי קא מהדר ליה (ופירש רש"י, אזהר ליה על חסר ויתיר, ומהדר ליה, קנקנתום יש לו. ורש"י פירש על קנקנתום נקרא כתב שאינו יכול למחות משום שרשומו ניכר).

ומתרץ הגמרא, שהוא השיב לו שהוא נזהר בחסר ויתיר כנ"ל, וכמו כן אפילו מיחוש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב על תגא דד' ומחיק ליה ומשויה ליה ריש. כי ענין זבוב, היינו מחשבה זרה, מחיק את הדלת ועושה אותה לריש (עיין בתחילה ההקדמה לספר הזהר באות ר').

היינו, בין בזמן המצוה, שאז הדין שלו צריך שמירה בחסר ויתיר, היינו שלא ירצה אמונה יהיה למטה מחשיבות הידיעה, ונקרא ש"חסר" את חשיבות האמונה, ו"יתיר", שנותן חשיבות מרובה לבחינת ידיעה.

ובזמן כתיבת דיו של בחינת התורה, אז נקרא שזהיר על התג של ה-ד' שהוא בחינת גומל חסדים, ואם יש לו "זבוב", היינו מחשבה שלא על דרך הטהרה, אז אינו רוצה להיות גומל חסדים, ואז נקרא "רש אין כל". ועל ידי זה מטיל תמיד בחינת הקנקנתום. שהוא נזהר תמיד, שיהיה משקל שווה, אזי הוא בטוח שיעמוד איתן במצבו.

כי בזמן שהוא רואה שהוא עומד תמיד בפרשת דרכים, אז ממילא נמצא בשליטת השמירה, ועל ידי זה לבוא לתכלית השלימות.

ה' יזכנו לבוא לתכלית השלימות ולצאת לאור התורה על דרך הטהרה.

ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצוקלה"ה