תוכן עניינים
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)/זוהר לעם
תרומה
כרך א'
הקדמת ספר הזוהר
השושנה
השושנה (מראות הסולם)
נצנים
מי ברא אלה
מי ברא אלה של אליהו
אמא השאילה בגדיה לבתה
אותיות דרב המנונא סבא
חכמה, שהעולם עומד עליה
מנעולא ומפתחא
בהבראם באברהם
החיזיון של רבי חייא
עימי אתה בשותפות
מוליך החמורים
שתי נקודות
ליל הכלה
שמיים וארץ
כי בכל חכמי הגויים מאין כמוך
מי זאת
שמח במועדים ואינו נותן לעניים
תורה ותפילה
יציאת רבי שמעון מהמערה
מצוות התורה, המצווה הראשונה
המצווה השנייה
המצווה השלישית
המצווה הרביעית
המצווה החמישית
המצווה השישית
המצווה השביעית
המצווה השמינית
המצווה התשיעית
המצווה העשירית
המצווה האחת עשרה
המצווה השתים עשרה
המצווה השלש עשרה
המצווה הארבע עשרה
ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית
ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות
כרך ב'
בראשית - א
בראשית - ב
נוח
לך לך
כרך ג'
ויירא
חיי שרה
תולדות
ויצא
וישלח
וישב
מקץ
ויגש
ויחי
כרך ד'
שמות
וארא
בוא
בשלח
יתרו
משפטים
כרך ה'
תרומה
ספרא דצניעותא
תצווה
כי תשא
ויקהל
פקודי
כרך ו'
ויקרא
צו
שמיני
תזריע
מצורע
אחרי מות
קדושים
אמור
בהר
בחוקתי
כרך ז'
במדבר
נשוא
בהעלותך
שלח לך
קרח
חקת
בלק
פינחס
מטות
כרך ח'
ואתחנן
עקב
שופטים
כי תצא
וילך
האזינו
כרך ט'
זוהר חדש, בראשית
זוהר חדש, נח
זוהר חדש, לך לך
זוהר חדש, וירא
זוהר חדש, תולדות
זוהר חדש, ויצא
זוהר חדש, וישב
זוהר חדש, בשלח
זוהר חדש, יתרו
זוהר חדש, תרומה
זוהר חדש, צו
כרך י'
זוהר חדש, כי תשא
זוהר חדש, אחרי
זוהר חדש, בהר
זוהר חדש, נשוא
זוהר חדש, חוקת
זוהר חדש, בלק
זוהר חדש, מטות
זוהר חדש, ואתחנן
זוהר חדש, כי תצא
זוהר חדש, כי תבוא
זוהר חדש, שיר השירים
זוהר חדש, מדרש רות
זוהר חדש, איכה
כרך יא
מאמרים לפסח
מאמרים לשבועות
מאמרים לראש השנה
מאמרים ליום הכיפורים
מאמרים לסוכות
כרך יב
אברהם
אדם הראשון (אדה"ר)
אהבה
אהבת חברים
אור
אותיות
גברים ונשים
גלות וגאולה
הטבע
השגה רוחנית
השכינה
זיווג
חיבור
טוב ורע
ימות המשיח
יציאת מצרים
יצר הרע ויצר הטוב
יראה
ירושלים
ישראל
ישראל והעמים
מדרגה רוחנית
מחשבת הבריאה
מטרת החיים
נשמות
ספר הזוהר
עליות וירידות בדרך
עניים ועשירים
ערב רב
צדיקים ורשעים
קו אמצעי
רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)
רצון
שלום
שמחה
תורה
תורה - לימוד בלילה
תיקון וגמר התיקון
תפילה
תפיסת המציאות
כרך יג
תיקוני הזוהר

פרשת תרומה

מי זאת הנִשקפה כמו שחר

מהד' 21 כר'. כרך י. דף א

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף א.

.1 כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם, ורצה להתדבק בהם, ולהתקשר עימהם, ועשה אותם עם יחיד בעולם, כמ"ש, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. והם רצו בו והתקשרו בו, כמ"ש, כי יעקב בחר לו יה. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עַמו. ונתן לשאר העמים שרים מושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל.

.2 מי זאת הנִשקפה כמו שחר, יפה כלבנה. מ"י זא"ת, שני עולמות המתחברים יחד, כמ"ש, מן העולם ועד העולם, שהם בינה ומלכות. מ"י, מדרגה עליונה למעלה, ההתחלה העומדת לשאלה, בינה, כמ"ש, שׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה. זא"ת, מדרגה תחתונה למטה, עולם התחתון, מלכות. שתיהן שני עולמות בחיבור אחד בקשר אחד ביחד, ע"י עליית המלכות לבינה, שמשום זה השיגה המוחין דבינה.

.3 כאשר שתיהן מתחברות כאחת, המלכות נשקפה כמו שחר. כלומר, כשהשחר רוצה להאיר. ואח"כ, יפה כלבנה, המלכות מאירה כלבנה, שאור השמש, ז"א, מאיר בה. ואח"כ, ברה כחמה, כאור השמש, כשהלבנה עומדת במילואה, שמלכות פב"פ עם ז"א, המכונה שמש. איומה כנִדגָלות, חזקה להגן על הכול, כי אז יש לה שלמות וגבורה לעשות חיל.

.4 המלכות מקבלת כוח, מוחין מעולם העליון, מבינה, ע"י יעקב איש תם, שחיבר אותן יחד, שע"י העלאת מ"ן העלה המלכות לבינה, והתחברו זו בזו. חיבר אותן יחד למעלה, שהבינה קיבלה צורת המלכות, לאה. וחיבר אותן יחד למטה, שהמלכות קנתה צורת הבינה, רחל. ומשם יצאו י"ב שבטים קדושים, כעין של מעלה, כמו י"ב הבחינות שיש במלכות של מעלה. יעקב, שהיה שלם, הביא אהבה בשני העולמות, שנשא שתי אחיות לאה ורחל, שני עולמות בינה ומלכות.

שאר בני אדם, שעושים כזאת, הם מגלים עריות למעלה ולמטה, וגורמים שנאה בשני העולמות, וגורמים פירוד בין ז"א ולאה ובין ז"א ורחל, כי מחזה ולמעלה הוא מזדווג עם לאה, ומחזה ולמטה עם רחל. כמ"ש, ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור, שנעשו צרות ומלאות שנאה זו לזו.

.5 מהו פירוש הכתוב, ותקנא רחל באחותה? אם הכתוב מדבר בשני העולמות, לאה ורחל, שהן בינה ומלכות שנכללו יחד, איזו קנאה יש כאן? כי עולם התחתון, רחל, כל חשקה להיות כעין עולם העליון, לאה, שהיא בינה, ולרשת מקומה.

במקום אחר נאמר, קנאת סופרים תרבה חכמה. וכאן יש ג"כ קנאת סופרים, משום שיש סֵפר וסֵפר, או"א, שמהם נמשך החכמה. ע"כ ע"י קנאה באלו הסופרים, מרבים המשכת החכמה אצלם.

.6 ועכ"ז יעקב לא השלים להם כראוי. שאר בני העולם גורמים שנאה ופירוד ומגלים עריות שלמעלה ושלמטה. כי בזה יש העריות של אמא ובתה, בינה ומלכות, שתי אחיות ואישה ובתה כעניין אחד, משום שהן באחווה ובאהבה ובחיבור של הרצון. ונקראות ג"כ אם ובת, משום שבינה נקראת אם והמלכות בתה. מי שמגלה ערוותן, הדינים שבהן, אין לו חלק לעוה"ב, בינה, ואין לו חלק באמונה, המלכות.

.7 כי יעקב בחר לו יה. התדבק למעלה באו"א באור החסדים שבהם, הנקראים יה. כיוון שהשלים הכול ונקרא ישראל, אז כתוב, ישראל לסגולתו, למלכות, הנקראת סגולה, שאז לוקח הכול, בימין ובשמאל, למעלה באו"א, המאירים חסדים, ולוקח למטה בישסו"ת, המאירים חכמה. ונשלם בכל, בחכמה ובחסדים.

כשברא הקב"ה עולם

[כד ברא קב"ה עלמא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ג.

.8 כשברא הקב"ה, שהוא בינה, עולם, שהוא מלכות, חקק בחקיקותיו של האמונה, המלכות, בתוך האורות העליונים. שהקב"ה, בינה, העלה אליו האמונה, המלכות, וחקק עם חקיקות האמונה בתוך האורות העליונים של עצמו, שמתוך זה יצאה בינה ותו"מ של הבינה, וירדה למדרגה שמתחתיה, ונשאר בבינה כו"ח דכלים באורות של רוח נפש, שזה נבחן כמו חקיקה באורות שלו. וחקק למעלה, בבינה, וחקק למטה, במלכות, שאח"כ קיבלה גם המלכות אותה החקיקה האמורה שנעשתה בבינה.

והכול אחד, שחקיקת המלכות הייתה בצורה אחת עם חקיקת הבינה, בחקיקות של השם הקדוש הוי"ה, השולט באותיותיו למעלה ולמטה, בבינה ובמלכות, שהן ה"ר וה"ת דהוי"ה, ששתיהן בצורה אחת, ה'. ובזה השתכללו העולמות, עולם העליון, בינה, ועולם התחתון, מלכות.

.9 עולם העליון השתכלל באות י' דהוי"ה, הכוללת א"א ואו"א, הנקודה העליונה הראשונה, א"א, היוצא מתוך הסתום והגנוז שאינו ידוע, ואינו עומד לדעת, ולא נודע כלל, העלייה שלו היא בא"ס, בפרצוף עתיק. ומתוך סתימה זו, מא"א, מאיר אור אחד דק וסתום, או"א עילאין, שיש בהם ב' בחינות יסודות:

א. שביל דק,

ב. אורַח סתום, כולל בתוכו הכלל של כל האורות.

בתוך אורח סתום שבאו"א, שהוא המפתחא, בטש בו מי שלא בטש, בתחילה בהיותו באו"א עילאין. ועתה בטש בו ופתח הסתימה שבו, כלומר שהוריד י' מאויר של אורח סתום וחזר ונעשה אור, והאיר בו מי שלא האיר. שאע"פ שהאיר בו, מ"מ לא האיר, מחמת החיסרון של החסדים.

ואז הוציא אור אחד, שהוא עידון לעידון, חכמה לחכמה, כי עדן הוא חכמה דא"א שנסתמה. וחכמה זו, היא בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה לחכמה. ונקראת עדן, כי מקבלת מעדן שבראש דא"א, וע"כ נקראת עידון לעידון. והיא להשתעשע ולגנוז אור הדק, אור החסדים דאו"א, שנסתם בתוך האור ההוא. שאור החסדים דאו"א נסתם בעת יציאת החכמה הזו. וזהו ישסו"ת.

.10 והאור הזה, עידון לעידון, הסתום מחמת חיסרון של חסדים, התקיימו והשתכללו בו ע"י קו האמצעי שש רשימות, ו"ק דחכמה, שאינם ידועים, אינם מתגלים להאיר, חוץ מאשר בעת שאור הדק דאו"א נכנס להיגנז, שאז העידון לעידון מאיר בהארתו.

כי אין הארת החכמה מאירה, אלא על נקודת השורוק בעת נסיעת ג' הנקודות, חולם שורוק וחיריק, בזה אחר זה. ובשעה שמאירה נקודת השורוק, נסתם אור החסדים דאו"א. נמצא, שאין העידון לעידון מאיר, אלא בעת גניזת אור הדק, שהוא אור החסדים דאו"א.

.11 ואור הזה, היוצא לתחתונים מתוך אור הדק, הוא נורא ואיום וחזק ביותר. והוא מטעם שבאור הדק הזה, שממנו נתקנו או"א עילאין, נתקנה שם מלכות דמדה"ד, הנקראת מנעולא. והתפשט אור הדק הזה ונעשה עולם אחד, או"א עילאין, המאיר לכל העולמות. והוא עולם סתום, שאינו ידוע כלל, כי הי' אינה יוצאת מאויר שלהם.

ובתוכו דרים שישה ריבּוא אלף (60,000,000) דיירים וצבאות ומחנות עליונות. כי הם התפשטות מאורות חג"ת נה"י דעתיק המלובש בתוכם, שספירותיו ריבוא, ומחו"ס דא"א, שספירותיו אלפים. וע"כ הם שישה ריבוא אלף.

.12 וכיוון שהי' הוציא אותם לב' פרצופים, או"א מאור הדק וישסו"ת מאור העידון לעידון, והשתכללו יחד, אז הם חיבור אחד י"ה, שאו"א עילאין הם אות י', הכוללת א"א ואו"א, וישסו"ת הם אות ה'. והם אות ו' שהתחברה בעולם הסתום, בעידון לעידון הסתום, ישסו"ת, אות ה', שבתוך ה' יש אות ו', הרומזת על יעקב. ואז כתוב, כי יעקב בחר לו יה, שהתדבק בשם י"ה. וזהו הזיווג של יעקב ולאה, שאז מקבל האור שם מלמטה למעלה, ונבחן לו"ק.

כשיוצא ו' ומשתכלל מתוך י"ה, כלומר שנעשה אות ו' בפני עצמו עם אותם המוחין של י"ה, ויש לו ג"ר, אז כתוב, ישראל לסגולתו. שנקרא ישראל ולא יעקב, ומתחבר למטה עם רחל, המלכות, שאז נקראת המלכות סגולה. וזהו, ישראל לסגולתו. וזהו הזיווג של יעקב ורחל.

.13 לשאר בני העולם חוץ מיעקב, לא ניתנה רשות לעלות לבינה להתדבק בי"ה, אלא לסגולתו לבדה, המקום שמקבל ואוסף הכול, מדרגה שלמטה, המלכות. ומתוך המלכות מקבלים הארת החסדים שלמעלה בבינה, שהיא לאה, בסתימת הרצון. אבל לא בגילוי כמו שלוקח יעקב, כמ"ש, וייקחו לי תרומה. כי יעקב עלה והתחבר בי"ה עצמו, ומקבל משם הארת החסדים שבבינה, שהוא זיווג יעקב ולאה.

וע"כ שאר בני העולם אסורים בשתי אחיות, שיש בהם משום גילוי ערווה, להיותם ממשיכים הארת הבינה, לאה, במקום מלכות, רחל. אבל יעקב שעלה למעלה במקום בינה עצמה, הותר לו זאת, אפילו בחיי אחותה רחל. כמ"ש, וייקחו לי תרומה. ששאר בני העולם ייקחו וירימו את המלכות, ולא יישאו שתי אחיות, כי אז יחללו אותה בגילוי ערווה, הדינים, מטעם היותם בעצמם ממקום המלכות, מקום הדינים.

מה רב טובךָ אשר צפנת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ו.

.14 מה רב טובךָ אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בָּך.

.15 מדרגה העליונה, עולם העליון, בינה, נקראת מ"י. מדרגה תחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. כמ"ש, מה ה' אלקיך שואל מעימָךְ. אל תקרא מ"ה, אלא מֵא"ה, משום שכל המדרגות העליונות בשלמותם, שהם חמישים, הם במלכות. וע"כ נקראת מאה. כי חמישים שלה, שהם כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה.

וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה.

.16 עוד טעם שהמלכות נקראת מ"ה. אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך המדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת במלכות, שהיא מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכול, ועומדת בגילוי בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, עומדת לשאלה מה: מה ראית? מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

.17 משום זה כתוב, מה רב טובךָ. אשר מ"ה היא המלכות. רב טובך, יסוד דז"א, הנקרא רב טוב, כמ"ש, ורב טוּב לבית ישראל. כי אור הראשון הכלול ביסוד נקרא טוב סתם. וכאן כלולים זכר ונקבה, שגם הנקבה הנקראת מה, ע"ש שבה נגלה החכמה, גם היא כלולה כאן, כמ"ש, מה רב טובך. וע"כ כתוב, רב, כי רב מורה על הארת החכמה.

אשר צפנת, כי אור הזה נגנז, כמו שאור הראשון נגנז ונשמר לצדיקים. פעלת, כי במלכות, הנקראת מ"ה, ע"ש התכללות הבינה בה, היא אומנות הכול, אומנות של כל העולם, אומנות של הנשמות והרוחות. כי אם לא הייתה האומנות הזו של התכללות הבינה במלכות, לא היו יוצאים שום מוחין בזו"ן וג' עולמות בי"ע.

.18 בהתכללות הבינה במלכות עשה הקב"ה אומנות של כל העולם. כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, בזה נעשה המשכן ונבנה, שהוא בצורת עולם שלמעלה, בינה, ובצורת עולם התחתון, מלכות. כמ"ש, וייקחו לי תרומה. לי תרומה, הן ב' מדרגות בינה ומלכות, שהן אחת, שמתחברים יחד.

אפרסמון ואפִּריון

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ז.

.20 אפִּריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון הוא היכל התחתון, מלכות, כעין היכל העליון, בינה. והקב"ה קרא לו גן עדן, שנטע אותו להנאתו, והשתוקקותו היא להשתעשע בו עם נשמות הצדיקים, ששם עומדות כולן ורשומות בתוכו. אלו הנשמות שאין להן גוף בעוה"ז, עולות כולן ומתעטרות שם, ויש להן מקומות לראות להתענג בעונג העליון, הנקרא נועם ה', ושם מתמלאות מכל התענוגים של נהרות אפרסמון הטהור.

.21 אפרסמון, ההיכל העליון המכוסה והגנוז, בינה. אפריון, ההיכל התחתון, מלכות, שאין בו סָמֶך עד שנסמך מהיכל העליון. ומשום זה אות סמך סתומה מכל צדדיה: ס'.

.22 מה בין אפרסמון לאפריון? בשעה שנסתם ונגנז בתוך הבינה אור העליון למעלה, הג"ר דבינה, שנתקנו לאו"א עילאין, שהי' עלתה באור ונסתם האור ונעשה לאויר, אז היא עומדת בצורת אות ס', שהאור סתום בתוכה, ונגנז בה לעלות למעלה. ובשעה שחזרה וישבה, רובצת על הבנים למטה להניק אותם, שהיא ז"ת דבינה, שנתקנו לישסו"ת. אז היא עומדת בצורת אות ם', הרבוצה והסתומה לד' רוחות העולם, חג"ת ומלכות. שחו"ג דרום צפון, ותו"מ מזרח מערב.

הבינה מתחלקת לג"ר וו"ק. הג"ר שהן חב"ד, והג"ר דגוף שהן חג"ת עד החזה, נתקנו לאו"א עילאין. ולהיותן ו"ס חב"ד חג"ת, שכל אחת כלולה מעשר, נקראות באות ס', שש פעמים עשר. וגם משום שנסתם מהן אור החכמה.

ומחזה ולמטה דבינה ד"ס נהי"מ נתקנו לישסו"ת. ולהיותם ד"ס, שכל אחת כלולה מעשר, נקראות באות ם', ד"פ עשר. וגם משום שהיא סתומה לד' רוחות העולם, שהם חגת"ם, שנעשתה סתומה משום שצריכה לתת מוחין לז"א, שהוא חגת"ם. ובשביל ד' רוחות אלו נסתמה.

.23 וע"כ זהו אפרסמון, וזהו אפריון. כי האפריון, שהיא המלכות, נתקן כעין האפרסמון, הבינה, והם בצורה אחת. ובמקום שתי האותיות ס' מ', שיש באפרסמון, עומדת י' באפריון, בעניין הברית, שעתידה לקבל הכול מאותיות ס' ום', שהוא מאה ברכות.

ס' ם', שישים וארבעים. שישים כנגד ו"ק שיוצאים מס', חב"ד חג"ת עד החזה דבינה. ונקראים ו"ק, משום שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם כחג"ת נה"י. ארבעים, כנגד ד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ דישסו"ת, נהי"מ דבינה שמחזה ולמטה. וכולם משלימים למאה. ואות י' של אפריון משלימה למאה, י' ספירות שכל אחת כלולה מעשר, כעין ס' ם' של מעלה שבאפרסמון, הבינה. וע"כ זהו אפרסמון וזהו אפריון, שצורתם שווה.

.24 הנהרות יוצאים מאפרסמון, ונשמות עליונות, שאין להן גוף בעוה"ז, יונקות מאור היוצא מאפרסמון הטהור, ומתענגות בעונג העליון. והנשמות שיש להן גוף בעוה"ז, עולות ויונקות מאפריון ויורדות. ואלו נותנות ולוקחות. נותנות ריח מאלו מע"ט שהשתדלו בהם בעוה"ז, ולוקחות מריח שנשאר בגן, כמ"ש, כריח שדה אשר בירכוֹ ה', ריח שנשאר בשדה.

וכולן עומדות בגן, אלו שאין להן גוף בעוה"ז מתענגות למעלה באפרסמון, שהיא בינה שבגן. ואלו שיש להן גוף בעוה"ז, מתענגות למטה, באפריון, שהוא המלכות שבגן.

המלכות, מחמת הדינים שבה, מכונה אפר ואפרון. אפרון פירושו אפר שלנו. ומעת שעלתה המלכות לבינה, מכונה גם הבינה אפרון. ואז הבינה נחלקה לשניים, לג"ר, או"א עילאין, והם ס', כנגד ו"ס חב"ד חג"ת, שכל אחת כלולה מעשר, ומחזה ולמטה נתקנה לפרצוף ישסו"ת, שכולל ד"ס נהי"מ, והוא ם'.

וכששני פרצופים הללו ס' ם' מאירים בבינה ונכנסו באפרון שלה, נעשתה לאפרסמון, ואורותיה מכונים נהרות אפרסמון הטהור. והמלכות, בעת שמקבלת משני פרצופים הללו ס' ם' שבבינה, משיגה במקומם י', שנכנסה באפרון שלה ונעשה אפריון. וגן העדן כולל הארות שתיהן, שהנשמות שלא התלבשו בגוף בעוה"ז, מקבלות מאפרסמון שבגן. ואלו שיש להם גוף בעוה"ז, מקבלות מאפריון שבגן.

.25 עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. עשה לו, לעצמו. הרי נשמות הצדיקים משתעשעים בו. למה כתוב, עשה לו? משום שאפריון וכל נשמות הצדיקים עומדים, כדי שהקב"ה ישתעשע עימהם. ונמצא, שעשה אותו לעצמו. המלך שלמה, מלך שהשלום שלו, מלך העליון, ז"א. המלך סתם הוא מלך המשיח, המלכות. זה עולם הזכר, וזה עולם הנקבה.

מעצי הלבנון, האילנות והנטיעות שעקר אותם הקב"ה ושתל אותם במקום אחר, שבע ספירות של זו"ן שהיו במקום המלכות דמדה"ד, ועקר אותם משם, ושתל אותם במקום בינה, במלכות דמדה"ר. ואלו ו"ס חג"ת נה"י של זו"ן נקראים ארזי הלבנון, כמ"ש, ארזי לבנון אשר נטע. ולא נבנה האפריון הזה ולא השתכלל אלא בהם.

מעצי הלבנון, אלו הם שישה ימי בראשית

[מעצי הלבנון אלין שית יומין דבראשית]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף י

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף י.

.26 מעצי הלבנון, אלו הם שישה ימי בראשית, שכל יום מסדר באפריון הזה סדר הראוי לו. שכל מידה מחג"ת נה"י דז"א, שנשלמו ע"י בינה, מאציל חלק אחד בבניין המלכות, שנקראת אפריון.

הסדר הראשון. נמשך מצד ימין של הבינה, אור הראשון הגנוז ונלקח מצד ימין של ז"א, ונכנס באפריון ע"י יסוד אחד, ועושה בה שימוש. אח"כ מוציא האפריון צורה אחת הראויה לאור הזה, מידת החסד של האפריון. כמ"ש, יהי אור ויהי אור. כיוון שאמר אלקים, יהי אור, למה כתוב, ויהי אור? אלא, שהאור הזה הוציא אור אחר הראוי לו. וזהו היום הראשון מאלו עצי הלבנון.

.27 הסדר השני. נמשך מצד שמאל דבינה, הבדלת המים בהמשכת אש חזק, ונלקח מצד שמאל דז"א, ונכנס באפריון ועושה בו שימוש, ומבדיל בין המים שמצד ימין, ובין המים שמצד שמאל. אח"כ הוציא האפריון צורה אחת כעין שלו, ונבנה מידת הגבורה של האפריון. כמ"ש, בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. וזהו היום השני מאלו עצי הלבנון.

.28 הסדר השלישי. נמשך מצד האמצעי ומצד ימין, היום השלישי, מידת הת"ת דז"א, קו האמצעי, העושה שלום בעולם, בין ב' הקווים ימין ושמאל, שמשם נמשכים פירות לכל, וזה עושה שימוש באפריון, ומוציא מין למינו, מין העושה מעשים רבים, כמין הראוי לו, שהם כל הדשאים והעשבים והאילנות בכמה כוחות, ונשארת צורתו באפריון. ואפריון מוציא מין כעין זה ממש, שיצא מקו האמצעי, ונבנה מידת הת"ת של האפריון. וזהו היום השלישי, הנכלל מב' הצדדים ימין ושמאל, מאלו עצי הלבנון.

.29 הסדר הרביעי. נמשך והאיר אור השמש לאפריון בתוך החושך שלו, ונכנס בו להאיר. ואינו עושה בו שימוש, כלומר, שבונה רק האחוריים של האפריון, את החושך שלו, עד היום החמישי, שאז נתקן הפנים שלה ושורשה שמחזה ולמטה.

ואז הוציא האפריון את השימוש של ההארה, שנכנס בה ביום הרביעי, והאפריון מוציא כעין אור ההוא ממש. ובזה נבנה מידת הנצח של האפריון. וזהו יום רביעי, אחד מאלו עצי הלבנון.

.30 הסדר החמישי. נמשך המשכה אחת של השרצת המים, ועשה שימוש להוציא אור מסדר של יום רביעי, ועשה באפריון שימוש של יום חמישי, והוציא מינים למינו כמוהו ממש. והיום הזה מעצי הלבנון, שימש שימוש יותר מבכל שאר הימים, כי תיקן את מידת ההוד שבאפריון בדינים הממותקים של הבינה. והכול תלוי עד היום השישי, שאז הוציא האפריון כל מה שהיה גנוז בו, כמ"ש, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה. וזהו יום חמישי, יום אחד מאלו עצי הלבנון.

.31 הסדר השישי. יום, שהתקין את כל האפריון הזה, ואין תיקון ואין כוח לאפריון, חוץ מע"י היום ההוא, יסוד דז"א. כי אין האפריון מקבל דבר מעליונים אלא ע"י יסוד דז"א.

כשבא היום ההוא, נתקן האפריון בכמה רוחות, בכמה נשמות, בכמה עֲלָמות יפות מראה, שהם שבעה היכלות המשמשים את המלכות. אלו הראויות לשבת בהיכל המלך. אף היסוד נתקן ביופי של כל הימים שהיו לפניו, כי היסוד כולל כל חמשת הימים חג"ת נ"ה, והתקין אותם בהשתוקקות אחת, ברצון בשמחה בתיקון שלמעלה ושלמטה.

.32 אז התקדש אפריון בקדושות עליונות והתעטר בעטרותיו, עד שעלה בעליית עטרת המנוחה, ונקרא שֵם עליון, שם קדוש שהוא שבת. מנוחת הכול, תאוות הכול, דבקות הכול, שלמעלה ושלמטה יחד. ואז כתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון.

.33 אמר רבי שמעון, מי שזכה באפריון, זכה בכל. זכה לשבת במנוחה בצל הקב"ה, כמ"ש, בצילו חימדתי וישבתי. ועתה שאני יושב בצל המנוחה הזו, יש לנו להסתכל, שאין אנו יושבים אלא בצל הקב"ה בתוך האפריון ההוא. ויש לנו לעטר המקום הזה בעטרות עליונות, עד שיתעוררו האילנות של האפריון ההוא לבוא אלינו בצל אחר.

עתה מתוקן האפריון במלכות הממותקת בבינה. ונמצא שהצל אינו של המלכות עצמה אלא של הבינה, של עצי הלבנון. אבל בגמה"ת תיתקן המלכות עצמה, ולא תהיה צריכה למיתוק הבינה, ואז נשב בצל המלכות עצמה, נשב בצל אפריון עצמו.

וייקחו לי תרומה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף יג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף יג.

.34 וייקחו לי תרומה. מי שרוצה להשתדל במצווה ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו רֵיקם ובחינם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי, לפי כוחו. יפה לאדם לקבל השתדלות של הקב"ה, כמ"ש, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך.

.35 הרי כתוב, לכו שִׁברו, ואכוֹלו ולְכו שִׁברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. הרי שהוא בחינם, והוא השתדלות של הקב"ה. כי יין וחלב פירושם התורה שמכונה כך. אלא השתדלות התורה, כל מי שרוצה זוכה בה. השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זוכה בו בלא שכר כלל. אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותה בחינם ורֵיקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל, להמשיך עליו רוח של הקדושה, אלא בשכר שלם.

.36 בספרי כשפים שלימד אשמדאי, מלך השדים, לשלמה המלך, כתוב, כל מי שרוצה להשתדל להעביר ממנו רוח הטומאה ולהכניע רוח הס"א, המעשה ההוא שרוצה להשתדל בו, צריך לקנות אותו בשכר מלא, שייתן כל מה שמבקשים ממנו, בין מעט ובין רב. משום שרוח הטומאה מזומן תמיד בחינם ובריק, ונמכר בלא תשלום, כי מכריח בני אדם שישרה עליהם ומסית אותם בכמה הסתות לדור עימהם. בכמה דרכים מטה אותם שיעשו משכנם עימו.

.37 ורוח של הקדושה אינו כן, אלא בשכר מלא ובהשתדלות גדולה ורבה, ובטהרת עצמו, ובטהרת משכנו, ובחפץ ליבו ונפשו. וגם אז, לוּ שיוכל להרוויח אותו שיָשׂים משכנו עימו. ועכ"ז הוא צריך ללכת בדרך הישר, שלא לנטות לימין ולשמאל. ואם לא, הוא מסתלק ממנו מיד, ומתרחק ממנו, ולא יוכל עוד להרוויח אותו כבתחילה.

.38 ועל זה כתוב, וייקחו לי תרומה מאת כל איש. ממי שנקרא איש, שהתגבר על יצרו. וכתוב, אשר יידבנוּ ליבו. שירצה בו הקב"ה. כמ"ש, לךָ אָמר ליבי. צוּר לבבי. וטוֹב לב. וייטַב ליבו. כולם הלב של הקב"ה, הרצון שלו. אף כאן, אשר יידבנו ליבו, הוא הלב של הקב"ה. לכן כתוב, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו, תיקחו את תרומתי. ממנו תיקחו את תרומתי, כי שם נמצא הקב"ה, ששורה בו. ולא במקום אחר.

.39 ומאין אנו יודעים, כי הקב"ה רוצה בו ושׂם משכנו בתוכו? כשאנו רואים, שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בליבו, בנפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את האדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עימו וללמוד ממנו. ועל זה לומדים, וקְנה לך חבר. בשכר מלא צריכים לקנות אותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו. עד כה צריכים לרדוף אחר איש צדיק ולקנות אותו.

.40 אף כך הצדיק ההוא צריך לרדוף אחר הרשע, ולקנות אותו בשכר מלא, כדי שיעביר ממנו הזוהמה ההיא, ולהכניע הס"א. ויעשה אותו, כי נחשב לו כאילו הוא ברא אותו. וזהו שבח, שיתעלה בו כבוד הקב"ה יותר משבח אחר. וההתעלות הזו היא יתֵרה מכל, משום שהיא גרמה להכניע הס"א, ולהעלות כבוד הקב"ה. ועל זה כתוב באהרון, ורבים השיב מעוון. וכתוב, בריתי הייתה איתו.

.41 כל מי שאוחז ביד הרשע, והשתדל בו שיעזוב דרך הרע, הוא עולה בג' עליות, מה שלא עלה כך אדם אחר. גורם להכניע את הס"א, גורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, וגורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב, בריתי הייתה איתו החיים והשלום. וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעוה"ז, וזוכה לעוה"ב. כל בעלי הדין לא יכלו לדון אותו בעוה"ז ובעוה"ב. נכנס בי"ב שערים שברקיע, ואין מי שימחה בידו.

שלושה צבעים בתוך שלהבת

[תלת גוונין, גו שלהובא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף טו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף טו.

.42 בחדר העליון, מלכות, נמצאים ג' צבעים, נה"י, והם לוהטים בתוך שלהבת אחת, שהיא הדינים, הנמצאים במקום החזה מכוח עליית המלכות שם, כי ת"ת היא בינה דגוף. והשלהבת ההיא יוצאת מצד דרום, ימין, ממלכות הנמתקת בבינה, שבנקודת החולם שבקו ימין, ואין שם שום דין ממלכות הבלתי נמתקת.

ואלו הצבעים נפרשׂים לג' צדדים: אחד עולה למעלה, שמאיר מלמטה למעלה, נצח. אחד יורד למטה, שמאיר מלמעלה למטה, הוד. אחד שנראה ונגנז כשהשמש מאיר, הארת החכמה שבתוך החסדים המושפע מהיסוד, שמאירה בלילה, שהיא שליטת הנוקבא, ולא ביום, שהוא שליטת ז"א.

.43 צבע העולה למעלה, נצח, והוא צבע לבן, יותר מלבנונית אחרת, יוצא ונכנס בשלהבת. ונצבע מעט, שנכלל מדיני שלהבת. אבל לא נצבע, שאינו ניכר בו שום צבע, שהוא דין. והצבע ההוא עומד למעלה על ראש החדר, על ראש המלכות. ובשעה שישראל באים לבית הכנסת ומתפללים תפילתם, כשמגיעים לברכת גָאל ישראל, ומקרבים גאולה לתפילה, ואינם מפסיקים באמצע, שבזה גורמים שיסוד, שנקרא גאולה, יתקרב אל המלכות, שנקראת תפילה, אז הצבע הלבן, נצח, עולה על ראש החדר, המלכות, ונעשה לו כתר.

.44 וכרוז יוצא ואומר, אשריכם עם קדוש שעושים טוב, שגורמים ייחוד היסוד, שנקרא טוב, לפני הקב"ה. כמ"ש, והטוֹב בעיניך עשיתי. שקירב גאולה לתפילה, שבשעה ההיא שמגיעים לתהילות לאל עליון, שאז עולה הצבע ההוא, נצח, על ראש החדר, מתעורר הצדיק הזה, יסוד דז"א, להתחבר במקום שצריך, באהבה, בחביבות, בשמחה וברצון.

וכל האיברים, כל הספירות, מתחברים בחשק אחד אלו באלו, עליונים בתחתונים. וכל הנרות, כל המדרגות, מאירים ומתלהטים, וכולם נמצאים בחיבור אחד בצדיק הזה שנקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. וזה מחבר את כולם בחיבור אחד. אז הכול בלחש למעלה ולמטה, בנשיקין של רצון, והדבר נמצא בחיבור של החדר, כלומר בחיבוק.

יש ב' מיני הארות של חו"ב תו"מ, שהם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם: מלמטה למעלה, נצח. מלמעלה למטה, הוד.

ב' מיני זיווגים בזו"ן:

א. נשיקין בג"ר, חיבוק בו"ק. וב' זיווגים אלה מאירים מלמטה למעלה, משום שמקבלים מהארת הנצח.

ב. זיווג של יסודות, בסיום נה"י, מאיר מלמעלה למטה, משום שמקבלים מהארת ההוד.

ואלה ג' חלקים שבתפילת שמונה עשרה:

שלוש ברכות ראשונות.

י"ב ברכות אמצעיות, חב"ד חג"ת, ובהן חיבוק ונשיקין. שני זיווגים אלו מקבלים מהארות הנצח, וע"כ אינם מאירים אלא מלמטה למעלה.

שלוש ברכות אחרונות, שבהן זיווג היסודות, מקבלות מהארות הוד, וע"כ מאיר מלמעלה למטה.

.45 כיוון שמגיעים לברכת שים שלום, הברכה האחרונה משמונה עשרה, יסוד, אז עושה שימוש נהר היוצא מעדן, יסוד, בחדר, המלכות. ואז צריכים הכול לצאת מפני המלך. ולא צריך להימצא שם אדם, ולא אחר. ולא לשאול שאלות, אלא צריכים ליפול על הפנים, לומר נפילת אפיים. משום שאז היא עת השימוש.

וצריך כל אדם להתבייש לפני אדונו, ולכסות פניו בבושה רבה, ולהכליל עצמו בשימוש של הנפשות, שנכלל החדר הזה מלמעלה ומלמטה בנפשות וברוחות. אז צבע אחר היורד למטה, הוד, קם ואוחז בסוף החדר הזה.

מדובר כאן בגילוי החכמה בנו"ה, שבנצח מאירה מלמטה למעלה ובהוד מלמעלה למטה. ואיך אפשר שתימשך החכמה מלמעלה למטה, והלוא זה עוון חמור, והוא חטא של עצה"ד? בהוד נמצא קיבוץ כל הדינים הקשים, שנגרמו מחמת המשכת החכמה מלמעלה למטה, וכשהוד מגלה הדינים הללו, מתגלה עימהם גם הגורם להם, עצם המשכת החכמה מלמעלה למטה, שגרם לדינים הללו.

ונמצא, שעיקר הגילוי הוא לדינים, והחכמה נמשכת מאליה. שבאופן הזה הוא קדושה ואין בו איסור. ולפיכך בעת הזיווג, שצריכים לגילוי חכמה מלמעלה למטה, מתגלה הגוון השני, הוד, והוא מגלה החכמה שם ע"י גילוי הדינים.

נמצא, שיש כאן ב' בחינות:

א. עצם החכמה המתגלה מלמעלה למטה.

ב. גילוי הדינים, שנגרמו מחמת המשכת החכמה מלמעלה למטה.

והמתדבק בבחינה א', שרוצה להמשיך או להתפלל על קבלת הארת הזיווג שבבחינה הא', נבחן כנמצא לפני המלך בעת הזיווג, שרוצה להמשיך משם הארת החכמה מלמעלה למטה, שזהו איסור חמור.

אלא שצריכים להתדבק בבחינה ב', בגילוי הדינים שנגרמו מחמת המשכת החכמה מלמעלה למטה, שההתדבקות הזו נבחנת כנופל על פניו, כי הפנים הוא חכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. והדינים הללו, המזהירים אותו שלא להמשיך חכמה, הם כמו מפילים את פניו. וצריך להתדבק בדינים המפילים את פניו, שזהו נפילת אפיים.

משום שאז היא עת השימוש, שמתגלות אז ב' הבחינות. והאדם צריך להתבייש מלהתדבק בבחינה הא' מהארת הזיווג, כי אז יפגום בזיווג המלך, כי אסור להמשיך החכמה מלמעלה למטה, אלא יתדבק בבחינה הב', בדינים המכסים את החכמה. ומבחינה זו יכלול את עצמו בזיווג המלך.

.46 וכרוז יוצא, וקורא, ואומר, עליונים ותחתונים העידו עדות, מי הוא שעושה נפשות ומזכה את הרשעים, שמחזיר אותם למוטב, שראוי לעטור אותו בעטרת המלכות על ראשו, שראוי לבוא עתה לפני המלך והמלכה, כי המלך והמלכה שואלים עליו.

ז"א ומלכות הם קו ימין וקו שמאל. וכמו שקו שמאל דבינה אינו מתחבר עם קו הימין דבינה, זולת ע"י מסך דחיריק, שמעלה קו האמצעי, ז"א, כן אין המלכות מתחברת עם ז"א זולת ע"י מסך דחיריק שמעלה התחתון, הנעשה אליהם בקו אמצעי, המייחד אותם זה בזה.

ומטרם שהתחתון מעלה מ"ן והמלכות בשמאל בלי ימין, אסור לינוק ממנה. אבל הרשעים יונקים ממנה וממשיכים ממנה החכמה מלמעלה למטה. ואחר שהתחתון העלה מ"ן וחיבר המלכות עם ז"א, אז אין לרשעים עוד מה לינוק מהמלכות, ורבים מהם חוזרים מחמת זה בתשובה ומתדבקים בזו"ן. ונמצא שהצדיק הזה שהעלה מ"ן, הוא שהחזיר אותם בתשובה ע"י מעשיו, והמשיך להם נפשות דקדושה מזיווג זו"ן.

לכן נאמר, עליונים ותחתונים העידו עדות, מי הוא שעושה נפשות ומזכה את הרשעים. מי הוא שהעלה מ"ן במסך דחיריק והחזיר את המלכות וחיבר אותה עם ז"א, ע"י זה השיב הרשעים מעוון והמשיך להם נפשות דקדושה. שראוי לעטור אותו בעטרת המלכות על ראשו, כי התחתון הגורם אורות לעליון, זוכה בעצמו באותו שיעור שגרם לעליון. וכיוון שע"י מ"ן שלו התחברה המלכות עם ז"א וקיבלה ג"ר, ע"כ זוכה גם הוא בג"ר, שהיא עטרת המלכות על ראשו.

וראוי לבוא עתה לפני המלך והמלכה. כיוון שהוא גרם זיווג המלך והמלכה, ע"כ ראוי להימצא שם. והמלך והמלכה שואלים עליו, שרוצים להשפיע לו כל מה שגרם להם.

.47 אז מזדמנים שני עדים, מאלו עיני ה' המשוטטות בכל העולם, המלאכים המשגיחים על העולם, העומדים אחר הפרוכת, ומעידים עדות זו, ואומרים, הרי אנחנו עדים על פלוני בן פלוני, זה הוא שעשה נפשות למטה, נפשות הרשעים שהיו בצד האחר. אז התכבד הקב"ה בשמחה שלמה. אשרי חלקו, שגם אביו נזכר בזכותו לטובה. כי העידו פלוני בן פלוני.

.48 בה בשעה הזדמן ממונה אחד, הגזבר על צורות הצדיקים, בשימוש אותיות, בזיווג האותיות של השם, נקרא יהוֹדיעָם, שיש בו יה"ו מאותיות השם, והוא בכתר של זיווג האותיות י"ה של השם הקדוש, בדעת. ורומז הקב"ה לממונה, ומביא צורת אדם, שעשה נפשות הרשעים ומעמיד אותו לפני המלך והמלכה.

המלאך ההוא נמשך מקו האמצעי, ו' דהוי"ה, המזווג ב' האותיות י"ה דהוי"ה. ונאמר, בשימוש אותיות, בזיווג האותיות של השם, נקרא יהודיעם, שיש בו ג' אותיות יה"ו, שמורה על הו' המזווג י"ה, ויש בו דיעם, מלשון דעת, ספירה העולה מזיווג י"ה של השם הקדוש. והוא בכתר של זיווג האותיות י"ה של השם הקדוש. כי כתר, פירושו ספירת הדעת, העולה משימוש י"ה, וע"כ נקרא יהודיעם.

.49 אמר רבי שמעון, אני מעיד עליי שמיים וארץ, שבשעה ההיא מוסרים לו צורת הצדיק ההיא, כי אין צדיק בעוה"ז, שאין צורתו חקוקה למעלה תחת ידו של הממונה הזה. ומוסרים בידו של הצדיק שבעים מפתחות, שכל אוצרות אדונו בהם, שזה ז"ת דחכמה, אז המלך מברך לצורת צדיק, בכל הברכות שבירך את אברהם, כשעשה נפשות הרשעים, כמ"ש, את הנפש אשר עשו בחרן.

.50 והקב"ה רמז לד' מחנות מלאכים עליונים, ולוקחים הצורה ההיא והולכים עימה, והוא נכנס לשבעים עולמות גנוזים, שלא זכה בהם אדם אחר זולתו, כי אלו הגנוזים הם לאותם שעושים נפשות הרשעים. ואם בני אדם היו יודעים כמה תועלת וזכות זוכים בגללם כשמזכים אותם בתשובה, היו הולכים אחריהם ורודפים אותם, כמי שרודף אחר החיים.

.51 עני מזכה בני אדם בכמה טובות, בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו כמי שזיכה את הרשעים. מה בין זה לזה? אלא מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני, הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים וזוכה בגללו בכמה טובות בעולם ההוא. ומי שמשתדל אחר הרשעים להחזיר אותם בתשובה, הוא משלים יותר, כי עושה לצד האחר של אלוהים אחרים שייכנע ולא ישלוט, ומעביר אותו מממשלתו, עושה שהקב"ה מתעלה על כיסא כבודו, עושה לאותו רשע נפש אחר, אשרי חלקו.

.52 הגוון האחר, השלישי, שנראה ואינו נראה בשעה שהשמש מאיר, בשעה שישראל מגיעים לסדר הקדושה, לקדושת, ובא לציון גואל. אז הגוון השלישי שגנוז, יוצא. משום שקדושה זו היא קדושה שמקדשים ישראל יותר מהמלאכים העליונים, שהם חברים עימהם. והגוון ההוא מאיר ונראה, בשעה שישראל מקדשים קדושה זו עד שמסיימים אותה, כדי שלא ישגיחו המלאכים העליונים ויענישו אותם למעלה, ולא יקטרגו עליהם.

ג' קדושות:

א. קדושת יוצר.

ב. קדושה של שמונה עשרה בחזרת שליח הציבור.

ג. קדושה של ובא לציון.

וב' הקדושות הראשונות אנו מקבלים ע"י שמשבחים למלאכים, ואנו נעשים חברים עימהם, ומקבלים הקדושה במקום המלאכים למעלה. ואנו מקבלים הארת החכמה שבהן, מלמטה למעלה, כראוי להיות. אבל הקדושה השלישית של ובא לציון, לאחר התפילה, אנו ממשיכים הקדושה למקומנו, מלמעלה למטה, לא ע"י התדבקות במלאכים, והיא יתרה עליהם, כי עתה אנו ממשיכים מלמעלה למטה.

וכיוון שיש הארת החכמה בהארת הקדושה, שאסור להמשיך אותה מלמעלה למטה, כי אז יענישו אותנו המלאכים ויקטרגו עלינו, ע"כ מאיר עלינו הגוון השלישי, הארת היסוד, המאיר בחסדים שבתוכם גנוזה הארת החכמה ואינה נראית, שאין בזה איסור להמשיך למטה. וכיוון שאנו משמשים רק בגוון השלישי, שהוא הארת החסדים שביסוד, אין פחד מעונש ומקטרוג המלאכים, שאינם מקפידים אלא רק על הארת החכמה הגלויה.

.53 אז יוצא הכרוז ואומר, עליונים ותחתונים הקשיבו, מי הוא גס רוח בדברי תורה, מי הוא שכל דבריו אינם אלא רק להתגאות בדברי תורה. משום שהאדם צריך להיות שפל בעוה"ז בדברי תורה, כי אין גֵאות בתורה אלא לעוה"ב.

כי גניזת החכמה בתוך החסדים הנעשה בהארת היסוד, נבחנת לענווה ולשפלות, כי אור החכמה גבוה וחשוב הרבה מאור החסדים. וגילוי החכמה נבחן לגאות ולגדלות. וכיוון שאנו מחויבים להמשיך הארת הקדושה רק בגוון השלישי, שהיא גניזת החכמה בתוך החסדים, ע"כ יוצא הכרוז, שאסור להתגאות בדברי תורה. אבל לעוה"ב, ששם מתקבל החכמה מלמטה למעלה, מותר להתגאות, להמשיך גילוי החכמה.

.54 בקדושה זו צריכים להישמר ולגנוז אותה בינינו כדי שנתקדש בקדושה בראש ובסוף, יותר מאלו הקדושות שאומרים עימנו המלאכים העליונים. הקדושה שאנו מקדשים בשמונה עשרה. בשבח שאנו משבחים למלאכים העליונים, שבזכות השבח הזה עוזבים אותנו לבוא בתוך השערים העליונים.

וע"כ אנו אומרים קדושה זו בלשון הקודש, הלשון שמשתמשים בו מלאכי השרת, ועוזבים אותנו לבוא באהבה בשערים שלמעלה, משום שאנו משבחים אותם בסדר שלהם, שאנו אומרים, וקרא זה אל זה. ומשום זה אנו מקבלים קדושה גדולה ונכנסים בשערים העליונים.

.55 ואין לומר שזו רמאות, מה שאנו משבחים אותם, כלומר שאינו בלב שלם אלא כדי לקבל קדושה. אלא שמלאכים העליונים הם קדושים יותר מאיתנו, והם מקבלים יותר קדושה. ואם לא שאנו לוקחים ומושכים עלינו קדושות אלו ע"י השבח שאנו משבחים אותם, לא יכולנו להיות עימהם חברים, וכבוד הקב"ה לא היה נשלם למעלה ולמטה בזמן אחד, כי לא יכולנו לקבל קדושה העליונה.

וע"כ ע"י השבח שאנו משבחים אותם, אנו משתדלים להיות עימהם חברים, ויתעלה כבוד הקב"ה למעלה ולמטה בזמן אחד.

.56 הקדושה שבסוף, ובא לציון, היא תרגום. וזו אפילו יחיד יכול לומר אותה, מפני שהם דברי תרגום. אבל קדושה בדברי לשון הקודש, אינה אלא בעשרה, משום שלשון הקודש מתחברת עימו השכינה, ובכל קדושה שהשכינה באה אינה אלא בעשרה. כמ"ש, ונקדשתי בתוך בני ישראל. בני ישראל הם בלשון הקודש ודאי, ולא שאר העמים שיש להם לשון אחר.

.57 הרי קדושת הקדיש, שהיא תרגום, למה אינו ביחיד? קדושת קדיש אינה כשאר קדושות, שהם משולשים. אלא קדושה זו היא עולה בכל הצדדים, למעלה ולמטה ובכל צדדי האמונה, ושוברת מנעולים וטבעות ברזל וקליפות רעות, להתעלות כבוד הקב"ה על כל.

ואנו צריכים לומר אותה בלשון של הס"א, ולענות בכוח גדול, אמן יְהֵא שׁמֵיה רבא מבורך, כדי שיישבר כוח הס"א, והקב"ה יתעלה בכבודו על כל. וכשנשבר בקדושה זו הכוח של הס"א, הקב"ה מתעלה בכבודו, וזוכר את בניו, וזוכר את שמו. ומשום שהקב"ה מתעלה בכבודו בקדושה זו, אינה אלא בעשרה.

.58 ובלשון הזה של תרגום, נכנעת הס"א בהכרח, ונשבר כוחה, ומתעלה כבוד הקב"ה, ושובר מנעולים וטבעות ושרשרות חזקות וקליפות רעות, והקב"ה זוכר את שמו ובניו. אשריהם עם הקדוש, שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה, לזכות בה לעוה"ב.

.59 אמר רבי שמעון לחברים, אשריכם לעוה"ב. וכיוון שהתחלתי בדברי כתר מלכות העליונה, אני אומר עוד ורק בשבילכם, והקב"ה נותן לכם שכר בעולם ההוא, וההבל ההוא של פיכם יעלה למעלה כאילו אתם אמרתם בעצמכם דברים אלו.

זהב וכסף ונחושת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף כג.

.60 וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת. פסוק זה לצד העליון, בצד הקדושה, ימין, ולצד התחתון, לצד האחר, שמאל. כי המשכן נבנה תחילה מצד שמאל, ואח"כ התחבר בימין.

כשברא הקב"ה את העולם, התחיל לברוא מצד הכסף, ימין, משום שכסף למעלה מזהב, שכסף חסד וימין, וזהב גבורה ושמאל. ובמעשה המשכן, המלכות, התחיל מצד שמאל, זהב, ואח"כ מצד ימין, כסף. משום שהמשכן מצד שמאל, וע"כ מתחיל כאן מצד שמאל, מזהב, ובבריאת עולם מצד ימין.

ערב ובוקר וצהריים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף כג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף כג.

.61 כתוב, ערב ובוקר וצהריים, אשיחה וְאֶהֱמֶה וישמע קולי. כאן זמני התפילה שבכל יום. החברים ביארו אלו ג' זמנים: ערב, המראה שאינה מאירה, המלכות. בוקר, מראה המאירה, ז"א. צהריים, מקום שנקרא חושך, גבורה, אחוּז בערב, מלכות. ועומדים זה עם זה, כי השמאל נאחז במלכות.

.62 צהריים הם כוח השמש. לשון נאה לקח, כי כך הדרך שלאדם שחור קוראים לבן, שלוקחים לשון נאה. ולפעמים ללבן קוראים שחור, כמ"ש, כי אישה כושית לקח. וכמ"ש, הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל.

.63 ערב, זה תפילת ערבית, ומשום שבערב התערב הס"א, שחשך אורו ושולט בלילה, ע"כ עשו אותה רשות, ואין לתפילת ערבית זמן קבוע. שהיא כנגד אֵמוּרים וּפְדָרים, שהשתיירו מהקורבנות, שנאכלים בזמן ההוא בכל הלילה על המזבח, ומכאן ניזונים כמה גדודי רוחות, היוצאים ושולטים בלילה. כי משארית הקורבנות ניזונים החיצוניים.

.64 כל בעלי הס"א של רוח הטומאה אינם שולטים בארץ הקדושה. הלוא ישראל מעוררים אותם בזה, להבריח אותם, ואסור לעורר אותם לשרות על ארץ הקדושה?

.65 אלא בלילה עולה עשן של אמורים ופדרים. ואינו עולה כמו עשן קורבן אחר, שהעשן היה עולה בדרך ישר. כי כאן היה עולה עשן, לנקב אחד שברוח צפון, ששם המדורים של רוחות רעות. וכיוון שהעשן עולה ומעקם דרכו לצד ההוא, כולם היו ניזונים ועומדים ונכנסים במקומם, ואינם יוצאים משם לשלוט בעולם.

.66 ממונה אחד נמצא לצד ההוא, על נקב שבצפון, על כל גדודי הרוחות, ששְׁמו סַנְגיריא. ובשעה שהעשן ההוא מעקם דרכו ועולה, הממונה הזה ושישים ריבוא אלף (600,000,000) מחנות אחרים, כולם נועדים לקבל אותו ולהיות ניזונים ממנו. ועומדים בנקב שבצפון, ונכנסים בפתח אחד, שנקרא קֶרי. כמ"ש, ואם תלכו עימי קֶרי. וכתוב, והלכתי עימכם בחמת קרי, כלומר, ברוגז, היוצא מפתח שנקרא קרי.

.67 ואלו המשוטטים בלילה, אם אינם ניזונים מאותו העשן, בשעה שהנשמות יוצאות מפתח להיראות למעלה, הם יוצאים ומקטרגים אותם, ואינן יכולות לעלות ולהיראות למעלה. חוץ מהחסידים הקדושים העליונים, שבוקעים רקיעים ואווירים ועולים.

ואלו מחנות הרוחות יוצאים ומודיעים דברי שקר לבני אדם, ונראים להם בצורות אחרות של נקבות. ומצחקים בהם עד שמוציאים זרע. ונקראים בעלי הקרי, שמשום שהם יוצאים מפתח, הנקרא קרי.

.68 בשעה שנאכלים האמורים והפדרים על המזבח, העשן מרווה אותם ומזִין אותם. כפי מעלתם כך המזון שלהם, לפי מה שראוי להם. ובזה אינם יוצאים ואינם משוטטים בארץ הקדושה.

.69 ערב נקרא כך, כמ"ש, וגם ערב רב עלה איתם, שהוא תערובת. כי כל גדודי הרוחות מתערבים בממשלת הלילה. וע"כ לא עשו חובה לתפילת ערבית, כי אין מי שיוכל לתקן אותה כמו יעקב, שהיה בעל המשכן, מלכות, והיה מתקן אותה כראוי.

.70 ואע"פ שהיא רשות, תפילה זו היא להגן עלינו מפחד בלילות מכמה מיני גיהינום. כי בשעה ההיא מענישים הרשעים כפליים מביום. ומשום זה מקדימים ישראל לומר, והוא רחום, מפחד הגיהינום. ובשבת שאינו נמצא הפחד של דין הגיהינום ולא דין אחר, אסור להעיר אותו, לומר, והוא רחום, כי נראה שאין רשות לשבּת להעביר הדין מהעולם.

.71 ויש פחד של קטרוג על הנשמות, כשרוצים לעלות למעלה להיראות לפני אדונם. ומשום זה מקדימים לומר, שומר את עמו ישראל לעד אמן. מפחד מַזיקים הנמצאים בלילה, שיש להם רשות להזיק, למי שיוצא מפתח ביתו לחוץ, משום זה אנחנו מקדימים לומר, ושמור צאתנו ובואנו.

.72 ומפחד מכל זה, אנו מפקידים הגופים והרוחות והנשמות למלכות העליונה, שכל הממשלה בידיה. וע"כ תפילת ערבית היא בכל לילה. עתה שקורבנות ומזבחות אינם נמצאים, אנו עושים כל התיקונים שעושים על עניין עשן הקורבנות.

.73 בחצות לילה, כשמתעורר רוח צפון, קו השמאל, שבא אז על שלמותו, הוא מכה בכל אלו המדורים של רוחות רעות, שובר הס"א ונכנס ומשוטט למעלה ולמטה. וכל אלו גדודי הרוחות נכנסים למקומם, ונשבר כוחם ואינם שולטים. ואז הקב"ה נכנס להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן.

.74 כשבא הבוקר, אור הנר השולט בלילה, הארת השמאל, נגנז מלפני אור היום, אור החסדים, ואז שולט הבוקר, יסוד, ועוברת ממשלת הערב, המלכות. בוקר הוא אור הראשון, משלים הטוב לכל העולמות. ממנו ניזונים עליונים ותחתונים. הוא משקה את הגן, המלכות. הוא השמירה של כל העולם.

.75 מי שרוצה לצאת לדרך, יקום בעוד לילה, וישגיח בהסתכלות לפי השעה לצד מזרח, ויראה כמראה האותיות המכים ברקיע, זה עולה וזה יורד. ואלו הם התנוצצות האותיות, שנברא בהם שמיים וארץ.

.76 אם הוא יודע אלו האותיות, השם הקדוש של מ"ב (42) אותיות, ויזכיר אותן כראוי ברצון הלב, יראה בתוך הארת הנוגה של הרקיע, שש אותיות י', שלוש לצד ימין, שלוש לצד שמאל. ושלוש אותיות ו' יורדות ומתנוצצות ברקיע.

והן האותיות של ברכת כוהנים, שבהן שש אותיות י' בראשי תיבות של הפסוקים: יברכך הוי"ה, יָאֵר הוי"ה, יִשָׂא הוי"ה. ושלושה ווים של הפסוקים: וישמרך, ויחונך, ויָשֵׂם. ואותיות הי' מתחלקות לב' קווים ימין ושמאל, והווים הם קו האמצעי המייחד אותם. ואז יתפלל תפילתו וייצא לדרך, שהשכינה הקדימה לו. אשרי חלקו.

.77 כשבא הבוקר הזה, עמוד אחד, ת"ת, תקוע בצד דרום מהתפשטות הרקיע שעל הגן, שנוטה לחסד. והוא חוץ מהעמוד התקוע באמצע הגן. והעמוד הזה מאיר בהארת ג' גוונים חג"ת, המרוקמים יחד בצבע ארגמן. בעמוד הזה, ת"ת, נמצא ענף אחד, יסוד, ובענף הזה נועדו ג' ציפורים, ג' קווים, המאירים במלכות. כי המלכות, מצד הארת החכמה שבה, נקראת ציפור. ג' ציפורים, המעוררות צפצוף לשַׁבֵּח.

.78 פתחה הציפור הראשונה ואמרה, הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. זה קו הימין שבמלכות, המאיר בחסדים, ע"כ אומר, הללו את שם ה', המזמין להלל את שם ה', המלכות, לאחר זמן, אחר שתאיר החכמה שבה, שאז ילביש אותה בחסדים.

פתחה הציפור השנייה ואמרה, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. זה הארת קו שמאל, המאיר הארת חכמה, שממנו עיקר המלכות. ע"כ אומר, יהי שם ה' מבורך מעתה, שמאיר מיד במלכות, הנקראת שם ה'.

פתחה הציפור השלישית ואמרה, ממזרח שמש עד מְבואו מהוּלל שם ה'. זה הארת קו האמצעי, המקבל מעצם הת"ת, שנקרא שמש. אז מקדים כרוז וקורא, הכינו עצמכם הקדושים העליונים, אלו המשבחים לאדונם. היתקנו בשבח היום. אז נבדל היום מהלילה. אשרי חלקו מי שקם בבוקר מתוך השבח של התורה שעסק בלילה. בזמן ההוא, היא תפילת הבוקר.

אמר שומר בא בוקר

[אמר שומר אתא בקר]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף כח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף כח.

.79 כתוב בישעיהו, אמר שומר בא בוקר וגם לילה, אם תבקשו בַקשו, שובו בואו. פסוק זה מבואר על גלות ישראל, היושבים בתוך בני שעיר. וישראל אומרים להקב"ה, שומר מה מלילה, מה יהיה עלינו מגלות הזו, הדומה לחשכת לילה. מה כתוב בישעיהו? אמר שומר, זה הקב"ה, בא בוקר, כבר הארתי עליכם בגלות מצרים והעליתי אתכם וקירבתי אתכם לעבודתי, ונתתי לכם התורה, כדי שתזכו לחיי עולם.

עזבתם תורתי, וגם לילה, הבאתי אתכם בגלות בבל והעליתי אתכם. עזבתם תורתי כבתחילה, הבאתי לכם שוב בגלות כבתחילה. אם תבקשו בקשו, כמ"ש, דִרשו מעל ספר ה' וקְראוּ, ושם תמצאו במה תלויות הגלות שלכם והגאולה שלכם. וכאשר תבקשו בה, היא תאמר ותכריז לפניכם, שובו בואו. שובו בתשובה שלמה, ומיד בואו ותקרבו אצלי.

.80 ובפסוק הזה כתוב, משא דוּמה, אליי קורא מִשֵׂעיר, שומר מה מלילה. בשש מדרגות הנבואה נאמרת לנביאים: במחזה, בחזון, בחיזיון, בחזות, בדבר, במשא. חמש, הן כולן כמי שרואה אחר הכותל ההארה ההיא של האור. ומהן כמי שרואה אור השמש מתוך עששית של זכוכית.

אבל משא, היא כשהאור מגיע ע"י יגיעה רבה, שהיה קשה הדבר עליו ולא יכול לגלות אותו, כמ"ש, לשׂום את משא כל העם הזה עליי. ומשום זה נקרא משא.

.81 וכאן כתוב, משא דוּמה, יגיעה גדולה, מחמת שהנבואה לא הייתה יכולה להתגלות. והיא נבואה בחשאי, ועומדת בחשאי. וכתוב, אליי קורא משעיר. כאן לא נגלה מי אמר, אליי קורא משעיר, האם הקב"ה או משה הנביא הנאמן. אבל נבואה זו ודאי עומדת בחשאי, בתוך עניין האמונה העליונה.

ומתוך העניין הסתום, אמר משה, שקול האמונה, המלכות, היה קורא לו. ואמר, אליי קורא משעיר, כמ"ש, וזרח משעיר לָמו. ולא כתוב, וזרח לשעיר. משום שהאמונה כך היא, שמאירות מדרגות מתוך מדרגות, אלו פנימיות לאלו, קליפה בתוך קליפה, ומוח בתוך מוח. וע"כ כתוב משעיר, שנגלה מתוך קליפת שעיר.

.82 כמ"ש, והנה רוח סערה באה מן הצפון, מדרגה אחת. ענן גדול, מדרגה שנייה. ואש מתלקחת, מדרגה שלישית. ונוגה לו סביב, מדרגה רביעית. ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ומתוכה דמות ארבע חיות. הרי מדרגות בתוך מדרגות.

.83 אף כאן כשהתגלה הקב"ה לישראל, לא התגלה אלא מתוך מדרגות אלו. ואמר משה, ה' מסיני בא, היא המדרגה הנסתרת ביותר. ואח"כ צריך להתגלות, ואמר משה, וזרח משעיר למו, הרי מדרגה אחרת, שהיא יותר בהתגלות, הקליפה השורה על המוח. ואח"כ, הופיע מהר פָּארן, מדרגה אחרת.

ואח"כ, וְאָתָה מרבבות קודש, השבח של כולן, אע"פ שהתגלה בכל אלו מדרגות, נחשב שהתחיל להתגלות ממקום זה, שהוא עיקר הכול, מרבבות קודש, שהן מדרגות עליונות למעלה. אף כאן, אליי קורא משעיר, ממדרגה שעליה כתוב, וזרח משעיר למו, שמתדבק למעלה.

.84 שומר מה מלילה שומר מה מליל. שומר זה מט"ט. וכתוב עליו, ושומר אדוניו יכובד. והוא השולט בלילה. מה בין לילה לליל? אלא הכול אחד, ששניהם לילה וחושך. אלא בחלק של ליל שולטת הס"א, ובחלק של לילה אינה שולטת כלל.

ליל צריך לשמירה, כמ"ש, ליל שימורים הוא. וע"כ הוא חסר אות ה', המורה על המלכות המתוקנת, וזהו כשנכנס הלילה עד שנחלק. מחצית הלילה הראשונה עד חצות נקרא ליל. מחצות לילה והלאה שולט לילה עם ה', כמ"ש, ויהי בחצי הלילה. הוא הלילה הזה. ולילה כיום יאיר. ומשום זה כתוב, שומר מה מלילה, שומר מה מליל.

.85 אמר שומר. נמצא בספר של אדם, מה בין המילה, ויאמר, אל המילה, אמר: ויאמר, למעלה, ז"א. אמר, למטה, מט"ט. כמ"ש, ואל משה אמר. מי אמר? אמר שומר, מט"ט. בא בוקר, תפילת שחרית, ממשלת היום, השולט על הלילה.

ולא שהבוקר בא לבדו, ונבדל הזכר, בוקר, מהנוקבא, לילה. הרי כתוב, וגם לילה, שניהם יחד. ואינם נפרדים זה מזה לעולם. וקול זה קורא דברים אלו, בא בוקר וגם לילה, שניהם מזומנים אליכם.

.86 מכאן והלאה, אם תבקשו בקשו, אם תבקשו בקשותיכם בתפילה לפני המלך, בקשו, התפללו ובקשו בקשותיכם ושובו אל אדוניכם. בואו, כמי שמזמין לקבל את בניו ולרחם עליהם. אף כן, הקב"ה, בוקר וגם לילה קורא ואומר, בואו. אשריהם העם הקדוש, שאדונם מבקש אותם וקורא להם לקרב אותם אליו.

.87 אז העם הקדוש צריכים להתחבר ולבוא לבית הכנסת. וכל מי שמקדים תחילה מתחבר עם השכינה בחיבור אחד. הראשון הנמצא בבית הכנסת אשרי חלקו, שהוא עומד במדרגת צדיק אל השכינה. כמ"ש, ומשחריי ימצאונני. זה עולֶה במעלה עליונה.

והרי לומדים, שבשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה, מיד כועס. א"כ איך ייתכן, שהאחד ההוא שהקדים, התחבר בשכינה ונמצא במדרגת צדיק?

.88 אלא, בדומה למלך, ששלח לכל בני העיר, שיימצאו עימו ביום פלוני ובמקום פלוני. עד שבני העיר הכינו את עצמם, הקדים אחד ובא למקום ההוא. בין כך ובין כך בא המלך, ומצא שם האדם ההוא שהקדים. אמר לו המלך, פלוני, בני העיר איפה הם? אמר לו, אדוני, אני הקדמתי את עצמי מהם, והרי הם באים אחריי לפקודת המלך.

אז היה טוב בעיני המלך, וישב שם עימו, ודיבר עימו, ונעשה אהובו של המלך. בין כך ובין כך באו כל העם והתרצה המלך עימהם, ושלח אותם לשלום. אבל אם אלו בני העיר לא היו באים, ואחד לא הקדים לדבר לפני המלך, ולהיראות בשבילם, ולומר שכולם באים, מיד היה כועס ונרגז המלך.

.89 אף כאן, כיוון שאחד הקדים ונמצא בבית הכנסת, והשכינה באה ומוצאת אותו, אז נחשב כאילו כולם נמצאים שם, כי זה מחכה עליהם שם. מיד מתחברת השכינה עימו, ויושבים בחיבור אחד, ועושה היכרות עימו, ומושיבה אותו במדרגת צדיק.

ואם אחד לא הקדים ולא נמצא שם, כתוב, מדוע באתי ואין איש? ואין עשרה, אינו כתוב, אלא, ואין איש. כלומר, אחד, שיתחבר עימי להיות אצלי. כמ"ש, איש האלקים, שפירושו להיות במדרגת צדיק.

.90 ולא עוד אלא שעושה היכרות עימו, ושואל עליו, אם אינו בא יום אחד, כמ"ש, מי בכם יְרֵא ה', שומע בקול עבדו? והרי ביארנו במה שכתוב, אליי קורא משעיר, שנמצא מדרגה אחר מדרגה ומדרגה בתוך מדרגה. ע"כ השומר ההוא, שאע"פ שכתוב, אליי קורא משעיר, הוא מט"ט, קורא בכוח בכל יום, בא בוקר וגם לילה, שפירושו לתפילת שחרית.

וזהו שהקב"ה שואל עליו, מי בכם ירא ה', שומע בקול עבדו, מט"ט, ובא לבית התפילה. הרי שאם אינו בא, הקב"ה שואל עליו, ואומר, מי בכם ירא ה', שומע בקול עבדו. ומשום זה אשרי מי שמקדים לבית הכנסת, לעלות במדרגה זו, למדרגת צדיק.

.91 כשבא הבוקר, והציבור נמצא בבית הכנסת, הם צריכים להימצא בשִירות ובתשבחות של דוד. שהסדר הוא לעורר אהבה למעלה ולמטה, לתקן תיקונים ולעורר שמחה. כי משום זה הלוויים מעוררים, שתתעורר אהבה ושמחה למעלה, באלו השירות והתשבחות.

.92 ומי שמדבר בבית הכנסת דברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל. כי מראה בזה, שאין אלקים, ואינו נמצא שם, ואינו מפחד ממנו, ונוהג ביזיון בתיקון העליון של מעלה. כי בית הכנסת מתוקן כנגד המלכות העליונה.

.93 כי בשעה שישראל מסדרים בבית הכנסת סדר שירות ותשבחות, וסדר התפילה, אז מתאספים ג' מחנות של מלאכים עליונים. מחנה אחד הם המלאכים הקדושים המשבחים להקב"ה ביום. כי יש אחרים שמשבחים להקב"ה בלילה. ואלו הם המשבחים להקב"ה ואומרים שירות ותשבחות עם ישראל ביום.

.94 המחנה השני הם המלאכים הקדושים הנמצאים בכל קדושה שישראל מקדשים למטה, ותחת ממשלתם הם כל אלו המתעוררים בכל הרקיעים בתפילה של ישראל. המחנה השלישי הן העֲלָמות העליונות, שבע רוחות של שבעה היכלות דבריאה, שמיתקנות עם המלכות. והן מתקנות את המלכות להכניס אותה לפני המלך.

.95 וכולם מיתקנים בסדר של ישראל שמתקנים למטה, באלו שירות ותשבחות, ובתפילה שמתפללים ישראל. כיוון שאלו ג' מחנות מזדמנים, אז ישראל פותחים בשירה ומזמרים לפני אדונם. והמחנה האחד, הממונים לשבח לאדונם ביום, מזדמנים עימהם ומזמרים עימהם יחד באלו השבחים של דוד המלך.

.96 בזמן שמסיימים ישראל השבחים של תשבחות דוד, אז אומרים התשבחה של שירת הים. ותשבחה זו, למה היא בתיקון אחרון אחר שבחים של דוד? והרי תושב"כ קדמה לתשבע"פ, וקדמה לנביאים, וקדמה לכתובים, וכמו שהיא קדומה הלוא כך צריכים להקדים אותה?

.97 אלא מתוך שכנ"י, המלכות, מיתקנת מתושב"כ, ע"כ צריכים לומר השירה בתחילת תיקוניה, סמוך לתפילה בישיבה, ותשבחה זו חשובה יותר מכל שאר התשבחות שבעולם. והמלכות אינה מיתקנת מכולן כמו שמיתקנת מתשבחה זו, ומשום זה היא סמוכה לתפילה בישיבה, לתפילת יוצר.

.98 בה בשעה שנאמר שירת הים, מתעטרת כנ"י בכתר, שעתיד הקב"ה לעטר את מלך המשיח. וכתר ההוא מפותח וחקוק בשמות הקדושים, כמו שהתעטר הקב"ה ביום שעברו ישראל את הים והטביע כל מחנות פרעה ופרשיו. משום זה צריך האדם לשים רצונו בשירה זו. וכל מי שזוכה בה בעוה"ז, זוכה לראות את מלך המשיח בתיקון הכתר ההוא, ובכלי זין, שהוא חגור, וזוכה לשַׁבֵּח שירה זו שם.

.99 כיוון שהגיע האדם לברכת ישתבח, לוקח הקב"ה כתר ההוא ושם אותו לפניו. וכנ"י, המלכות, מתחילה להיתקן לבוא לפני מלך העליון, ז"א. וצריכים לכלול אותה בי"ג (13) מידות הרחמים העליונות, שמהן מתברכת.

והם י"ג מיני בשׂמים עליונים, כמ"ש, נֵרְד וכרכום, קָנֶה וקינמון וכו'. וכאן הם: שיר, שְׁבחה, הַלל, זִמרה, עוז, ממשלה, נצח, גדוּלה, גבורה, תהילה, תפארת, וקדוּשה. הרי י"ב. ואח"כ לחבר אותה עימהם ולומר, ומלכות. והם י"ג. כי היא מתברכת מהם.

.100 וע"כ צריך, בשעה שהמלכות נכללת בין י"ג מידות, לשים לב ורצון בזה, ולא לדבר כלל ולא להפסיק ביניהם. ואם מפסיק ביניהם, יוצאת מתחת כנפי הכרובים שלהבת אחת, וקורא בכוח ואומר, פלוני שהפסיק גֵאות הקב"ה, יִכלה ויפסוק חייו, שלא יראה גאות המלך הקדוש, כמ"ש, ובל יראה גאות ה'. משום שאלו י"ג הם גאות ה'.

.101 מכאן והלאה, אֵל ההודאות. זהו מלך עליון, מלך שכל השלום שלו, כמ"ש, שיר השירים אשר לשלמה, כלומר, למלך שהשלום שלו, ז"א. כי כל אלו השבחים, שמקודם היו לכנ"י, המלכות, כשהיא משתבחת במחנות שלמטה. משם והלאה, יוצר אור ובורא חושך. אלו הם תיקונים של עולם העליון, ז"א.

.102 אל ברוך גדול דעה, א"ב שבראשי תיבות, הם תיקונים של עולם התחתון, מלכות, שבראשי תיבות כ"ב (22) אותיות קטנות, משום שיש אותיות גדולות ואותיות קטנות. אותיות קטנות הן בעולם התחתון, מלכות, אותיות גדולות הן בעוה"ב, בינה.

.103 הן גדולות בכל, מב' טעמים, הן אותיות גדולות בעצמן אפילו כשבאות ביחידות, והן גדולות בעת שאלו האותיות מתפשטות יותר.

כל אות באה במרכבה הראויה לה, כמו שבח של שבת, שאלו האותיות של שבח: א'ל אדון על כל המעשים. ב'רוך ומבורך בפי כל הנשמה. אלו האותיות מתפשטות בחמש חמש מילים, כי באל אדון יש חמש מילים, וכן בברוך ומבורך, שהן כנגד חמישים שערים של עוה"ב, בינה, שהן חמש ספירות כח"ב תו"מ, שכל אחת כלולה מעשר.

.104 שתי אותיות אחרות, שהן בסוף השבח של אל אדון, ש' ת', הן בשש שש מילים, שהן כנגד ו"ק חג"ת נה"י של עוה"ב, בינה, ויוצאות משם: ש', שבח ייתנו לו כל צבא מרום. ת', תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש.

.105 שתי אותיות ש' ת', בשש שש אותיות, שתי האותיות הראשונות א' ב', הן בחמש חמש אותיות. כל שאר האותיות שבאמצע, כולן בארבע ארבע אותיות, משום שהן במרכבה העליונה. כי האותיות הראשונות א"ב, שהן עשר, ואלו ש"ת שבסוף, שהן י"ב, הן יחד השלמוּת של כ"ב אותיות, כי יש בהן כ"ב מילים, כנגד כ"ב אותיות עליונות, שהן בבינה.

