תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/אגרות
אגרת ל"ד
אגרת א'
אגרת ב'
אגרת ג'
אגרת ד'
אגרת ה'
אגרת ו'
אגרת ז'
אגרת ח'
אגרת ט'
אגרת י'
אגרת י"א
אגרת י"ב/א
אגרת י"ב/ב
אגרת י"ג
אגרת י"ד
אגרת ט"ו
אגרת ט"ז
אגרת י"ז
אגרת י"ח
אגרת י"ט
אגרת כ'
אגרת כ"א
אגרת כ"ב
אגרת כ"ג
אגרת כ"ד
אגרת כ"ה
אגרת כ"ו
אגרת כ"ז
אגרת כ"ח
אגרת כ"ט
אגרת ל'
אגרת ל"א
אגרת ל"ב
אגרת ל"ג
אגרת ל"ד
אגרת ל"ה
אגרת ל"ו
אגרת ל"ז
אגרת ל"ח/א
אגרת ל"ח/ב
אגרת ל"ט
אגרת מ'
אגרת מ"א
אגרת מ"ב
אגרת מ"ג
אגרת מ"ד
אגרת מ"ה
אגרת מ"ו
אגרת מ"ז
אגרת מ"ח
אגרת מ"ט
אגרת נ'
אגרת נ"א
אגרת נ"ב
אגרת נ"ג
אגרת נ"ד
אגרת נ"ה
אגרת נ"ו
אגרת נ"ז
אגרת נ"ח
אגרת נ"ט
אגרת ס'
אגרת ס"א
אגרת ס"ב
אגרת ס"ג
אגרת ס"ד
אגרת ס"ה
אגרת ס"ו
אגרת ס"ז
אגרת ס"ח
אגרת ס"ט
אגרת ע'
אגרת ע"א
אגרת ע"ב
אגרת ע"ג
אגרת ע"ד
אגרת ע"ה
אגרת ע"ו
אגרת ע"ז
אגרת ע"ח

אגרת לד

ערב ראש השנה תשי"ח פה מנשסתר יע"א

לכבוד החברים שיחיו לנצח

אחרי שנתקרבתי אליכם במקום הגשמי המדומה, נקוה לקירוב הלבבות, כי זה זמן רב שלא היתה בינינו חליפת מכתבים, שהמעשה הגשמי גורם לאיחוד, כמו שאומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".

הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה.

הגם שבטח יש אחד מהחברים שעומד וצווח: תנו יד לאגודה אחת, ותולה תמיד את ההתרשלות בחברים. ומכל מקום אני לא יכול להוציא אותו מכלל החברים המתרשלים בדבר זה. ודי למבין.

ובעיקר נקוה שהשנה החדשה, שנת "שת חי", שהקב"ה יתן לנו חיים נצחיים, כמו שכתוב: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" וכו'. ויקויים: שת חי.

וענין ראש השנה הוא התחלה חדשה, היינו שהאדם מתחיל לבנות בנין מחדש, וזהו כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".

וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן איך שייך אחר זה לומר עוד פעם שהוא "מחצה על מחצה", הלא הוא כבר הכריע וכבר יש לו רוב זכויות? וכמו כן להיפך, אם עשה חס ושלום עבירה אחת איך שייך לומר אחר כך שהוא מחצה על מחצה? ב) איך שייך לומר שיראה כאילו הוא מחצה על מחצה, בו בזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא מלא חטאים ופשעים? ויחד עם זה מחייבים את האדם לומר וידוי, אשמנו ובגדנו ועל חטא?

והענין, שחז"ל נותנים לנו להבין את סדר העבודה. היינו שאין כאן ענין של דין ומשפט לפני בית דין של מעלה, ורק בזמן שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אזי שוקלין את העבירות והזכויות. אלא הענין שחז"ל מלמדים אותנו כאן, שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה.

ונשאלת השאלה, איך הוא יכול לרמות את עצמו ולומר שהוא מחצה על מחצה בו בעת שהוא יודע בעצמו שהוא מלא חטאים? אלא שצריכים לדעת כי ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, וזהו על דרך "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נמצא לפי זה הכלל: אם יש לאדם הרבה חטאים, אז יש לו יצר קטן שאינו גדול יותר מהיצר טוב, אלא בדיוק מחצה על מחצה. והוא בכדי שיהיה בידו להכריע.

והיות שהעבירות באות על ידי יצר הרע והמצוות באות על ידי יצר טוב, כמו שפירש רש"י: "בראת צדיקים - על ידי יצר טוב. בראת רשעים - על ידי יצר הרע", לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", היינו שלענין הבחירה הוא תמיד, ואם העבירות מ... אזי היצר הרע מתמעט, נמצא שהוא מחצה על מחצה; וכמו כן אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כנ"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול", ממילא יש לו עכשיו מחצה על מחצה. וזהו בכדי שתהיה אפשרות לאדם להכריע לכף זכות.

לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה.

ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.

אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". כי ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", כי ענין התפילה היא עיקר הכלי להשראת השכינה, כי הוא נקרא בחינת תפילה לעני.

וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה. וזה פירוש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וצריך להבין, מדוע הבטיח לנו הקב"ה הבטחה כזאת, שמשמע שזה דבר הכרחי, שמוכרח להיות אביון, וכי לא היה יותר טוב שלא תהיה מציאות כזאת בישראל?

אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה, ואם כן בזמן שהאדם זוכה לגדלות אזי אין כבר מקום לתפילה? על זה מבטיח לנו הקב"ה: "כי לא יחדל" וכו'. שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה.

וזה פירוש: "יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" [יפה עניות לישראל כרצועה אדומה בראשו של סוס לבן]. שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל.

וזה ענין שמובא בגמרא: "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ברכות ט, ב). שהכוונה היא, שהוא אדם גדול - דהיינו בזמן שהוא עומד במצב של גאולה, אזי הוא כבר נגאל מכל החסרונות, אם כן כבר אין לו מה לעשות, ויש לו אז עבודה למצוא בעצמו איזה חסרון בכדי שיוכל לתת על זה תפילה. ובזמן שהיה "סומך גאולה לתפילה", זאת אומרת שתיכף מצא מקום להתפלל, היתה לו שמחה לאין קץ, כנ"ל, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

היוצא לנו מכל הנ"ל, שעיקר הוא התפילה. ותתחזקו בתפילה, ולהאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה".

ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.
ידידכם ברוך שלום הלוי
באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה