תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
תזריע
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת תזריע

על משכבי בלילות

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף א.

.1 על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו. מהו שכתוב, על משכבי, ולא, במשכבי? אלא כנ"י אמרה לפני הקב"ה, וביקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר. ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת, טמאה, אמרה, על משכבי אני מבקשת, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. וע"כ, ביקשתי את שאהבה נפשי, שיוציא אותי ממנה.

.2 ביקשתיו ולא מצאתיו. כי אין דרכו להזדווג בי, אלא רק בהיכלו ולא בגלות. קראתיו ולא ענני. כי ישבתי בין עמים אחרים. וקולו אינם שומעים, אלא רק בניו, שכתוב, השָׁמַע עָם קול אלקים.

.3 על משכבי בלילות. אמרה כנ"י, השכינה, על משכבי התרעמתי לפניו, שביקשתיו: שיזדווג עימי לשמח אותי, מקו שמאל, ולברך אותי, מקו ימין, בשמחה שלמה, מקו האמצעי. שמזיווג המלך, ז"א, עם כנ"י, יורשים כמה צדיקים ירושת נחלה קדושה, מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם.

אשת חיל מי ימצא

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ב

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ב.

.4 אשת חיל עטרת בעלה, וּכְרָקָב בעצמותיו מְבישה. אשת חיל, כנ"י, השכינה. וכרקב בעצמותיו מבישה, אלו הם עמים עכו"ם, שהקב"ה אינו יכול לסבול אותם בעולם. כמ"ש, ואקוּץ בם. כמו אלו קוצים ודרדרים, שמצֵרים לאדם ואינו יכול לסבול אותם.

אשת חיל, כנ"י, גוברת על כמה צבאות ומחנות מלאכים הנמצאים בעולם, כל דרי בי"ע המתפשטים ממנה. אשת חיל, פירושו גברת ואדון. עטרת בעלה, הוא כמ"ש, עטרת תפארת. והכול אחד, כי הת"ת, הוא בעלה של השכינה.

.5 אשת חיל מי ימצא. מי ימצא, פירושו, מי יזכה וישיג אותה להיות בה בשלמות, ולהימצא עימה תמיד.

.6 ורחוק מפנינים מִכְרָהּ. מִקְחה, היה צריך לכתוב, כלומר שקשה לקנות אותה יותר מפנינים. אלא מכרה פירושו, שכל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עימה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים.

כמ"ש, וישכחו את ה' אלקיהם, וימכור אותם ביד סיסרא. ואז כולם רחוקים מאלו הפנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם.

.7 בָּטח בה לב בעלה, ושָׁלל לא יחסר. בטח בה לב בעלה, הקב"ה, ז"א, שמשום זה הפקיד אותה על העולם, שיתנהג על ידה, כל הנשק שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה.

וע"כ, ושלל לא יחסר. שכל הכוחות לעשות מלחמה ולהכניע הס"א, נתן בידיה, שע"י זה מוציאה הניצוצין הקדושים, שנפלו לחיצוניים בסיבת החטא, ומחזירה אותם לקדושה. ואלו ניצוצין קדושים, מכונים שלל, שלל המלחמה.

.8 גְמָלַתְהו טוב ולא רע כל ימי חייה. גמלתהו טוב, שנותנת טוב לעולם ונותנת טוב להיכל המלך ולבני היכלו. ולא רע, משום שכתוב, ועץ הדעת טוב ורע, שהמלכות נקראת עצה"ד טו"ר, מטעם, זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע. וע"כ כתוב, ולא רע.

מתי היא טוב ולא רע? בזמן שימי השמיים, הספירות דז"א, מאירים עליה, ומזדווגים עימה כראוי. שימי השמיים הם ימי חייה. משום שעה"ח, ז"א, שולח לה חיים, המוחין מבינה, ומאיר לה. ובזמן ההוא, גמלתהו טוב ולא רע. וכל הכתובים האלו, על כנ"י נאמרו.

אישה מזריעה תחילה, יולדת זכר

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ג.

.9 כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר. לומדים, שהקב"ה גוזר על הטיפה, אם תהיה זכר או נקבה. ולומדים, אישה מזריעה תחילה, יולדת זכר. א"כ, לא צריכים לגזרת הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה מבחין בין טיפה של זכר ובין טיפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה.

ג' שותפים באדם. הקב"ה, ואביו, ואימו. שאביו נותן הלובן שבו, ואימו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטיפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאישה הזריעה תחילה, עוד לא הייתה הטיפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר.

והבחנה זו שהקב"ה מבחין בטיפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזרה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא הייתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא, ששני המאמרים אינם סותרים זה את זה.

.10 והאם כיוון שמזריעה יולדת? הלוא בהריון תלוי הדבר. א"כ היה צריך לכתוב, אישה כי תהר וילדה זכר. מהו שכתוב, כי תזריע וילדה? אישה, מיום שהזריעה והתעברה עד יום שיולדת, אין מילה בפיה, אלא הוולד שלה, אם יהיה זכר. וע"כ כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר.

.11 אישה כי תזריע. כתוב, מה רבּוּ מעשיך ה'. כמה מרובים מעשיו של המלך הקדוש בעולם. משל לאדם, שלקח בידיו כמה מיני זרעים ביחד, וזורע אותם בזמן אחד, ואח"כ יוצא כל מין בפני עצמו. כך הקב"ה עושה מעשיו בחכמה, ובחכמה לוקח הכול ביחד וזורע אותם, ואח"כ יוצא כל אחד בזמנו. כמ"ש, כולם בחכמה עשיתָ.

.12 מה רבו מעשיך ה'. כמה מרובים הם מעשיו של המלך הקדוש. וכולם, כל המציאות שבעולמות, סתומים בחכמה. כמ"ש, כולם בחכמה עשית. כולם כלולים בחכמה, ואינם יוצאים לחוץ, אלא בשבילים, בל"ב (32) נתיבות החכמה, אל הבינה. ומהבינה נעשה הכול ומיתקן. כמ"ש, ובתבונה יתכּונָן. וע"כ כתוב, כולם בחכמה עשית, בבינה. ע"י הבינה.

מָלאה הארץ קניינךָ

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ד

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ד.

.13 מָלאה הארץ. הארץ, זו כנ"י, המלכות. שמהבינה היא מתמלאת. כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. קניינךָ. שהמלכות, הוציאה אותם אח"כ. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. באות ה' בְּרָאם, שהיא המלכות, ה"ת דהוי"ה. משום זה כתוב, מלאה הארץ קניינך.

.14 בשעה שהאדם בא להתקדש ולהזדווג בנוקבא שלו, ברצון הקדוש שלו, מתעורר עליו רוח קדוש, הכלול מזכר ומנקבה. משום שנולד ונמשך מז"א וממלכות, זכר ונקבה.

ורומז הקב"ה לשליח אחד, הממונה על עיבור בני אדם, ומוסר בידו הרוח ההוא, ומודיע לו, לאיזה מקום ייתן אותו, כמ"ש, והלילה אמר, הורָה גבר. שהלילה, המלכות, אמר לממונה ההוא, הורה גבר מפלוני, כדי שייתן שם את הרוח. והקב"ה מצווה את הרוח ההוא, שמשׁביע אותו שיהיה צדיק.

אך בצלם יתהלך איש

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ה

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ה.

.15 אז יורד הרוח, וצלם אחד עימו. צלם העומד בצורה של מעלה, ונקרא צלם אלקים. בצלם הזה האדם נברא, בצלם הזה הולך בעוה"ז. כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש. בעוד שהצלם הזה נמצא עימו, האדם מתקיים בעוה"ז. ואם הצלם מסתלק ממנו, הוא מת. ושני צלמים הם שמתחברים יחד. ושלמה המלך הזהיר לבני אדם ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים. שניים.

.16 בספרם של המכשפים של אַשְׁמדאי נמצא, שאלו הרוצים לעשות כשפים מצד שמאל, ולהתדבק בהם, יקום לאור הנר, או לאור הלבנה, במקום שבו נראים הצלמים שלו, ויאמר אלו המילים המתוקנות לאלו הכשפים, ויקרא לאלו צדדי הטומאה בשמות הטומאה שלהם, ויזמין הצלמים שלו לאלו שמות הטומאה שקרא. ויאמר, שהוא מיתקן להם ברצונו לרשותם ולמצוותם.

ואז יוצא האדם ההוא מרשות אדונו. והפיקדון של אדונו, כלומר, הנשמה שניתנה לו בפיקדון מאדונו, הוא נותן לצד הטומאה.

.17 וע"י אלו דברי הכשפים שאמר, ושהזמין אותם לצלמים שלו, נראים שני רוחות, ומיתקנים באלו הצלמים שלו, להיות תואר בני אדם, ומודיעים לו לזמנים ידועים, דברים להרע לו, ודברים להטיב לו.

ואלו שני רוחות, שלא נכללו בכלל גוף, כלומר שלא הספיק לעשות להם גופים עד שקידש השבת, עתה נכללו באלו הצלמים שנתן להם האדם, והם מיתקנים בהם, ומודיעים אל האדם דברים להזיק לו. וזהו שיצא מרשות אדונו, והפיקדון שלו, הנפש, נתן לצד הטומאה.

.18 אסור לאדם בכעסו, לזרוק כלי ביתו או דבר אחר שכמותו, ולמסור אותם בידי הס"א. שלא צריך לעשות כך, כי כמה חוקרי דין ומשפט מוכנים לקבל הדבר ההוא. ומזמן ההוא, אינן שורות עליו ברכות, כי מס"א הוא. כש"כ, מי שמזמין מרצונו על הטוב ההוא העליון, כלומר על הצלם שלו, לאחֵר ולס"א. שזה מחמת שהזמין אותם לצלמים שלו.

.19 וכשימיו של האדם קרובים לצאת מעוה"ז, מאותו הצלם העליון שנתנו לו, בא אותו הרוח הרע, שהיה מתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו הצלם, ומיתקן בו והולך לו. והצלם לא יחזור לאדם לעולם. אז יידע האדם, שהוא נדחה מכל.

.20 בשעה שהנשמה יורדת לכניסה בעוה"ז, יורדת תחילה לגן עדן הארץ, ורואה כבוד הרוחות של הצדיקים העומדים טורים טורים. ואח"כ הולכת לגיהינום, ורואה את הרשעים, שצועקים אוי אוי, ואין מרחם עליהם.

ובכל דבר מעידים לה עדות. שהרשעים מעידים, איך נענשים על כל חטא. והצדיקים מעידים על שכרם הטוב, שמקבלים בעד כל מצווה. ואותו הצלם הקדוש עומד עליה. עד שהיא יוצאת לעוה"ז.

.21 כשיוצאת לעולם, מזדמן לה אותו הצלם, ומשתתף עימה, וגדל עימה. כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש. ובצלם ההוא משתתפים ימיו של האדם ותלויים בו. שאם הצלם מסתלק, נפטר האדם מהעולם.

כמ"ש, כי תְמוֹל אנחנו ולא נדע, כי צל ימינוּ עלֵי ארץ. כי צל ימינו, שימינו תלויים בצל הזה. ומיום שהאישה מתעברת עד היום שיולדת, אין בני אדם יודעים, כמה גדולים וכמה עליונים מעשיו של הקב"ה. כמ"ש, מה רבו מעשיך ה'.

וילדה זכר

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ז

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ז.

.22 כל הרוחות שבעולם כלולים מזכר ומנקבה. וכשיוצאים לעוה"ז, יוצאים זכר ונקבה. ואח"כ מתחלקים כפי דרכם. הרוח של זכר, מתלבש בזכר, והרוח של נקבה, בנקבה.

ואח"כ, אם האדם זוכה, מזדווגים יחד. וזו בת זוגו, ומתחברים בזיווג אחד, בכל, ברוח ובגוף. שכתוב, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה. למינה, הוא אותו הרוח של האדם, היוצא עם זוגו הדומה אליו.

.23 תוצא הארץ, המלכות, שממנה יוצאת נפש חיה, שזה רוחו של אדה"ר, שיצא ונולד מהמלכות. כמ"ש, ומִפרי העץ אשר בתוך הגן. ומפרי העץ, זה הקב"ה, ז"א, הנקרא עה"ח, שהפרי שלו, הוא רוחו של אדה"ר. אשר בתוך הגן, אשר בתוך האישה, המכונה גן ומלכות. כי רוחו של אדה"ר יצא מזיווג ז"א ומלכות.

כתוב, אישה כי תזריע וילדה זכר. שאישה, מלכות, יולדת הנשמות. וילדה זכר, ולא כלול זכר ונקבה, כפי דרך העולם, שהנשמות נולדות זכר ונקבה. כי התחתונים בעוונותיהם גורמים למלכות, שהנשמות אינן מתחברות זכר ונקבה, כמו שיוצאים מלמעלה זוגות זוגות, זכר ונקבה. וע"כ כתוב, וילדה זכר, שלא נגלה לעוה"ז, אלא רק זכר שאינו כלול בנקבה.

.24 משום שאדה"ר וחוה חטאו להקב"ה, ע"כ מתחלקים זכר ונקבה, כשיוצאים מלמעלה לעוה"ז. שנשמת זכר נולד בפני עצמו, ונשמת נקבה נולדת בפני עצמה. עד שיהיה רצון לפני הקב"ה, אם זכה האדם, נותנים לו זוגתו, נשמת הנקבה, שהייתה כלולה עימו למעלה. ואם לא, מפרידים אותה ממנו, ונותנים אותה לאחר. ואז מולידים בנים שאינם כראוי.

וע"כ כתוב, לא יָדוֹן רוחי באדם. מהו רוחי? רוחו היה צריך לכתוב, רוחו של האדם, אלא שהם ב' רוחות, שיוצאים זוגות, כי אל תקרא רוחִי, עם ח' חרוקה, אלא רוחַי עם ח' פתוחה, שהוא לשון רבים.

וכתוב, לא ידון רוחי באדם, שלא יידונו יחד, כי יוצאים בפירוד זה מזה. וע"כ כתוב, וילדה זכר. ולא כלל זכר ונקבה יחד, כפי דרך העולם שלמעלה, כי הם גורמים לזה.

.25 וילדה זכר. שנולד מהמלכות לעוה"ז זכר בלי נקבה. כי הרי הכול באים זכר ונקבה כלולים יחד, ואח"כ מתחלקים, ובאים בזכר בפני עצמו, ובנקבה בפני עצמה. אבל כתוב, וילדה זכר, שזכר ונקבה כלולים יחד מצד ימין, בחינת זכר.

וכתוב, ואִם נקבה תלד, שכלולים יחד נקבה וזכר מצד שמאל, בחינת נקבה. וצד שמאל שולט ביותר על צד ימין, והזכר שבימין נכנע, שאינו שולט. ואז הזכר ההוא, שיוצא מהנוקבא, המלכות, מצד שמאל שלה, כל דרכיו כנקבה, וע"כ נקרא נקבה. אבל זכר היוצא מצד ימין של המלכות, הוא השולט, והנקבה היוצאת עימו נכנעת, כי צד שמאל אינו שולט, וע"כ כתוב עליו, וילדה זכר.

ל"ג (33) יום תשב בדמֵי טהרה

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ט

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ט.

.26 כמה אלפים ורבבות נשמות יוצאות בפעם אחת לעולם. ומיום שהוציאה אותן, אינן נקראות נפשות, שיקבלו הארתן מהמלכות, עד שמתיישבות בגוף ל"ג (33) ימים. שעד אז הגוף אינו שלם, שהנפש תתיישב ותתלבש בו.

כתוב, וטָמאה שבעת ימים, הנפש, כי כל שבעת הימים אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה. וכל אלו שבעת ימים, הרוח הולך בגוף, כדי למצוא מקומו להתיישב בו. ואז כתוב, והיה שבעת ימים תחת אימו, המלכות, שהוא מתחתיה, ואינו יכול להתקשר בה.

.27 וביום השמיני חוזרים הרוח והגוף להיראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובזכר, בז"א, בגוף וברוח. כתוב, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמֵי טהרה, כדי שהרוח יתיישב בגוף. ג' ימים שלאחר המילה, שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין משכנו שורה בגוף כמו בשאר ימים. וע"כ, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה.

אין האיילה יכולה להוליד את הנשמה, אלא כשנחש נושך בערוותה. ולפיכך, נטמאה הנשמה ע"י נשיכות שלו. וטמאה שבעת ימים, הנפש, כי כל שבעת ימים אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה. כי נשיכת הנחש והזוהמה שלו, מעוררות נקודה דמדה"ד, שאינה משותפת בבינה, שהיא המנעולא. ומחמת זה אין הרוח, האור, יכול להתלבש בגוף, הכלי.

וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות שנמתקת בבינה, במפתחא, ולהתקשר בה. אז גם הוא מקבל המיתוק של שיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף. כמ"ש, וטמאה שבעת ימים, שהם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שהמלכות צריכה לעלות לבינה, להתמתק בבינה.

ומטרם שבאה לבינה, ליום השמיני, אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה. אמנם עליית המלכות לבינה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך טהרת הנשמה, מנשיכת הנחש בערוותה, בשעת לידתה.

וביום השמיני חוזרים הרוח והגוף להיראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובזכר, בז"א, בגוף וברוח. כי אחר שהנשמה קיבלה המיתוק מבינה, נעשית ראויה להתקשר במלכות, המתוקנת במפתחא. והרוח יכול להתלבש בגוף. ונקרא רוח ולא נשמה, כי ביום השמיני, כשמקבל מיתוק מבינה, בעליית המלכות לבינה, אין לה עוד בחינת ג"ר, שהיא נשמה, אלא רק הקטנות, שנקראת רוח.

וכדי לקבל בחינת נשמה, צריכה לשבת ל"ג ימים בדמי טהרה. כי דמים הם הדינים המתגלים ממסך דקטנות, המונעים הג"ר. ויש דם טהור ודם טמא. כי ב' מיני מסכים הם, מסך דמנעולא, מצ"א. ומסך דמפתחא, מצ"ב.