נשארות י"ח (18) אותיות אחרות שבאמצע, שהן עולות במרכבתן, כלומר בהתפשטותן, לארבע ארבע מילים, שהן ביחד ע"ב (72) מילים. כי י"ח פעמים ארבע הוא ע"ב, השם המפורש, החקיקה הקדושה של ע"ב אותיות שהקב"ה מתעטר בהן. והשם הזה מעטר לכנ"י, המלכות, ועולה להתעטר בהן, בתוך שלמות השכינה.

.106 אלו האותיות המתעטרות בשבח העליון, הראשונות, שהן א"ב, והאחרונות, שהן ש"ת, העולות בעטרותיהן, הן הצירוף א"ב של א"ת ב"ש, א' מתפשטת בחמש אותיות, אל אדון. ת' בשש אותיות, תפארת וגדולה. ב', בחמש אותיות, ברוך ומבורך. ש', בשש אותיות, שבח נותנים לו.

ומשום זה א"ת ב"ש שבשבח אל אדון, שיש בהן כ"ב מילים, הן כלל כ"ב אותיות דז"א, שהן עטרה לל"ב (32) שבילי החכמה. כי ל"ב שבילי החכמה הן כ"ב אותיות דז"א, שעלה לבינה שבה ע"ס. כ"ב ועשר הן ל"ב נתיבות החכמה, כלומר של בינה שנעשתה לחכמה. ולז"א שבבינה רומזות כ"ב מילים שבא"ת ב"ש, שבשבח אל אדון.

.107 והאותיות האחרות, חוץ מא"ת ב"ש, העולות במרכבותיהן, הן ג"ר, שמתחילות באות ג', גודלו וטובו מלא עולם, ומסיימות בר', ראה והתקין צורת הלבנה. וכולן הן המרכבה הקדושה, חג"ת דז"א ומלכות המתחברת עימהם, שנעשו מרכבה לבינה, הנקראים מרכבה עליונה.

א"ת ב"ש, שבשבח אל אדון הוא השם הקדוש הוי"ה, ז"א שעלה לבינה. ג"ר שבאל אדון, י"ח אותיות מג' עד ר', הוא המרכבה הקדושה העולה בחשבון ע"ב, חג"ת שבהם שלושת הפסוקים, וייסע ויבוא ויֵט. ונעשה מהם השם הקדוש לעטר את כנ"י, המלכות, מתוך מרכבה עליונה. שהמלכות מקבלת ע"ב המילים דחג"ת, שהן מרכבה עליונה.

.108 ומשום זה, שם ע"ב ההוא כלול באבות, בג' קווים, והמלכות מתעטר בהם להיות שם קדוש. ואינו שם עליון כמו אלו השמות העליונים של עולם העליון, ז"א, הנאחזים למעלה למעלה בבינה, ואינם נמשכות למטה.

ואע"פ שהשם הזה הוא עליון, שהרי הוא ג' קווים, חג"ת דז"א, אבל הוא דוד המלך, מלכות, המתעטר באבות, חג"ת דז"א. כלומר, שאין המדובר בחג"ת לפי עצמם, אלא ביחס המלכות המקבלת מהם, שמבחינה זו הוא נמשך למטה, אבל החג"ת לפי עצמם הם עליונים ואינם נמשכים למטה.

.109 השם של מ"ב אותיות הוא האבות, חג"ת דז"א, כ"ב אותיות, המתעטרים בעולם העליון, בע"ס דבינה. ועולם העליון מתעטר בעליון ממנו, בע"ס דחכמה. כ"ב של ז"א ועשר דבינה ועשר דחכמה עולים בחשבון מ"ב.

וע"כ הוא עולה ואינו יורד, שאינו משפיע חכמה מלמעלה למטה במלכות, משום שמתעטר במחשבה עליונה, חכמה, או"א עילאין, הנמצאים תמיד בחסדים מכוסים. כי הבינה שכאן, הוא ישסו"ת, והחכמה שכאן היא או"א עילאין. אשרי חלקו מי שיודע בשם מ"ב, ונזהר בו.

.110 השם של ע"ב אותיות הוא דוד, מלכות, המתעטר באבות, חג"ת דז"א. שחג"ת דז"א, ע"ב מילים שבשלושת הפסוקים, וייסע ויבוא ויט, משפיעים חכמה אל המלכות. והוא עולה ויורד, שמשפיע למטה אל המלכות. כעין מצפ"ץ, שהוא הוי"ה שבפאתי הראש דא"א, שבצירוף א"ת ב"ש הוא מצפ"ץ, שהוא השם שממנו נמשכות י"ג מידות הרחמים, שהם י"ב במרכבה הקדושה. כלומר, חו"ב תו"מ, שבכל אחד ג' קווים שעולים י"ב, היוצאים מאחד השורה עליהם, שהוא מצפ"ץ. והם י"ג. שהוא עולה ויורד להשפיע חכמה מלמעלה למטה.

ומשום זה השם ע"ב עולה ויורד. עולה מצד הימין, חג"ת דז"א, ויורד מצד השמאל, מלכות, המקבלת את החג"ת, כמו השם של י"ג מידות הרחמים שעולה מצד זה ויורד מצד זה. וזה שיורד הוא להמשיך הטוב למטה, אל המלכות.

וע"כ הא"ב של צירופי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, האותיות הראשונות עולות בחשבון, כי ב' גבוהה בחשבון מא', וג' מב', וד' מג'. ואותיות אחרונות יורדות בחשבון, כי הש' פחותה מת', והר' פחותה מש', והק' מר'. שעולות מצד אחד ויורדות מצד אחד. ומה שיורדות, הוא להמשיך הטוב שלמעלה למטה.

.111 השם מ"ב מתעטר למרכבה עליונה, לחו"ב עליונים. השם ע"ב מתעטר למרכבה תחתונה, למלכות. אשרי חלקו מי שמשתדל לדעת את ריבונו, אשרי הוא בעוה"ז ואשרי הוא בעוה"ב.

.112 ומשום זה השבח של שבת, אל אדון, המשבח אל המלך שהשלום שלו, משבח לו, בשם ע"ב, בי"ח אותיות מג' עד ר'. ובכ"ב מילים, שבד' אותיות שבא"ת ב"ש, שהן כ"ב אותיות, כדי שיתעטר בו לעלות למעלה, לבינה, בשם הזה.

וע"כ, אל אדון, הוא שבח של עוה"ב, בינה, ועליית המרכבה הקדושה העליונה, חג"ת דז"א, המתעטרת לעלות למעלה, לבינה. ועליית כנ"י, המלכות, המתעטרת לעלות ולקבל מהמרכבה העליונה, חג"ת דז"א.

.113 הא"ב של א"ת ב"ש עולות ויורדות, שאותיות אחרונות שבהן הן יורדות. הא"ב של א"ל ב"ם עולות ואינן יורדות. שגם אותיות אחרונות שבהן הן עולות, כי מחשבון ל' עולה לחשבון מ' ואח"כ לנ' ולס' וכו'. וע"כ אינן יורדות להשפיע למטה.

א"ת ב"ש הוא שבת בלבד, מלכות, שהן משפיעות למטה. א"ל ב"ם הוא שבת ויוה"כ. מלכות העולה אל הבינה, שהוא יוה"כ, העולה למעלה למעלה, מבינה לחכמה, עד שהכול מתעטר בא"ס ואינו מושפע למטה.

.114 אל ברוך, שבסוף השבח, המאיר לארץ ולדרים, הוא סדר א"ב של אותיות קטנות, שהן במלכות, שהן תיקוני כנ"י, המלכות, בכל יום בתפילה. ומשום שהן אותיות קטנות, אין ריווח ביניהן, שאינן מתפשטות כל אחת לכמה מילים, כמו בשבח של שבת, אל אדון. והן תיקוני העֲלָמות, שבעה היכלות דבריאה, הבאות עם המלכה, מלכות, אל מלך העליון, ז"א.

בעת קטנות המדרגות, בעת שעלתה המלכות לבינה, נבקעות כל המדרגות לשתיים, ובינה ותו"מ שבכל מדרגה נופלות למדרגה שמתחתיה. ונמצא אז, שבינה ותו"מ של המלכות נפלו בשבעה היכלות שבעולם הבריאה. ולעת גדלות, כשחצאי מדרגות בינה ותו"מ הנפולות חוזרות למדרגתן, הן מעלות עימהן גם המדרגה התחתונה שהיו בהן.

ונמצא אז, שבינה ותו"מ דמלכות, הנפולות בשבעה היכלות דבריאה, שחוזרים אז ועולים למלכות דאצילות, הן מעלות עימהן גם שבעה היכלות דבריאה, שהיו לבושות בהן בעת קטנות. לכן נאמר, שהעֲלָמות באות עם המלכה אל מלך העליון.

כי בעת שהמלכות באה אל המלך, ז"א, בעת גדלות שלה, שאז חוזרות הבינה ותו"מ שלה, שהיו נפולות בשבעה היכלות דבריאה, אל מדרגתה באצילות, ואז לוקחות עימהן גם שבעה היכלות דבריאה שהלביש אותן, המכונות שבע עלמות, וגם הן באות עם בינה ותו"מ דמלכות אל המלך, ז"א.

.115 קדושה זו שהמלאכים העליונים מקדשים, הקדושה שבברכת יוצר ושבתפילת שמונה עשרה, אינה ביחיד. כל קדושה שהיא בלשון הקודש, היחיד אסור לומר אותה. וקדושה בלשון תרגום, היא לעולם ביחיד ולא ברבים, שהיחיד הוא התיקון שלה ודאי, ולא הרבים. כמו שלומדים, שניים פסוק ואחד תרגום.

כי שניים הוא לשון רבים, שרומז שקדושה שבלשון הקודש, שהוא פסוק, אסורה ביחיד, אלא רק ברבים, עשרה. וקדושה בלשון תרגום אסורה ברבים, ואין לומר אותה אלא ביחיד לעולם. אחד תרגום ולא שניים או יותר. והטעם הוא, כי לשון תרגום באה למעט, וכך צריך להיות. ולשון הקודש באה לרבות, וכך צריך להיות, כי מעלים בקודש ואין מורידים. ובתרגום מורידים ולא מעלים. אחד ולא יותר, כי אין מעלים כלל.

.116 קדושה זו שבברכת יוצר, איננה סיפור דברי העולם, אלא היא קדושה שמתקדשת השכינה וכל המרכבות שלה, כדי להיתקן לפני מלך העליון. ומשום שהיא קדושת עולם התחתון, המלכות, היא נאמרת בישיבה ולא בעמידה. הקדושה האחרת, שאומרים בחזרת התפילה, קדושה של עולם העליון, ז"א, ומשום זה נאמרת בעמידה, כדי להמשיך הקדושה למטה. וכל דברי עולם העליון, ז"א, הוא בעמידה ולא בישיבה.

.117 ובכל אלו הקדושות, ישראל מתקדשים בהן למטה, וע"כ ישראל מתקדשים בקדושה של מרכבה התחתונה, מלכות, בישיבה, ובקדושה של מרכבה העליונה, ז"א, בעמידה. הקדושה האחרת, הקדושה של ובא לציון, היא תוספת קדושה. וע"כ היא אחר התפילה, כי משום שהיא תוספת קדושה על הקדושות האחרות, היא לאחר התפילה. ומשום שכל אחד צריך להמשיך עליו מהתוספת ההיא, נתקן לכל יחיד קדושת תרגום.

.118 ויש בה גם קדושת לשון הקודש. זהו בשביל הציבור, שיתקדשו כולם בכלל עם תוספת הקדושה ההיא. ומשום שיחיד אין לו רשות לומר אותה בלשון הקודש ולהתקדש יחידי, התקינו אותה בלשון תרגום, שהוא בשביל היחיד, שיתקדש כל אחד בתוספת ההיא, להמשיך עליו יותר קדושה. אשרי חלקם של ישראל, שמתקדשים בקדושות עליונות, משום שהם דבקים למעלה, כמ"ש, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.

מיטה שולחן כיסא ומנורה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף מב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף מב.

.119 כתוב, הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד. וכתוב, נעשֶה נא עליית קיר קטנה ונשׂים לו שָׁם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. בפסוק הזה יש לנו סֶמך קל לסדר התפילה.

הנה נא ידעתי, זהו הרצון, שהאדם צריך לשים בו בתוך התפילה. כי איש אלקים קדוש הוא, זהו עולם העליון, ז"א, היושב על כיסא כבודו, וכל הקדושות יוצאות ממנו, והוא מקדש לכל העולמות. עובר עלינו תמיד, שמהקדושה ההיא, שמקדש לכל העולמות למעלה, הוא מקדש אותנו בעוה"ז. כי אין קדושה למעלה, אלא אם יש קדושה למטה. כמ"ש, ונקדשתי בתוך בני ישראל.

.120 ומשום שכך הוא, נעשה נא עליית קיר קטנה, זהו סדר של תיקון השכינה, הנקראת עליית קיר, כמ"ש, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. קטנה, משום שהיא קטנה, כמ"ש, עיר קטנה.

ונשׂים לו שָׁם, ע"י התיקון הזה שאנו מתקנים. ובסדר שלנו בשירות ובתשבחות ובתפילה, אנו מתקנים לו, לז"א, לנחת שלו. מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, ארבעה אלו הם כולם בשכינה, שהיא מיתקנת בכל התיקונים האלו אל עולם העליון, ז"א, בסדר שאנו מסדרים.

.121 בסדר תפילת ערבית ובתיקונה, היא מיטה. ובסדר הקורבנות והעולות שאנו מסדרים בבוקר, ואלו השירות והתשבחות, הם שולחן. ובסדר של תפילה בישיבה, ובתיקון ק"ש, בייחוד שאנו מתקנים, הם כיסא. ובסדר של תפילת עמידה, ובאלו הקדושות שבתפילת יוצר ושבחזרת התפילה, ותוספת קדושה של ובא לציון, והברכות שאנו מסדרים, הם מנורה.

.122 אשרי האדם, ששׂם ברצונו להשלים אל אדונו בכל יום, ולהתקין עליית הקיר הקטנה הזו, השכינה, אל אדונו, באלו התיקונים של מיטה שולחן כיסא ומנורה. אז ודאי יהיה הקב"ה אורחו בכל יום. אשרי הוא בעוה"ז ואשרי הוא בעוה"ב, משום שאלו ארבע הם תיקוני השכינה להיתקן אל בעלה, ז"א. בארבעה תיקונים אלו היא מיתקנת: ביופי בשמחה במראה, ע"י העם הקדוש בכל יום.

.123 מיטה ניתנה להיתקן ליעקב. וע"כ התקין יעקב תפילת ערבית. שולחן התקין דוד המלך ע"י השירות והתשבחות שתיקן, כמ"ש, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי. כיסא התקין אברהם בהתקשרות שלו, שעשה חסד ושלמות הנשמות לכל בני העולם. ואין תיקון הכיסא אלא בחסד של אברהם, כמ"ש, והוכן בחסד כיסא.

.124 מנורה התקין יצחק, שהקדיש שמו של הקב"ה לעיני כל העולם והאיר האור של נר העליון, בקדושה ההיא. משום זה, צריכים העם הקדוש, לומר ולשׂים רצונם תמיד, לסדר מיטה ושולחן וכיסא ומנורה אל עולם העליון, ז"א, אדון הבית, איש האלקים, שתהיה שלמות בכל יום למעלה ולמטה.

שמע ישראל בשכמל"ו

מהד' 21 כר'. כרך י. דף מד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף מד.

.125 בשעה שישראל מייחדים ייחוד של שמע ישראל ברצון שלם, אז יוצא מתוך הסתום של עולם העליון, או"א עילאין, אור אחד, שביל דאבא. ואור הזה בטש בתוך ניצוץ הקשה, יסוד אמא, ונחלק לשבעים אורות, שנאצלו מהם המוחין של ישסו"ת, ז"ת דאו"א, חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשר. ואלו שבעים אורות האירו בשבעים ענפים של עה"ח, בחג"ת נהי"מ דז"א, שכל אחת כוללת עשר.

.126 אז האילן ההוא, ז"א, מעלה ריחות ובשׂמים, הארת חכמה שנקראת ריח, וכל האילנות שבגן עדן, המלכות, כולם מעלים ריחות ומשבחים לאדונם, ז"א, כי אז מיתקנת המלכות להיכנס לחופה עם בעלה, ז"א.

וכל האיברים העליונים כולם, הספירות דז"א, מתחברים בחשק אחד וברצון אחד להיות אחד בלא פירוד כלום. ואז מיתקן בעלה, ז"א, אל המלכות, להיכנס לחופה בייחוד אחד להתייחד במלכות.

יש ב' זיווגים להמשכת מוחין לזו"ן:

א. זיווג של ו"ק דמוחין, שאע"פ שהם כלולים מהארת חכמה, עכ"ז אינם מקבלים אלא חסדים בלבד. והזיווג הזה מכונה כניסה לחופה.

ב. זיווג גמור של ג"ר, שמאירים חכמה וחסדים, וזה נעשה בתפילת שמונה עשרה, בשׂים שלום, שאי אפשר שיהיה זיווג הג"ר מטרם שיהיה זיווג הו"ק דמוחין. וזהו הייחוד של שמע ישראל, שהוא מוקדם אל הזיווג שבתפילת שמונה עשרה, כמו חופה, שהיא מחויבת להיות קודם הזיווג.

ושורש המוחין דזו"ן מתחיל מאו"א, מבינה, שיצאה לחוץ מראש דא"א, שלולא יציאה זו לא היו מוחין לזו"ן. ובינה זו, נתקנו הג"ר שבה לאו"א, וז"ת שלה לישסו"ת. ולפיכך, כשאנו רוצים להמשיך מוחין לזו"ן, אנו מחויבים להמשיך אותם משורשם, מאו"א, המשפיע לישסו"ת, וישסו"ת לזו"ן.

וכל אלו המדרגות, או"א המאירים אל ישסו"ת וישסו"ת לזו"ן, מתעוררים בעת אמירת שמע ישראל, וגם הם מרומזים בו. ואז מתעוררת המשכת המוחין משורשם מאו"א עד ז"א, ועד המלכות.

.127 ע"כ אנו מעוררים את המלכות. ואנו אומרים שמע ישראל, כלומר המלכות, שישראל נכללים בה, ופירושו, שאנו אומרים אל המלכות, תקני את עצמך, כי בעלך, ז"א, יבוא אלייך עם תיקוניו והוא מזומן לנגדך.

ה' אלקינו ה' אחד. ה' זה אבא, אלקינו זו אמא, ה' זה ז"א. והם אחד, בייחוד אחד, ברצון אחד בלא פירוד. וכל אלו איברים דז"א, הספירות שלו, נעשו אחד ונכנסים בהשתוקקות אחת, ביסוד דז"א.

.128 כיוון שאומרים ישראל, ה' אחד, הרומז על ז"א, בהתעוררות ו"ק, שמקבל מאו"א, שהם ה' אלקינו, מכוח שנעשו אחד. אז כל אלו ו"ק נעשו אחד, ונכנסים בהשתוקקות אחת, יסוד. וזהו ו', הרומזת על ז"א, שהוא התפשטות אחת, כמו הו', שהיא קו אחד, בלא דבקות אחרת אליו, שהארת החסדים שבימין שולטת בו, ואין שם דבקות מגילוי החכמה שבשמאל. אלא הוא לבדו מתפשט וכלול מכולם. ואפילו משמאל, והוא אחד. כלומר, אע"פ שכלול גם מהארת חכמה, שזה אחד, עכ"ז רק הימין שולט בו, שהוא הארת החסדים לבדה.

.129 בשעה ההיא מיתקנת המלכות ומתקשטת, שמקבלת מוחין מאמא. ומכניסים אותה המשמשים, העלמות, בלחש גדול, אל בעלה, ז"א, ואומרים, בשכמל"ו. בלחש, כי כך צריכים להכניס אותה אל בעלה ז"א. אשרי העם היודעים זה ומסדרים הסדר העליון של האמונה, המלכות.

בלחש, שמסתירים המלכות עצמה וכוללים אותה בז"א. כי המלכות נבנית מקו שמאל דאמא, ועיקר בחינתה רק לקבל חכמה משמאל. וכיוון שכאן הוא הייחוד רק להשפעת החסדים בלבד, נמצא שבחינתה נסתרת בעת הזיווג.

ונבחן שהמלכות מזדווגת בלחש, שבחינתה אינה נשמעת, אלא מקבלת ממנו החסדים, שזהו שאנו אומרים, בשכמל"ו, בלחש. כי אנו צריכים להיזהר, שלא לעורר בכלום החכמה הכלולה בחסדים דז"א, שהוא המלכות, אלא לעורר המשכת חסדים בלבד.

.130 בשעה שמתחברים בעלה של המלכה, ז"א, והמלכה כאחד, יוצא אז כרוז מצד דרום, חסד, התעוררו חילות ומחנות, אותם שגילו האהבה אל אדונם, אותם שגרמו לזיווג הזה.

.131 אז התעורר ממונה אחד עליון, ושמו בוּאל, שר המחנות, ובידו ארבעה מפתחות שמקבל מד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ. אשר מפתח אחד נרשם באות י', ומפתח אחד נרשם באות ה', ומפתח אחד נרשם באות ו', ומניח אלו ג' מפתחות תחת עה"ח, ז"א.

ואלו מפתחות שנרשמו בג' אותיות אלו, נעשו אחד. וכיוון שנעשו אחד, המפתח האחר, ה"ת, עולה ועומד ומתחבר במפתח ההוא הכולל ג' מפתחות. וכל אלו המחנות והצבאות נכנסים לאלו ב' מפתחות בתוך הגן, שהם ו"ה, וכולם מייחדים כמו למטה, כמו ישראל.

המלאך בואל נושא הדינים של המלכות. ותכלת, מלכות, שורה בנחושת, דינים דז"א, ובזהב, דינים דגבורה, הדינים של שליטת קו שמאל, שאינו רוצה להתחבר עם הימין. וזהו המלאך בואל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. מכוח הדינים של בואל.

וכשבני אדם חוזרים בתשובה שלמה, שמעלים מ"ן לז"א והוא עולה עם הדינים הללו, שזה מסך דחיריק, ומכריע על ידיהם בין שני הקווים ימין ושמאל, שע"י זה יוצאים המוחין בבינה ובז"א. וז"א משפיע אותם בזיווג למלכות. נמצא עתה, שהדינים התהפכו ונעשו לזכויות גדולות, שלולא הדינים לא היה ז"א יכול להכריע בין הקווים ימין ושמאל, ולא היו מוחין לא בבינה ולא בז"א, ולא היה זיווג בין ז"א למלכות.

בשעה שנעשה זיווג ז"א ומלכות, יוצא הכרוז שיתעוררו אלו המלאכים שגילו אהבת הזיווג לאדונם, אז התעורר ממונה אחד עליון ושמו בואל, הנושא לדיני המלכות, שבכוח הדינים שלו, עלה ז"א והכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, שע"י זה יצאו המוחין בבינה ובז"א, ונעשה הזיווג בין ז"א למלכות.

ונמצא שהמלאך בואל הוא שגילה אהבת הזיווג לז"א ולמלכות, וע"כ התעורר אז לפי הכרוז. ובידו ארבעה מפתחות, שמקבל מד' רוחות העולם, כי התחתון זוכה באורות שגרם לעליון. וכיוון שבואל גרם ליציאת המוחין בז"א, שהם ג' קווים יה"ו, ולזיווג בין ז"א למלכות, שהיא ה"ת, ע"כ זכה גם הוא בהם. ומכונים אצלו בשם ארבעה מפתחות, מטעם שהדינים שלו פתחו אותם המוחין.

ואלו מפתחות שנרשמו בג' אותיות, נעשו אחד, כי הם ג' הקווים של ז"א, המרומזים ביה"ו, וז"א הוא אחד. וע"כ הניח אותם תחת עה"ח, ז"א. ואח"כ המפתח האחר, ה"ת, עולה ועומד ומתחבר במפתח הכולל ג' מפתחות, והוא מלכות המתחברת עם ז"א, שגרם לזה, וע"כ זכה בהם. וכל המלאכים הכלולים והנמשכים ממלאך בואל, גם הם עולים ומקבלים מוחין מב' המפתחות ז"א ומלכות.

.132 פירוש המילים של שמע ישראל. הוי"ה ראשונה, הרשימו של אות י' שבשם הקדוש, הרומזת לאבא. אלקינו, הרשימו של ה"ר שבשם הקדוש, הרומזת לאמא. הוי"ה שנייה, המשכוֹת המוחין מאו"א, הנמשכות למטה ברשימו של אות ו' של השם הקדוש, הרומז לז"א. כי אלו ב' אותיות י"ה, נמשכות להיות במקום הזה, באות ו', ז"א, והוא אחד, שכל אלו השלושה, או"א וז"א, הם אחד בייחוד אחד.

.133 כיוון שכל אלו נעשו אחד בייחוד אחד, ונשאר הכול באות ו', שכל המוחין נשארו בז"א, ו', והוא שלם מראש המעיין, אבא, ומהיכל הפנימי, אמא, ויורש לאו"א, אז מכניסים אליו המלכה, המלכות, כי עתה הוא שלם בכל טוב העליון, ויכול להזין אותה, ולתת לה מזון וכלכלה כראוי.

וכל האיברים שלו, הספירות, כולם אחד, ואז מכניסים אותה בלחש, כדי שלא יתערב זָר בשמחה, כמ"ש, ובשמחתו לא יתערב זר. כדי שלא יימשך הס"א לינוק מהארת הזיווג.

.134 כיוון שז"א התייחד למעלה בו"ק, גם המלכות מתייחדת למטה בו"ק אחרות, חג"ת נה"י של המוחין, כדי להיות אחד למעלה ואחד למטה. כמ"ש, יהיה הוי"ה אחד, ז"א, ושמו אחד, המלכות שנקראת שֵם. אחד למעלה בו"ק, כמ"ש, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. הרי הן שש מילים, כנגד ו"ק. בשכמל"ו, הרי הן ו"ק אחרות בשש מילים. ה' אחד, למעלה בז"א, ושמו אחד, למטה במלכות.

.135 א"כ למה כתוב אחד רק למעלה בז"א, בשמע ישראל, ולמטה, במלכות, בבשכמל"ו, לא כתוב אחד? אלא, וָעֶד, הוא אחד בחילוף האותיות. כי א' מתחלפת בו', וח' בע' ונעשה ועד אותיות אחד. אותיות הזכר אינן מתחלפות, אותיות הנקבה מתחלפות, שזהו שבח הזכר על הנקבה. וכדי שלא תשלוט עין הרע, הס"א, אנו מחליפים האותיות, שאין אנו אומרים אחד בגלוי, אלא ועד.

ולעת"ל, שהעין הרע יעבור מהעולם ולא תשלוט, אז תהיה נקראת המלכות אחד בגלוי, כי עתה שהס"א דבוק עימה, כמ"ש, רגליה יורדות מוות, אינה אחד, אלא שאנו מייחדים אותה בלחש בחילוף של אותיות אחרות, ואומרים ועד במקום אחד.

.136 אבל לעת"ל, שייפרד הס"א ממנה, ויעבור מהעולם, אז תהיה נקראת המלכות אחד ודאי, שלא תהיה עימה שותפות ודבקות אחרת. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שגם המלכות הנקראת שמו, תהיה אחד בגלוי עימו, עם ז"א, ולא בלחש, ולא בסוד.

.137 וע"כ אנו מייחדים אותה עתה להוציא אותה מס"א, כמי שמזמין אחר שיהיה עֵד שלו, ז"א, שנעשה עד שלה שהיא אחד, משום שז"א העד שלנו, והס"א אינו עד אצלנו. ואז היא נפרדת מהס"א. כיוון שבאה לז"א, אנו מעלים אותה לחופה אל בעלה מלך העליון, ז"א, בכל הרצון ובכוונת הלב. וע"כ היא אחד.

למלכות יש דינים של שמאל ושל המסך דחיריק, הנמצא בחזה דז"א, להיותה מחזה ולמטה שלו. ובדינים אלו נאחז הס"א, ואז אינה אחד. אבל אחר שז"א מעלה אותם הדינים, ומכריע על ידיהם בין הקווים ימין ושמאל ומגלה כל המוחין שבעולמות, הרי הוא מעיד על הדינים הללו, שאינם דינים אלא זכויות גדולות, ונעשתה אחד כמו ז"א.

משום שז"א העד שלנו, שמעיד שאינם דינים. והס"א אינו עד אצלנו, שאחר שז"א מעיד שאינם דינים, אין הס"א נאמן לומר ההיפך, ואינו יכול עוד לינוק ממנה. ואז היא נפרדת מהס"א, ונעשית אחד.

.138 בשעה שהיא באה עם העלמות שלה, שבעה היכלות דבריאה, ורוצה להיפרד מהס"א, אינה באה, אלא כמי שהזדמן לראות בכבוד המלך, ולא יותר, וכך מכריזים, שיזדמנו לראות בכבוד המלך. כמ"ש, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה. צאו לראות בכבוד המלך.

אז הס"א אינו רוצה לראות, ונפרד מהמלכות. כיוון שבאה, כל אלו המשמשים שלה, העלמות, מכניסים אותה לחופה עם המלך העליון, ז"א, בלחש ובסוד. שאם לא כן, לא היה נפרד ממנה הס"א, והשמחה הייתה מתבלבלת. אבל לעת"ל, שייפרד ממנה הס"א, אז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

כי אין הדינים עוברים מהנוקבא, אלא אחר שראתה המוחין הגדולים שהמשיך ז"א ע"י הדינים שלה. ולפיכך איך תוכל לבוא לייחוד עם ז"א כל עוד שלא ראתה והיא עם דינים? ע"כ נאמר, שאינה באה באמת לייחוד, אלא רק לראות כבוד המלך, את המוחין שהמשיך ז"א ע"י הדינים שלה. וכיוון שראתה זאת מתבטלים הדינים, והס"א נפרד ממנה, ואז מתייחדת עם ז"א בחופה.

.139 כיוון שנכנסה לחופה, והיא עם מלך העליון, ז"א, אז אנו מעוררים שמחה של המוחין של ימין ושמאל. כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, זהו ימין. והיה אם שָׁמוֹע תשמע בקול ה' אלקיך, זהו שמאל. ובלא יראה כלל מפני הס"א, כי הס"א לא יתקרב שם, ואין לו רשות.

.140 כלה, המלכות, כל זמן שרוצים להכניס אותה אל המלך לשמחת הזיווג, צריך להיות בלחש ובסוד, כדי שלא יימצא בצעדי רגליה רמז של צד הרע, ולא יתדבק עימה, ולא יימצא בבנים, בישראל למטה, רמז פסול כלל.

שצריכים להסתיר עצמה, שהיא המשכת חכמה, שזה נבחן כמו בלחש ובסוד, ולכלול אותה בז"א שתקבל ממנו חסדים. כי כל עוד שלא נשלם התיקון הגמור, כתוב עליה, רגליה יורדות מוות, שיש בסופה דבקות הס"א, הנקרא מוות.

.141 וכך אמר יעקב לבניו, אולי קרה פסול במיטתי. אז אמרו בניו, כמו שאין בליבך אלא אחד, אין לנו דבקות בס"א כלל, כי הוא נפרד ממיטתך, ואנו בייחוד למלך העליון, ז"א, ואין לנו דבקות כלל בס"א, כי לפירוד מהס"א היה הרצון והמחשבה שלנו.

.142 כיוון שידע יעקב, שהס"א לא התדבק שם כלל, אז נכנסה האישה, מלכות, אל בעלה, ז"א, בלחש, בייחוד של ו"ק שבשמע ישראל. פתח יעקב ואמר, בשכמל"ו. כי מלכות היא אחד עם העלמות שלה, בלא עירוב כלל של הס"א, ובלא שותפות שלו.

.143 בשעה ההיא, היו יעקב ובניו למטה בצורה עליונה עם השכינה. יעקב היה בו"ק של עולם העליון, אחד, ז"א. ובניו היו בצורת הו"ק של עולם התחתון, המלכות. ויעקב רצה לגלות להם הקץ ההוא, מלכות, לעשות הייחוד בגילוי ולא בלחש. שיש קץ הימין, ויש קץ הימים. קץ הימין זה מלכות הקדושה, האמונה, מלכות שמיים. קץ הימים, מלכות הרשעה, הס"א, שנקרא קץ כל בשר.

.144 כיוון שראה שהסתלקה ממנו השכינה, מחמת שרצה לעשות הייחוד בגילוי, לגלות את הקץ, אמרו השבטים, כמו שאין בליבך אלא אחד, כי אתה בעולם העליון, שהוא אחד, אף אנו, שאנו בעולם התחתון, מלכות, אין בליבנו אלא אחד. וע"כ נזכרו כאן שני לבבות. כמו שאין בליבך, אין בליבנו. כי עולם העליון, ז"א, הוא ליבו של יעקב. ועולם התחתון, מלכות, הוא ליבם של הבנים. אז הכניסו את המלכות, בלחש.

.145 וכמו שהם התייחדו, עולם העליון באחד ועולם התחתון באחד, אף אנו צריכים לייחד עולם העליון באחד, ולייחד עולם התחתון באחד. זה בו"ק וזה בו"ק. ומשום זה יש שש מילים בשמע ישראל, ו"ק, ושש מילים בשכמל"ו, ו"ק, וזהו ה' אחד ושמו אחד. אשרי גורלו וחלקו בעוה"ז ובעוה"ב, מי ששם ליבו לזה.

.146 ודברים אלו עתידים להיות נועדים לפני עתיק יומין, בלא בושה כלל.

.147 מצווה ללמוד תורה בכל יום, שזהו האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעוה"ז וזוכה בעוה"ב, וניצל מכל הקטרוגים הרעים. משום שהתורה היא האמונה. ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה. והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו.

.148 מי שיודע דבר של תורה, צריכים לרדוף אחריו וללמוד ממנו הדבר ההוא, לקיים הכתוב, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. התורה היא עה"ח, לתת חיים לכל מי שמתגבר בתורה, מתגבר בעה"ח, כמ"ש, עץ חיים היא למחזיקים בה.

.149 וכמה סודות עליונים במי שעוסק בתורה, שזוכה להתקשר בתורה העליונה, ז"א, אינו שוקט ממנה בעוה"ז, ואינו שוקט לעוה"ב, ואפילו בקבר שפתיו דובבות תורה, כמ"ש, דובב שִׂפתֵי ישנים.

וייקחו לי תרומה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף נב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף נב.

.150 וייקחו לי תרומה, הוא הייחוד של מעלה, ז"א, ושל מטה, מלכות, בכלל אחד. כי לי הוא ז"א, תרומה מלכות. לא כתוב, וייקחו תרומה, אלא, וייקחו לי תרומה, שזה מורה, למעלה ולמטה בכלל אחד בלא פירוד כלל.

.151 מאת כל איש אשר יידבנו ליבו. פסוק זה היה צריך לומר, כל איש. מהו, מאת כל איש? אלא זה ליושבים על כיסא הדין. אשריהם הצדיקים, היודעים לשים רצון ליבם למלך העליון הקדוש. וכל רצון ליבם אינו לעוה"ז, ולתאווה הבטלה שלו, אלא שיודעים ומשתדלים לשים רצונם להתדבק למעלה, כדי להמשיך רצון אדונם אצלם מלמעלה למטה.

.152 ומאיזה מקום לוקחים רצון של אדונם להמשיך אותו אליהם? הם לוקחים ממקום קדוש ועליון אחד, שממנו כל הרצונות הקדושים. ומי הוא? כל איש. זהו צדיק, יסוד דז"א, הנקרא כל, כמ"ש, ויתרון ארץ בכל הוא. וכתוב, על כן כל פיקודֵי כל יישרתי. איש, כמ"ש, איש צדיק. זהו צדיק, אדון הבית, יסוד, אדון המלכות, הנקראת בית. שרצונו תמיד אל המטרוניתא, מלכות, כבעל האוהב את אשתו תמיד. יידבנו ליבו, שאוהב אותה. ליבו, המטרוניתא שלו, המלכות, שנקראת לב. יידבנו, להתדבק בו.

.153 ואע"פ שיש להם אהבה גדולה זה בזה, שאינם נפרדים לעולם, עכ"ז מכל איש, יסוד, בעל הבית, בעל המטרוניתא, תיקחו את תרומתי, מלכות. מדרך העולם, אם רוצים לקחת מאדם את אשתו, הוא מקפיד ואינו עוזב אותה. אבל הקב"ה אינו כן, שכתוב, וזאת התרומה, כנ"י, המלכות, אע"פ, שכל האהבה שלה היא אליו ואהבתו אליה, לוקחים אותה ממנו, להשרות אותה ביניהם. ממקום עליון, שכל אהבה של אישה ובעלה שורה שם, מיסוד, תיקחו את תרומתי. אשרי חלקם של ישראל, ואשריהם כולם שזכו לזה.

.154 וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם. א"כ, הלוא, אשר תיקחו מאיתו, היה צריך לומר, מיסוד? מהו מאיתם? משני שמות יסוד ומלכות ביחד, שלא ייקח אותה מעצמה אלא משניהם יחד, וע"כ כתוב, מאיתם.

.155 מאִתם, מאת ם', עולם העליון, נהי"מ דבינה, ישסו"ת, מקום מגוריו של אותו צדיק, יסוד הבינה, שמתעטר מאת ס', או"א עילאין, חב"ד חג"ת דבינה, שמשם מקבל חיים, להזין העולמות כולם. ומיסוד דבינה יקבלו התרומה, המלכות. והכול הוא דבר אחד. הסוד ניתן לחכמים, אשרי חלקם.

או"א מכונה ס', ישסו"ת מכונה ם'. ז"א בגדלות יורש אלו המוחין, ויש בראשו ב' מיני מוחין אלו ס' ם'. ומה שצריכים לקחת המלכות מיסוד, הוא מיסוד הבינה שבראש ז"א, שמשם לוקח המלכות דג"ר. ועל זה כתוב, אשר תיקחו מאִתם, שהוא אותיות מאת ם'.

.156 ואע"פ שהם לוקחים את המלכות, אינם יכולים לקחת אותה, אלא ברשות בעלה, ז"א, וברצון שלו. וצריכים לעשות עבודה של אהבה אליו. ואז באהבתו תיקחו את תרומתי, המלכות. וכל זה עושים באלו עבודות של התפילה, והתיקון, שישראל מסדרים בכל יום. ועוד, מאיתם, מכלל ו"ק העליונים דז"א. וע"כ כתוב, מאיתם, לשון רבים.

.157 מאיתם, מאלו הזמנים והשבתות תיקח אותה, והכול אחד. והם כמ"ש, זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שָׁני. זהב, היום של רה"ש, יום של זהב, יום הדין, שהשמאל שולט, כמ"ש, מצפון זהב יֶאֱתֶה.

כסף, יוה"כ, שעוונות ישראל מתלבנים כשלג, כמ"ש, אם יהיו חטאיכם כַּשָׁנים כשלג ילבינו. וגם הכסף צבעו לבן. וכתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.

.158 נחושת, יום של קורבנות החג, המרכבות של עמים עכו"ם, שאנו מקריבים שבעים פרים בעדם, והם נקראים הרי נחושת. ומשום כך מתמעטים והולכים פרי החג בכל יום.

תכלת, פסח, שאז ממשלת האמונה, המלכות, רמז על דינים. כי תכלת מלשון כלָיה, לא שלטה עד שכילתה והרגה כל בכורי מצרים. כמ"ש, ועבר ה' לנגוף את מצרים. משום זה כל הצבעים טובים בחלום, חוץ מתכלת.

.159 ארגמן הוא שבועות, כי תושב"כ שניתנה בו, כלולה מימין ומשמאל, כמ"ש, מימינוֹ אש דת לָמו. ארגמן כלול מהרבה צבעים.

תולעת שני, ט"ו (15) באב, שבנות ישראל היו יוצאות אז בבגדי תולָע, כמ"ש, האמונים עלֵי תולע.

.160 עד כאן כנגד ו"ק: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני. מכאן והלאה עשרת ימי תשובה, שהם: ושֵׁש, ועיזים, ועורות אֵילים מאודמים, ועורות תחשים, ועצי שיטים, ושמן למאור, ובשׂמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, ואבני שוהם, ואבני מילואים. עד כאן הם תשעה כנגד תשעה ימים, ויוה"כ משלים לעשרה.

.161 ומכל אלו אנו לוקחים תרומת ה', המלכות, כמ"ש, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, בכל החגים, כדי להשרות אותה עלינו. ברה"ש אנו לוקחים תרומת ה', הבא מצד הזהב, גבורה, כי המלכות היא גבורה.

ביוה"כ אנו לוקחים אותה, כי הבת, המלכות, יורשת לאמא, בינה, הנקראת יוה"כ. בסוכות אנו לוקחים אותה, שהיא סוכה הסוככת ומגנה עלינו, כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם, וזוהי תרומת ה', המלכות הנקראת עצרת.

.162 בפסח אנו לוקחים אותה, והיא צבע של אור התכלת. בשבועות אנו לוקחים אותה, והיא שְׁתי הלחם. כמ"ש במתן תורה, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, ואנו לוקחים מתושב"כ את התשבע"פ, המלכות. ט"ו באב, המלכות עומדת בשמחה על בנות ישראל. וכל שאר הימים הם לתיקון של המלכות. וע"כ כתוב, אשר תיקחו מאיתם, בלשון רבים.

כמו שהם

[כגוונא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף נו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף נו.

.163 כמו שהם, הו"ק דז"א, מתייחדים מחזה דז"א ולמעלה, באחד, שאין עימהם שותפות דס"א, אף המלכות מתייחדת מחזה דז"א ולמטה, באחד, כדי שתהיה עימהם למעלה, אחד כנגד אחד. כי הקב"ה, ז"א, אחד למעלה, אינו יושב על כיסא כבודו, המלכות, עד שגם היא נעשית אחד כמוהו, כדי להיות אחד באחד. כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. כי ה', ז"א, ושמו, מלכות, והם אחד באחד.

.164 שבת, המלכות, נקראת שבת בעת שמתייחדת באחד, שישרה עליה ז"א, שהוא אחד. וזו התפילה של ליל שבת, כי אז מתייחד כיסא הכבוד הקדוש, המלכות, באחד, ונתקנת שישרה עליה המלך הקדוש העליון, ז"א.

.165 כאשר נכנסת השבת, מתייחדת ומתפרדת מס"א, וכל הדינים עוברים ממנה, ונשארת בייחוד האור הקדוש, ומתעטרת בעטרות למלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות, חוץ ממנה.

.166 ופניה, הג"ר שלה, מאירים באור העליון ומתעטרת בעם הקדוש למטה, שכולם מתעטרים ממנה בנשמות חדשות. אז תחילת התפילה לברך אותה בשמחה, בהארת הפנים, ולומר, בָּרכו את ה' המבורך. אֶת, המלכות, כדי להתחיל בברכה אליה.

.167 אסור לעם קדוש להתחיל אליה בפסוק של דין, והוא רחום, משום שכבר נפרדה מס"א, וכל בעלי הדין נפרדו ועברו ממנה. ומי שמעורר דין למטה, גורם שיתעורר כך למעלה. והכיסא הקדוש, המלכות, אינו יכול להתעטר בעטרת הקדושה.

שכל זמן שמעוררים למטה את בעלי הדין, שקודם לכן היו נעדרים, והיו הולכים כולם להסתתר בתוך נקב העפר של תהום הגדול מכוח קדושת השבת, ועתה שעוררו אותם מלמטה, כולם חוזרים לשרות במקומם, כמו בחול, והתרחק על ידיהם מקום הקדוש, המלכות, הרוצה מנוחה.

.168 ולא לבד התעורר למעלה ע"י התחתונים, אלא אין התעוררות מתעוררת למעלה עד שישראל מעוררים למטה, כמ"ש, בכֵּסֶה ליום חגנו. לא כתוב, ליום חג, אלא, ליום חגנו. משום שקדושת החג מתעוררת למעלה ע"י ישראל, שמקדשים אותו למטה, וע"כ הוא חגנו.

וע"כ לעם קדוש, המתעטרים בעטרות קדושות של נשמות, כדי לעורר מנוחה, אסור לעורר דין, אלא כולם יהיו ברצון ובאהבה רבה, שיעוררו ברכות למעלה ולמטה ביחד.

ברכו את ה' המבורך

מהד' 21 כר'. כרך י. דף נח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף נח.

.169 ברכו את ה'. אֶת, רומז על המלכות, הנקראת את. את, זהו שבת של כניסת השבת, ליל שבת, המלכות. ברוך ה' המבורך. ברוך, הוא מוצָא הברכות ממקור החיים, והמקום שממנו יוצא כל שיקוי להשקות לכל, יסוד הבינה.

ומשום שהוא מקור המשפיע באות הברית, ביסוד דז"א, קוראים לו המבורך, שהוא המעיין של הבאר, שהיסוד, המעיין של מלכות הנקראת באר. וכיוון שהברכות מגיעות ליסוד דז"א, הרי ודאי שהבאר מתמלאת, שאינם נפסקים מימיו לעולם, החסדים, הנקראים מים.

.170 וע"כ לא אומרים, ברוך את ה' המבורך, אלא ברוך ה'. כי אם לא היה מגיע ליסוד דז"א, המעיין ממקור העליון, מיסוד דבינה, לא הייתה מתמלאת הבאר כלל, המלכות. כי אין המלכות יכולה לקבל אלא מיסוד דז"א. וע"כ אומרים, המבורך, שהוא יסוד דז"א. מבורך, משום שמשלים ומשקה לעולם ועד, שזהו שבת של כניסת השבת, המלכות. ואנו מביאים הברכות במקום שנקרא מבורך, יסוד דז"א.

וכיוון שמגיעות לשם, כולן נמשכות לעולם ועד, המלכות. וזהו, ברוך ה' המבורך. עד היסוד דז"א, שנקרא מבורך, מגיעות הברכות מעולם העליון, בינה. וכולן נמשכות לעולם ועד, המלכות, להתברך ולהיות מושְקית ושלמה כראוי, מלאה מכל הצדדים.

.171 ברוך, זהו מקור העליון, יסוד דבינה, שכל הברכות יוצאות ממנו. וכשהלבנה נשלמת, אנו קוראים לה ג"כ, ברוך, כלפי התחתונים. אבל ברוך שכאן, הוא מקור העליון.

הוי"ה, זהו אמצעי שבכל הצדדים העליונים, ז"א, קו אמצעי.

המבורך, זהו שלום בית, יסוד דז"א, שנקרא שלום, המעיין של הבאר, להשלים ולהשקות הכול.

לעולם ועד, עולם התחתון הצריך להתברך, והשמן והגדלות, השפע, הנמשך בברוך ה' המבורך, הכול בשביל לעולם ועד, שהוא המלכות.

.172 וע"כ ברכה זו צריכים כל העם לברך, ובכניסת השבת, ברצון הלב ובשמחה צריכים להתחיל בהתחלה בברכה הזו, כדי שיתברך שבת הזה של כניסת השבת, שהוא ליל שבת, המלכות, מהעם הקדוש, כראוי בברכה הזו.

.173 כשמתחילים ישראל לברך, הקול הולך בכל הרקיעים המתקדשים בקדושת כניסת השבת. אשריכם עם קדוש, שאתם מברכים ומקדשים למטה, כדי שיתברכו ויתקדשו למעלה כמה מחנות עליונים קדושים. אשריהם בעוה"ז ואשריהם בעוה"ב. ואין ישראל מברכים ברכה זו, עד שמתעטרים בעטרות הנשמות הקדושות. אשרי העם שזכו להם בעוה"ז, לזכות להם בעוה"ב.

.174 בלילה הזה הוא תשמיש של החכמים, כשמתעטרים בנשמות הקדושות האלו. והכול אחד. ובכל מקום שנמצא בעניין זה לחכמים, פעם בדרך זה ופעם בדרך זה, הכול הוא אחד. בעת הזו שמתעטרים כולם בנשמות וברוחות חדשים קדושים, היתרים על ימות החול, אז הוא זמן התשמיש שלהם, כדי שימשיכו לתשמיש הזה המשכת קדושה במנוחה העליונה, וייצאו בנים קדושים כראוי.

.175 סוד זה ניתן לחכמים. בשעה שנחלק הלילה בלילה זה של שבת, רוצה הקב"ה להיכנס לגן העדן. כי בימות החול הקב"ה נכנס בגן העדן התחתון שבעולם עשיה, להשתעשע עם הצדיקים השורים שם. ובשבת, בלילה של שבת, הקב"ה נכנס בגן העדן העליון שבעולם הבריאה, מקור העליון, בינה. כי ג' עולמות בי"ע הם בינה ותו"מ, והבריאה היא בינה.

.176 משום שבימות החול כל נשמות הצדיקים כולם שורים בגן עדן הארץ. וכשמתקדש היום בכניסת השבת, כל אלו המחנות של מלאכים הקדושים הממונים בגן העדן התחתון, כולם מעלים את הנשמות האלו, השורים בגן העדן התחתון, להביא אותם אל הרקיע ההוא העומד על הגן, כי להיותם מעולם עשיה, אין להם רשות לעלות יותר מזה. ומשם מזדמנים מרכבות קדושות שסובבות כיסא הכבוד של המלך, בריאה, ומעלים כל אלו הנשמות לגן העדן העליון שבבריאה.

.177 כיוון שהרוחות האלו עולים לגן העדן העליון, אז רוחות אחרים קדושים יורדים לעוה"ז, להתעטר בעם הקדוש. אלו עולים לגן העדן העליון, ואלו יורדים להתעטר בעם הקדוש. כמו שיש עלייה לנשמות שבגן עדן, כן יש עלייה לעם הקדוש, שמתעטרים בנשמה יתרה.

.178 גן עדן הארץ, ביום השבת, אינו ריק, בלא נשמות הצדיקים. אלא נשמות הולכות ונשמות באות, נשמות עולות ונשמות יורדות, נשמות הולכות מהגן ונשמות אחרות באות לתוך הגן.

כל אלו נשמות הצדיקים, המתלבנות להיטהר בימות החול ועוד לא נכנסו לגן העדן התחתון, בשעה שנשמות אלו יוצאות מגן עדן לגן העדן העליון, נכנסות אלו לגן העדן התחתון. והגן אינו נשאר ריק, והוא כמו לחם הפנים ביום הילקחו, ששׂמים אחרים במקומם.

.179 כשחוזרים הנשמות מגן העדן העליון לגן העדן התחתון בימות החול, איך מתפשטים המקומות לאורך ולרוחב ולגובה בתוך הגן, עד שיכיל כולן ואינו ניכר? הוא כעין ארץ הצבי, שהייתה נמשכת לכל הצדדים ולא היה ניכר. וכמו הצבי, שככל שגדל גדל עימו עורו לכל צד ואינו ניכר.

ויש כמה נשמות, שכיוון שעולות לגן העדן העליון, שוב אינן יורדות משם ונשארות שם גם בימות החול.

.180 נשמות עולות ונשמות יורדות, שיתעטר בהן העם הקדוש. ובכניסת השבת, טרם שמתקדש היום יש גלגול של הנשמות, אלו הולכות ואלו באות, אלו עולות ואלו יורדות. מי ראה כמה מרכבות קדושות המשוטטות לכאן ולכאן, כולן בשמחה כולן ברצון.

נשמות אלו הן לעטר העם הקדוש, לעטר כמה צדיקים בגן עדן למטה. וזה נמשך עד השעה שעומד הכרוז וקורא, מקוּדש מקוּדש. אז נמצאים המנוחה והשקט לכל. והרשעים שבגיהינום כולם נשקטים במקומם, ויש להם מנוחה. וכל הנשמות מתעטרים, שמשיגות ג"ר, אלו למעלה ואלו למטה. אשרי העם שחלק זה להם.

.181 בחצות לילה של ליל שבת, שהחכמים מתעוררים לתשמיש שלהם, רוח העליון שהתעטרו בו בעת שהתקדש היום, הנה בשעה שהם ישנים במיטותיהם, והנשמות האחרות שלהם רוצות לעלות ולראות בכבוד המלך, אז רוח העליון, שירד בכניסת השבת, לוקח את הנשמה ועולים למעלה, והנשמה האחרת מתרחצת בבשמים שבגן עדן, ורואות שם מה שרואות.

.182 וכשיורד הרוח לשרות במקומו בחצות לילה, גם הנשמה ההיא חוזרת למקומה. וצריכים החכמים לומר פסוק אחד, של התעוררות הרוח העליון הקדוש של עטרת השבת: רוח ה' אלקים עליי, יען משח ה' אותי לבַשֵׂר ענווים. בלכתם יֵלֵכו ובעומדם יעמודו ובהינשאם מעל הארץ יינשאו, אל אשר יהיה שָׁמה הרוח ללכת יֵלֵכו. משום שמתעטרים ברוח ההוא, בהתעוררות שלהם בחדוות התשמיש, ותהיה המשכת רוח העליון של שבת, בתשמיש של מצווה.

השמיים מספרים כבוד אל

מהד' 21 כר'. כרך י. דף סג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף סג.

.184 כשהאיר היום ביום השבת, עליית השמחה עולה בכל העולמות בנחת בחדווה. אז, כמ"ש, השמיים מְסַפרים כבוד אל ומעשה ידיו מַגיד הרקיע. שמיים, ז"א, ששֵם העליון נראה בהם, אמא, ושם הקדוש נרשם בהם, אבא. כלומר, שמיים, ז"א, שיש בו מוחין דאו"א.

.185 מהו מְסַפרים? שמאירים ומתנוצצים בהתנוצצות של אור העליון, ועולים בשם, הכלול בהארת השלמות העליונה, בשם הוי"ה, שיש בו י"ה, שלמות העליון, שהם או"א.

.186 מהו סיפור, שהשמיים מספרים? שמתנוצצים בהארת השלמות של ספר העליון, אבא, והנמשך מספר נקרא סיפור. ומשום זה עולים בשם שלם, הוי"ה, ומאירים באור שלם, בקו ימין, ומתנוצצים בהתנוצצות שלמה בקו שמאל.

הם מתנוצצים ומאירים בעצמם מתוך האור של התנוצצות ספר העליון. ומתנוצצים ומאירים לכל צד שמתדבקים בו, כי מהספיריות ומהאור מאירה כל טבעת ומתנוצץ בהתנוצצות כל הספירות שבמלכות, הנקראות טבעות. משום שביום הזה מתעטרים השמיים, ז"א, ועולים בשם הקדוש, הוי"ה, יותר מבשאר הימים.

.187 ומעשה ידיו. טל העליון המאיר מכל צדדים הנסתרים, שהם מעשי ידיו של ז"א, ותיקון שלו שמיתקן בו ביום הזה מכל שאר הימים. החסדים המכונים טל, נגלו ע"י העלאת מ"ן ממסך דחיריק, שהעלה ז"א. וע"כ נקרא הטל, מעשי ידיו.

.188 מגיד הרקיע. מגיד, שמושך הטל ונוזל למטה ליסוד, מראש המלך, מהג"ר שלו, שנקראות ראש ז"א, ומתמלא מכל הצדדים. הרקיע, רקיע שהוא המעיין של הבאר, יסוד המשפיע אל הבאר, מלכות.

וזהו נהר היוצא מעדן, המושך ונוזל למטה נזילת טל העליון, המאיר ומתנוצץ בהתנוצצות מכל הצדדים. והרקיע הזה מושך אותו בהמשכת אהבה והשתוקקות, להשקות שיקוי של שמחה לליל שבת, המלכות.

.189 וכשמושך ונוזל טל של בדולח מראש ז"א, מתמלא הכול ונשלם באותיות הקדושות, בכ"ב (22) אותיות, בכל אלו השבילים הקדושים. החכמה שבל"ב (32) שבילים נעלמת ומתלבשת בטל, חסדים, אז מתמלא מכל, הן מחכמה והן מחסדים. אלא החכמה בהעלם והחסדים בגלוי. כיוון שהכול התחבר בו, הן חכמה והן חסדים, נעשה בו אורַח להשקות ולברך למטה, למלכות. שנתקן בו מפתחא, שנקרא אורח, שדרכו משפיע הארת הג"ר אל המלכות.

.190 יום ליום יביע אומֶר. יום משפיע ליום, וטבעת משפיעה לטבעת. שכל ספירה מז"א, הנקראת יום וטבעת, משפיע לספירה שכנגדה במלכות. כי עתה מדבר הכתוב בדרך פרט, איך השמיים, ז"א, מספרים ומתקנים בספיריות ובהתנוצצות עליונה, לכבוד הזה, שהוא המלכות, הנקראת כבוד. ואיך מושך ונוזל רקיע נזילה מטל העליון.

יום ליום יביע אומר. יום ליום ומדרגה למדרגה ימהרו לכלול זה בזה, ולהאיר זה מזה, מהספיריות ההיא שמתנוצצים ומאירים השמיים לכבוד הזה, שהוא המלכות. יביע, הוא לשון מהירות, כי תרגומו של הפסוק, וחש עתידות לָמו, הוא, וּמַבַּע דַעֲתיד לְהוֹן. ויביע, פירושו שממהרים להאיר זה מזה, ולהתנוצץ זה מזה, מספיריות והתנוצצות ההיא של ז"א, הנקרא שמיים.

.191 יום ליום יביע אׂמֶר. אׂמֶר פירושו כלל האותיות והשבילים, שהארות אמא נקראות אותיות, והארות אבא נקראות שבילים, היוצאים מאו"א. וראש, הג"ר, היוצא מהם, שהוא הבן הבכור. ז"א נקרא בן בכור.

א' של אׂמֶר רומזת על אבא. וכשהוא עולה ויורד, כשמאציל קטנות אמא, שאורה עולה מלמטה למעלה, וגדלות אמא, שאורה יורד מלמעלה למטה, אז מתחברת מ' של אׂמֶר, אמא, עם א'. ר' של אׂמֶר רומזת על הבן הבכור, ז"א.

כשמתחברות כל האותיות האלו, אׂמֶר, אור של או"א והבן הבכור, ומאירים זה בזה בחיבור אחד ושולטים ביום השבת. וע"כ הכול נכלל זה בזה כדי להיות אחד. כי ז"א עולה ומלביש את או"א. ומשום זה ממהרים להשפיע זה בזה ג' האותיות של אׂמֶר, שהם הממשלה העליונה, כדי להיות הכול אחד.

משום שנמשך הארת חכמה מאמא אל ז"א, ע"כ צריך להיות בחיפזון, כדי שלא יינקו הקליפות. וכן הוא הדרך בכל מקום שנמשך הארת חכמה. כי אם יינקו הקליפות משהו, כבר אינם אחד. כי אחד פירושו, שאין עימו שותפות מצד האחר.

.192 וכאשר כל זה נמשך ונוזל לרקיע, יסוד דז"א, אז הוא משקה ומאיר למטה, לכבוד אל הזה, מלכות, כדי לעשות תולדות בצורות האורות של השמיים האלו, ז"א, המאירים לכבוד אל ההוא.

.193 ולילה ללילה יחַווה דעת. המרכבות שלה, גוף הכיסא, המלכות, וכולם נקראים לילות, כמ"ש, אף לילות ייסרוני כליותיי. המרכבה העליונה, ז"א, הספירות שלו נקראות ימים, יום ליום. המרכבה התחתונה, המלכות, הספירות שלה נקראות לילות, לילה ללילה.

.194 יחַוֶה דעת. יחוה פירושו יחַיה, שיחיה תולדות מאורות שקיבל משמיים אלו. כמ"ש, ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי. הרי שחוה וחיה עולות בדבר אחד, שהסתלקה י' מן חיה, ונכנסה ו' במקומה, שהוא כראוי להיות, כי הו' היא חיים, שרומזת על ז"א, עה"ח. וע"כ חוה וחיה, חוה היא עיקר, כי הי' של חיה לוקחת חיים מן הו' של חוה. וע"כ נקראת חוה ולא חיה. אף כאן יחַוה פירושו יחַיה.

.195 לילה ללילה יחווה דעת. דעת הוא השמיים, ז"א. כמו שלשמיים יש ו"ק, אף כאן משפיע לילה ללילה ו"ק באלו התולדות שהלילה מחיֶיה, שהם כעין הו"ק של הז"א. וע"כ יום ליום נכלל במדרגה העליונה, אומֶר, שהוא או"א. לילה ללילה, נכללה במדרגה העליונה בזכר שמאיר לה, שמיים ודעת, ז"א.

.196 ומשום שהאומֶר הזה הוא עליון, או"א, ואינו כשאר אמרות, כתוב עליו, אין אומר ואין דברים, כשאר אמרות העולם, אלא האומר הזה הוא עליון במדרגות העליונות, שאין שם אמרות ודברים, כלומר שהחכמה נעלמת בהם ואינה מאירה. כי הארת החכמה מכונה דיבור ואינם נשמעים כשאר המדרגות שבאמונה, המלכות, שהן קול הנשמע, שהחכמה נגלית בה. אבל האומֶר, או"א, אינם נשמעים לעולם. כמ"ש, בלי נשמע קולם, שהחכמה נעלמת בהם ואינה נשמעת, כי אין החכמה נגלית אלא במלכות לבדה.

.197 אבל כמ"ש, בכל הארץ יצא קַוום. אע"פ שהם או"א, נסתרות עליונות, שלא נודעו לעולם, שאין החכמה מתגלה בהם, עכ"ז הנזילה וההמשכה שלהם נמשך ונוזל למטה, למלכות, שנקראת ארץ, שהחכמה הנסתרת בהם נמשכת למלכות.

ומשום המשכה זו, יש לנו אמונה שלמה בעוה"ז, המלכות בהארת החכמה, שנקראת אמונה שלמה. וכל בני העולם מדברים באמונה של הקב"ה, המלכות, במדרגות חכמה של מדרגות או"א, כמו שהיו מגולות אפילו למעלה באו"א. ולא היו שם נסתרות וגנוזות, כמ"ש, ובקצה תבל מילֵיהם, מתחילת העולם עד סוף העולם מדברים חכמי הלב באלו מדרגות הגנוזות, אע"פ שלא נודעו במקומם באו"א, כי במלכות הן נגלות.

.198 אבל במה נודעות מדרגות החכמה שבאו"א? משום שכתוב, לשֶמש שׂם אוהל בהם. משום שהשמש הקדוש, ז"א, הוא משכן לאלו המדרגות העליונות הקדושות של או"א. והוא אור, שלוקח כל האורות הגנוזים, וההמשכה ההיא שלהם, ובזכותו נראית האמונה לכל העולם. שז"א הוא משכן לחכמה שבמדרגות או"א, וז"א משפיע אותה למלכות שנקראת אמונה, והאמונה נראית בכל העולם. כי החכמה מכונה ראייה.

.199 מי שלוקח השמש, הוא כמי שלקח כל המדרגות, משום שהשמש הוא אוהל, שכל המדרגות נכללו בו, והוא לוקח הכול, ומאיר לכל אלו מיני האורות למטה, אל המלכות. וע"כ כתוב, והוא כחתן יוצא מחופתו, בהארות ובהתנוצצות של כל האורות הגנוזים מכל המדרגות, שכולם נותנים לו בחשק וברצון שלם את חפצם ואת האורות שלהם, כמו שיש לחתן רצון וחשק לתת אל הכלה מנחות ומתנות. וע"כ כתוב, והוא כחתן יוצא מחופתו.

.200 מיהו חופתו? זהו עדן, חכמה. וזה שכתוב, ונהר יוצא מעדן. עדן, זהו חופה המכסה על כל, שמכסה ומגן מפני כל הקליפות.

וכתוב, ישׂישׂ כגיבור לרוץ אורַח. ישיש, מצד אור הראשון, ששימש בששת ימי בראשית מטרם שנגנז, שלא נמצא בו דין כלל. כגיבור, מצד הגבורה. ואע"פ, שהגבורה היא דין שלם, כגיבור כתוב, ולא גיבור. משום שהמתיק הדין בחסד, ולקח הכול ביחד, הן חכמה והן חסדים, בחשק וברצון השלם.

וכל זה הוא לרוץ אורַח, כמ"ש, הנותן בים דרך, שנותן דרך במלכות, שנקראת ים, כדי להשקות ולהשלים הארת הלבנה, המלכות, בכל הצדדים, בימין ובשמאל. ולפתוח בה אורַח, להאיר למטה, שהוא תיקון המפתחא, שנקראת אורַח, שזולתו לא הייתה יכולה להאיר.

.201 מקצה השמיים מוצָאו. מסוף שמיים העליונים, ז"א, הוא מוציא השפע, משום שבסיום הת"ת, גוף, יסוד, מוציא שִפעו, שבמקום ההוא ניכר בין זכר לנקבה, כמ"ש, ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים. קצה השמיים, זהו עולם העליון, ז"א, הנקרא שמיים. ולמקצה השמיים, זהו השלום שלו, יסוד. כמו שז"א לוקח כל האורות וכולם בו, אף יסוד לוקח כל האורות וכולם בו, והוא יוצא מקצה השמיים.

.202 ותקופתו על קְצותם ואין נסתר מחמתו. ותקופתו, שסובב בכל הצדדים הקדושים הראויים להאיר ולהישקות ולהתנוצץ ממנו. ואין נסתר, שאין מי שיתכסה מאור זה, כי הוא מאיר לכולם בכלל אחד, לכל אחד כמו שראוי לו.

.203 וכשכולם נשלמים ומאירים מתוך השמש, אז מתעטרת הלבנה, המלכות, כמו אמא עילאה, שנעשית שלמה בחמישים שערים כמוה, כמ"ש, תורת ה' תמימה. כי אז היא תמימה מכל הצדדים בחמש המדרגות חג"ת נ"ה, כמו אמא עילאה, כי אלו החמש הן חמישים שערי בינה, כי כל אחת כלולה מעשר.

.204 ומשום זה היא באה בפסוקים של חמש חמש מילים, כדי להשלים חמישים, תורת ה' תמימה משׁיבת נפש, הרי חמש. עדות ה' נאמנה מחכּימת פתי, הרי חמש. פיקודֵי ה' ישרים משמחי לב, הרי חמש. מצוות ה' ברה מאירת עיניים, הרי חמש. יראת ה' טהורה עומדת לעד, הרי חמש. משפטי ה' אמת צָדקו יחדיו, הרי חמש.

כל אלו השמות, תורת, עדות, פיקודי, מצוות, יראת ומשפטי, הם שמות המלכות, וכולם באים בחמש חמש, כדי להיכלל בחמישים, כמו אמא עילאה.

.205 וע"כ כתוב בפסוקים אלו הוי"ה הוי"ה שש פעמים, שהם כנגד ו"ק עליונים, שהם השם העליון, ז"א. וע"כ התמלאה מהם הלבנה, המלכות, ונשלמה בסדר העליון כראוי. וזהו ביום השבת, שהכול נשלם כראוי בשבת, למעלה בז"א, ולמטה במלכות.

.206 וע"כ ביום הזה מתווסף אור בכל. השמיים, ז"א, מקבלים תחילה ממקור החיים, או"א. והשמיים מאירים ומתקנים את כבוד העליון, מלכות, מהסֵפר העליון, אבא של כולם, ומהסֵפר שהוא אמא עילאה. וז"א, שנקרא שמיים, הוא מסיפור. ומשום זה כתוב, מסַפרים, שהוא ג' שמות אלו, ספר וספר וסיפור, שהם, או"א וז"א, השולטים ביום השבת על כל שאר הימים.

.207 משום זה השבח הזה של השמיים מספרים, אמר דוד ברוח הקודש על ההארה וההתנוצצות והממשלה של יום השבת על כל שאר הימים, משום שהשם העליון, ז"א, מאיר באור ומתנוצץ בהתנוצצות ונשלם בשלמות למעלה ולמטה. ואז תורת ה' תמימה, שהוא שבת של ליל שבת, המלכות, שהיא אחד עם ז"א.

רננו צדיקים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ע

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ע.

.208 ותיקנו החברים התחלת התשבחות מהתשבחות האלו של דוד, שבכתוב, השמיים מספרים. כי השמיים, ז"א, לוקח תחילה, ומאיר לכל השאר. ואח"כ לוקח נהר היוצא מעדן, יסוד. וזהו שכתוב, רננו צדיקים בה', שהשבח הזה, יסוד, משום שהנהר הזה מקבץ ולוקח הכול מהשמיים, ז"א, בחסדים. ומקור החיים, שהוא הארת חכמה, הכול כראוי ביום הזה. והשמש, ז"א, מתקן את היסוד, להאיר כראוי ביום הזה.

לדוד בשַׁנותו את טעמו

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ע

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ע.

.209 ואח"כ צריכים לומר השבח, שהוא הלבנה, המלכות, הנפרדת מס"א ביום הזה, כדי להאיר מהשמש. וזהו שכתוב, לדוד בשַׁנותו את טעמו. כי אחר שנפרדה מס"א, הרי התחברה בשמש, ז"א. והשבח הזה הוא בסדר כ"ב אותיות בהתחלת הפסוקים, שהשמש מכניס אותם בלבנה. והשבח הזה, יש בו הפרדת הלבנה מס"א. ושבח של כ"ב אותיות, שהשמש מכניס בלבנה.

תפילה למשה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ע

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ע.

.210 ואח"כ התחברות ועליית המלכה עם בעלה ז"א. וזהו שכתוב, תפילה למשה איש האלקים. כי תפילה היא המלכות, ומשה הוא ז"א. שזה מורה התחברות ודבקות האישה בבעלה, תפילה למשה. ולפרושׂ ימין ושמאל, חו"ג, לקבל אותה, ולהיות יחד בחיבור אחד.

שירו לה' שיר חדש

מהד' 21 כר'. כרך י. דף עא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף עא.

.211 וזהו שכתוב, מזמור שירוּ לה' שיר חדש. התעוררות החברים שביארו בזה, היא יפה, שאמרו, שאלו פָרות עָלות שהיו נושאות הארון, וכמ"ש, וייִשרנה הפרות בדרך. מהי השירה שהיו אומרות? הוא מזמור, שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. זהו כעין של מעלה, שבשעה שהחיות נושאות הכיסא, המלכות, להרים אותו למעלה, לז"א, הן אומרות השבח הזה.

.212 למה כתוב שיר חדש? הלוא תמיד אומרות, השבח הזה? חדש נקרא בהתחדשות הלבנה, המלכות, כשמאירה מהשמש, ז"א, אז היא חדש. וזהו, שיר חדש. כי כל פעם שהמלכות עולה לזיווג עם ז"א, נבחנת לחדשה, שכל פעם חוזרת להיות בתולה. כמ"ש, הושיעה לו ימינו וזרוע קודשו. זהו התעוררות של ימין ושמאל, חו"ג, לקבל אותה.

.213 והשבח הזה, כשהיו נושאות את הארון, היו משבחות אותו, כשהיו עולות לבית שמש. כמו העגלות, שהן חיות עולות לבית שמש, ז"א, שנקרא שמש, והכול עולה. כי בשבת עליית הכיסא, המלכות, לעלות למעלה. וע"כ תיקון השבח הזה הוא בשבת. אלו תשבחות כולן התקינו בשבת, שישבחו לו העם היחיד בעולם.

מזמור שיר ליום השבת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף עב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף עב.

.214 מזמור שיר ליום השבת. השבח הזה אמר אדה"ר בשעה שגורש מגן עדן, ובא השבת והגן עליו. השבח הזה, עולם התחתון, המלכות, משבח לעולם העליון, שהוא יום שכולו שבת, שהוא המלך שהשלום שלו, ז"א. וזהו מזמור שיר. ולא כתוב מי אמר אותו. רמז למלכות, שכל מקום שנאמר סתם רומז על המלכות.

.215 ליום השבת, יום העליון, שבת העליון, ז"א. שבת סתם זהו שבת של ליל שבת, המלכות. יום השבת, זהו שבת של מעלה, ז"א. יום ז"א, לילה המלכות. הכתוב, ושָׁמרו בני ישראל את השבת, זהו לילה, הנוקבא. זָכור את יום השבת, זהו יום, הזכר, ז"א. משום זה כתוב, מזמור שיר ליום השבת, שהמלכות משבחת לז"א, שנקרא יום השבת.

.216 עולם התחתון, מלכות, בא סתם בלי שם. כמ"ש, מזמור שיר ליום השבת. ולא כתוב מי אמר אותו. השם נעלם ואינו מובא בו, משום שיש בו מדרגה עליונה, ז"א, ובמדרגה עליונה היא אינה עולה בשם. אור הנר אינו ניכר ביום באור השמש, וע"כ אינה עולה בשם. וכל אלו השבחים של שבת, כבוד יום, הוא שבח עליון על כל שאר הימים.

נשמת כל חי

מהד' 21 כר'. כרך י. דף עג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף עג.

.217 נשמת כל חי. נשמה שפורחת מחי העולמים, מיסוד דז"א. ומשום שהוא שלו, שממנו יוצאות כל הברכות ושורות בו, והוא משקה ומברך למטה, למלכות, נשמה זו שיוצאת ממנו, יש לה רשות לברך למקום הזה, למלכות.

.218 ע"כ פורחות נשמות מחי ההוא, יסוד דז"א, בכניסת השבת. אלו הנשמות שפורחות, מברכות ממש למקום שנקרא שֵם למטה, המלכות, שע"כ אומרים, נשמת כל חי תברך את שמךָ, למלכות, הנקראת שם. והמקום ההוא שהנשמות יוצאות ממנו, יסוד, מברך את המלכות, מלמעלה, ונמצא אשר השם הזה מקבל ברכות מלמטה ומלמעלה, ונכלל מכל הצדדים.

.219 בימות החול המלכות מקבלת ברכות משאר הנשמות, שמברכות אותה מלמטה. ביום השבת היא מקבלת ברכות מנשמות עליונות שבאצילות, המברכות אותה במ"ה (45) מילים, כחשבון השם מ"ה, בעניין מ"ה ומ"י. מ"י, עולם העליון, בינה. מ"ה, עולם התחתון, מלכות. מהמילים נשמת כל חי, עד המילה, האחרונים, הן מ"ה מילים.

ומהמילים, ואילו פינו מלא שירה, עד המילה, ומלפנים, עולה שבח אחר, שהן חמישים מילים. ואע"פ שאין עומדת שם מילה בחשבון, שאין שם סוף עניין שמורה על חשבון מיוחד, כי המילה, ומלפנים, היא באמצע העניין, עכ"ז עולה החשבון במ"י, חמישים מילים.

ומשם והלאה עולה שבח אחר לחשבון מאה מילים, עד המילים, בפי ישרים תתרומם, שהוא תשלום הכול, גדלות המלכות, שיש לה ע"ס, שכל אחת כלולה מעשר, והן מאה, שהוא מרכבה אחת על מה ששורה שלמות העליון, ז"א.

.220 וכל השבח הזה וכל הדברים האלו כולם איברים ידועים, מדרגות, בחשבון לתשלום השבת, ולהשתלם מהם כראוי. אשרי העם היודעים לסדר השבח של אדונם כראוי. מכאן והלאה הוא סדר התפילה, כמו שנתקנה.

ואתה ה' אל תרחק

מהד' 21 כר'. כרך י. דף עד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף עד.

.221 ואתה ה' אל תרחק, אֱיָילוּתי לעזרתי חושה. דוד המלך אמר זה בשעה, שהיה מתקן ומסדר השבח של המלך, כדי לחבר השמש, ז"א, בלבנה, מלכות. כיוון שהיה מתקן ומסדר השבחים של המלך אל החיבור, אמר, ואתה ה' אל תרחק.

.222 ואתה ה', הוא החיבור ביחד בלי פירוד. כי אתה הוא המלכות, ה' הוא ז"א. אל תרחק, כיוון שעולה להתעטר בבעלה, והכול בעולם העליון, ומשם צריכים להעלות אותה לא"ס, כדי שיתקשר הכול למעלה למעלה. וע"כ אומר, אל תרחק, להסתלק מאיתנו לעזוב אותנו.

.223 משום זה בסדר השבח, צריכים ישראל להיכלל שם ולהתדבק עם ז"א והמלכות מלמטה, שאם ירצה להסתלק מהם הכבוד הזה, שהיא המלכות, הרי ישראל למטה אחוזים בה ומחזיקים בה, שאינם עוזבים אותה להסתלק מהם.

וע"כ התפילה בלחש, כמי שמדבר בסוד עם המלך. כי בעוד שהיא עימו בסוד, אינה מתרחקת ממנו כלל. כי אז היא כלולה לגמרי בז"א, ואע"פ שגם ז"א עולה לא"ס, אינו מתרחק ממנו, כי תכף חוזר למקומו.

.224 כמו אייל וצבי, בשעה שמתרחקים, חוזרים מיד אל המקום שעזבו, כך הקב"ה, אע"פ שהסתלק למעלה בא"ס, מיד חוזר למקומו, משום שישראל למטה מתאחדים בו, ואינם עוזבים אותו, להישכח ולהתרחק מהם. ועל זה כתוב, איילותי לעזרתי חושה.

