תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/ביאור למאמר "פתיחה לחכמת הקבלה"
ביאור למאמר "פתיחה לחכמת הקבלה"

ביאור למאמר "פתיחה לחכמת הקבלה"

ד' בחינות דאור ישר

תחילת הלימוד היא אודות הבחינה שנקראת: "הקשר שיש בין הבורא לנבראים", היות ומהבורא עצמו לא מדברים ואין בו השגה, אלא "ממעשיך הכרנוך", היינו כל ההשגה היא רק בפעולות הנמשכות ממנו.

הקשר הזה מכונה גם "מטרת הבריאה", והשיגו הקדמונים שרצונו ומטרתו ית' היו להיטיב לנבראיו. לכן מבחי' זו מתחיל סדר ההתפתחות עד שמגיע לנשמות, ששורשם הוא נשמת אדה"ר, הנמשכת מפנימיות עולמות בי"ע.

ונדבר על דרך הציור: כשרצה להיטיב לנבראיו רצה לתת להם מאה קילו תענוג, לכן היה צריך לברוא נבראים שירצו לקבל את זה. ולמדנו - הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא כל בחינתו של הנברא, ועל שמו נקראת הבריאה "יש מאין". וברא זה, בכדי שתתקים מחשבתו שרצה להנות לנבראיו כנ"ל.

ובכדי שיולד הרצון לקבל מוכרח להיות סדר התפתחות של ד' בחינות, והוא, משום שאין אדם יכול להנות רק לפי שיעור ההשתוקקות שלו לדבר, לכן אנו מכנים את הכלי בשם רצון לקבל ובשם השתוקקות. היינו, שלפי גודל החסרון כך גודלה של ההשתוקקות למלאות את החסרון.

ולהוצרות של השתוקקות ישנם ב' תנאים:

  1. שידע למה להשתוקק. אין אדם יכול להשתוקק לדבר שאף פעם לא ראה ולא שמע.

  2. שלא ימצא אצלו הדבר שאליו הוא משתוקק, כיון שאם כבר השיג את חפצו נאבדת ההשתוקקות.

ולהשגת ב' תנאים אלו יצאו ד' בחינות ברצון לקבל, ועם שורשם הם ה' בחינות. ובחי' החמישית נקראת כלי, המוכשר לקבל הנאה ותענוג. וזה סדרם:

  1. כתר: הוא "רצונו להיטיב לנבראיו."

  2. חכמה: "רצונו להיטיב לנבראיו" ברא "יש מאין" - חסרון, וברא אותו ביחד עם האור. היינו, השפע והרצון לקבל את השפע באו ביחד. וזהו משום שהרצון אינו יודע עדיין מה לרצות, לכן נולד ביחד עם המילוי. אולם אם יש לו את המילוי אין לו השתוקקות למילוי כנ"ל בתנאי הב'. ובחי' זו נקראת בחי"א דעביות.

  3. בינה: היות שהאור בא מהמשפיע, נכלל באור הזה כח השפעה. ולכן חכמה בסופה רוצה בהשתוות הצורה, היינו לא להיות מקבל אלא משפיע. וברוחניות יש כלל: כל חידוש צורה נק' בחי' חדשה. לכן בחי' זו נקראת בשם בפני עצמה - בינה, שהיא בחי"ב דעביות. ולמדנו, האור שמתפשט בזמן שהתחתון רוצה בהשתוות הצורה הוא אור דחסדים, והוא האור המאיר בבינה.

שאלה: אם השתוקקות הבינה היא להשפיע, א"כ מדוע נקראת ב' דעביות, אדרבא צריכה להיות זכה יותר מבחי"א דעביות!?

תשובה: תרצתי זאת במשל: אדם נותן לחברו מתנה, והוא מקבלה. אח"כ מתישב בדבר ומחליט שלא כדאי לו לקבל, לכן מחזיר את המתנה. לכתחילה היה תחת שליטתו והשפעתו של הנותן, לכן קיבל. לאחר שקיבל הרגיש שהוא המקבל, והרגשה זו גורמת לו להחזיר את המתנה. נמשל: בבחי"א קיבל מטעם שליטת הנותן, אולם עדיין לא הרגיש שהוא המקבל. וכשהתבונן והרגיש שהוא המקבל הפסיק לקבל, וזוהי בחי"ב. היינו, שם הרגיש שהוא המקבל, ולכן רוצה להשפיע לנותן. וע"ש זה נקראת בחי"ב - בינה, ע"ש שהתבוננה בזה שהיא המקבלת ולכן רצתה להשפיע, וע"כ גם למדנו שתחילת העסק הוא מבינה ולמטה.

ד. ז"א: בינה בסופה קיבלה כמין דחף פנימי הנובע ממטרת הבריאה, שעליה לקבל! היות ומטרת הבריאה לא היתה שהנבראים יעסקו בהשפעה. ומצד שני היא רוצה גם בהשתוות הצורה, בהשפעה. לכן עשתה פשרה: היא תקבל חסדים, והארה מאור החכמה.

וזה נק' בחי"ג דעביות, היות ועוסקת כבר בהמשכת חכמה, אולם עדיין נמצא בו בחי' החסדים כנ"ל, לכן נק' "זעיר אנפין". החכמה נקראת פנים, בס' "חכמת אדם תאיר פניו", אולם את אור החכמה הזה הוא מקבל בבחי' "זעיר" היינו במדה קטנה מאד. אבל, בחי' זו עדיין אינה נק' כלי, היות ואם מסוגל להשפיע, ומאור החכמה לקבל רק הארה, סימן הוא שההשתוקקות לקבל אינה בשלמות, שהרי יש לו כח גם לעסוק בהשפעה.

ה. מלכות: בחי"ג בסופה מקבלת דחיפה מלמעלה מצד "רצונו להיטיב לנבראיו", שעליה לקבל בהרחבה, היות ומטרת הבריאה לא היתה שהתחתונים יקבלו ב"זעיר אנפין". לכן ההתעוררות הזו גורמת במלכות שיהיה לה רצון וחשק לקבל את אור החכמה, כפי שהאיר בבחי"א, שהיה לה את כל אור החכמה.

אולם ההבדל בין בחי"א לבחי"ד הוא: שבבחי"א אי אפשר לומר שנהנית מאור החכמה היות ועדיין לא היה לה השתוקקות וחסרון, שהרי השפע והכלי באו בבת אחת, משא"כ בחי"ד משתוקקת אחר אור החכמה בזמן שאין לה אותו, לכן כשמקבלת מרגישה את ההנאה והעונג הבאים ע"י מילוי חסרונה.

ובחי' זו בלבד נק' כלי, היות ורוצה אך לקבל, משא"כ כל הבחינות שלפניה נקראות אור בלי כלי. ובחי"ד הזו כשמקבלת האור, מכונה מצב זה בשם עולם א"ס, וכן מכונה "ממלא כל המציאות".

שאלה: ואם ברוחניות עסקינן שאין זמן ואין מקום מה פירוש "ממלא כל המציאות"?

תשובה: נחזור לציור שצירנו בתחילת החזרה: ע"ד משל רצה לתת לנבראיו מאה קילו תענוג, לכן היה צריך לברא בנבראים מאה קילו רצון לקבל וחסרון, כנגד התענוג. ובזמן שמאה קילו החסרון קבלו את מאה קילו המלוי נק' זה "ממלא כל המציאות", היינו שלא נשארה מציאות של חסרון שלא נתמלאה.

כעת נפרש מה פירוש השם "מלכות דא"ס": מלכות הזו שמשתוקקת לקבל שפע בכדי למלא חסרונה, ונקראת בשם "מקבל עמ"נ לקבל" שפירושו מקבלת עמ"נ למלא חסרונה, עשתה בשלב מאוחר יותר צמצום וסוף שלא תשתמש בכלי זה. משא"כ במצב הראשון שאנו עוסקים בו, עדיין לא עשתה סוף וסיום לכן נק' מצב זה בשם "אין סוף".

למדנו, חכמה בסופה לאחר שקיבלה את השפע נתעורר בה רצון להשפיע, כפי שהמאציל רוצה להשפיע. כמו"כ לאחר שמלכות קיבלה את האור, ובאור יש כח של השפעה, נתעורר בה כתוצאה מזה רצון להשפיע. בינה רצתה להשפיע אבל דרכה לא הצליחה, משום שבדרכה חסר ענין מטרת הבריאה. ומה שקיבלה אחר כך הארה בז"א, גם זה לא הספיק משום שרצון הבורא להטיב לנבראיו היה בהרחבה ולא בז"א, א"כ איך מלכות יכולה לבוא להשתוות הצורה וגם לבוא למטרת הבריאה?

ועל זה נאמר שהמציאה המצאה חדשה: מלכות תקבל הכל, אולם לא כמו בא"ס שהיה בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע. א"כ מצד אחד תקיים את מטרת הבריאה שהיא "להיטיב לנבראיו", שהרי, תקבל, ומהצד השני כונתה תהיה בעמ"נ להשפיע שהיא השתוות הצורה.

צמצום א'

בזמן שמלכות הזאת אמרה שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל נק' שכאילו החזירה את האור, ומצב זה מכונה צמצום. וברוחניות יש כלל, כל חידוש צורה זו בחי' חדשה. אי לזאת יש להבחין ב' מצבים:

  1. שבחי"ד קיבלה כל האור, על כלי שנק' השתוקקות ונק' "ממלא כל המציאות" וכן נק' עולם א"ס.

  2. לאחר שרצתה בהשתוות הצורה, נבחן מצב זה לעולם אחר שנק' עולם הצמצום, וממנו נסתלק האור.

א"כ, כמו שמבחינים שחכמה קיבלה, ובינה החזירה את האור, כמו"כ מלכות נשארה כמו שהיתה בבחינת עולם א"ס, היינו שקיבלה את כל האור, וכעת נבחנת מלכות חדשה שמחזירה את האור. וצריכים לדעת שבמצב הא' שנק' א"ס היה "הוא ושמו אחד", היינו האור והכלי היו בחי' אחת, ורק לאחר הצמצום נעשה היכר של ד' בחי' או ע"ס, משום שנסתלק מהן האור.

שאלה: ובצמצום הזה הסתלק האור מכל הע"ס. ולכאורה, הוא תמוה - הלא הצמצום היה על בחינת מקבל עמ"נ לקבל שהיא בחי"ד ולא על שאר הבחינות!?

תשובה: ג' בחי' הראשונות לא נבחנות לכלים, הן רק גורמות לסדר התפתחות, שבסופו נולד הכלי, המכונה מקבל עמ"נ לקבל, והוא נפרד מהמשפיע: משא"כ ג' בחי' ראשונות עדיין לא נפרדו מהמשפיע. לאחר שנולדה מלכות, היא השיגה את הגורמים שלה. ולפי"ז אי אפשר לומר שלאחר הצמצום האור נשאר בט"ר, שהרי הן אינן כלים. הכלי היחידי הוא מלכות, ואם היא אינה רוצה לקבל מסתלק כל האור, ואינה מקבלת דבר.

עוד אומר הרב: "הצמצום היה בהשואה אחת". היינו, בלי הבחן מדרגות.

שאלה: א"כ, איך אמרנו שנעשה היכר של ד' הבחינות לאחר הצמצום?

תשובה: נעשה היכר מבחינת סבה ומסובב, אבל לא היה הבחן מעלה ומטה.

שאלה: מה הפירוש ברוחניות "מעלה ומטה"?

תשובה: בחשיבות. משא"כ סבה ומסובב אינו מורה על חשיבות. למשל, הגאון מוילנה היה מסובב מאביו. ומי היה חשוב יותר הסבה או המסובב?

וצריך להבין מדוע לא היה הבחן מעלה ומטה: מלכות קיבלה את האור "דממלא כל המציאות", וזה לא נבחן לחסרון ולמטה בחשיבות. א"כ היתה יכולה להשאר במצב הזה, אלא שמחמת בחירה עשתה את הצמצום.