והדינים של מסך דמנעולא, נקראים דמים טמאים. כי כל עוד שיש שמץ מזוהמתם בנשמה, אינה ראויה לשום אור. כמ"ש, וטמאה שבעת ימים. והדינים הנמשכים ממסך דמפתחא, נקראים דמים טהורים, משום שהם ראויים לקבל אור.

אמנם צריכה זמן, שהמלכות תתקשר בחג"ת דז"א, שמהם מקבלת הג"ר. כמ"ש, ושלושים יום ושלושת ימים תשב על דמי טהרה, כדי שהרוח יתיישב בגוף, כלומר שצריכה להשתהות על הקטנות הממותקת בבינה, הנקראת דמים טהורים, שלושים יום, כדי שהרוח יקבל הג"ר שלו, אשר אז הוא מתיישב בגוף.

אבל לפי זה היה מספיק שלושים יום, כנגד ג"ס חג"ת דז"א, שכל אחת כלולה מעשר. ושלושה ימים מהם? אחר המילה צריכים ג' ימים לרפא המילה, שהם ג' קווים דקטנות, שבקבלתם מתרפאת המילה. והמלכות תוכל לעלות להתקשר בג' קווים דגדלות, שהם שלושים יום.

.28 למה כתוב תחילה, דמי טהרה, ואח"כ, ימי טהרהּ? בדמי טהרה, אלו דמים של המילה, דם אחר הדם הבא מהילד. והקב"ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים. כמ"ש, תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, שאין בה מַפִּיק באות ה', ואינה נזכרת בקריאה, מורה שאינו מזכיר ה"ת של הוי"ה, המלכות.

שלא מדובר בטהרת המלכות, אִימה של הנשמה, אלא טהרה סתם, כי דמי טהרה סתם, נקראים אלו הדמים הטהורים, כי המדובר הוא רק בנשמה הנולדת ממנה. וכל עליות והתקשרות שנאמר במלכות, הם במה שהמלכות היא שורש אל הנשמה.

דמי מילה, שהם ביום השמיני, הם שורש דם טהור, הנמשך ממסך דמפתחא, והדמים הנמשכים בל"ג ימים, נמשכים מדם טהור של המילה. שנאמר, בדמי טהרה, אלו דמים של המילה, שהם שורשי דם טהור, דם אחר הדם. והדם הנראה בל"ג יום, הוא מדם מילה, דם טהור, ממסך דמפתחא.

והקב"ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים, כי אם לא היו דינים אלו דקטנות, לא היה אפשר שתקבל פעם ג"ר. וע"כ צריך הקב"ה לשמור אותם, כדי להכשיר אותה לקבל ג"ר.

.29 בכל יום כנ"י, המלכות, לוקחת מזון מבית המלך בשביל הרוחות של בני אדם, ומזינה אותם בקדושה. חוץ מאלו הרוחות, שהם בבחינת ל"ג ימי טהרה. עד שאלו הרוחות מתיישבים בגוף אחר ל"ג ימים, היא משגיחה עליהם בכל יום, כי אז הרוחות מתקשרים בגוף כשאר בני העולם.

כמו שהמלכות אינה שורה אלא במקום שלם, כך כל המעשים שלה הם באופן הזה, כלפי הרוחות של בני אדם, עד שנשלמו. כמ"ש, בכל קודש לא תיגע. שפירושו, להשגיח על הנשמות. כלומר, שאינה נוגעת בקודש לקבל מזון מהקדוש, ז"א, בשביל הרוחות.

ואִם נקבה תלד

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יא

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יא.

.30 ואִם נקבה תלד. משום שצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, וע"כ כפליים התרחקה הנוקבא, המלכות, מז"א, כדי שיתקשר הרוח ויתלבש בגוף. כי השמאל אינו מתיישב בגוף כמו הימין, כי נמצא בכוח הגבורות יותר.

כי בימין, זכר, לא היה להמתיק אלא דינים דנוקבא, דמים טמאים וטהורים. אבל הנקבה, שהשמאל גובר בה, צריכים לתקן גם דינים דשמאל, דינים דדכורא. וע"כ הוכפל הכול. שהטומאה היא שבועיים, כנגד דינים דדכורא ודינים דנוקבא. וכן ימי טוהר הם 66 ימים, 33 כנגד דינים דדכורא, ו-33 כנגד דינים דנוקבא.

מילה ועורלה

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יא

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יא.

.31 וביום השמיני יימול בשר עורלתו. מצווה זו, היא למול לשמונת ימים מילת ברית קודש. והוא סוד עליון, שכתוב, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. מודיע הסוד, שהוא הברית, לאלו היראים, שהם יראי חטא. כי סוד ברית קודש, אינו ראוי לגלות אותו חוץ מאשר להם.

.32 וסוד ברית קודש זה לשמונת ימים, הוא חיוב על העולם, לכל העם הקדוש. שכתוב, וביום השמיני יימול בשר עורלתו. היום השמיני, זהו אות ברית קודש, ספירת היסוד, שהוא שמיני לכל המדרגות. שאם סופרים המדרגות מחכמה ולמטה, נמצא שהיסוד הוא המדרגה השמינית. וכתר הוא א"ס, שאינו מן המניין. והמילה של הברית היא להעביר עורלה, הנחש הטמא, מפני הברית, היסוד הקדוש.

ואין לשאול, שפעם נאמר, שהיום השמיני הוא בינה, כלומר מלמטה למעלה, ופעם נאמר, שהיום השמיני הוא יסוד, כלומר מלמעלה למטה. והוא מטעם הערך ההופכי שיש בין כלים לאורות. כי באור התחתון נכנס תחילה ומתחילים מלמטה, ובכלים העליונים נגמר תחילה ומתחילים מלמעלה למטה.

.33 כי בזמן שמתאספים העם הקדוש, להעביר העורלה מפני הברית, הקב"ה אוסף כל הפמליה שלו, ומתגלה להעביר העורלה למעלה מפני אות ברית קודש, היסוד. כי כל המעשים שישראל עושים למטה, מעוררים מעשה למעלה.

וע"כ בזמן ההוא נדחית העורלה, שהיא הנחש הטמא, מכל העם הקדוש למעלה. ולעורלה ההיא מתקנים כלי אחד עם עפר, להשרות העורלה בתוכו. כמ"ש, ונחש, עפר לחמוֹ. וכמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך.

.34 מכאן, שאין אדם צריך לנהוג ביזיון בעורלה, אע"פ שמעבירים אותה מפני הברית. ומקומה, אחרי שעברה מהברית הזו, הוא בעפר, שהרי אחרי שהנחש עבר מפני אדם, נתן הקב"ה משכנו בעפר, כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך.

וכיוון שהקב"ה, כשהעביר אותו מפני אדם, שׂם משכנו בעפר והתקין אותו, כך באותו אופן ממש, כשאנו מעבירים את העורלה, אנו צריכים לתקן בשבילה עפר, שיהיה בו משכנה.

.35 כל אדם צריך להקריב הבן ההוא קורבן להקב"ה, בשמחה, ברצון הלב, להכניס אותו תחת כנפי השכינה, ונחשב לפני הקב"ה, שהוא קורבן שלם להתקבל ברצון.

.36 והקורבן הזה, הוא כמו קורבן מהבהמה. כי זה לשמונה ימים וזה לשמונה ימים, כמ"ש, ומיום השמיני והלאה יֵירצה, מפני שעברה עליו שבת אחת. כי בין שמונה ימים, מוכרחה להיות שבת אחת. כיוון שעברה עליו שבת אחת, אז יירצה זה לקורבן, שהיא הבהמה, וזה לקורבן, שהוא הילד הנימול.

והוא משום שברית קודש, שהוא היסוד, התדבק והזדמן לשבּת הזו, שהיא המלכות. שבשבת נמצא היסוד בכל שלמותו, ע"כ מקבל ממנו הילד הארה, לתיקון ברית קודש שלו. וכן הבהמה יירצה לקורבן. כי הקורבן מייחד יסוד ומלכות, וצריך משום זה לקבל תיקון מהיסוד השלם ביום השבת. וע"כ, הכול הוא בסוד עליון.

ואין צוּר כאלקינו

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יג.

.37 אין קדוש כה', כי אין בִּלתךָ, ואין צוּר כאלקינו. אין קדוש כה', משמע, שיש קדוש אחר עכ"פ, הגרוע מה'? אין צור כאלקינו, משמע, שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מה'?

.38 אלא ודאי שאין קדוש כה'. כי יש הרבה קדושים למעלה, המלאכים. וכן ישראל קדושים, שכתוב, קדושים תהיו. ואינם קדושים כה', משום שכתוב, כי אין בלתך.

אלא קדושתו של הקב"ה היא בלי קדושה של המלאכים ושל ישראל, כי הוא לא צריך לקדושה שלהם. אבל הם אינם קדושים בלתך. וזהו, כי אין בלתך. אין קדושה שלהם בלתך.

.39 ואין צור כאלקינו. שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, צורת העוּבר בתוך צורת אימו, ומתקן אותה, ונופח בה רוח החיים, ומוציא אותה לאוויר העולם. ואין צור כאלקינו, שיש לו ממשלה ומלכות על כל.

כוכב אחד שהיה מכה שלוש פעמים בכוכב אחר

[כוכבא דבטש ג' זמני בכוכבא]

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יד

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יד.

.40 רבי חייא ורבי אחא היו יושבים לילה אחד לפני רבי אבא. קמו בחצות לילה לעסוק בתורה. בעוד שיצאו לחוץ, ראו כוכב אחד, שהיה מכה שלוש פעמים בכוכב אחר, וסָתם אורו.

בתוך כך שמעו ב' קולות בב' צדדים. קול אחד לצד צפון למעלה, וקול אחד למטה. והקול ההוא שלמטה מכריז ואומר, היכנסו והתאספו למקומכם, כי עתה נפתחה השמירה של הנוקבא, המלכות, כי הקב"ה נכנס לטייל בגן, להשתעשע עם הצדיקים אשר בגן. עבר הקול ההוא והשתתק.

הלילה נחלק לד' חלקים, חגת"מ. שבחצי הלילה הראשון שולטים ב' קווים חו"ג שבמלכות. ובחצות לילה מתחיל לשלוט ת"ת, קו אמצעי, להכריע ולייחד ב' הקווים חו"ג שבמלכות. שהקב"ה, ת"ת, קו האמצעי, נכנס בגן עדן, המלכות, ומייחד ימין ושמאל שבה.

וכדי לייחד הימין והשמאל, מוכרח הקו האמצעי להמשיך המסך דחיריק בשתי בחינותיו, במפתחא ובמנעולא, שאין השמאל נכנע להתייחד עם הימין זולתם, שהמסך הזה ממעט הג"ר דקו שמאל וסותם אותו.

וזהו, שכוכב אחד, קו האמצעי, מכה בכוכב אחר, בקו שמאל, שלוש פעמים, שעשה הייחוד של ג' קווים המתייחדים לאחד. וסתם אור הג"ר של קו שמאל.

ואלו ב' פעולות במפתחא ובמנעולא, הנפעלות ע"י מסך דחיריק, הן מכונות ב' קולות. שנאמר, בתוך כך שמעו ב' קולות בב' צדדים, ב' פעולות שבקו האמצעי. קול אחד לצד צפון למעלה, קול דמפתחא, הממותק בבינה. וקול אחד למטה, קול דמנעולא, קול המלכות שלמטה שלא נמתקה בבינה.

והקול דמנעולא, פעולה א' דקו האמצעי, שהוא עיקר הכוח הממעט קו השמאל, מכריז ואומר, היכנסו והתאספו למקומכם, לאותם הדבוקים בקו שמאל, ורוצים להמשיך מג"ר דשמאל. שאומר להם הקול הזה דמנעולא, שיתאספו וישובו למקומם, כי אם רץ ליבך שוב לאחור.

כי עתה נפתחה השמירה של הנוקבא, המלכות. עד חצות לא הייתה שמירה לקו שמאל של המלכות, והיו הרשעים יכולים לינוק מקו שמאל. אבל עתה בחצות, שכבר שולט קו האמצעי, וגילה המנעולא, הממעט קו השמאל וסותם אותו, יש שמירה, שלא יוכלו עוד הרשעים לינוק מהשמאל שבמלכות.

הקב"ה, קו האמצעי, נכנס לטייל בגן, המלכות, שהוא מגלה הקול של המנעולא. ועבר הקול ההוא והשתתק. כלומר, אחרי שהשמיע הכרוז, והכול ראו שנסתם קו השמאל, אז השתתק, נגנז, כדי שיוכל לשלוט הקול שמצד צפון, שהוא פעולה ב' שבמסך דחיריק, הבא ממלכות הממותקת בבינה, מפתחא, כדי שיוכל לחזור ולהמשיך ו"ק דג"ר דקו שמאל. ולולא השתתק הקול דמנעולא, לא היה יכול לשלוט הקול דמפתחא, ולא הייתה אפשרות להמשיך בחינת ג"ר לגמרי.

.41/1 חזרו רבי אחא ורבי חייא לבית, ואמרו, הנה ודאי עת רצון, התעוררות כנ"י להתחבר במלך הקדוש, ז"א, קו אמצעי. שלא התחברה כנ"י בהקב"ה אלא מתוך שירה, מתוך השבח שלה אליו.

מטרם נקודת החצות, שאז זמן שליטת השמאל, נבחנה הארתו לבחינת חיצוניות. שנאמר, שעוד מטרם שיצאו לחוץ, מטרם שקיבלו הארה חיצוניות משמאל, כבר ראו איך כוכב אחד היה מכה שלוש פעמים בכוכב אחר, וסתם אורו. כלומר, שהגיעה נקודת החצות והאיר קו האמצעי, בב' פעולותיו, וייחד השמאל עם הימין. ואז נחשבה הארתם לפנימיות.

ורבי אחא ורבי חייא לא יצאו לחוץ, לקבל הארה מקו שמאל, אלא חזרו לפנימיות, לבית. כי כבר התייחדו ימין ושמאל ע"י קו האמצעי, שהארתם נבחנה לפנימיות.

ונאמר, לא התחברה כנ"י בהקב"ה אלא מתוך שירה, מתוך השבח שלה אליו. כי בשעת שליטת השמאל שבמלכות, טרם נקודת חצות לילה, המלכות, שעיקר בניינה הוא מקו שמאל, אע"פ שהיא חושך בלי החסדים דקו האמצעי, מ"מ היא מרוחקת מהת"ת, שהוא קו האמצעי, הנוטה לחסדים ולימין. כמו קו השמאל מטרם הכרעת קו האמצעי.

ובחצות לילה, כשבא הקב"ה וייחד השמאל עם הימין בב' פעולותיו, אז הכירה המלכות בשבחו של הקב"ה, קו האמצעי, מחמת שלמות הייחוד של ימין ושמאל. ואז התחברה עם הקב"ה.

.41/2 עד שמגיע הבוקר, והמלך מושיט לה חוט של חסד, שאז מתלבשת החכמה שבה בחסד, ונשלמת. כמ"ש, ויוֹשֶׁט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו. שהמלך, הוא ז"א, ואסתר, היא המלכות, ושרביט הזהב, הוא חוט של חסד, שעם התלבשות החכמה שבמלכות בו, נקרא שרביט של זהב. ולא לה לבדה מושיט המלך שרביט של זהב, אלא לה ולכל אלו שמתחברים בה.

וייקח אחת מצלעותיו

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף טז

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף טז.

.42 ויאמר ה' אלקים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. ביום שני, לא כתוב, כי טוב, משום שאדם עתיד להתחלק, שתתחלק ממנו הצלע לבניין הנוקבא. כי יום שני הוא גבורה וקו שמאל. והשלמת קו השמאל היא רק במלכות, הנבנית ממנו.

וכיוון שאדם, ז"א, היה לבדו, ועוד לא התנסרה ממנו המלכות, כתוב, לא טוב היות האדם לבדו, וע"כ לא כתוב, כי טוב, ביום שני. כי מטרם שהמלכות התנסרה מז"א, ונבנית לפרצוף בפני עצמה, לא נשלם קו השמאל דז"א, שהוא יום שני, וכתוב עליו, לא טוב היות האדם לבדו.

.43 האם היה לבדו? הרי כתוב, זכר ונקבה בְּרָאם. שאדה"ר נברא ב' פרצופים זכר ונקבה, דבוקים זה בזה מאחוריהם. ולמה כתוב, לא טוב היות האדם לבדו? אלא שלא השתדל בנוקבא שלו, ולא הייתה לו עזר כנגדו, משום שהייתה בצידו, והיו דבוקים יחד מאחוריהם, ואז היה האדם לבדו.

.44 אעשה לו עזר כנגדו. כנגדו, כנגד הפנים, כדי שיתחברו זה בזה פב"פ. מה עשה הקב"ה? ניסר אותו ולקח הנקבה ממנו. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. אחת, היא הנוקבא שלו. כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי.

וכתוב, ויביאֶהָ אל האדם, שהתקין אותה ככלה. והביא אותה, שתהיה כנגד פניו, מאירים פב"פ. ובעוד שהייתה הנוקבא מתדבקת בצידו, היה האדם לבדו. ואח"כ עלו שניים, והזדווגו, וקמו שבע יחד. קין עם תאומתו, והבל עם ב' תאומות, הרי חמישה, ועם אדם וחוה, הם שבעה.

.45 בשעה שחוה נתקנה אל אדם, הקב"ה בירך אותם, כמ"ש, ויברך אותם אלקים. כמו חזן, המברך את הכלה בשבע ברכות. מכאן, חתן וכלה, כיוון שהתברכו בשבע ברכות, מתדבקים יחד. כדמיון שלמעלה, שהמלכות מתברכת בשבע ברכות מחג"ת נהי"מ דז"א.

.46 וע"כ, מי שבא להתחבר באשת אחר, הוא פוגם הזיווג, כי הזיווג של כנ"י, הוא בהקב"ה בלבד, בזמן שהוא ברחמים, ובזמן שהוא בדין.

מי שמתחבר באשת אחר, הוא כאילו משקר בהקב"ה ובכנ"י, וע"כ הקב"ה אינו מכפר לו ע"י תשובה, והתשובה תלויה לו עד שיסתלק מהעולם. כמ"ש, אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון. ומתכפר לו בשעה שנכנס בתשובה לעולם ההוא, ויש לו עונש לקבל שם, ואז מכופר לו.

.47 מי שמשקר בכנ"י, שבא להתחבר באשת אחר, אינה מתקבלת על ידו תשובה, מטרם שנידון בגיהינום. כש"כ, מי שמשקר בכנ"י ובהקב"ה. וכש"כ, אם מטריח הקב"ה לעשות צורת ממזר באשת אחר, ומשקר במלך בגלוי.

גוזֵל אביו ואימו

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יז

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יז.

.48 גוזֵל אביו ואימו. אביו, זה הקב"ה, אימו, זו כנ"י. גוזל, הוא כמ"ש, גזֵלת העני בבתיכם. והגזלה, היא מי שחומד אישה אחרת שאינה בת זוגו.

.49 כל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה ולכנ"י, כמ"ש, גוזל אביו ואימו, ואומֵר, אין פָּשע, חָבֵר הוא לאיש משחית.

הכלל שאומר, כל הנהנה מהעוה"ז, הוא אישה. כי מי שמתדבק באישה ליהנות ממנה, אע"פ שהיא פנויה, ונהנה ממנה בלא ברכה, בלי שבע ברכות שמברכים את הכלה, הוא כאילו גוזל להקב"ה ולכנ"י.

מהו הטעם? משום שהזיווג שלהם, הוא בשבע ברכות. והנהנה בלי שבע ברכות, פוגם שבע ברכות שלמעלה. וכמו שעל פנויה זה כך, כש"כ מי שמתדבק באשת אחר, שהיא עומדת בזיווג בשבע ברכות ע"י בעלה, כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

.50 חבר הוא לאיש משחית, זה ירבעם. ואומר אין פשע, שאומר, הרי פנויה היא, למה אסור. משום זה הוא גוזל אביו ואימו. ולא עוד אלא שהוא חבר לאיש משחית. מיהו איש משחית? הוא מי שפוגם הצורה והתיקון של מעלה. כש"כ, מי שחומד אשת חברו להתדבק בה, שפוגם יותר. וע"כ הוא נפגם לעולם. איש משחית, כי פוגם למעלה, ופוגם למטה, ופוגם את נפשו.

שַׁלחֵני כי עלה השחר

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף יח

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף יח.

.51 ויאמר, שלחני, כי עלה השחר. ויאמר, שלחני. האם אסיר היה בידו של יעקב? אלא אשריהם הצדיקים, שהקב"ה חס על הכבוד שלהם, ואינו עוזב אותם לעולם. כמ"ש, לא ייתן לעולם מוט לצדיק. ומהו שכתוב, ותֵקַע כף ירך יעקב?

.52 אלא המלאך לקח את שלו. שכתוב, והוא לן בלילה ההוא במחנה. וכתוב, וייקחם ויעבירם את הנחל. מה הייתה דעתו של יעקב, להעביר אותם את הנחל בלילה? אלא ראה את המקטרג, שהולך בין המחנות שלו. אמר יעקב, אעביר אותם לצד האחר של הנהר, אולי לא תהיה מבוכה.

.53 ומה ראה? ראה שלהבת אש לוהטת הולכת ומעופפת בין מחנותיו. אמר יעקב, מוטב לקחת אותם מכאן לעבר הנהר, והנהר יפסיק ביניהם, ולא תימצא מבוכה. כי המזיקים אינם עוברים נהרות. כמ"ש, וייקחם ויעבירם את הנחל, וייוותר יעקב לבדו.

וכיוון שיעקב הפריע לו להזיק למחנות, ע"כ נגע בכף ירכו, ותֵקע כף ירך יעקב. כי לקח ממנו את שלו. מכאן, מי שנמצא לבדו בבית מיוחד, שנפרד משאר בתים, ביום, ומכ"ש בלילה, או מי שהולך לבדו בלילה, יכול להינזק.

.54 וייוותר יעקב לבדו, וייאבק איש עימו. המלאך, מצד הדין הוא בא, וממשלתו, בצד של הלילה, שממונה להכניס את ישראל בגלות, שהיא לילה וחושך.

כיוון שעלה האור, נחלש כוחו, והתגבר עליו כוחו של יעקב, כי מצד של הלילה בא. וע"כ בזמן שהיה לילה, לא יכול לו יעקב. וכשעלה האור, התחזק כוחו של יעקב, ואחז בו והתגבר עליו. אז ראה אותו יעקב, שהוא מלאך.

.55 אמר לו המלאך, עזוב אותי, כי איני יכול לך. לא יכול לו, משום שעלה האור ונשבר הכוח שלו, כמ"ש, בְּרון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים. ויריעו, שנשברו כל אלו שמצד הדין. ויריעו, פירושו, שנשברו. בני אלקים, הם אותם הבאים מצד הדין, הנקרא אלקים. אז התחזק יעקב ואחז בו.

.56 אמר לו, שלחני, כי עלה השחר. שהגיע הזמן להתקבץ ולשבח שבחו של הקב"ה. ויאמר, לא אשַׁלֵחך כי אם בירַכתָני. אם תברכני, היה צריך לכתוב. מהו, אם בירכתני, לשון עבר?

אלא אמר לו יעקב, ודאי אבי בירך אותי אלו הברכות, שרצה לברך את עשיו, ואני ירא ממך, על אלו הברכות, אם אתה מודה עליהן, ואם לא, אולי תהיה מקטרג עליי בשבילן.

.57 ויאמר, לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל. אמר לו, לא במרמה, ולא בעָקְבה השגת אלו הברכות, ע"כ לא יעקב ייאמר עוד שמך, שהוא כמו שאמר עשיו, ויעְקְבֵני זה פעמיים. כי לא בעקבה היה. כי אם ישראל, שהוא ז"א, שממנו יוצאות הברכות. כי ישראל מודה עליך, שהברכות שלך הן, משום שאתה אחוז בו. וע"כ, אני וכל שאר מחנות המלאכים, מודים עליהן, שהברכות הן שלך.

.58 כי שׂריתָ עם אלקים ועם אנשים ותוכל. עם אלקים, כל אלו הבאים מצד הדין הקשה. ועם אנשים, זהו עשיו והמחנות שלו. ותוכל, אתה יכולת להם, והם לא יוכלו לך. ולא עזב אותו יעקב, עד שהודה לו על אלו הברכות. כמ"ש, ויברך אותו שָׁם.

.59 בשעה שאור הבינה עולה, נכנעים כל בעלי הדינים ואינם נמצאים, וכנ"י מספרת עם הקב"ה. והשעה ההיא עת רצון היא לכל, והמלך מושיט למלכות ולכל אלו הנמצאים עימה, שרביט, חוט של חסד, להימצא בשלמות במלך הקדוש.

.60 בשעה שהקב"ה נמצא יחד עם כנ"י, המלכות, והיא מעוררת תחילה הרצון אליו, ומושכת אותו אצלה ברוב אהבה והשתוקקות, אז מתמלאת המלכות מצד ימין, חסדים דזכר. וכמה מחנות מלאכים נמצאים בצד ימין, בכל העולמות.

וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררת אח"כ, ולא בזמן שהקב"ה מתעורר, אז הכול נמצא בבחינת הנקבה, המלכות, והשמאל מתעורר, וכמה מחנות עומדים ומתעוררים בצד השמאל, בכל העולמות.

כעין זה כתוב, אישה כי תזריע, וילדה זכר. אם האישה מזריעה תחילה, יולדת זכר, משום שעולם התחתון נמצא כעין עולם העליון, וזה דומה לזה. וכמו שלמעלה, אם המלכות מעוררת תחילה הרצון, מתמלאת מצד ימין, בחינת זכר, אף למטה כך.

.61 וע"כ הקב"ה גוזר זכר או נקבה, להימצא רצון תחילה בעולם, המלכות, אשר אז מתעוררת גם האישה למטה להזריע תחילה, ויולדת זכר. כי הכול תלוי למעלה, ולא למטה.

ובכל, צריך האדם שרצונו יתדבק למעלה, להקב"ה, שיימצא רצון תחילה בעולם, המלכות, ואז גם אשתו תזריע תחילה ותלד זכר.

אשרי חלקם של הצדיקים, שיודעים להדביק רצונם אל המלך הקדוש. עליהם כתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום.

אל תִראוני שאני שחרחורת

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כא

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כא.

.62 אל תִראוני, שאני שחרחורת, שֶׁשְׁזָפַתני השמש. כשהלבנה, המלכות, מתכסה בגלות, היא אומרת, אל תראוני. ולא שהיא מצווה שלא לראות אותה, אלא משום שרואה תשוקת ישראל לראות אורה. היא אומרת, אל תראוני, שלא תוכלו לראות אותי. אל תראוני, משום שאני שחרחורת, מפני שאני בחשכה.

.63 מהו שחרחורת, שחורה היה צריך לכתוב? אלא ששתי חשכות הן:

א. כמ"ש, ששזפתני השמש, שהסתלק ממני השמש, ז"א, להאיר בי, ולהסתכל בי.

ב. כמ"ש, בנֵי אימי ניחֲרו בי, שָׂמוּני נוטֵרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי.

.64 ששזפתני, רומז על שֵׁשׁ, כי ששזפתני אותיות, שש זפתני. כי בעת שמאיר השמש, ז"א, בשש אורות מאיר, בו"ס חג"ת נה"י. וכשמסתלק, כל אלו שש אורות מסתלקים.

בני אימי, הם אלו הבאים מצד דין הקשה, להעניש על החטאים. ניחרו בי, כמ"ש, ניחר גרוני. כמ"ש, על צווארנו נרדפנו. כי כשבאו ישראל בגלות, היו ידיהם קשורות לאחור, ורֵחיים על צווארם, ולא יכלו לפתוח פה, וזהו שכתוב, ניחרו בי.

.65 שמוני נוטרה את הכרמים. ללכת בגלות ולשמור שאר העמים בשביל ישראל, שהם בתוכם בגלות. כרמי שלי לא נטרתי. כי איני יכול לשמור אותם כמו בתחילה. בתחילה נטרתי כרמי שלי, ישראל, וממנו נשמרו שאר הכרמים, האומות. עתה, אני נוטר שאר הכרמים, בשביל כרמי שלי, שיהיה שמור ביניהם.

לה' הארץ ומלואה

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כב

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כב.

.66 רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחד, ראו עץ אפרסמון בדרך לצד ימין. אמר רבי יוסי, עטיפה של עשן נמצאת בעינינו, אין לנו רשות לראות בדבר של שמחה, כמו אפרסמון, מיום שנחרב ביהמ"ק.

.67 לה' הארץ ומלואה תבל ויושבֵי בה. כיוון שכתוב, לה' הארץ ומלואה. למה כפל הלשון, תבל ויושבי בה? האם תבל אינו ארץ? אלא, לה' הארץ ומלואה, זוהי הארץ הקדושה, ארץ החיים. תבל ויושבי בה, הן שאר הארצות.

.68 לה' הארץ ומלואה. הארץ, היא המלכות. ומלואה, הן נשמות הצדיקים שבמלכות. תבל ויושבי בה. תבל, זוהי הארץ שלמטה, בעוה"ז. ויושבי בה, אלו הם בני אדם.

והארץ, המלכות, כתוב בה, כי הוא על ימים יְסָדה ועל נהרות יכוננהָ. כי כולם, כל המוחין, יוצאים מהנהר העליון, הנמשך ויוצא מעדן, מבינה, והמלכות מיתקנת בהם להתעטר במלך הקדוש, ולזון העולמות.

.69 מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו, נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי. נפשי, היא המלכות. ודוד המלך התאחד בלב ההוא ובנפש ההיא, כלומר במלכות. וע"כ כתוב, אשר לא נשא לשווא נפשי.

ייסורים של אהבה

[יסורין דאהבה]

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כג.

.70 בעוד שהיו הולכים, פגשו באדם אחד ופניו מלאים נגעים, והיה קם מתחת לאילן אחד. הסתכלו בו, וראו פניו אדומים מחמת הנגעים. אמר לו רבי חייא, מי אתה? אמר לו, יהודי אני.

אמר רבי יוסי, חוטא הוא, שאם לא כן, לא היו נרשמים בפניו אלו נגעים הרעים, ואלו לא נקראו ייסורים של אהבה.

אמר רבי חייא, כך הוא ודאי, כי ייסורים של אהבה, מכוסים הם מבני אדם.

.71 כתוב, אדם כי יהיה בעור בשָׂרו שְׂאֵת או סַפחת או בַּהֶרֶת. ג' מינים, וכולם נקראים נגע צרעת. כמ"ש, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרון הכוהן. נגע צרעת, צרעת מלשון סגירה, שסגור הוא בכל, שהנגע מכוסה וסגור מעין רואה.

ועל זה כתוב, והובא אל אהרון הכוהן. אבל על הנגעים הנראים לחוץ, כתוב, ורָאהו הכוהן וטימא אותו. כי הנראים לחוץ לבני אדם, באים מצד הטומאה, ואינם ייסורים של אהבה.

.72 מאין לנו זה? שכתוב, טובה תוכַחת מגוּלָה מאהבה מסוּתָרֶת. ואם התוכחה היא מאהבה, היא מוסתרת מבני אדם. כעין זה, מי שמוכיח את חברו באהבה, צריך להסתיר דבריו מבני אדם, שחברו לא יתבייש מהם. ואם דבריו הם בגלוי לפני בני אדם, אין הם באהבה.

.73 כך הקב"ה, כשהוא מוכיח את האדם, מוכיח אותו באהבה בכל. תחילה מכה אותו בגופו מבפנים. אם חזר בו, טוב. ואם לא, מכה אותו תחת מלבושיו. ואלו נקראים ייסורים של אהבה. אם חזר בו, טוב. ואם לא, מכה אותו בגלוי, בפניו לפני כל, כדי שיסתכלו בו וידעו, שהוא חוטא, ואינו אהובו של אדונו.

.74 אמר להם האדם ההוא, בקשר של עצה אחת באתם אליי ודאי, לבזות אותי. אינכם, אלא מאותם היושבים בבית רבי שמעון, שאינם יראים מכל. אם יבואו בניי, הבאים אחריי, יָצֵרו אתכם. ולמה דבריכם בגלוי? הרי אתם צריכים לירוא מבניי?

אמרו לו, התורה כך היא, שכתוב, בראש הומיוֹת תקרא, בפתחֵי שערים בעיר, אמָרֶיהָ תאמר. ואם בדברי תורה נירא מפניך, הרי שאנו נמצאים בביזיון לפני הקב"ה. ולא עוד, אלא התורה צריכה צחות, כלומר, לדבר בגלוי.

פתח האיש ואמר, מי אל כמוך נושא עוון. הרים ידיו ובכה. בתוך כך הגיעו בניו. אמר בנו הקטן, כאן עזרת השמיים לאבי.

יש צדיק אובד בצדקו

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כה

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כה.

.75 את הכול ראיתי בימי הֶבְלי. יש צדיק אובד בצִדקו, ויש רשע מאריך ברָעתו. שלמה המלך, שהיה חכם מכל, איך אמר שראה הכול, בזמן שהלך בחשכות העולם, בימי הבלו? שהרי כל מי שעוסק בחשכות העולם, אינו רואה כלום, ואינו יודע כלום?

.76 אלא בימיו של שלמה המלך עמדה הלבנה במילואה, והחכים שלמה מכל בני העולם, ואז ראה הכול וידע הכול. ראה כל, יסוד הנקרא כל, שאינו סר מהלבנה, המלכות, והיה מאיר לה השמש.

את הכול ראיתי בימי הבלי. הבלי, הלבנה, המלכות, שכלולה מכל, ממים שהם חסד, מאש שהיא גבורה, מרוח שהוא ת"ת. ביחד, כמו הבל היוצא מהפה הכלול מכל, ממים ומרוח ומאש.

.77 והוא ראה כל, שהוא יסוד, בהבל, במלכות, שנאחז בו. יש צדיק אובד בצדקו. בזמן שמרובים צדיקים בעולם, כל, יסוד, לא הוסר מהלבנה, המלכות, לעולם. וכל הזה לוקח כל השמן והעוז והשמחה שלמעלה, ומתמלא ושמח ומתנשא, כדי להזדווג בלבנה. והוא מרוויח כל זה בשבילה.

.78 ובשעה שהרשעים מרובים בעולם, והלבנה חשְׁכה, אז צדיק, יסוד, אובד בצדקו. צדיק נאבד, לא כתוב, אלא צדיק אובד, משום שאינו נראה בלבנה, שאינו משפיע לה, ואינו לוקח שמן ועוז ושמחה למלא אותה ולהתחבר עימה.

וע"כ צדיק אובד, כל זה, בצדקו, שהיא הלבנה, שבגלל הלבנה, שאינה נמצאת להתחבר עימו, הוא אובד, ואינו שואב מהשמחה שלמעלה, כמו שהיה עושה. ואז כל צד השמאל מתעורר, ורשעים מאריכים בשלווה בעולם. כמ"ש, ויש רשע מאריך ברעתו, באותו הצד הרע שהתדבק בו.

.79 יש צדיק אובד בצדקו. כי כשהרשעים מרובים בעולם, והדין תלוי, צדיק אובד בצדקו. כמו צדיק, שנתפס בעוונותיהם של בני עירו, שהיו כולם עזי פנים, והוא לא הזהיר אותם, ולא היה מבייש אותם לעולם. הוא היה מעכב בידינו, שלא נתגרֶה ברשעים. והיה אומר לנו כמ"ש, לדוד אל תתחר במְרֵעים אל תקנא בעושי עוולה.

אמר אביו, ודאי הקב"ה העניש אותו בזה, כי היה רשות בידו למחות בידם ולא עשה, ולא ביזה אותם, לא בסתר ולא בגלוי.

וייפח באפיו נשמת חיים

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כז

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כז.

.80 ויִיצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים. וייצר ה' אלקים. וייצר, כתוב עם שתי אותיות י', מורה שהאדם נברא בשני יצרים, ביצה"ט וביצה"ר. יצה"ט כנגד מים, יצה"ר כנגד אש. הוי"ה אלקים הוא שם מלא. את האדם, כלול מזכר ומנקבה, כי אֶת, רומז על הנקבה.

