בחצות לילה
[בפלגות ליליא]
1. אשרי אדם, לא יחשוב ה' לו עוון, ואין ברוחו רמייה. פסוק זה, אין ראשו סופו ואין סופו ראשו. כי תחילה כתוב, לא יחשוב ה' לו עוון. משמע שיש בו עוון, אלא לא יחשוב לו. ובסוף כתוב, ואין ברוחו רמייה.
2. בשעת תפילת המנחה הדין שורה בעולם, ויצחק, גבורה עליונה וקו שמאל דז"א, תיקן תפילת המנחה, שאז נעשה הזיווג, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. וע"כ גבורה עליונה שולטת בעולם, עד שבא ונכנס הלילה, משום שהגבורה מקבלת את הלילה. לילה, מלכות, נמשכת מגבורה, שהיא תפילת המנחה. ומזמן שמתחילה תפילת המנחה, נפרד השמאל לקבל את המלכות, ומתעורר הלילה, שהוא מלכות.
3. אחר שהתעורר הלילה, כל שומרי הפתחים החיצוניים מתעוררים בעולם ומתפשטים. וכל בני העולם טועמים טעם המוות.
4. בחצות לילה ממש, מתעורר השמאל כבעת תפילת המנחה, והשושנה הקדושה, מלכות, מעלה ריחות, הארת החכמה משמאל, ומשבחת ומרימה קול. אז עולה ושורה הראש שלה למעלה בשמאל, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. והשמאל מקבל אותה.
5. אז כרוז קורא בעולם, הגיע הזמן לקום משינה, ולשבח את המלך. ואז מתעוררות תשבחות, ונמצאת התבשמות הכול. אשרי חלקו מי שמעורר לזַוֵוג הזיווג הזה. כשבא הבוקר, והימין, חסד, מתעורר ומחבק המלכות, אז נמצא זיווג הכול כאחד, בין לחכמה ובין לחסדים. משא"כ בלילה אין חסדים.
6. בשעה שבני האדם ישנים וטועמים טעם המיתה, והנשמה עולה למעלה, היא עומדת במקום שעומדת, ונבחנת על מעשיהָ שעשתה כל היום. וכותבים אותם בספר, משום שהנשמה עולה למעלה, ומעידה על מעשיו של האדם, ועל כל מילה שהוציא מפיו.
7. וכשהמילה שהאדם הוציא מפיו היא כראוי, מילה קדושה של תורה ותפילה, אז המילה ההיא עולה ובוקעת רקיעים, ועומדת במקום שעומדת, עד שמגיע הלילה, והנשמה עולה, ואוחזת במילה ההיא, ומכניסה אותה לפני המלך.
8. וכשהמילה אינה כראוי, והיא מילה מהמילים הרעות, מלשון הרע, המילה ההיא עולה למקום שעולה, ואז נרשמת המילה ההיא ואותו העוון על האדם. כמ"ש, משוֹכֶבֶת חיקךָ שְׁמור פתחֵי פיך. כלומר מהנשמה המעידה על מעשיו. ומשום זה כתוב, אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון. כשאין הנשמה מעידה עליו, שיירשם לו איזה עוון. ומתי הוא? כשאין ברוחו רמייה, כשאינו חוטא.
9. מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, באוהל מועד, מצווה זו היא, להיות הלוויים משוררים במקדש. ואע"פ שכבר התבאר, כאן צריך לחדש דברים. כי הכוהן הוא המקריב קורבן, והוא המלאך מיכאל, חסד. לוי הוא גבריאל, גבורה, והוא צריך לנגן.
10. יומם יצווה ה' חסדו. זהו חסד דז"א, שהוא כוהן גדול. כי מיכאל הוא כוהן הֶדיוט כלפי אדונו, שהוא חסד דז"א. ועכ"ז, אע"פ שהוא כוהן הדיוט כלפי אדונו, הוא מלך על חיות הקודש שביצירה. ועליו לומדים, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזהו, יומם יצווה ה' חסדו.