וזה שרוצה הרב לרמז באומרו, שהצמצום היה בהשואה אחת, היינו שמלכות לא היתה מטה בחשיבות אלא שמחמת בחירתה נעשה הצמצום, משא"כ לאחר מכן שמלכות אינה מקבלת מחמת איסור, נעשית בחי' מטה בחשיבות. ומה שיותר רחוק מן המלכות נעשה מעלה בחשיבות ומה שיותר קרוב למלכות נק' מטה בחשיבות.

עשר ספירות דעיגולים וקו אין סוף הממלא אותם.

לאחר הצמצום נשארו כלים ריקניים ובתוכם רשימות מהאור שהיה להם. ומכונים ע"ס דעיגולים הנמצאים בעולם הצמצום. ונקראים עיגולים, להורות שאין בהם ענין מעלה ומטה כנ"ל, כפי שהוא בעיגול הגשמי.

והיות ומלכות היא הפועלת משום שהיא הכלי האמיתי, לכן מלכות דעיגולים חזרה והמשיכה את האור בכדי לקבלו בעל"ה כנ"ל. כאן לומדים כלל חדש: מה שהיה רצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון. א"כ כעת אסור לה לקבל.

אמרתי פעם משל ע"ז: ערב ראש חודש הוא זמן שאומרים תפילת יום כיפור קטן, ומתעוררים לתשובה. לפעמים אדם מהרהר אולי כדאי לצום גם ביום זה. חובה לצום - אין, ואיסור על האוכל עצמו - גם כן אין. אם כן הבחירה בידו. בסופו של דבר האדם מכריע ומחליט שאכן יצום. אם אחר כך רוצה לחזור בו ולאכול, הדין הוא: שכבר שורה איסור על האוכל משום "בל יחל דברו" שהוא ענין נדר. רואים אנו שבתחילה לא היה שורה שום איסור על האוכל, ולאחר שבחר והחליט לא לאכול, כבר שורה איסור על האוכל.

נמשל: בתחילה מלכות לא רצתה לקבל מחמת בחירה, אולם כעת כאשר ממשיכה את האור בחזרה, כבר יש איסור על קבלת האור. ואם יש איסור כבר יש בחי' מעלה ומטה בחשיבות. ולכן המשכה זו מכונה בשם "קו שנמשך מא"ס ממעלה למטה".

עוד למדנו שהעיגולים למרות שהמשיכו את האור, אינם מקבלים אותו אלא מהקו. וצריכים להבין סבת הדבר: כל צורה חדשה ברוחניות היא בחי' חדשה. לכן ישנם ב' מיני כלים:

  1. כלים שאין בהם איסור לקבל.

  2. כלים שנמשכו כעת עם המשכת האור, ומלכות שלהם נקראת מלכות דיושר שעליה כבר שורה איסור לקבל, משום הכלל: מה שרצון בעליון נעשה חוק מחויב בתחתון.

ולומדים שהעיגולים צריכים לקבל אור ממה שהמשיכו כעת בחזרה, אור הזה כבר נק' קו, כבר יש בו מעלה ומטה בחשיבות, ואור אחר - אין. וזה"פ שהעיגולים אין להם אור אלא מהקו.

אולם יחד עם זה ההבדל בין מלכות דעיגולים לבין מלכות דקו הוא גדול: מלכות דעיגולים היה לה האור מבחינת "ממלא כל המציאות", ואילו מלכות דיושר אף פעם לא היה לה אור, ואף פעם לא יהיה לה אור, בכלי שלה שנק' מקבל עמ"נ לקבל.

ענין הקו וזווג דהכאה

עד כאן דיברנו מג' מצבים:

  1. הרצון לקבל שנברא בעולם א"ס וקיבל את כל האור.

  2. בעולם הצמצום ניכר שצריכים לתקן את הרצון לקבל מטעם קישוט.

  3. בקו ניכר שצריכים לתקן את הכלי מטעם חסרון, אחרת אין האור מתפשט אליו.

ונדבר כעת מענין הקו. כבר למדנו שהקו יש בו מעלה ומטה בחשיבות, משום שעל מלכות דקו שורה איסור לקבל היות והיא בחי' מקבל בעמ"נ לקבל. וזהו כלל: אשר בכל המדרגות לא נשתנה שמה של מלכות, והוא: מקבל בעמ"נ לקבל. והאור שלה הוא או"ח, היינו שהיא רוצה להשפיע לעליון.

בזמן שנמשך האור אל המלכות היא עשתה זווג דהכאה. היינו, עשתה מסך שפירושו סיום על האור, ועשתה חשבון. ע"ד משל: היא משערת בעצמה אשר רק עשרים אחוז מהאור היא יכולה לקבל בעל"ה, ולכן את חלק האור הזה היא מחליטה להלביש.

אולם בשמונים אחוז היא מרגשת שהתענוג בו גדול מדי, ואם תקבל אותו יהיה זה בעמ"נ לקבל, לכן מחליטה שחלק האור הזה - לא תקבל. ומהו ההבדל בין צמצום למסך?

  • צמצום הוא מחמת בחירה, כפי שלמדנו שלמלכות היה את כל האור ובחרה שלא לקבל אותו.

  • מסך הוא שליטת העליון עליו, היינו אפילו שהתחתון ירצה לקבל העליון לא יתן לו.

ופירוש המושג "זווג דהכאה" הוא: בגשמיות, כאשר אנשים חלוקים בדעותיהם באים לפעמים לידי הכאה. וברוחניות ב' דברים המנוגדים זל"ז נק' שמכים זב"ז. ומהי המחלוקת?

העליון שרוצה להיטיב לנבראיו, מעורר בתחתון רצון לקבל את כל האור. אולם התחתון חפץ דוקא בהשתוות הצורה, לכן לא רוצה לקבל כלל. וזוהי ההכאה שנעשית בין העליון לתחתון.

לבסוף משתוים זה עם זה ונעשה יחוד וזווג ביניהם. היינו, התחתון מקבל את האור כפי שהעליון רוצה, אולם רק כמה שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע כפי שהתחתון רוצה. אם כן יש כאן ב' דברים:

  1. השתוות הצורה.

  2. קבלת האור.

אולם, הזווג יתכן רק אם לפניו נעשתה הכאה. משום שאם לא היתה הכאה, אלא שהתחתון רוצה לקבל את האור, זוהי הפכיות ופרוד מהבורא.

ותהליך זה של זווג דהכאה מכונה ראש. ראש פירושו שורש. היינו, בחינת בכח, שצריכה לתהליך של הוצאה לפועל. ומציאותו של הראש היא משום שיש סוף, היינו שאסור לקבל. לכן המלכות מוכרחת לעשות חישוב שנק' בחי' ראש לפני שמקבלת בפועל.

לפי זה נבין דברי הרב בתחילת תע"ס: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים וכו' ולא היה לו לא בחי' ראש ולא בחי' סוף וכו'". והוא משום שבא"ס עדיין לא נעשה איסור לקבל, לכן תיכף קיבלו. משא"כ כעת, שנעשה סוף, אז יש, להבחין בין ראש שהוא בכח לבין גוף שהוא בפועל.

ואח"כ מקבלת בפועל. היינו, העשרים אחוז שמקבלת בעמ"נ להשפיע נקראים תוך של המדרגה. ומקום התפשטות האור נק' מפה עד הטבור. ובטבור עומדת מלכות דתוך, שאומרת: מה שאקבל מכאן ואילך, היינו השמונים אחוז, יהיה בעמ"נ לקבל, לכן אינני רוצה לקבל כדי שלא אבוא לפרוד. ע"כ האור יוצא לחוץ. ובחי' זו נקראת סוף של המדרגה.

ענין ביטוש פנימי ומקיף שבפרצוף

בפרצוף הראשון שנק' גלגלתא המשמש על עביות דבחי"ד נוהג כל האמור בענין רת"ס. ולמדנו, גלגלתא קיבל המקסימום שבאפשרותו לקבל בעמ"נ להשפיע, ויותר לא מסוגל לקבל. ולעומת זאת במחשבת הבריאה למדנו שהכלי שם קיבל הכל, והוא משום שאת הכלי הנ"ל שנק' מקבל עמ"נ לקבל ברא הבורא, משא"כ בכלי שהתחתון עושה שנק' עמ"נ להשפיע, יש גבול וקיצבה כמה שיכול לקבל.

נמצא לפי"ז, שלשמונים אחוז האור שנשארו מחוץ לפרצוף אין כלי שיכול לקבלם. ומה יהיה עליהם? ולתקן את זה נעשה ענין ביטוש פנימי ומקיף. ואלה דברי הרב על ענין זה בחלק ד' דף רי"ב אות ד': "והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זב"ז ומבטשים זב"ז, ומהכאות שלהם אתיליד הויות בחינת כלים". פירוש: ע"י הביטוש נעשים הכלים. וצריכים להבין:

  1. מדוע האו"פ והאו"מ מכים זב"ז?

  2. מדוע ע"י ההכאה נעשו הכלים?

תשובה: כבר דיברנו אשר הכאה ברוחניות פירושה, שני דברים המנוגדים זל"ז, אבל צריכים להבין גם, מדוע דוקא "בצאתם חוץ לפה" נעשית ההכאה?

בראש המדרגה מתפשט מאה אחוז האור, וחלוקה של פנימי ומקיף אין שם, וזאת משום שרצונו להיטיב לנבראיו הוא במאה אחוז. אלא שהתחתון שהוא מוגבל, עושה חשבון ומחליט ע"ד משל, שעשרים אחוזים בלבד הוא מסוגל לקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו בראש, בכח. "ובצאתם חוץ לפה", יציאה ברוחניות נקראת גילוי, היינו, מה שהיה בכח מתגלה בפועל, שאז מקבל חלק, וחלק דוחה לחוץ בבחי' או"מ.

או"מ הזה כאילו בא למסך דגוף וטוען: הדרך שאתה נוהג בה, היינו שאתה מחזיק מסך, תודה שאינה טובה. שהרי איך תצא לפועל מטרת הבריאה שהיא "להיטיב לנבראיו"? מי יקבל את כל האור? ומצד שני האו"פ מסכים עם המסך, שהרי כל מציאות התפשטותו של האור בפנימיות היא ע"י המסך והאו"ח. ומחלוקת דעות הזו נקראת ביטוש או"מ באו"פ או ביטוש או"מ במסך.

והיות ואליבא דאמת הצדק עם האו"מ, לכן המסך מסכים עמו. כיון שמסכים, כבר לא מסוגל לדחות ולהעלות או"ח, וכבר לא מסוגל לקבל בעמ"נ להשפיע, ולכן האור נסתלק. והמסך נזדכך, היינו שלא מקבל. ומצב זה נק' בחי' דין ואחוריים.

והיות שכל בחי' כלולה מד' בחינות, לכן המסך מסתלק בהדרגה, בתחילה מבחי"ד שבבחי"ד ואח"כ מסתלק גם מבחי"ג שבבחי"ד וכו' עד שעולה לפה דראש, שהוא המקור שממנו בא המסך דגוף, היינו שהפסיק לגמרי לקבל. ובדרך עליתו משתמש בכל פעם עם עביות יותר קטנה, וממילא מקבל אור יותר קטן בעמ"נ להשפיע.

למשל, בעלותו לבחי"א יכול לקבל רק אור דרוח, ובעלותו לבחי' שורש יכול לקבל רק את אור הנפש בעמ"נ להשפיע. עד שלא מסוגל לקבל כלל בעמ"נ להשפיע, ומפסיק לקבל כנ"ל.

שאלה: מה הרויח האו"מ שרוצה להאיר מטעם מטרת הבריאה, ורוצה שהמסך יקבל יותר. הלא נעשה לכאורה ההיפך מרצונו, היינו שהמסך הפסיד אפילו מה שהיה לו?!

תשובה: כל המדרגות שנתגלו בזמן ההסתלקות אינן שיירים ממה שהיה לו בתחילה, שהרי יש כלל: "אין לך חידוש אור שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה", היינו, כל בחי' שמתגלה היא בחי' חדשה. א"כ בתחילה לא היה יכול לקבל אפילו משהו יותר, אבל כעת לאחר שנסתלקה הבחי"ד, כבר יכול לקבל יותר, היינו מבחי"ג.

וזה"פ שע"י הביטוש נעשו כלים. היינו, לפני הביטוש לא היו לו יותר כלים לקבל, משום שקיבל את מירב מה שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אבל לאחר הביטוש, משנזדכך המסך דבחי"ד, כבר יש מקום לקבל על בחי"ג, והוא משום שנסתלק מבחי"ד ואין לו כלום. וכשנסתלק מבחי"ג יכול לקבל על בחי"ב.

אבל עדיין נשאלת השאלה: מהו הרווח, הלא בכל פעם מקבל פחות?

תשובה: אין העדר ברוחניות. פירוש: כל מה שנתגלה - נשאר, אלא הוא אינו רואה זאת. ואינו יכול להנות מזה כעת, רק מההווה. לאחר שתגמר העבודה, יתגלו כל האורות בפעם אחת. ולפי"ז בסופו של דבר - הרויח.

אאמו"ר זצ"ל אמר, משל ע"ז: שני אנשים היו בצעירותם חברים ולאחר מכן נפרדו דרכיהם: אחד נעשה מלך, והשני נעשה עני מרוד. לאחר שנים שמע העני שחברו נעשה מלך, לכן החליט לנסוע אליו למדינתו ולבקש ממנו עזרה, ארז את מטלטליו ונסע. כשנפגשו סיפר למלך על מצבו הדחוק, נגע הדבר לליבו של המלך ואמר לחברו - אתן לך מכתב לשר האוצר שלי, כדי שיתן לך רשיון להכנס לאוצר למשך שתי שעות, ובשתי השעות האלו כמה שתצליח לאסוף - שלך הוא. הלך העני עם המכתב לשר האוצר וקיבל את הרשיון המיוחל. נכנס הוא, איפה, עם קופסתו שהיה רגיל לקבץ בה את הנדבות שקיבל, לתוך אוצר המלך.

במשך חמש דקות מילא את קופסתו ויצא החוצה שמח וטוב לב. אולם הממונה על האוצר לקח את קופסתו ושפך את כל אשר קיבץ. פרץ העני בבכי. אמר לו הממונה: קח את קופסתך ומלא בה כסף אחר. נכנס שוב העני ומילא את קופסתו, ושוב כשיצא החוצה שפך הממונה את כל כספו מן הקופסה. וכך חזר התהליך עד שנגמרו השעתיים. וכשיצא העני בפעם האחרונה החוצה, אמר לממונה: אני מתחנן לפניך, השאר לי את מה שקיבצתי, שכן זמני עבר וכבר איני יכול להכנס עוד לאוצר. אמר לו הממונה - מה שאספת, כעת שלך הוא וכן כל הכסף ששפכתי לארץ במשך השעתיים. ומה ששפכתי את כספך בכל פעם הוא מטעם שרציתי להיטיב לך, שהרי מלאת את קופסתך הקטנה ולא נותר לך מקום להכניס בה עוד.

נמשל: בכל פעם שמקבלים איזה חלק מהאור בעמ"נ להשפיע - זה נשאר. אבל אם זה נשאר לא ירצה לקבל יותר, שהרי אין ביכולתו לכוון בעמ"נ להשפיע על יותר ממה שקיבל, לכן מוכרחת המדרגה להסתלק, ובכל פעם הוא מתקן כלי של רצון לקבל בעמ"נ להשפיע, עד שיתוקן הכל ואז יאירו כל האורות בבת אחת.

ונחזור לבאר ענין הזדככות המסך. ההתפשטות הראשונה שיצאה מפה ולמטה נקראת בשם טעמים, מלשון "וחיך אוכל יטעם". ולאחר הביטוש דאו"מ החל המסך להזדכך, ולהוציא בדרך הזדככותו, בכל פעם מדרגה חדשה, והמדרגות האלו נקראות בשם נקודות, ובארתי את דברי הרב שע"י הביטוש נעשו כלים, והוא משום שכעת יש לו יכולת לקבל עוד אור. אבל באו"פ מפרש ענין עשית הכלים באופן אחר: בזמן שהאור היה בכלי היו האור והכלי מעורבים זה בזה, וע"י הביטוש נסתלק האור ואז נעשה היכר כלי.

פירוש: בזמן שהאור האיר בכלי, אין ניכר החסרון של הכלי שיהיה נק' בשם כלי, שהרי ללא הכלי אין האור יכול להאיר, לכן שניהם באותה החשיבות. אולם לאחר הסתלקות האור, ניכר הכלי לכלי והאור לאור.

הטעם שהקומות היוצאות בזמן ההזדככות נקראות בשם נקודות הוא ע"ש נקודת הצמצום. מה פירוש נקודת הצמצום?

הזוה"ק אומר: מלכות נקראת "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא". היינו, בזמן החושך נקראת מלכות נקודה. ובזמן שיש צמצום היינו שאסור לקבל בעמ"נ לקבל, נעשה חושך. כלומר, בכל מקום שלא יכולים לקבל בעמ"נ להשפיע ורוצים לקבל עמ"נ לקבל, שם שורה נקודת הצמצום.

ובענינינו, כשנזדכך המסך מבחי"ד, א"כ על בחי"ד כבר אסור לקבל, זה נקרא ששורה עליה נקודת הצמצום. אבל על בחי"ג עדיין יכול לקבל. וכשנזדכך המסך גם מבחי"ג נק' זה נקודת הצמצום.

עוד נבאר מהו ההבדל בין ראש, תוך, סוף: ראש נק' בחי' בכח. כלומר שאין שם קבלה. ומהראש מתפשטים ב' חלקים:

  • חלק אחד שיכול לקבל בו את האור, ונק' ע"ס דתוך. האור - השפע בא בתוך הכלים. ונק' או"פ שהוא אור החכמה, האור של "להיטיב לנבראיו".

  • החלק השני שמתפשט מן הראש, הוא חלק הרצון לקבל בעמ"נ לקבל, שבו אינו רוצה להשתמש, ואומר שלא רוצה לקבל שם, היינו שעושה סוף. לכן נק' חלק זה ע"ס דסוף.

שאלה: למדנו שספירות הן מלשון "ספיר" היינו שמאיר, ואם מלכות דגוף המכונה מלכות דטבור אינה רוצה לקבל, ועושה סוף על האור, מדוע מכונה חלק זה בשם ספירות?

תשובה: עשר ספירות נקראות ע"ש שאליבא דאמת האור האיר לה. ובאור בענין זה נמצא בח' ד' פרק ה' אות א', שם מבאר מהו ההבדל בין תוך לסוף: "והנה מן הפה דא"ק יצאו י"ס פנימים וי"ס מקיפים, ונמשכים מנגד הפנים עד נגד הטבור של זה הא"ק. וזה עיקר האור, אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה, האדם". היינו, לאו דוקא מכנגד הפנים אלא גם דרך צדדים.

ובאו"פ אות ב' מפרש דברי הרב האלו ע"ש. ובקצרה נבאר, שמטבור ולמעלה נק' "פנים" היות ששם מתפשט אור החכמה שנק' עיקר האור, ומטבור ולמטה נק' "אחור" היות והוא בחי' מקבל עמ"נ לקבל כנ"ל ולכן אור החכמה אינו מתפשט שם. "אלא שמגיע דרך צדדים". עיין טור ב' בסופו, השורה "וצד": "כי ע"י האו"ח שבחי"ד מביאה בפרצוף, שהוא אור החסדים", היינו שהמלכות דטבור אינה רוצה לקבל שם, משום ששם הוא רל"ק עמ"נ לקבל, אלא שרוצה בהשתוות הצורה שנק' חסדים, "נמצאת מקבלת גם הארת חכמה, אלא מבחינת אור נקבה, שפירושו, רק לקבל ולא להשפיע". "לקבל ולא להשפיע", פירושו, שאינה רוצה להשפיע לעצמה את האור אלא להפך, שאומרת שאינה רוצה לקבל. ומתוך הדביקות הזו מאירה לה הארה מאור החכמה, שנקראת הארת חכמה. ולפי"ז ההבדל בין תוך לסוף הוא, שבתוך מאיר אור החכמה, ובסוף כל זמן שאינה רוצה לקבל מטעם השתוות הצורה, מאיר שם אור דחסדים בהארת חכמה.

ועדיין צריכים להסביר מדוע השמות באור דחסדים הם ימין ושמאל, ובאור החכמה נקראים ארוך וקצר, היינו כשמאיר האור נק' זה בחסדים ימין, ובחכמה ארוך, וכשלא מאיר נק' זה בחסדים שמאל, ובחכמה קצר, ומה פשר השמות הללו?

תשובה: למדנו שאור החכמה מאיר בכלים דקבלה בעל"ה כמובן. א"כ גודל ההארה תלוי בשיעור העביות שיש לו, וזה נק' מעלה ומטה, לכן השמות באור החכמה הם ארוך וקצר. משא"כ אור דחסדים אינו נמשך על ידי עביות ואינו תלוי בה, לכן השמות באור דחסדים הם בבחי' הרוחב היינו ימין ושמאל, המרמז שמאירים באותה הקומה, ואין משנה להם אם יש יותר עביות או פחות עביות.

ענין פרצוף פנימי

א"כ עד כאן דיברנו מפרצוף הראשון דא"ק, המכונה גלגלתא או פרצוף הפנימי דא"ק. ונבאר ענין פרצוף פנימי: הוא נותן כלל, שבכל העולמות יש פרצוף פנימי ויש לו ד' לבושים. ונבאר בא"ק: לפרצוף גלגלתא יש הוי' שלמה בפנימיות מדרגתו. ומכל אות דהוי' הזו יוצאת מדרגה שלמה ומתגלית לחוץ.

  • את ראשו לא משיגים, ונק' כתר או קוצו של יוד.

  • מפה עד החזה נק' י' דהוי', ומשם יצא פרצוף ע"ב דא"ק המלביש עליו.

  • ומה' ראשונה שלו הנק' בינה, יצא מחזה ולמטה פרצוף ס"ג.

נמצא שי'-ה' שהם ע"ב וס"ג, מלבישים אותו מטבור ולמעלה. ולמטה מטבור הוא ו'-ה' דהוי',

  • שהו' נק' שלישין עילאין דנה"י המכונה פרצוף מ"ה, וממנו יצא עולם הנקודים המלביש שם.

  • ומה' אחרונה שלו שנק' מלכות שהם ב' שלישין תתאין דנה"י דא"ק, יצא פרצוף הב"ן המכונה עולם האצילות, המשמש בעביות דשורש.

ענין הרשימות

כאשר נסתלק האור מפרצוף גלגלתא, נותרו כלים ריקים ובהם רשימות מהאורות שהאירו בתוך הכלים. ופירוש ענין הרשימות הוא, כפי שאנו רואים בגשמיות, כאשר אדם אוכל מאכל טעים, או ששומע איזה ענין טוב, נשאר לו טעם ממה שהיה לו, ומעוררו להמשיך שוב את מה שהיה לו. כמו"כ כאן הרשימו פירושה - תשוקה למה שהיה לו.

וברשימות יש ב' בחינות:

  1. אור הזך שברשימו.

  2. אור העב שברשימו.

פירוש: כפי שכללות האור ישר האיר בכלים הנקראים או"ח הכללי, כמו"כ האו"י כשמסתלק ומניח רשימו שהוא חלק מהאו"י, רשימו הזו מתלבשת בחלק מן האו"ח שהיה. היינו שנשאר רושם גם מן העבודה שעבד לכוון בעמ"נ להשפיע, והוא המכונה רשימו מאו"ח.