.225 ומשום זה צריכים להתאחד בהקב"ה, ולאחוז בו, כמי שמושך מלמעלה למטה, שלא יהיה איש נעזב ממנו אפילו שעה אחת. וע"כ כשסומך גאולה לתפילה, ברכת גואל ישראל לתפילת שמונה עשרה, צריך להיאחז בו ולדבר עימו בלחש, שלא יתרחק מאיתנו, ולא יעזוב אותנו. וע"כ כתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

זהב וכסף ונחושת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף עה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף עה.

.227 וייקחו לי תרומה, שהיא המלכות המיוחדת עם הז"א. ובמה היא תרומה? בזהב, קו השמאל, כי משם היא ניזונה תחילה, משום שהיא גבורה תחתונה, הבאה מצד הזהב, שמשם הארת החכמה, כי המלכות נבנית מקו השמאל. ואע"פ שבאה מצד הזהב, לא נשאר כל עיקר אלא בצד הכסף, קו ימין, בהארת החסדים.

.228 וזה עניין כוס של ברכה, הרומז על המלכות, שנקראת כוס, שצריכים לקבל אותו בימין ובשמאל. וכל עיקר נשאר בימין, והשמאל מעורר את הימין, שמשפיע בו הארת חכמה שבו. ולא מתדבק בו, משום שהכוס ניתן בין ימין לשמאל, והשמאל מתאחד ונכלל תחת הימין, והימין מתדבק למעלה, בז"א, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. זהב וכסף, כמ"ש, לי הכסף ולי הזהב, ימין ושמאל דז"א. אבל במלכות זהב תחילה ואח"כ כסף, משום שנבנית מקו שמאל, זהב.

.229 ונחושת זהו צבע כעין הזהב, משום שנצבע מצבע הזהב ומצבע הכסף, שהיא המלכות המתקבלת בשמאל ובימין דז"א, שהם זהב וכסף. וע"כ מזבח הנחושת קטן, כמ"ש, כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מֵהָכיל את העולה. וכמ"ש, ודוד הוא הקטן, המלכות, הנקראת המאור הקטן. ואע"פ שהוא קטן, הכול נאחז בתוכו.

ואין המזבח האחר, הפנימי, נקרא קטן, אפילו שהיה רק אַמה על אַמה, כי אינו תלוי במידה, כי אינו קטן פרט לזה שכתוב, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. ומזבח הנחושת הוא המאור הקטן, והמאור הגדול הוא המזבח הפנימי, מזבח הזהב.

.230 ותכלת. זהו תכלת של ציצית. תכלת זהו כיסא, תפילה של יד, המלכות, כיסא הדין, שדנים בו דיני נפשות, המלכות מצד דין הקשה שבה. משום שיש כיסא שדנים בו דיני ממונות, שהוא דין רפה. ויש כיסא שדנים בו דיני נפשות, שהוא דין קשה. ותכלת היא דין הקשה שבמלכות. וע"כ כל הצבעים יפים לחלום חוץ מצבע תכלת, כדי שיידע שנשמתו עולה בדין. וכשהנשמה עולה בדין נידון הגוף לכליה, והחלום ההוא צריך לרחמים רבים.

.231 תכלת זהו כיסא, שכתוב בו, כמראה אבן ספיר דמות כיסא. וכתוב, ונוגה לו סביב, משום שעושים בו כריכות לציצית, והנוגה מאיר לו וחוזר לצבע ירוק. שנראה בו יותר לבנונית. שזהו כוכב הנוגה, המאיר לפנות בוקר.

מהשעה ההיא והלאה מתחיל זמן ק"ש, כי השתנה צבע התכלת לצבע ירוק, שהוא דין רפה. ומשום זה אסור לדון דיני נפשות בלילה, משום שצבע תכלת שולט, וניתנה רשות לחטוף נפש בלי משפט. שיש אז כוח לס"א לבלבל דעת השופטים. כי המשפט, ז"א, רחמים, אינו שולט.

.232 כשבא הבוקר, והתעורר הימין שלמעלה, יוצא אור ומגיע עד התכלת, ומשתנה ממה שהיה. ואז הימין שולט עליו, ומתדבק בו כיסא קדוש של רחמים. מהשעה ההיא והלאה הוא זמן ק"ש.

.233 וארגמן ותולעת שָׁני. ארגמן הוא קיבוץ כל הצבעים, לבן אדום ירוק, ביחד, ז"א, קו האמצעי. ותולעת שָׁני או שָׁנים, כמ"ש, כי כל ביתה לבוש שָׁנים. שזהו צבע שנקרא שני, הוא נקודת המפתחא שבמלכות. והוא כולל בתוכו כל הצבעים, גם נקודת המנעולא.

שָׁני ושָׁנים הוא אחד, אלא שָׁנים נקרא כשכולם כלולים בו, גם המנעולא. שָׁני יוצא מכיסא העליון, ז"א, שהוא כיסא לבינה, השולט על תכלת מצד ימין, המפתחא. והוא אפוטרופוס של ישראל, שכתוב בו, מיכאל שַׂרְכֶם, חסד, ובו המפתחא. ונקרא תולעת, משום שכוחו בפה, המסך המתוקן בפה דראש. וכמו תולעת השובר הכול ועוקר הכול, כי אם מתגלים הדינים דמנעולא הכלולים בו, הם גורמים להסתלקות כל האורות.

.234 תולעת שָׁני ושֵׁש. שני צבעים ביחד של ימין ושמאל, לבן ואדום. שניהם ביסוד, כי הדינים שבמלכות כלולים ביסוד. ושש הוא בוץ, ששישה חוטים מתחברים בו, כלומר יסוד. כמ"ש, וגווייתו כתרשיש, שהוא המלאך גבריאל. כי באלו השניים, חו"ג שביסוד, כלולים מיכאל וגבריאל, מיכאל בתולעת שני וגבריאל בשש.

.235 ועיזים. ועיזים הן גבורות תחתונות שבחיצוניות, ת"ת ומלכות שבקליפת נוגה דבריאה. מכסים על הפנימיים שבקדושה. והכול צריך, צריכים לתת מקום לכל, כי מצד הזהב באים, שנמשכים מצד הגבורה, זהב.

ועורות אֵילים מאודמים, המשכה של ב' צדדים, ימין ושמאל, חו"ב של קליפת נוגה, כדי לכסות במקום אחר על הקדושה. כי העיזים מכסים על בחינות שכנגדן בקדושה, ועורות אילים מאודמים מכסים על בחינות שכנגדן בקדושה.

.236 ועורות תחשים. בחינה אחת שגדלה בתוך הס"א בחוּרבה, ואינה נמצאת ביישוב, והיא בחינת טהרה, שנקראת תחש, שהיא זו"ן של נוגה דאצילות, הגדלה בתוך ג' הקליפות, כמ"ש, רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת.

.237 בספר של שלמה המלך, במזבח הנחושת, יש סודות עליונים. כתוב, מזבח אדמה תעשה לי, שהוא המלכות. נחושת, כששולטים הרים אחרים והמלכות צריכה לזון אותם, היא נצבעת בגוון של נחושת כדי לזון אותם, שאז נקראת המלכות מזבח הנחושת, והם נקראים הרי נחושת.

.238 על אלו הרי נחושת נמשך רוח מתוך מזבח, המלכות, שהיא אות נ' שבנחׂשת. וכשמזבח מסתלק בעלייה אחרת, מסתלקת אות נ', מזבח הקדוש, ונשאר הרוח של הרי נחׂשת, אותיות חש"ת. וכשהרוח התעלה בקיומו, נקרא תחש, כי הסתלקה ממנו אות נ'.

.239 רוח תחש נחלק לכמה רוחות, ונקראים ג"כ תחש. וע"כ נקרא העם ההוא תחש, כמ"ש, ואת תחש ואת מַעכָה. והם היו יודעים בחיה הזו תחש, שהייתה במשכן, שנקרא על שמם.

.240 ועצי שיטים. אלו הם סודות הקדושים של אלו קרשי המשכן, שנקראים עצי שיטים. כתוב, ויעש את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. וכתוב, שרפים עומדים. ללמד שהקרשים הם שרפים.

.241 שמן למאור, הוא המשכת שמן הגדלות, הקדוש, להמשיך עליהם המוחין דג"ר.

אבני שוהם ואבני מילואים, אלו הם אבני קודש, יסודות המשכן, שהם ד' מלאכים מיכאל גבריאל אוריאל ורפאל, שכל אחד מהם כלול משלושה קווים, שהם י"ב (12) נושאי המרכבה, המלכות. במרכבות קדושות אלו, י"ב אלו, מזדמנים לבדם להוקיר ולשבח בלבוש כבוד, החושן, שיכוון בהם הכוהן שם, ויזכיר י"ב שבטים, וע"כ הם י"ב אבנים.

.242 י"ג (13) מינים הם, זהב וכסף ועוד, חוץ מי"ב אבנים יקרות אלו שבאבני מילואים, וכולם עולים כ"ה (25), לכ"ה אותיות, בסוד העליון של הייחוד. וכנגד אלו חקק ותיקן משה כ"ה אותיות בפסוק של הייחוד, שכתוב, שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד, שהן כ"ה אותיות מפותחות, נחקקות בסוד העליון.

.243 יעקב רצה לתקן הייחוד למטה, במלכות, והתקין בכ"ד (24) אותיות, שהם, בשכמל"ו. ולא השלים לכ"ה אותיות, משום שעוד לא היה מתוקן המשכן, שהוא כנגד המלכות. כיוון שנתקן המשכן, ונשלם הדבר הראשון שיצא משם. כשנשלם, לא דיבר אלא בכ"ה אותיות, להראות שזה נשלם כעין העליון, ז"א, שכתוב, וידבר הוי"ה אליו מאׂהל מועד לאמׂר, הרי כ"ה אותיות.

שורש המלכות שיוצאת משם, היא נקודת החזה, ששם הדינים של מסך דחיריק דז"א. ולז"א עצמו אין הדינים פוגמים, להיותם בסיום שלו. כי עיקר ז"א הוא חג"ת עד החזה, ומחזה שלו ולמטה שייך למלכות. ואין הדינים פוגמים למעלה ממקום יציאתם. אבל המלכות נפגמת מהם, להיותם בשורש שלה. והדינים ההם מתוקנים בייחוד.

ועכ"ז עוד לא נתקנו כל כך, עד שיבואו במספר האורות להשלים כ"ה בחינות, עד שהוקם המשכן. וע"כ לא תיקן יעקב אלא כ"ד אותיות, בשכמל"ו, כי חסרה השלמות שבשורש, נקודת החזה.

וכיוון שנתקן המשכן, ונשלם הדבר הראשון שיצא משם, כלומר שנשלם השורש, נקודת החזה שיצאה משם. אז לא דיבר אלא בכ"ה אותיות, להראות שזה נשלם כעין העליון. כי אחר ששורשה שבנקודת החזה נהפך לאור, הרי היא שווה בטהרתה כמו ז"א, ויש לה ג"כ כ"ה בחינות כמוהו.

.244 וע"כ הם כ"ה מינים להשלים תיקון המשכן. וכל האותיות האלו התבארו באותיות החקוקות, ומשום שהמשכן נשלם באותיות אלו, הוא נקרא כ"ה, בייחוד השלם של המשכן, המלכות. וע"כ כתוב, וחסידיך יברכוכָה, שהם אותיות יברכו כה, אשר כה, הוא השלמות של כל המשכן והתיקונים שלו. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה ונביאים וכתובים, שהם כלל אחד וסוד אחד.

.245 בשעה שישראל מייחדים הייחוד בפסוק של כ"ה אותיות, שהם, שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד, ובשכמל"ו, שהם כ"ד אותיות, ויכוון כל אחד בהם, כל האותיות מתחברות יחד ועולים בחיבור אחד מ"ט (49) שערים, ביובֵל, בינה. כי כ"ה וכ"ד הם מ"ט. ואז צריך להעלות עד הבינה ולא יותר. ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. והקב"ה מחשיב לאדם ההוא, כאילו קיים כל התורה, הבאה במ"ט פנים.

.246 וע"כ צריך האדם לכוון הלב והרצון בכ"ה ובכ"ד, ולהעלות אותם ברצון הלב למ"ט שערים. משום שכיוון בזה, יכוון בייחוד הזה, שמע ישראל ובשכמל"ו, שהם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שמתכוון בהם, כי ודאי הוא כלל של כל התורה למעלה ולמטה. וזהו אדם השלם, זכר ונוקבא, כי שמע ישראל זכר, ובשכמל"ו נוקבא, והוא כל האמונה.

.247 מחלוקת של שמאי והילל בקימה ובשכיבה. שכתוב, בשוכבך ובקומך, ששמאי סובר, בערב, שאז זמן הנוקבא בממשלתה, ובנוקבא צריכים להטות ולקרוא ק"ש, בשכיבה. ובבוקר, שהזכר, ז"א, שולט בשליטת עולם העליון, צריכים לקום ולקרוא לפני הזכר, כמו שצריכים בתפילה, שתהיה בעמידה. וכן בכל מקום שהזכר בא, הוא בעמידה.

.248 ובית הילל סבור, אם היה נמצא ז"א לבד, והמלכות לבד, היו צריכים לחלק, שזה יהיה בעמידה וזה בשכיבה. אבל כיוון שאנו מחברים את ז"א והמלכות יחד, בחיבור של מ"ט פנים ומ"ט שערים, שהם כ"ה של שמע וכ"ד של בשכמל"ו, אין אנו צריכים לחלק זה לבד וזה לבד, אלא לראות שהכול אחד בלא פירוד. שאין לחלק בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית. וכמו שמזדמן לאדם, כך יאמר, אם בעמידה ואם בשכיבה, כי שניהם הם בחיבור אחד, כמו שנרצה להם, וכך צריכים להיראות.

.249 וע"כ הזכר, ז"א, הוא בו"ק בפסוק שמע ישראל, שהם שש מילים אחרות, כנגד ו"ק דגדלות שמקבל מאו"א, והנקבה בו"ק בבשכמל"ו, שהם שש מילים, כנגד ו"ק דגדלות שמקבלת מז"א, ועולים שניהם בחיבור אחד במ"ט שערים. והלָכה כבית הילל בכל מקום.

מי העיר ממזרח

מהד' 21 כר'. כרך י. דף פב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף פב.

.250 מי העיר ממזרח. מ"י, הוא עולם העליון, בינה, כי משם יוצאת ההתחלה, שתגלה האמונה, המלכות.

.251 מ"י הוא נסתר שבכל הנסתרות, שלא נודע ולא התגלה כלל, או"א עילאין, שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, ואינם נודעים לעולם. גילה כבודו, להיות נודע ממקום שנקרא מזרח, ז"א, כי משם התחלת האמונה, המלכות, והאור להתגלות. כי כל הגילוי שבמלכות, היא מקבלת מז"א.

ואח"כ כתוב, צדק יקראהו לרגלו, כי צדק, המלכות, מגלה גבורה עליונה, כלומר שמגלה החכמה שבקו שמאל דז"א, שנקרא גבורה, והממשלה של הקב"ה, ז"א. ואת הצדק הזה המשיל על כל העולמות, להנהיג אותם ולתקן אותם כראוי. וע"כ כתוב, ייתן לפניו גויים ומלכים יַרְד, כי כל מלכי העולם נמצאים ברשות של הצדק הזה. כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק.

.252 צדק יקראהו לרגלו. מי קרא למי? האם מזרח לצדק או צדק למזרח? צדק קורא תמיד למראה המאירה, ז"א, הנקרא מזרח, ואינו שוקט לעולם. וצדק עומד תמיד לרגליו, כי המלכות מלבישה נה"י של ז"א, הנקראים רגליים, שאינה סרה משם, וקוראת ואינה שוקטת. כמ"ש, אלקים אַל דוֹמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אֵל.

ועתה, אמר רבי שמעון, הקב"ה האיר לנו הדרך הזו בזכות אלעזר בני, שהוא קורא לאור העליון ואינו שוקט. אשרי חלקם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב.

אלקים אלִי אתה אשחֲרֶך

מהד' 21 כר'. כרך י. דף פג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף פג.

.253 כתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. מהו השינוי מכל שאר השבחים, שאינו אומר באיזה מקום שיבח אותם דוד המלך, וכאן אומר, בהיותו במדבר יהודה? אלא לא זה בלבד, כי יש ג"כ הכתוב, בשנותו את טעמו לפני אבימלך. וכן הכתוב, בבוא הזיפים. וכן כולם. להראות לכל בני העולם שבחו של דוד, שאע"פ שהיה בצער והיו רודפים אחריו, היה משתדל לומר שירות ותשבחות להקב"ה.

.254 ואע"פ שהיה אומר ברוח הקודש, הרי רוח הקודש לא היה שורה עליו, עד שהיה משתדל שישרה עליו. וכן בכל מקום אינו שורה רוח הקודש מלמעלה, עד שיעורר אותו האדם מלמטה. ודוד, אע"פ שהיו רודפים אחריו, והיה בצער, לא היה עוזב השירות והתשבחות מפיו, ולא הפסיק לשבח לאדונו על כל.

.255 מזמור לדוד, מורה שתחילה שָׁרה עליו רוח הקודש ואח"כ אמר שירה. לדוד מזמור, מורה שתחילה אמר שירה, ואח"כ שָׁרה עליו רוח הקודש. וכאן שָׁרה עליו רוח הקודש תחילה, כיוון שאומר מזמור לדוד. האם משמע שהיה בלי השתדלות? אלא שאם לא היה מכוון עצמו תחילה, לא היה שורה עליו רוח הקודש.

.256 מזמור, זהו רוח הקודש, שנקרא מזמור. נקרא כך, משום שהמלכות, שהיא רוח הקודש, משבחת תמיד למלך העליון, לז"א, שבכל זמן היא משבחת ומזמרת ואינה שוקטת. כיוון שבא דוד, ומצא הגוף של המלכות, הו"ק שלה, מתוקן כראוי, ושרתה עליו, היה מגלה בעוה"ז לשַׁבֵּח ולזמר למלך, לז"א. והכול כדי שיתוקן עוה"ז, כעין של מעלה.

.257 לדוד, איש שלם בתיקוניו, איש מתוקן, איש צדיק. דוד לא השתנה לעולם, שהיה שווה הן בשעת נחת והן בשעת צער. בהיותו במדבר יהודה, זהו שבחו של דוד, אע"פ שהיה בצערו, אע"פ שהיו רודפים אחריו, היה משבח ומזמר לה'. ואמר שבח שהוא גדול ומכובד.

.258 והמעלה של השבח היא כמ"ש, אלקים אלִי אתה אֲשַׁחֲרֶךָ. אלקים הוא סתם, אלקים של הכול. כיוון שאמר, אלקים, למה אמר, אלִי? זה מורה על מדרגה שלו. כי שלוש מדרגות יש כאן: אלקים, אלי, אתה. ואע"פ שהן ג' שמות, הן מדרגה אחת, אלקים חיים. אלקים, למעלה בבינה, הנקראת אלקים חיים. אלי, קצה השמיים עד קצה השמיים, ז"א. אתה, מדרגה שלו, מלכות. ואע"פ שהכול אחד ובשם אחד עולה בפשוטו של הכתוב, עכ"ז רומזים על ג' מדרגות.

.259 אשחרך, שהתקין האור המאיר בשחרות, אור החכמה שבשליטת השמאל בנקודת השורוק, שמטעם חיסרון של חסדים אינה יכולה להאיר, ונקרא משום זה אור שחור. כי האור הנמצא בשחרות אינו מאיר עד שמתקנים אותו למטה, כלומר, מעלים מ"ן וממשיכים חסדים שהחכמה תתלבש בהם, ואז מאירה.

ומי שמתקן אור השחור הזה, אע"פ שהוא שחור, זוכה לאור הלבן המאיר, שזהו האור של המראה המאירה, ז"א. וזה הוא אדם הזוכה לעוה"ב.

.260 ומשחריי ימצאונְני. ומשחריי, שמתקנים האור של משחריי, אור השחור. ימצאונני, לא כתוב ימצאוני, אלא ימצאונני, שזה מורה, שזוכה לשני אורות, לאור שחרות השחור, החכמה שבמלכות, שאינה מאירה מחוסר חסדים, ולאור הלבן המאיר, שהוא ז"א, המלביש החכמה שבמלכות עם חסדים והיא מאירה.

ונמצא שזכה למראה שאינה מאירה, המלכות, ולמראה המאירה, ז"א. וזהו ימצאונני, שני אורות. וע"כ אמר דוד, אשחרך, כי התקין אור השחרות השחור, המלכות, שיאיר עליו אור הלבן המאיר, ז"א, שהחכמה שבמלכות תתלבש בחסדים דז"א, ואז המלכות מתוקנת ומאירה.

.261 צָמאה לך נפשי, כָּמַה לך בשרי. כמי שרעב לאכול וצמא לשתות. בארץ צייה ועייף בלי מים. המלכות בשליטת השמאל, שהוא אור שחור, מחמת חיסרון של חסדים, מים, שאז היא מדבר ולא מקום יישוב, ואינה מקום קדוש, ומשום זה נבחנת למקום בלי מים.

וע"כ תיקן אותה דוד והמשיך לה מים מז"א. כמ"ש, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך. כי הרעב והצימאון גורם להעלות מ"ן, ולהמשיך חסדים מז"א, ולהלביש האור השחור של המלכות, ואז חוזרת לקדושה ומאירה.

וייקחו לי תרומה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף פו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף פו.

.262 וייקחו לי תרומה מאת כל איש. משה, בשעה שהקב"ה הראה לו מעשה המשכן, היה קשה לפניו ולא יכול לעמוד בו. ועתה יש לשאול כאן, אם הקב"ה נתן תרומה, המלכות, למשה בלבד, איך נתן אותה לאחר, ואמר, שלבני ישראל ייקחו תרומה זו?

.263 אלא ודאי שנתן אותה למשה, ולא נתן אותה לאחר. ודומה למלך, שהיה בתוך עמו, ולא הייתה המלכה עם המלך. כל זמן שהמלכה לא הייתה עם המלך, אין העם קובע שיישאר אצלם, והם אינם יושבים לבטח. כיוון שבאה המלכה, שמחים כל העם ויושבים לבטח.

כך בתחילה, אע"פ שהקב"ה עשה להם ניסים ואותות ע"י משה, עוד לא היו קובעים העם, שהקב"ה יהיה עימהם. כיוון שאמר הקב"ה, וייקחו לי תרומה ונתתי משכני בתוככם, מיד קבעו כולם, שהקב"ה יהיה עימהם ושמחו בעבודת הקב"ה. כמ"ש, ויהי ביום כַּלׂת משה, שירדה כלַת משה לארץ. כי ע"כ כתוב כלׂת בחוסר ו', להורות על הכלה העליונה, המלכות, שירדה לארץ לשרות בישראל.

.264 ויהי, בכל מקום הוא לשון צער. למה כתוב כאן, ויהי ביום? אלא ביום שהשכינה ירדה לארץ, נמצא עליה מקטרג, וכיסה עליה חושך ואפלה, כדי שלא תרד. 1500 ריבּוא (15,000,000) מלאכים מקטרגים נמצאו עליה, כדי שלא תרד.

ירידת השכינה למטה לשרות על ישראל, הוא בגילוי הארת החכמה שבה. ונבחנת ירידתה למטה, כמו המשכת החכמה מלמעלה למטה, הנמשכת רק ע"י שליטת קו שמאל בלי ימין. וע"כ נמצא אז מקטרג עליה, שכיסה אותה בחושך ובאפלה, הבא עם שליטת השמאל.

1500 ריבוא מלאכים מקטרגים, הם הנמשכים מקו ומחצי קו השמאליים של הג"ר. כי ג' הקווים הם 3000 ריבוא (30,000,000). נמצא קו השמאל אלף ריבוא (10,000,000). וחצי קו האמצעי 500 ריבוא (5,000,000). וזה מורה, שהן הדינים של שמאל והן הדינים של קו אמצעי נגלו עליה, להסתיר הארת החכמה שבה, שלא תוכל לרדת למטה.

.265 בזמן ההוא נמצאו כל קבוצת מלאכים העליונים לפני הקב"ה. אמרו לפניו, ריבון העולם, כל זיו וכל אור שלנו הוא בשכינת כבודך, ועתה תרד אל התחתונים, שתתפשט הארת החכמה שבה מלמעלה למטה, שאז ייחשך אורה.

בשעה ההיא התחזקה השכינה, שהתייחדה עם ז"א, ונכללה בהכרעה שלו, שהארת השמאל בכל מקום לא תאיר אלא מלמטה למעלה. ואז שברה החושך והאפלה, כמי ששובר חניתות חזקות, מזיקים גדולים, וירדה לארץ.

כיוון שראו כולם זה, פתחו ואמרו, ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי, ששברה כמה חניתות וכוחות חזקים, וירדה לארץ ושלטה בכל. וע"כ כתוב, ויהי, שמורה על צער, שקיבלו כמה צבאות ומחנות מלאכים ביום שכּלת משה ירדה לארץ.

.266 משום זה לא כתוב, וייקחו לי ותרומה, אלא, וייקחו לי תרומה, להראות שהכול אחד בלי פירוד. שהשכינה, הנקראת תרומה, אחד עִם לי, בלי פירוד, ומעשה המשכן כעין של מעלה, זה כנגד זה, לכלול השכינה בכל הצדדים למעלה ולמטה. כאן בעוה"ז, מעשה המשכן, הוא כמעשה הגוף, שיהיה ראוי לכלול רוח בתוכו, שזוהי השכינה, שנכללה למעלה ולמטה, והיא רוח הקודש.

.267 לעולם נמשכת השכינה ונכנסת בתוך הגוף, המשכן, שישרה המוח בתוך הקליפה, שהמשכן והכלים שלו הם כמו קליפה אל השכינה, שהיא המוח, הכול כמו שראוי. ורוח הקודש הזה, השכינה, נעשה בתוך הגוף, שיכלול בתוכו רוח אחר עליון דק המאיר, ז"א, המתלבש בתוך השכינה. והכול מתאחד כך ונכלל זה בזה, ונכנס זה בתוך זה, עד שמתאחדים ומתלבשים בעוה"ז, שהיא קליפה אחרונה בחוץ.

כל עליון מתלבש בתחתון. העליון כמו מוח והתחתון קליפה אליו, עד שהתחתון ביותר מתלבש בקליפות הטמאות ממש. וגם הקליפות הן זה בתוך זה עליון בתחתון, עד שהתחתון האחרון מהקליפות מתלבש בתוך כדור הארץ של עוה"ז. ונמצא עוה"ז קליפה אחרונה מחוץ לכולם.

.268 הקליפה החזקה של הטומאה היא בפנים הקליפה של עוה"ז, כמו האגוז, שהקליפה שמבחוץ אינה חזקה. הקליפה הירוקה שעל האגוז, שהיא רכה. הקליפה שהיא מבפנים ממנה, היא קליפה חזקה קשה כעץ. כן כדור הארץ עצמו היא קליפה קלה, והקליפה שבתוכה היא הקליפה הקשה.

אף למעלה הוא כך, הקליפה הקשה הוא רוח אחר השולט בגוף. לִפְנים ממנו יש קליפה קלה. ולפנים ממנו הוא המוח, שהוא השכינה, שהוא הנפש. ובתוכה ז"א, הרוח.

פתיחה וכיסוי קל שעל ארץ הקדושה

[פתיחו וחופאה קלישא דעל ארעא קדישא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף פח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף פח.

.269 בארץ הקדושה מיתקן הכול באופן אחר. כי הקליפה הקשה, המתלבשת בתוך הארץ, נשברת ממקום ההוא ואינה שולטת בה כלל. כי הקליפה הקשה נשברת והולכת ומתפתחת מצד זה ומצד זה, עד שנעשה שם פתח. הארות הקווים מצד ימין ומצד שמאל שוברות הקליפה הקשה הסותמת, ונעשה פתח במקומה לקבל האורות.

.270 פתיחה היא בארץ הקדושה, בכל זמן שעובדים עבודה כראוי. כיוון שישראל גרמו העוונות, הקליפה הקשה שמצדדי הפתיחה, נמשכת חזרה לצד זה ולצד זה, עד שהתקרבו צדדי הקליפה יחד. וזה היה רק בזמן החורבן. כיוון שסתמה הקליפה את המוח, אז שולטת הקליפה על ישראל, ודוחה אותם לחוץ ממקום הזה.

.271 עכ"ז, אע"פ שדחתה אותם לחוץ, אינה יכולה הקליפה הקשה לשלוט במקום הקדוש, בארץ הקדושה, כי אינו מקומו. א"כ כיוון שהקליפה אינה יכולה לשלוט במקום הקדוש, למה עומד חָרֵב? שהרי אין חורבן בעולם אלא מצד הקליפה הקשה.

.272 אלא כשנחרב, לא נחרב אלא מהצד של הקליפה הקשה, בשעה שסתם המוח, והקב"ה עשה, שלא תשלוט הקליפה הקשה על המקום הזה. וכשהקליפה דחתה את ישראל ממנו, אז הקליפה ההיא חזרה ונפתחה כבתחילה. ומשום שהעם הקדוש לא היו שם, כי היו בגלות, התכסה על הפתיחה ההיא כיסוי קדוש של פרוכת קלה לשמור המקום ההוא, שהקליפה הקשה לא תסתום אותו, והכיסוי אוחז בכל צדדיו לשומרו.

.273 שיהיה משחת קודש על הארץ כבתחילה, אינו יכול להיות, כי הכיסוי הקל נאחז שם שלא יירד למטה, כי העם הקדוש אינו שם. וע"כ לא נבנה החורבן מיום שנחרבה הארץ.

והקליפה הקשה אינה יכולה לשלוט, כי הכיסוי הקל אוחז בכל צדדיו בפתיחה, שלא תשלוט שם הקליפה, ולא תסתום את המוח, כי הכיסוי הקל, מהמשכה של פרוכת הקדוש שלמעלה, שומר אותו מקום.

.274 משום זה, כל אלו הנשמות של שאר העמים הדרים בארץ, כשיוצאות מהעולם, הארץ אינה מקבלת אותן ודוחה אותן לחוץ, והולכות ומשוטטות ומתגלגלות בכמה גלגולים עד שיוצאות מכל הארץ הקדושה, וסובבות עד שמגיעות אל הצד שלהן בטומאה שלהן. וכל אלו נשמות ישראל הנפטרות שם, עולות, והכיסוי הקל מקבל אותן, ונכנסים לקדושה עליונה. משום שכל מין הולך אל מינו.

.275 ונשמות ישראל הנפטרות בחוץ לארץ, ברשות הקליפה הקשה, כל אחת הולכת וסובבת ומתגלגלת עד ששבה למקומה ונכנסת למקום הראוי לה. אשרי חלקו, מי שנשמתו יוצאת ברשות קדושה, בפתיחה שבארץ הקדושה.

.276 מי שנשמתו יוצאת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא, אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל. וע"כ כתוב, כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי, ולא תטמא את אדמתך. משום שבלילה ניתנה רשות לרוח הטומאה לשוטט, ואע"פ שניתנה להם רשות, לא ייכנסו בארץ הקדושה, אלא אם מוצאים שם כלי להיכנס בו, גופו של מת.

.277 איברים וּפְדָרים הנשרפים בלילה על המזבח, לזון מן העשן שלהם מינים אחרים, הס"א, אין הפירוש שנכנסים בארץ להיזון מן העשן ולא להמשיכם לארץ, אלא להיפך, כדי שלא תשלוט הס"א בתוך הארץ, ולא יהיו נמשכים להיכנס לשם. ומשום זה העשן מהאיברים ומהפדרים, היה עולה בדרך עקום ומתגלגל לחוץ לארץ. והולך בחיפזון עד שנכנס לנקב בצד צפון, ששם מדורים של כל הס"א, ושם נכנס העשן, וכולם ניזונים שם.

.278 העשן של קורבנות העולה ביום, היה עולה למקומו למעלה בדרך ישר, וניזון ממנו מי שניזון, כמ"ש, לריח ניחוח אישֶה לה'. ומהפתיחה מהנקב שבצד צפון ניזונים כל צדדי הקליפה הקשה, שמחוץ לארץ הקדושה, וניזונים מהעשן הגס של האיברים והפדרים.

.279 גופיהם של הצדיקים, שלא נמשכו בעוה"ז אחר הנאות ותאוות של הקליפה הקשה, אינה שולטת עליהם רוח הטומאה כלל, כי לא השתתפו עימו כלום בעוה"ז. וכמו שהגוף של הרשעים נמשך בעוה"ז אחר הקליפה הקשה ואחר הנאות ותענוגים שלו ותיקונים שלו, כך הוא נטמא אחר שיצאה נשמתו ממנו.

.280 גופיהם של הצדיקים, שאינם מתענגים בעוה"ז אלא מתענוג של מצווה וסעודות של שבתות וחגים וזמנים, רוח הטומאה אינו יכול לשלוט עליהם, כי לא התענגו משלו כלום. ומשום שלא לקחו משלו, אין לו רשות עליהם. אשרי מי שלא נהנה משלו כלום.

.281 מי שנשמתו יוצאת מחוץ לארץ הקדושה, והגוף נטמא ברוח הטומאה, רוח הטומאה נבלע בתוכו עד שחוזר לעפר. ואם גוף, שנבלע בו רוח הטומאה, מעלים אותו להיקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבואו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שׂמתם לתועבה. ארצי, שלא שלט עליה רוח הטומאה בגוף שלכם, שנבלע בו רוח הטומאה, שאתם מביאים לקבור אותו בארצי. אתם מטמאים אותה להיטמא בו בגוף הטמא. אם לא שעשה הקב"ה רפואה לארץ, כי כיוון שנרקב הגוף, מנשב הקב"ה רוח מלמעלה, ודוחה רוח הטומאה לחוץ, כי הוא חס על הארץ.

.282 על גופו של יוסף לא שלט רוח הטומאה לעולם, אע"פ שנשמתו יצאה ברשות אחרת, בחוץ לארץ. משום שלא נמשך בחייו אחר רוח הטומאה. ועכ"ז לא רצה שיעלו את גופו להיקבר בארץ הקדושה, אלא אמר, והעליתם את עצמותיי, ולא גופי.

.283 יעקב לא מת, וגופו מתקיים תמיד בקיומו. ולא פחד מס"א, כי מיטתו הייתה שלמה בשלמות אור העליון, בהארת י"ב שבטים ובשבעים נפש. משום זה לא ירא מפני הס"א, שלא יכול לשלוט עליו.

ועוד, שהוא גוף של הצורה העליונה, מרכבה לת"ת, ויופיו נאחז בכל הצדדים, וכל אלו האיברים של אדה"ר היו נאחזים בו. וע"כ כתוב, ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים, כלומר גוף שלם. וע"כ, ויחנטו הרופאים את ישראל, שגופו יהיה נמצא בקיום. וכך צריך להיות. שאר בני העולם, שנשמתם יצאה בארץ הקדושה, ניצלים הנפש והגוף מהכול.

נר"נ

מהד' 21 כר'. כרך י. דף צג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף צג.

.284 שלושה שמות נקראת הנשמה של האדם, שהן נר"ן. וכולן כלולות זו בזו, ובשלושה מקומות נמצא כוחן. נפש נמצאת בתוך הקבר, עד שהגוף נרקב בעפר, ובזה היא מתגלגלת בעוה"ז, להימצא בין החיים ולדעת הצער שלהם. ובשעה שנצרכים היא מבקשת רחמים עליהם.

.285 רוח נכנס בגן עדן הארץ, ומצטייר שם בצורה של הגוף מעוה"ז, במלבוש אחד שמתלבש שם. ונהנה שם הנאות וחמודות שבזיו שבגן. ובשבת ובר"ח ובזמנים, הוא עולה למעלה, לגן העדן העליון, ונהנה שם וחוזר למקומו. כמ"ש, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתָנה. תשוב, כלומר בזמנים האלו.

.286 נשמה עולה מיד למקומה, למקום שיצאה משם, למלכות, שממנה נולדת הנשמה. וזוהי שבשבילה האירה הנר, המלכות, להאיר למעלה. כי נשמות צדיקים עולות למ"ן לז"א ולמלכות, ומזדווגים על ידיהן.

נשמה זו אינה יורדת למטה לעולם. בנשמה זו נכללת מי שנכללת, המלכות, מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה. כי המלכות נכללת מנשמות הצדיקים. וכל עוד שהנשמה אינה עולה להתקשר בכיסא, עולם הבריאה, הרוח אינו מתעטר בגן עדן הארץ, והנפש אינה מתיישבת במקומה. כיוון שהנשמה עולה, יש מנוחה לכולם, שבאים על מקומם.

.287 וכשנצרכים רחמים לבני העולם, כשהם בצער והולכים להתפלל על בית הקברות, הנפש הזו מתעוררת והולכת ומשוטטת ומעוררת לרוח, ורוח מתעורר לאבות, ועולה ומעורר את הנשמה, ואז הקב"ה מרחם על העולם.

ואע"פ שביארו דברים אלו של הנשמה באופנים אחרים, שהנפש בעשיה, הרוח ביצירה, והנשמה בבריאה, כולם עולים במשקל הזה, וזהו בירורו של הדבר.

.288 וכשהנשמה מתעכבת מלעלות למקומה, הרוח הולך ועומד בפתחו של גן העדן התחתון, ואין פותחים לו פתח. והולך ומשוטט, ואין מי שישגיח בו. הנפש הולכת ומשוטטת בעולם, ורואה את הגוף מעלה תולעים, ובדין של הקבר, בחיבוט הקבר, ומתאבלת עליו. והכול הוא בעונש, עד שהנשמה מתקשרת במקומה למעלה, ואז כולם מתקשרים במקומם.

.289 משום שכל השלושה הם קשר אחד, כעין של מעלה בנר"נ, שהם מלכות ז"א ובינה דאצילות, שכולם אחד וקשר אחד:

נפש, המלכות, אין לה אור מעצמה כלום, וזוהי שמשתתפת בגוף אחד, שהוא ג' עולמות בי"ע, שהמלכות מתלבשת בהם כנשמה בגוף, לענג אותו ולזון אותו בכל מה שצריך. כמ"ש, ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. ביתה, זהו הגוף, שהיא מזינה אותו. ונערותיה, האיברים של הגוף, הספירות דבי"ע.

.290 רוח, הרוכב על נפש ושולט עליה, ומאיר לה בכל מה שהיא צריכה, הוא ז"א. והנפש היא כיסא לרוח הזה. נשמה, שהוציאה והאצילה לרוח הזה, ושולטת עליו, ומאירה לו באור החיים, היא בינה. ורוח תלוי בנשמה ומאיר ממנה באור שמאירה לו. נפש תלויה ברוח ומאירה ממנו וניזונה ממנו. וכולם קשר אחד.

.291 הנשמה העליונה, בינה, אינה עולה לתוך המעיין של עתיק דעתיקין סתום מכל סתומים, שהוא א"א. שבקטנות, הבינה יצאה מראש א"א, ולעת גדלות חוזרת לראש א"א, אל המקום שיצאה משם. ומתמלאת אור ממנו, משום שאינו פוסק מלהאיר.

וכל עוד שהנשמה לא חזרה למקומה, הרוח הזה אינו נכנס בגן עדן, שהוא הנפש, המלכות. ולעולם הרוח אינו שורה אלא בגן עדן, כי ז"א ומלכות מזדווגים זה בזה, והנשמה למעלה. גם הנפש, המלכות, אינה מתיישבת במקומה בתוך הגוף למטה, שהוא בי"ע, כל עוד שהנשמה לא חזרה למקומה למעלה.

.292 כעין זה, הכול מתחלק כך באדם למטה. ואע"פ שנר"נ שבאדם כולם קשר אחד, הנשמה עולה למעלה בנביעה של הבאר, ביסוד דמלכות. הרוח נכנס בגן העדן התחתון, כעין של מעלה, שז"א נכנס בגן עדן דאצילות, המלכות. הנפש מתיישבת בתוך הקבר.

ואם הנפש למעלה, שהיא המלכות, מתיישבת ג"כ בתוך הגוף בקבר. איפה הוא קבר למעלה? אלא בתוך הקליפה הקשה. כי במלכות כתוב, רגליה יורדות מוות, שמתלבשת בסיומה בתוך הקליפה הקשה, שהיא בחינת מוות וקבר. וע"כ נפש כעין זה למטה. והכול זה כעין זה. ומשום זה בשלוש מדרגות מתחלקות הנשמה, נר"נ, והם קשר אחד וסוד אחד.

.293 ובכל זמן שהעצמות עוד נמצאות בקבר, טרם נרקבו, נפש נמצאת שם. וכאן סוד ליודעים דרך האמת, ליראי חטא: בשעה שהנשמה מתעטרת למעלה בתוך עטרה הקדושה, המלכות, והרוח עומד באור העליון, בשבת ובר"ח ובזמנים, הנפש הזו, בשעה שהרוח יורד מתוך אור העליון לדור בגן עדן ומאיר ומתנוצץ, עומדת הנפש בתוך הקבר ומתלבשת בצורה שהייתה לגוף מתחילה. וכל העצמות עולות בצורה ההיא, ומשבחות ומודות להקב"ה, כמ"ש, כל עצמותיי תאמרנה, ה' מי כמוך. לא כתוב, אומרות, אלא, תאמרנה, בקבר.

.294 אם הייתה ניתנת רשות לעין לראות, הייתה רואה בליל כניסת השבת ובלילה של ר"ח והזמנים, כצורות על הקברים, המודות ומשבחות להקב"ה. אבל הכסילות של בני אדם מעכבת אותם מלראות, ואינם יודעים ואינם משגיחים על מה הם נמצאים בעוה"ז, ואינם דואגים להשגיח בכבוד המלך העליון בעוה"ז, ומכ"ש להשגיח בכבוד עולם העליון, ועל מה עומד, ואיך מתפרשים הדברים.

.295 ביום רה"ש, שהעולם נידון וכיסא הדין עומד אל מלך העליון לדון העולם, כל נפש משוטטת ומבקשת רחמים על בני אדם החיים. בליל מוצאי יום הדין, הן הולכות ומשוטטות לשמוע ולדעת, מהו הדין שנידון העולם. ולפעמים הן מודיעות בחיזיון אל החיים, כמ"ש, בַחלום חֶזיון לילה בִּנְפול תרדמה על אנשים בתנומות עלֵי משכב. אז יִגלה אוזן אנשים, ובמוֹסָרם יחתום. מוסרם, זוהי הנפש, שעומדת וקובעת דברים לבני אדם, שיקבלו מוסר, שמודיעה להם גזר דינם בחזיון לילה, ואז הם ישובו בתשובה.

.296 בלילה האחרון של החג, שיוצאים פסקי הדין מבית המלך, והצל הוסר מבני אדם העומדים להיגרע מעוה"ז, אז הנפש הולכת ומשוטטת למעלה. והממונה המשגיח על החקיקה בחותם בכתב מפרשׁ על פסקי הדין, ושמו יְדוּמיעָם, הפוקד את הכתב של אור החקוק, ובתוך מראות עליונות יורד בלילה, ואלפים ורבבות עימו, ולוקחים את הצל מכל אחד שנידון למוות, ומעלים אותו למעלה.

.297 נפש הולכת ומשוטטת ורואה את הצל, ויודעת מי שעתיד למות, וחוזרת למקומה אל הקבר, ומכריזה לשאר המתים, פלוני בא אלינו. אם הוא צדיק וטוב, כולם שמחים. ואם לא, כולם אומרים אוי.

כשמעלים הצל ההוא, מעלים אותו אל עבד הנאמן ששמו מט"ט, והוא לוקח הצל אצלו ומעלה אותו למקומו, כמ"ש, כעבד ישאף צל.

כי הנשמות נולדות מזו"ן, ונמשך לכל נשמה עם לידתה צל מז"א, כמ"ש, בצילו חימדתי וישבתי ופִריו מתוק לחִכּי. ז"א הוא עה"ח, וע"כ תלוי כל החיים בצל הנמשך ממנו. וע"כ בשעה שהאדם נידון למוות, לוקחים ממנו אותו הצל, ומלאך מט"ט משיבו למקומו, לז"א.

.298 מהשעה ההיא והלאה נתקן מקום לנשמה של האדם ביסוד דמלכות דאצילות, ומקום לרוח בגן העדן התחתון, ומקום לנפש לנוח וליהנות בשעה שמשוטטת והולכת. כי יש נפש שאין לה מנוחה, ויש נפש שתתכלה עם הגוף.

.299 נפש זו שאין לה מנוחה, כתוב בה, ואת נפש אויביךָ יקַלעֶנה בתוך כף הקלע. שהיא משוטטת ומתגלגלת בכל העולם, ואין לה מנוחה ימים ולילות. וזהו העונש הקשה יותר מכל.

ואותה הנפש שתִכְלה עם הגוף, היא כָּלְתה ממקום אחר, כמ"ש, ונכרתה הנפש ההיא מלפניי, אני ה'. מלפניי, שאינו שורה עליה הרוח, לכן אין לה חיבור במה שלמעלה, ואינה יודעת כלל מאלו הדברים שבעולם ההוא. וזוהי נפש כבהמה.

.300 נפש שיש לה מנוחה, כשהולכת ומשוטטת, פוגשת בממונה ידומיעם, ובשוטרים שלו, ולוקחים אותה ומעלים אותה בכל פתחי גן עדן, ומראים לה כבוד הצדיקים, וכבוד רוח שלה. והיא מתדבקת ברוח, במנוחה בתוך הלבוש של הרוח, ואז יודעת בדברי העולם העליון.

.301 וכשהרוח עולה להתעטר בנשמה העליונה למעלה, נפש מתקשרת ברוח, ומאירה ממנו, כמו הלבנה כשמאירה מהשמש, והרוח מתקשר בנשמה, ונשמה מתקשרת בתוך סוף המחשבה, כלומר, בסוף האצילות, שנקרא כולו מחשבה, חכמה, כי אבי"ע הם חו"ב תו"מ. והמחשבה היא הנפש שלמעלה, המלכות דאצילות, שנקראת נפש.

.302 ונפש, המלכות דאצילות, מתקשרת ברוח העליון, ז"א, ורוח מתקשר בנשמה העליונה, בינה, ונשמה מתקשרת בא"א, וא"א בא"ס. ואז היא נחת לכל, וקשר הכול למעלה ולמטה, הכול אחד ובאופן אחד.

.303 ואז היא מנוחת הנפש למטה. ועל זה כתוב, והייתה נפש אדנ"י צרורה בצרור החיים, אֵת ה' אלקיך. שצרורים וקשורים באופן אחד. אֵת, מלכות דאצילות. שהנפש קשורה ברוח שבגן העדן התחתון, והרוח בנשמה שבמלכות דאצילות. זה כעין זה, שנר"נ של האדם כעין נר"נ דאצילות.

.304 כשיורדת הלבנה, המלכות, נפש העליון דאצילות, מאירה מכל הצדדים, מאירה לכל המרכבות ומחנות המלאכים שבבי"ע, ועושה אותם גוף אחד שלם, המאיר באור זיו העליון. כך יורדת נפש התחתון של האדם, מאירה מכל הצדדים מתוך הארת הנשמה, ומתוך הארת הרוח. ויורדת ומאירה לכל המרכבות והמחנות, שהם איברים ועצמות של גוף האדם, ועושה אותם גוף שלם המאיר באורו.

.305 כמ"ש, והשׂביע בצַחצחוֹת נפשךָ. נפשך, הנפש שלך. ואח"כ, ועצמותיךָ יחֲליץ, שהנפש מאירה בעצמות, ועושה מהם גוף שלם, שמאיר באור. והוא קם ומודה ומשבח אל הקב"ה, כמ"ש, כל עצמותיי תאמרנה, ה' מי כמוך. וזהו מנוחת הנפש ודאי מכל הצדדים.

.306 אשריהם הצדיקים, היראים מריבונם בעוה"ז, לזכות בשלוש מנוחות, נר"נ, לעוה"ב. אמר רבי שמעון, אשריכם אתם בניי, ואשריני, שעיניי ראו בכך, שכמה מקומות עליונים מיתקנים לנו ומאירים לנו לעוה"ב.

שיר המעלות, הבוטחים בה'

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ק

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ק.

.307 שיר המעלות. הבוטחים בה' כהר ציון לא יימוט, לעולם יישב. אלו הן מדרגות קדושות עליונות מצד גבורות עליונות שבבינה, והן כעין הלוויים למטה, שהם במעלות, מדרגות על מדרגות. בעניין חמישים שנה שכתוב בהם, מִבֶּן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה, הרומז על חמישים שערי בינה. וזהו שיר המעלות, הבוטחים בה'. כהר ציון, אלו הם הצדיקים הבוטחים בו בזכות מעשיהם הטובים.

.308 וצדיקים ככפיר יבטח. הרי הצדיקים אינם בוטחים במעשיהם כלל, ותמיד הם יראים, כאברהם, שכתוב בו, ויהי כאשר הקריב לבוא מצריימה. כיצחק, שכתוב בו, כי ירא לאמור אשתי. כיעקב, שכתוב בו, ויִירא יעקב מאוד ויֵצר לו. ואם אלו לא בטחו במעשיהם, כש"כ שאר צדיקי העולם. א"כ איך כתוב כאן, וצדיקים ככפיר יבטח?

.309 אלא ודאי ככפיר כתוב, כי מכל אלו שמות של האריה, לא כתוב אלא כפיר. ולא כתוב לא אריה, ולא שחל, ולא שחץ, אלא כפיר, שהוא החלש והקטן שבכולם, שאינו בוטח בכוחו, אע"פ שהוא חזק. כך הצדיקים אינם בוטחים במעשיהם עתה, אלא ככפיר, אע"פ שיודעים שכוח מעשיהם הטובים הוא חזק, אינם בוטחים אלא ככפיר, ולא יותר.

.310 משום זה כתוב, הבוטחים בה' כהר ציון. לא ככפיר, ולא כאריה, ולא ככל השמות שלו, אלא, כהר ציון. כמו שהר ציון הוא חזק ולא יימוט לעולם. אף לעת"ל יהיו כהר ציון, ולא כמו עתה שאינם בוטחים אלא ככפיר, המתיירא ואינו בוטח בכוחו. ואתם בני קדושים עליונים, הביטחון שלכם הוא כהר ציון. אשריכם בעוה"ז ובעוה"ב.

.311 הלכו החברים. כשהגיעו לעיר, חשך הלילה. אמר רבי שמעון, כמו שהיום הזה האיר לנו לזַכּוֹתינו לעוה"ב. אף כך, הלילה הזה יאיר לנו לזכותינו לעוה"ב, ולעטר בלילה הזה הדברים שאמרנו ביום, לפני עתיק יומין. כי יום שלם כזה לא יימצא בכל הדורות האחרים. אשרי חלקינו בעוה"ז ובעוה"ב.

.312 נכנסו לבית, לנו עד שנחלק הלילה. כיוון שנחלק הלילה, אמר רבי שמעון לחברים, עתה הוא הזמן לעטר המרכבה הקדושה למעלה בהשתדלות שלנו. אמר לרבי יוסי, אתה, שלא נשמע דבריך בינינו ביום הזה, אתה תהיה ההתחלה להאיר הלילה, כי עתה עת רצון להאיר למעלה ולמטה.

שיר השירים אשר לשלמה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קא.

.313 שיר השירים אשר לשלמה. שירה זו העיר שלמה המלך כשנבנה ביהמ"ק, והעולמות כולם נשלמו למעלה ולמטה בשלמות אחת. שירה זו נאמרה כשנבנה ביהמ"ק, ונאמרה בשלמות, כאשר הלבנה, המלכות, התמלאה בשלמות, וביהמ"ק נבנה כעין של מעלה. בשעה שנבנה ביהמ"ק למטה, לא הייתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כביום ההוא.

.314 המשכן שעשה משה במדבר, שתרד השכינה לארץ, ביום ההוא משכן אחר הוקם למעלה, המשכן של נער מט"ט, ולא יותר גבוה. המשכן הוא בניין המלכות בערך מוחין דו"ק, וביהמ"ק הוא המלכות במוחין פב"פ. וכשהמלכות במוחין דו"ק, שומר אותה מט"ט. וע"כ נקראת אז משכן של מט"ט.

בית ראשון כשנבנה, נבנה עימו בית ראשון אחר, המלכות, במעלת הבינה, והתקיים בעולמות כולם, והאיר לכל העולמות, והתבשם העולם, ונפתחו כל המַסגֵרים העליונים להאיר, ולא הייתה שמחה בכל העולם כביום ההוא. אז פתחו העליונים והתחתונים ואמרו שירה, שזהו שה"ש, שירה שהמנגנים מנגנים להקב"ה.

.315 דוד המלך אמר, שיר המעלות. שלמה המלך אמר, שיר השירים. מה בין זה לזה, האם משמע שהכול אחד? אלא ודאי הכול אחד, אבל בימי דוד המלך לא היו כל אלו המנגנים מתוקנים במקומם לנגן כראוי, שביהמ"ק עוד לא נבנה, וע"כ לא נתקנו למעלה במקומם. כי כמו שיש תיקוני משמרות בארץ, כן יש ברקיע. ועומדים אלו כנגד אלו. והמשמרות למטה עוד לא נתקנו כראוי, כי לא נבנה ביהמ"ק.

.316 וביום שנבנה ביהמ"ק, נתקנו על מקומם המשמרות, והנר, המלכות, שלא האיר, התחיל להאיר. ושירה של שה"ש נתקנה למלך העליון, מלך שהשלום שלו, ז"א. והשבח הזה נעלה יותר מכל השבחים הראשונים. היום שנגלה השבח הזה בארץ, היום ההוא נמצא שלם בכל. וע"כ שה"ש הוא קודש קודשים.

.317 בספרו של אדה"ר היה כתוב, ביום שייבנה ביהמ"ק, יעוררו האבות שירה למעלה ולמטה. ומשום זה אנו מוצאים ש' מאותיות גדולות בשיר השירים, שג' הענפים שלה מורים על ג' אבות. ואלו האבות הם שמעוררים השיר, לא שהם מנגנים, כי רק המלכות היא מנגנת. אלא שהם מעוררים כלפי מעלה השיר של אלו שירים הגדולים הממונים על העולמות כולם, השיר של הבינה.

.318 ביום ההוא קם יעקב השלם, ונכנס בגן עדן בשמחה למקומו. ואז גן העדן, המלכות, מתחיל לנגן, וכל הבשמים שבגן עדן מנגנים. מי גרם שירה זו ומי אמר אותה? זה יעקב גרם לה, שאם הוא לא נכנס בגן עדן, לא אמר גן העדן שירה. הרי שיעקב גרם לה, וגן העדן, המלכות, אמר אותה.

.319 שירה זו היא שירה שהיא כלל כל התורה, שירה שעליונים ותחתונים מתעוררים לה. שירה שהיא כעין של מעלה, שהיא שבת העליון, בינה. שירה שהשם הקדוש העליון, המלכות, מתעטר בשבילו. וע"כ היא קודש קודשים. משום שכל דבריה באהבה ובחדוות כל, משום שכוס של ברכה, המלכות, ניתן בימין, בחסדים. כי כיוון שניתן בימין אז כל השמחה וכל האהבה נמצאות. ומשום זה כל דבריה באהבה ובשמחה.

.320 בזמן שהימין הזה הושב לאחור, כמ"ש, השיב אחור ימינו, אז, כוס של ברכה, המלכות, ניתן בשמאל, ששם הדינים מחמת חיסרון של חסדים. כיוון שניתן בשמאל מתחילים העליונים והתחתונים לפתוח עליה קינה.

ואומרים, איכה, שהוא אותיות אֵי כה, אי כוס של ברכה, המלכות, הנקראת כה. כי המקום העליון, שהייתה יושבת בתוכו, מקום בינה, נמנע ונגרע ממנה. משום זה, שה"ש, שמצד ימין, כל דבריו אהבה ושמחה, איכה, שחסר הימין ונמצא רק השמאל, כל דבריו הם תרעומת וקינות.

.321 הרי כל שמחה וכל חדווה וכל שיר הוא מצד שמאל, כי ע"כ הלוויים, שהם מצד שמאל, מנגנים שירה. ואיך ייתכן שהוא דינים וקינות? אלא שכל שמחה הנמצאת מצד שמאל, לא נמצאת אלא בזמן שהימין מתדבק עימו, שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין, ובזמן שהימין מתעורר ומתדבק עימו, אז שמחה שבימין מטיבה ומשככת את הכעס שבשמאל.

כי כל הרוגז והדינים שבשמאל, הם מחמת חיסרון של חסדים, שמימין, וכשהכעס שוכך, ויש שמחה מצד ימין, אז שמחה שלמה באה משמאל. כי אחר שהתלבש בחסדים, מאירה גם החכמה שבשמאל, שאז השמחה שלמה.

.322 וכשהימין אינו נמצא, הכעס שבשמאל מתרבה, כי הימין אינו שוכך, ואינו מטיב, ואינו משמח. אז נאמר איכה, שהוא אותיות אי כה. כוס של ברכה שנקרא כה, מה תהיה עליה, כי יושבת בשמאל, והכעס מתרבה, ואינו שוכך? ודאי תרעומות וקינות מתעוררות.

.323 אבל שה"ש, ודאי הכוס של ברכה כבר ניתן בימין ונמסר לו. וע"כ כל האהבה וכל השמחה נמצאות. ומשום זה כל דבריו באהבה ובשמחה, ולא נמצא כך בשאר כל השירים שבעולם. ומשום זה מצד האבות התעוררה שירה זו.

.324 ביום שנגלתה בו שירה זו, ירדה השכינה לארץ, שכתוב, ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת. משום, כמ"ש, כי מָלֵא כבוד ה' את בית ה'. ביום ההוא ממש נגלה השבח של שה"ש, ואמר אותה שלמה ברוח הקודש.

.325 השבח של שירת שה"ש הוא כלל כל התורה, כלל של כל מעשי בראשית, כלל של האבות, כלל של גלות מצרים, ושל יציאת ישראל ממצרים, ושל השיר של הים, כמ"ש, אז ישיר משה, והכלל של עשרת הדיברות, וקיום של הר סיני, וכולל מזמן שהלכו ישראל במדבר, עד שבאו לארץ, ונבנה ביהמ"ק, כלל של עיטור השם הקדוש העליון באהבה ובשמחה, כלל של גלות ישראל בין העמים והגאולה שלהם, כלל של תחיית המתים עד היום שהוא שבת לה', היום שכולו שבת שלעת"ל, מה שהוא ומה שהיה ומה שעתיד להיות אח"כ ביום השביעי, באלף השביעי, כשיהיה שבת לה', הכול הוא בשה"ש.

.326 כל מי שמוציא פסוק של שה"ש ואומר אותו בבית המשתה, התורה חוגרת שק ועולה להקב"ה, ואומרת לפניו, עשוני בניך צחוק בבית המשתה. ודאי שהתורה עולה ואומרת כך. ומשום זה צריכים להישמר, ולהעלות עטרה על ראשו של האדם, מכל מילה של שה"ש.

.327 ולמה הוא בין הכתובים ולא בנביאים? מקומו בין הכתובים, משום שהוא שיר השבח של כנ"י, שהיא המלכות המתעטרת למעלה, מבינה, והמלכות היא בחינת כתובים. ומשום זה כל התשבחות שבעולם, אינן עולות לרצון לפני הקב"ה כשבח הזה.

.328 שיר השירים אשר לשלמה. שיר הוא אחד, השירים שניים, אשר שלושה. וזה שניתן הכוס של ברכה, המלכות, ונלקח בין ימין ושמאל, שהם ב' קווים ימין ושמאל, חו"ג, והכול מתעורר אל המלך שהשלום שלו, קו האמצעי, ת"ת. שכנגדם הם שלושה. ובזה עולה הרצון למעלה למעלה לא"ס.

המרכבה הקדושה נמצאת כאן, כי האבות, חג"ת, שהם ג' שירים, הם המרכבה. ודוד המלך מתחבר עימהם, והם ארבעה. והם המרכבה הקדושה העליונה. ומשום זה יש ארבע מילים בפסוק הראשון הזה, שיר השירים אשר לשלמה, שהוא המרכבה הקדושה השלמה.

.329 שיר, זה דוד המלך, שהוא העולה בשיר. השירים, אלו האבות, הממונים הגדולים, המרכבה השלמה כראוי. אשר לשלמה, הוא מי שרוכב על מרכבה השלמה הזו, בינה.

.330 ובפסוק הזה נמצא שלמות הסוד, מן העולם ועד העולם, מהבינה עד המלכות, כל האמונה. והכול מרכבה שלמה למי שידוע, ישסו"ת, ז"ת דבינה, שבהם יוצאת הי' מאויר שלהם. ולמי שלא נודע ואין מי שיעמוד לדעת בו, או"א עילאין, ג"ר דבינה, שבהם אינה יוצאת הי' מאויר שלהם, וע"כ נאמר הפסוק הזה בארבע מילים, שהם מרכבה שלמה מכל הצדדים, מימין ומשמאל. מכאן והלאה, למעלה מאו"א, הסוד נמסר לחכמים.

.331 ועוד יש בו סוד פנימי. שמי שראה ענבים בחלומו, אם הם לבנים הם טובים, שהחלום מרמז לטוב. אם הם שחורים, אם בזמנם, בזמן גידולם של הענבים, הם טובים. שלא בזמנם, צריכים רחמים, כי מרמזים לגזרה רעה. מה ההפרש אם הם לבנים? ומה ההפרש אם הם שחורים? ומה ההפרש של בזמנם? ומה ההפרש של שלא בזמנם? ולמה אם אכל את הענבים השחורים, מובטח לו שהוא בן עוה"ב?

.332 אלא, העץ שחטא בו אדה"ר, ענבים היה. שכתוב, ענבֵימו עִנבי רוֹש, ואלו הם ענבים שחורים, משום שיש ענבים שחורים ויש ענבים לבנים. הלבנים טובים, שהרי מצד החיים הם, כי לבן רומז על חסד, ז"א, עה"ח. השחורים צריכים רחמים, שמצד המוות הם. כי שחור רומז על עצה"ד טו"ר, שבו המוות.

בזמנם, בזמן גידולם של הענבים, הם טובים, אע"פ שהם שחורים. משום שבזמן שהלבנים שולטים הכול מתבשם, כי בזמן ההוא הכול מקבלים תיקון, והכול הוא יפה, והכול תיקון אחד לבנים ושחורים. ושלא בזמן גידולם של הענבים, שהלבנים אינם שולטים, והשחורים נראים בחלום, הוא לדעת שדין מוות נגזר עליו, והוא צריך רחמים, שהרי ראה האילן שחטא בו אדה"ר, וגרם מוות לו ולכל העולם.

.333 העוה"ז כעין עולם של מעלה, ועולם של מעלה, כל מה שיש בעוה"ז, כך הוא למעלה. אם הנחש גרם מוות לאדם למטה, לְמה גרם למעלה, באדם העליון, ז"א ומלכות? האם לאישה, המלכות, התמעט אורה, כמו הלבנה שלפעמים נחסר אורה, ובזמן ההוא נבחן שהיא מתה? יש עוד לשאול על הזכר, ז"א, למה נבחן בו מיתה?

ועוד, האם הלבנה, המלכות, מתה בעצת הנחש, שהיא מיעוט האור שלה? אלא, שלא בגלל הנחש היה מיעוט האור שלה, אלא מטעם שאמרה הלבנה לפני הקב"ה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה ביום רביעי למעשה בראשית. הרי שלא היה בגלל הנחש. והאם בעלה, ז"א, במיעוט האור, שנקרא מיתה? לא, אין מיעוט למעלה.

.334 אלא כל זה סתרי התורה הם, והנחש גרם מיעוט בכל. כל מה שעשה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול זכר ונקבה, וכמה מדרגות הן למעלה השונות זו מזו, וממדרגה עד מדרגה, יש בה אדם. ואלו המדרגות שהן מין אחד, עשה להן הקב"ה צורה של גוף אחד, עד שעולים באדם, זכר ונקבה.

כל מדרגה יש בה ע"ס, ו"ס תחתונות של כל מדרגה הן מין אחד, כי אין בע"ס אלא חמש בחינות מיוחדות, כח"ב תו"מ, והת"ת לבדו נכלל מכולן, שהן חג"ת נ"ה, והיסוד כולל חג"ת נ"ה. הרי שחג"ת נה"י הן מין אחד ובחינה אחת מחמש בחינות, כלומר ת"ת בלבד. והוא שנעשה לגוף, הנקרא אדם.

.335 ביום השני של מעשה בראשית, שנברא בו גיהינום, נעשה גוף אחד, אדם, הו"ק הטוב שבקליפת נוגה נתקן לגוף, הכולל גם את המלכות לנוקבא שלו. ואלו האיברים שלו, מלאכים ממונים, הכלולים בו, מתקרבים לאש, לקליפת אש מתלקחת, ומתים וחוזרים לתחייה כבתחילה. וזהו משום שקָרבו לנחש, ואדה"ר העליון שהתפתה בתוך משכנו, ע"י הנוקבא, שנקראת משכן, והמשכן התפתה ע"י הנחש הזה. וע"כ מת, והנחש גרם לו המוות, מחמת שקרב אליו. ממש כמו אדם התחתון.

ד' קליפות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, נוגה. קליפת נוגה יש בה טו"ר. הטוב שבה קדושה ממש, ונפרד מג' הקליפות, שהן הנחש הטמא. ואם מתקרב לג' הקליפות, שהן הנחש, אז נטמא גם הוא, והאורות פורחים ממנו, שנבחן למיתה. וע"י העלאת מ"ן של התחתונים, חוזר ונפרד מהקליפות וחוזר לתחייה, שנעשה גוף אחד, אדם, שהוא הטוב שבנוגה שהוא קדושה.

.336 ובכל מקום אדם פירושו זכר ונקבה, ואפילו במדרגות האצילות. אבל אדם הקדוש העליון, ז"א דאצילות, הוא שולט על הכול, זה נותן חיים ומזון לכל. ועכ"ז בכל בחינת אדם מנע הנחש החזק הזה האור. וכאשר נטמא המשכן, הנוקבא של אדם, הטוב שבנוגה, היא מתה וגם הזכר מת, וחוזרים לתחייה כבתחילה. וע"כ הכול למטה כעין של מעלה.

.337 אכל הענבים השחורים האלו בחלומו, מובטח לו שהוא בן עוה"ב, משום שכילה אותם ושולט על המקום ההוא, הקליפה, שהרי אכל אותם, והתגבר עליו וכתש אותו. כיוון שעברה הקליפה החזקה, מתקרב לעוה"ב ואין מי שימחה בידו. וע"כ, מי שראה בחלומו, שאכל אלו הענבים השחורים וכתש אותם, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

.338 לא היה שיר בביתו של דוד, המלכות, עד שעברו אלו הענבים השחורים ומשל עליהם. ואז נאמר שה"ש. ואפילו במקום המלכות נקראים ענבים, כמ"ש, כענבים במדבר מצאתי ישראל. ובני ישראל הם המלכות. ואלו שבכתוב הם ענבים לבנים.

.339 שירה זו היא עולה על כל שאר שירים של הראשונים. כל השירים שהראשונים אמרו, לא התעלו, אלא לשירים שהמלאכים העליונים אמרו. ואע"פ שביארו באופן אחר, אבל כתוב, שיר המעלות לדוד. שיר המעלות, שיר שמלאכים עליונים אומרים, שהם נחלקים למעלות ולמדרגות. אומרים לדוד, המלכות, לבקש ממנו טרף ומזונות.

.340 שיר המעלות, כמ"ש, על עֲלָמוֹת שיר. וכתוב, על כן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, ההיכלות דבריאה, המכונים עלמות, שהוא שיר של עלמות אלו. כי המעלות הן אותיות העלמות. לדוד, בשביל דוד המלך העליון, המלכות, שמשבח תמיד למלך העליון, ז"א.

.341 כיוון שבא שלמה המלך, אמר שיר עליון למעלה. למלך העליון שכל השלום שלו, שהוא בינה, שכל האורות דזו"ן ובי"ע באים ממנה, אומרים אותו שיר גדולי עולם העליון, חג"ת דז"א, שז"א נקרא עולם העליון, וחג"ת שלו נקראים גדולים, ג"ר, בערך נה"י שלו, שהם קטנים ובחינת ו"ק.

כולם שאמרו שירה, לא עלו בשירה זו לומר, אלא שירה שהמלאכים העליונים אומרים, חוץ משלמה המלך, שעלה בשירה לְמה שהגדולים העליונים עמודי העולם, חג"ת דז"א, אומרים. כל בני העולם הייתה שירתם במרכבות תחתונות, של הנוקבא למטה מחזה דז"א, שלמה המלך הייתה שירתו במרכבות עליונות, בחגת"ם שמחזה ולמעלה דז"א, שהם מרכבה לבינה.

.342 ומשה, שעלה במדרגת הנבואה ובאהבה אל הקב"ה על כל בני העולם, האם השירה שאמר הייתה במרכבות התחתונות, ולא עלה יותר? השירה שאמר משה עלתה למעלה, לז"א, ולא למטה, לנוקבא. אבל לא אמר שירה כשלמה המלך, ולא היה אדם שעלה בשירה כשלמה.

.343 משה עלה בשירה שלו למעלה, לז"א, והתשבחה שלו הייתה לתת תשבחות והודאות למלך העליון, ז"א, שהציל את ישראל, ועשה להם ניסים וגבורות במצרים ועל הים. אבל דוד המלך ושלמה בנו, אמרו שירה באופן אחר. דוד השתדל לתקן העלמות, ההיכלות דבריאה, חלקי נה"י של המלכות, שזולתן אין ג"ר למלכות. ולקשט אותן במלכה, מלכות, שתיראנה המלכה ועלמותיה ביופי, וע"כ השתדל באלו שירות ותשבחות אליהן, עד שהתקין וקישט כל העלמות והמלכה.

.344 כיוון שבא שלמה, מצא את המלכה מקושטת והעלמות שלה ביופי, והשתדל להכניס אותה אל החתן, ז"א, והכניס החתן לחופה עם המלכה, שזו המשכת ו"ק דגדלות, והכניס דברי אהבה ביניהם, כדי לחבר אותם יחד, להמשיך ג"ר דגדלות. ויהיו שניהם בשלמות אחת באהבה שלמה. וע"כ עלה שלמה בתשבחה עליונה על כל העולם.

.345 משה זיווג את המלכה בעוה"ז למטה, מחזה ולמטה דז"א, שזהו ו"ק, שתהיה בעוה"ז בזיווג שלם בתחתונים, בתנה"י בלבד. שלמה זיווג את המלכה בזיווג שלם למעלה, מחזה ולמעלה דז"א, והכניס החתן לחופה קודם הזיווג. ואח"כ הכניס שניהם בעוה"ז, בביהמ"ק שבנה, שהמשיך הזיווג אל מחזה ולמטה ג"כ. ונמצא, שמשה המשיך למלכות רק ו"ק, ושלמה המשיך הג"ר, אחר שהו"ק כבר היו מתוקנים ע"י משה.

.346 איך הביא משה את המלכה לבדה בעוה"ז? הרי הזיווג היה בתנה"י דז"א, ששייכים למלכות, ורק חג"ת נבחן לז"א, הלוא נראה פירוד? הקב"ה זיווג אותה בתחילה במשה, שהיה מרכבה ללמעלה מחזה דז"א, והיא הייתה כלת משה. כיוון שהזדווגה במשה וקיבלה ממנו המיתוק שלמעלה מחזה דז"א, ירדה בעוה"ז, בזיווג של עוה"ז, שהוא ו"ק, ונתקנה בעוה"ז, מה שלא הייתה מקודם לכן. ולעולם לא הייתה בפירוד.

.347 אבל לא היה אדם בעולם, מיום שנברא אדם, שיביא אהבה וחביבות ודברי זיווג למעלה, חוץ משלמה המלך, שהוא התקין הזיווג שלמעלה מחזה דז"א בתחילה, שהמשיך משם החכמה, ואח"כ הזמין אותם יחד בבית שהתקין להם, גם לזיווג למטה מחזה להמשכת החסדים. אשריהם דוד ושלמה בנו, שהם התקינו הזיווג של מעלה, בג"ר. מיום שאמר הקב"ה ללבנה, המלכות, לכי ומעטי את עצמך, לא הזדווגה זיווג שלם עם השמש, ז"א, אלא כשבא שלמה המלך.

.348 שיר השירים אשר לשלמה. חמש מדרגות להתדבק בעוה"ב, בינה: שיר אחת. השירים שתיים. הרי שלוש. אשר ארבע. לשלמה חמש. כי יש ב' מדרגות זו"ן הקטנים מחזה ולמטה דז"א, וב' מדרגות זו"ן הגדולים מחזה ולמעלה דז"א, ואחריהם בינה. בינה במדרגה החמישית, שהרי היא יום החמישים, היובֵל.

.349 זיווג של מעלה, ג"ר, לא היה יכול שלמה לתקן, אלא משום שנמצא זיווג של מטה, של ו"ק, קודם לכן. זיווג של מטה הוא זיווג של משה, שאם לא היה הזיווג הזה מקודם, לא היה מיתקן זיווג של מעלה.

.350 כתוב, וידבר שלושת אלפים משל, ויהי שירו חמישה ואלף. ודאי על כל דבר ששלמה אמר, היה בו שלושת אלפים משל. כגון ספר קוהלת, שהוא בסוד עליון ובדרך משל, שאין בו פסוק שלא יהיה בחכמה העליונה, ובדרך משל, ואפילו פסוק קטן שבו.

.351 כי כשהיה מגיע רב המנונא סָבָא הראשון לפסוק הזה, שְׂמח בחור בילדותֶךָ וִיטיבך ליבך בימי בְּחוּרותיך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, היה בוכה, ואומר, ודאי פסוק זה יפה הוא, והוא בדרך משל, ומי יכול לעשות דרוש במשל הזה. אם הוא דרוש, אין בו דרוש, שיהיה אפשר להתבונן בו, אלא בשטחיות, כפי שאנו רואים בעיניים. ואם הוא חכמה, מי יכול לדעת אותה.

.352 מיד חזר ואמר, כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אֶחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבֵא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. פסוק זה של קוהלת הוא משל אל החכמה של פסוק זה שבתורה, וזה משל לזה.

הכתוב, שמח בחור בילדותך, כנגד, והוא נער. הכתוב, ויטיבך ליבך, כנגד, היה רועה את אחיו בצאן. הכתוב, בימי בחורותיך, כנגד, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. הכתוב, ודע כי על כל אלה, כנגד, ויבֵא יוסף את דיבתם רעה. הכתוב, יביאך אלקים במשפט, כנגד, אלה תולדות יעקב יוסף. כי יוסף נכלל ביעקב, שנקרא משפט.

שלושת אלפים משל הוא ג' קווים חג"ת, אברהם יצחק יעקב. יעקב, קו האמצעי, כלול מכולם, ויש בו לבדו ג' קווים שהם ג' אלפים משל. יוסף שהוא יסוד, כלול ביעקב, ויש ביוסף ג"כ ג' הקווים. ההפרש בין יעקב ליוסף, שיעקב נוטה לימין בשליטת אור הימין חסדים, יוסף נוטה לשמאל בשליטת המשכת החכמה המלובשת בחסדים ע"י קו האמצעי.

וכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף, שיוסף כלול ביעקב, ויש לו ג' קווים כמוהו. היה רועה את אֶחיו בצאן, קו ימין. כי צאן חסדים. והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, שזה קו השמאל. כי המוחין דשמאל מכונה פנים קטנות, נער. ובני השפחות הם שמאל.

וכתוב, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, שזה המשכת החכמה ע"י שמביא הדינים של שמאל שהוא דיבתם רעה, אל אביהם, קו אמצעי, שאז הקו אמצעי ממתיק, שמלביש החכמה בחסדים. וזהו העיקר שבכתוב, שהוא להורות מעלת יוסף בהמשכת החכמה, שתרגום בן זקונים הוא בר חכים.

הפסוק שבקוהלת דומה לפסוק שבתורה, והכתוב, שמח בחור, נאמר ג"כ על יוסף, הכלול ביעקב, כמו הפסוק שבתורה. כי כאן כתוב, שמח בחור בילדותך, ובתורה כתוב, והוא נער. הרי שיוסף נקרא בחור ונער. ויטיבך ליבך, הוא קו ימין שביוסף, כנגד, והוא היה רועה את אחיו בצאן. בימי בחורותיך, קו שמאל שבו, שהם פנים קטנות, כנגד, את בלהה ואת זלפה נשי אביו.