עפר מן האדמה, זהו עפר של ארץ קדושה, שמשם נברא, מקום ביהמ"ק. עפר הוא מלכות. האדמה היא בינה, כמ"ש, ארץ אֱדום. כלומר, אדה"ר נברא ממלכות הממותקת בבינה, מקום ביהמ"ק. כי עפר ביהמ"ק, היא בחינת מלכות הממותקת בבינה.

.81 וייפח באפיו נשמת חיים. זוהי הנשמה הקדושה, שנמשכת מאלו החיים, שלמעלה, מבינה. ויהי האדם לנפש חיה. שהאדם נכלל מהנפש הקדושה של החיה העליונה, בינה, שהוציאה הארץ, מלכות. כמ"ש, תוצֵא הארץ נפש חיה. נפש, של החיה ההיא העליונה, בינה.

.82 בכל שעה שהנשמה הקדושה דבוקה באדם, הוא אהובו של אדונו. כמה שמירות שומרים אותו מכל הצדדים, רשום הוא לטוב, למעלה ולמטה, והשכינה הקדושה שורה עליו.

.83 ובשעה שהוא מטה דרכיו, השכינה מסתלקת ממנו, והנשמה הקדושה אינה מתדבקת בו. ומצד נחש הרע הקשה, מתעורר רוח אחד, המשוטט והולך בעולם, שאינו שורה אלא במקום שהקדושה העליונה הסתלקה משם. והוא שורה על האדם, ואז נטמא האדם, ונפגם בבשרו בכל, ובמראה פניו.

.84 משום שנפש חיה זו היא קדושה ועליונה, שהיא מהבינה, כשהארץ הקדושה, המלכות, מושכת אותה ונכללת בתוכה, אז קוראים לה, נשמה. כי אור הבינה נקרא נשמה.

וזוהי שעולה למעלה ומדברת לפני המלך הקדוש, ונכנסת בכל השערים ואין מי שיימחה בידה, וע"כ נקראת הרוח המדבר. כי כל שאר הנפשות שאינן מהבינה, אין להן רשות לדבר לפני המלך, חוץ מזו שהיא מבינה.

.85 וע"כ התורה מכריזה ואומרת, נצור לשונך מרָע, ושפתיך מדַבֵּר מרמה. וכתוב, שומר פיו ולשונו. משום שאם שפתיו ולשונו מדברים דברים רעים אלו, הדברים עולים למעלה, וכולם מכריזים ואומרים, הסתלקו מסביב הדיבור הרע של פלוני, תנו מקום לדרכו של הנחש החזק. אז יוצאת ממנו הנשמה הקדושה, ומסתלקת, ואינה יכולה לדבר. כמ"ש, נאלמתי דוּמיה הֶחֱשֵׁיתי מטוֹב.

.86 והנשמה ההיא עולה בביזיון, בצרה מכל. ולא נותנים לה מקום כבתחילה. ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצָרוֹת נפשו. נפשו, שהייתה מדברת, נעשית שותקת, משום הדיבורים הרעים שדיברה. ואז מזדמן הנחש. כי הכול חזר לתחילתו, כמו מטרם שזכה לנשמה.

וכשהדיבור הרע עולה בדרכים ידועים, ושורה לפני הנחש החזק, כמה רוחות מתעוררים בעולם, ורוח טמא יורד מהצד של הנחש, ומוצא שהאדם ההוא עורר אותו בדיבור הרע, ומוצא שהרוח המדבר הקדוש, עבר ממנו. אז שורה עליו הרוח הטמא ומטמא אותו, ואז הוא מצורע.

.87 כמו שעונש האדם הוא משום דיבור רע, כך עונשו מדיבור טוב, שבא לידו, ויכול לדבר ולא דיבר. משום שפָּגם ברוח המדבר ההוא, כי הוא נתקן לדבֵּר למעלה ולדבר למטה, והכול בקדושה.

כש"כ, אם העם הולך בדרך עקום, והוא יכול לדבר אליהם, ולהוכיח אותם, ושותק ואינו מדבר. שעליו כתוב, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאֵבי נעכר. נעכר בנגעים של הטומאה. דוד המלך לקה בצרעת, והקב"ה פנה ממנו. וכתוב שביקש, פנֵה אליי וחנֵני. משמע, שהפנה פניו ממנו.

נֶגע צרעת

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף כט

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף כט.

.88 נֶגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכוהן. נגע זה, כל הצבעים שלו, הכוהן היה יודע בהם לטהר ולטמא. היה יודע אלו שהם ייסורים של אהבה, או אלו שנמצאים במי שאדונו מואס בו ורחוק ממנו. כי לפי דרכיו של האדם נגרם הנגע בעולם.

.89 כתוב, אַל תַט ליבי לדָבָר רָע להתעולל עלילות בְּרֶשע. מכאן, בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכים אותו. האם הקב"ה מטה את האדם ללכת בדרך החטא, ולעשות מעשים רעים, כמ"ש, אל תט ליבי לדבר רע? א"כ, אין דין בעוה"ז ולא בעוה"ב, והתורה אינה מתוקנת, כמו שלומדים בה, אם תשמע ואם לא תשמע, שמשמע שהכול תלוי באדם?

.90 אלא דוד הזהיר אל ליבו, במה שאמר, אל תט ליבי לדבר רע, לנהוג אותו בדרך האמת, כמ"ש, והשֵׁבותָ אל לבבך. והשבות, שצריך לחזור על הלב פעם, פעמיים, ושלוש פעמים, להנהיג אותו בדרך האמת, ולהזהיר אותו. וכך אמר לו דוד: ליבי, אל תט לדבר רע, כי דבר רע גורם נגע בעולם, ודין שורה בעולם, כלומר, נגע צרעת.

.91 צרעת, פירושו סגירה. כי סוגר אורות העליונים ואינו פותח. וכשהוא סוגר ואינו פותח, נקרא נגע. האבות, חג"ת, אינם מתכלכלים, שאינם מקבלים אור, וכש"כ הבנים, נה"י. שכתוב, נגע צרעת כי תהיה באדם. באדם ממש, בז"א, הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם (45). ומכאן יורד לאדם התחתון שגרם לזה, וסותם אורו, ונמצא נגע לכל, מאותה סגירת האורות.

.92 כתוב, ניאֵר מקדָשו, שנסגרו האורות של המקדש, המלכות, משום שבני העולם גרמו בעוונותיהם. כמ"ש, את מקדַש ה' טימא. טימא, משום שהסתלק ז"א, והנחש החזק שורה ומטיל זוהמה ומטמא. והכול משום עוונות העולם.

אכלה ומחתה פיה

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף ל

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף ל.

.93 כשמתחיל הנחש הקדמוני להתגלות מסתלקים הסומכים, נו"ה, והבניינים, שהם המוחין, ועוברים מהמלכות. ובא הנחש החזק ומטיל זוהמה. ואז נמצא שהמקדש נטמא.

מהו המקדש? כמ"ש, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכתוב, והנחש היה ערוּם מכל חיית השדה, אשר עשה ה' אלקים, ויאמר אל האישה. אל האישה ממש, שמקום המקדש מתאחד בה, המלכות. וכתוב, את מקדש ה' טימא, משום עוונותיו, כי ע"י עוונותיו התגלה הנחש החזק.

.94 עוונותיו הם לשון הרע, שבגלל לשון הרע מזדמן הנחש הקדמוני. בין למעלה ובין למטה, כמ"ש, וישַׁלַח ה' בעם את הנחשים השְׂרָפים. לא כתוב, השורפים או השרופים, אלא השרפים. שרפים, שסובב על הנחש הקדמוני.

ומה שכתוב נחשים, לשון רבים, הוא כמ"ש, ראשֵׁי תנינים, שניים, כי אחד נאחז למעלה, ואחד נאחז למטה בעוה"ז. וכתוב, שרפים עומדים ממעל לו, שפירושו, כנגד ה', כמ"ש, ויבואו בני האלקים להתייצב על ה'. כי בני אלקים הם הדינים, וה' הוא רחמים. אף כאן, ממעל לו, הם כמו כנגד לו.

ואז הוא סגירה בכל, שנסגרו כל האורות, ואין מי שיפתח. שאז בא הנחש ומטיל זוהמה בשורש נשמתו של החוטא אשר במלכות, שזה נבחן לניאוף. וע"כ כתוב, כן דֶרך אישה מנאפת, אכלה ומחתה פיה, ואמרה, לא פעלתי אָוֶון.

.95 ברצון הכול, ברצון העליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה. ולמעלה אינו נמצא, אלא כשנמצא למטה בעוונות העולם, שהכול תלוי זה בזה.

ב' נקודות במלכות. נקודה א' היא המלכות דצ"א, שלא נמתקה בבינה, במדה"ר, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כוח המסך והצמצום רוכב עליה. ונקודה ב', היא המלכות שנמתקה במדה"ר, בבינה. וכל האורות שהמלכות מקבלת, הם מבחינת נקודה ב'. ולפיכך נקודה א' היא גנוזה בתוכה, ורק נקודה ב' היא גלויה ושולטת בה. וע"כ היא ראויה לקבל אורות העליונים.

ומטעם זה המלכות נקראת עצה"ד טו"ר. כי אם האדם זוכה, הרי טוב. שנקודה א' גנוזה ורק נקודה ב' שולטת. ואז יש במלכות כל טוב, והתחתון מקבל ממנה. אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כוח בנחש לגלות נקודה א' במלכות, שלא השתתפה בבינה. אז הרי רע, כי מסתלקים ממנה כל האורות, כי התגלה כוח הצמצום הרוכב עליה.

וזהו שכתוב, לַפתַח חַטָאת רובץ. שהחוטא נותן כוח לס"א להמשיך משמאל מלמעלה למטה, כמו שעשה קין. אז הנחש, שנקרא חטאת, הרובץ בפתח המלכות, מגלה נקודה א' הגנוזה במלכות, וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא, שהיא במלכות. כי אם לא זכה הרי רע.

ואח"כ, הנחש מתגבר עוד ומטיל זוהמה, שפוגם ומסלק האורות, גם מבינה דמלכות. כי אחר שהשתתפה המלכות בבינה, קיבלה הבינה צורת מלכות. וע"כ, אחר שנפגמה המלכות מטעם התגלות הצמצום שעליה, נפגמה גם הבינה שבמלכות, מטעם שיש לה צורת מלכות.

באופן, שתחילה נפגמת רק המלכות דמדה"ד מכוח הגילוי. ואח"כ נפגמת גם הבינה דמלכות, מטעם שיש לה צורת המלכות, מכוח השיתוף של נקודה ב'.

והם ב' נחשים, כי מי שמגלה נקודת הצ"א, שהיא פוגמת רק במלכות, ולא כלום בט"ר, אינו יכול לפגום אח"כ בבינה. אלא נחש אחר מתעורר, שהוא עולה ונאחז בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות מכוח השיתוף.

כשמתחיל הנחש הקדמוני להתגלות, כלומר, שהחוטא גורם לגילוי הנחש, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ, שהנחש קונה כוח ע"י חטאו לגלות נקודת צ"א הגנוזה, אז מסתלקים הסומכים, נו"ה, והבניינים, שהם המוחין, ועוברים מהמלכות, כלומר, שמסתלקים הכלים דנה"י דבינה, שיש במלכות, שבהם מקבלת המלכות כל אורותיה.

וכלים דנה"י אלו קיבלה מבינה, ע"י השיתוף דמדה"ר, כמו שאמא משאילה בגדיה לבתה. שהכלים, הסומכים, והאורות שבכלים, הבניינים, מסתלקים עימהם, כי התקלקל השיתוף שבה מבינה, מכוח גילוי נקודת המלכות דצ"א, שאינה משותפת כלל בבינה.

ואחר שכבר הסתלקו כל האורות, מטעם גילוי נקודה א' שנאחז בה הנחש, אז בא הנחש השני, ומטיל זוהמה בבינה דמלכות, שנקראת מקדש, ואז נטמא המקדש. ולפיכך, הנחש השני נקרא נחש חזק, משום שעלה ונאחז שלא במקומו, כלומר בבינה, שהיא כולה רחמים, ואין בה דין כלל. אלא שיש לו כוח להיאחז בה, מטעם שהשתתפה במלכות, כדי להמתיק אותה, כמ"ש, ויאמר אל האישה. אל האישה ממש, למלכות.

כיוון שהכלים דבינה, שהם מקום המקדש, נכללו במלכות, מכוח שיתוף המלכות בבינה, הנחש הטיל זוהמה בבינה דמלכות, הנקראת מקדש ה'. כמ"ש, את מקדש ה' טימא. שמטעם השיתוף דמלכות בבינה, קיבלה הבינה צורת מלכות, והיה כוח לנחש להטיל בה זוהמה. כלומר, שנגלה הנחש השני, שנקרא נחש חזק, שעולה ונאחז בבינה.

עוונותיו הם לשון הרע, שבגלל לשון הרע מזדמן הנחש הקדמוני. כי המדבר לשון הרע, שמטיל פגמים על חברו, מה שאינם בו, גורם כוח לנחש השני, שיטיל זוהמה ויפגום הבינה דמלכות, אע"פ שהיא נקייה מכל צמצום ודין.

אמנם, כיוון שהנחש השני לא יוכל לפעול, אלא מכוח הֶקדם הפְּגם שבמלכות ע"י הנחש הראשון, ע"כ נמצא פוגם, בין למעלה ובין למטה, הן בבינה ע"י הנחש השני, והן במלכות ע"י הנחש הראשון. כי כדי לתת כוח לנחש השני, מתעורר בהכרח הנחש הראשון.

ויש ב' נחשים, כמ"ש, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. שכתוב נחשים, לשון רבים. כמ"ש, ראשי תנינים, שניים, כי אחד נאחז למעלה, בבינה דמלכות, ואחד נאחז למטה, במלכות לבדה. וע"כ כתוב, הנחשים השרפים, לשון רבים.

ולא כתוב, השורפים או השרופים, אלא השרפים. שרפים, כמ"ש, שרפים עומדים ממעל לו. כלומר, שהנחשים השרפים אינם נחשים גשמיים, וע"כ כתוב, שרפים ולא שורפים.

ממעל לו, כלומר, כנגדו, כמ"ש, ויבואו בני האלקים להתייצב על ה', שפירושו, שבני אלקים, דינים, התייצבו כנגד הוי"ה, רחמים. אף בכתוב, שרפים עומדים ממעל לו, הם כנגד ה', כלומר שהם התנינים הנזכרים. אף הנחשים השרפים שכאן, הם התנינים.

ונסגרו כל האורות, כי בכל מקום שהתגלתה נקודת מלכות דצ"א, נסגרים כל האורות ואין מי שיפתח אותם. כי במלכות דצ"א אין תשובה מועילה, אלא רק במלכות דצ"ב.

וכדי שתועיל תשובה, כתוב, כן דרך אישה מנאפת. כי עניין גילוי נקודה דצ"א ע"י הנחש ואחיזתו בה, המסלק את האורות דקדושה, נבחן, שהנחש הוא אישה מנאפת ממש. וכתוב, אכלה ומחתה פיה, ואמרה, לא פעלתי אוון.

ויש לשאול כאן, כיוון שהנחש הראשון גילה נקודת צ"א, שאינה משותפת בבינה, שמחמת זה אבד ממנה השיתוף דמדה"ר, בינה. א"כ, מאחר שהתפרדה השותפות בבינה, כבר אין בבינה צורת מלכות. וא"כ, איך יוכל הנחש השני להטיל זוהמה בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות? שהרי הם דבר והיפוכו.

ועל זה כתוב, כן דרך אישה מנאפת, שהוא הנחש הראשון, אכלה ומחתה פיה. כלומר, אחר שפגם במלכות והסתלקו אורותיה, מחמת קלקול השיתוף דמדה"ר, הוא מוחה ומקנח פיו, כמו שלא עשה דבר, ואומר, לא פעלתי אוון, כדי שתישאר צורת שיתוף המלכות בבינה, כמקודם קלקול הנחש, ויוכל הנחש השני להיאחז בבינה, מכוח שיש לה צורת מלכות.

אמנם, באמת עניין עלייה זו של הנחש להיאחז בבינה, הוא מוקש אל הנחש. כי עתה שנאחז בבינה, והנחש בעצמו ביטל הפגם דמלכות דצ"א, ונקבע הפגם של החטא במלכות דצ"ב, נעשתה אפשרות לבטל הפגם ע"י תשובה. כי ע"י תשובה, יורדת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, המורידה את המלכות מבינה, והבינה נטהרת מזוהמת הנחש.

משא"כ אם לא היה נאחז בבינה, אז היה נשאר הפגם של הנחש הראשון, הגילוי של נקודת המלכות דצ"א, שכוח הצמצום רוכב על המלכות, שאינה ראויה לקבל אור. ומבחינה זו לא שייכת תשובה, כי התשובה לא תבטל את צ"א והמסך, המונע מהמלכות לקבל אור העליון. הרי שעניין הנחש השני הנאחז בבינה, בכוונה ניתנה לו אחיזה זו, כדי שתועיל תשובה. ועניין זה הוא רק מוקש אל הנחש.

וברצון עליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה. כי כיוון שנמצאת אחיזת הנחש למעלה, המכשירה את החוטא לעשות תשובה, ע"כ נמצאת אחיזת הנחש למטה, לגלות צ"א במלכות.

ואין פחד שמא אינה מועילה שם תשובה, והפגם יישאר לעולם. שהרי ודאי שהנחש יעלה וייאחז למעלה בבינה, והוא עצמו יבטל הפגם דצ"א, כמ"ש, אכלה ומחתה פיה, ואמרה, לא פעלתי אוון. ואז תועיל תשובה.

גם אין חשש, שמא לא יעלה הנחש להיאחז בבינה, כי כך הושׂם בטבע הנחש, להשתוקק תמיד לאחוז במקום גבוה יותר, ואם נראה לו דרך להיאחז בבינה, ודאי שייאחז בה.

ולמעלה אינו נמצא, אלא כשנמצא למטה. כי אם לא היה הנחש מגלה תחילה את הפגם דצ"א שיש במלכות, שלא לקבל אור, לא היה יכול הנחש השני להיאחז בבינה ולפגום אותה, מחמת שיש לה צורת מלכות, בעוד שבמלכות עצמה לא נגלה הפגם.