  • ומה שנשאר מאו"י הוא מכנה אור הזך שברשימו,

  • ומה שנשאר מהאו"ח נק' אור העב שברשימו.

ושניהם מלובשים יחד באו"ח הכללי שנק' כלי. ושניהם בחי' אחת.

פירוש: בזמן שהאיר האור בכלים, אמרנו שהאור והכלי מעורבים זב"ז עד שאין להבחין בין האור לכלי. היינו ששניהם עושים אותה הפעולה ולא יתכן האחד ללא השני. בדומה לסעודה ותאבון ששניהם עושים אותה פעולה. שהרי אם אין סעודה ויש תאבון א"א לאכול, וכן אם יש סעודה אבל אין תאבון ג"כ א"א לאכול. משא"כ אח"כ כשהאור הסתלק, אז אנו מבחינים בכלי. היינו שהאו"ח מקבל שם כלי.

כך הוא גם בענין הרשימות: כאשר אור הזך ואור העב הם ביחד, נקראים שניהם אור ומעורבים זב"ז. ובזמן שאור הזך נפרד מאור העב, מקבל אור העב שם חדש - ניצוצין.

ויש להבין, מדוע כאשר מסתלק האו"י הכללי, מכונה האו"ח הכללי בשם "כלי", אולם כאשר מסתלק האו"י שברשימו מכונה אור העב שברשימו "ניצוץ", שפירושו ניצוץ אור?

תשובה: ויש לומר, כאשר או"י הכללי מסתלק, אינו מאיר כלל, אולם כאשר מסתלק האו"י שברשימה, הוא מאיר מרחוק.

ולפי הנ"ל נבין ענין שורש הכלים ושורש האורות: יש כלל - כל העולמות יוצאים בדרך חותם ונחתם. היינו, כפי שיצאו הבחינות בפעם הראשונה, כך מתפשטים העולמות מלמעלה למטה לפי אותו הסדר. והפעם הראשונה שיצאו כלים היתה בפרצוף גלגלתא, לכן הוא נק' שורש הכלים.

פירוש: כנ"ל שבזמן שהאור מאיר בכלים, הם מעורבים וא"א להבחין לא באור ולא בכלי, אולם לאחר הסתלקות האור נגלו הכלים. ובכלים נשארו רשימות מהאור, היינו בכלי דכתר רשימו דאור הכתר, ובכלי דחכמה רשימו דאור החכמה וכו', לכן כשמדברים מכלים מתחילים בכח"ב. וכשיצא פרצוף הב' שנק' ע"ב, שבו מאיר אור החכמה, ולפי הכלל שכל אור שבא מאיר בכלי הזך שנק' כתר, מאיר כעת אור החכמה בכלי דכתר. וזה נק' שורש האורות, שמסודרים על סדר הזה, היינו על סדר חב"ד. וע"ז נבין מה שפעם מתחיל הע"ס מכח"ב ופעם מחב"ד.

ענין תגין ואותיות

ועתה נבאר ענין תגין ואותיות: למדנו אשר הרשימות שנשארו מהטעמים נקראות "תגין", ופעמים, מכנה לרשימות שנשארו מן הנקודות בשם "אותיות". וסבת הדבר היא כך: בזמן שנזדכך כל פרצוף גלגלתא שהוא בחי"ד דעביות, למדנו שהמסך נכלל מן הרשימות של כל הקומות שנסתלקו, ומסך זה עלה לראש המדרגה, וביקש כוחות שאבדו לו, והיות "שבחינה אחרונה נאבדת", וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך, לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד, הדומה לנקודות.

והנה למדנו, שנשארו ב' מיני רשימות: רשימה מאור הכתר שהיה מלובש בכלים, ומכונה ד' דהתלבשות, אולם, רשימה מן הכוחות וההתגברויות אבדה לו, ועליה נאמר "בחינה אחרונה נאבדת", ומה שנשאר הוא רק ג' דעביות.

נמצא שהמסך דגוף דגלגלתא כאשר עלה לראש דגלגלתא, ביקש כח המסך על ב' מיני רשימות:

  1. על ד' שהיא רשימה מקומת הטעמים.

  2. על עביות שהיא קומת הנקודות.

וע"כ נעשו ב' זווגים בראש המדרגה:

  1. על הד' דהתלבשות בקומת כתר.

  2. על הג' דעביות בקומת חכמה.

ועוד למדנו, אשר הד' דהתלבשות מאירה רק בראש מדרגת התחתון, היינו בראש דע"ב, משא"כ ג' דעביות יש לה גם התפשטות בגוף. והיות שהגוף נק' כלים ואותיות, ע"ש זה מכונה הרשימו דעביות, היינו הרשימו דנקודות בשם אותיות, כיון שאח"כ מתפשט מן הרשימו הזו כלים, משא"כ הרשימו דהתלבשות נשאר בבחי' תגין, היינו שמאיר רק בראש המדרגה.

בע"פ הסביר כך: הג' דעביות דע"ב והג' דגלגלתא אינם זהים, כיון שהג' דע"ב הוא הג' דעביות הכללי, ואילו הג' דגלגלתא הוא ג' של ד' דעביות, אולם עכ"פ הג' דע"ב נמשך מן הג' דגלגלתא, ע"כ מיחס כאן את הרשימו דעביות עליה יצא פרצוף ע"ב לרשימו דנקודות שבחינתן העליונה היא ג'.

המשך ההשתלשלות

ונחזור לבאר את המשך ההשתלשלות: לאחר שהאו"מ ביטל את המסך דגוף דגלגלתא, עלה המסך דגוף לראש, והיות שבחי' אחרונה נאבדה, לכן נעשה זווג בראש דגלגלתא על רשימות ד'-ג' בלבד והתפשט מפה עד החזה.

ומכיון שהמסך דטבור בהיותו בראש נכלל מעביות דראש, לכן יש להבחין בו ב' בחינות:

  1. בחינתו עצמו שהיא מסך דטבור.

