תוכן עניינים
ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש)/אגרות
אגרת ל"ו
אגרת א'
אגרת ב'
אגרת ג'
אגרת ד'
אגרת ה'
אגרת ו'
אגרת ז'
אגרת ח'
אגרת ט'
אגרת י'
אגרת י"א
אגרת י"ב/א
אגרת י"ב/ב
אגרת י"ג
אגרת י"ד
אגרת ט"ו
אגרת ט"ז
אגרת י"ז
אגרת י"ח
אגרת י"ט
אגרת כ'
אגרת כ"א
אגרת כ"ב
אגרת כ"ג
אגרת כ"ד
אגרת כ"ה
אגרת כ"ו
אגרת כ"ז
אגרת כ"ח
אגרת כ"ט
אגרת ל'
אגרת ל"א
אגרת ל"ב
אגרת ל"ג
אגרת ל"ד
אגרת ל"ה
אגרת ל"ו
אגרת ל"ז
אגרת ל"ח/א
אגרת ל"ח/ב
אגרת ל"ט
אגרת מ'
אגרת מ"א
אגרת מ"ב
אגרת מ"ג
אגרת מ"ד
אגרת מ"ה
אגרת מ"ו
אגרת מ"ז
אגרת מ"ח
אגרת מ"ט
אגרת נ'
אגרת נ"א
אגרת נ"ב
אגרת נ"ג
אגרת נ"ד
אגרת נ"ה
אגרת נ"ו
אגרת נ"ז
אגרת נ"ח
אגרת נ"ט
אגרת ס'
אגרת ס"א
אגרת ס"ב
אגרת ס"ג
אגרת ס"ד
אגרת ס"ה
אגרת ס"ו
אגרת ס"ז
אגרת ס"ח
אגרת ס"ט
אגרת ע'
אגרת ע"א
אגרת ע"ב
אגרת ע"ג
אגרת ע"ד
אגרת ע"ה
אגרת ע"ו
אגרת ע"ז
אגרת ע"ח

אגרת לו

ב"ה ערב חג הסוכות תשי"ח פה מנשסתר יע"א

לכבוד החברים שבארץ הקודש שיחיו לנצח.

השבוע קבלתי שני מכתבים מ... ובקשר לשאלתו... אני אשיב באופן פרטי.

ובאופן כללי, הנה חז"ל אמרו "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו" (שבת ק"ה). וצריך לשאול מדוע מגיע לו עונש כל כך חמור.

אלא שצריכים לדעת, שענין עצלות נובע תמיד ממקום שאין מורגש חסרון, שרק שם טורח עצלות, מה שאם כן במקום חסרון מתעורר תמיד תנועות בכדי לטכס עצות ולמלאות החסרון. לכן דווקא מי שאינו מרגיש בהסתלקותו של החכם שום חסרון, אזי זהו ניכר בהספדו של החכם, שמתעצל בהספדו של החכם.

ונשאלת השאלה למה אינו מרגיש את החסרון בהסתלקות החכם. אלא שמוכרחים לומר, שגם בחיים חיותו של החכם לא קיבל שום דבר מהחכם. לכן אינו מרגיש חסרון בהסתלקותו של החכם.

וזהו שאמרו "ראוי לקוברו בחייו", היינו בחייו של החכם, לאו דווקא עכשיו אינו בסדר בזה שמתעצל בהספדו, אלא גם אז כבר הוא לא היה בסדר. לכן הפירוש "ראוי לקוברו בחייו", היינו בחייו של החכם.

אבל לכל אלו יש רפואה, מה שאם כן "המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו" (שבת קי"ט). היינו, אם לא די לו בזה שמתעצל בהספדו של חכם, אלא שאומר שעומד במדריגה אחת יחד עם החכם בחיבור, אין לך בזיון לתלמיד חכם גדול מזה, ואמרו חז"ל, אין רפואה למכתו. אלא בכל פעם הוא יורד יותר למטה, עד שמגלה לכולם את צורתו האמיתית, היינו שתורתו נעשית לו סם המות, לא עלינו.

ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".

וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.

ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.

ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.

אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.

וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.

היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.

ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.

ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.

וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.

כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.

היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.

וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.

מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.

מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא.

וכדי להבין הענין ביותר בהירות, אעתיק לכם מאמר ממכתב אאמו"ר זצ"ל, ותעיינו בזה ותחי נפשכם, וזה לשונו: ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא, שמשובח מאד בזהר ובתיקונים ובחז"ל, אשר אבר אחד נמצא באדם שאסור לעבוד עמו חס ושלום, אפילו אם מצוייר עוד באדם רצון דק לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים.

ונקרא "מסכנא", שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם הוא שאחרים עובדים בעדו ומרחמים עליו. וזה סוד "המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", שבהיות סמוך על שלחן אחרים אין לו יותר מקיום נפשו בלבד, והבן.