ודע כי על כל אלה, שע"י הדעת יעלה את ג' אותיות אל"ה של אלקים ויחבר אותן עם מ"י של אלקים, שבדרך זה תתלבש החכמה שבאל"ה בחסדים שבמ"י ותוכל החכמה להאיר. והוא כנגד, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, שפירושו שהמשיך החכמה ע"י קו אמצעי.

יביאך האלקים במשפט, שאלקים מביא את יוסף וכלל אותו במשפט, ת"ת, יעקב. והכתוב מסיים בזה, להורות שכל עיקר התכללות יוסף ביעקב, הוא כדי להמשיך החכמה. כמ"ש, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, שהביאך במשפט בשביל לחבר אל"ה במ"י ע"י הדעת. והוא כנגד, אלה תולדות יעקב יוסף, שיוסף נכלל ביעקב.

.353 והמשל הזה מתפשט לג' אלף משלים, לג' קווים, וכולם הם במשל הזה בשעה שיוסף נכלל ביעקב, כי ג' אלפים הם באברהם יצחק ויעקב, חג"ת, שהם ג' קווים. ויעקב לבדו כלול מכולם, ויש בו לבדו ג' קווים. וע"כ כשנכלל יוסף ביעקב הם כולם ביוסף. שכל ג' קווים הם במשל הזה בחכמה.

וכאן, בג' אלפים משל, כמה סוחרים הם במשאי סחורות של נסתר. כלומר, שחכמים הרבה יש להם בזה הרבה סודות, בהם דרי המגנים, לובשי מגנים כנגד הס"א, הממשיכים אותם מקו אמצעי, ואין להם חשבון לסתרי החכמה שיש בזה.

.354 ויהי שירו חמישה ואלף. ויהי שירו, של משל, חמישה ואלף. ויהי שירו, של שלמה, חמישה ואלף. והכול אחד, והפירוש הוא, ויהי שירו, זה שה"ש. האם שה"ש הוא חמישה ואלף? ודאי. חמישה, הם שערים ופתחים, הנפתחים במלך שהשלום שלו, ז"א, והם 500 שנים של עה"ח, ז"א. כי הם חמש ספירות כח"ב תו"מ, הנמשכים לו מאמא, והם 50 שנים של יובל, בינה, הנמשכים לז"א.

.355 ואלף, זהו עה"ח, ז"א. החתן היוצא מצידו, יסוד היוצא מעה"ח, מז"א, שיורש כל אלו החמישה שבעה"ח, להביא אותם אל הכלה, המלכות. יומו של הקב"ה הוא אלף שנים. כשז"א מלביש לאו"א עילאין שספירותיהם כל אחת אלף, ואז גם ו"ס חג"ת נה"י דז"א, הנקראים ששת ימים, כל יום אלף שנים.

ונמצא אז שגם היסוד, הוא אלף שנים. וזהו נהר היוצא מעדן. כי היסוד, הנקרא נהר, יוצא אז מעדן, או"א עילאין, שנקרא יוסף הצדיק, יסוד דגדלות דז"א, הנקרא צדיק ע"ש הלבנה, המלכות, הנקראת צדק, שהוא דבוק עימה, כמו שהתנה עימה הקב"ה, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. ומשום זה, שה"ש הוא קודש הקודשים, שנמשכים בה המוחין דאו"א, הנקראים כך.

.356 שיר השירים ודאי הוא חמישה ואלף, כי חמש מדרגות יש בכתוב הזה, חמש מילים כנגד כח"ב תו"מ. האלף, שהוא יסוד, אינו נזכר בכתוב הזה, כי אלף נסתר, עד שמתחברת אישה בבעלה, ז"א ומלכות. ועל זה השתדל שלמה להביא האלף הזה אל הכלה בסתר החותם של החכמה העליונה, שהוא יסוד המלכות, שבה נחתם ומתגלה חכמה עליונה.

.357 כיוון שעשה קודש הקודשים למטה, בביהמ"ק, גנוז ונסתר, הכניס סוד קודש הקודשים שם, שהם שני הכרובים, ז"א ומלכות, הנקראים קודש הקודשים, כדי לעשות סתרו של הזיווג השלם למעלה באו"א, ולמטה בז"א ומלכות.

קודש הקודשים למעלה הוא חכמה עליונה, ויובל, בינה. כעין זה יורשים חתן וכלה, ז"א ומלכות, ירושת או"א, חכמה ויובל, ונקראים אף הם קודש קודשים.

.358 וחזרה נחלת הירושה באופן אחר. ירושת אבא, חכמה עליונה, הנמשכת מחו"ס דא"א, יורשת הבת, המלכות, שרק בה מתגלה החכמה. בעליית השם הקדוש הזה, בעת עליית המלכות, הנקראת שם, אל או"א, אז מתגלה בה החכמה, ונקראת ג"כ קודש, חכמה, כמו אבא.

ירושת אמא, בינה, חסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, יורש הבן. ונקרא קודשים, משום שלוקח כל אלו הקודשים העליונים, הן חכמה דאבא והן חסדים דאמא, ומקבץ אותם אליו. אבל החכמה מכוסה, ורק החסדים שולטים בו, וע"כ נבחן שאינו יורש מאבא אלא מאמא לבד.

ואח"כ נותן אותם החכמה והחסדים, ומכניס אותם אל הכלה, מלכות, ובה מתגלה החכמה. ע"כ נבחן, שיורשת את אבא, שיש בו חכמה עליונה מחו"ס דא"א, שהוא שורש אל החכמה. וע"כ נקראת קודש על שמו.

.359 וע"כ אמר, שיר השירים. שיר, אל קודש, אבא. השירים, אל קודשים, אמא. להיות הכול בקודש הקודשים באחד כמו שראוי. אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, ז"א.

.360 אע"פ שכתוב, אשר לשלמה, שהוא ז"א, השבח הזה, המוחין המובאים בשה"ש, אינם של ז"א, אלא השבח במקום עליון עולה, לבינה שיצאה לחוץ מחו"ס דא"א וחזרה אליו, שכל אלו המוחין שלה הם.

אבל כאן, שכתוב, אשר לשלמה, הוא סוד. כי כשמיתקנים זכר ונוקבא יחד, ז"א ומלכות, תחת מלך העליון, בינה, אותיות אל"ה דבינה, נה"י שלה, יורדים לז"א ולמלכות בעת קטנותה, שנה"י אלו נותנים להם מוחין בעת גדלותה. אז מלך, ז"א, עולה למעלה, אל הבינה, ומתמלא שם מכל הקדושות ומכל הברכות הנמשכות למטה, ומשפיע אותם למטה, למלכות. וזוהי השתוקקותו של מלך העליון, ז"א, להתמלא קדושות וברכות להשפיע למטה, למלכות.

.361 ועל זה התפילות והבקשות, שאנו אומרים, שייתקן ויתמלא מעיין העליון, ז"א, כי כיוון שהוא מיתקן כראוי, אז ממראֶה שלו, חכמה, שנקראת ראייה, וממראה של תיקון, מתיקון קו האמצעי, מיתקן עולם התחתון, המלכות, והעלמות שלה, היכלות דבריאה.

ואין צריך עולם התחתון להיתקן מבינה, כמו בקטנותה, אלא ממראה של עולם העליון, ז"א. ולא מבינה, הלבנה, מלכות, שאין לה מראה מעצמה כלום, אחר שהתמעטה מאורות שקיבלה מבינה, אלא כאשר מיתקנת ע"י השמש, ז"א, ואז מאירה. וממראה השמש והתיקונים שלו נתקנה הלבנה ומאירה.

.362 תפילות ובקשות צריכים, שיאיר ויתוקן מקום שהאור יוצא ממנו, ז"א, כי כיוון שהמקום ההוא מיתקן, ממראה שלו מיתקן כל מה שלמטה, במלכות. ומשום זה השיר שאמר שלמה, לא השתדל לתקן אלא בשביל המלך שהשלום שלו, ז"א, שייתקן. וכיוון שהוא מיתקן, הכול מיתקן ממראה שלו. ואם הוא לא נתקן, אין תיקון ללבנה, המלכות, לעולם. ומשום זה כתוב, אשר לשלמה, שהוא ז"א, שייתקן ויתמלא כראוי מתחילה.

מאת כל איש אשר יידבנו ליבו

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קיח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קיח.

.363 וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר יידבנו ליבו. סוד הסודות ליודעי חכמה. כשעלה ברצון סתר כל הסתרים, כתר, לעשות כבוד לכבודו, השיב רוח מנקודה עליונה, חכמה, רוח חכמה, הנמשך מלמעלה למטה, למלכות, כי החכמה מתגלה רק במלכות. ועשה שם תיקונו, כדי להתיישב בעוה"ז.

ועשה שם תיקון, משום שאם לא היה עיקר ושורש של עוה"ז מתוקן במלכות, לא היה כלי להשפיע בעוה"ז כלל. ואם לא ישפיע לעוה"ז, היה העולם נאבד מיד, ולא היה יכול להתקיים אפילו רגע אחד. אבל משום שעשה תיקון במלכות, מעוה"ז, מתמלאת המלכות מצד אחד להשפיע לעוה"ז, ומצד אחר להשפיע למלאכים העליונים. והכול ניזונים ממנה ביחד.

.364 שלמות תיקונו של רוח זה, שהוא אור המלכות, הוא רוחם של הצדיקים בעוה"ז. רוח זה נשלם בזמן שחנוך ויֶרד ומַהֲלַלְאֵל היו בעולם. וכשהתרבו רשעי עולם, הוסרה השלמות מהרוח. ואח"כ שאבדו במבול, בא נוח והשלים אותו. בא דור הפּלָגה והוסרה השלמות מהרוח, בא אברהם והשלים אותו. באו אנשי סדום והסירו אותו, בא יצחק והשלים אותו. באו פלשתים ורשעי הדור והסירו השלמות ממנו, באו יעקב ובניו, שהיו מיטה שלמה בלי פסול, והשלימו אותו.

.365 יצאו מארץ הקדושה וירדו למצרים, התעכב הרוח בשבילם במצרים, ומשום שחזרו שם ישראל למעשים של המצרים, נכנע הרוח והוסרה השלמות ממנו, עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לעשות משכן. אמר הקב"ה, רצוני לדור ביניכם, אבל איני יכול עד שתתקנו רוח שלי, אור המלכות, שישרה בתוככם. זהו שכתוב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

.366 וזהו שכתוב, וייקחו לי תרומה, השכינה, רוח המלכות. אמר משה להקב"ה, מי יכול לקחת אותה ולעשות אותה? אמר לו, משה, הוא לא כמו שאתה חושב, אלא, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. מהרצון ומהרוח שלהם תיקחו אותה ותשלימו אותה.

.367 כשבא שלמה, התקין הרוח ההוא של המלכות בשלמות של מעלה, של הבינה, כי מיום שנשלמה למטה בימי משה, לא הוסרה השלמות ההיא שלמטה ממנו. כיוון שבא שלמה, השתדל להשלים אותו מלמעלה, והתחיל לתקן מראֵה עולם העליון, ז"א, כדי לתקן מהמראה ההוא את עולם התחתון, המלכות. כמ"ש, אשר לשלמה, ז"א.

הנשיקין

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קכ

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קכ.

.368 כשנגלה הקב"ה על הר סיני, כשניתנה התורה לישראל בעשרת הדיברות, כל דיבור עשה קול. הדיבור, חכמה, הוליד קול, חסדים. וקול ההוא נחלק לשבעים קולות, והיו כולם מאירים ומתנוצצים לעיניהם של ישראל, והיו רואים עין בעין זיו כבוד שלו, כמ"ש, וכל העם רואים את הקולות. רואים, שנגלה בו מוחין דחכמה, ראייה, אע"פ שבעצם הוא חסדים.

.369 בקול היה ג' קווים, והיה מעיד בכל אחד מישראל. ואמר לו, תקבלני עליך בכך וכך מצוות שבתורה, שזה קו ימין. ואמרו כן, חזר על ראשו ומתגלגל עליו. והיה מעיד בו ואומר, תקבלני עליך בכך וכך עונשים שבתורה, שזה קו שמאל. והיה אומר כן. אח"כ חזר הקול ההוא ונישק אותו בפיו. כמ"ש, יישָׁקני מנשיקות פּיהו, שזה קו אמצעי, ג"ר.

.370 ואז, כל מה שראו ישראל בזמן ההוא, היו רואים בתוך אור אחד, מלכות, שקיבל לתוכו כל אורות אחרים, חג"ת. והיו חומדים לראות אותו. אמר להם הקב"ה, אור שראיתם בהר סיני, שקיבל כל אלו גווני האורות, והייתה השתוקקותכם אליו, שהוא המלכות, תקבלו אותה ותיקחו אותה אצלכם. הגוונים שהאור מקבל: זהב גבורה, כסף חסד, נחושת ת"ת. והם ג' קווים.

.371 מה ראה שלמה המלך, שהביא דברי אהבה בין עולם העליון, ז"א, ובין עולם התחתון, המלכות, והתחלת שבח האהבה, שהביא ביניהם בכתוב, יישקני? אלא שאין אהבה של דבקות רוח ברוח זולת נשיקה. ונשיקה היא בפה, המעיין של הרוח והמוצא שלו. וכשנושקים זה לזה מתדבקים הרוחות אלו באלו ונעשו אחד. ואז הוא אהבה אחת.

.372 נשיקת אהבה מתפשטת לד' רוחות, וד' רוחות מתדבקים יחד, והם בתוך האמונה, המלכות, וד' רוחות עולים בד' אותיות. והן האותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, ועליונים ותחתונים תלויים בהן, והשבח של שה"ש תלוי בהן. והן ד' אותיות אהב"ה. והן מרכבה עליונה חו"ג תו"מ. והן חיבור ודבקות ושלמות הכול.

.373 ד' אותיות אהב"ה, ד' רוחות של אהבה ושמחה של כל איברי הגוף בלי עצבות כלל. כי ד' רוחות בנשיקה, כל אחד כלול בחברו, רוח ז"א כלול במלכות, ורוח המלכות כלול בז"א, וכשהרוח הזה כלול ברוח האחר, והאחר כלול בזה, נעשו בכל אחד ב' רוחות יחד, רוח של עצמו ושל חברו הכלול בו. ואז מתחברים בדבקות אחת. והם ארבע בשלמות, ב' דז"א וב' דמלכות, ונובעים זה בזה ונכללים זה בזה.

.374 וכשמתפשט הארתם לעוה"ז, נעשה מאלו ד' רוחות פרי אחד, רוח אחד, הכלול מד' רוחות. וזה חוזר ועולה ובוקע רקיעים, עד שעולה ויושב אצל היכל אהבה, והוא היכל שכל אהבה תלויה בו. ורוח ההוא נקרא ג"כ אהבה. וכשהרוח עולה, מעורר את ההיכל להתחבר למעלה עם ההיכל השישי, היכל הרצון, ששם הנשיקין.

.375 ד' אותיות לד' רוחות, והן ד' אותיות אהב"ה. כי רוח ז"א הוא א'. רוח המלכות הנכלל בז"א, אות ה'. רוח המלכות ה', ורוח ז"א הנכלל במלכות הוא ב'. הפרי שלהם נקרא אהבה. כי כשמתחברים זה בזה, ז"א במלכות בחיבור הנשיקין, מיד מתעורר זה בצד זה, הרוח של המלכות מתעורר ונכלל ברוח של ז"א, ורוח של ז"א נכלל ברוח של המלכות. וע"כ מיד יוצאת ה', רוח המלכות הנכלל עם א', רוחו דז"א, ומתחברת בא' ומתדבק בדבקות ובאהבה.

ומתעוררים ב' אותיות אחרות, ה', רוחה של המלכות, עם ב', רוחו של ז"א, הנכלל במלכות. ונכללו רוחות ברוחות בדבקות האהבה. ופורחות אלו אותיות אהב"ה מהם, ובאות ברוח העולה, הפרי שלהם. וע"כ נקרא אהב"ה בשמם, והם מתעטרים בו, ונעשה כלול מד' רוחות ההם.

.376 כיוון שהולך ועולה האהבה, הרוח הנולד מד' רוחות של הנשיקות, הכלול בכל אלו ד' רוחות, פוגע בממונה עליון אחד, שר הממונה על 1990 רקיעים, והוא ממונה על נוזלים הנמשכים מן י"ג (13) נהרות אפרסמון הטהור, הנמשכים מטל העליון. והנוזלים ההם, אורות החסדים, נקראים מים רבים. כיוון שהרוח פגע באותו שר המחנות, הוא עומד כנגדו ואינו יכול לעכב אותו. והוא עובר בנהרות אפרסמון הטהור, עד שנכנס אל היכל האהבה.

מנשיקין הראשונים של ז"א ומלכות, הכלולות מד' רוחות, נולד רוח אחד הכלול מכולם, שבו הימין והשמאל, ז"א ומלכות, אחד ממש, שכמו שהשמאל מתבטל ונכלל בימין, כן הימין מתבטל ונכלל בשמאל. וע"כ נקרא אהבה, כי בולט אהבת הימין אל השמאל, וכן להיפך. וכשהרוח הזה נמשך לצדיקים למטה, הם חוזרים ומעלים אותו להיכל אהבה שבעולם הבריאה, כדי שיתגבר שם האהבה ע"י התחברות עם היכל הרצון.

והשר הממונה אַכְתָריאל, שהוא כתר של עולם הבריאה, ע"כ שולט על 1990 רקיעים, שהם חו"ב שבבריאה, המכונים אלפים, כמ"ש, וַאֲאַלֶפְךָ חכמה. ומה שחסר עשרה לאלף השני היא המלכות דמלכות ממדה"ד, היא חסרה ואינה באלף השני, שהוא בינה. כי רק המפתחא שולט בה, יסוד המלכות. וגם הוא שולט על מים רבים, חסדים מרובים הנמשכים מי"ג נהרות האפרסמון הטהור.

ולפיכך כיוון שהרוח עולה למעלה ופוגע בשר, ובחסדים המרובים שלו, שתחת שליטתו והשפעתו שמצד ימין, הנה היה ראוי שתתבטל אהבה שבו, האהבה אל השמאל, ויחזור כולו לימין, כמו מים רבים.

ונאמר, שכיוון שהרוח פגע באותו שר המחנות, כלומר במים רבים, שתחת שליטתו והשפעתו, הוא עומד כנגדו ואינו יכול לעכב אותו, שאינו מתבטל לשליטת החסדים המרובים שלו, ועומד באהבתו אל השמאל, המלכות.

.377 על זה אמר שלמה בסיום שיבחו של שה"ש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מים רבים אלו הם מים העליונים הנמשכים מטל העליון, החסדים המרובים. ונהרות לא ישטפוה, אלו הם נהרות של אפרסמון הטהור, שהם י"ג. וכל אלו אינם מכבים האהבה הגדולה מימין אל השמאל. אותו ממונה הוא מלאך שליח מלפני ה', רב המחנות הקושר כתרים לאדונו, אכתריאל, המעטר עטרות לאדונו, בשם החקוק הוי"ה י"ה צבאו"ת.

.378 כיוון שהרוח נכנס להיכל האהבה, מתעורר האהבה של נשיקין העליונים דז"א ומלכות דאצילות, כמ"ש, ויישק יעקב לרחל, שתהיה הנשיקין של אהבה העליונה כראוי. ואלו הנשיקין הן תחילת ההתעוררות של כל אהבה ודבקות וקשר של מעלה. וע"כ תחילת השבח של שירה זו הוא, יישקני.

.379 יישקני, אותו הסתום בסתימה עליונה, או"א עילאין, הנקראים שניהם אבא. הרי הסתום מכל הסתומים, א"א, בו תלויים הנשיקין, ונושק למטה, אל המלכות? הסתום מכל הסתומים, א"א, אין מי שיודע אותו, והוא גילה מעצמו אור אחד דק סתום, אבא, שלא נגלה אלא בשביל אחד דק שהתפשט ממנו להאיר לאמא, האור המאיר לישסו"ת, ולזו"ן, ולבי"ע. והוא התעוררות של כל סודות העליונים, והוא סתום.

לפעמים סתום ולפעמים נגלה, ואע"פ שלא נגלה כלל. שמה שנגלה לפעמים, הוא להאיר החכמה לישסו"ת, אבל הוא עצמו אינו נגלה לעולם, כי הי' אינה יוצאת מאויר דאו"א. והתעוררות עליית הנשיקין תלויה בו. ומתוך שהוא סתום, ע"כ התחלת השבח הוא בדרך סתום שאומר, יישקני מנשיקות פיהו, שהוא לשון נסתר.

.380 ואם באבא תלויים הנשיקין, א"כ מה רוצה כאן יעקב, ז"א? ולמה כתוב, ויישק יעקב לרחל? אלא שיעקב הנושק, כי יישקני, פירושו אותו הסתום למעלה, אבא. אבל ע"י המרכבה העליונה שכל הצבעים תלויים בה, ומתחברים בה, וזהו יעקב, ז"א, קו האמצעי, שגוונים של ימין ושמאל כלולים בו, וחג"ת שלו הם מרכבה עליונה.

בדבקות שיתדבק המלך, אבא, בבן שלו, ז"א, כמ"ש, מה שמו ומה שם בנו כי תדע. באופן שהנושק הוא יעקב, אבל הוא ממשיך הנשיקות מאבא, שהוא דבוק בו. וע"כ כתוב, מנשיקות פיהו, לשון נסתר, משום שהכוונה היא על אבא שנסתר.

.381 כי טובים דודֶיך מיין. חוזר אל השמש, ז"א, וע"כ אומר בלשון נוכח, בגילוי, שמאיר אל הלבנה, המלכות, מתוך האור של המאורות העליונים. שלוקח האור של כולם ומאיר אל הלבנה. ואלו המאורות המתחברים בו, מאיזה מקום הם מאירים? מיין השמור, מיין שהוא חדווה של כל החדוות. ומי הוא היין ההוא הנותן חיים וחדווה לכל? זהו אלקים חיים, בינה, יין הנותן חיים ושמחה לכל. הארת החכמה הנמשכת מקו שמאל דבינה הכלול בימין.

.382 מיין, משֵם הנקרא הוי"ה, הוי"ה במילוי אותיות י' שבגי' ע"ב (72), שהוא ע' סנהדרין וב' עדים, וע' הוא בגי' יין. שזהו יין של שמחה, של אהבה ושל רחמים. ומזה כולם מאירים ושמחים.

.383 בכה רבי שמעון, אמר, אני יודע ודאי שרוח הקודש העליון דופק בכם, אשרי הדור הזה, כי לא יהיה כדור הזה עד הזמן שיבוא מלך המשיח. כי התורה חוזרת ליושנה. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב.

וזאת התרומה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קכה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קכה.

.384 וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם. תרומה היא המלכות. תרומה פירושה השכינה. כתוב, דבֵּר אל בני ישראל, וייקחו לי תרומה. שהמשמעות שאינה אצלם, אלא צריכים לקחת אותה. ואח"כ כתוב, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו, תיקחו את תרומתי. כאן משמע שהתרומה כבר אצלם, ואחרים צריכים לקחת אותה מבני ישראל. וכן הכתוב, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם. שמשמע שהתרומה כבר אצלם.

.385 וייקחו לי תרומה. מי? בני ישראל. מאת כל איש. אלו הם מלאכים עליונים למעלה, כי עליהם, המלכות היא תרומה, כלומר הרמה, שהם מרימים אותה תמיד לפני מלך העליון, ז"א, שהרי הם מעלים אותה לזיווג אל מלך העליון. שהם ד' חיות הנושאות את הכיסא, שהם ד' מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל.

וכשישראל צדיקים, הם לוקחים השכינה מעל המלאכים, ומורידים אותה למטה. כמ"ש, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו, תיקחו את תרומתי. והם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שהרימו אותה למעלה. אשר יידבנו ליבו, שלֵב, המלכות, רצה בהם. ותרומה, השכינה, נישאת עליהם.

.386 ואע"פ שהשכינה עומדת ושורה על המלאכים, כתוב, תיקחו, תיקחו אותה מהם להוריד אותה למטה. ובמה? בזמן הזה, מורידים אותה במע"ט, בתפילות, ובבקשות, ובקיום מצוות התורה. ובזמן של עשיית המשכן מורידים אותה ע"י אלו הגוונים, זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושֵׁש, הנראים למטה כעין הספירות העליונות ובעבודות אחרות.

ואלו הגוונים מושכים למטה את התרומה, השכינה, וניצחו גוונים שלמטה את הגוונים שלמעלה, הספירות, והגוונים שלמטה, משכו את הגוונים שלמעלה ונכנסו אלו באלו, ונעשו אלו שלמטה גוף לאלו שלמעלה. ועל זה כתוב, תיקחו מאיתם.

.387 זהב הנכלל בגבריאל. זהב הוא למעלה, ספירת גבורה, וגבריאל לוקח אותה למטה. ושבעה מיני זהב מתחלקים למטה מהזהב הזה: זהב ירקרק, זהב אופיר, זהב שבא, זהב פרוָויים, זהב סגור, זהב מופז, זהב תרשיש.

וכסף הוא למעלה, ספירת חסד, ונכלל במיכאל למטה ושורים זה על זה. ונחושת למעלה, ספירת ת"ת, ויוצא מזהב, שת"ת יוצא מגבורה, משום שזהב ואש אחד עומדים והולכים, ששניהם הם גבורה, והאש הוציא נחושת, ומכוח ומעוז אלה התפזרו נחשים שרפים היוצאים מאש. וע"כ הנחושת היא אדומה כאש ונכללת באוריאל, ונעשה זה גוף לזה.

.388 ותכלת שורה בנחושת ובזהב, שכולל הדינים שבת"ת, נחושת, ושבגבורה, הזהב. ומשום שמתגבר בב' צדדים, ע"כ תכלת חזקה בדינים, ואין מי ששולט עליה לחיים. ונאמר, שאם רואה בחלומו גוון תכלת, יידע שנשמתו עולה בדין. כי תכלת היא כיסא הדין, ששורה בה דין קשה. וזהו המלאך בואל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. וכשבני אדם חוזרים בתשובה שלמה, חוזר שמו לרפאל. כי רפואה מזדמן להם מדין קשה ההוא.

.389 ארגמן הוא זהב וכסף, גבורה וחסד, שחזרו להיכלל יחד, מיכאל וגבריאל, שנכללו ומשולבים זה בזה. ועל זה כתוב, עושה שלום במרומיו. ומשום שהם משולבים זה בזה נעשו גוף אחד, ארגמן, כנגד נצח, כי בנצח החו"ג שולטים יחד.

.390 ותולעת שני הוא למעלה בהוד, ונכלל למטה באוריאל, שזה נעשה גוף לזה, שיהיה נאחז בתכלת ובארגמן, מלכות ונצח. ושש הוא למעלה ביסוד, ונכלל ברפאל. וזה נעשה גוף לזה. ויהיה נאחז בכסף ובזהב, חו"ג.

.391 עד כאן שבעה עמודים שלמעלה, חג"ת נה"י, בתוך שבעה עמודים שלמטה, שהם זהב וכסף ונחושת ועוד. קליפה בתוך קליפה, מלובשים זה בזה, ואלו שלמטה נעשו קליפה על אלו שלמעלה, לשמירה. אלו שבעה עמודים, הם מוח למוח, כולם פנימיים. ועיזים, זו קליפה למוח, חיצוניות.

.392 ועורות אילים מאודמים, הם מלאכים בעלי מגן, שמגנים מפני הס"א, והם עיניים לוהטות להבות אש, כמ"ש, ועיניו כלפידי אש. ונקראים רקיעים, והם בחוץ בתוך הקליפה.

ועורות תחשים, אלו הם בפנים בצד הקדושה, ונאחזים בקדושה ואינם נאחזים.

.393 ועצי שיטים, הם שרפים עומדים, כמ"ש, שרפים עומדים ממעל לו, בעולם הבריאה. ממעל לו, ממעל לקליפה. ששום קליפה אינה שולטת בהם להיותם ממעל להם, ואין הדינים פוגמים למעלה ממקום מציאותם. ועד"ז הם עצי שיטים.

ופסוק זה לא נאמר בהקב"ה, שממעל לו יהיה הפירוש ממעל הקב"ה, אלא, כמ"ש, ואראה את אדנ"י. שראה המלכות, הנקראת אֶת. כעין בפסוק הזה, ושוליו מלאים את ההיכל. את, הוא בדיוק, שבא לרבות הקליפה ההיא. כלומר, ששוליו ממלאים ומבטלים קליפה שכנגד המלכות, הנקראת את. וכיוון שנאמרה והוזכרה הקליפה, כתוב, שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לקליפה.

.394 שמן למאור. שמן גדלות העליון הבא מלמעלה, מאו"א. שני שמנים, שתי מדרגות. אחד למעלה באו"א, שמן המאור, ואחד למטה, שמן למאור. שמן המאור הוא עליון, שהשמן עומד בו בוודאי, ואינו נפסק לעולם. ותמיד מלא שמן הקודש, וכל הברכות וכל האורות וכל הנרות כולם מתברכים ומאירים משם. שמן למאור, מלכות, שלפעמים מתמלאת ולפעמים לא.

.395 ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. שני המאורות הגדולים הם שמן המאור ושמן למאור. עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, המלכות. זכר ונקבה. וכל פעם שזכר ונוקבא באים יחד, נקראים שניהם בלשון זכר. ומשום שעולם העליון נקרא גדול, בזכותו, גם עולם התחתון, המחובר ונכלל עימו, נקרא גדול. וע"כ כתוב, שני המאורות הגדולים.

.396 כיוון שנפרדו זה מזה, נזכרו כל אחד בפרט כראוי לו, זה נקרא גדול וזה נקרא קטן. ומשום זה לומדים, שאדם יהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. כי כשהמלכות עמדה בין האריות, הספירות דאצילות, נקראת כולה אריות, כי זנב האריה הוא אריה בלי פירוד. ואם המלכות היא בתוך שועלים, ספירות דבריאה, אחר שהתמעטה וירדה לבריאה, אפילו היא הראש של השועל, כי נעשית כתר הבריאה, הראש של השועל הוא שועל בלי פירוד, ונקרא שועל.

.397 מתחילה, שהיו יושבים ז"א ומלכות יחד, נקראו שני המאורות הגדולים, אע"פ שהמלכות זנב אל העליון, ז"א. כיוון שהמלכות נפרדה מהעליון, כביכול להיות ראש לשועלים, אז נקראת קטן. ועל זה שמן המאור אינו פוסק לעולם ועומד במעלת העליון, לשלוט ביום, ז"א. שמן למאור, הארתו נפסקת, ונקראת קטן, ושולטת בלילה, המלכות.

.398 בשׂמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. חמישה מיני בשמים לתוך השמן, וחמישה לתוך הקטורת. ואע"פ שהוא אחד, שמשמע מהכתוב שהוא מין בשמים אחד, לשמן המשחה ולקטורת הסמים, עכ"ז הם שני מיני בשמים מיוחדים:

א. חמישה מינים לשמן: בשמים ראש, מור דרור, קינמון בֶּשֶׂם, קנה בושם, קידה.

ב. וחמישה מינים לקטורת: נָטָף, ושְׁחֵלת וחֶלבּנָה, סמים, ולבונה זכה. והסמים הראשון שבכתוב, קח לך סמים, כולל את כולם ואינו מן המניין.

והכול אחד, שמתייחדים ונעשים אחד.

אבני שוהם ואבני מילואים, י"ג הם. י"ב אבני מילואים עם אבני שוהם הם י"ג. והם תיקון המשכן, המלכות המיתקנת בי"ג, שמקבלת מי"ב צירופי הוי"ה דז"א עם הכולל שבהם.

.399 שבעה מיני זהב. זהב דין, גבורה. כסף רחמים, חסד. ולא התעלה הזהב למעלה ממנו, כי הדין התמתק כל כך עד שהגבורה חשובה מחסד. ודאי שזהב חשוב יותר מכולם. אבל זהב בדרך סתם הוא, ולא שהתעלה יותר מחסד, מחמת מיתוק. והוא זהב העליון, בינה מצד הגבורה שבה, השביעי מכל מיני הזהב, זהב המאיר ומתנוצץ לעיניים. שישה מיני זהב התחתונים הם בז"א. ומשום זה כשיוצא לעולם, מי שמשיג אותו טומן אותו אצלו. ומשם יוצאים ונמשכים כל מיני הזהב.

.400 מתי נקרא זהב? כל מי שנקרא זהב, כשהוא באור המאיר והתעלה בכבוד הפחד, הדינים של קו שמאל שנמתקו ונעשו גורמים להמשכת החכמה, והפך הפחד להיות מנוחה וכבוד, והוא בשמחה עליונה לשמח לתחתונים בהארתו. וכשהוא בדין, בשליטת השמאל לבדו, כשמשתנה מגוון זהב, לגוון תכלת או שחור או אדום, אז הוא בדין קשה. אבל זהב הוא בשמחה, ונמצא בהתעלות הפחד לשמחה, ובהתעוררות השמחה.

.401 כסף למטה מזהב, שכסף הוא זרוע הימין דז"א, חסד, וראש העליון הוא זהב, בינה. כסף למטה. וכשנשלם הכסף אז נכלל בזהב. כמ"ש, תפוחי זהב במַשְׂכּיוֹת כסף. נמצא כשהכסף חזר לזהב, שמשכיות הכסף נעשו זהב, אז נשלם מקומו. וע"כ, כיוון שהזהב בינה, הם שבעה מיני זהב. כי הבינה כוללת ז"ת.

.402 נחושת יוצאת מזהב, ומשתנה להיות גרוע ממנו, להיותו זרוע שמאל, גבורה. ותכלת ירך השמאל, הוד. ותולעת שני ירך הימין, נצח, ונכלל בשמאל. שש, נהר הנמשך ויוצא, יסוד. ונקרא שש, משום שלוקח וכולל בתוכו כל הו"ק. וכעין זה הוא למטה, במלכות, ורומז ג"כ על ספירות שלה.

.403 הרי כאן שבעה של יובל, בינה, הכוללת ו"ק דז"א: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני. והם שבעה של שמיטה, מלכות, שיש בה ג"כ שבעה מינים שכנגד בינה וו"ק חג"ת נה"י. ואע"פ שהם שישה חוץ מבינה, הם י"ג עם השביעי, שהוא בינה, חג"ת נה"י דז"א וחג"ת נה"י דמלכות, הם י"ב, והבינה עצמה, הראש עליהם, הרי י"ג.

הראש העומד על כל הגוף למטה, במלכות, והראש העומד על כל איברי הגוף דז"א, הוא זהב. מה בין זה לזה, בין הראש שעל ז"א לראש של המלכות? כי זהב העליון שעל ז"א הוא סתום, והשם שלו זהב סגור, כי סגור וסתום מכל. וע"כ נקרא סגור, שהוא סגור מהעין שאינה שולטת בו. אבל זהב התחתון שבמלכות בגלוי יותר. ושמו נקרא זהב ירקרק.

משה אהרון ושמואל

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קלב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קלב.

.404 אהרון זכה לכהונה ולנבואה, מה שלא זכה כוהן אחר. האם זכריה לא היה כוהן ונביא, כמ"ש עליו, אם ייהרג במקדש ה' כוהן ונביא? אלא הנבואה הייתה לצורך שעה ולא לדורות. לכן כתוב, ורוח אלקים לבשה את זכריה בן יְהוֹיָדָע הכוהן, ויאמר להם, למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו. כלומר, לצורך שעה בלבד.

והרי ירמיהו, כתוב בו, בטרם אצורך בבטן ידעתיך, הרי שהיה כוהן ונביא, וכן אחרים, ולאו דווקא אהרון? אלא כולם לא זכו לנבואה ולכהונה כאהרון, כי אהרון זכה בנבואה עליונה על כל שאר הכוהנים, וזכה בכהונה עליונה, על כולם, כי היה כוהן גדול.

.405 משה זכה לנבואה ושימש בכהונה עליונה, בשבעה ימי מילואים. וכן שמואל זכה בשניהם, כמ"ש, וייקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה. כמו משה שהיה קורא והקב"ה ענה לו מיד, אף שמואל כתוב בו, הלוא קציר חיטים, היום אקרא אל ה' וייתן קולות. אבל לא עלה למדרגה עליונה כמו משה. כמו אהרון שהיה משמש לפני הקב"ה, אף שמואל היה משמש לפני הקב"ה, אבל לא עלה בשימוש העליון, להיות כוהן גדול כמו אהרון.

.406 שלושה הם, שהיו נביאים נאמנים ושימשו בכהונה: משה, אהרון, שמואל. ואין לומר, ששמואל לא המשיך בכהונה, אלא אחר היה ששימש בכהונה, והוא ירמיהו, שהיה כוהן. שכתוב, מן הכוהנים אשר בענתות. מן הכוהנים היה, אבל לא שימש בכהונה. ושמואל בימי עֵלִי שימש, כמ"ש, והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי. ומשה שימש זמן אחד, כל אלו שבעה ימי מילואים.

.407 שמואל זכה למדרגת נער, מוחין של פנים קטנות מהכרובים, שכתוב, והנער נער. ושמואל משרת את פני ה', נער חגור אפוד. ומשום שעומד במדרגה זו, ודאי הוא כמשה וכאהרון, כי מי שלוקח מדרגת נער וזוכה בו, זוכה באלו מדרגות העליונים, שזכו בהם משה ואהרון.

זהב וכסף ונחושת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קלג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קלג.

.408 הכרובים הם זהב, משום שיוצאים מצד הזהב. ולא התערב בהם כסף ולא גוון אחר. וזהו זהב ירקרק, הזהב שבראש המלכות. במשכן מתערבים יחד הגוונים זהב וכסף, שכסף וזהב, ימין ושמאל, נכללים זה בזה, שיהיה סוד העליון באחד. עוד התערב עימהם נחושת, ת"ת, שיהיה עימהם, וללכת ביניהם בכל הצדדים, כל ג' קווים. שתימצא השלמות בכולם כאחד, כמ"ש, זהב וכסף ונחושת.

.409 זהב חזר לכסף וכסף לזהב. קו ימין, כסף, נכלל בקו שמאל, זהב, וכן זהב בכסף, והכול נכלל יחד ובמקום אחד. בג' גוונים חזרו. כשנצרך לשמחה ולא דין, הוא זהב, שמאל. וכשנצרך לרחמים, חסד, הוא כסף, ימין. וכשנצרך כוח הדין, כדי להכניע השמאל שיתחבר בימין, הוא נחושת, ת"ת, קו אמצעי.

.410 ועל זה הסתכל משה במעשה נחש הנחושת, כמ"ש, ויעש משה נחש נחושת, והיה יודע המקום של היתוך הזהב, הכנעת קו שמאל לימין, ע"י דינים של נחושת, קו אמצעי, משום שהנחש מלשון נחושת, והיה יודע מקומו. שהרי הקב"ה לא אמר לו, אלא, עשה לך שָׂרף, והוא בא ועשה נחש נחושת.

.411 אלא היה יודע המקום, שהוא עיקר הדבר. כי מתחילה כתוב, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים. וכתוב, נחש שרף, משום שהשורש שלהם היה נחש הקדמוני. ומשום שמשה היה יודע העיקר והשורש והיסוד מהמקום ההוא, עשה נחש וסמך עליו. משום שישראל חטאו בלשונם, כמו הנחש, שכתוב, וידבר העם באלקים ובמשה. וע"כ, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים.

.412 ומשה לא הלך אלא אחר השורש, שהוא הנחש, ועשה נחש נחושת באופן זה שצריך לו, כי מקומו הוא נחושת. והקב"ה לא אמר לו ממה שיעשה. ומשה הסתכל ועשה אותו מנחושת, כמו שצריך למקומו. כמ"ש, ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, על רשימה שלמעלה, הדינים של קו האמצעי, ששם המקום שלהם.

.413 בכל מקום הולך הנחש הזה אחר אשת חיל, המלכות. ואשת זנונים, הקליפה, רוצה לתקן את עצמה כאשת חיל, ואינה יכולה. אשת חיל, הרשימה והאות שלה הוא אות ה', וכך ראוי לה. אשת זנונים, הרשימה והאות שלה צריכה להיות ה', אבל לא נתקנה להיות כך, ואות שלה ק'.

כי האות שלה נתקנה בתיקון של אות ה', כמו הקוף אצל בני אדם, שהולך אחר בני אדם להידמות להם, ואינו מתוקן לעשות זה. כעין זה עשה משה נחש ההוא על רשימה שראוי לו. ותמיד נתקן להרע. ועליו חטא אדם וגורש מגן עדן, שהיה שם מקום דירתו כעין מדור של מעלה.

יהי אור

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קלה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קלה.

.414 ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. אור זה נגנז, והוא מזומן לצדיקים לעוה"ב. כמ"ש, אור זרוּע לצדיק, שמורה הן לצדיק שלמעלה והן לצדיק התחתון. והאור ההוא לא שימש בעולם חוץ מביום הראשון, ואח"כ נגנז ולא שימש יותר.

.415 אם היה נגנז מכל וכל, לא היה עומד העולם אפילו רגע אחד, אלא נגנז ונזרע כזרע הזה, שזורעים אותו ועושה תולדות וזרעים ופירות, וממנו מתקיים העולם. ואין יום, שאינו יוצא ממנו בעולם, ומקיים הכול, כי בו מזין הקב"ה את העולם. ובכל מקום שעוסקים בתורה בלילה, יוצא חוט אחד מאור ההוא הגנוז, ונמשך על אלו שעוסקים בתורה. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירוֹ עימי.

.416 ביום שהוקם המשכן למטה, כתוב, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכַן עליו הענן. מהו הענן? חוט אחד היה יוצא מצד אור הראשון בשמחת כל, ונכנס למשכן שלמטה, ומהיום ההוא והלאה לא התגלה עוד, אבל שימוש הוא משמש בעולם, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית.

.417 מעשה המשכן כעין מעשה שמיים וארץ. וגילו שיעור מועט כזה מסודות עליונים, עד שאי אפשר לטעום בו שיתיישב על הלב.

.418 דברים אלו נעלה אותם אל רבי שמעון, שהוא מתקן תבשילים מתוקים, כמו שמתקן אותם עתיקא קדישא הסתום מכל הסתומים. והוא מתקן תבשילים שאין בהם מקום, שיבוא אחר להוסיף בהם מלח.

ועוד, שאדם יכול לאכול ולשתות ולהשלים בטנו מכל מעדני עולם ולהותיר. כלומר, בעת ששומע אותם מבין אותם די סיפוקו, ועכ"ז הותיר מהם, ולא שאב כל מה שבהם, שהרי בכל עת שחוזר עליהם, מוציא בהם חדשות, מה שלא הרגיש קודם לכן. ובו מתקיים הכתוב, וייתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'.

וה' נתן חכמה לשלמה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קלו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קלו.

.419 כתוב, והוי"ה נתן חכמה לשלמה, כאשר דיבר לו, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, ויכרתו ברית שניהם. והוי"ה, מורה על הסכמה שלמעלה, ז"א, ושלמטה, המלכות, יחד. כי והוי"ה מורה על ז"א, ובית דינו מלכות. נתן חכמה, כמי שנותן מנחה ומתנה לאוהבו. כאשר דיבר לו, שלמות החכמה בעושר ובשלום ובממשלה.

.420 ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, משום שהיו מבינים זה את זה בסתימת הדברים שהיו מדברים, ואנשים אחרים לא היו יודעים להסתכל בהם ולדעת בהם משהו. ובשבילם חזר חירם להודות ולהסכים לשלמה בכל דבריו.

.421 שלמה המלך הסתכל והיה רואה, שאפילו בדור ההוא, שהיה יותר שלם מכל דורות אחרים, לא היה רצונו של מלך העליון, שיתגלה חכמה כל כך על ידו, ושיתגלה התורה שהייתה סתומה מתחילה. ובא ופתח לה פתחים. ואע"פ שפתח, הם סתומים. חוץ מאלו החכמים שזכו ומגמגמים בהם, ואינם יודעים לפתוח בהם פה. ודור זה שרבי שמעון שורה בתוכו, רצונו של הקב"ה בשביל רבי שמעון, שיתגלו דברים סתומים על ידו.

.422 אבל תמוה, איך חכמי הדור עוזבים אפילו רגע אחד מלעמוד לפני רבי שמעון ללמוד תורה, בעוד שרבי שמעון נמצא בעולם. אבל בדור הזה לא תישכח החכמה מהעולם, אוי לדור כשהוא יסתלק, והחכמים יתמעטו, והחכמה תישכח מהעולם.

התכלת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קלח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קלח.

.424 וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האוהל, וקם כל העם והשתחוו איש פתח אוהלו. יפה הוא למשה שהוא נביא נאמן עליון על כל נביאי העולם. והדור ההוא שקיבלו התורה על הר סיני, וראו כמה ניסים וכמה גבורות במצרים ועל הים. לכן יצדק אצלם לראות את עמוד הענן. אבל בדור הזה, זכות עליון של רבי שמעון עשה זה, שייראו ניסים על ידו.

.425 תכלת הוא מאותו הדג שבים גינוסר, ים כנרת, שבחלק זבולון, ונצרך הגוון הזה למעשה המשכן להראות הגוון הזה.

.426 ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. רקיע זה נברא ביום השני, קו שמאל, כי מעשה של הרקיע הוא מצד שמאל. וביום השני, שהוא צד שמאל, נברא בו הגיהינום, שיוצא מתוך היתוך של אש השמאל. ובו נצבע בים צבע התכלת, שהוא כיסא דין, המלכות כשהיא דין.

.427 והיום הזה, שהוא שמאל, לקח מים, שהם מצד ימין, כי מים הם חסדים. ואלו המים, שהם מצד ימין, לא נגלו אלא ביום שני, שהוא שמאל. ביום של הימין, יום ראשון, לא נגלה מים, אלא שמתחלף, שנגלה בו אור מצד אש, השייך לשמאל, משום שנכלל זה בזה והתבשם זה בזה.

האור של היום הראשון היה אור הראשון מכל שש האורות של ששת ימי בראשית. והאור הזה בצד האש היה, כמ"ש, והיה אור ישראל לאש. והאור ההוא של ישראל מצד עצמו הוא ימין, ונכלל באש שהוא שמאל.

.428 והיום הראשון מאלו ששת הימים, הוא מים, חסדים, ולא שימש מעשה המים אלא מעשה האור, שהוא מצד אש, יום שני. להראות שהקב"ה לא ברא העולם אלא על שלום, בהתכללות קו ימין וקו שמאל זה בזה ע"י קו האמצעי, העושה שלום ביניהם, ובדרך שלום היה הכול.

וע"כ כל מה שעשה היום הראשון, מצד חברו, יום שני, עשה. היום השני בצד היום הראשון עשה אומן ושימש בה. כי כל אחד שימש במעשה חברו, להראות שנכללו זה בזה.

היום השלישי, קו האמצעי, היה מצד שניהם, שכולל ב' הקווים, ובו הוא ארגמן, שצבעו מעורב מלבן ומאדום, ימין ושמאל. וע"כ כתוב, כי טוב כי טוב, פעמיים, ביום השלישי, שהוא כנגד ב' הקווים הכלולים בו.

כי שלושת ימי בראשית אלו ג' הקווים. נמשכים מג' נקודות, חולם שורוק חיריק. החולם, היום הראשון של מעשה בראשית, נעשה ע"י עליית המלכות לבינה, שהורידה בינה ותו"מ שלה למדרגה שמתחתיה, ולא נשאר בה אלא האור של כו"ח בלבד. ועליית מסך המלכות לבינה הוליד בה אש, הדינים.

נמצא, שאור המשמש בנקודת החולם שהוא יום ראשון, הוא משמש מצד האש, שהוא שייך לקו שמאל, לבחינת דינים, ולא לקו ימין, חסד. האור עצמו ימין, ונכלל במלכות שעלתה, שהיא דינים ואש. ונמצא, שיום ראשון שימש במעשה של יום שני, האש. ויום שני שימש במעשה יום ראשון, המים, החסדים. מטעם שהנאמר היה אחר ששלושת הימים נכללו זה בזה, וע"כ שימש כל אחד במעשה חברו.

.429 תכלת, מלכות מצד הדין, היום השני, צבוע משני צבעים, אדום ושחור. ותכלת, האדום שלה, לקחה מהיום השני ממש, שהאדום כצבע האש, וזהו אלקים, בינה, גבורה דז"א, בגדלות של נקודת השורוק, שאותיות אל"ה שנפלו חוזרות ומתחברות עם אותיות מ"י, ומצטרף השם אלקים.

ואז יורש צבע הזהב, שהכול צבע אחד, כי צבע הזהב דומה לאש, אלא שהאש בקטנות והזהב בגדלות. ותכלת יוצא מהצבע האדום, וכשיורד למטה, מתרחק הצבע האדום ונכנס למקום ים, המלכות, ונצבע שם צבע תכלת. כלומר, שמתערב בצבע השחור ונעשה תכלת. האדום נכנס לתוך הים ונחלש הצבע שלו וחוזר לצבע תכלת. וזהו אלקים, במלכות. אבל הדין שלו אינו חזק כמו הראשון, כמו השם אלקים שבשמאל דז"א.

כי הגדלות של שמאל היא התחברות מ"י אל"ה לשם אלקים, שזה נעשה תחילה בקו שמאל דז"א, ואז שולטים הדינים של נקודת השורוק, דינים קשים. אבל למטה במלכות, כשמתחברים מ"י אל"ה בקו השמאל, אין הדין קשה כל כך כמו באלקים דקו שמאל דז"א. מטעם כי מלכות מאירה רק מלמטה למעלה, ואז אין הדין קשה. משא"כ קו שמאל דז"א, מטרם שנכלל בימין היה מאיר מלמעלה למטה, וע"כ היה הדין קשה.

.430 שחור, צבע זה יוצא מהיתוך האדום, כשהוא מוּתך ונחלש למטה בהיתוך הזוהמה, זוהמת הנחש, ויורד למטה. ויוצא תחילה מהזוהמה ההיא צבע אדום מזוהמה קשה, הדינים ממלכות הממותקת בבינה, שהוכפלו דיניה מכוח התחברותה בזוהמה הקשה של נחש, הדינים שממלכות דמה"ד הבלתי ממותקת. ומתוך הזוהמה הקשה חזר לצבע שחור, מדה"ד הבלתי ממותק.

ונמצא, שהכול נמשך מאדום הראשון שבקו שמאל. כי לקה שהוכפלו הדינים בזוהמת הנחש, שמשם יוצא הצבע השחור. וכל זה נברא ביום השני. והזוהמה נקרא אלוהים אחרים.

.431 שחור הוא חושך ביותר, שלא נראה הצבע שלו מתוך החושך. באיזה מקום נצבע הצבע השחור והחושך הזה? אלא כשהאדום הזה הותך בתוך התכלת, והתערבבו הצבעים של אדום ותכלת, הותך היתוך של זוהמה, ממדה"ד, לתוך התהומות, שהם המלכות דמלכות, ונעשו משם רפש וטיט. כמ"ש, ויִגְרשו מימיו רפש וטיט. ומתוך הטיט הזה של התהום יצא החושך הזה שהוא שחור. ולא שהוא שחור אלא שהוא חושך ביותר. כמ"ש, וחושך על פני תהום.

נקרא חושך, משום שהצבע שלו חושך, והחשיך פני הבריות, שהוא זוהמת הנחש שגרם מוות לבריות. וזהו התכלת, שהוא אדום ושחור. ומשום זה לא כתוב ביום השני, כי טוב.

והנה טוב מאוד

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קמא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קמא.

.432 והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות. ולמה כאן נאמר שבגללו לא כתוב ביום השני, כי טוב? אלא סוד הסודות כאן. כי ודאי מלאך המוות הוא טוב מאוד, משום שכל בני העולם יודעים שימותו וישובו לעפר, וע"כ רבים הם החוזרים בתשובה לאדונם בגלל היראה הזו, ויראים לחטוא מפניו. רבים היראים מפני המלך, משום שרצועה תלויה לפניהם. כמה טובה הרצועה לבני אדם, שעושה אותם טובים ואמיתיים ומתקנים דרכיהם כראוי. וע"כ, והנה טוב מאוד. מאוד ודאי.

.433 והנה טוב, זהו מלאך החיים. מאוד, זהו מלאך המוות, שהוא יותר חשוב. למה מלאך המוות טוב מאוד? כשברא הקב"ה את העולם, הכול היה מתוקן, עד שבא אדם, שהוא המלך של עוה"ז. כיוון שנברא האדם, עשה אותו מתוקן בדרך האמת. כמ"ש, אשר עשה האלקים את האדם ישר, והֵמה ביקשו חשבונות רבים. עשה אותו ישר, ואח"כ חטא וגורש מגן עדן.

.434 גן העדן נטוע בארץ, באלו הנטיעות שנטע הקב"ה. כמ"ש, וייטע הוי"ה אלקים גן בעדן מקֶדם. הוא נטע אותו בשם השלם, הוי"ה אלקים, כעין גן העדן העליון למעלה. וכל הצורות העליונות כולן מרוקמות ומצוירות בגן העדן הזה שלמטה. ושם הם הכרובים.

ואינם נחקקים בחקיקת בני אדם מזהב או מדבר אחר, אלא כולם אורות שלמעלה, חקוקים ומצוירים בציור מרוקם, מעשה חושב של שם שלם של הקב"ה. וכולם נחקקים שם. וכל הצורות והציורים של עוה"ז, הרוחות של בני אדם, כולם מצוירים שם, ומפותחים, ונחקקים שם כולם, כעין שהיו בעוה"ז.

.435 מקום זה הוא מדור לרוחות הקדושים, בין אלו שכבר באו לעוה"ז, ובין אלו שעוד לא באו לעוה"ז. ואלו העתידים לבוא לעוה"ז, כולם הם רוחות המתלבשים בלבושים ובגופים ובפרצופים כעין עוה"ז, ומסתכלים שם בזיו כבוד של ריבונם, עד שבאים לעוה"ז.

.436 בשעה שיוצאים משם לבוא לעוה"ז, מתפשטים הרוחות מהגוף והלבוש של גן עדן, ומתלבשים בגוף ולבוש של עוה"ז, ועושים דירתם בעוה"ז, בלבוש ובגוף הזה, שהוא מהטיפה הסרוחה.

.437 וכשהגיע זמנו ללכת ולצאת מעוה"ז, אינו יוצא עד שמלאך המוות מפשיט את הלבוש והגוף הזה. כיוון שנפשט הגוף מעל הרוח ע"י מלאך המוות, הולך הרוח ומתלבש בגוף האחר שבגן העדן, שהתפשט ממנו בשעה שבא לעוה"ז.

ואין שמחה לרוח זולת בגוף ההוא אשר שם. והוא שמח שהתפשט מהגוף של עוה"ז, והתלבש בלבוש אחר השלם מגן עדן, שהוא כעין עוה"ז. ובו יושב והולך ומסתכל לדעת בסודות עליונים, מה שלא יכול לדעת ולהסתכל בהיותו בעוה"ז בגוף הזה.

.438 וכשהנשמה מתלבשת בלבוש של עולם ההוא, כמה עידונים כמה חמודות יש לו שם. מי גרם לגוף שבגן העדן, שיתלבש בו הרוח? מי שהפשיט לו הלבושים האלו של עוה"ז, מלאך המוות. הרי שמלאך המוות הוא טוב מאוד, והקב"ה עושה חסד עם הבריות, שאינו מפשיט האדם מלבושים שבעוה"ז, עד שמתקן לו לבושים אחרים, מכובדים וטובים מאלו, בגן העדן.

.439 חוץ מאלו רשעי עולם, שאינם חוזרים בתשובה שלמה לאדונם, שערומים באו לעוה"ז וערומים ישובו לשם. והנשמה הולכת בבושה מנשמות אחרות, כי אין לה לבוש כלל, ונידונה בגיהינום שבארץ מהאש שלמעלה.

ויש מהם שמצפצפים בגיהינום ומיד עולים. ואלו הם רשעי עולם, שחשבו בתשובה בליבם, ומתו ולא יכלו לעשות תשובה. אלו נידונו בגיהינום, ומצפצפים, ואח"כ עולים.

.440 רְאה, כמה רחמיו של הקב"ה על בריותיו, שאפילו רשע ביותר, והרהר בתשובה, ולא יכול לעשות תשובה, ומת, זה מקבל עונש בוודאי על שהלך מעולם בלי תשובה. אח"כ הרצון ההוא ששׂם בליבו לעשות תשובה, אינו נעדר מלפני מלך העליון, והקב"ה מתקן מקום לרשע במדור של שאוֹל, ושם מצפצף בתשובה.

כי רצון יורד מלפני הקב"ה, ושובר כל כוחות השומרים על שערי מדורי גיהינום, ומגיע למקום שהרשע שם, ודופק בו, ומעורר בו הרצון לתשובה, כמו שהיה לו מקודם בחייו. ואז מצפצף נשמה ההיא לעלות מתוך מדור השאול.

.441 ואין רצון טוב, שיאבד מלפני המלך הקדוש. ומשום זה, אשרי מי שמהרהר הרהורים טובים לאדונו. ואע"פ שאינו יכול לעשות אותם, הקב"ה מחשיב לו רצונו כאילו עשה. זהו הרצון לטוב. אבל הרצון לרע, אין הקב"ה מחשיב למעשה, חוץ מהרהורי עבודה זרה.

.442 אלו שלא הרהרו בתשובה, יורדים לשאול, ואינם עולים משם לדורי דורות. עליהם כתוב, כלָה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה. על הקודמים כתוב, ה' ממית ומחייה, מוריד שאול ויעל.

דינו של גיהינום

[דינא דגיהנם]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קמה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קמה.

.443 דין עונשי הגיהינום הוא לדון שם את הרשעים. למה הם נידונים בדינו של גיהינום? אלא הגיהינום הוא אש דולק ימים ולילות, כעין הרשעים המתחממים באש יצה"ר לעבור על דברי תורה, בכל חימום שמתחממים ביצה"ר, כך שורף בהם האש של הגיהינום.

.444 פעם אחת לא נמצא היצה"ר בעולם, שהכניסו אותו לתוך טבעת של ברזל בנקב של תהום הגדול. וכל העת ההיא כבה האש של הגיהינום ולא שרף כלל. חזר היצה"ר למקומו, ורשעי עולם התחילו להתחמם בו, התחיל בוער גם האש של הגיהינום. כי הגיהינום אינו שורף אלא בכוח החום של יצה"ר של הרשעים, ובחום ההוא האש של הגיהינום שורף ימים ולילות ואינו שוקט.

.445 שבעה פתחים הם בגיהינום. ושבעה מדורים יש שם. שבעה מיני רשעים הם: רע, בְלייַעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר. וכולם יש כנגדם מדורים בגיהינום, כל אחד כראוי לו. וכפי אותה מדרגה שחטא בה הרשע, כך נותנים לו מדור בגיהינום.

.446 ובכל מדור יש מלאך ממונה על המקום ההוא, תחת ידו של דוּמה. וכמה אלף וריבוא מלאכים עימו הדנים את הרשעים, לכל אחד כפי שראוי לו, באותו מדור שהוא שם.

.447 האש של גיהינום שלמטה, באה מאש של הגיהינום של מעלה, מנהר דינור. ובאה לגיהינום של מטה ושורף, באותו התעוררות החום של הרשעים, שמחממים עצמם ביצה"ר. וכל אלו המדורים שורפים שם.

.448 יש מקום בגיהינום אשר המדרגות שם נקראות צואה רותחת. ושם היא הזוהמה של הנשמות, המיטנפות מכל הזוהמה של עוה"ז, ומתלבנות ועולות, ונשארת הזוהמה שם. ואלו מדרגות רעות, שנקראות צואה רותחת, ממונות על הזוהמה ההיא. ואש של גיהינום שולטת בזוהמה הנשארת.

.449 ויש רשעים שמיטנפים בעוונותיהם תמיד ואינם מתלבנים מהם, ומתו בלא תשובה, וחטאו והחטיאו אחרים, והיו קשי עורף תמיד, ולא נשברו לפני אדונם בעוה"ז. אלו נידונים שם בזוהמה ההיא, ובצואה ההיא הרותחת ואינם יוצאים משם לעולם. אלו שמשחיתים דרכם על הארץ, ואינם חסים על כבוד אדונם בעוה"ז, כל אלו נידונים שם לדורי דורות ואינם יוצאים משם.

.450 בשבתות ובראשי חודשים ובזמנים ובחגים, נשקט האש באותו המקום ואינם נידונים. אבל אינם יוצאים משם, כשאר הרשעים שיש להם מנוחה. כל אלו המחללים שבתות וזמנים, ואינם חסים על כבוד אדונם כלל, שישמרו אותם, אלא מחללים בפרהסיה בגלוי, כמו שהם אינם שומרים שבתות וזמנים בעוה"ז, כן אין שומרים אותם בעולם ההוא, ואין להם מנוחה.

.451 שומרים בגיהינום שבתות וזמנים, באונס, נגד רצונם. אלו הם עכו"ם, שלא הצטוו ואינם שומרים שבת בעוה"ז, שומרים אותו שם באונס. אבל רשעים המחללים שבתות, אין להם מנוחה שם.

.452 בכל כניסת השבת כשהיום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של הגיהינום: הסתלקו הדינים של הרשעים, כי המלך הקדוש בא והיום התקדש, והוא מגן על הכול. ומיד הדינים מסתלקים ויש מנוחה לרשעים.

אבל מאלו שאינם שומרים שבת, לעולם אין אש של הגיהינום מסתלק מהם. וכל הרשעים שבגיהינום שואלים עליהם, למה השתנו אלו מכל הרשעים שכאן, שאין להם מנוחה? ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה, ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם, בעוה"ז, ומי שאינו שומר שבת הוא כאילו עובר על התורה כולה, משום זה אין להם מנוחה לעולם.

.453 ואלו הרשעים כולם יוצאים ממקומם, וניתנה להם רשות ללכת לראות אותם. ומלאך אחד ששמו סַנְטִריאל, הולך ומוציא הגוף ההוא שלהם, ומביא אותו לגיהינום לעיני הרשעים, ורואים אותו שמעלה תולעים, והנשמה שלהם שאין לה מנוחה באש של הגיהינום.

.454 וכל אלו הרשעים אשר שם סובבים הגוף ההוא ומכריזים עליו, זהו פלוני הרשע, שלא חס על כבוד אדונו, כפר בהקב"ה, וכפר בכל התורה כולה. אוי לו, טוב לו שלא היה נברא, ולא יבוא לדין הזה ולביזיון הזה.

כמ"ש, ויצאו ורָאו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואִשָם לא תכבה והיו דֵראון לכל בשר. כי תולעתם לא תמות, מהגוף. ואִשם לא תכבה, מהנשמה. והיו דראון לכל בשר, כלומר, והיו דַי רָאון, שכל הרשעים שבגיהינום אשר שם יאמרו, די ראייה זו. כי לא יוכלו לסבול.

.455 שבת הוא כנגד כל התורה כולה, והתורה היא אש, ומשום שעברו על אש של התורה, הרי אש של הגיהינום שורף בהם, שאינה נשקטת מעליהם לעולם.

.456 אח"כ כשהשבת יוצא, בא מלאך סנטריאל, ומחזיר את הגוף ההוא לקברו, ונידונים שניהם, זה בבחינתו וזה בבחינתו. וכל זה הוא בעוד שהגוף נמצא בקיומו, כי כיוון שהגוף כבר נרקב, אין לגוף כל אלו הדינים. והקב"ה, לא יעיר כל חמתו, כתוב בו.

.457 כל הרשעים שבעולם, בעוד שהגוף שלם בכל איבריו בתוך הקבר, נידונים הגוף והרוח, כל אחד בדין הראוי לו. כיוון שהגוף התעכל, נשקט דינו של הרוח. מי שצריך לצאת מגיהינום, יוצא. ומי שצריך שתהיה לו מנוחה, יש לו מנוחה. ומי שצריך להיות אש ועפר תחת רגלי הצדיקים, הוא נעשה כן. כל אחד כראוי לו, נעשה לו אחר שנפטר מדינו של גיהינום.

.458 וע"כ, כמה טוב להם, בין לצדיקים ובין לרשעים, שיהיה הגוף שלהם דבוק בארץ, כדי שיירקב בעפר בזמן קצר, ולא להיות בקיומו זמן מרובה, ויידונו הגוף והנפש והרוח זמן ארוך, תמיד. כי אין כל צדיק בעולם, שאין לו דין הקבר, משום שהמלאך ההוא הממונה על הקברים, עומד על הגוף ודן אותו בכל יום ויום. אם לצדיקים כך, לרשעים על אחת כמה וכמה.

.459 ובזמן שהגוף מתעכל ונרקב בעפר, הרי הדין נשקט מכולם, גם מרוח ומנפש. חוץ מאלו חסידים עמודי העולם, שאין להם דין הקבר, ומותר להם להיקבר בארון, שהם ראויים להעלות נשמתם מיד למקום העליון הראוי להם. ומועטים הם בעולם.

.460 כל המתים שבעולם כולם מתים ע"י המלאך המחבל, חוץ מאלו שמתים בארץ הקודש, שאינם מתים על ידו, אלא ע"י מלאך של רחמים השולט בארץ.

.461 א"כ מהו השבח למשה ולאהרון ולמרים, שכתוב בהם שמתו על פי ה'? ללמד שאלו לא מתו ע"י המלאך המחבל הזה. ולמה נאמר, שכל העולם המתים בארץ ישראל, אינם מתים על ידו של זה?

.462 ודאי שהשבח של משה ואהרון ומרים היה יותר מכל בני העולם. כי הם מתו מחוץ לארץ הקדושה, וכולם מתו ע"י מחבל, חוץ ממשה אהרון ומרים, שלא מתו אלא ע"י הקב"ה. אבל אלו שמתים בארץ הקדושה, אינם מתים ע"י מחבל, כי ארץ הקדושה אינה עומדת ברשות אחרת, אלא ברשות הקב"ה לבדו.

.463 וע"כ כתוב, יחיו מתיך נְבֵלָתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר. יחיו מתיך, אלו שמתים בארץ הקדושה, שהם מתים של הקב"ה ולא מאחר, שאין שולט שם ס"א כלל. וע"כ כתוב, מתיך, של הקב"ה. נבלתי יקומון, אלו שמתו בארץ אחרת נוכרייה ע"י המחבל ההוא.

.464 וע"כ נקראים נבלה שכתוב עליהם, נבלתי. יקומון, כי כמו נבלה מטמאת במשא, אף אלו שמתים מחוץ לארץ הקדושה מטמאים במשא. וע"כ הם נבלה. כל שחיטה שנפסלה נקראת נבלה, משום שהשחיטה היא מס"א. כי מיד שנפסלה שורה עליה ס"א, ומשום שהוא שלו ושורה עליה, נקראת נבלה. כמ"ש, ונבל שמו ונבלה עימו. שהס"א שורה עליו.

.465 וע"כ בכל מקום שהס"א שורה, נקרא המקום נבלה. כי מנוול זה אינו שורה אלא על מקום פסול. וע"כ שחיטה שנפסלה היא שלו, ונקראת על שמו. ומשום זה המתים, שהם מחוץ לארץ הקדושה תחת רשות אחרת, והס"א שורה עליהם, נקראים נבלה.

.466 הקיצו ורננו שוכני עפר. שוכני, פירושו דיירים ישנים, ולא מתים. ומי הם? אלו הם ישני חברון, שהם לא מתים אלא ישנים. וע"כ כתוב בהם גוויעה, כמי שגווע ויש בו כוח להתנער. אף כן אלו ד' זוגות חברון ישנים הם ולא מתים, וכולם עומדים בקיומם בגופים שלהם, ויודעים סתרים נעלמים יותר משאר בני אדם.

הגופים שלהם גנוזים בפתח גן עדן. כי פתח גן עדן הוא במערת המכפלה. ואלו הם שוכני עפר. ועל זה, כל אלו שנשמתם יצאה בארץ הקדושה אינה יוצאת ע"י המחבל ההוא, שאינו שולט שם, אלא ע"י מלאך של רחמים, שארץ הקדושה עומדת בחלקו.

מקום יש ביישוב, שלא מתים שם

[אתר אית בישובא דלא מתין תמן]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קנא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קנא.

.467 מקום יש ביישוב שאינו שולט בו המחבל ההוא, ולא ניתנה לו רשות להיכנס לשם, וכל אלו הדרים שם לא מתים עד שיוצאים מחוץ לעיר. ואין אדם מכל הדרים שם שלא ימות, וכולם מתים כשאר בני אדם. אלא לא בעיר, משום שאינם יכולים לשבת תמיד בעיר, אלא אלו יוצאים ואלו נכנסים, וע"כ כולם מתים.

.468 מהו הטעם שהמלאך המחבל אינו שולט שם? האם כיוון שאינו עומד ברשותו? הרי ארץ הקדושה, שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים, ומהו הטעם במקום הזה שאינם מתים. האם בזכות קדושת המקום? הרי אין לך מקום שבקדושה בכל היישוב, כמו ארץ ישראל. האם משום זכותו של האדם הזה שבנה העיר? הלוא כמה בני אדם היו שזכותם יותר משלו.

.469 ודאי המקום ההוא אין מלאך המוות שולט עליו, והקב"ה אינו רוצה שימות אדם במקום ההוא לעולם. ולא שקודם לכן, עד שנבנה, מתו במקום ההוא בני אדם. אלא מיום שנברא האדם נתקן המקום ההוא לקיום. וסוד הסודות כאן לאלו המסתכלים בסוד החכמה.

.470 כשברא הקב"ה את העולם, ברא אותו באותיות. והתגלגלו האותיות וברא העולם בחקיקות של השם הקדוש, והתגלגלו האותיות וסובבו העולם בחקיקות.

וכשנגלה והתפשט העולם ונברא, והיו האותיות סובבות לברוא, אמר הקב"ה שיסתיים העולם ביו"ד, נשארה אות ט' במקום ההוא תלויה באוויר. ט', היא אות המאירה חיים, משום זה מי שראה ט' בחלומו סימן טוב הוא לו, וחיים נתקנו לו. ומשום שהט' תלויה על המקום ההוא, אין המוות שולט בו.

הכול נאצל ונברא בג' קווים ומלכות המקבלת אותם, שהם ד' אותיות הוי"ה, שג' קווים יה"ו ומלכות ה"ת. בתחילה יוצא קו ימין, מנקודת החולם, שאותיות אל"ה נופלות לחוץ מהמדרגה, והיא חסרה משום זה ג"ר. ואח"כ נמשך קו שמאל מנקודת השורוק, שחוזרים אל"ה למדרגה וחוזרים עימהם הג"ר דאורות, אלא שהם אחוריים, חכמה בלי חסדים. ומשום זה נמשכים דינים ממנה.

ואז בא קו אמצעי וממעט קו השמאל במסך הנמשך מנקודת החיריק. ובכוח זה מתייחד השמאל עם הימין, והחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין והמדרגה נשלמת בג"ר מבחינת פנים. וזה המיעוט שקו האמצעי ממעט את קו השמאל בשתי פעולות:

א. מתחילה ממעט אותו מצד המסך דמנעולא, מלכות דמדה"ד שאינה נמתקת בבינה,

ב. ואח"כ ממעט אותו במפתחא, מלכות המחוברת בבינה.

האותיות, הן הכלים של הספירות, בינה ז"א ומלכות. מא' עד יו"ד ט"ס דבינה. מיו"ד עד ק' ט"ס דז"א, מק' עד ת' הספירות דמלכות. נמצא שמיו"ד עד ת', ז"א ומלכות של האותיות, שבהם האורות של נ"ר, שהם ו"ק, והג"ר של האותיות, הן מא' עד ט', ששם מלובש אור הנשמה של האותיות.

הקב"ה ברא העולם בחקיקות של השם הקדוש, בג' קווים, יה"ו, והמלכות המקבלת אותם, ה"ת. שמתחילה התגלגלו האותיות וסובבו העולם בחקיקות. בחקיקות מורה על הקטנות, קו ימין, הנמשך מנקודת החולם, שמִתחילה אין בו אלא נ"ר, ו"ק. ואח"כ נגלה והתפשט העולם ונברא, שהוא קו השמאל, שבו מתגלה הג"ר וההתפשטות, להאיר מלמעלה למטה לעוה"ז. אבל הם בדין להיותו חסר חסדים.

לכן היו האותיות סובבות לברוא ולא יכלו, מטעם חוסר חסדים. ואז אמר הקב"ה, שהוא קו אמצעי, שיסתיים העולם ביו"ד. כלומר אחר שהתחילו להתפשט למפרע בסדר תשר"ק, אמר, שלא יתפשטו אלא האותיות מת' עד י', שהם הכלים דז"א ומלכות באורות רוח נפש, שהוא ו"ק בחוסר ג"ר.

כי מיעט את קו השמאל עם המסך דחיריק מבחינת מנעולא, שהיא הפעולה הראשונה, ונעשה ו"ק חסר ג"ר, וע"כ הסתיים העולם ביו"ד, ונעלמו כל ט' אותיות דבינה מהעולם.

וגם בעולם, במלכות, יש אלו הכלים בינה ז"א ומלכות, ואותו המקום, שלא מתים שם, הוא בינה שבעולם. וכיוון שהמיעוט של קו האמצעי היה רק במנעולא, המלכות שאינה מחוברת בבינה, לא פגם המיעוט אלא במלכות לבדה. וגם בז"א בשיעור שמחובר עם המלכות. אבל בבינה אין המיעוט הזה פוגם כלל וכלל.

ונמצא שאות ט', יסוד הבינה, יכולה הייתה להישאר באותו המקום, ולקבל ממנה אור הבינה, שהוא ג"ר. ונשארה אות ט' במקום ההוא תלויה באוויר, כי המיעוט ממנעולא אינו נוגע לאותו המקום כלל וכלל.

אמנם יותר מאות ט', יסוד הבינה, לא יכול המקום לקבל, מפני שהעוה"ז, מבחינת מנעולא, אינו אלא מלכות לבדה. וע"כ אינה יכולה לקבל אלא רק מיסוד דבינה, הכלול ג"כ ממלכות, ולא מלמעלה מיסוד דבינה.

ט', היא אות המאירה חיים, כי היא מבינה, שהיא אלקים חיים. ומשום שהט' תלויה על המקום ההוא, אין המוות שולט בו. כי ממנעולא אין שום דינים ואחיזה לס"א בבינה, ואין למלאך המוות רשות לגשת שם.

.471 כשרצה הקב"ה, קו האמצעי, לקיים את העולם, להמשיך ג"ר בעולם, הנקראות קיום, זרק אבן אחת לתוך המים, שהשליך את המלכות, אבן, לתוך הבינה, מים, וחיבר המלכות עם הבינה. שזהו מיעוט שני של קו אמצעי, ממפתחא, שבדרך זו חקק ע"ב (72) אותיות, שהמשיך הו"ק מבינה למלכות, שעליהם ראוי להתגלות בגדלות השם ע"ב.

ומבינה התחילה ללכת אבן הממותקת בבינה, ולא מצאה מקום להתקיים חוץ מארץ ישראל. ומים, ו"ק דבינה, היו הולכים אחרי האבן, עד שהאבן הגיעה תחת המזבח, ושם ירדו הדינים של המסך דמלכות, שהיא האבן, ושקעו תחת המזבח, ואז נעשתה המלכות לבחינת בינה, ונגלה הג"ר מן הבינה בביהמ"ק. ומזה התקיים כל העולם, כי האירו משם בכל העולם.

.472 א"כ אם באותו המקום שורה חיים, למה לא נבנה שם ביהמ"ק לתת חיים ליושבים בה? אלא שכאן במקום הזה הוא מתקיים בגלל אות אחת השורה עליו, ט', אבל בביהמ"ק, כל האותיות כולן שורות בו, ורק בהם נברא ביהמ"ק בלבד כמו כל העולם. כלומר, כמו שכל העולם נברא בכל האותיות שלכל אות מקום מיוחד, כן ביהמ"ק בפרט נברא בכל האותיות בפני עצמו.

.473 ועוד, שארץ הקדושה נותנת ליושבים בה חיים וכפרה בעולם ההוא, ואותו המקום אינו כן, שנותן חיים לאותו מקום רק בעוה"ז, ולא בעוה"ב. וביהמ"ק הוא בהיפוך משם, משום שיש לישראל חלק בעולם ההוא, ולא בעוה"ז, וע"כ עומד ביהמ"ק לכפר עוונות ולזכות את ישראל לעוה"ב.