  2. עביות דראש.

לאחר שהמסך הזה ירד מפה לחזה שהוא בחי"ג, וזה נק' שאור הע"ב מאיר בפנימיות הכלים דגלגלתא היינו ע"ב הפנימין נעשה זווג על מה שנכלל מעביות דראש. מחזה עד הפה דגלגלתא יצאה מדרגה חדשה המכונה ראש דע"ב החיצון, ומחזה עד הטבור יצא הגוף דע"ב.

שאלה: וכאן קשה הלא יש כלל, שמדרגה הב' צריכה למלא את הכלים הריקנים של המדרגה הקודמת, ומדוע ע"ב אינו מתפשט למטה מטבור דגלגלתא?

תשובה: היות שאין לו מסך דבחי"ד, לכן אם יתפשט למטה ויראה את הרצון לקבל שיש שם, לא יוכל להתגבר עליו, לכן נשאר למעלה מטבור.

גם בפרצוף ע"ב היה ביטוש של האו"מ. ומרשימותיו של ע"ב יצא פרצוף ס"ג, עדיין מן הרשימות שלמעלה מטבור דא"ק, אולם הרשימות שלמטה מטבור דא"ק טרם נתמלאו.

ופרצוף ס"ג זה יצא על רשימות ג' דהתלבשות וב' דעביות, וגם מילא את הכלים הריקנים דפרצוף ע"ב. אולם לא יכול היה לרדת למטה מטבור דגלגלתא, ולמלא את הכלים הריקנים אשר שם, וזאת מכיון שיש לו ג' דהתלבשות שהם כלים להמשכת חכמה. נמצא, בחי' זו שנקראת טעמים דס"ג התפשטה עד הטבור דא"ק.

אולם הנקודות דס"ג, שהם בחי' חסדים בלבד, היות ואין להם את הבחי"ג הנ"ל, יכלו להתפשט למטה מטבור דגלגלתא, הגם שיש שם את הבחי"ד דעביות, שהיא בחי' כלי קבלה שלא ניתן לעשות עליהם מסך, מ"מ כיון שהנקודות דס"ג הם כלים דהשפעה, לכן אין להם התענינות כלל בכלים דקבלה. ע"כ התפשטו למטה מטבור דגלגלתא ומילאו את הכלים הריקנים אשר שם.

ובכל זאת, כיון שראו את הרצון לקבל שישנו שם, רצו לקבל עמ"נ לקבל היות שאין להם מסך על בחי"ד. והיות שלמדנו שעל בחינת מקבל עמ"נ לקבל נעשה צמצום, לכן תיכף ומיד נסתלק מהם האור.

שאלה: הלא למדנו שנקודות דס"ג הם כלים דהשפעה, א"כ איך נצטמצמו?

תשובה: יש הבדל בין ג"ר דבינה לז"ת דבינה, שהרי למדנו שז"ת דבינה צריכים לקבל חכמה בכדי להשפיע לז"א, אולם ג"ר דבינה עוסקים אך בהשפעה.

ועם זה נבין אשר ג"ר דבינה שהם גו"ע לא נתערבו, וע"כ נשארו הגו"ע במדרגה ולא נצטמצמו, אולם ז"ת דבינה, המכונה אח"פ, הם שיצאו לבר מהמדרגה משום שרצו לקבל עמ"נ לקבל, וזה מכונה "צמצום ב'". נמצא, חב"ד חג"ת דנקודות דס"ג שהם גו"ע, אין בהם התערבות דבחי"ד, לכן מקומם עדיין נק' מקום אצילות, ולמטה מטבור דנקודות דס"ג המלבישים על שלישין תתאין דנה"י דא"ק, שם ישנה שליטה של בחי' מקבל עמ"נ לקבל.

וכשפרצוף ס"ג עלה למעלה לפה דראש, נעשו שם בראש דס"ג ב' זווגים:

  1. זווג על הרשימות דטעמים דס"ג שלא ירדו למטה מטבור דא"ק, ומהם יצא פרצוף מ"ה העליון.

  2. זווג על הרשימות דנקודות דס"ג שנצטמצמו ונתערבו בבחי"ד שלמטה מטבור דא"ק, וממנו יצא מ"ה שהוא עולם הנקודים, וזווג זה נעשה על חצי מדרגה של א' דעביות וב' דהתלבשות.

אי לכך צל"ה, אשר מלכות אינה ממשכת את האור על כלי הקבלה שלה, כי אם על כלים דהשפעה בלבד, וזאת מסבת הצמצום, אשר בעטיו אם תשתמש בכלים דקבלה, יהי' זה בעמ"נ לקבל.

וגם כאן לומדים, שהאור מתפשט הן בכלים הפנימיים דס"ג והן בכלים החיצוניים לס"ג. ויש לדעת שבד"כ אינו מדבר אודות מ"ה העליון, כיון שבעיקר אנו מדברים אודות שיתוף מדת הרחמים בדין, המתחיל בפרצוף מ"ה שהוא עולם הנקודים.

והנה למדנו אשר בעוה"נ יש ב' ראשים:

  1. מבחי' עביות.

  2. מבחי' התלבשות.

כתר נק' ב' דהתלבשות, ואו"א הם א' דעביות. והיות שהב' דהתלבשות איננו מסוגל להמשיך אור, מטעם שאין שם חסרון, ע"כ נזקק לשיתוף עם העביות אשר בכחה להמשיך אור. ולמדנו, אשר קומת האור המאירה שם היא ו"ק דבינה, בחי' "כי חפץ חסד", הגורמת לכך שלא יהיה במדרגה צורך לחכמה.

ואור זה מכונה גם "תיקון קוים". אי לזאת למדנו אשר "תיקון הקוים" מאיר רק בראש, היות ולהתלבשות אין התפשטות בגוף, אולם בגוף היתה רק הארה מועטת, ולא הי' שם סיפוק ממצב הקטנות. ע"כ כאשר בא האור דגדלות, אפילו הכלים דהשפעה דגוף ג"כ נשברו.