ומכל מקום נחשב בעיני הקדוש ברוך הוא כאילו קיים עולם מלא, שזהו עצמו ברכת העולם ומלואו, שפרים ורבים ומשתלמים רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים על ידי עבודה של אברים אחרים, ודי למבין.

וזה סוד "ויוצא אותו החוצה, ויאמר לו הבט נא השמימה... והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה, ע"כ היה איזה רצון לעבוד באבר זה ולכן אסור לו העבודה, וזה אמרו "הבט נא השמימה". ויחד עם זה נבטח בברכת הזרע, והמה כמו ב' הפכיים בנושא אחד, כי כל זרעו לברכה על כורחך באבר זה באים, ועל כן כשאינו עובד איך ימצא זרע.

וזה ענין "והאמין בה'", דהיינו שקיבל ב' קבלות אלו כמו שהן, הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע. וכיצד קבלם. מסיים, "ויחשבה לו לצדקה", דהיינו בצורת הצדקה לעני המתפרנס מעבודת אחרים.

וזה ענין הב' מימרות בחז"ל, מר סבר שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו צדקה שיקיימהו ויחייבהו בלי עבודה, ומר סבר שאברהם יעשה עם הקדוש ברוך הוא צדקה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי טרם התיקון נמצא איבר זה בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים הוא, ואז נחשב הצדקה לעליון, ודוק כי אמיתי הוא, עד כאן לשונו.

אבקשכם שכל אחד מאתכם יכתוב לי פירוש על המאמר הנ"ל של אאמו"ר זצ"ל, כי זהו מאמר נפלא.

ועכשיו נסדר עבודת החורף, שהוא זמן העבודה בלילות הארוכים. עד עכשיו דברתי בבחינת השמאל הנקרא "שמאל דוחה", ודרושה יגיעה ועבודה גדולה בהתגברות על כל המכשולים, ועל כל הדיעות והמחשבות הזרים לנו. אבל צריכים לעסוק גם בימין, כמו שאמרו חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", שתורה נקרא בחינת ימין, שהוא בחינת שלימות. והאדם צריך להחזיק את עצמו לאדם מושלם במעלות ובמידות תרומיות, וצריך להתאים את מעשי התורה והמצוה כמו שמתאים לאדם השלם, עד כמה שהוא באפשרותו.

אבל לא להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו, היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול, אל להצטער על זה אלא להיות בשמחה בזמן עבודת הימין. וכמה שהוא יכול לעשות יהא שמח בחלקו, ויתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שרות קט לשמש את המלך, אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומים, יהיה דבר זה אצלו כמוצא שלל רב.

ואפילו שהוא מעשה כפשוטו, היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה, ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלימות, הוא צריך בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש-דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.

ושמעתי מאאמו"ר, כי השבח והודיה שנותנין לה' על התקרבותו לה', עם זה ממשיכים את אור קדושתו למטה. כי האדם צריך להרגיש את עצמו לשלם, ואז נקרא הוא בחינת ברוך, וברוך מתדבק בברוך. מה שאם כן כשאדם מחזיק עצמו לארור, אין ברוך מתדבק בארור כמו שאמרו חז"ל.

לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמו בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב "כי כל אשר יהיה בו מום לא יקרב". וזה נקרא בחינת תורה היינו שלימות.

אבל תורה לבד גם כן לא טוב כמו שאמרו חז"ל, "העוסק בתורה לבד כמי שאין לו אלו-ה, שנאמר, "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת" (עבודה זרה י"ז).

כי "ימים" הוא בחינת שלימות היינו בחינת תורה. "רבים" היינו שעוסק רק בתורה, אזי הוא ללא "אלוקי אמת", כי בבחינת השמאל כנ"ל, שדוקא המלאכה הזו מדריכה על דרך האמת, וזהו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון", ו"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון".

ואל יקשה, מדוע תורה לבד גוררת עוון, לא די שלא משכחת. והטעם, כי אם לא הולכים על דרך האמת, אזי נשארים בבחינת "לא זכו סמא דמותא", חס ושלום. והמלאכה הנ"ל, שהוא בחינת מלכות שמים, שרק בחינה זו נופל לשון מלאכה ויגיעה, לכן הזהירו חז"ל כי דווקא "יגיעת שניהם משכחת עוון". אבל כנ"ל, "הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה, עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", כי רוב היום צריך האדם לילך דווקא בבחינת הימין, ומקצת היום בבחינת מלאכת הטהרה במוחא וליבא.

אסיים מכתבי, בתקווה שנזכה לדביקות הנצחי לשמו יתברך.

ברוך שלום באאמו"ר
בעל הסולם זצקלה"ה