כי אותו מקום, אע"פ שהוא בחינת בינה, הרי היא בינה של עוה"ז, בינה דמלכות, והחיים מושפעים רק לבחינת מלכות, שהוא עוה"ז. משא"כ ביהמ"ק, הוא בחינת מלכות הממותקת בבינה ועלתה למקום בינה, הנקראת עוה"ב. ונמצא שמוחין דעוה"ב ממש מאירים בביהמ"ק, שע"י זה זוכים ישראל על ידו לעוה"ב, ולא בחינת אורות העוה"ז, שהיא מלכות. כי המלכות קיבלה שם צורת עוה"ב, שהוא בינה, ובחינתה עצמה, שהיא עוה"ז, נעלמה.

.474 אות ט' היא הארת החיים בכל מקום, שהיא יסוד דבינה. וע"כ פתח בה הכתוב, כי טוב, כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב. מאות זו בורח המלאך המחבל. וחוזר הזוהר ואומר, אינו בורח, אלא שלא ניתנה לו רשות להיכנס שם.

.475 אות ט' שונה מאות ק'. ק' אינה מתיישבת כלל בשום מקום שבעולם, כמ"ש, איש לשון בל יִיכון בארץ. אות ט' מתיישבת בכל מקום, ומיתקנת להתיישב כראוי, להשפיע ג"ר, כמו בביהמ"ק.

וע"כ בכל מקום ששם אות ט', אין שם יישוב לאות ק' להתיישב בו. וע"כ אין שולט כלל הס"א, מלאך המוות, במקום הזה, והט' נותנת חיים של עוה"ז ליושבים תחת האות הזאת, ואינם יוצאים לחוץ. ואם יוצא לחוץ, יש רשות לס"א לשלוט עליו. וכמו שהאות הזאת שולטת במקום הזה לתת שם חיים, כן אות אחרת שולטת במקום גיהינום, והיא אות ק'.

ד' האותיות קרש"ת הן ד"ס המלכות. והם כח"ב ות"ת, שהת"ת כולל חג"ת נה"י. אמנם כשאות ק' לבדה בלי שאר האותיות רש"ת, מורה, שהיא מתפשטת בבי"ע, והמלכות דמלכות שלה, מנעולא, מאירה בקליפות, כמ"ש, רגליה יורדות מוות, כי ממנה מקבל מלאך המוות כוח להמית כל חי.

וזהו צורת אות ק', כי כשהמלכות מתוקנת היא בצורת אות ה'. ועתה שאינה מתוקנת, נמצאת סיום רגלה השמאלית של הה', מלכות דמלכות, יוצאת מהשורה ומתפשטת למטה, עד הקליפה שנקראת מוות, שרגל הק' משוכה למטה.

וכשהמלכות נתקנה בבריאת העולם בעלייתה ובהתחברותה עם הבינה, שאז התחברו אליה כל האותיות, והיא ממשיכה חיים מהבינה, היא מסתיימת בת', שצורת רגלה השמאלית היא עבה ומכופלת למטה.

שזה מורה, שאותה הרגל השמאלית של הק', שנמשכה להאיר עד הקליפה שנקראת מוות, הנה עתה חזרה המלכות והגביהה את רגלה, ושלפה אותה מקליפת המוות והחזירה לשורה. ומשום זה התעבה סיום רגלה. כי יש לה שם ב' מלכויות כפולות, המפתחא שנמתקה בבינה, וגם המנעולא ששלפה מהקליפות, התדבקה עימה. והמפתחא משמש בגלוי, והמנעולא בסתר. שנאמר, אם זכה הרי טוב, ואם לא זכה הרי רע.

והנה אחר שנתקנה המלכות בבינה, שוב אין מתפרדת, והיא מקבלת חיים מהבינה ומשפיעה לעולם, ואין עוד כוח לקליפת המוות לשלוט בעולם. אלא בכל מקום שצריכים להעניש הרשעים או למיתת בעלי החיים, מלאך המוות צריך לקבל רשות על כך, כמ"ש, קץ כל בשר בא לפניי, ליטול רשות. ובלי רשות אין למלאך המוות שום כוח לגלות המנעולא.

לכן נאמר, שאות ק' אינה מתיישבת כלל בשום מקום שבעולם, שאחר שנמתקה המלכות בבינה, אין עוד כוח למוות לשלוט בעולם, זולת בנתינת רשות. כי אות ט' מתיישבת בכל מקום, שהיא יסוד הבינה, המאיר ע"י המפתחא, ומשפיעה בכל מקום אור החיים מהבינה. וע"כ בכל מקום ששם אות ט', אור הבינה, בתיקון המפתחא, אין שם יישוב לאות ק' להתיישב בו. כי אחר שנתקנה במפתחא לקבל אורות החיים מהבינה, אינה מתפרדת עוד לעולם, זולת ברשות. וע"כ אין כוח לקליפת המוות המרומזת באות ק' לשלוט בעולם, ואינה שולטת אלא בגיהינום.

באופן שנמצא עתה ג' מקומות:

א. מקום שהט' לבדה שולטת שם, ששם מאירה הט' רק חיי עוה"ז. ושם אין נתינת רשות כלל.

ב. כל העולם אחר מיתוק המלכות בבינה במפתחא, שאז מאירה הט' בכל מקום. אמנם נותנת רשות להעניש את הרשעים, אם זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ג. בגיהינום, ששם מקום העונשים, שולטת אות ק' לבדה בקביעות, כמו אות ט' באותו מקום, שהחיים הם שם בקביעות.

בצלאל ידע לצרף אותיות

[בצלאל ידע לצרפא אתוון]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קנו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קנו.

.476 במילה חטא יש ב' אותיות ח' ט'. וע"כ לא היו כתובים באבני שוהם ובאבני מילואים, כי משבטי ישראל נמנעו ב' אותיות אלו, כדי שלא יהיה נרשם בהם ח"ט, כלומר חטא.

.477 במקום ביהמ"ק תלויים כל אותיות הא"ב, בסודות חקוקים של שמות הקדושים, קשורים ומרוקמים עליו. וכל העולם שלמעלה ושלמטה כולם הוגבלו ונחקקו באותיות, והשם הקדוש העליון, הוי"ה, נחקק עליהם.

.478 במשכן נחקקו והצטיירו האותיות כראוי. כי בצלאל היה יודע החכמה, לצרף האותיות שבהן נבראו שמיים וארץ. ובזכות החכמה שלו נבנה המשכן על ידו, ונבחר מכל עם ישראל.

.479 וכמו שהוא נבחר למעלה, כך רצה הקב"ה שיהיה נבחר למטה. למעלה, אמר הקב"ה למשה, ראה קראתי בשם בצלאל. ולמטה, אמר משה לישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל. ושְׁמו בסוד העליון נקרא כך, בצלאל, שפירושו בְּצֵל אל. ומיהו? זהו צדיק, יסוד, היושב בְּצֵל אל, שנקרא אל עליון, ת"ת. ובצלאל יושב כמו אל, ת"ת. אל לוקח ו"ק, כי ת"ת לוקח ו"ק חג"ת נה"י. וצדיק, יסוד, לוקח אותם. אף כך, אל מאיר למעלה, וצדיק מאיר למטה, למלכות. אל, ת"ת, כולל ו"ק, אף צדיק כולל ו"ק.

.480 בצלאל בן אוּרי בן חוּר. בן אורי, בן אור הראשון, שברא הקב"ה במעשה בראשית. בן חור, בן חירות של הכול, אור הבינה, חירות.

בן חור, בן שהוא חיוור, לבן, לבן מכל הגוונים, שאור החסדים, לבן, שולט בו. וזה, בצלאל, יסוד, התמנה למטֵה יהודה, המלכות, הכול כראוי להיות. כי היסוד צריך להיות מחובר עם המלכות.

תכלת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קנז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קנז.

.481 כל הצבעים טובים, אם רואים אותם בחלום. חוץ מתכלת, משום שהיא כיסא, המלכות, לדון עליו דיני נשמות. מדרגת המלכות, האם אינה לבנה, שמקבלת מיסוד, לבן, חסד? אלא בשעה שעומדת לדון דיני נפשות מפני עוונות התחתונים, אז היא בצבע תכלת.

.482 בשעה שאדם רואה צבע תכלת, הוא נזכר לעשות כל מצוות אדונו. כמו נחש הנחושת, שבשעה שהיו רואים אותו, היו יראים לפני הקב"ה, ושומרים את עצמם מכל חטא. ובשעה שהיראה הזו עלתה עליהם, מיד נרפאו. מי גרם להם לירוא את הקב"ה? אותו הנחש, אותה הרצועה שהסתכלו בה. אף כן, תכלת כתוב בה, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'. מיראה שלו. וע"כ הייתה התכלת במשכן.

.483 תכלת היא כיסא הדין. וכשהמלכות בצבע הזה, היא כיסא לדון בו דיני נפשות. לפי זה, מתי המלכות היא ברחמים? בשעה שהכרובים, זו"ן, מחזירים פניהם זה לזה, ומסתכלים פב"פ, אז מיתקנים כל הצבעים, ומתהפך צבע התכלת לצבע אחר, ומתהפך צבע ירוק לצבע זהב.

.484 וע"כ בהפיכת הצבעים מתהפכת המלכות מדין לרחמים, וכן מרחמים לדין. הכול בהפיכת הצבעים, כמו שמסדרים ישראל תיקוניהם אל הקב"ה, כך עומד הכול, וכך מסתדר למעלה. וע"כ כתוב, ישראל אשר בךָ אתפָּאָר, כי באלו הגוונים נמצא היופי של הכול.

ועשית שולחן

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קנח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קנח.

.485 ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלקיך. כמה מאושרים ישראל, שהקב"ה רצה בהם, וקרב אותם אליו מכל העמים, ובזכות ישראל הוא נותן מזונות ושובַע לכל העולם. ואם לא ישראל, לא היה הקב"ה נותן מזונות לעולם. ועתה, שישראל בגלות, על אחת כמה וכמה שכל העולם מקבלים מזונות ושובע כפליים, כדי שהתמצית מהם יספיק לישראל.

.486 בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה, היה יורד להם מזון ממקום עליון, והם נתנו חלק תמצית לעמים עכו"ם, והעמים כולם ניזונו מתמצית. ועתה, שישראל בגלות, התהפך הדבר באופן אחר, שהמזון מגיע לאוה"ע, וישראל מקבלים מהם תמצית.

.487 משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו, אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור. בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך, נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן לבני ביתו העצמות.

.488 כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, הנה על שולחן המלך הם אוכלים, וכל הסעודה הוכנה בשבילם, ומהשמחה שלהם הם נותנים העצמות, שהוא תמצית, לעכו"ם.

וכל זמן שישראל אינם עושים רצונו של אדונם, הולכים בגלות, והסעודה ניתנה לכלבים, ולהם ניתנה התמצית. כמ"ש, ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים. כי אוכלים התמצית מהתועבה שלהם, ממזונם המאוס. אוי לבן מלך, שיושב ומצפה לשולחנו של העבד, שמה שנשאר משולחנו הוא אוכל.

.489 דוד המלך אמר, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי, דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה. תערוך לפניי שולחן, סעודת המלך. נגד צורריי, הכלבים היושבים תחת השולחן ומצפים לחלק העצמות, והוא יושב עם המלך על שולחנו בעונג הסעודה.

.490 דישנת בשמן ראשי, זהו ראש הסעודה, שכל השמן, והשמנונית, ותיקון הסעודה, ניתן בראש לאוהבו של המלך. ומה שנשאר ניתן לכלבים ולמשמשים את השולחן. כוסי רוויה, הכוס תמיד מלאה לפני אוהבו של המלך, ואינו צריך לבקש. והיו ישראל תמיד ביחס הזה עם שאר העמים.

.491 כתוב, ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך. לפי זה, כל החסד והאמת הוא לאכול על שולחנו, ולא יותר. ועוד, האם אין זה, שאין כבודו של המלך, שיאכל אדם אחר על שולחנו של המלך, ולא צריך שיהיה כך, אלא המלך לבדו, ומסביב כל השרים שלו למטה ממנו?

.493 נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. מה ראה דוד, שסיום הַלל הגדול סיים בפסוק הזה כך? אלא ג' שליטים הם למעלה, שהקב"ה נודע בהם: מוח לב כבד, שהם בינה ז"א מלכות. והם בהיפוך מעוה"ז, מהתעוררות מלמטה העולה מעוה"ז.

למעלה, לוקח המוח ונותן ללב, והלב נותן לכבד, וכבד נותן חלק לכל המקורות שלמטה, כל אחד כראוי לו.

למטה, ע"י התעוררות מלמטה, הכבד, המלכות, לוקח ההתעוררות תחילה, ומקרב הכול ללב, ז"א. והלב לוקח הטוב שבמאכל, ומתחזק מהכוח ומהרצון שלקח, נותן ומעורר אל המוח, בינה. ואז מושפע השפע מבינה לז"א ומז"א למלכות, הכבד. ואח"כ חוזר הכבד ומחלק מזון לכל מקורות הגוף, שהוא ג' עולמות בי"ע.

.494 ביום התענית האדם מקרב מאכל ומשתה אל כבד העליון, המלכות. מקרב חלבו, דמו ורצונו. כבד לוקח הכול ברצון. כיוון שהכול כבר אצלו, לוקח ומקרב הכול לפני הלב, ז"א, שהוא גדול ושליט עליו. כיוון שלקח הלב והתחזק ברצון, מקרב הכול אל המוח, בינה, שהוא שליט העליון על כל הגוף, ז"א. וחוזר השפע מבינה לז"א, ומז"א למלכות, הכבד, ואח"כ חוזר הכבד ומחלק חלקים לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע.

.495 בזמן שהשפע מושפע מהתעוררות מלמעלה, כל השפע מקבל המוח, בינה, תחילה ממה שלמעלה ממנו, החכמה. ואח"כ נותן ללב, ז"א. והלב נותן לכבד, המלכות. והכבד נותן לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע.

ואח"כ, כשרוצה לחלק מזון לעוה"ז, נותן תחילה, המובחר והיפה שבשפע, אל הלב, שהוא המלך שבארץ, למלך ישראל. ושולחן המלך מתעורר תחילה, לקבל קודם לשאר בני העולם. אשרי מי שהוא בחשבון של שולחן המלך, כי הוא נודע למעלה, להטיב לו באותו הטוב שלמעלה, שהמלך מקבל.

.496 וזהו חסד ואמת, שעשה דוד לבני ברזילי, שכתוב, והיו באוכלי שולחנך. ובשולחן המלך לא אוכל אדם אחר זולתו, אלא המלך אוכל תחילה, ואח"כ כל העם. ואלו שאוכלים עם המלך, בשעה שהוא אוכל, הם האהובים עליו יותר מכולם, והם שהתמנו להיות משולחן המלך.

.497 והרי כתוב, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, הלוא משמע על שולחנו ממש? אלא, משום שכל המזון שלו, הוא בחשבון אוכלי שולחן המלך, ולא עשה חשבון אחר, אלא על שולחן המלך, שמשם היה בא המזון והמאכל שלו. וזהו, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל.

.498 ישבו חברים לאכול. אמרו, כל אחד יאמר דבר תורה בסעודה זו. אמר רבי ייסא, סעודה מועטת היא, ועכ"ז סעודה נקראת. ולא עוד, אלא שזו נקראת סעודה, שהקב"ה נהנה ממנה. וע"כ כתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. כי דברי תורה יסבבו המקום הזה.

ואכלת ושבעת ובירכת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קסב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קסב.

.499 ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלקיך. האם טרם שאדם אוכל לשובע וימלא בטנו, לא יברך להקב"ה? ואיך כתוב, ואכלת ושבעת, ואח"כ, ובירכת? אלא אפילו לא יאכל אדם אלא רק כזית, ורצונו עליו, ושם האוכל ההוא לעיקר מאכלו, הוא נקרא שובע, כמ"ש, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. לא כתוב, לכל חי אכילה, אלא לכל חי רצון. ללמד, שרצון שנותן על אותו אוכל נקרא שובע.

ואפילו שאין לפני האדם אלא דבר מועט כזית ולא יותר, הרי הרצון של שובע נתן עליו. ומשום זה כתוב, ומשביע לכל חי רצון. רצון כתוב ולא אכילה. וע"כ כתוב, ובירכת, שמחויב האדם לברך את הקב"ה, כדי לתת שמחה למעלה.

.500 ואכלת ושבעת. משמע שלשיכור מותר לברך ברכת המזון, משא"כ בתפילה. לשיכור אסור להתפלל, משום שהתפילה טובה בלי אכילה, משום שהתפילה עולה למעלה למקום שאין בו לא אכילה ולא שתייה, לבינה. ועל זה נאמר, שעוה"ב אין בו אכילה ושתייה. אבל בשאר המדרגות שלמטה יש אכילה ושתייה.

.501 בברכת המזון נמצא, שטובה ברכה הנמצאת בשובע. משום שברכת המזון היא במקום, שיש בו אכילה ושתייה, במלכות, שממנו יוצא מזון ושובע למטה. וע"כ צריכים להראות לפניו שובע ושמחה. אבל במקום שמגיעה התפילה אינו כן, כי עולה יותר למעלה, לבינה, שאין שם אכילה ושתייה. וע"כ שיכור לא יתפלל תפילה.

.502 לשיכור מותר לברך ברכת המזון, שמשמע מהכתוב, ואכלת ושבעת ובירכת. ואכלת, זוהי אכילה. ושבעת, זוהי שתייה, כי השובַע הוא ביין, ביין יש שובע, שביין הוא רווה, וזהו שיכור. שכתוב, ובירכת את ה' אלקיך. אֶת, רומז על המלכות, שבה אכילה ושתייה. ומשמע שברכת המזון צריכה שמחה ושובע, מהכתוב, על הארץ הטובה. טובה, שובע, כמ"ש, ונִשׂבע לחם ונהיה טובים. משום זה צריכים שמחה ושובע.

ועשית שולחן

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קסד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קסד.

.503 ועשית שולחן עצי שיטים. שולחן עומד בפנים במשכן, וברכה עליונה שורה עליו, וממנו יוצא המזון לכל העולם. ושולחן זה אינו צריך שיהיה ריק אפילו רגע אחד, אלא שיהיה עליו מזון, כי הברכה אינה נמצאת על מקום ריק. ומשום זה צריך להיות עליו תמיד לחם, כדי שתהיה נמצאת בו תמיד הברכה העליונה. ומהשולחן ההוא יוצאים ברכה ומזון לכל שאר השולחנות שבעולם, שהם מתברכים בגללו.

.504 שולחן, של כל אדם, צריך להיות כך לפניו בשעה שמברך את הקב"ה, כדי שתשרה עליו ברכה מלמעלה. ולא יהיה נראה ריק, כי הברכות שלמעלה אינן שורות במקום ריק, כמ"ש, הגידי לי מה יש לך בבית.

.505 שולחן, שלא נאמרו עליו דברי תורה, עליו כתוב, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואסור לברך על השולחן הזה, משום שיש שולחן ויש שולחן.

יש שולחן ערוך לפני הקב"ה למעלה, המלכות, העומד תמיד שיסודרו בו דברי תורה, ושתיכללנה בו אותיות של דברי תורה, והוא מלקט אותן אל הקב"ה, וכולל כולן בתוכו, ונשלם בהן, ושמח, ויש לו שמחה. ועל שולחן זה כתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. לפני ה', שהיא המלכות, ולא, מלפני ה', שהוא למעלה מז"א, בינה.

.506 ויש שולחן אחר, שאין בו חלק של התורה, ואין לו חלק בקדושת התורה, שהוא מלכות הקליפות. שולחן ההוא נקרא, קיא צואה. והוא בלי מקום, שאין לו חלק בצד הקדושה כלום. משום זה, שולחן שלא נאמרו עליו דברי תורה, הוא שולחן של קיא צואה, הוא שולחן של אל אחר. אין בשולחן הזה חלק באל עליון.

.507 שולחן שנאמרו עליו דברי תורה, הקב"ה לוקח אותו לחלקו. ולא עוד, אלא סוּרְי"א, שר הממונה, לוקח כל אלו הדברים, ושם צורתו של השולחן ההוא לפני הקב"ה. וכל אלו דברי תורה שנאמרו עליו, עולים על השולחן ההוא, ומתעטר לפני המלך הקדוש. זה משמע מהכתוב, זה השולחן אשר לפני ה', שהתעטר לפני ה'. שולחנו של אדם עומד לטהר את האדם מכל חטאיו.

.508 אשרי מי שנמצאים על שולחנו דברי תורה וחילק לעניים מהשולחן ההוא. כשמעלים השולחן מלפני האדם, שני מלאכים קדושים מזדמנים, מימין ומשמאל. אחד אומר, זהו שולחן של המלך הקדוש, שפלוני ערך אותו לפניו, ערוך יהיה השולחן הזה בברכות עליונות, ושמן וגדלות עליון, ישרה עליו הקב"ה.

ומלאך אחד אומר, זהו שולחן של המלך הקדוש, שפלוני ערך לפניו, שעליונים ותחתונים מברכים אותו, ערוך יהיה השולחן הזה לפני עתיק יומין, בעוה"ז ובעוה"ב.

.509 כשהיו מסלקים לפניו השולחן, היה מכסה אותו, והיה אומר, סלקו את השולחן בצניעות, שלא יהיה בבושה לפני שלוחי המלך. שולחנו של אדם מזכה אותו לעוה"ב, ומזכה אותו במזון לעוה"ז, ומזכה אותו להיות נודע לטוב לפני עתיק יומין, ומזכה אותו להוסיף כוח וגדלות במקום שצריך. אשרי חלקו של האדם ההוא בעוה"ז ובעוה"ב.

.510 כתוב, ויהי כל יודעו מאתמול שלשום ויִראו, והנה עם נביאים ניבא. ויאמר העם איש אל רעהו, הגם שאול בנביאים? הרי שאול היה בחיר ה' קודם לכן, כמ"ש, הראיתם אשר בחר בו ה'. לא כתוב, אשר בוחר בו, אלא אשר בחר בו, כלומר קודם לכן. ובשעה שבא ונכנס בין הנביאים והתנבא ביניהם, למה תמהו?

.511 כשהקב"ה בחר בו, לא בחר בו אלא למלוכה. אבל לנבואה, לא. כי שניים אלו יחד לא נמסרו לאדם בעולם, חוץ ממשה נאמן העליון, שזכה לנבואה ולמלוכה יחד.

.512 הלוא שמואל זכה לשניהם, לנבואה ולמלוכה? אינו כן. לנבואה זכה, כמ"ש, ויידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא, לנביא ולא למלך. נביא ודיין היה. שאם היה מלך, לא שאלו ישראל מלך. אבל הוא לא היה אלא נביא נאמן, והיה דן דיניהם של ישראל, כמ"ש, ושפט את ישראל. וע"כ, כשהיה שאול בנבואה תמהו עליו.

.513 כיוון שזכה שאול למלוכה, למה זכה בנבואה? אלא שניהם לא זכה יחד, ומשום שהמלוכה מתיישבת רק על התעוררות רוח הקודש ולא בנבואה, ע"כ היה בהתעוררות הנבואה קודם לכן. אבל כשעלה למלוכה, לא הייתה בו נבואה, אלא התעוררות של רוח תבונה, לדון דין אמת, התעוררה עליו, שכך ראוי למלך. ובעוד שהיה בין הנביאים, שרתה עליו הנבואה. ואחר שנפרד מהם, לא הייתה בו נבואה.

.515 ועשית שולחן. שולחן זה למטה, לשים עליו לחם האפייה. מי חשוב יותר, לחם או שולחן? שהרי הכול אינו אחד. הרי השולחן מסודר אל הלחם. והשולחן למטה והלחם עליו. אלא השולחן הוא עיקר בעריכתו, לקבל ברכות מלמעלה ומזון לעולם. מהשולחן, המלכות, יוצא מזון לעולם, כמו שניתן בו מלמעלה.

.516 לחם הוא פרי ומזון, היוצא משולחן, להראות שמשולחן זה יוצאים פירות ותולדות ומזון לעולם. אם לא היה נמצא כרם, לא היו נמצאים ענבים, שהם הפירות היוצאים ממנו. אם לא היה אילן, לא היו נמצאים בעולם פירות. משום זה שולחן הוא עיקר, והמזון היוצא ממנו הוא לחם הפנים.

.517 והכוהנים היו מלקטים פירות השולחן מערב שבת לערב שבת, להראות שהמזון העליון יוצא מהשולחן ההוא. ומשום הלחם ההוא, שהיו מלקטים הכוהנים, התברך כל מזון, שהיו אוכלים ושותים, שלא יקטרג בהם יצה"ר, כי יצה"ר אינו נמצא אלא מתוך אכילה ושתייה. כמ"ש, פן אשׂבע וכיחשתי, ואמרתי מי ה'. שמתוך אכילה ושתייה, מתרבה היצה"ר במעיו של אדם.

.518 לחם זה, מזון היוצא מהשולחן, מברך את המזון של הכוהנים, שלא יימצא מקטרג עליהם לקטרג, ושיעבדו בלב שלם אל הקב"ה. וזה נצרך לכוהנים יותר מלכל העולם. ומשום זה שולחן הוא העיקר, המלכות, ופירות ומזון היוצאים ממנו, הוא הלחם ההוא, לחם הפנים.

.519 שולחן זה, צריכה המערכה שלו להיתקן בצד צפון, שמאל. כמ"ש, והשולחן תיתן על צלע צפון. משום שמשם תחילת השמחה. כי השמאל מקבל תמיד מהימין בתחילה, ואח"כ מתעורר ומשפיע אל הנוקבא, השולחן. ואח"כ מתקרב הימין אל הנוקבא, והיא מתדבקת בו.

.520 הזוהר מביא ראָיה ואומר, מים הם מימין, חסדים, חדווה. מיד נותן הימין את המים לשמאל, ומתדבקים בו המים ומשמחים אותו, שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים של הימין, ואחר שנכלל בימין, מעורר את הנוקבא בשמחה ההיא. שמשפיע לה חכמה הנכללת בחסדים. וזוהי נטילת ידיים. כי מי שנוטל מים בכלי, נוטל ביד ימין, ונותן ליד שמאל. והראשון השופך הוא השמאל על יד ימין, ולא שהמים באים משמאל אל הימין, שהרי השמאל קיבל המים מיד ימין.

.521 ומשום זה המים, חסדים, אינם נמצאים אלא בשמאל, כדי להיכלל ולהשתלם בחכמה שבשמאל. כיוון שנלקחו המים לשמאל, הרי הם מתעוררים ומושפעים אל הנוקבא. וזהו גבורות גשמים. כי אע"פ שהמים הם חסדים מימין, עכ"ז אינם באים אלא משמאל, שהוא גבורה.

ומשום זה כתוב, והשולחן תיתן על צלע צפון. כי מהצד ההוא נמצאים פירות יותר מימין, ע"י שהתעורר תחילה בשמחה שלו, של השמאל. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ, וימינו תחבקני.

.522 שולחנו של אדם צריך להימצא בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו, אלא בנקיות עצמו. וע"כ צריך האדם לפַנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור. כי מזון שהכין לו, רוצה בו הקב"ה, כדי שלא יקרב אל שולחן של קיא צואה, שמס"א. והס"א לא יקבל ממזון של השולחן הזה כלום.

.523 לאחר שהאדם אכל והתענג, צריך לתת חלק תמצית לקליפות. והוא מים אחרונים, זוהמה של הידיים, שצריך לתת לצד ההוא, שהוא החלק שנצרך לו. וע"כ הם ודאי חובה, שהם חוב ושורים במקום חוב, הקליפות, שהוא חיוב על האדם לתת לו החלק הזה. וע"כ אין צריך לברך כלל על מים אחרונים, כי הברכה אינה בצד ההוא.

.524 ומשום זה צריך האדם להיזהר, שלא לתת המזון שעל שולחנו לקיא צואה. וכש"כ במעיו, שצריכים להיות נקיים. וכש"כ שהוא טוב לאדם לבריאות ולתיקון גופו. וע"כ השולחן הוא לאכול עליו בטהרה.

.525 שולחן זה העומד בביהמ"ק, כדי שיימצא בו מזון ולהוציא ממנו מזון. ע"כ אפילו רגע אחד אינו צריך להימצא ריק. השולחן האחר, של הס"א, הוא שולחן של ריקנות, ולא צריך לתת לו מקום במקום קדוש.

וע"כ שולחן של ביהמ"ק, אפילו רגע אחד לא יעמוד בלי מזון. וצריך שלא יימצא מקום גירעון, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גירעון וחיסרון. זהו השולחן לפני הקב"ה. והשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, ג"כ אינו צריך להיות ריק, כי אין ברכה במקום ריק.

.526 הלחם שעל השולחן, המלכות, של הקב"ה, הם י"ב (12). הלחם הוא הפנים, י"ב פנים שבז"א, חו"ג תו"מ, ד' פני החיות, אריה שור נשר אדם. וכל אחת כלולה מג' פנים, אריה שור נשר. והם י"ב פנים. וע"כ נקרא לחם הפנים, כי המזון והכלכלה של העולם, המלכות, באים מאלו פנים עליונים של ז"א. ומשום זה, הלחם הזה הוא פנימיות הכול, מזון המלכות, והוא בסוד העליון, דז"א.

.527 לחם הפנים שבביהמ"ק הוא מאכל של אלו הפנים שבמלכות, כלומר, שנמשך מהמזון שלה, שמקבלת מי"ב פנים דז"א. המזון והכלכלה היוצאים לעולם, באים מהם ושורים על שולחן שבביהמ"ק.

ומשום שהשולחן, המלכות, מקבל מזון וכלכלה מאלו פנים העליונים, מי"ב פנים דז"א, ומלכות מוציאה מזון וכלכלה מאלו פנים הפנימיים דז"א, והמזון שמוציאה הוא הלחם שבביהמ"ק, ע"כ נקרא לחם הפנים. לחם חם נקרב על השולחן וחם נלקח משם. כמ"ש, לשׂום לחם חוֹם, ביום הילקחו. ומשום השולחן הזה, יש לאדם לשמור סודות שולחנו בכל אלו האופנים שאמרנו.

.528 הקב"ה ברא את האדם בחכמה ועשה אותו באומנות רבה, ונפח בו נשמת חיים, לדעת ולהסתכל בסודות החכמה, לדעת בכבוד אדונו, כמ"ש, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הכבוד שלמטה, הכיסא הקדוש, המלכות, לא נתקן למעלה, אלא מתוך התיקונים של בני העוה"ז.

.529 כשבני אדם צדיקים וחסידים, ויודעים לתקן תיקונים בשביל הכבוד, המלכות, זהו שכתוב, ולכבודי בראתיו. בשביל כבודי הזה, שיתקנו אותו בעמודים חזקים, חג"ת, ולקשט אותו בתיקונים ובקישוטים שלמטה, שיעלו מ"ן מלמטה, להמשיך לו מוחין, המכונים קישוטים, כדי שכבודי יתעלה בזכות הצדיקים שבארץ.

.530 משום זה כתוב, בראתיו, כעין כבוד העליון, בינה, שחזרה להיות חכמה. שחכמה זו נקראת ל"ב (32) נתיבות החכמה. וכבוד בגי' ל"ב. שהתיקונים האלו בו, שיש בו בריאה לצד שמאל, קו השמאל שבבינה, שממנו נמשך החכמה. וע"כ, כיוון שהאדם הוא בארץ, ויש לו לתקן כבודי, המלכות, עשיתי בו תיקונים של כבוד העליון, בינה, שיש באדם גם בריאה. ועל זה כתוב, בראתיו, והוא נשמה.

.531 בכבוד העליון, בינה, יש יצירה, אור החסדים, ורוח, הנמשך מקו ימין שבבינה. ע"כ כתוב, יצרתיו, שנתן תיקון באדם, שיהיה בארץ כעין כבוד העליון, בינה. בכבוד העליון יש עשיה, המלכות, הנפש. וע"כ גם באדם כתוב, עשיתיו, שיהיה כעין כבוד העליון, המתקן והמברך את כבוד התחתון, המלכות.

ויש להבין, הייתכן שאדם התחתון ישפיע נר"ן אל המלכות דאצילות? והלוא הוא להיפך, שאין משהו לאדם התחתון, אם לא יקבל זה מהמלכות? והעניין, שאי אפשר שאדם התחתון יקבל משהו מהמלכות, מטרם שיתגדלו על ידו כל המדרגות העליונות. ולא עוד אלא שעיקר ההמשכה שהמשיך האדם נשארת בעליונים, ולאדם אין מגיע אלא ענף ממנה.

ולפי זה נמצא, בעת שהאדם ממשיך נר"ן מבינה, שהם נר"ן דנשמה, נר"ן האלו מושפעים תחילה מבינה אל המלכות, ושם הם נשארים מבחינת עיקר האור, ורק ג' ענפי נר"ן משפיעה המלכות אל האדם. הרי שאדם התחתון השפיע את שורשי נר"ן דנשמה שלו אל המלכות.

ונאמר, שיהיה האדם בארץ כעין כבוד העליון, המתקן והמברך את כבוד התחתון. כלומר, שהאדם הוא כמו כבוד העליון, הבינה, שהשפיעה הנר"ן אל כבוד התחתון, המלכות. כי לולא האדם, שהמשיך אותם הנר"ן, לא היה לבינה מה להשפיע אל המלכות. ולא עוד, אלא שאותם הנר"ן, שהבינה השפיעה אל המלכות, הם ממש של האדם, שהוא המשיך אותם, והם השורשים של נר"ן שלו ממש, שנשארו במלכות. וע"כ נבחן, שהאדם השפיע אותם אל המלכות.

וע"כ אמר הקב"ה, כיוון שהאדם הוא בארץ, ויש לו לתקן כבודי, המלכות, עשיתי בו תיקונים של כבוד העליון. שעשה בו תיקונים, שיוכל להמשיך את הנר"ן דנשמה מכבוד עליון, שבזה מושפעים ונשארים בשורשם בכבוד התחתון, שע"י זה מיתקנת כבוד התחתון.

.532 מאין לנו שבכבוד העליון, בינה, יש בי"ע? כי כתוב בו, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום. יוצר אור, הרי יצירה. ובורא חושך, הרי בריאה, שלהיותו צד שמאל דבינה, יש שם חושך מטרם שמתדבק בקו הימין. עושה שלום, הרי עשיה.

כי יצירה היא ז"א שבבינה, קו האמצעי, שע"י העשיה שבו, ששם המסך דחיריק, הוא עושה שלום בין ב' הקווים ימין ושמאל. וזהו כבוד העליון, שמתקן ומברך ומספק כל צרכיו לכבוד התחתון, מלכות.

.533 כעין כבוד העליון, ברא אדם בארץ, שיתקן את הכבוד הזה, המלכות, שתהיה כלולה מכל הצדדים. כי בכבוד העליון יש בי"ע, ובאדם למטה יש בי"ע. ובזה יהיה כלול הכבוד הזה, מלכות, מלמעלה ומלמטה, מבינה ומהאדם, ויהיה שלם מכל הצדדים. אשרי האדם שזכה במעשיו להיות כמו זה.

.534 ועל זה כתוב, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כמו שמכבוד העליון לא נמנע שמן המשחה הקדוש, שפע מאבא, המיועד לעוה"ב, בינה, כך לאדם, שמעשיו מתלבנים תמיד, לא יימנע ממנו תמיד שמן המשחה, שפע אבא.

.535 במה זוכה האדם להתעדן בעדן העליון, שפע מאבא? בשולחן שלו. כמו שהוא מעדן על שולחנו נפשות העניים. כמ"ש, ונפש נענָה תשביע. וכתוב אחריו, אז תתענג על ה'. כי אף הקב"ה מרווה אותו בכל אלו העידונים של שמן משחת קודש העליון, הנוזל ונמשך תמיד לכבוד העליון, כמ"ש, ונפש נענה תשביע. וכתוב אחריו, אז תתענג על ה'.

עת לעשות לה'

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קעד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קעד.

.536 רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך, והיה בעל חמורים אחד מחַמר אחריהם. אמר רבי יוסי לרבי חייא, יש לנו לעסוק ולהשתדל בדברי תורה, כי הקב"ה הולך לפנינו. וע"כ הוא הזמן לעשות לו תיקונים, שיהיה עימנו בדרך הזו. מחמר, דרכו לדקור עם עץ את החמורים, שימהרו ללכת, לכן פירושו יהיה מוליך החמורים.

.537 פתח רבי חייא ואמר, עת לעשות לה' הפֵרו תורתֶךָ. כי בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול, הקב"ה שמח במעשי ידיו, ושמח בעולמות כולם, ושמיים וארץ עומדים בקיומם.

ולא עוד, אלא שהקב"ה מקהיל כל הפמליה שלו, ואומר להם, רְאו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בשבילם, ראו מעשי ידיי, שאתם אמרתם עליו, מה אֱנוֹשׁ כי תזכרנו. והם, כשרואים שמחת אדונם בעמו, מיד פותחים ואומרים, ומי כעמְךָ כישראל גוי אחד בארץ.

.538 ובשעה שישראל מתבטלים מתורה, כביכול, תש כוחו, שכתוב, צוּר ילָדך תֶשׁי. ואז כתוב, וכל צבא השמיים עומדים. וע"כ עת לעשות לה'. שהצדיקים האלו שנשארו, יש להם לאזור מותניים ולעשות מע"ט, כדי שהקב"ה יתחזק בצדיקים ובמחנות ובגדודים שלו, משום שכמ"ש, הפרו תורתך, ואין בני העולם עוסקים בה כראוי.

.539 מוליך החמורים, שהיה מחמר אחריהם, אמר להם, בבקשה מכם, שאלה אחת אני רוצה לדעת. אמר רבי יוסי, ודאי, הדרך מיתקנת לפנינו, שאל שאלתך. אמר, פסוק זה, אם היה כתוב, יש לעשות או נעשה, הייתי אומר כך, אך מהו עת לעשות? ועוד, כתוב, לעשות לה', לפני ה' היה צריך לכתוב, מהו לעשות לה'?

אמר רבי יוסי, בכמה אופנים הדרך מיתקנת לפנינו. אחד, שהיינו שניים, ועתה אנו שלושה, שהשכינה נכללה עימנו. ואחד, שחשבתי, שאין אתה אלא כאילן יבש, ואתה רענן כזית. ואחד שיפה שאלת. וכיוון שהתחלת הדבר, אֱמור.

.540 עת לעשות לה', כי יש עת ויש עת, עת לאהוב ועת לשנוא. עת למעלה, האמונה, המלכות, שנקראת עת. וזה נקרא עת רצון. וזהו שמחויב האדם לאהוב את ה' תמיד, כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך. ועל זה, עת לאהוב, שזוהי עת, שהאדם מחויב לאהוב.

.541 ויש עת אחרת, שהיא אלוהים אחרים, שהאדם מחויב לשנוא אותו, ולא ימשוך ליבו אחריו. וע"כ עת לשנוא. ומשום זה כתוב, דַבֵּר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

.542 בזמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות התורה, עת, האמונה הקדושה, המלכות, מיתקנת בתיקוניה, ומתקשטת בשלמות כראוי. ובזמן שישראל אינם עוסקים בתורה, כביכול, העת ההיא אינה בתיקוניה, ואינה נמצאת בשלמות, ולא באור. ואז, עת לעשות לה'.

.543 מהו עת לעשות לה'? כמ"ש, אשר ברא אלקים לעשות. מהו לעשות? הוא שנשארו גופים של שדים שלא נעשו, משום שהתקדש היום, ונשארו לעשות, להיותם רוחות בלי גופים. אף כאן עת לעשות. העת נשארה בלי תיקון ובלי שלמות. משום שהפרו תורתך, שהתבטלו ישראל למטה מדברי תורה. כי העת ההיא נמצאת כך, או שמתעלה או שיורדת בגלל ישראל. שאם עוסקים בתורה, מתעלה. ואם מתבטלים מתורה, יורדת.

.544 אמר רבי יוסי, ודאי לא לפי כבודך לחמר אחרינו. אשרי הדרך הזו, שזכינו לשמוע זה. אשרי הדור שרבי שמעון שורה בתוכו, שאפילו בין ההרים נמצא שם החכמה. ירדו רבי יוסי ורבי חייא מחמוריהם, והלכו שלושתם בדרך.

עת רצון

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קעו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קעו.

.545 פתח מוליך החמורים ואמר, ואני תפילתי לךָ ה' עת רצון אלקים ברוב חסדךָ, ענֵני באמת יִשׁעֶךָ. מתי נקרא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים, כי אז הציבור מסדרים ומתקנים התיקון של העת היא. אז היא עת רצון ויש לבקש בקשות, כמ"ש, אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך.

.546 ואני תפילתי לך ה'. כאן עניין הייחוד. ואני, זהו דוד המלך, המלכות, מקום שנקרא גאולה, מלכות בעת שמחוברת עם היסוד. תפילתי, זו תפילה, המלכות סתם. וכאן שכתוב, ואני תפילתי, התפילה סמוכה לגאולה, שהן אחד, ששתיהן מלכות.

כשהסמיך גאולה לתפילה, אז היא עת רצון, כלל אחד יחד. עת היא אחת, מלכות, רצון הוא אחד, ומתגלה מהכתר, והם נכללים זה בזה ונעשים אחד. ודוד המלך רצה בפסוק הזה לייחד ייחוד אחד.

.547 למה הפסוק הזה נאמר בתפילת מנחת שבת? כי בחול במנחה תלוי דין בעולם, ואין היא עת רצון. אבל בשבת, שכל רוגז הוסר והכול נכלל יחד, שהדין והחסד הם אחד, הדין התעורר להתבשמות, כדי לגלות המתיקות שבו. וע"כ נצרך פסוק של ייחוד, לייחד כל המדרגות. כי בייחוד, הדין מתחבר ונכלל ברחמים, והכול מתבשם. אז כתוב, עת רצון, שהכול, הדין והחסד, כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא, ובכל דבר יש שמחה.

.548 משה הסתלק מהעולם, בשעת תפילת המנחה של שבת, בשעה שנמצאת עת רצון. ובשעה ההיא רצון היה למעלה וצער למטה, על פטירתו של משה. וע"כ ננעלו בשבת השערים משעת המנחה ולמעלה. והשערים שננעלו הם שערי בית המדרש, כדי להזכיר את משה, שהתורה התבטלה בגלל שנפטר.

.549 בזמן שנפטר, התבטל בית המדרש של משה. כש"כ בתי מדרש אחרים. מי ראה שערי בית מדרשו של משה שננעלו, ולא ננעלו האחרים כולם? כשהתורה של משה אבלה עליו בעת ההיא, מי לא אבֵל? משום זה כל שערי בית המדרש ננעלו. והכול צריכים להצדיק את הקב"ה בדרך שבח. וזהו, צדקתך כהררי אל, שאנו אומרים אז.

.550 שלושה הסתלקו מהעולם בזמן ההוא, וכולם כלולים במשה: משה, יוסף הצדיק, דוד המלך. משום זה שלושה צידוקי הדין כאן:

א. יוסף הצדיק הקודם לכל. כמ"ש, צדקתךָ כהררֵי אל, משפטיך תהום רבה. שיוסף, יסוד, כלול מכל ההרים העליונים, חג"ת נ"ה דז"א.

ב. משה, הנביא הנאמן. זהו שכתוב, וצדקתךָ אלקים עד מרום אשר עשית גדוֹלות, משום שהוא ז"א, קו האמצעי הלוקח צד ימין וצד שמאל ומכריע ביניהם.

ג. דוד המלך, זהו שכתוב, צדקתךָ צדק לעולם ותורתְךָ אמת, המלכות הנקראת עולם.

.551 אז נאסף הכול בזמן ההוא, תושב"כ, משה, ותשבע"פ, דוד. וע"כ בזמן ההוא ננעלו שערי תורה, וננעלו שערי כל העולם.

בשעה שמת יוסף הצדיק, יבשו המקורות והמעיינות, וכל השבטים נפלו בגלות. פתחו העליונים ואמרו, צדקתך כהררֵי אל משפטיך תהום רבה. בשעה שמת משה, חשך אור השמש בצהריים, וננעלה תושב"כ, שהוא אור המראה המאירה, ז"א. בשעה שמת דוד המלך, אספה הלבנה, המלכות, את אורה, והתשבע"פ אספה אורה.

.552 מהעת ההיא נגנזו אורות התורה, התרבתה המחלוקת במשנה, כל אמיצי הלב בבלבול הדעת. וע"כ אין שמחת התורה בזמן ההוא בכל דורות העולם.

החכמה תָעוֹז לחכם

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קעט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קעט.

.553 החכמה תָעוֹז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. החכמה תעוז לחכם, זהו משה, כשעלה להר סיני לקבל התורה, הזדעזעו כל הרקיעים וכל מחנות המלאכים העליונים. אמרו לפניו, ריבון העולם, והרי כל טוב וכל שמחה שלנו אינו אלא בתורה, ואתה רוצה להורידה לארץ? נקהלו על משה לשורפו באש. התחזק משה.

.554 כל מי שעוסק בתורה ומשתדל בה לשמה, הוא מתחזק בתורה בשעה שצריך, שיהיה לו אומץ וכוח, ושתגן עליו בשעה שצריך. ואומץ וכוח מאיזה מקום מקבל להתחזק? מעשרה שליטים, עשרת הדיברות שבתורה, שהם שליטים עליונים, שהאדם מתחזק בהם בעוה"ז ובעוה"ב. כל סודות העולם וכל המצוות וכל החכמה שלמעלה ושלמטה תלויים בהם, ובהם נכלל הכול, והכול היא בתורה. אשרי חלקו מי שעוסק בתורה, להיות מתחזק באומץ בעוה"ב.

מזון הנשמות

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קפ

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קפ.

.555 עשרה שליטים הם עשרה מיני חכמה שיש בתורה, ע"ס, בעשרה שמות חקוקים. עשרה שמות המרמזים על ע"ס, ונכללו בשם אחד של כ"ב (22) אותיות חקוקות של ברכת כוהנים, סודות של עוה"ב, באלו האורות, שאין העין שולט לראותם, ולא אפילו בתבונה לדעת ולהסתכל בעידון ההוא, וההשתוקקות שהקב"ה הוריש לצדיקים לעוה"ב, כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתךָ, יעשה לִמְחכה לו.

.556 שולחנו של אדם מזכה אותו לאכול על שולחן אחר בעידון שבעוה"ב, כמ"ש, כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל. ודוד המלך אומר, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי. וזהו עריכת השולחן בעולם ההוא, כי אז הוא עידון וחשק, שהנשמה נהנית בעוה"ב.

.557 האם יש שולחן אל הנשמות בעולם ההוא? כן. כי מזון וסיפוק העידון אוכלות הנשמות בעולם ההוא, כמו שמלאכי השרת אוכלים. האם מלאכים העליונים אוכלים? כן, וכעין אכילה שלהם אכלו ישראל במדבר, המן. והמזון ההוא הוא הטל, הנוזל ונמשך מלמעלה מעוה"ב, בינה. והוא מזון מאור שמן משחת קודש, ונשמות הצדיקים ניזונות משם בגן עדן, ונהנות שם. כי נשמות הצדיקים מתלבשות שם בגן העדן התחתון, כמו שהתלבשו בעוה"ז.

.558 בשבתות ובחגים מתפשטות הנשמות מלבושיהן, ועולות לראות בכבוד אדונם ולהתעדן בעידון העליון כראוי, כמ"ש, והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפניי, אמר ה'. האם כל בשר יבוא? הלוא אינו כן, והיה לו לכתוב, כל רוח או כל נשמה. מהו, כל בשר?

אלא הקב"ה עשה לאדם בעוה"ז כעין הכבוד של כבוד העליון למעלה, החכמה של ל"ב נתיבות. כבוד עליון הוא רוח לרוח שמאיר לז"א, שנקרא רוח, ונשמה לנשמה, שמאיר לבינה, הנקראת נשמה, עד שמגיע למקום אחד למטה, הנקרא גוף, מלכות, ומכניס בו רוח אחד של מקור החיים, שנקרא כל, שהוא יסוד. כמ"ש, ויתרון ארץ בכל הוא. כל הזה הוא רוח לגוף ההוא.

.559 האדם בעוה"ז הוא גוף, והרוח השולט בו הוא כעין רוח העליון, הנקרא כל, השולט על גוף שלמעלה, המלכות. והרוח הזה שבגוף האדם נקרא, כל בשר. ועל זה כתוב, יבוא כל בשר להשתחוות לפניי, אמר ה'. על העידון הזה כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

.560 שמחו החברים בדרך. כשהגיעו להר אחד, אמר רבי חייא למוליך החמורים, מה שמך? אמר לו, חנן. אמר לו, הקב"ה יְחוֹננך וישמע לקולך בשעה שתצטרך לו.

אמצעית העולם

[אמצעיתא דעלמא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קפב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קפב.

.561 ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לָך. אם בארץ ישראל מברכים, בחוץ לארץ מאין לנו שצריכים לברך? האם משמע שבחוץ לארץ לא צריכים לברך? אלא הקב"ה, כשברא העולם חילק העולם, מקום היישוב לצד אחד, ומקום החָרב לצד האחר. וחילק את מקום היישוב, וסיבב העולם מסביב לנקודה אחת, שהיא ארץ הקדושה.

כי ארץ הקדושה היא אמצעית העולם, ובאמצעה של ארץ הקדושה הוא ירושלים. ואמצעה של ירושלים היא בית קודשי הקודשים. וכל הטוב וכל המזון של היישוב כולו, יורד לשם מלמעלה, ואין מקום בכל היישוב שאינו ניזון משם.

.562 חילק את מקום החרב, ולא נמצא חורבן חזק בכל העולם, זולת המִדבר ההוא, שישראל שברו כוחו וגבורתו ארבעים שנה. כמ"ש, המוליכךָ במדבר הגדול והנורא. במדבר שולט הס"א, ובעל כורחו כנגד רצונו הלכו ישראל עליו ושברו כוחו ארבעים שנה. ואם ישראל היו נמצאים צדיקים בארבעים שנה האלו, היו מעבירים את הס"א מהעולם. ומשום שהכעיסו את הקב"ה בכל פעם, התחזק הס"א, ונפלו כולם שם תחת רשותו.

.563 הרי משה, שעלתה מעלתו על כל בני העולם, איך מת שם? כי משה לא היה ברשותו של הס"א, אלא בהר הָעֲבָרִים. העברים, היא מחלוקת, מלשון עֶבְרָה וזעם, שנחלקו עליה השליטים העליונים שלמעלה, שרצו לשלוט על ההר, ולא נמסר ביד ממונה ושליט אחר, ונשאר כך, עד שבא משה, עבד הנאמן, ושלט עליו. ונקבר שם, ולא עסק בקבורתו, אלא הקב"ה לבדו, כמ"ש, ויקבור אותו בגיא.

.564 ויקבור אותו בגיא. מי הוא שקבר אותו? לא כתוב מי הוא, אלא רק מקום, שהוא השכינה, הנקראת מקום. וע"כ בהר הזה לא שלט עליו אלא משה לבדו, והוא נקבר שם. ומשום שידעו כל דורות העולם האחרים, שמֵתי המדבר האלו יקומו לתחיית המתים, השרה הקב"ה בתוכם את הרועה שלהם, משה, שיהיו כולם בהתעוררות הקיום לעוה"ב.

.565 א"כ שמִדבר הוא כוחו של הס"א, איך ציווה הקב"ה על השעיר הזה, לשלוח אותו להר אחר, שנקרא עזאזל? הלוא היה להם לשלוח אותו להר ההוא, שהלכו בו ישראל במדבר, ששם הוא מקום כוחו של הס"א? אלא כיוון שכבר הלכו בו ישראל ארבעים שנה, נשבר כוחו, והתגבר במקום שלא עבר שם אדם מעולם. אבל בהר שבמדבר שהלכו בו ישראל, היה מושבם של ישראל שם ארבעים שנה.

.566 אבל המקום הזה, שאליו שולחים אותו השעיר, הוא סלע חזק עליון, ותחת עומקו של סלע, שאדם אינו יכול להיכנס לשם, הס"א שולט יותר לאכול טרפו. ואז יעבור מישראל, ולא יימצא עליהם מקטרג במקום היישוב.

.567 ממשלתה של אמונה היא בתוך הנקודה האמצעית של כל ארץ הקדושה, בבית קודש הקודשים. ואע"פ שעתה אינו מתקיים, עכ"ז בזכותו ניזון כל העולם. ומזון וכלכלה יוצאים משם לכל, בכל מקום של צד היישוב. ומשום זה, אע"פ שישראל מחוץ לארץ הקדושה, עכ"ז, מכוח ומזכות של הארץ נמצא מזון וכלכלה בעולם. וע"כ כתוב, ובירכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לָך. על הארץ הטובה ודאי, כי בשבילה נמצא מזון וכלכלה בעולם.

.568 מי שמתעדן על שולחנו ומתענג במאכלים, יש לו לזכור ולדאוג על הקדושה של ארץ הקדושה, ועל היכל המלך שנחרב. ובזכות העצב ההוא שנעצב על שולחנו שם, בתוך השמחה והמשתה שלו, חושב עליו הקב"ה, כאילו בנה ביתו ובנה כל אלו חורבות של ביהמ"ק. אשרי חלקו.

כוס של ברכה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קפה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קפה.

.569 כוס של ברכה אינו אלא בשלושה שאכלו כאחד, כי מג' אבות הוא מתברך, שהמלכות, כוס של ברכה, מתברכת מחג"ת דז"א, שנקראים אבות. וע"כ לא נצרך כוס אלא בשלושה.

כוס של ברכה צריך לתת אותו ביד ימין ובשמאל, ולקבל אותו בין שתיהן, משום שהמלכות ניתנה בין ימין ושמאל דז"א. ואח"כ יעזוב אותו על יד ימין, כי משם מתברך, מאור החסדים שבימינו של ז"א.

.570 עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, וכולם הם כראוי להיות, משום שהתיקונים של כוס של ברכה, המלכות, הם ע"ס. כוס של ברכה צריכים להסתכל בו בעיניים, כמ"ש, עיני ה' אלקיך בה, בארץ, המלכות, הנקראת כוס של ברכה. ואינו צריך לעבור מן העין, אלא להסתכל בו.

.571 כוס של ברכה מתברך בברכה ההיא, שהאדם מברך עליו להקב"ה, משום שהוא האמונה, המלכות. וצריכים לשומרו בשמירה עליונה, כמו החשיבות של המלך, כי בזכותו מתברך השולחן בשעת ברכת המזון, שאדם מברך.

מנורה שקלים החודש

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קפה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קפה.

.572 שולחנו של אדם צריך שלא יהיה ריק, שאין הברכה נמצאת על שולחן ריק, אלא במקום שלם, כמ"ש, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. אחר שכבר שלם בחכמה, נותנים לו חכמה. וכן כמ"ש, נותן חכמה לחכמים. ע"כ השולחן של לחם הפנים אינו נמצא ריק, כמ"ש, ונתתָ על השולחן לחם פנים לפניי תמיד.

.573 תַנָאים ואמוראים היאספו כולכם, כי הגיעה השעה לתקן בה הכלים של המלך, להאיר שייתקנו לפניו, שהם: משכן, מנורה, שולחן, מזבח, כיור וכנו, ארון, כפורת וכרובים. והכול נתקן בשקל. ומשום זה ציווה לישראל, כמ"ש, זה ייתנו.

.574 קם תנא אחד ואמר: משה, ודאי כך הוא, ולך ציווה לעשות הכול, שכתוב, ועשית מנורת זהב טהור, מִקְשָה תיעשה המנורה. וכתוב, ועשית שולחן. וכך הכול, וראֵה ועשֵה. ומכולם לא התקשית לעשות אלא שלושה דברים, הרשומים באותיות שמך, משה, שהם מ'נורה ש'קלים ה'חודש. למה התקשית?

.575 אמר לו, זקן זקן, אתם לומדים קושי זה שהתקשיתי מהכתוב, מִקְשָה תיעשה המנורה. כי תיעשה המנורה, משמע שתיעשה מעצמה, שמשה לא היה יכול לעשותה. ודאי, הכלי של הקב"ה הוא השכינה, שהיא כלי לשמש לבעלה, לז"א. היא המנורה שלו, שכתוב בה, שׁבע ביום היללתיך, שהם, הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד יסוד ומלכות, שהיא כלולה משבע.

.576 המנורה היא משבע מדרגות אלו. שלושת קני מנורה מצידה האחד, הם גוף, ת"ת, וב' זרועות המלך, חו"ג. המלכות היא נר מצווה להאיר בהם, רביעית אליהם. ושלושת קני המנורה מצידה השני, הם ב' שוקיים נו"ה, וברית הוא יסוד. והמלכות היא נר מערבית, להאיר בהם.

המלכות בב' בחינות, רביעית אחר חג"ת, שאז היא ב' מאורות הגדולים. והיא שביעית אחר נה"י, שמקבלת מיסוד. מנורה של המלך נקראת המלכות. והיא נר להאיר בו נר מצווה, שרביעית לחג"ת, שמשם מקבלת חכמה, שכתוב בו, מצוות ה' ברה מאירת עיניים. חכמה המכונה אור עיניים.

.577 וראש המנורה, בינה, ה"ר, ג"ר דבינה, או"א עילאין, שיש לה בז"ת שלה, ישסו"ת, שלושה קנים בצורה זו של אות ה', שהיא ג' ווים, והם ג' אבות חג"ת. ה"ת יש לה ג' קנים שנִיים בצורת ה', שהם נה"י. ו' הוא אמצעה של המנורה, ז"א, בן י"ה, כי ז"א הוא קו האמצעי, המכריע בין ב' קווים דבינה. על שמו היא נקראת בינה, כי בינה היא אותיות בן יה. ז"א כולל שישה קנים למטה, במקומו עצמו, בחשבון ו' שבו' קנים שלו.

כשז"א עולה לישסו"ת, שהם חג"ת נה"י דבינה, הם מאירים לו במנורה, שחג"ת הם ג' קנים ימניים ה"ר דהוי"ה, וז"א אחריהם. ומקבל מהם, שהוא ו' דהוי"ה, קו האמצעי. ונה"י הם ה"ת דהוי"ה, שמאירים לו מצד שמאל. והשם הוי"ה מתחלק בין או"א, ג"ר דבינה, י' דהוי"ה, ובין ישסו"ת, ז"ת דבינה, הו"ה דהוי"ה.

ובעת שהמלכות עלתה לבינה, בעניין י' שנכנס באור הבינה והתמעט האור ונעשה אויר, הנה אע"פ שלעת גדלות הבינה, חוזרת ויורדת למקומה, הנה זה אמור רק בישסו"ת ולא באו"א עילאין, שבהם נשארה המלכות קבועה ואינה יוצאת מאויר שלהם לעולם, והיא נעשתה למלכות דאו"א, כלומר לי' דהוי"ה.

ונודע שמלכות העליון היא כתר לתחתון. נמצא, שהמלכות נעשתה כתר אל ישסו"ת. הרי שבעת שז"א עולה לבינה לקבל ממנה בעניין מנורה, נמצאת המלכות לכתר שלו, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה, להיותה כתר דישסו"ת.

.578 י', אשת חיל עטרת בעלה, עטרה של ספר תורה, ז"א, כצורת ז', שהיא י' על ו', כלומר כתר על ו', על ז"א. מצד עוה"ב, בינה, אין המלכות כלי אליו, ולא משמשת לו אלא עטרה על ראשו. אבל בעוה"ז, שהוא המלכות מבחינתה עצמה במקומה, היא כמו הוה"י, שהצירוף הזה מורה, שהיא כלי תחתיו, והיא השימוש שלו בכל ספירה שלו, ובכל איבר שלו, ובכל מידה שלו. כלומר, שהמלכות משמשת לז"א, לגלות כל בחינותיו של ז"א, המכונים ספירה איבר מידה.

.579 ומשום זה י', המלכות, לפעמים היא תחת ז"א, ולפעמים על ראשו, ולפעמים באמצע. על ראשו היא הי' של יהו"ה, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. וזהו שכתוב, להעלות נר תמיד, שהיא י' על הו"ה מצד המנורה, כלומר או"א על ישסו"ת, שמלכות דאו"א היא כתר לז"א, מצד עלייתו לישסו"ת, שנתקן במנורה.

באמצע ז"א, היא מחצית השקל, שהיא גדולה כמוהו, ושניהם ב' חצאי הגוף, שז"א הוא חצי הימין דבינה, והמלכות היא חצי השמאל דבינה. ואז נקראת מחצית השקל, כמ"ש, זה ייתנו, מחצית השקל בשקל הקודש. והיא כעין הוי"ה שהי' היא באמצע אחר הו', וקודם לה"ת, שהיא נה"י, משום שמקבלת אז מחג"ת דז"א שהוא ו', רביעי לאבות.

בסוף ז"א, במשכן, היא כעין הוה"י, שירדה תחת היסוד שהוא בה"ת. ונתקנה שם לפרצוף שלם. והכתוב, חמש אמות אורך, הוא מצד ה"ר. וחמש אמות רוחב, מצד ה"ת. אמה היא ו', ז"א. וחצי האמה היא י', המלכות העומדת בסוף. והכול נרמז באות ו', ז"א: או שהיא כתרו, או באמצעו, או בסופו.

.580 וכתוב, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדיי אין אלקים. שאני ראשון, היא המלכות בעת שהיא כתר על ראש ז"א. ואני אחרון, בעת שהיא נקודה בסוף ז"א. ומבלעדיי אין אלקים, בעת שהיא באמצע ז"א, רביעית לאבות, אחר חג"ת. ונרמזת בשם הזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שיש כאן י' בראש, וי' באמצע וי"ו, וי' בסוף אחר ה'.

וכל שם ששולט ה' על י', היא נוקבא מצד השמאל. אע"פ שמצד אות יו"ד היא בראש השם, זכר, עכ"ז, כיוון שאחר ב' אותיות ה' של השם היא בסוף, ה"י ה"י, היא נידונה אחר הרוב, והיא נוקבא. אלא הי' שעל ה' הוא כתר, תחת ה' היא שימוש, ומכ"ש תחת ו'.

.581 ומשום שאיני עושה קיצוץ ופירוד בייחוד העליון, שבבינה, והכול ייחוד אחד, ע"כ התקשיתי לעשות שלושת הדברים מנורה שקלים החודש, שהם המלכות. שבמנורה היא כתר ז"א, ובשקלים ובהחודש היא באמצע שלו. והקב"ה היודע כל המחשבות, אמר, אחר שזה התכוון לטוב, שלא לעשות קיצוץ ופירוד, ע"כ תיעשה המנורה מעצמה, כמו השכינה, תיעשה מעצמו של הקב"ה בלי פירוד. שאר הכלים של המשכן, שבהם השכינה היא שימוש, בסוף ז"א, כתוב, ויעש בצלאל. ולא היה צריך שתיעשה מעצמה.

כי אין השכינה בכתר לז"א, אלא ע"י עלייתה לבינה, כי' שנכנסת לאור והתמעט האור לאויר, והמיעוט הזה הוא קיצוץ הג"ר מבינה. וע"כ לא היה יכול משה לעשות זה, כי לא היה יכול לעשות קיצוץ למעלה בבינה. וכן המלכות, כשהיא באמצע ז"א, במחצית השקל, וכן החודש, הנה אז המלכות חצי גוף ונפרדת מז"א, חכמה בלי חסדים. וע"כ לא היה יכול משה לעשות פירוד בין ז"א למלכות. וזהו שכתוב, תיעשה מעצמה, ע"י ז"א.

אבל שאר הכלים שבמשכן, שבהם המלכות בסוף הז"א, ושימוש אליו, אין שם קיצוץ ופירוד, אלא להיפך, שהיא ייחוד, וע"כ היה יכול בצלאל לעשותה.

.582 ובכל מקום שהשכינה התחתונה היא עטרה על עמוד האמצעי, ז"א, בעת שנלקחת מהבינה, עוה"ב, בעת שהמלכות עולה לבינה כי' שנכנסת באויר, ודאי שאז אין ידיעה לאדם בהקב"ה ובכל המידות שלו, מחמת שהבינה התמעטה אז לו"ק, עד שייכנס בשער הזה שכתוב עליו, זה השער לה'. כלומר באות ל', הרומזת על מגדל פורח באויר, שהי' שנכנסה באויר, חזרה ויצאה משם, שאז חוזרים הג"ר של בינה ושל ז"א, ואז יש ידיעה בדעת.

.583 מבחינת מה שהיא באמצע ז"א, היא כלולה מכל הספירות ומכל האותיות של השמות המפורשים והנסתרים, שהיא מקבלת מכולם ונכללים בה. ומבחינת מה שהיא בסוף ז"א, היא נקודה תחת כל אות ואות, שהיא שימוש תחת בעלה, ז"א. כי משם נבנית לזיווג עם ז"א. ומבחינת מה שהיא עטרה על ראש ז"א, היא מצד הטעמים שמעל האותיות.

היא נקודה, כגון נקודת הסגול, תחת ברכי המלך, תחת נה"י דז"א, המכונים ברכיים. כמ"ש, והארץ הדום רגליי, המלכות, שנקראת ארץ. והיא באמצע עם ז"א, שנקראת אז מחצית השקל, חצי גוף, בנקודת השורוק, מְלאפוּם, שהיא באמצע הו'. והיא עטרה על ראשו, מצד הטעם שנקרא סֶגולתָא, שהוא מעל האותיות.

.584 כשזורקים ומסמיכים המלכות לבינה, המכונה שופר, הולכת ונעשית הטעם סגולתא. שבעת ההיא, היא כתר על ראש המלך, ז"א. שזהו, כתר ייתנו לךָ ה' אלקינו. היא ידועה אז במה שלומדים, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. שזה או"א עילאין, שבהם אסורות החקירה והדרישה.

המלכות נכללה בהם ונעשתה למלכות שלהם. ובה נודע שהוא ראשון למעלה בכתר, שהיא הטעם סגולתא, ממעל האותיות. והוא אחרון בסגול, תחת האותיות. ומבלעדיו אין אלקים, בשורוק, שבאמצע האותיות, שאז מאירה בהארת החכמה.

.585 מי שמתדבק במלכות למטה מאותיות, היא מעלה אותו למעלה. כי משם היא נבנית לזיווג פב"פ עם ז"א. ומי שרוצה לעלות עליה להשיגה למעלה מאותיות, היא משפילה אותו למטה ממנה, ואין לו חלק בה. כי כשהיא למעלה באו"א עליון אין בה השגה.

ומשום שיעקב נודע בה, מבחינתה שלמטה מאותיות, לימד אותה לבניו, וציווה אותם שלא ירצו לעלות למדרגה שלמעלה ממנה. כי היא הכול, שכלולה מכולם, מלמעלה ומלמטה ומאמצע. כמ"ש, וזאת אשר דיבר להם אביהם. כלומר המלכות, שנקראת זא"ת, שדיבר להם שלא יעלו למעלה ממנה.

.586 הנביא שמכיר אותה, אמר לבעלי תורה ולחכמי התורה, שהם עשירים בה, כלומר, ששמחים בחלקם, שהשמח בחלקו הוא עשיר. אמר, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשׂכֵּל ויָדוֹעַ אותי. במלכות, הנקראת זא"ת, ולא למעלה ממנה.

דוד, שהיה יודע אותה, אמר, אם תחנה עליי מחנה, בזאת אני בוטח. וירמיה ראה אריכות הגלות, וס"מ ונחש וכל הממונים של שבעים אומות, שיורדים על ישראל בריבוא רבבות, וראה הכתוב הזה שאמר הקב"ה, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, אמר הנביא, זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל. שבזכות שהמלכות, הנקראת זא"ת, עימהם בגלות, ע"כ מצפה לישועה. ואשר לא שת ליבו גם לזאת, כתוב עליו, וכסיל לא יבין את זאת.

וכן כתוב, וזאת ליהודה, ויאמר, שמע ה' קול יהודה. כי משום שיהודה שמר מה שציווה אותו אביו, ע"כ זכה למלוכה. ודוד עלה בזכותה למלוכה, שטרח כל ימיו לתקן אותה.

.587 אמר רבי שמעון למשה, עליה כתוב, וזאת התורה אשר שם משה. בה הזהרת לישראל בשעת מיתתך, בה בירכת לישראל בכל שבט. כמ"ש, וזאת הברכה אשר בירך משה. ומשום זה ביארו החברים בעלי המשנה, שכתוב, זאת התורה אדם כי ימות באוהל. ואמרו עליה, מהו, כי ימות באוהל? אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עוני, כי עני חשוב כמת.

.588 המלכות קורבן עולה ויורד. מצד העשיר היא עולה, מתעלה עליו, כי כל העשירים, כל הטוב שהם עושים, הכול לזכותם לעוה"ב. ושם היא עטרה על ראשם, וזהו מבחינת מה שהיא כתר על ז"א.

בינוני, העובד כדי לזכות בשני עולמות, גם בעוה"ז, היא עימו מחצית השקל בעוה"ב, כגון מצה, שנחלקה, חציה תחת המפה לאפיקומן אחר הסעודה, וחציה לאכילת מצה לפני הסעודה. ומצד זה כתוב באסתר, מה שאלתך ויינתן לך, ומה בקשתך עד חצי המלכות, ותיעש. וזהו מבחינת מה שהיא באמצעו של ז"א כנקודת השורוק.

תחילת המלכות בב' מאורות הגדולים בשווה עם ז"א, ששניהם הם ב' חצאי הגוף. כי ז"א מקבל חסדים מקו ימין דבינה, והמלכות מקבלת חכמה בלי חסדים מקו שמאל דבינה. ואז מאירה גם לחיצוניות, שהיא עוה"ז. ואז היא נבחנת למחצית השקל של חכמה בלי חסדים, ולרביעית לחג"ת, שעומדת באמצעו של ז"א מחזה ולמעלה.

ואח"כ התמעטה המלכות עד לנקודה תחת יסוד דז"א, ואז יש לה רק חסדים בלי חכמה, ונבחנת למחצית השקל של חסדים בלי חכמה, ומאירה רק לפנימיות, שהיא עוה"ב, ולא לחיצוניות, שהיא עוה"ז.

לכן בינוני עובד כדי לזכות בשני עולמות, כלומר, מתחילה ממשיך המלכות בב' מאורות הגדולים, שאז מאירה לחיצוניות, שהוא עוה"ז. ואח"כ ממשיך אותה מבחינתה לאחר המיעוט, שירדה לסוף ז"א, לנקודה תחת יסוד ז"א, שאז מאירה רק לפנימיות, שהוא עוה"ב. אז היא מחצית השקל מבחינת חסדים בלי חכמה המאירה רק לפנימיות.

וזהו שמדמה אותה למצה, שחציה לפני הסעודה לאכילת מצווה, מחצית השקל מחכמה בלי חסדים, וחציה לאחר הסעודה לאפיקומן, מחצית השקל מחסדים בלי חכמה. וכמ"ש, עד חצי המלכות ותיעש.

כי אי אפשר להמשיך ב' חצאי המלכות ביחד, אלא בזה אחר זה. וכן אין אפשרות לחצי המלכות העליונה להתקיים, להיותה בחיסרון של חכמה. וע"כ אפשר להתקיים רק חצי המלכות התחתונה, שהיא תחת יסוד ז"א.

וכל המדובר כאן הוא מג"ר דחכמה, שאינה מאירה בתחתונה. אבל ו"ק דחכמה מאירה גם בתחתונה. אמנם ו"ק דחכמה אינה מאירה לחיצוניות, שהוא עוה"ז.

.589 אבל מי שהוא עני, שממית עצמו בשבילה, כמו בחינתך משה, המלכות, קורבן יורד תחתיך, שנעשתה לנקודה תחת יסוד ז"א, שהוא בחינת משה. משום שמי שמשפיל עצמו בשביל השכינה, הקב"ה יורד עליו.

וזהו שאמר דוד, כי רם ה' ושָׁפָל יִרְאה. והנביא אמר, כי כה אמר רם ונישא שוכן עַד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דַכּא ושפל רוח. שאע"פ שאני מרום וקדוש אשכון, הנה בשביל אותו שנעשה דכא ושפל רוח בשביל השכינה, כדי להעלותה משפלותה לעשותה עטרה לראשו, אני יורד לשכון עימו.

ואחר שבעלה של השכינה, ז"א, יורד על האדם, היא יורדת מעל ראשו, ונותנת מקום הראש לבעלה, לז"א, והיא יורדת לרגליו של המלך, תחת נה"י שלו, המכונים רגליים. כמ"ש, השמיים כיסאי והארץ הדום רגליי, המלכות, הנקראת ארץ.

.590 מיום שיורש האדם הנשמה, הכלולה מהקב"ה ומשכינתו, מהשעה ההיא נקרא בן. כמו שאמר דוד בספר תהילים, אֲסַפְּרה אל חוק, ה' אמר אליי, בני אתה, אני היום יְלִדְתיך. שזה נוהג בכל אדם בשעה שמשיג הנשמה.

.591 אמר רבי שמעון למשה, מהו, היום ילדתיך? הלוא היה מספיק שיאמר, בני אתה שילדתיך? אלא בשבילך אמר דוד ברוח הקודש, אני היום ילדתיך. אני, השכינה. היום, משה, ת"ת. כמ"ש, הן עוד היום גדול, באותו שכתוב בו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וע"כ נקרא יום גדול.

אתה קיימת בשכינה, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, הגוף. ובכל נפשך, הנשמה. כי חמישה שמות יש לה: נרנח"י. ובכל מאודך, בכל הכסף שלך. הקב"ה ושכינתו אינם זזים ממך, בכל אלו.

.592 אתה חשבת, שאפילו היו כל העולמות תחת רשותך, היית נותן אותם כדי להקים השכינה בהקב"ה ולהמליך אותו בשכינתו, על כל הממונים של אוה"ע. ואח"כ להעלות אותו ושכינתו. הצורה שלך כלולה מכל המידות הטובות, ובכל העולמות, ובמחנות המלאכים העליונים, והתחתונים, וכל ישראל.

.593 הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ומאחר שאתה בְּנו, על כל שחשבת בשביל אדונך, יקיים על ידך, ולא תזוז ממנו לעולם, אלא שתהיה בצורתו בכל.

ובזמן הגלות אתה נעלם מבני אדם. ואני, מעוה"ז, הנני שליח של הקב"ה, לומר דברים אלו לפניך. ואני מצווה ממנו, שלא לזוז ממך בכל עת ובכל שעה שאתה רוצה. אני וכל התַנאים והאמוראים של ישיבתנו מבקשים לך, קום והשלם מצוות אדונך.

ועשו ארון

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קצד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קצד.

.594 ועשו ארון עצי שיטים. ספר תורה הוא עמוד האמצעי, ז"א. הארון שלו הוא השכינה. מבית ומחוץ תצַפנו, זהו הקב"ה בשכינתו, שמכסה אותו מבחוץ ומבפנים.

הקב"ה ושכינתו אחד. משא"כ בארון שבעוה"ז, שהתורה שמבפנים היא מין אחד, והארון הוא מין אחר. זה בכתיבת דיו, וזה עץ מצופה זהב. וודאי התורה חביבה מכל, כמ"ש, לא יַעַרְכנה זהב וזכוכית.

.595 ומבחינה אחרת, אפילו התורה והארון שבעוה"ז מראה שהכול אחד דיו ועץ, כמו הקב"ה ושכינתו. כי דיו נעשה מתפוחים, שהם עץ, מעֲפָצים. נמצא שספר תורה, הנכתב בדיו, הוא מין אחד עם הארון, שהוא עץ, שזהו הקב"ה ושכינתו.

ועוד, דיו, האותיות, שחור מבחוץ ולבן מבפנים. וכך הם בעלי תורה וחכמים, שהם שחורים בעוה"ז, מבחוץ, ויפים בעוה"ב, מבפנים. ומשום זה דיו, הוא לשון, דַיו לעבד להיות כרבו. דיו, אותיות יוד ואותיות ידו, הרומז על חב"ד, שהם יוד, שאדם כותב בידו.

ראֵה ועשֵה בתבניתם

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קצה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קצה.

.596 באלו סודות של המשכן כתוב, וראֵה ועשֵה בתבניתם. וכתוב, והקימותָ את המשכן כמשפטו. אמר הקב"ה למשה, כל הצורות וכל התיקונים של המשכן, כל אחד כראוי לו, והראה לו את המלאך מט"ט, שמשמש כוהן גדול בִּפְנים. והאם לא הוקם המשכן למעלה עד היום שהוקם המשכן למטה, ולא שימש מט"ט למעלה עד היום ששימשו למטה במשכן האחר?