והכול תלוי זה בזה, כי אם לא הייתה אחיזת הנחש למעלה, הנותנת אפשרות של תשובה ותיקון הפגם, לא היו נותנים מלמעלה אפשרות, שייאחז הנחש למטה במלכות. ואם לא הייתה מקודם לכן אחיזת הנחש למטה, לא תיתכן כלל אחיזת הנחש למעלה בבינה. הרי שזה תלוי בזה.

יתרון לחכמה על הסִכלות

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף לג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף לג.

.96 אמר שלמה המלך, וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסִכלות, כיתרון האור מן החושך. בכמה מקומות נמצא בדברי שלמה המלך, ובחכמה הגדולה שלו, שסָתם דבריו בפנים בתוך ההיכל הקדוש.

למה אמר, וראיתי אני? האם שאר בני העולם אינם יודעים ואינם רואים זאת? הרי אפילו מי שלא ידע חכמה מימיו, ולא הסתכל בה, יודע זאת, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך. והוא משבח את עצמו, ואמר, וראיתי אני?

.97 אלא, מי חכם כשלמה, שבשבע מדרגות של חכמה הוא נקרא, כעין של מעלה, כנגד חג"ת נהי"מ דמלכות, חכמה תתאה, שהיא מדרגת שלמה. כי שישה ימים למעלה, חג"ת נה"י דז"א, ושביעי עליון עליהם שהוא בינה. שישה ימים למטה במלכות, חג"ת נה"י, ושביעי עליהם שהוא בינה.

שש מדרגות לכיסא של שלמה, והוא על הכיסא, כמ"ש, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. שבעה כתרים של ימים, שבע ספירות חג"ת נהי"מ יש למעלה, וכן כנגדם שבעה שמות לשלמה, להראות בהם חכמה הקדושה, ומשום זה נקרא בשבעה שמות: שלמה, ידידיה, אָגוּר, בן יָקֶה, לְמוּאל, איתיאל, קוהלת.

.98 ואמר שבעה הבלים. כמ"ש, הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. שיש כאן ג"פ הבל, ופעמיים הבלים, שהם ארבעה, וביחד שבעה. ומה שהוא ראה לא ראה אדם אחר. וכשאסף החכמה והתעלה במדרגת החכמה, נקרא קוהלת. ושבעה הבלים אמר כנגד שבע ספירות שלמעלה, וכל הבל נעשה ממנו קול, והעולם אינו מתקיים אלא בהבל.

שבעה הבלים, ז"ת דישסו"ת. ועיקרם קו השמאל דישסו"ת, שמטרם ההכרעה מקו האמצעי, המייחד ימין ושמאל, נבחנת הארת השמאל להבל ולחולי רע, ולרְעוּת רוח. ואחר הייחוד ע"י קו האמצעי, הם שבעה הבלים שמהם נאצל ז"א, הנקרא קול. ומהם מתקיים העולם.

.99 הבל, קו שמאל, מוציא קול ברוח ובמים שבו, בהתכללות קו ימין, הנקרא מים, וקו אמצעי, הנקרא רוח. ואין קול אלא בהבל. ובשבעה הבלים, חג"ת נהי"מ דישסו"ת, מתקיימים העליונים, זו"ן, והתחתונים, דרי בי"ע. ועל הבל מתקיים העולם. כי אם לא היה הבל יוצא מפיו של אדם, לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

.100 האדם אינו יכול להתקיים בלי הבל פיו. כעין זה, אמר שלמה דבריו, שהעולם מתקיים בהם. ואמר, שע"י ההבל הזה מתקיים העולם. וההבל הזה שמתקיים בו העולם, בא מהבלים שלמעלה. כמ"ש, הבל הבלים, כלומר, הבל מהבלים שלמעלה. וכל דבריו כך היו. ובהבלים שלמעלה כתוב, כי על כל מוצָא פי ה' יִחיה האדם. מוצא פי ה', זהו הבלים של מעלה, ז"ת דישסו"ת.

.101 וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן הסכלות ממש, באה תועלת לחכמה. כי אם לא הייתה נמצאת שטות בעולם, לא הייתה נודעת חכמה ודבריה. וחוב הוא על האדם שלמד חכמה, שילמד מעט מהשטות, ויידע אותה, משום שבאה תועלת לחכמה בזכותה. כמו שיש תועלת אל האור מהחושך, שלולא החושך לא היה נודע האור, ולא הייתה באה לעולם תועלת ממנו.

.102 יש יתרון לחכמה, חכמה סתם, שכוללת חכמה עליונה וחכמה שבעוה"ז. חכמה שלמעלה אינה מאירה ואינה מוארת, אלא בגלל שטות, שהתעוררה ממקום אחר. ולולא שטות זו, לא היו האור והגאות הגדולה והיתֵרה, ולא הייתה נראית תועלת החכמה.

ומשום השטות, האירה החכמה יותר, ומאירים לה יותר. כמ"ש, שיש יתרון לחכמה. לחכמה סתם, בין למעלה ובין למטה. מן הסכלות סתם, בין למעלה ובין למטה. כי כך הוא למטה, אם לא הייתה נמצאת שטות בעולם, לא הייתה נמצאת חכמה בעולם.

.103 רב המנונא סבא, כשלמדו ממנו החברים סודות החכמה, היה מסדר לפניהם פרקים של דברי שטות, כדי שתבוא תועלת לחכמה בזכותם, כמ"ש, יָקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. משום שהסכלות היא תיקון החכמה וכבוד החכמה. וע"כ כתוב, וליבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות.

.104 יקר מחכמה מכבוד. הכבוד של החכמה והיופי שלה, והכבוד של מעלה, שהוא המלכות, הוא סכלות מעט. כי מעט סכלות מראה ומגלה כבוד החכמה והכבוד של מעלה, יותר מכל דרכי העולם.

.105 כיתרון האור מן החושך. כי תועלת האור אינה באה אלא מתוך החושך. תיקון הלבן הוא שחור. כי לולא השחור לא היה מושג הלבן. ומשום שיש שחור, מתעלה הלבן ומתכבד. משל למתוק ולמר, שאין איש יודע טעם מתיקות, מטרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? המר.

כי הדברים שיש ביניהם יחס הפוך, הרי האחד מגלה את חברו. כך בלבן ושחור, ובאור וחושך, ובחולה ובריא. כי אם לא היה חולה בעולם, לא היה שום מושג לשם בריא. כמ"ש, גם את זה לעומת זה עשה האלקים. וכמ"ש, טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תַנַח את ידך.

מה משמיענו שלמה המלך בכתוב, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך? כי מי אינו יודע זה? וכדי לתרץ זה, הביא הזוהר ביאור שבעת הבלים, שכתוב בקוהלת. שיש בהבל ב' בחינות:

א. בהיותו בבחינת קו שמאל בלי ייחוד עם הימין, ואע"פ שאז מאיר בו ג"ר דחכמה, מ"מ נבחן ההבל הזה להבל ולחולי רע, להבל ולרעות רוח. כי בהיותו נפרד לעצמו בלי ימין, הרי הוא חכמה בלי חסדים, שאז הוא חושך ולא אור. ולא עוד, אלא שנמשכים משם דינים קשים. וע"כ נבחן להבל ולחולי רע.

ב. בהיותו מיוחד עם הימין ע"י קו האמצעי, המכריע בין ימין ושמאל. שהימין, חסדים, יאיר מלמעלה למטה, והשמאל, חכמה, יאיר מלמטה למעלה, שהוא ו"ק דחכמה, שאז מתלבשת החכמה דשמאל בחסדים שבימין. והנה מכאן יוצאים כל המוחין דזו"ן ובי"ע, וכל העולמות מתקיימים מההבל הזה. שנאמר, הבל הוא קו שמאל, מוציא קול, מוחין דז"א, ברוח ובמים, כלומר, בהתכללותו בקו אמצעי, רוח, ובקו ימין, מים.

בשבעה הבלים, שבע ספירות דישסו"ת, שכל אחת כלולה מהבל מרוח וממים, מתקיימים העליונים והתחתונים, כי כל המוחין של העליונים, זו"ן, והתחתונים, שבג' עולמות בי"ע, יוצאים מהבלים אלו.

והתבאר, שאע"פ שבהיות קו השמאל לבדו יש לו ג"ר דג"ר, אינו מאיר אז כלום, אלא להיפך, שהוא הבל וחולי רע. ובשעה שמתייחד עם הימין, אע"פ שהתמעט מחמת זה לו"ק דחכמה, והוא מחוסר ג"ר דחכמה, הנה כל העולמות מתקיימים ממנו, כמ"ש, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך.

ובשלושה דברים דומות החכמה והסכלות, לאור ולחושך:

א. אם לא היה חושך, לא היה שום יתרון באור, ולא היה מושג כלל לכנות אותו בשם זה. כך לולא הסכלות, לא היה שום יתרון בחכמה, שנכנה אותה בשם זה, אלא להיפך, שהיינו קוראים לה, הבל וחולי רע.

ב. אע"פ שבלי החושך לא היה לנו שום מושג באור, אין זה אומר, שהאור לא היה בלעדיו מציאות ממשית, אלא שהאור לא היה לנו למושג בפני עצמו, לגדר אותו בשם. כך החכמה, אע"פ שבלי הסכלות לא הייתה מושגת, אין זה אומר שלא הייתה אז מציאות החכמה כל עיקר. אלא אדרבה, שאז החכמה נמצאת, כשהיא בלי סכלות לגמרי, כי אז מאירים הג"ר דחכמה. אלא לא הייתה אז מושגת להגדרה בשם חכמה.

ג. כמו שבמקום שאין אור, שָׁם יש חושך, כך במקום שאין חכמה, שם יש סכלות.

ובזה יובן לנו כל המאמר. כי מטרם שקו שמאל התייחד בימין, יש לו ג"ר דחכמה, אלא שאינם מאירים, והם בבחינת הבל וחולי רע. ורק אח"כ, שנכלל עם קו ימין ע"י קו האמצעי, הוא נשלם, וכל המוחין שבעולמות נמשכים ממנו. אלא שאובד הג"ר דחכמה מחמת הכרעת קו האמצעי, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל, חכמה, יאיר מלמטה למעלה, שההארה שמלמטה למעלה היא הארת ו"ק דחכמה, המחוסרת ג"ר.

והתבאר בהשוואה השלישית מחכמה לאור, אשר במקום שחסרה חכמה שם יש סכלות, כמו שבמקום שחסר האור שם יש חושך. נמצא, שאחר ייחוד קו שמאל עם הימין, יש בשמאל סכלות, במקום החיסרון של הג"ר.

ונמצא כמו שמבואר בהשוואה השנייה, שמקודם ייחודו עם הימין, אע"פ שלא היה מאיר, מ"מ מציאות החכמה שבקו שמאל הייתה בלי סכלות, כי אז היה קו השמאל בג"ר דחכמה. משא"כ עתה, שחסר ג"ר דחכמה, הרי יש כנגד זה סכלות.

מן הסכלות ממש באה תועלת לחכמה. כי אם לא הייתה נמצאת שטות בעולם, לא הייתה נודעת חכמה ודבריה. כי החיסרון של ג"ר דחכמה, שנעשה אחר ייחוד ימין ושמאל, נבחן לסכלות.

אמנם מהסכלות הזאת, התגלתה הארת החכמה אל העולמות, כי מקודם הייחוד, שהייתה בלי סכלות, הייתה החכמה חושך ולא הייתה מאירה. אבל עתה, מאירה החכמה בכל השלמות מחמת הסכלות, מחמת שהתמעטה מג"ר, ויכולה להתייחד עם החסדים שבימין. הרי שהסכלות, החיסרון של הג"ר, מגלה את הו"ק דחכמה שתאיר בכל השלמות. ואם לא הייתה נמצאת הסכלות, לא הייתה נמצאת החכמה.

חכמה שלמעלה אינה מאירה ואינה מוארת, אלא בזכות שטות, שהתעוררה ממקום אחר. כי אם לא התעוררה הסכלות ממיעוט הג"ר, אלא שהיו נשארות ג"ר דחכמה בקו שמאל, ולא היה מתייחד עם הימין, הרי אז אין החכמה מאירה, והיא חושך. ונאמר, ולולא שטות זו, לא היו האור והגאות הגדולה והיתרה, ולא הייתה נראית תועלת החכמה. שלא היו מתגלים כל אלו המוחין הגדולים אל העולמות.

שנאמר, חוב הוא על האדם שלמד חכמה, כלומר, שחוב הוא על האדם הממשיך חכמה עליונה, שילמד מעט מהשטות, ויידע אותה. כלומר, שימשוך ידו להמשיך מג"ר ומחכמה, ואע"פ שמתגלה סכלות במקום החיסרון של החכמה, הנה כנגד זה נמצא לומד החכמה מהסכלות הזאת. כלומר, שהחכמה שמשיג, היא מכוח הסכלות הזה שאינו נוגע בו. וע"כ אינו נחשב לסכלות ממש, אלא מעט משטות, המספיק ללמוד ולדעת החכמה המאירה.

ורב המנונא סבא, כשלמדו ממנו החברים סודות החכמה, כלומר, שלמדו ממנו איך להמשיך החכמה המאירה, היה מסדר לפניהם פרקים של דברי שטות, כדי שתבוא תועלת לחכמה בזכותם, שמסדר להם, שלא ימשיכו החכמה בפרקי ג"ר דחכמה, אשר הסכלות מתגלה אז בפרקים ההם, ולימד אותם שמהסכלות הזו תבוא תועלת לחכמה המאירה. כמ"ש, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט.

כי כל עוד שהאירו הג"ר דחכמה, ולא הייתה סכלות מעט, הרי הייתה החכמה הבל ורעות רוח, בלי חכמה ובלי כבוד. ועתה, אחר שהתייחד השמאל עם הימין, אע"פ שיש סכלות מעט, מחמת החיסרון של ג"ר דחכמה, הנה משום זה, היא מאירה ברוב פאר והדר, שהמשיג אותה זוכה לחכמה ולכבוד.

כמ"ש, וליבי נוהג בחכמה, בו"ק דחכמה. וכתוב, ולאחוז בסכלות, שלא להמשיך ג"ר דחכמה. וכמ"ש, טוב אשר תאחוז בזה, בחכמה. וכתוב, וגם מזה אל תַנַח את ידך, שתאחוז גם בסכלות החיסרון של ג"ר דחכמה.

אדם איש

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף לח

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף לח.

.106 בכמה מדרגות נקרא בן אדם: אדם, גבר, אנוש, איש. הגדול שבכולם הוא אדם. שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, כי בצלם אלקים עשה את האדם. א"כ, הרי כתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה'. מי צריך להקריב קורבן? רק מי שחוטא, שהוא מדרגה גרועה. ועכ"ז כתוב, אדם?

.107 הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים, הוא קורבן, שהוא נחת של הקב"ה. ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה? האדם, היקר מכל, שהוא יקר מגבר, מאנוש, מאיש.

כתוב, אדם כי יהיה בעור בשרו שְׂאֵת או ספחת או בהרת, והיה לנגע צרעת. ועכ"ז נקרא אדם. צריך הקב"ה לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכול, לא יישב כך בלי טהרה.

.108 משום זה כתוב באדם, והובא אל הכוהן. ובא אל הכוהן, לא כתוב, אלא, והובא, שמוֹרה, שכל מי שרואה אותו, מחויב להקריב אותו לפני הכוהן, כדי שהצורה הקדושה של אדם, לא תשב כך. וכתוב, ואיש או אישה כי יהיה בו נָגַע. וכתוב, ואיש או אישה כי יהיה בעור בשרם בֶּהָרוֹת. ולא כתוב בהם, והובא, אלא באדם בלבד כתוב, והובא, מפני חשיבותו.

.109 כתוב, והאיש משה. למה לא נקרא אדם? משום שנקרא עבד אל המלך, שכתוב, לא כן עבְדִי משה, וכתוב, משה עבדי. ובערך הזה נקרא ג"כ איש אל אדם העליון, שהוא ז"א, בהוי"ה במילוי אותיות א', שהוא בגי' אדם. א"כ, הרי כתוב, ה' איש מלחמה, ולמה לא כתוב, אדם?

.110 שלמות הכול, נקראת בשעה שהקב"ה יושב על הכיסא, מלכות. ומטרם שיושב על הכיסא, מטרם שמתחבר עם המלכות, לא נמצאת שלמות. שכתוב, ועל דמות הכיסא דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה. וכשכתוב, אדם, בשעה שיושב על הכיסא, משמע, שהוא בשלמות. כי השם אדם כלול מד' פנים שבמרכבה, שכתוב, ודמות פניהם פני אדם, והוא שלמות הכול. א"כ, מהו שכתוב, ה' איש מלחמה מַרכבות פרעה וחֵילו ירה ביָם, ולא כתוב, אדם?

.111 שָׁם, על הים, לא נמצאת שלמות הכול, משום שעשה דין במצרים, ומשום זה כתוב, איש. אבל כאן, כשיושב על הכיסא, הוא שלמות הכול וכולל הכול, משום זה נקרא אדם.

.112 כתוב, אדם ובהמה. ולא כתוב, איש ובהמה. אע"פ שכאן מדרגה קטנה, שהרי משווה אותו לבהמה. אלא כתוב, אדם ובהמה, שכן זוהי דרך הכתוב, לאחוז העליון מכולם והנמוך מכולם. העליון שבכולם הוא אדם, והנמוך שבכולם היא בהמה.

.113 הרי כתוב, ואדם אַין לעבוד את האדמה. ואיזו חשיבות יש כאן, שמוזכר השם אדם? כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו. ע"כ, לא נראו בעולם והכול התעכב, עד שבא אותו, הנקרא אדם.

כמ"ש, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. טרם, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, עוד לא נראתה. כמ"ש, ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר, הכול התעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו. כמ"ש, ויִיצֶר ה' אלקים את האדם. בשם מלא, שהשם אדם הוא שלמות הכול וכולל הכול.

.114 ביום שישי נברא האדם, שהוא מרכבה לאדם העליון, ז"א, בשעה שנשלם הכיסא, המלכות, שכתוב, שש מעלות לכיסא, שהם חג"ת נה"י דמלכות הנקראת כיסא. ולפיכך נברא האדם בשישי, שכבר נשלמו ו"ס חג"ת נה"י, שאדם העליון, ראוי לשבת על הכיסא. וכיוון שנברא אדם, נתקן הכול, כל מה שלמעלה, ז"א ומלכות, ושלמטה. והכול נכלל באדם.

מטרם שנברא אדה"ר, היו ז"א ומלכות אב"א בלי חיבור. וביום השישי, אחר שנשלמו הו"ק ונולד האדם, גרם במעשיו שז"א ומלכות ישובו פב"פ ויתחברו. ולפיכך נברא האדם בשישי, אחר שנשלמו ו"ק דז"א, שאז ראוי הז"א לשבת על הכיסא, שאז אפשר לאדם שיהפוך ז"א ומלכות פב"פ ויתחברו, מה שלא היה אפשר לפני היום השישי, שעוד לא נשלמו הו"ק עצמם, לא בז"א ולא במלכות.

.115 ודמות פניהם פני אדם. כלומר, שפני אדם כוללים הכול. וכל ג' הפנים, אריה שור נשר, כלולים בצורה זו של פני אדם. והרי כתוב, ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן. הרי שיש צורות אריה ושור ג"כ?

אלא הכול פני אדם היו. ובצורה זו של אדם, נראים כל הגוונים וכל הצורות. פניו פני נשר, לא שהוא נשר, אלא שנראית בצורת אדם צורת נשר. ועיקרו הוא צורת אדם, משום שפני אדם כוללים כל הגוונים וכל הצורות.

.116 כל מי שהוא תחת שליטתו של אדם, נקרא איש. משום שנתקן באופן של אדם, ממדרגה אחרת שהייתה בו תחילה, ו"ק, שהייתה לאדם בטרם שהשיג הג"ר. כאשר נברא האדם, ירד בצורה עליונה קדושה, וירדו עימו ב' רוחות, מב' צדדים, מימין ומשמאל, שהן כלל האדם.

ורוח הימין נקרא, הנשמה הקדושה, כמ"ש, וייפח באפיו נשמת חיים. ורוח השמאל נקרא, נפש חיה. והיה הולך ויורד מלמעלה למטה לגן עדן. והנשמה שמימין לא התיישבה עם האחר שמשמאל. כלומר, שחָטא בעצה"ד והפריד הימין מהשמאל.

.117 כשנכנסה השבת, והאדם כבר חטא, נעשו מרוח שמאל בריות המתפשטות בעולם, שלא נגמרו הגופים שלהן, כלומר שדים, והתחברו בגוף הזה של אדם, בזכר ובנקבה, שהיא חוה, והולידו בעולם. ואלו נקראים נגעי בני אדם.

ויש רוחות עליונים, מאלו שנעשו מרוח השמאל דאדה"ר, שהם אינם מתדבקים למטה בעוה"ז, ותלויים באוויר, ושומעים מה ששומעים מלמעלה. ומהם יודעים רוחות אחרים, שלמטה בעוה"ז, הנראים לאנשים בחלומם, ומודיעים להם.

.118 מניצוץ הקשה יוצאים שכ"ה (325) ניצוצין, נחקקים ומתאחדים יחד מצד הגבורה, ונקראים גבורות. ומתלכדים יחד ונעשים אחד. וכשנכנסים בגוף, בז"א, נקרא איש.

יש איש תם וישר, ויש איש צדיק, אבל איש שכאן הוא איש מלחמה, כמ"ש, ה' איש מלחמה. כי כולו עולה בדין, והכול אחד. למה הכול אחד, הלוא איש תם וישר, הוא רחמים, ואיש מלחמה, הוא דין? ועוד, כתוב, לְזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. ומהו איש? זה חסד. וכאן הוא דין.

מדובר כאן מתיקון פרצוף הקטנות דז"א. ונודע, כי כל הפרצופים שבעולמות, נבררו ונעשו מכלים ומניצוצין של שבעה מלכים דנקודים שנשברו, שבכללם יש בהם ש"כ (320) בחינות, המכונים ש"כ ניצוצין. וכל פרט קטן הנברר מהם, כלול מכולם, ומספרו ג"כ ש"כ ניצוצין. וכיוון שהשבירה הייתה מחמת מלכות דמדה"ד שהתערבה בהם, ע"כ נבחנים כולם שהמלכות דמדה"ד רוכבת עליהם.

וכדי לתקן אותם, שיהיו ראויים לקבל אור, צריכים להמתיק מלכות זו בבינה, במדה"ר. וע"כ, נמשכים להם חמישה ניצוצין מחג"ת נ"ה שבבינה, שהם הקטנות של הבינה, כדי שיהיו ראויים אח"כ לקבל גם הגדלות מהבינה. ובאלו מיתקן פרצוף הקטנות של ז"א. ונודע, שכל פרצוף תחתון מיתקן בפרצוף העליון ממנו. ונמצא, שאלו שכ"ה ניצוצין דז"א נתקנו בבינה.

מניצוץ הקשה, כוחות הדין שבבינה, יוצאים שכ"ה ניצוצין: ש"כ ניצוצין דז"א שעלו אל הבינה משבירת שבעה מלכים, וחמישה ניצוצין של הבינה עצמה המתקנים ש"כ ניצוצין. וכולם הם מצד הגבורה, ונקראים גבורות.

וש"כ ניצוצין וחמישה ניצוצין מתלכדים יחד ונעשים אחד, שמקבלים כולם רק כוח דין הממותק של הבינה. וכוחות המלכות דמדה"ד נבלעים בכוחות המלכות הממותקת בבינה. וכשנכנסים בגוף, בז"א, הם מיתקנים בו בגוף בלי ראש. ואז נקרא איש, שמידת הקטנות הזאת של ז"א, נקראת בשם, איש.

קדוש טהור

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף מג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף מג.

.119 הכול עולה במשקל אחד, והכול אחד, שאיש הוא חסד וגם הוא דין. שמשום שדינים דתחתונים מתאחדים ומתחברים בשערות של איש זה, הוא נקרא דין קשה. וכשעברו ממנו שערות ראשו, הוא מתבשם, והדינים דתחתונים אינם מזדמנים. ומשום זה נקרא טהור. כי אין טהור אלא כשיוצא מצד הטומאה. וכשיוצא מצד הטומאה, נקרא טהור. כמ"ש, מי ייתן טהור מִטמא. מטמא ודאי. וכתוב, ואיש כי יימרט ראשו קירח הוא, טהור הוא.

.120 בראשו של איש זה יש ניצוץ הקשה. ומשום כך הגולגולת של ראשו, אדומה כמו ורד, והשערות הן אדומות בתוך האודם של הגולגולת, ותלויות ממנו הספירות התחתונות שלמטה, המעוררות דינים בעולם. וכשעברו ממנו השערות ונקרח, מהחסד העליון התבשם הכול, שהארת החכמה שבו מתבשמת בחסד עליון, ונקרא טהור על שמו.

.121 אם נקרא על שמו, הלוא קדוש היה צריך להיקרא, ולא טהור? לא, כי קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות, כמ"ש, קדוש יהיה גַדֵל פֶּרַע שׂיער ראשו. ואיש זה נקרא טהור, מצד החיצוניים הטמאים, התלויים למטה ממנו, שעברו עם העברת שערותיו, ונטהר.

שערות ראש שכאן פירושן הדינים, הממעטים אורות דראש מהפרצוף וקובעים אותו ו"ק בלי ראש. כי חמישה ניצוצין הנוספים על ש"ך ניצוצין, הם חמש בחינות מחג"ת נ"ה דבינה, מקטנות שלה.

וקטנות שלה באה מכניסת י' באור הג"ר שלה ונעשו לאויר, שפירושו ו"ק. ומאות י' זו המסלקת הג"ר, יוצאות שערות ראש דקטנות. כי שערות, הן כמו סערות, דינים. ובהן נאחזים החיצוניים, שדרכם להיאחז במקום חיסרון שבקדושה.

ומשום שדינים דתחתונים מתאחדים ומתחברים בשערות של איש זה, הוא נקרא דין קשה. כי אע"פ שאיש הוא חסד, שיש בו קומת חסדים של בחינה א', ו"ק, עכ"ז יוצאות בו שערות ראש, מכוח הי', שנכנסה באור ומיעטה אותו לו"ק חסר ג"ר.

ובאלה השערות נאחזים החיצוניים למטה. ומשום אחיזת החיצוניים, הוא נקרא דין קשה. וכשעברו ממנו שערות ראשו, הוא מתבשם, והדינים דתחתונים אינם מזדמנים, כלומר, בשעה שהי' חוזרת ויוצאת מהאויר, וחזר האויר להיות אור, שחזרו הג"ר, אז עברו ממנו שערות ראשו.

כי כיוון שעברה הי' מאויר, שהייתה השורש להם, עברו עימה כל ענפיה, ואחיזת החיצוניים שלמטה התבטלה. ומשום זה נקרא טהור. כי אין טהור אלא כשיוצא מצד הטומאה, כי כיוון שעברו השערות, התבטלה אחיזת החיצוניים הטמאים שנאחזו בשערות.

ונמצא, שיצא ונפרד לגמרי מהטומאה. ע"כ נקרא טהור, כמ"ש, ואיש כי יימרט ראשו קירח הוא, טהור הוא. כי אחר שעברו השערות מהאיש, הרי נפרדה ממנו אחיזת טומאת החיצוניים, וע"כ טהור הוא.

ובראשו של איש זה, של פרצוף קטנות דז"א, יש ניצוץ הקשה, כוח הדין דקטנות דבינה, הי' שנכנסה לאור הראש ונעשה ו"ק, אויר. ומשום כך הגולגולת של ראשו, אדומה כמו ורד, כי גוון אדום הוא מבינה.

וכיוון שיש בו קטנות בינה, ע"כ גוון הגולגולת אדום, וגם השערות הן אדומות בתוך האודם. משא"כ, אם הקטנות באה מכוח המלכות, שאינה נמתקת בבינה, אז השערות הן בגוון שחור.

ואע"פ שז"א שערותיו שחורות, כמ"ש, קווּצותיו תלתלים שחורות כעורב. זה כשהוא במוחין דגדלות. אבל בקטנות שערותיו אדומות. וכשמשיג ג"ר דקטנות, בירידת הי' מאויר, עוברות ממנו השערות לגמרי. וכשמשיג המוחין דגדלות, שאז נגנזת המלכות הבלתי נמתקת בבינה בג"ר שלו, שממנה נמשך גוון שחור, אז צומחות לו שערות מחדש, ושערותיו שחורות כעורב.

ואע"פ שהשערות צומחות מבחינת אויר, מי' שנכנסה באור ונעשה אויר, וע"כ נאחזים החיצוניים הטמאים בשערות, עכ"ז יש אויר טהור, שאין שום אחיזה לחיצוניים נמשכת ממנו, וזהו באו"א עילאין, המתוקנים מג"ר דבינה דא"א, שבהם אין הי' יוצאת מאויר לעולם. ועכ"ז נבחן האויר הזה להם לאוירא דכיא כי המיעוט הזה הנמשך מהי' שנכנסה לאויר, הוא רק מיעוט מקבלת חכמה.

וכיוון שאו"א אינם מקבלים חכמה לעולם, שהם בח"ח ולא בחכמה, ע"כ אין המיעוט הזה נחשב להם לחיסרון כלום. והחסדים שלהם הם בתכלית השלמות, ואין מקום בהם לאחיזת החיצוניים, ונבחנים לג"ר גמורים. ולא עוד, אלא שהם יותר חשובים מחכמה, משום שמהם מושפעת החכמה לכל הפרצופים, אע"פ שהם עצמם רק חסדים בלי חכמה.

וכל זה רק באו"א עילאין. משא"כ בז"א, שכל עיקרו הוא חסדים בהארת חכמה, כניסת הי' באור הממעט אותו מחכמה, נחשב אצלו לחיסרון, וע"כ נאחזים החיצוניים בשערות הצומחות מי' זו, כי דרכם להיאחז בכל מקום שיש חיסרון. וע"כ האויר הזה של ז"א אינו אוירא דכיא כמו האויר דאו"א, שהרי יש בו אחיזה לחיצוניים הטמאים. ורק בזמן שעוברות ממנו אלו השערות, נקרא טהור.

וכל זה הוא בו"ק ובג"ר דקטנות דז"א, שבמצב ו"ק צומחות לו שערות אדומות, ובמצב ג"ר דקטנות עוברות ממנו, והוא טהור. ואח"כ ע"י עליית מ"ן מתחתונים, עולה ז"א למצב מוחין דגדלות, ועולה ומלביש לאו"א עילאין. ונודע שהתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. וע"כ נבחן אז שגם בו אין הי' יוצאת מאויר כמו באו"א. ומי' זו נמשך המסך, הממשיך החסדים דאו"א, שהם אוירא דכיא. וכן נמשכות ממנו שערות ראש. וכשז"א מקבל אוירא דכיא זה מאו"א, הוא נקרא קדוש, כמו או"א.

קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות. והקדושה נמשכת לז"א מאו"א עילאין, אחר שעולה ומלביש אותם, שאז נמצאת הי' באויר שלו כמו באו"א, וע"כ יש לו שערות. ואם אין לו שערות, נמצא שאינו מלביש את או"א עילאין, וא"כ אינו קדוש. הרי שהקדושה תלויה בשערות.

ומביא ראָיה מנזיר, שכתוב, קדוש יהיה גַדֵל פֶּרַע שיער ראשו. כי הנזיר מקבל עליו קדושת או"א עילאין, כדי להמשיך עליו אוירא דכיא. כי ע"כ מתרחק מיין ומשֵׁיכר ומענבים, שהם בחינת שמאל והמשכת חכמה, שאין להם שום מקום באו"א עילאין, שבהם אין י' יוצאת מאויר, שי' זו היא שורש השערות. וע"כ הנזיר גם הוא צריך לגדל השערות שלו.

אמנם או"א עצמם, אין להם שערות כלל, כי שערות נמשכות מחיסרון של חכמה, ובהם אין זה שום חיסרון, משום שאין מקבלים חכמה לעצמם לעולם. משא"כ ז"א, כיוון שבאמת צריך להארת חכמה, אלא אחר שקיבל הארת חכמה ועברו שערות דקטנות שלו, הוא יכול לפרושׁ מחכמה ולהיות כמו או"א בחסדים מכוסים ולהחזיק הי' באויר שלו כמוהם. אבל משום שמשורשו צריך לחכמה, גורמת לו הי' שבאויר הממעטת חכמה, את צמיחת השערות.

ובזה יש הפרש בינו לבין או"א. וכן הנזיר הנמשך מז"א, יש לו ג"כ שערות מאותה הי' שבאויר דאו"א. אבל סוף סוף כיוון שהשערות באות מהי' שבאויר דאו"א, הן מורות על אוירא דכיא שמקבל מאו"א, שמשם נמשכת הקדושה. כמ"ש, קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו.

והתבאר המרחק הגדול בין קדוש לטהור. כי הטהור, כל טהרתו באה מנשירת השערות. והקדוש, כל קדושתו באה מגידול השערות.

.122 כל מי שמצד הדין, ודינים נאחזים בו, אינו נטהר, עד שעוברות ממנו השערות. וכשעוברות ממנו השערות, נטהר. אדם, שהוא ז"א, במוחין דגדלות, שיש לו הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' אדם, לא צריכים להעביר ממנו השערות. כי הוא שלמות הכול ורחמים נמצאים בו. כי כל הקדוֹשות והקדושים, או"א עילאין, מתייחדים בו.

וע"כ אדרבה, גידול השערות הוא כל יופיו, היות שהן נמשכות מאוירא דכיא, שמקבל מאו"א עילאין. אבל זה שנקרא איש ולא אדם, שהוא ז"א בקטנות וו"ק בחיסרון של ג"ר, הוא אז דין, ודינים נאחזים בשערותיו, ע"כ אינו מתבשם עד שעוברות ממנו השערות.

.123 כי הלוויים הבאים מצד הדין, אינם נטהרים עד שעוברות מהם השערות. שכתוב, וכה תעשה להם לטהרם, והֶעבירו תער על כל בשרם.

וכדי שיתבשמו יותר, צריך הכוהן, הבא מצד חסד עליון, להניף אותם. כמ"ש, והניף אהרון את הלוויים תנופה לפני ה', כדי לכלול הארת החכמה שבהם בחסדים של הכוהן. כמו שהוא אצל איש זה שלמעלה, ז"א דקטנות, אשר אחרי שנשרו שערותיו ע"י הארת החכמה שקיבל, וכאשר הוא רוצה להתבשם יותר, מתגלה בו חסד עליון המלביש החכמה, ומתבשם. וכן מבשם הוא, החסד, למטה, בלוויים.

.124 והאיש הזה הוא בכלל אדם, שהם ב' פרצופים של פרצוף אחד, ז"א. כי איש, הוא פרצוף הקטנות שבו, ואדם, הוא פרצוף הגדלות שבו. והם מלובשים זה בזה, אדם באיש. וכשרוצה הקב"ה לערוך מלחמה, בפרצוף איש עורך בהם מלחמה, באיש הזה ממש, כמ"ש, ה' איש מלחמה.

ואינו עורך עימהם מלחמה, עד שמעביר מעצמו שערות ראש, כדי שיירדו מתלייתם ומאחיזתם, וישברו כל אלו הכתרים של החיצוניות, התלויים ונאחזים בשערות דז"א שמבחינת איש. כמ"ש, ביום ההוא יגַלַח ה' בתער הַשְׂכִירה בעֶברֵי נהר, במלך אשור, את הראש ושַׂעַר הרגליים וגם את הזקָן תִספֶּה. כלומר, כדי להפיל את מלך אשור, יגלח כל השערות העליונות, שבהן הם נאחזים.

.125 וכה תעשה להם לטהרם. וכה, כלומר כעין של מעלה, כמו בפרצוף איש דז"א. הַזֵה עליהם מֵי חַטָאת. כלומר, שְׁיָירֵי טל הבדולח, הארת חו"ס בבינה, שע"י הארה זו חוזרת הבינה להיות חכמה, וכל התחתונים ממנה מקבלים על ידה הארת חכמה, שממנה באה הטהרה. כאן מי חטאת, שיירי הטל.

לעת"ל כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים, כלומר החסדים דאו"א עילאין, וכן האויר שלהם אוירא דכיא. לעת"ל, רומז על או"א עילאין. וכיבסו בגדיהם, הוא כעין של מעלה, בז"א, שתיקונו של איש זה שכובס בחסד עליון ונטהר מכל. אף כאן, וכיבסו בגדיהם, כלומר בחסד, המכונה מים.

.126 כתוב, בתער, ולא במספריים. כדי שהשערות יהיו עוברות בשורשיהן, שהתער מסיר השערות משורשיהן, ויעברו ממנו הדינים התחתונים מאחיזתם בשערותיו. ובזמן שהמעשים של התחתונים ישרים, עתיד הקב"ה להעביר שערות אלו ולמרוט אותן, כדי שלא יצמחו וירבו. כמ"ש, כי יימרט ראשו.

.127 הגדול מכל הלוויים הוא קורח, שעשה אותו הקב"ה למטה כעין איש של מעלה, וקרא לו קורח, בשעה שמרט בשבילו לאיש זה של מעלה, שכתוב, איש כי יימרט ראשו קירח הוא.

.128 וכשראה קורח את ראשו בלי שערות, וראה את אהרון שמתקשט בקישוטי מלכים, נעשה בזוי בעיניו, וקינא את אהרון. אמר לו הקב"ה, אני עשיתי לך כעין של מעלה, ואינך רוצה לעלות בעליונים להתכלל בקו ימין, כדרך פרצופי הקדושה, רד למטה והיה בתחתונים, שכתוב, ויָרדו חיים שאוֹלה.

שאוֹל הוא גיהינום, ששם צועקים הרשעים, ואין מי שירחם עליהם. והם עתידים לעמוד לתחייה ולעלות מגיהינום, בשעה שיעיר הקב"ה את עמו ויחייה אותם. שכתוב, ה' ממית ומְחַייה, מוריד שאוֹל ויָעַל.

.129 ואִם מפְּאַת פניו יימרט ראשו. יש פנים המאירים, כמ"ש, יאר ה' פניו אליך. ויש פנים חשוכים של זעם, שהם בכתוב, ואם מפאת פניו. אלו הם הנקראים פנים של זעם. וכל אלו התלויים מהפנים העזים האלו, כולם קשים, כולם אינם מרחמים. וכשעוברות השערות מפאת הפנים האלו, עוברים כל אלו החיצוניים התלויים בהן, ונשברים.

.130 כל אלו החיצוניים התלויים משערות ראש, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמוהם. וכל אלו התלויים מפאת השערות של אלו הפנים העזים, כולם חצופים וקשים. ומשום זה פניו לוהטים כאש, משום ניצוץ הקשה שבהם. ובזה כתוב, פני ה' חילקם. וכתוב, פני ה' בעושֵׂי רָע.

ההפרש מגלגלתא לפָּנים, שגלגלתא מתוקנת באות ם' של צל"ם, ואין שם מקום גילוי החכמה. אבל הפנים הם ל' צ' דצל"ם, שבהם מתגלה החכמה. ולפיכך בשעה שיש הניצוץ הקשה בראש, יש לחיצוניים ב' אחיזות בשערות ראש:

א. בחיסרון של חכמה שבגלגלתא,

ב. בחיסרון של חכמה שבפָנים.

ומתוך שאין גילוי חכמה בגלגלתא, לא ניכר שם חיסרון, והחיצוניים אינם חצופים. וכל אלו החיצוניים התלויים משערות ראש, הנאחזים בחיסרון שבגלגלתא, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמוהם. משום שאין שם חיסרון ניכר, כי אין שם מקום גילוי החכמה.

וכל אלו התלויים מפאת השערות של אלו הפנים העזים, אותם הנאחזים בחיסרון של חכמה שבפָנים, כולם חצופים וקשים, כי החיסרון ניכר רק בפנים, ששם מקום גילוי החכמה. כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ הם עזים וחצופים.

נגע לבן אדמדם

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף מח

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף מח.

.131 מהו נגע לבן אדמדם? נגע ממש הוא, אם הלבן נראה, והאדום אינו עובר. זה משמע משכתוב, לבן אדמדם. הרי ששניהם נראים שם. לבן אדמדם, פירושו, שהלבן אינו נראה אלא באדום, כמו לבן ואדום ביחד. שאע"פ שהלבן נראה, אם האדום אינו הולך משם, נגע הוא. כמ"ש, אם יהיו חטאיכם כַּשָׁנים כשלג ילבינו. כי כשנעשה לבן לגמרי, נמצאים רחמים, והדינים אינם נמצאים.

לבן חסד, אדום דין. שנאמר, בראשו של איש זה יש ניצוץ הקשה. ומשום כך הגולגולת של ראשו, אדומה כמו ורד. הרי שהי' שנכנסה באור ונעשה אויר, ניצוץ הקשה, גורמת להיראות צבע אדום. ואם הי' יוצאת מאויר, וחזר להיות אור, אז הולך לו האודם. הי' שנכנסה באור, היא המסך דבחינה א', שעליו יוצאת קומת חסדים.

לכן מטעם האודם נקרא נגע, דיני החיסרון של החכמה. ואפילו שיש חסדים, אין החסדים מועילים לטהר אותו, עד שתצא הי' מאויר, שהוא הליכת האודם.

ונקרא נגע משום שבזמן שהחסדים יוצאים על מסך דבחינה א', שהיא הי' שנכנסה באויר, גם החסדים הם דין כמו הגורם אותם. וזהו שנאמר, שהלבן אינו נראה אלא באדום, כיוון שקומת החסדים אינה נראית, אלא מחמת המסך דבחינה א', שהוא אדום, ע"כ גם הלבן, חסד, אינו חשוב יותר ממנו.

.132 פעם כתוב, נגע, בלשון זכר. ופעם כתוב, נגע, בלשון נקבה. כשהנוקבא, המלכות, נטמאה בעוונות התחתונים, כתוב, נגע, בלשון נקבה. וכשהזכר אינו נטהר, מחמת עוונות התחתונים, שהוא ז"א במדרגת איש, כתוב, נגע, בלשון זכר.

.133 ודברים אלו נודעים לכוהן, אם הדינים באים מז"א או שבאים ממלכות. ונודעים הקורבנות שצריך להקריב, שכתוב, זָכר תמים. וכתוב, נקבה תמימה יביאנה. כי הדברים נודעים לכוהן, מאין באו הדינים ומאין הם העוונות, אם נאחזים בזכר או בנוקבא. וע"כ כתוב על קורבנות אלו, זבחֵי אלקים רוח נשבָּרה. להוציא שאר הקורבנות, שלא כתוב בהם, רוח נשברה, להיותם שלום לעולם ושמחת העליונים והתחתונים.

והובא אל הכוהן

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף מט

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף מט.

.134 שומע תפילה עָדֶיךָ כל בשר יבואו. שומע תפילה זה הקב"ה, ז"א. מהו, שומע תפילה? שומע תפילות, היה צריך לכתוב. אלא תפילה, זוהי כנ"י, המלכות, כמ"ש, ואני תפילה. כי המלכות נקראת אני, ונקראת תפילה. ועל זה כתוב, שומע תפילה, המלכות. וזוהי תפילה של יד, שכתוב בה, על ידכָה. עם אות ה' בסוף, המורה על המלכות.

.135 עדיך כל בשר יבואו. בשעה שהגוף שורה בצער ובמחלות ובנגעים, כמ"ש, ובשר כי יהיה בו בעורו. הבשר החי, ומשום זה לא כתוב, עדיך כל רוח יבואו, אלא כל בשר יבואו. עדיך, כמ"ש, והובא אל הכוהן, זהו הקב"ה. כמ"ש, ואם יִרְאנה הכוהן, זהו הקב"ה. במקום אחד כתוב, אהרון הכוהן. ובמקום אחר, הכוהן סתם, ואינו כתוב אהרון. וזהו הקב"ה.

.136 נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכוהן. הוא הקב"ה, משום שבהקב"ה תלויה כל טהרה וכל קדושה. א"כ, למה כתוב, והובא? והועלה אל הכוהן, היה צריך לכתוב, כי להקב"ה נוהג עלייה, ולא ביאה. אלא זהו כמ"ש, והובא את בַּדָיו בטבעות, שמביא זה בתוך זה. אף כאן, והובא, פירושו, שמכניס אותו אל הקב"ה, שנקרא כוהן, כדי לטהר אותו, ויביאו הדבר לפניו.

.137 נגע צרעת. נגע פירושו דין קשה השורה בעולם. צרעת פירושה סגירה, שהיא סגירה של אור העליון, סגירה של טוב העליון, שאינו יורד לעולם.

כי תהיה באדם. באדם סתם, המורה הן על אדם שלמעלה והן על אדם שלמטה.

והובא אל הכוהן. הכוהן שלמטה, שהוא נתקן שיפתח אותה הסגירה, ולהדליק הנרות, הספירות, שיימצאו על ידיו ברכות למעלה ולמטה. ויעבור ויסתלק אותו הנגע, וישרה אור הרחמים על כולם. ומשום זה כתוב, והובא אל הכוהן.

.138 רואה אני אותם בני העולם, שאינם מסתכלים ואינם יודעים בכבוד אדונם. כתוב בישראל, אשר הבדלתי אתכם מן העמים, להיות לי. וכתוב, והתקדִשתם והייתם קדוֹשים, כי קדוש אני ה'. ואם הם מתרחקים מהקב"ה, איפה היא הקדושה שלהם, הרי רצונם מתרחק ממנו? והכתוב מכריז ואומר, אל תהיו כסוס כפרד אין הָבִין. כי במה נבדלים בני אדם מסוס ומפרד? רק בקדושה שלהם, להימצא שלמים ומצוינים מכל.

.139 וע"כ זיווג בני אדם הוא בזמנים ידועים, לכוון רצונם להתדבק בהקב"ה. ובחצות לילה הקב"ה נכנס לגן עדן, להשתעשע עם הצדיקים, וכנ"י, המלכות, משבחת להקב"ה. והיא שעת רצון להתדבק בהם, בהקב"ה ובשכינתו.

והייתם קדושים

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נא

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נא.

.140 החברים העוסקים בתורה מתחברים עם כנ"י לשבח להקב"ה, ועוסקים בתורה. ולשאר בני אדם, זוהי שעת רצון להתקדש בקדושת הקב"ה, בזיווג, ולכוון הרצון להתדבק בו. ואלו החברים העוסקים בתורה, הזיווג שלהם הוא בשעה שנמצא זיווג אחר, העליון, שזהו משבת לשבת, לכוון הרצון להתדבק בהקב"ה ובכנ"י. כי היא שעת רצון שמתברכים הכול, העליונים והתחתונים.

.141 אם בני אדם מתרחקים מהקב"ה ועושים כבהמות, איפה הקדושה שלהם, שיהיו נמצאים קדושים? איפה הן הנפשות הקדושות שמושכים מלמעלה? ושלמה המלך צווח ואמר, גם בלא דעת נפש לא טוב. דעת זה הקב"ה. נפש לא טוב, זוהי נפש שמושכים במעשיהם. לא טוב, משום שמס"א נמשכת עליהם הנפש, שהיא אינה טובה, משום שאינם מכוונים ליבם להקב"ה.

.142 מי שמתלהט ביצה"ר, בלי רצון וכוונת הלב להקב"ה, הרי מצד היצה"ר נמשכת עליו נפש שאינה טובה. כמ"ש, גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגליים חוטא. מי שהוא אץ ברגליים, ודוחה את השעה, שאינו רואה שתהיה השעה כשרה לכך, אלא שהוא בלא רצון קדוש, חוטא, שחוטא ודאי בכל.

.143 וע"כ שורים נגעים רעים בבני אדם, ומעידים בפניהם בחוצפה שלהם, להראות, שהקב"ה מואס בהם, ודעתו אינה להם, עד שיהיו זכאים, ויטיבו מעשיהם כמקודם, ומתברכים. ועל זה, ניכרים הנגעים אל הכוהן, אותם שבאים מצד הטומאה, ואותם שבאים מס"א.

נגעי בתים

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נב

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נב.

.144 כי תבואו אל ארץ כנען, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. האם זה שכר טוב, שיימצאו נגעים בבתים של אלו שזכו להיכנס לארץ? אלא, כי אחר שינתצו הבתים הנגועים, ימצאו אוצרות שהצפינו הכנענים בבתיהם, וייהנו מהם ישראל.

.145 אשריהם ישראל שדבקים בהקב"ה, והקב"ה אוהב אותם, כמ"ש, אהבתי אתכם אמר ה'. ומתוך אהבתו הכניס אותם לארץ הקדושה, להשרות שכינתו ביניהם, ולדור עימהם, ושיימצאו ישראל קדושים מכל בני העולם.

.146 וכל הנשים אשר נשא ליבָּן. בשעה שהיו עושות מלאכתן, היו אומרות, זה למקדש, זה למשכן, זה לפרוכת. וכן עשו כל האומנים, כדי שתשרה הקדושה על ידיהם, ותתקדש המלאכה ההיא. וכאשר הביאו אותה למקומה, עלתה והייתה בקדושה.

.147 כעין זה, מי שעובד עבודה זרה, או לצד האחר שאינו קדוש, כיוון שמזכירה על העבודה ההיא, הנה רוח הטומאה שורה עליו, וכשעולה העבודה, היא עולה בטומאה. הכנענים, עובדי עבודה זרה היו, וכולם יחד היו דבוקים ברוח הטומאה בעבודה זרה, והיו בונים בניינים לפרצופיהם ולתועבתם של צד הטומאה, לעבודה זרה. וכשהתחילו לבנות, היו אומרים איזה דבר. וכיוון שנזכר בפיהם, עלה על הבניין רוח הטומאה. וכשעלתה העבודה, עלתה ברוח הטומאה.

.148 כיוון שבאו ישראל לארץ, רצה הקב"ה לטהר למענם, ולקדש למענם את הארץ, ולפנות מקום לשכינה, כדי שלא תשרה השכינה במקום טמא. וע"כ בנגע הצרעת ההוא, היו הורסים הבניינים של עצים ואבנים, שנעשו בטומאה.

.149 אם מעשה זה של נתיצת הבתים הנגועים, היה כדי למצוא אוצרות בלבד, היו צריכים אח"כ להחזיר האבנים למקומן כמו שהיו, וכן היו צריכים להחזיר העפר למקומו. אבל כתוב, וחילצו את האבנים. וכתוב, ועפר אחֵר ייקח. שזה כדי להעביר את רוח הטומאה, ותפונה ותתקדש עתה הארץ כמקודם. ויימצאו ישראל בקדושה ובדיור קדוש, שתשרה ביניהם השכינה.

בונה ביתו בלא צדק

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נג

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נג.

.150 וע"כ מי שבונה בניין, כשמתחיל לבנות אותו, צריך להזכיר בפיו, שבונה אותו לעבודת הקב"ה, משום שכתוב, הוֹי בונה ביתו בלא צדק. ואז עזרת השמיים שורה על ביתו, והקב"ה מכין עליו קדושתו, וקורא עליו שלום.

כמ"ש, וידעתָ כי שלום אוהלך ופקדת נָוְוך ולא תחטא. ופקדת, פירושו, לפקוד דיבור בפיו כשהוא בונה, שיאמר בפיו, שבונה אותו לעבודת הקב"ה. ואז כתוב, ולא תחטא. ואם לא, הרי ס"א מוכן לשרות על ביתו.

.151 כש"כ, מי שבונה ורצונו הוא באופן אחר, כי מייחד ביתו לצד האחר, להיטמא בו. הרי ודאי שורה בו רוח הטומאה. והאדם ההוא אינו נפטר מהעולם עד שנענש באותו בית. ומי שיושב בו יכול להינזק, כי רוח הטומאה שורה בדירה ההיא, ומזיק את מי שנמצא בה.

.152 ובמה ידוע, אם הבונה אותו המשיך שם רוח הטומאה? כלומר אם ניזוק בבית ההוא מי שבנה אותו, או בני ביתו, גם בנזקי הגוף גם בנזקי כסף. וכן ניזוקו שני שכנים אחריו שישבו בו. אז ודאי יברח האדם להר, ולא יישב בו, יישב במערת עפר ולא יישב בו.

ונתץ את הבית

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נד

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נד.

.153 ומשום זה הקב"ה חס על ישראל, שהם אינם יודעים דבר, בכל אלו הבתים שמצאו בארץ, אם יש שם רוח הטומאה או לא. והקב"ה אמר, אתם אינכם יודעים, אני יודע, ואציין אותם בנגע. נגע יושב בבית, שהוא הס"א, הרי נגע אחר חזק, ששלחתי לשם, שיוציא אותו ויעביר אותו מהעולם.

ואז כתוב, ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו. כיוון שהנגע הלך לו, מכוח הנגע האחר שהוציא אותו, מה הטעם, ונתץ את הבית? הרי הס"א כבר הלך משם? אלא בכל זמן שהבניין עומד, הוא של הס"א, ויכול לחזור.

הבונה בית צריך לבנות אותו בצדק, שיהיה מרכבה של השכינה, שנקראת בית, ונקראת צדק. וזה בהארת חכמה שבה, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. וצריך להזכיר בפיו, שבונה אותו לעבודת הקב"ה. ואם לא, הס"א נמשך אל הבית, ורוח הטומאה של הס"א שורה בו, שהוא לעומת הרוח הקדוש של השכינה. ועליו כתוב, הוי בונה ביתו בלא צדק, שהוא השכינה, הנקראת צדק.

וההפרש בין הס"א אל השכינה הוא, כי תיקון הארת החכמה שבמלכות הוא שתאיר מלמטה למעלה, כהכרעת קו האמצעי, והס"א ממשיך החכמה מלמעלה למטה, ומפריד השמאל מהימין. ואותם הבתים של הכנענים שבנו ביתם לס"א ולעבודה זרה, שָׁכַן בהם הרוח הזה דס"א מקו שמאל, וע"כ דינים הקשים דקו שמאל יש שם, שמזיקים לבני אדם.

ונודע שבעת שקו השמאל נפרד מהימין, אין עצה להכניע אותו ולהחזיר אותו לימין, אלא ע"י התעוררות הדינים ממסך דחיריק, שהוא להעלות המלכות למקום בינה, הממעט את קו שמאל מג"ר דחכמה. והנגעים נמשכים ג"כ מדינים אלו של עליית המלכות למקום בינה, שזו הי' שנכנסה לאור, והאור התמעט לאויר.

הקב"ה חס על ישראל, שהם אינם יודעים דבר. ואמר, נגע יושב בבית, שהוא הס"א, הרי נגע אחר חזק, ששלחתי לשם, שיוציא אותו ויעביר אותו מהעולם. כלומר כיוון שנגע של השראת הס"א ישנו בבית, שהוא הארת השמאל מלמעלה למטה בפירוד מהימין, הרי נגע אחר שלחתי לשם, שהוא הנגע ששולח הקב"ה בבתים אלו, הנמשכים מי' שנכנסה לאור, הממעט קו השמאל מחכמה. והס"א יוצא מהבית, כי אין לו כוח עוד להמשיך משהו מהשמאל הנפרד.

וכיוון שממעט קו השמאל, שהוא כוחו של הס"א, נמצא שיוצא לא רק מהבית אלא מהעולם, שהתבטל כולו. אמנם אחר שהנגע התגבר על רוח הטומאה וביטל אותו, הרי נשאר הנגע בבית, ואין מי שיבטל אותו.

.154 זה בארץ הקדושה. וכש"כ בארץ אחרת, שרוח הטומאה נמצא שם יותר, באותם הבתים שיכול האדם להינזק ממנו. וכש"כ, שרוח הטומאה שנמצא שם, קורא לחבריו, הקליפות האחרות שיימצאו שם.

ואפילו דפיקות בכלים, שהיו נוהגים לדפוק בכלים, כדי לגרש רוחות ומזיקים מאיזה מקום, אינן מעבירות את המזיקים מהבית ההוא. ומשום זה הפסוק מכריז ואומר, הוי בונה ביתו בלא צדק. שהדרים באותו בית, ודאי אומרים הפסוק הזה, בכל יום.

נגע ורוח הטומאה ההפכים זה לזה

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נו

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נו.

.156 עכו"ם ושאר בני אדם דרים בתוך הבית, והם שלמים, שאינם ניזוקים. הם באים מהצד שלהם, וע"כ אין מזיקים להם. אבל מי שירא חטא, יכול להינזק. ואפילו הם, אם ממשיכים לדור בו, אינם יוצאים בשלום.

והרי כתוב, בתיהם שלום מִפחד. שהבית היה מאחֵר שבנה אותו בצדק, והרשעים לקחו אותו וישבו בו. והפסוק הוא כך, בתיהם שלום מפחד ולא שֵׁבט אלוה עליהם. כלומר, כשבתיהם שלום מפחד, כי נבנה בצדק, אז שבט אלוה אינו שורה עליהם.

.158 והִגיד לכוהן לאמור, כנגע נראָה לי בבית. כשהנגע נכנס בבית, התגלה רוח הטומאה שהיה בבית, ונלחמו זה בזה. וע"כ כתוב, נראה לי, כי נראה תחילה שרוח הטומאה שהתכסה בביאת הנגע, חזר והתגלה. והנגע שהתגלה, התכסה. ואח"כ נראה לו בצורה, שהתגלה הנגע בבית, והתכסה רוח הטומאה. וע"כ כתוב, והִגיד לכוהן, כי דבר חכמה הוא, והגדה רומזת על חכמה.

הנגע ורוח הטומאה השורה בבית, מחמת שנבנה שלא בצדק, הם הפכים זה לזה. כי רוח הטומאה ממשיך הארת החכמה דקו שמאל מלמעלה למטה, ג"ר. והנגע הוא מבחינת אוויר דקטנות, הממעט ג"ר דקו שמאל.

ולפיכך, כשהנגע נראה בבית, תכף מתכסה רוח הטומאה, מחמת שהתמעטו ג"ר דשמאל, ואין לו ממה לינוק. אמנם אח"כ חוזר ומתגבר על הנגע, והוא מתגלה, והנגע מתכסה ואינו נראה.

כשהנגע נכנס ומתגלה בבית, רוח הטומאה מתגבר עליו ומתגלה, והנגע מתכסה, ונלחמים זה בזה. וכתוב, נראה לי, כי ראה תחילה, שרוח הטומאה שהתכסה בביאת הנגע, חזר והתגלה. והנגע, שהיה מגולה בבית, התכסה מחמת התגלות רוח הטומאה. שהנגע חזר והתגבר על רוח הטומאה, וצורת הנגע נראה לו שוב בבית. ורוח הטומאה התכסה ונעלם.

וכתוב, כנגע נראה לי בבית. כנגע ולא נגע, מחמת שראה אותם נלחמים זה בזה, וחשב שאפשר שיתגבר עוד רוח הטומאה ויכסה ויעלים הנגע. וע"כ כתוב, נראה לי. שלו נדמה כך, אשר הנגע גבר על רוח הטומאה וצורתו נראתה בבית. אבל לאחֵר, או לכוהן, אפשר שייראה באופן אחר. וע"כ כתוב, והגיד לכוהן לאמור, כנגע נראה לי בבית, כי דבר חכמה הוא. כלומר, שהמדובר בדבר החכמה, כי הנגע מבטל ומכסה הארת החכמה.

.159 ואז בא הכוהן. ויפילו הבית ויְנַתְצו אותו, העצים, והאבנים והכול. כיוון שניתצו ונטהרו הכול, הם מתברכים. אז כתוב, ובתים טובים תבנה וישבתָ. שיבנו אותם בצדק. אלו נקראים טובים, כי הבתים הראשונים לא היו טובים, ואינם בכלל הקדושה והטהרה.

.160 א"כ, מה פירוש הכתוב, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאתָ? ואם רוח הטומאה שורה בתוכם, איך הם מלאים כל טוב? מלאים כל טוב, בממון, בכסף, ובזהב, ובכל. כמ"ש, כי טוּב כל ארץ מצרים.

הרי כל הבתים של המצרים מלאים כשפים ועבודת אלילים היו, ואיך כתוב, כי טוב כל ארץ מצרים? אלא בשביל עושר הארץ כתוב, כל טוב אשר לא מילאת. אף כאן, בשביל העושר והממון כתוב, בתים מלאים כל טוב.

.161 פעמיים עושר לקחו ישראל: אחד, כשיצאו מגלות מצרים, ואחד, כשבאו לארץ בנתיצת הבתים הנגועים. כל נגעי הבתים היו ודאי להתקדש הארץ ולהעביר רוח הטומאה מהארץ ומישראל. ועם זה, כשניתץ הבית, היה מוצא בו ממון, המספיק לבנות אותו ולמלא ביתו, כדי שלא יצטער על הבית שניתצו, ויישרו במשכנה של הקדושה.

.162 ואיש או אישה כי יהיה בעור בשָׂרם בֶּהָרוֹת בהרות לבנות. החריפות המרובה בבהרת עזה, שנכתבו עליה 300 הלכות פסוקות, היא במראה. ובמראה נידון באלו אופנים מרובים. 300 טעמים לומדים בבהרת עזה. ואחד מהם, ששערה אחת שחורה עודה טמאה, מטעם שהיא עֵד אחד, שתי שערות שחורות הן שני עדים, וזהו טהור. ומכאן והלאה, אפילו מאה שערות הן כשתיים, ושתי שערות הן כמאה, שזה משמע מהכתוב, לא יקום עֵד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת, על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר.

גוון לבן וגוון אדום

[גוונא חוורא וגוונא סומקא]

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נח

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נח.

.163 כתוב, נֶגע לבן אדמדם. כי אז הוא נגע, משום שהלבן, הרומז על חסד, אינו עומד בעינו, אלא שנוטה לאדום, הרומז על דין. כתוב, אם יהיו חטאיכם כשָׁנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתוֹלָע כצמר יהיו.

אשריהם ישראל, שהקב"ה רצה לטהר אותם לגמרי, כדי שלא יימצאו בדין לפניו, ובעלי הדין לא ישלטו בהם. כי הכול הולך אחר מינו, אדום הולך לדין, ולבן הולך לחסד. ימין, שהוא לבן, לימין, חסד. שמאל, שהוא אדום, לשמאל, דין.

.164 בעשיו כתוב, וייצא הראשון אדמוני. וע"כ שורה בו מינו, דינים, אדום. למה בעשיו כתוב, אדמוני, ובדוד כתוב, ויביאהו והוא אדמוני? אלא עשיו נעשה מזוהמה של זהב, שהם דינים קשים. ודוד התדבק בזוהרו של זהב, השמאל דבינה, שהוא רחמים.

בעשיו כתוב, אדמוני כולו כאדֶרֶת שׂיער, שיצא מהפסולת הנשארת בהיתוך הזהב. ובדוד כתוב, עִם יפה עיניים וטוב רואי, הרומז על הארת החכמה, שנקראת עיניים וראייה, הנמשכת מקו שמאל של הבינה, הכלול עם הימין שבה.

.165 מה הטעם, שנגע לבן אדמדם הוא טמא? כי מראה לבן נודע שהוא חסד, ומראה אדום נודע שהוא דין. ולפיכך, אם היה אדום תחילה, ועתה נראה בו לבן, הרי טהרה נולדה בו ומתחיל להיטהר. ואם היה לבן תחילה ועתה נראה בו אדום, הרי מתחיל להיטמא.

וכתוב, וטימאוֹ הכוהן. כי נולד בו אדום, דין, להיטמא. והכוהן היה יודע בכל אלו מראות. ולפעמים שנראה בו מראה של טהרה, ויסגור אותו לראות, אם ייוולד בו מראה אחר, ואם לא, מטהר אותו. כמ"ש, וטיהרוֹ הכוהן.

דָרשה צמר ופִשְׁתים

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף נט

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף נט.

.166 כתוב, וצָרעת נַעמָן תדבק בךָ ובזרעך לעולם. אם הוא חטא, למה בניו יהיו מוכים? אלישע ראה יותר משאר הנביאים, ראה שלא ייצא בן הגון מגֵיחֲזי, וע"כ קילל את כולם.

.167 ולא עוד אלא אמר לו, אני עבדתי בשירות עליון אצל אליהו, וזכיתי פי שניים ברוחו של אליהו, כי עבדתי באמת. ואתה רשע, פגמת אותי, שנשבעת לשקר, וחמדת למתנת נעמן, הרי עברת על התורה כולה. ומי שעובר על זה, מת הוא לעוה"ב.

אבל משום שעבדת אצלי, השירות שלך לא יהיה בחינם, והמיתה שלך תהיה בעוה"ז, ולא לעוה"ב, ומשום זה כתוב, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם.

.168 כתוב, זאת תורת נגע צרעת בֶּגד הצמר או הפשתים. למה כתוב, בגד הצמר או הפשתים? למה לא כתוב בגד סתם? משום שהנגע שורה בכל ושולט על כל. כי צמר בא מבינה, ופשתים ממלכות, והנגע שולט על שניהם. כמ"ש, דָרשה צמר ופִשְׁתים, שהמלכות משמשת בשניהם.

ומשום זה, גם כאן, שליטתו של הנגע הזה, היוצא ממקום עליון, מדינים דמלכות שבבינה, שולט בצמר ובפשתים. ומשום זה כתוב, זאת תורת נֶגע צרעת בגד הצמר או הפשתים.

בונה ביתו בלא צדק

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף סא

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף סא.

.172 בית שלא נבנה בצדק, שורה בו רוח הטומאה, המזיק את יושביו. אוי לאלו שעוברים על דבריהם.

.173 הוי בונה ביתו בלא צדק. כי בכל מקום שנמצא בו צדק, המלכות, כל הרוחות וכל מזיקי עולם בורחים ממנו, ואינם נמצאים לפניו. ועכ"ז, מי שמקדים ולוקח המקום, זוכה בו. אם מלכות הקדושה מקדימה לקחת המקום, זוכה בו הקדושה. ואם הס"א מקדים למקום, זוכה בו הס"א. א"כ, האם שווה השם הקדוש לרוח הטומאה, שמי שמקדים זוכה בו?

.174 אינו כן. אלא השם הקדוש, המלכות, אינו שורה במקום טומאה. ומשום זה, אם השם הקדוש לוקח המקום קודם לכן, כל הרוחות וכל מזיקי העולם אינם יכולים להיראות שם, כש"כ להתקרב אליו. ואם רוח הטומאה הוא קודם, הוא לוקח המקום, והשם הקדוש אינו שורה בו, כי אין זה מקומו.

.175 וכשהיה יורד נגע צרעת אל הבית, היה מטהר המקום ומוציא את רוח הטומאה ממקומו. ואח"כ נותצים הבית, העצים והאבנים והכול, ובונים אותו כבתחילה בצד הקדוש, בצדק, שמזכיר השם הקדוש, ומשרה עליו הקדושה. ועכ"ז, יבנה אותו בעפר אחר, וירחיק הבית ממקומו, מיסוד הראשון, ב' טפחים.

.176 עתה, שאינו נראה ואינו יורד מי שיילחם ברוח הטומאה ההוא, להוציא אותו ממקומו, כי עתה אינם נוהגים נגעים, מה התקנה של אותו בית, שרוח הטומאה הקדים לשבת שם?

אם יכול בעצמו להוציא אותו מהבית, טוב. ואם לא, יבנה אותו כבתחילה, באבנים אחרות ובעצים ובכל, ויוציא אותו וירחיק אותו ממקומו הראשון, ויבנה אותו בשביל השם הקדוש.

.177 ועכ"ז, אין רוח הטומאה יוצא מהמקום הראשון, והקדושה אינה שורה על מקום טמא. למה לו להטריח כל כך, לסתור הבית ולחזור לבנות אותו שלא במקומו הראשון, בזמן שאין נגעים?

כתוב, מעוּות לא יוכל לתקוֹן. כי מיום שנחרב ביהמ"ק, שאין נגעים נוהגים, אין רפואה נמצאת בעולם. משום זה צריך האדם להיזהר, כדי שיהיה שמור מרוח הטומאה, שלא יישב עוד בבית הזה.

אִמרי נא אחותי את

מהד' 21 כר'. כרך יג. דף סד

מהד' 10 כר'. כרך ו. דף סד.

.181 אִמרי נא אחותי את. פסוק זה קשה. הייתכן שאברהם, שהיה ירא חטא ואוהבו של הקב"ה, היה אומר כך על אשתו, כדי שיטיבו עימו? אלא אברהם, אע"פ שהיה ירא חטא, לא סמך על זכותו שלו, ולא רצה מהקב"ה לגרוע מזכותו, אלא סמך על זכותה של אשתו, שירוויח בשבילה כסף של שאר העמים.

כי בכסף זוכה האדם בזכות אשתו. כמ"ש, בית והון נחלַת אבות ומה' אישה מַשְׂכָּלת. מי שזוכה באישה משכילה, זוכה בכל. וכתוב, בָּטח בה לב בעלה ושָׁלל לא יחסר.

.182 ואברהם היה הולך בזכותה לאכול שלל שאר העמים, כמ"ש, שלל לא יחסר. וסמך על הזכות שלה, שלא יוכלו להעניש אותו ולצחק בה. ומשום זה לא נתן להם כלום, במה שאמר, אחותי היא.

ולא עוד, אלא שראה מלאך אחד הולך לפניה, ואמר לאברהם, אל תפחד בשבילה. כי הקב"ה שלח אותי להוציא הכסף של שאר העמים ולשמור אותה מכל. ואז לא פחד אברהם על אשתו, אלא על עצמו, כי לא ראה המלאך עימו, אלא עם אשתו. אמר, הרי היא שמורה ואני איני שמור. ומשום זה אמר, אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיְיתה נפשי בגללך.

.183 ייטב לי. האם לא היה צריך לומר, יטיבו לי? שהרי כתוב, והיה כי יִראו אותך המצרים, ואמרו, אשתו זאת. וע"כ יטיבו לי, היה צריך לומר. אלא, ייטב לי, אותו המלאך שהולך לפנייך. יטיב לי הקב"ה בעוה"ז בממון.

וחייתה נפשי, בעולם ההוא. בגללך, שלא תסורי מדרך האמת, שאם אזכה בשבילך בכסף בעוה"ז, ואת תסורי מהדרך, הלוא מיתה מוכנה לי בעולם ההוא. אלא תישָמרי, שתִחייה נפשי בעולם ההוא בגללך.

.184 ומשום שאותו מלאך הלך לפניה לשמור אותה, כתוב, וינַגַע ה' את פרעה נגעים גדולים, על דבַר שָׂרַי. ודאי, על דבריה, שהייתה אומרת למלאך, הַכה, והוא היכה. וע"כ לא פחד אברהם בשבילה כלום, שהרי היא שמורה. ומה שפחד, בשביל עצמו פחד, שלא ראה שמירה על עצמו.

.185 עשר פעמים ציוותה שרה את המלאך להכות את פרעה. ובעשר מכות הוכה. כי סימן עשתה שרה אל בניה אחריה למצרים. שיוכו המצרים בעשר מכות, עד שייגאלו מידיהם.

.186 כתוב, כימי צאתךָ מארץ מצרים אראנו נפלאות. עתיד הקב"ה להראות גאולה לבניו, כמו אלו הימים ששלח הקב"ה להוציא ישראל ממצרים. והראה אלו המכות במצרים, והיכה אותם בשביל ישראל.

מה בין גאולה שבסוף הימים, לבין גאולת מצרים? גאולת מצרים הייתה במלך אחד, ובמלכות אחת. וכאן בכל המלכים שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם, ויידעו הכול ממשלתו של הקב"ה, וכולם יוכו במכות עליונות, כפליים, משום שימאנו כולם לשחרר את ישראל.

.187 ואז תתגלה ממשלתו של הקב"ה, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יתנדבו האומות בישראל, להביא אותם להקב"ה. כמ"ש, והֵביאו את כל אחיכם. אז יעמדו האבות לתחייה בשמחה, לראות גאולת בניהם כבתחילה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.