.597 אלא ודאי שמשכן לא הוקם למעלה עד שהוקם למטה. אבל משה ראה למעלה המראה של כל המשכן, אלא שלא היה מסודר על עומדו, עד שהוקם המשכן למטה. וראה את מט"ט, איך שישמש אח"כ. ולא ראה אותו כשהוא משמש, אלא כפי שישמש אח"כ. אמר הקב"ה למשה, ראֵה המשכן וראֵה הנער מט"ט, והכול מתעכב עד שיוקם המשכן למטה.

.598 א"כ, האם מט"ט הוא המשמש במשכן למעלה ולא מיכאל? אלא ודאי המשכן של מט"ט, ומיכאל כוהן גדול משמש בתוך המשכן של מט"ט. כמו שמשמש כוהן גדול למעלה בתוך משכן אחר, הסתום ולא התגלה, שהוא עוה"ב, בינה.

ב' משכנות הם, אחד הסתום העליון, בינה, ואחד של מט"ט. וב' כוהנים הם, מידות החסד, שנקרא כוהן, אחד אור הראשון, חסד דז"א, ואחד מיכאל כוהן גדול למטה.

ג' שמות כלולים יחד

[ג' שמהן כלולין כחדא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קצו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קצו.

.599 מכאן יש סודות סתומים של המשכן מפי רבי שמעון. משכן העליון, בינה, נבנה על י"ב (12) מרגליות איברים עליונים, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם, וכל אחד מאלו הארבעה כלול מג' קווים, והם י"ב. וכלולים ימין ושמאל, ושמאל וימין.

.600 ג' שמות הכלולים יחד: אל אלקים אלקינו. זה נכנס בזה. אל הוא השם הראשון בימין של ז"א, החסד. א' ראשונה, ימין, חסד, התגלמה והצטיירה בימין. הקטנוּת מכונה התגלמה, שהיא גולם בלתי נשלם. והגדלות מכונה הצטיירה. וכאשר נכנסה והשתמשה בפנים, בבינה, המכונה משכן עליון, התאחדה עימה ל', ונקרא אל, כי ל' יצאה מלמעלה מקודש הקודשים, בינה. כי ל' מרמזת על מגדל הפורח באוויר, הבינה.

.601 ולא שהל' התגלמה שם בבינה, אלא ודאי כשיצאה משם, התגלמה כשאר האותיות, שאחר שיוצאות מעוה"ב, בינה, הן מתגלמות ומצטיירות. כי מטרם שהאותיות באות בקו אמצעי, הן לחות. ואחר שיוצאות משם לרקיע, קו אמצעי, הן מתקרשות ומתגלמות. אף ל', אע"פ שהיא סוד עליון, הרומזת על בינה במגדל הפורח באוויר, לא התגלמה עד שיצאה לחוץ. ואז הוא השם א"ל, וזהו לימין של ז"א.

.602 השמאל כולל בתוכו הימין. ולוקח שֵם אל אליו, ונכלל עימו. וכשנכלל עימו, הוא נקרא אלקים. והאם השמאל הקדים בעוה"ב? הבינה נקראת אלקים, שחמש אותיותיו הן חמש ספירות כח"ב תו"מ. ושורש ג' הקווים בבינה, ביציאת המוחין שלה על סדר ג' נקודות חולם שורוק וחיריק.

נקודת החולם היא עליית המלכות המסיימת ממקומה למתחת החכמה שבבינה, מתחת ב' אותיות א"ל שבבינה, שהם כו"ח. ואותיות הי"מ שבבינה, שהם בינה ותו"מ, נופלות למדרגת ז"א שמתחתיה. וזהו מבחינות הכלים.

וכשמדובר מבחינת האורות, היא להיפך. ב' אותיות מ"י דאלקים, שהן נ"ר, נשארות במדרגת בינה, וג' אותיות אל"ה דאלקים, האורות של יחידה חיה נשמה, נופלות מהמדרגה. כי יש תמיד ערך הופכי בין אורות לכלים. וע"כ לפעמים אנו מחלקים א"ל הי"ם, ולפעמים אנו מחלקים מ"י אל"ה. כשאין בבינה אלא ו"ק האורות נ"ר, וכ"ח של הכלים, וחסרים בינה ותו"מ וחסרים ג"ר, זה נקודת החולם, קו ימין.

נקודת השורוק היא לעת גדלות, בעת שנקודת המלכות המסיימת, שהייתה תחת החכמה, חוזרת ויורדת משם למקומה, שע"י זה עולות ג' האותיות הי"ם דאלקים, שנפלו למקום זו"ן, וחוזרות למדרגתן לבינה. שאז חוזר ונשלם השם אלקים בחמישה כלים ובחמישה אורות. כי אותיות הי"ם חוזרות ומתחברות עם אותיות א"ל.

אמנם אותיות הי"מ, כיוון שנפלו פעם, אע"פ שחזרו ועלו שוב, אינן נעשות למדרגה אחת ממש עם אותיות א"ל שנשארו במדרגה, אלא שנשארו בבחינת שמאל המדרגה. באופן שאותיות א"ל, שלא נפלו מעולם ממדרגת בינה, הן ימין. ואותיות הי"ם שנפלו וחזרו, הן שמאל.

אלא שהשם אל שבימין נכלל בהן, וע"כ יש בהן חמש אותיות אלקים בשלמות, ונמצא אל בימין ואלקים בשמאל. לכן השמאל הי"ם כולל לימין ולוקח א"ל שבימין אליו. כשאותיות הי"ם שבשמאל נכללו בא"ל שבימין, נשלם בשמאל השם אלקים.

בעת שאותיות הי"ם חוזרות לבינה ונעשות לקו שמאל, מעלים עימהן לבינה גם זו"ן, שהיו מלובשות בהן בעת נפילתן, שזה נקודת החיריק, שבזה יוצאת קומת החסדים על מסך דז"א שעלה לשם, והוא נעשה לקו האמצעי, המייחד את הימין והשמאל זה בזה.

ונשאל, האם השמאל הקדים בעוה"ב? כי תחילת השרשת ז"א בבינה נעשתה ע"י אותיות הי"ם, שהעלו את ז"א לבינה, הנקראת עוה"ב. ואחר שעלה לשם, נכלל גם בימין הבינה. וא"כ הלוא היה צריך מתחילה לצאת קו שמאל בז"א ואח"כ קו ימין?

.603 כן הוא, אלא כשיוצאות המדרגות באותיות מעוה"ב, בינה, צריך שֵם אלקים להיראות ולהיבנות, ולהראות על מקום שיצאו משם, על אותו הסדר שיצאו בבינה.

ע"כ נבנה השם הזה בסדר הזה. שבתחילה יצא א"ל בימין ונכלל בשמאל. אח"כ לוקח אותו השמאל, ומתחבר עם אותיות הי"ם שלו, ונקרא אלקים. כמו שיצאו בבינה, כן יוצאים בז"א. וזהו הימין, אל, שיש בשם אלקים. נמצא שבכל מקום שיש דין, שם רחמים. כי הדין, שמאל, כולל אותו, ונבנה ונראה בו.

.604 אותו שיצא מבינה בקו אמצעי דז"א, לוקח את שניהם, השם אל והשם אלקים, ונשלם ונקרא אלקינו. הרי כאן השלמות, הנראית מעולם העליון, בינה, והכול נכלל זה בזה. כי יש כאן בשם אלקינו, שש אותיות: א"ל ימין, ה"י שמאל, נ"ו אמצעי. ונכללים זה בזה.

כיוון שקו האמצעי נשלם, שורה עליו השם הקדוש, שהוא מפתח הכול, הנקרא הוי"ה. ואז הקו האמצעי לוקח כל הצדדים, מעלה ומטה, נו"ה, ימין ושמאל, חו"ג, וכל הצדדים האחרים, מזרח מערב. וכשנשלם מב' הצדדים, מב' הקווים מימין ומשמאל, נקרא אלקינו, שיש בשם הזה ימין שמאל ואמצע.

.605 הרי נכלל הימין בשמאל, שלוקח השמאל את השם של ימין, אל, אבל הימין איפה נכלל בו השמאל, שייקח הימין את השמאל? אלא כשנכלל הימין בשמאל, והשמאל לקח השם של הימין, שהוא השם א"ל, גם הימין כלל בתוכו את השמאל, שהוא הי"ם.

.606 איך נכלל הימין בשמאל? בשעה שנבנה המקום ההוא, שיצאו משם בג' קווים דבינה, לקח השמאל ב' אותיות מאותיות הי"ם שבשמאל דבינה, והימין לקח אות אחת מאותיות הי"ם שבבינה. השמאל לקח ה"י מן הי"ם, ואז הימין כלל בתוכו השמאל, ולקח אות אחרונה מן הי"ם, ם'.

כי בשם אלקינו, הכולל ימין שמאל אמצע, קו שמאל שבו הוא ה"י, וחסר ם'. השם א"ל שבימין לקח ונכלל בם'. גם לקח י', שהייתה בשמאל. ם' שלקח היא במילואו מ"ם, ועם אותה י' שלקח יותר, נבנו המילים מים. ואז הימין כולל בתוכו את השמאל.

ם' נבחנת לסתומה מכל עבריה, שמורה על קפיאת האורות שבקו שמאל, שנסתמים ואינם מאירים. וע"י קו ימין הם נמסים. ימין לוקח ם' סתומה משמאל, ונעשית אצלו מ' פתוחה, שהאורות נפתחים ומאירים. לוקח גם י' משמאל, ונעשה בו הצירוף מים, שהַקפיאה נמסה ונוזלת כמים.

האותיות

מהד' 21 כר'. כרך י. דף קצט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף קצט.

.607 אח"כ נבנות האותיות, אשר הא' שהייתה תחילה בצד ימין, הולידה והוציאה בשמאל אות ש', הכלולה מג' הצדדים, ימין ושמאל ואמצע, שע"כ יש בה ג' ווים. והשתתפה באות א', ונעשה הצירוף אש.

בשמאל עוד התעברו אותיות אלו מתוך ההכאה של ב' הצדדים ימין ושמאל, וניגשו יחד במחלוקת, שהימין כלול ממים והשמאל מאש. ומתוך המחלוקת הזו של אש במים ומים באש, הולידו אותיות ר' ו' ח', ונעשו רוח.

והרוח נכנס בין שני הצדדים מים ואש, והכריע והכליל אותם זה בזה. ואז התיישבו האותיות הראשונות במקומן, כל אחת בשלמות.

תחילה הזוהר ביאר ג' קווים דז"א בדרך כלל, שהם ג' שמות, אל אלקים אלקינו. ואח"ז מתחיל לבאר סדר השתלשלות המדרגות שבמוחין של ז"א ומלכות בצירופי אותיות, בדרך המדרגות מלמעלה למטה.

ואלו ג' בחינות מים אש רוח שכאן, הן ג' קווים שבג"ר דז"א מאו"א עילאין. והאותיות שהתיישבו ראשונות במקומן, הן האותיות דאו"א עילאין שבמוחין דז"א, שהן הראשונות של ז"א. ואח"כ הזוהר מבאר יתר המדרגות לפי סידרן.

.608 עוד התעברו האותיות והתגלגלו יחד. א' הוציאה מ' מצד שלו בימין, כי התיישבה בימין. ועתה א' הוציאה אותה לקו שמאל. מ' הוציאה ש' לקו אמצעי, משום שהמ' הייתה כלולה מתחילה משמאל, כי הייתה ם' סתומה בשם אלקים שבשמאל. ואח"כ נכללה בימין, שלקחה א' ועשתה אותה מ' פתוחה. ונמצאת נשלמת בב' צדדים, בימין ובשמאל. וכיוון שנשלמה, התעברו ב' הצדדים שבה והולידו ביחד אות ש', שנכללה מב' הצדדים. כי היא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, שעליהם מרמזים ג' קווי הש'.

מבואר כאן סדר השתלשלות ג' הקווים, שהם ג' המוחין חב"ד דז"א שמבחינת ישסו"ת, שהם ג' אותיות אמ"ש, שהתעברו והולידו זה את זה. שורשים של ג' קווים הם ג' נקודות חולם שורוק חיריק. עליית התחתון עם ג' כלים הנפולים של העליון, הנעשה בנקודת השורוק, הוא עליית מ"ן. והמסך שבתחתון, שעליו יוצא קו האמצעי, הנעשה בנקודת החיריק, הוא המ"ן עצמו.

והתכללות ב' הקווים ימין ושמאל ע"י המסך הזה, הוא הזיווג. והארת השלמות, שהתחתון מקבל מהזיווג הזה בעודו בעליון, נבחן לעיבור. וכשיוצא משם ויורד למקומו עם המוחין, ששלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, נבחן זה ללידה.

אמנם התחתון אינו מקבל מעליון כל ג' הנקודות בבת אחת, אלא נולד בחולם, בב' כלים כו"ח. כי ג' כלים התחתונים בינה ותו"מ עוד הם נפולים במדרגה שלאחריו. וע"י יניקה מעליון מקבל נקודת השורוק. וע"י עליית התחתון שלו למ"ן אליו, מקבל כל הבחינות של נקודת החיריק. ועד"ז משתלשלות כל המדרגות מעליון לתחתון.

ואחר שנתקנו ג' הקווים בפעם הראשונה בסדר זה, נכללו זה מזה, ויש בכל קו ג' קווים בג' נקודות חולם שורוק חיריק. ולפיכך, אחר שחזרו והתמעטו לחולם, מחמת חטאים של התחתונים, נעשה המיעוט בהכרח בפרטות בכל קו, באופן, שמלכות המסיימת עלתה למקום בינה דקו ימין, ונפלו ממנה ג' הכלים בינה ותו"מ לקו שמאל, הנחשב לתחתון ממנו.

וכן הסתיים קו שמאל בכו"ח, וג' כלים בינה ותו"מ שלו נפלו לקו אמצעי, הנבחן לתחתון ממנו. ויחד עם זה נבחנת הבחנה שנייה, שג' בחינות כלים הנפולים מג' הקווים, נופלים למדרגה שמתחתיהם ממש, ואז נבחן שכל בחינה נופלת לבחינה שכנגדה בתחתונה.

באופן, שבינה ותו"מ דקו ימין נופלים לקו ימין של המדרגה התחתונה. ובינה ותו"מ דקו שמאל נופלים לקו שמאל של המדרגה התחתונה. ובינה ותו"מ דקו האמצעי נופלים לקו האמצעי של מדרגה התחתונה, בדומה לפעם ראשונה, שבינה ותו"מ של עליון נפלו לגמרי למדרגה התחתונה ממנו.

אבל בהבחנה הראשונה נמצאת נפילת הכלים שהיא מקו אל קו באותה המדרגה. ואח"כ כשהתחתונים מתקנים מעשיהם, נמשך מחדש הארת הזיווג דע"ב ס"ג דא"ק, המוריד מלכות המסיימת למקומה, וג' הכלים בינה ותו"מ הנפולים, חוזרים למקומם בכל הבחינות בנקודת השורוק, שהם מעלים עימהם גם התחתון לעליון, הנבחן להעלאת מ"ן.

ואח"כ המסך שבתחתון נבחן למ"ן עצמו, נקודת החיריק, והתכללות ימין ושמאל זה בזה שע"י המסך נבחן לזיווג. והארת הזיווג הזה המאיר אל התחתון בעודו בעליון, הוא עיבור. וכשיוצא משם למקומו, הוא לידה. וכל זה נוהג בקו ימין לבדו, הנחשב לעליון כלפי השמאל.

ואחר שנולד השמאל ומקבל הארת ע"ב ס"ג דא"ק, מוריד גם הוא מלכות המסיימת למקומה עצמה, שאז עולים בינה ותו"מ שלו, הנפולים בקו אמצעי, ולוקחים עימהם גם הקו אמצעי עצמו, שהוא התחתון שלו, שזה העלאת המ"ן. והמסך שבקו אמצעי הוא המ"ן. והתכללות ימין ושמאל שעל המסך, הוא הזיווג. וההארה שמקבל התחתון, קו האמצעי, הוא עיבור. וכשיורד למקומו הוא לידה. וזהו ע"פ ההבחנה הראשונה.

וכך הוא בהבחנה השנייה, שהכלים הנפולים מכל קו הם בבחינה שכנגדה בתחתון, נבחן בהם ג"כ העלאת מ"ן, ומ"ן, זיווג, עיבור, לידה, מכל בחינה שבמדרגה התחתונה, לבחינה העליונה שכנגדה: מימין לימין, ומשמאל לשמאל, ומאמצעי לאמצעי.

ע"כ נאמר, עוד התעברו האותיות, שמדרגה תחתונה עלתה לעליונה וקיבלו שם הארת הזיווג, הנקרא עיבור. א' הוציאה מ', שהא', קו ימין, התעברה מקו שמאל, מ', והולידה אותה, כמו שקו שמאל עולה לעיבור אל קו הימין ומקבל הארה, וחוזר למקומו המכונה לידה. ועד"ז מ', קו שמאל, התעברה והולידה את קו האמצעי, ש'.

אמנם צריכים להבין, כיוון שהקווים הפוכים זה מזה, שזה ימין וזה שמאל, איך אפשר שהכלים בינה ותו"מ של ימין ייפלו ויהיו במקום קו השמאל, שהוא הופכי אליו? וכן קו השמאל לקו האמצעי? כי השמאל מטרם שנכלל בימין נבחן לם' סתומה, שסתום ואינו מאיר. ולאחר שנכלל בימין, נבחן אשר ם' סתומה נפתחה ונעשתה מ' פתוחה. וכיוון שכאן מדובר אחר שכבר נכללו ג' הקווים זה בזה בעת תיקונם בפעם הראשונה, נמצא שהשמאל כבר נכלל פעם בימין, ום' סתומה כבר נעשתה פתוחה, וע"כ יש לשמאל יחס שווה אל הימין.

באופן שג' הכלים בינה ותו"מ של א' יכלו ליפול אל קו השמאל, שכבר נעשה בחינת מ' פתוחה. מ' הוציאה ש' לקו אמצעי, משום שהמ' הייתה כלולה מתחילה משמאל. ואח"כ נכללה בימין. ונמצאת נשלמת בב' צדדים, בימין ובשמאל. ומשום שהש', קו האמצעי, כלולה מימין ומשמאל. וע"כ כיוון שגם המ' נכללה מימין ומשמאל, יכולה הייתה להתעבר עם הש', משום שבינה ותו"מ שלה יכלו ליפול לש', שהיא קו האמצעי, הדומה לו.

ונאמר, עוד התעברו האותיות והתגלגלו יחד. כי אותו הזיווג הנעשה להארת העיבור שהוא התכללות ב' קווים ימין ושמאל ע"י קו האמצעי, הנה הארתם באה ע"י גלגול, וע"כ התגלגלו.

.609 התחזקו ג' אותיות אמ"ש והתעברו והולידו ג' אחרים בתוך גלגול. המ' נתקנה והתעברה והולידה ר'. הא' התעברה והולידה ו'. הש' התעברה והולידה אות ח' והשתכללו יחד.

אחר שביאר סדר השתלשלות מוחין דז"א מג' קווים דאו"א וישסו"ת שבז"א, מבאר עתה ג' קווים של מוח הדעת דז"א המכונה רו"ח. ולכן נאמר, שג' קווים חב"ד דישסו"ת, שהם ג' אותיות אמ"ש, התעברו והולידו ג' קווים דמוח הדעת דז"א, שהם ג' אותיות רו"ח.

.610 עוד התעברו האותיות אמ"ש האלו, והתגלגלו כמקודם. הא' התעברה והולידה והוציאה אות ב' בצד מערב, מלכות. ואז התיישבה הא' בצד דרום, חסד. המ' התעברה והולידה והוציאה אות ד' בצד צפון, גבורה. ואז עלתה המ' בין צפון ודרום ותלויה באוויר. הש' התעברה והולידה והוציאה אות ג', והתיישבה בצד מזרח, ת"ת, והש' עלתה בין מערב ומזרח ותלויה באוויר. ונמצאו ב' האותיות מ' ש' שתלויים באוויר.

מבאר, איך ג' הקווים, שהם חב"ד דז"א, הנקראים אמ"ש, התעברו והולידו חגת"ם דז"א. ע"פ ההבחנה השנייה, שכל בחינה מג' בחינות אמ"ש התעברה והולידה מבחינה שכנגדה בחגת"ם דז"א. לכן נאמר, שהא', חכמה וקו ימין, הולידה אות ב', המערב, המלכות, שזה אבא יסד בת. והמ', קו שמאל, התעברה והולידה אות ד' בצד צפון, גבורה, וקו שמאל שבגוף. והש', קו האמצעי, התעברה והולידה אות ג' במזרח, ת"ת, וקו האמצעי שבגוף.

ומה שנאמר, שהא' עצמה נמשכה והתיישבה בדרום, חסד, ולא הולידה שם אות אחרת כשאר הקווים. הוא משום שאור החסד אינו מתעבה כלום בהתפשטותו מראש לגוף, וע"כ יכול החסד שבא' עצמו להתפשט לבחינת חסד דגוף ולא הייתה צריכה לאות אחרת. משא"כ קו השמאל, והאמצעי, ומכ"ש המלכות, מתעבים ע"י מציאותם בגוף. וע"כ היו צריכים לאותיות אחרות, שהם ד' ג' ב'. וע"כ נשארו ב' האותיות מ' ש' תלויות באוויר, שלא היו יכולות להתלבש בכלים דגוף כמו הא'.

.611 הא' שנשארה בכלי דחסד של הגוף, התעלתה במקומה ועלתה למעלה, למקום חב"ד, י"ה של השם הוי"ה, והתעטרה שם בי"ה. ובאלו י"ה התחזקה הא' והתעברה והולידה ה"ו. ונשלם שם הוי"ה, ועמדה במקומה, בחסד דגוף. והאיר שם הוי"ה בגוף, יה"ו בחג"ת דגוף וה"ת במלכות. אז התעטרה הא' והאירה והתפשטה באורה והולידה אור והוציאה אות ט', שהיא בטישה שבטש והאיר עולם העליון, בינה, באור החג"ת. כלומר, שאות ט' היא אור יסוד הבינה שנמשך ע"י הא' והתלבש בפנימיות חג"ת עד החזה.

.612 אז התעלתה הא' ולקחה אליה את מ' ש' שהיו באוויר, והתחברו עימה והיו לצירוף אמ"ש כמקודם. והתיישבה הא' בצד דרום, שהוא חסד. הש' בצד מזרח, ת"ת. והמ' בצד צפון, גבורה.

ועלתה הג' שהייתה בצד מזרח, והתעברה והולידה צ' ת'. ובאה הב', שהייתה בצד מערב, שהוא המלכות, ועלתה והתחברה בין צ"ת. ועלו אותיות א' ו', האות א' מדרום והאות ו' ממזרח, והתחברו שתיהן עם הב' בין האותיות צ"ת, והצטרף והאיר השם צבאות.

השם צבאות מאיר בנו"ה דז"א. וכדי להוליד הארה זו, התפשטו האורות של אמ"ש בחג"ת דז"א, המכונים דרום צפון מזרח. ואז השיגה הג', שהיא ת"ת, כוח להתעבר ולהוליד ב' האותיות ראש וסוף של השם צבאות, שהם צ"ת. כי הארות נו"ה נמשכות מת"ת, שהוא ג'. והצטרפו אליה הב' שבמערב, והא' שבדרום, והו' שהיא ג"כ בחינת ת"ת. ומהארתן יחד הצטרפו אותיות צבאות. וגם הד' שבצפון התעלתה מהארת אמ"ש והוציאה השם שד"י, המאיר ביסוד.

.613 כשהאיר השם הזה צבאות בתוך המשכן, שהוא מלכות, התעברו האותיות והולידו ז' ב' נ'. שהן ג' בחינות המלכות, שיצאו בסדר חולם שורוק חיריק, ז' הוא י' על ו', ובחינת חולם. ב' הוא המלכות שמחזה ולמעלה שהיא רביעית לחג"ת, שהוא אמצעי הו' נקודת השורוק. נ' הוא מלכות שבסוף הו', נקודה תחת היסוד, נקודת החיריק.

עלו אותיות אמ"ש כמקודם, שהאירו בחג"ת, והתעברו והולידו ס' ע' פ', הספירות ת"ת נו"ה שמחזה ולמטה דז"א, שהתפשטו מהארת אמ"ש שבחג"ת דז"א. והשם צבאות מאיר בנו"ה, והשם שד"י ביסוד.

.614 נשארה הק' יחידה, ועלתה וירדה ועמדה בתוך הנוקבא דתהום הגדול. ראה הקב"ה אותה, שהתערבבה ובלי גוף ובלי ציור, ולא נכנסה למשכן, שהוא המלכות, עשה אותה כיסוי על המשכן. והיא יריעות עיזים לאוהל על המשכן, כמ"ש, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. לאוהל כתוב, ולא אוהל, כלומר כיסוי על האוהל, שהיא קוֹף ולא אדם.

הק' כוללת בתוכה מידת הדין הקשה דצ"א, כי ע"כ הרגל של הקוף משוכה למטה מהשורה להורות על הכתוב, רגליה יורדות מוות. ונאמר, שנשארה הק' יחידה, שכבר יצאו והאירו כל האותיות חוץ מהק', שעלתה להתמתק בבינה, וירדה מהבינה למקומה, ושוב הוכרו הדינים שבה, ועמדה בנקב תהום הגדול, ששם הקליפות מבחינת המלכות הממותקת בבינה.

ראה הקב"ה, שכוחה ממדה"ד מתערבב בקליפות דתהום גדול, ושאין לה כלי המכונה גוף, ולא אור המכונה ציור, ואינה נכנסת למשכן, שהוא המלכות, עשה אותה כיסוי על המשכן, כמ"ש, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. כי השם עיזים מורה על דינים עזים וקשים שבה. ונתקנה לשמירה על המשכן, שמחמת הדינים שבה, אין החיצוניים יכולים לינוק מהמשכן.

לאוהל, ולא אוהל, כי אוהל הוא לשון אור, מלשון הכתוב, בהילוֹ נרוֹ עלֵי ראשי, לאורו אלך חושׁך. והיא נעשתה רק לשמירה מבחוץ. ע"כ כתוב לאוהל. ומתוך שנראים בה הדינים הקשים, לא נתקנה להיות במלכות, המכונה אדם, שהיא אינה דומה למלכות, אלא כמו קוף הדומה לאדם. ע"כ נאמר, קוף ולא אדם.

.615 שוב התגלגלו אותיות אמ"ש בתוך מעשה המשכן כבתחילה, הש' בצד מזרח, והג', שהייתה במזרח, נשארה תלויה באוויר, שממנה יצא השם צבאות. והמ' התגלגלה והתיישבה בצד צפון. כי כדי להאיר בנה"י צריכות אותיות אמ"ש להתלבש בחג"ת. ויצאה הד', שהייתה בצפון, והתחברה עם הש' בצד ההוא, ונעשה הצירוף ש"ד.

והא' התגלגלה והתיישבה בצד דרום, ועלתה לראש אל הי' אשר שם, ועלתה והתחזקה עימה ולקחה אותה, וחיברה אותה עם הש"ד. והתחבר בחיבור אחד השם שד"י, שהוא מאיר בספירת היסוד. כשהשם הזה נתקן בתוך המשכן, המלכות, אז יש לה קיום, והיא עומדת, מתוך המשכן שלמטה. כלומר, שהקיום שלה מגיע לה ע"י הקמת המשכן שלמטה.

.616 שוב התגלגלו אותיות אמ"ש כבתחילה להתיישב במשכן, ועלו האותיות. הא' תחילה והת' אח"כ, ונעשה הצירוף א"ת. הב' תחילה והש' אח"כ, ונעשה הצירוף ב"ש. נחלפו צירופי האותיות מכוח הא"ת ב"ש, ויצאו אב"ג ית"ץ והתגלגלו בחקיקות הקודש א' ק'. הא' של א"ת ב"ש, הוציאה ק' לשמור המשכן. הק' הוציאה ר', הר' הוציאה ע', ונעשה הצירוף קר"ע.

.617 השם קר"ע הוא כמ"ש, ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. וכמו זה, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. כי השם קר"ע, ששורשו הוא הק', יש בו הדינים הקשים והעזים המכונים עיזים, וע"כ חלק זה צריך להיראות מבחוץ לשמור את מה שבפנים. שלא יינקו ממנו החיצוניים.

אותיות השם שט"ן קר"ע, שהוא השם השני של השם מ"ב אחר אבגית"ץ, הן רשומות מחוץ למשכן, כדי לשמור המשכן, שהוא הברית הקדוש, שנפרעה העורלה ע"י הכיסוי הזה. כלומר, חיתוך העורלה נעשה ע"י הדינים העזים שבשם קר"ע שטן, ע"י הדינים שבק', שהם ממידת הדין הקשה דצ"א.

.618 שוב התגלגלו האותיות, והוציאו הצירוף א"ת ב"ש עד שקוצי"ת. שא"ת ב"ש הוציא כל ז' השמות של השם מ"ב של התפילה, אנא בכוח, עד שקוצי"ת. שהם אבגית"ץ, קר"ע שט"ן, נגדיכ"ש, בטרצת"ג, חקבטנ"ע, יגלפז"ק, שקוצי"ת.

והם מ"ב (42) אותיות של הפסוק, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו, עד הב' של ובוהו. שמ"ב אותיות אלו הן השם מ"ב. בגלגול זה של האותיות כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו, ע"י האותיות קר"ע שט"ן, בכוח הדינים העזים שבו. נעשה, וחושך על פני תהום. הג' הוציאה ר' והד' ק', ונעשו הצירופים ג"ר ד"ק.

עד כאן, אחר שיצאו ד' הצירופים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, האותיות התגלגלו והיכו זו בזו להיות לתיקון בתוך המשכן. וזהו מטעם שהצירוף א"ב של א"ת ב"ש, שהם 11 צירופים, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל, מתחלקים לג' קווים ימין שמאל ואמצע. ואלו ד' הראשונים, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, הם קו ימין שבהם. וע"כ הם בחינת תיקון במשכן.

.619 אלו ג' אותיות אמ"ש הוציאו תולדות ה"צ ו"פ, שבהמשך הא"ב של א"ת ב"ש, הן אותיות התלויות באוויר. ודפקו באחרות, והוציאו ציור המשכן ז' ע', שהוא הצירוף השביעי של א"ת ב"ש. עד כאן עומד בכתוב, וחושך על פני תהום.

כולם, כל ג' הצירופים ה"צ ו"פ ז"ע, הם בצידו, בצד החושך, מטעם שאלו ג' הצירופים הם בקו שמאל שבא"ב של א"ת ב"ש, ומטרם שהשמאל מתייחד עם הימין הוא כולו חושך.

האות ח', באה הס' והתחברה עימה, ונעשה הצירוף ח"ס, שהוא ראש ד' הצירופים שבקו האמצעי, שהם ח"ס ט"ן י"מ כ"ל. אז כתוב, יהי אור ויהי אור. כי מצד קו האמצעי בא האור, אחר שמכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל.

.620 התגלגלו האותיות אב"ג ית"ץ כבתחילה, והתעברו והולידו והוציאו ציור בתוך המשכן, כלל אחד בא"ב של א"ל ב"ם. כי הא' התעברה והולידה בכוח ובעוז את אות ל'. ונעשה הצירוף א"ל. התגברה הא' בכוחה והתעלתה בכבודה והולידה אות ב', אז התעברו והולידו האותיות, והתחברו אותיות אחרות אלו, המ' התחברה בחקיקתה באות ב', ונעשה הצירוף ב"מ.

וכך יצאו בחיבור עד הצירופים ט"ר י"ש כ"ת, שתהיינה עולות האותיות במקומן בצירוף של המשכן. כמ"ש, את הכיור ואת כַּנו, שהכיור נצח וכנו הוד.

אחר שהזוהר ביאר השתלשלות הארות האותיות בכל המדרגות דז"א מחב"ד העליונים עד היסוד שלו, מבאר השתלשלות הארות האותיות במדרגות המשכן, המלכות. אשר הא"ב של א"ת ב"ש מאירים בבחינת ג"ר של המלכות, שהא"ב הזה הוא שממשיך למטה הטוב שלמעלה.

וע"כ הוציא הא"ת ב"ש את השם מ"ב של אנא בכוח, אבגית"ץ וכו', בחג"ת של המלכות. כי שם מ"ב של אבגית"ץ מאיר ביצירה, שהוא חג"ת. והשם הזה של אבגית"ץ, הוציא את הצירוף א"ב של א"ל ב"ם, שהוא: א"ל ב"מ ג"ן ד"ס ה"ע ו"פ ז"צ ח"ק ט"ר י"ש כ"ת. שעניין השם הזה, שמאירים רק מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. וע"כ מאיר השם הזה בנו"ה של המלכות, שהארתם הוא מלמטה למעלה.

.621 יהי רקיע בתוך המים. כי המים היו עולים במים עליונים, ויורדים במים תחתונים. באותיות א"ל: האות א' של א"ל הוציאה ו', והו' הוציאה ק'. והאות ל' של א"ל עלתה אליהן, ונחקקו האותיות בחקיקתן בחיבור אחד קו"ל. שהק' היא נושאת המסך. וע"כ נבדלו מים עליונים ממים תחתונים, ע"י האותיות קול.

כמ"ש, קול ה' על המים, אל הכבוד הִרעים. שאותיות א"ל, אשר בכתוב, אל הכבוד הרעים, התעברו והולידו ונחקקו בחקיקת האותיות, להוציא ציורי המשכן. וזה פירוש הכתוב, קול ה' על המים, שהקול הבדיל המים זה מזה, שהוא המסך שברקיע המבדיל. והקול הזה נולד מן א"ל הכבוד, ב' אותיות א"ל, כו"ח וקו ימין, מים עליונים.

.622 ג' האותיות אמ"ש התעברו והולידו ונחקקו בחקיקת האותיות להוציא ציורי המשכן, המלכות. הא' הוציאה ג', הש' הוציאה ן', וחיבר אותה בג', בצירוף ג"ן, שהוא הצירוף השלישי מא"ב א"ל ב"ם, כמ"ש, תַדשא הארץ דשא. התגלגלו אותיות אמ"ש, כבתחילה בצירוף ב"ם שבא"ב של א"ל ב"ם, באלו נקוו המים למקום אחד, כמ"ש, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד.

מרמז כאן ג' הצירופים א"ל ב"ם ג"ן, בכתובים של מעשה בראשית, שא"ל הם מים עליונים שבכתוב, יהי רקיע, נקודת החולם, וב"ם הוא, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה, שהוא נקודת השורוק, שבו נקוו המים התחתונים למקום אחד, לג"ר. אבל נעשתה יבשה בלי פירות, שהוא מחמת חיסרון של לבוש החסדים. וג"ן הוא, תדשא הארץ דשא, נקודת החיריק, שעל ידה מה שהייתה יבשה נעשתה ארץ לעשות פירות ותולדות ולנטוע אילנות.

שמע ישראל

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רו.

.623 כתוב, שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד. וכתוב, שמע ישראל, היום הזה נהיית לעם. וכתוב, שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. כל אלו שמע, שאמר משה, למה הם? כי שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, לייחוד, אבל האחרים למה?

.624 כולם באים לדרוש, שמע ישראל של הייחוד, הייחוד של חכמה עליונה. אות ע' של שמע היא מאותיות גדולות, מרמז ייחוד אחד. כי שמע אותיות ש"ם ע', שנכלל שֵם, המלכות, בע' (70) שמות העליונים של ז"א, לכלול אותם. כי שם, המלכות, מתברך מהם ונכלל בהם, וצריכים לכלול אותם כאחד, במילה אחת, שמע, בייחוד אחד.

.625 ע' השמות הם במרכבה העליונה, חג"ת דז"א שמחזה ולמעלה, מרכבה לבינה, כלומר, ע"ב (72) שמות של ג' הפסוקים וייסע ויבוא ויֵט, ע' סנהדרין וב' עדים. ממרכבה עליונה מתברך שֵם, מלכות, ונכלל בהם.

אחר שמע כתוב ישראל, בכלל, ז"א, שהוא ישראל סבא, שיהיה בכלל אחד עם מקום, שהוא דבקות הכול. שז"א, ישראל, יהיה בדבקות עם ישראל סבא, שעולה ומלביש עליו. ע"כ, שמע ישראל, רומז שעתה מתדבקת אישה בבעלה, המלכות, שנקראת שם, בז"א, שנקרא ישראל, ויהיה הכול בכלל אחד. וזהו פירושו של שמע ישראל של הייחוד. אח"כ מייחד ג' צדדים, ה' אלקינו ה' אחד, שהם או"א וז"א, שיהיה הכול אחד.

.626 שמע ישראל של כל שאר המקומות, אינם באופן זה, אבל כל האחרים באים לדרוש, וכולם במקום אחר התדבקו: שמע ישראל אתה עובר היום, שמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכולם במדרגה התחתונה התדבקו, המלכות, הנקראת שמיעה.

.627 היום הזה נהיית לעם. היית, היה צריך לומר, מהו נהיית? אלא בכל מקום שכתוב עַם, רומז כאשר נשברו ליבם לעבודת הקב"ה, וע"כ כתוב נהיית. וכמ"ש, שְמָעוני אחיי ועַמי. אם אחיי, למה עמי? ואם עמי, למה אחיי? אלא אמר דוד, אם ברצון תעשו, אתם אחיי, ואם לא, אתם עמי, שתשברו ליבכם לעבודתי. כך היום הזה נהיית לעם, ששברת ליבך לעבודת הקב"ה.

.628 שמע ישראל אתה עובר היום. הכול הוא במדרגה התחתונה, המלכות. ושמע ישראל של הייחוד הוא מדרגה עליונה, ז"א, הנכלל בישראל סבא. מה בין זה לזה? אלא שמע ישראל של הייחוד, אין בכולם כאופן הזה, כי הוא של מעלה ישסו"ת, ושל מטה, ז"א ומלכות. לקבל עליהם עול מלכות שמיים בכל אופן שיהיה. כי האדם צריך להיות מוכן בשעה ההיא, לייחד שם הקב"ה, ז"א, ולקבל עליו עול מלכות שמיים, מלכות.

.629 ובשעה שהאדם בא לקבל עליו עול מלכות שמיים, אז השכינה באה ושורה על ראשו, ועומדת עליו כמו עד, להעיד עדות לפני המלך הקדוש, שהוא מייחד שמו פעמיים ביום, ושמו מתייחד למעלה ולמטה כראוי. וע"כ האות ע' משמע ישראל, היא מאותיות גדולות, והאות ד' של אחד, מאותיות גדולות, שהם אותיות עֵד, להיות עד לפני מלך הקדוש.

הוי"ה אלקינו הוי"ה, הוא הייחוד בג' צדדים, או"א וז"א. וזהו הייחוד בג' צדדים, כמו שהעמיד רבי שמעון וביאר בו בכמה מקומות. ואין לנו רשות לבאר בו יותר.

.630 ודאי אדם שמייחד שמו של הקב"ה למעלה ולמטה, השכינה שורה על ראשו ומברכת אותו בשבע ברכות, כנגד שבע ספירות, וקוראת עליו, כמ"ש, ויאמר לי, עבדי אתה ישראל אשר בךָ אתפָּאָר.

אתה הוראֵתָ לדעת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רט.

.631 אתה הוראֵתָ לדעת, כי ה' הוא האלקים. כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים אמונת הקב"ה, משום שכולם היו עובדים בגלות עבודה זרה, ושכחו כל שורשי האמונה, שהיו להם מתחילה, שירשו י"ב השבטים מאביהם יעקב.

.632 וכשבא משה לימד אותם שיש אלוה עליון בעולם. ואח"כ ראו כל אלו הניסים והגבורות שעל הים, וכל הניסים והגבורות שעשה להם במצרים. ואח"כ ראו כמה גבורות במן ובמים, וניתנה להם התורה, ולמדו דרכי הקב"ה עד שבאו לעת ההיא.

.633 אמר להם משה, עד עתה הייתי צריך ללמד אתכם כמו שמלמדים הילד, וזהו, אתה הוראת לדעת. שלימדתי אתכם עד כאן לדעת, לדעת ולהסתכל ולהיכנס בעניין האמונה, והוא, כי הוי"ה הוא האלקים.

.634 האם לא דבר קטן הוא לדעת זאת? אלא כתוב, וידעת היום והשֵבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. בכתוב הזה תלוי כל עניין האמונה, לדעת מתוך זה הסוד של כל הסודות, לדעת הסתום מכל סתום. הוי"ה אלקים, הוא שם מלא, שהוי"ה ז"א, אלקים מלכות, ומורה שהכול אחד. אתה הוראת לדעת, כי הוי"ה הוא האלקים. כאן סוד הסודות לאלו יודעי הדין, שז"א, שהוא הוי"ה, ואלקים, שהוא מלכות, הם אחד.

ואהיה אצלו אָמוֹן

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רי

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רי.

.635 אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, כי כשהקב"ה ברא את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם. ובתורה נברא העולם, כמ"ש, ואהיה אצלו אָמוֹן. אל תקרא אמון אלא אומן, שהתורה היא אומנות העולם.

.636 התורה היא אומן, בדומה למלך שרצה לעשות היכל. אם אינו לוקח לו אומן, אינו יכול לעשות היכל. כיוון שנעשה ההיכל, אינו עולה בשם האומן, אלא בשם המלך. שאומרים, אלו היכלות שעשה המלך, מטעם שהמלך נתן המחשבה באלו היכלות.

.637 כך הקב"ה רצה לברוא העולם, הסתכל באומן, התורה, ואע"פ שהאומן עשה ההיכל, אינו עולה אלא בשם המלך, שאומרים, אלו היכלות עשה המלך. ודאי המלך בנה ההיכל. התורה צועקת, ואהיה אצלו אָמוֹן, בי ברא הקב"ה את העולם. כי מטרם שנברא העולם, הקדימה התורה לעולם 2000 שנה. וכשרצה הקב"ה לברוא העולם, היה מסתכל בתורה בכל מילה, ועשה כנגדה אומנות בעולם. משום שכל הדברים והמעשים של העולמות, כולם הם בתורה. וע"כ הקב"ה הסתכל בה וברא העולם.

.638 ולא שהתורה בראה את העולם, אלא הקב"ה בהסתכלותו בתורה ברא העולם. נמצא שהקב"ה הוא אומן, והתורה כנגדו ואצלו היא אומן, כמ"ש, ואהיה אצלו אמון. לא כתוב, ואהיה אמון, אלא, אצלו. שמשום שהקב"ה הסתכל בה, הרי הייתה אצלו אומן.

.639 מי יכול להיות אומן אצל הקב"ה? אלא הסתכלות הקב"ה הייתה באופן זה, שכתוב בתורה, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. הסתכל במילה זו וברא את השמיים. בתורה כתוב, ויאמר אלקים, יהי אור. הסתכל במילה הזו וברא את האור. וכן בכל דבר שכתוב בתורה, הסתכל הקב"ה ועשה הדבר ההוא. וע"כ כתוב, ואהיה אצלו אמון. כעין זה נברא כל העולם.

.640 כיוון שנברא העולם, כל דבר לא היה מתקיים, עד שעלה ברצון לברוא האדם, שיהיה עוסק בתורה, ובגללה התקיים העולם. עתה, כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים העולם. נמצא, שהמעשה והקיום של כל העולם הוא התורה. משום זה, אשרי האדם העוסק בתורה, כי הוא מקיים את העולם.

.641 בשעה שעלה ברצון של הקב"ה לברוא האדם, היה עומד לפניו בצורתו ובקיומו כמו שהוא בעוה"ז. ואפילו כל בני העולם מטרם שבאים לעוה"ז, כולם עומדים בקיומם ובתיקונם, כעין שנמצאים בעוה"ז, באוצר אחד, ששם כל נשמות העולם מתלבשות בצורה שלהם.

.642 בשעה שעתידים לרדת בעוה"ז, קורא הקב"ה לממונה אחד, שמינה הקב"ה ברשותו כל הנשמות העתידות לרדת לעוה"ז, ואומר לו, לך הבא לי רוח פלוני. באותה שעה באה הנשמה ההיא מלובשת בצורה של עוה"ז, ואותו הממונה מראה אותה לפני המלך הקדוש.

אתה הוראת לדעת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ריב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ריב.

.643 הקב"ה אומר לה ומשׁביע אותה, כשתרד לעוה"ז, תעסוק בתורה לדעת אותו ולדעת האמונה. שכל מי שהיה בעוה"ז, ולא השתדל לדעת אותו, טוב שלא ייברא. משום זה נראית לפני המלך ע"י הממונה, לדעת אותו בעוה"ז, ולהשתדל בהקב"ה באמונה.

.644 כמ"ש, אתה הוראת לדעת, שהוראת ע"י הממונה ההוא לפני הקב"ה. לדעת ולהסתכל בעוה"ז, באמונה, בתורה. וכל מי שהיה בעוה"ז ולא עסק בתורה לדעת אותו, טוב לו שלא נברא, כי בשביל זה הביא הקב"ה את האדם בעוה"ז.

.645 לדעת כי הוי"ה הוא האלקים. זהו כלל של כל האמונה, של כל התורה, הכלל של מעלה ושל מטה. כלל של כל האמונה, המלכות. כי השם אלקים הוא מלכות. הכלל של כל התורה, זהו תושב"כ, השם הוי"ה, ז"א. וזהו התשבע"פ, המלכות, השם אלקים.

והכול אחד, הוא הכלל של האמונה, משום שהוי"ה הוא האלקים, הוא שם מלא. האמונה, הנקראת שם, שבייחוד הזה היא מלאה ושלמה. והוא, הוי"ה אחד ושמו אחד. הוי"ה אחד, הוא, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. זהו ייחוד אחד. ושמו אחד, הוא, בשכמל"ו. שזהו ייחוד אחר, שיהיה שמו אחד, המלכות. וכתוב, הוי"ה הוא האלקים, כשהם בייחוד אחד.

.646 איך ייתכן, שהכתוב, הוי"ה הוא האלקים, הוא כעין שכתוב, הוי"ה אחד ושמו אחד, והלוא אינו דומה? שאם היה כתוב, ה' אחד ושמו הוא אחד, הייתי אומר כך. אבל כתוב, הוי"ה אחד ושמו אחד. האם לא היה צריך לומר כאן, הוי"ה הוא האלקים הוא, שאז היה נראה כמו, הוי"ה אחד ושמו אחד?

.647 אלא הכול אחד, כי כשמתייחדים שני שמות אלו, זה בייחוד אחד וזה בייחוד אחד, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. אז נעשו שני השמות אחד, ונכללים זה בזה, ונעשה הכול שם שלם בייחוד אחד. ואז, הוי"ה הוא האלקים, כי הכול נכלל זה בזה להיות אחד. וכל עוד שלא התייחדו כל אחד, זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אינם נכללים זה בזה שיהיו הכול אחד.

.648 ה' הוא האלקים, הוא הכלל של כל התורה. כי תושב"כ, הוי"ה, ז"א, ותשבע"פ, האלקים, המלכות. ומשום שהתורה היא השם הקדוש, הוי"ה הוא האלקים, נקרא כך תושב"כ ותשבע"פ. תושב"כ כלל, ותשבע"פ פרט. כי ז"א כלל והמלכות פרט, שהמלכות ספירה אחת פרטית מע"ס דז"א. הכלל צריך לפרט, והפרט צריך לכלל. והתייחדו זה בזה להיות הכול אחד.

.649 וע"כ כלל של התורה הוא כלל שלמעלה, ז"א, ושלמטה, המלכות, משום שהשם הוי"ה למעלה, בז"א, ושם אלקים למטה, במלכות. זה עולם העליון, וזה עולם התחתון. כמ"ש, אתה הוראת לדעת, כי הוי"ה הוא האלקים. זהו כלל הכול, וזה צריך האדם לדעת בעוה"ז.

.650 מצוות התורה, איפה הן בכלל הזה של הוי"ה הוא האלקים? אלא הוי"ה הוא זָכוֹר, ואלקים הוא שָׁמוֹר, וכל מצוות התורה כלולות באלו. זכור כולל רמ"ח (248) מצוות עשה, ושמור כולל שס"ה (365) מצוות לא תעשה, שביחד הן תרי"ג (613) מצוות שבתורה, והכול הוא אחד.

התפילין

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ריד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ריד.

.651 תפילת ערבית חובה, משום שק"ש של ערבית הוא חוב, שהקב"ה מתייחד עם המלכות בלילה, כמו שמתייחד ביום. ומידת הלילה, המלכות, נכללת ביום, ז"א. ומידת היום נכללת בלילה, ונעשה ייחוד אחד. ומי שאומר שתפילת ערבית רשות, הוא משום שהיא כנגד אֵמוּרים וּפְדָרים הנאכלים על המזבח בלילה, שאין בהם חוב שיישארו נשרפים בלילה.

.652 ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. אם בייחוד של שמע ישראל נכלל ימין ושמאל, כי הוי"ה הוא ימין ואלקינו הוא שמאל, למה צריכים לומר אח"כ, ואהבת, שהוא ימין, והיה אם שָׁמוֹעַ, שהוא שמאל? האם לא נכללו כבר בייחוד של שמע ישראל? בשמע ישראל הם מרומזים בכללות, ובפסוקים, ואהבת, והיה אם שמוע, הם בפרטות.

.653 והייחוד הזה הוא כעין תפילין של ראש ותפילין של יד. בתפילין של ראש יש ד' פרשיות, ובשמע ישראל ג' שמות, ה' אלקינו ה'. בתפילין של ראש יש ד' פרשיות, כל אחת בפני עצמה. וכאן ג' שמות. מה בין זה לזה?

.654 אלו ד' פרשיות. פרשה אחת, קַדש לי כל בכור, היא נקודה ראשונה העליונה, חכמה וקו ימין. ופרשה אחת, והיה כי יביאך, היא עוה"ב, בינה וקו שמאל. ופרשה אחת, שמע ישראל, הימין של מוח הדעת. ופרשה אחת, והיה אם שמוע, שמאל של מוח הדעת. כי הדעת, קו אמצעי, כולל חו"ב, ימין ושמאל. אלו הם תפילין של ראש.

וכאן, בייחוד של שמע ישראל, ג' שמות, והם כמו אלו ד' פרשיות. הוי"ה ראשונה, נקודה עליונה, ראשית הכול, חכמה וקו ימין. אלקינו, עוה"ב, בינה וקו שמאל. הוי"ה אחרונה, כלל של ימין ושמאל ביחד בכלל אחד, הדעת, קו האמצעי, הכולל ימין ושמאל. וזהו ג"כ הייחוד של תפילין של ראש, הרי ששניהם שווים. וזהו הייחוד הראשון, שמע ישראל, ייחוד העליון, הקודם לייחוד התחתון, שהוא, בשכמל"ו.

.655 תפילין של יד הן כלל של כל אלו ד' פרשיות יחד, שאינן נתונות בד' בתים מיוחדים, כמו תפילין של ראש, אלא כולן בבית אחד. וזהו הייחוד של בשכמל"ו, ייחוד התחתון של המלכות, שבייחוד התחתון, הכלל של תפילין של ראש, חב"ד דז"א, שנכללו בתפילין של יד, המלכות.

.656 הייחוד הזה הוא, ברוך, נקודה עליונה, שהוא ברוך, שכל הברכות נובעות משם, חכמה. והלוא עוה"ב, בינה, נקרא ברוך? אינו כן, כי נקודה העליונה היא זכר, עוה"ב היא נקבה. וע"כ הוא נקרא ברוך, והיא ברכה.

וע"כ, ברוך, הוא נקודה העליונה, חכמה. שֵם, זהו עוה"ב, בינה, שם גדול, כמ"ש, ומה תעשה לשמך הגדול. כבוד, זהו כבוד עליון, ז"א, הכולל ימין ושמאל.

.657 חכמה בינה ז"א כלולים בתפילין של יד, שהיא, מלכותו, שלוקחת הכול בתוכה. ובמלכותו זו נכללים העולמות כולם, לזון אותם ולכלכל אותם בכל מה שצריכים, ועל זה, לעולם ועד, שמורה, שמכלכלת לכל העולמות.

.658 וזהו הייחוד של תפילין של ראש, ז"א, ושל תפילין של יד, המלכות. וכמו שהוא הייחוד של התפילין, כן הוא ייחוד הכול. בד' אופנים הסתדר הייחוד, חו"ב וימין דדעת ושמאל דדעת. וסדר זה ברור מכולם. וכולם האמונה, המלכות המקבלת אותם. אבל סדר ייחוד התפילין הוא ייחוד העליון, ז"א.

ואהבת את ה' אלקיך

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רטז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רטז.

.659 מתוך שנכללו ימין ושמאל בשם הקדוש בדרך כלל, בשמע ישראל ובשכמל"ו, צריכים אח"כ להוציא אותם בדרך פרט, בפסוקים, ואהבת, והיה אם שמוע. אבל לא בדרך הייחוד, כי הייחוד הוא בפסוק ראשון בשמע ישראל, שיהיה ה' אחד בתפילין של ראש, ושמו אחד בתפילין של יד, ויהיה הכול אחד. כיוון שהייחוד הזה הסתדר הכול בכלל, מראש נקודה העליונה, חכמה, צריכים אח"כ להעיר מראש אור הראשון, שהוא חסד דז"א, שהוא ראשית מספירות ז"א.

.660 הפרשה, ואהבת, ראשית הימין, ספירת החסד, לאהוב את הקב"ה באהבה של דבקות בו. ימין, חסד, מעורר אהבה. מי שאוהב את הקב"ה, הקב"ה מעורר אליו ימין שלו, ומקבל אותו באהבה. כל דברי העולם אינם תלויים אלא ברצון, רוח מושך רוח ומביא רוח. כמ"ש, אם ישים אליו ליבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף.

.661 כשהאדם מעורר אהבה אל הקב"ה, התעוררות הימין, אהבה, מתעוררת בשלושה אופנים, כמ"ש, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך. הרי כאן שלושה אופנים, ואין לומר, או זה או זה, שהרי לא כתוב, או בכל לבבך, או בכל נפשך, או בכל מאודך, אלא כולם צריכים, לב, נפש, כסף. אז הקב"ה מעורר אליו ימינו ומושיט אותו אליו, ומקבל אותו.

.662 ועל זה כתוב, נאום ה' לאדונִי שֵב לימיני. דוד המלך אמר אותו על מדרגה שלו, המלכות, כשהיא מתקשרת בימין. י"ג (13) מצוות כאן בימין. ואהבת את ה' אלקיך, אחת. בכל לבבך, שתיים. בכל נפשך, שלוש. ובכל מאודך, ארבע. ושיננתָם לבניך, חמש. ודיברת בם, שש. בשִבתך בביתך, שבע. ובלכתך בדרך, שמונה. ובשוכבך, תשע. ובקומך, עשר. וקְשרתם לאות על ידך, אחת עשרה. והיו לטוטפות בין עיניך, שתים עשרה. וכְתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, הרי שלוש עשרה.

.663 י"ג מצוות אלו תלויות בימין, והשמאל נכלל בימין, וכך צריך להיות. ובכל זמן שהשמאל מתעורר, הימין מתחיל בו תחילה. ומשום זה אם זוכים, השמאל נכלל בימין. ואם לא, הימין נכלל בשמאל, והשמאל שולט. כמ"ש, אם בחוקותיי תֵלֵכו. שכתוב, אם, בתחילה. ובכל מקום, השמאל מתעורר באהבה, בימין, ואח"כ מתגבר דינו כמו שצריך. וכך צריך להיות בכל מקום.

ואת המשכן תעשה עשר יריעות

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ריח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ריח.

.664 הנה כאן עניין הייחוד, כי עשר יריעות הן כנגד ע"ס. כי תיקון המשכן הוא מכמה מדרגות, שכתוב בו, והיה המשכן אחד, להראות שכל האיברים של גוף המשכן, כולם הם עניין של גוף אחד.

.665 בדומה לאדם, שיש בו כמה איברים עליונים ותחתונים, אלו הפנימיים בפנים, ואלו בגלוי מבחוץ, וכולם נקראים גוף אחד, ונקרא אדם אחד בחיבור אחד. אף כך המשכן, כל האיברים הם כעין של מעלה. וכשמתחברים כולם כאחד, אז כתוב, והיה המשכן אחד.

.666 מצוות התורה הן חלקים ואיברים של מעלה. וכשמתחברות כולן לאחת, אז כולן עולות למקום אחד. המשכן, הוא איברים וחלקים, כולם עולים לאדם, כעין מצוות התורה. כי מצוות התורה כולם באדם, זכר ונקבה, זו"ן. כשמתחברים יחד הם אחד, באדם, הוי"ה במילוי אותיות א' שבגי' אדם. ומי שגורע אפילו מצווה אחת שבתורה, כאילו גורע צורת האמונה, המלכות, כי כל האיברים הם יחד באדם. ומשום זה הכול עולה בייחוד.

.667 וע"כ ישראל הם גוי אחד, שכתוב בהם, ואַתן צאני צאן מַרעיתי אדם אתם. וכתוב, ומי כעַמְךָ כישראל גוי אחד בארץ.

בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך

מהד' 21 כר'. כרך י. דף ריט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף ריט.

.668 אהבת הקב"ה, שאדם אוהב אותו, אינה מתעוררת אלא מהלב, משום שהלב הוא מקום ההתעוררות, לעורר אליו אהבה. א"כ, למה כתוב, בכל לבבך, ואח"כ, בכל נפשך, שמשמע ששני אופנים הם באהבה, אחד בלב ואחד בנפש? ואם הלב הוא העיקר, למה צריך לנפש? אלא הלב והנפש הם שניים ומתייחדים לאחד, שהרי לב ונפש וכסף, כולם מתאחדים זה בזה, והלב הוא עיקר ויסוד הכול.

.669 בכל לבבך, פירושו בשני לבבות, שהם שני יצרים, יצה"ט ויצה"ר. כל אחד נקרא לב. זה נקרא לב טוב, וזה נקרא לב רע. משום זה כתוב, בכל לבבך. ולא כתוב, בכל ליבך, שמורה שניים, שהם יצה"ט ויצה"ר.

.670 ובכל נפשך. בכל, בא לכלול נר"ן, בכל מה שאוחז הנפש הזו. ובכל מאודך. ובכל, כי אף כאן יש כמה מינים של כסף, שכולם שונים זה מזה. כסף, אבנים טובות וכדומה. וע"כ כתוב, ובכל מאודך, בכל רכושו, כי אהבת הקב"ה היא למסור לו כל זה, ולאהוב אותו בכל אחד ואחד.

.671 איך אפשר לאדם שיאהב את הקב"ה עם יצה"ר, שהרי יצה"ר מקטרג שלא יתקרב האדם לעבודת ה', ואיך יאהב בו את הקב"ה? אלא עבודת הקב"ה יותר חשובה, כשיצה"ר הזה נכנע אליו, והאדם שובר אותו. זוהי אהבת הקב"ה, משום שיודע לקרב את יצה"ר לעבודת הקב"ה.

.672 כאן הוא עניין ליודעי דין. כי כל מה שעשה הקב"ה למעלה ולמטה, הכול הוא רק כדי להראות כבודו, והכול הוא לעבודתו. כי מי ראה עבד, שיהיה מקטרג על אדונו, שבכל מה שהוא רצונו של אדונו, נעשה הוא למקטרג, שלא יעשו רצון אדונו?

רצונו של הקב"ה, שיהיו בני אדם תמיד בעבודתו, וילכו בדרך האמת, כדי לזכות אותם בהרבה טובה. ואחר שרצון הקב"ה בזה, איך יבוא עבד רע ונמצא מקטרג על רצון אדונו, ומטה בני אדם לדרך הרע, ומדיח אותם מדרך הטוב, וגורם להם שלא יעשו רצון אדוניהם, ומטה בני אדם לדרך הרע?

.673 אלא ודאי שעושה רצון אדונו. בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה אוהב אותו ביותר, וציווה אותו באהבה, שלא יתקרב לאישה רעה, משום שכל מי שיתקרב אליה, הוא אינו ראוי לבוא בהיכל המלך. הבטיח לו הבן ההוא לעשות רצון אביו באהבה.

.674 בבית המלך בחוץ, הייתה זונה אחת, יפת מראה ויפת תואר. לימים אמר המלך, אני רוצה לראות רצון בני אליי. קרא לאותה הזונה, ואמר לה, לכי ותפתי את בני, כדי לראות רצונו של בני אליי. הזונה הלכה אחרי בנו של המלך והתחילה לחבק אותו ולנשק אותו ולפתות אותו בכל מיני פיתויים.

אם אותו הבן הוא הגון, ושומר מצוות אביו, הוא גוער בה, ואינו שומע לה, ודוחה אותה ממנו. אז שמח אביו בבנו, ומכניס אותו למחיצת היכלו, ונותן לו מתנות ומנחות וכבוד גדול. מי גרם כל הכבוד הזה לאותו הבן? אותה הזונה.

.675 והזונה ההיא, האם יש לה שבח בעד זה, או לא? ודאי יש לה שבח מכל הבחינות:

א. שעשתה כמצוות המלך.

ב. שגרמה לאותו הבן לכל הטובה ההיא, לכל האהבה הזו של המלך אליו.

וע"כ כתוב, והנה טוב מאוד. והנה טוב, זהו מלאך החיים. מאוד, זהו מלאך המוות, יצה"ר, שהוא ודאי טוב מאוד למי שמקיים מצוות אדונו. ואם לא היה המקטרג הזה, לא היו יורשים הצדיקים האלו אוצרות העליונים, שעתידים לנחול בעוה"ב.

.676 אשריהם שפגשו במקטרג הזה, ואשריהם שלא פגשו במקטרג הזה. אשריהם שפגשו אותו, וניצלו ממנו, שבזכותו הם נוחלים כל אותה הטובה, וכל אותם העידונים, וכל אותן החמודות של עוה"ב, שעליהם כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך.

.677 ואשריהם שלא פגשו בו, שלא נכשלו בו, כי בגללו היו יורשים גיהינום ומגורשים מארץ החיים. כי אלו הרשעים שפגשו בו, היו שומעים לו ונמשכו אחריו. ולפיכך יש לצדיקים להחזיק לו טובה, כי בזכותו הם יורשים כל הטובה והעידונים והחמודות לעוה"ב.

.678 מה היא התועלת של המקטרג כשהרשעים שומעים לו?

א. אע"פ שאין לו תועלת, מ"מ מצוות אדונו הוא עושה.

ב. שמתגבר בגלל זה. כי משום שהוא רע, הוא מתחזק כשעושים רע. הרשע אינו מתחזק עד שהורג אדם. כיוון שהרג אנשים אז מתחזק ומתגבר בכוחו ויש לו נחת. כך המקטרג ההוא, יצה"ר, מלאך המוות, אינו מתגבר בכוחו עד שמסית אנשים ומקטרג עליהם והורג אותם, אז יש לו נחת ומתחזק ומתגבר בכוחו.

.679 כמו שמתחזק צד החיים, כשבני אדם הם טובים והולכים בדרך הישר, אף כך המקטרג הזה מתחזק ומתגבר, כשהרשעים שומעים לו, ושולט עליהם. ואשריהם הזוכים לנצח אותו ולהכניע אותו, לזכות בגללו לעוה"ב. והאדם מתחזק תמיד במלך הקדוש, כמ"ש, אשרי אדם עוז לו בָּך, מסילות בלבבם. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

הצדיקים הם פני השכינה

[צדיקייא אנפי שכינתא אינון]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רכג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רכג.

.680 כשהאדם רואה את הצדיקים או הכשרים שבדור, ופוגש בהם, ודאי הם פני השכינה. ונקראים פני השכינה, משום שהשכינה מסתתרת בתוכם. השכינה בהם בסתר, והם בגלוי. משום שהקרבים אל השכינה נקראים פנים שלה. ומי הם הקרבים אליה? הם אלו שהיא מיתקנת עימהם, להיראות אל מלך העליון, ז"א. הם המעלים מ"ן לייחד הקב"ה ושכינתו.

שַלחֵני כי עלה השחר

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רכג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רכג.

.681 קח נא ברכתי אשר הוּבָאת לָך. כשראה יעקב את המקטרג ס"מ באותו הלילה, שנאבק עימו במעבר יַבּוֹק, ראה אותו בצורה של עשיו, ולא הכיר אותו עד שעלה השחר. כיוון שעלה השחר והסתכל בו, ראה אותו בפנים נסתרים ומגולים. הסתכל בצורה שלו, שהייתה כצורתו של עשיו, מיד השגיח וידע שהוא הממונה של עשיו, ס"מ. התקיף אותו, כמ"ש, ויאמר, שַלחֵני כי עלה השחר. משום שהגיע זמנו לזמר ולשבח אל הקב"ה. וע"כ אמר, כי עלה השחר.

.682 וכאן יש להסתכל, שהשליטה שלו אינה אלא בלילה בחושך. כמ"ש, מפחַד בלילות, שזה פחד הגיהינום. ומה שכתוב, בלילות, לשון רבים, הם ס"מ ונוקבא שלו לילית. ומשום זה אינו שולט אלא בלילה.

.683 ויאמר, שלחני כי עלה השחר. כי עלה השחר, משום שכשבא הבוקר ועברה שליטת החושך של הלילה, אז נכנסו הוא והמחנות שלו בנקב של תהום הגדול שבצד צפון, עד שבא הלילה, ונפתחו הכלבים, הס"א, מכבליהם, ושולטים ומשוטטים בלילה, עד שבא הבוקר. וע"כ היה ס"מ לוחץ ואומר, שלחני כי עלה השחר. משום שאינו שולט ביום.

.684 כעין זה גלות ישראל, בחינת לילה ונקרא לילה. מלכות עכו"ם הרְשעה שולטת על ישראל, עד שיבוא הבוקר, הגאולה, ויאיר להם הקב"ה, ויוסר שליטתם של מלכות עכו"ם. וע"כ אמר, כי עלה השחר, היה מוחזק בידו, ותש כוחו, כי עבר הלילה.

וע"כ התגבר עליו יעקב, וראה צורתו כצורת עשיו, ולא בגלוי כל כך. ואז הוכרח ס"מ, והודה לו על הברכות, שבירך אותו אביו. כי אמר לו, לא אשלחך כי אם בירכתני. וכתוב, ויברך אותו שם.

.685 כתוב אח"כ, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותִרְצֵני. כי ראה בפנים של עשיו כאותה הצורה ממש שנראה לו ס"מ, כי בכל מקום שאדם מקושר, כך נראים פניו.

אם ה' לא יבנה בית

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רכה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רכה.

.686 שיר המעלות לשלמה. אם ה' לא יבנה בית, שווא עמְלו בוניו בו. אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקַד שומר. האם שלמה אמר השבח הזה כשבנה ביהמ"ק? אינו כן, אלא דוד המלך אמר לו, בשביל שלמה המלך בנו, כשבא נתן הנביא אליו, ואמר לו על שלמה, שהוא יבנה ביהמ"ק. ואח"כ הראה דוד המלך לשלמה צורת ביהמ"ק. כיוון שראה דוד צורת ביהמ"ק וכל תיקוניו, אמר שירה על שלמה, ואמר, אם ה' לא יבנה בית.

.687 שיר המעלות לשלמה, למלך שהשלום שלו, שהוא ז"א. ושירה זו היא שיר ושבח על כל שאר השירים. ושירה זו עולה על כולם. אם ה' לא יבנה בית, כי ראה דוד המלך כל אלו שבעת העמודים, חג"ת נהי"מ דז"א, שבית, המלכות, עומד עליהם, שהם עומדים שורות שורות לבְנות הבית הזה, ולמעלה מכולם עומד בעל הבית, בינה, ההולך עליהם ונותן להם כוח ואומץ לכל אחד.

.688 על זה אמר דוד, אם מלך שהשלום כולו שלו, בינה, בעל הבית, לא בנה הבית הזה, שווא עמלו בוניו בו, העמודים, חג"ת נהי"מ דז"א, העומדים לבנות הבית הזה. אם הבינה לא הייתה ממתיקה את המלכות, הנקראת בית, לא הייתה המלכות ראויה לקבל שום אור.

אם ה' לא ישמור עיר, זהו המלך שהשלום כולו שלו, בינה. שווא שקד שומר, זהו עמוד אחד, שהעולם, מלכות, נתקן עליו. וזהו צדיק, יסוד דז"א, שומר לעיר הזו, המלכות. הבינה נקראת, מלך שהשלום כולו שלו, שכל המוחין נמשכים ממנה. וז"א נקרא, מלך שהשלום שלו, יסוד, הנקרא שלום. וע"כ, שיר המעלות לשלמה, ז"א, אם ה', הבינה, לא יבנה בית.

.689 המשכן שעשה משה, המלכות במוחין דו"ק. יהושוע היה עומד תמיד ושומר אותו, שאין שמירה אלא בו, שהוא נקרא נער, מט"ט, שכתוב, ומשרתו יהושוע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל. לא נשמר המשכן הזה ע"י נער אחר, שכתוב, והנער שמואל משרת. משום שאין שמירת המשכן אלא בנער. והשומר הזה הוא אותו השומר את המשכן העליון, המלכות במוחין דו"ק, והוא נקרא בשם נער, מט"ט.

.690 אבל קדושים עליונים, אין השמירה שלהם כשמירת המשכן, אלא השמירה שלהם כשמירת ביהמ"ק, המלכות במוחין דפב"פ עם ז"א, שהקב"ה לבדו שומר עליו, כמ"ש, אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר. כי בכל זמן שהצדיקים הולכים בדרך, הקב"ה שומר אותם תמיד, כמ"ש, ה' ישמור צאתך ובואך.

.691 כי מלאכיו יצווה לָך לשמורךָ בכל דרכיך, על כפיים יישָאונך. תחילה כתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך, מלאך מט"ט. ואח"כ כתוב, על כפיים יישאונך, הקב"ה עצמו, הבינה, הנושאת את המלכות ואת הצדיקים על כפיה, על מיעוטה שקיבלה ע"י המלכות, שבזה יכולה אח"כ להשפיע לצדיקים ולמלכות גם את הגדלות שלה.

וכמ"ש, על כפיים יישאונך, על המיעוט והקטנות שלה, המכונה כפיים, מטעם, פן תיגוף באבן רגלך, שהוא מדה"ד של המלכות דצ"א, המכונה אבן. שבכל מקום שהיא נגלית, תכף מסתלקים משם כל המוחין.

ברוב עַם הַדְרַת מלך

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רכז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רכז.

.692 ברוב עַם הַדְרַת מלך ובאפס לאום מחיתת רזון. ברוב עם הדרת מלך, ישראל, שכתוב בהם, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. והם עַם, העולים לכמה אלפים ולכמה רבבות. וכשהם מרובים בחשבון, הוא כבוד הקב"ה, כי עליונים ותחתונים משבחים שמו של המלך העליון, ומשבחים אותו בזכות העם הקדוש הזה. כמ"ש, רק עַם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

.693 הלוא כתוב, כי אתם המעט מכל העמים? מכל העמים, ודאי שהם המעט. אבל מעם אחד מהם, הם יותר מרובים, שאין עם בכל העולם גדול ורב כישראל. ומה בני ישמעאל ובני אדום, שהם הרבה? ודאי הם מרובים, אבל כל שאר העמים מתערבבים אלו באלו. שיש לעם זה בנים בעם זה, ולאלו בנים בעם אחר, ולאלו באחר. וישראל אינם מתערבבים ולא מתערבבים בהם עמים אחרים.

ומשום זה, אין עם בכל העולם, שיהיה גדול ורב כישראל. עם ברור ויחיד הם, באלו אין ערבוב אחר כלל, כמ"ש, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה'. וע"כ, ברוב עם הדרת מלך, הוא הדרת מלך העליון, הקב"ה.

.694 בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, שהוא הקב"ה, שמיתקן ביופי ותיקון לעלות למעלה, לאו"א.

.695 כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מההתעלות ההיא שלהם, שמיתקנים בתיקוני מלך, הקב"ה.

.696 הטעם, שהם נשברים מההתעלות שלהם, הוא משום שבשעה שישראל למטה מסדרים תפילותיהם ובקשותיהם, ומשבחים למלך העליון, כל אלו המחנות העליונים מסדרים שבחים ומיתקנים בתיקון הקדוש. משום שהמחנות העליונים כולם הם חברים עִם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

.697 וכשהמלאכים מזדמנים להיות חברים עם ישראל, לשבח ביחד להקב"ה, וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם, ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתיקוניהם.

כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם, משום ששבחים של הקב"ה צריכים להיות ביחד למעלה ולמטה, עליונים ותחתונים בשעה אחת. וע"כ כתוב, מחיתת רזון. ולא מחיתת מלך, כי נוגע רק למחנות המלאכים ולא למלך עצמו.

.698 ואפילו שלא הרבו לבוא לבית הכנסת אלא עשרה, באלו העשרה מזדמנים המחנות העליונים, להיות עימהם חברים לשבח להקב"ה. כי כל תיקוני מלך בעשרה. וע"כ די בעשרה.

בכל מקום שהתווספו אותיות הוא לגירעון

[בכל אתר דאתוון אתוספן איהו לגריעותא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רכט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רכט.

.699 ואת המשכן תעשה עשר יריעות. המספר עשר, משום שתיקון המשכן, המלכות, בעשרה. כתוב עשר, חסר ה', ולא עשרה. והוא ע"ס בלי השכינה, שהשכינה מקיפה עליהם מלמעלה. כי אינה באה בחשבון העשר, כמ"ש, עומד על שני עשר בָּקָר, כיוון שכתוב עשר, אין השכינה בחשבון שני עשר, שהרי היא עומדת עליהם מלמעלה, כמ"ש, והים עליהם מלמעלה. השכינה, הנקראת ים. ובאלו המקומות הרומזים על מה שחסר מהם מלמעלה, הרי השכינה יתרה על אותו החשבון, שהיא אינה בחשבון.

.700 לס"א נותנים הוספה יתרה על החשבון, והיא נגרעת במניין, כגון עַשְׁתי עשר (11), שהאות ע' הנוספת על חשבון שתי עשר, גורעת החשבון מי"ב לי"א. שמורה על מה שחסר להם מלמעלה, שהע' הנוספת היא עין הרע. ובכל מקום שהתווספו אותיות, הוא לגירעון. כגון, שהוסיף י' לאמנון כדי לגרוע כבודו, כמ"ש, האֲמינוֹן אחיךְ. ובצד הקדושה גורע אות. והוא תוספת, שגורע הע' מן עשתי עשרה, ונעשה מחשבון י"א חשבון י"ב.

.701 עוטה אור כשַׂלְמה נוטה שמיים כיריעה. כשברא הקב"ה את העולם, התעטף באור הראשון שבמעשה בראשית, וברא בו השמיים.

.702 אור וחושך לא היו יחד. כי אור מקו ימין וחושך מקו שמאל. מה עשה הקב"ה, בינה? שיתף אותם ביחד וברא מהם שמיים, ז"א. כי ז"א קו האמצעי, הכולל ומכריע ב' הקווים, ימין ושמאל, אש ומים. שמיים אותיות אש ומים, ששיתף אותם יחד ועשה שלום ביניהם.

.703 וכשנכללו יחד אש ומים ופשט אותם כיריעה, כמ"ש, נוטה שמיים כיריעה, ועשה מהם אות ו' של השם הוי"ה, ז"א, זו נקראת יריעה או יריעות. כי מאות ו' התפשט אור למלכות, ונעשה יריעות, כמ"ש, ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ע"ס שלה.

שבעה רקיעים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רל

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רל.

.704 שבעה רקיעים מתפשטים וגנוזים בגניזה עליונה, בשבע ספירות דז"א, חג"ת נהי"מ, שהחכמה מכוסה וגנוזה בהם, באור החסדים, המאיר בהם מהבינה. ורקיע אחד העומד עליהם מלמעלה, שהוא תבונה. ואין בו גוון ומקום מגולה בהארת חכמה, ואינו עומד להסתכל בו. רקיע גנוז ומאיר לכל שבעה הרקיעים, ומסיע אותם במסעיהם, כל אחד כראוי לו. ואינו עומד להסתכלות, אלא עומד להבנה.

.705 מרקיע ולמעלה, למעלה מישסו"ת, אין מי שיידע ויסתכל. ויש לאדם לסתום פיו, שלא לדבר ולהסתכל בתבונה. מי שיסתכל, חוזר לאחור, שאין מי שיוכל להשיג שם.

.706 עשר יריעות הן עשרה רקיעים, יריעות המשכן שהוא המלכות, ע"ס, העומדים להשגה לחכמי לב. כי במלכות מגולה החכמה, ולא למעלה ממנה. מי שיידע בהם מסתכל בחכמה גדולה ובסודות העולם, ומסתכל למעלה, במקום, שכל אחד מתדבק בו. חוץ משני רקיעים, העומדים בימין ובשמאל, חו"ב של המלכות, הגנוזים עם השכינה.

.707 תשעה רקיעים הם והשכינה עשירית. כי אם משום שכתוב, עשר, חסר ה' הם עשר חוץ מהשכינה, א"כ יש י"א ספירות בשכינה, שהיא ספירה אחת, ועומדת על ע"ס. ונודע שע"ס הן ולא י"א. אלא ודאי תשעה הם, שהם תשעה ימים שבין רה"ש ליוה"כ, והיא העשירית. כעין זה, המשכן הוא עשר יריעות.

כי המלכות עלתה לבינה ונמתקה שם, וע"י זה מאיר בה הבינה, ונקראת מפתחא, ומידת עצמה גנוזה. ואין בה אלא ט"ס כח"ב חג"ת נה"י, ומידתה עצמה חסרה. וכשכתוב עשר, חסר ה', הוא ע"ס בלי השכינה, כי מידת המלכות עצמה, הנקראת מנעולא, חסרה במספר ע"ס שלה, וכלי הבינה משמשים במקומה. ומלכות עצמה גנוזה למעלה מע"ס שלה, בחזה דז"א. ונמצא שמידת המלכות עצמה למעלה מע"ס שלה.

והמפתחא, אע"פ שהוא מבינה, מ"מ נחשבת למלכות, ונמצא שיש בה עצמה ע"ס. ומדמה זה לעשרת ימי תשובה, שהיום העשירי הוא יוה"כ, בינה, ומ"מ נחשבת כמלכות, ומשלימה הע"ס. והמלכות מעצמה העומדת בנקודת החזה דז"א, אינה כלל בחשבון, משום שהיא גנוזה שם.

.708 עשרה רקיעים הם סוד הסודות שלא נמסר אלא לאלו שיודעים חכמה, והכול הוא בסודות רבי שמעון, שהוא גילה סוד של כל רקיע, ואלו המשמשים שמשמשים בכל אחד. שבעה רקיעים הם למעלה, בז"א, שבעה רקיעים הם למטה, במלכות, כמו למעלה. ורקיע השביעי, חסד, כולל ג"ר, ע"כ הם עשרה. שבעה רקיעים הם, שבהם כוכבים ומזלות, להנהיג העוה"ז לפי דרכו, כמו שצריך לו.

סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רלב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רלב.

.709 בכולם שביעי יותר חשוב, שהוא חסד. חוץ מהרקיע השמיני, בינה, שמנהיג כל שבעת הרקיעים ועומד על כולם. כתוב, סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת. ערבות זה הרקיע השביעי, ספירה ראשונה דז"א, חסד, הכוללת כל הספירות דז"א שמתחתיה. ונקרא ערבות, משום שמעורב מאש וממים יחד, מדרום מים ומצפון אש. הרוכב בערבות הוא הרקיע השמיני, בינה.

.710 ערבות הן חסד דז"א, שנחשב לגוף ז"א. ובמקום אחר אומר הזוהר שהן נו"ה, שהם ירכיים שמחוץ לגוף.

.711 אלא זה כמו ערבות שבלולב, שהם נו"ה, אש הוד, מים נצח, שאינם מעורבים זה בזה, שהן ב"ס בשליטות מיוחדות לעצמן. והרקיע השביעי, חסד, כולל אש ומים יחד בספירה אחת, כולל בתוכו ב' ערבות שבלולב ביחד ממש.

ומשום שהרקיע ערבות כולל בתוכו כל ו"ס האחרות, גבורה ת"ת נהי"מ, כי העליון כולל כל התחתונים ממנו, הוא מרכבה עליונה, והקב"ה, בינה, חפץ ברקיע הזה יותר מבכל הרקיעים, וחשקו תמיד לתקן הרקיע הזה ביופי העליון. ועל זה כתוב, סולו לרוכב בערבות, לאותו שרוכב בערבות, שהוא רקיע העומד על החיות, בינה, העומדת ממעל לחג"ת דז"א, הנקראים חיות.

.712 כתוב, ועִלזו לפניו. לפניו, שהוא בינה, הרוכב בערבות. מי שנכנס לפני הרקיע הזה, צריך להיכנס בשמחה ולא בעצבות כלל, משום שהרקיע הזה גורם, ששם אינם שורים עצבות וכעס כלל, כי שם הכול בשמחה.

.713 וע"כ כוהן גדול העומד לפניו, לא היה נכנס לביהמ"ק אלא רק בשמחה ולהראות שמחה, כי המקום גורם. ועל זה כתוב, עִבדו את ה' בשמחה. כי צריך שלא להראות בה עצבות.

.714 א"כ, מי שבצער ובדוחק, שאינו יכול לשמוח בליבו, ומתוך דחקו, יש לו לבקש רחמים לפני מלך העליון. וא"כ, לא יתפלל תפילתו כלל, ולא ייכנס בעצבות משהו, שהרי אינו יכול לשמח את ליבו ולהיכנס לפניו בשמחה. מהו התיקון שיש לאדם הזה?

.715 אלא כל השערים ננעלים ונסגרים, ושערי דמעות אינם נסגרים. ואין דמעה, אלא מתוך צער ועצבות. וכל אלו הממונים על השערים, שוברים עיקולי הדרכים והמנעולים, ומכניסים הדמעות האלו. והתפילה ההיא נכנסת לפני המלך הקדוש.

.716 אז המקום ההוא, המלכות, יש לה לחץ מהעצבות ומהלחץ של האדם ההוא, כמ"ש, בכל צרתם לא צר. וצריך לקרוא, לו צר. כי צער האדם נוגע אל השכינה.

ההשתוקקות של עולם העליון, ז"א, אל המקום הזה, המלכות, כזכר שחשקו תמיד אל הנוקבא. ע"כ כשהמלך, ז"א, נכנס אל המטרוניתא, המלכות, ומוצא אותה בעצבות, אז כל מה שהיא רוצה נמסר בידיה, והאדם ההוא או התפילה ההיא אינם חוזרים ריקם, והקב"ה מרחם עליו. אשרי חלקו של האדם ההוא, ששופך דמעות לפני הקב"ה בתפילתו.

.717 כעין זה בשבת. מי שיושב בתענית בשבת, מתוך צערו מראה עצבות. ובשבת שולט רקיע העליון, בינה, אותו הנראה בשמחה, והוא שמחה ומשמח הכול. האדם ההוא היושב בעצבות, כיוון שהרקיע הזה שולט, הוא מוציא את האדם ההוא מאותו העונש שנגזר עליו.

וכמ"ש, סולו, שפירושו, תנו כבוד ורוממות לאותו הרוכב בערבות, שהוא שמחה ומשמח הכול, שהוא הרקיע שעל החיות, בינה. כתוב, בְּיה שמו. כי במקום זה נכלל שם זה. כי הבינה נקראת י"ה. ועִלזו לפניו. שלא צריכים להראות לפניו עצבות.

.718 סולו לרוכב על ערבות, המשמעות בינה הרוכבת על ז"א. ביה שמו, היה צריך לכתוב, ביה הוא. אם הוא סובב על בינה, מהו שמו?

אלא שהפסוק הזה נכתב על הסתום מכל הסתומים, העתיק מכל העתיקים, א"א, שסתום יותר מאו"א עילאין הסתומים. ועתיק יותר מהם, שלא נגלה ולא נודע כלל, כי חכמה שלו נסתמה לגמרי, ואינה מאירה למטה ממנו כלום. והוא רוכב בערבות, שהם או"א, י"ה. אם הוא רוכב בי"ה, אע"פ שסתום, האם עומד להתגלות?

.719 אלא, סולו לרוכב בערבות, זהו עתיק מכל העתיקים, סתום מכל הסתומים, שאינו מושג, ואינו עומד להתגלות. ובמה הוא רוכב? בערבות בי"ה, באו"א, מדרגה ראשונה שיצאה ממנו, כי או"א יצאו מא"א. וזהו שמו של הסתום ההוא, שאינו ידוע, כי השם שלו י"ה. ע"כ כתוב, בי"ה שמו.

ולא שאו"א עצמם הוא השם שלו. אלא או"א הוא השם שלו משום אותה הפרוכת שנפרשׂה ויצאה מלפניו, המלכות שעלתה למקום בינה דראש א"א, ועשתה שם מסך ופרוכת, מקום סיום מדרגת הראש דא"א, והוציאה בינה ותו"מ דראש א"א לגוף שלו. אבל הפרוכת היא שמו, כי המלכות נקראת שֵם, וזוהי המרכבה שלו, שע"י הפרוכת הוא מתלבש באו"א. וע"כ לא נודע כלל, כי אינה מתגלה על ידיהם.

אע"פ שכלפי או"א וישסו"ת הנקראים י"ה, נבחן שהמלכות, שעלתה למקום בינה דראש א"א, ירדה משם וחזרה למקומה. וע"כ חזרו בינה ותו"מ דראש א"א, ועלו מהגוף למדרגת הראש דא"א, ולקחו עימהם אל ראש א"א, גם י"ה, שהם או"א וישסו"ת, שהיו מלובשים בהם. ואז נבחן שא"א הוא, רוכב בערבות, בי"ה.

עכ"ז כלפי א"א עצמו וכן כלפי או"א, נבחן, שהמלכות לא זזה ממקומה ועודה מסיימת את הראש דא"א תחת החכמה, והוא נשאר משום זה בלתי מושג לתחתונים.

ונאמר, שהפרוכת ההיא, מלכות שמתחת החכמה, הוא שמו, וזוהי המרכבה שלו, וע"כ לא נודע כלל, כי נשאר מלובש במלכות המסיימת שלו, אע"פ שהמלכות הזו נבחנת כלפי או"א וישסו"ת, שירדה משם, והעלו או"א וישסו"ת אליו, ורוכב בהם. אינו רוכב בהם אלא ע"י שמו, שהיא המלכות שתחת החכמה, שנקראת פרוכת.

וע"כ נשארו א"א ואו"א בלתי מושגים כמקודם ירידת המלכות. ונמצא, שמצד אחד מתגלה החכמה בישסו"ת ע"י שא"א רוכב בי"ה, ומצד שני א"א עצמו ואו"א נשארו בלתי מושגים כמקודם לכן.

.720 וזהו שמו הגדול, או"א, עם המלכות דא"א המלובשים בהם. משום שיש שֵם, שאינו כל כך גדול כמוהו, שם הוי"ה, ז"א, אע"פ שיש בו תוספות אותיות, כי או"א נקראים רק בב' אותיות י"ה, מ"מ הוא שמו הגדול.

וע"כ בשם הזה אנו ממשיכים ואומרים אמן, שהוא נמשך ממנו, בשם הזה הולך אמן בכל זמן, כי או"א, זיווגם לא נפסק לעולם. ובשם אחר, שהוא ז"א, הנקרא הוי"ה, אינו כן. כי זיווג זו"ן נפסק מחמת חטאים של התחתונים.

.721 וזהו שאנו אומרים, אמן יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. כי כאשר השם הזה מיתקן, הכול הוא בשלמות, וכל העולמות שמחים. בשם הזה כלולים עליונים ותחתונים, בשם הזה כלולים תרי"ג (613) מצוות התורה, שהם כלל כל העליונים והתחתונים. הוא כלל של עולם הזכר למעלה, ז"א, וכלל של עולם הנוקבא למטה, מלכות.

השם הגדול הזה הוא מלכות דא"א, המלובשת באו"א ובישסו"ת, הנקראים י"ה. שיש במלכות זו ב' פעולות, שכלפי א"א ואו"א אינה יורדת למקומה, ומאירה תמיד אור החסדים, וכלפי ישסו"ת נבחנת שבעת גדלות יורדת למקומה. שע"י כך חוזרים בינה ותו"מ דא"א אל מקומם עם או"א וישסו"ת, המלובשים בהם ומקבלים ממנו חכמה, שכל המוחין דגדלות שיש בישסו"ת ובזו"ן ובג' עולמות בי"ע נמשכים מזה.

באופן, שהן הקטנות והן הגדלות, והן חסדים והן חכמה, כולם נמשכים משמו הגדול, שהוא המלכות דראש א"א, המלובשת באו"א ובישסו"ת, כמ"ש, בי"ה שמו.

.722 וכל המצוות, כולן חלקים ואיברים להראות בהם האמונה, השכינה. מי שאינו משגיח ואינו מסתכל בסודות של מצוות התורה, אינו יודע ולא יוכל להסתכל, איך מיתקנים האיברים בעליון. איברי הגוף כולם מיתקנים על מצוות התורה, כי רמ"ח (248) איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה (365) גידים הם כנגד שס"ה מצוות לא תעשה.

ואע"פ שיש איברים גדולים ועליונים, ויש שהם קטנים ופחותים, אם נלקח אחד מהם, אפילו הקטן של האדם, הוא נקרא בעל מום. וכש"כ אותו הגורע אפילו מצווה אחת ממצוות התורה, שהוא מטיל מום במקום שאינו צריך.

.723 כתוב, וייקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעוֹבדה ולשומרה. לעובדה ולשומרה, הם קורבנות. הם מצוות התורה. לעובדה, אלו רמ"ח איברים עליונים. ולשומרה, אלו שס"ה איברים תחתונים, שס"ה גידים. העליונים הם של זָכוֹר, ז"א. התחתונים הם של שמוֹר, מלכות. והכול אחד.

.724 אשרי מי שזכה להשלים מצוות התורה. הוא גורם לאדם להשלים רוחו ונשמתו בעוה"ז ובעוה"ב. התורה מזכה את האדם לנחול ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב. כל מי שמשתדל בתורה משתדל בחיים, בחיים בעוה"ז, ובחיים בעוה"ב, וניצל מכל העונשים הרעים, שאינם יכולים לשלוט עליו. אם בהשתדלותו בתורה הוא כך, כש"כ מי שעושה מעשה ומקיים מצוות התורה.

כי נר מצווה ותורה אור

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רלז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רלז.

.725 רבי חייא ורבי אבא היו שוכנים במלון שלהם. קמו בחצות לילה לעסוק בתורה. בתו של בעל המלון קמה, והדליקה להם נר, ואח"כ עמדה מאחוריהם לשמוע דברי תורה.

.726 כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצווה, כל מי שמשתדל בעוה"ז במצוות התורה, נערך לו בכל מצווה נר אחד, להאיר לו בעולם ההוא. ותורה אור, מי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון שממנו נדלק הנר. כי נר בלי אור אינו כלום. אור בלי נר ג"כ אינו יכול להאיר. נמצא, ששניהם צריכים זה לזה, שצריכים מעשה המצווה לתקן נר, וצריכים לעסוק בתורה להאיר הנר. אשרי מי שעוסק בה באור ובנר.

.727 ודרך חיים תוכחות מוסר, דרך חיים לבוא בה לעוה"ב, שהם התוכחות שאדם מקבל להסיר את עצמו מדרך הרע וללכת בדרך הטוב. ודרך חיים, אלו תוכחות מוסר, שהקב"ה מביא על האדם, לטהר אותו מעוונותיו בתוכחות האלו. אשרי מי שמקבל אותם בחפץ לב.

.728 כי נר מצווה. זהו נר, המאור של דוד, שהוא נר מצווה, תשבע"פ, מלכות, שצריכה להיתקן תמיד, והיא אינה מאירה אלא מתוך תושב"כ, ז"א, כי התשבע"פ אין לה אור אלא מתוך תושב"כ.

.729 רבי יוסי הביט מאחוריו, וראה בתו של בעל המלון עומדת מאחוריהם. אמר, נר מצווה, זהו נר, שהוא מצווה, שהנשים זוכות בו, והיא נר של שבת. שאע"פ שהנשים אינן זוכות בתורה, הרי הגברים זוכים בתורה, ומאירים לנר ההוא שהנשים מתקנות במצווה הזו. הנשים בתיקון הנר הזה, הגברים בתורה, להדליק ולהאיר הנר הזה, שהוא תיקון של מצווה שהנשים התחייבו בו.

.730 שמעה האישה ההיא ובכתה. בינתיים קם אביה של האישה שהייתה שם, ובא ביניהם, וראה בתו עומדת מאחוריהם ובוכה. שאל אותה אביה, וסיפרה לו המעשה. התחיל אביה של האישה אף הוא, ובכה. אמר לו רבי יוסי, אולי חתנך בעל בתך לא זכה בתורה. אמר לו, ודאי כן הוא, ועל זה ודאי אני ובתי בוכים תמיד.

.731 ומשום שראיתי אותו יום אחד, שקפץ מהעלייה הזו, לשמוע קדיש עם הציבור, עלה ברצוני לתת לו בתי, ומיד אחר שיצאו הציבור מבית הכנסת נתתי לו בתי. שאמרתי, בקפיצה זו שבא לשמוע קדיש, ניכר שיהיה אדם גדול בתורה. ואע"פ שהוא ילד ולא ידעתי בו קודם לכן, נתתי לו בתי. ועתה, אפילו לברך ברכת המזון אינו יודע. ואיני יכול ללמוד עימו בין החברים, שילמד ק"ש או ברכת המזון.

.732 אמר לו רבי יוסי, העבר אותו באחר. או אולי יוליד בן שיהיה גדול בתורה. בינתיים קם חתנו של בעל המלון, וקפץ אליהם, וישב לפניהם. הסתכל בו רבי יוסי, אמר, ודאי אני רואה בילד הזה, שייצא ממנו אור תורה לעולם או בן שיעמוד ממנו. צחק הילד ההוא ואמר, רבותיי, אומר לפניכם דבר אחד.

.733 פתח ואמר כמ"ש, ויען אליהוא בן בַּרַכאל הבוּזי ויאמר, צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מֵחַווֹת דֵעִי אתכם. בפסוק הזה ביארו עמודי עולם. אבל אליהוא, שכתוב בו, אליהוא בן בַּרַכאל הבוזי ממשפחת רם, ביארו, כי בא מזרעו של אברהם. אבל אליהוא היה כוהן ומזרע יחזקאל הנביא היה, כי כתוב, בן בַרַכאל הבוּזי, וכתוב, יחזקאל בן בוזי הכוהן.

.734 ולא בגלל שכתוב בוזי, בוז מִשְׁפָּחות היה, כי כתוב, ממשפחת רם, כלומר, רם על הכול. ונקרא בוזי, משום שמבזה עצמו, לפני מי שגדול ממנו. וע"כ עלה בשם העליון, בוזי, זה שנקרא אדם שלם בכל, כמ"ש ביחזקאל, ואתה בן אדם. ועל שאליהוא נקרא בשם הזה, בוזי, נקרא רם, רם על הכול.

.735 וע"כ אמר, צעיר אני לימים. אומר לימים, הלוא, מימים, היה צריך לומר? אלא, צעיר אני, שמיעטתי את עצמי. לימים, לפני אדם שיש לו ימים רבים. משום שאמרתי, ימים ידַבֵּרו. וע"כ צעיר אני, שמיעטתי את עצמי לפני ימים. ואתם ישישים. ראיתי אתכם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם.

אף אני אמרתי, ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, ודאי, אכן רוח היא באנוש ונשמת שד"י תבינם. וע"כ בגלל שאני ילד, שמתי ברצוני שלא לדבר עד ב' חודשים, ועד היום הזה נשלמו. ועתה שאתם כאן, יש לפתוח בדברי תורה לפניכם.

.736 כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצווה, זהו משנה, כמ"ש, התורה והמצווה. התורה זו תושב"כ, ז"א. והמצווה זוהי משנה, המלכות, שהיא נר, נר העומד להדליק אותו. כי המלכות אין לה אור מעצמה, וצריכה לז"א, שידליק אותה ויאיר בה.

.737 למה המלכות נקראת נר? אלא כשהמלכות מקבלת מבין ב' הזרועות דז"א, ב' קווים ימין ושמאל, רמ"ח איברים העליונים, חסדים של רמ"ח מצוות עשה, היא פותחת אליהם ב' זרועות שלה, ב' קווים ימין ושמאל שלה, אז נכללו אלו ב' הזרועות ברמ"ח האיברים, ונעשו בגי' ר"נ (250), וע"כ נקראת נר.

ותורה אור, מפני שהתורה מאירה לנר הזה, והנר נדלק ממנה, מצד אור הראשון, ימין, כי התורה ניתנה מצד ימין, שהוא אור הראשון, כמ"ש, מימינוֹ אש דת לָמו, מימין היא ניתנה. ואע"פ שנכלל בה שמאל, כי אז, שנכלל בה שמאל, הוא שלמות הכול.

ר"ז (207) בימין ק"ג (103) בשמאל

[ר"ז בימינא ק"ג בשמאלא]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רמא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רמא.

.738 אור הראשון הזה נכלל בר"ז (207) עולמות, גנוזים תחת אור ההוא ומתפשט בכולם. תחת כיסא עליון הנסתר, בינה, שורים אלו ר"ז העולמות מצד ימין. ר"ז מצד ימין, ק"ג (103) מצד שמאל, שביחד ש"י (310). ואלו הם שהקב"ה מתקן תמיד בשביל הצדיקים, ומאלו מתפשטים כמה אוצרות חמדה. וכולם גנוזים לעַדן מהם הצדיקים לעוה"ב. ועל אלו כתוב, להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אֲמַלא. ועל אלו כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך.

ג' נקודות חולם שורוק חיריק יוצאים בבינה, שהם ג' קווים שבה. וביציאת ב' הנקודות חולם שורוק, ב' קווים ימין ושמאל, נעשה מצב אחוריים בבינה. כי מטרם שנכללו ימין ושמאל זה בזה, נמצא קו הימין חסר ג"ר, החולם. וקו שמאל יש בו ג"ר, חכמה, אבל מחוסר חסדים אין החכמה מאירה בו. ולהיותם שניהם חסרים, ע"כ נבחנים לאחוריים דבינה.

ואח"כ כשיצאה נקודת החיריק, קו האמצעי, והכריע והכליל ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, נבחן למצב הפנים דבינה. כי אז נשלם קו הימין בג"ר מהתכללות השמאל, וקו השמאל נשלם בחסדים מהתכללות קו הימין, ושניהם התמלאו בשלמותם הראויה.

אמנם גם אחר יציאת הפנים, שכבר יש לה ג' קווים, עוד נשאר בה מצב אחוריים, מטעם שאין היעדר ברוחני. ולא עוד, אלא כל החכמה שמאירה במצב הפנים נמשכת ממצב של האחוריים. וכיוון שכבר נמשך קו האמצעי, נבחנים ג' קווים גם במצב אחוריים. שני קווים, הימין והאמצעי, נחשבים בימין, בנקודת החולם, שחסרים ג"ר. וקו השמאל, נבחן לנקודת השורוק, החסר מחסדים, כמו שהיו במצב האחוריים.

מצב האחוריים דבינה נבחן שבו י"ש (310) עולמות, ר"ז מימין וק"ג משמאל. כי ש' רומזת לג' קווים, שבכל אחד מאה ספירות, כי ספירות הבינה הם מאה. י' רומזת לשיעור קומה של ע"ס, שהן ג"ר וז"ת.

ונמצא שב' קווים של ש', שהם הימין והאמצעי, שהם בימין, הם ר'. ומשיעור קומה לקח שבע ספירות חסר ג"ר, והם ביחד ר"ז. וקו השמאל של ש', נקודת השורוק, חכמה בלי חסדים, מאה. ומשיעור קומה לקח ג"ר חסר ז"ת, חכמה בלי חסדים, והם ביחד ק"ג.

ור"ז וק"ג ביחד בגי' י"ש. ומכונים עולמות, מלשון העלם, כי ב' הצדדים הם חסרים, ויש בהם העלם. באופן, שמצב האחוריים הנשאר בעת הארת הפנים דבינה, נבחנים לי"ש עולמות, ר"ז עולמות בימין, ק"ג בשמאל.

ואלו הם שהקב"ה מתקן תמיד בשביל הצדיקים, ומאלו מתפשטים כמה אוצרות חמדה. וכולם גנוזים לעַדן מהם הצדיקים לעוה"ב. החכמה נמשכת רק ממצב האחוריים, ע"י שהקב"ה, קו אמצעי, מתקן ב' הקווים תמיד, וכולל אותם יחד זה בזה, שע"י זה מתמלאים כל אחד מחסרונו. וכל החמדה והעידון באים בהארת החכמה. ועל אלה כתוב, להנחיל אוהביי יש. כי החכמה הבאה ממצב האחוריים, י"ש, וע"י קו האמצעי מתמלא החסר שבכל אחד, כמ"ש, ואוצרותיהם אמלא.

.739 י"ש הם ש"י עולמות, הגנוזים תחת עוה"ב, הבינה. ואלו ר"ז עולמות שמצד ימין נקראים אור הראשון, משום שאפילו אור השמאל נקרא אור, אלא שהוא אור חשוך שאינו עושה תולדות. וכיוון שאור הימין קודם לאור השמאל, ע"כ נקרא אור הימין, שהוא חסד, אור הראשון.

אבל אור הראשון הוא עתיד לעשות תולדות לעוה"ב. האם לעוה"ב, שהוא בינה, ולא יותר? אלא שעושה תולדות אפילו בכל יום ויום, אפילו במדרגות ז"א, שנקרא יום, כי אם לא היה האור בז"א, לא היה העולם, המלכות, יכול להתקיים. כמ"ש, אמרתי עולם חסד ייבנה. באור הראשון הנקרא חסד.

אור זרוּע תמיד

[אור זרוע תדיר]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רמב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רמב.

.740 אור הראשון הזה, זרע אותו הקב"ה בגן עדן שלו, במלכות, ועשה אותו שורות שורות, שחילק אותו לפי הקווים, על ידו של צדיק, הגנן של הגן, שלקח אור הזה וזרע אותו זרע אמת. ועשה אותו שורות שורות בגן, במלכות, והוליד והצמיח ועשה פירות. ומהם ניזון העולם, כמ"ש, אור זרוּע לצדיק.

.741 וכתוב, וכגַנה זֵרוּעיה תצמיח. מיהו זרועיה? אלו הם זרוּע, אור הראשון, שהוא זרוע תמיד. עתה הוא מוליד ועושה פירות, ועתה שוב זרוע כבתחילה, עד שיאכל העולם פרי זה, הזרוע הזה מוליד. ונמצא שנותן פירות ואינו שוקט. וע"כ כל העולם ניזונים בהשפעת הגנן, שנקרא צדיק, יסוד דז"א, שאינו שוקט ואינו פוסק לעולם, יסוד דגדלות דז"א, בעת שזו"ן מלבישים לאו"א עילאין.

יציאת ג' נקודות חולם שורוק חיריק בדרך ג' מיעוטים בזה אחר זה, נקראים ג' זריעות. כי אור הראשון שהיה בבינה, התמעט ונזרע בזה אחר זה. תחילה בחולם, ואח"כ בשורוק, ואח"כ בחיריק, בסדר ג' קווים.

וזה נבחן לזריעה, שכל מעשה העלמה, שבסופו מתהפך לגילוי יותר גדול, נבחן לזריעה ולצמיחה, כדמיון שמעלימים ומרקיבים החיטה בארץ, שההעלם מתהפך לגילוי, כי נולדות מהמעשה הזה חיטים יותר מרובות. ויש כאן ג' זריעות. ואח"כ מתחילה הצמיחה, אשר ב' הקווים ימין ושמאל, מתייחדים זה בזה ע"י קו האמצעי, והאורות מתמלאים ונשלמים.

וכל המוחין והשפע, היוצאים בעולמות, באים בזריעות ג' נקודות, חולם שורוק חיריק, וצמיחתם. וכיוון שחיוּת העולמות נמשכת בכל עת, כמו שלומדים, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, נמצא שגם הזריעה והצמיחה של ג' נקודות אינן נפסקות.

.742 חוץ מזמן שישראל הם בגלות. הרי בגלות כתוב, אזלו מים מִנִי ים, המלכות הנקראת ים. ונהר יחרב ויבש, היסוד, נהר יוצא מעדן. וא"כ, איך עושה תולדות? אלא זרוע כתוב, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ומיום שהפסיק הנהר ההוא מלבוא בגן, היסוד, שנקרא גנן, לא נכנס בו עוד הגנן, ואור ההוא, שהוא זרוע תמיד, עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחילה, ותמיד אינו שוקט.

בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה הזריעה הראשונה נופל שוב במקומו, שבשעת קצירת השדה, נופלים גרעינים לאדמה, ועושה תולדות מעצמו, כבתחילה. ולא נפסק זרוע זה לעולם.

בזמן שביהמ"ק היה קיים, היה זיווג זו"ן הגדולים, שהלבישו את או"א עילאין בתמידות. ונמצא שיסוד דז"א דגדלות השפיע ג' הזריעות אל המלכות בלי הפסק. אבל בזמן הגלות נפסק הזיווג דגדלות הזה, כמ"ש, אָזלו מים מִנִי ים ונהר יֶחרַב ויָבֵש. ואע"פ שיש עליית זו"ן לאו"א גם בזמן הגלות, כגון בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן בגן, משום שאינו בקביעות.

אמנם בהכרח שיש גם בזמן הגלות זיווג עליון, כדי להחיות העולמות, וזיווג זה נבחן לזיווג זו"ן הקטנים, ששניהם רק ימין ושמאל שבמלכות עצמה. ז"א הקטן הוא רק הימין שבמלכות, ונחשב כמו המלכות, וממנו נמשך השפע למלכות, כדי להחיות העולמות. אבל הגנן, יסוד דז"א הגדול, אינו משפיע בזמן הגלות, וע"כ השפע הוא קטן בזמן הגלות. וערך השפע הזה כלפי השפע שבזמן הבית, הוא כערך זריעת השדה ע"י ספיח הנזרע מעצמו, כלפי שדה הנזרע ע"י גנן.

.743 ותורה אור. התורה ניתנה מצד אור הראשון, וכך היא נזרעת תמיד בעולם, ועושה תולדות ופירות, ואינה שוקטת לעולם, ומפרי שלה ניזון העולם.

.744 ודרך חיים תוכחות מוסר. שתי דרכים הן, אחת אורח חיים, ואחת ההיפך ממנה. הסימן של אורח חיים הוא תוכחות מוסר. כי כשרוצה הקב"ה לשמור את אורח חיים הזה, נותן עליו, מי שמכה ועושה תוכחות מוסר לבני העולם. והוא, כמ"ש, ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים. וע"כ דרך חיים היא תוכחות מוסר. כי מי שיש בו תוכחות, כלומר ייסורים, ודאי שמעוררים אותו ללכת באורח חיים ההוא, ששם שורה תוכחות מוסר.

.745 כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר. אין תחילת הפסוק דומה לסופו, וסופו אינו דומה לתחילתו. כי מתחיל באור תורה ומצווה ומסיים בתוכחות מוסר. אלא הכול בפסוק הזה הוא האמונה, המלכות. כי נר מצווה, זהו שָׁמוֹר, המלכות. ותורה אור, זהו זָכוֹר, ז"א. ודרך חיים תוכחות מוסר, אלו הם הגזרות והעונשים שבתורה. והכול הוא האמונה, כלומר לתיקון המלכות, וזה צריך לזה, שיהיה הכול כראוי.

אור מים רקיע

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רמה

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רמה.

.746 על האור, המדליק ומאיר לנר הזה, המלכות, כתוב באהרון, בהעלותך את הנרות, משום שהוא בא מצד אור ההוא, שכתוב בו, יהי אור ויהי אור. כתוב, יהי אור, למה צריך לכתוב, ויהי אור? יהי אור, הוא אור הראשון, ימין, חסד, מידתו של אהרון הכוהן, והוא לקץ הימין. ויהי אור, השמאל, שיוצא מהימין, כי מהימין יוצא השמאל. וע"כ, ויהי אור, הוא שמאל.

יהי אור, נקודת החולם, קו ימין, שממנה מתחילה ההתפשטות בי' הנכנסת לאור הבינה, ונעשה אויר. ויהי אור, זה אור שכבר היה, י' שמיעטה את אור הבינה לאויר, המלכות שעלתה למקום בינה, חזרה ויצאה משם למקומו, וחזר אויר הבינה להיות אור, שזה נקודת השורוק, קו השמאל. הרי, יהי אור, הוא אור הראשון, הנשאר בבינה, בנקודת החולם, באויר, חסד. ויהי אור, קו שמאל, נקודת השורוק.

.747 מכאן משמע, ויהי, הראשון הכתוב בתורה, הוא בצד השמאל. ומשום זה, ויהי, אינו סימן ברכה, משום שבקו השמאל יוצא חושך, שהחשיך פני העולם, שהוא מלאך המוות. והוא יצה"ר. כי כשנגלה עשיו ומעשים שלו, היה בויהי הזה, שכתוב, ויהי עשיו איש יודע ציד. והתקיים בויהי איש יודע ציד, שיודע לצוד לבבות, לפתות בני העולם, שלא ילכו בדרך הישר.

.748 וירא אלקים את האור כי טוב. זהו העמוד העומד באמצע, קו האמצעי, שעומד ואוחז בצד זה ובצד זה, מכריע ומייחד ימין ושמאל זה בזה. כאשר הייתה השלמות של שלושה צדדים, ג' קווים, כתוב בו, כי טוב.

מה שלא היה בב' קווים האחרים, ימין ושמאל הרומזים בכתוב, יהי אור ויהי אור, שלא כתוב בהם, כי טוב, משום שלא הייתה שלמות עד אור השלישי של קו האמצעי, שהשלים לכל הצדדים. וכיוון שבא השלישי הזה, אז הבדיל המחלוקת של ימין ושמאל, שכתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. שהימין הוא האור, והשמאל הוא החושך. וקו האמצעי עשה שלום ביניהם ונכללו זה בזה. שע"י זה נשלמו שניהם.

.749 ועל שהן חמש מדרגות, חג"ת נ"ה, שנפרדו ונמשכו מאור הראשון, ע"כ ביום א' כתוב, אור, ה"פ. וכולן מצד ימין, שכל חמש ספירות חג"ת נ"ה נמצאות בשליטת הימין, חסד.

וכשנכללו בצד שמאל, נכללו במים הנוסעים מימין, כי הימין מפשיר הקיפאון שבשמאל, ועושה אותו למים נוזלים. ומשום זה ביום ב' של מעשה בראשית, שהוא שמאל, כתוב, מים, ה"פ, כנגד חג"ת נ"ה שבקו שמאל.

וכשנשלמו ימין ושמאל בקו האמצעי, רקיע, כתוב, רקיע, ה"פ. כנגד חג"ת נ"ה שבקו האמצעי. וע"כ אור מים רקיע, כנגד ג' מדרגות, ימין שמאל אמצע, שבכל אחד מהם נכללו חמש מדרגות חג"ת נ"ה, וע"כ כתובים אור, מים, רקיע, ה"פ בכל אחד ואחד.

.750 באלו אור מים רקיע הצטיירה ונחקקה בחקיקות צורת אדם, שהוא בתחילה אור מקו ימין, ואח"כ מים מקו שמאל, ואח"כ התפשט ביניהם קו האמצעי, הרקיע, חקיקת החקיקה של צורת אדם.

.751 והוא דומה, כעין החקיקה של ציור צורת אדם כשנולד. כי בלידת האדם מתחילה הוא זרע, אור, כי האור של כל איברי הגוף הוא הזרע, שכתוב, אור זרוע. הזרע ההוא ממש, שהוא הזריעה דנקודת החולם וקו ימין. ואח"כ הזרע שנקרא אור מתפשט ונעשה מים, נקודת השורוק וקו השמאל. ובלחות המים נחקק יותר ומתפשט בהתפשטות בתוך אלו המים, התפשטות צורת הגוף לכל הצדדים.

כיוון שהצטיירו ונחקקו ציור וצורת הגוף, נקרשה ההתפשטות ונקרא רקיע, נקודת החיריק וקו האמצעי. וזהו שכתוב, רקיע בתוך המים. ואחר שנקרשה, כתוב, ויקרא אלקים לרקיע שמיים, שכבר נקרשה לחות הגוף שהייתה במים. שאז נגמרה בחינת האדם, ז"א, שמיים, והוי"ה שלו במילוי אותיות א', יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' אדם. הרי שלידת האדם דומה להאצלת ז"א מבינה.

לחות, פירושו, שזה נכנס בגבולו של זה, כטבע הלח. קרישה, פירושו, שכל אחד שומר על גבולו ואינו נכנס בתחום חברו, כטבע היבש.

.752 כיוון שנבְרר הגוף ונוקה בניקיון, הלחות שנמשכה ונשארה ממנו, היא הפסולת שנעשתה ע"י היתוך, והם המים הרעים העכורים, שמהם נעשתה הפסולת, שהוא המקטרג לכל העולם, הס"א, ונעשו זכר ונקבה. אח"כ, כשירדו מים עכורים אלו, והותכו למטה בצד שמאל, יצאו, הזכר והנקבה של הס"א, לקטרג על כל העולם. אשרי מי שניצל מהם.

מטרם ביאת קו האמצעי, הרקיע, היו הימין והשמאל לחים, שהיו במחלוקת, שכל אחד נכנס בתחום של חברו, והיה רוצה לבטל את חברו. וכשבא קו האמצעי בכוח המסך דחיריק שבו, מיעט את השמאל, ועשה שלום ביניהם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל רק מלמטה למעלה.

ובכוח המסך של קו האמצעי, שנקרא רקיע, הקריש את הגבולים הללו חוק ולא יעבור. ולכן הקרישה נעשתה בכוח הרקיע. אמנם לא נגמרה הקרישה למעלה בבינה, אלא אחר שירד קו האמצעי למקומו, שהוא ז"א.

ומזה יש להבין, שאותה הלחות שנשארה בגוף ולא נקרשה, היא פסולת, כי זה מורה שהחלקים ההם לא קיבלו הכרעת קו האמצעי, והימין והשמאל שבהם הם במחלוקת כמקודם ביאת קו האמצעי. ולפיכך נעשה ממנה זכר ונקבה דקליפות.

אמנם זה לא נעשה במקום עולם האצילות, אלא למטה בבי"ע. כשירדו משם לבי"ע, והתדבקו בשמאל ורצו לבטל את הימין, אז יצאו לקטרג על כל העולם, כי רצו לבטל את החסדים שמהם נבנה העולם.

.753 כיוון שיצא המקטרג, כתוב, יהי מאׂרׂת, חסר ו', לשון מאֵרה וקללה, שנמשכה מחלת אַסכָּרה בילדים, שהורגת הילדים שלא טעמו טעם חטא, מחמת חטאים של המולידים, והתמעט אור הלבנה.

ואח"כ כתוב, והיו למאורות, בשלמות שניהם יחד. נשלמו ע"י רקיע השמיים, קו האמצעי, ת"ת דז"א, כי כשעלתה המלכות והתחברה ברקיע השמיים, אז כמ"ש, והיו למאורות, ששניהם יחד היו אורות שלמים, שאינם פגומים כלל. כי ז"א, השמש וקו ימין, והמלכות, הלבנה וקו שמאל, נכללו ונשלמו זה מזה ע"י קו האמצעי, ת"ת דז"א.

.754 התחיל לצחוק אותו הילד ושמח. אמר להם, זה שאמרתי שנברר כאן עניין האדם, באור שהוא זרע, ואח"כ נעשה מים, ומתוך מים אלו התפשט הרקיע, שהוא צורת האדם, כמו שביארתי, זה צודק, כשנעשה זה במעי אישה, שהרי אין הזרע מצטייר אלא בתוך מעיים של הנוקבא, להתפשט בה צורת האדם. וכאן אם אלו חמש מדרגות, חג"ת נ"ה של אור מים רקיע, הם צורת אדם, לפי זה, באיזה מקום הצטיירה והתפשטה צורה זו בתוך המים?

.755 לא הצטיירה בתוך הנקבה, שהוא עוה"ב, בינה. כי לא הצטיירו ציור וצורה כראוי, עד שיצאו לחוץ מהבינה ואח"כ נגלמו ונקרשו. כי הקרישה בכוח המיעוט שבמסך דחיריק שבז"א שעלה לבינה בקו האמצעי, ואין כוח המסך שבז"א יכול לשלוט בכל כוחו במקום בינה, ג"ר, אלא רק אחר שיוצא ממנה למקומו.

ועוד, עוה"ב, בינה, הוא האומן של כל מעשה בראשית, והוא אלקים, הכתוב בפסוק, ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. וכן, ויאמר אלקים, יהי רקיע. הרי שהבינה היא האומן, המאציל, שעושה הציור של אור מים רקיע. ואיך ייתכן, שהציור והצורה נעשים בבינה?

.756 ולא הצטיירה צורת אדם בנוקבא שלמטה, המלכות, שהרי עוד לא הייתה המלכות. כי אח"כ, כשיצאה צורת אדם הזה, שבאור מים רקיע, ז"א, יצאה עימו הנוקבא, הרי שלא הצטיירה צורת אדם בה. וא"כ, באיזה מקום הצטייר ונחקק זרע של אור מים רקיע, להיות חקיקה של צורת אדם?

.757 אלא זה סוד עליון, אדה"ר, ז"א דאצילות, אור מים רקיע, נחקק והצטייר בלי נוקבא.

אדם השני, אדם דבריאה, מהכוח ומהזרע של אדה"ר נחקק והצטייר בתוך הנוקבא, המלכות דאצילות.

.758 הזוהר מפרש דבריו, אדה"ר, ז"א. החקיקה של ציור וצורת הגוף, לא הייתה בנוקבא, והיה בלי ציור כלל, שלא נגלם ונקרש בעודו בבינה, עד שיהיה ראוי לכנותו צורה.

והצטייר ונחקק למטה מעוה"ב, למטה מבינה בלי דכורא ובלי נוקבא. אלא אלו כ"ב (22) אותיות דז"א שנחלקו בו לג' קווים, נגלמו ונקרשו בתוך המידה, המסך דחיריק שבקו האמצעי, שנקרא רקיע שבסיבתו נקרשו האותיות. והצטייר ונחקק בהם אדם.

והאותיות בדרך הישר בסדר שיצאו מאור הראשון שבבינה, ז' אותיות, מן א' עד ו', קו ימין, נמשכו אל המידה שברקיע, והתחילו להיחקק ולהצטייר. ונזרע אור הזה בתוך הרקיע, ז"א, בתוך המידה, המסך וקו המידה שבו. ואחר שהגיע האור, קו ימין, לתוך המידה, נמשך בו קו השמאל, וחזר שם האור להיות מים במים.

ואח"ז התפשט הרקיע, קו האמצעי עצמו, מכוח ב' הקווים, שהאירו ונכללו בו בציור אדם צורה כראוי, שנגלם ונקרש כל צורכו. שאז נגלמו גם ב' הקווים ימין ושמאל.

.759 לאחר שהתקשטה הנוקבא, שנבנתה ע"י או"א, וחזרו ז"א והנוקבא פב"פ, אז צורת אדם הזו, ז"א, בא בהשתוקקות אל הנוקבא. ושם בנוקבא נחקק והצטייר אדם השני דבריאה, כצורה שלו. ועליו כתוב, ויוֹלד בדמותו כצלמו.

כי אדה"ר שלמטה הוא כנגד ז"א, ואדם השני, שהוא בנו שֵׁת, הוא כנגד אדם השני שלמעלה. זה הצטייר בתוך הנוקבא דז"א, מה שלא היה כן הראשון, ז"א, כי הראשון הצטייר בעצמו במדידה שבתוך המידה, שהוא המסך דחיריק, שבו עצמו ולא בנוקבא.

קין הבל שֵׁת אנוש מַהֲלַלאל

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רנ

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רנ.

.760 והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. הק' שרגלה התלבשה בקליפות, כמ"ש, רגליה יורדות מוות, התחילה להוליד במעיה של חוה, בכוח ובתמיכה של אדם, אח"כ שכבר קיבלה זוהמה מהקוף הזה. תחילה בא נחש, ק', על חוה והטיל בה זוהמה, ואח"כ בא אדם עליה. וע"כ לא כתוב, ויולד, אלא, והאדם ידע. ותהר ותלד, ותצא הפסולת בתוך חוה.

.761 ותוסף ללדת את אחיו את הבל. לא כתוב, ויולד, אע"פ שהיה מזכר, מימין, כי המקטרג החליש ושבר כוחו, משום שבאות ק' של קין התחילו האותיות להוליד. כי קין והבל היו ב' חצאי נשמות, קין מצד אל"ה, והבל מצד מ"י. ואותיות השם של קין יצאו ראשונה.

.762 כיוון שנבררה הפסולת בקין, התחילו האותיות להוליד מהאותיות ש"ת, שהם תיקון זכר ונוקבא בהסכמה ביחד. כי ש' הוא ג' קווים דז"א, שהוא זכר, והת' נקבה, מלכות. ואז כתוב, ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שֵׁת. ומה שכתוב מקודם, ותקרא, מטעם שהשם שת הוא תיקון זכר ונוקבא ביחד.

.763 עוד התגלגלו האותיות, וחזרו להוליד א' דאדם, והאותיות האלו שבמקום סיום שמו, הם נ', שלאחר מ' דאדם, והו' שלאחר ד' דאדם, ולא הה' שלאחר הד', משום שה' זו התעברה בהבל. ונמצא שיצאו האותיות א' נ' ו'. וסיים באות ההתחלה של השם שת, ש', ונקרא אנוש.

.764 מה בין שם זה לשם אדם? אנוש לא היה בכוחו, אלא היה תיקונם של אדם ושת, כמ"ש, מה אנוש כי תזכרנו. וכתוב, מה אנוש כי תגַדלנו, וכי תשׁית אליו ליבך, ותפקדנו לִבְקרים לרגעים תבחננו. ועל זה כתוב, וה' חפץ דַכּאוֹ הֶחֱלי. כי שבירת הגוף וכוחה של הנפש הוריש שת לבנו אנוש, שהיא הירושה שהיה לו לקבל לעצמו, והוא הורישה ג"כ לבנו, למַהֲלַלאל.

.765 עוד התגלגלו האותיות לתקן את העקום, שהתעקם ע"י חטאו של אדה"ר ושל קין והבל, וחזרו והולידו את קינן. זהו תיקונו של קין, כי קינן אותיות קין, ונתקן תחתיו, וחזרו האותיות להמתיק העולם מהעקימה שהייתה. מהללאל, בנו של קינן, המ' של מהללאל היא סוף אותיות אדם. ה' ול' הן תיקון אותיות של הבל. ומשום שהבל לא היה חוטא כקין, לא נחלפו אותיות משמו במהללאל, אלא אות אחת בלבד, שבמקום ב' של הבל הייתה א' במהללאל, כדי להיתקן יותר.

.766 עד כאן התבשם העולם ונתקנה העקימה שהתחילה באנוש, חוץ מחטאו של אדם, שלא התבשם עד שעמדו ישראל על הר סיני. אבל העקימה של קין והבל נתקנה והתבשמה. אבל העולם היה בצער ובעצבות, עד שבא נוח, כמ"ש, זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אֵיררה ה'. וחטאו של אדם לא התבשם, עד שעמדו ישראל על הר סיני וקיבלו התורה. וכשישראל קיבלו התורה, אז נר ואור, מלכות וז"א, נתקנו כאחד.

.768 ישבו כולם. הילד אמר, רבותיי, משראיתי הצער של חותני ובתו, שנדחקו והצטערו בעצמם, על מה שאיני יודע ברכת המזון, אמרתי להם, עד שאדע ברכת המזון לא אתחבר באשתי, כדרך כל בני העולם, ואע"פ שיכולתי לשמש בה בלי חטא, לא רציתי לעבור על דעתם, משום שלא יכולתי לומר משהו עד חודשיים.

סודות ברכת המזון

[רזין דברכת המזון]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רנג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רנג.

.769 פתח הילד ההוא בברכת המזון ואמר, כתוב אחד אומר, ואכלת לפני ה' אלקיך. וכתוב אחד אומר, ושמחת לפני ה' אלקיך. פסוקים אלו היו מתקיימים כשישראל היו שורים בארץ הקדושה ונראים לפני הקב"ה בביהמ"ק. עתה איך הם מתקיימים? מי יכול לאכול לפני ה', ולשמוח לפני ה'?

.770 תחילה, כשיושב האדם על שולחנו לאכול, מברך המוציא. ולא מוציא. כתוב, בורא השמיים, ולא כתוב, הבורא. עושה ארץ, ולא כתוב, העושה ארץ. מה הטעם כאן, שאומרים המוציא?

.771 אלא כל הדברים שמעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת הה' משם, שאין שם ה' הידיעה. להראות, כי מעולם הגנוז והנסתר הוא.

וכל הדברים שמעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר, כתוב עם ה'. כמ"ש, המוציא במספר צבאם, הקורא למי הים, כולם מעולם התחתון הוא. ואם כתוב שֵם, הוא ג"כ עם ה', כגון, האל הגדול. וכאן שהוא בגלוי עם ה', משום שהוא מעולם התחתון. כי כיוון שאדם מברך השכינה באה לפניו.

.772 ומה שכתוב, ואכלת לפני ה' אלקיך, נכלל כאן, לדבר בדברי תורה. שכך צריך, משום שהקב"ה עומד לפניו, שכתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. וכתוב, ואכלת לפני ה' אלקיך.

.773 ומשום שאדם עומד לפני אדונו, הוא צריך ג"כ לחון לעניים, לתת להם כמו שהקב"ה נותן לו לאכול. ויהיה כמי שאוכל לפני המלך הקדוש, וצריך שלא יהיה זולל על שולחנו, כי הזלילה היא מס"א. כמ"ש, הלעיטני נא, שהוא דרך זלילה. וכך צריך ס"א, כמ"ש, ובטן רשעים תחסר.

וע"כ כתוב, ואכלת לפני ה' אלקיך, ולא לפני ס"א. וצריך שלא יעסוק בדברים בטלים ובצורכי סעודה, וצריכים לעסוק בדברי תורה, כי כשנאמרים דברי תורה על השולחן, נותן האדם כוח לאדונו.

.774 ושמחת לפני ה' אלקיך. בכוס של ברכה. כשמברך האדם בכוס של ברכה, צריך לשמוח ולהראות שמחה, ולא עצבות כלל. כיוון שנוטל אדם כוס של ברכה, הקב"ה עומד עליו, והוא צריך לעטוף ראשו בשמחה, ולברך על הכוס. במושב שלושה שאכלו כאחד, נברך שאכלנו משלו.

.775 ובטובו חיינו. בזה צריכים לכוון הרצון למעלה אל עתיקא דעתיקין. וע"כ הוא בדרך סתום, שאומר, ובטובו, ואינו אומר ובטובך. אומר, ובטובו, ולא מטובו, כי ובטובו, זהו ימין העליון, החסד, ומטובו, זהו מדרגה אחרת למטה הבא מצד ימין, היסוד. וע"כ צריך לומר, ובטובו. משום שבטוב, חסד, נבנה העולם, כמ"ש, כי אמרתי עולם חסד ייבנה, ובו הוא ניזון.

.776 למה נקרא טוב, ולמה נקרא חסד, שהם שני שמות? טוב, כשהספירה כוללת הכול בתוכה ואין האור מתפשט לרדת למטה. חסד, כשהאור יורד למטה ועושה טוב לכל הבריות, לצדיקים ולרשעים, ואינו חושש, משום שאין בו דינים. ואע"פ ששניהם, טוב וחסד, הם מדרגה אחת שכתוב, אך טוב וחסד ירדפוני. אם אומר טוב, למה אומר חסד, ואם אומר חסד, למה אומר טוב? הלוא היה די באחד מהם?

אלא טוב, שכולל הכול בתוכו ואינו מתפשט למטה. חסד, יורד ומתפשט למטה, וזן הכול, צדיקים ורשעים יחד. הטוב, הוא הארת חכמה הכלולה בחסד. והוא מאיר מלמטה למעלה, ולא למטה. אבל החסד מאיר מלמעלה למטה.

.777 שאומר, ובטובו חיינו, היה אפשר לפרש, שהשפע אינו יורד למטה לצדיקים ולרשעים. ע"כ חוזר ואומר, הזן את העולם כולו בטובו בחסד. כמ"ש, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וע"כ אומר, הזן את הכול, לצדיקים ולרשעים, לכל. זו נקראת ברכת הימין, חסד. השמאל, גבורה ודין, אינו בברכת המזון. ומשום זה היד השמאלית לא תעזור ליד הימנית לשאת את הכוס.

.778 כיוון שבירך ברכת המזון, צריכים להדביק את ארץ החיים, המלכות, בימין, שתהיה ניזונה משם, ולכלכל ולתת מזונות לכל. וע"כ הברכה השנייה היא ברכת הארץ. וצריכים להזכיר בה ברית ותורה, על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו, להראות שמטוב הזה ניזון ברית ותורה, שהוא תיקון של טוב הזה.

.779 מכאן למדנו, שנשים פטורות מברכת המזון לצאת ידי חובתן, כי אין בהן תורה וברית. ויחתום, על הארץ ועל המזון, כי דבקותם יחד הוא בחסד. על הארץ, זוהי ארץ החיים, המלכות. ועל המזון, זהו חסד. והם כלולים זה בזה בדבקות אחת.

.780 התפשטות הטוב היא הודאה הנקראת חסד, כי כשהתפשט הטוב למטה מודים לו על זה. וע"כ הוא אומר, נודה לך על כך, ועל כך ניסים ואותות שנעשו לנו מצד הטוב.

והרי כתוב, נעימוֹת בימינךָ נצח. הלוא נצח הוא בימין, ולא הוד? אלא כל אחד מראה על המקום שיצא ממנו. כי הנצח תוצאה מהמלחמות, והמלחמות הם שמאל, וההוד תוצאה מהתפשטות החסד, שהוא ימין. אבל מבחינתם עצמם, הנצח ימין וההוד שמאל. ובברכת המזון מדובר על המקום שההוד יצא משם, וע"כ הוא ימין.

.781 הנצח ימין, הרי כתוב בו, נעימות בימינך נצח. וכתוב, נעים זמירות ישראל, וזמירות זה שמאל. א"כ האם הנצח שמאל? כל שמאל נכלל בימין. כי נצח ימין ונעימות, שהוא שמאל, נכלל בו. אבל הודאה, הרי הוא מודה על הטוב שבימין, להראות שההוד יוצא משם, כי הוא תוצאה של התפשטות הטוב מימין. וזהו התפשטות הטוב שהתפשט בארץ החיים, המלכות.

.782 מהו הטעם שאין בברכת המזון שמאל, אלא ימין בלבד? משום שאין חלק לס"א במזון של ישראל, ואם היה מתעורר שמאל, היה הס"א מתעורר עימו, להיותו נמשך משמאל. וכבר הוא מכר בכורתו וחלקו ליעקב אבינו. וע"כ אנו נותנים למקטרג חלקו בזוהמה של מים אחרונים, ואם אין זוהמה בידיים שנרחצו, הרי חלקו במאכל שהידיים קרבו אליו. כי עכ"פ יש בהם שיורי מאכל.

הס"א יונקת משמאל, מקו שמאל שאינו נכלל בימין ע"י קו האמצעי, כי כל מגמתם להמשיך הארת החכמה שבשמאל מלמעלה למטה, ג"ר דחכמה. ומחמת חיסרון של חסדים, אין החכמה יכולה להאיר ומשפיעה דינים קשים. וזהו מידתו של עשיו. ויעקב, קו האמצעי, ממעט את קו השמאל מג"ר דחכמה, אבל משום זה הוא מייחד אותו בקו ימין, והחכמה מתלבשת בחסדים שבימין ומאיר בו"ק דחכמה.

ונאמר בזוהר, שיעקב נקרא קטן, מחמת חיסרון ג"ר דחכמה, ועשיו נקרא גדול, מחמת התאמצותו לינוק מג"ר דחכמה, שהיא הבכורה של עשיו. וכתוב, ויבוא עשיו מן השדה, קו שמאל, הנקרא שדה, והמשיך החכמה מלמעלה למטה, לקבל הג"ר דחכמה. ומחמת זה כתוב, והוא עייף.

כי נמשכה לו חכמה בלי חסדים, שכולה דינים, והתעייף מזה עד למיתה. כמ"ש, ויאמר עשיו אל יעקב, הלעיטני נא. שימשיך לו מהחסדים שלו, שנקראים לחם ונזיד עדשים. ויאמר יעקב, מִכרָה כיום את בכורתך לי. שיסגיר בידיו את הבכורה שלו, הג"ר דחכמה, המתמעטת בהכרח ע"י קו האמצעי. ואז ייחד השמאל עם הימין, וישפיע לו חסדים, שהוא מזון.

וכתוב, ויאמר עשיו, הנה אנוכי הולך למות. כיוון שהדינים הנמשכים מג"ר דחכמה, שהיא בכורה, הם כל כך קשים עד מוות, למה זה לי בכורה? ויישבע לו, על זה שלא יחזור להידבק בבכורה. ואז נתן לו מזון, שהוא חסדים, ע"י הייחוד של ימין ושמאל. אמנם אם יעבור עשיו על השבועה ויחזור להמשכת הבכורה, אז מתקלקל המזון ומתהפך לזוהמה.

לכן אין בברכת המזון שמאל, משום שאין חלק לס"א במזון של ישראל, כי הס"א הדבק בשמאל להמשיך מלמעלה למטה, הרי הוא מחוסר מזון, חסדים, כמו עשיו. ואם יש מזון, יש בהכרח ייחוד של ב' קווים ימין ושמאל, והס"א מסתלקת משם. כי מחמת חיסרון של מזונות שבשמאל, מכר עשיו את הבכורה ליעקב אבינו. הרי שבהתעוררות השמאל דס"א מסתלק המזון.

וע"כ אנו נותנים למקטרג חלקו בזוהמה של מים אחרונים, כי רחיצת הזוהמה מהידיים, מורה על המאכל המתקלקל מחמת הדבקות בשמאל של הס"א, הנקרא זוהמה. ומרמזים לס"א שזהו חלקו של הדבוק בו.

אם עוד לא התדבק לגמרי בשמאל, שיהפוך המזון לזוהמה, הרי חלקו במאכל שהידיים קרבו אליו. ידיים מורות על המשכת החכמה מלמעלה למטה. ואע"פ שעוד לא המשיך מלמעלה למטה, אלא שהידיים קרבו להמשיך, מתקלקל ג"כ המאכל, ונעשה לחלקו של הס"א.

.783 וע"כ אין לס"א חלק עימנו, היות שחלקו בשמאל בלי ימין, אין לו חלק במזון, חסד. וכיוון שאין לו חלק עימנו, שכבר לקח חלקו בשמאל, אין לנו לעורר השמאל כלל, אפילו בהתכללות עם הימין ע"י קו האמצעי, כדי שלא יתעורר המקטרג לינוק ממזון שלו, מחסדים המלבישים החכמה שמשמאל, ואז יקבל ב' חלקים כבכור, אחד למטה, בשמאל בלי ימין, הנמשך מלמעלה למטה, ואחד למעלה, בחסדים המלבישים את הו"ק דחכמה, המאירה מלמטה למעלה.

שהרי כבר מכר בכורתו ליעקב אבינו, מפני שראה ביעקב ב' חלקים חכמה וחסדים, המלבישים החכמה, והודה שאין לו אלא חלק אחד, חכמה בלי חסדים, והולך למות. חלקו הוא למטה, בשמאל שממשיכים מלמעלה למטה, ואין לו למעלה כלום, שאין לו חלק בחסדים המלבישים את החכמה ע"י קו האמצעי, שהחכמה מאירה מלמטה למעלה.

ישראל לקחו למעלה, ועשיו לקח למטה. וע"כ לא יתקרב השמאל כלל בברכת המזון. ועם זה יש להבין, שהבכור נוטל פי שניים, חכמה וחסדים. ושאר האחים רק חסדים בלבד.

.784 אחר שהתברכה ארץ החיים מצד הימין, ומקבלת מזון, אז מבקשים רחמים על הכול, ואומרים, רחם ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, כי מהמזון ומהכלכלה שבארץ החיים, המלכות, נקבל אנחנו, ישראל עמך, וביהמ"ק ייבנה למטה ברחמים האלו, שזהו, ועל ירושלים עירך.

.785 ובשבת, שאין דין, שיהיה נו"ה בכלל חסדים, שנצח הוא ימין כלול משמאל ותוצאה של דין ממלחמות, והוד תוצאה מהתפשטות החסדים למטה. נמצא שאינם חסדים ממש אלא בכלל חסדים. אבל בשבת, שאין בו דין, אומרים, רְצה והַחֲליצֵנו, רְצה נצח, והחליצנו הוד, להיותם אז נו"ה חסדים ממש, כמ"ש, חסדי דוד הנאמנים.

וע"כ, אל תהי צרה ויגון, כי אז רְצה ומודים, נו"ה, הם חסדי דוד, בלי התכללות דין כלל. ושים שלום, שאומרים בתפילה, בברכת עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, יסוד, המשפיע חסדי דוד אל דוד, המלכות.

.786 ואח"כ אומרים, הטוב והמטיב, משום שהכול בא מצד ימין ולא מצד שמאל כלום. מי שמברך ברכת המזון, מקבל הברכות קודם כולם, קודם לעונים אחריו. ומתברך בכלל ברכת המזון. ועל זה יש לו אריכות ימים.

מי שנוטל כוס של ברכה ומברך עליו, כתוב, כוס ישועות אשא. ישועות זהו ימין, מושיע מכל המקטרגים שבעולם, כמ"ש, הושיעה לו ימינו. וכתוב, הושיעה ימינך וענני.

שבע ברכות הכלה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רנט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רנט.

.788 ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. הקרשים שכאן הם השרפים. אלו השרפים, המכונים קרשים, עומדים בתיקון הכלה, השכינה, וסובבים סביב החופה, שהיא המכסה שממעל הקרשים, שתשרה בחופה רוח עליון, ז"א. כעין זה כלה למטה, צריכים לתקן חופה לכיסוי בתיקון לכלה האחרת, השכינה, הבאה לשרות בשמחה על כלה התחתונה.

.789 משום כבודה של הכלה העליונה, צריכים לעשות חופה נאה בכל תיקוני היופי, לזמן את הכלה העליונה, השכינה, לחופה הזו. כי כמו שבכל מילה של ברית למטה, צריכים לתקן כיסא שני ביופי, לבעל הקנאה של אות ברית, שבא לשם, שהוא אליהו. אף כאן בכל חופה צריכים תיקונים של יופי למכסה על החופה, לכבוד כלה, שהיא השכינה.

.790 כי הכלה התחתונה, כעין הכלה העליונה עומדת. התחתונה מתעלה בשבע ברכות, והעליונה מתעלה בשבע ברכות. וע"כ אסור לשמש בה עד שנכללה באלו שבע הברכות, כעין העליונה.

.791 שבע הברכות יורשת הכלה, השכינה, מרוח העליון, ז"א, מקום שכל הברכות נמשכות משם. שש ברכות, חג"ת נה"י דז"א, שהכלה מתברכת מהם, ואיך נאמר שהם שבע? אלא השביעית מקיימת הכול, כי ברכה השביעית כנגד הבינה.

.792 רוב הברכות הן על היין, שהיין הוא המשמח את הכול, על היין השמור בענביו.

קו שמאל שבבינה נקרא יין, ע"ש הארת החכמה שבו. ומתוך שמאיר רק מלמטה למעלה, נבחן כמו שמאיר בתוך הענבים, והענבים אינם נסחטים, ואין יוצא מהם כלום למטה, שהיין שמור בענביו. כי סחיטת הענבים פירושו, שמושכים החכמה מלמעלה למטה, שזה החטא דעצה"ד, שעצה"ד גפן היה. ומשום זה, הברכה הראשונה של שבע ברכות, בורא פרי הגפן.

כי יין עושה פירות, בין למעלה בבינה, ובין למטה במלכות. גפן, מלכות, מקבלת הכול ומוציאה פירות לעולם, כי מהיין שמקבלת, נקראת המלכות חכמה תתאה, ומטרם שמקבלת חכמה, אינה ראויה להולדה.

והתעוררות השמחה, תחילת הזיווג דז"א ומלכות, הוא שמאל, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ, וימינו תחבקני. ועה"ח ההוא, ז"א, עושה פירות ותולדות בהתעוררות של השמאל, כי מטרם שמקבל חכמה משמאל דבינה, אינו ראוי להוליד. וע"כ זו הברכה הראשונה לכולן.

.793 הברכה השנייה, שהכול ברא לכבודו, ברית הקדוש, יסוד דז"א, שנקרא כל, שמחת החיבור, המקבל כל הברכות מימין, חסד, לעשות פירות בגפן, המלכות, הנקראת כבודו.

כי מתחילה יורד פרי מלמעלה, מבינה, דרך האיברים, הספירות דז"א, ונמשך לברית הקדוש, יסוד, שתמשיך לגפן, מלכות. וזהו מצד ימין, חסד, כי אין פירות נמצאים אלא בימין. השמאל מעורר הולדת הפירות, והימין עושה הפירות. פירות הן נשמות הצדיקים.

.794 אח"כ נכלל השמאל בימין והימין בשמאל, כדי להיות אדם, שהוא קו האמצעי, ת"ת. ומשום זה הברכה השלישית היא, יוצר האדם. ע"כ יעקב, עמוד האמצעי, צורת אדם היה. כי צורת אדם מורה על קו האמצעי, שימין ושמאל כלולים בו.

.795 ברכה רביעית, אשר יצר, היא עמוד אחד של ירך הימין, נצח. ברכה חמישית, שׂושׂ תשׂישׂ ותגל העקרה, היא עקרת הבית, המלכות, בשמחת קיבוץ ואסיפת בניה לתוכה מארבע רוחות העולם. וזו הירך האחרת, נצח, שהתחברה בירך השמאל, הוד, ללכת לכל הצדדים, ולקבץ קיבוץ הבנים, ולהכניסם בין הברכיים, שהם נו"ה.

.796 ובאלו השניים, נו"ה, שהנביאים שורים ביניהם, ומקבלים מהם נבואתם, הם שמחת עקרת הבית, המלכות. משום ששתי ערבות, נו"ה, אינן עושות תולדות ופירות, וקיבוץ הבנים אליהם, הם הפירות ותולדות שלהם, שהם מביאים לעקרת הבית, המלכות. וקיבוץ הבנים אינו מתעורר זולת בנביאים, נו"ה. וע"כ ברכת, שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה, היא בהוד.

.797 הברכה השישית, שמח תשמח רֵעים האהובים, מקום שרצון ושמחה ואחווה נמצאים בו, שזה עמוד של כל העולם, שנקרא צדיק, יסוד. וצדיק וצדק, יסוד ומלכות, רעים ואהובים, שאינם סרים זה מזה. כי ברכה זו כוללת ג"כ מלכות, וע"כ כתוב, רעים האהובים. עד כאן הן שש ברכות שהכלה מתברכת מהן.

.798 הברכה השביעית מקיימת הכול, ומשביעית מתברכים הכול, שהיא בינה, מקור כל המוחין. שהיא כלל עשרה מאמרות, ע"ס, משום שזו כוללת למעלה ולמטה, ג"ר וז"ת. וע"כ כלולים בה עשרה מיני שמחה: ששון, שמחה, חתן, וכלה, גילה, דיצה, אהבה, ואחווה, שלום ורעות. כדי שתהיה הכלה שלמות הכול.

.799 אשריהם ישראל, שזוכים למטה כעין של מעלה. עליהם כתוב, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

וכל בנייך לימודי ה'

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רסג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רסג.

.803 אמר רבי שמעון, הקב"ה מעורר בעולם בשנה הזו לימים מועטים גלגול גדול, מלחמות גדולות, למלכי הארץ, אלו באלו. ודאי בעוד שהם צוררים אלו באלו, יהיו ישראל ברווחה.

.804 אמר אותו ילד, והרי ביום הזה התחילה התעוררות זו, שהרי ביום הזה דם רב נשפך בעולם. אמר לו רבי חייא, מאין יודע זה הילד הזה? אמר רבי שמעון, לפעמים נופל נבואה בפיהם של ילדים ומתנבאים יותר מנביא.

.805 אמר אותו הילד, האם פלא הוא שתהיה נבואה לילדים, והרי פסוק שלם הוא, שכתוב, וכל בנייך לימודי ה'. הם ודאי לימודי ה'. נו"ה הנקראים לימודי ה', שהנבואה יוצאת מהם. משא"כ לכל העולם אלא לישראל לבד, שכתוב בהם, וכל בנייך לימודי ה'. ומשום זה יוצאת מהם נבואה.

ועשית את הקרשים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רסג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רסג.

.806 זהו מצוות הקב"ה למשה. ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. וכתוב, שרפים עומדים ממעל לו. כי מעשה המשכן בקרשים האלו, היה כעין אלו השרפים, אלו עומדים ואלו עומדים.

.807 האם אין כל צבאות השמיים עומדים כולם, כמ"ש, ונתתי לךָ מהלכים בין העומדים האלה? וכתוב, וכל צבא השמיים עומד עליו? הלוא כל מחנות העליונים אין להם כרעיים לכרוע ולשבת, וכולם עומדים בקימה? כולם עומדים ונקראים לפעמים שרפים ולפעמים בשם אחר. ואלו שבכתוב, שרפים עומדים, נמצאים תמיד בשם שרפים. ומה שהשווה קרשי המשכן לשרפים, זה ייתכן לכל מלאכי מעלה, שנקראים כולם לפעמים שרפים.

ה' רועי לא אחסר

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רסד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רסד.

.808 מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. מה בין מזמור לדוד ובין לדוד מזמור? מזמור לדוד, מורה ששרתה עליו השכינה, ואח"כ אמר שירה. ולדוד מזמור, מורה שתחילה אמר השירה, ואח"כ שרתה עליו השכינה.

וכאן, בה' רועי, השכינה קדמה ובאה ושרתה עליו תחילה, כי כתוב, מזמור לדוד. ולמה הקדימה כאן השכינה, הרי דוד היה צריך להקדים תחילה, כיוון שביקש מהקב"ה על מזונו?

.809 אלא ודאי השכינה הקדימה ובאה ושרתה עליו, ועוררה אותו לשבח אל המלך השבח הזה, ולבקש מזון מלפני המלך. כי כך צריך להיות על דברי מזון, שהשכינה רוצה. והחפץ שלה הוא, שכל בני העולם יתפללו על מזונות. משום שכשהקב"ה רוצה להוריד מזון לעולם, השכינה לוקחת תחילה, ובזכותה יורד מזון לכל העולמות, כי אי אפשר שהתחתונים יקבלו משהו אם העליונים אינם מקבלים תחילה. ומשום זה הקדימה השכינה בדבר הזה של מזון ושרתה על דוד.

קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רסד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רסד.

.810 ה' רועי. ה' רועה שלי, כרועה הזה שמנהיג צאנו במקום שיש דשאים ועשבים, שלא יחסר שם משהו. אף כאן הקב"ה הוא רועה שלי, לזון אותי בכל מה שאני צריך. פירוש אחר, ה' רועי, לכן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ב' פירושים ושניהם אמת.

.811 משום שהקב"ה, כל מעשיו בדין ובאמת, ועל דין ואמת מתקיים כל העולם. ובכל יום דן את העולם בדין לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם, כמ"ש, כי צדיק ה' צדקות אָהֵב. וכשהוא דן בני אדם, ורואה כמה הם רשעים וחוטאים לפניו, אז קשה בעיניו לתת להם מזון בכל זמן, משום שיש לו לזון את הרשעים ולאלו שחוטאים.

.812 והוא עושה עימהם לפנים משורת הדין וזן ומפרנס אותם, כפי חסד העליון הנמשך ונוזל על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל, לצדיקים ולחסידים ולרשעים ולכל בני העולם, ולכל חיות ובהמות השדה ועוף השמיים, מקרני ראמים עד ביצי כינים, ולא נשאר מי בעולם שלא יהיה זן ומפרנס לכל, אע"פ שקשה לפניו, מחמת מעשים של בני העולם, כקריעת ים סוף.

.813 האם קריעת ים סוף הייתה קשה לו? והרי כתוב, גוער בים ויַבְּשֵהו. וכתוב, הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ. והרי כיוון שעלה הרצון לפניו, הכול הוא כאין לפניו, ואיך ייתכן שקריעת ים סוף קשה לפניו?

.814 אלא בזמן שישראל קרבו אל הים, ורצה הקב"ה לקרוע להם את ים סוף, בא רהב, הממונה של מצרים, וביקש דין מהקב"ה. אמר לפניו, ריבון העולם, למה אתה רוצה לעשות דין במצרים ולקרוע את הים לישראל, הרי כולם רשעים לפניך, וכל דרכיך בדין ובאמת? הלוא אלו עובדים עבודה זרה, ואלו עובדים עבודה זרה, אלו חוטאים בגילוי עריות, ואלו בגילוי עריות, אלו שופכים דמים, ואלו שופכים דמים?

.815 בשעה ההיא היה קשה לפני הקב"ה לעבור על דרך הדין. והנה ישראל היו נוסעים על הים, כמ"ש, ויאמר ה' אל משה, דַבֵּר אל בני ישראל וייסָעוּ. והיה קשה לפניו לעבור על הדין ולקרוע להם הים סוף. ולולא שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהקדים בבוקר לעשות מצוות ריבונו ורצונו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, היו כולם נאבדים בים, משום שבכל הלילה ההוא, היה הקב"ה בדין על ישראל.

.816 כתוב, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. שבאו מלאכי עליון לשבח בלילה ההוא לפני הקב"ה. אמר להם, האם מעשי ידיי טובעים בים ואתם משבחים לפניי? מיד, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. כי, זה אל זה, כתוב במלאכים המשבחים להקב"ה, כמ"ש, וקרא זה אל זה ואמר, קדוש. וכתוב, ויהי באשמורת הבוקר, שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהשכים בבוקר לעשות רצון אדונו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, אז חזר הים והמים ברחו מפני ישראל.

.817 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. לאיתנו פירושו, לתְנאו הראשון, לתנאי שהתנה עימו הקב"ה כשברא העולם, שהתנה עימו, שייבקע בשביל ישראל. כי איתנו אותיות תנאי. כתוב לאיתנו, וכתוב, משכיל לאיתן האזרחי, שהוא אברהם, אף כאן לאיתנו רומז על אברהם. לפנות בוקר, שהשכים אברהם בבוקר לעשות רצון אדונו, אז נקרע הים. וע"כ היה קשה לפניו קריעת ים סוף.

קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף

[קשין זווגין קמי קב"ה כקריעת ים סוף]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רסז

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רסז.

.818 כעין זה קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. כמו שקריעת ים סוף, הורג את אלו בצד זה, ומקיים את אלו בצד זה. אף כאן בזיווגים, כתוב, מוציא אסירים בכושָרות, שהוא אותיות, בכי ושירוֹת, כי זה מת ויש בכי, ונותן אשתו לזה, ויש שירות. ולפעמים לרשע מזדמנת אישה טובה. וע"כ קשים לפניו זיווגים כקריעת ים סוף. אבל סודות סתומים הם בכל, והכול הוא בדין. ומה שהעירו בזה, לבאר למה זה נדחה מפני זה.

.819 קשים זיווגים לפני הקב"ה, ולא מלפני הקב"ה. כי לפני פירושו, שעומד לפני הקב"ה ומשמש לפניו, מלכות המקבלת מהקב"ה. וע"כ לא קשים זיווגים להקב"ה, וכן לא קשים מזונותיו של אדם להקב"ה, אלא לפני הקב"ה, שהיא המלכות. כי לזו, למלכות, קשים כל אלו, משום שאינם עומדים ברשותה, אע"פ שהיא עושה, ברשותו של אחר היא עושה. כי היא מקבלת הכול מהקב"ה, וע"כ שייך לומר שקשים לה הדברים.

.820 כתוב, ונכרתה הנפש ההוא מלפניי. מהו מלפניי? הוא עוה"ב, הבינה, שכל החיים נמצאים שם. פירוש אחר, זהו צינור העליון, נהר שמימיו אינם פוסקים לעולם, יסוד דז"א, שמקבל כל העידונים של עוה"ב, הבינה.

וכתוב, ונכרתה הנפש ההוא מלפניי, שהנפש תיכרת מכל אלו עידונים העליונים שבמקום שנועם ה', שם הבינה. וזהו שמורה המילה מלפניי, מלפני הקב"ה, שהקב"ה מקבל ממנה, בינה המשפיעה לז"א, הנקרא הקב"ה.

.821 א"כ, כתוב, וַיָקָם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', כי ידעו האנשים, כי מלפני ה' הוא בורח. מהו הטעם שברח יונה, ומי יוכל לברוח מלפני הקב"ה? אלא שהיה הולך ובורח לצאת מארץ הקדושה, כי השכינה אינה שורה מחוץ לארץ ישראל. וכדי שלא תשרה עליו השכינה, היה בורח מארץ הקדושה, שהשכינה שורה שם, כמ"ש, אֶשתך כגפן פורייה בְּיַרכתי ביתךָ.

גפן פורייה, השכינה, כמו השכינה, שהייתה סתומה לפנים בבית קודש הקודשים. אף כן אישה צנועה אינה יוצאת מפתח ביתה לחוץ. וע"כ מדמה האישה אל השכינה. ומשום זה היה יונה בורח לחוץ מארץ הקדושה. והרי כאן כתוב מלפני, ולא כתוב לפני, איך עכ"ז פירושו השכינה, ולא בינה?

.822 אלא ודאי כן הוא מלפני, מקודם השכינה. כי רוח נבואה אינה באה מהשכינה, אלא מלפני, מקודם השכינה, שהם ב' מדרגות של הנביאים, נו"ה, השורים על השכינה. וממקום נו"ה היה מתיירא להיות שם בארץ הקדושה, שלא תחול עליו הנבואה. וע"כ כתוב מלפני, כי מלפני ה' הוא בורח, ולא לפני ה', שהיה פירושו מהשכינה, שהיה יודע שהנבואה אינה באה אלא מלפני, שהוא נו"ה.

.823 ומשום זה, קשים זיווגים וקשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה, השכינה. וע"כ תלה דוד המלך מזונותיו למעלה, מן השכינה, שאמר הוי"ה רועי, ז"א, משום שלמעלה אין השפע נפסק לעולם. אבל בשכינה נפסק, כי המזונות אינם תלויים בה, שהם למעלה בז"א.

וע"כ כתוב, הוי"ה רועי לא אחסר, שלא ייפסקו ממני המזונות לעולם, משום שנהר ההוא, הנמשך ויוצא מעדן, ז"א המקבל מאו"א, אין השפע שלו נפסק לעולם. ומשום זה, קדמה השכינה על זה ושרתה עליו, ואח"כ אמר השבח.

.824 בשעה שהשכינה מקבלת מזונות למעלה מז"א, בשביל העולמות, כל המלאכים המקדשים לאדונם, כולם מתעדנים ומתעוררים, ומעלים כנפיהם לכסות הפנים שלהם, כשהשכינה באה עם המזונות ההם אליהם, כדי שלא יסתכלו בשכינה.

.825 והם שלושה מחנות מלאכים, בעלייה אחת, קוראים ואומרים, קדוש. ואלו קוראים למחנה שני, ומעלים כנפיהם הראשונים עם השניים, והשניים אומרים, קדוש. אלו קוראים למחנה שלישי, ושלושת המחנות יחד מעלים כנפיהם, וכולם אומרים, כמ"ש, קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו.

וע"כ כולם כל שלושת המחנות, משולבים זה בזה. אלו נכנסים בתוך אלו, ואלו נכנסים בתוך אלו, משולבים זה בזה, כמ"ש בקרשים, משולבות אישה אל אחותה, כן תעשה לכל קרשי המשכן.

.826 קרשים עומדים תמיד על קיום שלהם ואינם מתכופפים. עומדים כמו אלו השרפים, שאינם מתכופפים. כי אין להם כרעיים לכרוע, והם עומדים תמיד בלי ישיבה. וע"כ כתוב בקרשים, עומדים.

.827 כתוב, שתי ידות לקרש האחד משולבות אישה אל אחותה. אף כן כמו השרפים, שבשתי בחינות כלולים כל אחד מהם, שהם שתי ידות. כי כל אחד יש בו בחינת עצמו ושל חברו, וכן בחברו יש בו כך, וע"כ הם משולבים זה עם זה.

.828 כעין זה כתוב בתורה, כי טוב סַחְרה מסְחר כסף ומחרוּץ תבואתה. שזה מלמד לזה, וזה מלמד לזה, ונעשו משולבים זה בזה, זה נוטל שלו ושל חברו, זה נוטל שלו ושל חברו, שכרו ושכר חברו שלומד עימו, ומשולבים זה וזה. וע"כ טוב סחרה מסחר כסף, ששם זה לוקח הסחורה, וזה לוקח התמורה בעד הסחורה. וכאן כל אחד משולב בחברו, שיש לכל אחד הסחורה, וגם התמורה שמקבל מחברו הלומד עימו.

.829 כתוב, בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני. נאות דשא, מקורות העליונים, ספירות דז"א, שכל המזון והכלכלה באים מהם. נאות, משום שאלו הספירות דז"א נקראות נאות יעקב. נאות דשא, משום שיש נאות בחיצוניות, נאות מדבר, וע"כ קורא לאלו שבקדושה בשם נאות דשא.

הרי כתוב, תַדשא הארץ דשא. א"כ הרי דשא הוא למטה, בארץ, המלכות? אלא דשא בא מנאות האלו, שנולד וצמח מהם, ובאים למלכות, וע"כ כתוב, בנאות דשא ירביצני.

.830 על מי מנוחות ינהלני. מים של מנוחה, הנמשכים ממקום הנמשך ויוצא מעדן, בינה. ומים האלו נקראים מי מנוחות. נפשי יְשׁוֹבב, נפש דוד, המלכות. ולא רצה דוד בזה, אלא לתקן המדרגה שלו כראוי. במי מנוחות האלו, עתידים הצדיקים לנוח בעוה"ב, כמ"ש, ונָחךָ ה' תמיד.

הכוכבים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רע

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רע.

.831 רבי אלעזר ורבי אבא היו יושבים לילה אחד. כשהחשיך הלילה נכנסו לתוך גן שעל הים של טבריה. בתוך כך ראו ב' כוכבים שנוסעים זה מכאן וזה מכאן, ונפגשו זה בזה ונסתרו.

.832 אמר רבי אבא, כמה גדולים מעשי הקב"ה בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. מי יכול לדעת באלו שני הכוכבים שיצאו זה מכאן וזה מכאן, ונפגשו זה עם זה ונסתרו. אמר לו רבי אלעזר, והאם לא ראינו אותם? הרי הבטנו בהם והבטנו בכמה מעשים אחרים שהקב"ה עושה תמיד.

.833 כתוב, גדול אדונינו ורב כוח. גדול ורב ועליון הוא הקב"ה. האם איני יודע שהקב"ה הוא גדול ורב כוח, מהו השבח של דוד כאן?

.834 אלא בכל מקום דוד אומר, גדול הוי"ה. וכאן אומר, גדול אדונינו. אלא שאומר, גדול ה' ומהולל מאוד, אומר במדרגה העליונה, בז"א. וכאן שכתוב, גדול אדונינו, אומר במדרגה התחתונה, מלכות, שהוא אדון כל הארץ.

כתוב למעלה מהפסוק הזה, מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא. אם כל בני העולם מיום שנברא האדם יתקבצו למנות הכוכבים, לא יוכלו, כמ"ש, וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. והקב"ה מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, משום שכתוב, גדול אדונינו ורב כוח. כמו שאין מספר לכוכבי השמיים חוץ מהקב"ה, אף כך הוא, כתוב בו, לתבונתו אין מספר.

הכוכבים נמשכים משמאל, וע"כ אינם מאירים אלא רק בלילה. והחומר של הכוכבים חשוך ועבה, אלא שמקבלים אור מהמלכות דאצילות. העוביות של הכוכבים באה מג' בחינות דין, מדינים דדכורא, הנמשכים משמאל, ומדינים דנוקבא, הממותקת בבינה, ומדינים דנוקבא מצ"א. הדינים דנוקבא, נמשכים מדרום, ימין, שבחולם. והדינים דדכורא נמשכים מצפון, משמאל שבשורוק.

ונאמר, ראו ב' כוכבים שנוסעים זה מכאן וזה מכאן, שכוכב אחד נסע מצד דרום, שבו דינים דנוקבא, וכוכב אחד נסע מצד צפון, שבו דינים דדכורא, ונפגשו זה בזה ונעלמו. כי דינים דנוקבא ודינים דדכורא הפכים זה לזה, וכשנפגשים במקום אחד, מבטלים זה את זה.

גדול אדונינו, אומר במדרגה התחתונה, שהוא אדון כל הארץ. שמדרגה זו, המלכות, מונה מספר לכוכבים. כי מספר, הארת החכמה, ועל זה אומר דוד, גדול אדונינו ורב כוח. כי הארת החכמה מגולה רק במלכות. והקב"ה, המלכות, מונה מספר לכוכבים, כי גדלות נמצא רק באדוננו, המלכות.

והרי הכתוב מסיים, ולתבונתו אין מספר. האם משמע שגם במלכות אין מספר? לאחרים חוץ ממנו אין מספר לתבונתו, אבל במלכות עצמה יש מספר.

.835 המוציא במספר צבאם. הצבאות והמחנות והכוכבים, הקב"ה הוציאם כל אחד בשם, איש מהם לא נעדר. בכל הכוכבים והמזלות של כל הרקיעים התמנו נגידים ופקידים לשמש העולם, כל אחד כראוי לו, ואין לך עשב קטן בכל העולם, שאינו שולט עליו כוכב ומזל ברקיע, ועל הכוכב ההוא יש ממונה אחד המשמש לפני הקב"ה, כל אחד כראוי לו.

.836 כל הכוכבים שברקיעים, כולם משמשים על עוה"ז, וכולם ממונים לשמש כל דבר לאותם שבעוה"ז. ואינם צומחים ואינם גדלים, עשבים ואילנות ודשאים ועשבי השדה, חוץ מאשר במראה הכוכבים, העומדים עליהם ונראים עליהם פב"פ, כל אחד כמו שראוי לו.

הצמיחה והגידול של העשבים והפירות באים מהארת החכמה שבשמאל. ואע"פ שעצם הפירות הם מהחסדים שבימין, עכ"ז, אם השמאל אינו מאיר עליהם, אינם צומחים ואינם גדלים. ולפיכך צריך כל עשב כוכב פרטי, שיאיר בו הארת השמאל הראויה לבחינתו, ואז הוא צומח וגדל.

והארת החכמה שבשמאל נקראת מראֶה או ראייה, שמקורה במלכות. וכמו שהמראה שבמלכות דאצילות, מקורה מבינה, ואח"כ לז"א, ואח"כ למלכות, כן הוא בכוכבים המצמיחים ממראה שלהם בעשיה, שכל אחד מקבל ממלאך שביצירה ומשרף שבבריאה, שהוא עומד ומשמש לפני המלכות שבאצילות.

השרף שבבריאה משמש לפני הקב"ה, המלכות, ומקבל ממנה. והוא משפיע למלאך שביצירה, וממנו אל הכוכב שברקיע של עשיה, והוא מצמיח בכוחו זה את העשב שבעשיה. ואינם צומחים ואינם גדלים, חוץ מאשר במראה הכוכבים הנראים עליהם פב"פ, כי הצמיחה באה רק מבחינת המראה שנראה עליהם, מהארת החכמה, הנקראת מראה וראייה.

.837 רוב מחנות הכוכבים והמזלות, יוצאים כולם בתחילת הלילה עד שלוש שעות חסר רבע. משם והלאה אינם יוצאים אלא רק כוכבים קטנים. ואלו הכוכבים, כולם אינם משמשים לבטלה ואינם נראים לבטלה.

ויש כוכבים המשמשים כל הלילה, כדי להצמיח ולגדל כל אלו הדברים שהתמנו עליהם. ויש כוכבים המשמשים עד חצות לילה, ומצמיחים ומגדלים מתחילת הלילה עד השעה ההיא כל אלו הדברים שהתמנו עליהם.

ויש כוכבים המשמשים זמן מועט מלילה, שאחרי שהם נראים עם אותו עשב או אותו דשא, נשלם מיד שימושו, ואינו צריך יותר לשמש בלילה ההוא, שהרי הם אינם עומדים לבטלה. וכיוון שגמרו שימושם אינם נראים יותר בעוה"ז, ונכנסים למקומם.

12 שעות הלילה מתחלקות בב' אופנים:

א. לג' אשמורות כנגד ג' קווים, שבכל אשמורת ד' שעות, כנגד חו"ג תו"מ. והן י"ב.

ב. לד' אשמורות, כנגד חו"ג תו"מ, שבכל אשמורת ג' שעות כנגד ג' קווים, והן 12 שעות. ובכל קו, בכל שעה, כלולות ד' אשמורות חו"ג תו"מ, שהם ד' רבעים שבכל שעה. ונמצא י"ב רבעי שעה בכל אשמורת מד' האשמורות. כלומר, ג' קווים שבכל קו יש חו"ג תו"מ.

אנו מבחינים ג' קווים לפי עצמם, שהם ב' קווים עליונים בג"ר וקו האמצעי בו"ק. שבג' קווי חב"ד יהיו חו"ב ג"ר, ודעת ו"ק. ובג' קווי חג"ת יהיו חו"ג ג"ר, ות"ת ו"ק. ובג' קווי נה"י יהיו נו"ה ג"ר ויסוד ו"ק. כי כך יצאו ג' קווים בשורשם בבינה, שב' קווים ימין ושמאל, חולם שורוק, הם בינה עצמה, ג"ר, אבל קו אמצעי מז"א שעלה לבינה, ו"ק.

ולפיכך כאן בג' שעות שבתחילת הלילה, אשמורת א', חסד, שבו ג' קווים, שהם ג' שעות, וכל שעה כלולה מד' רבעים חו"ג תו"מ, נבחן, שהשעה השלישית מאשמורת א', שהיא קו האמצעי, חסרה מלכות.

כי כך נבחן בכל מדרגה, שהמלכות של אותה מדרגה, מנעולא, גנוזה בג"ר באותה מדרגה, בב' קווים העליונים. והו"ק של אותה מדרגה, קו האמצעי, חסרה המלכות, כי מסיימת במפתחא, עטרת יסוד, וחסרה מלכות.

רוב מחנות הכוכבים והמזלות, יוצאים כולם בתחילת הלילה עד שלוש שעות חסר רבע, שהם אשמורת א', מד' אשמורות חו"ב תו"מ, שהוא חסד, ובו ג' שעות חסר רבע, י"א רבעים, ורבע הרביעי מקו האמצעי חסר. ומתוך שהם מחסד, הם כוכבים גדולים.

משם והלאה אינם יוצאים אלא רק כוכבים קטנים. כל אותם השייכים לג' אשמורות אחרות, גבורה ות"ת ומלכות, הם קטנים ביחס הראשונים שהם מבחינת חסד, אשמורת א'.

ויש כוכבים המשמשים כל הלילה, שנמשכים מכל ד' האשמורות והם גדולים כראשונים מאשמורת א', אלא שהם מועטים, ורובם הם נמשכים מאשמורת א' לבד. ומשמשים כל הלילה, כי יש בהם כל ד' האשמורות חו"ב תו"מ.

ויש כוכבים המשמשים עד חצות לילה, כי יש בהם רק ב' האשמורות הראשונות, חו"ג, וחסרים ב' האשמורות האחרות, ת"ת ומלכות, שמחצות והלאה. וגם אלו גדולים אלא מועטים.

ונודע שאע"פ שג"ר דחכמה אינם מאירים בעולמות, אלא רק ו"ק דחכמה, מ"מ תחילה יוצאות גם ג"ר דחכמה, כי אי אפשר שייצאו ו"ק דחכמה בחיסרון של ג"ר. אלא אחר שהג"ר הספיקו להוציא את הו"ק דחכמה, תכף נעלמים. ע"כ נאמר, שיש כוכבים המשמשים זמן מועט מלילה, שאחרי שהם נראים עם אותו עשב או אותו דשא, נשלם מיד שימושו. כי כיוון שהספיקו לגלות מהם הו"ק דחכמה, כבר השלימו שימושם, ומיד נעלמים.

.838 בספר של חכמה העליונה של בני קדם, אומרים על כל אלו כוכבי השרביט, ששולחים אחריהם שרביט ברקיע, כלומר שזנב ארוך של אור דבוק ויוצא מאותם הכוכבים. אומרים, שיש מאלו כוכבי השרביט עשבים בארץ הנקראים סם חיים. ואבנים יקרות יש בארץ. וזהב שחוט הגדל בתוך הרים הרמים במעט מים, שהם חסדים מקו האמצעי, המכסים עליו ואינם מכסים, המכסים אותם מבחינת ג"ר דג"ר, ואינם מכסים מו"ק דג"ר, אלא שנמשכים עליו. וכוכבי השרביט שולטים על כל אלו, ואלו גדלים על ידיהם.

.839 וכל התיקון והגידול שלהם אינו אלא במראה ובנוגה של השרביט ההוא שהכוכב משלח ברקיע, ואז מיתקנים כל אלו הדברים.

.840 מיני מחלות יש בבני אדם. ונראה שהם מחלת המרה, שפניהם משתנים לירוק, שהרפואה שלהם אינה תלויה, אלא במראֶה אחד של ברזל קליל הנוצץ לעיניים, כלומר מראה העשוי מברזל מלוטש. ויש לבעל המחלה להסתכל בו, ואינו מתרפא עד שמעביר המראה לצד זה ולצד זה, והמראה יושיט ניצוץ ברק כעין שרביט על הפנים שלו. ובהגשה ההיא של הברק הנוצץ לעיניים, באה לו הרפואה.

אף כך, כל אלו שכוכבים אלו שולטים עליהם, אין להם תיקון וגידול במה שנראים, אלא רק בהתפשטות ההיא של השרביט, ובזה הם מיתקנים במראֶה, בגוון, בכוח, כמו שראוי להיות.

כוכב השרביט הוא הכוכבים הנמשכים ממנעולא של המלכות דצ"א, ונקראים ג"כ כוכב השביט, ואין השגה במנעולא. ועכ"ז הם נושאים בתוכם התיקון של מנעולא, שהוא ריבוי האורות הנמשכים ע"י כוח המנעולא שבהם, שזה הזנב הארוך של אור הנוצץ מהם.

ואלו העשבים הנקראים סם חיים, ואבנים טובות וזהב שחוט, גם בהם מעורב כוח המנעולא, וע"כ אין תיקונם אלא ע"י כוכבי שרביט.

והם אינם מתוקנים במראה מן הכוכבים, שהוא חכמה, הנקראת מראה, משום שיש בהם כוח המנעולא, שאינה מקבלת מראה, ואינה מתוקנת ממנו, אלא רק בהתפשטות ההיא של השרביט, בריבוי האורות הנמשכים בכוכב השרביט עליהם.

ובזה הם מיתקנים במראה, בגוון, בכוח. כי מצד שהמנעולא נעשה לגורם לריבוי האורות הללו בעליונים, מיתקנת גם היא באותם האורות, הנקראים מראה וגוון וכוח, וכוכב השרביט משפיע על העשבים והאבנים היקרות למטה.

.841 בחכמה של אבנים טובות, אם היה חסר מהם הנוגה של התנוצצות והתלהטות של כוכבים ידועים, לא היו גדלים ולא היו מתוקנים לעולם, משום שיש בהם כוח המנעולא. והכול תיקן הקב"ה לתיקון העולם, כמ"ש, להאיר על הארץ, שבכל מה שצריך בעוה"ז לתקן אותו, הם מאירים ומתקנים.

.842 כתוב, ועשית קרסי נחושת חמישים. וכתוב, ועשית חמישים קרסי זהב. מי שלא ראה אלו הקרסים במשכן, לא ראה אור הכוכבים שברקיע, משום שבמראה ובאופן של הכוכבים, היו דומים קרסי המשכן לכל מי שהסתכל בהם.

.843 כוכבים יש ברקיע, שהם יוצאים מרקיע, שכל הכוכבים אחוזים שם, שהוא הרקיע השני, שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות קבועים. והרקיע הזה הוא הרקיע השלישי היוצא ממנו. ברקיע ההוא יש מאה חלונות חפורים, מהם לצד מזרח, ומהם לצד דרום. ובכל חלון כוכב אחד.

.844 וכשהשמש הולך באלו חלונות וחפירות שברקיע ונוצץ בהתנוצצות, יוצאים אלו הכוכבים להתנוצץ מהתנוצצות ההיא של השמש, ונצבעים, מהם אדום כעין הנחושת, ומהם ירוק כעין הזהב. וע"כ אלו אדומים ואלו ירוקים. חמישים כוכבים הם באלו חמישים חלונות, וחמישים הם באלו החלונות האחרים. שבצד מזרח הם ירוקים, ולצד דרום הם אדומים, בהם נאחז סיום המשכן.

אלו הכוכבים והחלונות הם הקרסים והלולאות שבמשכן. כי החלון יש בו חלל כמו הלולאות. והכוכבים, שהם הקרסים, נעוצים בהם. ונבחן שתי לולאות כנגד כל חלון. והם מאה קרסים, חמישים קרסי זהב שבעשר יריעות שֵׁשׁ, וחמישים קרסי נחושת שבעַשְׁתי עשרה (11) יריעות עיזים, שהם מאה הכוכבים. מהם אדום כעין הנחושת, שהם חמישים קרסי נחושת. ומהם ירוק כעין הזהב, שהם חמישים קרסי זהב.

בצד מזרח הם ירוקים כזהב. והמזרח כולל בתוכו גם המערב, כי יש שתי מחברות בנות חמישה יריעות, המחברת האחת לצד מזרח והמחברת השנייה לצד מערב. ומשום שמזרח הוא השולט, מזכיר רק הצד המזרחי.

ולצד דרום הם אדומים, שהם קרסי נחושת, וכולל עימו גם צד צפון, כי גם כאן יש שתי מחברות, אחת בת חמש יריעות, ואחת בת שש יריעות. וע"כ המחברת האחת היא לצד דרום והשנייה לצד צפון. ומשום שהדרום הוא השולט, ע"כ מזכיר רק צד דרום.

עשר יריעות שש בקרסי זהב, שהם עיקר המשכן, במזרח ובמערב של הרקיע, ועשתי עשרה יריעות עיזים בקרסי נחושת, שהם רק לאוהל על המשכן, לשמירה, הם בדרום צפון של הרקיע. כי מדובר ברקיע השלישי, ת"ת, שבו גנוז המנעולא, להיותו קו האמצעי. ונודע שבכל מדרגה יש ג' קווים, וכשמחלקים המדרגה לג"ר וו"ק, נבחן שהמנעולא גנוזה בג"ר, ובו"ק משמשת המפתחא. וע"כ יש הארת החכמה רק בו"ק ולא בג"ר. גם נודע שב' הקווים ימין ושמאל נבחנים לג"ר כלפי קו האמצעי, שהוא ו"ק אליהם.

ולפיכך בדרום ובצפון של הרקיע השלישי, קו אמצעי, גנוז בהם המנעולא מתחתיהם, ואין הארת חכמה יכולה להאיר בהם. ומשום זה, עשתי עשרה יריעות עיזים, שעיזים מורה על דין העז שבהם ממלכות דצ"א, המנעולא, וע"כ נתקנו רק לשמירה על המשכן. וע"כ הם בחינת קרסי נחושת, שהם אדומים כנחושת, הרומזת על דין. ואע"פ שאין הדינים פוגמים מלמטה למעלה, עכ"ז נחשבים לדין, משום שאין בהם הארת החכמה.

אבל מזרח מערב של הרקיע השלישי, שהוא קו אמצעי שבת"ת ובו"ק שבו, אין שם מנעולא אלא מפתחא. וע"כ הם ראויים לקבל הארת החכמה, שהוא זהב, והם ירוקים מצד קו האמצעי, מזרח, שצבעו ירוק כנודע. וע"כ הם קרסי זהב.

ונאחז סיום המשכן בכוכבים האדומים, שהם קרסי נחושת, עשתי עשרה יריעות עיזים, שסיום המשכן, המלכות דצ"א, מנעולא, נאחז וגנוז בהם.

.845 בכל אלו הכוכבים היוצאים מהרקיע ההוא, מתערבים בהם כוכבי לילה, ונוצצים ולוהטים ושולטים בעוה"ז. מהם שולטים על נחושת, ומהם על זהב ירקרק, ומיתקנים וגדלים על כוחם.

.846 אלו הכוכבים שולטים בכ"ה (25) וחצי נקודות של הלילה, שהם רגעי השעה. והם מגדלים נחושת, והם אדומים ולוהטים ונוצצים. וכשהם מושיטים ג"פ התנוצצות לצד מזרח, או ה"פ או שבע פעמים, מלכי העמים יבואו על הצד ההוא, וכל העושר והזהב יסתלקו מהצד ההוא.

ואם ההתנוצצות היא פעם אחת, פעמיים, ד"פ, שש פעמים, בזה אחר זה, אימה ופחד ייפלו ויִישְׁרו על הצד ההוא. ואם ההתנוצצות דופק ושוקט, דופק ההתנוצצות ושוקט, תתעוררנה מלחמות ולא יעשו. כי בזמן ההוא יש התעוררות לפני הקב"ה בממוני העולם השולטים על שאר העמים. וכן כעין זה בצד האחר, מערב.

אלו שבצד דרום כוללים ג"כ אלו שבצד צפון, להיותם ב' מחברות, אחת בת חמש יריעות לדרום, ואחת בת שש יריעות לצפון. וכשאנו מחלקים ביניהם חמישים הקרסים, נמצאים כ"ה קרסים לצד דרום וכ"ה קרסים לצד צפון, אמנם גנוזה בהם נקודת המנעולא, שהיא מלכות דמדה"ד הגנוזה בין שניהם, וע"כ נבחן שהנקודה נחלקה לב' חצאים, חציה לדרום, ויש בדרום כ"ה וחצי נקודה, וחציה לצפון, ויש גם בצפון כ"ה וחצי נקודה.

אם תחולק שליטת ק' (100) הכוכבים ל-12 שעות הלילה, יהיו נ' (50) בדרום ובצפון עד חצות, להיותם ב' קווים ימין ושמאל הלילה, ונ' במזרח ובמערב, שהם קו אמצעי, מאירים מחצות והלאה. ואלו חמישים הכוכבים בדרום ובצפון, מתחלקים בשליטתם לב' חלקים, שבכל אחד כ"ה וחצי נקודות. הם מאירים ברגעים של השעה, באופנים שונים בזה אחר זה. והם מגדלים נחושת, והם אדומים מכוח הדין.

כשהכוכבים בדרום, השולטים בכ"ה וחצי נקודות, עם הארת המנעולא, מושיטים ג"פ התנוצצות, מג"ס חג"ת שבהם, אשר בת"ת שבהם הוא מקום המנעולא להיותם בחינת ג"ר של הרקיע. וההתנוצצות הזו מגיעה לצד המזרח, קו האמצעי, הו"ק של הרקיע, ששם מקום הארת החכמה, שהיא העושר והזהב. אז כל העושר והזהב יסתלקו מהצד ההוא. כי בכל מקום שמגיעה התנוצצות המנעולא תכף מסתלקים משם כל האורות.

ונאמר, שהם מושיטים ג"פ התנוצצות לצד מזרח, או ה"פ או שבע פעמים. שחמש הוא הוד, ששם משכן כל הדינים. שבע, מלכות, ששם מקום הדינים בעצם.

ואם ההתנוצצות היא פעם אחת, פעמיים, ד"פ, שש פעמים, בזה אחר זה, אימה ופחד ייפלו ויישרו על הצד ההוא. התנוצצות אחת היא חסד. שתיים גבורה. ארבע נצח. שש יסוד. וכיוון שחסר שם ת"ת והוד ומלכות, שהם מקומות הדין, ע"כ אימה ופחד ייפלו ויישרו על צד ההוא. שאע"פ שמקומות הדין לא התנוצצו, עכ"ז יש בהם התכללות מהדינים. וע"כ ייפלו עליהם אימה ופחד. אבל האורות לא יסתלקו.

ואם ההתנוצצות דופק ושוקט, דופק ההתנוצצות ושוקט, זה מורה שהדין דמנעולא אינו נקלט שם, כי ע"כ מתנוצץ ודועך, וזה אינו מפיל אפילו פחד ואימה, אלא זה מורה, שהדין עתיד להיקלט בהם ויהיו מלחמות, אבל עתה עוד לא נעשו. כי מורה, שיש רק התעוררות לעשות הדין בממונים של העמים, אבל לא עתה. וכן בס"א, בצד מערב, אם התנוצצות כ"ה וחצי נקודות תגיע לשם, יהיה שם ג"כ כמו בצד מזרח.

ומשמיענו בזה, שאע"פ שהמנעולא גנוז בדרום ובצפון, מ"מ אינו פוגם שם להיותו שם למטה מהן. ואין הדין פוגם מלמטה למעלה, ועיקר הפגם הוא משם ולמטה, למזרח ולמערב, כל עוד שאינו גנוז כהלכה.

.847 כתוב בדניאל, יהי שם האלוה מבורך מן העולם ועד העולם. והכול הוא ברשותו, והוציא את עמו הקדוש מכוח ומרשות הכוכבים והמזלות, משום שהם אלוהים אחרים. ולא באלה חֵלק יעקב, כי אם ביוצר הכול הוא חלקו.

העמים עכו"ם מקריבים קורבנות אל הכוכבים, להסיר הדינים מהם, כמו שאין מושל עליהם ויכולים להשפיע ככל אשר יחפצו. אבל ישראל אין מאמינים בכוחות הכוכבים, ואינם פונים אליהם, אלא ליוצר הכול, שהוא מסדר המערכות ומפעיל אותם כחפצו.

.848 יש רקיע למעלה על כל אלו הרקיעים, הרקיע דבינה, למעלה משבעה רקיעים, חג"ת נהי"מ, שעליו כתוב, מבטן מי יָצא הקרח, והוא נסתר וגנוז. וחותָם טבעת המשכן שולט על הרקיע הזה. משכן העליון, בינה. וחותם טבעת, מלכות דמדה"ד, הגנוז ברקיע הזה, שהיא גורמת לו להיות נסתר וגנוז ולא ידוע.

והרקיע הזה נקרא חדר המשכן, החדר של משכן העליון. וברקיע הזה יש כל אלו מאה החלונות, שמצד זה ומצד זה, שממנו הם נמשכים לרקיע השלישי שלמטה. והוא אוחז כל אלו הסדרים של משכן התחתון, המלכות. שישה חלונות גדולים מכולם, חג"ת נה"י, ואחד סתום, כנגד חותם הטבעת, שהוא המלכות דמנעולא, השולטת עליהם, המעלימה ומכסה אותם מהשגת התחתונים.

.849 חלון אחד, משבעה חלונות הגדולים, נקרא חלון זוהר, חסד, ובו יוצא כוכב אחד הנקרא לחכמים יד. וזהו כוח ההיתוך המתיך למטה, להוציא הדינים שבו, בשליטת יהודה, ולא שיש לו חלק בו, כי אין לשבטי ישראל חלק ונחלה בכוכבים, לעבוד אליהם. אלא ששבט יהודה שולטים על הדינים האלו ולא הם עליו.

.850 וכשהיטו בני יהודה דרכם מאחר הקב"ה, והלכו לדעת אחר החלון הזה והכוכב הזה, ואמרו שהוא היד המנצח לשאר העמים, שכתוב בו, ידךָ בעורף אויביך, והלכו אחריו ועבדו לו בשימוש ובעבודה, כמ"ש, ויעש יהודה הרע בעיני ה'.

.851 הכוכב הזה כשיוצא הוא פושט יד אחת, חסד, יד ימין, בחמש אצבעות חג"ת נ"ה שבו, ומאיר ומתנוצץ באותו החלון. בעלי הקסמים והכישוף יראים ממקום זה, משום שבשעה שזה שולט, כל הקסמים והמכשפים מתבלבלים, והכישוף אינו מצליח בידיהם.

כי יד ימין שהיא חסד, קו ימין הנמשך מנקודת החולם, שבה הייתה עליית המלכות לבינה. וע"כ דין המלכות הזו שעלתה שם מבלבל המכשפים, שהם נמשכים מקו שמאל, וכל מעשיהם מהארת קו שמאל.

.852 כיוון שהרקיע הזה הוא נסתר בבינה, איך יודעים אותו המכשפים עד שיתבלבלו ממנו? אלא שיש להם סימן בחיצוניות הקדושה, שמשם יודעים שהכוכב הזה שולט, והם יראים תמיד ממנו, והקסמים והכשפים אינם מצליחים בידיהם. וע"כ יש זמנים שאנשים מצליחים בו, ויש זמנים שאינם מצליחים בו.

ומשום זה מתמעטים בעלי הקסמים והכישוף מהעולם, מפני שאינם יודעים השורש, כשרואים שהכישוף אינו מצליח בידיהם. וע"כ המכשפים הראשונים היו יודעים השורש, שמסתכלים בסימן ההוא שבחיצוניות הקדושה שהיו יודעים.

.853 חלון שני, גבורה, נקרא חלון הציפורן, משום שהוא כעין הציפורן. קו השמאל המכונה ציפורן. ובו יוצא כוכב אחד, הנקרא לחכמים צפעון. מפני שהוא שולט בשליטת דין חזק, בראש ובזנב שלו, וכמו צפעון אורב להרג. דינים הקשים של קו שמאל דבינה הנמשכים למטה, כל עוד שאינו מתייחד עם קו הימין, נקודת השורוק.

.854 מחלון ההוא יוצאים למטה שש מאות אלף ריבוא (6,000,000,000) רוחות השולטים על ציפורני בני אדם, בשעה שהם נזרקים בגלוי, בזה עושים כשפים וקסמים כל אלו היודעים בהם. בעת ההיא שהכוכב הזה שולט, כל אלו הזורקים ציפורניהם או עושים כשפים בהם, גורמים מוות לכל העולם. והכשפים שהם עושים מצליחים בידיהם.

.855 חלון שלישי, ת"ת, חלון החושן. ובו יוצא כוכב אחד ונקרא נוגה הנר. התנוצצות הנוצצת והעומדת על כל רוח, ומנוחה והצלה בו, להיותו קו אמצעי המייחד ימין ושמאל יחדיו, ומסיר בזה כל הדינים שבהם. אין בו קטרוג כלל, כשהוא שולט. כל נחת וכל אור שולט בעולם, ושלווה ושובע וכל טוב שולט בעולם.

.856 חלון רביעי, יסוד, חלון הנקרא גביע, משום שבו מתקבל והוא משפיע היין, הארת השמאל הממותק בימין, אל המלכות, ובו יוצא כוכב אחד שנקרא לחכמים, אשכול הכופר. משום שכך יוצא ומאיר כמו אשכול, נוצץ ניצוצות כענבים באשכול הכופר. בזה, התעוררות הרחמים מתעוררת בעולם. מרחיק הדינים ומקרב הרחמים, ותולדות רבות מתרבות בעולם. ובני העולם אינם מקפידים בשעה שנצרכים זה לזה. שלום ושמחה מתעורר בעולם.

.857 חלון חמישי, נצח, הנקרא באר, ע"ש הכוכב היוצא בו, שנכנס ויוצא ושואב השפע כמו דלי מהבאר, ואינו שוקט לעולם. בכוכב הזה, לא יכלו חכמי הלב לעמוד עליו בדרך האמת, משום שאינו עומד במעמד ואינו שוקט לעולם. וע"כ נדחקו חכמי הלב לעיין במקום הזה ולדון דין.

כי נה"י הם ג' קווים, ימין שמאל ואמצע, שמבחינת מחזה ולמטה, ונמצא נצח שהוא קו ימין כמו החסד, ונמשכים מנקודת החולם, כמו בחלון החסד. וע"כ יש בו כוח הדין של המלכות המעלימה ההשגה ממנו. אמנם מחמת זה הוא דבוק באור החסדים, שהולך ושואב כדלי מן הבאר ואינו נפסק ממנו לעולם.

.858 חלון שישי, הוד, הנקרא נוגה, ויוצא בו כוכב אחד הנקרא גזרון. משום שבשעה שזה שולט, עומד העולם בדין, בכמה גזרות ובכמה עונשים, כי הוא קו השמאל שמחזה ולמטה, כמו הגבורה, ונמשכים מנקודת השורוק, שהדינים החזקים נמשכים ממנו, כמו בחלון הגבורה. ובכל יום מתחדשות גזרות על העולם, ועד שלא נגמרו דינים אלו, מתחדשים דינים אחרים. והכוכב הזה אינו שולט כל כך בעולם.

.859 אבל סמוך לימות המשיח, ישלוט החלון עם הכוכב הזה על העולם, וע"כ ישלטו חיות רעות על העולם, ויתחדשו מיני רע זה אחר זה, וישראל יהיו בצרה. וכשיהיו נדחקים בחשכת הגלות, אז יאיר להם הקב"ה את אור היום, הגאולה, ויקבלו קדושי עליונים את המלכות. ותתבטל המלכות מיד העמים עובדי כוכבים וישלטו עליהם ישראל. ויתקיים הכתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה.

.860 ואז חלון שביעי, המלכות הנעלמת, המנעולא, ייפתח בכל העולם, שיתבטלו ממנה הדינים דמסך דצ"א. והכוכב שלו הוא כוכב של יעקב, וזהו שאמר בלעם, דָרך כוכב מיעקב. והכוכב הזה יהיה מאיר ארבעים יום. וכשיתגלה מלך המשיח, ויתקבצו אל מלך המשיח כל עמי העולם, אז יתקיים הכתוב, שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרוֹשוּ והייתה מנוחתו כבוד.

ג' אשמורות הלילה

[ג' משמורות הלילה]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רפב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רפב.

.861 איֵה אלוה עושָׂיי, נותן זמירות בלילה. כתוב, עושיי, עם ש' קמוצה, לשון רבים. עושִׂי, עם ש' חרוקה היה צריך לכתוב, שהוא לשון יחיד. מי הם עושיי, שהוא לשון רבים? השם אלוה הוא שם כולל, המראה על הוא ובית דינו, ז"א ומלכות. זהו שם שלם הכולל זכר ונוקבא, אותיות אל וה. ומשום זה כתוב עושיי, עם ש' קמוצה, לשון רבים, משום שהוא כולל ב' מדרגות.

.862 נותן זמירות בלילה. בלילה, משום שהמלכות, הנקראת לילה, משבחת תמיד למלך שהשלום שלו, ז"א. כמו נר, שתמיד אינו שוקט, אלא מתנענע לכאן ולכאן, כן המלכות משבחת תמיד, כדי לקבל אור השמחה העליונה דז"א מרוב השמחה שלו, המתעוררת ע"י התשבחות שמשבחת. וע"כ כתוב, הנותן זמירות בלילה.

.863 כל אלו הכוכבים המאירים ברקיע, כולם מודים ומשבחים להקב"ה, בכל אותו הזמן שנראים ברקיע, משום שהמלאכים העליונים, הממונים על הכוכבים, כולם מודים ומשבחים בכל האשמורות, בשלושת החלקים שהלילה מתחלק בהם.

.864 בלילה מתחלקים כמה צדדים. בתחילת הלילה, כשהעריב הלילה ונעשה חושך, כל אלו הרוחות הרעות והמינים הרעים, כולם מתפזרים ומשוטטים בכל העולם. ונפרד צד האחר, ותובע דרכי המלך מכל אלו צדדים הקדושים.

היום, שליטת ז"א, קו ימין ואור החסדים. ואז הס"א, שמבחינת דינים דנוקבא בנוקבא דתהום גדול, ויונקת חיותה מהקדושה. הלילה, שליטת המלכות, קו שמאל והארת החכמה. ואז נפרדת הס"א, שמדינים דנוקבא מן הקדושה, כי ע"י הארת החכמה מתבטלים דינים דנוקבא, שהס"א הייתה דבוקה בחיסרון הזה של הקדושה, ויונקת ממנו.

כשיוצא קו השמאל בשליטת הנוקבא, ואורו נחשך, שמחמת חיסרון של חסדים גם החכמה אינה יכולה להאיר ונעשה חושך, אז כל אלו הרוחות הרעות והמינים הרעים, כולם מתפזרים ומשוטטים בכל העולם, שיוצאים מנוקבא דתהום גדול, מחמת שכבר נתקנו הדינים דנוקבא מכוח שליטת השמאל, הארת החכמה השולטת בחושך, ואין להם שם עוד ממה לינוק.

וע"כ יוצאים משם, ומתפזרים בכל העולם. ונפרד צד האחר, שנפרדה מהקדושה, ואינה יונקת עוד. ותובעת דרכי המלך מכל אלו צדדים הקדושים, שימשיכו מהארת השמאל השולטת, שהשליטה נקראת דרכי המלך, מכל הצדדים הקדושים, מכל המלאכים.

.865 כיוון שס"א התעורר, כל בני העולם טועמים טעם המוות, שנופלת עליהם שינה, שהיא אחד משישים של מיתה, והס"א שולטת עליהם. אז, כיוון שהטומאה נפרדה מלמעלה וירדה ושולטת למטה, אז נבדלו ג' מחנות מלאכים לשבח את הקב"ה בג' צדדים שבלילה.

.866 בעוד שהם משבחים להקב"ה, הולכת הס"א ומשוטטת למטה בכל צדדי העולם. וכל עוד שהס"א אינו עובר משם, אין המלאכים יכולים להתייחד בריבונם.

.867 הוא סוד לחכמים. מלאכים עליונים וכן ישראל למטה, כולם דוחקים את הס"א ההוא. מלאכים העליונים, כשרוצים להתייחד בריבונם, אינם יכולים, עד שדוחים הס"א לחוץ. מה עושים? יורדים שישים ריבוא (600,000) מלאכים קדושים ומפילים שינה על כל בני העולם.

כיוון שהס"א ירדה, שדחו אותה לחוץ, ונותנים לה כל עוה"ז בשינה ההיא, אז הס"א שולטת על בני האדם, ומקבלים טומאה ממנה. חוץ מאשר בארץ ישראל לבדה, שאין הס"א שולטת שם. כיוון שהס"א נפרדה מהם, באים המלאכים לפני ריבונם, ומשבחים ומודים לפניו.

בתחילת הלילה כשקו שמאל מתחיל לשלוט, נפרדת הס"א מדינים דנוקבא שבקדושה, ונאחזת במלאכים, שימשיכו להם הארת השמאל. ויש לס"א כוח לתבוע זה מהמלאכים, להיותו דרכי המלך, כי ה' נתן כוח השליטה אל השמאל. והנה מחמת אחיזה זו, אין המלאכים יכולים לומר שירה ולהתדבק בריבונם, כי אין שירת המלאכים אלא מבחינת קו השמאל, הנכלל בימין בג' קווים.

וכל עוד שהס"א אינה עוברת משם, אין המלאכים יכולים להתייחד בריבונם. כי מחמת אחיזת הס"א בהם, שהיא טוענת ששליטת השמאל היא דרכי המלך, אין המלאכים יכולים להיפרד משליטת השמאל, ולהתדבק בג' קווים, ולומר שירה, ולהתייחד בריבונם.

מה עושים? יורדים שישים ריבוא מלאכים קדושים ומפילים שינה על כל בני העולם, שממשיכים הדינים דג"ר דחכמה, שלהיותה חסרה מחסדים, מביאים את בני העולם להסתלקות כל המוחין, שזהו הנקרא שינה. אז שולטת הס"א על הישנים, והיא מתדבקת שוב בדינים דנוקבא הנקראים מוות, הנגלים עם השינה. וכיוון שהס"א נפרדה מהם, המלאכים מתדבקים בג' קווים, שבהם החכמה והחסדים כלולים יחדיו. ואז אומרים שירה בג' אשמורות הלילה, שהם ג' קווים.

.868 כעין זה, ישראל למטה, אינם יכולים להתייחד בריבונם, עד שדוחים הס"א מהם, ונותנים לה חלק, במה שתתעסק, שהוא השעיר לעזאזל. ואח"כ הם מתקרבים אל ריבונם, ולא נמצא מקטרג למעלה ולמטה.

.869 וזהו ייתכן למטה, בבני אדם, אבל למעלה במלאכים, איזה קטרוג שייך שם, שבגלל זה יהיו מחויבים לדחות הס"א למטה? אלא למעלה, הוא משום שהס"א היא רוח טמא, והם, המלאכים, הם רוחות קדושים. וע"כ, עד שמשלחים הס"א מביניהם, אינם יכולים להתקרב אל אדונם, כי קדושה בתוך טומאה אינה מתערבת לעולם.

וכן כעין זה ישראל למטה, אינם מתערבים באוה"ע עכו"ם. וב' הצדדים: העליונים, המלאכים, ותחתונים, ישראל, כשרוצים להתקרב אל המלך, דוחים את הס"א לחוץ.

.870 וע"כ, כשבא הלילה, וכשמלאכים הקדושים העליונים מסתדרים שורות שורות להתקרב אל אדונם, הם דוחים תחילה את הס"א לחוץ, ואח"כ הם באים אל הקודש.

.871 זה דומה למלך, שהיו לו אבנים יקרות בתיבה אחת נעולה במבצרו. ומלך ההוא היה חכם. וכדי שלא יתקרב כל מי שרוצה אל התיבה ההיא של אבנים טובות ומרגליות אשר שם, לקח בחכמתו נחש אחד חזק, וכרך אותו מסביב לתיבה ההיא. כל מי שרצה לשלוח יד אל התיבה, היה הנחש מדלג עליו והורג אותו.

.872 אוהב אחד היה אל המלך, אמר לו המלך, בכל עת שתרצה להיכנס ולהשתמש בתיבה, תעשה כך וכך אל הנחש ההוא, ותפתח התיבה ותשמש באוצרות שלי.

כך הקב"ה, כרך נחש סביב הקדושה, הס"א, המתקרבת אל המלאכים בעת שליטת הארת השמאל בתחילת הלילה. ובאים מלאכים עליונים להיכנס אל הקדושה. הרי הנחש שם, ויראים להיטמא בו. וע"כ הם מפילים שינה על בני האדם, שאז יורדת הס"א למטה ונפרדת מהם, והמלאכים יכולים לבוא אל הקודש ולומר שירה.

.873 כתוב, עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. עושה מלאכיו רוחות, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ. משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים. נמצא שהס"א הוא רוח הטומאה, ואלו המלאכים האומרים שירה בלילה, שהם מלאכי חוץ, הם רוח. ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה. רוח הטומאה ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה.

ומשום זה אלו, הנקראים רוח, שהם מלאכים החיצוניים, אינם יכולים להיכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא. והם דוחים אותה למטה. ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, האש ההוא דוחה את הטומאה ההיא שלא תיכנס לבפנים. ומשום זה הכול דוחים את הטומאה לבחוץ, שלא תתערב עימהם. וע"כ מלאכים עליונים משבחים להקב"ה, רק אחר שדחו את הטומאה לבחוץ.

.874 ג' אשמורות הן בלילה. כנגדן ג' מחנות מלאכים, המתחלקים לשבח אל הקב"ה. וע"כ האדון של כולם הוא נרו של דוד, המלכות, שאינו שוקט לעולם. אלא תמיד היא מודה ומשבחת למלך העליון, ז"א. וע"כ כתוב, נותן זמירות בלילה.

.875 איה אלוה עושָׂיי, כתוב בש' קמוצה, שהוא לשון רבים. משום שאדם נכלל ונעשה מלמעלה ומלמטה. כמו שהגוף בא מב' צדדים מזכר ומנוקבא, כך הרוח, הרוח של אדם כלול מזכר ומנוקבא, מז"א וממלכות. ועל עניין זה נתקן האדם בחקיקותיו בגוף וברוח.

ומשום שהוא כלול בעניין הזה ובמעשה הזה, מזכר ומנוקבא, ע"כ כתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהוא לשון רבים, הסובב על ז"א ומלכות. וע"כ כתוב ג"כ, איה אלוה עושיי, עם ש' קמוצה, שהוא לשון רבים. כלומר, ב' המדרגות ז"א ומלכות, שפעלו באדם.

.876 איך יכול להיות, שבתחילת הלילה כל אלו המינים והרוחות הרעים מתעוררים בעולם? הלוא מצד צפון, השמאל, יוצאים כל אלו המינים הרעים? וכשמתעורר רוח צפון בחצות לילה, הרי אז כל אלו הרוחות הרעים והצדדים הרעים מתאספים מהעולם ונכנסים לתוך הנקב דתהום הגדול.

וא"כ בצד דרום שהוא ימין וחסד, למה משוטטים אלו המינים הרעים בתחילת הלילה כשרוח דרום שולט? שהיה צריך להיות להיפך, שבתחילת הלילה, שאז שולט רוח דרום, יעברו הס"א מהעולם, ובחצות כששולט רוח צפון היו צריכים לחזור ולשלוט בעולם?

.877 אלא ודאי, לולא צד הדרום המעכב ודוחה את הס"א, היה הס"א מעכיר כל העולם, והעולם לא היה יכול לסבול. אבל כשהתעורר הס"א לשלוט בעולם, אינו מתעורר אלא בצד רוח מערב, המלכות, שהוא שולט בתחילת הלילה, והוא אוסף את כל העולם. וע"כ הקב"ה מקדים רפואה לעולם ע"י השינה. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, שהקב"ה בחר בהם מכל שאר עמי העולם.

כי כל הלילה מתחילתו עד סופו, הוא בשליטת רוח מערב, המלכות, וע"כ הוא חושך. אלא רוח המערב עצמו מתחלק לג' קווים, דרום צפון, שהם ימין ושמאל, עד חצות, ומזרח, שהוא קו אמצעי, מחצות והלאה, וע"כ אפילו צד דרום שבו, הוא חושך בלי חסדים, ושולט בו הס"א להיותו דרום שבמערב.

ועניין רוח צפון, המתעורר בחצות לילה, שאז מתעוררים החסדים שבקו אמצעי, שהארת החכמה שברוח צפון מתלבש בו ומתעורר להאיר, וזה נבחן שרוח צפון התעורר. משא"כ מקודם חצות, הרוח צפון חושך בלי שום אור.

.878 נכנסו רבי אלעזר ורבי אבא לבית. כשהתחלק הלילה, קמו לעסוק בתורה. אמר רבי אבא, עתה ודאי היא עת רצון להקב"ה. והרי הרבה פעמים ביארנו זה, שבשעה שהתחלק הלילה, נכנס הקב"ה עם הצדיקים לגן עדן ומשתעשע עימהם. אשרי מי שעוסק בתורה בעת ההיא.

.879 זה שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים, איך משתעשע? אלא בעת ההיא שהלילה נחלק, מתעורר הקב"ה באהבת השמאל לכנ"י, המלכות, כי אין אהבה אלא מצד שמאל. כלומר שמלביש החכמה שבשמאל בחסדים שבקו האמצעי, והחכמה נשלמת.

וכנ"י, אין לה מתנה להקריב אל המלך, או דבר חשוב ויפה, אלא אלו הרוחות של הצדיקים, שהקב"ה רואה אותם מתעטרים בכמה מע"ט ובכמה זכויות שעשו באותו יום. והם רצויים לפני הקב"ה יותר מכל הקורבנות ועולות, כי הקב"ה מריח בהם ריח ניחוח שעושים ישראל.

.880 אז האיר האור, שאור החכמה האיר אחר שהתלבש בחסדים דקו אמצעי. וכל האילנות שבגן העדן אומרים שירה. והצדיקים מתעטרים שם בעידונים של עוה"ב. שהם הארת החכמה, הנקראת עדן. כשהתעורר אדם משנתו בשעה ההיא לעסוק בתורה, לוקח חלקו עם הצדיקים שבגן עדן. שם אחד חקוק בל"ב (32) אותיות, ל"ב נתיבות החכמה, מתעטר בצדיקים שם. והוא בעניין הצדיקים.

ל"ב נתיבות החכמה הם כ"ב (22) אותיות דז"א וע"ס דבינה, שהן רומזות על מקור החכמה הנמשכת במלכות, שהוא מז"א שעלה למ"ן לב' קווים דבינה, והשלימם יחד. שאז שלושה יוצאים מאחד וע"י זה אחד זוכה בשלושה, שזהו ז"א. וז"א משפיע למלכות.

אודה ה' בכל לבב

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רפט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רפט.

.881 הללויה אודה ה' בכל לבב. הללויה, זה שבח העולה על כל אלו שירות ותשבחות שאמר דוד, בעשר מיני תשבחות שאמר, משום שכולל השם י"ה והשבח הללו ביחד. והוא כלל של השם הקדוש העליון הוי"ה, כי השם י"ה הוא כלל של השם הוי"ה.

.882 אודה ה' בכל לבב. בכל מקום שאמר דוד המלך עניין א"ב, שערך ראשי הפסוקים בסדר א"ב, הוא עניין אותיות חקוקות היוצאות בחקיקות של ל"ב שבילים, ל"ב נתיבות החכמה, ויש אותיות עליונות מעולם העליון, בינה, ויש אותיות אחרות, קטנות, ממלכות. וכאן הוא א"ב של עולם התחתון, המלכות.

.883 אודה ה' בכל לבב. ביצה"ט וביצה"ר, שהם שורים בו. כי על הכול יש להודות להקב"ה, ביצה"ט וביצה"ר. כי מצד היצה"ט בא טוב לאדם, ויש לברך להקב"ה ברכת הטוב והמטיב. ומצד יצה"ר באים קטרוגים על האדם. ויש להודות להקב"ה על כל מה שבא על האדם מצד זה ומצד זה.

.884 בסוד ישרים ועֵדה. בסוד ישרים, באלו שיודעים סוד הקב"ה. כי הם יודעים כל הסודות של הקב"ה, שהם סוד שלו בדרך כלל. על זה אומר, בסוד ישרים. ועֵדה, אלו הם ישראל, כשמתאספים בעשרה להודות להקב"ה.

וע"כ יש להודות להקב"ה על טוב ועל רע, ולפרסם לפני הכול. הרי הקב"ה יודע ולמה צריך לפרסם? אלא בזה שמפרסם מתכבד הקב"ה בעולם, וע"כ צריך לפרסם הנס. וע"כ כתוב בהקב"ה, והתגדלתי והתקדשתי.

כל הנשמה תהלל יה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצ

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצ.

.885 כל הנשמה תהלל יה. כל הנשמות באות מגוף הקדוש, המלכות, שהיא גוף לז"א, ושוֹרות בבני אדם. מאיזה מקום הוא, מאיזו בחינה? ממקום שנקרא יד, המלכות. מהי בחינת המקום הזה? כתוב, מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית. מחכמה, שמעיינותיה יוצאות לל"ב שבילים, השתכלל הכול, וכל מה שיש למעלה ולמטה, המלכות שבה לבדה מתגלה חכמה הזו, ולא בשום מדרגה אחרת. והיא נקראת רוח הקדוש, שכל הרוחות משתכללים בה.

.886 ביום שרבי שמעון היה מפרש הדבר הזה, היו עיניו נובעות מים, והיה אומר, כל האוצרות של מלך העליון נמסרו במפתח אחד, יסוד. ומתגלה ע"י בעל אוצר הצורות, יסוד, בעלה של המלכות, הנקראת אוצר הצורות, חקיקות העליונות. שהן הסתומות העליונות, שמתגלות ע"י יסוד, במלכות, שבה מקום הגילוי.

.887 מי יכול להיכלל ולהשיג מה שגנוז במעיין הזה, ביסוד, שהרי משה לא גילה זה בימיו, כשגילה סודות עמוקים לישראל, שער החמישים, ואע"פ שהכול היה מתגלה על ידו? אלא באותה שעה שרצה הקב"ה להעלותו לישיבה הקדושה העליונה, ולהסתירו מבני אדם, כמ"ש, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום. ביום פטירתו, באותו היום נשלמו ימיו להתקרב לשער הנ' (50), כמ"ש, הן קרבו ימיך, קרבו ממש, שקרבו לשער הנ'.

משה לא מת

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצא.

.888 אמר רבי שמעון, משה לא מת. הרי כתוב, וימָת שם משה, וכן בכל מקום קורא בצדיקים מיתה. מהו מיתה? מצידנו נקרא כן, אבל מצד העליונים, להיפך, שהתווסף לו חיים. מי שהוא בשלמות, שהאמונה הקדושה תלויה בו, אין מיתה תלויה בו ואינו מת. כמו שהיה ביעקב, שהיה בו אמונה שלמה, וע"כ לומדים שיעקב לא מת.

.889 כתוב, לא ייקָרא שִׁמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמֶךָ, ויקרא את שמו ישראל. ישראל שלמות הכול, שהיא היעדר המיתה. שכתוב, ואתה אל תירא עבדי יעקב, ואל תֵיחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שִׁבְיָים.

.890 מכאן משמע, שיעקב לא מת. שכתוב, כי איתך אני. אני מורה על מלכות, שנקראת אני. אשרי חלקו שאדונו אמר לו כן. לא כתוב, כי איתי אתה, שהיה משמע, שהיה דבוק בהקב"ה למעלה, אבל לא בהיותו במקומו למטה. אלא, כי איתך אני, שמורה, שאדונו בא להתחבר ולדור עימו.

.891 כתוב, ושב יעקב ושקַט ושאנן ואין מחריד. ושב יעקב, ששב להיקרא בשם אחר, שכתוב, לא ייקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל.

.892 ושב יעקב, ושב יעקב למקום שנלקח משם. ושקַט, בעוה"ז. ושאנן, בעוה"ב. ואין מחריד, ממלאך המוות. שמשמע שהכול היה בו. הרי שיעקב לא מת. ואת זרעך מארץ שִביים, כמו שזרעו בחיים, אף הוא בחיים. הרי שיעקב לא מת.

.893 והַבְּריח התיכון בתוך הקרשים. אשרֵך ארץ שמלכךְ בן חורים ושָׂרַייך בעֵת יאכלו. וכתוב, אי לך ארץ שמלכך נער ושׂרייך בבוקר יאכלו. אוי לעולם שאינם מביטים בעבודת אדונם, כי ריבונם משגיח בשבילם להטיב להם, שהניח לפניהם דברי תורה, ואינם מביטים.

מילה ופדיון ולהשיאו אישה

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצב.

.894 ג' דברים צריך האדם לעשות לבנו: מילה, פדיון, להשיאו אישה. והכול עשה הקב"ה לישראל. מילה, כמ"ש, ושוב מוֹל את בני ישראל שנית. וכתוב, ובן שמונת ימים יימול לכם כל זכר. פדיון, כמ"ש, ויִפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים. להשיאו אישה, כמ"ש, זכר ונקבה ברא אותם. וכתוב, ויברך אותם אלקים, ויאמר להם אלקים, פרו ורבו. ועוד, כי נשא אותם, כנשר הזה הנושא את בניו על כנפיו. כמ"ש, ואשא אתכם על כנפי נשרים.

.895 הכול הוא יפה, אבל התורה שנתן לפני ישראל ולימד אותם, זה חשוב יותר מהכול. אין שבח לאדם בעוה"ז ובעוה"ב כשבח של תורה, שכתוב בה, בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק.

עד יעקב אדם מת בלא מחלות

[עד יעקב אדם מת בלא מרעין]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצג

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצג.

.898 בימים הראשונים, טרם שבא יעקב, היה האדם בשלווה בביתו, בלי שום מחלות. כשהגיע זמנו למות, מת בלי מחלה. כיוון שבא יעקב, ביקש לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אם טוב לפניך, ייפול בן אדם במחלה ב' או ג' ימים, ואח"כ ייאסף לעמו, ויוכל לצווֹת אל ביתו ולשוב מעוונותיו. אמר לו הקב"ה, טוב. ואתה תהיה סימן לעולם, שבך יתחיל הדבר. כתוב, ויהי אחרי הדברים האלה, ויאמר ליוסף, הנה אביך חׂלֶה. חלה כתוב בלי ו', שמורה שהוא חידוש, מה שלא היה לאדם מקודם לכן.

עד חזקיהו לא היה חולה שהתרפא

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצד

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצד.

.899 אחר שמת, לא היה אדם בעולם, שהייתה לו מחלה ולא מת מהמחלה, עד שבא חזקיהו, שכתוב, בימים ההם חלה חזקיהו למות. וכתוב, ויסֵב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. אמר להקב"ה, אם טוב לפניך שאנשים יירפאו ממחלתם, ויודו שמך ויכירו, וישובו אח"כ בתשובה שלמה, ובני העולם יהיו נמצאים זכאים לפניך? אמר לו הקב"ה, יפה הוא, אתה תהיה סימן בעולם. כמ"ש, מכתב לחזקיהו מלך יהודה, בחלותו ויחי מחוֹליוֹ. וביום ההוא חזר השמש עשר מעלות אחורנית.

.900 מְרוֹדָך בַּלְאֲדַן היה אוכל כל יום בארבע שעות ביום, וישן עד תשע שעות ביום. וגם אותו יום ישן עד תשע שעות. כשהקיץ, ראה שהשמש עומד בארבע שעות על היום. אמר, מה זה, בהריגת רעב קשרתם עליי קשר? אמרו לו, למה? אמר, שישנתי יום אחד ושליש יום. כי חשב, שהוא בארבע שעות שביום המחרת, ונמצא שישן יום אחד משעה ארבע והלאה, ושליש יום מיום השני, כי כבר היה בארבע שעות שביום השני.

אמרו לו, אינו כן, אלא אלוה של חזקיהו עשה ביום הזה ב' ניסים:

א. ריפא את חזקיהו מחוליו,

ב. החזיר השמש לשעה זו.

אמר, האם יש בעולם אלוה גדול חוץ מאלוהיי? אמרו, אלקיו של חזקיהו.

.901 קם וכתב מכתבו: שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלקיו, ושלום לירושלים עיר הקודש. אח"כ חזר בו, וקם מכיסאו, וצעד ג' צעדים, וכתב מכתב אחר: שלום לאל הגדול שבירושלים, ושלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לירושלים עיר הקודש. אמר לו הקב"ה, אתה צעדת בשביל כבודי ג' צעדים, חייך, שייצאו ממך ג' מלכים שליטים, רוזנים ורפינון [פקידים בכירים], שולטים בכל העולם. וראשון מהם היה נבוכדנצר.

.902 אמר נבוכדנצר, הצלם שראיתי בחלום היה ראשו זהב, ומעיו כסף. אני אעשה כולו של זהב, ויהיה עטרת זהב בראשו.

.903 ביום ההוא קיבץ כל האומות והעמים והלשונות, שיעבדו לצלם ההוא. ולקח כלי מכלי ביהמ"ק, שהיה חקוק בו השם הקדוש, והכניס אותו בפיו של אותו הצלם. ואז בשעה ההיא דיבר הצלם גדולות. עד שבא דניאל, וקרב לצלם ההוא, ואמר, אני שליח של אדון העליון, גוזר אני עליך לצאת מכאן. הזכיר את השם הקדוש, ויצא כלי ההוא מפיו של הצלם, ונפל הצלם ונשבר.

אשרֵיך ארץ שמלכךְ בן חורים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצו

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצו.

.904 אשרֵך ארץ שמלכךְ בן חורים ושרייך בעת יאכלו. משה, בשעה שהוציא את ישראל ממצרים ועשה אותם בני חורין. ושרייך בעת יאכלו, כמ"ש, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'.

.905 אמר רבי שמעון, האם לא אמרתי שדבריו של שלמה המלך, שכולם הם בפנים בהיכל המלך? אבל פסוק זה הוא למעלה בהיכל העליון, מלכות.

.906 אשריך ארץ שמלכך בן חורים. היא ארץ סתם, המלכות. כמ"ש, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל. הארץ הזאת בתוך הכתרים של מלך הקדוש, הספירות, שכתוב בו, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. אלקים בינה, שמיים ז"א, ארץ מלכות. והארץ הזאת, כל מה שיונקת וניזונה, הוא ממקום שנקרא שמיים. כי הארץ הזאת אינה ניזונה אלא משלמות הקדוש, שנקרא שמיים.

.907 ובשעה שרצה הקב"ה להחריב ביתו של מטה, ביהמ"ק, והארץ הקדושה של מטה העביר לארץ הקדושה של מעלה בתחילה, שהיא המלכות, והוריד אותה ממדרגה שהייתה יונקת, שמיים הקדוש, ז"א, ואח"כ החריב לזו שלמטה. כמ"ש תחילה, השליך משמיים ארץ. ואח"כ, ולא זכר הדום רגליו, שהוא ביהמ"ק, והארץ הקדושה שלמטה, הנקרא הדום רגליו.

כך דרכיו של הקב"ה, כשרוצה לדון העולם, תחילה עושה דין למעלה, ואח"כ הדין מתקיים למטה, כמ"ש בתחילה, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ואח"כ, ועל מלכי האדמה על האדמה.

.908 אשריך ארץ שמלכך בן חורים, ז"א, הזן אותך ברוב כל, בלא ירְאה מאחר. מהמלך העליון ההוא ניזונים הכול. ושרייך בעת יאכלו, הוא כמ"ש, כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שהם שרים. אי לך ארץ שמלכך נער, הוא כמ"ש, ונתתי נערים שריהם. כי אוי לארץ אם יונקת משמאל, שנקרא נער. ושרייך בבוקר יאכלו, בחושך של השמאל, כל עוד שאינו מאיר ואינו שולט קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל.

.909 והַבְּריח התיכון בתוך הקרשים מַבריח מן הקצה אל הקצה. זהו יעקב הקדוש והשלם, כמ"ש, ויעקב איש תם יושב אוהלים. לא כתוב, יושב אוהל, אלא, יושב אוהלים, שהמשמעות היא שניים, כי אחוז במלכות שלמעלה מחזה דז"א, הנקראת לאה, ובמלכות שלמטה מחזה דז"א, הנקראת רחל. אף כאן כתוב, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, שאחוז בלאה וברחל, בכל קומת ז"א מהקצה אל הקצה.

.910 איש תם, כלומר שלם. כי שלם מכל, שלם לב' צדדים לעתיקא קדישא ולז"א, כי הוא קו האמצעי, המכריע ומשלים ב' קווים ימין ושמאל שבבינה, הנקראת לפעמים עתיקא קדישא, ולב' קווים שבז"א. כי שלם לחסד עליון ולגבורה עליונה, ב' קווים ימין ושמאל שבבינה, והוא משלים לבינה ולז"א.

הזדווג חכמה בשבילים שלו

[בטש חכמה בשבילוי]

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצח

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצח.

.911 החכמה הוא כלל הכול. חסד עליון שבז"א, קו ימין, יוצא מחכמה. גבורה, דין חזק, יוצאת מבינה. יעקב, משלים לב' הצדדים, מכריע בין חו"ג ומייחד אותם ומשלים אותם. והאבות, אברהם ויצחק, חו"ג דז"א, הם כלל הכול. ויעקב כלל האבות, כולל שניהם.

.912 הזדווג החכמה בשבילים שלו ואסף ברוחו, בז"ת שלו, שנקראים רוח, את המים, ונקוו המים למקום אחד, שהחזיר את המים התחתונים שלו, בינה ותו"מ שנפלו ממנו לבינה, ואסף אותם למדרגתו, שעימהם עלתה גם הבינה אל החכמה, כי בינה ותו"מ דעליון מעלים עימהם גם התחתון בעת חזרתם לעליון. ונפתחו חמישים שערי הבינה, שיצא בה כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, והם חמישים. מאלו ל"ב שבילים יצאו עשרה כתרים, ע"ס דג"ר דחכמה, בכתרים מזהירים. ונשארו כ"ב שבילים, ז"ת דחכמה, כ"ב אותיות.

וכאשר היכה רוח באלו השבילים, כדי לקבץ המים למקום אחד, נפתחו חמישים שערי בינה, ג"ר דבינה, ונפתחו כ"ב, שהם ז"ת, בחמישים שערי יובֵל, בנ' (50) שערי בינה אלו. כי כמו של"ב שבילים דחכמה נחלקו לעשר בג"ר וכ"ב בז"ת, כך הבינה נחלקה לנ' שערי בינה בג"ר וכ"ב בז"ת. וכ"ב דבינה התעטרו בע"ב (72) אותיות של השם הקדוש, המאיר בהארת החכמה, והם התפתחו לבחינתו. אבל נ' שערי בינה, שהם ג"ר דבינה, מאיר בהם השם מ"ב, מטעם שהשם מ"ב מאיר בג"ר, ושם ע"ב בז"ת.

.913 והתעטרו כ"ב כתרים של רחמים, שהם ז"ת, הכלולים בעתיק יומין, שמאיר להם כל אחד בבחינתו. והם מאירים בחסדים מכוסים, שמהם התעטרו חמישים חקיקות, שהם חמישים שערי הבינה, במ"ב (42) אותיות קדושים של השם הקדוש, שבהם נבראו שמיים וארץ. שהשם מ"ב מאיר בג"ר, וע"ב בז"ת.

ונחקקו בחקיקותיהם שמונה שערים, שהם שמונה אותיות של רחמים, כמ"ש, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, שהם שמונה שמות, היוצאים מעתיקא קדישא. שמונה תיקוני דיקנא, היוצאים מי"ג (13) תיקוני דיקנא דא"א, שהם ו"ק דדיקנא, היוצאים לז"א, ומתחברים בכתרים הקדושים אלו, חו"ב העליונים, שעולים, כלומר, שמאירים מלמטה למעלה.

ומאלו שמונה תיקוני דיקנא וחו"ב, נעשו ג"ר דז"א. ויוצא חסד עליון מחכמה, ודין הגבורה מבינה, ובא זכותו של יעקב, קו האמצעי, ת"ת, ומייחד אותם זה בזה, כי הוא שלמות העליון.

.914 משום זה הוא נקרא ישראל. יעקב הוא תחתון, מחזה ולמטה דז"א. ישראל הוא עליון, מחזה ולמעלה דז"א. יעקב אינו שלמות, ישראל שלמות הכול.

כתוב, נאום דוד בן ישי. דוד אינו שלמות, כי הוא אחרון, ספירה אחרונה, מלכות. שאין לה שלמות אלא ביסוד. ישי יסוד, עליון, שלמות. ולא גלו ישראל מארצם עד שכָּפרו בהקב"ה, ובמלכות בית דוד, יסוד ומלכות, כמ"ש, אין לנו חלק בדוד, מלכות, ולא נחלה לנו בבן ישי, יסוד. איש לאוהליו ישראל, שזהו מקום שעכו"ם שורה בתוכם.

.915 כשהתחיל החכמה לחקוק חקיקות בכל הכתרים, הספירות, מאיזה כתר התחיל? מכתר שנקרא בינה. כי בבינה נכלל הכול, כי בה התחילה התגלות החכמה. משום זה נפתחו בה חמישים שערים, ונמצא שהכול נחקק בחכמה. כמ"ש, כולם בחכמה עשית.

מי מדד בשָעֳלו מים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף רצט

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף רצט.

.916 מי מדד בשָעֳלו מים. מים זוהי בינה, חסד, כולם במשקל אחד עולה. כי החסד נמשך מבינה.

ושמיים בזרת תיכֵּן. שמיים ת"ת, כמ"ש, תפארת ישראל. ע"כ כתוב בו, תיכן, שמְתוּכּן בסדר לתפארת וליופי.

וכָל בשָׁליש עפר הארץ. זהו גבורה, קו שמאל, שמטרם שנכלל בימין, אינו מאיר, והוא כעפר הארץ.

ושָקל בפֶלס הרים וגבעות במאזניים. הרים הם שאר הכתרים, ספירות נה"י, הנקראים הרי אפרסמון טהור. וגבעות הן שאר המרכבות, תחתונות מהם, שבמלכות ובבי"ע.

.917 כתוב, בשָעֳלו, שזה רוח החכמה, שביל הסבך באפריון מתוקן. סבך, כל הקליפות. שביל הוא החכמה, שבכל מקום שהיא מאירה, מכלה משם כל הסבך, הקליפות. אפריון מלכות. שביל הסבך, החכמה, מתוקן במלכות, ולא במקום אחר. שעל, שביל החכמה. אף כאן, מי מדד בשָעֳלו, פירושו חכמה.

.918 ושמיים בזרת תיכּן. זרת, אלו הם חמישים שערים של הבינה, שהתפתחו והתפזרו לכל הצדדים. זרת, פיזור, כמ"ש, וזֵריתי פֶרֶשׁ על פניכם. וכָל בשָליש, רחמים, קו האמצעי, ת"ת, שכולל בתוכו שלושה קווים, שלמות הכול. ושקל בפלס. פלס, נו"ה.

.919 יעקב, ת"ת, יצא מדין קשה, מגבורה, שהוא הופכי אליו. כי יצחק, גבורה, דין קשה אחז בחלקו. וזה הוא לבד? והרי יצחק, גבורה, יצא מחסד. וכך בכל המדרגות, הדין יוצא מרחמים ורחמים מדין. אברהם ירש ירושת החסד, ויצא יצחק בדין מתוך החסד. יעקב יצא ברחמים מתוך דין קשה, יצחק. וכך הוא למעלה, במדרגות האצילות, שיוצא זה מזה, ויונק זה מזה, גבורה מחסד וחסד מגבורה, עד שניכר, שהכול הוא אחד, ומאחד תלויים כולם, והכול נמצא אחד.

.920 ניכר שאין שלמות אלא כשנאחז זה מזה, חסד מדין ודין מחסד. קו אמצעי, רחמים, אוחז בשניהם, שמייחד ב' הקווים חסד ודין, לשכלל הכול. יעקב, קו האמצעי, כמ"ש, מבריח מן הקצה אל הקצה. כלומר בריח התיכון, שהוא קו האמצעי, מבריח מקיצו של החסד עד קיצו של דין הקשה. ואע"פ שהם הפכים זה לזה מקצה אל הקצה, הוא מבריח ביניהם ומייחד אותם זה בזה.

.921 מרחק גדול כל כך לא נקרא בין החסד והדין, אלא מצידנו. ומצידנו ניכר הכול. כי בזה של מעלה הכול עולה במשקל אחד, אינו משנה ולא ישתנה, כמ"ש, אני הוי"ה לא שָׁניתי. כל הנרות מאירים מאחד, מא"ס. ומאחד הם תלויים. וכל הנרות הם אחד, ולא צריכים להפריד ביניהם. ומי שמפריד ביניהם, כאילו נפרד מחיי העולם.

וירכב על כרוב ויעוף

מהד' 21 כר'. כרך י. דף שא

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף שא.

.922 כתוב, ונתתי נערים שָׂריהם ותעלולים ימשלו בם. וכתוב, ועשית שניים כרובים זהב. מט"ט וסנדלפון הנקראים נערים. כתוב, יושב הכרובים. וכתוב, וירכב על כרוב ויעוף. האם רק כרוב אחד?

יושב הכרובים, כשהקב"ה שורה להתיישב בהם בשלמות, ואז כתוב, יושב הכרובים, שהתיישב על שניהם יחד. וכשהמלך אינו שורה ואינו מתיישב בכיסא, כשאין זיווג למעלה בין זו"ן, כתוב, וירכב על כרוב, כי המלך, ז"א, לא התיישב בכיסאו, מלכות. אבל יושב הכרובים, משמע שניים.

ווי העמודים

מהד' 21 כר'. כרך י. דף שב

מהד' 10 כר'. כרך ה. דף שב.

.923 אוי לעולם כשכרוב אחד מחזיר פניו מחברו. זה מורה שאין זיווג למעלה בין ימין ושמאל. שהרי כתוב, ופניהם איש אל אחיו, בשעה שיש שלום בעולם. משמע, שאם אין פניהם איש אל אחיו, אין שלום בעולם. כתוב, ערוות אביך וערוות אימך לא תגלה. שלא יחטא ויפריד הזיווג בין זו"ן, שהם או"א שלך. אוי למי שמגלה ערוותם, אם פוגם בהם.

וע"כ אין צריך ללמוד זאת מהכתוב, ופניהם איש אל אחיו. כעין זה כתוב ביעקב, מבריח מן הקצה אל הקצה, שמייחד ימין ושמאל יחד. אשריהם חלקם של ישראל, שהקב"ה משתבח בשבחם כעין של מעלה, בת"ת. שכתוב, ישראל אשר בךָ אתפָּאָר.

.924 בימים הראשונים היה אדם אומר לחברו, אמור לי דבר תורה אחד וקבל מנת כסף. עתה אומר אדם לחברו, קבל מנת כסף ותהיה עוסק בתורה. ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו, חוץ מאלו קדושים העליונים המועטים, שהקב"ה משתבח בהם. כמ"ש, ועמֵךְ כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ, נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר.

.925 ווי העמודים וחֲשוקיהם כסף. כל אלו שמתאחדים מצורות העמודים העליונים, נו"ה, נקראים ווי העמודים. וכל אלו שלמטה תלויים מאלו הווים.

ווים, שש בתוך שש. כי ב' ווים הם פעמיים שש, שהו"ק כלולות זו מזו, ויש בכל אחת מהן שש. וע"כ נצח הוא שש והוד הוא שש. ומתאחדים ומושְקים מחוט השדרה, ת"ת, העומד עליהם, שהת"ת עומד על נו"ה. ווים למעלה, בחג"ת, ווים למטה, בנה"י. וכולם במשקל אחד עולים, שאין כאן מחלוקת.